_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חולשה

אליהו מידניק

לתוכן הענינים

 

משלוש הוראות השעה שהיו לו לפַיינֶרְמַן במשך כמה חודשים לא נשארה לו אחר הפסח אלא אחת, החשובה שבהן: הוראת שעה ומחצה בשכר שישה רובל לחודש; ובכוונה התחיל פַיינֶרְמַן מתעכב אצל אותו תלמיד, שעדיין נשאר לו לפליטה, כפליים מכשיעור, כדי שלא יצטרך לשוב לחדרו קודם זמנו, ונמצא חברו מרגלית, הדר עמו בחדר אחד, מרגיש באבדת שעותיו, מה שלא רצה פיינרמן בשום אופן. חברו ושכנו זה, מרגלית, אף הוא אין לו אלא הוראת שעה אחת, וכל אותו זמן שדרו ביחד היה פיינרמן מְהַנְאוֹ ותומכו במקצת, ועתה, כשנתמזמזו גם שעותיו שלו אחת אחת, השתדל, מתוך מין ביישנות של ייאוש, להעלים ממרגלית את הדבר מעיקרא.

ובו בזמן הגיעה עצלותו של תלמידו האחרון למדרגה שאין למעלה הימנה. תלמידו זה היה נער כבן עשר, בעל עיניים אמוּצות, גדולות ומבולטות ופנים עגולים מחוסרי דמים. אביו, חנווני רב שׂער ומְעוּך חוטם, אוהב לתַבּל שפת רוסיה המשובשת בפיו במילים "ספרותיות", כגון פדגוגיה, מתוֹדה, ספיציאליות, רצה להכניסו לגימְנַזיון ואף לעשותו ליודע עברית, והוראת בנו היתה עניין הקרוב ללבו מאוד. וכיוון שאותו תינוק היה מתרשל מאוד בלימודיו, היה אביו מלקהו בקשי לב גדול. מתחילה היה פיינרמן חולק בלבו  על אופן כניסתו של זה בגבול הוראתו, אלא משרבו הימים והוא בעצמו התחיל מאבד שוויון נפשו, מחמת התרשלותו המתמדת של הנער, היתה לו גם קורת רוח למראה הנער המוכה. לבסוף אירע לו שבשעות של גירוי עצום התחילה ידו מתנשאה כאילו מאליה ויורדת ללחיו של התינוק העלוב, שמראהו מראה אידיוט גמור, ועל הרמת יד זו הרגיש פיינרמן כל פעם מוסר כליות לאחר המעשה. מקרים אלו סמוכים היו לאותה תקופה, כשהוראת שעה זו כבר היתה אצלו יחידה, והתלמיד אינו מבין אפילו אות משיעוריו, ופיינרמן מתאונן עליו בדברים נמרצים לפני אביו, אולם זה פסק פתאום, זמן מועט קודם לכן, להלקות את בנו.

ובאחד הימים, בחצי החודש, אחר שכילה פיינרמן שיעורו – הוא היה מלמד בחדר האוכל – ובני הבית כבר נאספו לשולחן הערוך לסעודת צהריים, והמאכלים הדשנים נתנו ריחם באף פיינרמן הרעב, פנה אליו האדון גְרִינְמַן – כך היה שם משפחתו של אדון הבית – ואמר לו:

"יודע אתה, אדון פיינרמן, לוולָדי אסור ללמוד, הרופא אסר עליו הלימוד לכמה חודשים."

"הדבר קרוב להישָמע," השיבהו פיינרמן מתוך מין קרירות רוח, "התרשלותו אמנם צריכה להיות פרי מחלה. התרשלות כזו לא ראיתי מימי," התלהב קצת.

"לאחר זמן מועט יוצא אני למעון הקיץ," הוסיף האדון גרינמן כאילו מתוך מבוכה קלה, "וָאוֹמַר: יינָפש נא וְלָדי קצת לפי שעה – והא לך המגיע לך."

הוא הושיט לפיינרמן שלושה רובל.

"לא אטול שלושה רובל" השיבהו זה בקושי, ובאותה שעה הכסיפו פניו מאוד.

"למה?" תמה גרינמן, "הרי לא עבר אלא חצי החודש."

"אני מלמד לחודשים, ולא לחצאי חודשים. רוצה אתה לפטרני באמצע החודש – עשה כרצונך; אבל לי תשלם שכר חודש שלם," דיבר פיינרמן מתוך שפתיים רועדות קצת, כשהוא מתרגש יותר ויותר.

"יותר משכר חצי החודש לא אשלם לך," אמר גרינמן גסות, שלא כדרכו עם המורה.

"אם כן לא אטול כלום. שלום!" קרא פיינרמן בקול מחונק, קפץ ויצא לפרוזדור, לבש שם מעילו ועזב את הבית.

אחר כך תבע את גרינמן לבית דין.

בשעת בירור הדין שאל השופט את גרינמן מדוע לא שילם לבעל דינו מה שמגיע לו.

"מפני מה איני משלם לו המגיע? אני רציתי לשלם לו, אלא שהוא ברח," השיב גרינמן בגיחוך, כאילו כל העניין היה מגוחך בעיניו; השמעתם, אותי מאשימים שאינו רוצה לשלם שכר לימוד למורה שלו.

"הוא פיטרני באמצע החודש, וחייב לשלם לי שכר חודש שלם," אמר פיינרמן בקול מזדעזע מתוך התרגשות.

"אדוני השופט!" אמר גרינמן בקול מתוק, "אדוני השופט! בני תינוק חלש הוא, הרופא נותן לו רפואות, ופיינרמן היה מכהו במקל על ראשו ועל ידיו, כלום מותר לעשות כך?"

"כיצד זה מעז לשקר כך?" קרא כאן פיינרמן ועיניו התפרצו מחוריהן.

"שתוק, ואם לאו אטיל עליך קנס," השתיקהו השופט בגערה, וקם על רגליו והודיע "מטעם פקודת הוד המלך" שגרינמן ישלם לפיינרמן שלושה רובל.

וגרינמן, אדם כשר זה, מסר באותו מעמד להשופט שלושה רובל, והם נמסרו לפיינרמן בחדר הכתיבה של בית הדין.

וכשיצא פיינרמן מבית הדין ולבו מורתח ונע, עוד לא הרחיק ללכת – וקול קורא אחריו:

"אדון פיינרמן, אדון פיינרמן!"

הוא הביט אחריו וראה שגרינמן הוא הקורא לו, והסב פניו ממנו והלך לדרכו.

"למה אתה כועס כל כך?" דיבר אילו גרינמן מאחריו בקול מתון, "וכי הרבה הועלת במה שמסרת הדבר לבית דין?"

באותה שעה הסב פיינרמן שוב אליו את פניו המעוּותים עם עיניו הדלוחות והמבולטות, וקרא בקול חודר:

"אני הכיתי את בנך במק...ל?!" דמעות של קצף אין-אונים ועלבון חד ונוקב נשמע בקריאתו.

והוא מיהר ועבר הלאה, עד שנתעלם מעיני בעל דינו.

 

ולפיינרמן באו ימים של נדודים והתלבטות בלא מטרה על פני רחובות הכרך, כשמוחו המסוכסך נטרד על ידי הרהורים ודמיונות זרים ומשונים, ומשוקע בהם לא היה רואה הדרך שהוא הולך בה ונתקל פעמים בעוברים ושבים, שהיו מביטים עליו בעיני חשד.

