_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תל אביב: זכרונות 1919–1939

יבנאל מטלון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

מוקדש לזכרה של אמי

פנינה מטלון לבית כאגאן

זכרונה  לברכה.

 

הבאתו לדפוס נתאפשרה הודות לעזרתם של רעיתי לנדה, לבית קרוא, הן בהערות לשוניות, הן בהגהות והן בתצלומים.

סיוע נוסף בענייני לשון ועריכה נסתייעתי בביתי אביגיל שמעוני.  ואחרון חביב, נכדי אסף שסייע בצד הטכני של הבאת הספר לדפוס.

לכלם התודה.

 

לגבי הפרק על דויד בריינין, תודה לדוקטור פנינה רוזנברג, אוצרת מוזיאון לוחמי הגטאות שהמציאה לי חומר מארכיון המוזיאון

וכן תודה לגברת נדיה כהן ממוזיאון יד ושם שסיפקה לי חומר על בריינין מארכיון "יד ושם".

 

     יבנאל מטלון

הקדמה

תחילה מן הראוי שאציג את עצמי.

נולדתי בעיר העברית תל אביב, שכונתה באותם ימים "העיר העברית הראשונה בעולם", בראשון לפברואר 1919, כ"ט שבט תרע"ט, למנייננו.

אבי יחזקאל מטלון, היה יליד יפו, מצאצאי אהרון מטלון, שעלה ארצה מבגדד בשנת 1815 בראש שיירה שיצאה מבגדד, דרך דמשק, לארץ הקודש והיה מראשי העדה היהודית ביפו.

בשנת 1916 נשא לאשה את אמי, פנינה לבית כאגאן, שעלתה ארצה מהעיר ביאליסטוק, בתחילת 1914 - ערב מלחמת העולם הראשונה.

אמי היתה ספרנית במקצועה, בשפות הרוסית והגרמנית.

אבי היה סוחר.

ב-1917 נולד הבן הבכור, משה, ובאותה שנה אירע גרוש תושבי העיר על ידי גאמל פאשא. הורי והתינוק גלו לכפר סבא, פתח תקוה ועד זכרון יעקב.

בתום הגלות חזרו לתל אביב, לאחר ששכלו את בכורם שנפטר במגיפת דיזנטריה.

בחזרתם התגוררו כדיירי משנה בבית משפחת שרת, הוריו של משה שרת, ברחוב יהודה הלוי, פינת הרצל.

בבית זה נולדתי.

הבית שהיה מראשוני הבתים שהיו בני 2 קומות, עומד על תילו עד היום. (ראה תצלום מספר 1 במדור תמונות, להלן).

 

וכך הצטרפתי למניין תושבי תל אביב הקטנה, שמנתה ב-1919, היינו בעשור לקיומה, כאלפיים איש בלבד, לפי נתוני זאב וילנאי, בספרו "תל אביב-יפו". בעמוד 33 מצויינים המספרים: 1940 לשנת תרע"ח, 1918, ו-2084 לשנת תר"פ, 1920.

 

מילדות גיליתי עניין בחיי העיר ובאנשיה. ובמרוצת הזמן רשמתי רשימות על דמויות ותופעות מחיי העיר, דברים שראיתי ודמויות שפגשתי. רשמים ולא מחקרים.

מחקרים על תולדות העיר יש בשפע ותבוא עליהם הברכה.

הרישומים הלכו ותפחו והיססתי אם מן הראוי לפרסמם ברבים; אולי די להותירם בחיק המשפחה.

אך לאחרונה, באוקטובר 2001 הופיע ספרו של שמשון חלפי, "חולמים בחולות". ספר חשוב המתאר את החיים בעיר, בימי בראשית. בהקדמה לספר, ציין המחבר את חשיבותם של פרקי זכרונות למען הדורות הבאים.

 

ביולי 2002 שמעתי את העיתונאי נתן דונביץ, שכתב כמה ספרים על תולדות העיר. בתכנית טלביזיה גולל את החשיבות שבהעלאת זכרונות למען הדורות הבאים, שהרי בימינו הכל משתנה במהירות.

לאור דברי חלפי, שבינתיים נפטר, למרבה הצער, ובדרבונו של נתן דונביץ, יבדל לחיים, גמרתי אומר, להכין את רשימותי לפרסום.

עידוד נוסף מצאתי, משהכרתי פנים אל פנים את מר אהרן שלוש, בנו של משה שלוש בכנס מטעם ועד עדת הספרדים והוא באדיבותו נתן לי עותק מספרו "מגאלאביה לכובע טמבל", אותו חיפשתי שנים.

חבל שהספר איננו ניתן לרכישה.

הספר מהווה תרומה חשובה ונכבדה לתאור חיי היום יום מבראשיתה של תל אביב ובימי המנדט.

 

סדרי לידות

על סדרי הלידות בימיה הראשונים של תל אביב ובשנות העשרים:

המיילדת המדופלמת - חנה קוויט (Hanna Kweit).

רוב תושבי העיר ומייסדיה היו יוצאי מזרח אירופה, שבהן היה מקובל שנשים יולדות בבתיהן, בעזרת מיילדת. רוב המיילדות היו עממיות, ללא הכשרה רפואית. נוהג זה היה מקובל על נשות תל אביב של אותם ימים.

תופעה זו דעכה בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים עם פתיחת בית החולים "גלעד" של דוקטור ליאון פוחובסקי, "סנטוריום עין-גדי", ובית החולים "הדסה", ובית היולדות של ד"ר פרויד - ברחוב יהודה הלוי.

אך בשנות העשרים הראשונות, רוב נשות תל אביב, להוציא בודדות מנשות החברה שיצאו לג'נבה, ברלין או וינה, ילדו בבתיהן בעזרתן והשגחתן של מיילדות.

לשימחתן של נשות תל אביב, הופיעה מיילדת מדופלמת מאוניברסיטת לונדון, היא מיס הנה קווייט, בשמה העברי חנה.

מייד עם עלייתה, בתום מלחמת העולם הראשונה, הפכה למיילדת הפופולרית ביותר הן בין נשות תל אביב ונשות האפנדים הערבים ונשות ראשי השלטון הבריטי.

אמי זכרונה לברכה, שהקדישה עצמה למתן סעד נפשי וחומרי לעולים, אימצה את הנה כבת משפחה, עד סוף ימיה, מאחר והיתה ערירית.

בפרק דמויות מתל אביב הקטנה - אביא דברים לזיכרה.

 

בפברואר 1919 הצטרפתי למניין תושבי העיר שמנתה אז, כאמור, כאלפיים נפש.

בפרק אחר ציינתי את בית משפחת שרת, שהורי היו דיירי משנה שלהם. אצלם גרנו עד 1922. משם עברנו לדירה ברחוב נחלת בנימין ליד פינת מונטיפיורי. שם גרנו שנה. לאחריה כמנהג הימים ההם בהם שלט מנהג ה"מוחרם". עברנו לדירה אחרת.

 

במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, "מלון עולמי לעברית מדוברת", נאמר: "מוחרם. ערבית. העברת מקום המגורים מדירה לדירה. נלקח משמו של החודש המוסלמי, שבו נהגו להחליף דירה".

 

בשנות העשרים והשלושים עוד נמשך מנהג המוחרם, ירושה מימי הטורקים, שבו הושכרו הדירות לשנה אחת. החל מחודש מוחרם שהוא החודש הראשון בשנה המוסלמית. בחודש המוחרם היו המשכירים, כמנהג בעלי הבתים הערביים, נוהגים לחזר אחרי דייריהם והיו מסיידים ומשפצים את דירותיהם. תחרות בין בעלי הבתים, כדי לזכות בדייר. הדיירים ניצלו את המצב ודרשו הנחות ושיפור תנאי המגורים.

נוהג זה נעלם במרוצת שנות השלושים.

בתום שנה בנחלת בנימין עברנו לבית משפחת קיסילוב ברחוב אלחנן 16, כמתואר בפרק על הרקדן דויד בריינין, בפרק: דמויות מתל אביב הקטנה.

 

וכאן אני עובר לתאור חיי היום יום כפי שאני זוכרם מימי מגורי בבית קיסילוב, כלומר מ-1923. (תצלום במדור תמונות).

 

מחיי היום יום בתל אביב הקטנה

 

שנות העשרים

בעיה ראשונה במעלה היתה שמירת מצרכי המזון. ביחוד בימי הקיץ הלוהטים. בימי הקיץ התפשטו מחלות מעיים שונות ומשונות, שלשולים והקאות ועד למחלת הדיזנטריה ולעיתים גם טיפוס.

כפי שמציין ירושלים סגל בספרו המעניין: " ירושלים בתל אביב", ש"באותם ימים לא נמצא מקרר חשמלי אפילו בבתי עשירים. אף לא ידענו שקיים מתקן כזה". גם מקרר קרח לא כל אחד השיגה ידו לקנות.

וכאן בא המתקן שהיה נקרא "ארון אוויר".

 

ארון האוויר

רוב בתי תל אביב בימים ההם היו בני קומה אחת, ולהם מרפסות, בחזית וליד המטבח. כל דייר היה מתקין במרפסת ארון אוויר. ארון האוויר היה עשוי עץ, ובו מדפים להנחת מצרכי המזון. דלתות הארון היו מרושתות כדי למנוע חדירת זבובים, חתולים, עכברים וכדומה. העמידו את הארון בצל, והאוויר הטוב והמרענן של תל אביב בראשיתה, שנהנתה מרוח הים, היה ממלא תפקיד חשוב בשמירת מצרכי המזון.

העיתונאי התל-אביבי הנודע, גבריאל צפרוני, שעדיין לא נס ליחו בימינו, מספר בראיון לשמשון חלפי, שנפטר לא מכבר: "ארונות האוויר במרפסות בתי תל אביב בשנות העשרים, רובם היו בני קומה אחת ולהם מרפסות". כילד עבד צפרוני במאפיית קרבצוב המפורסמת, כמחלק לחם בבתים, בשעות הבוקר. והוא ממשיך: "נהניתי מאוד מארונות האוויר שהיו אז על מרפסות הבתים ואני מודה ומתוודה שהייתי מתכבד מתוך ארונות אלה. אבל מעודי לא לקחתי ממשפחות שחשבתי שאין להן ואני ידעתי אם יש להן או אין להן. אם אין להן הם לא יכולים לקנות אצל קרבצוב".

בבית קיסילוב גרו בעלי הבית, ושני דיירי משנה. הורי ששכרו 2 חדרים ושני ילדיהם ומשפחת בטלין ושני ילדיהם. ולכל משפחה היה ארון אוויר במרפסת, כמנהג אותם ימים.

מובן שארון האוויר לא היה פתרון אידיאלי וזכור לי שיום אחד בשנת 1924, בגיל חמש התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת, הכל עדיין חשוך. אבי שהה בחיפה לרגל עסקיו. אני מסתכל על מיטת אמי והנה היא ריקה. קורא - ואין עונה. אני פורץ בבכי. מחליט להעניש את אמי כשתופיע. אחרי זמן מופיעה אמי ובידיה 2 סלים. אני מתמרמר ואז הסבירה לי: אתה כבר ילד גדול. בימי הקיץ חייבים לשמור על טריות מצרכי המזון ולא די בארון האוויר. לכן אני ועקרות הבית האחרות מקדימות ללכת לשוק לקנות מצרכי מזון טריים וכל המקדים זוכה בסחורה המשובחת.

תאור השוק יובא להלן. (תצלומים במדור התמונות).

 

עידן מקררי הקרח

רבים לא השיגה ידם לרכוש מקרר קרח. אך אט אט רוב התושבים נאלצו לרכוש מקרר כזה. בשנת 1927 חל מיפנה בחיינו. יום אחד אני מתבשר, היה זה בחודש מוחרם, שאנחנו עוזבים את בית קיסילוב. אבי שכר דירה מודרנית בת 3 חדרים וכל הנוחיות, היינו: בית שימוש נפרד, מים זורמים, מטבח רק לרשותנו וכו' וכו'. והבית בן 3 קומות ולכל דייר דירה נפרדת, הבית היה מראשוני הבתים בני 3 קומות. חסל סדר השותפויות.

עברנו לבית ברחוב ליליינבלום 16. הבית נבנה על ידי אחד ממייסדי העיר, דויד איזמוזיק, וזה מכר אותו ליהודי מאמריקה שנעשה בעל הבית. לכבוד הארוע נפרדנו מארון האוויר וזכינו במקרר של קרח.

 

ארון הקרח היה עשוי עץ, שדפנותיו הפנימיות היו מצופות פח חלול. הארון היה דומה בצורתו ליורשו הפריג'ידר, אף כי קטן ממנו במידותיו. בקומה העליונה היו מניחים את הקרח, שהיה בצורת בלוק. החלל היה מצופה פח ובו מניחים את הקרח. אביעזר שלוש, בספרו "מי היה אותו אפלבום", מקדיש פרק להקמת תעשיית הקרח בתל אביב, בעמודים 259 ואילך. הוא מציין שמשקלו של בלוק קרח היה 25 ק"ג. את הבלוק היו חותכים למחצית או לרבע. מתחת לקומה העליונה ובה הקרח, היו עוד 2 קומות, מדפים שעליהם הניחו את המצרכים. הקרח היה נמס ומטפטף, הופך למים שהיו מנוקזים בצינורות שהובילו למגרה בתחתית המקרר. את המים שהצטברו במגרה היו מוליכים לדלי באמצעות ברז קטן. אם לא די בטרדה זו, היתה עקרת הבית מוטרדת מבעית האספקה של הקרח לדירתה.

 

מחלקי הקרח

ניתן היה לקנות קרח במחסן קרח ברחוב השוק במרכז מסחרי. משימה לצעירים קלי רגליים. עקרות הבית נאלצו לקנות את המצרך ממחלקי הקרח, בעלי עגלות להובלת קרח לבתים. מדי בוקר יצאו כמה עגלות לחלוקה לפי אזורים. בעל העגלה היה מצלצל בפעמון להכריז על בואו. רוב הלקוחות היו מתקהלים ליד בעל העגלה, כשהם מצויידים בסלי רשת לשים בהם את מנת הבלוק - רבע בלוק ליום או מחצית. גברים השתמשו במין מלקחיים. בעל העגלה היה בוקע בדקר את הבלוק, כתאורו של שלוש.

 

לרשות לקוחות שגרו בקומות או שקשתה עליהם מלאכת נשיאת הקרח, עמד עוזרו של בעל העגלה, שהיה נושא את הקרח עד לדירת הלקוחה ומקבל כמה פרוטות בשכרו. עוזר שמשך שנים נשא את הקרח לדירתנו בקומה השניה, זכור לי עד היום. שמו היה עזרא, נער צעיר שהתבגר משך שנים של שרותו זה. כל הלקוחות אהבו את הנער החביב.

 

אלא, נטל נוסף הוטל על עקרות הבית ועל המשפחה כולה.. אף כי היתה עוזרת בית (ראה הפרק עוזרות בית), היינו, הילדים, אמורים לנקז את מי הקרח ולא אחת היינו שוכחים את תפקידנו ובבוא הבוקר, היתה מקדמת אותנו שלולית מים במטבח.

 

הבעיה היתה ימי שבת וחג, יום או יומיים שבהם לא היתה חלוקה לבתים. כדי לקדם את הרעה, נהגו לקנות בימי שישי, מנה כפולה של קרח. ומי שרצה יכול היה לגשת לאחד המחסנים שבהם ניתן לקבל קרח. הראשון היה מחסן של חברת "מעדן" ברחוב השוק. בית החרושת העברי הראשון בתל אביב, מיסודם של סימקין ואפלבום (ראה פרטים בספרו של אביעזר שלוש, בעמוד 259). וזכור לי מחסן ברחוב המלך ג'ורג'.

 

שלוש מספר שעד מאורעות 1921 היתה תעשיית הקרח בידי ערבים מיפו, ולאחר המאורעות יזם מרדכי סימקין הקמת מפעל עברי לייצור קרח בשותפות עם מאיר אפלבום, אביו של ארנולד אפלבום, עורך הדין שהיה מאמני. אישיות מקסימה, שארחיב עליה את הכתב בפרק דמויות מתל אביב.

החלוקה בשבתות וחג היתה קשה. עקרות הבית לא השתתפו במבצע הקשה וגייסו את הבעלים או הבנים. מלאכה קשה ללכת בחום היום אל אחד המחסנים המעטים, כשאתה מצוייד בשק או מלקחיים. ועל כל אלה המשימה לשאת מחצית בלוק למרחק מאות מטרים לא היתה מלאכה לנשים ולילדים. חובה נוספת היתה להצטייד בשובר תלוש שרכשו כי אסור היה לשלם כסף בשבת וחג.

בעמוד 262 לספרו, קובל מר שלוש שברחוב השוק מס' 5, שם עמד בית החרושת לקרח "מעדן", בית החרושת העברי הראשון בתל אביב, מצא בניין מסחרי גדול ובו חנויות הלבשה ומשרדים. והוא מתאונן שאין זכר ל"מעדן", בית החרושת העברי לקרח עברי. אף לא לוחית קטנה שתציין שכאן שכן בית החרושת הראשון לקרח עברי. מדוע, הוא שואל?

בימי חג בן יומיים היתה המלאכה קשה שבעתיים. זכורים לי 2 מחסנים לחלוקת קרח, המרכזי של סימקין ברחוב השוק והשני ברחוב המלך ג'ורג'. אחי מספר שמחסן זה היה של אדם בשם פרנס.

מחלקי הקרח לבשו שרוולים על זרועותיהם שלא להיפגע מקור הקרח.

 

ישועת הפריג'ידרים

מצב מביך זה, נמשך עד שנות הארבעים. כשבאה הישועה. מקררים חשמליים מארצות הברית, שנקראו פריג'ידרים. לאבי היתה חנות גלנטריה לנשים ברחוב אלנבי 119, בבניין שנקרא הבית הכחול, מתחרה לבית הלבן שנבנה לפניו באלנבי 121.

שכנו, מר זלקינד, בעל החנות למוצרי חשמל, היה כמדומני מראשוני החלוצים במכירת מקררים חשמליים מתוצרת וסטינגהאוז. אבי היה אחד הראשונים שרכש מקרר חשמלי.

כשנישאתי ב-1945 ושכרתי דירה משלי, רכשנו כמקובל, מקרר רגיל.

 

בעת מלחמת העולם השניה לא ניתן היה לייבא פריג'ידרים. לקראת 1947 החלו במכירת פריג'ידרים, שהוגבלה תחילה רק לבעלי אישור רפואי. אשתי שחלתה בדלקת פרקים, היתה בין הראשונים שזכתה באישור. חמישה עשר פריג'ידרים "פילקו" שהורכבו על ידי אמקור יצאו לחלוקה ב-1947, למיטב זכרוני הראשון בסידרה זו נמסר לבן גוריון ואנחנו קיבלנו אחד מאותה סידרה.. לאו מילתא זוטרתא! תם הסיוט. כיום הכל נעלם ואיש לא יבין את גודל התמורה שחלה בחיי התושבים.

 

מצרכי מזון

לכל עיר יש שוק. לרשות תושבי סביבת הגמנסיה "הרצליה", מונטיפיורי והשחר, אלחנן, אחד העם, הרצל עד פסי הרכבת, ליליינבלום ויהודה הלוי ושכונת נוה שלום, רחוב פינס, עמד שוק. בפינת אחד העם ורחוב שנקרא רחוב השוק. רחוב שחיבר או שימש מעבר מאחד העם לליליינבלום. את השוק כינו "השוק הקטן" - ושוק "לוינסקי" כונה "השוק הגדול". כשגרנו ברחוב אלחנן ניתן היה להגיע לשוק בהליכה קצרה של פחות ממאה מטרים. כרבים מאתריה ההיסטוריים של העיר העברית הראשונה בעולם - כמעט שלא נותר שריד ממנו.

השוק היה מורכב משני מבני בטון, בני קומה. בצד מזרח - מולם, בצד מערב - מבנה ארוך בן שתי קומות. בקומה הראשונה חנויות. בכל מבנה מספר חנויות, כלומר אולמות בנוסח הימים ההם ובהם דוכנים. בערב היו נסגרים על ידי דלתות ברזל.

 

אמי סיפרה שעקרות הבית נהגו לצאת לשוק השכם בבוקר, מהטעמים שכבר מניתי. היתה זו חוויה ססגונית, כפי שנוכחתי לדעת אחר כך במו עיני. בחנויות היו בעלים יהודים ועוזריהם. חנות דגים, חנויות מכולת, קצב תימני (שאני זוכר עד היום, ולא לטובה), חנות ירקות ופירות ועוד. כל אלה היו בצד המזרחי של הרחוב, מקום שבו נותר שריד אחד, הוא "כריכית דיין" שגם היא נהרסה לא מכבר (ראה צילומים להלן במדור התמונות). ממול נותר בניין שקיים עד היום, כפי הנראה בתמונה. ראה: מדור תמונות, להלן. גם בו היו חנויות השוק. מעבר לבניין האחרון שבפינה - כפי שנראה בתמונה, היה מבנה קטן, חצי מרתף, ובו ישב הסנדלר סלומון מנשה, יוצא איזמיר שבטורקיה. בחנות הקיצונית של הבית בצד מערב, ישב סנדלר נוסף ושמו יום טוב. אלה היו סנדלרי השוק.

 

מדי ערב פסח, היו רוב ילדי שכונתנו זוכים לנעלים חדשות. שבועות קודם לכן, היינו באים לסלומון כדי ליטול מידה. עד היום אני זוכר את הפרוצדורה: ההורים בוחרים את סוג הנעל, צבע העור וטיבו, עומדים על המקח. משסיימו היה סלומון, מניח על הריצפה השטוחה קרטון עבה, רוכן על הריצפה ובידו עפרון. היה מצווה לעמוד עם רגל אחת על הקרטון. לא לזוז. ואז נטל את העפרון וסימן את צורת כף הרגל. כך חזר על הרגל השניה. לפי הדוגמה הכין את הנעליים. ערב החג היינו באים לקבל את הנעליים. נוהג ההזמנות - נחלש עם שיווק נעליים מוכנות. בחנות "באטה" הצ'כית בנחלת בנימין וחנות שונברג לנעלים יוקרתיות - ברח' הרצל פינת יפו-ת"א. חנות זו "זכתה" להפגנות מצד תומכי תוצרת הארץ - ובראשם המפגין שנקרא טרוצקי, על שם דמיונו הרב לטרוצקי. היה גם בית חרושת טכני לנעליים - בשם "כתר".

 

בקצה השוק היתה רחבה. זו שימשה במה למחזה ססגוני. כאן התאספו משעות הלילה, כפריות ערביות, נוהגות בחמורים עמוסים כל טוב התוצרת החקלאית מכפרי הסביבה ואיתן גם כמה פלחים. הכפריות היו מקושטות בתכשיטים וענקים ממטבעות. הציגו סחורה שובת לב: עגבניות ענקיות בעלות טעם נפלא, מלפפונים עסיסיים ושפע ירקות משובחים לאין ערוך מהירקות של ימינו.

 

זכורות לי הביצים הגדולות והטריות שהביאו מוכרות ומוכרי הביצים. ביצים אורגניות, שגדלו בטבע ולא בלול. כמה נשים זקנות היו רובצות על האדמה כשלפניהן כל מיני תבלינים: מפטרוזיליה ושמיר ועד זעטר ואורגנו וירק שהיה נקרא חוורנה, צנוניות וצנונים, חסות ערביות, חצילים ושאר ירקות. כאמור, עקרות הבית אצו בשעה מוקדמת מכמה טעמים. הראשון - מי שהקדים היה זוכה למקח זול, כי הפלחיות ביקשו סיפתח - סגולה להצלחה במכירה. הקונה היה מקבל הנחה. טעם נוסף: המקדים היה יכול להשיג את מיטב הסחורה.

 

לשוק באו גם רוכלים נודדים כמו אבו ברס, מוכר הבננות הידוע. ענק בעל כרס ענקית, חבוש תרבוש. אבו על בננס. אבי הבננות. הוא היה מהלך כשהוא נושא אשכול ענק של בננות. היה גם רוכל שמכר ביצים מיובאות ממצרים, שנקראו ביצים מצריות. היו קטנטנות ונמכרו בחבילות של עשרים ובזיל הזול. הורי נמנעו מביצים אלה, מחשש לטריותן, בתנאי ההובלה של אותם ימים.

 

יום אחד הפסקתי לעבור בשוק ושיניתי את מסלול הליכתי לגמנסיה. בבוקר מוקדם עברתי בשוק והנה אני רואה מחזה שזיעזע אותי קשות לימים רבים. אני רואה את הקצב התימני ובידו סכין. לידו ערימת עופות שהביא ערבי וחמורו. הסכין הונפה על ידי הקצב על צואר התרנגולת שפתחה בצריחות מחרישות אזניים, כשהיא מפרפרת ודם נוזל מצווארה. הקצב השליכה ארצה לערימה. ומיד תפש וחתך תרנגולת נוספת שגורלה היה כגורל קודמתה. מאז סרבתי לאכול עופות. לימים סברתי, היכן הדוקטור אופלטקה והממונים על הבריאות. כנראה שהארוע היה לפני בואו של הדוקטור אופלטקה שלחם בנחישות לחיסול מפגעי התברואה אף שרחש לו שונאים.

לקראת סוף שנות העשרים ירד השוק מגדולתו. בתחום המכולת נפתחו חנויות מיוחדות למצרכי מכולת וכן חנויות ירקות, חנויות בשר, וחנויות דגים. ועם פרוץ מאורעות 1929 נעלמו הכפריים הערבים.

 

מיקומו של השוק ומה שנותר כיום לאחר שלפני זמן קצר בא הכורת על "כריכית דיין" שתפשה מבנה בן 3 חנויות שהיו במרכז השוק. במדור התמונות, להלן.

 

מצרכי מזון

עם התבססות שלטון המנדט בתחילת שנות העשרים, חל שיפור ניכר בשטח התזונה. מצרכי מזון יובאו מכל רחבי האימפריה הבריטית ומאירופה. נפתחו חנויות מכולת מודרניות. ליד דירתנו ברחוב ליליינבלום 16, היתה בפינת ליליינבלום ומיכאל, ליליינבלום 14, חנות המכולת של האחים גרוסמן, מאיר המבוגר ואברהם הצעיר. הם עלו ארצה מפולין - בעקבות גזירות גרבסקי 1926. חנות מכולת מסודרת. המצרכים נמכרו בהקפה ומדי שבוע היו משלמים לפי הרשום בפינקס המוכרים, בחתימת הקונה. היה בחנות מבחר נאה, עד כדי כך, שאני יכול להעיד שהגביר של סיטונאי המזון ביפו, מר לואיזידיס קמנדוס נמנה על קוניהם של האחים גרוסמן.

 

וכך היה המעשה: קמינדוס ומשפחתו התגוררו ביפו, מקום עסקיו. בשנת 1927 נכנסו לגור בדירה שמעלינו בני משפחת קמינדוס. יוונים נוצרים. תופעה נדירה באותם ימים. הגברת קמינדוס היתה אשה נאה ועדינה וקיימה יחסי שכנות עם משפחתנו. היא סיפרה שהם סבלו משכנות הערבים והלכלוך בחוצות יפו ולכן העדיפו לגור בסביבה תרבותית.

 

ובכן, משפחת סיטונאי המזון היתה קונה את מצרכיה אצל הגרוסמנים. כשנשארה לבדה, וקשתה עליה הירידה ועליה, לקומה השלישית, עשתה גברת קמינדוס סידור. יום יום בשעה קבועה היתה משלשלת סל קשור לחבל. אחד הגרוסמנים היה ניגש ורושם את הזמנתה. משסיים להכינה, צלצל בפעמון, הכניס את המצרכים לסל והגברת משכה בחבל והעלתה את הסל למרפסת דירתה, שפנתה לרחוב מיכאל.

 

לרשות אניני הטעם ובעלי היכולת, באזור יהודה הלוי, ליליינבלום והרצל, עמדה חנות מעדנים ברמה אירופאית מעולה. היתה זו חנותם של שני השותפים פסח שור ווולברג. פסח שור היה לבוש בפשטות כרוב אנשי העיר ואילו וולברג היה תמיד הדור בלבושו ומטופח כג'נטלמן אירופי. החנות היתה רחבת ידיים. אולם גדול בעל חזית כפולה, האחת לרחוב הרצל והשניה, ליהודה הלוי, מול בית שרת. דומני שמספר הבית, הרצל 12. מרחק 2 בתים מפסג' פנסק המפורסם שנבנה על ידי מר פנסק, יהודי מאמריקה ובו המעלית הראשונה בעיר. מעלית שהיתה במרכז החצר של הבניין.

 

מילדותי הייתי מכור לגבינה צהובה. וכל פעם הייתי מזין את עיני ואת דמיוני, בשפע הגבינות הצהובות למיניהן, שניתן היה להציץ בהן מחלונות הראווה הגדולים. כילד וכנער לא העזתי להיכנס לחנותם של השניים. הסתפקתי בהצצה על גלילי הגבינות הענקיים - כמו בשוק הגבינות בהולנד.

 

הורי הסתפקו בחנות גרוסמן ולא נמנו על לקוחות חנות המעדנים מטעמים מובנים. רצה הגורל וכעבור שנים ניתן לי מבוקשי להכיר את שני השותפים ולבקר בחנותם. אלא שהיה זה בנסיבות עצובות.

 

בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השניה. בחודש יולי קבלתי רשיון עריכת דין מממשלת המנדט. וסיימתי התמחות במשרדו של עורך הדין אהרון הוא ארנולד אפלבום שאותו הזכרתי ברשימותי. והנה מר אפלבום מציג לי תיק. וולברג נגד פסח שור ובו מסמכי תביעה של שור נגד וולברג. השותפים הסתכסכו ביניהם. סופן של רוב השותפויות. מבקש שאעיין בתיק. כעבור זמן קצר נכנס למשרד אותו וולברג ההדור בלבושו, ואפלבום מציג אותי בפניו, וביקש שאייצגו במשפט שהגיש שור נגד וולברג בבית משפט השלום, שהיה באותם ימים ברחוב יהודה הלוי, מספר 14, אם אינני טועה, סמוך לגן הזואולוגי של מרגולין. היינו: מרחק עשרות מטרים מהחנות המפוארת.

סופו של דבר שהשותפים הוותיקים נפרדו.

 

לרשות אניני הטעם ועוד לפני העליה הגרמנית, זכורות לי חנויות המזון של החברה הבריטית "ספינס", שהיתה מיועדת לשירות הצבא והמשטרה הבריטית והפקידות הגבוהה של השלטון הבריטי. דוגמת "השקם" שקם לאחר זמן, ניתן היה לתושבים סתם להצטרף ללקוחות ה"ספינס" בשני סניפיו. הראשי - ברחוב נחלת בנימין; והשני - ברחוב אלנבי, מול בנין מוגרבי. אותן שנים היתה בריטניה המעצמה העולמית. נהגו להתפאר שבאימפריה הבריטית אין השמש שוקעת לעולם. ואכן הארץ מלאה שפע מצרכים ובכללם מצרכי מזון שלא היו מביישים את ה-"קה.דה.ווה." הגרמני בברלין.

בחנויות ה"ספינס" היה שפע של דגים מלוחים וכבושים, ההם על סוגיו. גבינות מאנגליה, אוסטרליה, ניו זילנד. בקיצור גן עדן לאוהבי הזלילה. לא הזכרתי משקאות. אליה וקוץ בה. המכירה היתה מוגבלת לאוכלוסיה הבריטית ולאנשי בטחון. אך במהרה הסתננו תושבי תל אביב ופילסו דרך לחנויות אלה. אך מרבית התושבים הדירו רגליהם. שומרי הכשרות מחו על פולחן הטריפה מ"ספינס".

 

זכורה לי חנות הנקניקים הכשרים של האחים אס. פירמה הקיימת עד היום. לאחים אס היתה חנות ברחוב הרצל, ושם מכרו נקניקים מתוצרתם.

 

בתחילת שנות העשרים היו רוב התושבים יוצאי רוסיה ומזרח אירופה. כל אלה היו אוהדי נקניק מושבעים. מצרך זה היה אהוד והופיע על השולחן בארוחות בוקר וערב. סיטונאי מזון מבני עמנו, לא טמנו ידם בצלחת, לעומת היוונים והערבים. שנים מהגדולים זכיתי להכיר אישית. מר פרופר מהפירמה הידועה "פרופר ואוקון". בנו תיאודור נמנה על חברי. חברי ילדי ליליינבלום. בין היתר ייבאו תה, וכל מיני חמאה מאוסטרליה, הולנד ועוד. הכרתי את הגברת מאירוביץ, אמו של חברי ללימודים, עמנואל, זכרונו לברכה. בעלה היה יבואן של מצרכי מזון וביניהם סוגי חמאה מליטה, לטביה ודנמרק, ועוד.