המחשבה המרכזית שנתקעה במוחו כמסמר נוטע, ומשכה אותם ההרהורים והחזיונות המשונים מכל מחבואיהם, היתה זו: מה יהא עמו כשיאזלו ארבעה הרובלים שהיו בכיסו... כל שאר ההרהורים היו מרפרפים ומתחלפים, מבצבצים ונעלמים – וזו נשארה קיימת במרכז ולוחצת על לבו כידו של מת... הוא כאילו שכח לגמרי שיש לו באיזה מקום אנשים שהיו יכולים לעזור לו, שאליהם היה יכול להימלט בעת צרה. הוא הרגיש את עצמו גלמוד לגמרי ולגמרי, אובד בתוך כרך גדול זה הזר לו, בתוך המון שאינו יודעו, שאינו שם אליו לב כלל וכלל, שלכל אחד מתוכו היה זר, כאילו היו שניהם שייכים לשני מיני בריות משונים זה מזה, ולִבּוֹתם אינם תלויים בצד אחד – בתוך המון זה שכל אחד ממנו שייך רק לעצמו ובאחר לא יוכל להשתתף. ואף פיינרמן חשב והרהר כל אותן השעות המרובות אך ורק על אודות עצמו: מה יהא עמו, להיכן יפנה, מה יעשה, ושכח כל עיקר אותם הבריות שזמן מועט קודם לכן היו עדיין כל כך קרובים ללבו, להם היה משַתף כל החיִל שהיה עושה בלימודיו ובהגיונותיו, וכלפיהם היה מכַוון כל אותו הטוב, המעודד, המשמח, שהיה מוצא בהלך נפש עצמו והרהוריו.

ומה יהא עמו, מה יש לו לעשות – היה ידוע בבירור לפיינרמן משעה ראשונה שנראה לו מצבו נורא, באין מוצא ממנו. פתרון חיים זה, שקם עכשיו ועמד לנגדו בכל אותם הימים, היה מקנן כמעט, או ממש, תדיר באיזה מקצוע של מוחו; היה נובע אצלו ממין אינסטינקט של אהבה למוות, להמנוחה והשקט שבו, בניגוד לאינסטינקט של אהבה לחיים הטבוע בכל אדם, ושהיה עצום, כמובן, אף בו. כך, כשהיה בחודש הראשון לבואו לכרך, בגן העיר שאצל הים בערב, בשעה שהיה שביל של כסף נטוי על פני כל הים לרוחבו מאור הירח, והמים הכחולים-חשוכים התנועעו לאטם, והוא יושב אז על שפת הים והנהדר במקום שהמים עמוקים-עמוקים – הרגיש באותה שעה פתאום בחוש הוא יכול לאבד עצמו לדעת; היתה שעה שהכל בו נשתתק ולא היה בכוחו אלא חשק, או, ביותר דיוק, נטייה אחת – להחליק מן העמוד שישב עליו ולצלול במצולות אלו.. וזה בא לו תכף אחר שעה של הרהורים על דבר מלחמת חיים מוצלחת, על דבר ניצחון בחיים, על דבר אושר בחיים. בקושי קם אז מעל עמוד הגן ונמלט על נפשו, ברח מפני הפיתוי, שהיה גדול מאוד. ובאותו ערב חשב בינו לבין עצמו ששתי האפשריות, של חיים ומיתה – שתיהן שקולות הן עתה בעיניו ואין הֶכְרע לזו על זו. אפשר שחָיֹה יחיה עד בוא עתו וּכמוֹת כל אדם ימות, ואפשר שבאחד הימים או הלילות ישים קץ לחייו; שתי האפשריות שוות כאחת... אינסטינקטי החיים והמוות שקולים בו, ורק מסיבה צדדית הדבר תלוי שינצח זה או זה, וכאחד אי אפשר היה אף לו לעצמו לֵידע מראש מה משני אלו – חיים כדרך כל הארץ או מיתה בידי עצמו – יקרה אותו ביתר וַדאוּת. ועוד חשב שבוודאי אף כל הבריות, או לכל הפחות רובן, כך הן, ומתוך כך נראו לו החיים עוד יותר ארעיים זעירים, דלים.

ועכשיו, בשוטטו על פני רחובות הכרך, נראה לו שבאותה פעם, על שפת הים, לא קיבל אלא הארכת השעה והזמן שבו יאבּד עצמו לדעת. הריהו הולך ובא – היום, מחר, מחרתיים, ובאותו יום שבו תִכלֶה הפרוטה האחרונה מכיסו. וכיוון  שגמר להמית עצמו באחד הימים, כבר לא היה אכפת לו מה שהממון אצלו הולך וכָלֶה וממון אחר לא יהא לו במקומו, מה שעברה על פניו נערה נחמדה הדורה בלבושה ובת צחוק של חיבה שלא יעדה בשביל הצעיר ההדור שהלך על ידה, ולצד שלו, של פיינרמן, גם הבט לא הביטה – לכל אלו יבוא הקץ במהרה, והיינו הך. הריהו הולך למות.

בלי משים נתחלף אור היום הבהיר בערב חשוך ומטושטש, ופיינרמן גורר רגליו על פני רחוב מואר על ידי פנסים, בתוך המון בריות חולפים ועוברים, שעליו הם עושים רושם של צללים מתנועעים ושטים. המון זה נחפז, טרוד ועסוק, רודף אחר פרנסה, דירות נאות, כלים נאים, בגדים נאים, נשים נאות; נשים טסות והולכות, ממהרות להתענג, לראות עולמן בחייהן, כאילו מתוך יראה שלא לאבד שעה קלה לבטלה... בו, בפיינרמן, לא הרגיש כל ההמון הזה כמה חודשים קודם לכן, כמו שאינו מרגיש בו עכשיו. אלא שאז היה מהלך בתוכו עשיר בתקווה להיעשות אחר זמן מן הזמנים שותף לחיים נאים הומים אלו, לכבוש אותם לו ולתפוס בתוכם מקום חשוב, ועכשיו ראה את עצמו מוזר כל כך לחיים אלו, שקסמוהו ביופיים, זרוּת שאין לה שום תקנה, כאילו בן עולם אחר הוא, עולם עכור, עלוב ומשומם, ומזלו גרם שיאבד מחוץ להם, לאותם החיים, מן הצד, ושיאבד ביגון, מתוך מיאוס ושעמום, מבלי שעורר באחד מכל ההמון הזה אפילו שימת לב היותר זעירה, אפילו הרהור היותר קל.

"צעיר, בוא נא אלינו," שומע הוא פתאום קול מדבר אליו, ונזדעזע.

לפניו עמדה אישה עטופה מטפחת והציצה לו לתוך עיניו. הוא הביט עליה בתמיהה, והיא הוסיפה ואמרה:

"יש אצלנו נערות יפות, בוא נא אלינו."

הוא הבין פתאום מי לפניו, ומתוך הרגשה ראשונה מיהר לסטות מעליה.

כל זמן היותו בכרך לא התרגל למראה הנשים המשוטטות ברחובות האלו. אף על פי שפגיעותיהן היו מעוררות בו תשוקה גדולה ומושכות אותו אל הנשים בחזקה, בכל זאת היה פעם בפעם לבו מזדעזע בו בכוח, מחשש בלבד שמא ייכנסו עמו בדברים, והיה בורח מפניהן מתוך ביישנות ועוד יותר מתוך יראה.

אף הפעם התחיל לבו דופק מתוך דיבוריה של אותה אישה, אבל לאחר שעבר על פניה היה מתחרט  על שלא הלך אחריה.