 

רוב התושבים צרכו מחמאות היבוא שהיו זולות לעומת חמאת "תנובה". אמי ששכלה את בנה הבכור ב-1917 בעת הגרוש הידוע, שנפטר ממחלת הדיזנטריה, נהגה להקפיד על טיב המזון. נמנעה מחמאות היבוא. "תנובה" ייצרה מוצרי חלב ובכללם חמאה. אלא שאלה היו יקרים בהרבה לעומת התוצרת המיובאת. למרות זאת, צרכנו תוצרת חלב מ"תנובה" בלבד.

 

לא הרחק מדירתנו, ברחוב פינס, פינת יהודה הלוי, בגבול נווה צדק, נפתח סניף של מחלבת "תנובה". הבית עומד עד היום. בחנות הפינתית, נפתח הסניף באמצע שנות העשרים (ראה תמונה במדור התמונות).

אני זוכר את בעלי החנות. גבר לא צעיר, גבה קומה ורזה ואשתו. בחנות עמדו שולחנות לארוחות קלות, הכל מתוצרת "תנובה".

לא פעם אכלנו חביתות מביצי "תנובה", באותה חנות. "תנובה" ייצרה גבינות צהובות שלא נפלו בטיבן מאלה המיובאות. תוצרת "תנובה" היתה מעולה, אך בגלל מחיריה הגבוהים, רבים מן הציבור העדיפו את התוצרת הזולה.

 

"תנובה" ייצרה בשעתו את משקה הצוף. דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה מגדירים את המונח "צוף": מין משקה קר, שהיה מצוי בארץ לפני היות המדינה ומשום מה נעלם עם הקמתה. למרבה הצער ההגדרה לוקה בחסר. לטעמי היה זה משקה אהוד וטעים להפליא וחבל שנעלם. הוא היה עשוי מדבש.

 

עוד מאכל משובח שיצרה "תנובה" היה הקפיר. בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, בספרם הנ"ל: "קפיר: מין לבן. היה נפוץ מאוד עד קום המדינה. מקורו של הקפיר ברוסיה".

כבר בשנות העשרה מופיעה מודעה שתוכנה מובא בספר עיר במודעות בעריכת רחבעם זאבי, הי"ד בעמוד 21. הרוקח אורבוך מראשוני הרוקחים בתל אביב, מודיע: בבית המרקחת "תל אביב" של הפרוביזור ז. אורבוך מכינים בכל יום קפיר טרי.

מלון ספיר - הגדיר "קפיר": מין חלב חמוץ. היה זה מאכל אהוד על יוצאי רוסיה. חבל שנעלם.

 

בין המשקאות הנפוצים בשנות העשרים היה הקוואס. משקה נפלא בטעמו. הגדרתו לא מצאתי במלונם של בן אמוץ ובן יהודה. והנה מצאתי הגדרה קולעת במילון ספיר: "משקה עממי רוסי תוסס וחמצמץ, תוצר של התססת קמח לתת בעזרת שמרים". חבל שמשקאות אלה נעלמו ואת מקומם ירשו משקאות מלאכותיים ומזיקים שטעמם בטל בשישים לעומת הצוף, הקוואס והגזוז התל אביבי של האחים רובננקו, יוצאי לטביה.

 

המשקה העממי שכבש את תל אביב מבראשיתה, היה הגזוז. במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה, מלון עולמי לעברית מדוברת נאמר: "גזוז: משקה קר מסודה ותרכיז בטעם פירות. מקור השם צרפתי".

חלוצי הגזוז היו יוצאי רוסיה ולטביה, שני האחים רובננקו. בפינת הרצל, רוטשילד, בצד המערבי עמדו 2 קיוסקים לגזוז של היצרנים האחים רובננקו. במרכז ברז של מי הסודה. לצידו מתקן לשטיפת כוסות זכוכית. על כוסות חד פעמיים טרם שמעו. בצד עמדו צנצנות גדולות ובהן מיצי פירות שונים. הכל ממתכונים טבעיים ומעשה ידי רובננקו. כאן היה טמון סוד ההצלחה הרבה של מיצי רובננקו. הגזוז היה המשקה העממי בשנות העשרים והשלושים. אנו תלמידי הגמנסיה הרצליה שהיתה מרוחקת פחות ממאה מטרים משני הקיוסקים, היינו אצים, עם שמיעת הצלצול להפסקה הגדולה בשעה 11 בבוקר. תחרות ריצה לעמוד בתור באחד משני הקיוסקים. משום מה, בני כתתי העדיפו את הקיוסק השני, כשבין 2 הקיוסקים חצצה השדרה - שדרות רוטשילד.

 

בשנת 1927 הוחלף המטבע המצרי שהונהג בארץ עם תחילת המנדט, וזכינו למטבע ארץ ישראלי. לא אכנס למחלוקת בין ועד הצירים שתבע ציון המילה ארץ ישראל על המטבעות, השלטון העוין התנגד. הפשרה הושגה לאחר שהוחלט לציין את האותיות א"י במקום השם המלא: ארץ ישראל. מחווה לערבים כמו המחוות של ימינו. אמנה את סוגי המטבע: המעה הקטנה היתה מטבע נחושת בערך 1 מיל. השניה בערכה - מטבע של חצי גרוש, שערכה 5 מילים. מטבע של גרוש - שערכה 10 מילים, מטבע של 2 גרושים - שערכה 20 מיל. המטבע הבא היה שילינג - שערכו 5 גרושים, ואחריו מטבע של 10 גרושים.

 

כוס גזוז עלתה למיטב זכרוני כרבע גרוש. כלומר שנים וחצי מיל. לכן רובננקו הנהיג פתקים בערך זה. משלמים מחצית הגרוש או גרוש ומקבלים עודף בפתקים. התור היה מזדנב ונשמר בקפדנות. בבוא תורך, היה אחיו של רובננקו הגדול, אצלו נהגנו לקנות, נוטל כוס ושוטף אותה במים שזרמו מתוך מתקן. אמי לא נחה דעתה משטיפה כזאת. טענה שאינה היגיינית, ואכן לא היה כאן כל חיטוי. לכן אסרה עלי את המשקה הנפלא, אך לא עמדתי בנסיון.

 

ירושלים סגל בספרו "ירושלים בתל-אביב" מספר שהאחים שור בעלי בית הקפה ברח' ליליינבלום פינת הרצל היו יצרני גזוז וגלידה בשנות העשרים. והנה מצאנו שכבר אז היו פרסומאים:

"לא כל המתוק נעים. ביום חם דרוש לו לאדם לרוות את צמאונו. למה לאדם לבזבז את פרוטותיו על משקאות שאינך בטוח בטיבם. שתה גזוז רק אצל האחים שור. רק ברחוב הרצל 14, פינת ליליינבלום". הציטוט מספר "עיר במודעות" עמוד 86 שהזכרתיו לעיל.

 

דויד תידהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, יצירה מונומנטלית של אדם אחד - ואקדיש לו פרק בדמויות מן העבר, מציין שיוסף רובננקו היה יליד העיר דווינסק בלטביה, והוא היה הראשון שהקים קיוסק למכירת משקאות קלים ברחוב הרצל, פינת רוטשילד והוא הראשון שהקים בתל אביב תעשיה יצרנית למשקאות קלים.

חבל שאת מקומם של המיצים הטבעיים והטעימים, ירשו המיצים המלאכותיים - חסרי הטעם!

 

בפרק המשקאות אזכיר גם את רוכלי המשקאות הערביים, שהיו באים מיפו. ראשית מוכרי הלימון באראד. משקה לימונים טעים ובו צפים פלחי לימון וקליפות לימון בתוך כלי זכוכית ענק שבו צפו פתיתי קרח גדולים. לכלי היתה פיה זרבובית שממנה היה המוכר שופך את הנוזל לכוס. היגיינה לא היתה כאן. הרוכל היה מצלצל במצלתיים וקורא במנגינה "למון באראד".

 

המשקה השני היה תמר הינדי. משקה תמרים טעים ביותר. גם כאן היה המוכר מהלך עם כלי זכוכית כמו חברו מוכר הלימונדה. סביב צווארם היתה רצועה שבאמצעותה נשאו את כלי הזכוכית.

 

על הלחם - מאפית קרבצוב

בשנות העשרים היה הלחם מרכיב חיוני בתזונה. לא רק בתל אביב. בגלל מצבם של הפועלים היו מתקיימים על לחם בתוספת זיתים או בצל או גבינה זולה.

 

בתל אביב הקטנה שבימים ההם רוב תושביה היו יוצאי רוסיה או מזרח אירופה, היו רובם נוהגים לאכול לחמניות לארוחת הבוקר. באזורנו בשנות העשרים הראשונות, היתה המובילה, מאפייתו של קרבצוב, בפינת רחוב אלחנן והשחר. מרפסת רחבה דוגמת מרפסות תל אביב משנות העשרים אליה הובילו מספר מדרגות אל אולם ענק. שם היתה תצוגה של מיני לחמניות ולחמים שריחם הנעים הציף את האולם. ב-1923 כשגרנו ברחוב אלחנן, נהוג היה שאחד מבני הבית ישכים קום ויגש למאפיה להביא לחמניות חמות לארוחת הבוקר. אלה שלא הטריחו עצמם למאפיה, היו נהנים מחלוקת לחמניות לבתיהם, בשעות הבוקר המוקדמות. העתונאי הוותיק גבי צפרוני, סיפר שמאפיית קרבצוב העסיקה אותו כמחלק לחם לבתי התושבים. כולם אהבו לחם טרי טרי. לחם שגילו למעלה מיום היה כבר מוקצה. לכן מי שלא יכול היה להטריח עצמו למאפיה, היה מקבל שרותו של מחלק שהיה משכים קום ומניח את הלחמניות בתוך שקית שהיתה תלויה ליד הדלת. את החשבון פרעו מדי שבוע לפי רישומי קרבצוב שכולם נתנו בו אמון. כשעברנו בשנת 1927 לרחוב ליליינבלום, היה פוקד אותנו שליח קרבצוב שהיה עולה לקומה השניה השכם בבוקר וכשהתעוררנו מצאנו לחמניות חמות בתוך השקית.

 

על טריות הלחם שעליה הקפידו הצרכנים מספרת אשתי, יוצאת ברלין, שבברלין עוגה שעבר יומה היתה נמכרת למחרתו במחיר מוזל. ממש איסטניסים מפונקים. כך היה נהוג בתל אביב הקטנה - הכל ביקשו לחם טרי - בן יומו.

 

הזכרתי את העיתונאי גבי ציפרוני שכילד עבד בחלוקת לחם במאפיית קרבצוב. לדבריו המאפיה נוסדה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. קרבצוב היה איש אודסה. בנו מאיר היה האיש המרדה. תמיד עמד ליד התנור. המאפיה היתה מאפית יוקרה. אפשר לומר גם יקרה.

לסופרים עיתונאים וסתם מכובדים היה ניתן אשראי לשבוע. למורים העניקו אשראי ללא הגבלת זמן. צפרוני מוסיף שבשעות אחר הצהרים היו מופיעים אצל קרבצוב, אברהם שלונסקי, הצייר יצחק פרנקל, במאי "האוהל", משה הלוי, אברהם חלפי והיו מתכבדים בתה ועוגה על חשבון בעל הבית. גם ביאליק היה לקוח קבוע.

 

המאפיה הגרמנית של תושבי שרונה

הגרמנים הקימו מושבות לדוגמה. זאב וילנאי מספר שיואל משה סלומון, ממקימי פתח תקוה התפעל משרונה וראה בה עידוד ודוגמה למושבותינו הראשונות. הוא גם קשר קשרי ידידות עם ראשי המתיישבים הגרמנים. וילנאי מספר שאנשי שרונה תרמו תרומה משמעותית וחשובה לתחבורה של אותם ימים כשהכניסו לשרות עגלות משא ומסע שבנו בבית מלאכה שלהם.

 

אך לענייננו עניין הלחם. בשנת 1927 כשעברנו לגור ברחוב ליליינבלום נתקלנו בתופעה. בצאת השבת היה מופיע ברחוב ליליינבלום ערבי שהוליך חמור עמוס שני שקי לחם. היה זה שליח המאפיה של שרונה. הגרמנים עמדו על להיטותם של אנשי תל אביב ללחם טרי, בן יומו. בשבת וחג נאלצו לאכול לחם מיום שישי או מערב חג. לא כל שכן בחג בן יומיים. לכן שלחו עובד שעמד עם חמורו בקרן רחוב ליליינבלום ומיכאל. ממש ליד דירתנו בליליינבלום 16. הגרמנים אפו 2 סוגי לחם. לחם מקמח לבן, שהיה מחולק ל-4 חלקים דבוקים. כך שניתן לבצעו בחלקים. ולחם מקמח מלא. שניהם היו טעימים להפליא. תושבים היו מתקהלים ליד הערבי ותוך דקות רוקנו את השקים למגינת לבם של המתקהלים. אלא הערבי הרגיעם. הוא חוזר למאפיה ומביא מלאי חדש. במוצאי פסח כבר שלחו 2 מוכרים. היו תושבים שלא אהדו את קניית הלחם מגויים. טענו שהגרמנים משתמשים בשומן חזיר.

עם הזמן נפתחו מאפיות נוספות, בחלקן מאפיות קואופרטיביות.

 

ארוחות בוקר של ילדי תל-אביב בשנות העשרים

עד היום זוכר אני את סיוט אכילת הדיסה שבה הלעיטו ההורים את ילדיהם כמנה ראשונה. רוב הילדים מרדו בתבשיל זה. האמהות שהאמינו שהדיסה יפה לבריאות ניסו, כפי שאמי ניסתה לתבל את הדיסה הטפלה באבקת קקאו מסוכרת תוצרת החברה ההולנדית "בטקה". הקקאו הנפוץ ביותר באותם ימים. גם ירושלים סגל בספרו שצוטט לעיל, מזכיר את הקקאו של "בטקה".

אך אנחנו המשכנו במרד, עד שהצלחנו וזכינו בארוחת בוקר כמו הגדולים. ארוחת בוקר בבית אמיד היתה מורכבת מלחמניות בחמאה. ביצה רכה. זיתים שהיו מזון נפוץ. גבינה צהובה, או צפתית, ירקות כגון עגבניה, מלפפון, פלפלים.

 

בעוד שהמבוגרים שתו תה או קפה, קבלו הילדים קפה מציקוריה, "עולש" בעברית.

במלון ספיר, הגדרת ה"עולש": "הציקוריה", עולש. אבקה קלויה וטחונה המופקת משרשיו של צמח ה"עולש". המשמשת תוספת לקפה או כתחליף לקפה. הגרמנים נהגו להשתמש ב"עולש" כתחליף לקפה, בימי מלחמה או משבר כלכלי. מספרים על נשיא צ'כוסלובקיה יאן מסריק, שהיה אוהד ישראל ותמך בתנועה הציונית, שהיה מכור לקפה ושנא את הציקוריה. בכל מקום שהגיע היה מצהיר שהוא אספן של ציקוריה וביקש שיביאו לו את כל הציקוריה. משהושלם המבצע פנה למארחיו ואמר: עכשיו תכינו לי קפה של ממש.

אנחנו הילדים, שתינו את הציקוריה. לרשותנו היה גם משקה הקקאו של בטקה שאותו העדפנו. רבים מהמבוגרים שרובם היו יוצאי רוסיה ופולין, העדיפו את התה ואילו הספרדים לא נגעו בתה והיו חסידי הקפה. כאן דוגמה מוחשית לשוני בין יוצאי המזרח לאשכנזים.

 

בשנות הצנע, ימי דוב יוסף, החליט בן גוריון להטיל מס על הקפה בעוד שלא הוטל מס על התה. קמה זעקה והסבירו לו שהישוב הספרדי צורך קפה ולא תה. אז בוטלה הגזירה. אגב, התה בשקיות לא היה קיים בשנות העשרים. התה היה בתפזורת. רובו תוצרת ליפטון האנגלית או וויסוצקי, הוא הציוני איש רוסיה שאת תוצרתו הכירו רוב תושבי העיר עוד ממולדתם.

ארוחת הערב כללה, לחם (לא לחמניות), סלט ירקות, חביתה ובמשפחות רבות נקניק או סרדינים בקופסא.

 

בימי החורף היו ארוחות הבוקר של ילדי תל אביב, לסיוט כשנאלצו לבלוע כף שמן דגים לפני הארוחה. בימים ההם רווחה הדעה אצל האמהות, בעקבות עצות של הרופאים דאז, ששמן דגים הוא מזור לחולאי החורף. אינני יודע אם כיום יש מי שיודע את טעמו המגעיל של שמן הדגים. כל ילדי תל אביב שנאו שנאת מוות את השיקוי המגעיל. האמהות נאלצו להתמודד עם הבעיה ועשו מאמצים למהול את השיקוי בממתיקים. חלף זמן עד שגזירה זו חלפה.

 

החלבנים

בין הדמויות שחלפו מן העולם ראוי להזכיר את החלבנים. כיום קונים חלב טרי בכל חנות מכולת או סופרמרקט בקופסאות קרטון. בתל אביב הקטנה היו עקרות הבית מכינות סיר ומדי בוקר היה מצלצל החלבן נושא מיכל אלומיניום גדול וכבד. בידו השניה החזיק כלי קיבול מדוד של אוקיה או שתים. לפי הוראת הקונה היה מוזג מכליו את הכמות המבוקשת שאותה מדד בכלי שבידיו ואת החלב מזג לסיר. את התמורה היה מקבל בימי השישי, לפי החשבון שהיה מסמן בפנקסו. את הכדים הובילו בעגלה הרתומה לסוס או חמור. זכור לי שעוד ב-1945 כשנישאתי וגרתי ברחוב וילנה עוד בימי מלחמת העולם השניה, עדיין היה חלבן מביא לדירתנו חלב מדי יום.

 

רוב החלבנים היו מנחלת יצחק שהיתה בימים ההם של שנות העשרים, מרוחקת מהעיר במושגים של אז. בימי החורף היו בה שיטפונות. חברי ללימודים בגמנסיה הרצליה, יצחק זימן, בנו של מייסד השכונה נחלת יצחק שנוסדה על שם הרב הידוע יצחק אלחנן ספקטור רבה של העיר קובנה לא החמיץ אף יום והתייצב ללימודים - קיץ וחורף. השכונה צורפה לתל אביב ב-1958. באזור השכונה היו רפתות ואת החלב היו חלבני נחלת יצחק מחלקים בתל אביב.

 

בשנת 1953 עברתי לרמת גן ובה היתה חלוקת בקבוקי חלב יומית בחלוקה על ידי זוג מעולי הולנד, שחילקו בקבוקי חלב לבתים דוגמת החלוקה באנגליה. כעבור שנים מספר נפסק שרות זה ותם עידן חלוקת החלב לבתים.

 

מוכרי הנפט

דמויות שנעלמו מן הנוף. הנפט היה מיצרך חיוני לבישול. מעטים מבני עדות המזרח בישלו עדיין על תנורים מאבן שבהם שמו גחלים. רובה המכריע של האוכלוסיה בישלו על פרימוסים או פתיליות מסוגים שונים.

 

הנפט היה הדלק המניע. לכן נזקקו למוכרי הנפט. אותו נפט שימש גם למאור באמצעות מנורות נפט. החשמל הגיע רק ב-1924 וגם אז מעטים נזקקו לו והמשיכו לצרוך נפט. אגב, הנפט היה מגיע ארצה בפחים שהיו ארוזים בארגזי עץ. רבים הסיפורים על השימוש בארגזים אלה בימי בראשית של ההתיישבות. מכמה ארגזים התקינו מיטה. הם שימשו גם כמושבים.

 

וזה סדר אספקת הנפט לעקרות הבית. בדומה לאספקת הקרח היה המוכר מהלך לצידה של עגלה רתומה לסוס אחד. עליה היה מתקן גדול מפח ובו ברז. לידו היה כלי קיבול לנפט. עקרות הבית היו ניגשות אל מוכר הנפט, לאחר שמיעת הפעמון שבו היה מכריז על בואו בדומה למחלק הקרח. היו עומדות בתור. המוכר היה מחלק נפט לפי מידה, מוזג מהכלי שבידו אל הכלי של הלקוח. בין מוכרי הנפט זכורים לי שניים. אחיו של הסופר אהרון אשמן, שכמה ממחזותיו הוצגו ב"הבימה" והאוהל. אף תרגם ליברטים של אופרות עבור מרדכי גולינקין והאופרה הא"י. השני היה מר גוזמן ממשפחת גוזמן מוותיקי העיר. אותם ימים לא בחלו בכל עבודה כבימינו הטרופים.

 

עוזרות בית

בעלי היכולת העסיקו עוזרות בית בשכר חודשי. אלה שרתו יום עבודה שלם משעה 8 בבוקר עד שעה 16. חלק העסיקו עוזרות למחצית היום. עד 1927 אמי לא העסיקה עוזרת בית, ורק כשעברנו לדירה בת 3 חדרים ברחוב ליליינבלום, זכינו בשרותיה של עוזרת בית. תימניה צנומה, בת 17 בשם מרים. היא השתלבה מיד במשפחתנו. כזכור בתימן לא נהגו בימים ההם לשלוח בנות לבית הספר. רבות מהן לא ידעו קרוא וכתוב. רובן שמשו כעוזרות.

 

פולחן הכביסה

בשנות העשרים לא שמענו ולא ראינו את המכשיר המתקרא מכונת כביסה. נהוג היה להקדיש יום אחד בשבוע לענייני הכביסה. זכורים לי עד היום ימי הכביסה. עם שחר, בטרם האיר האור, הופיעה בדירתנו, כושית גבוהה ודקה. פניה בצבע הזפת. אמרו שהיא סודנית שבאה ממצרים. הבית היה כמרקחה, אמי והעוזרת הוציאו את כל המצעים והבגדים והעלו אותם לגג הבית שהיה בן 3 קומות שעליהן גג שטוח. כנהוג בבתי תל אביב של אז. בכל גג כזה היה חדר כביסה מוגן מפני הרוח ובו נעשתה מלאכת הכביסה. על אותו גג היו עמודים וחבלים לתליית הכביסה המכובסת.

בחדר הכביסה עמדו דוד ענק ופרימוס ענק. העמידו את הדוד על הפרימוס הגועש ורועש. אותנו הילדים הפחיד הפרימוס הגועש שאותו הדליקו ברוב עמל, העוזרת והכובסת. למעשה גם לא אהבנו את הפרימוסים הקטנים ששימשו לבישול במטבח. היו רועשים ולא פעם היו מתקלקלים, כשנסתמו והיה צורך לנקותם במין סיכה. לעיתים היו צריכים להזעיק מתקן פרימוסים.

 

כילדים לא אהבנו את יום הכביסה. הכל התעסקו בסוגיה זו. איש לא דאג לנו ולארוחותינו. ראשית היו מגישים ארוחת בוקר לכובסת. לאחריה חיממו את המים בדוד. לאחר רתיחת המים הוציאו את הכביסה כדי לכבסה לשטוף אותה לסחוט אותה ולתלות אותה. וכך חוזר חלילה. דוד ועוד דוד, עד לסיום הכביסה. בשעות הצהרים היו מגישים לכובסת ארוחת צהרים. המלאכה היתה מסתיימת בשעות אחר הצהריים.

 

חלפו מספר שנים והוחלט על הפסקת נוהג זה, ביחוד לאחר מאורעות 1929. אמי עברה לשיטה מתקדמת  - שימוש במכבסה ובמעגילה.

מדי שבוע היה מופיע איש המכבסה ונוטל עמו את הכביסה ומחזירה מכובסת. אני זוכר את האיש. אדם נעים הליכות. צורה נאה. לא נולד להיות בעל מלאכה. אלא בימים ההם, ימי עליה, עבדו כולם לפרנסתם ולא בחלו בשום מלאכה. גם בנו הצעיר עזר בחלוקת הכביסה המוגמרת. לימים פגשתיו והוא רופא ילדים בכיר בבית חולים "הדסה".

 

תלאות יום - יום יום

מכת הפישפשים והדברתם

עוד תופעה שנעלמה היו מכת הפישפשים. הפישפשים שמררו את חיי אנשי תל אביב והארץ כולה. כל ספרי המסעות לארץ הקודש העלו טרוניות של התיירים, על מכה זו. בכל מקום, כולל המשובחים בבתי המלון, שרצו פשפשים שעקצו, ומצצו את דם האורחים ללא רחמים.

כיום מי יודע צורתו של פישפש?

כמי שנתנסה בביקוריהם של טורפים אלה, אתארם. בצורתם ובגודלם דמו הפישפשים לחיפושית הקטנה והיפה שנקראה פרת משה רבנו. אלא לפרת משה רבנו היו נקודות שחורות ואילו הפישפש היה בעל גוון אחיד, אדום כהה. הפישפשים אהבו להסתתר בקפיצים של מיטות הברזל או בארגז המצעים בתוך הספות. בלילות היו מגיחים ממחבואם ופושטים על הישנים. והעקיצות מכאיבות ומטרידות ואז היו קמים לצוד אותם.

היו נלחמים במגפה זו על ידי ריסוס בנוזל שנקרא פליט.

ליצני הדור לא פסחו על מגפה זו וכשנבנה המלון החדיש מלון פלטין ב-1925, התלוצצו. מניין יקח בעל המלון הגדול, כל כך הרבה פישפשים כדי לאכלסו. סברו שהפישפשים עשויים לגרום למחלות, וטיפוס בכלל זה.

התרופה שנקטו עקרות הבית ואמי בתוכן, היתה יום הקרב השבועי נגד האוייב. פעם בשבוע, היו מוציאים את המצעים. מיטות הברזל נותרו ערומות וכך הספות. העוזרת הדליקה פרימוס. עם הפרימוס הדולק עוברים על כל הקפיצים, מקום המחבוא, ואז אנחנו שאהבנו לצפות בטקס המלחמה באויבנו, היינו רואים כיצד מתוך הקפיצים קפצו המוני פישפשים כשהם ניצלים באש. מחזה אכזרי אך רוח הנקמה גברה.

תרופה זו הביאה בהדרגה לפתרון בעיה כאובה זו יחד עם ריסוס הפליט ואחריו ה-די.די.טי. (D.D.T).

כיום, ומזה שנים מאז מלחמת העולם השניה, נעלמה המגפה. ברוך שפטרנו!

 

מכת הזבובים

בשנות העשרים עדיין נתברכה העיר בשפע של זבובים מכל הסוגים. זבובי חול מחולות העיר, זבובי זבל וכל מיני זבובים אחרים. עקרות הבית, החנוונים ובעלי המסעדות נלחמו באויב זה, בהתזת נוזל ריסוס שנקרא פליט. אלא שזה היה פוגע במצרכי המזון. כדי לקדם פני הרעה היו תולים ניר דבק מיוחד, שהיה משתלשל מהתקרה. הניר היה מרוח בדבק מיוחד. הזבובים עטו אל הניר ונתפשו בו. בתום היום היו מורידים את הניר כשהוא מלא פגרי זבובים וזורקים לפח. ולמחרת חוזר חלילה.

עם שיפור תנאי התברואה ובעזרת חומרי הדברה מתקדמים חוסל נגע זה שהיה גורם לא רק טירדה אלא הביא גם למחלות מעיים.

 

תלאות ילדות בתל-אביב הקטנה

ציינתי כבר את הדיסות שהלעיטו בהן את ילדי העיר ואת פולחן שמן הדגים.

לאלה יש להוסיף את בעיית התספורת.

 

גם ילדים אהבו תספורת נאה כמו הגדולים. והנה בימי הקיץ ניחתה עליהם מכה נוספת. אותם ימים היתה נפוצה מכת הגזזת. האמהות, כנראה בעצת הרופאים דאז, ציוו על תספורת שנקראה גרעא, קרחת בלשוננו. האמהות דרשו מהספרים לגלח את השער במכונת התספורת בדרגה אפס. היינו ראש קרח לגמרי.

סברתי כמו שאר הילדים שהמונח "גרעא" - מקורו בעברית והנה: במלון עולמי לעברית - של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה - מצויין שמקור השם ארמי ומציין תספורת המגלחת שמשמעו את כל הגולגולת, והשם, לטענתם, "גרע".

הילדים התנגדו ואצל קומץ הספרים התחוללו סצנות של בכי ומרי. עד היום אני זוכר את הסיוטים בבית ואצל הספר. אמי הוליכה אותי לספר ברחוב ליליינבלום. המספרה היתה ברחוב ליליינבלום פינת הרצל. 3 מדרגות הוליכו לחדר המספרה. זכור לי הספר בעל שפם גדול, נוסח פרנץ יוסף. יוצא רוסיה. זקן חביב.

 

בפעם הראשונה לא ידעתי את הצפוי לי. אני ואחי הצעיר ממני שמענו על רוע הגזירה והתנגדנו לה. אמי הבטיחה שזו תהיה תספורת רגילה. כשנכנסנו למספרה החלה אמי להתלחש ברוסית עם הספר וזה נדנד בראשו לאות הן.

אני מתיישב על מושב הספר. הוא נוטל את מכונת התספורת והנה אני מבחין לפתע שהוא מספר את כל הראש, בניגוד למה שסוכם. פרצתי בזעקות. אמי הסבירה והספר תומך בה שהכל יחלוף. השערות תצמחנה. הכל כדי למנוע את המחלה הנוראה ששמה גזזת.

 

לא זו בלבד, אלא שבפרק על רופאי תל אביב בשנות העשרים הזכרתי את רופא הרנטגן דוקטור אליהו, שהביא טיפול חדיש נגד הגזזת. הקרנות רנטגן על הקרקפת. במכונו בשדרות רוטשילד. אחי ואני עברנו טיפול כזה. כעבור עשרות שנים גילו שכמה מילדי תל אביב לקו בסרטן ולפי החשד מטיפול זה - טיפול שהונהג בגרמניה וזכה לפרסום רב. למרבה המזל, אחי ואני יצאנו בריאים ושלמים.

 

הכוויות בימי הקיץ

מכת הכוויות שלקינו בהן בחוף הים - על כך עמדתי בפרק על שפת ימה של תל אביב. להלן אחזור בקצרה.

הדעה הרווחת היתה שהשיזוף מביא בריאות. היום נתהפכו היוצרות והרופאים גורסים שהשיזוף גורם לסרטן העור. מזכיר את הקרנות הרנטגן נגד הגזזת.

 

הכל התחרו ביניהם מי יהיה שזוף יותר. כל המרבה הרי זה משובח. את הלקח למדנו מיד. בתחילת השיזוף רבצנו על החול והפקרנו את גופנו לקרני השמש האמורים להיות ברוכים. בשעות הצהריים חזרנו הביתה. והנה בערב כוויות כואבות בגב ובשאר חלקי הגוף. כל העור בוער, והכל אדום. לרוב הופיעו שלפוחיות עד שהיו נאלצים לעיתים קרובות לפנות לרופא.

 

עיתונים, מכירתם, וחלוקתם בשנות העשרים והשלושים

העיתונים היומיים "הארץ", "דואר היום", "דבר" הופיעו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. זקן העיתונים "הארץ" ו"דבר", שניהם יצאו לאור בתל אביב. "דאר היום" מיסודו של איתמר בן אבי, בנו של אליעזר בן יהודה, יצא לאור בירושלים והגיע לחלוקה השכם בבוקר, ברכבת מירושלים. למנויים שמספרם לא היה רב היתה חלוקת העיתונים נעשית בדומה לימינו, על ידי שליחים, אלא רובם עשו דרכם ברגל. היו בהם להטוטנים שהיו זורקים את העיתון כשהוא מקופל לתוך מרפסות הלקוחות. היו קולעים למטרה גם במרפסות הקומה השלישית. בימינו נמכר העיתון לקהל הרחב, בקיוסקים, בחנויות סטימצקי, בחנויות המכולת וכיוצא בזה. חלוקה לבתי המנויים - נמשכת גם בימינו.

 

בתל אביב הקטנה נעשתה עיקר מכירת העיתונים, כמו בלונדון, על ידי מוכרים, רובם נערים שפשטו על הרחובות, מהשעות המוקדמות של הבוקר בקריאות קולניות של כותרות סנסציוניות. מוכרים אלה היו משכימים קום למערכות העיתונים. "הארץ" - ברחוב מזא"ה, ו"דבר" - ברחוב אלנבי. כל אחד לבש תלבושת מיוחדת של עיתונו. לראשם מצחייה שעליה שם העיתון. המתינו לצאת העיתונים התל אביביים או למשלוח של דואר היום מירושלים, שהגיעו לקיוסק של שמחה הולצנדלר ברחוב הרצל.

 

היו גם מחלקי עיתונים שהביאו את העיתון לדירת הלקוח ממש.

גרנו בקומה שניה ברחוב ליליינבלום 16. מדי בוקר, משך שנים, בשבע בבוקר, היה תימני כבן 30, לבוש נאה, תוחב את העיתון מתחת לדלת. אנו הילדים שהשכמנו לבית הספר, היינו רואים אותו וכן בימי שישי עת שבא לגבות שכרו השבועי. על מצנפתו היה כתוב "דואר היום" - עיתוננו הקבוע. היה אדם חביב ואהוד על כולם.

 

רוב מחלקי העיתונים היו יוצאי תימן וביניהם בלט מוסה נחום לוי שהיה ממחלקי עתון "הארץ". מוסה (משה) לוי נחום זה הפך לאחת הדמויות הבולטות בקרב העדה התימנית ובקרב תושבי העיר כולה.

 

דויד תידהר מקדיש לו פרק נכבד באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. כרך ב', עמוד 902 ואילך, שם מובאת תמונתו. בין היתר מונה למוכתר כרם התימנים בשנת תרפ"ח - 1928 על ידי מושל המחוז. פעל למען שוק הכרמל. בתרצ"ח יסד את דפוס מל"ן. השם הוא מראשי התיבות של שמו: משה לוי נחום. תידהר מספר שעל שמו רחוב "מלן", המשך של רחוב רבינוביץ. משום מה לא מצאתי איזכור לרחוב כזה בספר רחובות תל אביב ליחיעם פאדן שיצא לאור בימים אלה, 2003. תמונתו של מחלק "הארץ" מובאת בחוברת גזית ליובלה החמישים בעריכת טלפיר, בעמוד 271.

 

בתל אביב הקטנה זכור לי מר שמחה הולצנדלר שהיה העוסק בהפצת עיתונים מכל הסוגים, יומיים, שבועונים, ירחונים וכל מיני כתבי עת. היה לו מעין קיוסק או דוכן בקצה מעבר בין שני בתים ברחוב הרצל 14 ו-16.

 

מצחצחי הנעליים

מקצוע שנעלם אף הוא עם הקידמה.

נתן דונביץ בספרו "תל אביב" מזכירם ומספר שנותרו עדיין מצחצחי נעליים בשנות החמישים. בעמוד 145 מובאת תמונה של מצחצחי נעליים ליד ככר מוגרבי.

מלאכה זו היתה נפוצה ביפו, ומשם הגיעה לתל אביב.

 

המצחצח היה מחזיק בארגז עץ. בתחתיתו מגירה ובה מיני מברשות ומשחות נעליים. מעל המגירה, היה משטח שבו שתי תבניות של רגליים: שמאלית וימנית, עשויות עץ.

המצחצח ישב על שרפרף קטן. הלקוח עמד מולו, מניח נעל אחת על תבנית הנעל. המצחצח שולף שני קרטונים ומכניסם משני צדי הרגל כדי שלא ללכלך את הגרביים.

 

ואז החל הטקס: תחילה משפשפים את הנעל בסבון. מנקים את הנעל ואז החלה מלאכת הצחצוח בכמה מיני משחות. אחרי זה היה המצחצח נוטל כמה סוגי אריג להבריק את הנעל. בגמר הטקס פנה לנעל השניה.

 

כל זה עלה פרוטות. אבל רק המעמד העליון השתמש בשרותם של מצחצחי הנעליים.

ליחסנים הופיעו כמה סלונים לצחצוח נעליים שהיו מיועדים לגבירים שלא היה נאה להם לעמוד על המדרכה לעיני כל.

 

לי זכור הסלון ברחוב הרצל, ליד בניין פסג' פנסק הקיים עד היום ברחוב הרצל 16. הבניין הראשון בעיר, שהיתה בו מעלית בחצר הבניין. מכל מקום בין הבתים 14 ו-16, הוקמה בקצה המעבר, במה מעץ, מקורה בגגון. על הבמה 3 כורסאות שעליהן ישבו הלקוחות. לרגלי הלקוח תבנית נעל מעץ, מול כל כורסה היה יושב המצחצח וכל הטקס שהזכרתי חזר על עצמו - אלא שכאן היה הלקוח יושב בניחותא ויכול לעיין בעתון. נכבדי העיר וראש העיר מר דיזנגוף היו מבאי הסלון. הבעלים היה למיטב זכרוני יוצא פרס. אגב, תחילה רבו מצחצחי הנעליים הערבים מיפו, אך עד מהרה השתלבו בעסק, יהודים, מרביתם בני העדה הפרסית.

 

העיתונאי נתן דונביץ מספר על דוכן שהקים יוסף זיידה הקוקזי, בחצר שברחוב הרצל, בתוך פסג' פנסק. יתכן שטעיתי ואותו דוכן שתארתי, היה אותו דוכן.

 

זכור לי דוכן נוסף שהיה ברחוב אחד העם, בין פינת הרצל לאחוזת בית. המקום כבר לא קיים.

למצחצחי הנעליים היתה עדנה בימי מלחמת העולם השניה. מאות אלפי חיילים של בנות הברית מילאו את הארץ. אנגלים, אוסטרלים, קנדים, פולנים מצבא פולין החפשית, וביניהם מנחם בגין, הודים וצרפתים מצבא דה גול. אחת ההנאות בתל אביב היתה צחצוח נעליים ברחוב. עם הקמת המדינה נעלם מקצוע זה.

 

מחלקי מודעות

פרסומת מסחרית וציבורית.

בספר "עיר במודעות יפו תל אביב 1935-1900" בעריכת המנוח רחבעם זאבי, בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, מובאות מודעות מסחריות כבר משנת 1909, והראשונה בהם של הקבלן יוסף אליהו שלוש מיפו. בעמוד 10 לכרך א', נמצאות מודעות מתל אביב של 1911. המודעות פורסמו בעיתונות.

 

בשנות העשרים היו לוחות להדבקת מודעות מטעם העיריה. אמצעי פרסום נוסף היה מקובל בשנות העשרים עד אמצע שנות השלושים. חלוקת מודעות פרסומת על ידי מחלקי מודעות. בימי שישי, שבת וחג כשתושבי העיר יצאו לטיול היו נתקלים במחלקי מודעות פרסומת. הם חילקו את המודעות לכל עובר ושב. רובן היו מודעות של מר אברבאנל ושותפו ווייסר, בעלי ראינוע "עדן", בהן הודעות על הצגות השבוע, שמות הסרטים והשחקנים הראשיים ותמונותיהם. היו אלה אלילי הקהל כמו איבן מזוחין, אולגה צחובה, אדי פולו, רמון נוברו, צ'רלי צ'פלין, בוסטור קיטון, אל דז'ולסון, פולה נגרי ורבים אחרים. המודעות היו נאות ורבים מילדי תל אביב נהגו לאסוף אותן לביתם.

גם בתי עסק ואף רופאים מסויימים השתמשו לא פעם בכלי פרסומת זה.

נוהג זה נעלם בשנות השלושים עם בוא הקידמה.

 

סבלים בתל אביב הקטנה

ראשוני הסבלים בעיר היו מיוצאי תימן.

הסופר יוסף אריכא מוותיקי העיר מביא בספרו "60 שנה לתל אביב", את תאורו המלבב של הסופר אהרן בן ישי, הסופר והעיתונאי שהיה שנים עורך העיתון "ידיעות עירית תל אביב" וראש ועדת השמות של עירית תל אביב. פרטים עליו מובאים במדריך הרחובות שיצא לאחרונה על ידי יחיעם פדן. וזה תאורו: הסבלים התימנים עמדו בקרן זווית שמצטלבים בו ארבעה רחובות, ברגליים יחפות וחבל כפול שמונה על הכתפיים, מוכנים לטלטל כל דבר. אני זוכר אותם צנומים והייתי מתפלא כיצד עלה בידם להרים ולטלטל משא כבד.

כידוע היו הגברים יוצאי תימן בקיאים בתנ"ך ושפתם היתה מלאה פסוקים וציטוטים עסיסיים. ולא אחת ראיתי אותם ממתינים ללקוח ובינתיים קוראים בחומש.

 

עבדו גם בהובלות קטנות, כגון נשיאת סלים בימי השוק, סלי עקרות הבית. וכאן אוסיף תופעה שחלפה: בתחילת שנות העשרים נהגו אחינו הספרדים מנהג אבותיהם במזרח. נשים אינן יוצאות לשוק, כמו הנשים הערביות. לכן הבעל היה יוצא לקניות בשוק. כך נהג דודי יעקב משה מטלון, ממייסדי תל אביב, ששמו הושמט מרשימת המייסדים ורק לאחרונה הוסף שמו ושם אשתו רחל, לרשימת המייסדים. זכור לי שנהג שנים רבות לצאת השכם בבוקר לשוק לוינסקי, מלווה באחד הסבלים התימנים שהוביל את המצרכים לביתו ברחוב ליליינבלום.

 

בספר "חלום שהפך לכרך", לאילן שחורי, בעמוד 401, בין עיסוקי התושבים מצויין מספר הסבלים בעיר, 14 בשנת תרפ"ב וגם בתרפ"ד.

 

בימי המוחרם מדי שנה היתה נדידה רבתי של דיירים שהחליפו את מגוריהם. ואז היו ידי הסבלים מלאות עבודה ונזקקו לתגבורת. את הרהיטים הדלים נשאו הסבלים בגופם ורהיטי הגבירים הועמסו על עגלות העגלונים הרתומות לסוס. עידן המשאיות ותלת האופן לא הגיע עדיין.

 

יותר מאוחר לקראת פתיחת נמל יפו ב-1936 פעל הנשיא בן צבי המנוח לגייס עובדי נמל על סוגיהם על ידי העלתם של עובדי נמל סלוניקי עיר הנמל המפורסמת שרוב מפעיליה היו יהודים.

 

בתחילת שנות השלושים הופיעו גברתנים בעלי גוף בשוק לוינסקי והשתלטו על עבודות הסבלות.

 

בעלי מלאכה נודדים

בשנות העשרים ניתן היה לראות בעלי מלאכה שהיו מופיעים בחוצות העיר ומציעים את שרותם. אציין כמה מהם:

 

1.  משחיזי סכינים - רובם היו ערבים שבאו מיפו והסביבה כשהם נושאים על גבם מתקן עשוי עץ שמעמידים אותו על גלגלי עץ. בחלק העליון היתה משחזת גדולה שהיתה מחוברת לרצועה. המשחיז היה דורך ברגלו על פיסת עץ שהיתה מחוברת ברצועה לאבן המשחזת ולחץ ברגלו על פיסת העץ היה מקרב את הכלי שהובא להשחזה אל האבן המשחזת ואז החלו להתעופף גיצים מן ההשחזה.

     הכל הזכיר את מתקנם של רופאי השיניים מאותם ימים, גם להם היה מתקן דומה כשהרופא הפעיל ברגלו גלגל ובקצהו מכשיר לקידוח השיניים. רופאי השיניים של אז נאלצו לעמוד משך כל יום העבודה וללחוץ ברגל על דוושה שהניעה את הרצועה שאליה חובר מכשיר הקידוח שהופעל בלחץ הגלגל שהונע על ידי הרצועה המסתובבת. מופע ההשחזה היה שעשוע לילדי תל אביב.

 

2.  נפחים נודדים - גם אלה רובם מבני ערב ומיעוטם יהודים יוצאי המזרח. אלה היו מתקנים, בין היתר, את הפרימוסים הקטנים והגדולים, שבימים ההם שימשו כמכשירי הבישול העיקריים וגם להרתחת דוודי הכביסה. גם בתיקון פתיליות טיפלו. ועל כל אלה עסקו בכל סוגי עבודת נפחות. אלה נעלמו מן הנוף עם בוא בעלי מלאכה בעקבות העליות. אלה פתחו חנויות או בתי מלאכה מתקדמים.

 

3.  מנפצי צמר למילוי שמיכות ותיקונן - אהרון שלוש בספרו "מגאלאביה לכובע טמבל" מציין את בעלי המלאכה האלה שהיתה להם חשיבות רבה לעקרות הבית. שמיכות הצמר-גפן היו זקוקות לרענון מדי שנה. ענף זה היה נתון רובו ככולו בידי יהודים. אלה סובבו כשהם נושאים על גבם מתקן עץ דמוי נבל ובו מיתרים כמו של עוגב. את צמר הגפן היו מנפצים על המיתרים. כך פוררו את חלקי צמר הגפן שהתקשה. גם מקצוע זה נעלם בשנות השלושים.

 

4.  מגעילי כלים לפסח - מעניין שגם כאן המונופול היה בידי ערבים. רוכל או שניים, נשאו גיגיות ענק ובהן קראו לעקרות הבית לבוא עם כליהן להגעלתם ברותחין והכשרתם לפסח. דוודי ענק הבעירו על גחלים ובהן שטפו את הכלים לצורך הכשרתם לפסח.

 

5.  מלביני כלים - לקראת חג הפסח היו מופיעים מלביני כלים ערביים. היו מכריזים בקולי קולות: "וויסען קעסעלעך". ביידיש. היינו: הלבנת כלים.

 

6.  מוכרי הרמל קודסי - היינו חול ירושלמי... חול דק ששימש לרחצת כלים.

 

7.  מגידות עתידות - בדואיות וצועניות שהיו עוברות בחוצות העיר ומכריזות בשופ אל באכט. היינו: רואה את הגורל. מגידות העתידות היו לבושות בגדים עממיים ססגוניים, מכוסים תכשיטים, צמידים על הידיים ואצעדות של הרגליים. פניהן צבועות בכחל ושרק, שרשרות של מטבעות עתיקות על הצוואר. ניחשו בקלפים, בקפה, בעופרת שיצקו לסיר מים רותחים, ניחוש בקלפים וכיוצא בזה. עיקר לקוחותיהן היו בני עדות המזרח.

 

רוכלים במצרכי מזון מוכנים

1.  מוכרי התירס - שהיה ידוע בשם פַפשויעֶס, כפי שציינתי בפרק על שפת הים. (מקור השם לא מצאתי. נאמר שהוא מיידיש). מוכרי הפפשויעס התמקמו לא רק בשפת הים. גם ברחובות העיר, עמדו בכמה פינות מרכזיות ולידם דוודים גדולים שעמדו על פרימוסים גדולים, בהם בעבעו מים רותחים ובתוכם קלחי תירס. המוכר היה שולף קלח תירס מהביל עטוף בקליפתו ועוטף אותו בנייר עיתון. לא שיא ההיגיינה. תלמידי הגמנסיה היו קונים את התירס במזנון שבהנהלת משפחת ברוידה. כאן קיבלת את התירס לא בניר עיתון אלא בניר נקי.

 

2.  מוכרי הקסטנייס, הערמונים בלשוננו - כילד בשנות העשרים המוקדמות, אני זוכר בשקיקה את הקסטנייס, היינו הערמונים שנקראו בפי כל קסטנייס. כנראה על שם העץ.

     בתחילת החורף פשטו בעיר מוכרי הקסטנייס מיפו השכנה. היו תופסים פינת רחוב, כמו הרצל אלנבי, רוטשילד פינת אלנבי, ליד הדואר הראשי, ליד ככר המושבות ואחר כך עם התפתחות העיר הגיעו לככר מוגרבי. היו מתיישבים על שרפרף ומעמידים לפניהם, מתקן מנחושת או ברזל, לצליית הערמונים. בתחתית היו גחלים לוחשות ומעליהם רשת.

     את הערמונים היו מניחים על הרשת עד שנתבקעו ואז היה המוכר שולף כמה ערמונים ועוטף אותם במלקחיו ומניחם בתוך ניר עיתון מקופל בצורת קונוס. כל זה במחיר פרוטות. הריח היה משכר כמו הטעם הנפלא שכל ילדי תל אביב אהבו. מדי חורף התחננו להורים שיתנו לנו את הפרוטות הנחוצות. לעיתים גם נדבנו את דמי הכיס שאספנו. עד מהרה, השתלטו יהודים גם על ענף זה, כמו על ענף צחצוח הנעליים. כולם בני עדות המזרח. לא פגשתי אף אשכנזי בשני הענפים האלה. משום מה, גם ענף זה נעלם מן הנוף התל אביבי, עם קום המדינה. פגשתים שוב בחוצות וינה בשנות השישים ואילך.

 

3.  מוכרי החמלה מלאנה - עוד מאכל אהוד על ילדי העיר. מדי קיץ פשטו על העיר נערים ערביים ובשקיהם ענפים של אפונים קלויים שטעמם כבש את חיכם של הילדים.

 

4.  מוכרי הגלידה - בתחילת שנות העשרים היתה הגלידה נמכרת על ידי רוכלים שנשאו על כתפיהם מתקן עשוי פח. בתוכו כלי קיבול לגלידה שהיה עטוף סביבו בקרח. בשק מיוחד היו ביסקוויטים דקים שגודלם וצורתם דומה ל"פסק זמן" של ימינו. המוכר היה נוטל 2 ביסקוויטים כאלה. בכלי מיוחד היה מוציא גלידה מהמיכל ועוטף אותה בשני הביסקוויטים ומגישם לקונה.

     אחר כך קמו הקיוסקים לגלידה דוגמת ויטמן ואחרים. אך ילדי העיר העדיפו את הבוזה - היא הגלידה מעשה ידיהם של הערבים. המוכרים הערביים היו באים ליד ראינוע "עדן" למכור את הבוזה. בימי החופש היתה לנו חוויה גדולה כשנסענו בכרכרה ליפו לשבת בבית קפה ולטעום את הבוזה שלא ניתן להשוותה לגלידות תל אביב.

 

5.  הלעדער - מאכל אהוד על ילדי תל אביב. במילון "אחול מניוקי" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה נאמר שמקור המילה הוא בשפת היידיש. הלעדער היה ממתק עשוי מישמיש מיובש דמוי עור.

 

6.  קעקע בסומסום - מוכרי הקעקע היו רוכלים ערביים שבאו מיפו. על ראשם נשאו מגש מלא מין בייגעלך בסומסום, היו מעמידים רגלי עץ ועליו מניחים את המגש. המוכר היה עוטף את הבייגעלע בנייר עיתון וזורע עליו זעתר. מאכל טעים ואהוד. בשעות ההצגה בראינוע "עדן" היו מופיעים גם כמה מוכרים כאלה.

 

7.  הסברס - מאכל זה לא היה מקובל אצל ילדים. אך היה אהוד על עקרות הבית. נערים ערביים היו מביאים את הפרי הקוצני ובזריזות היו קולפים אותו מבלי להידקר על ידי הקוצים האימתנים.

 

8.  מוכר הבננות אבו ברס - בין הרוכלים מיפו בלטה דמותו של ערבי ענק, ולו כרס ענקית. אמרו עליו שיש לו קילה, היינו שבר. היה צועד כשהוא מחזיק באשכול בננות ענק כמוהו, ומכריז בקול אדיר: יא בננס, שיינה בננס.

     כל הרוכלים הערביים נעלמו עם פרוץ מאורעות תרפ"ט, ובשוך המהומות חזרו עד מאורעות תרצ"ט, 1936.

 

9.  הפלאפל - בשנות העשרים מאכל זה לא היה מקובל עדיין על האשכנזים, שרובם היו יוצאי רוסיה ומזרח אירופה. אך בקרב ילדי תל אביב הקטנה היה זה מאכל תאווה. דוכני פלאפל טרם קמו. היה קומץ של מוכרי פלאפל בני העדה התימנית. הם התמקמו במקום אסטרטגי: על המדרכה מול בניין הגמנסיה הרצליה, ליד ביתו של אחד המייסדים של העיר, מר עקיבא וויס. רחוב הרצל 2, בניין בן 2 קומות, שבראשונה בהן שכנה חנות הספרים הידועה מסדה בהנהלת הגברת ברכה פלאי. אמרתי מקום אסטרטגי, משום שבשעה 11, מועד ההפסקה הגדולה בגמנסיה הרצליה, הפסקה בת חצי שעה, החלו מאות תלמידים נוהרים לרוות את צמאונם בגזוז המשובח של האחים רובננקו, בפינת רוטשילד ולהשביע את רעבונם בפלאפל של שני המוכרים שהזכרתי. כל מי שהפרוטה בכיסו העדיף את הפלאפל על פני הכריך שהביא מהבית.

 

     למוכרי הפלאפל לא היה עדיין קיוסק או דוכן קבוע. היה להם דוכן עץ נייד, על גלגלים וכך יכלו לנדוד ממקום למקום, ובייחוד להימלט מהשוטרים האנגלים שרדפו אותם.

     על דלפק מכוסה לוח עץ עמד סיר עם עיסת פלאפל מוכנה לטיגון ולידה פרימוס גדול ועליו מיכל ובו שמן לטיגון. הסיר היה רותח על אש קטנה. בצד השני של לוח העץ עמדה ערימה של פיתות. לקראת השעה 11 היה המוכר מכין כדורי פלאפל וזורק אותם לסיר. כשהופיעו התלמידים עמדו בתור לקבל מנת פלאפל. אז היתה מנת פלאפל רגילה מורכבת ממחצית הפיתה וכדורי פלאפל שנכנסו למחצית הפיתה.

 

     והנה מחזה מקומם שרואות עיני. בוקר אחד, בדרכי לגמנסיה, היה זה ב-1926, מפינת אחד-העם מגיח לפתע שוטר אנגלי, גבה קומה, כמו השוטרים באנגליה. ניגש אל מוכר הפלאפל בחימה שפוכה וצווח בערבית: "יאללה אימשי", כלומר: הסתלק מכאן. המוכר הופתע תוך שהוא בוחש בעיסתו. ניסה לומר משהו והנה השוטר נתמלא חימה והחל לבעוט בעגלה וזרק את תכולתה על המדרכה. אכזריות לשמה! השוטר הלך והתימני המסכן אסף את השאריות והסתלק. מחזה זה זעזע אותי. ריחמתי על הרוכל המסכן וזעמתי על שוטרי בריטניה העויינים. אך הורי הסבירו לי שהשלטון הבריטי, בניגוד לקודמיו הטורקים, שוקד על בריאות העם דווקא לטובתנו, ומינה את הרופא היהודי הדוקטור אופלטקה הידוע, לממונה משרד הבריאות הממשלתי בעירנו והוא שנלחם מלחמת חורמה באלה שאינם מקפידים על חוקי הבריאות.

     השלטון הבריטי טען שהוא פועל למען הישוב ונלחם בפלאפל מטעמי בריאות הציבור. לחיסול מחלות המעיים השונות שנגרמות מחוסר היגיינה ומהשימוש החוזר בשמן קלוקל המביא למחלות כבד.

     והנה גם מנהלי הגמנסיה, בעצת רופא הגמנסיה החליטו להירתם למלחמה ברוכלי הפלאפל. טכסו עצה והחליטו, לאור אהדת התלמידים למאכל אהוד זה, להטיל על מנהלי המזנון בגמנסיה, מר ברוידה ורעייתו, ללמוד את מלאכת התקנת הפלאפל. אסרו קניית פלאפל בחוץ. כל החפץ יפנה למזנון הגמנסיה. כשהתלמידים נגסו בפלאפל האשכנזי מעשה ידם של ברוידה, הצהירו שלא לילד הזה פיללו. והנסיון נחל כשלון חרוץ. חזרנו למוכרים הקודמים עד שקמו דוכני פלאפל.

 

תחביבים של ילדי תל-אביב הקטנה

1.  בעיר היו שטחים נרחבים של חול, שרידי כרמים ופרדסים. בין היתר, היו שם צבים קטנים לרוב.

     אחד התחביבים היה לגדל צב. אני זוכר שבבית ברחוב ליליינבלום 16, במחצית שנות העשרים, פתח בתחביב זה, בנו של עורך הדין יצחק אייזן, והוא שעודד כמה מילדי הבית, אחי ואני, נתן פנץ ואחיו אריה, בתו של רופא העור, יצחק קרוקס, לגדל צבים. הצבים התגוררו בדירה והיינו מאכילים אותם בקליפות של מלפפונים.

     תוך כמה שנים עם התפתחות העיר נתדלדלה אוכלוסית הצבים והתופעה נעלמה.

 

2.  גידול תולעי משי: תחביב זה זכה לתמיכת מורה הטבע מר ברגר שהיה מורנו.

     על הרעיון של גידול תולעי משי לתעשייה, מובאת כתבה מעתון "האור", עתונו של בן יהודה מ-1891, בספרם של שלמה שבא ודן בן אמוץ, "ארץ ציון ירושלים", בעמוד 94.

     הברון רוטשילד שיזם מפעלים רבים למען הישוב, נרתם לתעשיית המשי, וגידול תולעי המשי, בפיקוחו של מנשה מאירוביץ שהיה אגרונום במקצועו. נאמר בכתבה שהברון ציווה שעל מורי בתי הספר לגייס את התלמידים למשך 55 ימים בתקופת גידול תולעי המשי. מדובר בשנת 1890. אך מעניין שעוד בשנת 1927 גדלתי בדירתנו תולעי משי, בהוראת המורה ברגר, מטעם גמנסיה "הרצליה".

 

     כאן ראוי לתאר בקצרה את פועלנו בעניין זה, שהיה לנו שעשוע מרתק. ראשית היינו מצטיידים בכמה קופסאות נעליים. נוקבים חורים לאוויר במכסה, כדי לאוורר את הקופסה. מרפדים את הקופסה בעלי תות, אותם היינו קוטפים מעצי התות שצמחו בחצרות בתי רחוב ליליינבלום. בחצר משפחת רסקין נהגנו לקטוף עלי תות, מרחק 2 בתים מליליינבלום 16.

     אחרי שהכל היה מוכן, קבלנו מהמורה כמות של תולעים. הכנסנו אותן לקופסה ואותה סגרנו.

     מדי בוקר פתחנו את הקופסה ונוכחנו שהתולעים זללו את העלים. אז הכנסנו עלים טריים וכך מדי יום. כעבור שבוע או שבועיים נתגלו גלמים שהפכו אח"כ לפקעות של משי, אותן היינו מביאים למורה לטבע.

 

3.  ציד פרפרים: בימים ההם היה שפע של פרפרים, בצבעים מרהיבים. כיום נעלמו כמעט כליל באזור תל אביב.

     ילדים רבים נהגו למסור את שללם לדוד מרגולין, הוא יהושוע מרגולין, שכינויו בפי הילדים היה הדוד יהושוע.

     דויד תידהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, מקדיש לו פרק נרחב ומביא את תמונתו. בין היתר היה מורה לטבע במקוה ישראל ולאחר מכן, שימש כמדריך נודד להוראת הטבע וב-1931 הקים בצריף ששימש כבית כנסת ארעי את פינת החי הידועה ברחוב יהודה הלוי, מול היכל התלמוד וליד בית המשפט.

     כאן הקים את המכון הביולוגי שעליו חלם. היה זה גן חיות בזעיר אנפין והיה פתוח למבקרים שאותם הדריך בחביבות. ואז התחלנו להביא פרפרים ושאר מיני חיות קטנות שמצאנו בשדות סביב העיר ולמסרם למרגולין. הוא הפך את המקום לגן חיות ממש, להוציא חיות טרף גדולות. היו בו שקנאים, הידועים כפליקנים, נשרים, שועלים, תנים, זאבים ועוד.

     תידהר מספר שמרגולין היה ערירי. אהב את כולם וביחוד ילדים שהחזירו לו אהבה ובאו לסייע לו בטיפוח הגן והם שכינוהו הדוד יהושוע. הוא נפטר בגיל 70 בשנת 1947 ונקבר בקבר חצוב בסלע במדרגות יער אלכסנדר זייד, ליד קרית עמל, בקרבת קברו, סמינר תנועת הקיבוצים כולל פינת חי.

 

שעשועים בתל אביב הקטנה

שניים היו מוקדי הבילוי: שפת הים, וראינוע "עדן" על הסרטים, הקונצרטים, ההצגות של האופרה של גולינקין - על כל אלה להלן. כאן אוסיף, שחינם אין כסף היו בפינת פינס ליליינבלום מול ראינוע "עדן", מופעים ששיעשעו את ילדי העיר וגם את המבוגרים. טלוויזיה לא נולדה. רדיו עדיין לא הגיע בשנות העשרים. לכן ילדי העיר ששו לקראת כל שעשוע.

 

בימי הקיץ היה מופיע בכל שנה ערבי ולו קוף מאולף. הקוף היה עושה להטוטים ורוקד ריקודים לצלילי תוף. בתום ההצגה היה המאלף נותן בידי הקוף קערה וזה היה עובר בין הקהל, לתוכה היה הקהל זורק פרוטות.

 

היה גם צועני שהיה בא מסוריה ועמו דוב גדול. כוחו של הדוב היה בריקודים. כשמאלפו מדרבן אותו בקריאות: ארקוד ארקוד יא סעדאן. גם כאן היה המאלף נותן קערה בידי הדוב שסובב לאסוף כספים מהקהל.

 

עוד שעשוע קסם לילדים היה תיבת קסמים. צפיה בתמונות נעות מימי טרום הראינוע. מדי קיץ הופיע ערבי ועמו תיבת קסמים. תמורת פרוטות ניתן היה להציץ לתיבה שהיתה מונחת על משטח עץ שנשען על רגלי עץ מתקפלות. לעיני הצופה הופיעו תמונות צבעוניות מרצדות, כמו בסרטי הראינוע. הרוכל היה המנחה, ועמו סיפור מעשה על כל תמונה: מעשה במלך ומלכה, ועוד מסיפורי הרון אל רשיד, פולקלור איסלמי. סיפורי אלף לילה ואחד.

 

בילויים של ילדי תל אביב הקטנה בשנות העשרים והשלושים

את שעות הפנאי בילו בכמה אופנים

1.  ראשית לכל שימש חוף הים לאתר בילויים. שחיה ומשחקים ומנוחה בכסאות נוח לשיזוף. על כך עמדתי בפרק נפרד.

2.  הבילוי השני בחשיבותו היה צפיה בסרטי הראינוע שבאולם "עדן", שהיה בימים ההם היחיד בעיר הן לסרטים, הן לקונצרטים ומופעים והן להצגות האופרה הארץ ישראלית מיסודו של גולינקין.

     אפתח בשני:

 

ראינוע "עדן"

פרטים על תולדות מוסד החשוב הזה, ניתן למצוא בספרות על תולדות העיר ופרטים על בעליהם מביא דויד תידהר באנציקלופדיה המונומנטלית, האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. אספר את רשמי וזכרונותי.

 

הכרתי את שני הבעלים המשותפים, משה אברבאנל שהיה גר ברחוב הגלבוע ועבר ברחובנו, רחוב ליליינבלום בדרכו לראינוע, בתחילתו של אותו רחוב. יום ביומו היה צועד ברגל. אדם בעל קומה בינונית, שער שחור ומרכיב משקפיים, הולך בזריזות. נראה שהיה בעל מרץ רב כפי שהוכיחה פעילותו הרבה בראינוע יליד טיפוחיו שלו, ושל שותפו, ויזר האב, ואחריו הבן. הכרתי את הבן שגר לידנו ברחוב ליליינבלום. היה נראה אדם שלו לעומת אברבאנל התוסס. לשבחם יאמר שהם קיימו מפעל תרבותי שתרם לחיי התרבות בתל אביב הקטנה.

 

עד תחילת שנות השלושים הוצגו סרטים אילמים. ה"שמענוע", השם שניתן לסרטים המדברים, שם שהוסב לקולנוע הוא נחלת שנות השלושים.

ההצגות היו מתקיימות שלוש פעמים ביום, להוציא ימים שבהם התקיימו הצגות האופרה או קונצרטים. ההצגה הראשונה היתה בשעה 3 אחר הצהריים. השניה בשבע בערב והשלישית ב-9 בערב.

 

אנחנו הילדים היינו באי ההצגה הראשונה. חברים לכיתה היו הולכים יחדיו להצגות. עידן המזגנים עדיין לא הגיע. באולם היה מחנק. לכן הוחלט על הקמת אולם קיצי פתוח. אלא שלא ניתן היה לקיים בו הצגות יומיות ואנו הילדים נאלצנו לשבת בקיץ בחום המחניק, באולם "החורפי". מהרה למדנו להימנע מהצגות יום א', והטעם היה: בימי א' נהגו ספני נמל יפו הערבים הגברתנים לבוא בהמוניהם. באו בכפכפים על רגליהם המזוהמות שריחן נדף למרחקים. אם לא די בזה, הרי נהגו לצעוק לעבר המסך אם בקריאות הידד או בקריאות אזהרה לגיבור. לא פעם צעקו בערבית אזהרה "מאחוריך!!". כעבור זמן קצר הפסקנו לבקר בימי א'.

 

זכורים לי כמה וכמה סרטים מאותם ימים: מיכאל סטרוגוף לז'ול ורן; סרטי הגיבור אדי פולו; הגנב מבגדד; בן חור; וולגה וולגה, סרט רוסי; סרטי צ'רלי צ'פלין; סרטי בוסטור קיטון.

בין השחקנים: רמון נוברו, איבן מזוחין, רודולף ולנטינו, מרי פיקפורד, אולגה צחובה, צ'רלי צ'פלין, ובוסטור קיטון, לורל והרדי.

בהפסקה עמד לרשות הקהל מזנון.