לא מפני שום כיעור ולא מפני שום סכנה לא היה לו לחשוש במצבו הנוכחי. הוא רצה לטעום טעם חטא זה – קודם מיתתו...

"וכי יפה היא?" שאל הפעם את עצמו. הוא שב על עקבותיו, ובשעה שקרב והלך לאותה אישה הציץ הוא הפעם לתוך עיניה.

"תיכנס?"

להשיב לא יכול. מבלי הבט לצדדים הלך אחריה בלב הולך ומצטנן, מוכן לכל פורענויות שבעולם.

וכשיצא משם הרגיש את עצמו מטומא ומנוול מבחוץ ומבפנים, כאילו הוטלה זוהמה כבדה בכל רמ"ח אבריו, מציפורני רגליו ועד שערות ראשו. כיעור, כיעור, כיעור – אי... והוא היה מזומן להתמוגג בדמעות, כשהוא מרגיש את עצו ברגע זה מושפל בתור אדם עד הדיוטא התחתונה.

"אחת היא," אמר לעצמו מתוך ייאוש קר, ונראה לו שהחלטתו לאבד עצמו לדעת תצא לפועל עוד באותו הלילה...

פיינרמן הוסיף לנוד ברחובות בימים ובלילות ברוח שפלה ומדוכאה, בז לעצמו, רואה את עצמו מלוכלך ומושפל מתוך הזכרונות המזוהמים מאותו ערב ואינו ראוי לחיות, ובינתיים – והחלטתו לאבד את עצמו לדעת קיבלה מאליה שינויים משונים. כן, מאחד הערבים ואילך התמכר, למשל, אל המחשבה על דבר מסירת עצמו  על טובתם  של תלמידי בתי המדרש הגבוהים, על ידי מעשה רב, שיש בו משום סכנת נפשות... מה לו ולאותם תלמידים – לא שאל את עצמו אפילו פעם אחת. החליטה זו, "לאבד עצמו לשם הכלל", היתה נראית בעיניו מן הראשונה, איבוד עצמו סתם, בשביל מעשה-הרב שהיה בה והפרסום שהיה בא לו לרגלהּ; והעיקר – מה שלא כיחד אף מעצמו – בשביל שבאחזו בה כבר לא היה צריך להטיל עצמו למים או לתלות עצמו בחבל, אף על פי – אף מזה לא יכל להתעלם אפילו שעה קלה – שכל אותו דבר לא היה אלא פנטסיה ריקה, שלעולם לא היתה באה לידו להוציאה למעשה. ואף על פי כן הגיע הדבר עד כך שכבר היה נדמה לו שמחשבותיו נודעו לשוטרים ברחוב, ואלו כבר אורבים לו ושומרים צעדיו, שהרי זה הפך אליו פניו, וזה כאילו הראה עליו באצבע, וזה הביט אחריו שעה מרובה...

ולבסוף, באחת משעות נדודיו, עלתה לו על דעתו ליסע ליאסנאיה פוליאנה, אל הגְרָף לֶב טוֹלְסטוֹי, לבוא לפניו ולומר לו כדברים האלו:

"אליך באתי, להיות בקרבתך תמיד אני רוצה. להיטהר ולהתעלות רצוני, וזה אי אפשר בשום מקום אלא בקרבתך הנישאה והטהורה. תלמידך בכל אני רוצה להיות..."

וחוץ מזה עוד היה מבקש אצל טולסטוי – ובפרט קטן זה אפשר שלא הודה לעצמו בבירור גמור – אף מקום אכילה ולינה, שעוד מעט לא יימָצאו לו...

* * *

מרגלית קם משנתו והלך לחנות המכולת שבחצר והביא מים ושתה תה על הפת, מזרז בתוך כך את חברו לקום. פיינרמן לא נע ולא זע ממיטתו, אלא התחיל מתאונן בקול נמוך, שהוא חש בראשו ורגליו מאוד מאוד. והוא לא דיבר בקול נמוך אלא במתכוון, ולא היה אלא מתחַלֶה, וכל זה עשה בלי מחשבה תחילה. תה מן המובא לא שתה, וכלום לא אכל, אלא שכב בעינים עצומות ומסר את עצמו ברצון לרשות החולשה ההולכת וכובשת את כל גופו. וכשעמד מרגלית ויצא לרחוב, קם פיינרמן ממשכבו ונטל חתיכת לחם משלו, ביקש ומצא מעט מרקחת שזיפים שקנה מאתמול, סעד את לבו ושכב עוד הפעם על המיטה ועצם עיניו. כל אותה שעה, מאז הבוקר, היה שוכב בראש ריק מכל מחשבה, שוכב ומתבונן לתיאבון בדמות ברנש קטן ועגול, הדומה במראהו לאחד ממכיריו, שהיה מסתובב לפניו במהירות גדולה כשהוא כפוף בעיגול. כמעט שעצם עיניו התחילה צורה זו מסתובבת לפניו בתוך תהום החשכה, והוא נשאר עמה בתוך חשכה זו כל אותן השעות, ומתוך הסתובבותה הנמרצה פעמים נדמה לו שאף ראשו הולך סחרחר. במשך היום קם שוב מעל המיטה כשהוא רעב ואכל שארית לחמו מתוך סלו, וחזר ושכב וניסה לקרוא איזה  שעה בספר, עד שעייף והניח הספר מידו, ועצם עיניו, ועוד הפעם בא אותו ברנש הכפוף כעיגול להתגלגל ולהתהפך סחור-סחור לפניו במהירות סביבון.

לעת ערב הביא מרגלית עוד חמים, ופיינרמן שוכב. בעלת המעון, זקנה כמושה, יעצה שישתה החולה שמן קיק – ושתה ה"חולה" שמן קיק. מרגלית מיהר להסיח דעתו מן החולה וחזר לספריו, ופיינרמן נשאר שוכב על גבי המיטה ומהרהר הרהורים: מה טוב היה אילו אחזה בו מחלה קשה, טיפוס או מעין זה, שתהיה לו כעין מחיצה בין העבר והעתיד; בוודאי לאחר המחלה היו חייו מתחדשים תכלית חידוש. לישון לא יכול, והיה שוכב כמתעלף כל אותה שעה, וכשהיה וקח עיניו היה רואה והנה מרגלית יושב אל השולחן נשען עי ידו והוא כפוף על גבי אחד מאותם הספרים שמתוך מראיהם בלבד היה תוקף את פיינרמן בימים האחרונים גועל נפש. מרגלית במצבו זה נראה לו לפיינרמן טעון רחמים, בשביל שהוא מבלה ימיו ולילותיו בכך, ועם זה כעס עליו בלבו על שהוא מאחר כל כך לישב ואינו מכבה את העששית. אור העששית הרגיז הפעם מאוד את פיינרמן וכאילו צרב את עיניו וכָווה את ראש.

בבוקר היה פיינרמן טועם בפיו טעם מר משונה ומראה התה והפת עוררו בו מין זיהום. מרגלית הביא בשבילו שתי כוסות חלב, גם כן בעצת בעלת המעון, ולאחר שגמע פיינרמן מעט מן החלב דחהו מלפניו בעקימת שפתיים: מר! והתחיל מגרד בציפורן מעל לשונו את הזוהמה הלבנה שקרמה עליה, מוציא פעם בפעם את הלשון כנגד מרגלית, שיבדקנה זה. רצה פיינרמן שלא יזלזל חברו במחלתו ולא יקל ראשו בה. לו נדמה כי עיני מרגלית שואלות אותו כל פעם: "מה אתה מתפנק ולפני מי אתה מתחטא? וכי בני אדם שכמותנו רשאים לעשות כך! והשעות מה תהא עליהן!" נראה לו, שכבר חדל מרגלית לכבדו בלבו; בז הוא לו על התרשלותו המוחלטת שתקפתו בימים האחרונים לעניין הלימודים, ובוודאי אינו נוטה להאמין גם במחלתו; ולפיכך לא מצא פיינרמן טוב לפניו אלא לשכב בדממה ובעיניים עצומות, כזה שאפסו כוחותיו לגמרי, ובמצב כזה היה יכול לראות את עצמו פטור מלדון בשאלות מעין אלו, שמרגלית תובעו עליהן בעיניו.