אך העיקר הוא שלפני ההצגה נהוג היה לשעשע את הקהל היושב באולם וממתין לתחילת ההצגה. שכן לעיתים רבות לא דייקו במועד ההצגה. לרוב היה מופיע פסנתרן או אחד מזמרי האופרה של גולינקין.

שכננו ברחוב ליליינבלום 16, רופא העור ד"ר יצחק קרוקס, שהיה פסנתרן, לא בחל בהופעה להשלמת הכנסתו, שכן מצבם של הרופאים, כמו רוב התושבים היה טעון שיפור.

כן זכור לי הבריטון יהודה הר מלח, שהיה יד ימינו של מייסד האופרה מרדכי גולינקין.

 

כעבור זמן קצר עברתי להצגת הערב הראשונה. כאן היה עולם אחר. ראשית ניתן היה לפתוח את החלונות. ובקיץ כבר עברו ההצגות לאולם הקיצי הפתוח. הסרטים היו אילמים, כאמור. הכתוביות היו רובן באנגלית. כיום מופיע התרגום על פני המסך. בשנות העשרים היה התרגום העברי של מר ירושלים סגל מופיע לצד שמאל של המסך, על פס רחב כעין רצועה. התרגום היה בכתב יד.

 

בשנת 1930 תם עידן הסרט האילם. בעלי ראינוע "עדן" הודיעו על מהפכה בעולם האמנות והטכניקה ושמחה לבשר לתושבי תל אביב כי יזכו בקרוב בהמצאה הטכנית ואומנותית שהרעישה את אמריקה ואירופה. השמענוע, טון פילם - זאת אומרת הסרט המדבר והמזמר. תודות להנהלת "עדן" תזכה גם א"י להמצאה זו.

ציטטתי ממודעה שפורסמה בעתון "הארץ". (ראה תצלום במדור המודעות).

 

אך מר אברבאנל הנמרץ לא הסתפק במודעות שחולקו לציבור על ידי מחלקי מודעות שאותם הזכרתי לעיל. הנה יום אחד ברחוב ליליינבלום אני רואה עגלה רתומה לסוס ובעגלה מבנה עץ עטוף במודעות על פלא השמענוע ומר אברבאנל בכבודו ובעצמו הולך ומלווה את כלי הפרסומת לשמענוע, לצידו של הסוס. סגל מספר שהשם לא נתקבל וועדה בחרה בשם קולנוע. אמרו ששם זה הוצע על ידי ביאליק. ראה ספרו של ירושלים סגל "ירושלים בתל-אביב" עמוד 240.

כל העיר היתה כמרקחה. רבים פיקפקו ואמרו שזה אחד התכסיסים של אברבאנל בעל היוזמות.

והנה מגיע היום המיוחל.פורסמו הודעות שהסרט המדבר הראשון יוצג באולם הקיץ ושמו סאני בוי, סרט אמריקאי בכיכובו של הזמר היהודי אל דז'ולסון. היום יגחך הקורא, אבל בימים ההם היתה זו חוויה רבה. כמה חברים מכיתתנו הלכו בצוותא להצגה של שעה 7 בערב, באולם הקיץ. והנה מתחיל הסרט. תמונה ראשונה, אדם דופק בדלת. ואכן שומעים את הדפיקות!! מבין הקהל נשמעו קריאות: אברבאנל עומד מאחורי הקלעים והוא שדפק. והתברר שלא כל הסרט היה מדבר ומזמר. השירים ובראשם השיר העצוב סאני בוי שהושר על ידי אל דז'ולסון נשמעו היטב. ואז החל עידן חדש בתולדות הקולנוע. מיד הופיעו סרטים מדברים ומזמרים. סר קרנם של הסרטים האילמים.

 

הבילוי השני - למעשה הראשון במעלה - שפת ימה של תל אביב הקטנה

 

שפת ימה של תל אביב הקטנה היתה נכס שלא יסולא בפז. מקום מיפגש ובילוי שאליו נהרו, ובימי הקיץ באו קייטנים מירושלים והמושבות. הדעה הרווחת היתה שהרחצה בים יפה לבריאות.

 

בפרק דמויות מתל אביב הקטנה הזכרתי את הדוקטור בנימיני שראה עתיד גדול לעיר כעיר מרפא. כיום מסופקני אם יכול אדם לתאר לעצמו את חוף ימה של העיר בשנות העשרים.

עיינתי בספרים על תל אביב ותולדותיה. והנה דווקא על שפה ימה, לא מצאתי חומר רב. אנסה לתאר את מראה החוף והנעשה בו, בשנות העשרים.

 

ילדי העיר בילו את כל ימי הקיץ על חוף הים. אני זוכר שאת הרחצה בים התחלתי בגיל 5, היינו בשנת 1924. חוף הים השתרע מיפו השכנה ועד המקום שעליו הוקם לימים מלון הילטון. רצועת חולות מבהיקים לכל האורך. רצועה רחבה. כל בתי המלון, שהרסו וחסמו את האוויר הצח שבא מהים, לא נולדו עדיין. חוף שלא היה נופל מחופי אתרי התיירות באירופה, כפי שיתואר להלן.

 

מול ככר הרברט סמואל של היום, ממש על פני המים, עמד בנין הקזינו המפורסם, ששימש כבית קפה מפואר, בנוי על כלונסאות בתוך המים ולו מרפסות ענקיות. אחת האטרקציות בעיר. על בניין זה יש פרטים ותמונות בספרי תל אביב ובגלויות. למרבה הצער, יד הכורת לא פסחה גם על מבנה מרשים זה, שבו בילו את זמנם צמרת השלטון, טובי העיר ורבים מסופריה ואמניה.

צפונה מהקזינו, מרחק עשרות מטרים, עמד בנין המרחצאות בהנהלת בעל הזכיון אברהם סקלוט, שהיה שכננו ברחוב אלחנן. בנו אפרים היה מילדי רחובנו.

 

בניין המרחצאות היה מבנה עץ בן 2 קומות. כמה מדרגות עץ הוליכו לקומה הראשונה. הקומה הראשונה היתה המחלקה השניה, העממית ומעליה הקומה השניה, שהיתה המחלקה הראשונה, ליחסנים. במחלקה העממית, היה אולם כללי ובו שורות של ארגזי עץ צמודים. כל ארגז מכוסה במכסה עץ. מרימים את המכסה ושמים את הבגדים בארגז. היו מתפשטים לעיני כל. זכור לי שמן היום הראשון, למרות גילי הרך, שנאתי להתפשט בפרהסיה. קנאתי באלה שפנו למחלקה העליונה, בה היו תאים נפרדים לכל משפחה.

למזלי, כעבור זמן קצר עלינו מדרגה וקיבלנו תא נפרד ובו גם מקלחת.

מר סקלוט או עוזרו גבו את דמי הכניסה, בפתח המדרגות.

 

אחרי שלבשנו את בגדי הים היינו יוצאים אל משטחי החול שבמרכזם עמד מגדל הפיקוח ובו המציל אברהם ליברסון, ולימים גם עוזרו דוידקה שהזכרתיו בפרק על אברהם ליברסון.

דרומה למיגדל הפיקוח מרחק כמה עשרות מטרים הותקנו עמודי ברזל שקועים עמוק במים. גדר באורך של עשרות מטרים לתוך הים. זו שימשה לאנשים קשישים שיכלו לעמוד בתוך המים ולהאחז בגדר, כי ימה של תל אביב היה לעיתים קרובות ים זועף. הגלים היו מתרוממים ומתנפצים בזעף אל סלעי החוף. אז היו מתנוססים דגלים שחורים שמשמעותם איסור על הרחצה.

 

היינו מתנגבים וניגשים לשכור כסא נוח מהכסאות שעמדו על חוף הים. מר טרייבמן, היה גובה שכר עבור השכרת הכסא ונותן כרטיס לביקורת. לימים נודע לנו מפי חברתנו עדה טרייבמן, שחקנית "הבימה", עדה טל, שאביה ושותפו, היו בעלי הזיכיון להשכרת כסאות הנוח. בוקר בוקר היו שני השותפים מעמידים את הכסאות ומדי ערב אוספים אותם למחסן. שניהם היו שזופים ככושים מן השמש.

 

אחרי מנוחה קצרה היו נוהגים ילדים בגיל הרך לשחק בחול סמוך לים. בנו ארמונות מחול ויש שניגשו לסלעי החוף וחיפשו סרטנים שהיו בשפע וכן דגיגים קטנטנים שקראו להם ראשנים. יש שאספו אותם לבקבוק.

 

עוד שעשוע לילדים היה איסוף צדפים וקונכיות. בימים ההם היו הגלים פולטים לחוף שפע מגוון של מיני קונכיות מרהיבות ביופיין וגם צדפים מקסימים. רבים נהגו לאסוף מן השלל כתחביב. גם לא ניפקד מקומם של משחקי כדור ופינג פונג.

 

האוויר הצח שתל אביב נתברכה בו בימים ההם, הגביר את התיאבון. כמינהג ילדים לא ששנו לטעום מהכריכים שהוכנו בבית. השתוקקנו לטעום מהתירס החם והמהביל של מוכרי התירס. לתירס קראו בימים ההם פפשויעס, כאמור לעיל.

 

פניתי למילונים של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה ולא מצאתי איזכור למילה זו. סברתי שהיה זה כינוי מהשפה הרוסית שהיתה נפוצה בימים ההם. אך דוברי רוסית - אליהם פניתי - טוענים שאין המקור רוסי. אולי יידיש!

 

מוכרי התירס: לכל אורכו של החוף עמדו מוכרי התירס ליד דוודי ענק שעמדו על פרימוסים ענקיים. בתוך הדוודים רתחו מים ובהם קלחי תירס. תמורת סכום מצער היה המוכר נוטל מלקחיים גדולות ומושה מהדוד קלח תירס ושם אותו בעטיפת ניר מעתון ומזליף עליו מלח. מאכל תאווה היה בעינינו. מבחינה היגיינית מסתבר שמשרד הבריאות לא היה מרוצה מן העטיפה הלא היגיינית.

 

מלבד מוכרי התירס היו מוכרי האסקימו שהלכו עם ארגזים שנשאו על צווארם, והיו מוכרי גלידה שהיתה מונחת בארגז מקורר בקרח. למוכר היו ביסקוויטים מוכנים, שבתוך 2 ביסקוויטים היה שם גלידה מהארגז.

 

היו גם מוכרי לעדר - ממתק שהיה עשוי ממישמיש מיובש.

 

עוד מאכל אהוד היה החמלה מלאנה שילדים מיפו היו מוכרים. אפונים שנמכרו בענפים שעברו קליה.

 

לא ניפקד מקומם של מוכרי משקאות - כמו לימוד ברד, צוף וסתם סודה וגזוז.

 

בימים ההם רווחה הדעה שהשמש יפה לבריאות. כל מי שהיה שזוף יותר, הרי זה משובח. כולם השתדלו להשתזף ומי שעורו היה מגיע לצבע שוקולד מריר, נחשב לנאה. בימינו נתהפכו היוצרות. כל הרופאים גזרו מלחמת חורמה על הדעה הקודמת ואוסרים תכלית האיסור על חשיפה לשמש.

 

אליה וקוץ בה. אחרי שנהננו מהרחצה והבילוי בחוף הים היינו חוזרים הביתה ואז החלו לחוש צריבה בגב ובחלקי גוף שהיו חשופים לשמש וצצו שלפוחיות בעור. כאבים מטרידים בעור הלוהט. לא אחת נזקקנו לעזרתו של הדוקטור בנימיני.

 

למדנו מן הנסיון והתחלנו להקפיד ולהתגונן בפני קרני השמש האכזריים. אמי החליטה, כנראה בעצת הרופא, לצאת לחוף בשעות אחרי הצהריים, לקראת ערב. אז היינו מבלים בחוף ולקראת ערב, כשהתאבון בריא, היתה אמי, עולה מן המרחצאות אל הכביש, כיום כביש הטיילת. מול הקזינו מפינת הרברט סמואל, צפונה, במקום שעליו עמדו מלון סן רמו וקפה תרשיש, היתה שורת חנויות בסגנון החנויות של אותם ימים. אולמות פתוחים לים אלה שימשו למסעדות ובתי קפה לנופשים בים. אמי הכירה את מר ברנדר שמסעדתו היתה באולם הראשון, הסמוך לככר סמואל. אצלו היינו אוכלים ארוחת ערב. עד היום זכורות לי החביתות של מר ברנדר. לימים פתח בית קפה מפואר - דומני גינתי או גינתי ים.

 

קיטנת הגמנסיה הרצליה

חוף הים בשנות העשרים היה מוקף גבעות חול. על אחת מהן, מעל המרחצאות, מול קצהו הצפוני של מגדל האופרה של ימינו, הקימה הנהלת הגמנסיה הרצליה, מבנה עץ, צריף רחב ידיים, ששימש כקיטנה לימי הקיץ.

 

שנה אחת זכיתי להשתתף בקיטנה. היה זה בשנת 1927. זכורים לי המורים וורמל, דושמן וברכוז שניהלו את הקיטנה. הילדים בילו בהתעמלות, משחקים, ושמעו סיפורים מפי המורים. גולת הכותרת היתה החזרות להצגת המחזה "בת יפתח". הבמאי היה המורה ישראל דושמן, מחברם של השיר הידוע "חושו אחים חושו" ואחרים. הוא היה בשעתו מראשוני השחקנים בקבוצת חובבי הבמה העברית. מורה מעולה ומחנך בהא הידיעה. חביב ואהוד על כל התלמידים. אז נמניתי על הביישנים וחששתי להופיע על הבמה. למזלי ניתן לי תפקיד של מוכר לימונים בשוק. הרפליקה שלי היתה: "לימונים אני מוכר. בזיל הזול. אנא קנו". הקריאה בניגון. בידי שמורה עדיין תמונה מן הקיטנה ובה מופיע חברי לכיתה, בנו של המורה וורמל, הוא זרובבל, הידוע בכינויו ציפף. מי שהיה ממייסדי הקיבוץ מעוז חיים ואיש בטחון מובהק. הוא נפטר בתחילת 2003. יהי זכרו ברוך.

 

חוף הים היה גם אתר לטיולי שבת בבוקר. צועדים ברגל בלבוש שבת. כל המשפחה יורדים ברחוב אלנבי לחוף.

 

החיים בחוף נמשכו יום ולילה. בערבים ובלילות היה החוף מקום מיפגש לזוגות צעירים ולא צעירים. מדי פעם ארעו טרגדיות רומנטיות של זוגות לא כשרים שנתפשו על חם. גם השבב מיפו נהג לבוא להזין את עיניו בבנות ישראל. מדי לילה פשטו שוטרים בחוף ולא אחת גילו סנסציות שהיו לשיחת היום. לא אחת מצאו כמה מסופרינו ומשוררינו שחטאו באשת איש.

יעקב שביט וגדעון ביגר בספרם ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר 1936-1909 בעמוד 40 מציינים שחוף הים העניק לתל אביב מרחב פתוח של מנוחה בילוי ושעשועים.

רצועת החוף היתה רובע השעשועים היחיד של העיר עד הקמת יריד המזרח ב-1934.

 

בשנות ה-30 היו לאורך הטיילת בתי קפה: קמניצר, גינתי ים, פילץ ואחרים. לעניות דעתי שם בית הקפה השני היה גינתי ים ומר ברנדר שהזכרתי היה בעליו. עם הריסת המרחצאות ב-1939 קמו במקומם בסוף שנות ה-40 שירותי חוף עממיים. עד כאן דברי מחברי הספר.

 

בהדבק זה ראוי להביא דברים מפתיעים שמחברי הספר הנ"ל מביאים באותו עמוד 40 בעניין חוף הים. אני מצטט:

"לפי עדותו של האדריכל יוסף מינור מי שבנה את בית ביאליק, דיזנגוף ייעד את חוף הים לתעשיה. הוא מספר, כי בעת שטיילו על החוף אמר לו דיזנגוף: "כאן יקום אזור התעשיה שלנו". מינור נחרד. "אל תעשה זאת! את חוף הים החול היפה, הבהיר והצלול! תל אביב צריכה להפוך לחוף נופש לכל אירופה". ודיזנגוף השיב: "הבלים. אין כל ענין ברחצה בים. תעשיה חשובה יותר".

 

כתוצאה מכך הוקמו על החוף בתי החרושת למשי דולפינר ובית החרושת לעורות של לבקוביץ. המדובר בחוף מול שכונת תל נורדוי. בכל זאת לא יאומן למה שמסופר.

וכאן אני נזכר בריחות המצחינים שהיו מציפים את האזור מבית החרושת לעורות.

 

משום מה מצאתי שכותבי תולדות העיר ורושמי זכרונותיה פסחו על הריבירה פנינת העיר בתל אביב של שנות העשרים והשלושים, כהגדרת נחום סוקולוב.

 

אילן שחורי בספרו החשוב "חלום שהפך לכרך", מקדיש כמה עמודים לשפת הים, ואלה מצטמצמים לתולדות הקזינו המפורסם "גלי אביב".

 

והנה ספר זכרונות של ירושלים סגל "ירושלים בתל אביב". גם הוא מזכיר בפרוט את תולדות הקזינו "גלי אביב" בלבד.

 

נתן דונביץ העיתונאי הנודע בספרו "תל אביב" בעמוד 58 מזכיר את הקזינו, אך בהדבק זה הוא מזכיר את חלומם של האדונים אברבאנל וויזר, בעלי ראינוע "עדן", שהרבו לדבר על האפשרויות של העיר כמקום נופש. והוא מוסיף, השמש, האוויר, הים - כל אלה המריצו רופאים ועסקנים לנאום ולכתוב על ה"קוראורט" לחוף הים התיכון. כלומר, מקום מרפא שימשוך תיירים.

 

כבר הזכרתי אחד היוזמים להפיכת תל אביב למקום נופש בין לאומי, היה הדוקטור אהרון בנימיני שעליו הרחבתי את הדיבור בפרק דמויות מתל אביב הקטנה.

 

איזכור שני לחוף הים מובא בעמודים 119 על עולמם של הצדפים והקונכיות שהיו על שפת הים והאוסף של מר הדר, שהיה אוסף צדפים וקונכיות, כפי שאספנו אנו ילדי תל אביב הקטנה, כאמור ברשימותי.

אגב, אותו אספן, מר הדר, מספר למר דונביץ (הספר יצא ב-1995) שפעם אהב את הים של תל אביב, אך כעת הים שלנו דוחה מאוד. הכל מלא צואה ולכלוך.

 

לקט מדברי שבח בשבחו של חוף תל אביב מובאים בספרם של ביגר ושביט "ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר  1930-1909":

1.  דברי נחום סוקולוב, מראשי התנועה הציונית, סופר ועתונאי שהיו לו מהלכים בין גדולי עולם, ערב הצהרת בלפור ובימי ועידת השלום ב-1919, כשביקר בחוף ימה של תל אביב בשנות העשרים והשלושים אמר: "יפה מהריביירה הצרפתית וגם האיטלקית". והמדובר באדם שאהב נוי, מלבושים נאים - ורע לשועי עולם.

 

2.  נתן אלתרמן בספרו "תל אביב הקטנה" מקדיש שיר הלל לים תל אביב בעמוד 11: "בוקר קיץ. בבוקר טוב ונאה לרחוץ בים, שוב הים. האפשר לספר בתל אביב ולא לספר בים. בים הבוקר, בים הצהרים ובים הערב? תל אביב בלי ים; כבית בלי חלומות; כמרכבה ללא סוסים; כתווים נטולי שירה".

     "מקצב הים. תמיד קצב. לו שמעה תל אביב לקצב הים, כי עתה היו חייה ישרים ונבונים יותר. כי אז לא היו רחובותיה נחצים בזוויות חדות למרבה הבלבול ולסיבוך אין קץ".

     בעמוד 26 הוא מקדיש פרק לקונכיות שים תל אביב היה פולט, כפי שהזכיר נתן דונביץ.

 

3.  בעמוד 38 לספרם של ביגר ושביט מובאים דברי נתן אלתרמן בפזמון: "יום הים בתערוכה לרגל יום הים ביריד המזרח" בשבילנו הים, מין אמבטיה ארצית, מין מגרש ציבורי של העיר תל אביב".

 

4.  בספרם של שביט וביגר בעמוד 39, מובאים תאורי אהרן ראובני ומנשה לוין, בשבחו של ים תל אביב.

 

5.  מצאתי דברי שבח לחוף תל אביב, ממקור בלתי צפוי. דוגלאס דאף שהיה קצין גבוה במשטרת המנדט, ולימים גם מושל, מי שזכה לביקורת קשה ממנהיגי הישוב כשפלוגתו הרסה את מחיצת הנשים בכותל. בספרו PALESTINE PICTURE לונדון 1936, הוא מעלה על נס את המפעל הציוני והשגיו.

     לגבי העיר תל אביב, הוא מספר שביקר בה לראשונה בשנת 1922 ומצא בה בתים בודדים בים של חול. בביקורו השני כמה שנים לאחר מכן, הוא מביע התפעלות מחוף ימה של תל אביב. הוא מצביע על הקזינו והמסעדות הרבות שממולו. לדעתו חוף תל אביב עולה אפילו על חופה המהולל של העיר ברייטון באנגליה. "חוף הים המה ממוכרי כעכים מבוזקים כמון, ממוכרי פיסטוקים, ממוזגי לימונדה, מצלמים, ומערב רב של טיילים ומטיילות מבושמים ומרוכלים".

 

בפברואר 1958 הופיעה חוברת "גזית", חוברת יובל החמישים לירחונו של גבריאל טלפיר שהוקדשה לתל אביב.

 

אף כי רשימותי אינן מתיימרות להיות מחקר, חיפשתי חומר על שפת ימה של תל אביב. נושא שסבורני לא עמד ברומו של עולם הסופרים והמשוררים. ציינתי כמה איזכורים שמדגישים את הקזינו ולא את מעמדו של חוף הים כגולת הכותרת של העיר.

והנה בחוברת "גזית" הנ"ל מצאתי את מאמרה של שושנה שרירא: שפת הים, שפת העם. עמוד 255. פרטים עליה אפשר למצוא בלקסיקון לספרות ילדים של אוריאל אופק. היא עלתה ארצה עם הוריה בשנת 1924. פרטים נוספים באנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית - בעריכת ברוך קרוא.

שניים מספריה זכו בפרסים: "לחם האוהבים" פרס קסל 1957, ו"שערי עזה", זכו בפרס אוסישקין 1960. פירסמה סיפורים ומאמרים. היא נפטרה בשנת 2003. יהא זכרה ברוך.

במאמרה הנדון היא מספרת בין היתר על עשירי יפו הערביים שהיו באים בכרכרות בשעות בין הערביים ומטיילים ברגל על מדרכות העץ הטחובות והמזוהמות. היא מציינת שכותלה של תל אביב היה בלי ספק הים. אך בזאת לא דובר הרבה הרבה שנים. היא באה בטרוניה. משום מה לא שרו משוררי העיר לימה של תל אביב.

 

בספרם החשוב, "ההיסטוריה של תל אביב, 1936-1909", בעמוד 40 מציינים המחברים שחוף הים העניק לתל אביב מרחב פתוח של מנוחה, בילוי ושעשועים. רצועת החוף היתה רובע השעשועים היחיד עד הקמת יריד המזרח ב-1934, ובשנות השלושים היו לאורך הטיילת בתי קפה קמניצר, גינת ים, פילץ ואחרים. אלא שב-1939 בא הכורת על הקזינו שהיה סימלה של העיר למרחקים ועימו המרחצאות נהרסו ובמקומם קמו שרותי חוף עממיים, כלשון המחברים.

 

לעניות דעתי כאן מחקו את עידן חוף הים של תל אביב הקטנה, החוף האהוד על הכל נעלם ואת מקומו ירשו בנים חורגים, וחלומם הקודם של פרנסי העיר בשנות העשרים על עיר מרפא, "קוראורט" כלשון הימים הראשונים וחלומו של הדוקטור אהרון בנימיני ומחקריו נדרסו על ידי אנשי הקידמה והיזמים ובעזרת פרנסי העיר.

ביגר ושביט בספרם הנ"ל מציינים שבשנת 1925 בא קיצה של רעיון עיר הגנים ופרנסי העיר ניסו לבנות עיר גנים לפחות בחלק החדש והלא בנוי בצפון העיר.

 

מועצת תל אביב היתה מודעת לכך שהעיר צומחת ללא תכנון אורבני ובאפריל הזמינה את פרופסור פטריק גדס שהגיע ארצה לחנוכת האוניברסיטה בירושלים ולהכין תוכנית מיתאר. גדס היה מגדולי מתכנני הערים בעולם, סקוטי במוצאו. הוא הכין בעצה אחת עם הארכיטקט הנודע ריכרד קאופמן את תוכנית המתאר. התכנית מ-1926 תכננה עיר של מאה אלף נפש במקום 26 אלף של 1926.

עיקרי התכנית אינם לענייננו.

 

לעינייננו חשובה היתה הדאגה לבניה של 2 או 3 קומות ובמקרים מיוחדים 4 קומות ובנית הרחובות בצורה שתאפשר חדירת רוח הים לבתי התושבים, כפי שמציין אורי דביר בספרו "נקודת חן".

אלא שפרנסי העיר התעלמו מההוראות וכך נחסם האוויר לתושבים. אוויר הים שהיה נושב ומרענן את אווירה של העיר שלא נזקקה למזגנים. התוצאה שחיי התושבים הפכו למחנק בשנות השלושים והארבעים ורבים עקרו, כעבדכם, וכביאליק, לרמת גן. אז עוד טרם באה ישועת המזגנים. אלמלא הם היו החיים בתל אביב הופכים לבלתי נסבלים.

 

לסיכום: הריסת הקזינו והמרחצאות ב-1939 וחסימת אוויר הים על ידי שפע בתי המלון שחסמו את הנוף והאוויר איבדה העיר מחינה הקודם וחוף הים הפך לשוק צפוף, מזוהם בלכלוך ומי ים שטופי ביוב מצחין, כפי שקורה עדיין בימים אלה. אורי דביר בספרו "נקודת חן" עמוד 160 מסכם: בתי המלון חשובים לתיירות, לפיתוח עיר ולכלכלה, אך משום מה נשכח העיקרון, שרחובות תל אביב נסללו בשעתם כדי שרוח ים נעימה תחדור גם לבתי התושבים.

 

הבילוי השלישי - משחקי ילדים בשנות העשרים והשלושים - משחקי חוץ

כיום ילדי תל אביב ובכלל שקועים בצפייה בטלוויזיה, ברדיו, במחשבים ובמשחקי מחשבים.

בשנות העשרים ילדי תל אביב לא ראו ובוודאי לא שמעו רדיו, ולא כל שכן טלוויזיה ומחשבים שעדיין לא נולדו. מרבית זמנם הפנוי הקדישו למשחקים.

 

1.  כדורגל - המשחק האהוד היה משחק כדור הרגל, משחק שלא סר חינו גם בימינו. נהפוך הוא, הוא הפך וצבר פופולריות. אז בתל אביב הקטנה לא הגיע לממדי היום והיה נחלתם של מעטים.

     על משחק זה כתבתי בפרק דמויות מתל אביב הקטנה, במאמרי על כוכב הכדור רגל נתן פנץ זכרו לברכה.

 

2.  כדור יד - אך בגמנסיה הרצליה נאסר משחק זה על ידי מורה הספורט המהולל צבי נשרי. הוא דגל בדעה שמשחק כדור הרגל מזיק לנוער הצעיר. לכן העדיפו את משחק כדור היד. אך התלמידים העדיפו את משחק כדור הרגל, והיו מתגנבים למגרש סמוך, כפי שתארתי בפרק על נתן פנץ.

 

3.  משחק המחניים - שיחקו בו במסגרת שעורי ההתעמלות בגמנסיה הרצליה. לא מצאנו עניין במשחק זה. במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה מוגדר המונח בהאי לישנא. מין משחק ותו לא.

     במישחק התייצבו 2 קבוצות של כמה אנשים כל אחת. בערך 5 איש.

     חברי הקבוצה האחת התחלקו ועמדו סביב המגרש, בעוד היריבים עמדו בתוך המגרש.

     על הראשונים היה להעיף את הכדור על מנת לפגוע ביריב. מי שנפגע יצא מהמישחק. וכמה שנפגעו יותר - הרי זה משובח. עד שיסולקו כולם. אח"כ התחלפו הקבוצות, וחוזר חלילה.

 

4.  כדור אגרוף - משחק הדומה לכדור עף של ימינו אלא שמכים בכדור באגרוף קמוץ ולא ביד פתוחה. דווקא משחק זה בצורתו זו היה אהוד על ילדים ומבוגרים כאחד.

     זכור לי שבימי שישי אחר הצהריים היו מתאספים בחצר הגמנסיה, קבוצה של צעירים שבעינינו נחשבו מבוגרים, היו אלה מחברי ההגנה ובראשם מפקד ההגנה של מרחב העיר שקראו לו ג'יימס, שהתלחשו שהוא בנו של הסופר ליטאי. היה גבה קומה ובעל גוף, לעומתנו תלמידי הגמנסיה הרצליה. בכל קבוצה 5 משתתפים.

     למזלי זכיתי להצטיין בספורט זה שאותו אהבתי לאחר כדור הרגל.

 

5.  משחק הדוּדֶס - במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, "מילון עולמי לעברית מדוברת", יש תאור קצר וקולע למונח דודס: משחק ילדים עונתי, שבו מקפיצים גזר עץ קטן בעזרת מקל.

     וזה דבר המשחק: מחזיקים במקל מהוקצע ביד האחת וביד השניה מחזיקים גזר עץ בגודל של כעשרה סנטימטרים.

     על המשתתף להכות במקל על גזר העץ על מנת שיעוף קדימה.

     כל המרחיק הרי זה משובח.

     משנפל גזר העץ היה הזורק ניגש למקום נפילתו ואז היה מקפיץ את גזר העץ ממקום נפילתו, כשהוא מכה במקלו על קצה גזר העץ המחודד.

     כשזה התרומם היה מכה שנית ומעיפו שנית קדימה.

     אז היו מודדים את המרחק שעשה גזר העץ, וכל המרבה הרי זה משובח.

     היה זה משחק זול שלא הצריך השקעה כספית.

 

6.  משחק הג'ולות - כדורי זכוכית מעוגלות שנקראו גם בנדורות.

     כאן כבר היה צורך להשקיע כסף, שכן הג'ולות היו נמכרות בחנויות הצעצועים. הן היו עבות. כדורים קטנים עשויים זכוכית עבה בשלל צבעים וצורות. תאווה לעיניים. המחיר עלה בהתאם לטיב ולנוי. יש ילדים שנהגו לאסוף ג'ולות. הפשוטות שימשו למשחק.

     כל אחד מהמשתתפים היה מניח ג'ולה במרכז משטח המשחק, בחצר או על מדרכה וכיוצא בזה.

     כל משתתף היה זורק ג'ולה לכיוון המרכז. לאחר נפילת הג'ולה היה ניגש ומנסה בעזרת אצבעותיו לאחוז בג'ולה - ולהקפיצה לכיוון הג'ולות שבמרכז. אלה שנפגעו היו לו לשלל.

 

7.  משחק המחבואים - שאין צורך לפרטו.

 

8.  משחק חמשת האבנים - מניחים על משטח אדמה או משטח מרוצף, 5 אבנים מהוקצעות יפה. אותן היה צורך לקנות בחנות צעצועים. על המשחק היה להחזיק את כל חמשת האבנים בכף ידו. תחילה היה עליו לזרוק אחת האבנים כלפי מעלה ולתופשה בנפילתה. אז היה עליו להמשיך ולזרוק אבן נוספת כלומר שתים בבת אחת כלפי מעלה ולתופשן בנפילתן וכך עם שלוש אבנים ועם ארבע.

     אם הצליח במשימתו - היה זוכה. משימה לא קלה.

 

9.  משחק הפורפרה - במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה שהוזכר לעיל נמצאת ההגדרה: משחק בחרוט מעץ, המסתובב על חודו בעזרת חוט.

     במילון אבן ספיר מוגדר חרוט, כקונוס.

     מטרת המשחק היתה להקפיץ את הקונוס המחודד שיסתובב במהירות על חודו וכל המרבה הרי זה משובח. כלומר, המשתתף שהצליח להביא להסתובבות ארוכה של הקונוס היה הזוכה.

     המשתתף היה כורך חוט עבה שנקרא חוט-שפגט, סביב הקונוס אז היה זורק את הפורפרה על המשטח בתנופה. החוט משתחרר והפורפרה נוחתת על חודה ומתחילה להסתובב. במילון הנ"ל מוגדר השם שפגט, שפוגט = חבל דק לקשירה - מונח מגרמנית.

     הזורק שהפורפרה שלו האריכה להסתובב היה הזוכה.