השאלה מה יהא עם החולה נפתרה כנהוג מאליה. מרגלית פגש ברחוב את המזכיר של אגודת מורים סטודנטים המלמדים תורתם בחינם לבני עניים (אחד מאלו היה מורו של פיינרמן, אבל זה זמן רב שפסק הסטודנט ליכנס אצלו, כנהוג), וסיפר לו על דבר מחלת שכנו. והמזכיר ראה חובה לעצמו להשתתף בהמתלמד החולה, והלך ביחד עם מרגלית לחדר מעונו, שכשהפנקס של אגודת המורים הסטודנטים תחת בית שחיו.

כשנכנסו מרגלית והסטודנט לתוך החדר שכב פיינרמן ופניו אל הקיר.

"מה לך?" פנה אליו הסטודנט כשהוא עומד אצל המיטה. פיינרמן הסב ראשו ופקח עיניו, וכשראה את הסטודנט גיחך לו מתוך חולשה והכרה תודה כאחת והתהפך על צדו מתחת השמיכה.

"מה לך? במה אתה חש?" דיבר אליו הסטודנט כמו שמדברים עם חולה, רכות ונוחות ומתוך השתתפות.

"בראשי אני חש, ובשאר אברי... לקום איני יכול," השיב פיינרמן כשהשפיל קולו במתכוון.

"התלבש נא וניסע אל בית החולים. יכול אתה לקום?"

"איני יודע," השיבו פיינרמן בקול נמוך מבראשונה.

"השתדל לקום."

מרגלית סייע לו לפיינרמן לקום מעל המיטה ולהתלבש, והסטודנט הוריד את המעיל מעל הכותל ועטף בו את פיינרמן, אף על פי שבחוץ היה חם מאוד.

"ברגלינו נלך או בעגלה?" שאלהו הסטודנט כשיצאו שלושתם החוצה.

"ברגלי אלך," אמר פיינרמן אחר קצת פקפוק. הוא נזכר שהסטודנט עני הוא, חושש שמא אין לו במה לשלם שכר עגלה, והוא בעצמו יהא צריך לשלם, ובית החולים הרי אינו רחוק כל כך מבית מגורו, ואפשר גם לחולה שכמותו ללכת שמה רגלי.

וכשהגיעו לבית החולים נפרד מהם מרגלית והם נכנסו לבדם.

שעת קבלת חולים כבר עברה, אבל בזכותו של הסטודנט, שרבות מהנערות הרופאות היו מכירותיו, לא דחו את פיינרמן בקש – אדרבה, נערה אחת יפה ושחרחרה ובעלת שערות גזוזות, שהיתה נותנת כל פעם בחיבה את עיניה השחורות בפני הסטודנט, דיברה אל פיינרמן בדברים רכים, פתחה פי מעילו וכותונתו וַתָשֶׁם מודד חום תחת בית שחיו. ופיינרמן, משנכנס לחדר קיבול החולים, ישב על ספסל, נשען על כתפיו והביט נכחו בעיניים בוערות וקמות. הוא היה כנסוּך שינה, וכל מה שראה לא נתפס לו אלא כחלום. עכשיו כבר היה מאמין שהוא חולה באמת ומידת חומו ודאי גדולה מאוד.

"שלושים ושבע ושתי עשיריות," הודיעה בקול הנערה גזוזה כשהוציאה את מודד החום מתחת בית שחיו ונסתכלה בו. "חולה שמידת חומו קטנה כל כך לעולם לא יקבלנו הרופא לבית החולים," חזרה ואמרה להסטודנט.

אבל הסטודנט הטה אותה אל הצד והתחיל מדבר אליה בחלש דבר מה בבת צחוק על פניו, ואף הנערה השיבה לו בבת צחוק שלרצון. פיינרמן שתמה ואף הצטער על מיעוט החום, הבין שבוודאי מבקש הסטודנט מהנערה רחמים עליו; ואף אמנם הסטודנט דיבר אליה בדברים האלו:

"צעיר זה תלמיד הוא, אנו נתַנוּ לו מורה חינם, עתה כשחלה ושוכב בתוך חדרו אין לו במה להתרפא. צריך לרחם עליו. מה אכפת לך, אמרי לרופא שמידת חומו מגיעה לשלושים ותשע. בשביל שקר מעין זה לא תירשי גיהנום. אנא, עשי נא למעני." לדבריו האחרונים האלו צחקה הנערה מתוך רצון.

וכנראה עשתה הנערה כבקשת הסטודנט. היא הלכה למקום שהלכה, ואחר זמן מה שבה אליו וגיליון בידה. הסטודנט הלך לו משם בלא ברכת פיטורין לפיינרמן. ואת זה הוליכה הרופאה הגזוזה דרך חצר ארוך והכניסתו לתוך פרוזדור מרוּוח של בניין גבוה, ארוך ומואר.

יהודי בריא בעל זקן צהוב וקטן יצא לפרוזדור והכניס את פיינרמן לחדר מרחץ. שם, אחרי רחיצת כל הגוף בפושרי אמבָּטֵי, הלבישו היהודי בגדי חולים: לבנים גסים, פוזמקאות, סנדלים וחַלַט, והוליכו לתוך חדר גדול ששתי שורות של מיטות עומדות בו לכל אורכו. על אחת מהן, סמוכה לפתח ופנויה, הושכב פיינרמן.

בחדר כבר דולק אור אַלֶקְטְרִי. הביאו סעודת ערב בשביל החולים; אבל פיינרמן גם לא נגע במאכל שנתן לפניו היהודי הבריא. הוא שכב על צדו בעינים עצומות, ואותו ברנש הקטן והעגול מסתובב, מסתובב, כאילו שמוהו על ציר, וחושך יָשׁוּף את פיינרמן. רגליו היו קרות וגופו חם; פעמים כאילו חש מדקרות של מחטים רבים בעלי חודים קהים על גבו, והוא היה מובטח שעכשיו בוודאי חומו גדול מאוד. וכיוון שבא לידי הכרה זו, נתן לחולשתו להתגבר עליו והתמכר בלא שום התנגדות למראה הברנש המסתובב לפניו, וגם התחיל מדובב בשפתיו מיני מילים מקוטעות, כמדַבר מתוך החום... אחר איזו שעה – הוא לא ידע כמה זמן עבר – נדמה לו פתאום שאיש עומד עליו, ופקח את עיניו ולא ראה שום אדם בחצי האפלה שבבית. עיניו נתעצמו שוב, והברנש מתהפך, מתהפך, והמיטה חגה ומתחמקת מתחתיו.

בבוקר עוררוהו משנתו למשתה התה, וחדר החולים מלא כולו אור של שחרית. פיינרמן התחזק וישב על המיטה ושתה כדי חצי הכוס תה, והפיל שוב את עצמו לתוך המיטה ונשתקע בחולשתו ולא נתעורר עוד אלא עם כניסת הרופא לביקור חוליו.