 

10.            משחק האגוזים בפסח - משחק נפוץ בחג הפסח. מעמידים לוח עץ ומשעינים אותו אל קיר, באלכסון. כל משתתף מניח אגוז או שניים על משטח אדמה או ריצפה. לרוב שיחקו בחצר הבית. כל משתתף מגלגל בתורו אגוז ואם הצליח לפגוע באגוזים שבמרכז היה נוטל לעצמו את האגוזים שפגע בהם. משחק זה מזכיר את סיפורו של שלום עליכם "מעשה באגוזים".

 

11.            משחק הקרוקט - בו שיחקו האנגלים בימי המנדט. משחק דומה למיני גולף.

     על הקרקע הציבו שערים קטנים ממתכת דקה בצורה זו. במרכז המשטח תקעו שער עם פתחים. ארבעה במספר. לכל משתתף ניתן מטה מעץ שבתחתיתו כדור בגודל כדור טניס.

     המשתתף היה מכה בכדור שגם הוא היה ככדור טניס ועליו היה להעביר את הכדור דרך השערים, מי שהצליח להקדים בהעברת הכדור לצידו השני של המשטח היה זוכה.

 

12.            משחק הפינג פונג - אותו שיחקו על שולחן אוכל של אותם ימים, שעליו שמו רשת שניתן היה לקנות.

 

13.            משחק ההקפות - מישחק שהיה חביב על תלמידי הגמנסיה הרצליה. בשעות אחר הצהרים היו מתאספים במגרש ריק בפינת מונטיפיורי ונחלת בנימין. שטח שהיה עדיין פנוי בימים ההם. אינני יודע אם ידענו אז שמקורו של משחק זה בארצות הברית. היתה זו גירסה מקומית למשחק האמריקאי הידוע בשם "בייסבול".

     במילון אבן ספיר בעריכת איתן אבניאון מצאתי הגדרה קצרה, של משחק זה: משחק מחבט וכדור בין 2 קבוצות. בקצרה: 2 קבוצות יריבות. מספר המשתתפים במישחק האמריקאי הוא 9 בכל קבוצה. אצלנו לא ייחסו חשיבות למספר. די היה בחמישה. במגרש היו 4 עמדות - אחת בכל פינה.

     שחקן היה חובט במחבט בכדור. כל עוד הכדור היה במעופו, היו חבריו לקבוצה רצים להקיף את המגרש. ברגע שהיריבים תפשו את הכדור, נפסקה הריצה. הקבוצה המנצחת היא זו שזכתה ליותר הקפות של המגרש.

 

14.            הקורקינט - ההגדרה של כלי זה מובאת במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בין יהודה: קורקינט. צרפתית. כלי תחבורה לילדים. לדעתי ההגדרה לקויה בחסר.

     רכיבה על כלי זה היתה שעשוע נפוץ ביותר בין ילדי תל אביב בשנות העשרים. כלי זול ומהנה. אנסה לתאר: לכלי 2 גלגלים קטנים. אחד מלפנים והשני מאחור. אליהם מחובר לוח עץ מהוקצע יפה. בחזית מוט עץ שממנו 2 ידיות עץ מכל צד. הרוכב אוחז בידית הימנית בידו הימנית, ובידו השמאלית בידית השמאלית.

     רגל שמאל דורכת על לוח העץ התחתון ורגל ימין מתניעה את הכלי. הכלי עט קדימה ורגל ימין ממשיכה להתניעו קדימה.

     כשהכלי זע מניח הרוכב את שתי רגליו על לוח העץ ונהנה מהנסיעה.

     הכלי שימש להנאה וגם לתועלת מעשית. רכיבה לחנות או לבית הספר או לביקור חברים. מעניין שבימינו חזר הקורקינט לאופנה, לאחר היעדרות ממושכת.

 

15.            אופנים תלת גלגליים - לגיל הרך.

 

16.            מכונית - לגיל הרך נהגו לקנות מכונית קטנה הנדחפת ברגלים שלוחצות על דוושות. מאוחר יותר הופיעו מכוניות כאלה מותנעות על ידי חשמל. אלה היו יקרות ורק מעטים זכו להן.

 

17.            סקטים - אלה זכו לתחייה גם בימינו. בשעתו היו כלי החלקה נפוץ. במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה שנזכר רבות לעיל, מוגדר המונח: גלגלים הנלבשים על הנעליים. קצר וקולע. מקור השם אנגלי.

 

18.            הטיארה - שעשוע נפוץ בשנות העשרים היה הזנקת הטיארה. השם הערבי נשמר. לימים השתמשו במונח עפיפון.

     מי שהפרוטה בכיסו היה ניגש לחנותו של טריוויש ברחוב הרצל ליד פסי הרכבת או לחנות בר לוי באלנבי והיה מקבל טיארה לתפארת, מוכנה להזנקה ומצויידת בחוט משובח. זכור לי שילדי רחוב ליליינבלום החלו, תחילה, לנסות ולהרכיב טיארה, בכוחות עצמם, כמו נתן ואריה פנץ, בנו של עורך הדין איזן, בנו של ד"ר קרינסקי ואחרים.

     משהושלמה המלאכה היו יוצאים אל חוף הים, מזניקים ברוח, ואט אט מושכים בחוט, והטיארה עולה ומתרוממת אט אט אל על. היו מהלכים עם הטיארה ונהנים. היתה תחרות מי יגביה הטיארה שלו מעל כולם.

     עם השיפור במצב הכלכלי, העדיפו הילדים לרכוש טיארות מוכנות.

 

19.            הקיפקה - בתה החורגת של הטיארה היתה הקיפקא. מקור השם לא ידוע לי. במילון העולמי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה נאמר: קיפקה - עפיפון קטן, עשוי מנייר וחוט תפירה. נייר פשוט. לבן. נוטלים ממחברת. מקפלים אותו בצורה מסויימת ואז מתקבלת תבנית עם ראש וזנב. אפשר להשתמש בה לזריקה למרחק או להשחיל חוט ארוך כמו בטיארה ולהעיפו באוויר כמו טיארה. מובן שכל הפאר וההדר והקישוטים נעדרו. שמחת עניים בלבד.

 

20.            משחק היו-יו - במילונם הנזכר של בן אמוץ ונתיבה בן יהודה נאמר: יו-יו ברבים יו-יואים. משחק צעצוע לילדים. גלגל העולה ויורד על חוט. היה זה גלגל בקוטר של כף יד. באמצעיתו חריץ שסביבו חוט. המשחק אוחז בקצה החוט ומעלה ומוריד את הגלגל. משחק מרגיע.

     כשהופיע, כבש את הלבבות ואפילו ילדים מבוגרים שיחקו בו. מקורו לא זכור לי. דומני שיובא מיפן. המשחק כבש את אירופה ומשם הגיע אלינו.

 

21.            אן דן דינו  - הגרלה לפי משחק, כדי לקבוע מי הפותח. וכך נאמר במילונם של בן אמוץ ונתיבה בן יהודה במשחקי הילדים: שיטה להפלת גורל לפני פתיחת המשחק.

     וזו המנטרה שהיינו משתמשים בה: אן דן דינו סופלה קטינו, סופלה קטי קטו אליק בליק בום.

     לא מצויין מקור המנטרה הזאת. כילדים סברנו שהמקור בספניולית מפי יוצאי ספרד או יוון.

     נוסחה אחרת היתה אן דה א טרואה, המובאת במילון הנ"ל. כאן צויין שהמקור צרפתי.

 

משחקי פנים

1.  משחק הדומינו -  היה המשחק הנפוץ ביותר.

 

2.  שני לו משחק הקלפים שנקרא ספרן. משחק הדומה למשחק הרמי של המבוגרים. אלא שכאן היתה למשחק מטרה תרבותית וחינוכית.

     בחנויות למכשירי כתיבה או צעצועים היו מצויות חפיסות קלפים למשחק הספרן. היו סדרות של סופרים, משוררים, ממציאים, אנשי צבא מפורסמים, ספורטאים, חתני פרס נובל ועוד ועוד. היו גם סדרות מעורבות. כמו במשחק הקלפים רמי, היה אחד מחלק מחפיסת הקלפים כמה קלפים. המטרה היתה לאסוף רביעיה מכל נושא.

     כל אחד בתורו היה מקבל קלף מהקופה. ומשהבחין שיש לו רביעיה, מניח אותה לעיני כל ונשאר עם הקלפים שבידו. וכך הלאה.

     משנתרוקנה הקופה, בודקים מי נותר עם כמות קלפים המועטה ביותר. מי שנותר ללא קלפים היה הזוכה ואחריו זה שנשאר עם מספר הקלפים הפחות ביותר. משחק זה היה גם הוא בין הנפוצים, משך תקופה ארוכה.

 

3.  משחק שנקרא אעברה בארץ - לוח גדול ועליו שרטוט מפת הארץ. בו סומנו ערים ומושבות, מתקנים, גשרים, תחנות רכבת וכיוצא בזה.

     השחקנים היו מתחילים לפי תור, לגלגל קוביה ממוספרת בנקודות, 6 במספר.

     גלגלת קוביה ויצא לדוגמה מס' 6 היית מזיז את הדמות הקטנה שחולקה לך. מצעיד אותה 6 מספרים קדימה לפי המספר שבקוביה שלך.

     יש והיית מגיע לתחנה שבה זכית זכיה ויש להיפך. בהפסד עליך לסגת. מי שמקדים להגיע לקצה הארץ הוא הזוכה.

     מרבית משחקי הילדים תוכננו והוצאו על ידי מר ברלוי, בעל חנות למכשירי כתיבה וספרים ברחוב אלנבי. בשנת 2000 נערכה לכבודו של ברלוי תערוכה במוזיאון ארץ ישראל ובה שלל משחקי ילדים שתכנן והוציא.

 

4.  בית דפוס ביתי - משחק חינוכי שרבים מילדי תל אביב הקטנה נהנו ממנו. לימוד והנאה כרוכים יחדיו. חבל שגורלו כגורל דברים רבים שנעלמו עם הקידמה.

     בחנויות למכשירי כתיבה ובחנויות הצעצועים ניתן היה לקנות במחיר שווה לכל נפש, את המשחק. בתוך קופסא היו לוחות עץ, בכל לוח היו חריצים ישרים בצורת שורות ישרות. בשקית נפרדת היו אותיות דפוס בעברית, עשויות גומי. כל ילד יכול היה לסדר את האותיות להכניסן לשורות, כרצונו. ואז ניתן היה להדפיס את הטקסט, שיר או סיפור או סתם טקסט אחר.

     לצורך זה היו מטבילים את הלוח בכרית. בכרית היה ספוג טבול בדיו כחולה. אחרי הטבילה אפשר היה להדפיס את הטקסט על ידי הצמדת הלוח אל ניר הדפסה. ילדים חיבורו שירים וסיפורים פרי דמיונם, בדיחות, וכו'.

 

5.  משחק הדמקה.

 

6.  משחק הלוטו.

 

7.  משחק איקס מיקס דריקס - מוגדר במילון עולמי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה: מן משחק. מבלי לפרט! ואילו במילונם השני אין הגדרה. תאור המשחק בשרטוט = במדור התמונות.

 

8.  משחק הטלפון - טלפון אמיתי נמצא אצל תושבים מועטים. ילדים אילתרו טלפון פרימיטיבי במלוא המובן. שנת 1927. דירתנו ברחוב ליליינבלום 16 הפונה לרחוב מיכאל הקטן, שחיבר את רחוב ליליינבלום ליהודה הלוי.

     חברי דניה קרינסקי, בנו של הרופא ד"ר קרינסקי, גר ברחוב יהודה הלוי, פינת רחוב מיכאל. אחד מחלונות דירתנו בליליינבלום 16, פנה לרחוב מיכאל. המרחק בין דירתנו לדירת קרינסקי היה, מחלון לחלון, כמאה מטר.

     והנה דניה בא אלי ובידו 2 קופסאות פח של תה ליפטון שהיה נפוץ בתל אביב הקטנה. אגב, היה זה תה משובח העולה על התה של ימינו. היה ארוז בקופסאות נוצצות. דניה אומר שהקופסאות הן שפופרות טלפון. מנקבים חור בכל קופסא. מחברים חוט שפאגאט בין 2 הקופסאות. באורך רצוי. המרחק שבין 2 דירותינו - כמאה מטר. חוט שפאגאט מוזכר במילון בן אמוץ ובן יהודה הנזכר לעיל, ולהם התודה. מצויין שמקור המילה הוא גרמני. ומשמעות המילה: חבל דק לקשירה.

     רחוב מיכאל שאורכו היה כמאה מטרים ולא היתה בו תנועה איפשר לנו למתוח את החוט המקשר בין 2 הקופסאות, בגובה הקומה השניה, שבה שכנו דירותינו.

     בדחילו ורחימו חיכינו לניסיון הנועז, שיחת הטלפון. ניתן האות לפתיחה. דניה נוקש בקופסתו ואני מצמיד את אוזני לקופסא שבידי. והנה זה פלא. אני שומע צלילי קולו של חברי ואנו פותחים בשיחה. וכך המשכנו כל ימי חופשת הקיץ.

 

9.  משחק הסביבון בחג החנוכה - עוד משחק שחלף בימינו. יתכן שעדיין נפוץ בקרב אנשי בני ברק וירושלים החרדית ושאר הישובים הדתיים. בימינו בתל אביב של שנות העשרים והשלושים היה זה משחק אהוד שעסקו בו כל ימי החנוכה.

     ראשית נטלו סביבון נאה שקנו בחנות צעצועים. על הסביבון היו חרוטות או צבועות אותיות: נ ג ה פ, קיצור המילים: נס גדול היה פה. גוף הסביבון היה מרובע. בכל דופן אות אחת. כל משתתף מניח כמה מעות בקופה. כל ילד בתורו היה מסובב את הסביבון עד שסיים להסתובב. אז בדקו מה האות שעל הסביבון.

     האות ג', פרושה גדול, כלומר נצחון מלא והזוכה היה נוטל את כל הסכום שבקופה. אז קיימו סיבוב נוסף אחרי שמלאו את הקופה.

     האות ה' זיכתה את הזוכה במחצית השלל.

     האות פ' - עליך לשלם לקופה.

     האות נ' - 0.

 

10.            נגינה - מתי מעט זכו בלימוד נגינה על כלי. רק בשנת 1928 הרשו הורי לשלוח אחד משני הבנים ללמוד נגינה בכינור. עד אז אילתרו רוב הילדים נגינה על מסרק. נוטלים מסרק ועוטפים אותו בניר שקראו לו פרגמנט. הצמידו את השפתיים למסרק והחלו לפזם מנגינות. נתקבל צליל מיוחד במינו. שעשוע זול וקל.

     עוד כלי נגינה זול היתה הגרמושקה, כפי שכונתה בימים ההם, מפוחית הפה.

 

הבילוי הרביעי

קריאת ספרים היה תחביב ראשון במעלה, לילדים וגדולים כאחת.

אמי שהיתה ספרנית במקצועה, בשפות רוסית וגרמנית, דאגה לטפח בבניה את האהבה לספר.

הגננת צילה, שניהלה גן ילדים מודרני ברחוב ליליינבלום, ממש מול דירתנו בליליינבלום 16, היתה אשה מתקדמת, שניהלה גן מודרני עם עוזרתה, רבקה. שתיהן זכורות לטובה. צילה הנהיגה לימוד קרוא וכתוב כבר בגן הילדים, החל מגיל 5. להבדיל מהנוהג הקודם שאת מלאכת הקריאה והכתיבה, לימדו בגיל 6 בבית הספר. כך שבגיל 6 הייתי בשל לקריאת ספרים.

 

ראשית, אמי ניגשה איתי לרחוב הרצל, מרחק קצר מדירתנו בליליינבלום 16. שם הציגה לי את מר שמחה הולצנדלר, שהיה סוכן עיתונים וספרים. הולצנדלר עסק בהפצת עיתונים מכל הסוגים. כתבי עת מהארץ וחוץ לארץ. גם את העיתונים היומיים, חוברות וגם ספרים. ברחוב הרצל במעבר בין שני בתים, ליד פסג' פינסק, היה לו מעין קיוסק.

 

אמי בחרה חוברת מסדרה שנקראה: ספריה קטנה לילדים, בהוצאת ישי אדלר ומורי לעתיד ש.ח. ברכוז. הסדרה החלה להופיע ביפו בשנת תרע"ו, כלומר 1916. עוד בימי השלטון התורכי. אמי רכשה מנוי שנתי. החוברות הופיעו אחת לשבוע במחיר פעוט.

במדור התמונות תצלום חוברת לדוגמה.

 

בשנת 1927 החלו להופיע חוברות "עולם הילדים" בעריכת א. סולודר. עתון שיצא אחת לשבועיים בירושלים. גם כאן פנינו למר הולצנדלר שהפיץ את החוברות שהיו מגיעות ברכבת מירושלים בימי חמישי.

ראה תצלום במדור התמונות.

 

עתון ילדים נוסף היה "עולם קטן", בעריכת בן אביגדור ובהוצאת עתון שיצא בוורשה. את פועלו של בן אביגדור, אתאר להלן בסוף הפרק. הפכתי ללקוח קבוע בדוכנו של מר הולצנדלר. הייתי מתייצב באופן קבוע בימי חמישי וממתין למשלוחים מירושלים שבאו ברכבת ולמשלוח מיפו. עד כדי כך שמר הולצנדלר, שנראה לי אדם נוקשה, הראה לי חיבה ונתן לי במתנה תמונה על שקדנותי.

 

אלא שאין הקומץ משביע את הארי. את החוברות הייתי גומע במהירות. אמי שעודדה אותי ואת אחי לקרוא ספרים, יעצה לפנות לספרית הגמנסיה הרצליה, בה למדתי, ולשאול ספרים לקריאה. וכך עשיתי זמן מה.

 

מול הגמנסיה הרצליה בבית אחד ממייסדי העיר, עקיבא ויס, שכנה חנות הספרים הידועה של גברת פלאי, "מסדה". אך מעטים יכלו להרשות לעצמם רכישה בחנות. ספרים קנו למתנות יום הולדת או בר מצווה.

 

וכאן תופעה והופעה של מוכרי ספרים המחזרים על הבתים, כרוכלים מכובדים. הם הציעו ספרים בתשלומים על מנת להקל על שוחרי הספרים. את ביתנו פקדו שניים מהם, שאני זוכרם עד היום, זה קרוב לשבעים שנה. הראשון היה לבוש בקפידה. בעל זקן תיש קצוץ ומטופח. מראהו כאחד הפרופסורים של אותם ימים. מרכיב משקפיים. אדם לא צעיר. ריחמתי עליו, שהוא נאלץ לכתת רגליו כשהוא נושא 2 ילקוטים גדולים מלאי ספרים, מבית לבית. אמנם מרבית בתי תל אביב היו בני קומה אחת או שתיים, אבל כבר נוספו בתים בני 3 קומות, כבית שבו גרנו בליליינבלום 16. גרנו בקומה השנייה. מדי חודש בחודשו היה מופיע ואמי קנתה ספרים של הוצאת אמנות. ספר לחודש, בתשלומים חודשיים. הספרים יצאו בשתי סדרות: סדרה זולה, שכריכתה נאה, אך עשויה קרטון. מחיר הכרך היה אחד עשר גרוש. הסדרה השניה יצאה בהידור עם כריכה משובחת ומחירה, 13 גרוש לספר. אמי העדיפה מטעמים מובנים את הסדרה הזולה.

כעבור זמן, הפסיק לבוא ואז הופיע מוכר שני, סוכן הספרים מר כחולי - היפוכו של הראשון. אדם נמוך קומה ושמנמן, צעיר מקודמו, רחב גרם וחסון, שערותיו שחורות. מר כחולי נראה כמורה. בוודאי נועד למלאכה טובה יותר. אך באותם ימים לא היו בררנים, ביחוד בשנים 1926 ואחריה, שנות משבר גרבסקי.

בימי המשבר רווחה הלצה:

ילד שמע שמדברים על משבר ופנה לאביו: מה פרוש משבר? ובמה נבדל מפרוספריטי?

האב: פרוספריטי משמעו: טקסי, יין נשים -

משבר: אוטובוס, גזוז, אמא!

 

הספריה העירונית שער ציון

בגיל 9 החליטה אמי לרשום אותי כקורא מן המניין בספריה זו.

על תולדות הספריה ראוי לעיין בספר "עיר וספר", ספרית שער ציון, בית אריאלה, בעריכת אורה אחימאיר. בשנת 1922 הפכה ספרית שער ציון לספריה העירונית של העיר תל אביב.

אני התוודעתי לספריה זו בשנת 1928, בגיל 9, כשאמי הלכה איתי לרשום אותי כקורא. אותו זמן שכנה הספריה ברחוב הרצל, פינת אחד-העם, בביתו של מר פולק, ממש מול גמנסיה הרצליה. לימים שכנה בקומה הראשונה החנות לספרי משפט של מר בורסי. בבואנו להירשם לספריה, עלינו לקומה השניה. שם הכרתי לראשונה את מנהל הספריה המזוקן, אברהם כהנא ואת הספרנים אברהם צוק ושמעון ארנסט. נרשמתי כקורא מן המניין והתחלתי להחליף ספרים עד 1932.

 

רוב הקוראים היו מבוגרים והיחס לקוראים הצעירים היה קורקטי אך לא למעלה מזה. ואכן, העיתונאי הוותיק, גבי צפרוני מספר שבאולם הספריה ובחדר ההמתנה, נהגו להיפגש כמה מזקני העיר ששוחחו ביניהם והקימו רעש ואז המנהל הייקי היינריך לווה דאג לסילוקם ואז עברו להתכנס בשדרות רוטשילד. (הערה: המנהל היינריך לווה - מראשוני התנועה הציונית בגרמניה, עלה ב-1932 ונתמנה מנהל הספריה). אלה הם ראשוני חובשי הספסל משדרות רוטשילד, אנשי "פרלמנט רוטשילד". לכן שמחתי לידיעה שהנה נפתחה ספריה מיוחדת לילדים, ספריה פרטית, היא ספריית אקסלרוד - אדם יחיד במינו שראוי להנציחו.

 

ספרית הילדים של אקסלרוד

אמי הודיעה לי שתרשום אותי כקורא בספרית אקסלרוד. הספריה היתה ברחוב אלנבי, דומני שהכניסה היתה במעבר בין שני בתים, שהוליך לחלק האחורי בחצר. שם הובילו מספר מדרגות לחדר גדול, מלא ספרים. אמי שלחה אותי לבדי, להירשם בספריה. הרושם הראשון היה מדכא. אני אהבתי את הכריכות הנאות וספרים נאים והנה המון ספרים, לכל אורך הקירות ולכולם כריכה אחידה ופשוטה, כריכה בצבע אפור כהה ומדכא.

את הרושם המדכא הפיג האיש עצמו. ליד שולחן ישבה דמות של מורה מקריח. שערותיו ג'ינג'יות. ראשו מגולח במקצת. לבוש כחבר קיבוץ של אותם ימים: מכנסי חאקי וסנדלים. למעשה רוב ימות השנה היה לבוש כך. תחילה גם כאן התאכזבתי. דמות די תמהונית. אך הנה האיש מחייך אלי, מזמינני לשבת מולו, ומתחיל בחביבות לתהות על קנקני: מה אני קורא, איזה ספרים אהודים עלי. שיחת רעים. אמרו שהוא מורה לשעבר. מיד נפלתי שבי ונרשמתי כקורא בנפש חפצה.

נטלתי ספר שהמליץ עליו. ואני כתולעת ספרים אצתי הביתה וקראתיו. למחרת אני חוזר ומבקש ספר. הוא תוקע בי זוג עיניים תמהות: מה, כבר גמרת? עניתי בחיוב. נו - אומר הוא - הבה נראה. והחל לחקור אותי על פרטי עלילת הספר ועמדתי במבחן. התפעל משקדנותי ומאז הפכנו לידידים. דרכו היתה להקפיד שהילד לא ימהר ויעכל את תוכן הספר. לא חס על זמנו וניהל שיחה על כל ספר, שיחה מאלפת של מחנך מעולה. אהב את קוראיו הצעירים.

 

בחוברת יובל החמישים לתל-אביב בעיתון "גזית" בעריכת טלפיר מצאתי כתבה של שלמה טנאי, המשורר והסופר. ממנו למדתי שתחילה היתה הספריה ליד קולנוע אופיר.

 

אני הכרתי את אקסלרוד בחנות חדר, כלשונו של טנאי, ברחוב אלנבי. הוא מתאר ביד אמן, כיצד אקסלרוד היה שואל שאלות מי שהחזיר ספר כעבור יום. שאלות מביכות. היה מתעניין אם הילד קרא ומה הבין. היה כמו מחנך. רצה שלא נרמה אותו ובעיקר שלא נרמה את עצמנו, אומר טנאי. כולנו קוראיו הצעירים, ביניהם חברים סופרים לעתיד, זכרנו לימים את הפרט הזה. וכאן מזכיר טנאי את העפרון של אקסלרוד.

לא אשכח את העפרון. אקסלרוד ניהל כרטיסיה של הקוראים ובה ציין את שם הספר. סימן את שם הקורא. תאריך מסירת הספר. וכל זה בעפרון פשוט, שהיה בשלב הגמר. כלומר נותרה ממנו שמינית שבשמינית. חשבנו שהוא קמצן להחריד. אך יתכן שעשה זאת מטעמי נוחות משום שהעפרון היה טחוב מעל לתנוך אזנו, והיה מורידו כשביקש להשתמש בו.

הוא הטיף לילדים את חשיבות הקריאה, לכל החיים. ראה בתפקידו - יעוד. נטל תפקיד של מחנך ואכן היה מורה במקצועו - מעין יאנוש קורצ'אק.

טנאי מוסיף שהקוראים למדו מאקסלרוד לקרוא ספרים ולא רק להחליפם, וכך קריאת ספרים הפכה להרגל.

שאבתי עידוד מדברי מר טנאי בשבחו של אקסלרוד כפי שניסיתי בכוחותי אני. יהי זכרו של אקסלרוד המחנך, ברוך ומבורך.

היתה זו ספרית הילדים הראשונה בעיר ובה ממיטב ספרי הילדים של אותה תקופה.

 

לקראת סיום לימודי בגמנסיה הרצליה ב-1936, סיימתי את החלפת הספרים. ומאז החלה תקופת רכישה של ספרים, תחביב יקר ומהנה.

 

לאחר מסירת רשימתי להדפסה, בחמישי לספטמבר 2003, מצאתי בעתון "הארץ" מכתב לעורך מאת אלי תומר. לדבריו, במכתבו, זכרונות מספריית אקסלרוד, היתה הספריה ברחוב אלנבי 67 ליד אגרו בנק. הוא מספר על דמותו של אקסלרוד: את הספר הראשון החזיר לאקסלרוד, למחרתו. כאשר בא להחזירו עשה לו אקסלרוד בחינה כפולה. אחת פירושי מילים והשניה, על תוכן הספר. כשנודע לאקסלרוד שהקורא הצעיר גר בשבזי והולך ברגל הלוך וחזור, השאיל לו 2 ספרים שלא יצטרך לבוא יום יום. אכן כזה היה האיש המופלא. כל העת היה עסוק בכריכת ספרים ובטיפוס על הסולם להחזיר ספרים למקומם.

עד כאן תאורו של אלי תומר.

 

ראוי לציין שתחביב קריאת ספרים לא היה נחלת ילדים ובני נוער בלבד. אלא שמרבית תושבי תל אביב הקטנה היו יוצאי ארצות אירופה המזרחית, והם גדלו על הספרות הרוסית, הפולנית והגרמנית. לי זכורה חנותם של בני הזוג איזרסקי. ספריה עשירה בשפות הזרות, בעיקר רוסית ופולנית וכן בגרמנית. חנותם היתה ברחוב גרוזנברג, מול קולנוע אופיר. הספריה היתה גם מקום מפגש לעולים.

אמי גם היא היתה בין הקוראים המושבעים של ספריה זו.

 

ספרי ילדים בתל-אביב הקטנה ובשנות השלושים

תקצר היריעה. אציין בקצרה את הספרים המקובלים האהודים באותם ימים. לילדים קסמו ספרי מלחמות, הרפתקאות ומסעות.

 

מעניין שספרי הסופר הפולני הנריק סנקביץ היו אהודים מאוד, למרות שרובם עוסקים במלחמות השחרור של פולין. באנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית, בעריכת ברוך קרוא, מובאים פרטים על סופר זה, בערך "שנקיביץ הנריק". נאמר, שהיה אחד הסופרים הפולנים המפורסמים ביותר בספרות העולמית וזכה בפרס נובל על ספרו "קוו ואדיס". עיקר פרסומו בפולין היו הרומנים ההיסטוריים על מלחמת השחרור הפולנית.

 

בני הנוער בלעו בשקיקה את הטרילוגיה "באש ובחרב", "המבול" ו"פאן וולודיובסקי". אולי קסמו לנו סיפורי הגיבורים במלחמת השחרור הפולנית ותאורי הקרבות של סופר מחונן זה. גם ספרו "קוו וואדיס", הספר שזיכהו בפרס נובל, היה להיט בתל אביב הקטנה. וכן הספר "בישימון ובערבה".

 

ספריו של הסופר הרוסי ניקולאי טולסטוי כבשו את כל העולם. בין הלהיטים שקסמו לילדי תל אביב היו ספרי המלחמה.

 

1.  "הקוזקים", שיצא בתרגומו של מורנו האהוד, בגמנסיה הרצליה, המשורר דויד שמעוני מורי לתנ"ך.

 

2.  ""חגי מורט".

 

3.  "השבוי מקווקאז" בתרגומו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, מזקני הסופרים בתל-אביב הקטנה.

 

מהספרות הרוסית זכורים לי גם:

"בלי לשון לקורולנקו" - תרגום אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, תרפ"ח, תל-אביב, הוצאת דפוס אחדות.

"הנגן העיוור", קורולנקו, תרגום דרויאנוב.

 

בימים ההם לא נהגו לתת שיקים לבר מצווה וגם לא לחתונה. ספר זה קיבלתי כמתנת בר-מצווה משכנים שמולנו, בשנת 1923, והוא שמור עמי עד היום, בספרייתי.

 

כאמור, תקצר היריעה. אין מדובר במחקר, אלא בזכרונות. אציין מה שנחרט בזכרוני. למשל:

ספרה של ג'ורג' אליוט: "דניאל דירונדה" - ספר שקסם במיוחד לילדי ישראל. אוריאל אופק בספרו "לקסיקון אופק לספרות ילדים" מציין שדויד פרישמן תרגם את הספר כבר בשנת 1893. וב-1935 הופיע בעיבוד לילדים, על ידי א. בן אור.

 

עוד מהספרות האנגלית: "דויד קופרפילד", "שתי ערים" ואחרים. אופק מציין שסיפורי דיקנס לילדים הופיעו רק ב-1952 בעיבודו של ברוך קרוא.

 

ספרי ז'ול וורן. אוריאל אופק בספרו "עולם צעיר" אומר, שעד היום וורן הוא בין הסופרים האהובים ביותר בעולם ובין המתורגמים ביותר, גם בעברית.

בין הלהיטים הבולטים אצלנו היו:

"ילדי רב החובל גרנט".

"סביב הארץ בשמונים יום".

"עשרים אלף מיל מתחת למים".

כאמור, תקצר היריעה. אוסיף רק להיט אהוד ביותר:

"מיכאל סטרוגוף" - שתורגם על ידי מורנו בגמנסיה הרצליה, י.ל. ברוך. התרגום יצא לאור ב-1930. עוד קודם לכן הוצג הסרט "מיכאל סטרוגוף" בראינוע "עדן", בהשתתפות הכוכב איבן מזוחין שזכה להצלחה עצומה בתל-אביב הקטנה.

 

אעבור בקצרה על כמה ספרים הזכורים לי לטובה - ספרים שהיו להיטים בקרב ילדי תל-אביב של אז.

 

מהספרות הנורבגית:

ספרי קנוט המסון. באנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית, בעריכת ברוך קרוא, מקדיש לו העורך פרק ארוך, עמודים 646 עד 651. המסון 1952-1859 זכה לפרסום עולמי וקיבל פרס נובל ב-1920. גם בעירנו זכה לפרסום רב.

במיוחד זכו לאהדה רבה ספרו: "הרעב" - הספר תורגם לעברית בוורשה תרנ"ט על ידי אלחנן סגל.

"ברכת האדמה" - הספר שבזכותו קיבל את פרס הנובל. תורגם על ידי ניסן טורוב, וורשה תרפ"ב, תל-אביב, תש"ז.

 

ספרי יוהאן בויר. יוחנן טברסקי בפרק על סופר נורבגי זה, בלקסיקון ספרות העולם, כרך ראשון, בעמוד 225 ואילך מציין את ספריו החשובים ביותר. שניים מהם היו בין הספרים החשובים בשנות העשרים והשלושים והם: "הרעב הגדול", ו"המהגרים". "הרעב הגדול" תורגם על ידי י. פישמן, תל אביב. "המהגרים" תורגם על ידי ד. קמחי, תל אביב, תר"ץ.