הרופא, אדם גבוה כבן חמישים שזרקה שׂיבה בזקנו, ביקר את החולים בלוויית הרופאה השחרחורת. הוא התחיל ביקורו משורת המיטות שבימין, וכשהגיע לבסוף למיטתו של פיינרמן, שהיא הקיצונית בשורת המיטות שמשמאל, היה זה שוכב בעינים עצומות. בה בשעה פקח עיניו והציץ בפני הרופא והנערה כזה שכבר היה ממתין לבואם בקוצר רוח.

הרופא בדקהו במקומות שונים, ולו לא אכפת מה שהנערה עומדת ורואה חלקי גופו מגולים. על שאלותיו של הרופא השיב בקול נמוך וחלש. הנערה  רשמה דבר מה במצוות הרופא בפנקס שהחזיקה בידה, ויצאה אחרי הרופא מתוך החדר. אחר עצם פיינרמן עיניו שנית והיה שוכב בלי נוע. כשהביאו לחולים סעודה של צהריים אמר פיינרמן מתחילה שלא לטעום ממנה כלום; אבל מפני שבאותה שעה נכנסה לחדרו הרופאה, שהביאה בשבילו סמים בתוך בקבוק, וַתעוררהו על האכילה, לכן ניסה פיינרמן, מחפצו לעשות רצון הנערה,  לישב על גבי המיטה, עושה את עצמו כאילו קשה עליו הישיבה. לבסוף ישב בהסבה ואכל בעזרת הנערה מלוא כפות מספר מן המאכל שלפניו. יותר לא רצה לאכול. אחר כך מזגה לו הנערה כוס קטנה מן הסמים שהביאה בשבילו וַתשקהו, והוא שב לשכב כבתחילה, כשהוא מביט על הנערה מתוך הכנעה ותודה רבה.

כשנסתלקה הנערה שכב שוב בעיניים סגורות, ואותו ברנש מסתובב לנגדו, עד שהביאו תה של צהריים לחדר החולים. פיינרמן נתעורר; וברגע זה נכנסה הנערה השחרחורת, שכל אותה שעה היה ממתין לה, ומדדה את החום, בתוך שאר החולים, אף לו וַתשקהו מן הסמים כוס שנייה. רק הפעם הרגיש בלוח ברזל המהודק על מוט למראשותי מיטתו. הרופאה,אחרי מָדדהּ חומו, רשמה בנֶתֶר על אותו לוח דבר מה, וביציאתה הגביה עצמו קצת על גבי המיטה וקרא את הרשימה: שלושים ושמונה...

אחר כך הדליקו מנורות האֵלֶקְטְרוֹן שבקצה החדר השני... האור שבחדר כאילו נתמעט פתאום, והכל טבע בחצי אפלה מחנקת, שהנפש מתכווצת מתוכה; החולים ישנים מסביב שנת מַרמוּטה. עיני פיינרמן העצומות למחצה נפגעו פתאום על ידי ניצוצין שניתזו עליהן, מעין ניצוצין של כפתורי נחושת, השייכים לאיזה אדם העומד על יד המיטה. פיינרמן ראה ולא ראה אותו האיש, אבל מיד הבין שזהו הסטודנט שהכניסהו לחדר החולים ושבא לבקרו; פיינרמן לא רצה שידע זה שהוא הרגיש בו, ושב לעצום את עיניו יפה-יפה כבתחילה.

ולאחר שעה קלה עלתה לו על דעתו שלא על מנת לבקרו נכנס הסטודנט לכאן, אלא לשם הרופאה השחרחורת נכנס, כדי לבלות בחברתה או לֵיצא עמה לטיול. הרהור זה לא נעם לו, אבל לא יכול להסיח דעתו ממנו. וכיוון שכסבור היה, שעוד מעט תעבור היא עמו ביחד בתוך הפרוזדור על פתח החדר ויצאו שניהם לטיול, התחיל גונח, מתחילה בקול נמוך ובהפסקות בינתיים, ולבסוף בקול רם ובתכיפות, בכוונה תחילה שיגיע הקול אליה ותיכנס אליו ותשאלהו מה לו. אבל היא לא באה. וכל גניחותיו, שלא פסקו עוד שעה קלה, היו לבטלה.

מיום השלישי לכניסתו לבית החולים התחיל פיינרמן שותה ואוכל כל מה שהיו נותנים לפניו. באותו יום הקיץ משנתו בשעה אחת עם שאר החולים והיה מסתכל ומתבונן בכל מה שלפניו בתוך החדר.

הרופא בא והתחיל בודק את חוליו, כשהוא אומר לכמה מהם תוך כדי בדיקות דברי חידודין בלשון יהודית. בפיינרמן טיפל הרופא קצת יותר מבשאר החולים, בדקהו וחקרהו, והרופאה עומדת, מבטת ושומעת. משעה שנכנסה זו באותו בוקר לתוך החדר, הביט עליה פיינרמן במבט של ערעור קל, בגלל "הערב העבר", ואף על פי כן רצה שתהא מכירה מתוך פניו כמה היא מוצאת חן בעיניו; כל שעת היותה בתוך החדר לא פסק מהסתכל בה, ופעמים היו עיניהם נפגשות, וגיחוך חלוש היה עובר על שפתיו ברגע זה. באותו חדר היה שוכב תינוק חולה כבן י"ב, ושיחקה הנערה עמו איזו שעה – ולפיינרמן נדמה שבמקצת היא עושה זאת בשבילו – כדי לשעשעהו ולהביאהו לידי גיחוך; ופיינרמן הציץ באותה שעה לתוך פניה בחיבה והתפעלות, רוצה לומר לה שהוא רואה אותה כסמל האהבה והרחמים.

עוד רצה לספר לה שלמד על פי תכנית לימודי הגימנזיון, עבר בארבעה-חמישה חודשים קוּרס של שש מחלקות, אלא שחשב למוטב לעמוד במאי הבא למבחן בלימודי כל שמונת המחלקות. כזאת וכזאת רצה לספר לה, אלא שעדיין לא מצא שעת הכושר  לכך.

וכשיצאה הנערה ולא שבה זמן מרובה, שבו עיניו להיעצם, ואף ההסתובבות האין-סופית של הברנש התחילה שוב לפני עיניו, הסתובבות שמתוכה תקפהו גועל נפש עד כדי הקאה. הוא היה פוקח עיניו, אולי ייעלם החיזיון, אבל מיד נעצמו העינים מאליהן, והברנש המתגלגל בגלגל החוזר שב לענותו. ובערב של אותו יום שלישי קם פיינרמן פתאום ממיטתו, בשעה שעדיין כמה חולים בחדר היו ערים ומקצתם גם יושבים ומסיחים, עבר בלא החלט את הפרוזדור, מקום ששׂוחקים שם שני השומרים בקלפיהם, הגיע עד הכיור שממנו היו החולים רוחצים פניהם וידיהם, כפף ראשו מתחת למרזב ושפך עליו קילוח מים קרים. הוא עשה דבר זה במחשבה תחילה – שיראוהו החולים בכך. לבסוף קפא ראשו מתוך הצוננים.

"מה אתה עושה?" שאלהו אחד השומרים, כשהוציא עיניו מתוך קלפיו.

"לא כלום," השיב פיינרמן ועזב הכיור ושב בראש רטוב לחדר החולים. כאן ניגב ראשו במגבת ושכב על המיטה.

החולים, כמדומה, הרגישו במעשהו זה; ולאחר ששכב זמן מה על מקומו, קם פיינרמן שוב מעל המיטה והלך שנית במרוצה אל הפרוזדור והיטה ראשו תחת המרזב. זרם המים חדר הפעם לתוך כותונתו וצינן כל בשרו.

"מה אתה עושה?" גער בו אותו השומר, קם וניגש אליו.

"ראשי בוער", השיבו פיינרמן בהכנעה כשהוא רועד כולו מקור.

"אסור לשפוך מים על הראש," אמר השומר כשתפסו בידו, השיבהו אל המיטה וַיכסהו בשמיכה כיסוי מעולה. גופו של החולה רעד, ושיניו זו לזו נוקשות.

בעוד שני ימים והרופא, לאחר שגמר בדיקת פיינרמן, אמר אל הנערה השחרחורת:

"מה לצעיר זה – איני יודע, אבל בוודאי אין מקומו בחדר חולים זה. מידת חומו נכונה היא. לדעתי צריך להעבירו לחדריו של הדוקטור ג'."

דבריו אלו של הרופא הפיגו מפיינרמן את כל התחזקות הרוח שהרגיש בעצמו כל אותו הבוקר, והחולשה שבה למשול עליו כבראשונה; וכשקרבה אליו הרופאה אחרי סעודת הצהריים להשקותו כוס הסמים, שמעה שהוא מדבר כאילו מתוך חום. ופיינרמן קרא באותה שעה על פה התחלתו של "הדֶמוֹן": " הדֶמוֹן הנוּגה, רוח הנדוד, דאה על פני האדמה החוטאת, וזכרונות הימים הטובים חלפו לפניו בהמון..." אלא שאוזן הנערה לא הבחינה כלום מדבריו. היא נגעה בידה על מצחו, אחר כך מדדה חומו ומצאה שהוא מגיע לשלושים ושבע ומחצית המעלה. פיינרמן הכיר מתוך פניה בעליית חומו ושמח על הדבר, אבל לעת ערב ירד חומו שנית.

למחר העבירו את פיינרמן אל אחד מחדרי המחלקה של הרופא ג', אדון צהוב בעל עיניים עקומות, מסתכלות מבעד למשקפיים כחולות, והוא איש אמיד וטוב מאוד, שהיה מוציא משכרו בבית החולים על הטבת הריפוי והכלכלה של חוליו. משנכנס פיינרמן לרשותו, רשמו על גבי דף המיטה שלו רומית: "אָנֶמיה", והרופא ציווה להשקותו "ברזל" וליתן לו מאכלים מבריאים.

בשָכבוֹ בחדר זה נכנס אצלו פעם אחת מרגלית חברו לבקרו ועמו עוד מתלמד אחד, שלא ידעוֹ כמעט פיינרמן קודם לכן.

הצעירים התחילו אומרים דברי לגלוג קל על מחלתו של פיינרמן, וזה אף הוא מגחך גיחוך חלוש כנגדם, כאילו מתוך איזו ביישנות. הואתו המתלמד הזר שאל בהלצה אם לא נכתבה על גבי הדף המלה " אָנֶמיה" בטעות, ובמקומה צריך לקורא מילה אחרת, דומה לה במקצת. בכלל היה פיינרמן שמח על ביקור זה, ובייחוד, על ביקורו של מרגלית, שהרגיש עתה אליו, זאת הפעם הראשונה בכל זמן דעתו אותו, רגשי התקרבות אמיתית.

בשעת פטירתם מסר פיינרמן למרגלית מכתב כתוב לאבותיו בצירוף שבע קוֹפּיקות דמי מַרְקא, בבקשה שישלח מרגלית אותו המכתב למקומו. כל זמן ישיבתו של פיינרמן בכרך היה כותב מכתבים לאבותיו שבוע-שבוע, ולא רצה לבטל מנהגו אף הפעם. בתוך מכתבו זה לא נמצא אילו רמז קל על דבר מחלתו ושכיבתו בבית החולים. לבסוף ביקש מאת מרגלית, שכשיקובּל מכתב על שמו יואל להביאהו אליו.

פעם ושתיים נכנסה אצלו הרופאה השחרחורת לשאול בשלומו, והוא הודה לה על זאת בדברים והיה מביט בה בעיני אוהב, רוצה שתרגיש בדבר ותדע שהוא נשאר נאמן לה ולא בגד בה ללכת בלבו אחרי הרופאה החדשה שבחדרו זה; והיא, הרופאה החדשה, הִנָּהּ נערה בעלת פנים לבנים מאוד ועיניים שחורות משונות קצת, עקומות ומבהיקות ויפות מאוד, ושערותיה עשויות בטעם יפה.

כששהה בחדר חולים זה כמה ימים, התחילה השכיבה הבטלה להיות קשה עליו, וביקש מרופאתו החדשה איזה ספר לקריאה. היא הביאה לו חלק מחיבוריו של מוֹפָּסַן בתרגום רוסי. את סיפוריו של מוֹפָּסַן לא קרא פיינרמן מימיו, והפעם עשו עליו רושם משונה מאוד, שלא עשתה כמותו עליו קריאתו של שום ספר מעולם. קריאה זה הביאה לו התרגשות חזקה ומיחושי ראש תכופים.

על דבר הנערה, שנתנה לו ספר זה לקריאה, עלו לו על לבו הרהורים שונים – לא טובים, מרגיזים ומעוררים. וביום השני, כשקרבה אל מיטתו, לא יכול להציץ לה לתוך פניה.

"ומה הספר בעיניך?" שאלתו מתוך שיחה.

"הרי כבר קראתי מסיפוריו של מוֹפָּסַן קודם לכן," שיקר פיינרמן, "קראתיו כבר..." גמגם, ולהביט בפניה של הנערה לא יכול.

"סופר גדול הוא מוֹפָּסַן," אמרה היא.

"הן. אלא שלדעתי הרי הוא מטפל בזימה יותר מדי..."

"מאי זימה?" הפסיקתו היא, " מוֹפָּסַן אינו אלא מתאר החיים כהווייתם."

ובדברה דבריה אלו – היא ישבה באותה שעה על מיטתו, הניעה בראשה היפה בתנועת חן ונתנה בפניו מבט רצון של עיניה העקומות והיפות, מבט זה שהביא את פיינרמן לידי התרגשות ובלבול הדעת.

"ואת סיפוריו של בוֹקאצ'יוֹ קראת?" שאלה.

פיינרמן לא שמע מימיו אילו את שמעו של סופר זה ולא ידע מי הוא, והודה ואמר שלא קראהו.

"חבל, שלא קראת, אף הוא סופר מצוין," העידה העלמה בתקנה בתנועת יד יפה שערות ראשה הנחמדות.

"אף הוא מיסודו של מוֹפָּסַן?" שאל פיינרמן, בהביטו הפעם עמוק עמוק לתוך עיניה של הנערה.

"יש בהם צד השווה," השיבה לו, ואף על פי שעיניה המשיבות על מבטיו לא אמרו לכאורה כלום, בכל זאת נראה לו שצריך לקרוא בתוכן הכל, לא מקצת לא למחצה, אלא הכל, כפשוטו וכמשמעו, ומבט של עיניים הללו גזל ממנו הנשימה הישרה, והשיחה עמה נעשתה קשה לו.

והיא סרה מעל מיטתו ובאה לטפל בחולים אחרים שבחדר;כמעט כולם היו מוכי שחפת ולא צעירים.