אותם ימים לא עלה בדעתי - שאזכה לראות את ביתו של סופר מהולל זה - ואת הביקתה שבה ישב וכתב את ספריו. מעשה שהיה כך היה:

שכננו בשכונת תל-גנים, ברמת גן, יצא לשנת שבתון, והשכיר את ביתו לזוג מנורווגיה. התברר שהוא בנו של הסופר. הוא שהה בארץ כנציג האו"ם לתעשייה. התפתחה ידידות רבת שנים, וכשעזבו למולדתם - כעבור שנים - הזמינו אותי את אשתי ובתי - להיות אורחיהם באוסלו. ושם ראינו את בית הסופר, שבו התאכסנו, כפי שציינתי לעיל.

 

אמנה בקצרה עוד כמה להיטים:

"פינוקיו" לקרלו קולודי, שאוריאל אופק מכנהו כגדול סופרי איטליה לילדים. הספר תורגם על ידי ישראל דושמן ויצא ב-1931.

להיט נוסף מאיטליה היה הספר "הלב" של אדמונד ר' אמיציס. בתחילת שנות העשרים היה זה אולי הספר האהוד ביותר על ילדי העיר. תורגם על ידי י. הלמן בתרפ"ב כסיפור לבני הנעורים, ועל ידי מ. מבשן בוורשה, בשנת תרפ"ב.

"איבנהו" לוולטר סקוט.

"סיפורי דוליטל הרופא" ליו לופטינג האנגלי. הסיפורים על הרופא התמהוני שנטש ריפוי בני אדם והפך לרופא חיות לאחר שלמד את שפת החיות.

 

באנציקלופדיה של אוריאל אופק מצוטטת הערכת הסופר יו וולפול שסיפורי דוליטל הם היצירה הקלאסית הראשונה לילדים מאז "עליסה בארץ הפלאות". יצירה שזכתה להצלחה בלתי רגילה ברחבי העולם. גם בארץ הפכה ללהיט. תרגום ראשון לעברית הובא בעתון "עולם הילדים" בעריכת א. סולודר שעליו הייתי מנוי כאמור לעיל. התרגום הופיע ב-1927.

"אי המטמון" לרוברט סטיבנסון - אוריאל אופק אומר שזהו אחד מספרי ההרפתקאות האהובים ביותר על הילדים בעולם כולו. הספר תורגם לעברית על ידי י. פישמן ב-1926 ומיד עם הופעתו כבש את ליבות הילדים.

להיט נוסף היה ספרו של מרק טווין: "הרפתקאות תום סויר".

וכן ספר המאורעות "הקלברי פין", שתורגם על ידי הלפרין ב-1926 ועל ידי י. קרני ב-1928 ומאוחר יותר על ידי אוריאל אופק.

להיט נוסף היה ספרו של האנגלי דניאל דיפו: "רובינזון קרוזו". אוריאל אופק המנוח, בספרו "עולם צעיר", עמוד 227 מציין שספר זה הוא הסיפור האהוב ביותר על הקוראים הצעירים ברוב ארצות העולם.

"איבנהו" לוולטר סקוט היה להיט נוסף. תורגם, בין היתר על ידי מ. בן אליעזר באודסה, 1916.

"הלורד פונטלרוי הקטן".

 

הנס כריסטיאן אנדרסן הדני, בנם של סנדלר וכובסת, שאופק מגדירו כגדול מספרי האגדות בתקופה החדשה, וספריו תורגמו לכל לשונות אירופה זכה להצלחה רבתי גם אצלנו. יעידו התרגומים הרבים של אגדותיו, כמפורט בספרו הנ"ל של אופק, בעמודים 66 ו-67.

 

אריך קסטנר - אופק מגדירו כגדול סופרי הילדים בדורו. מוקדש לו מאמר גדול בספרו "עולם צעיר", עמודים 363 עד 366. מצויינים התרגומים הרבים לעברית. חלק הופיעו לאחר שנות השלושים.

מהתקופה של שנות העשרים זכורים לי הלהיטים: "פצפונת ואנטון", "הכיתה המעופפת", 1933, ו"אמיל והבלשים", 1934 בתרגום וולפובסקי 1936.

 

"טיל אוילנשפיגל", 1938.

 

קופר ג'יימס - הסופר האמריקאי כבש את ליבות הילדים בעירנו בלהיט "המוהיקני האחרון" שיצא כבר בוורשה בתרגום מקוצר של י.ב. לבנר בשנת 1887.

 

האחים גרים - מלקטי האגדות המהוללים ביותר. עיין אופק שם בעמוד 198 ו-199. לא היה ילד בתל אביב הקטנה שלא קרא את ספרי האגדות שלהם. החל ב"כיפה אדומה". נפוץ היה ספרם שתורגם לעברית על ידי ח.א. קרופניק בשם "סיפורי מעשיות האחים גרים", 1921.

 

וישנם עוד ספרים רבים שנשמטו מזכרוני, והרי לא מדובר במחקר אלא בזכרונות.

 

כעת אעבור לספרותנו המקורית בשפתנו העברית.

רבים יצאו בגולה, ברוסיה, בפולין, וארצות מזרח אירופה האחרות, בברלין ובוינה וכמובן בארצנו. אמנה רק כמה הזכורים לי במיוחד:

 

1.  "אהבת ציון" לאברהם מאפו, שאוריאל אופק מגדירו כספר המרשים והמשפיע ביותר במאה התשע עשרה והוא אבי ספרות הילדים הקלאסית בעברית. ואחריו "אשמת שומרון" ו"עיט צבוע".

 

2.  שלום עליכם - סדרה של 10 חוברות לבני הנעורים בעריכת ברקוביץ, 1926.

 

3.  ספרי א.ש. פרידברג. אוריאל אופק בספרו "לקסיקון לספרות ילדים" אומר שפרידברג היה הסופר העברי הראשון שהעניק לקוראים הצעירים סיפורים היסטוריים רחבים, מההיסטוריה שלנו. זכורני שהספר "זכרונות לבית דוד", היה מופיע בכונניות הספרים של רבים מבתי תל אביב. היה מקובל כמתנת יום הולדת או בר-מצווה. אז היינו סבורים שהספר, מעשה ידיו של פרידברג, והנה אופק מספר שספר זה ואחיו "עמק הארזים", שאף הוא היה להיט, הם למעשה תרגום ועיבוד. הראשון של צ.ה. רקנדורף והשני של גריס אגולר.

 

     מתוך סקרנות חיפשתי ומצאתי פרטים על אותו רקנדורף שלו מגיעה זכות הבכורה. בעמוד 714 ל"עולם צעיר" - אנציקלופדיה לספרות ילדים של אופק - נאמר: ריקנדורף, צבי חיים (הרמן) יליד מורביה. סופר ומלומד יהודי. 1875-1825. מרצה ללשונות שמיות והיסטוריה באוניברסיטת היידלברג. את ספרו "מסתרי היהודים" פירסם בגרמנית והוא מבוסס על מקורות היסטוריים. והוא שעובד ותורגם על ידי פרידברג.

    

4.  זכור לטוב גם ש. בן ציון, אביו של הצייר נחום גוטמן, הראשון לחדש את הספרות החינוכית כדברי ביאליק, כמסופר בלקסיקון של אופק. השתתף ביסוד "מוריה". בין היתר ערך את הירחון לנוער "מולדת" ו"עולם הילדים". כתבים לבני הנעורים שיצאו בהוצאת אמנות בשנת תרפ"ג, מצויירים על ידי בנו (נחום גוטמן). עיין אופק, שם.

     אופק מציין שלדברי ביאליק היה בן ציון הראשון שחידש ספרות חינוכית לילדי ישראל והיה בין משתתפי הוצאת "מוריה". הוא שערך את הירחון "מולדת", ירחון לבני הנעורים, שיצא ביפו בשנת התרע"א. תמונת הגליון הראשון ופרטים ניתן למצוא בספר "אור ראשון", לדוד מלמד בהוצאת "ידיעות אחרונות". בהדבק זה מצאתי שדוד מלמד מציין בעמוד 42 לספרו הנ"ל שהעיתון היומי הראשון לבני הנעורים יצא לאור על ידי ישראל טביוב בשנת 1908 בעיר ווילנה.

     אופק מספר שבשנת תרפ"ג כונסו יצירותיו של בן ציון לילדים ב"כתבים לבני הנעורים" בחמישה כרכים, ובהם ציורים של הבן נחום גוטמן. כרכים אלה היו בביתנו ובמהלך נדודי דירות, אבדו, למרבה הצער.

 

5.  ספרי המו"ל והסופר בן אביגדור אברהם, הוא שלקוביץ אברהם. שמו היה ידוע גם לילדי תל אביב. אין טוב מלעיין בספרו של אוריאל אופק, "לקסיקון אופק לספרות ילדים", בעמוד 89. בן אביגדור היה סופר, עורך ומו"ל עברי. ב-1891 החל לפרסם סיפורים ושירים בעברית ב"המליץ". בקיץ 1891 החל להוציא את סדרת ספרי אגורה שנועדה להקנות ספרות יפה בעברית להמון העם. אחר כך השתתף ביסוד הוצאת הספרים "אחיאסף". ההוצאה שהוציאה את "זכרונות לבית דוד" של פרידברג שהוזכרו לעיל. אחר כך ייסד את הוצאת "תושיה" הידועה, ובה הופיעו כ-300 חוברות בסדרות לילדים. השתתף ביסוד עתון הילדים "עולם קטן" שהיה אהוד על ילדי תל-אביב.

    

     אופק אומר שבן אביגדור היה האיש שהצליח להוציא למרחב את ספרות הילדים העברית. נאמר עליו שרוב הילדים חייבים לו תודה. היום ספק אם יש מניין אנשים שזוכרים את פועלו הרב. אך ילדי תל אביב בשנות העשרים והשלושים זוכרים לו חסד נעוריו וחסד הספרים והחוברות שהוציא לאור והפיץ בגולה ובארץ. בין היתר גם חיבר סיפורים משלו. אכן דמות מופלאה שראוי להנציחה.

     בן אביגדור נפטר בקרלסבד בשנת 1921, כשבא להשתתף בקונגרס הציוני. בשנת תשכ"ד הועלה ארונו ארצה ונטמן בתל אביב.

     ועל כל אלה חיבר ופרסם סיפורים משלו ובסדרת "ביכורים" הופיע ספרו "דון מיגואל" ב-1907, על קורות צעיר יהודי בימי גרוש ספרד.

 

6.  סופר אהוד על ילדי תל אביב היה יעקוב חורגין. חורגין היה יליד הארץ. נולד ביפו ב-1898. שרת בצבא הטורקי ואחר כך היה מורה ולבסוף פרופסור לספרות עברית בבר-אילן. פרטים על אישיותו וספריו ופועלו הספרותי, מובאים בספרו של אופק הנ"ל, בעמוד 270. אני זוכרו לטובה מספריו: "חומת אגריפס" ו"הקנאים הצעירים". לאחריהם הוציא שורה של ספרים היסטוריים וקינח בספרי בלשים לנוער. הוא שערך את השבועון "בוסתנאי" לנוער, שהופיע משנת 1935 ועד 1939 . שבועון מעניין שנמניתי על קוראיו ובידי חוברות מאותו עתון. הוא כתב גם פרקי זכרונות על תל אביב. חלק מהם פורסמו בחוברת היובל של העיתון "גזית". חומר נוסף על חורגין נמצא באנציקלופדיה של דויד תידהר, "האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".

 

7.  אסיים בדמות נשכחת שראוי להציב לה זכר: משה בן אליעזר. אופק בספרו "עולם צעיר" מספר שבגיל 20 עבד במערכת עתון "הזמן" בעיר וילנה. אגב, עתון עברי יומי זה נוסד על ידי הסופר והעיתונאי בן ציון כץ. סופר וחוקר ועיתונאי שלחם למען עתון יומי בעברית ברוסיה. מומלץ לקרוא את ספרו על אנשים ועיתונים: "עיתונים ואנשים" בהוצאת צ'ריקובר, תל אביב, 1983.

 

     בן אליעזר החל בסיפורי ילדים שפירסם בעתון "הזמן". פרסם סיפורים לילדים ב"עולם קטן". אופק אומר שבן אליעזר שקד במשך 33 שנים על הרחבתה של ספרות הילדים העברית. פירסם מאות סיפורים מקוריים, מתורגמים ומעובדים בעיתוני הילדים. עמי שמור ספרו המרתק "עולם עובר" וכן "דון יוסף נשיא". תרגם את "איבנהו" לולטר סקוט ו"דוד קופרפילד" לדיקנס.

     ערך ותרגם את הספר "תולדות ארמיניוס ומברי ומסעותיו בארצות המזרח" שיצא בהוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין, מוסקבה ואודסה, במסגרת "ספריה לכל". הספר מנוקד ונועד לבני הנעורים. ואמברי שהיה, בין היתר, פרופסור לשפות המזרח עורך עתון בקונסטנטינופול ואיש סודו ויועצו של הסולטן, סייע להרצל במגעים עם הסולטן. בידי שמור עדיין עותק מהספר.

 

מסתבר שתל אביב הקטנה זכתה להעניק לילדיה ספרות משובחת הן מתרבות העולם והן מתרבות עם ישראל.

 

הבילוי החמישי – האזנה לגרמופון

כבר בזמן שנולדתי, בשנת 1919 היו מכשירי גרמופון, אך מעטים רכשו אותם. הם היו נפוצים בכל בתי הקפה הערביים. תמונת המכשיר היתה מופיעה על תקליטיהם של חברות התקליטים.

מול צלמנית סוסקין, ברחוב הרצל, היתה חנות לכלי מוסיקה, תווים ותקליטים של המוסיקאי מר קובלסקי. מנהלה היה מר אזגור, דומני שהיה חתנו של קובלסקי.

בשוק נפוצו תקליטים של חברת "His Master's Voice", חברת קולומביה, חברת דקה, חברת ויקטור ואחרות. תקליטים מכל הסוגים: מוסיקת ריקודים, מוסיקה קלה, סימפונית ואופרטות וגולת הכותרת - אופרות.

כל התקליטים היו במהירות של 78 סיבובים לדקה. רק מאוחר יותר הופיעו תקליטי לונג פליי (Long Play), לעומת הקודמים שנקראו שורט פליי (Short Play).

הופעת התקליטים החדשים היתה מהפכה לחובבי התקליטים. יצירות שכללו 6 תקליטים מהקודמים, הועלו על 2 תקליטים בלבד. חסכון באיחסון. איכות הצליל השתפרה לאין הכר.

 

הבילוי השישי – ריקודים

בתחילת שנות העשרים, מלכו בכיפה ריקודים עממיים ובראשם ההורה. אך באותה עת, גם הופיעו ריקודים בורגניים. ריקודים סלוניים, כמו הטנגו, הפוקסטרוט, הסלו פוקסטרוט, הוואלס, ואחרים. אלה זכו להצלחה, עד שקמו בתי ספר לריקודים.

 

הראשון הזכור לי היה בית ספרו של סמי. אחריו פתח הנס גוט - בית ספר שזכה גם הוא להצלחה רבה. הנס גוט גם פירסם ספר שעותק ממנו נמצא בידי: "הנס גוט. שעורי ריקוד - תענוג". בהקדמה נאמר, בין היתר, שמר גוט זכה במדליות כסף וזהב באירופה, חבר ובוחן באקדמיה למורי ריקוד בגרמניה ונשיא ההתאחדות של מורי הריקוד בארץ ישראל. שנת ההוצאה של הספר, לא צוינה.

 

הבילוי השביעי – עידן הרדיו

עד 1924 לא היה חשמל בתל אביב הקטנה. תחנת החשמל של רוטנברג החלה לפעול ב-1924. מרבית התושבים לא אצו להשתמש בחשמל.

לראשונה זכינו באור חשמל, בשנת 1927, כשעברנו לדירתנו ברחוב ליליינבלום.

אז כבר החלו להופיע מכשירי רדיו. הרדיו הביא מיפנה גדול בחיים התרבותיים. בעיקר בתחום המוסיקה. החלו להאזין לתחנות הרדיו של קהיר, בוקרשט, סופיה, ברלין ווינה, בהן הושמעו קונצרטים, אופרות ואופרטות, וכל מיני מנגינות. תחנת השידור של פלשתינה א"י החלה לשדר רק ב-1936. עד אז הסתפקו בתחנות שהזכרתי.

מקובלים היו שידורי רדיו קהיר בימי א', בהם שודרה מוסיקה קלאסית, בביצוע תזמורת סימפונית של רדיו קהיר. בעוד שבתחנות האחרות יכולנו להאזין למוסיקה כלבבנו, בכל ימות השבוע. ההאזנה לרדיו הפכה לתחביב נפוץ לאלה שיכלו להרשות לעצמם, קניית מכשיר רדיו.

בשנת 1928 זכינו לראות ולשמוע את מכשיר הרדיו הראשון. קרוב משפחתנו, דויד מטלון, היה אביהם של בעלי הפירמה "אחים מטלון", ברחוב יפו תל אביב. אבי היה בקשרים הדוקים עם דויד ואשתו ויקטוריה והבנים אברהם, יצחק, יעקוב, יוסף, שהיה חבר כיתתי ובנימין, בן הזקונים. אלה היו בעלי הפירמה שהיתה יבואנית של מצרכים שונים וביניהם מכשירי רדיו. ייבאו גם תרופות ובהם משחת פנטרו נגד נזלת. ובכן, אבי מופיע יום אחד בשנת 1928 עם סבל שהוביל מכשיר רדיו. ומאז התחלנו להיצמד למכשיר ולהאזין בשקיקה. בין היתר, גילינו את הקונצרטים של הזמר הנודע יוסף שמידט, הן בקונצרטים קלסיים והן בשיריו הנפוליטנים שהפכו ללהיטים עולמיים ולהיטי אופרטות. על יוסף שמידט - אספר בפרק נפרד.

הרדיו הפך ללהיט עד בוא עידן הטלוויזיה.

 

שבתות ומועדים בתל-אביב הקטנה

זכור לי כילד, שבשנות העשרים הקפידו פרנסי העיר על שמירת שבתות וחגים. בערבי שבת וחג, היה שומר המסילה של הרכבת מיפו, ללוד וירושלים, מוריד את שער המחסום ברחוב הרצל, המחסום שחסם את המעבר לרכב ולאנשים. המסילה עברה בקטע שבין פינת יהודה הלוי לדרך יפו תל אביב.

 

בשנות העשרים המוקדמות גרתי בבית שרת, פינת יהודה הלוי, הרצל. עשרות מטרים משער המסילה. אני זוכר את שומר המסילה, שישב בסוכה והיה ניגש להוריד את המחסום כל פעם שהרכבת היתה אמורה לחלוף.

 

בספר, "סיפורה של הגמנסיה הרצליה", מתאר חיים רזניק (רזילי) תאור של כניסת השבת בשנת 1914, תאור המשקף גם את שנות העשרים. אני מצטט: "בכל ערב שבת היו מותחים שרשרת ברזל כבדה לרוחב רחוב הרצל בכניסה לתל אביב מעבר לפסי הרכבת ושום כלי רכב, קרי עגלות, כי מכוניות עדין לא היו בארץ, לא הורשה לעבור בשבת, בחוצות תל אביב". ראה עמוד 75, בספר שצוטט.

כאן מספר רזניק על תעלול שעשו כמה מתלמידי הגמנסיה.

בשבת אחר הצהרים, ראו את הקונסול הרוסי, שמושבו היה ביפו, צועד בגאווה בכיוון בית דיזנגוף. העגלון שלו והכרכרה נשארו בעברו השני של שער המסילה. וזה סיפור המעשה: אחד התלמידים ניגש לעגלון הערבי שהמתין לאדונו, ומסר לו בשמו של הקונסול, שאל לו להמתין לאדונו ועליו לחזור ליפו. לא קשה לשער את תגובת הקונסול כשלא מצא את עגלונו.

 

כניסת השבת

בימינו נהוג להודיע על מועדי כניסתם של שבת וחג בעיתונות. בתל אביב הקטנה נהגו להכריז על כניסת השבת וחג בזו הדרך:

זמן די רב לפני המועד, סובבה בחוצות העיר הקטנה, כרכרה ובה ישב איש הרבנות, לבוש חליפה שחורה ומגבעת שחורה. בידו החזיק חצוצרה, ומדי פעם היה תוקע בחצוצרה וצועק: "שאבֶס". אות אזהרה לבעלי העסקים להתחיל במלאכת הסגירה. רובם לא היו ממהרים וכל בעל עסק ניסה להתמהמה ולהספיק למכור בטרם יסגור.

 

האחים אליהו - בסידרת הגלויות שלהם על תל-אביב מנציחים את הכרוז והכרכרה שלו. בספרה של גלילה אוריאל - "ימים של זהב" - מובאת תמונה של כרוז אחר - ללא כרכרה, מתקופה מאוחרת יותר. ראה: עמוד 32, שם.

 

אט אט נסגרו כל העסקים ודממת שבת וחג החלה. איש איש מיהר לביתו כדי להתכונן לקבלת השבת, שאותה כיבדו רוב תושבי העיר, גם החילוניים ששמרו עדיין על מסורת ישראל.

ראשית נהגו רוב הגברים לפשוט על החנויות או הקיוסקים והדוכנים למכירת פיצוחים. אכילת פיצוחים בשבת וחג היתה מעין פולחן בימים ההם.

 

רוב הגברים נהגו לקיים מצוות רחצה, ערב שבת וחג. במרבית הדירות של המעמד הבינוני ולמעלה, היו חדרי אמבט. דוודי שמש וחשמל, טרם נולדו. המתקן לרחצה היה מורכב מדוד פח צבוע בלבן. בתחתיתו פתח שבו היו מכניסים גזרי עץ שהדליקו אותם, או יש שהשתמשו בפרימוס, כדי לחמם מים לאמבטיה. המתקדמים יותר נהגו לחסוך את טירחת גזרי העץ והפרימוס האימתני ורכשו מוצר מתקדם. שקיות מזוט יבש. חומר הצתה מעולה. מציתים גפרור והשקית החלה לבעור באש קלה ושלווה.

 

אך לרבים מתושבי העיר לא היו אמבטיות, בשנות העשרים. הסתפקו במקלחות קרות. הרוב, כמנהג הגלות, היו פונים לבית מרחץ. בו גם נהנו מעיסוי והלקאה בזרדים בידי בלן. גם הערבים נהגו מימים ימימה, בימי הטורקים, להשתמש בבתי המרחץ - החאממים.

זכור החמאם המפורסם ביפו. בתל אביב היה בסביבת רחוב פינס, מאחורי בתי שלוש, בית מרחץ של הרבנות בהנהלת הרב קרינסקי, מי שהיה ראש ישיבה בליטא, אביו של הרופא ד"ר קרינסקי.

 

בילויים בערבי שבת וחג

 

1.  משחק הקלפים: בילוי של "עמך", היה משחק הקלפים. כזכור רדיו ולא כל שכן טלוויזיה לא היו עדיין. משחק הקלפים היה שעשוע נפוץ. המשחק המקובל היה משחק הרמי.

 

2.  מסיבות רעים: בילוי שני היה מסיבות או מפגשי רעים לאחר ארוחת הערב. היו בתים שבהם היה פסנתר. שוחחו שיחות רעים, ניגנו ושרו.

 

3.  הקאזינו: בילוי נוסף היה בעיקר, לבעלי היכולת. יציאה לקאזינו גלי אביב ובילוי מהנה בבית קפה מפואר זה, שעליו כבר הרחבתי את הדיבור בפרק על שפת הים.

 

4.  הרצאות: תל אביב הקטנה, על אף מספר תושביה המועט, היתה מלאת חיי תרבות. הצלחה רבה היתה לערבי ההרצאות של הדוקטור יעקוב בלובשטיין סלע.

 

     על פועלו הרב של איש מופלא זה, שהיה אחיה של המשוררת רחל, ראוי לעיין בספר רב הערך: "עשרים השנים הראשונות" ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה. 1929-1909. בעריכתו של א.ב. יפה. הוצאת קרן תל אביב לספרות ואמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם.

     טוביה כרמל, בפרק "מועדוני תרבות וחיי בוהמה", בעמוד 245, מעלה על נס את תרומתו הכבירה של ד"ר סלע בלובשטיין לחיי התרבות בתל אביב הקטנה. הוא מספר, בין היתר, שבלובשטיין סלע עלה ארצה ב-1920, והתמסר להפצת תרבות והשכלה בעם. הוא פתח בהרצאות בבית ברנר - בערבי שבת וחג - בתום הארוחה במטבח הפועלים שהיה בבית ברנר. נתמזל מזלו וחברת "גאולה" העניקה לו במתנה את המגרש שבו הוקם בית העם ברחוב בן יהודה, במקום שעליו הוקם לימים בניין אל-על. האולם, אם אפשר לכנות כך את מבנה העץ של אז, שימש להרצאותיו שאליהן נהרו בערבי שבת וחג ולהרצאות ומופעי תרבות בימי השבוע. כרמל מציין את הפופולריות של "העיתון החי" שהנהיג בערבי שבת וחג.

 

     כעבור שנים מספר הנהיגה אגודת העיתונאים ביוזמתו של עורך עיתון "הבוקר", יוסף הפטמן, לקיים עיתון עיתונאים בעל פה, שבו השתתף, בין היתר, העורך הספרותי של אותו עיתון, ברוך קרוא, שהיה בין היתר, חבר ועד אגודת העיתונאים.

     על פועלו של ד"ר סלע בלובשטיין, ראה: דויד תידהר, באנציפקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א', עמ' 260.

 

בילויי בוקר בשבת וחג בתל-אביב הקטנה

 

1.  הפפיטס: בשבתות נהגו לפצח גרעינים. יוצאי ספרד קראו להם פפיטס. העדיפו גרעינים לבנים. מסתבר שגם יוצאי רוסיה נהגו לפצח גרעינים. זכור הסיפור על ביאליק שאהב לפצח גרעינים. יום אחד בשבת ישב עם חברים ופיצח גרעינים בגן ציבורי. ניגש אליו אדם נכבד ופנה אליו: סופר גדול בישראל אינו מתבייש לפצח גרעינים בפרהסיה? ועוד בשבת?

     כאמור, מקובל היה להצטייד בימי שישי וערב חג בכמות מספקת של גרעינים, צידה לבית ולאורחים. לרוב הבתים, שהיו בני קומה, היו מרפסות - ורבים נהגו לשבת במרפסת ולהנות מהאוויר הצח ולפצח גרעינים.

 

2.  אכילת חמין: רבים מתושבי העיר מכל העדות קיימו את מצוות אכילת חמין, הוא הטשולנט. תושבי נווה שלום ונווה צדק ואזור הרחובות פינס, יהודה הלוי וליליינבלום נעזרו בשרותי הפורן, היינו תנור ציבורי קרוב לרחוב פינס.

     בערבי שבת וחג היה מתייצב בדירתנו נער הפורן. נוטל מעקרת הבית סיר גדול ובו מטעמי החמין. מביאו למאפיה ולמחרת לקראת צהריים היה מחזירו. תמורת שרותו היה מקבל שכר של כמה פרוטות. לרוב היה מבצע זה עובר ללא תקלות. אך היו מקרים שעקרת הבית קיבלה סיר של עקרת בית אחרת. אז החלו זעקות שבר. מה יהיה עם ארוחת השבת או החג? זעקו. החלה ריצה למאפיה שבגבול נווה שלום. למרבה המזל, לרוב עברה התקלה בשלום, אף כי עוגמת נפש נותרה. לכן עקרות בית רבות לא נעזרו בשרותי שליח ושלחו איש מבני ביתם.

 

3.  ביקורי קרובים: היה זה אחד מבילויי השבת בתל-אביב הקטנה. אצלנו בעדה הספרדית או המעורבת, כמשפחתנו, נהגו לומר שמצווה לתת כבוד לראשי המשפחה. ראשית הלכנו לסבתא שמחה, בת הרב יוסף שלום מירושלים, שהיתה אלמנה, אך נחשבה לראש המשפחה, יחד עם בנה יעקוב משה מטלון, שלאחרונה התברר שהיה אחד משישים ושישה המייסדים של תל אביב ושמו הושמט בטעות מרשימת המייסדים.

 

4.  ביקור בקאזינו גלי אביב: נתן דונביץ בספרו, תל אביב, מציין שהקאזינו היה בית ועד לסופרי תל אביב ולבעלי יכולת ובשבת וחג היו נפגשים בבית קפה מפואר זה.

 

5.  טיולי בוקר שבת וחג: בתחילת שנות העשרים, לא היתה עדיין תנועת רכב בתחומי העיר, בשבת וחג. פרט לאלה שיצאו כאמור לרחוב יפו תל אביב והשתמשו בכרכרות העגלונים הערביים, שנסעו ליפו וסביבותיה ואף הרחק מזה. תחילה יצאו בני העיר לטייל ברחוב הרצל משער המסילה ועד הגמנסיה הרצליה. מרחק של כמאתיים מטרים בלבד. התקשטו והלכו הלוך ושוב. מקום מפגש. משנבנו נחלת בנימין ונסלל רחוב הים, שהוסב לרחוב אלנבי עם ביקורו של הגנרל, כובש הארץ, הפך רחוב אלנבי שהוביל עד קרוב לים, לרחוב טיולי השבת והחג. משפחות שלמות נעו בניחותא, עקב בצד אגודל, עד שפת הים וחזרה. בילוי זול לעמך.

     אבי, שהיה כלוא בחנותו כל ימי השבוע נהג להשתתף בטיול זה, ואנו 2 ילדיו נאלצנו להצטרף, למורת רוחנו. הולבשנו תלבושת שבת שהיתה נהוגה בימים ההם. תלבושת של מלחים, לבן וכחול, ומצנפת מלחים בלבן וכחול. התחלנו למרוד עד שזכינו להיפטר מעונשו של טיול זה.

 

6.  פעילות בתנועת הצופים: על תנועת הצופים בארץ מצאתי תאור של דויד גלעדי, העיתונאי הוותיק, בספרו "כאבנים בחומה". נאמר, שהסתדרות הצופים בארץ ישראל נוסדה ב-1919. ועידתה הראשונה התכנסה בירושלים בשנת תרפ"ד, 1924. צריף הצופים בתל אביב הוקם ליד מגדל המים, על גבעת חול, עוד לפני סלילת רחוב החשמונאים.

 

     כידוע, מייסד התנועה העולמית, היה פאול באדן האנגלי, שייסד ב-1908 את תנועת הבוי סקאוטס, היא תנועת הצופים העולמית שזכתה להצלחה עצומה ברוב הארצות. ביוזמת הגמנסיה הרצליה הצטרפו תלמידים רבים לתנועת הצופים.

 

     בשנת 1929, בגיל 10 הצטרפתי עם כמה חברים לכיתה, לתנועת הצופים.

     ימי שבת בבוקר היו מוקדשים לפעילות בצריף, שנקרא קן הצופים, על גבעת חול, ליד מגדל המים בלב תל אביב, שבו שכן צריף הצופים. שובצנו לגדוד שנקרא גדוד החשמונאים, עוד טרם נסלל רחוב החשמונאים. זכורים לי מפקד הגדוד, עורך הדין יעקוב כהנא. גבר נאה, וסגנו יעקוב גולדין, שהיה מדריכנו האהוד. הוא היה מעובדי חברת החשמל וחבר ההגנה.

    

     בשבת בבוקר היו מתכנסים למיפגש שכלל פעילויות שונות. תרגילי סדר, לימוד סימני דרך והליכה על פיהם, טיפוס על חבלים, קפיצה על משוכות, קשירת קשרים, הקמת אוהלים ופירוקם, לימוד סימני איתות ועוד. בימי החופש יצאו להקים מחנה, הקמתו ופרוקו והצבת שמירה יום ולילה. התקיימו הרצאות על ענייני דיומא. שונן הכלל שעל כל צופה לקיים לפחות מצווה אחת של עזרה לזולת בכל יום.

     היו שפנו לתנועות הנוער העובד ובני עקיבא.

 

     אגב, ציונה רבאו בסיפרה, "בתל אביב על החולות", עמ' 102 - מציינת שאחד מבוגרי הגימנסיה הרצליה, בשם חי (סחרוב) שהיה חבר בתנועת הנוער הציוני בגרמניה - כחול-לבן - חזר מהשתלמות בגרמניה וביוזמתו והדרכתו נוסדה אז תנועת הצופים שארגנה בפעם הראשונה בארץ מחנה עבודה ברחובות. כנראה מדובר בתקופה קודמת.

     בספר, "ספורה של הגמנסיה הרצליה" - בעמוד 242, מסופר שכבר בסוף תרע"ט, 1919, קבוצת תלמידים והמורה צבי נשרי בראשם, החליטו להקים אגודת צופים בתל-אביב, ברוח באדן פאול והוא אבי תנועת הצופים בארץ.

 

     את השם "צופים", תרגום ל-"בוי סקאוטס", מייחסים לדוד ילין, אשר עסק עם יצחק אפשטיין בניסוח עשרת הדיברות של הצופים.

    

     לאחר שסיימתי את רשימותי על תנועת הצופים חיפשתי בספרייתי העניפה ספרים על עירי, מצאתי להפתעתי חומר נוסף על תנועת הצופים בתל אביב.

     אחד הספרים החשובים ביותר בספרי תולדות העיר, הינו, לעניות דעתי, ספרו של פנחס שחר שאינני מכירו אישית. כותרת הספר היא: "בתי יפו תל אביב". תולדותיה של העיר העברית הראשונה. ואכן הספר מלא תמונות של בתי תל אביב, שרבים מהם כבר נעלמו. כנראה שזו הסיבה שפסחתי על ספר זה כשחיפשתי חומר על תנועת הצופים בתל אביב. והנה בעמוד 144 ציפתה לי הפתעה: המחבר המלומד הקדיש פרק על ראשיתה של תנועת הצופים בתל אביב.

 

     לדבריו, הסתדרות הצופים העבריים נוסדה בשנת 1920 ועיקרה חינוך ברוח רעיונו של באדן פאול שהזכרתיו לעיל. תנועת הצופים בתל אביב ראשיתה בקומץ בני נוער שהקימו לעצמם צריף קטן ברחוב אחד העם ליד בצלאל יפה. רבים מבני הנוער הצטרפו אליהם. עד מהרה התברר, שהצריף צר מלהכיל את כולם ובסיוע העיריה הועמד לרשותם מגרש בקרן הרחובות מלצ'ט וחשמונאים, עליו הקימו צריף רחב ממדים. הוא הצריף הירוק בו פעלו צופי הקהילה, או "קהילת הצופים" כפי שנקראו בהיווסדם.

 

     לא הרחק מצריף צופי הקהילה, באולם לא גדול, בבסיסו של מגדל המים המתומן במעלה רחוב מזא"ה פעל החל משנות העשרים, מועדון תנועת הנוער "גוש הצופים הקשישים", שנוסד שנים מספר לאחר שצופי הקהילה החלו בפעילותם.

     וכאן מפתיע אותי מר בן שחר. אני נמניתי על גוש הצופים הקשישים. תמיד תמהתי מה לנו ולקשישים? הרי היינו בני נוער. ואכן בן שחר אומר שספק רב אם מי מיוצאי הקשישים יודע מה מקור השם המוזר שניתן לתנועתם.

 

     וכאן הוא מגלה לדבריו אחד הסודות הכמוסים ביותר במדינה שבדרך: בראשית שנות העשרים נקבע על ידי ארגון ההגנה כי מראש מגדל המים ניתן יהיה בעיתות חרום לקיים קשר בין מטה ההגנה בתל אביב לבין הישובים המבודדים שבסביבתה. מערכת קשר טלפונים אזרחית כמעט שלא היתה קיימת באותם ימים. באו בחשבון אמצעי האיתות למיניהם: דגלים, מורס, ואחרים. והאיתות היה כלול בתורת הצופיות כאמצעי להזעקת עזרה.

     בכדי לא לעורר את תשומת לב הבריטים לפעילות הבלתי חוקית, הוחלט למקם באולם, שבתחתיתו של המגדל, מועדון של צופים קשישים כביכול, דוגמת מועדונים דומים ברחבי האימפריה הבריטית המאגדים בתוכם "וטרנים" קשישים של ממש, מיוצאי תנועת הצופים, שעיקר פעילותם טיפול בנוער שוליים, ארגון נשפי צדקה ופעילות קהילתית דומה. באנגליה הם נקראים "SENIOR סקאוטס" ובתרגום לעברית - צופים קשישים. המחבר מוסיף: זהו פשר הזיווג המוזר שבין תנועת נוער צופית לבין הקשישים. ספק רב אם ידע מי מצופי הקשישים כי הוא משמש כיסוי לפעולה מחתרתית.

     ואני מוסיף כי תמהתי על הכינוי קשישים לתנועתנו, תנועה של נערים. סברתי שאנו קשורים ל-"הגנה". ציינתי שמדריך הגדוד שלנו, גדוד החשמונאים, יעקוב גולדין, היה איש ההגנה. אך מקור השם הוא תגלית מעניינת וראוי מר בן שחר לשבח על גילויו זה.

     לתלבושת הצופים הקשישים: ראה תצלום שלי - במדור התמונות.

 

7.  מסיבות עונג שבת וחג באולם "אוהל שם": משהוקם בניין "אוהל שם" ברחוב בלפור, זכו מסיבות עונג שבת וחג מיסודו ובניהולו של ביאליק להצלחה בקרב הקהל הרחב.

 

     הבניין הושלם ב-1928 ומאז נהרו אליו רבים, כלשון טוביה כרמל במאמרו "מועדוני תרבות וחיי בוהימה" בספר: עשרים השנים הראשונות. ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה  בעריכת א.ב. יפה. בעמוד 250 ואילך מובא פרק שכותרתו ביאליק מייסד את "עונג שבת". בפרק זה פרטים על השתלשלות המוסד החשוב הזה. ביאליק התאונן על משחקי הכדור רגל בשבתות שהבריות נהרו אליהם. קבלו גם על השוטטות באפס מעשה, על שפת הים. ענו לו שהקהל משתעמם ביום המנוחה. כרמלי מציין שביאליק הוא שייסד את המפעל הזה מבראשית ועד ימי "אוהל שם" והקמתו. ראה עמוד 251, שם.

 

     הקמת בניין "אוהל שם", נתאפשרה על ידי תרומתו של ש. בלום, בעל בית החרושת לשיניים תותבות, שהיה ממשתתפי מסיבות "עונג שבת" מראשיתן. עמוד 252, שם.

     כרמלי מציין את המי ומי שהיו באים להרצאות ב"עונג שבת". בין הראשונים, לבד מביאליק, היו אלתר דרויאנוב, ש.ל. גורדון ועורך "הארץ", משה גליקסון. מסיבות אלה התקיימו בשעות לפני הצהרים ואחר הצהריים.

     פרטים נוספים מובאים בספרו של נתן דונביץ, "תל אביב", בעמודים 74 ו-75.

 

שעות אחר הצהריים

 

8.  משחקי הכדורגל: ביאליק וחבריו, וגם אחד העם התלוננו על הריקנות של תושבי העיר המתבטלים באפס מעשה על שפת הים בבוקר ואצים למגרשי הכדורגל, אחרי הצהרים, כפי שמספר העתונאי נתן דונביץ בספרו "תל אביב" וכמוהו טוביה כרמל. ואכן, אני ושאר הילדים היינו בין אלה שאצו למגרשי הכדורגל, שהיה הספורט האהוד ביותר, אולי בזכות האנגלים, שליטי הארץ. היו קבוצות כדורגל של הרויאל איר פורס - הוא חיל האוויר המלכותי של הצבא וכן נבחרת המשטרה הבריטית. קבוצות אלה חיפשו יריבים למשחק. וכך היתה תנופה לספורט זה ולקבוצות היהודיות, של "הפועל" ו"מכבי".

     התחרויות התקיימו בשבתות בשעות אחר הצהריים. אני וחברי שמעיה סמילנסקי, לימים סמילן, שהיה בנו של אחד מראשוני העיר ומראשי מייסדיה דויד סמילנסקי, היינו צועדים למגרש מכבי, בהליכה על פסי הרכבת ששבתה בשבתות וחגים, מכיוון בית הדר דרומה אל מגרש מכבי תל אביב שהיה בדרום העיר. גם על משחקי קבוצות הפועל, לא פסחנו והלכנו למגרש באסה בגבול יפו. זה היה הבילוי של רבים מילדי העיר.

 

9.  חוג "הבימה" לנוער: חוג זה היה מקדש מעט לחובבי תיאטרון ותרבות בכלל. היוזם והרוח החיה של מפעל מבורך זה היה גרשון חנוך (רוטפלד).

     דויד תידהר הקדיש פרק לאיש ופועלו, באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. הוא עלה ארצה ב-1913 ועבד בעבודות חקלאיות. לאחר המלחמה, חבר בוועדת התרבות של מפא"י. שרת בהגנה והיה עורכו של "במחנה", עשר שנים. עורך "במה" של "הבימה". מזכיר הסטודיה למשחק של צבי פרידלנד, שהעמיד דור שלם של שחקני העתיד, מבלי לקבל פרוטה.

     בין דור העתיד שהקים בסטודיה: יוסי ידין, חנה מרון, נחום בוכמן, עדה טל ורבים אחרים.

     אחת הפעילות בחוג זה היתה מרגוט קלויזנר. לימים בעלת אולפני הרצליה.

     חנוך חיבר גם ספרים ביניהם ספר על תל אביב בעברית ובאנגלית, ספר שלא הצלחתי להשיגו.

     חוג "הבימה" בנוער התקיים בשעות אחר הצהריים בבית התיאטרון הארץ ישראלי  התא"י, בשדרות רוטשילד 80, שלימים שימש כבית קולנוע שדרות. תמונת הבניין מובאת בספרו של עופר רגב, בולבאר רוטשילד, עמוד 75.

 

מוצאי שבת וחג

גולת הכותרת של בילויי שבת וחג היתה היציאה מהבית לבילוי. בימים ההם בתחילת שנות העשרים לא היו מכוניות פרטיות. ולאחר מכן, מתי מעט החזיקו מכונית. מגבלות השבת והחג, אסרו תנועת כלי רכב, כולל מוניות וכרכרות. בימינו קשה לתאר מצב כזה. בימי שבת וחג מוצפים הכבישים במטיילים במכוניותיהם.

מכאן שבתום חופשת שבת או חג, אצו רוב האזרחים למצוא פורקן בבתי השעשועים. ראשית, פנו רבים לסרטים בראינוע "עדן", ואחר כך לקולנוע אופיר ומוגרבי.

רבים פנו לתיאטרון. תיאטרון "הקומקום", תיאטרון התא"י - הוא התיאטרון הארץ ישראלי מיסודו של גנסין, בבניין התא"י, בשדרות רוטשילד, להצגות "המטאטא", יורשו של "הקומקום", בבית העם, יותר מאוחר לתיאטרון "לי לה לו", באולם יאשה חפץ.

להצגות האופרה הארץ ישראלית, מיסודו של גולינקין שלו מוקדש פרק מיוחד.

היו גם קונצרטים בשפע.

עד היום, במחשבה לאחור, אני מלא התפעלות למפעלי התרבות והאמנות שהיו בתל אביב הקטנה. כיצד הצליחו לקיים מופעי תרבות שלא היה להם מה להתבייש, גם בקנה מידה אירופי, ככל עיר בינונית באירופה.

למעוניין לעמוד על חיי התרבות והאמנות בתל אביב הקטנה, מומלץ לעיין בספר המאלף "עשרים השנים הראשונות, ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה" 1929-1909, בעריכת א.ב. יפה.

 

לסיום תאור חיי התרבות בתל אביב הקטנה, אוסיף בקצרה, שכן תקצר היריעה.

בין המתפעלים מחיי התרבות בשנות העשרים, היה גם רולנד סטורס, מושל ירושלים. דמות שנויה במחלוקת לגבי עמדתו הפוליטית. אך היה אוהד מושבע של מוסיקה ותרבות בכלל. תמך בכל מפעל תרבותי בישוב. היה מלא התפעלות ממפעלי התרבות והאמנות של הישוב.

 

פרטתי את ארועי המופעים במוצאי שבת וחג. אך גם ימי השבוע, כללו הצגות וקונצרטים, בהם הופיעו אמנים מקומיים. הפסנתרנים פרופסור אבילאה, אליהו רודיאקוב, הפסנתרניות פנינה זלצמן, אלה גולדשטיין, שולמית שפיר, שבימי מלחמת העולם השניה זכתה להצלחה בכל רחבי אנגליה.

 

מעניין שאמנים בין לאומיים פקדו את הארץ בכלל ובתל אביב בפרט, כשמדובר היה בישוב קטן. יהואש הירשברג במאמרו על חיי המוסיקה בתל אביב הקטנה, בספר שהזכרתי "עשרים השנים הראשונות ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה", עמוד 143, מזכיר את הכנרים, אנרי מרטון, יאשה חפץ, וברוניסלב הוברמן, ואת הפסנתרנים ליאופולד גודובסקי וארתור רובינשטיין.

יאשה חפץ שביקר בארץ בשנת 1925 וערך בה שישה קונצרטים, תרם כידוע את ההכנסות להקמת אולם קונצרטים בתל אביב, הוא אולם יאשה חפץ, בסמטת בית השואבה. רובינשטיין הופיע ב-1927 והוברמן ב-1929.

הירשברג מציין את ההתלהבות מהופעותיו של הוברמן.

על חיי התרבות בשנות העשור, ראוי לעיין במאמרו של יעקב רבי בעמוד 235 בספר הנ"ל.

 

אוסיף מזכרוני את ביקורי מקהלות רוסיות, כמו זמרי הקוזקים מהדון ואחרות שהיו אהודות על אנשי העיר, רובם יוצאי רוסיה וכן תזמורות בללייקות מאמה רוסיה, אותן הכרתי מפני שהן התאמנו במלון "צנטרל" מול דירתנו ברחוב ליליינבלום 16. בחצר המלון, היו יושבים על ספסלים ואנו ילדי הסביבה היינו זוכים לשמוע אותם בחזרות.

 

אורח נכבד בשנת 1934 היה הזמר הטנור יוסף שמידט. עליו ארחיב בפרק על מבקרים רמי מעלה בתל אביב.

 

בספר "עיר במודעות", בעריכת המנוח רחבעם זאבי, מובאות מודעות על מופעי אמנים, בעמוד 425 מודעה על הכנר המפורסם אנטון ציקוב.

 

ארועים מיוחדים בתל אביב הקטנה: חגיגות פורים בתל אביב הקטנה

נהגו לומר שמי שלא ראה את חגיגות השמחה בפורים, לא ראה שמחה מעולם. מי שלא חווה את חוויית חגיגות הפורים בתל אביב הקטנה, לא יבין את עוצמת החוויה.

 

בטרם אציין את חוויותי וחוויות ילדי תל אביב, חיפשתי מקורות לתולדות החגיגות שתחילתן נשפי פורים עד לקרנבל ממש. מעניין שבספרים על תולדות העיר, מצאתי שהתופעה שהפכה להצגה הטובה ביותר בארץ כולה, משך שנים, לא זכתה למקום כבוד.

 

בספרו החשוב של אילן שחורי, "חלום שהפך לכרך", לא מצאתי במפתח העניינים, את השם פורים או עד-דלא-ידע. באות נון מצאתי את המונח "נשפי פורים", עמוד 372. והנה בעמוד זה, מסופר על חברה "טראסק", ובעמוד 371 מסופר על אברהם אלדמע שבשנת 1921 יזם ואירגן תהלוכת תחפושות שממנה התפתח מאוחר יותר מפעל העדלאידע המפורסמת של תל אביב. משום מה לא מצאתי תאור אותה עדלאידע המפורסמת, שמשך שנים סחפה את כל העיר ואורחיה מכל קצווי הארץ ומחוצה לה, לשלושת ימי חג, נוסח הקרנבלים בעולם.

 

גם בספר "סיפורה של גמנסיה הרצליה" נחלתי אכזבה. במפתח העניינים לא מצאתי את המונח "פורים" גם לא "חג פורים". נחמה פורתא מצאתי בערך עדלאידא בעמוד 75 מובאים פרטים במאמרו של חיים רזניק (רזילי). לדבריו, ועד תל אביב יזם בשנת תרע"ד, 1914, עריכת קרנבל ברחובות העיר. השם עדלאידע עוד לא עלה על דעת איש. נערכה תהלוכה אשר הודרכה ופוארה על ידי אלדמע ונשרי וצעדה בכל רחובותיה של תל אביב. רחוב הרצל, יהודה הלוי, ליליינבלום, שדרות רוטשילד ואחד העם, נחלת בנימין ושלושה בתים ב"חברה חדשה" (אלנבי של היום), מפינת ליליינבלום ועד שדרות רוטשילד. בראש התהלוכה רכב אחד מתלמידי הגמנסיה על חמור לבן, חציו ערום, לסמל את "המשיח".

 

רזניק מספר שב-1914, התקיימה כבר עדלאידע בנוכחות נחום סוקולוב שביקר בארץ. בתחילה קראו לתהלוכה - עדלידע ומאוחר יותר עדלאידע.

 

ירושלים סגל, בספרו "ירושלים בתל אביב", מקדיש פרק קטן, פורים בתל אביב, בעמוד 232. לדבריו היזם העיקרי של העדלאידע היה אברהם אייזנשטאט (אלדמע). תרומתו של ברוך אגדתי לפורים היו נשפי פורים ובחירת מלכת אסתר של השנה. וכאן מוסיף סגל: המלכה הראשונה שהוכתרה בשנת 1928 היתה צפורה צוברי. בשנת 1929 נבחרה הגברת פולני. נשפי פורים נמשכו כל השבוע שחל בו פורים. והמפורסמים בהם היו במגרשי התערוכה - לימים התחנה המרכזית של "אגד". ב"אוהל", ובמוגרבי בהנהלת אגדתי ולהקת "המטאטא". על נשפי פורים וחגיגות פורים - מומלץ ספרה של בתיה כרמון: "תל אביב בתחפושת", בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל. שם שפע חומר על תחפושות פורים, נשפי פורים והקרנבל הידוע בשם עדלאידע.

 

נתן דונביץ בספרו "תל אביב", אותו כבר הזכרתי, מקדיש פרק קטן לחגיגות הפורים בעמודים 77-78. הוא מזכיר את נשפי פורים של אגדתי שהראשונים בהם נערכו בבית הספר לבנות ואחר כך בשטח התערוכה, סביב התחנה המרכזית.

 

התוכנית הכללית של חגיגות פורים והעד-דלא-ידע החלה עוד לפני המלחמה בתהלוכות ספונטניות כמעט שארגן אברהם אלדמע. התהלוכה יצאה בערך בשעה 2 מרחוב העליה לכיוון שפת הים. בראשה מחצצר על סוס צחור, אחריו פרשים עם דגלי הלאום. התהלוכות של אלדמע בשנות העשרים לפני המלחמה לבשו בשנות העשרים מראה קארניבאלי.

 

דונביץ מספר, שאת העדלאידע של 1928 באו לחזות אפילו מסוריה ומצרים. התהלוכה יצאה מרחוב העליה לכיוון שפת הים. בראש רכב מחצצר על סוס צחור והודיע על המסע המתקרב. אחריו פרשים עם דגלי הלאום. אחר כך מכונית חבר השופטים ואחריה תזמורת "ביתר" ולאחריה המסע, מסכות, דגמים, תצוגות וסתם מכוניות ועגלות מקושטות.

בפינת אלנבי ויונה נביא ישבה תזמורת המשטרה העירונית על מרפסת אחד הבתים וניגנה מארשים. התהלוכה עברה לשפת הים חזרה לאלנבי. עד כאן דברי דונביץ.

 

פרטים מעניינים שספק אם הם זכורים, מביאה גילה אוריאל בספרה "ימים של זהב", עמודים 75 עד 77 ועד בכלל. היא מזכירה את הנוהג השובבני של שינוי שמות רחובות וכיכרות לקראת ימי החג. בפורים היו רחובות העיר וכיכרותיה משנים את צורתם ואת שמם, לפי שמות הלקוחים ממגילת אסתר. כיכר מגן דוד הפכה לכיכר "ויתאפק המן". כאן אני מהרהר שמא נבחר השם כמעשה קונדס על שם בית השימוש הציבורי שהיה סגור בשבת ובחג?

 

אני זוכר שמדי פורים הופיעו עיתונים היתוליים. זכורה לי קריקטורה שעניינה, בית השימוש הציבורי, בכיכר מגן דוד, והוא קיים עד היום. פרנסי העיר גזרו שבית השימוש יסגר בימי שבת וחג. רוב הציבור מחה. בקריקטורה מצויר אדם מתייסר, חש במעיו ורץ מיוסר ויורד במדרגות אל בית השימוש. כאן נתקל בשלט שבית השימוש סגור בשבת וחג. אנא לבוא ביום ראשון. יתכן וליצני הדור קראו את הכיכר בשם "ויתאפק המן".

 

אני חוזר לספרה של אוריאל. רחוב אחד העם כונה רחוב איש יהודי. רחוב אלנבי - רחוב שושן הבירה. רחוב נחלת בנימין - רחוב איש ימני. רחוב הרצל - רחוב גדול ליהודים. רחוב אליעזר בן יהודה - רחוב מדבר בלשון עמו. כיכר מוגרבי הוסבה לכיכר שושן הבירה, בה הוקמה במה שאתר להלן.

חיפשתי בספר "עשרים השנים הראשונות, ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה" ולא מצאתי איזכור לחגיגות פורים.

 

בספרו של יוסף אריכא "60 שנה לעיר תל אביב" מוקדש פרק, פורים חגה של תל אביב בעמודים 359 עד 353. מובאים דברי ביאליק בשבח העדלאידע שמכונה על ידו כמחזה גרנדיוזי.

 

מ. בילינסון, משבח את הטוהר שבקרנבל העברי לעומת הקרנבל הנוצרי. שליש הישוב מילא את העיר. למרות המשבר.

בשום מקום בעולם לא קיבל חג הפורים אופי עממי כזה. לתל אביב סגולה יסודית. הם מרגישים את יצירת היהודים ואת הבעלות שלהם על רצועת האדמה, בעלות שאין ליהודים בעולם וזוהי הרגשה מדינית.

 

י.ד. ברקוביץ, על פורים בתל אביב: העיר לבשה צורה חדשה של ספק יום טוב, ספק יריד יהודי רועש ועליז. אלפי אורחים מן הערים והכפרים. בתוכם ערבים בתרבושים אדומים. תיירים יהודים מכל קצווי העולם. המלונות מלאים. שמחה יהודית שואגת מהעיר היהודית החדשה, עליזת התקווה.

 

אשר ברש: יום שכולו שמחה. המונים התכנסו מכל הישוב. הוא מזכיר את ההמון שבהם גם ערבים, את קולות הנפץ והיריות. את ארמון אסתר המלכה שנבנה ובו מציגי המחזה הפורימי. ובסיום, את התהלוכה שבראשה רכבו דיזנגוף וזקן הפרשים (הכוונה לאברהם שפירא).

חוששני שהרחבתי את היריעה. אך בעיני היה זה מפעל אדיר גם מבחינה לאומית ומדינית והנצחת חג הפורים במסורת המעודכנת לליכוד העם בכל העולם.

 

אין לשכוח את הצהרת בלפור, את הנציב היהודי ורוח פעמי הגאולה. ואכן פרנסי העיר והסופרים והאמנים ביקשו להנציח את חג הפורים, סמל הגאולה.

 

אסיים בסקירה מספרם של יעקב שביט וגדעון ביגר ההיסטוריה של תל אביב, משכונה לעיר 1936-1909. ספר זה הופיע רק לפני שנתיים, בשנת 2001. פרי מחקר מקיף שעוסק בכל שטחי החיים. וכאן מצאתי חבוי, פרק הדן גם בחג הפורים. אמרתי חבוי, משום שבמפתח העניינים לא מצאתי את המונח פורים ולא את המושג עדלידע או עדדלאידע.

 

במסגרת פרק על תרבות החוץ, מצאתי חומר מעניין על חג הפורים. לכל המעוניין מומלץ לעיין בעמודים 318 עד 322. המחברים מציינים שהחג העממי המאורגן שהיה למסגרת עירונית, היה חג הפורים שכונה בשנות העשרים והשלושים כחגה של תל אביב. כאן מובאים דברי ברקוביץ שהזכרתי. כן מוזכרות תהלוכות פורים לפני המלחמה, שגם אותם תארתי.

כאן מספרים המחברים עובדה חשובה. דיזנגוף נרתם לרעיונו של אלדמע ופנה לבעלי עסקים ולאמנים ליטול חלק בארגון מופעי פורים שיש בהם גם חשיבות כלכלית. אז נשלח מזכיר העיר יהודה נדיבי, שעליו ידובר בפרק דמויות מתל אביב הקטנה. אזכיר רק שאביו, וגם אמו, שהיו מידידי משפחתי, הם שהציעו את שמי. השם יבנה אל. ברוח ההתלהבות שבאה בעקבות הצהרת בלפור. השמיטו את האות "ה", ונותר שמי יבנאל.

 

נדיבי נשלח ב-1928 לסיור בגרמניה וחזר עם רעיונות לארגון החגיגות. הצעתו היתה לקיים חגיגות שתימשכנה שלושה ימים. כאן הבנתי לראשונה מדוע נמשכו החגיגות שלושה ימים בהם היה שבתון של חג. הוקמה ועדה של העיריה וקרן קיימת שפנתה לאמני הארץ, שהקרנבלים מושכים רבים, אלא שב-1928 לא היה בו תוכן היסטורי או אומנותי והוא מבקש להשתדל להכניס תוכן היסטורי לקרנבל של 1929. למעשה גם ביאליק גרס כך.

 

הקרנבל הפך למסורת וקיבל את חסות העיריה ב-1932. באותה שנה נבחר השם שהציע עגנון עדלאידע - במקום עדלידע. (הערה: בחוברת יובל ה-50 ל"גזית", אמר הסופר הנודע יעקוב חורגין - בפרק תל-אביב - צרור זכרונות, בעמוד 30 - השם עד-דלא-ידע ניתן לקרנבל הפורימי ע"י אחד מליצני הדור השנונים, קדיש יהודה סילמן, על משקל אולימפיאדה).

חגיגות פורים הפכו להפקה עירונית גדולה והאופי הקרנבלי של חגיגות פורים, בעיקר בשנים 1945-1932 הפך את העיר למעין תיאטרון רחוב. העיר קושטה בזיקוקין די נור ותאורה צבעונית.

 

גירסה זו, שעגנון הוא שהציע את השם עדלאידע, איננה עולה בקנה אחד עם תאורו של הסופר יעקוב חורגין, המורה והסופר, עורך ספרית ראשונים, העתון בוסתנאי, ועוד ספרים רבים לבני הנעורים. היה מעורה בחיי הארץ והישוב. יליד נוה צדק, שם נולד בשנת תרנ"ט.

 

בחוברת יובל החמישים לעיתונו של טלפיר, "גזית", מובא קטע מזכרונותיו של יעקוב חורגין. בעמוד 30 הוא מספר שיוצר הקרנבל הפורימי, הוא ברוך אגדתי, ואחד מליצני הדור השנונים, קדיש יהודה סילמן, קרא את שמו עד דלא ידע. על משקל אולימפיאדה.

 

וכאן מזכיר חורגין תאור של תהלוכות פורים. התהלוכות הזכירו קרנבלים מחו"ל. מכל קצווי הארץ ומחו"ל הגיעו רבבות, ביניהם ערבים רבים, משפחות משפחות, ממלאים את הרחובות שבהם אמורה התהלוכה לעבור. צופים גם בשולי הגגות, וילדים בצמרות העצים. צלילי תזמורת הכבאים מבשרת את בוא התהלוכה.

 

אגב, דויד תידהר באנציקלופדיה שלו, שהוזכרה רבות, מקדיש פרק נכבד לפועלו של חורגין.

דויד תידהר מביא באנציקלופדיה שלו, פרטים על קדיש סילמן, ורוח ההומור שלו. בכרך אלף, עמוד 355 ואילך, מובאים פרטי ספריו ומחזותיו. ביניהם על נושא הפורים, ואחד מהם אף הוצג בתיאטרון "האוהל". כתב מאמרים ופיליטונים בכל כתבי העת העבריים, בארץ ומחוצה לה. ועל הכל נתחבב בהומור, בבדיחותיו ואימרותיו השנונות.

 

חגיגות פורים הפכו להפקה עירונית גדולה והאופי הקרנבלי של חגיגות פורים, בעיקר בשנים 1935-1932 הפך את העיר למעין תיאטרון רחוב. העיר קושטה בתאורה צבעונית.

בשנת 1936 בוטלו החגיגות עם פרוץ המאורעות. בין המתנגדים ביאליק ואלתרמן שאמר, עשינו קצת מסורת ועכשיו נגמר. ציטוט מעמוד 320, שם.

 

הרחבתי את הדיבור, משום שכאחד מילדי העיר, באותם ימים, היה חג זה אהוד על הקטנים וגם הגדולים. שלושה ימים של שחרור מתלאות הגוף והנפש, בימים קשים לישוב הצעיר. חג שהפך מוקד עליה וביקור ברחבי הישוב והפזורה ואף הביא זרם סקרנים שלא מבני ברית. חג שהיה עשוי להימנות על מיטב הקרנבלים.

 

עתה אעבור לחוויות האישיות ותאור החג מפי ילד שהיה בן 9 ב-1928, ועד סיום העדלאידע ב-1936.

 

חגיגת הפורים ממבטו של ילד תל אביבי בגילים שבע עד שש עשרה. שנים 1926 עד 1936:

את חוויות חג הפורים יזכור כל ילד מילדי תל אביב הקטנה כאחת החוויות הגדולות בחייו.

קשה לתאר את האווירה הפורימית של אז. מין רוח של שובבות של קטנים וגדולים כאחת. אווירת קרנבל גם לפני ימי העדלאידע. תחילה, משנכנס אדר מרבים בשמחה. הופיעו מודעות על נשפי פורים. בראשן המודעות על נשפי אגדתי, ואחריהן מודעות של "המטאטא", נשפי "חברה טראסק", נשפי "האוהל". ובשנות העשרים המוקדמות, נשפים באולם הגמנסיה הרצליה. כל אלה היו בתשלום.

 

מגוון מודעות על חגיגות פורים נמצא בספר, עיר במודעות, בעריכת המנוח זאב גנדי, כרך שלישי בעמודים 479 ואילך. בעמוד 504 ישנה מודעה על קרנבל לתינוקות בפורים שנת 1929, בשדרות רוטשילד. המעיין במודעות אלה יחוש שראו בחגיגות פורים מאורע יוצא דופן בתולדות העיר והישוב כולו.

 

לגבי הילדים, מהפעוטים ומעלה, החלה אווירת החג, בדאגה לתחפושות. לבעלי היכולת היתה זו בעיה קלה. בחנויות הצעצועים ניתן היה להשיג תחפושות נאות, תחפושות כלליות, שיובאו, ותחפושות מענייני דיומא ממש, דמות המן, אסתר המלכה, אחשורוש ועוד מהפולקלור שלנו. והיו דמויות של שוטרים בריטיים, חיילים בריטיים, רופאים, מכבי אש, בוקרים אמריקאים, ועוד. שפע מסכות של דמויות מהמגילה, קריקטורות של מנהיגי הישוב. אך לרבים, לא היתה היד משגת לרוכשם וילדים רבים שיחלו לתחפושת קנויה, נחלו אכזבה. האמהות נאלצו לאלתר תחפושות, פרי ידיהן.

 

ערב החג נהגו לצאת בתחפושת לחגיגה, מי בגן הילדים ומי בבית הספר. בערב היו רבים ניגשים לבית הכנסת הגדול לשמוע את קריאת המגילה, שהועברה ברמקולים מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

לאחריה היתה נהירה המונית לאורך אזור החגיגות שהשתרע לאורך רחוב אלנבי, מפינת גרוזנברג ועד חוף הים. כשהמוקד היה בכיכר מגן דוד ובכיכר מוגרבי. שם נערכו מופעים וריקודים לצלילי תזמורת, מכבי האש או תזמורת המשטרה מירושלים בניצוחו של הקצין לו סילבר. והעיקר, מרכז השעשועים העיקרי היה הכיכר מוגרבי, שבו הוקמה במה ענקית. ארמון אסתר. בניין גבוה מעץ. תצלומים של במות הבידור יש בגלויות ובספרים. מראה הבמה היה של ארמון עם במה ענקית. מתחילת הערב ועד אור הבוקר היו מופעים על במה זו. ובשיאן זיקוקין די נור, מפעם לפעם.

 

וכאן המקום לספר בפרשת הזיקוקין. דויד תידהר כינה את אברהם אלדמע כמומחה בהפרחת זיקוקין די נור בכל החגיגות בארץ. מי שלא זכה לראות את זיקוקי אלדמע בבמה שליד מוגרבי, שנקראה כאמור ארמון אסתר, לא ראה זיקוקין של ממש. זיקוקין כאלה זכיתי לראות בחגיגות הארבעה עשר ביולי בפריס, בשנת 1937. בימינו, מאז קום המדינה, הזיקוקין אינם מגיעים לקרסולי הזיקוקין של אלדמע. דומני שלמד את התורה בצרפת, שהצטיינה בשטח זה. לא הסתפקו בהפרחת זיקוקין בודדים. אלדמע הרכיב בכל פינות הארמון גלגלים מסתובבים, שעליהם חוטים של זיקוקים בכל מיני צבעים. כשהיו מפעילים את המערכת החלו לזנק לאוויר מכל גלגל, ניצוצי די נור מרהיבים ביופיים ואלה הסתובבו דקות רבות, לשמחת הקהל. משך שנים מלך איש זה על מלאכת הזיקוקין בחגיגות ישראל. ראוי אדם זה לאות הצטיינות על תרומתו לחגיגות הפורים מראשיתן ועד סופן.

אותו איש היה גם הרוח החיה בהכנת תהלוכות העדלאידע ומתקניה, היינו העגלות והמשאיות שעליהן הותקנו התפאורות למסע הקרנבל.

אנחנו תלמידי מחזור כ"ד בגמנסיה הרצליה, התגאינו במורנו לציור ושרטוט, אברהם אלדמע - בשמו הקודם - אייזנשטיין. הכרנוהו כמורה צנוע, שקט. היה מופיע ועל ראשו מגבעת רחבה. לבוש תמיד חולצה לבנה ומין פפיון שחור, פתוח למחצה. ולא ידענו על פועלו הגדול למען חיי התרבות של העיר הקטנה.

 

סטיתי מן הנושא.

אני זוכר שילדי העיר חיכו בכליון עיניים לחג מיוחד זה, שכולו שמחה, חג שנמשך 3 ימים ללא הפסקה. נתמזל מזלי לצפות בחגיגות ובעדלאידע ממקום תצפית מעולה. שכן אין לתאר את ההמונים שצבאו ברחוב אלנבי לצפות בתהלוכה. ישנן תמונות רבות בגלויות ובספרים. מזלי, כאמור, היה שדודתי, אחות אמי, רופאת השיניים, יוכבד ספיבק, עקרה מדירתה ברחוב נחלת בנימין, לדירה ברחוב אלנבי, ממש מול כיכר מגן דוד. בין פינת ברנר לבין פינת שינקין. מעל חנותו של ויטמן, איש הגלידה. הדירה היתה בקומה השניה ולה מרפסת אל מרכז הכיכר שבה התקיימו מופעים עד אור הבוקר. והעיקר היה זה מקום תצפית מאין כמוהו, לצפות בניחותא בתהלוכה. בערב הלכנו לצפות במופעים שבכיכר מוגרבי. למחרת העדלאידע, שושן פורים, נמשכה החינגא בעוצמה נמוכה יותר. ההמונים שבאו מחוץ לעיר חזרו למקומותיהם.

בכיכר מגן דוד - רקדו ללא הפסק - לצלילי תזמורת. המנגינה השלטת היתה: שושנת יעקב צהלה ושמחה.

את הכיכר גדשו אלפים של חוגגים ואורחים מחו"ל ומבני-דודנו הערבים. ביניהם נטלו חלק פעיל בשמחה - להקות ריקוד הדבקה. היו זמנים!

 

באו ימי מאורעות 1936 ואחריהן פרצה המלחמה, מלחמת העולם השניה וחורבן יהדות אירופה. החג שביקשו להפכו למסורת, חלף. נותרו התמונות והתאורים בספרות. כל זה נגוז, חלף, כפי שאמר אלתרמן.

 

קוריוז מעניין מצאתי במודעה המובאת בספר עיר במודעות שצוטט לעיל. בעמוד 498, בכרך השלישי, מתפרסמת מודעה של מנהל מסילות הברזל של פלשתינה (א"י) מר ס. ב. ווב - כותרתה: חגיגות פורים בתל-אביב החל מיום 28 בפברואר עד 3 למרץ 1934. כרטיסי רכבת זולים הלוך וחזור מכל התחנות בא"י. המנהל האנגלי, האוהד, השמיט כאן את המילה "פלשתינה"! כך השלטון הבריטי - תרם את חלקו לחגיגות הפורים.

 

והנה כל זה נגוז, כדברי נתן אלתרמן. באו ימי מאורעות תרצ"ו - 1936 ואחריהן מלחמת העולם השניה, חורבן יהדות אירופה, וחג שביקשו להפוך למסורת - נגוז!

 

יריד המזרח 1932

שנת 1932 היתה שנת ארועים גדולים לתושבי העיר וביחוד לילדים. הארוע הראשון היה יריד המזרח הראשון. בעוד שהיריד השני התקיים כבר באזור צפון תל אביב, התקיים הראשון בשטח פנוי בסביבת אזור התחנה המרכזית הישנה, קרוב לבית הדר.

הילדים לא התעניינו בביתני הסחורות שייצגו ארצות שונות. היה זה עניין למבוגרים. הייתי בגיל בר מצווה. לילדים בגילנו, קסמו כל מתקני השעשועים שלא הורגלנו בהם. קרוסלות, מכוניות חשמליות על משטח גדול, רכבת הרים ועוד מתקני שעשועים. קוסמים למיניהם. מתקני קליעה למטרה. דוכנים עם פרסים למי שיזכה בקליעה או בהדיפת כדור ברזל לקצהו של מוט וכיוצא בזה.

 

מופע קיר המוות

אך האטרקציה המרעישה שהיתה לשיחת היום היה מופע שנקרא קיר המוות. זמן רב לפני פתיחת היריד פורסמו מודעות על מופע בין לאומי, יחיד במינו, בו יופיע אופנוען שנוסע על אופנועו על קיר. פלא עולמי. למופע זה היתה הצלחה סנסציונית.

 

והנה זכיתי לקבל מהורי כרטיס למופע עולמי זה. הכל טענו שזו אחיזת עיניים, סיפורי בדים. המופע עצמו ארך כרבע שעה. המתקן של ההופעה היה מורכב ממבנה עץ בגובה של כמה קומות. מתקן עגול. קהל הצופים ישב בריחוק, מטעמי בטיחות. רוכב האופנוע דומני שהיה אנגלי או גרמני. סיפר כמה מילים על המופע. אין כאן כל אחיזת עיניים. אחרי השמעת כמה צלילי מוסיקה כרקע, הושלך הס באולם והקהל נתבקש לשמור על דממה מוחלטת כדי לא להפריע לריכוזו של הרוכב. והנה מתחיל הפלא, הרגע שחיכינו לו שבועות. הרוכב מתניע את אופנועו ועושה כמה סיבובים על רצפת האולם ולפתע הוא מתחיל לעלות על הקיר במהירות מסחררת ונוסע בסיבובים הלוך ושוב על דפנות הקיר, הוא קיר המוות. דממה בקהל. וכעבור כמה דקות נחת הרוכב לקול תשואות מחרישות אוזניים. חוויה בלתי נשכחת, שהפכה לשיחת היום בכלל ולילדי תל אביב בפרט.

 

יעקב שביט וגדעון ביגר בספרים ההיסטוריה של תל אביב, 1936-1909 מדגישים שבתקופת היריד שהיה ארוע מרכזי בחיי הבידור משך חודש ימים שימש המקום מבוקר עד ערב כמרכז מופעים ושעשועים. פעל לונה פארק לילדים. תזמורות ניגנו. הופיעו קוסמים, רכבת שדים, גלגל ענק וקיר המוות ועוד.

 

היריד השלישי כבר נפתח באפריל 1934 בצפון תל אביב, בנייני התערוכה. הפעם כבר ביקרנו בו גם כדי לבקר בתערוכות בביתני העמים המשתתפים ולא רק במתקני השעשועים. כאן ביקרנו כתלמידי הגמנסיה, לצרכי השכלה.

 

המכביה הראשונה 1932

אחד הארועים המרשימים ביותר לאחר חגיגות הפורים. טרם חלפו שנתיים למאורעות תרפ"ט והנה ב-1931 חל מפעל המכביה הראשונה. מפעל שעלה בחשיבותו, גם על ירידי המזרח שציינתי לעיל.

 

באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דויד תידהר (בכרך השלישי, בעמוד 1157), בערך יוסף יקותיאלי, אומר תידהר, שיוסף יקותיאלי, הוא שיזם את כינוס כל ארגוני המכבי בעולם בחגיגת ספורט גדולה בארץ ישראל, היא "המכביה". את הרעיון הנועז הביא לידי הגשמה. בשנת 1929 יצא למוראבסקה אוסטראבה בצ'כוסלובקיה, לקונגרס מכבי העולמי. בו הוכרז על המכביה הראשונה שתיערך בשנת תרצ"ב, 1932 במלאת 1800 שנה למרד בר כוכבא. תידהר עומד על פועלו הרב של יקותיאלי בשדה הספורט בארץ. בין היתר, יסוד ההתאחדות הארץ ישראלית לכדור רגל ב-1927. ב-1925 יצא בראש משלחת ספורטאים של מכבי ישראל ארץ ישראל לקחת חלק בחגיגות הספורט של ההסתדרות העולמית של מכבי, שם השתתף כציר מכבי ארץ ישראל. כל זה במסגרת הקונגרס הציוני.

מדיבורים עבר למעשים. להגשמת רעיונו - בקיץ 1931 ארגן משלחת של רוכבי אופנוע של מכבי ארץ ישראל ויצא איתם למסע תעמולה למכביה בשם "מסע תל אביב - לונדון" דרך המדבר, תעלת סואץ, קהיר, אלכסנדריה. משם באניה עד פיראוס ומשם על אופנועים בבלקן, באירופה המערבית ועד לונדון. מסע שהצליח מאוד וכל העיתונות היהודית והלועזית פרסמו מאמרים בשבח הציונות והספורט העברי.

 

נתן דונביץ בספרו "תל אביב", מקדיש פרק על "המכביות" בעמוד 80. מזכיר את הכרזת יקותיאלי על מפעל המכביה. יקותיאלי לא הסתפק בדיבורים ויצא כעבור שנתיים במסע האופנועים שהוזכר לעיל. כאן הוא מספר על בנית האיצטדיון שיועד למשחקי המכביה. איצטדיון פרימיטיבי למדי בצפון העיר על שפת הירקון. יציעי קרשים עטורי דגלים. הוא עומד על חשיבותה של המכביה. א. זריקת עידוד לספורט בארץ. ב. תרומה לישוב, בעקבות חתונות בין האורחים לתושבי הארץ, במכביה השניה ב-1934 וכך נשארו רבים מספורטאי גרמניה שחסכו סרטיפיקטים יקרים לאחר שהציגו עצמם כספורטאים בפני האנגלים.

 

יעקב שביט וגדעון ביגר, מקדישים פרק למשחקי המכביה. שעליהם פוסחים כמה מהספרים העוסקים בתולדות העיר. גם הם, כדויד תידהר, מייחסים ליוסף יקותיאלי את הרעיון לקיים ארוע ספורט כלל יהודי כחיקוי למשחקים האולימפיים. את הרעיון הציג בפני מנחם אוסישקין בשנת 1928. עת כיהן כנשיא הקרן הקיימת.

 

את השם "מכביה", הציע הסופר והמשורר ק. סילמן. יקותיאלי הציע לקיים את האירוע בשנת 1932 - 1800 שנה למרד בר כוכבא. כחיקוי למשחקים האולימפיים - שלא הסכימו לצרף את א"י.

 

לא מכבר, במסגרת איסוף חומר על תולדות העיר, נתקלתי בספר שלא ידעתי על קיומו. הוא "ספר המכביה", הוצאת הסתדרות "מכבי" העולמית. העורך הספרותי, מרדכי עובדיהו. חברי המערכת יהושע אלוף וזליג רוסצקי. הספר יצא לאור בניסן תרצ"ח 1938. בספר אוצר בלום על אודות שתי המכביות. בעמוד הראשון כותרת בזו הלשון: פטרון המכביה ה.מ. הנציב העליון לארץ ישראל לט. גנרל סיר ארטור ג. ווקופ. בגוף העמוד תמונתו ופיסקה ממכתבו ... "נעלה מכל ספק הוא שהמכביה הוכתרה בהצלחה יתרה".

בהדבק זה, ראוי לציין את הגנרל ווקופ, כנציב העליון שהיה אוהד בלב ונפש, את הישוב ומפעליו. הוא שנלחם למען הקמת הנמל ב-1936, הוא שתמך בהקמת אולם "הבימה", ועוד מפעלים לטובת הישוב. יהא זכרו ברוך.

 

סטיתי מהנושא. אגב, ווקופ נתן חסותו לשתי המכביות, ב-1932 וב-1934. בספר מובאים דברים מפי נשיא הכבוד של מכבי, הלורד מלצ'ט, נשיא ההסתדרות העולמית של מכבי, ד"ר ה. ללבר, ראש העיר דיזנגוף, ואחריהם דברי ברכה בין היתר, של נחום סוקולוב, הקולונל קיש, פרופסור יוסף קלויזנר ואחרים. וכן דברי חברים, ביניהם צבי נשרי, אבי הספורט בישראל, ומורנו להתעמלות בגמנסיה הרצליה, שלו הקדשתי פרק בחלק, דמויות מתל אביב הקטנה. בעמוד 48 מובא מאמרו של יוסף יקותיאלי, אבי המפעל הכביר, ותמונתו.

 

והנה במדור דברי חברים, מצאתי מאמר של ליפא לויתן. בעמודים 41 ו-42. כותרת המאמר: הוגה רעיון המכביה. היום ספק אם יש קומץ אנשים הזוכר את העיתונאי ליפא לויתן. היה בין היתר עיתונאי שסיקר את חיי הספורט בארץ ובגולה. פרסם ספר בשם "הספורט בגולה". הוא מעלה על נס את פועלו של יוסף יקותיאלי, שנכנס כנער לתנועת מכבי והגיע לדרגת מפקד גבוה וחבר הנשיאות. בגמר המלחמה העולמית הראשונה, העמים התחילו שוב לשלוח את ילדיהם לאולימפיאדות ולארץ ישראל אין בהן חלק. על פי הצעתו ודרישתו נעשו נסיונות לשתף את ארץ ישראל העברית באולימפיאדות. ללא הצלחה.

דבר המכביה נצנץ בראשו כשעמד על חורבות מבצר ביתר. מחשבה על אולימפיאדה עברית. הוא נזכר שבקרוב תמלאנה 1800 שנה למרד בר כוכבא. אז התחיל לפעול במרץ להכנת המכביה. המפעל נעשה לתוכן חייו.

 

בעת ביקור קבוצת "הכוח" מוינה, בשנת 1924 באסיפה עם קולונל קיש וד"ר קרנר העלה יקותיאלי את הרעיון להתחיל בהכנות למכביה. ללא הצלחה. לא אמר נואש, ובוועידה הארצית של המכבי בשנת תרפ"ו 1926 הרצה על רעיונו ונחל הצלחה. בשנת תרפ"ט 1929, נסע לקונגרס מכבי במהריש אויסטרוי, היא מוראבסקה-אוסטראבה בצ'כיה, בו הירצה על רעיונו והקונגרס קיבל אותו וכך נסללה הדרך לביצוע הרעיון.

 

הרחבתי את הדיבור משום שאכן היה זה מפעל כביר. עתה כמה פרטים מתוך הספר הנ"ל, "ספר המכביה". מזכיר המכביה היה יוסף יקותיאלי. השתתפו ספורטאים במקצועות: אתלטיקה קלה, שחיה, התעמלות, בוקס, התאבקות, סיוף, כדור מעופף, כדור רגל, טניס, רכיבה, אופנים. למעוניינים בענף הכדור רגל מקוצר זמן הגיעה נבחרת פולין בלבד בהתמודדות עם נבחרת מכבי א"י, נגמר המשחק בתיקו 2. משחק גומלין בפתח תקוה, גברה פולין בתוצאה 2-3.

 

ביגר ושביט מוסרים שבמכביה הראשונה השתתפו בפועל ארבע מאות ספורטאים מעשרים ושש מדינות. התהלוכה לאצטדיון החלה מהגמנסיה הרצליה ועברה כשבראשה דיזנגוף על סוסו. המונים עמדו על המדרכות לצפות בתהלוכה המפוארת שעברה ברחוב אלנבי, משם לבן יהודה עד פינת בוגרשוב, ומשם בדרך לאיצטדיון, המשיכו בדרך שטרם צופתה באספלט.

כעשרים אלף איש ובראשם הנציב העליון נותן החסות, המתינו באיצטדיון.

בטקס הפתיחה נערכו מפגני התעמלות המוניים, רכיבה על אופנועים והופרחו מאה ועשרים יונים.

 

המכביה השניה - 1934

במכביה השניה, ב-13 באפריל השתתפו 1350 מעשרים ושמונה ארצות. התחרויות נמשכו שישה ימים באיצטדיון שהוגדל ושופץ. הפעם מספרים המחברים שהממשל הטיל איסור לקיים תהלוכה מרכזית, וזו פוצלה לשניים.

סביר להניח שאהדת הנציב לא עזרה, ועוינות שלטונות המנדט גברה ואכן לא עבר זמן רב עד מאורעות תרצ"ו 1936. לפי העיתונות היו חמישים אלף איש בטקס הפתיחה.

המכביה השלישית שאמורה היתה להתקיים ב-1938 בוטלה בגלל המאורעות, ונערכה בסתיו 1950.

 

המחברים אומרים שירידי המזרח שאותם הזכרתי ושתי המכביות נתנו תרומה לאופי הבין-לאומי של תל אביב.

 

ועתה, אביא את רשמי השתתפותי במכביה הראשונה ב-1932.

בשנת 1931, שנה לפני המועד המתוכנן, כינס מורנו להתעמלות, צבי נשרי, שהיה, בין היתר, מהפעילים בהסתדרות מכבי ובארגון המכביה, ובישר לנו שאנו, חברי הכיתה הוזמנו לקחת חלק במכביה הראשונה, שתתקיים בשנת 1932.

השתתפותנו תהיה בתהלוכה אל האיצטדיון, בליווי תזמורת הגמנסיה, מצעד המשלחות באיצטדיון והעיקר, בהתעמלות הכללית.

לצורך זה עלינו להתחיל בתרגילי ההתעמלות שכבר תוכננו. נקבל חוברת עם פרטי התרגילים ועלינו לשננן. יחד נחל להתאמן, כי דרושה עבודת הכנה מרובה.

כולנו התרגשנו. עומדים להשתתף במכביה!!! כולנו נרתמנו במרץ למלאכת קודש זו. משך שנה התאמנו בהדרכת נשרי ועשינו חזרות מרובות לצלילי המנגינה שנקבעה על ידי ועדת המכביה. תזמורת הגמנסיה ליוותה את התרגילים.

 

והנה הגיע היום המיוחל. קשה לתאר את ההתרגשות שלנו, בני התשחורת. לקראת צהריים התבהרו השמים שהיו מעוננים בשעות הבוקר המוקדמות. המשתתפים על תלבושותיהם הלבנות, הסתדרו לפקודתו של נשרי. התזמורת בראש. וכאן התאספנו כל המשלחות בליווי תזמורות משלהן. ניתן האות לצעוד. צעדנו, כאמור לעיל. לנו היתה זו חוויה מרוממת שאת זכרה לא שכחנו.

תצלומים, במדור התמונות.

 

טיסת הצפלין בשנת 1928

לקראת חג הפורים בשנת 1928 נתבשרו תושבי העיר על טיסת הצפלין מברלין, שתעבור בין היתר, גם מעל עירנו. שמחת הילדים וגם המבוגרים היתה רבה. העיתונים הרבו לכתוב על ארוע זה והסקרנות לקראת המופע, גברה. סופר שבטיסה זו יוצנח שק דואר מברלין עבור הדואר בתל אביב. תמונות הצפלין פורסמו בעיתונים.

 

מצאתי איזכור לארוע זה בספרו של סגל, "ירושלים בתל אביב". לדבריו, הצפלין הוטס על ידי המאיור פון פרידמן, לימים אלוף בצה"ל, בשם איתן. זכור לי שהכל דיברו שיהודי מטיס את המטוס. סגל מתאר שראו ספינת אוויר ענקית, שהיתה בעצם כדור פורח ענק, מלא גז מימן. אפשר היה לראות את האנשים בסל שהיה קשור לצפלין. הצפלין עבר ממערב למזרח.

 

אותו יום בשעות הבוקר כבר התכוננו ילדי העיר והתאספו ליד גשר שלוש, סמוך למסילת הברזל. אני וחברי, תושבי רחוב ליליינבלום לא הרחקנו לכת. ניגשנו לרחוב יהודה הלוי, הסמוך, ותפשנו מקומות ליד הגדר שמאחורי גן החיות של מרגולין, משם תצפית למסילה. לאחר המתנה הופיע לקראת צהריים הצפלין. כולם נופפו לאנשים שעמדו בכדור הפורח. סיפרו שחבילת המכתבים שנועדה לתל אביב, הושלכה ליד בניין הדואר ברחוב אלנבי.

הארוע הסעיר את כל תושבי העיר וביחוד היתה השמחה מכופלת ערב חג הפורים.

 

רעידת האדמה בתל אביב הקטנה

בקיץ 1927 פקדה את הארץ רעידת אדמה די קשה, שבה נפגעו בעיקר העיר לוד ושכם. אני זוכר עד עצם היום את החוויה המחרידה. וכך היה:

בבית שבו גרנו ברחוב ליליינבלום 16, שהוזכר כבר כמה פעמים. בית בן 3 קומות. גרתי בדירה בקומה השניה. שכני וחברי הטוב משה הוכמן, בנו של הרב הוכמן, חבר בית הדין הרבני, התגורר בדירה מתחתנו, בקומה הראשונה. לעיתים היינו מסתודדים בחדר המדרגות לשיחת סתם.

 

בוקר אחד ישבנו על המדרגות בחדר המדרגות על אחת המדרגות. לפתע אני מרגיש רעד בכל הגוף ותזוזה במדרגה שעליה ישבנו. אני פונה לחברי ושואל: למה אתה דוחף? והוא עונה: אתה דוחף. מרגישים שהמדרגה רוקדת והיא שדוחפת אותנו. לפתע הבנו וצעקנו: רעידת אדמה!! המדרגות ממש רקדו. ולפתע דממה ושקט השתרר. רצנו מבוהלים אל פתח חדר המדרגות והחוצה. ראינו אנשים מבוהלים רצים לרחוב וצועקים רעידת אדמה!!

למרבה המזל לא היו פגיעות בנפש או נזקים של ממש. חברי משה הוכמן נעשה עורך דין בעל שם, מומחה לענייני משפחה, מוכשר מאין כמוהו. בפגישותינו הרבות היינו מעלים את זכר החוויה. למרבה הצער משה נפטר בשנת 1994. יהא זכרו ברוך.

 

חיפשתי ומצאתי באנציקלופדיה אריאל, של זאב וילנאי - בכותרת "רעשי אדמה" - רעש 1927, ביום ב' תמוז תרפ"ז, 2 יולי 1927, הורגש רעש בא"י - הביא נזק רב וגרם 800 קורבנות מהם כ-360 בעבר הירדן. סבלה במיוחד העיר שכם. בלוד נהרגו 17 איש. ברמלה - 16 איש בירושלים - 3 איש. מעניין שבעוד שוילנאי מונה את הרעשים הקודמים, ומתאר את שעת הרעש, לגבי 1927 - פרט את היום בלבד.

 

ביקורי אורחים רמי מעלה בתל אביב הקטנה

דוקטור יוסף נדבה, בוגר הגמנסיה הרצליה, שהיה עיתונאי ומחבר ספרים רבים בתולדות הציונות והישוב, בהם: "ניל"י", "נגוהות מן העבר", "הלורד יאשיה וודגווד" ואחרים. תקצר היריעה. המעוניין יוכל לפנות לאנציקלופדיה לחלוצי הישוב של דויד תידהר, כרך י"ז עמוד 5137 ו-5138.

בספר "סיפורה של הגמנסיה הרצליה", נדבה מספר על ביקורי אורחים רמי מעלה בגמנסיה הרצליה, בעמוד 281, בכותרת "עם צלצול הפעמון". הוא מספר שהגמנסיה היתה גאוות היישוב ועל כן כל מבקר בארץ היה בא להסתופף לשעה קלה בין כתליה. הוא מזכיר את ביקוריהם של הלורד רידינג, מישנה למלך אנגליה בהודו ושל נחום סוקולוב ואחרים.

 

אזכיר שני אורחים שאותם זכיתי לראות ולשמוע:

 

1.  ארתור בלפור - היה זה בשנת 1925 ואני תלמיד כיתה ב'. הלורד הוזמן על ידי ההסתדרות הציונית וראשה חיים ויצמן, לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הוזמן לבקר בעיר העברית הראשונה. כשנודע דבר הביקור העיר געשה ורעשה מרוב התרגשות. הכל רצו לראות את אבי הצהרת בלפור שראו בה אתחלתא של הגאולה. בכל ביקור של אישיות רמת דרג, נהגו לערוך קבלת פנים בחצר הגדולה של הגמנסיה, בה היו נערכים יום יום מסדרי הבוקר לכל התלמידים. מסדר שהיה מלווה על ידי נגינה של תזמורת כלי הנשיפה של הגמנסיה.

    

     וזה היה הטקס המקובל לקבלות הפנים: על מרפסת חדר המורים, ליד שולחן הסבו מנהלי הגמנסיה הדוקטור מוסנזון והדוקטור בוגרשוב. לידם האורח וראש העיר מאיר דיזנגוף. כשלשמאלו מזכיר העיר יהודה נדיבי, ששימש כמתורגמן. כל אלה ישבו ליד השולחן ואליהם הצטרף אחד העם שגר בשכנות לבנין הגמנסיה, בביתו בית אחד העם שהיה בפינת רחוב אחד העם והשחר. בית שנהרס עם הריסתו של בנין הגמנסיה, בכייה לדורות. והכל ממתינים בדריכות לאורח הנכבד. והנה מופיעה דמות גבוהה, אדם גבוה וכפוף קמעה. שערו מאפיר. רחש בקהל, הנה אבי ההצהרה המפורסמת. ליד הלורד עומדת דמות של אישה ועל ראשה מגבעת קש. על כל הטקס היה ממונה כרגיל, מורנו להתעמלות, צבי נשרי, שלו יוקדש פרק בחלק "דמויות מתל אביב הקטנה". תחילה נוגנו ההמנונים. לאחר מכן, הופיעו 2 ילדות עם זרי פרחים, ללורד ולאשה שבלוויתו. התברר שהיא אחייניתו העלמה בלנש דאגדייל. מתחילים הנאומים. דוקטור מוסנזון פותח. אחריו ראש העיר ואחריו, האורח. את הנאומים מתרגם יהודה נדיבי. הלורד ביקר גם בחברת החשמל, ובערב הוזמן לראינוע "עדן", שם הושמעה מערכה מן האופרה שמשון ודלילה בביצוע האופרה הארץ ישראלית, מיסודה של גולינקין מרדכי ובניצוחו. למחרת נערך טקס הכרזת רחוב בלפור.

 

     על ביקור זה מצאתי פרט מעניין בספרו של נתן דונביץ, "תל אביב". ברחוב ליליינבלום פינת אלנבי הוצב שער כבוד לבלפור, שבא לבקר בגמנסיה. מאות תושבים גויסו לספק שטיחים שבהם רצפו את הדרך לגמנסיה הסמוכה. עד כדי כך!!!

     לגבי האחיינית בלנש דאגדייל, אוסיף, מה שלמדתי במרוצת הזמן. ראשית, היא פרסמה בשנת 1939 את ספרה המעניין והמרתק, על חיי דודה. ארתור ג'יימס בלפור. הוצאת הטשינסון, לונדון 1939 בשני כרכים.

     ראוי לציין שהיא היתה תומכת נלהבת בציונות ועבדה במשרדי הסוכנות היהודית בלונדון למען התנועה הציונית וייצגה אותה במגעים עם הממשלה הבריטית.

 

2.  המישנה למלך אנגליה. המרקיז רידינג הוא רופוס איזאקס באנגלית - באנציקלופדיה יודאיקה נאמר בין היתר שזו הדמות או אחת הדמויות הבולטות של המאה העשרים ובהיסטוריה היהודית של אנגליה.

     הנה ההפתעה. שנת 1932, שנת המכביה הראשונה. אני בן 13. שוב קבלת פנים בחצר הגמנסיה. ראש העיר דיזנגוף והמזכיר יהודה נדיבי. כל מנהלת הגמנסיה. הכל מתרגשים. האורח הוא המישנה למלך אנגליה. בשנים 1920 עד 1926. מופיע גבר נאה. ראה תמונה במדור התמונות. אחד משני המנהלים של גמנסיה הרצליה - נואם ומספר. את הסיפור המרגש איך הגיע נער יהודי למשרה הרמה של זקן השופטים באנגליה ולאחר מכן להתמנות למישנה למלך ומושל הודו. דוקטור מוסנזון פותח ומספר איך כנער למשפחה עשירה עזב את ביתו ונעשה שולית מלחים באנית משא. כך נדד שנתיים. לימים נרשם ללמודי משפטים בבר של לונדון והגיע לשיא כשנתמנה לזקן השופטים של אנגליה ואחר כך למישנה למלך. דוקטור מוסנזון מסביר לתלמידים מה פרוש יוזמה וכוח רצון. עלינו התלמידים עשה הסיפור רושם עצום. בנו, מרקיז רידינג השני כתב ספר על אביו, רופוס איזאקס. הוצאת פוטמן ובניו, ניו יורק 1940. שם מובאת תמונתו של הלורד שנקרא לורד רידינג - ועל שמו תחנת החשמל בתל-אביב.

 

חופשות הקיץ בתל-אביב הקטנה

חופשת בתי הספר נמשכה חודשיים: יולי, אוגוסט.

ביולי עדיין נפשו בחוף הים. אך באוגוסט המעיק היו רבים שהעדיפו את הקרירות בהרים, וביחוד כשרופאי העיר המליצו על שינוי כזה, למען הבריאות. אותה תקופה עדיין לא חלמו על נהירה לחוץ לארץ, כבימינו. בודדים יכלו להרשות לעצמם, נופש באירופה. רבים גם לא יכלו להרשות לעצמם נופש בארץ.

 

אמי, שדאגה לבריאות שני ילדיה, עשתה מאמצים להיענות לעצת רופאנו הדוקטור אהרון בנימיני שדגל בחילוף האוויר.

גם אנשי ירושלים, באו להחליף אוויר ולנפוש בימה של תל אביב.

אמי נהגה לבלות את חופשת הקיץ בהר הכרמל ובירושלים, שם היו כמה פנסיונים. בחרה בפנסיון וולמן, על הכרמל. ובירושלים - את פנסיון רייך בבית הכרם.

 

והנה בשנת 1929, משנבנתה השכונה החדשה, תלפיות, על בתיה הקטנים, עטורי הגגות האדומים, שכרה חדר בבית משפחת כספי, דומני שהיה אז איש הסוכנות. לימים התברר שהפך איש עסקים. הוא היה אביו של מיכה כספי - לימים עורך דין מן הבכירים בארץ.

זכורים לי ההורים, אחד הבנים, והבת גילה, שאיתה שיחקנו אני ואחי.

 

השכונה תלפיות היתה חדשה. בית משפחת כספי היה בקצה המזרחי. ברחוב האחרון, הבית האחרון. בית שצפה אל הקיבוץ רמת רחל. ממזרח לבית כספי השתרע מגרש ענק, לכיוון רמת רחל. מגרש זה שימש לאימוני לגיון הספר של עבר הירדן, בפיקודו של גלאב פאשה הידוע. היה זה חיל פרשים המורכב ברובו חיילים בריטים וערבים, ומיעוטו יהודים.

 

מדי בוקר, היינו כל באי הבית יושבים במרפסת לצפות בתמרוני הפרשים ובתרגילי הרכיבה של הפרשים. הכל ברשות מפקדי החיל שאת רשותם ביקשנו. היה זה בילוי בוקר מהנה.

 

לפני התמרונים היו באות למרפסת בית כספי, פלחיות כשעל גביהן תוצרת חקלאית מכפרי הסביבה. היתה זו תוצרת מעולה שלא ראינו כמוה עד אז ולא מאז. ביצים ענקיות שאותן אכלנו כבר באותו בוקר. עגבניות ענקיות בטעם גן עדן וכן שאר מיני ירקות ופירות.

נהנינו מחופש על כל מעלותיו והבראנו, עד הארוע המחריד, פרעות תרפ"ט.

 

מאורעות תרפ"ט

 

היה זה בצהרי יום שישי, אוגוסט 1929. יושבים על המרפסת המזרחית הפונה לרמת רחל, ולמגרש האימונים. בימי שישי לא התקיימו אימונים, מאחר ויום זה הוא יום המנוחה הערבי ורוב החיילים היו ערבים.

 

מר כספי, בעל הבית לא היה נוכח.

לפתע נשמע קול חצוצרה, מכיוון רמת רחל. והנה רואים מכונית פרטית שדלתה פתוחה, שועטת אלינו. אנשים באו בריצה וקפצו לתוך המכונית. מישהו צופר בחצוצרה. נשמעות צעקות. מופיעים בחורים יהודים ובידיהם אקדחים ורובים. הם