בערב של אותו יום, כשהשתרר חצי האופן על פני בניין בית החולים וחדריו, לא יכול פיינרמן לישון זמן מרובה ושכב ער, כאילו המתין לדבר מה... כל קול סתום והברת חשאין שנכנסו לתוך אוזניו מתוך החלל הדומם וההוזה שמסביב, נדמה לו כקול פסיעותיה... וממחרת הבוקר ישבה שנית על גבי המיטה אצלו גופה נגע קצת בו. היא הביטה שנית לתוך פניו במבט הרצון של עיניה המשונות והיפות, ולפיינרמן היתה שוב כל חזותה אומרת: "הכל אני יודעת, הכל מוּתר, לכל אני מסוגלה," והוא מתרגש, חומד ומתבלבל. הוא כבר שכח בגללה את הרופאה השחרחורת, ונמצא כולו ברשות כשפיה של זו. ופעם אחת בין השמשות ראה אותה כשעמה בפרוזדור חבויה מאחורי הדלת עם עוזר הרוקח הצעיר... ומתוך כך  התחילו הרהוריו על אודותיה מציקים לו עוד יותר, והוא מתרגש ומתענה.

אותה החזות הקשה והמציקה שאירעה לו בחדר החולים הראשון לא חזרה אליו עוד: הברנש המסתובב לא היה בא עוד לפניו עם עצמית העיניים. באחד הימים התאונן לפני רופאו:

"חש אני בראשי וזכרוני לקה: פעמים רבות אני מתאמץ לזכור דבר מה, ואיני זוכר; מילים היותר מצויות שפות מזכרוני..."

בשבוע השני להימצאו בחדר החולים של רופא זה, כבר היה מטייל לאורך הפרוזדור הארוך והמרוּוח, מסתכל לתוך החדרים הסמוכים ומיץ לתוך פניהם של החולים היוצאים להתהלך או לישב בתוך הפרוזדור כמותו. כל אותם החולים המלובשים בבגדי אסירים היו נראים לו כפליטים שדחום החיים מתוכם לכאן, וכאן יבלו כל ימיהם; הוא לא היה יכול לשַׁווֹת אותם כנגדו שלא בחלטים ושלא בפוזמקאות ובסנדלים אלו. רק את עצמו ועל עצמו זכר כל אותה שעה שהוא בן בעל בית חשוב ואמיד בעיירתו וצעיר משכיל שקרא ושנה הרבה. מהלך היה על פני הפרוזדור במין גאוּת  של הסתכלות, מציץ וסוקר לכל צד ופינה, ופניו כפני מי שלא בא לכאן אלא על מנת ללמוד מקצוע זה על בוריו. על הרוב היה שותק, ועם שכניו החולים לא נכנס בדברים.

פעם אחת ראה בפרוזדור חולה צעיר, בערך, שנתרפא בבית החולים בשׂכר, ובידו גיליון "המֵלִיץ". פיינרמן קרב אליו וביקש ממנו הגיליון לקריאה. מתחילה כאילו שמחו שניהם זה על זה, והסבירו פנים זה לזה. וכשבאו לשיח בפעם השנייה, סיפר פיינרמן למכירו החדש, שהוא כותב בהמליץ" וב"הצפירה" מאמרים ופיליטונים החתומים בשמות בדויים, ושאף עתה הוא עסוק בכתיבת סיפור גדול בשם "מֵעָלְמָא דִקְשוֹט" בשביל "המליץ"... אבל תחת להיכבד בעיניו של אותו חולה, התחיל זה, כשנפגשו עוד פעם, מסתכל בו באיזו קרירות, וסר פיינרמן מפניו והתחיל מתרחק ממנו.

פעם אחרת עבר פיינרמן בערב על פני חבורת חולים צעירים שישבו בפרוזדור כנגד האח המבוערת. אחד מהם, שחרחר ודל ובעל שפם מחודד, התוודה לפני חבריו על חטא מסותר; והשומר בלילה, אף הוא איש צעיר, בריא וגלוח, גילה דעתו, דעת בר-סמכא, שחטא זה הוא הגורם היחידי לכל תחלואיו הקשים של אותו חולה, והרופאים אינם אלא טועים. פיינרמן קרב לכנופיה זו, כמו שאמר לעצמו, מתוך תשוקה לשמוע במה אלו יכולים לדון, ועמד על גבם מן הצד קצת.

תכף הציץ לו השומר לתוך פניו ואמר, כמדבר לבני חבריא שלו:

"אף צעיר זה אין כל מחלתו אלא אותו דבר."

מהו "אותו דבר" – לא היה פיינרמן יודע בבירור, אלא שמצא עצמו עלוב על ידי זה שהעז השומר לדבר בו בפניו עם חבריו בסגנון כזה, וסר מיד מן הכנופיה בזעף, ואף נראה לו שהוא ידוע ומבין על מה רמז השומר באמרו "אותו דבר"...

וכך עברו עליו שלושה שבועות בחדר החולים של הרופא ג', ופיינרמן הרגיש ששעת יציאות מכאן ממשמשת ובאה, ועם זה יגיע מאליו גם הסוף לישיבתו בכרך. כמעט שלא מדעתו הולך ובא הסוף לנדודיו הקשים שסבל במשך חצי שנה ברצונו הטוב, והוא לא שמח ואף לא נעצב מתוך מחשבה זו.

"עליך לשוב לעיר מולדתך לזמן מה," אמרה אליו הרופאה, שלכאורה לא היתה יכולה לדעת אפילו מקצת מחייו בכרך, "בביתך תנוח וְתֶחֱלַם. הרי הקיץ בא. הישיבה בכרך בימי הקיץ קשה ומזקת. ואצלכם שם – שדות, יערים, – מה טוב... אף אני הייתי רוצה לנסוע לאחד מאותם המקומות, לנוח קצת מכל העמל הקשה, העבודה. הריני מקנאה בך שאתה נוסע מכאן."

והוא התראה כמסכים לדעתה, שאמנם יש לה על מה לקנא בו קצת. ובאותה שעה היה יודע בנפשו שייסע מן הכרך לא לזמן מה, אלא על מנת שלא לחזור עוד, אף לא בימי הבציר ולא בימי החורף, כשהשדות והיערים שם, במקום עיר מולדתו, הם מנוּולים  ושחורים או קבורים תחת מכסה שלג, וכאן, בכרך, יש תיאטראות, טיולים, תענוגים...

בהמשך דבריה אמרה לו העלמה עוד כזאת.

"אווירו של כרכנו קשה לרבים הבאים ממקומות אחרים, וכנראה, קשה הוא אף לך."

ופיינרמן במכתבו שכתב באותו יום לאבותיו הזכיר מימרה זו בשמו של רופא. במכתבו זה בא לגלות לאבותיו מה שהיה מסתיר, לפי דבריו, מהם עד כאן, היינו: שמצב בריאותו התמוטט בזמן האחרון מאוד, עד שהוכרח למשוך ידו מלימודיו, ושהרופא גוזר עליו יציאה מן הכרך לימי הקיץ; אוויר הכרך קשה לו, כנראה. ולפיכך מבקש הוא, פיינרמן, מהם שישלו לו להוצאות הדרך. את המכתב סיים בברכה: "להתראות פא"פ בקרוב". דבר שכיבתו בבית החולים לא הזכיר אפילו ברמז קל. ועל הרושם שהיה מכתב זה צריך לעשות על אבותיו, אחר כל מכתביו הרבים הקודמים, לא בא כמעט לחשוב כלל.

באותו היום שמע פיינרמן בֶּאֱמוֹר עליו הרופא הראשי אל הרופא ג' הכרוך אחריו, דברים האלה:

"עד אימתי יהא זה שוכב כאן? כבר הגיעה שעתו ליצא מבית החולים. אין מקום אצלנו בשביל כגון אלו."

הדברים האלה דיבר הרופא הראשי, אדם גבוה, בעל חוטם עב ושפתיים עבות, בקול רם ונמרץ; וכשיצא זה, פנה הרופא ג' ואמר לפיינרמן:

"כבר יש לך לחשוב על דבר היציאה מכאן."

"טוב," השיבהו פיינרמן קצרות ונתאדם.

ואחר שעה הביא לו שומר החדר בגדיו. פיינרמן לבשם מתוך רגש נעים – כל כך הגונים נראו לו באותה שעה. נעים היה לו להיראות במראהו זה לפני החולים ולפני הרופאה. מעל זו נפרד בחיבה ובקורת רוח. הוא הלך כמו כן לבקש את הרופאה הראשונה השחרחרה, כדי ליטול ממנה ברכת הפרידה, ולא יכול למָצאה.

וכשעבר בתוך החצר, פגע בו השומר, המשמש בחדר החולים ששכב שם פיינרמן ואמר לו:

"למה אתה יוצא קודם סעודת הצהריים? הריני מגיש מיד סעודה של צהריים."

אפשר שהשומר נתכוון לקבל מפיינרמן "דמי תה"; אבל פיינרמן השיב לו על דבריו בגיחוך של הרחבת דעת מעושה:

"אמצא סעודת צהרים אף בביתי" – ועבר על פניו.

כשיצא מתוך חצרו של בית החולים, קידמוהו אור וחום שפוכים על כל אפסַיים. לנגד עיניו נמשכו שורות עצים מתעטפים בפרחים לבנבנים, זולפי ריח קל נעים, והוא לא ידע להיכן יפנה.

בקושי מצא את הדרך שבה בא לכאן, והיא העולה לרחוב מעונו...

* * *

כשנתרחקה הרכבת מן הכרך, יצא פיינרמן אל גרם המעלות של עגלת מושבו וכאן עמד זמן מרובה, שעות שלמות.

מתחילה היה האוויר החם ממוזג באור חזק מוזהב, והשדות המשתרעים משני צדי הדרך שבה עברה הרכבת היו כאילו מכוסים ברשתות של אור, שכהו העיניים מפניהן. פיינרמן שאף אל קרבו בעונג ריח השדה שהשכירהו קצת, והזין עיניו במראה המרחב המשתרע לפניו, והיה מרגיש שלבו טוב וקל ומוחו אינו מסוגל בשעה זו לקלוט לתוכו אלא הרהורים מרפרפים של מה בכך, לא חמימים ולא קרירים, הבאים מאליהם וחולפים מבלי השאיר שום זכר, ואותם ההרהורים נסבו כולם על דבר הכרך: משם באו ואליו שבו. על דבר הנסיעה עצמה לא חשב פיינרמן כלום, כאילו אינה...

אבל הנה ערב ממשמש ובא. ממרום כאילו שוּפְּכוּ על העולם מלוא חופניים ענקיות אפר, ולאט לאט נתמלא בו כל חללו של עולם, והוא תלוי באוויר למעלה ולמטה ומכל העברים. זכרונות של מאורעות קרובים כל כך תקפו את פיינרמן; הוא זכר שבדרך זו עצמה נסע כמה חודשים קודם לכן אל הכרך. מלא אנרגיה בא לשם, על מנת לישא ולסבול לשֵם השגת המטרה שהיתה לנגד עיניו. החודשיים הראשונים עברו עלי בכרך בעבודה קשה ובמחסור, אבל שניהם היו נעימים ומעודדים כל כך, והוא היה כותב לאבותיו מכתבים מלאים רק בשורות טובות על החיִל שהוא עושה, ואת עוניו ומחסורו העלים מהם. הוא היה כותב להם כל אותו זמן, שבחודש מאי זה יעמוד למבחן המחלקה השישית, ועתה הנה הוא שב אליהם בימי מאי אילו  בידיים ריקות, מנוצח ונכנע, כנס מן המערכה...

ומתוך הרהוריו אלו נפנה לגמרי ממראה הערב שלפניו ומתכנס אל תוך עצמו מתוך הכנעה, וכאילו נצטמצמה ונתמעטה דמותו.

ברוח שפלה זכר יום צאתו מבית אביו מתוך מחלוקת וריב, על מנת שישוב לשם כמנצח, ועכשיו – אוי לאותה בושה! –  הריהו שב אליו, אל אביו, דל וריק, עלוב ושפוף, כבעל תשובה. וכאן זכר את אביו הקפדן ואת מנהגו עמו בזמן האחרון; את דבריו הדוקרים ואת מבטיו הנוקבים זכר – ובשרו נעשה חידודים חידודים. חשדות נתעבים, תואנות, עלילות וזלזולים ומוסר אווילי תפל, המשפיל ומדכדך את הנפש – אלו הם דברי ימיו בבית אביו. חושד היה בו אביו שאינו מניח תפילין בכל יום, וישטמהו וימרר את חייו. "אילו היית תלמיד הגימנזיון של המחלקה השביעית, או אילו, לכל הפחות, היית משתכר שישים רו"כ לחודש!... עכשיו כשאינך לא הא ולא הא, אלא יושב בבית האב ואוכל לחמו, הרי יכול עתה עדיין להתאפק מלהיעשות גוי..." כך היה במשמעם של דיבורי אביו ומבטיו. ונדמה לו לפיינרמן בימים ההם שאין לך בעולם חור צר ואפל באחד המרתפים הלחים, מקום אין אור השמש יומם וגחלת בַּקָרה  להתחמם – שלא ייטב מבית איבו; ואין לך בעולם פת קיבר ולחם ניקודים, אשר לא יערבו מלחם אביו הנתקע לו כעצם בגרונו.

ועכשיו הוא נוסע מן הכרך כשנטוע לו בתוך לבו מין יראה מפני אותו הכרך, יראה שאין לעָקרה ושהיא תולדת הכרה עמוקה, כמה קשה העמידה בקשרי מלחמת הסערה התמידית בעד קורטוב של חיים השולטת כאן בכרך, וכמה קשה הניצחון במלחמה זו לאדם חלוש ופעוט שכמותו; אצל שולחן החיים מסובים רק אלו שיכולים לכבוש להם שם מקום בכוח עצמם, והוא מוכרח לוותר עליו ברוח שפלה ובהכנעה.

הֲלָכה ישנה וחבוטה זו נתחדשה לו עתה מתוך ניסיון עצמו, וזה היה מניח מעט את דעתו, לולא נזכר בדברים שאמר לו אביו בשעה שנתן לו חמישים רובל לצורך נסיעתו: "הריני נותן לך חמישים רובל, אלא שאני יודע מראש שלא תעלה בידך כלום, לא אתה האיש..."

נמצא שהֲלָכה כמוֹתוֹ...

סביב פיינרמן כבר האפילה שִפעת חושך, והוא חשב שהוא אינו אלא בן אדם מצוי שבמצויים כרבבות אלפי שאר בריות המתרוצצים בשעה זו בקצווי ארץ שונים, ואיש לא ישגיח בהם ואיש לא יֵדָעֵם. עומד הוא כאן על גרם המדרגה של העגלה בחשכה בתוך הערבה – ואין יודע מציאותו, ואין לו הרשות ואין לו התקווה שבזמן מן הזמנים יחדל להיות יצור נידח ואובד בתוך ריבֵּי רבבות של שאר בני אדם מצויים ודלים...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה