_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסעי גוליבר

ג'ונתן סויפט

תרגם מנחם בראונשטיין [מבש"ן]

לתוכן הענינים

" תוכן הענינים

מבוא[i]

דבר המו"ל אל הקוראים[ii]

ספר ראשון / מסע לליליפוט

פרק ראשון

גוליבר מספר על אודותיו ועל בית אביו הסיבות אשר המריצוהו בראשונה לנסוע האניה נשברה והוא שוחה למלט נפשו נמלט אל חוף הים בארץ ליליפוט נשבה ויובל אל הארץ פנימה.

 

פרק שני

מלך ליליפוט, ורבים מגדולי הארץ עמו, באים לראות את גוליבר בבית משמרו תיאור המלך ודרכיו אנשים חכמים מועדים ללמד את גוליבר את לשונם בדרכיו הטובים ונעימים מצא חן בעיני המלך כיסי בגדיו נחפשו וחרבו וקנה רובהו לוּקחוּ ממנו.

 

פרק שלישי

גוליבר משעשע ננפש המלך וגדוליו, אנשים ונשים, בדרך חדשה תיאור השעשועים אשר בבית מלכות ליליפוט גוליבר שוּלח לחפשי על פי תנאים מיוחדים.

 

פרק רביעי

מילדינדו, בירת ליליפוט ובית המלך אשר בה שיחה בין גוליבר ובין המזכיר הראש על דברי הממלכה ההיא גוליבר הבטיח את המלך לעזור לו במלחמותיו.

 

פרק חמישי

גוליבר מנע, בתחבולה נפלאה, את האויב מפשוט על הארץ המלך שם לו שם כבוד ויגדלהו מלאכי מלך בלי-פוסכו באים לבקש שלום מעון המלכה עולה באש; גוליבר משכיל להציל את שארית הארמון.

 

פרק ששי

תושבי ליליפוט; חכמתם חוקיהם ודרכיהם; דרך החינוך אשר הם נותני לילדיהם חיי גוליבר בארץ הזאת קנאתו לכבוד אשה גדולה.

 

פרק שביעי

גוליבר שמע כי יועצים עליו רעה לשומו כבוגד, והוא בורח אל בלי-פוסכו שם מקדמים פניו בכבוד.

 

פרק שמיני

 

גוליבר מוצא לו דרך לצאת מבלי-פוסכו, ואחר תלאות שונות שב בשלום אל ארצו ואל מולדתו.

 

ספר שני / מסע לבּרוֹבּ-דין-נג

פרק ראשון

סער גדול; הסירה הגדולה יוצאת להביא מים לאניה גוליר עולה על היבשה לראות את הארץ אנשי הסירה עזבו אותו על החוף; איש מילידי הארץ תפש אותו ויביאהו אל אחד איש אדמה שם אספו אותו הביתה מקרים ופגעים שונים אשר קרו אותו תיאור  התושבים.

 

פרק שני

תיאור בת האכר גוליבר מובל אל עיר השוק, ומשם אל עיר המלוכה; המקרים אשר קרו אותו בדרך.

 

פרק שלישי

גוליבר בא אל בית המלכות המלכה קונה אותו מיד האכר אדוניו, ונותנת אותו אל המלך גוליבר מתוכח עם החכמים הגדולים אשר להוד מלכותו בבית המלכות מיחדים מעון לגוליבר המלכה טובה לו מאד הוא עומד למגן בעד כבוד ארצו דברי ריבות בינו ובין הגמד אשר למלכה.

 

פרק רביעי

תיאור המדינה ההיא הצעת תיקונים במפות הארץ החדשות בית המלך, ודברים אחדים על עיר המלוכה דרך המסעות אשר לגוליבר תיאור המקדש הגדול.

 

פרק חמישי

מקרים ופגעים אשר מצאו את גוליבר משפט מות הנעשה ברוצח גוליבר מראה כי הוא תופש משוט מהיר במלאכתו.

 

פרק ששי

מעשי גוליבר ותחבולותיו למען הפיק רצון מן המלך והמלכה מראה כשרונו בנגינה המלך שואל לשלטון באנגליה, וגוליבר מגיד לו הממלך מחוה דעתו על הדברים האלה.

 

פרק שביעי

אהבת גוליבר את ארצו הוא מציע למלך דבר, אשר יהיה לו לעזר רב, ולא קיבל המלך נבער מדעת בדברי המדינות המדעים בארץ ההיא חסרים ומוגבלים מאד חוקיהם, עניני צבאם, והמפלגות המדיניות אשר להם.

 

פרק שמיני

המלך והמלכה יוצאים אל גבולות ארץ גוליבר נחוה עליהם סיפור מפורט על דבר צאתו את הארץ תשובתו לאנגליה.

 

ספר שלישי / מסע לארצות לאפוטה, בּאלני-בּארבּי, לוג-נג, גלוב-דוב-דריב ויפּאן

פרק ראשון

גוליבר נוסע למסעיו בשלישית נשבה בידי שודדי הים רשעת איש הולאנדי עלותו על אי הוא נאסף אל לאפוטה.

 

פרק שני

דרך הרוח אשר ליושבי לאפוטה והליכותיהם חכמתם ודעתם המלך ואנשיו איך קידמו שם פני הנוסע התושבים מפחדים תמשיחותיו עם השר ההוא.

יד ודואגים תמיד תיאור הנשים.

פרק שלישי

חזיון פלא, אשר פתרונו בחכמות הפילוסופיה והתכונה החדשות אנשי לאפוטה השכילו מאד בחכמת התכונה תחבולות המלך להכריע מתקוממיו.

 

פרק רביעי

הנוסע עוזב את לאפוטה, מובל אל באלני-בארבי, בא אל עיר הממלכה תיאור עיר הממלכה ומסיביה איש שר וגדול מאסף אותו ברצון שיחותיו עם השר ההוא.

 

פרק חמישי

גוליבר מבקר בבית המדרש הגדול בלאגאדו תיאור בית המדרש לפרטיו המלאכות אשר עשו בהן המורים.

 

פרק ששי

עוד על דבר בית המדרש גוליבר מציע תיקונים, והצעתו מתקבלת בכבוד.

 

פרק שביעי

גוליבר עוזב את לאגאדו בא אל מאלדונדה לא היתה אניה מוכנה הוא נוסע לגלוב-דוב-דריב המושל מקבל פניו.

 

פרק שמיני

עוד על דבר גלוב-דוב-דריב תיקוני שגיאות בדברי הימים הישנים והחדשים.

 

פרק תשיעי

גוליבר שב אל מלדונאדה יוצא באניה אל ממלכת לוג-נג נעצר שם עד בוא דבר מאת המלך בואו לפני המלך חסדי המלך על עבדיו.

 

פרק עשירי

תהילת אנשי לוג-נג בני אל-מות שיחות על אודותיהם בין המחבר ובין אנשים מגדולי הארץ.

 

פרק אחד-עשר

גוליבר עוזב את לוג-נג ומפליג ליפאן משם הוא שב באניה הולאנדית לאמשטרדם, ומאמשטרדם לאנגליה.

 

ספר רביעי / מסע לארץ ההוּינהנהוּנים

פרק ראשון

גוליבר נוסע כרב-חובל לאניה אנשיו קושרים עליו אוסרים אותו ימים רבים בתא מטילים אותו על שפת הים בארץ לא נודעה הוא נוסע הלאה אל תוך הארץ תיאור ה"יאהוּ"ים, חיה מוזרה גוליבר פוגש שני "הוינהונים".

 

פרק שני

גוליבר הובל על ידי הוּינהנם אחד אל ביתו תיאור הבית קבלת פני גוליבר מזון ההוינהנם מצוקת גוליבר מאין בשר לסוף הוקל לו מאכלו בארץ הזאת.

 

פרק שלישי

גוליבר נותן לבו ללמוד את הלשון אדוניו ההוינהנם עוזר לו ללמוד את לשונם תיאור הלשון הזאת הוינהנהונים רבים ונכבדים באים לראותו הוא מספר לאדוניו בקצרה את דברי מסעיו.

 

פרק רביעי

מושגי ההוינהנם על אמת ושקר דברי גוליבר אינם לרצון לאדוניו גוליבר מספר ביתר פרטים על אודותיו, ועל הקורות אותו במסעו.

 

פרק חמישי

גוליבר מספר לאדוניו, כפקודתו, על מדינת אנגליה, סיבות המלחמה בין המושלים באירופה גוליבר החל לבאר את החוק האנגלי.

 

פרק ששי

עוד על ממלכת אנגליה בימי המלכה אנה דרך ראש המיניסטרים בבתי המלוכה באירופה.

 

פרק שביעי

האהבה הגדולה אשר אהב גוליבר את ארץ מולדתו הערות אדוניו על חוקת אנגליה ועל משטרה, אשר תיאר אותם גוליבר; הקבלות והשוואות הערות אדוניו על טבע האדם.

 

פרק שמיני

גוליבר מודיע פרטים רבים מחיי היאהוּדים המעלות הטובות אשר להוינהנהונים החינוך וההתעמלות של ילדיהם אסיפתם הכללית.

 

פרק תשיעי

ויכוח גדול באסיפה הכללית של ההוינהנהונים חכמת ההוינהנהונים הבנינים בארצם דרך קבורת מתיהם קוצר לשונם.

 

פרק עשירי

משק ביתו וחייו הטובים בתוך ההוינהנהונים עלותו במעלות המידות הטובות מתוך שיחותיו עמהם שיחותיהם גוליבר קיבל הודעה מאת אדוניו, כי עליו לצאת את הארץ נפשו עליו התעטפה מצערו, אבל נכנע הוא זמם ועשה לו סירה בעזרת אחד מעבדי אדוניו, וירד הימה בהפקידו גורלו ביד המקרה.

 

פרק אחד-עשר

מסע גוליבר בתוך סכנות הוא בא אל הולאנד החדשה בתקוה לשבת שם נפצע בחץ אשר ירה אחד מילידי הארץ נתפש והובא בחזקה אל אניה הולאנדית רב החובל נוטה אליו חסד גוליבר הגיע אל אנגליה.

 

פרק שנים-עשר

אהבת האמת בגוליבר מה ראה לפרסם את הספר הזה הוא נותן דופי בנוסעים הנוטים מן האמת גוליבר מנקה נפשו מכל מחשבה רעה בכתיבתו הוא עונה על תוכחה ערך יצירת מושבות תהילת ארץ מולדתו זכות הכתר על הארצות המתוארות על ידי גוליבר המעצורים על דרך כיבושן גוליבר נפרד באחרונה מן הקורא מציע דרך חייו למופת לעתיד יועץ עצות טובות וגומר.

מכתב מאת רב-החובל גוליבר אל סימסון קרובו.

יצחק שנהר: אחרית דבר[iii]

 

ספר ראשון

מסע ליליפוט

פרק ראשון

גוליבר מספר על אודותיו ועל בית אביו – הסיבות אשר המריצוהו בראשונה לנסוע – האניה נשברה והוא שוחה למלט נפשו – נמלט אל חוף הים בארץ ליליפוט – נשבה ויובל אל הארץ פנימה

לאבי היתה אחוזה קטנה בנוטינגמשיר;  אני הייתי השלישי בחמשה בנים.  בהיותי בן ארבע עשרה שלח אותי אבי אל "עמנואל קוליג'" אשר בקמבריג', שם ישבתי שלוש שנים, ואשקוד על לימודי;  ויהי כי קצרה יד אבי מכלכל אותי בהון ביתו המעט (אף כי הכסף אשר נועד לשנה למחיתי היה מצער), הלכתי ואהי חניך לאדון ג'ימס ביטס, רופא מהולל בלונדון, ואעש עמו ארבע שנים;  והכסף המעט אשר שלח לי אבי לעתים לא-מזומנות, הוצאתי ללמוד מלאכת יורדי-ים וסעיפי-הנדסה אחרים, אשר יש חפץ בהם ליוצאי מסעות, שכן האמנתי כי זה יהיה חלקי וגורלי ביום מן הימים.  ובצאתי מאת פני האדון ביטס שבתי אל בית אבי, ובעזרתו ובעזרת ג'והן דודי ועוד אחרים מקרובי קבצתי על ידי ארבעים ליטראות, ושלושים ליטראות לשנה הבטיחוני לתת לי עוד, להיות לי למחיתי בעיר לידן[iv];  שם למדתי ידיעות הטבע שנתיים ימים ושבעה חדשים, בדעתי כי ידיעות כאלה תהיינה דרושות לי במסעי בדרך רחוקה. 

כמעט שבתי מלידן ומורי הטוב, האדון ביטס, המציא לי משרת רופא באנית "דרור" אשר בעליה רב-החובל אברהם פּאנל, ואעש עמו שלוש שנים וחצי, ואסע פעם או שתים אל ארץ הקדם ואל מקומות אחרים.  בשובי היה עם לבבי לשבת בלונדון והאדון ביטס, מורי, חיזק את ידי לזאת ויודע שמי לחולים רבים, אשר ידרשו אלי.  רכשתי לי בית קטן ברחוב היהודים הישן, וגם שמעתי לאשר יעצוני כי אשנה את מצבי ואקח אשה את מיסיס[v] מרי ברטון, הבת השניה לאדון אדמונד ברטון, מוכר בגדי צמר ברחוב השער החדש, ועליה נתנו לי נדוניה ארבע מאות ליטראות.

אך במות מורי הטוב ביטס מקץ שנתיים ימים, ואוהבים ורעים היו לי אך מעט, היו מעשי הולכים ודלים;  כי לבי לא נתנני לנהוג כמנהג הרע אשר אחזו רבים מאד מחברי[vi].  ובכן נועצתי את אשתי ואת אנשים אחדים ממיוּדעי ואשים פני לשוב לרדת הימה.  ואהי רופא בשתי אניות, אחת אחר אחת, וארב לנסוע שש שנים אל הודו המזרחית ואל הודו המערבית, ויהיו לי מסעי אלה לשית על הוני נוספות.  השעות אשר נשארו לי מעבודת משמרתי בליתי בקרוא ספרים טובים, ספרי מופת ישנים וחדשים, כי תמיד היו עמי ספרים רבים;  ובהיותי על החוף שמתי עיני אל דרכי בני העם ואל הליכותיהם ואלמד לשונם, ונקל היה לי לעשות זאת בשל כח-זכרוני החזק.

המסע האחרון במסעי אלה לא עשה פרי כאשר עם לבבי, ותקצר נפשי בים ואומר לשבת בית עם אשתי ועם משפחתי.  ואצא מרחוב היהודים הישן אל פטר-לין ומשם יצאתי אל ופינג, כי קויתי למצוא עבודה בתוך המלחים; אך תקותי לא באה.  שלוש שנים ישבתי ישוֹב וחכה כי ישתנו הדברים לטוב, עד אשר נלאיתי לחכות ואבוא בברית עם רב החובל ויליאם פריצ'רד בעל אנית "אילה", אשר קרא לי לעבוד עמו בשכר טוב, והוא שם פניו לנסוע אל ים הנגב[vii].  פרשנו בים מבריסטול ביום 4 למאי שנת 1699, וראשית דרכנו היתה צלחה מאד.

אין את נפשי להלאות את הקוראים בספרי להם את כל פרשת התלאה  אשר מצאתנו בימים ההם; אגידה איפוא רק זאת, כי בנסענו משם אל הודו המזרחית הוטלנו בכוח סער גדול אל צפון-מערב לארץ ון-דימון[viii].  ראינו והנה אנחנו ברוחב '2 30° נגבה.  שנים עשר מאנשי האניה מתו מרוב עבודה ומחוסר מזון טוב;  והנותרים כמעט חלו מאין אונים.  בחמישי לחודש נובמבר הוא יום ראשית הקיץ בגלילות ההם, והעת היתה עת ערפל, צפו המלחים וראו והנה סלע בים, דרך חצי כבל בינו ובין האניה.  אך הרוח היה חזק מאד ויטל את אניתנו אל הסלע וגם נופצה בפגעה בו.  ששה מאנשינו, ואני בתוכם, הורידו סירה אל הים ויתאמצו להחלץ מן האניה ומן הסלע.  חתרנו, לפי חשבוני, כשלושה מילים, עד אשר לא היה בנו עוד כח לעבוד, אחרי אשר גם באניה כבדה עלינו העבודה מאד.  ובכן הפקדנו נפשותינו ביד הגלים, ומקץ חצי שעה נהפכה הסירה בכל מדחפה אשר חולל פתאום רוח מן הצפון.  מה היה לחברי אשר היו עמי בסירה, לאשר נמלטו אל הסלע ולאשר נשארו באניה לא אוכל להגיד, אך אדמה בנפשי כי אבדו כולם.  ואני שחיתי בים אל אשר נשאוני הרוח והזרם.  נסיתי פעם בפעם להוריד את רגלי, והנה אין מעמד; אך כאשר התעטפה עלי נפשי כמעט מאין בי עוד כח לשחות, והנה קלו המים ואמצא מעמד לכף רגלי;  גם הסער נח מזעפו.  שיפוע המורד היה קטן מאד, עד אשר הלכתי כמעט דרך מיל אחד עד בואי אל החוף, והדבר היה, כאשר שערתי בנפשי, כשמונה שעות בערב.  הלכתי אל עבר פני מהלך חצי מיל, אך לא נגלו לי כל עקבות תושבים או בתים – ואולי לא יכולתי לראותם, כי כשל כוחי.  הייתי עיף מאד, ונוסף על זה החום הגדול וחצי המידה יין-דגן אשר שתיתי אחרי עזבי את האניה, ובכן נפלה עלי תרדמה.  שכבתי על הדשא, אשר היה קצר ורך, ואישן שינה טובה, אשר לא ישנתי כמוה מעודי ואשר האריכה, לפי חשבוני, כתשע שעות ויותר, כי בהקיצי משנתי והנה האיר היום.  נסיתי לקום, אך לא יכולתי לנוע;  שכבתי במקרה על גבי, ובהקיצי והנה זרועותי ורגלי אסורות היטב אל הארץ מזה ומזה, וכן גם שער ראשי, אשר היה ארוך ועבות.  יתרים רבים דקים עברו גם על גויתי מפרקי זרועי עד שוקי.  יכולתי אך להביט למעלה;  השמש יצא בגבורתו והאור פגע בעיני.  סביבותי שמעתי קול המון, אך במצב אשר הייתי בו, לא יכולתי לראות מאומה בלתי אם את השמים.  עוד מעט והנה כמו נפש חיה זוחלת על רגלי השמאלית, עולה לאטה על גויתי עד עברה על לבי ומשם והלאה עד הגיעה כמעט אל סנטרי; נטיתי עיני למטה ככל אשר יכולתי, וראיתי והנה כמראה אדם, גבהו לא הגיע לשש אצבעות, קשת וחיצים בידיו ואשפה תלויה על גבו.  והנה עוד כארבעים נפש אדם, כמוהו למינהו (כאשר שערתי בנפשי), עולים אחריו.  השתוממתי עד מאד ואזעק זעקה גדולה עד אשר נבהלו כולם וימהרו וישובו על עקבם; מהם קפצו מעל גויתי ארצה מזה ומזה והרבו במפלתם פצע וחבורה, כאשר הוגד לי אחרי כן.  בכל זאת שבו עוד מעט, והאחד אשר נועז להרחיק לכת מיתר רעיו להביט אל מלוא פני, נשא את ידיו ואת עיניו כמשתומם ויקרא בקול דק אך ברור "היקינא דיגוּל!" ורעיו שנו אחריו את המלים האלה פעמים רבות, ואני אז טרם אבין להם.  שכבתי כל העת הזאת בצרת-נפש, כאשר יבין הקורא; ובהתאמצי להתפתח מוסרי גוי, הצלחתי לאחרונה להסיע את היתדות ולנתק את היתרים אשר אסרו את זרועי השמאלית אל הארץ; כי בהרימי אותה אל מול פני, ראיתי ואדע איכה עשו באסרם אותי.  התעוררתי ואנער בכל מאמצי כחי, עד אשר גדל כאבי מאד, וארפה מעט את האסוּרים אשר נקשר בהם שער ראשי מצדי השמאלי, ובכן יכולתי להסב את ראשי ברוחב שתי אצבעות.  אך היצורים הקטנים נסו ונפוֹצו מעלי גם הפעם בטרם אוכל לתפוש אותם; שמעתי זעקה גדולה בצליל קול דק מאד, ואחר שמעתי את האחד קורא ברמה: "טוֹלגוֹ פוֹנאק!" וכרגע והנה נחתו בידי השמאלית מאה חיצים ויותר, אשר היו לי כמאה מחטים.  גם ירו שפעת חיצים למעלה אל מול פני רקיע השמים, כאשר נעשה אנחנו בכדורי מקלעים באירופה, מהם שבו נפלו, כאשר אדמה בנפשי, על גויתי (אף כי לא ידעתי בנפלם) ומהם על פני, אשר מיהרתי לכסות בידי השמאלית.  כאשר חדל מטר החיצים, נאנחתי מכאב לב; ואחר כי שבתי התאמצתי להתפתח ממוסרותי, ירו שנית המון חיצים רב מבראשונה, ויש אשר ניסו לדקור אותי ברמחים אל צלעותי; אך לאָשרי הייתי לבוש מחלצה עשויה עור ראֵם ולא יכלו להבקיעה.  אז אמרתי בלבי אין לי טוב כי אם אשכב דומם.  ויהי עם לבבי לשכב ככב עד הלילה ואז אוכל על נקלה לפתוח מוסרותי מעלי בידי השמאלית אשר הותרה; ואשר ליושבי הארץ, האמנתי כי יכול אוכל להתחרות בכל צבאותם, ויהיו גדולים ועצומים מאד, ולעמוד נגדם, אם אמנם קומת כולם כקומת האחד אשר ראיתי.  אך לא כן נפל הדבר.  כראות האנשים כי שקטתי, חדלו לירות חיצים;  אך בקול ההמון אשר שמעתי, הכרתי כי מספרם הולך ורב, וממני והלאה כארבע אמות, נגד אזני הימנית, שמעתי קול הולם-פעם כקול אנשים עושי מלאכה; הסיבותי את ראשי, ככל אשר נתנו אותי האסורים והיתדות, אל העבר ההוא, וארא והנה במה בנויה, כאמה וחצי גבהה מעל הארץ וארבעה מתושבי המקום תכיל, ושנים או שלושה סולמות לעלות בהם על הבמה; ואחד, אשר היה מראהו כאדם המעלה, נאם באזני נאום ארוך אשר לא הבינותי ממנו הגה.  אך עלי להזכיר, כי בטרם יחל שאת נאומו קרא שלוש פעמים "לאנגרוֹ דיהוּל סאן!" (המלים האלה ואשר לפניהן נשנו אחרי כן באזני וגם ביארו אותן לי).  לקריאה הזאת באו כרגע כחמשים מיושבי הארץ ויכרתו את היתרים אשר אחזו את ראשי בצדו השמאלי, ובכן יכולתי להסב אותו אל הימין ולראות את הדובר בי ואת תארו ואת עמדתו.  הוא היה אדם בחצי ימיו וגדול משלושת האנשים הנלוים עליו, אשר האחד בהם היה משרתו ונושא שוּליו, ויהי בעיני ארוך מעט מאצבעי התיכונה; והשנים הנותרים עמדו עליו מימינו ומשמאלו לתמך-בו.  ובדברו היה כנואם לכל משפטיו וחוקותיו, ואני התבוננתי והנה בדבריו משפטים, אשר בהם הזהיר ויירא אותי, משפטים אשר בהם הבטיח הבטחות, הביע המון רחמיו, דיבר אלי טובות.  אני עניתי דברים מעטים, אך דברי היו בשפלות-רוח ובענוה רבה, ואָרים יד שמאלי ושתי עיני השמימה, כמו העידותי בי את השמש.  ויען אשר התעטפה עלי נפשי מרעב, כי לא בא אל פי כל מאכל שעות מספר מטרם עזבי את האניה, לא הבלגתי עוד על משאלות בטני ולא יכולתי להתאפק מהביע קוצר רוחי (אשר, אמנם, לא כדרך הארץ), ואשים פעם בפעם אצבעי אל פי, לאות כי מבקש אנכי אוכל.

הוּרגוֹ (כה ייקרא בפיהם שר וגדול, כאשר למדתי אחרי כן) ראה אותותי ויבן לי.  ירד מעל הבמה ויצו להציג סולמות רבים אל צדי, באלה עלו כמאה מיושבי המקום עלה ובוא עד פי, והמה נושאים סלים מלאים בשר, אשר הוכנו ואשר שולחו במצות המלך לשמועה הראשונה, אשר שמע על אודותי.  ראיתי והנה שם בשר חיות רבות, אך לא יכולתי להכיר אותן על פי חוש הטעם.  שם היו כתפים, כרעים ומתנים אשר מראיהן כמראה אשר לצאן והן עשויות היטב, אך קטנות היו מכנפי צפור דרור.  אכלתי אותן, שתים-שלוש פה אחד, ואקח ואוכל גם שלוש ככרות לחם פעם אחת, עביין ככדור קנה-רובה.  הם המציאו אלי אוכל מהרה כאשר יכלו ועל פניהם אותות שממון ותמהון על גדלי ועל כח-אכילתי.  אחרי כן נתתי להם אות כי צמאתי.  על פי אכלי הכירו, כי עליהם להרבות לי גם משקה לרויה, ובהיותם אנשים חכמים מאד, השליכו למעלה ביד חרוצים אחת הגדולות בחביות אשר היו להם, ויגלגלוה עד ידי וישברו את המגופה.  ואגיח את מלוא החבית אל פי פעם אחת.  נקל היה לי לעשות זאת, כי לא הכילה כולה רבע הין, ויהי טעמו כטעם יין בורגונד קל, אך נעים ממנו הרבה יתר מאד.  ויביאו לי חבית שניה, ואגמא אותה כולה פה אחד כראשונה.  ואתן אות כי יוסיפו להביא, אך לא היה להם עוד.  אחרי עשותי את הנפלאות האלה, הרימו קולם קול מצהלות, וירקדו על לבי רקוד והביע בפיהם פעמים רבות, כאשר בראשונה "היקינא דיגוּל", ויתנו לי אות, אשר אפיל ארצה את שתי החביות, אך קדם קידמו להזהיר את הניצבים למטה לנטות הצדה, ויקראו בקול רם "בוראק מיבולא", וכראותם את החביות מועפות באויר ויזעקו כולם פה אחד "היקינא דיגוּל"!.

לא אכחד, כי פעמים רבות, מדי עברם על גוי מפנים ומאחור, השיאני לבי לאחוז ארבעים או חמשים מהם, מן הראשונים אשר תשיג ידי, ולנפץ אותם ארצה.  אולם זכרתי את כל הבא עלי מידם גם בטרם יכלו חיציהם בי, ואת אשר ערבתי להם בכבודי – כי כן היה הדבר בעיני אחרי הכנעי מפניהם – ומעלות רוחי אלה חלפו מהרה.  ואף גם זאת, כי חוקי דרך-ארץ אשר בין האורח למקדמי פניו, היו לי לשום אותי כאסיר-תודה לאנשים האלה שככה הרבו לכבד אותי מהונם.  ואולם בקרב לבי השתוממתי מאד על עוז-הנפש אשר לקטני-ארץ אלה, כי ערבו את לבם לעלות ולהתהלך על גוי וידי האחת מותרה, בלי אשר יחרדו למראה יצור שגיא, כאשר הייתי בעיניהם.

אחרי כן, בראותם כי אינני מבקש עוד אוכל, בא לפני איש מרבי המלוכה מטעם הוד מלכותו, המלך.  הוד מעלתו עלה אל האצבע הקטנה אשר לרגלי הימנית  וילך הלוֹך ועלה עד בואו אל מול פני וכשנים-עשר איש עמו.  ויוצא את כתבי-עדותו החתומים בחותם המלך, ויערכם לעיני מקרוב, ואחר דיבר כעשרה רגעים.  בדבריו לא ניכר כל אות חימה, אך דבר דיבר אותם כמשפט חרוץ, כעצה יעוצה אשר אין להשיב;  ויור פעמים רבות באצבעותיו נכחו, אל המקום אשר היתה שם (כאשר נודע לי אחרי כן) עיר הממלכה במרחק חצי מיל, שמה אוּבל בדבר המלך אשר גמר עלי בסוד שריו ויועציו.  אני עניתי דברים אחדים, אך ללא הועיל, ואתן אות בידי המותרה, בשום אותה אל היד השנית (אך הניפותי אותה מעל לראש הוד מעלתו, פן אפגע בו או בעדתו), ואל ראשי ואל גוי, לאמור: מבקש אנוכי, כי ישלחוני חפשי.  הוא היה כמבין אל לבי, כי הניע ראשו, לאמור: לא, וידו היתה נטויה להורות, כי אובל כאסיר.  ואך נתן לי אותות אחרים להודיעני, כי לא אחסר אוכל ומשקה וכי ילכו עמי בדרכי נועם.  אז שבתי נסיתי לנתק את מוסרותי, והנה מטר חיצים מכאיבים נתך על פני ועל ידי, אשר היו מלאים אבעבועות וחיצים רבים עוד היו תקועים בהם, גם התבוננתי והנה האויב הולך ורב; ובכן ראיתי כי אין לי טוב בלתי אם להכנע מפניהם, ואתן להם אות לאמור: הנני, עשו בי כטוב בעיניכם.  על זאת שבו מעלי השר ואשר אתו ברב-נועם ובאור פנים.  ועוד מעט ואשמע את קול העם ברעוֹ והמלים "פּיפּלוֹם סילאן" נשנו פעם בפעם, והנה המון רב שוקק מצדי השמאלית, והמה פיתחו למוסרי, עד אשר יכולתי להתהפך אל צדי הימני.  אך בראשונה משחו את פני ואת שתי ידי במשחה הנותנת ריח טוב מאד ואשר הסירה מעלי ברגעים אחדים את כל כאב חיציהם.  האוכל והמשקה, אשר נתנו לי לשובע ולרויה ויהיו לי למשיבי נפש, וכל המעשים ההם אשר נעשו עמי אחרי אכלי ואחרי שתותי, הפילו עלי תרדמה.  ישנתי כשמונה שעות, כה הגידו לי אחרי כן, וגם לא היה זה כל פלא, כי הרופאים שמו, כמצות המלך, שיקוי מפיל תרדמה בחביות היין אשר השקוני.

אכן, כמעט נמצאתי ישן על הארץ אחרי עלותי על היבשה, נודע הדבר למלך ביד ציר שלוּח, והוא גמר עלי בסוד יועציו לאסור אותי ככל אשר סיפרתי למעלה (וכן עשו לי בלילה בעת שנתי), להמציא לי די אוכל ומשקה, ולהכין מכונה אשר תובילני אל עיר המלוכה.

העצה הזאת, אשר יעצו עלי, תיראה, אולי, כנועזה מאד וכמסוכנה, ואני בטוח כי כל מושל באירופה לא יעשה כן במקרה כזה.  אולם, לפי דעתי, עשו זאת לא אך ברוח נדיבה, כי גם בדעת ובחשבון;  כי לוּ ניסו האנשים האלה להרגני בעת שנתי בחניתותיהם ובחיציהם, הלא הקיצותי כמעט שנגע הכאב אל לבי, והכאב הלא יעיר ויעורר את זעפי ואת כוחי לנתק אסורי;  ואז נתונים המה בידי ואני לא אחוס ולא ארחם מהשחיתם.

יושבי הארץ הזאת מהנדסים טובים מאד ובכל מלאכת חרש וחושב עשו חיל להפליא, כי יד המלך הנודע לשם במגיני חכמה ומדע, היתה עליהם לטובה.  למלך הזה יש מכונות רבות המחוברות לאופנים, לשאת בהן עצים וכל משא כבד.  פעמים רבות יבנה את הגדולות באניות מלחמתו, אשר יש בהן עד תשע אמות לאורך, ביערים הצומחים עצי בנין, והוביל אותן על המכונות האלה דרך שלוש מאות או ארבע מאות אמה עד הים.  וחמש מאות חרשי-עץ ומכוננים ישבו מהרה לעשות במלאכה ולהכין מכונה אשר לא היה להם עוד כמוה לגודל.  והמכונה מבנה-עץ גבוהה כשלוש אצבעות מעל הארץ, כשבע אמות ארכה וכארבע אמות רחבה והיא ערוכה על עשרים ושנים אופנים.  קול הזעקה אשר שמעתי, היה קול תרועת העם, אשר הריע לקראת המכונה בבואה, והיא שוּלחה, כנראה, כארבע שעות אחרי עלותי על היבשה.  המכונה הוּבאה והוצגה על ידי לארכי בשכבי על הארץ;  אך הדבר הקשה היה לשאת אותי ולהרכיבני ברכב הזה.  אי לזאת תקעו בארץ שמונים יתדות, אמה אחת גובה כל יתד מעל הארץ, וחבלים חזקים מאד, עבים כעבי חוטי צרורות, חוברו בווים לחיתולים רבים, אותם חבשו עושי המלאכה מסביב לערפי, לידי, לגוי ולרגלי.  ותשע מאות איש מן החזקים בהם משכו את החבלים ביד גלילים רבים, אשר חוברו אל היתדות, ובשלוש שעות, או מעט מזה, לוּקחתי והוּטלתי אל המכונה ואוסרתי היטב.  כל זה הוגד לי אחרי כן, כי בעודם עושים עמדי את כל המעשים האלה, ישנתי אני שינה חזקה בכוח השיקוי המפיל תרדמה, אשר שמו בייני.  ואלף וחמש מאות סוסים מן החזקים בסוסי המלך, אשר גבהם כארבע אצבעות וחצי לאחד, הובילו אותי אל עיר הרחוקה משם, כאשר אמרתי, דרך חצי מיל.

כארבע שעות אחרי החילונו לעשות דרכנו, הקיצותי בשל-פגע, אשר כל השומע יצחק לו: בעמוד העגלה מעט, כי היה שם דבר-מה לישר או לתקון, והנה שנים או שלושה מילידי הארץ אשר נשא לבם אותם לראות מה מראה פני בשנתי, עולים ובאים אל המכונה, נגשים בלט אל פני, והאחד, פקיד בחיל המשמר, הביא את להב חניתו אל תוך נחירי השמאלית בעומק לא מעט, ויהי לי כמו נגע גבעול-קש באפי ואזורר בחזקה; על זאת חמקו ירדו מהרה ואנוכי לא ידעתי בעלותם וברדתם, וימי שלושה שבועות עברו עד הודעי מה היה לי שככה הקיצותי פתאום.  ביום ההוא יספנו לעבור דרך ארוכה ובערב עמדנו לנוח וחמש מאות חמש מאות חיילים עומדים על משמרתם מימיני ומשמאלי, חצים מחזיקים אבוקות וחצים חמושים קשתות וחיצים, נכונים לירות כמעט אנסה להנער.  ממחרת בצאת השמש הוספנו לעשות דרכנו וכעת הצהרים באנו עד כמאתים אמה לפני שער העיר.  המלך וכל בני לויתו יצאו לקראתנו, אך גדולי פקידי צבאו לא נתנו אותו כי ישליך את נפשו מנגד בעלותו על גוי.

במקום אשר עמדה העגלה, היה היכל עתיק, אשר נחשב לבנין הגדול בכל בניני הארץ הזאת, ואשר חוּלל לפני שנים ביד רוצח הורג אביו או אמו, ויטמא בעיני העם, כי עם קנא הוא מאד, וההיכל היה מן היום ההוא והלאה חול, פתוח לצרכי כל, וכל כלי תפארתו וכל קדשיו הוציאו ממנו אל מקום אחר.  את ההיכל הזה יעדו למעון לי.  השער הגדול הפונה צפונה היה כארבע אמות לגובה וכשתים לרוחב, ואני יכולתי לזחול בו על נקלה.  מזה ומזה לשער היה חלון קטן, גבהו מעל הארץ כשש אצבעות;  בחלון השמאלי נקבו חרשי המלך ארבעה חורים ויחברו אליהם אחת עשרה שרשרות, כמוהן כשרשרות שעוני הנשים באירופה, גם לתבנית גם לגודל כמעט, ואת קצות-השרשרות האחרים ריתקו אל רגלי השמאלית בשלושים וששה מנעולים.  מנגד להיכל הזה, בעבר הרחוב הגדול, במרחק כעשרים אמה, היה מגדל, גבהו כחמש אמות.  על המגדל הזה עלה המלך, ורבים משרי המלוכה אתו, לחזות בי, ככה הוגד לי אחרי כן, כי אני לא יכולתי לראותם.  חשבו ומצאו, כי מאה אלף תושבים ומעלה באו מן העיר לדבר הזה, ועל אף השומרים אותי, היו פעמים רבות, ככה אדמה בנפשי, כעשרת אלפים אשר עלו בסולמות על גוי.  אך עוד מעט העבר הקול, אשר לא יוסיפו עוד לעשות כן, והעובר על המצוה מות ימות.  כראות עושי המלאכה כי לא אוכל לנתק רתוקות רגלי, כרתו מעלי את כל מוסרותי אשר אוסרתי בהן עת הובילו אותי, ואני קמתי ברוח נכאה, אשר לא היתה לי כמוה מעודי. אך תרועת העם ותמהונו בראותו אותי קם וצועד, היו מעל כל אומר ודברים.  השרשרות אשר רגלי השמאלית נאחזה בהן היו כאמתיים אורך, ונתנוני לא אך ללכת אחור וקדם בחצי מעגל, כי גם (יען אשר אוסרתי בתוך ארבע אצבעות מן השער) לזחול בעד השער פנימה ולשכב מלוא ארכי בהיכל.

 

פרק שני

מלך ליליפוט, ורבים מגדולי הארץ עמו, באים לראות את גוליבר בבית משמרו – תיאור המלך ודרכיו – אנשים חכמים מועדים ללמד את גוליבר את לשונם – בדרכיו הטובים והנעימים מצא חן בעיני המלך – כיסי בגדיו נחפשו וחרבו וקנה-רובהו לוּקחוּ ממנו

כאשר שבתי לעמוד על רגלי נשאתי עיני ואביט סביבותי, ועלי להגיד, כי מעודי לא ראיתי מראה מלבב מזה.  כל הארץ מסביב נראתה לי כגן אחד רחב-ידים, והשדות הגדורים, ארבעים אמה השדה מרובע, היו בעיני כערוגות פרחים כולם.  בין השדות היו גם יערים קטנים, והגדולים בעציהם, ככה שיערתי למראה עיני, היו כשבע אמות לגובה.  השקפתי על העיר משמאלי והנה היא כמראה עיר אשר על במת מחזה.

במשך שעות אחדות כבד עלי מאד לחץ הצרכים הטבעיים.  ואין פלא בדבר, אחרי אשר עברו כמעט שני ימים מאז הריקותי את מעי.  נלחצתי עד מאד בין ההכרח ובין הבושה.  הדרך הטובה ביותר אשר נראתה לי היתה לזחול אל ביתי (וכן עשיתי), ואחרי אשר סגרתי את השער בעדי, הלכתי ככל אשר נתנוני מוסרותי, והתפרקתי את הסבל המעיק ההוא.  ואולם רק בפעם הזאת עשיתי מעשה לא-טהור כזה;  ואך זאת אקוה כי הקורא הישר ידון אותי לכף זכות אחרי השיבו אל לבו באמת ובתמים את המצוקה הקשה אשר הייתי בה אז.  מן העת ההיא והלאה הייתי נוהג תמיד מדי קומי משנתי לעשות את הדבר הזה בחוץ בלכתי עד קצה מוסרותי;  ובכל בוקר, בטרם יבואו אנשים, שקדו להוציא את החומר הנתעב-למראה בעגלת-משא ביד שני משרתים אשר יעדו לעבודה הזאת.  לא הייתי מאריך לדבר על ענין, אשר אולי איננו חשוב למבט הראשון, לולא ראיתי צורך להצדיק לפני הקהל את הליכותי בעניני נקיון, כי שמעתי דיבת רבים משוטני, אשר טוב בעיניהם, במקרים אלה וכאלה, לנטות קו ספק על הליכותי ההן.

ככלותי לעשות את המעשה ההוא יצאתי מביתי החוצה לשאוף רוח צח.  והמלך ירד מעל המגדל וילך לקראתי והוא רוכב על סוסו.  אך כמעט הרבה מאד במחיר מעשהו זה, כי הסוס, אף כי לומד היטב, התקומם על רגליו האחרונות למראה הזה, אשר לא הסכין אליו מעודו, כי הייתי בעיניו כהר נע;  אך המלך, אשר היה רוכב אָמן, החזיק מעמד עד אשר מיהרו אליו אנשיו ויאחזו ברסן והוד מלכותו ירד מעל הסוס.  אחרי רדתו התבונן בי מסביב וישתאה לי מאד, אך נשמר לעמוד מהלאה למידת השרשרת אשר הייתי אסור בה.  ויצו את הטבחים ואת המלצרים אשר היו נכונים לפקודה, כי ישימו לפני לאכול ולשתות.  ויביאו וימציאו אלי את הכל על עברות בעלות אופנים, אשר דחו אותן אל מול פני עד אשר יכולתי לשלוח ידי אליהן.  לקחתי את העברות וברגעים מספר הריקותי את כולן;  עשרים עברות היו מלאות אוכל, ועשר – יין הרקח; כל עברה ועברה מן הנושאות אוכל היתה למלא פי פעמיים-שלוש, ומלוא עברה אחת יין, אשר הכילה עשרה כלים – בקבוקי חרש קטנים – הריקותי אל פי פעם אחת, וכן עשיתי ליין הנותר.  המלך והנסיכים הצעירים מזרע המלוכה, אנשים ונשים, וגבירות רבות המשרתות לפניהם, ישבו מרחוק מעט באפריונים, אך אחרי המקרה אשר היה לסוס המלך, ירדו ויבואו עדיו.  ועתה הנני לתאר אותו.  גדול הוא, כדי רוחב צפרני, מכל שריו ויועציו היושבים לפניו, והדבר הזה לבדו די לתת יראתו על פני כל רואיו.  על פני ילין עוז-גבר, שפתו שפה "אוסטרית"[ix] ואפו כפוף בעין-הקשת;  מראה פניו כצבע הזית;  עמדתו ישרה, קוממיות;  אברי גוו מתאימים היטב אחד לאחד, כל תנועותיו מלאות חן והליכתו אומרת הוד-מלכות.  ימי הבחרות הנה עברו לו אז, כי בן שמונה ועשרים שנה ושלושת רבעי שנה היה בעת ההיא.  מאלה היו ימי שני מלכותו כשבע שנים.  בהן ראה בטוב ויהי מאושר ויתגבר כמעט תמיד על אויביו במלחמה.  שכבתי על צדי, למען אוכל להתבונן בו היטב, ופני היו נוכח פניו, והוא עמד אך כשלוש אמות ממני והלאה;  אולם מני אז נשאתיו פעמים רבות על כפי, על כן לא אוכל לשגות בתארי אותו.  תלבשתו היתה פשוטה מאד, וגזרתה דמתה מעט לתלבושת בני אסיה ומעט לתלבושת בני אירופה, אך על ראשו היה קובע קל עשוי זהב ומשובץ אבנים יקרות, ועל זר הקובע נוצה.  חרבו היתה שלופה בידו, לעמוד על נפשו אם אנתק מוסרותי;  אורך החרב כשלוש אינצ'ות, הנצב והתער היו זהב משובץ ספירים;  קולו היה דק, אך בהיר וברור מאד ואני יכולתי לשמוע אותו היטב בעת עמדי על רגלי.  הגבירות ואנשי המלך היו כולם מלובשים ברב פאר והדר, עד אשר נראה לי מקום-עמדתם כסינר פרוש על הארץ והוא מרוקם תמונות זהב וכסף.  הוד מלכותו דיבר אלי פעמים רבות ואני עניתיו, אך איש ממנו לא יכול להבין אף הגה בדברי רעהו.  ושם היו רבים מכוהניו ומחכמיו יודעי דת ודין (ככה שפטתי על פי לבושם), אשר נצטוו לערוך אלי מלים ואני דיברתי אליהם בכל הלשונות אשר ידעתי אם מעט ואם הרבה, הלא הן גרמנית, הולנדית, רומית, צרפתית, ספרדית, איטלקית ולשון הפראנקים[x] אך כל זה ללא הועיל.  מקץ שתי שעות הלכו להם המלך ואשר אתו, ועלי החזיקו המשמר, לעצור בעד משובת ההמון, אשר לא יכלו עוד להאריך נפשם ויתגודדו עלי מקרוב, ככל אשר יכלו לערוב את לבם לגשת, ויש אשר העזו פניהם ויורו חיציהם בשבתי לפתח ביתי על הארץ, וחץ אחד כמעט פגע בעיני השמאלית.  אך שר הגדוד ציוה לתפוש ששה מראשי המציקים לי ולתת אותם אסורים על ידי, כי אמר אך זה העונש הראוי לתת להם.  ויעשו להם אנשיו כן ויהדפום באחורי חניתותיהם עד אל גבול מגע ידי.  ואקח את כולם בכף ידי הימנית, ואָשים חמשה מהם בכיס מעילי ולששי עשיתי כמו ביקשתי לאכול אותו חי.  המסכן זעק מרה, ושר הגדוד ופקידיו חרדו לנפשו, ואף כי בראותם אותי מוציא את אולרי מחיקי;  אך עוד מעט הרגעתי אותם, כי פני הביעו נעימות ואני כרגע קיצצתי את היתרים, אשר היה אסור בהם, ואציגהו בנחת על הארץ, ויברח לו.  כן עשיתי לנותרים, אשר הוצאתי אותם אחד אחד מכיס מעילי ואנתק מוסרותיהם ואשלחם לנפשם.  התבוננתי וארא והנה גם אנשי הצבא גם העם רצו מאד את מעשה החסד והחנינה הזה אשר עשיתי וגם סיפרו עליו בשער המלך ותיזכר לי זאת לטוב.

לעת ערב באתי בדי עמל אל ביתי ואשכב על הקרקע; ככה עשיתי כשבועים ימים, ובימים האלה ציוה המלך להכין לי מיטה למשכבי.  ויביאו בעגלות שש מאות מיטות עשויות למידת ילידי הארץ, ויחברו אותן בביתי להיות לי למיטה;  מאה וחמישים מיטות תפרו יחדיו ותהיינה די ארכי ורחבי, ואת אלה כפלו ארבעתים; אך המיטה הזאת לא היתה לי די מגן מקשי-הקרקע, אשר היה רצוף אבנים חלקות.  על פי המתכונת הזאת עשו לי סדינים, כסתות ושמיכות, אשר היו די  טובים לאיש ידוע-עמל ותלאה ימים רבים, כמוני.

והשמועה על בואי עברה בכל הממלכה והמונים המונים לרוב מאד, עשירים, נרפים ומרדפי חדשות, באו לראותני;  עד אשר כמעט ננערו הכפרים מיושביהם;  ומי יודע מה רבה העזובה בעבודת האדמה ובמשק הבתים, לולא הוד מלכותו המלך עמד בפרץ, בפקודות ובהודעות אשר הוציא מלפניו לרוב, להשיב רגלי העם איש אל שדהו ואיש אל נוהו.  דבר ציוה המלך כי כל אשר ראה אותי פעם אחת, ישוב אל ביתו ולא יזיד לבוא בגבול מעוני חמשים אמה סביב כי אם על פי רשיון המלכות;  ויהי הדבר זה למקור שלמונים רבים לסופרי הממשלה.

והמלך נועץ עם שריו פעמים רבות לדעת מה ייעשה בו, ואחד מדורשי שלומי וטובתי, איש גדול ונשוא-פנים אשר בא בסוד המועצה, הגיד לי אחרי כן, כי היו נבוכים ואובדי עצות על אודותי.  דאוג דאגו פן אנתק מוסרותי ואתפרץ, פן ירבה מאד הכסף היוצא על מחיתי ובא רעב על הארץ.  ויש אשר יעצו להמיתני ברעב או לירות אל פני ואל ידי חיצים מרעלים לכלותני בן-לילה ונחלצו מצרתי.  אך השב השיבו אל לבם, כי באוש פגר גדול כזה  יוכל להביא מגפה על עיר המלוכה, ואולי גם תפרוץ מסביב על פני כל הממלכה.  עודם מתיעצים על אודותי ופקידי החיל באו עד אל פתח אולם-המועצה הגדול, ושנים מהם, אשר נפתחו לפניהם דלתים, סיפרו את אשר עשיתי עם ששת האנשים החטאים הנזכרים למעלה, בהסגיר אותם שר-הגדוד בידי.  ויגע הדבר עד לב הוד מלכותו וכל יועציו, וייהפך לבבם עלי לטוב.  ומשלחת אנשים יצאה מטעם המלך אל כל הכפרים, אשר בגבול עיר המלוכה, תשע מאות אמה סביב, לצוות אותם אשר ישלחו בבוקר בבוקר ששה בקר וארבעים צאן וכל מאכל למחיתי, מלבד לחם ויין ושיקויים אחרים לפי המתכונת הזאת, והכסף מחיר כל אלה ישולם מאוצר המלך.  כי השליט הזה חי על תבואת אחוזותיו, ואך לעתים רחוקות, כי יפול דבר גדול, יקח לו תרומה מאת נתיניו, אשר עליהם לעזור לו במלחמותיו מהונם.  ושש מאות איש העמידו לפני לשרתני, ושכר ניתן להם למחיתם, ואהלים מרווחים וטובים נטו להם מזה ומזה לפתח ביתי.  גם ניתנה פקודה, אשר שלוש מאות חייטים יעשו לי חליפות בגדים, על פי דרך הארץ הזאת;  ואשר ששה אנשים מגדולי חכמי המלך ילמדו אותי את לשונם;  ואשר סוסי המלך והשרים וסוסי חיל-המשמר ילומדו פעמים רבות לעיני, למען יסכינו עמי.  כל הפקודות האלה נשמרו ונעשו ובימי שלושה שבועות עשיתי חיל בדעת לשונם, ובעת הזאת הואיל המלך לכבדני פעם בפעם בבואו לראות פני, וייטב בעיניו לעזור למלמדי בהורותם אותי.  גם הנה החילונו לשיח יחד כפי היכולת והדברים הראשונים אשר למדתי היו דברי בקשה כי ישלחני בשלום, ואת בקשתי זאת שניתי יום יום ואני כורע על ברכי.  תשובתו, כפי אשר יכולתי להבין אותה, היתה כי הדבר הזה בוא יבוא בעתו, כי אין להגות בו בטרם יובא לפני המועצה וכי בראשונה עלי "לומס קלמין פיסו דיסמאר לון אימפוסו" – לאמור, להשבע כי אשמור ברית-שלום לו ולממלכתו.  ואולם הלוך ילכו עמי בטוב ובנעימים, ועצתו אלי כי אאריך נפשי ואצניע לכת ובזאת אפיק רצון ממנו ומנתיניו להיות לבבם טוב לי.  גם ביקש, אשר לא ירע בעיני בצוותו את הפקידים המופקדים לדברים כאלה לחפש את כל אשר עמי, כי אולי נושא אני בחיקי כלי נשק רבים אשר, אם גדלם מתאים לגודל איש מפליא כזה, היה יהיו נוראי-עלילה עד מאד.  הגדתי להוד מלכותו, מעט במלים, מעט באותות, כי הנני להשלים חפצו וגם הייתי נכון להתפשט את בגדי ולנער כיסי לעיניו.  ויענני כי לפי חוקי הממלכה יחפשו שנים מפקידי צבאו את כיסי;  כי יודע הוא כי הדבר הזה לא יוכל להעשות אם לא ברצוני ובעזרתי;  כי בבטחונו אשר יבטח בצדקי ובישרי הוא נותן את פקידיו בידי;  וכי כל אשר יקחו ממני יושב לי בעזבי את הארץ או ישולם לי כסף מחירו ככל אשר אעריך אנכי.  לקחתי את שני הפקידים אל כפי, ואשים אותם בראשונה אל כיסי מעילי ואחר אל כל כיסי בגדי הנותרים.  מלבד כיסי השעונים ועוד כיס נסתר, אשר לא חפצתי כי יחפשו אותם, כי היו לי בהם דברים קטנים שאין כל חפץ בהם בלתי לי לבדי.  באחד הכיסים האלה היה לי שעון-כסף ובשני מעט זהב בתוך חריט.  האדונים האלה הביאו אתם עט, דיו ונייר, וכתבו כל דבר ודבר אשר ראו, וככלותם את מלאכתם, ביקשו אשר אורידם על הארץ, למען יתנו את הרשימה אל המלך.  את הרשימה הזאת תרגמתי אחרי כן, והנה היא בזה מלה במלה:

"ראשית, חפשנו חפש נמרץ בכיס המעיל הימני אשר לאדם-ההר הגדול (כן אתרגם את המלים קוינבוֹס פלסטרין) ולא מצאנו כי אם יריעת-בד עבה, רחבה מאד די היותה משטח לרגלים בחדר המשכית הגדול אשר להוד מלכותך.  בכיס השמאלי ראינו תיבת-כסף כבירה ומכסה כסף גם הוא, ואנחנו המחפשים לא יכולנו להרימה.  אמרנו לאדם-ההר ויפתח את התיבה, ואחד ממנו בא אל תוכה ויטבע עד ברכיו במין אבק אשר, בעלות ממנו מעט על פנינו, הסב לנו לשנינו עטישות רבות.  בכיס אפודו הימני מצאנו צרור שגיא ובו יריעות לבנות דקות פרושות אשה על אחותה, עביין כשלושה אנשים, והן קשורות יחד בחבל עבה ועליהן תוים שחורים אשר נראו לנו ככתב, לפי עניות דעתנו, גודל כל תו כמעט כחצי כף ידנו.  בכיס השמאלי היתה מין מכונה, אשר כעשרים בדים גדולים יוצאים מתחתיתה, כמוהם כבדי הגדר אשר לפני חצר הוד מלכותך;  באלה – ככה נדמה בנפשנו – יסרוק האדם-ההר את ראשו; כי לא הרבה הלאינו אותו בשאלות בראותנו כי כבד מאתנו להבינו בינה בדברינו.  בכיס הגדול אשר בימין כסותו התיכונה (כן אני מתרגם את המלה ראנפוּ-לא לאמור: מכנסי) ראינו עמוד ברזל נבוב, ארכו כקומת איש, והוא מחובר אל קורה כבירה הגדולה מן העמוד;  מן העמוד, מצדו האחר, יוצאות צלעות ברזל גדולות מאד, פליאות לקצב ולתבנית, ולא ידענו מה.  בכיס השמאלי – מכונה שניה כזאת.  בכיס הקטן מן הכיסים ההם, מימין, היו המון מטילי מתכת אדומה ולבנה, עגולים, מרוקעים, שונים זה מזה לגודל;  במטילים הלבנים, אשר כסף המה, כנראה, נמצאו גם גדולים וכבדים מאד, אשר אך ברב עמל יכולנו אני ורעי להרימם.  בכיס השמאלי היו שני עמודים שחורים בתבנית לא-ישרה, ואנחנו, בעמדנו בתחתית הכיס, לא יכולנו לנגוע בראשיהם כי אם בדי עמל.  האחד היה מכוסה ויהי בעינינו כמוצק אחד כולו, אך בקצה העליון אשר לעמוד השני נראה דבר-מה לבן, עגוֹל, ועביוֹ פי שנים בראשינו.  בכל אחד מהם היה לוח ברזל-עשות גדול מאד;  פקדנו עליו להראותנו אותם, כי אמרנו כלי משחית המה.  ויוציאם אחד אחד מתערו ויגד לנו, כי בארץ מולדתו היה לו האחד לגלח זקנו והשני לנתח בשר וכל מאכל.  שני כיסים היו אשר לא יכולנו לבוא בהם;  לאלה קרא בתי הנפש;  המה היו שני סדקים רחבים עשויים בראש כסותו התיכונה וסגורים היטב מפני לחץ בטנו.  מן הכיס הימני יצאה שרשרת כסף גדולה ומונה פליאה בקצה.  המרצנו אותו כי יוציא לעינינו את אשר בקצה השרשרת, והנה כמעשה גולה חציה כסף וחציה מין מתכת שקופה;  כי נשקפו לנו משם צלמים מוזרים ערוכים במעגל, ונשלח ידינו לנגוע בהם והנה החומר הבהיר עוצר בעד אצבעותינו.  האדם-ההר הקריב את המכונה לאזנינו, והנה קול רעש מאין הפוּגוֹת כקול טחנת-מים;  אין זאת כי מין חיה פליאה היא, או האלהים אשר הוא עובד;  והדבר השני הזה קרוב בעינינו מן הראשון, כי הגד הגיד לנו האיש (אם אמנם שמענו נכונה, כי בלשון עלגים דיבר אלינו), כי לא יעשה דבר בלעדיו.  אוּריו[xi] הוא – אמר האיש – וממנו עתותיו, עת לכל מעשה אשר יעשה בחייו.  מכיסו השמאלי הוציא רשת, גדולה כמעט די היותה למלאכת דייגים, אך עשויה היא להפתח ולהסגר כחריט לכסף, ולזאת גם יעדה;  מצאנו בתוכה מטילי מתכת צהובה מוצקים, אשר, אם אמנם זהב טהור הם, יהיה ערכם רב מאד.

ובחפשנו ככה, למלא דבר הוד מלכותך, את כל כיסי בגדיו חפש נמרץ, ראינו והנה הוא חגוּר חגוֹרה על מתניו, והיא עשויה עור חיה גדולה להפליא.  ובחגורה תלויה משמאלה חרב ארוכה פי חמשה בקומת איש, ומימינה אמתחת אשר שני תאים בקרבה, שלושה שלושה אנשים מעבדי הוד מלכותך יכיל התא האחד.  באחד התאים האלה היו כדורים רבים, עשויים מתכת כבדה מאד, עבי הכדור כעבי ראשינו, ולא יינשאו כי אם ביד חזקה;  ובשני ערימת גרגרים שחורים, לא גדולים ולא כבדים, כי יכולנו להחזיק כחמשים מהם בכף ידנו.

זאת פרשת כל הדברים, רשומים בכתב אמת, אשר מצאנו על גוף האדם-ההר, אשר הלך עמנו בדרכי-נועם ובחרדת-הכבוד הראויה למלאכוּת הוד מלכותך.  כתוב וחתום ברביעי לחודש התשעה ושמונים למלכות המאושרה אשר להוד מלכותך.

קלפרן פרילוֹק, מרסי פרילוק"

כאשר נקראה רשימת החפצים לפני המלך, פקד עלי, אף כי בנחת ובאמרי-נועם להוציא ולתת על ידו את כל החפצים הרבים ההם.  בראשונה דרש את החרב, אשר הוצאתי אותה ואת תערה גם יחד.  ועד כה ועד כה ציוה ויקיפו עלי שלושת אלפים מן הברורים בחילו אשר ברגליו, ויתיצבו סביבותי מנגד, ובידיהם קשתות וחיצים, והם נכונים לירות לקול האות הראשון;  אך אנכי לא ראיתי זאת, כי היו עיני נטויות אך אל הוד מלכותו.  אחרי כן דרש כי אשלוף את חרבי, ואף כי מי-הים העלו בה חלודה כה וכה, עוד היתה ברובה מרוטה וברורה מאד.  עשיתי כדברו, וכרגע נתנו כל אנשי הצבא קול פחדים וקול תמהון גם יחד, כי השמש זרחה בגבורתה ולהט החרב בעופפי אותה בידי הנה והנה עיור את עיניהם.  הוד מלכותו, אשר הוא מושל גדל לבב, לא נבהל כלל כאשר פיללתי לו;  ויצוני להשיב את חרבי אל תערה ולהשליכה ארצה בנחת, ככל אשר אוכל, כשש אמות הרחק מקצה רתוקותי.  אחרי כן דרש לאחד מעמודי הברזל הנבובים, בזה כיון לאקדחים אשר בכיסי.  ואוציאהו ואבאר לו על פי שאלתו, ככל אשר יכולתי, את המעשה אשר ייעשה בו;  ואשים בו אך אבק-שריפה לבדו, אשר קרה מקרהו כי נשאר לפליטה בכיסי, כיס-עור חזק, ולא רטב ממי הים (כל יורדי הים הזהירים מבקשים תחבולות לשמור על אבק-השריפה מפני המים), ואעיר אוזן למלך לבלתי הבהל מפני הרעש ואחר יריתי באויר.  בפעם הזאת גדל התמהון הרבה יותר מאשר בהניפי את חרבי.  הניצבים נפלו ארצה למאות, כמו הוּכּוּ מכת-מות;  וגם המלך, אף כי עמד על רגליו הכן, לא שבה נפשו למנוחתה עד עבוֹר רגעים אחדים.  מסרתי את שני האקדחים אשר היו לי כדרך אשר מסרתי את חרבי, וגם את כיס-אבק-השריפה והכדורים;  ואזהיר את המלך, אשר ישמור את אבק-השריפה מהריח אש, כי כגעת בו אך ניצוץ קט יתלקח ויפוצץ את היכל מלכותו.  וכן מסרתי את השעון אשר לי, אשר מאד התאוה המלך לראותו, ויצו עליו שנים מן החזקים בשומרי ראשו אשר ישאוהו במוט על כתף, כנשוא העגלונים באנגליה חבית-שכר.  המלך השתומם לקול הרעש אשר השמיע השעון בלי הפוגות ולתנועת מחט-הדקות, אשר ראה ברור – כי כח הראוֹת אשר להם חזק הרבה מאשר לנו – וישאל את חכמיו לדעת מה זה, ויחוו לו איש את דעו, דעות שונות ורחוקות האחת מרעותה, כאשר יבין הקורא גם בלי אשר אשימן לפניו, אף כי באמת לא יכולתי להבין את כל דבריהם לאשורם.  אחרי כן מסרתי את מטבעות הכסף והנחושת אשר היו לי;  את חריטי אשר היו בו תשעה מטבעות זהב גדולים ומטבעות אחדים קטנים;  את אולרי ואת התער ואת המסרק ואת תיבת הכסף לאבקת-טבאק, ואת מטפחתי ואת ספר-זכרונותי.  החרב, האקדחים וכיס העור הובלו בעגלות אל אוצר הוד מלכותו;  אך את יתר חפצי השיבו לי.

עוד היה לי, כאשר אמרתי למעלה, כיס-סתרים, אשר לו היתה בו יד המחפשים, בו נמצא זוג משקפים (אשר השתמשתי בהם לעתים בשל עיני הכהות), קנה-ראות[xii] קטן ויתר החפצים הקטנים, אשר לא חשבתי לי לחובת כבוד לתתם לפני המלך לראוה;  ידעתי כי אין כל חפץ לו בהם, ויראתי פן יאבדו או יישחתו אם אוציאם מתחת ידי.

 

פרק שלישי

גוליבר משעשע נפש המלך וגדוליו, אנשים ונשים, בדרך חדשה – תיאור השעשועים אשר בבית מלכות ליליפוט – גוליבר שוּלח לחפשי על פי תנאים מיוחדים

ענותי ותום דרכי עוללו לנפשות המלך ויועציו וגם לנפשות הצבא והעם כולו, עד אשר באה תקוה בלבי, כי ישלחוני לחפשי בקרוב.  ואני עשיתי בתחבולותי למען הוסיף להטות את לבבם עלי לטוב.  פחדי ומוראי סרו מעט מעט מעל פני ילידי הארץ.  ויש אשר שכבתי על הארץ וחמשה או ששה מהם באו ואני נתתים לרקד על ידי;  סוף דבר, נערים ונערות ערבו את לבם לבוא ולשחק במשחק-המחבואים בתוך שערות ראשי.  ואני כבר עשיתי חיל בלשונם לשמוע אותה ולדבר בה.

והמלך שם אל לבו יום אחד לענג נפשי במראות-השעשועים אשר יערכו בני הארץ הזאת ואשר יעלו בהם גם לכשרון גם לפאֵר על כל העמים אשר ידעתי.  מכל המראות האלה לא היה דבר אשר הרבה לשעשעני כרוקדי החבל, העושים מעשיהם על חוט דק לבן המתוח על פני הארץ כאמתיים וחצי לגובה.  על זאת ארחיבה נא דברי מעט, ברשיון הקורא ארך-הרוח.

מעשי-שעשועים אלה נעשים אך ביד אנשים מתעתדים לכל משרה גדולה ומבקשים רצון-המלך.  מגודלים המה מנוער למלאכה הזאת, ויש בהם אשר אינם מאנשי המעלה לתולדותם או לדרך חינוכם.  משרה גדולה כי תיעזב מבעליה, כי ימות האיש או כי יסיר המלך חסדו מעמו (וכדבר הזה היה יהיה לרוב) וערכו חמשה או ששה מן המתעתדים לה את בקשתם אל המלך, אשר יתנם לשעשע נפשו ונפשות בית מלכותו ברקדם על החבל, והאיש אשר יגביה לקפוץ מרעיו ולא יפול ארצה תהיה המשרה על שכמו.  חזון נפרץ הוא מאד אשר יידרשו השרים היושבים ראשונה במלכות להראות כי עודם מהירים במלאכתם וכי לא נס ליחם.  פלימנאפ, שר-האוצרות, מגביה לקפוץ על החבל המתוח כדי אינצ'ה אחת ומעלה מכל שר וגדול אשר בממלכה.  ראיתיו קופץ קפיצת-תהפוכה פעמים רבות אחת אחר אחת על לוח-עץ המחובר אל החבל, והחבל איננו עבה מן החוטים אשר יחבשו בם צרורות באנגליה.  ואחרי שר האוצרות, חושב אני את רלדרסל רעי, מזכיר-הראש לבית המלך, לקופץ מהיר מכל, אם אך איני מטה משפט בזה;  כל יתר השרים הגדולים נשתוו, אין יתרון לזה מזה.

על השעשועים האלה יילוה לרוב כל מקרה ופגע.  אני ראיתי בנפוֹל שנים-שלושה מן המתעתדים ויהי חלקם שבר יד או שבר רגל.  אך יותר מזה תגדל הסכנה עת יידרשו שרי המלוכה להראות את יתרונם;   כי בבקשם להתהדר ולעלות על רעיהם, הם חוגרים שארית כחם עד אשר כמעט אין בהם איש אשר לא נפל פעם אחת, או גם פעמיים-שלוש.  סיפרו לי, כי שנה אחת או שתים לפני בואי, כשל פלימנאפ בקפצו על החבל, ולוּלא כרע המלך אשר קרה מקרהו להיות שם על הארץ ויקל את מפלתו, כי אז אל נכון נשברה מפרקתו.

ישנם עוד שעשועים אחרים אשר לא יראו אותם כי אם לפני המלך והמלכה וראש השרים בעתים מיוחדות.  המלך ישים על השולחן שלושה פתילי משי יפים, שש אצבעות אורך הפתיל;  האחד כחול, השני אדום והשלישי ירוק.  הפתילים האלה מועדים לאשר יחפוץ המלך לעשות יקר וגדולה[xiii].  הדבר ייעשה בחדר המשכית הגדול אשר להוד מלכותו.  שם יתנסו המתעתדים במסת יתרון-הכשר, והמסה שונה מאד מן הראשונה, לא ראיתי כמוה ולא כדמותה בכל מקום בעולם הישן או החדש.  המלך מחזיק בידו מטה אשר שני קצותיו גבוהים מעל הארץ במידה אחת, והמתעתדים יגשו אחד אחד וקפצו מעל המטה או יזחלו מתחת לו לפנים ולאחור פעמים רבות, הכל לפי המטה העולה או יורד בגבהו על הארץ.  יש אשר יאחז המלך את המטה בקצהו האחד וראש שריו בקצה השני;  ויש אשר יאחז אותו השר לבדו בידיו.  והיה האיש אשר ייטיב ויאריך לקפוץ ולזחול מכל רעיו, ונשא גמול מאת המלך פתיל כחול;  השני לו ישא את הפתיל האדום והשלישי את הפתיל הירוק, ונשאו כולם את הפתילים חגורים כפולים על מתניהם;  ורק מעטים מאד ייראו בשער המלך אשר לא יענדו אחת החגורות האלה לכבוד ולתפארת.

סוסי הצבא והסוסים מאורוות המלך, אשר הובאו לפני יום יום, לא פחדו עוד למראי וגם היו באים עד רגלי ולא זעו.  הרוכבים היו מריצים אותם לדלג מעל לידי בהחזיקי אותה על הארץ, ואחד הציידים אשר למלך קפץ, והוא רוכב על סוס-מרוץ גדול, מעל לרגלי עם הנעל אשר עליה, ותהי הקפיצה גדולה ועצומה באמת.  יום אחד הצלחתי לשעשע את נפש המלך בדרך נפלא.  שאלתי ממנו אשר יצוה להביא אלי מטות רבים, גבהם אמתיים ועביים כמקל-יד;  ויצו המלך את שר היערים אשר לו על הדבר הזה, וממחרת באו ששה חוטבי עצים ושש עגלות רתומות לשמונה שמונה סוסים.  לקחתי תשעה מטות ואתקעם היטב בארץ, שלושה הטור האחד, אמתיים וחצי רבוע.  ואקח עוד ארבעה מטות ואקשרם בארבע הצלעות מקבילים זה לעומת זה, כאמתיים ממעל לארץ;  ואחר פרשתי את מטפחת-הכיס אשר לי על פני תשעת המטות העומדים ואמתחה היטב מכל עבר, עד היותה רקועה כעור התוף.  וארבעת המטות המקבילים, אשר היו גבוהים כחמש אצבעות מעל המטפחת, היו לה כמסגרת סביב.  ככלותי את מלאכתי, שאלתי מן המלך אשר יצוה ויבוא גדוד רוכבי סוסים, מן הטובים בהם, עשרים וארבעה למספר, וישחקו על הכיכר הזאת.  וייטב הדבר בעיני הוד מלכותו ואני לקחתי אותם בידי ואעלם אחד אחד, סוסים חמושים המה ורוכביהם-מפקדיהם יחד.  כאשר התיצבו במערכה, נפלגו לשתי פלוגות, התגרו אלה באלה מלחמה למראה עינים, ירו חיצים קהים, שלפו חרבותיהם, נסו ורדפו, השתערו אחור ונסוגו.  סוף דבר, הם הראו מעשי צבא, אשר לא ראיתי כמוהם לטוב.  המטות המקבילים היו מבטח להם ולסוסיהם מנפול מעל הבמה ארצה;  והמלך התענג מאד על המראה, עד אשר ציוה וישנו השעשועים האלה ימים רבים, ויום אחד הואיל להנשׂא בידי גם הוא למעלה ופקד על צבאו;  וברוב עמל פיתה אף את המלכה אשר תתנני לשׂאת אותה באפריונה הסגור עד כאמתיים מנגד לבמה, ומשם יכלה להשקיף  ולראות את כל המחזה.  ואשרי כי לא היה כל אסון וכל פגע רע בשעשועים האלה, ורק פעם אחת רקע סוס לוהט, אשר לאחד פקידי החיל, ויקוב בפרסתו חור במטפחתי, ותמעד רגלו ויכשל ויפּול הוא ורוכבו;  אך כרגע מילטתי את שניהם, ואחרי כסותי את החור בידי האחת, הורדתי את כל הגדוד בידי השנית כדרך אשר העליתי אותו.  הסוס אשר כשל ונפל נפצעה כתפו השמאלית, אך לרוכב לא היה דבר;  ואני תיקנתי את קרע מטפחתי ככל אשר יכולתי, אך לא בטחתי עוד בחזקה, ולא יזמתי לעשות מעשים מסוכנים כאלה.

שנים או שלושה ימים לפני שלחם אותי לחפשי, ואני משעשע את בית המלכות בנפלאות ההם, והנה מלאך בא להגיד למלך, כי אנשים מעבדיו אשר עברו רוכבים על סוסים בקרבת המקום בו נמצאתי ראשונה, ראו דבר-מה גדול, שחור על הארץ.  תארו זר, קצותיו שלוחים סביב סביב כמידת חדר המיטות אשר להוד מלכותו, והוא מתרומם בתווך למעלה מקומת איש;  והדבר אינו יצור חי, כאשר דאגו בראשונה, כי היה מוּטל על העשב בלי נוע, ואנשים מהם הלכו הלוך והקף אותו סביב פעמים רבות;  בעלותם איש על כתף רעהו, הגיעו עד הראש אשר היה שטוח כמישור, וברקעם ברגליהם ידעו כי נבוב הוא מפנימה.  ובכן יחוו דעתם בענות-כבוד, כי דבר זה הוא מקניני האדם-ההר, ואם טוב בעיני הוד מלכותו, הנה הנם להביאו ורק בכח חמשה סוסים.  אני שמעתי ואדע מה הדבר וגם שמחתי בלבי לשמועה הזאת.  אכן גדולה מאד היתה מבוכתי בהגיעי ראשונה אל החוף אחרי השבר אניתנו, עד כי בטרם אבוא אל המקום אשר שכבתי לישון שם, נפל כובעי אשר חיברתיו בפתיל אל ראשי ויהי עליו בכל עת חתרי במשוט ובשחותי במים;  ואני דמיתי כי נקרע הפתיל מפני מקרה פגע לא ידעתי, והכובע נפל אל הים.  שאלתי מאת הוד מלכותו אשר יצוה וימהרו להביא לי את הכובע, וגם ערכתי לעיניו דמותו וכל משפטו;  ביום השני הביאו אותו הסבלים, רק לא היה שלם עוד כל צרכו;  כי המה נקבו שני חורים בזרו, במרחק אצבע וחצי משפתו, ויביאו שני ווים בחורים;  ואת הווים קשרו בחבל ארוך במושכות הסוסים, וככה סחבו את כובעי כדרך חצי מיל אנגלי;  אך בהיות אדמת הארץ ההיא חלקה וישרה עד מאד, לא חובל הרבה כאשר דמיתי.

מקץ שני ימים אחר הדברים האלה, והמלך פקד על אנשי צבאו החונים בעיר המלוכה ומסביב לה להיותם נכונים, כי רחש לבו דבר זר מאד לשעשועים לו.  הוא ציוה אותי לעמוד ולפשק רגלי אחת הנה ואחת הנה ככל אשר אוכל, כעמדת ה"קולוסוס" לפנים[xiv] ואחר פקד על שר צבאו (אשר היה מצביא זקן ורגיל ומגן לי מאד) להעביר את חילו תחתי, הרגלים עשרים וארבעה הטור האחד, איש ליד רעהו, והפרשים ששה עשר הטור, והתופים מתופפים, ודגלי הצבעים מונפים והכידונים נטויים.  ומספר כל המחנה שלושת אלפים רגלים ואלף סוסים.  והוד מלכותו נתן צו כי בן-מות יהיה כל חייל אשר לא ינהג בי דרך-ארץ בעת הטכס;  אך הדבר הזה לא מנע אחדים מן הקצינים הצעירים משאת עיניהם למעלה בעברם תחתי;  ואודה על האמת, מכנסי נשחתו מאד בעת ההיא עד כי היו נסיבה להם לצחוק ולפליאה.

ואני שלחתי השכם ושלוח ספרי זכרון ובקשות על אודות שילוחי, עד אשר הואיל הוד מלכותו להביא את דברי בראשונה לפני עשרת שריו ואחר לפני המועצה כולה, ובאלה לא היה איש אשר מאן לשלחני, בלתי השר סקירש בלגולם, אשר הואיל להיות שונא לי תכלית שנאה, אף כי לא התגריתי בו.   אך משפטי נחרץ על אפו לטוב, על פי כל היועצים, והמלך קיים את הדבר.  השר הזה היה "גאלבט" או שר צבא הים, מבין היטב בדברי המדינה ואדוניו בטח בו מאד, אך רוחו היתה סרה וזועפת.  ואולם חבריו הרבו לדבר על לבו עד אשר הטוהו לחפצם, אך בזאת נאות להם, בכרות אתי אמנה, אשר על פיה אצא לחפשי, ובהשביע אותי להקים את כל הכתוב בה, והוא הוא יכתוב את הדברים והסעיפים ההם.  האמנה הזאת הובאה אלי ביד סקירש בלגולם עצמו, ועמו היו שני סופרי-משנה ורבים מאנשי המעלה.  אחרי אשר נקראו הדברים לפני, שאלו ממני כי אשבע שבועה להקים את הכל, בראשונה על פי משפטי השבועה אשר בארצי ואחרי כן על פי דרך ארצם, הלא היא: להחזיק בידי השמאלית את רגלי הימנית, לשום את האצבע התיכונה אשר לידי הימנית על קדקדי ואת בוהן ידי על תנוך אזני הימנית.  אך אולי יתאוה הקורא לערוך בנפשו דמות לדרכי המליצה והדיבור המיוחדים לעם הזה, וגם לדעת את סעיפי האמנה אשר על פיהם יצאתי לחפשי, על כן תרגמתי את כל הכתב ההוא מלה במלה, תרגום נאמן ככל אשר מצאה ידי, והנני שם אותו בזה לפני הקהל:

גוֹלבאסטוֹ מוֹמארם אוולאמי גוּרדילוֹ שפין מוּלי אוּלי גוּא, המלך האדיר והנערץ אשר לליליפוט משוש תבל ומוראה אשר ארץ ממשלתו משתרעת חמשת אלפים בלוּסטרוּגוֹת (כשנים עשר מיל סביב), מקצה הארץ ועד קצה;  עליון למלכי ארץ, גדול מכל בני האדם;  אשר כח רגליו נודע עד תחתיות הארץ פנימה וראשו מגיע השמימה;  ואשר אם יניע ראשו וכרעו כל מושלי ארץ על ברכיהם לפניו;  נעים כאביב, טוב כקיץ, רב-תבואות כסתיו, נורא כחורף.  הוד מלכותו הנעלה מאד נותן לפני האדם-ההר, אשר בא עתה מקרוב בגבול ממלכתנו, ממלכת השמים, את הדברים הבאים בזה, ועליו להשבע שבועת אלהים לעשותם.

"הדבר הראשון: האדם-ההר לא יצא מגבולות ארצנו חוצה, בלי רשיון כתוב וחתום בחותמנו הגדול.

השני: לא ישאהו לבו לבוא אל עיר-ממלכתנו בלתי אם על פי רשיוננו מפורש, ואז יזהירו את התושבים וניתן להם מועד שתי שעות לבוא בחדריהם פנימה.

השלישי:  האדם-ההר הנזכר ילך אך בדרך המלך – בדרכים ובמסילות הגדולות והרחבות, ולא ילך ולא ישכב בשדה או באָחו.

הרביעי: כאשר ילך בדרכים האלה, ישמור רגליו מאד אשר לא ידרוך על כל נפש אדם מנפשות נתינינו האהובים, או על סוסיהם ועל מרכבותיהם, ולא יקח אחד מנתינינו אלה בכפיו כי אם לרצונם.

החמישי: כי ישולח ציר מלפנינו והדבר יהיה נחוץ מאד, אז על האדם-ההר לשאת בכיס-בגדו את הציר ואת הסוס דרך ששת ימים, אחת בחודש, ולהשיב את הציר בטח (אם יידרש) ולהציגו לפני כסא-מלכותנו.

הששי: האדם-ההר יהיה בעל בריתנו על אויבינו אשר באי בלי-פוּסכוֹ[xv], ועשה יעשה כל אשר בכחו להשחית את צי-מלחמתם המתכונן עתה להתנפל עלינו.

השביעי: בכל עת היות האדם-ההר בטל ממעשה, עזור יעזור לאנשי מלאכתנו בשיתו ידו עמהם להרים אבנים כבדות לבנות בהן את חומת גן הקהל ושאר בניני מלכותנו.

השמיני: האדם-ההר יערוך, בתקופת שני חדשים מהיום, כתב-תיאור ארץ ממשלתנו לגבולותיה סביב, חזות-הכל ברורה ומדויקת, על פי חשבון הצעדים אשר יצעד על שפת ארצנו, מפאת ים.

האחרון: האדם-ההר יישבע שבועת-אלהים לשמור ולעשות את כל הדברים האלה, אחרי כן תנתן לו ארוחתו יום יום, מאכל ומשתה די מחית אלף שבע מאות ועשרים וארבע נפש מנתינינו, ובכל עת יוכל לבוא לראות פנינו, מלבד אשר נוסיף עוד להראותו אותות לטובה ולחסד.

ניתן בהיכלנו בלפאבּוֹראק ביום השנים עשר לחודש האחד ותשעים למלכותנו".

ואני נשבעתי וגם חתמתי על כל הדברים האלה בשמחה ובטוב לבב, אף כי יש בהם אשר לא היו לכבוד לי ככל אשר תאוה נפשי;  כי פרי מזימת סקירש בלגולם, שר צבא הים, היו כולם;  אז מיהרו פיתחו מוסרותי ואני הייתי כולי חפשי.  המלך בנפשו כיבדני להיות שם בעת העשות עמי המעשה הזה.  ואני התנפלתי לרגלי הוד מלכותו, למען הביע לו את תודתי;  אך הוא ציוני לקום וידבר אתי דברי חן וכבוד, אשר לא אספרם כמו, פן תיחשב זאת לי לגאוה, ואחר אמר אלי כי מקוה הוא להיותי לו עבד אשר יש בו מועיל, וכי אשוה בכל החסדים והטובות אשר עשה עמדי ואשר יוסיף לעשות עמי בימים הבאים.

הקורא יואיל לשים אל לבו, כי בסעיף האחרון מדברי הברית על חופשתי, יעד לי המלך מתכונת מאכל ומשתה די כלכל אלף שבע מאות וארבעה ועשרים ליליפוטים.  מקץ ימים שאלתי את אחד מרעי אשר בחצר המלכות, מה ראו על ככה לשום את המספר הקצוב הזה;  ויאמר לי האיש כי מדדו מהנדסי המלך את גובה קומתי ברובע[xvi] וימצאוה פי שנים עשר בקומתם הם, ואת תוכן גוי העריכו לעומת גופותיהם לפי החשבון הזה וימצאוהו פי אלף שבע מאות וארבעה ועשרים ויצא להם, כי דרושה לי מתכונת מחיה די כלכל מספר כזה מאנשיהם.

בזאת יוכל הקורא לתאר לו את חכמת האנשים האלה ואת משפט המלך הגדול הזה לכלכל דבריו בדעת ובחשבון.

 

פרק רביעי

מילדינדו, בירת ליליפוט ובית המלך אשר בה – שיחה בין גוליבר ובין המזכיר הראש על דברי הממלכה ההיא – גוליבר הבטיח את המלך לעזור לו במלחמותיו

השאלה הראשונה אשר שאלתי אחרי צאתי לחפשי, היתה לתתי לראות את מילדינדו, עיר המלוכה, והמלך נתן לי את שאלתי על נקלה, רק נטל עלי אשר אשמר לבלתי חבול לתושבים או לבתיהם.  ומטעם המלך הודיעו גלוי לכל העם, כי עם לבבי לבוא בעיר.  גובה החומה המקיפה אותה אמתיים וחצי, ועבייה כחצי האמה, ומרכבה וסוסים יכולים איפוא לעבור עליה בטח סביב סביב ומגדלים חזקים בנויים מצד החומה, כעשר אמות ריוח בין האחד לרעהו.  עברתי על השער הגדול המערבי ואלך אט, שחוח, בשני הרחובות הגדולים אשר בעיר, ואני לבוש אך אפודי הקצר, מדאגה פן אחבל בכנפות אדרתי את גגות הבתים ואת צנוריהם.  הלכתי בנחת ונשמרתי פן אדרוך על אחד הנחשלים אשר נשארו בחוץ, אף כי הפקודה חזקה היתה על כל העם לבוא בחדריהם, והיוצא מדלתי ביתו החוצה דמו בראשו.  חלוני העליות וגגות הבתים היו מלאים וממולאים המון אדם רב, לא ראיתי עוד בכל מסעיר עיר רבת-עם כמוה.  העיר מרובעת, חמש מאות אמה אורך כל צלע מארבע צלעות החומה.  שני הרחובות הגדולים, העוברים אחד על רעהו והמחלקים את העיר לארבעה חלקים, – חמש אמות רחבם.  הנתיבות ושדרות העצים, אשר לא יכולתי לבוא בהם, כי אם לראותם מדי עברי, רחבם מחצי האמה ועד שלושת רבעי אמה.  העיר תכיל חמש מאות אלף נפש;  הבתים הם בעלי שלוש קומות עד חמש קומות;  החנויות והשוקים מלאים וערוכים בכל.

היכל המלך – בתוך העיר, במקום אשר יפגעו שני הרחובות הגדולים אחד באחד.  סביב ההיכל חומה גבוהה אמתיים, ורחוקה היא מן הבנינים עשרים אמה.  המלך נתן לי רשיון לצעוד ולעבור מעל לחומה הזאת, ויען היות הריוח גדול בין החומה ובין ההיכל, נקל היה לי לראותו מכל עבריו.  החצר החיצונה מרובעת, ארבעים בארבעים אמה, ושתי חצרות אחרות מפנימה לה.  בחצר הפנימית – חדרי המלך, אשר חפצתי מאד לראותם, אך כבד היה הדבר ממני מאד;  כי גובה השערים הגדולים אשר בין חצר לחצר היה אך כשלושת רבעי אמה ורחבם כרבע אמה.  ואולם בניני החצר החיצונה היו כחמש אמות בגובה, ולא יכולתי איפוא לעבור עליהם בלא חבּל את הבנין מאד, אף כי היו החומות חזקות, בנויות אבני גזית ורחבות ששית האמה.  והמלך חפץ מאד להראותני את תפארת היכלו;  אך לא יכולתי לעשות זאת עד שלושת ימים, המועד הזה היה לי לכרות בסכיני עצים מן הגדולים בעצי הפרדס אשר היה למלך כמאה אמה רחוק מן העיר.  את העצים האלה עשיתי שני כסאות, כשלוש אמות גובה הכסא, חזקים עשיתי אותם, אשר  יוכלו לשאת כובד משאי.  וישובו ויזהירו את העם ואני עברתי שנית בעיר ללכת אל היכל המלך, ושני הכסאות בידי.  כבואי עד חומת החצר החיצונה, עמדתי על כסא אחד ואת השני לקחתי בידי, ואשאהו מעל הגג ואניחהו בין החצר הראשונה והשניה, אשר הריוח ביניהן שמונה אמות.  אז עברתי ברווחה עבור ופסוח על החומה מן הכסא האחד אל השני, ואת הכסא הראשון משכתי אחרי במטה אשר וו בראשו.  בתחבולה הזאת באתי עד החצר הפנימית, שם שכבתי על צדי ואתן את פני אל חלונות הקומה השניה אשר עזבו אותם פתוחים למען אשקיף בעדם.  הבטתי ואֵרא חדרי תפארת, יפים מכל אשר יוכל איש לתאר לו בחזון.  שם ראיתי את המלכה ואת הנסיכים הצעירים בחדריהם הרבים, ועמהם משרתיהם עושי רצונם.  הוד מלכותה הואילה לשחוק אלי שחוק חן וחסד, ותשלח אלי את ידה בעד החלון לנשק-לה.

אך אל נא אקדים לתאר לפני הקורא כאלה וכאלה, כי אותם יעדתי לספר אחר גדול, אשר כמעט מוכן הוא לדפוס;  בו אתאר את כל אשר לממלכה הזאת מראשית הוסדה, ממלכה ומלכיה בימי דורות רבים, טור ארוך מאד, וביחוד פרשת דברי מלחמותיהם, דרכיהם בהליכות המדינה, החוקים ודרכי ההשכלה והדת;  הצמח והחי אשר לארץ הזאת, דרכיהם ומנהגיהם המיוחדים, ועוד דברי נפלאות כאלה, דברי-חפץ;  ואולם הדבר אשר עם לבבי עתה, הוא אך להודיע את המעשים ואת הקורות אשר קרו את עם הארץ או אותי בימי תשעת החדשים אשר ישבתי בממלכה הזאת.

ויהי בבוקר יום אחד, כשבועים ימים אחרי צאתי לחפשי, ויבוא אלי רלד-רסל, המזכיר הראש לדברי-סתר (כן יקראו לו), ועמו אך איש אחד, משרתו.  ויעזוב את מרכבתו בחוץ, רחוק מעט מביתי, והוא שאל ממני כי אמצא לו שעה אחת לדבר אתי.  נדרשתי לו בכל חפץ לבי, באשר הוא אדם המעלה ונפשו נפש יקרה. וגם בגלל טובותיו הרבות אשר עשה לי בכל עת בקשי בשער המלך על חופשתי.  אמרתי לשכב ארצה, למען יוכל לדבר דבריו באזני ברווחה.  אך הוא בחר כי ארימהו על ידי עד תום שיחתנו.  תחילת דבריו היו ברכות על חופשתי, ויגד לי כי אכן גם ידו היתה בזאת;  אך בכל זאת, לולא מצב-הדברים כיום בשער המלך, כי אז, לפי דבריו, לא מיהרה ככה גאולתי לבוא.  "כי הנה", אמר בדברו, "אם אמנם בעיני בני הנכר ארצנו מאושרת ופורחת, בכל זאת שתים רעות גדולות קמו עלינו – מריבה קשה מבית ועקת אויב חזק מחוץ, המתעתד לפשוט על ארצנו.  אשר לרעה הראשונה, עליך לדעת, כי זה שבעים ירחים ומעלה עומדות בממלכה הזאת שתי מפלגות הנלחמות אשה ברעותה, והן נקראות טראמיקסן וסלאמיקסן[xvii], על שם העקבים הגבוהות והשפלות אשר בנעליהן, באלה נבדלו האחת מן השניה.  אומרים אמור, העקבים הגבוהות מתאימות יותר למשפטי המלוכה אשר לנו מקדם.  ואולם, יהיה אשר יהיה, הוד מלכותו העמיד דבר להיות אך עקבים שפלות לכל פקידי הממשלה ולכל היושבים בשער המלך, כאשר התבוננת וראית אל נכון.  ועקבי הנעלים אשר להוד מלכותו שפלות הן מכל אשר לבאי שער המלך כדי "דרוּר" אחד (דרוּר – חלק אחד מארבעה עשר באינצ'ה), הרוח הרעה גברה מאד בין אנשי שתי המפלגות האלה, עד אשר לא יאכלו ולא ישתו ולא ידברו אלה עם אלה.  אנשי טראמיקסן או גבוהי העקבים, רבים הם ממנו – כן אנחנו משערים – אך השלטון כולו בידנו הוא.  רק את הוד-גדולתו, יורש הכסא, דואגים אנחנו פן נטה לבבו אחרי גבוהי-העקבים – למצער, גלינו אל נכון, כי עקב נעלו האחת גבוהה מן השניה, ואל כן הוא צולע בלכתו[xviii].  ובתוך ריבי-עם אלה המרגיזים אותנו מבית, נשקפה עלינו שואת מלחמה מחוץ, מאי בלי-פוסכו, הממלכה הגדולה השניה אשר בעולם, גדולה וחזקה כמעט כמדינת הוד מלכותו.  כי הדבר אשר שמענו מפיך, לאמור, ישנן עוד ממלכות ומדינות אשר יושביהן אנשים גדולים כמוך, בדבר הזה אין חכמינו מאמינים, רחוק רחוק הוא מאד בעיניהם, ולבבם נוטה לחשוב כי מן הירח או מאחד הכוכבים נפלת ארצה;  כי ברור הדבר, כי מאה בני תמותה אשר כגדלך ישחיתו בעת קצרה את כל תבואת האדמה ואת כל הבהמה, אשר בארץ ממשלת הוד מלכותו.  גם הנה בדברי ימינו, זה ששת אלפים ירחים ועד היום הזה, אין זכר לכל ארץ אחרת מלבד שתי הממלכות הגדולות ליליפוט ובלי-פוסכו.  ושני האיתנים האלה נלחמו איש עם אחיו מלחמה קשה מאד, שלושים וששה ירחים, כאשר אספר לך.  וזה הדבר אשר התגרו מלחמה;  הכל יודעים ומכירים, כי בתחילה שיברו הכל את הביצה, לפני אכוֹל אותה, בקצה הרחב.  ואולם אבי-אבי המלך המושל היום, ביקש לאכול ביצה והוא עודנו נער, וישבר אותה כדרך כל הארץ מעולם, מקצה הרחב, ויקר מקרהו, כי פצע אחת מאצבעותיו.  אז הוציא אביו המלך דבר-מלכות מלפניו ויצו לכל נתיניו, אשר ישברו מעתה את הביצים בקצה הצר, וכל הסר מן המצוה הזאת נכונו לו שפטים רעים.  וירע מאד בעיני העם ושש פעמים, כה יספרו לנו דברי ימינו, מרדו בגלל הדבר הזה, ומלך אחד מת ביד המורדים ואחד הורד מכסאו.  ומלכי בלי-פוסכו עזרו תמיד להגדיל המדורה ולהאריך את המהומות האלה בקרב ארצנו;  וכאשר דוכאו המתפרצים, היו הגולים מוצאים תמיד מקלט להם בארץ ההיא.  כאחד עשר אלף נפש – ככה מעריכים את מספרם – בחרו, בכל ימי המהומות האלה, במות, ולא נאותו לשבר את ביציהם בקצה הצר.  הרבה מאות ספרים גדולים נכתבו על דבר הריב הזה[xix].  ואולם הספרים של "רחבי הקצה" נאסרו זה כמה לבוא בקהל ואיש מן המפלגה הזאת לא יוכל, מטעם החוק, לגשת אל כל משמרת ואל כל בית פקידות במדינה.  כל ימי היות המהומות האלה, היו מלכי בלי-פוסכו מוכיחים אותנו פעם בפעם ביד ציריהם, ומשיאים אותנו עווֹן-אשמה לאמור פורצים אנחנו פרץ בדת, בהלעיבנו באחד מראשי החוקים אשר הורה מחוקקנו הגדול לוּסטרוֹג בפרק הארבעה וחמשים של בלוּנדכּראל (הוא ספר תורתם).  ואף רבים חושבים זאת לסלף בדברי הנביא.  כי הנה אלה דבריו: "כי כל נאמני הדת ישברו את ביציהם בקצה הראוי";  איזה הקצה הראוי, זאת עלינו לעזוב, לפי דעת הנקלה, לאיש ואיש לעשות כטוב וכישר בעיניו, או, למצער, לדיין הראש אשר יגזור אומר.  והגולים "רחבי הקצה" הצליחו למלך בלי-פוסכו להטות לבבו אליהם וימצאו גם משען ומבטח בקרב אחיהם, תמימי דעות עמם, אשר אתנו פה בארץ, עד אשר היתה זאת נסיבה למלחמה רבת-דמים בין שתי הממלכות האלה ימי ששה ושלושים ירחים, פעם גברו אלה ופעם אלה;  ובימי המלחמות האלה אבדו לנו ארבעים אניות גדולות ואניות קטנות הרבה יותר, וכן שלושים אלף מן הטובים בצבאנו, חיל הים וחיל היבשת;  ונזק האויב נחשב לגדול מעט משלנו.  בכל זאת הכינו עתה צי אדיר והנם שמים את פניהם לעלות על ארצנו;  והוד מלכותו, המלך, הבוטח בטחון רב בכוחך ובגבורתך, שלחני להודיעך את כל הדברים האלה".

ביקשתי מאת המזכיר, אשר יגיד למלך בשמי כי סר אני אל משמעתו באמונה וביושר לבב, וכי חושב אני כי אמנם לא לי להתערב בריב המפלגות באשר נכרי אני;  אך נכון אנכי להלחם לו ולממלכתו ולהגן עליהם בנפשי מפני כל המבקשים לנגוע בעם לרעה.

 

פרק חמישי

גוליבר מנע, בתחבולה נפלאה, את האויב מפשוט על הארץ – המלך שם לו שם-כבוד ויגדלהו – מלאכי מלך בלי-פוסכו באים לבקש שלום – מעון המלכה עולה באש;  גוליבר משכיל להציל את שארית הארמון

ממלכת בלי-פוסכו הוא אי, צפונה-מזרחה לליליפוט, ואך תעלה, שמונה מאות אמה רחבה, מבדילה בין שתי הממלכות האלה.  ואני עדן לא ראיתי את הממלכה ההיא, ובשמעי על המלחמה הנשקפה, נשמרתי מהראות על שפת-הים ההיא, פן יראוני מאניות האויב, אשר לא ידע על אודותי מאומה;  כי בעת מלחמה היתה הפקודה חזקה לבלתי היות כל שיח וכל שיג בין שתי הממלכות, ומשפט מות הושם על כל עובר, ומלכנו החרים את כל האניות היוצאות והבאות.  ואני הודעתי את המלך כי חשבתי מזימה לתפוש את צי האויב כולו פעם אחת;  והצי, ככה הודיעו אותנו צופינו, עמד על העוגן בתוך החוף ויהי נכון לפרוש נס בבוא הרוח הנכון.  ואת המנוסים באנשי הים שאלתי לעומק התעלה, אשר חקרוה פעמים רבות באנך, ויגידו לי כי בגאות המים עמוקים הם בטבור התעלה שבעים גלוּם-גלוּף, הם כשש אמות במידת אירופה;  וביתר המקומות לא יעלה העומק על חמשים גלוּם-גלוּף.  הלכתי אל החוף צפונה-מזרחה, הנשקף על פני בלי-פוסכו, ואסתר מאחרי גבעה קטנה;  הוצאתי מכיסי את קנה-הראוֹת, ואתבונן אל צי האויב העומד על העוגן, והנה שם כחמשים אניות-מלחמה ואניות-משא רבות;  שבתי אל ביתי וצויתי (כי מילאו את ידי לזאת) ויביאו לי שפעת יתרים ומוטות ברזל מן החזקים בהם.  היתרים היו עבים כמעט כחוטים אשר יהיו לקשור צרורות, ומוטות הברזל היו כמחטי סריגה לאורך ולעובי.  שילשתי את היתר למען יחזק, וכן כפלתי, כפוֹל ועבת, שלושה שלושה מוטות ברזל יחד ואת קצותם כפפתי לוו.  אחרי כן קשרתי חמשים ווים בחמשים יתרים ואשוב אל החוף צפונה-מזרחה ואחרי הסירי מעלי את המעיל ואת הנעלים ואת הגרבים, באתי אל תוך הים בלבוש העור אשר לי, כחצי שעה לפני גאות המים.  בוססתי ועברתי מהרה ככל אשר יכולתי עד הגיעי אל מרחבי-מים, שם שחיתי בתוך התעלה כשלושים אמה עד מצאי מעמד לכף רגלי;  ובטרם תעבור חצי שעה הגעתי אל הצי.  וכראות האויב אותי נבהל מאד עד אשר קפצו כולם מאניותיהם המימה וישחו אל החוף, ושם עמד עם רב כשלושים אלף נפש ומעלה.  לקחתי את היתרים ואת המוטות ואביא וו בחוֹר אשר בחרטום כל אניה, ככה עשיתי לכל האניות ואת היתרים קשרתי יחד בקציהם.  בעודני עובד עבודתי זאת ירה האויב אלפי חיצים, ומהם נחתו בידי ובפני, ולא אך הכאיבו לי מאד כי גם הפריעו אותי ממעשי.  ויותר מכל דאגתי דאגה גדולה לעיני, וגם עוד מעט נשחתו לולא באה פתאום עצה בלבי.  בתוך דברי החפץ אשר נמצאו אתי, היה לי גם זוג משקפים בתוך כיס סתרים, אשר נעלם מעיני המבקרים, פקידי המלך, כאשר אמרתי למעלה.  הוצאתי אותם ואצמידם היטב, ככל יכלתי, ממעל לאפי, ובהיותי חמוש ככה הוספתי לעבוד עבודתי באומץ לב חרף חיצי האויב;  רבים מהם הכו בזכוכיות המשקפים, אך לא עוללו דבר, לבד אשר ערערו אותם מעט.  ואני חיברתי את כל הווים אל האניות, ואקח את הקשר בידי ואחל למשוך, והנה גם אחת מהנה לא נעה, כי היו כולן אחוזות היטב בעוגניהן.  ובכן עוד היה עלי להשלים את החלק הגדול והקשה בעבודתי כולה.  אספתי ידי מן היתרים ואת הווים עזבתי כאשר הם מחוברים אל האניות, ובסכיני קצצתי את היתרים אשר החזיקו את האניות בעוגן, ובעשותי זאת השיגוני עוד כמאתים חיצים בפני ובכפי;  אחר לקחתי בידי את קצה היתרים הקשורים יחד, אשר הווים בקציהם האחר, ואמשוך אחרי על נקלה חמשים מן הגדולות באניות המלחמה אשר לאויב.

ואנשי בלי-פוסכו, אשר לא ידעו ולא דימו בנפשם מאומה מאשר היה עם לבבי, היו בתחילה כמוכי תמהון.  ראה ראו אותי מקצץ את היתרים ויאמרו בלבם כי מבקש אני לפזר את האניות בזרם או להפגיען אחת באחת;  אך בראותם והנה כל הצי נע והולך למישרים ואני מושך בקצה היתרים, זעקו זעקת שבר וצרת-נפש, אשר כמעט לא יוכל איש לתאר או לדמות בנפשו.  כאשר רחקתי מהם עמדתי מעט ללקט את החיצים אשר היו תקועים בפני ובידי, ואמשח את המקומות הכואבים במשחה אשר ניתנה לי בבואי אל הארץ הזאת בתחילה, כאשר הזכרתי למעלה.  הסירותי את המשקפים מעל עיני ואחכה כשעה אחת עד רדת המים מעט.  אז בוססתי ועברתי אני ושללי עמי, ואבוא בטח אל נמל המלך אשר בליליפוט.

והמלך וכל באי היכלו עמדו ליד החוף ויחכו לאחרית הפעולה הנועזה והגדולה הזאת.  המה ראו את האניות הולכות ובאות בחצי מעגל גדול, אך אותי לא ראו, כי הייתי עד למעלה מן החזה בתוך המים.  כבואי עד תוך התעלה הוסיפו עוד לדאוג לי, כי באו לי מים עד צואר.  המלך דימה כי טבעתי וכי צי האויב הולך וקרב למלחמה;  אך עוד מעט סר פחדו, כי כאשר יספתי ללכת כן היה עומק התעלה הולך וחסר, ואני באתי עד המקום אשר משם יכולתי להשמיע קולי, וארים למעלה את קצה היתרים אשר היו האניות קשורות בהם ואקרא בקול רם: "יחי המלך האדיר מושל ליליפוט לאורך ימים!"  המושל הגדול הזה קידמני, בעלותי היבשה, בכל התהילות אשר יוכל הפה להביע וישימני שם על עמדי ל"נארדאק", הוא הגדול בתארי הכבוד אשר להם.

והוד מלכותו חפץ מאד כי אוסיף שנית לקחת ולהביא אל גבולו את כל אניות האויב הנותרות.  לרוחב-נפש המושלים אין חקר;  המלך חשב מזימה להפוך את כל ארץ ממלכת בלי-פוסכו למדינה הסרה אל משמעתו ולשום משטרו בתוכה ביד נציבו;  להשמיד את הגולים "רחבי הקצה" ולהכביד ידו על העם ההוא אשר ישברו את ביציהם בקצה הצר, ובכן יהיה הוא לבדו למלך על כל העולם.  אך אני התאמצתי להשיב אותו ממחשבתו, בהגישי אליו עצומותי אשר תמכתי בחכמת המדינה ובצדק ובמשפט;  וגם הגדתי לא כיחדתי, כי לעולם לא אהיה כלי-שרת לשׂוּם עם חפשי, אנשי בני חיל, לעבדים.  וכאשר הובא הדבר לפני המועצה לדבר בו, היו החכמים והנבונים בשרי המלוכה תמימי דעות עמי.

הדבר הזה אשר נועזתי להגיד בהתגלות-לב, היה רחוק עד תכלית ממחשבות הוד מלכותו ומגמותיו בדברי המדינה, עד אשר לעולם לא יכול סלוח לי.  ובשבתו במועצה הזכיר זאת בלשון ערומים, ושם (כה סופר לי אחרי כן) נמצאו אנשים מחכמי יועציו אשר היו כנוטים אחרי, למצער בהחרישם מחווֹת דעם.  ואולם האחרים, אשר היו עוינים אותי, לא יכלו להתאפק מהביע עלי רעות בפיהם.  מן היום ההוא והלאה הוחל לרקום עלי במחשך דברי מרמות ומזימות בין המלך ובין קשר-שרים נסתר, אשר היה לבבם עלי לרע, ובטרם יעברו שני חדשים נגלה הדבר, וכמעט היתה אחריתי להכרית.  ככה ימעט ערך כל הגמולות אשר יגמול איש למושלים, אם לא יאבה להיות כלי-חפץ בידם לכל יצר לבבם.

עברו כשלושה שבועות אחרי אשר עוללתי את העלילה הזאת, ומשלחת מלאכים באה מבלי-פוסכו לבקש על השלום.  וברית-שלום נכרתה עד מהרה על פי תנאים הטובים מאד למלכנו, ואני לא אכתבם פה לבלתי הלאות את הקורא.  ומספר המלאכים ששה, וכחמש מאות איש באו ברגליהם, והמה באו ברב פאר וברב ענין, לפי גדולת אדוניהם ולפי ערך מלאכותם.  אחרי נכרתה ברית שלום – ובדבר הזה הייתי אני להם פעמים רבות לעזר ולהועיל, כי הנה עתה הייתי, או נחשבתי, נאמן בית-המלכות – באו הנכבדים ההמה, אשר גוּנב אליהם דבר על בקשי טוב להם, אל ביתי לראות פני ולכבדני.  תחילת דברי פיהם היו תהילות רבות על אודות גבורתי ונדיבות רוחי, ואחר קראו לי בשם המלך אדוניהם לבוא אל ארצם, גם שאלו ממני כי אַראֵם אותות כוחי וגבורתי אשר שמעו עליהם מספרים נפלאות גדולות.  ואני נדרשתי להם בחפץ לב ואעש לעיניהם את האותות, אך אַל נא אַלאה את הקורא בכל פרשת הדברים האלה.

אחרי אשר שיעשעתי נפשות הוד גדולתם ואשביע אותם רצון עד מאד, וגם הפלאתי אותם הפלא ופלא, שאלתי מהם אשר יביעו בשמי רוב כבוד והדר לאדוניהם המלך אשר שם תהילתו מרומם ונערץ בכל העולם, ולהגיד לו כי עם לבבי לראות פניו בטרם אשוב אל ארצי.  ולפיכך שאלתי מעם מלכנו, מושל ליליפוט, כמעט שנכבדתי לראות פניו, כי יתן לי רשיון ללכת לראות את מושל בלי-פוסכו, בלי שׁוּם מועד לדבר הזה.  והמלך הואיל לתת את שאלתי, אך עשה זאת, כאשר הכרתי ברור, בלא חמדה, בלב ולב;  ואני לא יכולתי לדעת למה זה ועל מה זה, עד אשר גלה איש את אזני בסתר כי השרים פלימנאפ ובלגולם סילפוּ לרע את הדבר אשר היה לי עם המלאכים.  ואולם נפשי יודעת מאד כי נקי אנכי מכל מחשבה רעה.  מן היום ההוא והלאה החילותי לראות אָון בחצרות מלכים ושרים.

עלי להעיר, כי מליץ היה בינותינו, ביני  ובין המלאכים האלה, בדברם עמי, כי לשונות שתי הממלכות האלה שונות האחת מרעותה, כאשר בשתי ממלכות אירופה, וכל עם ועם יגבּה לבו בלשונו, בקדמתה, בתפארתה ובעוזה, ויבוז בפיו ובלבבו לאשר לשכנו;  ואולם מלכנו, אשר בנפוֹל הצי בידו היה לו היתרון, המריץ אותם, כי יתנו על ידו את כתבי-ההרשאה וכי ידברו דבריהם בלשון הליליפוטים.  וגם אמנם, מפני רוב המסחר והמעשה אשר בין שתי המדינות האלה, והגולים הרבים אשר יגלו מארץ אחת ויאָספו בשניה בכל עת חליפות ומפני אשר נהגו לשלוח את צעירי האצילים ובני העשירים עם ועם אל שכנו למען יקנו דעת בראוֹת ארץ ואדם ובהשכיל אל דרכיהם, – אין בתוך אנשי המעלה או הסוחרים או אנשי הים, השוכנים לחוף אניות, בלתי אם מעטים אשר לא יוכלו לשיח בשתי הלשונות, כאשר נוכחתי מקץ שבועות מספר בלכתי להתיצב לפני מלך בלי-פוסכו ולתת לו כבוד;  והליכתי אליו, בתוך הצרות הרבות אשר אפפוני ממזימות אויבי, היתה לי לטובה גדולה באחרונה, כאשר אספר על זה במקומו. 

הלא יזכור הקורא, כי בחתמי על הסעיפים אשר נטלו עלי בצאתי לחפשי, היו בהם אשר לא טובו בעיני, בגלל היות דרך עבדות להם;  וגם לא הייתי מקבלם עלי לולא ידעתי כי אין דרך לנטות ימין ושמאל.  ואולם בהיותי מעתה "נארדאק", ראש וראשון בממלכה הזאת, נחשבו עבודות כאלה למטה מכבודי, והמלך (למען תת לו כצדקו אני מגיד זאת) לא הזכיר אותן אלי אף פעם אחת.

אך לא עברו ימים רבים והנה נקרה לפני לעשות להוד-מלכותו טובה גדולה מאד – למצער לפי אשר דימיתי בנפשי אז.  בחצי הלילה הבהילנו קול זעקת מאות אנשים בפתח ביתי, ובהקיצי פתאום משנתי נפלה עלי אימה גדולה.  שמעתי מלת "בּוּרלום" הולכת ונשנית בלי הרף;  אנשים רבים מגדולי המלכות, אשר פרצו להם דרך בתוך ההמון, ביקשו ממני כי אבוא כרגע אל ההיכל, שם מעון הוד-מלכותה בוער באש, באשמת נערה משרתת אשר לא נזהרה ונרדמה בקראה ספר.  קמתי ממשכבי כרגע ופקודות ניתנו לפנות לי דרך, ובהיות הלילה ליל-ירח, השכלתי להגיע אל ההיכל בלי לרמוס איש מכל ההמון.  ראיתי והנה כבר שמו סולמות ליד חומות המעון, וגם דליים היו מוכנים למדי, אך המים היו רחוקים כמעט.  הדליים האלה היו כאצבעונים לגודל, והאנשים המסכנים מיהרו והמציאו לי מהם ככל יכלתם, אך הלהבה היתה עזה ואלה לא הרבו להועיל.  יכולתי להשקיע אותה על נקלה באדרתי, אך מעשה שטן עזבתי אותה בבית בהחפזי לצאת ורק מעיל עור היה על בשרי.  המצב נראה כנואש ומדאיב, וההיכל הנהדר הזה היה אל נכון נשרף עד היסוד לולא עמד לבי בי, בדרך פלא, ומצאתי פתאם תחבולה.  בערב יום אתמול שתיתי לרויה מן היין הטוב הנקרא "גלימיגרים" (אנשי בלי-פוסכו יקראו לו "פלונק", ואולם היין שלנו נבחר ממנו), המרבה מי-רגלים.  ומקרה טוב מאין כמוהו היה לי, כי לא הריקותי מהם אף לא מעט.  החום, אשר תקפני בקרבתי מאד אל הלהבה ובהתאמצי לכבותה, העיר את היין בקרבי, והפכוֹ למי-רגלים, ואת אלה הריקותי בשפע רב וזרקתי אל תוך השרפה, עד כי שקעה האש כולה בשלושה רגעים ושארית הבנין המפוֹאָר, אשר דורות רבים עמלו בו להקימו, היתה לפליטה.

והנה האיר היום ואני שבתי אל ביתי ולא חכיתי להביע את ברכתי למלך, כי אם אמנם המעשה אשר עשיתי היה גדול וחשוב מאד, בכל זאת לא ידעתי אם ייטב או אם ירע בעיני הוד-מלכותו דרך-פעולתי זאת, כי לפי משפט המלוכה לעוון פלילי יחשב לכל איש, כנקלה כנכבד, אם יטיל מים במסיבי ההיכל.  אך בזאת רוח לי מעט, בשלוח המלך דבר אלי להודיעני, כי יתן פקודה לראש השופטים להודיע רשוּם בכתב כי נסלח לעווני;  אך לא יכולתי להשיג את הסליחה הזאת.  וגם הוגד לי בסתר, כי המלכה, אשר פעולתי היתה לה לגועל נפש עד מאד, העתיקה מעונה משם עד אגף ההיכל הקיצוני, אף גמרה אומר לבלתי קומם את חרבות הבנין ההוא לשבתה שם;  ומדי דברה עם מתי סודה לא תוכל להתאפק מהביע מחשבות נקם.

 

פרק ששי

תושבי ליליפוט;  חכמתם, חוקיהם ודרכיהם;  דרך החינוך אשר הם נותנים לילדיהם – חיי גוליבר בארץ הזאת – קנאתו לכבוד אשה גדולה

אף כי עם לבבי לכתוב את הממלכה הזאת לכל דבריה בספר לבד, בכל זאת טוב בעיני לתת, עד אז, ראשי דברים לקורא המבקש דעת בענין הזה.  כאשר קומת ילידי הארץ כשש אינצ'ות ומטה, כן גודל כל הבהמה והחיה וצמח האדמה והעצים לפי המתכּוֹנת הזאת;  למשל, הגדולים בסוסים ובשורים גבהם מארבע ועד חמש אינצ'ות, הצאן אינצ'ה וחצי, האוזים כצפורת כרמים לגודל, וכן הלאה בערך הזה מטה מטה עד בואך אל קטני היצורים, אשר אנוכי כמעט לא יכולתי עוד לראותם בעיני.  ואולם הטבע יצר את עיני בני ליליפוט לפי היצורים הקטנים אשר אתם;  רואים המה ברור מאד, אך לא במרחק רב.  ולמען הראות את כח ראותם לכל הדבר הקרוב אל עיניהם, היה לי שעשועים לראות טבח מורט נוצות עוף אשר היה קטן מפרעוש, ונערה צעירה משחילה חוט-משי לא-נראה במחט לא-נראה.  הגדולים בעציהם כשבע רגל לגובה;  אני מדבר על העצים שבפרדס-המלך הגדול, אשר כמעט יכולתי לנגוע אל ראשיהם באגרופי הקמוצים.  וכל יתר צמח האדמה לפי המתכונת הזאת, אך זאת אני עוזב אל הקורא לדמות בנפשו.

על החכמה אשר פרחה בתוכם ימי דורות רבים לכל סעיפיה, אדבר הפעם אך מעט.  ואולם דרך כתבם שונה מאד, באשר אינם כותבים לא משמאל לימין, כמונו האירופים, ולא מימין לשמאל, כמשפט בני קדם, ולא מלמעלה למטה כמשפט הסינים, כי אם בעקלקלות, מפאת הגליון אל פאתו השניה, כאשר תעשינה הגבירות באנגליה[xx].

את מתיהם קוברים הם ראשם למטה, בהאמינם כי מקץ אחד עשר אלף חודש יחיו ויקומו כולם;  ובעת ההיא תיהפך הארץ (אשר הם חושבים אותה לשטוחה) על פניה, ובכן יהיו המתים, בחיותם, עומדים על רגליהם.  המשכילים בהם יגידו ולא יכחדו, כי חושבים הם את האמונה הזאת לדבר שוא ותפל;  ואולם המנהג עודנו נשמר ונעשה, כי נושאים הם פנים להמון.

לממלכה הזאת חוקים ומשפטים שונים מאד;  ולולא היה בהם הפך מן החוקים ומן המשפטים אשר לארצי היקרה, כי עתה השיאני לבי לדבר עליהם טובות.  ואך אל זאת ישא נפשו כל שוחר טוב, כי יהיו החוקים נשמרים ונעשים היטב כאשר הם כתובים.  בראשונה אזכיר את החוקים אשר לעדי שקר.  על כל חטא אשר יחטא איש למלוכה, נכונו שפטים גדולים ורעים;  אך אם האיש אשר יעידוהו יוציא לאור צדקתו לפני השופטים, ייעשה לעד השקר כאשר זמם לעשות לאחיו והומת מות נבל בלי התמהמה, ומהונו או מנכסיו ישולם הנקי-מעוון ארבעתים על שבתו, על פחד המות אשר היה נגד פניו, על התלאה אשר מצאתהו בהיותו אסור בכלא ועל כל הכסף אשר הוציא למען הוכיח צדקתו.  ואם ימעט ההון מהיות די שילומים לאיש, ומילא המלך ביד רחבה את החסרון.  והמלך יראהו גם אות לטובה נגד כל הקהל, ובעיר יודיעו גלוי לכל העם כי נקי הוא מעוון.

עוון עושה רמיה גדול בעיניהם מעוון הגנב, כי, אומרים הם, בינת אחד האדם דיה לשקוד ולשמור ולהגן על רכושו מפני הגנבים, אך אין מבטח ואין משגב לתום מפני הרמיה, אשר לנכליה תגביר;  ואחרי אשר על האנשים לעשות תמיד מקנה וקנין איש עם רעהו ולסחור גם בכסף מלא גם באמונה, והיה אם ינתן כר נרחב למעשי מרמה ויעלימו עין מהם או כי אין חוק אשר יעצור בהם, יהיה אפוא הישר נלכד תמיד והנוכל רואה שכר טוב.  עודני זוכר את אשר נסיתי יום אחד לדבר טוב לפני המלך על פושע, אשר הוציא מאדוניו במרמה מכסת-כסף רבה, כי לקח את הכסף על פי פקודה וישימהו בחיקו ויברח לו.  אמרתי למלך, למען הקטין את עוון האיש, לאמור: הלא אך מעל באמונת בעליו היתה זאת;  והמלך השתומם מאד על הזכירי, להקטין עוון, דבר אשר יגדיל אותו כפליים;  וגם אמנם לא היה בפי מענה על תוכחתו, מלבד הדבר אשר בפי רוב-אדם;  לעמים שונים יש חוקים ומשפטים שונים;  כי, לא אכחד, בושתי מאד.

אף כי השכר והעונש נקראים בפינו שני הצירים, אשר עליהם יסוב כל משטר, בכל זאת לא ראיתי מעודי את הדבר הזה נשמר ונעשה בכל עם מלבד בעם ליליפוט.  כל איש אשר יוכל להוכיח בעדות נאמנה, כי שמר מאד את חוקי ארצו ימי שלושה ושבעים חודש, ישא ברכה מאת הממשלה, יתרונות ידועים המתאימים לערכו ולמצבו, ומכסת-כסף, לפי הערך, אשר תנתן לו מאוצר הנועד לדבר הזה.  גם שם-כבוד ייקרא לו סניל-פאל, לאמור: שומר-חוק, אשר ילווה על שמו, אך לא יעבור מאב לבנים.  ובהגידי לעם הזה כי חוקי ארצנו נשמרים ונעשים אך בכח השפטים אשר נכונו לעובר, וכל שכר טוב לעושיהם לא ייזכר ולא ייפקד, חשבו זאת לחסרון גדול מאד במשטר הארץ והעם.  על כן סמל המשפט בארצם, המוצג בכל בתי הדין, שש עינים לו – שתים מלפנים, שתים מאחור, ואחת אחת משני צדי התמונה, לאות כי על השופטים להיות פקוחי עינים מאד – ואמתחת-זהב פתוחה בידו הימנית, ובידו השמאלית חרב שומה בתער, להראות כי השכר קרוב ללבו מן העונש.

וכי יבחרו להם אנשים לשומם לכל משרה ופקודה, והיו להם המידות הטובות ראשונות והכשרונות הגדולים אחרונים;  כי אחרי אשר לא יוכלו בני האדם לחיות בלי משטר וממשלה, מאמינים הם, כי השכל הישר אשר לרוב-אדם דיו למשרה האחת או השנית, וכי האלהים לא חשב מעולם לשום את משק העם לדבר-סתר, השמור אך למתי מספר אשר שאר-רוח להם, ואשר כמוהם יוולדו אך לעתים רחוקות שלושה בדור אחד;  ואולם אמת  ומשפט, הצנע לכת וכל מידה נכונה, ביד כל אדם הם, וכל איש אשר ישמור את המידות הטובות לעשותן, ואשר גם דעת קנה וגם רצון טוב לא יחסר, יכשר לעבוד את עבודת ארצו, לבד מן המשרות הדורשות חוק לימודים.  ואולם את חסרון המידות הטובות, אומרים הם, לא יוכל לתקן כל כשרון וכל שאר-רוח, עד אשר לא ייתכן הדבר, כי איש מסוכן אשר כזה יופקד על משרה;  השגיאות היוצאות בשל בערות מלפני הפקיד המבקש טוב, לא תהיינה, למצער, נוראות לשלום העם כמעללי האיש אשר יצר לבו רע, וכשרונות גדולים לו לכסות רעה ולהרשיע בכל אשר יפנה ולשום על רעותיו מעטה-צדק.

וכן האיש אשר איננו מאמין בהשגחת אלהים על ברואיו, לא יוכל לעמוד על כל משמרת;  כי בהיות המלכים נחשבים לפקידי ההשגחה העליונה על הארץ, חושבים אנשי ליליפוט לדבר סר-טעם מאין כמוהו בהפקיד המלך פקידים המכחשים בשלטון, אשר בשמו הוא פועל ועושה. 

בתתי לפני הקורא את החוקים האלה ואת הבאים בזה, עליו להבין כי אני מדבר אך על יסודתם מראש מקדם ולא על שערוריות השחיתות אשר נוקשו אחריהן בני העם הזה, יען היות דרך האדם לאהוב רע מטוב.  כי דרכי-התועבות ההם, להגיע למשרות גדולות ונכבדות ברקוד על החבל, או להשיג פתילים לאות רצון וחסד-מלך בקפוץ על המטות או בזחול מתחת להם, חדשים המה, מקרוב באו, אבי-אבי המלך המושל היום נתן להם מהלכים ראשונה, ועם פרוץ הכיתות והמדנים פרצו מעט-מעט גם המה כיום הזה.

השב רעה תחת טובה עוון פלילי הוא בעיניהם, חטא משפט מות, כאשר ייחשב – ככה אנחנו קוראים בספרים – גם במקצת ארצות אחרות;  כי אומרים הם: כל המשלם רעה לאשר היטיב עמו, אויב הוא ממילא לכל יתר בני האדם, אשר לא היה לו מהם כל טובה, ועל כן איש כזה אין שוֹוה להניחו.

על חובות האבות והילדים מחשבותיהם רחוקות עד מאד ממחשבותינו.  כי יען אשר התחברות הזכר והנקבה יסוֹדה בחק-הטבע הגדול, להקים זרע ולקיים את המין, על כן אומרים הליליפוטים בעל כרחם, כי האיש והאשה מתחברים יחד, כשאר בעלי חיים, בגלל התאוה, ואהבתם את ילדיהם מוצאה מחוק הטבע ההוא;  ובגלל הדבר הזה, אין, לפי דעתם, על הילד כל חובה להכיר טובה לאביו על אשר הולידו או לאמו על אשר ילדתהו לראות חיים בארץ, דבר שאיננו "טובה" כלל, כי האדם לעמל יולד והוריו גם לא חשבו עליה בהתחברותם, שאז לקחו מחשבות אחרות את לבם.  ומפני טעמים אלה וכאלה דעתם היא כי ההורים הם האחרונים לכל בני האדם אשר יוכלו להפקיד בידם את חינוך ילדיהם;  ועל כן יש להם בכל עיר ועיר בתי חינוך ילדים, אליהם ישלחו כל ההורים, מלבד אכרים ושכירי יום, את ילדיהם, זכרים או נקבות, לגדלם שם מיום מלאת להם עשרים חודש והלאה, כי אז, חושבים הם, נראים ניצני משמעת בילדים.  בתי הספר האלה נבדלים בתכניתם זה מזה, לפי המעמדות השונים ולפי היות הילדים זכרים או נקבות.  ומורים אמנים מביני דבר מופקדים שם, להכין את הילדים אל דרך החיים המתאים למצב אבותיהם, לכשרונם הם ולחפץ לבבם.  ועתה אדברה נא בראשונה דברים אחדים על בתי החינוך לילדים, ואחר – על אשר לילדות.

בבתי החינוך אשר לבני אצילים ומרום עם הארץ, יש מורים מלומדים, העושים מלאכתם בכובד ראש, ועוזרים רבים על ידיהם.  בגדי הילדים ומאכלם פשוטים ללא מותרות.  המגדלים אותם עמלים לנטוע בלבם רגשי כבוד, צדק, אומץ-רוח, ענוה, רחמים, יראת אלהים ואהבת המולדת;  בכל עת נותנים להם עבודה או ענין לענות בו, מלבד עתותי האוכל והשינה הקצרות מאד, ושתי שעות לשעשועים בהתעמלות הגוף.  עד מלאת להם ארבע שנים מלבישים אותם אנשים, ואחרי כן מצווים הם להתלבש במו ידיהם, גם כי יהיו בני שרים וגדולי ארץ;  והנשים המשרתות, אשר שנותיהן, לפי ערך רעותיהן באירופה, עד חמשים, עובדות אך את עבודות הבית הנקלות.  אין נותנים את הילדים לשיח עם המשרתים, אך הלוך ילכו יחדו, במספר רב או מעט, לדברי שעשועיהם, ומורה או אחד מעוזריו הולך עמהם, לשמור אותם מכל הדברים אשר יטו את לבם להוללות או לארחות פריצים, אשר ילדינו צפויים להם מראשית ימיהם.  וההורים לא יוכלו לבוא לראות את פני ילדיהם כי אם פעמיים בשנה, ועשו עמהם אך שעה אחת.  בבואם ובצאתם יוכלו לנשק לילדיהם, אך המורה, העומד עליהם תמיד בעת ההיא, לא יתן אותם לדבר אל הילדים בלט (צ"ל 'בלאט' – הקלדנית), או לבטא כל מבטא רוך ומתק-נפש, או להביא להם צעצועים, ממתקים ועוד כאלה.

והכסף אשר יצא על כל ילד לגדלו ולכלכלו, נתון יתנו הוריו, או, אם לא יתנו לרצונם, יעלו אותו מהם ביד פקידי המלך.

ובתי החינוך אשר לילדי בני העם, סוחרים, אנשי מלאכה וחרשים, מתנהלים, לפי הערך, על פי הדרך הזאת;  אולם הילדים המגודלים למלאכת עבודה יצאו מן הבית חניכים עשׂוּיים במלאת להם אחת עשרה שנה;  תחת אשר בני אנשי המעלה נעצרים בבתי החינוך עד היותם בני חמש עשרה שנה, אשר כמוהם כבני עשרים ואחת שנה בארצותינו;  ואך בשלוש השנים האחרונות יקלו מעליהם מעט-מעט את עול העוצר.

וזה משפט בתי החינוך לבנות;  הילדות הצעירות בנות אנשי המעלה מגודלות, לרוב, כאשר יגדלו הילדים, ואך אותן מלבישות משרתות-אמהות לעיני המורה או משנהו, עד היותן בנות חמש שנים, ואחר תלבשנה בגדיהן במו ידיהן.  ואם יוודע כי המשרתות משעשעות את הילדות בספרן להן ספורי-בלהות או ספורי הבלים, או בכל מעשי הוללות אשר תעשינה האומנות בארצותינו, והוכו שלוש פעמים בשוטים בתוך העיר לעיני הקהל, ונאסרו בבית הסוהר שנה תמימה והגלו אל ארץ גזירה לשבת שם כל ימי חייהן.  על כן הנשים והעלמות הצעירות בארץ הזאת, כמוהן כאנשים, חושבות מורך-לב או סכלות לחרפה, וכן תבוזנה לכל סרח-עודף בתלבושת ולכל פאֵר  ועדי, אשר מעל לגבול הנקיון ודרך-הארץ;  גם לא ראיתי כי ישונה חינוך הילדות, באשר הן ילדות, מחינוך הילדים, ורק ההתעמלות לבנות איננה קשה כאשר לבנים, אף יתנו להן לקח באשר למשק הבית, ותוכן הלימודים הניתן להן מעט הוא מן הניתן לילדים;  חוק שמו להם כי, בתוך אנשי-המעלה, על האשה להיות רעיה משכילה ונעימה לבעלה, אחר אשר לא לעולם תהיה צעירה.  בהגיע הילדות לשנת שתים עשרה, הוא מועד תת אותן לאיש, יקחון הוריהן או גואליהן הביתה ופיהם מלא תהילות וברכות למורים, וכמעט תמיד בעת צאת הבנות, עיניהן וגם עיני רעותיהן יורדות דמעה.

בבתי החינוך לבנות העם, ילמדו את הילדות כל עבודה המתאימה למינן ולמדרגותיהן השונות;  התלמידות המוּעדות למלאכה יוצאות במלאת להן שבע שנים, והאחרות – בהגיען לשנת האחת עשרה.

ההורים מבני העם, אשר יש להם ילדים בבתי החינוך האלה, ישלמו למנהל, מלבד מכסת-כסף מעטה למחית ילדיהם שנה שנה, תרומה קטנה מהכנסתם חודש בחודש, והיתה התרומה מנת-חלק הילד לימים יבואו;  על כן יגבילו החוקים את ההורים בהוצאותיהם.  כי לפי דעת הליליפוטים עוול הוא מאין כמוהו להוליד ילדים רק לפי תאוות היצר, ולהשליך יהבם על הקהל.  ואשר לאנשי המעלה, עורבים הם ערובה או מפקידים לכל ילד מכסת-כסף, המתאימה למעמדם;  והכסף הזה יישמר מכל משמר ועשו בו בשום-שכל ובצדק עד מאד.

אכרים ופועלים מחזיקים את ילדיהם בביתם, כי הן מלאכתם אך לחרוש את האדמה ולעבדה, על-כן אין חפץ לארץ ולעם בחינוך בניהם;  ואולם לזקנים ולכושלים בהם נכונו בתי-אוסף לכלכלם שם;  אנשים נעזבים ומבקשי לחם אין בממלכה הזאת.

ועתה אספרה נא לקורא, אשר נפשו תאבה לדעת, מעט מהליכות ביתי ומארחות חיי בארץ הזאת, בימי שבתי בה, תשעה חדשים ושלושה עשר יום.

כשרון המעשה הנטוע בי ויד המחסור אשר היתה עלי, המריצוני ואעש לי שולחן וכסא, טובים למדי, מן הגדולים בעצי החורשה אשר למלך.  מאתיים תופרות עשו לי כתנות וסדינים למטתי ולשולחני, הכל מן הבד החזק והעבה למינהו אשר השיגה ידן;  ובכל זאת כפלו אותו כפלים רבים, כי הבד העבה בארץ ההיא היה דק עשר מעלות מאטון.  הבד אשר להם רחבו שלוש אצבעות, ושלוש רגל אורך היריעה האחת.  התופרות לקחו מידת גופי ואני שוכב על הארץ, האחת עמדה ליד ערפי והשנית ליד רגלי, וחבל חזק מתוח אשר אחזו בו האחת מקצה מזה ורעותה מקצה מזה, והשלישית מדדה את החבל בקו-המידה, אצבע אחת ארכו.  ואחר מדדו את בוהן ידי הימנית, ולא בקשו יותר;  כי לפי החשבון, הקו הסובב פעמיים את הבוהן יסוב את פרק היד פעם אחת, וכזה לצואר ולגוף, מן החזה סביב;  ובהעזרן גם בכתונת הישנה אשר פרשתי לפניהן על הארץ להיות להן לדוגמה, כיונו את מידתי אל נכון.  ושלוש מאות חייטים עבדו למען עשות לי את הבגדים;  אך אלה מצאו תחבולה אחרת למען קחת מידתי.  אני כרעתי ארצה והם הציבו סולם מן הארץ עד לצוארי;  והאחד עלה על הסולם ויורד אנך מצוארוני עד הארץ.  זה היה להם לדעת אורך מעילי;  את רוחב גופי בתווך ואת זרועותי מדותי אני.  וכאשר כילו לעשות את בגדי (בביתי עשו אותם, כי גם הגדול בבתיהם צר היה מהכילם), ויהי מראיהם כבגדים מטולאים אשר תעשינה הנשים באנגליה, רק צבע אחד היה לכולם.

ושלוש מאות טבחים היו לי להכין מאכלי, בסוכות קטנות ומרווחות אשר היו בנויות סביב לביתי, שם ישבו איש ומשפחתו ויכינו לי שתים שתים קערות האחד.  עשרים מלצרים הייתי מעלה בכף ידי ומציגם על השולחן;  ומאה עמדו על משמרתם למטה, אלה נשאו קערות מלאות אוכל ואלה כדי יין ושקויים אחרים עמוסים על שכמם;  את כל אלה העלו המלצרים אשר למעלה, מדי דרשי, בתחבולות מחוכמות בחבלים, כאשר נעלה אנחנו דלי מן הבאר באירופה.  קערה מלאה אוכל היתה לי בליעה אחת, וכד יין – גמיעה אחת.  בשר צאנם נופל מאשר לנו, אך בשר בקרם טוב מאד.  יש וניתן לי צלי-מתנים גדול, אשר היה לשלח בו שיני שלוש פעמים;  אולם זה היה רק לעתים רחוקות.  משרתי השתוממו בראותם אותי אוכל את הבשר על העצמות, כאשר אנחנו עושים באירופה לרגל הצפור.  האוזים והתרנגולים אשר להם היו לי בליעה אחת, לאוז או לתרנגול, ואל אכחד, כי טובים המה משלנו.  מן העופות הקטנים אשר להם הייתי לוקח עשרים או שלושים יחד על קצה סכיני.

ויהי היום והוד מלכותו, המלך, אשר נודעו לו דרכי חיי, הביע את חפצו לבוא אל ביתי הוא ורעיתו המלכה והנסיכים והנסיכות הצעירים, מזרע המלוכה, לאכול אתי לחם, וגם הואיל להגיד, כי בזאת יהיה מאושר בעיניו.  ויבואו, ואני הושבתי אותם על כסאות-כבוד על שולחני, לנוכח פני, ושומרי ראשם על ידיהם.  פלימנאפ, שר האוצר, היה שם גם הוא, ומטהו הלבן בידו.  ואני התבוננתי והנה הוא מביט אלי בפנים נזעמים, אך הייתי כלא-ראוה ואֵרב לאכול מאשר הסכנתי, למען כבוד ארצי היקרה, וגם למען הפליא את המלך ואשר אתו.  על פי אותות שונים ידעתי, כי פלימנאפ מצא לו תואנה בדבר בוא המלך אל ביתי להבאיש את ריחי בעיני אדוניו.  השר הזה היה תמיד אויבי בסתר, אף כי לעיני רואים הרבה לדבר אלי טובות, יותר מאשר יאתה לרוחו הקשה.  הוא העיר אוזן למלך, כי באה מגערת באוצר;  כי עליו ללוות כסף בנשך רב;  סוף דבר, כי בגללי הוציאו מאוצר המלך יותר מאלף אלפים וחמש מאות אלף אספרוגים (הגדול במטבעות אשר להם, גדלו כנקודת-הכסף), וכי אין למלך טוב כי אם למהר לשלחני מעל פניו.

ובזה הנני להיות מגן לשם כבוד אשה יקרה, אשר סבלה בגללי על לא פשע.  על שר-האוצר עבר רוח קנאה ויקנא את אשתו, כי אנשי לשון הביאו אליו את דיבתה רעה ויגידו לו כי אוהבת היא אותי אהבה עזה;  ופושקי שפתים בחצר המלכות העבירו השמועה, כי באה יום אחד אל ביתי בסתר.  ואולם הנני מעיד בי את השמים ואת הארץ כי שקר הדבר, שקר נתעב מאד, לא נמצא בו כל שורש דבר, מלבד אשר הואילה הגברת להראותני אותות ידידות בתום וביושר לבב.  אמנם כן, באה אל ביתי פעמים רבות, אך בגלוי ולא בסתר, ובכל עת בואה היו עוד שלוש נפשות עמה במרכבה, אחותה ובתה הצעירה ואחת מרעותיה;  אך הן כזאת עשו גם נשים אחרות מנשי שרי המלוכה.  ואעידה בי גם את משרתי ביתי מסביב, אם ראו פעם מרכבה באה אל ביתי ולא ידעו מי רוכביה.  מדי הודיע אותי אחד המשרתים כי מרכבה עומדת בפתח, היה משפטי לצאת החוצה;  ואחרי ברכי את הבאים בשלום, הייתי לוקח את המרכבה ושני סוסיה על ידי (וכאשר היו ששה סוסים יפתח הרכב ארבעה) והצגתי אותם על השולחן, ומעקה מיטלטל חמש אצבעות גבהו, חיברתי אליו מסביב, לבלתי היות אסון.  וגם פעמים רבות היו יחד על שולחני ארבע מרכבות וסוסיהם, מלאות אורחים, ואני יושב על כסאי ופני אליהם;  ובהיות לי שיחה עם חברה אחת, יעבירו הרכבים את המרכבות האחרות בנחת על שולחני סביב.  וכמה פעמים בליתי שעות אחרי הצהרים בטוב ובנעימים בשיחות כאלה.  אך שר האוצר, או שני מרגליו מוציאי הדיבה (הבה, אקוב את שמותם ולהם בושת הפנים), כּלוּסטריל ודרוּנלוֹ, לא יוכלו עד עולם להוכיח, כי באה אלי כל נפש אדם בסתר פנים, מלבד המזכיר רלד-רסל, אשר שלחו הוד מלכותו המלך במלאכות נחוצה, כאשר הודעתי למעלה.  לא הרביתי ככה לדבר על הפרט הזה, לולא היה הדבר נוגע מאד בכבוד אשה גדולה, מלבד כבודי אני;  אף כי נכבדתי בעת ההיא בתואר "נארדאק", אשר גם שר-האוצר לא הגיע אליו;  כי הכל יודעים אשר הוא אך גלוּם-גלוּם, מעלת-כבוד אחת למטה, כמרקיז לעומת הדוכס באנגליה;  אמנם, לא אכחד, שהיה הולך לפני, בכח משרתו.  ודיבות שקר אלה, אשר נודעו לי אחרי כן על פי מקרה שאין להזכירו, היו לפלימנאפ להראות את אשתו זמן מה פנים נזעמים, ואף כי אותי.  לאחרונה נפקחו עיניו ושב והשלים עמה, אך אנכי נבאשתי בו לאין מרפא ועד מהרה נהפך אלי לרעה גם לב המלך, אשר איש-בחירו זה משל בו ממשל רב.

 

פרק שביעי

גוליבר שמע, כי יועצים עליו רעה לשומו כבוגד, והוא בורח אל בלי-פוסכו – שם מקדמים פניו בכבוד

בטרם אוסיף לספר איך עזבתי את הממלכה הזאת אודיעה נא את הקורא את דבר הקשר אשר קשרו עלי להשחיתני ואשר נרקם בסתר ימי שני חדשים.

כל ימי הייתי רחוק מבתי מלכות, כי בגלל מצבי הדל גם לא אכשר לצאת ולבוא בהם.  אמנם רבות שמעתי וגם קראתי בספרים על דרכי המושלים והשרים, אך לא חשבתי ולא דימיתי כי אמצא להם עלילות נוראות כאלה בארץ רחוקה כזאת, בה שוררים, כאשר האמנתי, חוקים השונים מאד מחוקי אירופה.

אני הייתי נכון ללכת לראות פני המלך בלי-פוסכו, והנה איש מגדולי המלוכה (אשר הרביתי לעשות למענו בעת אנף בו הוד מלכותו המלך), בא אל ביתי לילה בסתר, נישא בכסא סגור, וישאל ממני אשר אביאהו הביתה, ושמו לא הגיד לי.  האנשים נושאי הכסא שולחו ואני שמתי את הכסא ואת הוד-מעלתו היושב בתוכו בכיס מעילי, ואצו את אחד משרתי הנאמנים להגיד לכל הבא לדרוש אלי, כי רע לי וכי שכבתי לישון.  אחר סגרתי את דלת ביתי על מסגר, ואת הכסא שמתי על שולחני, כאשר הסכנתי לעשות, ואני ישבתי אצלו ארצה.  ברכנו איש את אחיו כמשפט, ובראותי את פני הוד מעלתו והנה הם מביעים דאגה, ביקשתי לדעת מה זה ועל מה זה, ויאמר אלי אשר אקשיב ואשמע באורך רוח לכל דבריו, כי הענין נוגע מאד לכבודי ולחיי.  ואלה הדברים אשר דיבר אלי, כי העליתי אותם על ספר כמעט יצא מביתי:

"דע כי שרי המלוכה נקראו פעמים רבות למועצה בימים האחרונים האלה, להתיעץ על אודותיך.  ואך לפני שני ימים גמר עליך המלך אומר

"הלא הכרת היטב, כי סקירש בלגולם, גאלבט (או שר צבא הים), שוטם אותך משטמה עזה כמות כמעט מיום בואך בגבולנו;  מה ראה על ככה מבראשונה איננו יודע, אך שנאתו גברה מאד למן היום אשר עשית והצלחת לתפוש את צי בלי-פוסכו, כי בזאת הועם כבודו, כבוד שר הצבא לחיל הים.  השר הזה, ועמו פלימנאפ שר האוצר, אשר שנאתו אותך, על אודות אשתו, נודעת לכל, לימטוֹק שר הצבא, לאלקוֹן, אשר על בית המלך, ובאלמוּף, שר המשפטים, הכינו את כתב-האשמה, ובו סעיפים רבים, לשפוט אותך על בגד ומעל ועוד עוונות-חרב אחרים".

לפתח-דברו זה לא יכולתי עוד להתאפק, בדעתי את בור-כפי ואת צדקתי, ואבקש לשסע אותו בדברים, אך הוא שאל ממני כי אחריש, ויוסף לדבר דבריו לאמור:

"ואני בהיותי אסיר-תודה לך על כל הטובה אשר עשית עמדי, עמלתי למצוא, וגם המציאו לי, את דברי המשפט אשר עוררו עליך וגם העתקת כתב-האשמה, ובדבר הזה חייבתי את ראשי למענך.

"סעיפי אשמת קוינבוס פלסטרין, האדם-ההר.

הסעיף הראשון.  – הואיל ובספר החוקים אשר נערך בימי הוד-מלכותו, קאלין דיפר פלוּן, הוּחק חוק, כי כל אשר יטיל מים במסיבי היכל המלך ישא עוונו וייענש כבוגד במלכות, אך קוינבוס פלסטרין הנזכר עבר לעיני כל את החוק ההוא, ובתואנה לכבות את האש אשר נצתה במעון המלכה, רעית הוד מלכותו היקרה, עשה בזדון ובמעל מעשה שטן, ובהזילו את מי-רגליו כיבה את האש הנזכרת אשר נצתה במעון הנזכר, הנמצא בתוך מסיבי היכל-המלכות הנזכר, למרות החוק הכתוב על מקרה כזה וכו', למרות החובה וכו'.

"הסעיף השני.  – כי כאשר הביא קוינבוס פלסטרין הנזכר את צי בלי-פוסכו אל חוף הממלכה, והוד מלכותו המלך פקד עליו אחרי כן לתפוש את כל יתר האניות אשר לממלכת בלי-פוסכו הנזכרה, ולהפוך את הממלכה הזאת למדינה אשר ימשול בה נציב, משנה למלך ליליפוט, ולהשמיד ולתת למות לא רק את הגולים "רחבי הקצה", כי אם גם את כל בני הממלכה ההיא, אשר לא יאותו לעזוב כרגע את מינוּת הקצה הרחב, – עשה הוא, פלסטרין הנזכר, במרד ובמעל בהוד מלכותו, המלך הנאור והאדיר מאד, ויבקש ממנו, כי יפטור אותו מן העבודה הזאת, במצאו לו פתחון-פה לאמור, אין את נפשו להכביד אכפוֹ על אנשים בדברי אמונות ודעות או להכרית חופש וחיים לעם נקי וצדיק.

"הסעיף השלישי.  – כי כאשר באו מלאכים מבית-מלכות בלי-פוסכו לבקש שלום מאת הוד-מלכותו, היה הוא, פלסטרין הנזכר, כבוגד ואיש תרמית, עוזר ותומך, מנחם ומשעשע את נפש המלאכים הנזכרים, אף כי ידוע ידע, כי עבדים הם למלך אשר היה זה מקרוב אויב גלוי להוד-מלכותו מלך ליליפוט ואשר מלחמה גלויה היתה בינו ובין הוד מלכותו הנזכר.

"הסעיף הרביעי.  – כי קוינבוס פלטרין הנזכר מתכונן, אשר לא כחובת עבד נאמן, לנסוע אל הממלכה ואל בית המלכות אשר לבלי-פוסכו, והוד מלכותו, המלך, לא נתן לו למסע הזה כי אם רשיון בפה;  והנה הוא שׂם לו את הרשיון הזה למחסה כזב וזומם, כבוגד וכמועל מעל, לנסוע למסעו זה ולהיות בזאת לעוזר, לתומך ולמחזק ידי מלך בלי-פוסכו, אשר היה זה מקרוב אויב גלוי ואיש מלחמה גלוי להוד מלכותו המלך הנזכר למעלה.

"ישנם עוד דברי עוונות ואשמות אחרים;  אך אלה הם הגדולים בהם, אשר את תכנם בקצרה קראתי לפניך בזה. 

"לא אכחד, כי ברוב התווכחם על דבר משפטך הראה המלך אותות חנינה ורחמים, אשר לבו מלא אותם, בהמריצו פעמים רבות את כל תגמוליך עליו ובהתאמצו להקטין את עוונך.  אך שר הרכוש ושר צבא הים החזיקו דבריהם על המלך לשפוט אותך משפט מות, מכאיב ומחפיר עד מאד, בהצית את ביתך באש לילה, ושר הצבא יעמוד הכן הוא ועשרים אלף איש חמושים בחצים מרעלים, לירות אל פניך ואל ידיך.  ולאנשים מן המשרתים אותך יינתן צו-סתר לפזר מיץ-רעל על כתנותיך, אשר ימריצך כי תקרע בידיך את בשרך מעליך עד מותך במכאובים נוראים מאד.  שר הצבא גם הוא נטה אחרי דבריהם ואחרי עצתם עליך למות, עד אשר היו רוב חברי המועצה נגדך.  אך הוד מלכותו, אשר ביקש להחיות את נפשך, אם יוכל, הסיר לאחרונה את לב שר-הבית מאחרי חבריו.

"אחרי אשר ככה נפלגו הדעות על אודותיך, פנה המלך אל רלד-רסל, המזכיר הראש לדברי-סתר, אשר הראה תמיד כי אוהב נאמן הוא לך, ויצוהו לחוות דעו גם הוא, ויעש כן, ויראה גם בפעם הזאת, כי אמנם צדקת בחשבך אותו לאוהב לך.  הוא אמר, אמנם כי איש כבד-עוון אתה, אך עוד יש מקום לחנינה, המידה הטובה אשר היא תהילת מושלים מאין כמוה, ואשר בגללה יעריצו הכל בצדק את הוד-מלכותו.  ויוסף ויאמר, הידידות אשר בינך ובינו גלויה וידועה לכל, עד אשר גם הטוב בבתי הדין יוכל אולי לחשוב אותו לנוטה אחרי לבבו;  בכל זאת יגיד דעו גם הוא ולא יכחד, לבעבור מלאות אחרי המצוה אשר היתה אליו;  כי, אם על המלך טוב, בשׂוּם לב אל תגמוליך ובהתאים לרוחו הנדיבה, להחיות את נפשך ולצוות אך לנקר את שתי עיניך, אז, לפי דעתו הנקלה, חושב הוא כי בדבר הזה יצדק המשפט במידה ידועה.  וכל העם יכירו לטובה את חסד המלך וגם את מידת הרחמים, אשר יאחזו בה יועציו בדין;  כי אבדן עיניך לא יהיה מעצור לכוחך, אשר בו עוד תוכל להיות לעזר ולהועיל להוד מלכותו;  כי העיורון יוסיף אומץ לרוח גבורה, בהסתירו מנגד עינינו את הרעה הנשקפה;  כי הדאגה אשר דאגת לעיניך היתה ראשית-מכשול בהעבירך את צי האויב אל גבולנו, וכי דייךָ אם עיני השרים תהיינה לך לעינים, אחרי אשר גם הגדולים במושלי ארץ עושים כן.

"כשמוע כל המועצה את עצתו וירע מאד בעיניהם ואיש מהם לא רצה אותה.  ובלגולם, שר צבא הים, לא יכול לעצור ברוחו, ויקם בזעף ויאמר, נפלאת היא בעיניו איך ערב המזכיר את לבו לבקש חיים וחסד לבוגד;  כי הגמולות אשר גמלת על המלך ועל הממלכה, הן הן תהיינה, על פי כל הטעמים אשר יסודם בחכמת המדינה, להוסיף על עוונך;  כי הכח אשר הכשיר אותך להעביר את צי האויב הלום, הוא הוא יהיה לך, בעת אי-רצון כי תבוא, להשיבו אל מקומו;  כי יש לו יסוד נכון להאמין, כי בקרב לבך אתה נוטה אחרי "רחבי הקצה";  ובהיות ראשית חטאת מעל בלב, על כן, בגלל הדבר הזה שם הוא עליך עוון בוגדים ומבקש בכל עוז כי ישפטו אותך משפט מות.

"ושר האוצר גם הוא החזיק אחריו;  הוא הראה, כי ההון הבא להוד מלכותו הולך וחסר מפני הכסף היוצא על מחיתך, אשר תהיה עוד מעט למשא כבד מהכיל;  כי עצת המזכיר אשר יעץ לנקר את עיניך, המעט כי לא תועיל מאומה להקל את הרעה הזאת, הנה עוד תהיה להוסיף עליה, כי הנה נודע על פי הנסיון, כי בעוור עופות-בית ידועים מרבים הם אחרי כן לאכול ושמנו עד מהרה;  כי הוד מלכותו הנערץ והנקדש וסוד יועציו השופטים אותך יודעים עם לבבם מאד כי אשם אתה והדעת הזאת דיה למען שפוט אותך משפט מות, מבלי לחכות לאותות ולעדות החיצונים על אשמתך הדרושים על פי דברי החוק.

"אך הוד מלכותו המלך, אשר אחת חרץ בלבבו, לבלתי תת אותך למות, הואיל בחסדו לאמר, אחרי אשר המועצה חושבת את משפט אבדן עיניך למטה מעוונך, יוכלו לשום עליך אחרי כן עונש אחר.  ואוהבך המזכיר, שאל בענוות רוח אשר יתנו אותו להשמיע דבריו שנית, וישב על תלונת שר האוצר, על היות מחיתך כמשא כבד על הוד מלכותו, לאמור: הוד מעלתו המושל באוצר-הכסף למלך, יוכל על נקלה למצוא עצה נגד הרעה הזאת, בגרעו לחם חוקך מעט-מעט ואז תלך הלוך ודל על בלי היות לך די מזון וסרה ממך תאות-האוכל ובירחים מספר תחלש ותאוּכּל;  גם באוש נבלתך, אחרי האכל חצי בשרך, לא ירע ולא ישחית מאד;  ובמותך יבואו חמשת אלפים או ששת אלפים איש נתיני הוד מלכותו ונתחו והפשיטו את בשרך מעל עצמותיך שנים או שלושה ימים, והובילו אותו בעגלות-דומן וקברוהו במרחקים לבלתי היות מגפה בארץ, ואת השלד יניחו למשמרת לדורותינו, מצבת-פלא למראה.

"ובכן היתה אהבת המזכיר נסיבה לשנות את כל דבר המשפט.  והפקודה היתה חזקה לשמור כדבר סתר את אשר יעצו להרעיבך מעט-מעט;  אך המשפט אשר נחרץ עליך לנקר את עיניך נכתב בספר;  איש לא התנגד לו זולתי בלגולם, שר צבא הים, כי בהיותו "יציר" המלכה, הסיתה אותו תמיד לבקש את נפשך, באשר היא עוינת אותך כל הימים בגלל הדרך המבישה והעקשה אשר בחרת לך לכבות את השריפה במעונה.

"בעוד שלושת ימים יבוא רעךָ המזכיר אל ביתךָ במלאכוּת הממשלה, לקרוא באזניך את כתב-האשמה לכל סעיפיו ולערוך לעיניך אחרי כן את החסד והרחמים, אשר להוד מלכותו ולשרי המועצה בשפטם אותך אך לאבדן עיניך, ובזאת הוד מלכותו בוטח כי תקבל את העונש הקל הזה בענוות-רוח ובלב מלא רגשי תודה;  ועשרים איש מחובשי המלך ישימו עין על עושי המלאכה, אשר פקודתם לירות חיצים שנונים מאד אל אישוני עיניך בשכבך על הארץ.

"אני נשען אל בינתך לעשות את אשר תמצא טוב לפניך;  ולבלתי הסב עלי כל עין לרעה, עלי לשוב בלי התמהמה בדרך-סתר, כאשר באתי אליך".

הוד מעלתו עשה כן, ואני נשארתי לבדי תועה-לבב ונדהם. 

ומנהג היה להם, אשר נהגו המלך הזה ושריו – והוא שונה מאד, כאשר הבטיחו אותי, ממנהגי הימים הראשונים – כי מדי צאת מלפני סוד המלכות משפט אכזרי, אם לתת נקמות למלך מאיש חרמו או לעשות רצון בחירו, ישא המלך נאום באזני כל המועצה והביע את גודל חסדו ואת רוב רחמיו, המידות הטובות אשר כל העמים יודעים ומכירים אותן.  ועד מהרה יוציאו את הנאום הזה גלוי לכל יושבי המדינה;  ולא היה דבר אשר הפחיד את העם כצלצלי-תרועה אלה לחסד המלך;  כי ראו והתבוננו, כי ככל אשר הגדילו והמריצו את דברי-התהילות ההם, כן גדלה אכזריות המשפט הנעשה וכן רב נקיון הנשפט מעוון.  ואני, עלי להודות, כי אחרי אשר לא נולדתי ולא גודלתי להיות ביושבים בשער המלך, היתה דעתי קצרה לשפוט מישרים, עד אשר לא יכולתי לראות את החסד ואת הרחמים אשר בדין הזה, וגם ראיתי אותו (אלי במשגה) כדין קשה.  יש אשר היה עם לבבי ללכת לעמוד במשפט;  כי, אם אמנם לא יכולתי להכזיב את הדברים הנזכרים בסעיפים הרבים ההם, קוה קויתי, כי יתנו מקום להקל מעט מאשמתי.  ואולם יען אשר קראתי בחיי על משפטי-מלכות רבים, ראיתי והנה בכל עת היו תוצאותם על פי הדרך אשר מצאו השופטים טוב לפניהם, על כן לא מצאתי את לבי לבטוח בתוצאות משפט מסוכן כזה, בעת רעה כזאת ולנגד אויבים תקיפים כאלה.  בתחילה השיאני לבי מאד לעמוד ולהלחם על נפשי;  כי בהיותי חפשי, כל חוזק הממלכה ההיא לא יוכל להכריעני, ואני יכולתי על נקלה לרגום את עיר המלוכה באבנים ולהכותה רסיסים.  אולם נפשי תיעבה עד מהרה את המזימה הזאת, כי זכרתי את השבועה אשר נשבעתי למלך ואת תגמוליו אשר גמל עלי ואת שם-הכבוד הגדול "נארדאק" אשר קרא לי.  ואני לא למדתי עדנה אל דרכי הכרת-הטובה אשר ליושבים בשער המלך, לאמור לנפשי כי מפני רעת המלך היום, – כל צדקותיו לפנים לא תזכרנה לו, וכי נקי אני ממנו.

כשוב רוחי אלי היה עם לבבי דבר ועצה, אשר אולי יחשבו אותה לעצה נמהרה ואולי גם יצדקו החושבים כזאת;  כי, אגיד ולא אכחד, אשר רק מהחפזי וחוסר דעת ונסיון, היו לי עיני לשלל, ועל כן גם חופשתי;  כי לוּ ידעתי אז את דרך המושלים והשרים, אשר חקרתי לדעת אחרי כן בבתי מלכות אחרים, ואת אשר הם עושים עם חוטאים אחרים, מעטי-הנזק ממני, כי עתה היה עלי למהר ולקבל ברצון עונש קל כזה.  את בהיותי מבוֹהל ודחוף בכוח פחזוּת הנוער ובהיות לי רשיון הוד מלכותו ללכת לראות את פני מלך בלי-פוסכו, מצאתי לי תואנה, בטרם יעברו שלושת הימים, לשלוח מכתב אל ידידי המזכיר ולהודיעהו את אשר היה עם לבבי ללכת הבוקר אל בלי-פוסכו, כרשיון המלך עלי;  ומבלי חכות למענה הלכתי אל שפת האי, אל המקום אשר חנה שם ציינו.  תפשתי אנית-מלחמה גדולה, קשרתי חבל אל חרטומה, הרימותי את העוגן, פשטתי את בגדי ואשים אותם ואת מכסה-יצועי, אשר נשאתי תחת זרועותי, בתוך האניה, ואמשוך אותה אחרי;  ואני פעם שחיתי פעם בוססתי במים, עד שהגעתי אל חוף-המלך אשר בבלי-פוסכו;  שם חיכה לי העם זה כמה, ויתנו לי שני אנשים להורותני הדרך אל עיר הממלכה, אשר שמה כשם הארץ הזאת.  נשאתי אותם בידי עד בואי כמאתיים אמה לפני השער, ואשלחם להודיע לאחד המזכירים את דבר בואי, ואני עמדתי תחתי ואחכה לדבר המלך.  מקץ שעה אחת שלחו להגיד לי, כי הוד מלכותו ובית המלך ורבי המלוכה עמו, יוצאים לקדם פני.  הלכתי עוד אל עבר פני משם והלאה כמאה אמה.  והמלך והנלוים אליו ירדו מסוסיהם, והמלכה והגבירות אשר עמה ירדו מכסאותיהן, ואני לא ראיתי על פניהם כל אות פחד או דאגה.  שכבתי ארצה לנשק ידי המלך והמלכה;  אחרי כן הגדתי למלך כי באתי כאשר הבטחתי וכרשיון המלך אדוני עלי, למען אכבד לראות פני מושל אדיר כמוהו, ולהגיד לו כי נכון אני לעבוד לו כל עבודה אשר יש לאל ידי ואשר תתאים עם חובתי למלכי.  ולא הגדתי לו כי הסיר המלך את חסדו מעמי אחרי אשר עד כה לא הודיעו אותי כל דבר כדת, ויכולתי אפוא לשום נפשי כאיש אשר איננו יודע מאומה בכל המזימות אשר חשבו עליו;  גם לא יכולתי לדמות בנפשי, כי יגלה המלך את הסוד, בעת היותי רחוק מגבול ממשלת ידו, ואולם בדבר הזה נוכחתי לדעת עוד מעט כי שגיתי.

לא אלאה את הקורא לספר לו את כל פרשת הדברים אשר נעשו לקראתי בבית המלכות הזאת, שכולם היו מתאימים לנדיבות הרוח אשר למלך גדול כזה;  ואף לא את כל היגיעה שיגעתי, באשר לא נמצא לי בית ומיטה, ויהי עלי לשכב על הארץ ולהתעטף בכסותי.

 

 

פרק שמיני

גוליבר מוצא לו דרך לצאת מבלי-פוסכו;  ואחר תלאות שונות שב בשלום אל ארצו ואל מולדתו

מקץ שלושת ימים לבואי ואני הולך אל שפת האי צפונה-מזרחה לראות את המקום, ואשא עיני והנה משם והלאה כחצי מיל בתוך הים כעין סירה הפוכה.  חלצתי נעלי וגרבי ואלך כמאתים או כשלש מאות אמה בתוך המים והנה החפץ אשר נראה לי, הולך וקרוב בכח השטף;  ראיתי אותו ברור וגם אמנם סירה היתה.  אמרתי אין זאת כי ניתק אותה הסער מאחת האניות וישליכה הלום.  חשתי ולא התמהמהתי לשוב העירה, ואשאל מאת הוד-מלכותו המלך ויתן לי עשרים אניות מן הגדולות באניותיו אשר נותרו אחרי אבדן ציוֹ, ושלושת אלפים מלחים ובראשם משנה שר צבא הים.  הצי הזה הקיף על הסירה סביב, ואני שבתי בדרך הקצרה אל שפת הים, אל המקום אשר שם נראתה לי הסירה בתחילה;  ראיתי והנה הזרם הקריב אותה עוד אל החוף.  וביד כל המלחים היו חבלים אשר כפלתי אותם מראש עד היותם חזקים למדי.  ויהי כאשר באו האניות ואפשוט את בגדי ואבוסס במים עד בואי כמאה אמה מן הסירה.  ואחר היה עלי לשחות עד הגיעי אליה.  וישליכו המלחים אלי את קצה החבל, ואביא אותו בחור אשר בחרטום הסירה ואת הקצה השני חיברתי אל אנית-המלחמה;  אך לריק יגעתי, כי לא יכולתי לעבוד עבודתי בלי מעמד לכף רגלי.  אז שחיתי אל אחרי הסירה ואהדוף אותה לפני בידי האחת פעמים רבות ככל אשר יכולתי, וזרם המים עזר על ידי, עד בואי אל מקום אשר יכולתי הצג שם כף רגלי על קרקע-הים והמים הגיעו לי עד הסנטר.  נחתי שנים-שלושה רגעים ואחר הוספתי להדוף את הסירה הלוך והדוף, עד אשר הגיעו המים רק עד השחי;  וכן נעשה הדבר הקשה בכל העבודה הזאת.  אז הוצאתי את יתר החבלים, אשר היו מונחים מגוללים באחת האניות, ואחברם ראשונה אל הסירה ואחר אל תשע מן האניות אשר היו על ידי;  המלחים משכו ואני הדפתי, והרוח היה בעזרי, עד הגיענו כארבעים אמה לפני החוף.  חכיתי עד רדת המים ואחר הלכתי ביבשה עד הסירה, ובעזרת אלפיים איש, נושאי חבלים ומכונות, הצלחתי להפוך את הסירה על שוליה ואתבונן וארא והנה לא חובלה כי אם מעט.

לא אלאה את הקורא לספר לו את כל העמל שעמלתי, בעזרת משוטות, אשר יגעתי בם עשרה ימים לעשותם, להביא את הסירה אל חוף-המלך בלי-פוסכו;  שם יצא לקראתי עם רב מאד, והמה משתאים למראה אניה אשר כזאת הגדולה להפליא.  הגדתי למלך כי מזלי הטוב הביא את הסירה הזאת בידי למען תשאני אל מקום אשר משם אוכל לשוב אל ארץ מולדתי;  ואבקש מאתו אשר יצוה והביאו את כל הדרוש להכשירה, וכי יתן לי גם רשיון לנסוע;  ואחרי את התוכח עמי מעט בשובה ונחת הואיל למלא משאלותי.

ובכל זה לא שמעתי לתמהוני דבר על מלאך שלוח מאת מלך ליליפוט אל מלך בלי-פוסכו על אודותי.  אך אחריכן הוגד לי בסתר, כי המלך, אשר לא דימה כי יודע אני שמץ דבר בכל מחשבותיו עלי, חשב כי הלכתי אל בלי-פוסכו אך למלא את הדבר אשר דיברתי, כרשיון הנתון לי על זאת והנודע לכל באי-חצרו, וכי שוב אשוב בעוד ימים אחדים אחרי השלימי חפצי זה.  אך כראותו כי ארכו לי שם הימים ולא שבתי עדנה, באה דאגה בלבו, ויוועץ עם שר הרכוש ועם חבריו אשר אתו בקשר, וישלח איש גדול מלפניו ובידו העתקת כתב-האשמה הכתוב עלי.  הציר הזה צווה לערוך לפני מלך בלי-פוסכו את גודל חסד אדוניו, אשר טוב בעיניו לבלתי שפוֹט אותי כי אם לאבדן עיני;  כי הנה ברחתי מפני המשפט, ואם לא אשוב עד שתי שעות, יקחו ממני שם-כבודי "נארדאק" והודיעו גלוי לכל העם כי בוגד אני.  והציר הוסיף להגיד כי, למען הקם את השלום ואת האחוה בין שתי הממלכות, מצפה אדוניו אשר אחיו בבלי-פוסכו יצוה להשיבני אל ליליפוט אסור בידי ורגלי, למען ישפטו אותי משפט בוגד.

ומלך בלי-פוסכו לקח לו מועד שלושת ימים למען הועץ ואחר השיב דבר, בו הרבה להביע נעימות ולהצטדק.  על דבר שילוחי אסיר ידים ורגלים ענה, כי אחיו יודע מאד כי הדבר הזה לא יוכל להעשות;  ואם אמנם שללתי ממנו את ציו, עליו להכיר לי טובה על גמולי אשר גמלתיו בעזרי לעשות שלום.  ובכל זאת ייחלצו שני המלכים בקרוב מצרתי, כי מצאתי על שפת הים אניה גדולה להפליא, אשר תוכל לשאת אותי ולהובילני בדרך הים, וגם הנה ציוה להכין אותה בעזרי ככל אשר אורה.  והוא מקוה כי בעוד שבועות מספר יסור סבל טרחי ומשאי מעל שתי הממלכות.

וישב המלאך אל ליליפוט ויבא לשולחו את המענה הזה;  ומושל בלי-פוסכו הודיע אותי את כל הדברים האלה, ויגד לי (אך הזהר הזהירני להסתיר דבר), כי אם יש את נפשי להוסיף עוד עבוד אותו, ימשוך חסדו לי.  ואני, אף כי האמנתי כי בתום לבבו ידבר אלי, אחת חרצתי בלבי, לבלתי בטוח עוד בחסד מושלים ושרים, בהיות לאל ידי לחדול מהם;  ובכן הבעתי לו דברי ברכה והכרת-טובה, כמשפט, על מחשבותיו עלי לטובה, ואבקש מאתו בענוות-רוח, כי יסלח לי לדבר הזה.  הגדתי לו, כי אחרי אשר הביא המזל, הטוב או הרע, סירה בידי הנני לחרף נפשי על מרומי-ים, רק לבלתי היותי סיבה לעורר מדנים בין שני מלכים אדירים כאלה.  וגם אמנם לא ראיתי כי ירע הדבר מאד בעיני המלך;  אחרי כן נודע לי במקרה  כי גם טוב בעיניו מאד כי היתה זאת עם לבבי, וכמוהו כן גם מרבית שריו.

כל הדברים האלה המריצוני כי אחיש את מועד צאתי מאשר חשבתי מראש;  ואנשי המלך, אשר ארכו להם ימי שבתי בארצם, עזרו לי בכל לבבם.  חמש מאות פועלים ניתנו לי, לעשות שני מפרשים לסירתי כאשר הוריתים, בכפלם פי שלושה-עשר את הבד החזק אשר בארצם.  ואני עמלתי להכין  חבלים ויתרים, בכפלי עשרה, עשרים או שלושים מן החזקים בחבליהם.  ואבן גדולה, אשר מצאתי על חוף הים אחרי חפש רב, היתה לי לעוגן.  ושלש מאות פרות ניתנו לי ויהי חלבן למשוח את סירתי ולדברי חפץ אחרים.  ועמל, אשר לא ייאָמן כי יסופר, עמלתי לכרות עצים מן הגדולים בעצי היער, לעשות לי משוטות ותרנים;  אולם חרשי העצים אשר למלך היו אתי במלאכי זאת, כי עזרו להקציע את העצים למשעי, אחרי עשותי אני את ראשית המלאכה הקשה.

מקץ חודש ימים, אחרי אשר הוכן הכל, שלחתי אל הוד-מלכותו לשמוע מה יצוה לי ולהפרד ממנו.  ויצאו המלך וביתו מן ההיכל לקראתי;  ואני שכבתי ארצה על פני לנשק את ידו, והוא הואיל בחסדו לתתה לי, וכן עשו המלכה והנסיכים אשר מזרע המלוכה.  הוד מלכותו העניק לי חמשים כיסים, מאתים מאתים אספרוגים בכל כיס, גם נתן לי את תמונתו, אשר גדלה מלוא קומתו.  ואני מיהרתי לשום אותה באחד בתי הידים אשר לי לשמור אותה מהשחית.  והמעשים אשר נעשו לכבודי בעת הפרדי, רבים הם מאד מהלאות בם הפעם את הקורא.

וצידה לדרך לקחתי ואשים בסירה מאה בקר ושלוש מאות צאן טבוחים, ולחם ומשקה לפי הערך, ובשר עשוי, כל אשר יכלו להכין ארבע מאות טבחים.  לקחתי עמי גם שש פרות ושני פרים חיים, וכבשים ואילים כמספר הזה, כי אמרתי להביאם אל ארצי לחיות מהם זרע.  ולהאכיל אותם בסירה, לקחתי אתי צרור חציר גדול ואמתחת דגן.  חפצתי מאד לקחת עמי שנים עשר איש מילידי הארץ, אך המלך לא נתן להוציא כל נפש אדם מארצו, ויהי מה;  ומלבד החפש אשר חיפשו היטב בכיסי בגדי, השביעני המלך בכבודי לבלתי הוציא איש מנתיניו, ויהי גם לרצונם הטוב.

אחרי הכיני את הכל, כאשר היתה לאל ידי לעשות, ירדתי בסירה ביום 24 לספטמבר, 1701, בשעה שש בבוקר;  ואחרי עשותי דרך ארבעה מילים צפונה, והרוח נושבת נגבה-מזרחה, וארא בשעה שש בערב והנה אי קטן רחוק כחצי מיל ממני צפונה-מערבה.  הריצותי את הסירה שמה ואשליך עוגן בעבר האי, אשר לא היה צפוי אל הרוח, והאי נראה לי כארץ לא נושבת.  אכלתי מעט די השב נפשי, אחר שכבתי ואישן ושנתי ערבה לי.  אכן ישנתי כשש שעות ויותר, כי כשתי שעות אחרי הקיצי משנתי ראיתי והנה עולה השחר.  הלילה היה בהיר.  אכלתי את ארוחת הבוקר לפני צאת השמש על הארץ, הרימותי את העוגן ואוחז דרכי אשר הלכתי בה אתמול;  הרוח היה בעזרי, והמצפן אשר בכיסי היה לי להורות הדרך לפני.  ועם לבבי היה לבוא אל אחד האיים, אשר האמנתי כי נמצאים הם צפונה-מזרחה לארץ ון-דימון.  כל היום ההוא לא ראיתי מאומה;  אך ביום השני, בשעה שלוש אחר הצהרים ואני הייתי רחוק, לפי חשבוני, עשרים וארבעה מיל מבלי-פוסכו, והנה אנית-תורן שטה נגבה-מזרחה.  ומהלכי אני היה ישר מזרחה.  קראתי אליה, אך לא יכולתי להשיג כל מענה;  ואולם התבוננתי וארא והנה אני מדביק אותה, כי הרוח היה הולך ורפה.  התאמצתי לשוט בכל כוחי, ומקץ חצי שעה נגליתי אליה, אז פרשה נס ותשמיע קול תותח.  לא נקל להביע את השמחה אשר שמחתי, כי באה תקותי, אשר לא פיללתי, וכי אשוב לראות את ארצי היקרה ואת מחמדי נפשי, אשר עזבתי בה כערובה.  האניה ריפתה את מפרשי התרנים לעצור בהליכתה ואני באתי עדיה בין שעה חמש ושש בערב, 26 לספטמבר;  ומה עלץ לבי בקרבי בראותי עליה אותות צבעי אנגליה.  שמתי את הצאן ואת הבקר בכיסי מעילי ואבוא אל האניה, ואת מעט הצידה לקחתי עמי.  האניה היתה אנית-מסחר אנגלית, השבה מיפאן דרך ים הצפון וים הנגב;  ושם רב-החובל יוחנן בידל מדטפורד, איש נעים-דרכים מאד ומלח אמן.  אנחנו היינו אז ברוחב °30 במעלות הנגב;  ובאניה כחמשים איש.  שם ראיתי איש אשר היה חבר לי בימי נעורינו ושמו פטר ויליאמס, הוא דיבר עלי טוב אל רב-החובל.  והאדון הזה האיר פניו אלי ויתהלך עמי בנעימים וישאלני מאין באתי ואנה פני מועדות, ואני סיפרתי לו בדברים מעטים את הקורות אותי.  אך הוא חשב אותי לחולם בהקיץ, לאיש אשר תעה לבבו מפני ביעותי הדרך אשר עברו עליו.  אז הוצאתי מכיס מעילי את צאני ואת בקרי, וירא וישתומם וידע כי אמת בפי.  אחרי כן הראיתיו את הזהב, אשר נתן לי מלך בלי-פוסכו ואת תמונתו אשר גדלה מלוא קומתו, ועוד דברי חפץ אשר הבאתי בידי מן הארץ ההיא.  ואתן לו שני כיסים, מאתים אספרוגים האחד, וגם הבטחתיו לתת לו מתת, בבואֵנוּ אנגליה, פרה וכבשה הרה.

לא אלאה את הקורא בספרי לו את כל פרשת מסעי זה, אשר עבר עלי רובו בנעימים.  באנו אל חוף אניות בשלושה עשר יום לחודש אפריל, שנת 1702.  רק פגע אחד קרה אותי, כי העכברים אשר באניה נשאו אחד מכבשי;  מצאתי את עצמותיו באחד החורים, חשופות מן הבשר אשר היה עליהן.  ויתר מקני הבאתי אל החוף בטח וארעה אותם באָחו בגרינויץ';  שם העשב רך וטוב ויאכלו אותו בכל פה, אף כי אני תמיד דאגתי להם פן לא  יוכלו לרעות עשב על אדמת נכר;  ואף גם לא יכולתי להעמידם חיים בדרך רחוקה כזאת, לולא נתן לי רב החובל מטובי הניקודים אשר לו, ואת אלה שחקתי הדק ובלותי במים ויהיה לכלכל אותם בכל הדרך.  בימים המעטים אשר ישבתי באנגליה מצאתי הון רב בהראותי אנשים מגדולי הארץ את מקני;  ובטרם אשוב לנסוע למסעי, מכרתי אותם בשש מאות ליטרה.  ולקץ הימים בשובי ממסעי האחרון ראיתי והנה פרצו לרוב, וביחוד הצאן, אשר אקוה כי תהיינה לברכה לעבודת הצמר, יען היות צמרן רך וטוב.

רק שני חדשים ישבתי בביתי עם אשתי וילדי;  כי תשוקתי לראות ארצות נכריות לא נתנה לי מנוח.  ובכן עזבתי לאשתי אלף וחמש מאות ליטרה, גם הושבתי אותה בבית טוב ברדריף.  והנותר בהוני לקחתי עמי, גם כסף גם סחורה, כי קויתי להרבות הוני בעשותי מקנה וקנין.  דודי הזקן עזב לי ליד אפינג חלקת-אדמה, אשר הביאה לי בפריה שלושים ליטרה לשנה;  וחלקת אדמה היתה לי, אשר לקחתי בחכירה לימים רבים, ותבא לי גם היא כערך הזה;  ובכן לא דאגתי לביתי פן תהי אחריתם לאכול לחם חסד.  יוחנן בני, אשר נקרא על שם דודו, ביקר בבית הספר לראשית לימודים ויהי נער אוהב דעת.  ובתי בטי (אשר היא עתה נשואה לאיש, רואה בטוב וגם ילדים לה) עשתה אז במלאכת רקמת מחט.  ואני נפרדתי מאשתי, מן הילד ומן הילדה, גם בכינו איש על צוארי אחיו, וארד באנית "עליליה", אנית-סוחר, שלוש מאות טון תכיל, אשר היו פניה מועדות לסוראט, ומנהל רב החובל יוחנן ניקולס, מליברפול.  ודברי מסעי זה הלא הם כתובים בחלק השני לספר מסעי.

 

ספר שני

מסע לבּרוֹבּ-דין-נֶג

פרק ראשון

סער גדול;  הסירה הגדולה יוצאת להביא מים לאניה – גוליבר עולה על היבשה לראות את הארץ – אנשי הסירה עזבו אותו על החוף;  איש מילידי הארץ תפש אותו ויביאהו אל אחד איש-אדמה – שם אספו אותו הביתה מקרים ופגעים שונים אשר קרו אותו – תיאור התושבים

הטבע והמזל יעדו אותי להיות איש מעשה, איש אשר לא יוכל השקט בביתו, ובכן שבתי עזבתי את ארץ מולדתי מקץ שני חדשים לתשובתי אליה.  וארד באניה ביום עשרים ליוני, שנת 1702, ושם האניה "עליליה" ורב-החובל יוחנן ניקולס, איש קורנוול, והמסע נועד להיות אל סורט.  רוח טובה הובילה את אניתנו עד בואנו אל "התקוה הטובה", שם עלינו על היבשה לקחת מים חיים, אך בראותנו והנה פרץ באניה, פרקנו את כל משאנו ונחרף שם;  כי רב החובל חלה בקדחת ולא יכולנו לעזוב את הכף עד אחרית חודש מרס.  אז פרשנו נס ונסע בשלום עד עברנו את מצר אי מדגסקר;  אך כאשר נטינו צפונה לאי הזה, ונגיע אל °5 רוחב הנגב, והנה החלו הרוחות, אשר במקומות ההם דרך אחד להם מראשית דצמבר ועד ראשית מאי, לנשוב בכח חזק יתר מאד מיום 19 לאפריל והלאה עשרים יום, ולהטות אותנו מערבה;  ובימים האלה נדחפנו מזרחה לאיי מוֹלוּקה, כשלוש מעלות צפונה לקו, כאשר מצא רב-החובל בהתבוננו ביום 2 למאי.  ביום הזה חדל הרוח וישקוט הים מאד, ואני שמחתי על זאת לא מעט.  אך רב החובל, אשר ידע היטב את דרך הרוח בימים ההם, הגיד לנו כי עלינו להכון לקראת סער, וגם בא ממחרת היום ההוא;  כי רוח הנגב, הנקראת מונסון הדרומי, החלה לנשוב בחזקה.

ואחר אשר נראה לנו כי הסער יחלוף בקרוב, הורדנו את המפרש מאחורי האניה, ונהי נכונים לפרוש את מפרש הראש;  אך ביות מצב-האויר רע, ראינו לחזק את התותחים כולם על מכונתם, ו"נתנו"

את מפרש התורן.  האניה היתה במרחב הים, ובכן חשבנו כי טוב להובילה לפנים מאשר לנסות הנה והנה.  קיצרנו את המפרש הפונה קדימה ונכונן אותו, והפכנו את מפרש התורן;  ההגה נאבק קשה עם הרוח;  אך האניה היטיבה שאת.  כרכנו את חבלי המפרש התחתי, אך היריעה נבקעה, ואנחנו משכנו את החיבל למטה, הבאנו את הקלע אל תוך האניה והתרנו את כל המוסרות.  הסער התחולל בזעף;  הים העלה משברים למורא.  מילאנו ידינו בעבודה, ועזרנו למלח אשר ליד ההגה.  לא חפצנו להוריד את תרננו השני ועזבנו אותו על מכונו, כי עמד היטב בפני סערת הים, ואנחנו ידענו כי בהיות התורן זקוף האניה בטוחה יותר והולכת למישרים בתוך המים במרחבי הים.  וכאשר שקטה הסערה העלינו את המפרש אשר לפני האניה ואשר מאחריה וערכנו את הכל למסע.  אחר מתחנו את קלעי התורן, את הקלע התחתי ואת הקלע העילי.  מהלכנו היה מזרחה-צפונה ודרך הרוח היה דרומה-מערבה.  אספנו אל האניה את עבותי היציעים, רפינו את הישוים ואת סומכות המדלה;  תמכנו את יתרי-המסתור, ומשכנו והצמדנו את קלעי החרטום, כרכנו אותו סביב-סביב, צידדנו את קלע-התווך כנגד הרוח, פרשנו את מפרש-הצלע והיה עומד במילואו ככל אשר מצאה ידנו[xxi].

הסער הזה, אשר נלותה עליו גם רוח מערבית-דרומית-מערבית חזקה מאד, הוביל אותנו, לפי חשבוני, כחמש מאות מיל מזרחה, עד כי גם זקן החובלים באניה לא יכול להגיד באיזה חלק-ארץ אנחנו.  צידה עוד היתה עמנו למדי.  אניתנו היתה שלימה וחזקה, ואנשינו כולם בריאים וטובים;  אך חוסר מים הציק לנו מאד.  ראינו כי אך  טוב לנו להוסיף לכת בדרך הים אשר אחזה האניה עתה, תחת אשר נסוב ונפן צפונה, כי מי יודע אם לא נובל עד טאטאריה הגדולה צפונה-מערבה ועד ים-הקרח הצפוני.

ביום 16 ליוני, 1703, ראה נער אחד מעל ראש התורן והנה יבשה מרחוק.  וביום 17 קרבנו עד לפני אי גדול או חלק-ארץ (לא ידענו להבחין);  ובדרומו – לשון-ארץ קטנה יוצאת אל הים, ונחל אשר מימיו לא היו עמוקים די הכיל אניה הנושאת משא מאה טון ומעלה.  הורדנו את העוגן במרחק מיל אחד מן הנחל הזה, ורב החובל שלח בסירה כשנים עשר איש מאנשיו חמושים היטב, וכלים בידיהם להביא מים אם ימצאו.  שאלתי ממנו רשיון ללכת גם אני עמהם למען אראה את הארץ, ולמצוא כל חדשה אשר תיקרה לפני.  כאשר עלינו על היבשה לא ראינו כל נהר וכל מעין, ואף לא כל עקבות תושבים.  ויתהלכו אנשינו על שפת האי לבקש מים חיים בקרבת הים, ואני התהלכתי לבדי בעבר האחר כדרך מיל אחד;  ראיתי את הארץ והנה היא אדמה צחיחה ומלאה סלעים.  ויהי כי יגעתי בהליכתי וכי לא מצאתי שם כל ענין לענות בו, שבתי וירדתי לאטי אל הנחל, ומרחב הים נשקף לעיני;  וארא והנה אנשינו כבר ירדו אל הסירה והם חותרים בחפזון להמלט על נפשותם אל האניה.  ביקשתי להרים קולי ולקרוא להם, אף כי לא היה בזה עזר רב, והנה יצור שגיא הולך אחריהם בתוך הים, ממהר ככל יכולתו;  המים לא הגיעו כי אם עד ברכיו והוא הרחיב צעדיו מאד עד להפליא;  אך אנשינו היו ממנו והלאה חצי מיל, והים במקום ההוא מלא חדודי-אבנים ושיני-סלעים, על כן לא יכול הענק להדביק את הסירה.  הדבר הזה הוגד לי אחרי כן, כי אנכי לא ערבתי את לבי לעמוד ולראות אחרית דבר;  מהרתי לברוח ככל אשר יכולתי בדרך אשר עברתי בו ראשונה, אחר טיפסתי ועליתי על גבעה תלולה, ומשם השקפתי על הארץ מסביב.  ראיתי והנה היא נעבדה כולה;  אך הדבר אשר הפליא אותי מאד בתחילה, היה גובה העשב;  כי בשדות אשר נועדו להיות חציר לבהמה, היה גבהו עשרים רגל ומעלה.

ירדתי אל דרך המלך, כי כן היה בעיני, אף כי לאנשי המקום היה זה אך משעול בשדה-שעורים, שם הלכתי באשר הלכתי אך לא יכולתי לראות בלתי אם מעט מזה ומעט מזה, כי עת הקציר באה, והדגן היה גבוה למצער ארבעים רגל.  שעה תמימה הלכתי עד בואי אל קצה השדה הזה, אשר היה מוסב משוכה גבוהה מאה ועשרים רגל, והעצים רמים ונישאים מאד, עד אשר לא יכולתי לערוך בלבבי את ערך גבהם.  ומעבר היה שם לעבור בו משדה אל שדה, ולו ארבע מעלות ואבן לצעוד עליה בהגיע אל המעלה העליונה.  ואני לא יכולתי לעלות ולעבור במעבר הזה, כי כל מעלה היתה גבוהה שש רגל והאבן העליונה עשרים רגל ומעלה.  עמלתי לבקש פרץ בגדר ולעבור בו, והנה אחד מאנשי המקום בא מן השדה הקרוב אל המעבר, מראהו כענק אשר ראיתי רודף בים אחר סירתנו.  גבהו היה בעיני כגובה המגדל, ומצעדיו כעשר אמות הצעד, כאשר שערתי בנפשי.  הייתי הלום פחד ותמהון עד מאד וארוץ להסתתר בתוך הדגן, משם ראיתיו עומד בראש המעבר ומביט אחריו אל השדה אשר לימינו, ואשמע אותו קורא בקול רם פי כמה על קול החצוצרה אשר ידברו בה;  אך הרעש נשמע מגבוה מאד, עד אשר דמיתי בראשונה כי קול רעם הוא.  לקול קריאתו באו שבעה ענקים כמוהו ומגלים בידיהם, כל מגל פי ששה במגלים אשר לנו.  ואלה לא היו מלובשים בגדים טובים כראשון;  אין זאת כי היו משרתיו או שכיריו עושי מלאכתו, כי אחרי דברו אליהם דברים אחדים הלכו לקצור את הדגן בשדה אשר נחבאתי שם.  רחקתי מהם ככל אשר יכולתי, אך התנהלתי ברב מאמצי-כח, כי יש אשר לא היה רווח בין השבלים כי אם כדי רגל אחת, עד אשר בעמל רב יכלה גויתי להחלץ ולעבור ביניהן.  התאמצתי ללכת הלאה, עד בואי אל מקום אחד בשדה אשר הדגן היה מוטל שם ארצה בכח הגשם והרוח.  שם לא יכולתי לעבור גם צעד אחד, כי היו השבלים סבוכות אחת באחת, עד אשר לא עצרתי כח לבקוע ביניהן, ושערת השבלים הנופלות קשה וחדה מאד ותחדור בעד בגדי לבשרי.  וקול הקוצרים על באזני בעשותם מלאכתם במרחק מאה רגל מאחרי.  רוחי כהתה בקרבי מרוב יגיעה.  ואשכב בין שני תלמים ואני נפוג ונדכה עד מאד ושואל את נפשי למות.  ואנוד לאשתי, אלמנה לא נוחמה, ולילדי היתומים.  ואקוט בפני על איולתי ועל פחזותי אשר היו לי לשוב ללכת למסעי, מבלי שמוע לעצת כל קרובי ורעי.  ובכל סערת רוחי הנוראה לא יכולתי להתאפק לבלתי הגות בליליפוט, אשר יושביה ראו אותי כפלא-אלהים, מאין כמוהו בארץ;  שם יכולתי לאסוף צי-מלך בידי ולעשות את כל יתר המעשים ההם, אשר יכתבו בספרי הממלכה הזאת לזכר עולם, ודור אחרון כמעט לא יאמין לשמועה, אף כי רבבות-עם ראו הכל במו עיניהם.  השיבותי אל לבי את כל גודל החרפה, בהיותי בעיני יושב הארץ הזאת קטן וחדל-אישים, כאשר יהיה אחד מבני ליליפוט בעינינו אנו.  ואולם ידעתי כי זאת תהיה הקטנה ברעותי;  הלא נודע כי כאשר יגדלו האנשים מרעיהם לקומה ולחומר הבשר, כן תגדל רעתם ואכזריותם, ומה אפוא גורלי אם לא להיות טרף בפי אחד הפראים האלה, אשר יקרה מקרהו לתפוש אותי?  אכן צדקו החכמים האומרים אין כל דבר קטן או גדול כי אם בהשוותו אותו אל רעהו.  מי יודע, אולי ימצאו בני ליליפוט עם, אשר אנשיו קטנים מהם לפי הערך אשר קטנו המה ממני.  ומי יודע, הגזע הזה, הנפלא בגדלו בבני תמותה, אם לא יקטן גם הוא לעומת גזע אחר הנמצא באחת קצות הארץ, אשר עוד ייגלו לנו בימים הבאים.

בכל פחדי ומבוכתי הוסיפו המחשבות האלה לקחת את לבי, והנה אחד הקוצרים נגש אל התלם אשר שכבתי שם, ועוד אך כעשר רגל בינו וביני.  יראתי פן יצעד עוד צעד אחד ורמסני ברגלו, או פן יגזור אותי לשנים במגלו.  ויהי כאשר שם פניו לצעוד הלאה, ואזעק זעקה גדולה מאד, כפי גודל פחדי.  אז הצר הענק צעדיו ויבט כה וכה במקום רגליו, עד אשר נגליתי לו שוכב על הארץ.  עמד ויתבונן וייזהר כאיש החפץ לאחוז בחיה רעה קטנה ומבקש תחבולות אשר לא תוכל לנשוך אותו או לשרוט בבשרו שרטת, כאשר עשיתי אנוכי פעמים רבות לחולד באנגליה.  אחר ערב את לבו לאחוז אותי במתני מאחרי, בין הבוהן והאצבע השנית, ויביאני עד כשלוש רגל לנגד עיניו, למען התבונן היטב אל מראי.  ואנוכי ניחשתי את אשר עם לבבו, ומזלי הטוב נתן אל לבי לשקוט ולבלתי האבק באחזו אותי בין השמים ובין הארץ כששים רגל מעל האדמה, אף כי לחץ את צלעותי להכאיב מאד, מיראתו פן אחליק מתוך אצבעותיו.  רק זאת ערבתי את לבי לעשות: לשאת עיני השמימה, לפרוש כפי יחד כמבקש תפלה ותחנונים, ולדבר דברים אחדים בענות רוח נכאה כיאות למצב אשר הייתי בו אז.  כי חרדתי לרגעים פן ישליכני ארצה, כאשר אנחנו עושים לכל חיה קטנה נמאסה אשר נבקש להשחיתה.  אך מזלי הטוב היה לי, כי קולי ומשאת כפי מצאו חן בעיניו, והחל לראותני כראות דבר-חפץ חדש, זר, ויתמה מאד בשמעו אותי מביע מלים ברורות, אף כי לא יכול להבין אותן.  ואני לא יכולתי להתאפק, ואֵאָנק ואוריד דמעה ואַפן ראשי פעם בפעם אל מתני, להודיעו ככל אשר יכולתי, כי בלחץ אצבעותיו הכאיב לי מאד.  והוא היה כמבין לי, כי נשא כנף מעילו וישימני בה בנחת.  וירץ אל אדוניו בעל-האחוזה, הוא הענק אשר ראיתי תחילה בשדה.

כשמוע בעל האחוזה את הדברים אשר סיפר לו משרתו על אודותי (כאשר הכרתי בשיחתם), ככל אשר יכול לספר, לקח גבעול קש אשר גדלו כמקל-יד, וירם בו את כנפות מעילי, כי אמר מכסה הוא אשר ניתן לגווי מאת הטבע.  גם נשף בשערי להטותו הצדה, למען יוכל לחזות היטב בפני.  ואת עבדיו אסף אליו וישאלם (כאשר נודע לי אחרי כן), הראו עוד בשדות  יצור קטן כזה?  אחרי כן הציג אותי בנחת על האדמה על ידי ועל רגלי, אך אני קמתי ועמדתי הכן ואלך אט לפנים ולאחור, למען ידעו האנשים כי אין עם לבבי לברוח.  וישבו כולם סביבותי במעגל, למען יוכלו לראות היטב את תנועותי.  הסירותי את כובעי ואשתחוה לפני בעל האחוזה.  גם כרעתי על ברכי ואשא ידי ועיני ואדבר דברים מספר בהרימי קולי ככל אשר יכולתי;  אחרי כן הוצאתי כיס זהב מחיקי ושמתיהו לפניו בענות-רוח.  ויקחהו על כף ידו ויגישהו אל עינו לראות מה זאת, ואחר הפך אותו הנה והנה בראש סיכה (אשר הוציא משרוולו), אך לא ידע מה יעשה בו.  אז שמתי לו אות כי ישים את ידו על הארץ.  ואקח את הכיס ואפתחהו ואריק את כל הזהב אל כפו.  ובכיס היו ששה מטבעות ספרד, ארבעה "פיסטולים" האחד, מלבד עשרים או שלושים מטבעות קטנים מאלה.  ראיתי והנה הרטיב את אצבעו הקטנה בלשונו ויקח את הגדולים במטבעותי אחד אחד.  אך, כנראה, לא ידע מאומה מה אלה.  וישם לי אות להשיבם אל כיסי ולתת את הכיס בחיקי, ואחרי אשר נסיתי עוד פעם בפעם לתתם לו ולא קיבל, ראיתי כי אך טוב לי לעשות רצונו.

ובעל האחוזה הכיר וידע עם לבבו כי אכן יצור אני אשר רוח בינה בו.  וידבר אלי פעם בפעם, אך שאון קולו החריש אזני כשאון טחנת-מים, ואולם דבריו היו ברורים למדי.  ואני הרימותי קולי ככל אשר יכולתי ואען בלשונות רבות, והוא הטה אזנו אלי כשתי רגל בקרבתי;  אך הכל היה לשוא, כי לא הבינונו זה את זה עד מה.  אז שלח את עבדיו אל מעשיהם, ויוצא את מטפחתו מכיסו ויכפול אותה ויפרשה על ידו השמאלית, אשר שמה על הארץ וכף היד למעלה, ויתן לי אות אשר אעלה עליה;  ואני נקל היה לי לעשות כן, באשר היה עביה אך רגל אחת.  ראיתי כי עלי לשמוע בקולו.  ולבל אפול ארצה עליתי ואשכב מלוא ארכי על המטפחת, והוא הליט אותי ליתר בטחון בכנפותיה עד מעל לראשי, וישאני ככה אל ביתו.  שם קרא לאשתו ויראה אותי, אך היא נתנה קול פחדים ותנס, כאשר תעשינה הנשים באנגליה למראה צב או עכביש.  אך בהתבוננה זמן מה אל הליכותי, ובראותה כי מבין אני לאותות אשר בעלה נותן לי, נהפך לבה אלי ותרצני, ומעט מעט התגברו המון רחמיה אלי עד מאד.

ועת הצהרים הגיעה והמשרת שם לאכול.  והסעודה אך קערת בשר אחת מלאה, די היות לאיש ולביתו.  והקערה – כעשרים וארבע רגל לקוטר.  והמסיבה – בעל האחוזה ואשתו, שלושה ילדים ואֵם זקנה.  כאשר  ישבו לאכול הציגני בעל האחוזה במרחק-מה ממנו על השולחן, אשר גבהו היה שלושים רגל מן הקרקע.  ואני חרדתי מאד וארחק משפת השולחן ככל אשר יכולתי, לבל אפול ארצה.  והאשה לקחה מן הבשר ותנתח לנתחים קטנים, ומן הלחם פתתה על צלחת-עץ ותתן לפני.  השתחויתי לפניה השתחויה גדולה ואוציא את סכיני ואת מזלגי ואשים את פני לאכול, והם התענגו מאד על המראה.  והגברת שלחה את הנערה להביא כוס-שתיה קטנה, אשר הכילה כשלושה מזרקי-יין, ותמלאנה משקה.  ואקח את הכלי ברוב עמל בשתי ידי, ואֵשת בהדרת-כבוד לחיי הגברת, בהביעי את המלים קול רם, בכל כוחי, באנגלית, ותצחק המסיבה בכל-פה עד אשר כמעט חרשו אזני מקול הרעש.  טעם המשקה היה כטעם יין-תפוחים וגם מתוק היה לחכי.  אחרי כן שם לי בעל הבית אות, אשר אקרב אל מול פניו;  אך בלכתי על השולחן ואני נבוך מאד, כאשר יוכל הקורא לדמות בנפשו, נכשלתי בפת-לחם ואפול על פני, אך לא נחבלתי.  מיהרתי לקום, וכראותי את פני האנשים הטובים והנה הם דואגים לי, ואקח את כובעי (אשר החזקתיו תחת זרועי, מפני הכבוד) ואנופף אותו מעל לראשי ואקרא שלוש פעמים "עוּזה", להודיעם כי לא ניגפתי בנפלי.  אך בלכתי הלאה לגשת אל אדוני (ככה אקראהו מעתה), ובנו הקטן נער שובב כבן עשר שנים, לקחני וירימני ברגלי ויניפני תנופה למעלה-למעלה עד אשר רחפו כל עצמותי מפחד;  ואולם אביו חטף אותי מידיו ויכהו על אזנו השמאלית מה, אשר יכלה להפיל ארצה גדוד פרשים מבני אירופה, ויגרשהו מעל השולחן.  ואני דאגתי פן ישׂטמני הנער, כי זכרתי היטב מה רעים כל הילדים בארצותינו לצפרים, לשפנים, לגוּרי חתולים וכלבים, על כן כרעתי על ברכי ואבין את אדוני ככל אשר יכולתי, בהורותי אל מול הנער, כי שואל אני ממנו אשר יסלח לבנו.  האב נעתר לי, והבן שב לשבת על מקומו אל השולחן;  ואני הלכתי אל הנער ואשק את ידו, ואדוני לקח אותה בכפו ויעשׂ אשר ילטפני בה בנחת.

בעת הסעודה קפץ החתול, שעשוע-גברתי, אל חיקה.  ואני שמעתי מאחרי קול רעש כקול שתים עשרה מכונות-ארג בעבודתן; בהסבי את ראשי ראיתי והנה הרעש בא מנהמת החיה הזאת, אשר גדלה היה בעיני פי שלושה בגודל שור, כאשר חישבתי על פי מראה ראשה ואחת מכפותיה, בעוד הגברת מאכילה ומסלסלת אותה.  מראה היצור האיום והנורא החריד את לבבי ולא קמה בי עוד רוח;  אף כי עמדתי בקצה-השולחן מזה, הרחק כחמשים רגל, ואף כי הגברת אחזה בה היטב, מדאגה פן תקפוץ ותאחז אותי בצפרניה.  ואולם כל פחד רעה לא היה לנגד עיני, כי כאשר הקריב אותי אדוני עד כשלוש רגל לפני החתול לא פנתה החיה אלי ולא שתה לבה.  והואיל ושמעתי אומרים, וגם בחנתי ואדע זאת במסעי, כי בברוח איש מפני חיה רעה, או בגלותו יראָתוֹ מפניה, היא מתגרה בו ורודפת אחריו, על כן גמרתי אומר להעמיד פנים ולהכביד לבי בשעת סכנה זאת.  עברתי בעוז רוח חמש או שש פעמים לפני החתול וגם קרבתי אליו כמרחק חצי רגל מראשו, והנה החיה נסוגה אחור כמו יראה היא מפני.  לא כן היה פחדי מפני הכלבים, אשר באו שלושה או ארבעה החדרה, כנהוג בכל בתי בעלי אחוזות;  האחד היה כלב שומרים וגדלו פי ארבעה בגודל הפיל, והשני כלב מרוץ, גדול מעט מן הראשון, אך לא עבה כמוהו.

כמעט כילו לאכול, באה האומנת ועל זרועותיה ילד בן שנה;  הוא ראה אותי כרגע והרים קולו קול צורח, אשר יכלו לשמעו מקצה לונדון ועד קצה, כדרך התרועה אשר יריעו ילדים בבקשם דבר-מה, והוא ביקש אותי למשחק לו.  ותקחני אמו ותשימני לפני הילד לעשות הטוב בעיניו, ויאחזני במתני וישם את ראשי אל תוך פיו;  שם זעקתי זעקה גדולה עד אשר נבהל העולל וירף ידו ממני, כמעט נפלתי ארצה ותשבר מפרקתי, לולא החזיקה האֵם את סינרה מתחתי.

ביקשה האומנת להשקיט את עוללה ותרעש את הגלגל, הוא כלי נבוב המלא אבנים גדולות והקשור בכבל אל חזיית הילד;  אך כל זה היה לשוא, ושׂוּמה היה עליה לאחוז בתחבולה האחרונה: להיניקו.  ועלי להודות, כי מעודי לא ראיתי דבר מתועב כמראה שדה הגדול והנורא, ולא אדע אל מה אשוהו למען ערוך דמות לגדלו, לתארו ולצבעו.  הוא היה בולט שש רגל במידה והיקפו שש-עשרה רגל למצער.  הדד היה כמחצית ראשי לגודל, ועל השד כולו נראו כה וכה בהרות ואבעבועות ונקודות-שמש, עד אשר לא היה עוד כמראה הזה לגועל.  ואת המראה הזה ראיתי מקרוב, כי על כן ישבה תחתיה למען יקל לה להיניק את הילד ואני עמדתי על השולחן.

אז נתתי את לבי לחשוב על העור היפה אשר לנשי אנגליה ארצנו, הנראות לנו כה יפות רק באשר כמונו כמוהן לגודל, ומומיהן לא ייראו בלתי אם בעד זכוכית מגדלת;  בה – זאת יורנו הנסיון – העור החלק והלבן מאד ייראה מחוספס, גס ומכוער.

אני זוכר כי בהיותי בליליפוט נראו לי היצורים הקטנים ההם יפי-מראה מאין כמוהם בכל הארץ;  וכאשר נדברתי על הדבר הזה עם איש חכם בארץ ההיא, רעי ומיודעי, הגיד לי כי בהביטו אלי בעודו עומד על הארץ, פני חלקים ויפים בעיניו מאשר בראותו אותי מקרוב, בנשאי אותו על על כף ידי להגישו אל מול פני;  כי אז – הגיד ולא כיחד – היו מראיהם בתחילה לזרא לו מאד.  בעורי ראה גבים גדולים;  שרשי זקני גדלו בעיניו פי עשרה משער חזיר-יער, ומראה העור נקוד וטלוא וחסר-נועם;  אף כי ברשיון הקורא אעידה נא על נפשי, כי יפה אני כרוב הגברים בני ארצי, ובכל מסעי לא שזפתני השמש כי אם מעט מאד.

לעומת זה, בהיותנו מדברים בגבירות אשר בבית המלכות ההוא, היה אומר לי, כי לאחת יש בהרות-קיץ על פניה, לשנית פה רחב, לשלישית אף גדול מאד;  ואני לא ראיתי ולא הבחנתי דבר מכל זה.  לא אכחד, המחשבה הזאת ברורה מאליה;  ואני לא יכולתי לעצור ברוחי לבלתי הביע אותה, פן יחשוב הקורא, כי היצורים הגדולים ההם היו באמת ללא תואר;  אך למען האמת עלי להגיד כי עם יפה-מראה העם הזה;  וביחוד תוי פני אדוני, אף כי אך איכר איש-אדמה היה, אשר בהביטי אליו לגובה ששים רגל היה בעיני יפה-מראה מאד.

כאשר כילו לאכול, יצא אדוני אל פועליו, ואת אשתו ציוה בכל-תוקף – כאשר הכרתי בקולו ובתנועותיו – לשׂוּם עינה עלי.  אני הייתי עיף מאד ואבקש לישון;  ראתה גברתי ותשכיבני במטתה ותכסני במטפחת-כיס טהורה, לבנה, אך גדולה ועבה ממפרש התורן אשר לאנית-מלחמה.

ישנתי כשתי שעות ואחלום והנה אני בביתי ואשתי וילדי סביבותי, ויהי החלום הזה להגדיל עצבותי בהקיצי והנה אני לבדי בחדר רחב-ידים, כמאתים או כשלוש מאות רגל לרוחב וכמאתים רגל ומעלה גבהו, ואני שוכב על מיטה רחבה עשרים אמה.  גברתי הלכה לעשות מלאכתה בבית ואת החדר סגרה בעדי.  המיטה היתה גבוהה שמונה אמות מן הקרקע.  ביקשתי לרדת לעשות צרכי, אך לא מצאתי את לבי לקרוא;  ולוּ גם קראתי, כי עתה יגעתי לריק, כי קול כקולי לה היה נשמע במרחק כזה, אשר היה בין חדר משכבי ובין המטבח, אשר ישבו שם אנשי הבית.  עד כה ועד כה והנה שני עכברים זוחלים בין קלעי המיטה, רצים הנה והנה, רוּץ והריח על פני מיטתי.  האחד הקריב לבוא כמעט עד פני, ואני קמתי בבהלה ואשלוף את חרבי לעמוד על נפשי.  שתי החיות הנוראות האלה נועזו להתנפל עלי משני עברי, האחת שמה רגלה על צורוֹני, אך אני הצלחתי לשסע בטנה בטרם תוכל לעשות לי רעה.  היא נפלה לרגלי, והאחרת ראתה את אשר קרה לרעותה ותברח ותמלט, אך בנוסה הכיתי אותה מכה נאמנה על גבה וייצק דמה עליה.  אחרי עשותי את הגבורה הזאת, הלכתי לאטי על המיטה אחת הנה ואחת הנה, למען השב אלי רוחי ונפשי.  היצורים האלה היו גדולים ככלב גדול אך מהירים ורעים ממנו הרבה יתר מאד, ולוּ הסירותי מעלי את חגורי לפני לכתי לישון, כי אז אל נכון קרעו את בשרי לגזרים טרף לשיניהם.  מדותי את זנב העכבר המת ואמצאהו כאמתים אורך;  אך לגועל נפש היה לי לסחוב את נבלת העכבר, הזבה דם, מעל המיטה;  ראיתי והנה עוד נותרה בו נשמה, ואכהו מכה נמרצת על ערפו – ואמותתהו.

אחרי כן באה גברתי החדרה, וכראותה אותי מלא דם ותרץ ותקחני על ידה.  הראיתיה את העכבר המת, ואשחק ואעש עוד אותות אחרים להודיע, כי לא אונה לי כל רע, ותשמח מאד על זאת, ותקרא לנערה ותצוה להוציא במלקחים את העכבר המת ולהשליכו בעד החלון החוצה.  אחר הושיבה אותי על השולחן, ואני הראיתיה את חרבי המלאה דם, מחיתי את החרב בכנף מעילי ואשיבה אל תערה.  אץ הייתי לעשות דבר, אשר איש אחר לא יכול לעשותו בעדי, ועל כן התאמצתי לרמז לגברתי כי מבקש אני אשר תורידני על הקרקע;  ואחר אשר עשתה כן, לא ערבתי את לבי להביע לה חפצי כי אם בהיותי מורה באצבעותי אל מול הדלת ובהשתוחחי פעם בפעם.  ברב עמל הבינה האשה הטובה סוף-סוף את אשר אני מבקש, ותשב ותקחני על ידה ותצא אל הגן ותורד אותי שם.  הלכתי בעבר האחד כמאתים אמה ורמזתי אליה אשר לא תביט ולא תלך אחרי;  הסתתרתי בתוך שני עלי-שיח ושם עשיתי צרכי.

אקוה כי יסלח לי הקורא על אשר אני מעלה פרטים אלה וכאלה;  אם קטנים הם בעיני אנשים נחותים דלי רוח, הנה ידעתי כי יש בם מועיל לחכם להרחיב הגיון לבו ולרומם רוח-חזיונו, והוא ישום אותם ברכה לחיי העם ולחיי איש ואיש;  כי אך זה היה משא נפשי בתתי את דברי מסעי אלה, ואחרים מלבד אלה, לפני הקהל;  עמלתי בהם להגיד אמרי אמת בלי לשית עליהם פאר, דברי חכמה או מליצה.  אולם כל דברי מסעי זה עוללו מאד לנפשי ונחרתו על לוח לבי, עד כי ככתבי אותם על ספר לא פסחתי על כל דבר וכל מעשה;  בכל זאת, בבקרי אותם שנית בקורת נמרצת, מחיתי דברים רבים, הקטנים בערכם, מן הכתב הראשון, כי אמרתי פן אהיה בעיני המבקרים כמלאה אנשים ומרבה להג, כאשר יאשימו פעמים רבות את אנשי-המסעות, ואולי לא על חינם.

 

פרק שני

תיאור בת האיכר – גוליבר מובל אל עיר-השוק, ומשם אל עיר המלוכה; המקרים אשר קרו אותו בדרך

ולגברתי ילדה בת תשע שנים, אשר היתה רבת-שכל לפי ערך שנותיה, מהירה מאד במלאכת המחט לפאר את בובתה.  אמה והיא שמו פניהן להכין את ערש הבובה למשכבי לילה.  ויוּשׂם הערש באחת מתיבות הארון;  ואת התיבה הציגו על קרש תלוי, מפחד העכברים.  הערש הזה היה לי למיטה כל ימי שבתי בתוך האנשים ההם, אך מעט מעט ערכו אותו ביתר רווחה, כאשר החילותי ללמוד לשונם ולהודיעם מחסורי.  הילדה הזאת היתה חרוצה מאד ואחרי התפשטי את בגדי לעיניה פעם ושתים, יכלה להלביש ולהפשיט אותי, אף כי אנוכי לא עזבתי אליה את הטורח הזה, מדי תתה כי אלבש או אפשוט את בגדי במו ידי.  היא עשתה לי שבע חגורות ולבנים אחרים, בד יפה וטוב ככל אשר יכלו להשיג, אשר אמנם היה עבה משׂק;  והיא היתה מכבסת אותם לי תמיד בעצם ידיה.  גם מורה היתה לי ללמדני את לשון הארץ: אני הייתי מורה באצבעי פעם בפעם לדבר-מה והיא תגיד לי שם הדבר בלשונה, עד אשר יכולתי, בימים מספר, לקרוא שם כל דבר כעולה על רוחי.  היא היתה טובת לב מאד, וגבהה לא עלה על ארבעים רגל, כי היתה שפלת-קומה לפי שנותיה.  לי קראה בשם "גריל-דריג", "אישון", הוא השם אשר קיימו וקיבלו אותו בית אביה, ואחרי כן – כל הממלכה (מלה זאת כמוה כ- nanunculus ברומית.  Homunceletino באיטלקית, ו- mannikin באנגלית).  אם היתה לי תקומה בארץ הזאת, מאתה היתה זאת לי ולה עלי להודות על הדבר הזה;  וכל הימים אשר ישבתי שם, לא נפרדנו אף פעם אחת.  אני קראתי לה "גלוּם-דל-כליטש", אומנתי הקטנה, ומאד אהיה אשם בשכחת-טובה, אם אמנע מהזכיר אותה לטוב על כל הדאגה ועל החרדה אשר דאגה ואשר חרדה לי, ומי יתן והיתה לאל ידי להשיב לה כגמולה;  תחת זאת יש לי יסוד לדאוג כי הייתי, להותי אך לא באשמתי, סיבה להביא עליה קצף.

הדבר נודע בתוך השכנים ויהי לשיחה להם, לאמור: מצא בעל האחוזה בשדהו יצור מוזר, גדלו כגודל "ספלקנאק", אך תבניתו כתבנית בן-אדם לכל דבר, וגם עושה הוא כל מעשה אשר יעשה האדם – מדבר באיזה מין לשון שלו, וגם הנה למד מלים רבות מלשון הארץ, הולך הוא קוממיות על שתי רגלים, סר אל משמעת, נעים וטוב, כי יקראו לו – יבוא, וכי יאמרו לו לעשות דבר – יעשה, אבריו יפים מאד מאין כמוהם ומראהו צח ממראה ילדת אצילים בת שלוש.  ובעל-אחוזה אחר, שכן ורע לאדוני, בא אל הבית לראות מה שורש דבר נמצא בשמועה הנשמעת ואני, בבואו, הוצאתי והוצגתי על השולחן לראות בי, הלכתי הנה והנה כאשר צוּויתי, שלפתי חרבי, השיבותי אותה אל תערה, נתתי כבוד לאורח, שאלתי לו בלשונו לשלום ואברך את בואו, ככל אשר הורתני אומנתי הקטנה.  והאיש, אשר היה זקן ועיניו כהו, שם משקפים על עיניו למען ייטיב לראותני.  לדבר הזה לא יכולתי להתאפק משחוק, כי היו עיניו כאגן הסהר, הזורח בחדר אשר שני חלונות לו.  הבינו אנשי הבית את שורש שמחתי ויצחקו גם המה, והזקן ההוא נואל ויתגעש כי חרה לו.  דרך האיש היה דרך כילי אוהב בצע, ולהותי הראה גם הפעם כי שמו יאה לו, באשר יעץ את אדוני עצה רעה להציגני לראוה ביום-השוק בעיר הקרובה מהלך חצי שעה מביתנו, והדרך – כעשרים  ושנים מיל.  ניחשתי כי רעה נגד פני, בראותי את אדוני ואת רעו והנה הם מרבים להתלחש.  ויש אשר גם ישלחו אצבע למולי;  וברוב פחדי דמיתי כי לקחה אזני שמץ מדבריהם ותבן להם.  אך ממחרת הגידה לי גלום-דל-כליטש, אומנתי הקטנה, את כל עצתם עלי, כי בערמה הוציאה את הדבר מפי אמה.  הילדה המסכנה שמה אותי בחיקה ותתן את קולה בבכי, כי נכלמה ונעצבה על אודותי.  דאוג דאגה לי פן יקרני מקרה ופגע מידי אנשים גסים, בוערים, כי ילחצוני עד מות או כי ישברו אחת מצלעותי בקחתם אותי בכפיהם.  גם הנה התבוננה ותרא מה תמים אני בדרכי, מה שוקד אני על כבודי, ומה יתחמץ לבבי בתת אותי לפני המון נקלה לראוה בי למען בצוע בצע.  ותאמר בשיחה, הן אביה ואמה הבטיחוה כי לה יהיה גריל-דריג, ועתה הנה הם אומרים לצחק בה כפי שעשו לפני שנה בתתם לה שה, וכאשר שמן מכרו אותו לטבח.  ואולם אני, זאת אוכל להגיד נאמנה, לא שמתי ככה את הדבר אל לבי כאומנתי.  אני קויתי תקוה נמרצת, אשר לא עזבתני אף רגע, כי יום יבוא ושבתי להיות חפשי;  ואשר לחרפה כזאת, להיות מובל אל כל המקומות כפרא-אדם, – הן נכרי הייתי בארץ הזאת, ואם אצליח ביום מן הימים לשוב לאנגליה, לא יהיה לי הפגע הרע הזה למכשול עוון;  אחרי אשר גם מלך בריטניה הגדולה, לו היה תחתי, גם הוא לא יוכל לחלץ נפשו מן הצרה הזאת.

ואדוני מילא אחר עצת רעהו ויובילני בתיבה אל העיר הקרובה ביום השוק, ואת בתו, היא אומנתי, לקח עמו ויושיבה על הפיליון[xxii] מאחריו.  התיבה היתה סגורה מכל עבר, ולה פתח קטן, אשר אצא ואשר אבוא בו, וחורים מעטים אשר נקב בצלעותיה במקדח, למען יבוא בה רוח צח מן החוץ.  והילדה, בדאגה לשלומי, שמה את מצע הערש אשר לבובתה, אל תוך התיבה, למען אשכב עליו.  ואף כי היה הדרך אך מהלך חצי שעה, בכל זאת ננערתי וטולטלתי, עד אשר כמעט התפרקו כל עצמותי;  כי עבר הסוס כארבעים רגל בכל צעד, ובגובה דהרתו היתה הטלטלה כטלטלת אניה העולה ויורדת בכוח סערה גדולה אך זאת היתה תכופה הרבה יתר מאד.  ואדוני ירד אל מלון אורחים, אשר יסור אליו פעם בפעם במסעיו;  ואחרי הועצו מעט את בעל המלון והכינו את אשר היה לו להכין, שכר את הגרוּלטרוּד, הוא הכרוֹז, אשר ישמיע בעיר לבוא העם אל "הנשר הירוק" וראו יצור פלא, הקטן מן הספלקנאק (חיה מחית הארץ ההיא, יפת מראה וטובת-תבנית, וגדלה כשש רגל), הדומה בכל אבריו לבן-אדם, ויודע להביע מלים רבות ולעשות מעשים להיטיב לב הרואים.

הוצגתי על שולחן באולם הגדול אשר במלון, ארכו ורחבו כשלוש מאות רגל, מרובע, ואומנתי הקטנה עמדה על הדום ליד השולחן, לשום עינה עלי ולהורותני את אשר אעשה.  ואדוני לא נתן לבוא החדרה לראותני, כי אם עד שלושים שלושים איש, למנוע לחץ ומבוסה.  ואני התהלכתי על השולחן הנה והנה, על פי פקודת הילדה;  היא ערכה אלי שאלות, אשר בטחה כי אוכל להשיב עליהן לפי דעתי את הלשון, ואני השיבותי בהרימי קולי ככל אשר יכולתי.  פניתי פעם בפעם אל הבאים, השתחויתי לפניהם בענות-רוח, אמרתי להם: ברוכים הבאים, ועוד דברים שונים ככל אשר שמו בפי.  נשאתי אצבעון מלא יין, אשר נתנה לי אומנתי להיות לגביע בידי, ואֵשת לחייהם.  שלפתי חרבי מתערה ואנופף אותה תנופה כאשר יעשו הנאבקים באנגליה.  אומנתי נתנה לי גבעול קש, ואני הניעותי אותו כאשר ייעשה בכידון, כי למד לימדתי ידי לזאת בנוער.

ביום ההוא הוצגתי לפני שתים-עשרה להקות-אדם, אשר באו אלה בעקבות אלה לראות בי, ושתים-עשרה פעמים היה עלי לעשות את ההבלים ההם עד כי נטעטפה עלי נפשי מרוב עמל ותלאה;  כי כל הרואים אותי סיפרו עלי בעיר גדולות ונפלאות, עד אשר אמר ההמון לשבור הדלתות לבוא פנימה.  ואדוני מצא טוב לפניו לבלתי תת לאיש לנגוע בי, מבלעדי אומנתי, ולמען שמוֹר אותי ממשלח-ידיהם, שם ספסלים מסביב לשולחן ורווח הוּשׂם בינם ובין השולחן, אשר לא יוכל איש לנוגע אלי.  ובכל זאת נמצא שם נער-מחבל, תלמיד בית-ספר, אשר קלע אגוז אל ראשי והחטיא את המטרה אך במעט;  האגוז השלך בכוח גדול, ואל נכון היה מרוצץ את גולגלתי ושופך את מוחי, כי היה גדלו כמעט כגודל אבטיח.  אך עיני ראו בעויל השובב הזה, כי מהלומות חילקו לו, וגם גורש מן האולם.

ואדוני הודיע הקהל, כי ביום השוק הקרוב ישוב יציגני לראוה;  ועד כה ועד כה הכין לי רכב אחר, מרוּוח מן הראשון, באשר ידע כי נחוץ הדבר הזה;  כי במסעי הראשון ובתתי שעשועים לקהל שמונה שעות בלי הפוגות, עיפתי מאד עד אשר לא יכולתי כמעט לעמוד על רגלי או לדבר דבר.  כשלושה ימים למצער, עברו עד אשר החלפתי כוח;  וגם בבית לא הונח לי, כי כל השכנים מסביב, דרך מאה מיל, באו, כשמעם שמעי, אל בית אדוני לראותני.  והבאים, כשלושים איש ויותר, הם ונשיהם וילדיהם (כי היתה הארץ נושבת מאד);  ואדוני ביקש שכר-חדר מלא מדי הראותו אותי בבית, גם אם באו אך בני משפחה אחת;  ובכן לא נחתי כי אם מעט מאד כל ימי השבוע (זולתי ביום הרביעי, הוא יום שבתם), אף כי לא הובלתי אל רחוב העיר.

כראות אדוני כי כסף תועפות אביא לו אמר להובילני אל הערים הגדולות בערי הממלכה.  ויכן את כל הדרוש לדרך רחוקה ורבת-ימים, וישם סדרים בביתו, וייפרד מאשתו, וביום 17 לאבגוסט, 1703, כשני חדשים לבואי שמה, יצאנו לנסוע אל עיר המלוכה, היושבת בטבור הארץ ההיא, כדרך שלושת אלפים מיל מביתנו.  אדוני הרכיב את גלוּם-דל-כּליטש בתו על הסוס מאחריו.  והיא נשאה אותי על ברכיה ואני בתיבה אשר היתה קשורה אל חזה.  הילדה ריפדה אותה מכל עברים בבד הרך מכל אשר יכלה למצוא, תפור היטב מתחת, ותשם בתיבה את ערש בובתה, ולבנים הכינה לי ודברי-חפץ אחרים, ותעש ככל יכלתה למען אשר ירוח לי.  ולא היה עמנו בלתי אם נער אחד, משרת הבית, אשר רכב אחרינו ועמו משא הכבודה.

ואדוני חשב להציגני לראוה בכל הערים אשר בדרך, ולנטות מן המסילה עד חמישים או עד מאה מיל אל כל כפר ולכל בית גדול, אשר קיוה למצוא שם שכר.  ואנחנו עשינו דרכנו לאטנו, עד שבעה או עד שמונה מילים ליום;  כי גלוּם-דל-כּליטש הגידה לאביה, למען חשוך מעמל נפשי, כי עיפה מרוב דהרת הסוס.  פעמים רבות הוציאה אותי, כבקשתי, מן התיבה, למען אשאף רוח צח ולמען הראותני מרחבי-ארץ, אך החזק החזיקה אותי היטב בחבל ביד.  בדרכנו עברנו חמישה או ששה נהרות, רחבים ועמוקים הרבה יותר מיאור מצרים או מנהר גאנגס;  וכמעט לא נמצא שם נחל אשר יהיה צר כתמזה בקרבת גשר-לונדון.  עשרה שבועות היינו בדרך ואני הוצגתי לראוה בשמונה עשרה ערים גדולות, מלבד כפרים ובתי-אבות לרוב.

וביום 26 לאוקטובר באנו אל עיר המלוכה, הנקראה בלשונם "לוֹר-ברוּל-גרוּד", לאמור: גאון כל הארץ.  ואדוני לקח לו מעון ברחוב הראש אשר לעיר, לא רחוק מהיכל המלך, והוציא מודעות כמשפט, בהן תיאר אותי ואת כשרונותי, הכל כאשר לכל.  ומקום רחב ידים שכר, משלוש ועד ארבע מאות רגל, ויכן שולחן גדול, ששים רגל משפתו עד שפתו, עליו אעולל עלילותי, ויגדור אותו מסביב במרחק שלוש רגל משפתו, והגדר שלוש רגל גבהה, למען אשר לא אפול ממנו.  עשר פעמים ביום הוצגתי לראוה, וכל הרואים התפלאו בי וישבעו רצון.  ואז יכולתי לדבר בלשונם כמעט היטב, ואבין היטב כל מלה אשר ערכו אלי.  ואף את אותיות כתבם למדתי, וגם יכולתי לבאר משפט כתוב כה וכה, כי הילדה, אומנתי, היתה מורה אותי בשבתנו בבית ובשעות הפנויות בהיותנו בדרך.  וספר קטן נשאה בחיקה, אשר לא גדל הרבה מן האטלס לסנסוֹן[xxiii]: הוא ספר תורת יסודי הדת לילדות קטנות;  מתוך הספר הזה לימדה אותי אותיות-הכתב וגם פשר המלים.

 

פרק שלישי

גוליבר בא אל בית המלכות – המלכה קונה אותו מיד האיכר אדוניו, ונותנת אותו אל המלך – גוליבר מתוכח עם החכמים הגדולים אשר להוד מלכותו – בבית המלכות מיחדים מעון לגוליבר – המלכה טובה לו מאד – הוא עומד למגן בעד כבוד ארצו – דברי ריבות בינו ובין הגמד אשר למלכה.

העבודה הקשה והרבה אשר עבדתי יום יום, הכשילה כוחי מאד בימי שבועות מספר.  כאשר הוסיף אדוני לצבור בי כסף, כן הרחיב נפשו וכן הוסיף לבקש עוד.  קיבתי נשחתה כולה ואני הייתי אך גל-עצמות חי.  ובעל האחוזה ראה וינחש כי קרבו ימי למות, ויהי עם לבבו לאכול מפרי עמלי, ככל אשר תמצא ידו, בעודני חי.  עודנו מחשב דרכו לדעת מה יעשה, וסארדראל, אחד השוערים לבית המלך, בא ויצו את אדוני להביאני שמה כרגע, לשעשע את נפש המלכה ואת נפש הגבירות העומדות לפניה.  אחדות מן הגבירות האלה היו בתוך הרואים אותי, ותבאנה ותספרנה בבית המלכות נפלאות על יפיי, על הליכותי ועל טוב טעמי.  הוד מלכותה והגבירות העומדות לפניה שבעו רצון ושמחת-לב למראה הליכותי.  אני כרעתי על ברכי ואבקש לנשק את רגלי המלכה;  אך הגבירה הטובה הזאת הושיטה לי את אצבעה הקטנה (אחרי אשר הוצגתי על שולחן) ואחבק אותה, את האצבע, בשתי זרועותי ואגיש אל קצה שפתי בהדרת-כבוד.  אחרי כן ערכה אלי שאלות אחדות על ארצי ועל מסעי, ואני עניתי דברים ברורים וקצרים ככל אשר יכולתי.  ותוסף ותשאל אותי, אם ייטב בעיני לחיות בבית המלכות?  על זאת השתחויתי מלוא קומתי ואגיד לה בענות-רוח, כי עבד אדוני אני, אך לוּ הייתי אדון לנפשי כי אז בגאון הקדשתי את חיי לעבוד את הוד מלכותה.  אז שאלה את אדוני היש את נפשו למכרני במחיר רב?  והוא, אשר דאג פן לא אחיה עוד חודש ימים, נכון היה לנער חצנו ממני, וישאל במחירי אלף מטבעות זהב, אשר ניתנו לו כרגע.  גודל כל מטבע כשמונה מאות זהובים, אך בשום לב אל הערך אשר לכל דבר בין הארץ הזאת ובין אירופה, לא רב המחיר הזה מאלף גיניאות אנגליות.  אז אמרתי אל המלכה, כי מאחר שעבדה הנכנע אני מעתה, תגדיל נא חסדה עמי לקחת אל בית המלכות גם את גלום-דל-כליטש, אשר שקדה עלי תמיד באהבה ובשׂוּם לב, והשכילה לעשות הכל יפה, – והוסיפה להיות לי לאומנת ולמורה.  והוד מלכותה נעתרה לי, וגם בעל האחוזה נאות לה קל מהרה, כי טוב בעיניו לראות את בתו בבית המלכות, והילדה – היא לא יכלה להסתיר שמחת לבה על זאת.  והאיש אשר היה אדוני הלך לו, ולפני לכתו ברכני בשלום ויגד לי כי נתנני אל יד אדונים טובים, ואני לא עניתיו דבר ורק נטיתי ראשי מעט למולו.

המלכה ראתה ותתבונן כי אין לבי אליו, ואחרי צאתו מן הבית שאלה אותי לדעת מה זה ועל מה זה.  התחזקתי ואגיד להוד מלכותה, כי האיש אשר היה אדוני לא גמל עלי מאומה מלבד אשר לא ריצץ את גולגלתי עת מצא אותי, יצור מסכן תמים, בשדהו;  וכי הגמול הזה הושב לו שבעתים בברכה אשר הריקותי אל כיסו בהציגו אותי לראוה במחצית ערי הממלכה ובכסף ממכרי, אשר ניתן לו עתה;  כי מאז באתי אל תחת ידו עבד בי עבודה קשה, די המית כל נפש חיה, החזקה ממני פי עשרה;  כי העמל הרב אשר עמלתי, לשעשע את ההמון יום יום, שעה שעה, הכשיל כוחי, הכריעני, וכי לולא דאג בעל האחוזה פן אמות בקרוב, כי עתה לא עברתי ככה, על נקלה, מתחת ידו אל יד הוד מלכותה.  ואולם עתה באתי לחסות תחת כנפי מלכה גדולה וטובה כזאת, תפארת הבריאה, סגולת כל הארץ, משוש נתיניה, כרוּב ממשח, ואין עוד כל פחד וכל דאגה פן יעשו עמי רעה;  עתה אני מקוה כי חרדת האיש, אשר היה אדוני, תהיה חרדת שוא, כי גם הנה שבה רוחי אלי באור פני הוד מלכותה הנעלה, ותחי נפשי.

זה היה תוכן דברי אשר דיברתי, בלשון כושלת ובהפוגות לא מעט;  דברי האחרונים היו ערוכים על פי דרכי הדיבור אשר לעם הזה, אשר משפטים אחדים מהמה לימדה אותי אומנתי הקטנה, בנשאה אותי אל בית המלכות.

והמלכה בטוּבה לא פנתה אל כל השגיאות ההן, אשר בדיבורי בלשון הארץ, ואך השתוממה למצוא ביצור קט כזה בינה ושכל טוב כאלה.  ותשאני בידיה ותביאני אל המלך, והוא אז לבדו בחדרו.  והוד מלכותו, אשר פניו הביעו עוז ורוח קשה, לא התבונן היטב אל תארי בהעיפו עינו בי וישאל את המלכה בלא שפתי רצון, מה ראתה כי בחרה לה ספלקנאק לטפח אותו?  כי אכן הייתי בעיניו כחיה הזאת בשכבי על פני בכף הימנית אשר להוד מלכותה.  אך המלכה, אשר היא חכמה מאד ורוחה טובה העמידה אותי בנחת על רגלי על שולחן-הכתיבה ותצוני לספר למלך על כל אודותי, ואני סיפרתי לו את הכל בדברים מעטים מאד, וגלום-דל-כליטש, אשר עמדה בפתח כי לא יכלה נשוא רחקי מנגד עיניה, נקראה החדרה ותעיד על כל המוצאות אותי מיום בואי אל בית אביה.

והמלך אף כי היה איש מבין בכל חכמה ומדע כאחד החכמים בני ארצו, וגם למד מנוער בחכמת הפילוסופיה וביחוד בהנדסה, בכל זאת בהביטו היטב אל תארי ובראותו אותי הולך קוממיות, בטרם אפתח שפתי עמו, חשבני למכונה בעלת גלגלים עשויה כמשפט השעון (אשר באלה הגדילו לעשות בארץ הזאת), מעשה חושב.  אך כשמעו את קולי ואת הדברים אשר דיברתי והנה הם נאמרים בדעת, דבר דבוּר על אפניו, ולא יכול עוד להבליג על תמהון לבבו.  הדברים אשר סיפרתי לו על בואי אל ארצו, לא השביעו אותו רצון, כי חשב אותם לחזון לב גלום-דל-כליטש ואביה, אשר שמו בפי ערך מלים למען הרבות מחיר ממכרי.  ובחשבו כזאת ערך אלי שאלות רבות אחרות, והנה גם עליהן השיבותי תשובות ברורות ברוח בינה ודעת, לא היה בהן כל חסרון בלתי אם צליל המבטא הנכרי ודעת לא-שלימה בלשון, ואמרי-כפר אחדים אשר למדתי בבית בעל האחוזה, והם לא התאימו לדרכי הדיבור המהוקצעים אשר בשער המלך.

והוד מלכותו שלח לקרוא לשלושת גדולי חכמיו, אשר היתה משמרתם בשבוע הזה (כמשפט הארץ ההיא).  והאדונים האלה ראו, התבוננו בי ויבחנו ויבקרו היטב את תבניתי, ויחווּ דעם עלי זה בכה וזה בכה.  בזאת היו כולם שפה אחת ודעת אחת, כי לא נוצרתי על פי חוקי הטבע, בדרך כל הארץ, כי על כן לא נמצא לי גם אחד הכשרונות המשמרים חיי כל חי: המרוץ הקל, או העלייה על עצים, או חפוֹר חורים באדמה.  בשיני, אשר ביקרו היטב, ראו ויכירו, כי חיה אוכלת בשר אני;  ואולם בהיות רוב ההולכים על ארבע גדולים וחזקים ממני, ועכברי השדה, והאחרים למינם, קלי המרוץ מאד, לא יכלו לדמות בנפשם, איכה אוּכל להחיות את נפשי, אם לא בשבלולים ובכל רמש, קטני-ארץ, אך על זאת נכונים היו להוכיח בדרך המדע, כי אלה לא יסכנו למחיתי.  אחד הלמדנים האלה חשב אותי לעוּבּר או לנפל;  אך שני רעיו לא קיבלו את דעתו זאת, כי ראו את אברי והנה הם שלימים וטובים, ואת מספר שני והנה רב, כעדות זקני, אשר שרשיו נגלו להם בהשקיפם בעד זכוכית מגדלת.  לחשוב אותי לגמד – לא נטה לבבם, כי קטונתי מאד מכל ערך;  כי הנה הגמד בחיר-המלכה, הקטן בכל הגמדים הנודעים בממלכה ההיא, היה גבוה כשלושים רגל.  אחרי אשר הרבו להתוכח על אודותי, גמרו עלי פה אחד, כי אינני בלתי אם "רילפלום-סקאלכת", זאת אומרת, lusus naturae (משחק-הטבע), הגדרה רצויה לפילוסופיה החדשה באירופה, אשר מוריה מאסו ב"סיבות הנעלמות", שבהם התאמצו לשוא ההולכים בתורת אריסטו לכסות על חסרון דעתם, וימצאו את הפתרון הנפלא הזה לכל דבר קשה, להגדיל חכמה ולהאדיר.

אחרי המשפט החרוץ הזה, שאלתי כי ישמעו גם מפי שנים שלושה דברים.  ואשים פני אל המלך ואבטיח את הוד מלכותו כי באתי מארץ, בה ישוקו אלפי אלפי רבים, אנשים ונשים, כמוני לתבנית ולקומה;  ארץ אשר בה הבהמה והחיה, העצים והבתים, כולם לפי המתכונת הזאת, ואשר שם אוכל אפוא לעמוד על נפשי ולמצוא מחיתי, ככל אשר יוכל איש ואיש מנתיני הוד מלכותו לעשות זאת פה;  וכי אני חושב זאת לתשובה שלימה וברורה לכל דברי האדונים ההם ולכל עצומותיהם. על דברי אלה לא ענו מאומה ואך שחוק-בוז נראה על שפתיהם באמרים, כי היטיב בעל האחוזה לשנן לי את לקחו אשר שם בפי.  והמלך, אשר חכם יותר, שילח את חכמיו, וישלח ויקרא לבעל האחוזה, אשר קרה מקרהו, לטוב לי, ועדנה לא יצא את העיר.  תחילה שאל את פיו לבדו, ואחר הציג אותו ואותי ואת בתו זה לעומת זה ויחקרנו יחד;  אז נטה לבב המלך להאמין, כי ייתכן והדברים אשר הגדנו לו דברי אמת הם.  והמלך הביע למלכה את חפצה אשר תצוה וישקדו וישמרו עלי מכל משמר;  וגם חיוה דעו כי טוב אשר תוסיף גלום-דל-כליטש לשום עינה עלי, כי ראה כי נפשותינו קשורות אשה באחותה.  ומעון טוב ייחדו לה בבית המלכות, ומורה נתנו לה ללמדה, ונערה להלביש אותה, ושתי שפחות לשרת לפניה לכל עבודה בבית;  אך משמרתי ניתנה כולה בידה.  והמלכה פקדה על עושה-מלאכתה לעשות תיבה אשר תהיה לי לחדר-משכב, על פי התכנית אשר נבחר לנו אני וגלום-דל-כליטש.  האיש הזה היה חרש-אמן, ובשלושה שבועות ימים עשה חדר-עץ, על פי הדרך אשר הוריתיו, שש עשרה רגל היה החדר, רבוע, ושתים עשרה רגל גבהו, וחלונות, אשר יעתיקו אותם למעלה ולמטה, ודלת ושני ארונות – הכל כתבנית חדרי-המשכב אשר בלונדון.  הקרש אשר היה לגג סבב על שני צירים, עלה ורדת, ובעלותו הורידו אל התיבה מיטה העשויה ביד עושה כלי המשכב אשר למלכה;  וגלום-דל-כליטש הוציאה את המיטה בבוקר בבוקר לרוח היום, ועשתה אותה בידיה והורידה אותה לפנות ערב וסגרה את הגג בעדי.  וחרש העושה דברי חפץ קטנים לכבוד ולתפארת, קיבל עליו לעשות לי שני כסאות, וידוֹתם וכנם, וחומר הכסאות היה כעין השן, ושני שולחנות, ותיבה לשום בה את חפצי.  החדר היה מרופד פנימה על פני כולו, מן הקרקע ועד הסיפון ועד הקירות, לבל יקרני כל מקרה ופגע באשמת הנושאים אותי, ולמען ימעט כוח הטלטלה בהנשאי במרכבה.  ואני ביקשתי מנעול לדלתי, למען עצור בעד העכברים מבּוֹא;  ויעש המסגר (אחרי נסותו פעמים רבות הנה והנה) מנעול, אשר לא נראה בארץ ההיא לקוטן, כי על שער בית אחד האצילים בלונדון ראיתי מנעול גדול ממנו.  ואני בחרתי כי המפתח יהיה שמור אתי, באחד כיסי בגדי, כי יראתי פן תאבדו גלום-דל-כליטש.  והמלכה ציותה ויביאו את הדק בכל המשי אשר יכלו למצוא (לא היה עבה הרבה יותר משמיכות-הצמר אשר באנגליה) ויעשו לי בגדים, אשר כבדו עלי מאד עד אשר הסכנתי עמהם.  ותבניתם כתבנית הבגדים אשר בממלכה ההיא, מקצתם כבגדי הפרסים ומקצתם כבגדי הסינים – מלבוש-כבוד הגון מאד.

נעמתי מאד בעיני המלכה לשבת עמי לחברה, עד אשר לא יכלה לאכול לחמה ואני אינני אתה.  ושולחן היה נכון לי, מוצג על השולחן אשר תאכל עליו הוד מלכותה, ליד מרפקה השמאלי, וכסא אשר אשב עליו.  וגלום-דל-כליטש עמדה על הדום על הארץ אצל שולחני לתמוך-בי ולשום עינה עלי.  ומערכת כלים היתה לי, קערות וצלחות וכל הכלים הדרושים, עשויים כסף, אשר לעומת כלי המלכה לא עלו הרבה לגודל על הכלים אשר ראיתי בחנות-צעצועים בלונדון, שנועדו לפאר בהם חדר-בובות;  את אלה החזיקה אומנתי הטובה בכיסה בתוך תיבת-כסף, ולעת האוכל נתנה לי מהם כל צרכי, והיא תטהר אותם מחלאתם בכל עת.  וכל נפש לא היתה עם המלכה באכלה, מלבד שתי הנסיכות, בנות המלך, הגדולה כבת שש עשרה שנה והצעירה בת שלוש עשרה שנה וחודש אחד בעת ההיא.  ושמה הוד מלכותה נתח בשר על אחת הקערות אשר לי ואני אנתח אותו לי לפי, ויהי משוש לבה לראותני אוכל אכילה זעירה;  כי המלכה (אשר באמת היתה קיבתה חלשה), היתה נותנת אל פיה כל פעם מכסת-אוכל די סעודה לשנים-עשר אכרים באנגליה;  ויהי זה לי בימים הראשונים מראה נתעב מאד.  בשיניה היתה מדיקה כנף צפור, עצמות ובשר יחדיו, אף כי היה גדלה פי תשעה בתרנגול הודי מגודל;  ונתנה אל פיה פת-לחם גדולה כשתי ככרות-לחם הנמכרות בשתים עשרה אגורות האחת.  והגיחה אל פיה מגביע הזהב מלוא חבית גדולה פה אחד.  סכיניה היו פי-שנים באורך החרמש, הלהב מחובר יש אל הניצב.  ולפי המתכונת הזאת היו הכפות והמזלגות ויתר הכלים כולם.  אזכרה, בנשוא אותי גלום-דל-כליטש יום אחד אל השולחנות אשר בבית המלכות, למלא את נפשי השוקקה לראות חדשות, ראיתי שם עשרה או שנים-עשר סכינים ומזלגות שגיאים כאלה מורמים פעם אחת;  מעודי לא ראיתי עוד כמראה הנורא הזה.

בכל יום רביעי בשבוע (אשר היה, כאשר אמרתי למעלה, יום שבּתם) ישבו המלך והמלכה וצאצאיהם, מזכר ועד נקבה, לאכול לחם יחדיו בחדר הוד מלכותו, אשר הייתי מעתה לאיש בחירו;  ואז הושמו שולחני וכסאי הקטן לשמאלו, לפני אחד כלי-המלח.  והמלך הזה היה אוהב לשיח עמי, לשאול לדרכי החיים, לחוקים ולמשפטים, לדברי דת, לדרכי הממשלה ולמדעים אשר לאירופה;  ואני הגדתי לו על פי שאלותיו ככל אשר היה לאל ידי.  השגתו היתה ברורה מאד והכוח-השופט אשר לו נכון וישר מאד, ולפיהם היו הגיוני לבו אשר הביע, והערותיו אשר העיר על כל דברי, מחוּכּמים מאד.  אך לא אכחד, כי אחרי אשר שפכתי לפניו שיחי והרביתי חזון על דברי ארצי האהובה, על המסחר ועל החרושת, על המלחמות בים וביבשה, על פלגות עמנו בדברי אמונה ודת, ועל הכיתות בדברי המדינה, גברו עליו הדעות אשר השריש חינוכו בלבבו מקדם, עד אשר לא יכול להתאפק ויקחני וישאני בידו הימנית וילטפני בנחת בידו השניה וישאלני, בתתו את קולו בצחוק, אם "ויג" אם "טורי" אני?  ואחר פנה אל ראש שריו, אשר עמד על משמרתו מאחריו ובידו מטה לבן, גדלו כגודל התורן אשר ל"אנית המלך", ויאמר: מה נקלה גאון האדם, אשר רמשים זעירים כאלה (ויור אלי) יכולים לחקותו;  ובכל זאת – הוסיף לדבר – אתערב עמך כי יש גם ליצורים האלה תארים ואותות כבוד;  קינים וחצרים קטנים יקימו להם, ויקראו להם בתים וערים;  מתהדרים המה בלבוש ומרכב;  אוהבים הם, נלחמים הם, מריבים, מרמים, בוגדים!  ויוסף לדבר עוד כאלה וכאלה, ואני – פני אָדמוּ וחורו חליפות מכעס ומנהמת-לב בשמעי על ארצנו העדינה, גברת ממלכות בחכמה ובגבורה, שוט צרפת, שופטת אירופה, מעון הצדק והתום והכבוד והאמת, גאון וסמל קנאה לכל הארץ, כי ככה היתה לבוז בפי המלך הזה.

ואולם אחרי אשר לא יכולתי להתעבר על מוסר כלימתי, שבתי התבוננתי היטב בדבר הזה ואומר בלבי מי יודע האמנם הכלמתי אם לא.  כי הנה, אחרי אשר הסכנתי ברוב הימים – ימי חדשים רבים – למראה האנשים האלה, לשיחם ולשיגם, גם כל הדברים אשר ראו עיני היו לפי המתכונת הזאת לגודל, פג הפחד אשר פחדתי ראשונה למראיהם ולשיא גדלם, ולוּ ראיתי עתה עדת אצילים וגבירות אנגלים, לבושים עדיים ובגדיהם החמודות ועושים את כל המעשים לפי חוקות בית המלכות, כמשחקים העושים תפקידיהם על במת המחזה, מתהדרים, משתחוים, מרבים להג;  כי עתה נשא לבי אותי מאד לשחוק להם כאשר ישחקו לי המלך וגדוליו.  וגם אמנם לא יכולתי להתאפק לבלתי שחוק לי, לנפשי, מדי שום אותי המלכה על כף ידה לנוכח הראי ושנינו יחד נגלינו לעיני מלוא גדלנו;  אז היו שתי התמונות המקבילות האלה דבר נלעג מאין כמוהו, עד אשר באמת החילותי דמות בנפשי, כי ירדתי מעלות רבות למטה מגדלי אשר היה לי מתמול שלשום.

וגמד היה למלכה, אשר מררני והכעיסני מעל כל כעס, בהיותו שפל-קומה מאין כמוהו בכל הארץ ההיא (כי, באמת חושב אני, לא היה גבהו אף שלושים רגל) השיאהו זדון לבו למראה יצור שככה שפל ממנו, והיה מתנפח ומתגדל מדי עברו עלי בחדר החיצון אשר לבית המלכה ואני עומד על אחד השולחנות מדבר עם האדונים או עם הגבירות אשר בבית המלכות, ורק לעתים רחוקות היה מונע ממני דיבור מר, מלה אחת או שתים על אודות קטנותי;  ואני השיבותי לו כגמולו באמרי לו: אחי, ובקראי לו להאבק עמי, ועוד חיצי-לשון כאלה אשר בפי הנערים המשרתים בבית המלכות.  ויהי היום, בעת האוכל, וגור-חיות זה, הקטן והרע, אשר מבטא שפתי בא בלבו כקוץ מכאיב, התרומם מעל למסעד כסא המלכה, ויאחזני במתני, ואני יושב בטח ושאנן מפחד רעה, ויפילני אל ספל-כסף גדול המלא משמן-חלב, ויברח מהרה ככל אשר נשאוהו רגליו.  ואני טבעתי עד מעל לראשי ולאזני, ולולא הייתי שוחה מהיר כי עתה כלתה אלי הרעה;  כי גלום-דל-כליטש היתה במקרה בקצה החדר השני, והמלכה נבהלה מאד עד אשר לא קמה עוד רוח בה להושיעני.  אך אומנתי הקטנה חשה לעזרתי ותמשני, אחרי בלעי כרבע-הין משמן-חלב, ותשכיבני על המיטה.  ואולם כל פגע לא אונה לי, זולתי אבדן חליפת-הבגדים, אשר נשחתה כליל.  הגמד הוכה בשבטים מכות נאמנות וליתר עונש הגמיאוהו את כל משמן-החלב מן הספל אשר השליכני אל תוכו;  גם הסר הסירה המלכה את חסדה ממנו עד עולם;  כי לאחר ימים אחדים נתנה אותו מתנה לאחת הנשים הגדולות, ולשמחת לבבי לא יספתי לראותו עוד;  כי מי יודע אם לא הוסיף עוד העויל הרע הזה לצרור אותי בנכליו עד לאין תקומה.

לפני מזה עולל לי תעלול רע, אשר נתן למלכה שחוק ומגינת-לב גם יחד, ולולא נדבני לבי להעתיר בעדו, כי אז שילחה אותו מעל פניה.  הוד מלכותה לקחה עצם, אשר מוח בה, ותשם על הצלחת ואחרי הריקה את המוח העמידה את העצם בקערה על עמדה כבתחילה;  והגמד ראה כי הלכה גלום-דל-כליטש אל ארון הכלים וימצא לו עת רצון להתעלל בי, ויעל על ההדום, אשר עמדה לשום עינה עלי באכלי, ויקחני בשתי ידיו וילחץ את שתי רגלי יחד וידחקן אל תוך העצם עד מעל למתני, שם עמדתי תקוע ככה, מראה שחוק וקלסה.  חושב אני, כי עבר רגע אחד בטרם נודע מה היה לי;  כי לא לכבוד היה בעיני להרים קולי ולקרוא.  ואולם יען אשר רחוק הדבר מאד, כי יאכלו המלכים את אכלם חם, על כן לא נכוו רגלי, ורק הגרבים והמכנסים נשחתו.  על פי בקשתי, לא הוּשם על הגמד כל עונש אחר מלבד מדוּשת-שבטים נמרצת.

המלכה היתה לועגת לי פעם על פחדתי, ושואלת אותי, הגם כל בני ארצי יראים ורכי-לבב כמוני?  וזה היה הדבר: בקיץ ישוקו הזבובים למכביר בממלכה ההיא;  והחרק הנתעב הזה, אשר כגודל עפרוני גדלו, הציק לי לאין מנוחה מדי שבתי לאכול וקול המונו ושאונו עלה באזני כקול רעש גדול.  יש אשר ירדו הזבובים על אכלי והטילו גלליהם הנתעבים או ביציהם, ואני רואה זאת, אך לא יושבי הארץ ההיא, אשר רואותיהן הגדולות לא היו חדות כעיני אני להבחין דברים זעירים.  ויש אשר שכנו על אפי או על מצחי, והכאיבו לי מאד במדקרותם והעלו באשם לגועל נפש;  ובעיני ראיתי את הדבק ברגליהם, אשר, לפי דברי חכמי הטבע, יכשיר את היצורים האלה להלך על סיפון החדר.  רבת עמלתי להגן עלי מפני היצורים הנתעבים האלה ומדי בואם להתיצב על פני לא יכולתי להבליג, והייתי ניתר ממקומי.  והגמד – זה היה משוש דרכו לאסוף בחפניו המון זבובים, כאשר יעשו נערי בית הספר בארצנו, ולהשליח אותם בי פתאום אל תחת אפי, למען הפחידני ולשעשע את לב המלכה.  ואני חצבתי בם בסכיני מדי-עוּפם ואגזור אותם לגזרים, ומהיר הייתי במלאכתי זאת עד להפליא.

וזוכר אני בשׂוּם אותי גלום-דל-כליטש בבוקר יום אחד, ואני בתוך תיבתי, על סף החלון, כאשר תעשה פעם בפעם מדי היות היום יפה, למען אשאף רוח צח (כי יראתי לתתה לתלות את התיבה על מסמר מחוץ לחלון, כאשר ייעשה באנגליה לכלוב-צפור);  אז הרימותי את מכסה אחד החלונות אשר לי ואֵשב אל שולחני לאכול פיסת-עוגה מתוקה לברוּתי, והנה כעשרים דבורים עפו-באו, לריח העוגה, אל חדרי, וקול המונן גבר על קול חצוצרות-התרועה אשר לעשרים נחילות[xxiv].  אחדות מהן אחזו בעוגתי, ונשאו אותה פתים-פתים החוצה;  והנותרות עפו סביב ראשי ופני, הממוני בקול שאונן והפחידוני תכלית-פחד מפני עוקציהן.  בכל זאת התחזקתי ואקום, שלפתי את חרבי ואתקוף אותן באויר.  ארבע דבורים ביצעתי והנותרות התעופפו להן ואני סגרתי את חלוני.  היצורים האלה היו גדולים כתרנגולות-בר;  שלפתי את עוקציהן והנה אורך העוקץ האחד אצבע וחצי, וראשו חד כמחט.  שמתי את כולם למשמרת והראיתי אותם, וחדשות אחרות כאלה, בארצות שונות באירופה, אשר עברתי בהן;  ובשובי לאנגליה נתתי שלושה לגרשאם-קוֹלג', ואת הרביעי צפנתי לי.

 

פרק רביעי

תיאור המדינה ההיא – הצעת תיקונים במפות-הארץ החדשות – בית המלך, ודברים אחדים על עיר המלוכה – דרך-המסעות אשר לגוליבר – תיאור המקדש הגדול

עתה הנני אומר לתאר לפני הקורא בקצרה את הארץ או את האזור אשר עברתי שם, כאלפיים מיל סביב לעיר המלוכה לור-בּרוּל-גרוּד;  כי המלכה אשר נלויתי עליה בכל עת, לא עברה מעולם את הגבול הזה בלכתה עם המלך במסעיו, וחיכתה שם עד שוב הוד מלכותו מבקר את גבולות מדינתו.  וארץ ממשלת המלך הזה כולה כששת אלפים מיל אורך וכשלושה עד חמשת אלפים רוחב;  ומזה עלי להוציא משפט, כי חכמי הגיאוגרפיה אשר אתנו באירופה שוגים מאד בחשבם כי אין בין יפאן ובין קליפורניה זולתי ים;  ואני האמנתי תמיד כי חבל ארץ משתרע שם כמין משקל-נגד ליבשת טאטאריה הגדולה;  ובכן עליהם לתקן את המפות ואת מגילות-הכתב אשר להם, ולשום את הארץ הגדולה והרחבה הזאת צפונה-מערבה לאמריקה, ואני הנני נכון לעזור להם לדבר הזה.

הממלכה היא לשון-ארץ, הנשענת בירכתי צפון-מזרחה אל טור הרים, שלושים מיל גבהו, טור אשר לא ייעבר בשל הרי-הגעש אשר בו;  גם הגדולים בחכמי הארץ אינם יודעים מי הם בני התמותה היושבים מעבר להרים ההם, ואם הארץ נושבת או לא.  גבולה משלושת העברים האחרים – הים הגדול.  וחוף אניות אין בכל הממלכה, ומקומות תוצאות הנהרות הימה מלאים שיני סלעים, והים זועף, עד כי אין איש מחרף נפשו שם גם בסירה קטנה;  ובכן נפרד העם הזה כליל מכל יתר האדם אשר על פני כל הארץ.  ואולם הנהרות הגדולים מלאים אניות ודגה טובה מאד תשרוץ בהם לרוב;  כי רחוק-רחוק אשר יצודו דגים מן הים, יען היות דגת הים כמוה כדגת כל אירופה לגודל, ואין הציד שווה בעמל.  ובזה נראה ברור, כי הגביל הטבע את מעשה תקפו, ביצרו את הצמח ואת החי בגודל נפלא אך ביבשת הזאת לבדה.  מדוע?  זה ענין לפילוסופים לענות בו ולבקש פשר דבר.  ואולם יש אשר יצודו לויתן, אשר יקרה מקרהו והושלך אל הסלעים, ואשר מאכל תאוה הוא לבני העם.  אני ראיתי את התנינים הגדולים האלה והנה כמעט לא יוכל איש לשאתם על שכמו מגודל;  ויש אשר יובאו בסלים אל עיר המלוכה לראוה בם;  אחד מאלה ראיתי בקערה על שולחן המלך, והוא נחשב לדג יקר במינו, אך לא ראיתי כי יאכל אותו בתאות-נפש;  אין זאת כי היה לו לזרא בגלל גדלו, אף כי אני ראיתי בגרינלנד דג אחד גדול ממנו מעט.

הארץ נושבת היטב, כי יש בה חמשים ואחת ערי-קריות, כמאה ערי-חומה וכפרים רבים.  להשביע רצון הקורא אתאר בזה את לור-ברול-גרוד, ומצא לו.  העיר הזאת יושבת על שני עברי הנהר העובר בתוכה והמחלק אותה לשני חלקים שוים כמעט.  ובה כשמונים אלף בתים ויותר  ויושביה כשש מאות אלף נפש, ארכה שלושה גלוֹן-גלוּג (כארבעה וחמשים מיל אנגלים) ורחבה שנים וחצי;  אני עצמי מדוֹתי אותה במפת-המלך, אשר נעשתה על פי דברו ואשר היתה פרושה לפני על הארץ למען אחזה בה, מאה רגל שטחה;  ואני עברתי אותה פעמים רבות יחף מקצה ועד קצה בתווך וגם מסביב, ובחשבי בקנה-האומד מדותי אותה מידה נכונה ומדויקת.

היכל המלך איננו בנין אחד בנוי במישרים, כי אם המון בנינים, כשבעה מילים ארכם;  החדרים הראשים גבהם מאה וארבעים רגל וארכם ורחבם לפי הערך.  ומרכבה ניתנה לגלום-דל-כליטש ולי, בה הרכיבה אותה מורתה פעם בפעם למען ראות את העיר או לבקר בחנויות;  ואני תמיד ארחתי עמהן לחברה, נשׂוּא בתיבתי;  אף כי פעמים רבות הוציאה אותי הילדה מתוך התיבה ונשאתני על ידיה, למלא את בקשתי אשר ביקשתי, למען איטיב לראות בתים ובני אדם בעברנו ברחובות העיר.  חושב אני, כי היתה המרכבה כהיקף אולם וסטמינסטר אשר בלונדון, אך עד גבהו לא באה;  ואך לא אוכל להגיד זאת אל נכון.  יום אחד ציותה האומנת את הרכב לעמוד לפני חנויות רבות, והקבצנים ראו זאת להם עת רצון ויגוֹדו על צלעות המרכבה מזה ומזה;  אז נראו לי מראות נגעים, מחזות גועל, אשר כמוהם לא ראתה עוד אין אנגלי זולתי.  אשה היתה שם, אשר פרח לה סרטן בשדה והוא צבה ויגדל עד היותו נורא למראה, ומלא גבים-גבים.  בן-אדם היה שם, ועל ערפו ספחת, גדולה מחמשה צרורות-צמר יחד;  ואחר, אשר לו שתי רגלי עץ, כעשרים אמה גובה האחת.  אך הנתעב בכל המראות היו הכינים הרומשות על בגדיהם.  בעין ערומה היטבתי לראות את אברי הרמש הזה, מאשר תיראה כינה אירופית בעד זכוכית מגדלת, ואת פיו ראיתי בו יכרסם כחזיר.  אלה היו הכינים הראשונות אשר ראיתי מעודי ולוּ היו לי הכלים הדרושים, כי עתה אויתי לנתח אחת מהנה לראות בה, אך לרוע מזלי עזבתי אותם באניה;  אף כי באמת היה לי המראה לגועל-נפש, עד אשר נהפכו מעי בקרבי.

מלבד התיבה הגדולה אשר נישאתי בה בכל עת, ציותה המלכה ויעשו לי תיבה אחרת קטנה מן הראשונה, כשתים עשרה רגל אורך ורוחב, מרובעת, ועשר רגל גבהה, להקל לנו במסעינו;  כי הראשונה היתה גדולה מאד משׂוּם אותה על ברכי גלום-דל-כליטש, ומעמסה למרכבה.  ועושה הוא החרש אשר עשה את התיבה הראשונה, ואני הוריתיו גם הפעם את דרך-העבודה כולה.  תיבת-המסע הזאת היתה מרובע ישר וחלון לכל צלע בתווך לשלוש הצלעות, ועל כל חלון מחוץ – משטח חוטי ברזל מעשה שבכה, להיות למשמר מכל מקרה ופגע בדרך רחוקה.  ושתי טבעות חזקות בצלע הרביעית, אשר חלון לא היה בה, ובאלה יביא הנושא אותי, בהיות עם לבבי לירכב על סוס, אזור עור חזק וחגר בו את מתניו.  על הדבר הזה הפקד משרת נאמן, מחשב דרכו, אשר יכולתי לבטוח בו, ונשא אותי תמיד בלכתי עם המלך ועם המלכה במסעיהם, או בבקשי לראות את הגנים או לבקר גבירה כבודה או שר משרי המלוכה, בימים אשר גלום-דל-כליטש לא היתה כתמול שלשום;  כי הנה החלו להכירני ולכבדני במקום גדולים;  ואולי לא באשר נמצאו בי דברים טובים, כי אם בגלל היותי רצוי להוד מלכותם המלך והמלכה.  בלכתנו בדרך ואני קצתי במרכבה, ירתום המשרת הרוכב על סוס את תיבתי למתניו ושמה על הכר לפניו;  שם אשקיף על פני השדה לכל מראה עיני משלושה עברים בעד שלושת חלוני.  בחדרי זה היתה לי מיטת-שדה ומיטת-חבלים תלויה בסיפון, ושני כסאות ושולחן מחוּברים היטב בסלילים אל הרצפה, לבל ינועו הנה והנה מדהרות הסוס או המרכבה.  ואותי לא הרגיזו הרבה הטלטלות האלה, אף כי יש אשר היו חזקות מאד, כי הנה הסכנתי ימים רבים לנסוע על פני הים.

 

מדי היות עם לבבי לראות העיר, יצוא אצא בתיבת-מסעי;  ונשאה גלום-דל-כליטש את התיבה על ברכיה והיא תשב באפריון פתוח, כמשפט הארץ, ונישא ביד ארבעה אנשים ועליה ילווּ עוד שנים והמה לבושים מדים כמשרתי המלכה.  והעם, אשר שמע שמעי פעמים רבות, יתקהל מסביב לאפריון, כי תאוה נפשו לראותני, והילדה הואילה לעשות רצונם, ופעם בפעם עצרה בנושאיה ולקחה אותי על ידה, למען תשבע כל עין לראות.

נפשי איותה מאד לראות את מקדשם הגדול, וביחוד את המגדל אשר לו, הנחשב לבנין הגבוה בכל בניני הממלכה.  ובכן הביאה אותי אומנתי יום אחד שמה.  ואולם אוכל להגיד נאמנה כי שבתי משם בתוחלת נכזבה;  כי מן היסוד ועד ראש גגו לא היה גבהו יותר משלושת אלפים רגל;  וכי נשיב אל לב את ההבדל אשר בין האנשים ההם ובינינו אנחנו בני אירופה, וראינו והנה אין זה דבר להפליא, גם לא ישוה, לפי הערך (אם אזכור נכונה), אל מגדל סליסבּורי[xxv].  אך לבלתי תת מגרעות לעם, אשר כל ימי חיי אהיה להם אסיר תודה מאד, עלי להזכיר, כי חסרון המקדש הנודע הזה, באשר לגובה, יימנה ברחבו, ביפיו ובחזקו.  כי הקירות עבים כמאה רגל, בנויים אבני גזית, כארבעים רגל מרובעות האבן האחת, ומכל עברים יפארוהו פסילי אלים ומלכים, חצובים אבן שיש, והם גדולים לתבניתם מאשר היו בחייהם, ומוצגים במחילות הרבות אשר בקירות סביב.  מדותי את האצבע הקטנה, אשר נפלה מאחד הפסילים האלה אל בין האשפתות, והנה היה ארכה רגל ואינצ'ה אחת בדיוק.  וגלום-דל-כליטש הליטה אותה במטפחתה ותשאה בכיסה הביתה, לשומה אל יתר הצעצועים, אשר אהבה מאד, כדרך הילדות אשר בגילה.

ומטבח המלך גם הוא בנין נהדר, כיפה ממעל לו וכשש מאות רגל גבהו.  התנור הגדול איננו רחב ככיפת ס"ט-פאול[xxvi] בלונדון – כעשרה צעדים ימעט רחבו ממנה;  כי במחשבה תחילה מדותי את הכיפה אחרי שובי לונדונה.  אך אם אמרתי אתאר כמו את הכירים אשר במטבח, את הסירות ואת הדודים השגיאים, את צלעות הבשר המתהפכות על שפודים, לא יאמינו כי אספר;  למצער יוכל המבקר הקשה לחשוב עלי כי הגדלתי מעט על מראה עיני, כאשר כן יחשבו פעמים רבות על הנוסעים.  ואולם דואג אנכי כי, מיראת ביקורת כזאת, הרביתי מאד לנטות אל הקצה השני;  וכי אם יהיה מקרה וספר-מסעי זה יתורגם ללשון בּרוֹבּ-דין-נג (הוא שם הממלכה ההיא כולה), והובא שמה, יוכלו המלך והעם להתאונן עלי כי עוול עשיתי להם בתארי את דברי ארצם ללא אמת באיפת רזון זעומה.

הוד מלכותו מחזיק לרוב רק כשש מאות סוסים באורוותיו, וגבהם מחמשים עד ששים רגל.  אך בצאתו על פני חוץ, בימי שמחתם ובמועדיהם, יילוה עליו, לכבוד ולתפארת, גדוד שומרים רוכבים על חמש מאות סוסים;  ואני דמיתי כי להוד ולהדר גדול המראה הזה מכל המראות אשר יחזה אדם, עד אשר ראיתי קצה מחנהו ערוך במערכה, אך עוד אמצא לי עת ומקום לדבר על זה.

 

פרק חמשי

מקרים ופגעים אשר מצאו את גוליבר – משפט מות הנעשה ברוצח – גוליבר מראה כי הוא תופש-משוט מהיר במלאכתו

אני יכולתי לשכון בטח ושאנן בארץ ההיא, לולא קטנותי אשר עשתני פעם בפעם מטרה לפגעים רעים, אשר שמוני לצחוק או הביאו עלי עמל ויגון לא מעט.  והנני לספר בזה מעט מקורותי אלה.  גלום-דל-כליטש נשאה אותי פעמים רבות בתיבתי הקטנה אל גני המלך, ויש אשר תוציאני ותשימני על ידה או תורידני ארצה למען אלך ברגלי.  ואני זוכר, כי בטרם יעזוב הגמד את המלכה, יצא אחרינו יום אחד אל הגן, ואומנתי הורידה אותי ארצה ואנחנו, אני והגמד, עמדנו, קרובים איש אל אחיו, אצל עצי תפוח גמדים.  וישאני לבי להתגלע ברוח היתולים, וארמז בשפתי רמז-כסלה בהמשילי אותו אל העצים הגמדים ההם.  והנוכל הערום חיכה לי עד עברי תחת אחד העצים האלה ויניעהו בכוח ויפל את פריו על ראשי, וכשנים-עשר תפוחים, גודל כל תפוח כאחת החביות בארצנו, התגלגלו מעל אזני;  האחד פגע בי על גבי ויפילני על פני ארצה;  יותר מזה לא חיבלו בי, והגמד לא נשא עונש, כי נסלח לו על פי בקשתי, באשר אני הייתי המתגרה בו.

יום אחד עזבה אותי גלום-דל-כליטש במקום-דשא חלק להשתעשע שם, והיא הרחיקה מעט ללכת משם עם מורתה.  והנה ירד פתאום ברד כבד מאד, אשר הטיל אותי ארצה;  ובשכבי לארץ הוסיף הברד לרגום אותי באבניו על פני כל גויתי, כמו לו נסקלתי בכדורי-טניס;  התאמצתי בכל שארית כוחי ואזחל על ארבע עד מתחת למטעי עצי לימונים ואשכב שם על פני במקום מחבא-רוח;  אך נשבר ונדכה הייתי מראשי ועד רגלי ולא יכולתי לצאת החוצה עשרה ימים.  וגם אין להשתומם על זאת אחרי אשר גם הטבע עושה הכל בארץ ההיא במידה גדולה לפי המקום, ואבן-ברד אחת גדולה פי אלף ושמונה מאות מאשר באירופה, זאת חקרתי אנכי ואדע, כי שקלתי ומדוֹתי את אבני הברד ההן.

אך פגע רע מזה, אשר כמעט היה בנפשי, מצאני בגן ההוא, בעזוב אותי אומנתי הקטנה במקום בטח ושאנן, כאשר האמינה, כי כן ביקשתי אותה על זאת פעמים רבות, למען אוכל להשתעשע בהגיון לבי לבדי, ואת תיבתי עזבה בבית לחשוך נפשה מעמל משאה, והיא הלכה אל מקום אחר בגן ההוא עם אומנתה ונשים אחדות מרעותיה.  כאשר רחקה ממני מחוץ לגבול משמע-אזנים, והנה כלב קטן, קנין אחד הגננים, אשר קרה מקרהו לבוא הגנה, משוטט בסביבות המקום אשר שכבתי שם;  וירח הכלב את ריחי ויבוא ויקחני וישאני בפיו וירץ אל אדוניו, והוא מניע בזנבו, ויניחני בנחת על הארץ.  לאשרי היה הכלב מלומד היטב, על כן לא שילח שיניו בבשרי וגם בגדי לא נקרעו.  אך הגנן המסכן, אשר ידע אותי היטב וגם לבו טוב אלי, החרד עד מאד;  נשאני בנחת בשתי ידיו וישאל לשלומי;  אך אני הייתי נבהל ונפוג מאד, ולא יכולתי לדבר דבר.  מקץ רגעים אחדים שבה רוחי אלי, והוא נשאני בטח אל אומנתי הקטנה, אשר שבה אל המקום אשר עזבה אותי שם, וכראותה כי אינני וכי אין מענה לקול קריאתה ויאחזוה חיל ורעדה.  והיא הוכיחה את הגנן קשה על אודות הכלב, אך הסתר הסתירו את הדבר ולא נודע בשער המלך, כי יראה הילדה את חמת המלכה, וגם אני ראיתי כי אך טוב אשר לא יוודע ולא יישמע דבר כזה על פני חוץ, פן אהיה לבוז.

הפגע הזה המריץ את גלום-דל-כליטש ותגמור אומר לבלתי עזוב אותי מעתה בחוץ אם לא לנגד עיניה.  ימים רבים פחדתי מפני מחשבתה זאת ועל כן הסתרתי ממנה פגעים קטנים אשר מצאוני בימים ההם בהיותי לבדי.  פעם ירד אלי עורב, אשר היה מרחף ממעל לגן, ולולא התחזקתי ואשלוף את חרבי וארוץ אל תחת עלה עבה, כי אז צוֹד צדני וגם נשאני בצפרניו.  פעם עליתי בראש תל-חפרפרת חדש, ואפול עד צואר אל החור, אשר בעדו זרקה החיה הזאת את העפר למעלה, ואחר בדיתי דבר שקר, אשר אין שווה להזכירו, למען הצטדק על אשר התקלקלו בגדי.  ופעם נשברה עצם רגלי הימנית אל קליפת שבלול, אשר נוקשתי בה בלכתי לבדד, הלוך והגה באנגליה המסכנה.

לא אוכל להגיד מה הרגש אשר גבר בלבי, אם רצון או כעס, בראותי מדי התהלכי בדד, כי הצפרים הקטנות לא יראו ולא פחדו מפני עד מה, כי אם היו מדדות סביב במרחק אמה אחת ביני וביניהן, ומבקשות להן תולעים או כל טרף בהשקט ובבטחה, כמו לא היה כל יצור עומד בקרבתן.  זוכר אני, כי צפור-דרור נועזה לחטוף בחרטומה מתוך ידי פיסת עוגה אשר נתנה לי גלום-דל-כליטש זה עתה להיות לברות לי, ומדי נסותי לתפוש אחת הצפרים האלה, והשתערה עלי בעוז-נפש והתאמצה לנקר אצבעותי, ולו עזבתין אליה כי עתה היו בכל רע;  ואחרי כן שבה לתוּר לה תולעים או שבלולים כבראשונה.  אך יום אחד לקחתי מטה-אלה והשלכתיו בכוח על צפור קטנה וגם קלעתי אל המטרה והצפור נפלה ארצה, ואני אחזתיה בצוארה בשתי ידי וארוץ אל אומנתי שמח כגיבור על שללו.  ואולם הצפור, אשר המכה אך המום הממתה, חילקה לי, בשוב רוחה אליה, מהלומות בכנפיה לגוי ולראשי מזה ומזה בלי הפוגות, אף כי החזקתיה וידי שלוחה הרחק מגוי ולא יכלה לפגוע בי בצפרניה, עד אשר היה עם לבבי פעמים רבות לשלחה לחפשי.  והנה אחד המשרתים חש לעזרתי וימלוק את ראש הצפור, וממרת היתה, בדבר המלכה למאכל שולחני.  זכור אזכור כי למראה עינים היתה הצפור גדולה מעט מבּרבּוּר אנגלי.

הנערות העומדות לפני המלכה קראו פעם בפעם לגלום-דל-כליטש אל חדריהן גם ביקשו ממנה כי תביא אותי עמה להיות להן העונג לראותני ולמששני.  והנערות היו מפשיטות אותי את בגדי מכף רגל ועד ראש ושמות אותי מלוא ארכי בחיקן, ויהי זה לי לגועל-נפש עד מאד;  כי האמת לא אכחד, ריח רע מאד נדף מעורן, ואינני מגיד זאת ואף אינני חושב לתת דופי בנשים היקרות ההן, אשר אני הוגה להן כל כבוד;  אך מרגיש אנוכי כי לעומת קוטן גופי חוש-הריח שלי חזק מאד, וכי הנשים הכבודות האלה אינן לזרא לאוהביהן או לגברים אחרים יותר מאשר תהיינה נשים כערכן לנו בני אנגליה.  וסוף-סוף מוצא אנוכי כי ריח-בשרן הטבעי נקל לשאתו מאשר בהמשחן בתמרוקים, אשר לריחם תתעטף עלי נפשי.  לא אוכל לשכוח, כי אחד מידידי נפשי בליליפוט נועז ביום חום, אחרי אשר הרביתי להתעמל, והתאונן על ריח חריף הנודף ממני, אף כי כמוני כרוב הגברים בדבר הזה;  אך משער אנוכי, כי חוש הריח שלו היה מעודן בנוגע אלי כחוש-הריח שלי בנוגע לבני העם האחר.  ובדבר הזה לא אוכל להתאפק מהביע תהילת המלכה גברתי ותהילת גלום-דל-כליטש אומנתי, אשר היו נעימות ועדינות כאחת הגבירות באנגליה.

הדבר אשר המר לי מאד בתוך נערות-המלכה, כאשר הביאה אותי אומנתי לבקר בחדריהן, הלא הוא אשר עשו עמי בלי כל דרך-ארץ, כעם יצוּר אשר כמוהו כאין;  כי היו מתפשטות לעיני עד מערומיהן ולובשות כתנותן, בהיותי מוצג על שולחן התלבושת לפני גויותיהן הערומות;  ואני יודע בנפשי כי המראה הזה לא הביא אותי לידי נסיון-תאוה ולא העיר בנפשי כל רגש אחר מלבד גועל ומרירות.  עורן היה גס ומחוספס ונכתם בהרות-בהרות שונות בהביטי אליו מקרוב, וכה וכה יבלת רחבה כצלחת, ושערות יוצאות ממנה עבוֹת כחבלי אריזה, בלי להגיד עוד דבר בנוגע לשאר חלקי גויותיהן.  אף לא ידעו בושת או מוסר בהזילן לעיני את אשר שתו לרויה, כשתי חביות או יותר, אל כלי אשר הכיל כשלוש טונות ומעלה.  היפה בנערות-המלכה האלה, נערה עליזה ושובבה בת שש-עשרה שנה, הרכיבה אותי לפעמים על אחד מדדיה, אף השתעשעה בי עוד בשעשועים אחרים, אשר לא אפרוט אותם, והקורא יסלח לי.  ואני נלאיתי הכיל ונפשי מרה לי עד מאד, ואתחנן אל גלום-דל-כליטש אשר תמצא לה תואנה ולא תביאני עוד אל הנערה ההיא.

ואיש בא יום אחד, והוא בן-אחי המורה אשר לגלום-דל-כליטש, ויפצר בנערות המלכה ללכת לראות בהעשות משפט-מות ברוצח, אשר רצח אחד מקרובי האיש הזה.  אומנתי נדרשה להם בלי חמדה, כי היה לבבה רך וטוב.  ואני, אף כי מראות כאלה תועבה היו לי, השיאני לבי השואף חדשות לראות דבר אשר אין כמוהו בדברי יום יום.  הרשע נאסר אל כסא אשר הוכן על הבמה העשויה לדבר ומכת-חרב אחת – כארבעים רגל היה ארכה – התזה את ראשו מעליו.  גידיו ועורקיו זרמו שפעת דם רבה מאד והדם זורק למעלה גבוה-גבוה, עד כי מזרקת המים הגדולה בורסייל לא דמתה אליו בעת השתפכו;  והראש, אשר נפל על רצפת הבמה, ניתר בקול רעש גדול אשר החרידני ממקומי, אף כי רחוק הייתי משם כחצי מיל אנגלי.

והמלכה, אשר הסכינה לשמוע אותי מדבר על מסעי בים ואשר עשתה כל אשר היה בכוחה לעשות למען תת שעשועים לנפשי בעצבי, שאלה אותי היודע אני להוליך אנית-תורן או לשוט סירה, ואם לא תהיה מעט עבודת-משוט לטוב לי להחליפי כח?  ואני עניתיה כי מבין אני היטב בשתי אלה;  כי, אם אמנם לפי משמרת פקודתי הייתי חובש או רופא לאניה, בכל זאת עבדתי פעמים רבות, בעת צרה, גם אני כאחד המלחים.  אך לא יכולתי להבין, איכה יוכל הדבר הזה להעשות בארצם, אשר הקטנה בסירות דמתה שם לאנית מלחמה גדולה אשר לנו, וסירה, אשר אוכל אנוכי לשוט אותה, לא תיראה ולא תימצא באחד נהרותם.  והוד מלכותה אמרה לי, אם אתן אנוכי את התכנית לסירה כזאת, יעשנה חרש-העצים אשר לה והיא תראה לי מקום אשר אשוט בו.  האיש היה חרש חכם, ועל פי התורה אשר הוריתיו עשה בעשרת ימים סירת-עונג עם כל מלאכת-חבליה, אשר תכיל שמונה אנשים מבני אירופה.  כאשר שלמה מלאכת הסירה, שמחה עליה המלכה מאד ותשאה בחיקה ותרץ אל המלך, ויצו לשוט אותה, ואותי בתוכה, במקוה מים, למען נסות;  והנה אין מקום לי שם לעבוד בשני משוטי.  אך המלכה מצאה מראש תחבולה אחרת.  כי ציותה את החרש ויעש תיבת עץ, שלש מאות רגל ארכה, חמשים רגל רחבה ושמונים רגל עמקה, ויכפור אותה היטב בכופר לבלתי היות בה כל בדק, ואת התיבה שמו על הארץ לאורך הקיר, מחוץ להיכל המלך.  ובצלע התיבה למטה היה ברז, אשר יוסב, והוציאו בו את המים בעמדם שם ימים רבים, ושני משרתים יכלו על נקלה למלא אותה מים בחצי שעה.  בתיבה הזאת הייתי שט את סירתי לשעשועים גם לי גם למלכה ולנשים העומדות לפניה, אשר היטיבו את לבן בהביטן אל עבודתי החרוצה והמהירה, בשוטי את הסירה.  ויש אשר אפרוש את המפרש ונהגתי את הסירה אך בהגה והנשים המציאו לי רוח בהשיבן במניפות אשר בידיהן;  וכי תיעפנה, ועמדו המשרתות והסיעו את הסירה בהפיחן על המפרש ברוח פיהן, ואני מראה תבונות כפי בשוטי את הסירה ימין ושמאל, ככל חפצי.  ככלותי לשוט, ולקחה גלום-דל-כליטש את הסירה והשיבה אותה בידה אל חדרה ותלתה אותה על יתד, להובישה.

בשעשועי אלה קרני יום אחד מקרה, אשר בגללו היה כפשע ביני ובין המות.  כי אחת המשרתות שמה את סירתי בתוך התיבה, והאומנת אשר לגלום-דל-כליטש הואילו לעשות הטוב בעיני ותשאני למען שׂוּם אותי אל תוך הסירה;  והנה החלקתי מבין אצבעותיה ועוד מעט ונפלתי מרוּם ארבעים רגל על הארץ, לולא נאחזתי, על פי מקרה טוב מאין כמוהו, בסיכה אשר היתה תקועה בחגורת האשה הטובה הזאת;  ראש הסיכה בא בין כותנתי ובין חגור מכנסי, ואהי תלוי בין השמים ובין הארץ עד אשר חשה גלום-דל-כליטש לעזרתי.

עוד פגע אחד קרה אותי יום אחד: אחד המשרתים, אשר היתה פקודתו למלא, אחת לשלושה ימים, את תיבת העץ אשר לי מים חיים, יצק, בבלי ראות, עם המים צפרדע שגיאה מתוך הדלי.  והצפרדע נחבאה בתוך המים עד אשר הושיבו אותי בתוך סירתי, ובראותה והנה יש מקום מנוח, עלתה על הסירה ותטה בכובד משאה אל עבר אחד, עד כי היה עלי להטותה בכל מאמצי כוחי אל העבר האחר לבל תיהפך על פניה.  וכעלות הצפרדע על הסירה קפצה חצי אורך הסירה פעם אחת;  ותנתר מעל לראשי לפנים ולאחור, נתר והזה על פני את רירה הנתעב.  גודל תבניתה גילה לעין את מראיה אשר אין כמוהו לרוע.  ובכל זאת אמרתי לגלום-דל-כליטש כי תעזוב אותה אלי.  דפקתי בה במשוט אשר בידי הלוך ודפוק, עד אשר אלצתיה לקפוץ מתוך הסירה.

אך הגדולה בכל הרעות אשר מצאוני בארץ ההיא ואשר כמעט נצמתי מפניה, באה עלי מקוף אשר היה לאחד הטבחים המשרתים בבית המלכות.  גלום-דל-כליטש סגרה אותי בחדרה כפעם בפעם בלכתה למעשיה או לבקר באחד הבתים.  היום חם, וחלונות החדר נשארו פתוחים, וכן הדלת והחלונות אשר לתיבתי הגדולה, אשר בה שמתי משכני, יען היותה רחבת ידים וערוכה בכל.  בשבתי אל שולחני ישוב והגה במנוחה, ואשמע והנה נפש חיה קופצת בעד חלון החדר פנימה ומדדה הנה והנה;  אף כי נבהלתי מאד בכל זאת ערבתי אל לבי להביט החוצה, אך ממושבי לא קמתי ולא זעתי.  ראיתי והנה החיה השובבה הזאת מדלגת ומרקדת למעלה ומטה, עד בואה אל תיבתי, ותהי כמתבוננת בטוב-לב ובאוות-נפש, ותבט אל תוכה בעד הדלת ובעד החלונות.  נסוגותי אחור עד ירכתי חדרי היא תיבתי, אך הקוף הביט פנימה אל כל עבר, ואני נבהלתי מאד ומרוב פחדי לא עלה על לבי להתחבא תחת המיטה, כאשר יכולתי לעשות על נקלה.  אחרי אשר עמד ויבט כה וכה, ויחשוף שיניו וימלל בפיו, ראה אותי וישלח אחת מכפותיו בעד הדלת, כאשר יעשה החתול בשחקו בעכבר, ואף כי החלפתי מקומי פעמים רבות לנטות מפניו, אחז בכנף מעילי (אשר היה עשוי משי הארץ ההיא והוא עבה וחזק מאד) ויסחבני החוצה.  ויקחני בכפתו הימנית ויאחזני כאחוז המינקת בעולל אשר תבקש להניקו, כאשר ראיתי את הקופים באירופה עושים לגוריהם;  כאשר נסיתי להלחם על נפשי ולהחלץ ממנו, לחץ אותי בחזקה, עד אשר ראיתי כי אין לי טוב כי אם להכנע.  אכן, הוא חשב אותי לקוף צעיר, כי על כן החליק פעם בפעם את פני בנחת בכפו השנית.  עודנו משתעשע בי וקול רעש נשמע מדלת החדר, כמו פתח אותה מי;  הקוף קפץ פתאום בעד החלון אשר בא בו, ומשם עלה בצינורות ובמרזבים, הלוך על שלוש רגלים ואחוז אותי בכף רגלו הרביעית, עד אשר טיפס ועלה על הגג הסמוך אל ביתנו.  בעת נשאו אותי החוצה, שמעתי את גלום-דל-כליטש נותנת קול פחדים.  הילדה המסכנה היתה כמעט משוגעה ממראה עיניה;  רובע הארמון ההוא נרעש כולו;  המשרתים רצו להביא סולמות;  מאות אנשים אשר בשער המלך ראו את הקוף על כרכוב אחד הבתים והוא מחזיק אותי כילד באחת מכפותיו הקדומניות ומאכיל אותי באחרת, מלעיטני מן המאכל אשר הוציא מנאדות-לחייו;  וכאשר מאנתי לאכול הכני בכפו בנחת, ורבים מן ההמון העומד מתחת לא יכלו להתאפק למראה הזה ויתנו את קולם בצחוק;  וגם לא אחשוב להם זאת לעוון, כי אמנם צחוק עשה הקוף לכל רואה, מבלעדי.  אחדים מן העומדים שם השליכו אבנים למעלה, כי אמרו להוריד בזאת את הקוף ארצה;  אך עד מהרה נאלצו לחדול, כי לולא זאת אל נכון פגעו בי האבנים ורצצו את גולגלתי.

הסולמות הובאו, הוצגו אל הקירות, ואנשים רבים עלו בהם למעלה;  והקוף ראה והנה כמעט הקיפו עליו מסביב והוא לא יכול לברוח קל מהרה בשלוש רגליו, ויעזבני ואפול על אחת הלבינים אשר לכרכוב הבית והוא נס ויימלט.  שם ישבתי, שלוש מאות רגל ממעל לארץ, ישוב ופחוד לרגעים פן תדפני רוח או פן יהיה ראשי סחרחר עלי ונפלתי והתגלגלתי על צינורות-הדלף ארצה;  אך נער ישר-לב, מן הנערים המשרתים לפני אומנתי, טיפס ועלה ויקחני וישימני בכיס מכנסיו ויורידני בטח.

ואני כמעט נחנקתי מפני הטינופת אשר תקע הקוף בגרוני;  אך אומנתי היקרה הקטנה הוציאה אותה מפי במחט קטן, ואחר החילותי להקיא, וירוח לי.  אך חלש הייתי מאד וצלעותי מעוכות, מפני הלחץ אשר לחץ אותי הקוף המסואב, ואפול למשכב ולא ירדתי שבועיים ימים.  והמלך והמלכה וכל באי שער המלך שלחו יום יום לפקדני לשלום, והוד מלכותה באה פעמים רבות לראות פני בימי חליי.  והקוף הומת והדת ניתנה אשר לא תיראה ולא תימצא עוד חיה כזאת בכל גבול בית המלכות.

בבואי לפני המלך, אחרי שובי לאיתני, למען הביע לו תודה על חסדיו, הואיל להרבות היתולים עמדי על אודות הפגע הרע הזה.  שאול שאל אותי מה היו מחשבותי ומעלות רוחי בעת היותי אחוז בפרסות הקוף;  מה היה בעיני המזון אשר נתן לי, ודרך האכילו אותי;  ואם חיזק הרוח הצח אשר על הגג את קיבתי?  גם ביקש לדעת מה עשיתי בארצי לו קרה אותי שם כמקרה הזה.  הגדתי להוד מלכותו, כי באירופה אין קופים, לבד מאשר יובאו ממקומות אחרים לחזות בם, ואלה קטנים המה, עד כי אוכל לשית ידי על עשרה מהם יחד אם יהינו להתגרות בי.  ואשר לחיה הכבירה אשר היה לי דבר עמה פה (וגם אמנם כבירה היתה – כאחד הפילים לגודל), לולא הייתי בפחדי כאיש אובד עצות, כי עתה אחזה ידי בחרבי, (ובדברי רעמתי פנים וידי מתופפת על הניצב), ובעת שלחה כפה אל חדרי אולי הייתי מכה אותה מכה נמרצת, עד כי היתה ששה להשיבה אליה ביתר חפזון מאשר שלחתה.  זאת דיברתי בקול עז, כאיש קנוֹא הדואג פן לא יאמינו ברוח גבורתו.  ואולם דברי לא העירו בלתי אם קול שחוק, והיושבים עם הוד מלכותו, אף כי יראתו על פניהם, לא נמנעו משחוק גם המה.  אז השיבותי אל לבבי מה יהבל איש בנסותו להתכבד לפני אנשים אשר ערכם מרום מנגדו עד בלי היות כל דמיון בינו וביניהם.  ובכל זאת רבּת ראיתי באנגליה, מיום שובי שמה, אנשים ההולכים בדרך-כסל זה כמוני;  פוחז קטן ונקלה, ללא יחש-משפחות, ללא ערך-כבוד, ללא רוח חכמה ובינת-אדם, יתאמר שם ויתגדל וישא נפשו להדמות לגדולי הממלכה.

כל יום הביא עלי מקרה או פגע אשר נתן ענין לבית-המלכות לשחוק;  וגלום-דל-כליטש, אף כי אהבה אותי עד מאד, בכל זאת היתה מהירה להודיע למלכה מדי עשותי מדחה, בחשבה לשעשע את הוד מלכותה.  הנערה, אשר היתה חולה מעט, הוסעה עם אומנתה לשאוף רוח הרחק מן העיר דרך שעה אחת או שלושים מיל.  הן ירדו מן המרכבה ליד משעול צר בשדה, וגלום-דל-כליטש הורידה את תיבת-מסעי, ואני יצאתי להתהלך בשדה.  במשעול ההוא היתה ערימת גללי פרה, והנה עלה על רוחי לנסות כוחי לקפוץ ולעבור אותה.  החילותי לרוץ, אך לרוע מזלי צרו צעדי במרוצתי וקפצתי אל תוך הערימה ורגלי טבעו עד הברכים.  ברוב עמל יצאתי משם ואחד העבדים ניקני ככל יכלתו במטפחת-יד כי הייתי נרפש מאד, ואומנתי הושיבה אותי בתיבתי עד אשר שבנו הביתה;  שם מיהרו הודיעו למלכה את אשר קרני, והמשרתים העבירו את השמועה בכל בית המלכות, ואני הייתי שחוק לכל ימים אחדים.

 

 

פרק ששי

מעשי גוליבר ותחבולותיו למען הפיק רצון מן המלך והמלכה. – מראה כשרונו בנגינה – המלך שואל לשלטון באנגליה, וגוליבר מגיד לו – המלך מחוה דעתו על הדברים האלה

ואני הייתי בא לפני המלך אחת או שתים בשבוע, בבוקר, וגם ראיתיו פעמים רבות בשבתו לפני הגלב ויהי זה לעיני, בתחילה מראה נורא מהכיל;  כי היה אורך התער כמעט פי שנים מן המגל.  הוד מלכותו התגלח, כדרך הארץ ההיא, אך פעמיים בשבוע.  ואני הטיתי יום אחד את לב הגלב ויתן לי מעט ממי-הבּוֹרית ואלקט מתוכם ארבעים או חמשים גדעי-שערות, מן החזקות בהן.  לקחתי כפיס מעץ, טוב ויפה, ואעשהו כתבנית גב-מסרק, ובמחט קטן –  קטן ככל אשר יכולתי להשיג מיד גלום-דל-כליטש – נקבתי בו חורים-חורים רחוקים זה מזה מרחק שוה.  בכשרון מעשה הבאתי את השערות בחורים ובסכיני הקצעתי אותן ממעל, מפאת ראשיהן, וחידדתי אותן עד כי היתה מלאכתי לכלי-חפץ – למסרק;  ויהי לי כדבר בעתו, כי המסרק אשר לי נשברו שיניו עד כי כמעט לא היה עוד כל חפץ בו.  גם לא ידעתי בארץ ההיא כל חרש מקטין לעשות, אשר יוכל לעשות לי מסרק אחר כמוהו.

הדבר הזה נתן אל לבי מחשבה לעשות מעשה-שעשועים, אשר בליתי בו שעות רבות בשעותי הפנויות.  אמרתי לאשה העומדת לפני המלכה אשר, מדי סרקה את ראש הוד מלכותה, תאסוף ותתן לי את מפל-שערה;  ויהי כי רב השיער בידי ואועץ עם מידועי, עם חרש בית המלך, אשר צווה מאז לעשות לי כלי-חפץ קטנים, ויעש לי, על פי הדרך אשר הוריתיו, שני כני-כסא בגודל הכסאות אשר בתיבתי, ויקוב חורים קטנים במרצע דק במקומות אשר יעדתי למשען ולמושב;  בעד החורים האלה ארגתי את החזקות בשערות אשר בחרתי לדבר הזה, ותהי המלאכה כמלאכת הכסאות מקלעות-קנים אשר באנגליה.  וכאשר שלמה מלאכתי הגשתי את הכסאות מנחה להוד מלכותה ותשימם למשמרת בשידתה, ותהי מראה אותם כדבר-סגולה, וגם אמנם השתוממו עליהם כל רואיהם.  והמלכה ביקשה לראותני יושב על אחד הכסאות האלה, אך אני מאנתי לשמוע לה לדבר הזה וגם הגדתי לה, כי בוחר אני באלף דרכי-מות מהניח את הנקלה בחלקי-גויתי על השערות היקרות ההן אשר היו לפנים פאר לראש הוד מלכותה.

ומן השערות האלה עשיתי (הן לב חרש-חושב היה לי מעודי) גם כיס קטן ויפה, כחמש רגל ארכו, ושם הוד מלכותה מרוקם עליו באותיות זהב, ואתן את הכיס, ברשיון המלכה, לגלום-דל-כליטש.  אך לא אכחד, כי היה הכיס עשוי רק למראה-עינים ולא למעשה-בפועל כי לא היה חזק די הכיל את משא המטבעות הגדולים, ובכן לא שמה בו בלתי אם צעצועים וכל כלי קטן – סגולות הילדוֹת.

והמלך היה אוהב זמרה וקהל נוגנים היה מנגן לפני פעם בפעם, ויש אשר יובילוני שמה והציגוני בתיבתי על אחד השולחנות למען אשמע נגינתם;  אך השאון היה גדול מאד עד אשר לא יכלה אזני לבחון את הקולות.  וגם בטוח אנוכי, כי כל התופים וכל החצוצרות אשר לצבא הממלכה לו היו מתופפים ומחצצרים יחד באזני, כי אז לא דמו אליו.  ואני אמרתי ויציגו את תיבתי הרחק מן המקום אשר עמדו שם המנגנים, הרחק מאד ככל אשר יכולתי, ואת הדלתות ואת החלונות סגרתי היטב ואת יריעות המסך הורדתי;  אז ערבה לי נגינתם למדי.

בנעורי למדתי לנגן מעט בפסנתר.  ולגלום-דל-כליטש היה פסנתר בחדרה, ומורה יבוא פעמיים בשבוע ולימדה לנגן עליו.  ותבוא מחשבה בלבי אשר אנסה לשעשע את נפשות המלך והמלכה בנגני מנגינה אנגלית על כלי-השיר הזה.  והנה כבד הדבר ממני מאד;  כי היה אורך הפסנתר כששים רגל וכל אחד ממנענעיו רחב כמעט רגל אחת, ובכל לא יכולתי לנגוע בזרועותי הנטויות  בלתי אם בחמשה מהם, ולא היתה לאל ידי להניעם אם לא במכת-אגרוף חזקה;  עמל רב וללא הועיל.  וזאת איפוא אשר מצאתי לעשות: לקחתי לי שני מטות עגולים כמין אלות;  הם היו עבים בקצה האחד מאשר בקצה השני, ואת הקצוות העבים ציפיתי עור עכבר, לבל יחובלו המנענעים בדפקי בם ולבל ייפרעו הקולות.  לפני הפסנתר שמו ספסל, כארבע רגל מתחת למנענעים, ואותי הציגו על הספסל.  ואני רצתי עליו לארכו הנה והנה, ככל אשר נשאוני רגלי, ובשני המטות אשר בידי דפקתי על המנענעים הראויים, והתחכמתי להשמיע מנגינת-ריקודים לרוב שמחתם של המלך והמלכה.  מעולם לא היתה לי יגיעת בשר כזאת;  ובכל זאת לא יכולתי להניע בלתי אם ששה עשר מנענעים ולא הוצאתי, אפוא, את הקולות הנמוכים והגבוהים יחד.  כאשר יעשו הנוגנים האחרים;  ויהי זה חסרון גדול במלאכתי.

והמלך אשר היה, כאשר אמרתי למעלה, מושל רב תבונות, ציוה פעם בפעם להביאני בתיבתי ולהציגני לפניו על השולחן בחדרו.  אז יאמר לי, אשר אוציא מן התיבה אחד מכסאותי ואשב עליו, על ראש התיבה, קרוב לו כשלוש רגל, ובכן יהיו פני כמעט נוכח פניו.  וככה היו לי עמו שיחות רבות.  יום אחד ערבתי את לבי להגיד להוד מלכותו, כי הבוז אשר הוא בז בלבו לאירופה ולכל יתר הארצות אינו מתאים אל יתרונות-הרוח אשר לו;  כי השכל לא יגדל לפי גודל הגוף, ולהפך רואים אנחנו בארצנו פעמים רבות כי אנשים גדלי בשר אין בהם רוח כי אם מעט;  כי בתוך יתר החי, הדבורים והנמלים נודעות לשם בחכמתן, בחריצותן ובמעשיהן, מרוב החיות הגדולות למינן;  וכי בכל אשר נקלותי בעיני הוד מלכותו, אני מקוה כי עוד אעבדנו עבודות אשר יש חפץ בהן.  והמלך הקשיב וישמע אלי, וגם החל לכבד אותי בלבו, אשר לא כתמול שלשום.  וישאל ממני, אשר אודיעהו, דעת ברורה ונכונה ככל יכלתי, את דרך הממשלה ומשטר הארץ באנגליה, כי, אם אמנם כל דרך מושל ישר (ככה חשב על המלכים האחרים, על פי הדברים אשר השמעתיו עד אז), בכל זאת ישמח לשמוע על דבר טוב, אשר היה שווה לו לעשותו גם הוא.

הלא תדמה בנפשך, קורא יקר, כמה פעמים אויתי לי את לשון דמוֹסתנס  או ציצרו, למען אשכיל ולמען אצליח להלל ולפאר את ארץ מולדתי היקרה בכל-פה, כאשר יאתה לה.

ובכן החילותי להודיע את הוד מלכותו, כי ארצנו שני איים לה, אשר יכילו שלוש ממלכות אדירות ומלך אחד מושל בהן, מלבד מושבותינו אשר באמריקה. הארכתי לדבר על שפע אדמתנו הפוריה ועל מזג האויר אשר לארצנו.  אחרי כן דיברתי ברחבה על מוסד "הפרלמנט" האנגלי, אשר חציו האחד בית האדונים, בו יושבים בני מרום-עם-הארץ המתיחשים על נחלתם, לעושר ולגדולה, מימים קדמונים לדורותם.  תיארתי לו את כל אשר ישקדו מאד לגדלם תמיד לחכמה ולמלחמה, למען אשר יכשרו להיות יועצים למלך ולממלכה;  להיות מחוקקים, להיות חברים בבית הדין העליון, אשר אחרי משפטו אין תלונה;  ולהיות אנשי קרב, הנכונים תמיד להגן על מלכם ועל ארצם, בגבורתם, במעלות-נפשם ובאמונת-רוחם[xxvii].  וכי אלה הם תפארת הממלכה ומעוזה, כמוהם כאבותיהם אנשי השם, אשר כבודם היה גמול להם על גבורתם, וצאצאיהם יוצאים בעקבותם עד היום הזה.  עליהם ייספחו, להיות בתוך העדה הזאת, אנשי קודש הנקראים בשם "בישופים", אשר משמרת פקודתם לשום עינם ולבם על דברי הדת, ועל המורים אותה לעם.  אלה ייבחרו מרחבי הלאום כולו, ביד המלך וחכמי יועציו, מבין הכוהנים אשר הגדילו מרעיהם בצדקתם ובתום דרכיהם וברוב חכמתם ודעתם, ואשר הם באמת אבות הכהונה והעם, ברוח.

והחצי השני אשר לפרלמנט יכיל עדה אשר תיקרא בית נבחרים, כולם אנשים נכבדים אשר יבחר וישלח לפניו העם, כטוב וכישר בעיניו, על פי רוב כשרונם ואהבתם את ארצם, והמה יהיו לפה לעם כולו.  ויושבי שני הבתים האלה הם העדה הנכבדה והמפוארה בכל אירופה, והמה, עם המלך, שמים משטרם לכל דבר חוק ומשפט.

מן הפרלמנט ירדתי אל בתי הדין, אשר בראשם השופטים, חכמים נשואי-פנים יודעי דת ודין, ומשמרתם להשיב עד צדק משפט בכל דברי ריבות אשר יהיו בין אנשים על משפטי-אדם או על רכוש, וגם לשפוט רשע כרשעתו ולעמוד לימין נקי וצדיק.  סיפרתי לו על אוצר הממלכה אשר יכלכלו אותו בשום-שכל, ועל צבאותינו, אשר לים ואשר ליבשה, גבורתם ועלילותיהם.  חישבתי את מספר עמנו, בהעריכי את מספר אלפי האלפים אשר תכיל כל כתה דתית או כל מפלגה מדינית בתוכנו.  גם לא כיחדתי תחת לשוני כל משחק ושעשועים למיניהם, אשר יעשו אותם בארצנו, וכל פרט אחר אשר דימיתי כי יתן וכי יוסיף כבוד לארצי, וכליתי בשׂוּמי לפניו בקצרה את דברי ימי אנגליה במאת השנים האחרונות.

חמש פעמים נועדתי אל המלך, שעות רבות פעם בפעם, עד אשר תמה כל השיחה הזאת, והמלך שמע את הכל ברב-קשב, ופעמים רבות רשם לו רשוּמוֹת על פי דברי אשר דיברתי, וגם זכרון-דברים על כל השאלות אשר היה עם לבבו לשאול אותי.

אחרי כלותי את כל הנאומים הארוכים האלה נועדתי אל המלך בששית והוד מלכותו הביט אל רשומותיו ויערוך אלי ספיקות, שאלות והערות רבות על כל דבר ודבר לבדו.  שאול שאל: אי-זה הדרך ילכו בו לחזק את הרוח ואת הגוף אשר לצעירי האצילים, ובמה יבלו אלה את ימי נעוריהם, ימי לקחם?  ואיך ימלאו החסרון בעדת האצילים כי ימות האחד ויורש אין לו?  ומה המעלות והמידות הדרושות לאנשים למען יימנו בתוך הלורדים;  האם יקרה אשר יאצילו איש בשל הלך-רוח המושל, או בגלל שוחד אשר ינתן לראש השרים או לאחת הגבירות בחצר המלכות, או מרצון להגביר אחת המפלגות, אשר אינה לטובת הארץ והעם?  עד כמה רבה דעת האצילים האלה בחוקי ארצם, ואיך הגיעו אליה, עד אשר יכשרו לחרוץ משפט, אשר אין עוד אחריו מאומה, על קנין אחיהם תושבי הארץ?  הנקיים המה תמיד מאהבת בצע, ממשוא פנים או ממחסור, עד אשר לא יוכל להיות בקרבם מקח-שוחד או כל דבר רע אחר?  ואנשי הקודש, אשר אמרתי, האמנם תמיד יעלו לשבת עם אצילים רק בגלל חכמתם ודעתם בדברי הדת ובגלל תום דרכיהם;  האמנם לא נשאו פנים מימיהם, בהיותם כוהנים בעם, לרוח העת;  האמנם לא נמכרו לאחד האצילים, להטיף בשער לרוחו ולדעותיו, כעבדים נאמנים, אחרי עלותם לשבת בתוך העדה הנאצלה בבית-האדונים?

אחרי כן ביקש לדעת איכה יעשו בעת הבחר בחירי העם: האם לא יוכל איש נכרי, אשר כיסו מלא וידו פתוחה, להטות את לב הבוחרים בני עם הארץ ובחרו בו על פני בעל האחוזה אשר הם יושבים על אדמתו או על פני הטוב ונכבד השוכן בקרבם?  ומה ראו על ככה האנשים המתאמצים בכל עוז לבוא בתוך הבית הזה, בית הנבחרים, והן איש כזה, כאשר אמרתי, לוקח לו אך עמל וטורח ומוציא כסף רב אשר יהיה, פעמים רבות, לרושש את ביתו, וכל שכר כל משען כסף לא יהיה לו מאת הממשלה?  זה נראה כמדריגה גבוהה מאד-מאד ביושר ובאהבת-העם, עד כמעט לא האמין הוד מלכותו כי יוכל הדבר הזה להעשות תמיד באמת וביושר לבב.  ועוד ביקש לדעת, היכולים האדונים האלה השוקדים ככה על טובת המדינה, לחשוב מזימות למצוא להם שילומים לטרחם ולמשאם, בהקריבם את רכוש העם למשאלות שליט רפה-רוח ונעוה-לב, וישיתו ידם לדבר הזה עם שרי-מלוכה משחתים?  ככה העתיר עלי שאלותיו וינף אותי כהניף קמח בנפה, ויבחן ויחקור על הענין הזה לכל קצותיו, בערכו אלי המון שאלות והערות, אשר אינני חושב לחכמה או לתועלת לפרוש אותן בזה.

ובדברים אשר דיברתי אל אודות בתי הדין אשר לנו, ביקש הוד מלכותו בינה בפרטים רבים;  ואני יכולתי להשלים חפצו בזאת, כי לפנים כמעט נתרוששתי במשפט, אשר נמשך ימים רבים, ורק אחרי הוצאות רבות זכיתי בו.  שאוֹל שאל: כמה זמן יבלו השופטים בשבתם להצדיק ולהרשיע.  ומה ערך הכסף אשר יצא על זאת?  היוכלו עורכי-דין ונואמים להיות מליצים על דברים הגלויים והידועים לכל כי הם דברי עוונות, עושק וגזל?  היש אשר ישימו השופטים את לבם למפלגות, בדברי מדינה או דת, והיתה זאת להכריע כף מאזני המשפט?  הלמדו הנואמים המליצים בבית-המשפט דעת הצדק והיושר בכלל או רק את משפטי המדינה, הלאום או המקום?  היש להם או לשופטיהם חלק בכתב-החוקים, אשר המה מנשאים את נפשם לבארם ולפרשם כטוב בעיניהם?  הדיברו על דבר אחד ומשפט אחד בעתים שונות פעם להצדיק פעם להרשיע, והוכיחו, בהזכירם דינים משכבר, גם להימין גם להשמאיל?  האם יקבלו שילומי-כסף על אשר ידברו ויחוו דעם לפני השופטים?  וביחוד, היש אשר יקחו גם מהם לשופטים בבתי הדין התחתיים?

אחרי כן שם פניו אל משק אוצר הממלכה, ויאמר אולי היה לי זכרוני לאכזב, כי הערכתי את הכסף הבא אל האוצר, תבואת המסים והתרומות, לחמשת או לששת אלפי אלפים לשנה, ובדברי על הכסף היוצא, ראה והנה יש אשר יעלה פי שנים במספר הזה, ויותר;  כי הרשומות אשר כתב מפי, היו מפורשות ומפורטות מאד בענין הזה, יען אשר קיוה, כאשר הגיד לי, למצוא חפץ גם הוא בדעתו את הדרך נלך בה, על כן לא יכול לשגות בחשבונותיו.  ועתה, אם אמת הדבר אשר אמרתי לו, מאד ייפלא בעיניו, איך תוכל ממלכה לעבור את גבולות רכושה, כאשר יעשה איש פרטי.  ועוד שאל, מי הם נושינו ומאין נמצא כסף לשלם להם?  הוא השתומם לשמוע אותי מדבר על מלחמות המנצלות את רכוש הארץ והמכבידות את עול העם לאין משא;  אין זאת כי עם-מדנים אנחנו, עם המבקש קרבות תמיד, או כי יושבים אנחנו בקרב שכנים רעים עד מאד, וכי שרי הצבא אשר לנו עשירים הם ממלכינו.  הוא שאל, מה לנו מחוץ לאיים שלנו אם לא דברי מסחר או דברי ברית, ולהגן על חופינו באניות מלחמה?  ועל הכל השתומם מאד בשמעו כי מחזיקים אנחנו צבא שכירים, העומד תמיד בארץ בעת שלום ובתוך עם חפשי.  ויאמר, אם אמנם אנחנו מתנהלים כאשר בלבבנו ובנפשנו ביד הנבחרים השלוּחים מלפנינו, איננו יכול לדמות בנפשו מפני מי אנחנו יראים ועם מי עלינו להלחם;  ומה דעתי, שאל אותי, הלא ייטיב איש להגן על ביתו, הוא וילדיו ואחיו, מאשר יעשו זאת קומץ אנשים ריקים המלוקטים מרחובות-עיר והשכוּרים בכסף מעט, אשר ירבה פי מאה אם יכרתו את ראשי חוסיהם?

הוא שחק עלי על דרך-החשבון המוזר (כאשר הואיל לקרוא לו) אשר לי, בהעריכי את מספר נפשות עמנו על פי חשבון הלקוח מהמון המפלגות, לדת ולדברי מדינה הנמצאות בתוכנו.  ויאמר, כי איננו מוצא כל טעם בדבר, מדוע ימריצו את האנשים ההוגים דעות רעות, כי יחליפו דעותיהם, או מדוע לא ימריצום כי יסתירו אותן.  כאשר תיחשב זאת לעריצות ממשלה אם תדרוש את הדבר הנזכר ראשונה, כן ייחשב לה לרפיון אם לא תעמוד בכל תוקף על הדבר הנזכר באחרונה;  הן יוכל איש להחזיק משקי-רעל בארונו, אך לא למכור אותם בחוץ כיין הרקח.

ראה ראה, כי בתוך השעשועים השונים אשר לאצילינו ואנשי המעלה בתוכנו, הזכרתי גם את משחק הקלפים.  ויבקש לדעת מתי, למספר השנים, יחלו לשלוח ידם בשעשועים אלה ומתי יניחו ידם מהם;  כמה זמן יבלו בהם;  היש כי ירבו לשחק עד אשר ידל הונם;  הלא יוכלו אנשים רעים וחטאים, המהירים במלאכת המשחק, למצוא שלל רב עד היותם לעשירים ועד הביאם גם את האצילים אל תחת ידם, להטותם אל חברת אנשים פוחזים, ולהמריצם, באבדם הון במשחק, כי ילמדו את המלאכה הנמבזה הזאת לעשותה ולפרוש רשתה על אחרים גם הם.

ועל דברי ימי ארצנו במאת השנים האחרונות, אשר העברתי לפני בקצרה, השתומם עד מאד באמרו, מה כל אלה כי אם גל מאוסף מדברי קשר ומרד, רצח והרגות בהמון, מהפיכות וגירושים, התוצאות הרעות והנוראות אשר אהבת הבצע, פלגות-עם, חונף ומעל, אכזריות, עברה, הוללות, משטמה, קנאה, תאוה, זדון וגבהות-נפש יעוללו לארץ ולעם.

בישיבה אחרת עמל הוד מלכותו לשנות תוכן כל הדברים אשר דיברתי, וישוה את השאלות אשר שאל ואת תשובותי עליהן אחת אל אחת;  אחד לקחני בידיו וילטף אותי בנחת, וידבר אלי את הדברים האלה אשר לעולם לא אשכחם וגם לא את דרך הדיבר אשר היה לו בעת ההיא, לאמור: ידידי הקטן גריל-דריג, אתה נשאת נאום-תהילות נפלא מאד על ארצך;  אתה הוכחת ברור, כי הבערות, העצלות והחטא יהיו המעלות היחידות אשר יעלה בהן המחוקק לשבת לכסא; כי האנשים אשר יש להם חפץ וכשרון לסלף, לעוות ולעבר-חוק, הם הם הראשונים המבארים את החוקים והמוציאים אותם לפועל.  רואה אני כי לכם מוסד, אשר בראשיתו אולי לא היה רע מנשוא, אך ברוב הימים שוּנוּ פניו, וקוי האור אשר היו בו חציים נמחו והנותר כולו נכתם ונעכּר מפני הרקב אשר בא בקרבו.  בכל הדברים אשר דיברת, אין נראה כי דרושה מידה טובה זאת או זאת למען הגיע למצב פלוני או אלמוני בקרבכם;  ואף גם אין לראות, כי יתנו בתוככם תואר אציל לאנשים גמול על צדקותיהם, כי ינשאו את הכוהנים בגלל תומם וצדקתם או חכמתם ודעתם, אנשי-צבא – בגלל דרכיהם הטובות או גבורתם, שופטים – בגלל בור-לבבם, סינטורים – בגלל אהבתם את ארצם, ויועצים – בגלל חכמתם.  ואתה (כה הוסיף המלך לדבר אלי) אשר בלית רוב ימי חייך במסעות, הנני מקוה כי רוב חטאי ארצך לא דבקו בך.  ואולם על פי הלקט אשר ליקטתי מדבריך אתה ועל פי התשובות אשר עסיתי ומציתי ממך ברוב עמל, לא אוכל לראות את המון בני ארצך כי אם כגזע רמשים קטנים, רעים ומשחיתים מכל הרמש הרומש על פני הארץ מעודה ועד היום הזה.

 

פרק שביעי

אהבת גוליבר את ארצו – הוא מציע למלך דבר, אשר יהיה לו לעזר רב, ולא קיבל – המלך נבער מדעת בדברי המדינות – המדעים בארץ ההיא חסרים ומוגבלים מאד – חוקיהם, עניני צבאם, והמפלגות המדיניות אשר להם

רק אהבתי את האמת תכלית אהבה עצרה בעדי לבלתי כחד את הדברים האלה ולבלתי שמוט אותם מתוך יתר דברי מגילתי.  לשוא כעסתי, התמרמרתי, כי כעסי וחמת-רוחי היו להם ענין לצחוק וללעג, ובכן ראיתי כי אין דרך אחרת לפני כי אם להחריש ולהתאפק לכל הנאצות האלה אשר בהן ניבלו את ארצי העדינה והאהובה מאד.  צר לי מאד, ככל אשר יצר גם לקוראי, כי מאתי היתה סיבה כזאת, ואולם המלך הזה היה תאב דעת, והיה מרבה לשאול, לדרוש ולחקור על כל פרט ופרט, עד אשר לא יכולתי, גם בגלל הכרת טובה גם מפני מידת דרך ארץ, להמנע מהשלים חפצו ככל היות לאל ידי לעשות.  אך זאת אגידה נא למען צדק נפשי, כי הערמתי לחמוק מפני רבות משאלותיו ולהטות כל דבר לטוב, מעלות רבות יותר מאשר ניתן להיעשות על פי מידת האמת הקשה.  כי תמיד נטה לבי, נטיה אשר לה נאוה תהילה, אחרי ארץ מולדתי, ואעש בזה כעצת דיוניסוס[xxviii] איש הליכרנסוס, אשר יעץ בצדק לכל סופר דברי הימים: להעלים כל חסרון וכל מעוות אשר ל"אמו" המדינית ולהרים על נס ולהאיר באור-יקרות את מעלותיה וחמודותיה.  וזה היה אדיר כל חפצי ומאמצי בכל השיחות אשר היו לי עם המלך, אף כי למגינת לבי לא הצלחתי. 

ואולם בזאת יוצדק מלך כזה;  בהיותו יושב ברחוק, סגור ומסוגר מכל יתר האדם, לא יוכל, איפוא, לדעת את חוקות החיים ואת המשפטים המתהלכים בתוך העמים האחרים, וחוסר הדעת הזאת יתן תמיד משפטים מעוקלים רבים ויצר את המחשבה;  לא כן אנחנו ויתר ארצות אירופה המפותחות;  ואמנם יקשה מאוד לשום דעות שליט רחוק כזה, ומחשבותיו על יושר ועל עוול, לנס ולמופת לכל בני האדם.

ולמען חזק את הדבר אשר דיברתי זה עתה, וגם להראות את התוצאות הרעות אשר לחינוך מוגבל, הנני לספר בזה דבר, אשר כמעט לא ייאמן.  בתקותי, כי בזאת אוסיף למצוא חן וכבוד בעיני הוד מלכותו, הגדתי לו כי זה כשלוש או ארבע מאות שנה מצאו תחבולה לעשות אבק ידוע, אשר אם יפול אל גל-אבק כזה ניצוץ-אש קט, יבעיר את הכל כרגע וכל הגל, ויהי גדול כהר, יתלקח ויעל השמימה בקול נפץ ורעש גדול יתר מן הרעם.  ומתכונת נכונה מן האבק הזה כי תושם בתוך קנה-נחשת או ברזל נבוב, עבה לפי הערך, תהדוף כדור ברזל או עופרת בכוח גדול ומהר מאד, אשר אין לעמוד נגדו.  כי הגדולים בכדורים המשולחים בדרך הזה, ישחיתו לא אך שדרות-חילים שלימות פעם אחת, כי גם יפילו לארץ חומות גבוהות ובצורות מאד, יטביעו במצולותיהם אניות, הנושאות אלף-אלף איש, ואם הן מחוברות יחד בשרשרת, יבקעו התרנים וכל מלאכת-החבלים, יבתרו מאות גויות בתווך, ויחריבו ויטאטאו כל אשר לפניהם במטאטא השמד.  כי אנחנו שמים פעמים רבות את האבק הזה בתוך כדורי ברזל גדולים נבובים, ומורים אותם במכונות אל עיר אשר אנחנו צרים עליה, וקרעו את מרצפת הרחובות והכו את הבתים לרסיסים, וכי יתבקעו – והעיפו בקיעים אל כל עבר וניפצו גלגולת כל הקרב ושפכו את מוחו ארצה.  כי אנוכי יודע היטב את חלקי האבק הזה, הנמצאים בכל מקום במחיר מצער;  כי יודע אני גם לבלול אותם כמשפט, וכי אוכל להורות את אנשי המלאכה אשר לו ויעשו את הקנים ההם בתבניתם ובגדלם לפי ערך כל יתר הדברים אשר בממלכת הוד מלכותו, וכי הגדול בהם לא יגדל ממאה רגל אורך;  ועשרים או שלושים קנים כאלה, כי יימלאו אבק וכדורים במתכונת הדרושה, ימגרו לארץ את הגדולים ואת החזקים במבצרי ארץ ממשלתו בשעות אחדות, או ישחיתו כליל את עיר המלוכה אם תתקומם יום אחד להוד מלכותו לבלתי סור אל משמעתו. זאת שמתי בענוה לפני הוד מלכותו למען השב לו מעט מכך תגמוליו אשר גמל עלי, בהיותו מגן ומחסה לי ונוטה אלי חסד מאז באתי לחסות בצלו.

כשמוע המלך את מעשה המכונות הנוראות, ואת העצה אשר שמתי לפניו, התפלץ באימה.  וישתומם מאד, איכה יוכל רמש זוחל (כך כינה אותי) אין-אונים כמוני להגות מחשבות אכזריות כאלה ולהביע אותן במנוחת-נפש.  כמו לא יהמה לבו לו לכל מעשי החרבן ושפך הדם, פעולת כלי המשחית ההם, אשר – כה אמר בדברו – אך מלאך רע, שונא בני האדם, היה הראשון להכינם.  והוא, אף כי שמח ומתענג הוא מאד על כל דבר חדש אשר ייגלה ואשר יימצא במלאכת מחשבת או בטבע, בכל זאת נבחר לו אבדן חצי המלכות מהיותו בא בסוד אשר כזה, ואני – כה ציוה אותי בחזקת היד – אם יקרה נפשי בעיני בל אוסיף להעלותו על שפתי.

 

הנה זה פרי השקפות צרות ודעות קצרות: מלך אשר לו כל המידות הטובות, המביאות לו אהבה וכבוד והדר – רוח גבורה ורוב-חכמה ובינה בכל מדע – אשר הוחן בכשרונות נפלאים לממשלות ארץ ועם, ואשר נתיניו מעריצים אותו כמעט, משליך אחרי גוו, בגלל שמץ יראת-חטא לא-דרושה, אשר אנחנו בני אירופה לא נוכל גם לדמות אותה בנפשנו, תחבולה הבאה בידו, אשר תעשנו אדון על גורל עמו, מנפש ועד רכוש ועד חופש, לעשות בהם כרצונו!  ואני באמרי זאת לא חשבתי וגם לא עלתה על לבי לגרוע מן המעלות הרבות אשר למלך הטוב הזה, אף כי יודע אני עם לבבי כי יפול מאד בעיני הקורא האנגלי בגלל הדבר הזה;  ואולם אנוכי רואה את החסרון הזה כתוצאות הבערות אשר לבני הארץ היא, אשר עד היום לא עשו את הפוליטיקה לחכמה מן החכמות האחרות, ככל אשר עשו בעלי המוחות השנונים באירופה.  כי זוכר אני היטב, באחת השיחות אשר היתה לי יום אחד עם המלך ואני הגדתי לו, – כי נסבו פני הדברים אל הענין הזה, – כי יש לנו ספרים לאלפים, כתובים על חכמת-הממשל בארץ ובעם, ויהי זה (להיפך מאשר דמיתי אני) להקל בעיניו מאד את חכמת חכמינו.  ויגד לי כי כל דבר סתר וכל מזימה וכל מעשה מרמות ותוך, אשר למלך או לשר, נבזה בעיניו, נמאס, גם לא יכול להבין מה חפצתי להגיד באמרי סודות המדינה, ומה ענינם, באין לנו דבר עם עם הצורר לנו או המקנא והמתחרה בנו.  הוא הגביל את חכמת הממשל בגבולות צרים מאד: בינה ישרה ושכל טוב, משפט וצדק ואהבת חסד, ולהיות מהיר-משפט לכל דברי ריבות אשר בין איש לרעהו ולכל דברי עוונות, ועוד דברים פשוטים כאלה, אשר אין שווה לשום אליהם לב.  ואת דעתו-הוא הביע בדברים האלה לאמור: מי אשר יוכל להצמיח שתי שבלי דגן או שני קני-עשב במקום אשר לפנים לא צמח כי אם אחד, לו תיחשב זאת לצדקה עם בני האדם, והוא גמל טוב על ארצו מכל תרבות חכמי המדינה גם יחד.

תכנית הלימודים אשר לעם הזה חסרה מאד;  מכילה היא אך תורת המידות, דברי הימים, שירה והנדסה, ובאלה הגדילו לעשות.  ואולם ההנדסה כולה להם אך לדברים אשר יש בם מועיל בחיים, להיטיב את עבודת-האדמה ואת כל מלאכת עבודה;  דרך, אשר בעינינו אנו בני אנגליה, לא תהיה לתפארת.  ואשר לרעיוני-רוח, או "אידיאות", עצמים, מושגים נאצלים ומה שאחר הטבע – לא הצלחתי להביא בלבם בינה כמעט קט לאחת מאלה.

וכל חוק בארץ הזאת לא ירבו מליו ממספר האותיות לאלפא-ביתא אשר להם, אשר אך עשרים ושתים אותיות יכיל.  אך באמת מעטים מאד החוקים אשר יגיע מספר מליהם עד הגבול הזה.  ודברי חוקיהם ברורים ופשוטים, ואנשי הארץ אינם חריפים די גלות בהם פנים שונים מבלעדי הדבר האחד הכתוב.  לכתוב ביאור על חוק, עוון פלילי הוא בעיניהם.  ומשפטים חרוצים בדברים אשר בין אדם לרעהו או בדברי עוונות ואשר יהיו ערוכים ושמורים מתמול שלשום, – אין להם בלתי אם מעטים מאד, עד אשר אין מקום להתהדר ביתרון דעה וכשרון באלה או באלה.

מלאכת הדפוס נודעה בארצם, כאשר בארץ הסינים, מימים קדמונים אשר אין יודע ראשית להם;  אך אוצרות ספרים רבים אין להם;  כי אוצר הספרים אשר למלך, אשר ייחשב לגדול בכל הארץ, לא יכיל בלתי אם אלף כרכים, האצורים באולם אשר אלף ומאתים רגל ארכו, ולי היה הרשיון לשאול משם כל ספר אשר ייטב בעיני.  וחרש העצים אשר למלכה הכין באחד החדרים אשר לגלום-דל-כליטש מכונת-עץ גבהה חמש ועשרים רגל והיא עשויה כתבנית סולם ניצב;  אורך השלבים חמשים-חמשים רגל: זה היה באמת גרם-מעלות כפול, אשר יינשא ביד, וקצהו התחתון הוצג כעשר רגל הרחק מקיר החדר.  והספר אשר ביקשתי לקרוא הוכן פתוח, נשען אל הקיר;  ואני עליתי בסולם עד המדרגה העליונה ואשים פני אל הספר ואחל בראש העמוד, הלוך וצעוד כשמונה או כעשרה צעדים ימין ושמאל, לפי אורך השורות, עד רדתי בשורות מנגד עיני ומטה, אז ירדתי בסולם מעט-מעט עד הגיעי לשולי העמוד;  ואחר שבתי עליתי, ואחר לקרוא את העמוד השני כמשפט הזה, ובכן הפכתי את העלה, ונקל היה לי לעשות זאת בשתי ידי, כי היה עבה וקשה כגליונות דבוּקים מעשה-מקשה, וארכו, גם בספרים הגדולים מאד, לא היה יותר משמונה-עשר או מעשרים רגל.

סגנונם ברור, חזק ונעים, אך לא נמלץ;  כי מכל משמר נשמרים הם מהכביר מלים אשר אין חפץ בהן, או מהביע רוחם במבטאים שונים.  ואני קראתי רבים מספריהם, ביחוד ספרי דברי הימים ותורת המידות.  בתוך יתר הספרים הרבה לשעשע נפשי ספר קטן ישן, אשר היה תמיד בחדר המשכב לגלום-דל-כליטש ויהי קנין אומנתה, אשה זקנה בעלת רוח קשה, אשר היו עיניה ולבה בספרי מוסר ויראת אלהים.  הספר מדבר על רפיון האדם ועל כשלונו, ואיננו נחשב הרבה בלתי אם לנשים ולהמון העם.  בכל זאת התאויתי לראות מה ידבר סופר הארץ ההיא על ענין כזה.  וארא והנה הוא שב על כל הדברים אשר היו לבעלי המוסר האירופאים ענין לענות בו, ומראה, "מה קטן, מה נבזה, מה כושל האדם לתולדתו;  וכי לא יוכל להגן על נפשו מצינים ומפחים ומזעף החיה הרעה;  היצור האחד יגדל ממנו בכוח, השני במרוץ, השלישי מיטיב להזהר ממנו, הרביעי עולה עליו בכשרון המעשה".  ויוסף להגיד, "כי בתקופות הארץ האחרונות האלה, תקופות רדת וכשלון, השחית הטבע את דרכו ואיננו יוצר עוד בלתי אם יצורים קטנים, אשר כמוהם כנפלים לעומת הנפילים אשר היו בארץ בימי קדם".  ואומר עוד: "קרוב הדבר, כי היו האנשים בימי קדמתם גדולים יתר מאד, וכי גם היה היו ענקים בדורות הראשונים;  זאת יגידו סופרי דברי הימים, זאת תספר המסורה, והדבר הזה הוקם גם בעדות נאמנה, בעצמות ובשלדי אדם שגיאים, אשר נמצאו במקרה בחפור בארץ במקומות רבים בממלכה הזאת, והמה גדולים הרבה יתר מאד מגזע-האדם ההולך תמס[xxix], אשר בימינו".  והוא טוען, "כי גם חוקי-הטבע המה דורשים דרישה מוחלטת, אשר ניברא בראשיתנו בריאות גדולות וחזקות הרבה יתר מאד;  ולא להיותנו מועדים לכליה בכל פגע קטן כי יבואנו, ללבינה כי תפול מקיר הבית, או לאבן מושלכת ביד נער, או לטבוע בנחל קטן".  מהליכות רעיונים אלה מוציא המחבר תוצאות רבות למוסר, אשר יש בהן מועיל בדרך החיים, אך לשוב עליהן בזה אין כל צורך.  ואני לא יכולתי להמנע מהשב אל לבי, מה נפרץ הכשרון הזה בכל מקום, להוציא לקח טוב לתוכחת מוסר או, טוב אמור, דבר-רוגז ועצבת, מן התלונות אשר אנחנו מלינים על הטבע.  ואני מאמין, כי בחקור היטב וראינו והנה התלונות ההן אינן בלתי אם תנואות-שוא, אשר נבקש על הטבע גם אנחנו גם בני העם ההוא.

ואשר לדברי הצבא, המתפארים המה כי צבא-המלך יכיל מאה ושבעים אלף וששת אלפים רגלי ושנים ושלושים אלף פרשים;  אם אמנם ייקרא צבא להמון אנשי מלאכה מתושבי הערים הרבות ואנשי אדמה מן הכפרים, אשר האצילים וראשי העם מצביאים אותם, בלא שכר לפעולתם.  ואמנם מהירים המה בתרגילי הצבא וגם המשמעת טובה מאד, אך בעיני לא תיחשב זאת להם למעלה רבה;  כי איך לא תהיה כזאת וכל אכר נתון לפקודת בעל האחוזה אדוניו וכל אזרח נתון לפקודת גדולי עירו, אשר נבחרו בכדורי-גורלות, בדרך ונציה?

  פעמים רבות ראיתי את חיל-העיר אשר בלוֹר-ברוּל-גרוּד בצאתו לתרגילי צבא אל שדה רחב-ידים, אשר אצל העיר, ורבועו כעשרים מיל.  מספרם לא היה יותר מחמשה ועשרים אלף רגלי וששת אלפים פרשים;  אך לא יכולתי לספור אותם מרוב המקום אשר פשטו עליו.  פרש רוכב על סוס גדול יהיה כתשעים רגל לגובה.  ואני ראיתי את כל גדוד הפרשים האלה בשלפם חרבותם יחד, על פי דבר המפקד אותם, שלוף והנף אותן תנופה באויר.  הדמיון לא יוכל לתאר לו כל דבר אשר יגדל ואשר יבהיל ואשר יפליא כמראה הזה!  כאשר יירו שחקים מכל קצותם עשרת אלפי ברקים יחד, כן היה המראה בעיני.

נפשי ביקשה לדעת, מה היה למושל הזה, אשר ארץ ממשלתו סגורה ומסוגרת מכל עברים מפני כל יושבי תבל, כי שם לבו לחיילים ולצבאות ולימד את בני עמו משמעת צבא.  אך בהיות לי שיחות עם אנשי המקום ובקראי את דברי ימי ארצם נודע לי מהות פשר דבר: המחלה הנפוצה במין האנושי פקדה גם אותם להרגיז ארץ ועם ימי דורות רבים;  האצילים נלחמו לכוח שררה, העם לחופש והמלך לשלטון-יחיד.  ואם אמנם חוקי הממלכה הזאת, לאשרה, גודרים גדר לכל אלה, בכל זאת יש אשר כל אחת משלוש המפלגות האלה עברה חוק וחוללה פעם בפעם מלחמות-שערים;  ואבי-אבי המלך הזה השבית את האחרונה במלחמות האלה, כי נתן שלום על הכל;  וחיל-הערים, אשר נוצר בעת ההיא ברצון כל העם, הושם מני אז אל משמעת נמרצה והנה הוא שומר משמרתו עד היום הזה.

 

פרק שמיני

המלך והמלכה יוצאים אל גבולות הארץ – גוליבר נלוה עליהם – סיפור מפורט על דבר צאתו את הארץ – תשובתו לאנגליה

ואני תמיד קויתי וגם בטחתי מאד כי אצא יום אחד לחפשי אף כי לא יכולתי לדמות בנפשי מאין יבוא עזרי, או לחשוב מזימה אשר תצליח בידי.  האניה אשר עברתי בה היתה הראשונה אשר הוטלה אל מול החוף ההוא;  איש לא ידע ולא זכר כי היתה כזאת מעולם, והמלך ציוה בכל תוקף דבר-מלכות, כי, אם תיראה עוד אניה אחרת, יביאוה אל החוף והובילו אותה ואת כל אנשיה, מלחים ונוסעים יחדו, בעגלת אסירים אל לור-ברול-גרוד.  לבו היה נוטה מאד לתת לי אשה כגדלי למען אוליד בנים;  אך אל נכון הייתי בוחר במות מאשר לעטות חרפה כזאת, כי אעמיד בנים להיותם כלואים בכלובים כצפרי-בית, ואולי גם יימכרו ברבות הימים ברחבי הממלכה לאנשים נכבדים לשעשע את נפשם.  אמנם היו האנשים טובים לי מאד;  הייתי ידיד מלך גדול ואשתו המלכה לשעשועים לכל באי בית המלכות;  אך תפארת-אדם, רוּם-אנשים לא היו בדרך הזה.  והנפשות היקרות אשר עזבתי אחרי בביתי, כערובה לתשובתי, היו לנגד עיני תמיד, ונפשי כלתה לבוא באנשים אשר אוכל לדבר עמהם כדבר איש עם רעהו ולהתהלך ברחובות ובשדות ולא אפחד פחד פן תרמסני רגל כרמוס צפרדע או גור-כלב.  והנה קידמה ישועתי לבוא מאשר פיללתי, וגם באה בדרך אשר אינה מעשה בכל יום;  ואת כל דבר אשר היה לי ואת כל המסיבות, הנני לספר בזה באמת ובאמונה.

אני הנה הייתי עד כה שנתים ימים בארץ הזאת;  בראשית השנה השלישית הלכנו אני וגלום-דל-כליטש עם המלך ועם המלכה בנסעם למסעיהם בארץ, ופנינו מועדים הנגבה אל חוף הים.  ואני הוּבלתי, כפעם בפעם, בתיבת-המסע אשר לי, אשר היתה, כאמור למעלה, חדר מרווח מאד, שתים-עשרה רגל רחבו.  ומיטה תלויה בתוך התיבה, אשר עשו לי על פי דברי, והיא אחוזה בחבלי משי הקשורים בארבע הקרנות מלמעלה, למען אשר לא אחבט, בנוע התיבה, בצלעותיה בנשוא העבד אותי לפניו והוא רוכב על סוס, כאשר אויתי לפעמים;  ובמיטה הזאת הייתי ישן בלכתנו בדרך.  בגג חדרי, ממול המיטה התלויה והלאה מעט, נקב החרש חור, בדברי, רגל ארכו ורגל רחבו, למען יבוא רוח צח מן החוץ בעת חום בנומי שנתי;  ואת החור סגרתי, לרצוני, בקרש אשר יעתיקוהו לפנים ולאחור בתוך מסגרתו.

בבואנו עד קץ מסענו הואיל המלך לסור אל הארמון אשר לו במסיבי פלן-פלסניק, העיר הרחוקה כשמונה עשר מיל משפת הים, לבלות שם ימים אחדים.  ואני וגלום-דל-כליטש היינו עיפים מאד;  אותי אחזה צינה קלה, אך הנערה המסכנה היתה חולה מאד, ולא יכלה לצאת מחדרה.  נפשי נכספה מאד לים הגדול, אשר ממנו לבדו היה לי פתח-תקוה להמלט, אם היה יהיה כדבר הזה.  ובכן התחליתי ואומר רע לי, יותר מאשר היה באמת, ואשאל רשיון ללכת לשאוף רוח צח על שפת הים, אני ונער אחד, אשר היה טוב בעיני מאד ויש אשר נתנו אותי על ידו.  לעולם לא אשכח מה קשה היה בעיני גלום-דל-כליטש לשלחני, וכן את מצותה הנמרצה אשר ציותה את הנער לשקוד ולשמור עלי מאד, ובצוותה אותו עלי נתנה את קולה בבכי ותורד כנחל דמעה, כמו ניחשה את אשר יהיה אחרי כן.  והנער הובילני בתיבתי דרך חצי שעה מן הארמון ועד הסלעים אשר על שפת הים.  שם צויתי אותו להורידני ואני פתחתי אחד החלונות ואביט בכליון נפש ובעצבון רוח על פני הים.  חשתי בנפשי כי לא טוב לי ואגיד לנער כי עם לבבי לנום מעט במיטה התלויה ובזאת, אקוה, ירוח לי.  עליתי על מיטתי והנער סגר את החלון למען לא תכני צינה.  ועוד מעט ותרדמה נפלה עלי ואישן, ואני מדמה בנפשי כי בעת שנתי הלך לו הנער, בחשבו כי אין כל רעה נשקפה עלי במקום הזה, לבקש ביצי צפרים בין הסלעים, כאשר גם לפני זה ראיתיו, בעד חלוני, מחפש ומלקט ביצים בין חגוי הסלעים.  יהי אשר יהי, פתאום הקיצותי משנתי מפני אשר משכו משיכה חזקה מאד בטבעת, שחוברה בראש התיבה למען נשוא אותה בה.  והנה תיבתי נשואה למעלה למעלה השמימה ותועף מהרה עד להפליא.  המדחפה הראשונה כמעט הפילה אותי מתוך מיטתי, אך אחרי כן התנודדתי בנחת.  ואני הרימותי קולי ואקרא פעמים רבות בכל מאמצי כוחי, אך הכל היה ללא הועיל.  הבטתי בעד חלוני ולא יכולתי לראות כי אם עננים ושמים.  ומעל לראשי, בקרוב, שמעתי קול רעש כקול כנפים משיקות, אז הבנתי את כל הרעה הגדולה אשר הייתי בה, ואדע כי נשר אחז טבעת תיבתי בחרטומו למען הפיל את התיבה ולנפצה על אחד הסלעים, כחומט בקליפתו, ולקחת אחרי כן את גויתי לו למאכל.  כי חוש הראות וחוש הריח אשר לעוף הזה חזקים מאד ובכוחם יריח טרפו מרחוק גם כי ייטיב להסתר מאשר נסתרתי אני בתוך הקרשים אשר עביים טפח או טפחיים.

ועוד מעט והנה צלצל כנפים ותנופתן היו הלוך וגדול, ותיבתי טולטלה מעלה ומטה כנס ביום רוח.  ואשמע והנה כמו מדחפות או מהלומות רבות ניתנו לנשר (כי אך נשר היה זה, אשר החזיק טבעת תיבתי בחרטומו) ואחר, פתאום לפתע, נפלתי משמים ארצה בקו ישר כדי רגע אחד, נפילה מהירה מאד מאד עד אשר לא יכולתי השב רוחי.  ואחרית מפלתי – משק נורא, אשר רעש באזני כקול אשדות ניאגרה, ויהי חושך אפלה סביבי כדי רגע אחד, ואחר החלה תיבתי לעלות הלוך ועלה עד אשר נראה לי אור בעד ראשי החלונות.  אז ידעתי כי נפלתי אל תוך הים.  מכובד משא גויתי והחפצים אשר היו בתיבה ולוחות הברזל הרחבים, אשר חוברו אל ארבע מקצועות התיבה למעלה וכן למטה, למען חזקה, הלכה התיבה כחמש רגל בתוך המים.  דימיתי אז ועודני מדמה גם עתה, כי שנים או שלושה נשרים רדפו אחרי הנשר אשר נשא את תיבתי, למען חלוק עמו שלל, ובהאבקו עמהם נפלה תיבתי מפיו.  לוחות הברזל אשר חוברו אל קרקע התיבה (כי אלה היו החזקים), החזיקו אותה במישרים מדי נפלה, וישמרו עליה מהשבר על פני המים.  כל הדבקים כולם היו מחוברים היטב;  והדלת לא נסבה על צירים, כי אם היתה עשויה להעתיק אותה מעלה ומטה כהעתיק חלון בתוך מסגרתי, ותסגור על תיבתי היטב עד אשר לא באו בה מים כי אם מעט מאד.  ירדתי ברב עמל מן המיטה התלויה, ותהי ראשית מעשי להעתיק את הקרש מעל החור אשר בגג, שכבר הזכרתיו, אשר נעשה למען הביא אלי רוח צח מן החוץ, כי כמעט נחנקתי.

כמה פעמים אויתי אז להיות יחד עם גלום-דל-כליטש שלי, אשר אך שעה אחת הרחיקה אותי מעליה מרחק רב כזה!  ואני יכול להגיד באמת ובתמים, כי בתוך הצרה הגדולה הזאת, אשר מצאתני, לא יכולתי להסיר מלבבי את אומנתי המסכנה ומעי המו לה – כי תיעצב על אבדי, כי תעלה עליה חמת המלכה וכי תיהרס ממעמדה.  ואני הייתי אז בצרה גדולה, אשר לא היתה כמוה לנוסעים רבים, בחרדי לרגעים פן תישבר תיבתי לרסיסים או, אם לא תישבר, פן תיהפך על פניה בנשוב בה רוח חזקה או בהשתער עליה גל.  לו נשברה אחת השמשות, העשויות זכוכית, כי אז היה כפשע ביני ובין המות, ואך שכבת חוטי הברזל החזקה, אשר היתה על החלונות מחוץ, למען הגן עליהם מכל פגע בדרך, שמרה עליהן.  ראיתי והנה נטפי מים חודרים ובאים דרך בקיעים רבים, אף כי הבקיעים לא היו גדולים ואני עמלתי לסתום אותם ככל אשר מצאה ידי לעשות.  להרים את מכסה התיבה לא עצרתי כוח;  לוּ יכולתי כי אז עשיתי זאת ואשב בראש התיבה, להאריך חיי למצער עוד שעות אחדות יותר מאשר בשבתי עצור במסגר מטה.  אך גם אם אמלט ממחיתה קרובה ואעמוד יום או יומים, מה תקותי ומה אחריתי כי אם למות מות רע בקור וברעב!  במצב הזה עברו עלי ארבע שעות ואני מחכה, וגם מתאוה, בכל רגע כי יהיה הוא הרגע האחרון לחיי.

הלא הנה הגדתי לקורא, כי שתי אזנים חזקות היו מחוברות אל תיבתי בצד אשר לא היו שם חלונות, בהן ישים הנער, אשר היה נושא אותי על כתף-סוס, אזור-עור והדביקו אל מתניו סביב.  ועתה, במצב הנורא אשר הייתי בו, שמעתי, או דימיתי לשמוע, כקול שורט או מגרד בצד התיבה אשר אליו חוברו האזנים, ועוד מעט והנה כמו נדחפה או נמשכה התיבה הלאה על פני הים;  כי חשתי פעם בפעם כמו משיכה, אשר הרימה את הגלים עד קרוב לראש החלונות ויהי כמעט חושך אפלה סביבי.  הדבר הזה נתן בלבי מעט תקוה לישועה כי תבוא, אף כי לא יכולתי לדמות בנפשי אי-זה דרך תוכל ישועתי לבוא.  נסיתי ואפתח אחד הכסאות, אשר היו מצומדים תמיד אל קרקע התיבה בסלילים וברוב עמל שבתי חיברתי אותו בסליל אל הקרקע נוכח הקרש הנע, אשר פיתחתי עתה מקרוב, ואעל על הכסא ואקרב את פי, ככל אשר יכולתי אל החור ואקרא לעזרה בקול רם, בכל הלשונות אשר ידעתי, ואחר קשרתי את מטפחתי אל מקל, אשר הסכנתי לשאת בידי, ואשלחהו בעד החור ואנופפהו פעמים רבות ברוח, כי אמרתי אולי תימצא סירה או אניה שם בקרוב וראו המלחים והבינו כי בן-אדם אומלל סגור בתיבה הזאת.

לכל אשר עשיתי לא ראיתי תוצאות, אך הכר הכרתי והנה התיבה הולכת על פני המים בדרך ישרה, ובעוד שעה אחת או יותר התנגש צד התיבה אשר בו האזנים, ואשר לא היו בו חלונות, בדבר-מה קשה.  יראתי פן יהיה זה סלע, ואני קלוּע הנה והנה כאשר בכף הקלע.  מעל מכסה-התיבה שמעתי ברור קול רעש, כקול חריקת חבל בעברו דרך הטבעת.  והנה נמשכתי ואָרוֹם מעט-מעט כגובה שלוש רגל או יותר.  אז שבתי שלחתי בעד החור את המקל עם המטפחת ואקרא לעזרה עד אשר כמעט ניחר גרוני.  על דאת שמעתי תרועה גדולה משולשת, אשר נתנה בלבי שמחה גדולה מאד, לא יוכל כל איש זר לתאר אותה כמו.  ואחר שמעתי קול צעדים מעל לראשי ואיש קורא בעד החור בקול רם אנגלית לאמור: מי ומי הנמצאים למטה, ישמיעוני את קולם!  עניתי והגדתי לו כי איש אנגליה אנוכי וכי פגע רע הביאני בצרה הגדולה הזאת מאין כמוה, ואתחנן אליו בדברים הנוגעים עד הלב להוציאני מכלאי.  ויען האיש הדובר בי ויגד לי כי הנה היתה לי תשועה, יען היות התיבה קשורה באניתם, ועוד מעט ובא החרש וניסר במכסה התיבה חור גדול די להעלות אותי בעדו.  ואומר: למה זה, הלא עת רבה תידרש לדבר, ועתה יבוא נא אחד מכם והביא את אצבעו בטבעת ומשך והעלה את התיבה מתוך הים אל האניה והביאה אל תא רב-החובל.  כשמוע האנשים אותי מדבר זרות כאלה ויחשבוני אלה למשוגע ואלה נתנו קולם בצחוק; כי אמנם לא עלה על לבי כי עתה באתי אל אנשים אשר כמוני כמוהם לגודל ולכוח.  והחרש בא וברגעים אחדים ניסר מעבר כארבע רגל מרובעות, ואחר הורד סולם קטן ואעל בו ומשם הוּבלתי אל האניה ואני חלש ונפוג מאד.

והמלחים כולם משתאים והמה עורכים אלי אלף שאלות, אשר לא היה את נפשי להשיב עליהן.  גם אני השתוממתי למראה גמדים רבים כאלה, כי כן נראו לי אחרי אשר הסכינו עיני ימים רבים עם כל גבוה ורם, אשר עזבתי מאחרי.  אך רב-החובל, אדון תומס וילקוקס, איש טוב וישר, ראה והנה נפשי עלי תתעטף, ויקחני אל חדרו ויתן לי שקוי משיב נפש, וישכיבני על מיטתו, וייעצני לנוח מעט, וגם אמנם המנוחה היתה דרושה לי מאד.  לפני לכתי לישון, הודעתיו כי יש לי כלי חפץ טובים מאד מהיותם שלל לים;  מיטת-תלי יפה, מיטת-שדה טובה, שני כסאות, שולחן וארון.  כי חדרי מצופה בכל עבריו משי וכותן;  וכי אם יואיל לשלוח אחד מאנשיו והביא את תיבתי אל חדרו, פתוח אפתח אותה לעיניו והראיתיו את רכושי.  וכשמוע אותי רב החובל מדבר דברי תפל כאלה, אמר בלבו אך רוח עיועים מדבר בו;  בכל זאת (אדמה, כי למען הרגיע אותי) הבטיחני לעשות רצוני.  והוא עלה על מכסה האניה וישלח מאנשיו אל תיבתי וימשכו ויעלו משם (כאשר נודע לי אחרי כן) את כל חפצי ויסירו את הציפוי;  אך הכסאות והארון והמיטה אשר היו מחוברים אל הקרקע בסלילים, נשחתו הרבה, כי בבלי דעת נתקו המלחים בחזקה.  ואחר קרעו להם קרשים אחדים מעל התיבה, למען שום אותם למלאכת האניה, ואחרי קחתם את כל אשר היה להם חפץ בו, הפילו את חרבות התיבה אל הים, ומרוב הפרצים בצלעותיה ובתחתיתה לא איחרה לטבוע תחתיה.  ואני שמחתי כי לא ראו עיני את כל ההרס אשר עשו.  כי ידעתי: המראה הזה היה נוגע עד לבי, בהזכירה אותי זכרונות ראשונים, אשר טוב לי כי אשכחם.

ישנתי שעות מספר, אך בלי הפוגות החרידוני חלומות שחלמתי על המקום אשר יצאתי משם ועל הצרה אשר נחלצתי ממנה.  בכל זאת הקיצותי והנה החלפתי כוח.  בעת הקיצי היתה השעה השמינית בערב, ורב-החובל ציוה ויביאו מהרה את ארוחת הערב, באמרו כי אכן צום צמתי זה כמה.  והוא בטובו שיעשעני בשיחתו, וירא והנה מבטי לא היה עוד פרוע ופי לא הביע עוד זרות, ובהיותנו יחדיו לבדנו בחדר שאל ממני אשר אספר לו את כל דברי מסעי ומה היה לי כי נגרשתי, בתיבה הגדולה הזאת, על פני הים.  והוא סיפר לי, כי לעת הצהרים בהביטו בעד קרן-החזות אשר לו, ראה את התיבה מרחוק ויחשבה לאנית תורן, ויט אליה מן הדרך כי אמר לקנות מאתה ניקוּדים אשר היו הולכים וכלים באניתו.  ובהקריבו לבוא וידע כי שגה ברואה, שלח את הסירה הגדולה לדעת מה זה;  שבו אליו אנשיו והמה נבהלים, ונשבעו כי ראו בעיניהם בית הולך על פני המים.  שחק לאיולתם, וירד הוא אל הסירה ויצו את אנשיו כי יקחו עמהם חבל חזק.  ובהיות הים שקט סבב פעמים רבות את תיבתי וירא את החלונות ואת שבכת חוטי הברזל הסוככת בעדם.  ושתי אזנים ראה לתיבה בצדה האחד, הצד אשר היה כולו קרשים אטומים, באין כל מעבר לאור.  אז ציוה את אנשיו ויסבו את הסירה אל הצד ההוא.  ויביאו חבל באחת האזנים, וימשכו את תיבתי אל האניה.  כאשר הובאה עד הלום, ציוה ויקשרו עוד חבל אחד בטבעת המחוברה אל המכסה, ולהעלות את תיבתי בחבלים ובגלילים, וכל המלחים יחד לא יכלו להעלותה כי אם עד שתים או עד שלוש רגל גובה.  ויגד לי עוד, כי המלחים ראו את המקל ואת המטפחת השלוחים בעד החור ויבינו כי אנשים אומללים סגורים בתיבה.  ואשאלהו, הראו הוא או אנשי האניה עופות גדולים להפליא על פני רקיע השמים עת נראתה תיבתי להם בתחילה.  ויענני, כי בדברו על הדבר הזה עם המלחים בעת שנתי, הגיד לו האחד כי ראה שלושה נשרים מעופפים צפונה, אך לא היו גדולים בעיניו מכל יתר הנשרים (וזאת, אדמה בנפשי, יען היות הנשרים מעופפים בגובה רב מאד).  והוא לא ידע מדוע שאלתי אותו על ככה.  ואוסיף ואשאל את רב החובל, כמה רחוקים אנחנו לפי חשבונו מן היבשה;  ויגד לי כי לפי חשבונותיו אשר חישב היטב, ככל יכלתו, רחוקים אנחנו למצער מאה מיל.  ואני הבטחתיו כי משגה הוא אתו וכי לא רחקנו מן היבשה כי אם כחצי הדרך הזה, באשר אני לא יצאתי מן הארץ אשר אני בא משם, כי אם כשתי שעות לפני נפלי אל תוך הים.  אז הייתי בעיניהם שנית כאיש אשר אין ברוחו נכונה, וגם רמז על ככה ביעצו אותי לבוא אל החדר אשר הכין לי ולשכב על המיטה.  הבטחתיו, כי בהיטיבו עמדי לכלכלני ולהשיחני, ככל אשר עשה לי, החלפתי כוח למדי וכי גם רוחי טובה ולבי נכון בקרבי כאשר הייתי מעודי.  אז רעם פנים וישאל ממני בהתגלות-לב האין רוחי נעכרת בשל פשע כבד אשר בגללו נעשו בי שפטים בפקודת אחד המלכים לשלחני בתיבה הזאת על פני הים, כאשר עשו בארצות אחרות לאנשים כבדי עוון, אשר הורידו אותם הימה באניה פרוצה וצידה לא נתנו להם;  כי, אם אמנם יצר לו על אספו איש רע-מעללים אשר כזה אל אניתו, בכל זאת יערב-לו להעלותני בטח אל היבשה בחוף הראשון אשר נבוא אליו.  ועוד אמר, הזרות והתהפוכות אשר דיברתי בראשונה באזני המלחים ואחרי כן באזניו הוא, על אודות חדרי או תיבתי, ומבט-עיני המוזר וכל מנהגי בעת האוכל, יגבירו לחשדות אשר הוא חושד בי.

אז שאלתי ממנו כי יאריך נפשו וישמעני בספרי לו את אשר היה לי, ואני סיפרתי לו קו לקו את כל הקורות אותי מיום צאתי מאנגליה באחרונה עד ראותו אותי ראשונה.  והלא זה כוח האמת לסול לה מסילה ללב נבון, ובכן עוללו דברי לנפש האיש הישר והטוב הזה, אשר טעם טעם חכמה ויהי לו שכל טוב, וידע עם לבבו כרגע כי דברי פי אמת ואמונה.  אף אני הוספתי להקים עדות על כל אשר דיברתי ואשאל ממנו ויאמר להביא את ארוני, אשר מפתחו היה בכיס בגדי;  והוא הגיד לי את אשר עשו המלחים לחדרי.  פתחתי אותו לעיניו ואראהו את מעט היקרות אשר אצרתי לי בעת היותי בארץ אשר נמלטתי ממנה בדרך פלא כזה.  שם היה המסרק, מלאכת מחשבתי, העשוי שערות זקן המלך, ומסרק שני אשר שערותיו תקועות בראש צפורן אשר לבוהן יד המלכה, והצפורן היתה גב למסרק.  שם היתה קבוצת מחטים וסיכות, ארכן רגל עד רגל וחצי;  ארבעת עוקצי צירעה, אשר דמו לחרט שביד חרש-עצים;  מפל שערות המלכה, אשר נפלו מאחרי המסרק;  טבעת זהב, אשר נתנה לי יום אחד מתנה, בחסדה ובטובה עלי, כי הסירה אותה מעל אצבעה הקטנה ותשימה מעל לראשי כרביד על צוארי.  ביקשתי את רב-החובל אשר יקח מידי את הטבעת הזאת, חלף הטוב אשר גמל עלי, ולא קיבל.  הראיתיו יבלת, אשר קצותי מאצבע הרגל אשר לאחת הנערות העומדות לפני המלכה;  והיא גדולה כתפוח וקשה כמוּצק, ובשובי לאנגליה בּקוֹתי אותה מפנימה כגביע ואשבץ בכסף.  ואחרי כל אלה הראיתיו את המכנסים אשר היו אז על בשרי והמה עשויים עור עכבר.

ואני לא יכולתי לעמס-לו דבר בלתי אם שן אחד-המשרתים אשר למלך, כי ראיתי והנה הוא בוחן אותה ומשתאה לה מאד, ואדע כי לקחה את לבו.  ובקחתו אותה מידי הביע לי עתרת תודה וברכה אשר לא לפי ערך דבר קטן כזה.  את השן הוציא חובש בער מפי אחד השרתים אשר לגלום-דל-כליטש, אשר היה כואב את שיניו, ואך השן הזאת היתה בריאה וטובה.  ואני נקיתי אותה ואשימה באוצרי.  והשן רגל ארכה וארבע אינצ'ות עביה.

ואני סיפרתי לרב-החובל את כל דברי מסעי וייטב בעיניו, ויאמר אלי אשר הוא מקוה כי בשובנו לאנגליה אעשה חסד עם הקהל בכתבי את הדברים על ספר ובהפיצי אותם על פני חוץ.  ואען ואומר לו, חושב אנוכי כי הנה מסובּלים אנחנו בספרי מסע לאין משא;  כי כל ספר לא יהיה עתה עובר לקהל אם לא יספרו בו גדולות ונפלאות;  כי בספרים כאלה יש אשר בעליהם לא ידברו אמת, כי כל מעיניהם בתהילה או בתועלת או לשעשע את הקוראים הנבערים מדעת;  וסיפור מסעי לא יכיל כי אם דברי יום יום, אם לא אשית עליו פאר בתאר את הצמח ואת העץ ואת כל החי אשר בארצות הנכריות ההן, או את דרכי העמים הפראים ואת משפטיהם וחוקותיהם הפרועים ואת עבודת אליליהם, כאשר הרבו הסופרים לתת לנו עד בלי די.  בכל זאת הבעתי לו את תודתי על מחשבתו הטובה ואבטיחהו לשום את הדבר הזה בלבבי.

ואיש שיחי אמר לי: על זאת ישתומם עד מאד, על אשר שמע אותי מרים בכוח קולי מדי דברי;  וישאלני, הכי היו המלך או המלכה אשר בארץ ההיא כבדי-אוזן משמוע?  ואגיד לו כי הסכנתי לעשות כן זה שנתיים ימים ויותר, וכי גם אני השתוממתי בשמעי את קולו ואת קול אנשיו והנה הוא כקול לחש, כקול אוב מארץ, ובכל זאת שמעתי אותם היטב, ברור.  ואולם כאשר דיברתי אל איש בארץ ההיא הייתי כמדבר ברחוב אל צופה העומד בראש המגדל, אם לא הוּצגתי על השולחן או נישאתי על כף יד איש.  ועוד הגדתי לו, כי גם זאת ראיתי ואשים אל לבי: כאשר הובאתי אל האניה בתחילה וכל המלחים ניצבים עלי, היו בעיני כיצורים נבזים אשר לא ראיתי מעודי קטני ארץ כמוהם.  כי הנה כל ימי שבתי בארץ ההיא לא מצאתי את לבי להביט בראי, אחרי אשר הסכינו עיני עם כל גבוה ורם, כי בהעריכי אותי ואותם זה לעומת זה ונקלותי מאד בעיני.  ורב החובל הגיד לי, כי כשבאנו אל השולחן ראה אותי מביט אל כל כאיש משתאה, וכי פעמים רבות לא יכולתי לעצור בשחוק.  והוא לא ידע מה זה ועל מה זה, אם לא כי נעכרה רוחי בקרבי.  ואומר: אמת, נכון הדבר מאד;  וגם נפלאת היא בעיני איככה יכולתי להתאפק למראה קערותיו הקטנות כאגורת-כסף אנגלית, ורגל בהמה אשר לא תהיה למלא הפה, וכוס אשר לא תדמה בעביה אל קליפת אגוז;  וככה הוספתי לתאר את כל יתר כליו ומאכל שולחנו במשפט הזה.  כי, אם אמנם הכינו לי בדבר המלכה, אשר עמדתי לפניה, מערכת-כלים קטנה לכל חפצי, הן היו לבי ומחשבותי נתונים כלה לכל מראה עיני מסביב ומקטנותי העלמתי עין, כאשר יעלימו האנשים עינם מכל מום בם.  ורב-החובל הבין היטב ללעגי ויענני, כטוב לבו עליו, במשל הקדמוני אשר ימשלו באנגליה ויאמר, חושב הוא כי עיני גדולות מבטני, כי הן לא ראה אותי אוכל הרבה אף כי צמתי כל היום;  ויוסף ויאמר בעליצותו, לו יכול לראות בהנשא תיבתי בפי הנשר ובנפלה אחרי כן ממרומים כאלה אל תוך הים, כי אז היה נותן מאה שקל זהב במראה הזה;  הלא כמוהו כאחת הנפלאות הראויות להכתב לזכרון לדור אחרון;  ודבר פאֵתוֹן[xxx] עלה על לבו, וימשילני אליו, אף כי לא שמחתי מאד על המשל הזה.

ורב-החובל אשר בא מטונקין, הוּטל, בתשובתו לאנגליה, צפונה-מזרחה אל המעלה הארבעים וארבע ברוחב ומאה וארבעים ושלוש באורך.  ומקץ שנים ימים לבואי אל אניתו הוביל אותנו הרוח נגבה ימים רבים, ונעבור על "הולנד החדשה" ונאחז דרכנו מערבה-נגבה-מערבה ואחר נגבה-נגבה-מערבה, עד עברנו את כף "התקוה הטובה".  דרכנו היתה צלחה, אך אין את נפשי להלאות את הקורא בזכרונות דברי הימים ההם.  רב-החובל עלה אל היבשה פעם בפעם בהגיעו לחוף אניות, ויעמוס על סירתו הגדולה צידה לדרך ומים חיים;  אך אנוכי לא יצאתי מן האניה עד בואנו אל גבול אנגליה, בשלישי לחודש יוני, 1706, כתשעה חדשים אחרי יום גאולתי.  ביקשתי לעזוב את חפצי באניה לפקדון ולתת שכר משמרתם;  אך רב-החובל נשבע כי לא יקבל אף אגורה אחת.  נפרדנו איש מאחיו בידידות ועל פי שאלתי הבטיחני כי יבוא אל ביתי לראות פני.  שכרתי לי סוס ומורה-דרך בחמישה שילינגים, אשר לויתי מאת רב-החובל, ואלך לדרכי.

בעברי ברחובות העיר וארא את הבתים ואת העצים ואת הבהמה ואת אנשי העיר, והנה הם קטנים למראה, דמיתי כי בליליפוט אני.  דאגתי לכל עובר פן ארמסנו ברגלי, ופעם בפעם הרימותי קולי ואזהירם לנטות מפני, עד אשר כמעט שברו כל עצמותי על עזות פני.

ובבואי אל ביתי, אשר היה עלי לשאל-לו עד שמצאתיו, ואחד המשרתים פתח הדלת, שחותי לבוא בו, פן ינגוף ראשי במשקוף.  ואשתי רצה לקראתי לחבק לי, ואיכף עד למטה מברכיה, בחשבי כי לא תוכל להשיג את פי אם לא אעשה כן.  ובתי כרעה על ברכיה לשאת ברכה מאתי, אך לא ראיתיה עד אשר קמה עמדה, כי הסכן הסכנתי לעמוד הכן וראשי ועיני אל על, כששים רגל למעלה;  וכעמדה אמרתי לאחוז במתניה ולהעלות אותה אלי בידי האחת.  השפלתי לראות באנשי ביתי, במשרתים ובמיודעים, אשר היו עמנו, כענק המשקיף אל קטני ארץ.  ולאשתי אמרתי, אשר רואה אנוכי כי כילכלה ביתה במסכנות וכי הרעיבה אותה ואת בתה עד אשר כלה בשרן מרוֹאי.  סוף דבר, כל מנהגי היה זר ומוזר, עד אשר היו מחשבותם עלי יחד כמחשבות רב-החובל בראותו אותי בתחילה, ואהי בעיניהם כאיש אשר נבקה רוחו בקרבו.  הזכרתי את הדבר הזה למען יהיה למשל ולמען יוודע מה גדול כוח ההרגל והמשפטים הקדומים.

ולא ארכו הימים ואני וביתי ומיודעי שבנו לשפוט מישרים ולהבין איש את רעהו;  אך אשתי נשבעה אשר לא אוסיף עוד לרדת הימה;  אף כי מזלי הרע סיבב את פני הדבר, ולא היתה לאל ידה לעצרני.  עד כה ועד כה אכלה בזה את החלק השני מדברי ימי מסעי הרעים.

 

ספר שלישי

מסע לארצות לאפוטה, באלני-בארבי, לוג-נג, גלוב-דוב-דריב ויפאן

_____

פרק ראשון

גוליבר נוסע למסעיו בשלישית – נשבה בידי שודדי הים – רשעת איש הולאנדי – עלותו על אי – הוא נאסף אל לאפוּטה

כמעט ישבתי בביתי כעשרה ימים ורב-החובל ויליאם רובינסון, יליד קורנוול, מפקד "תקוה טובה", אניה חזקה אשר הכילה שלוש מאות טון, בא אלי הביתה.  לפני מזה הייתי חובש באניה אחרת, אשר הוא היה המפקד אותה ורביעית האניה קנינוֹ היתה, ואנחנו אז נוסעים אל ארץ הקדם.  הוא התהלך עמי תמיד כאח, ולא כאדון הממונה עלי;  וכשמעו כי שבתי בא לראות פני, ואני דימיתי, כי אך דרך ידידות היא באשר לא היה בינינו כל שיח ושיג מלבד דברי שלום אשר לאחר פרידה של ימים רבים.  אולם אחרי כן הוסיף לבוא אלי כפעם בפעם ויגד לי כי שמח הוא לראותני בריא וטוב, וישאלני, היש לי משלח-יד אשר יהיה לי למחיה.  ובתוך דבריו הגיד לי, כי יש את לבבו לנסוע בעוד שני חדשים אל הודו המזרחית;  ובסוף הזמינני בשפה ברורה, אף כי גם הצטדק לפני על זאת, לבוא עמו ולהיות חובש באניתו;  ויודיעני כי חובש-משנה יילוה אלי, מלבד שני העוזרים אשר יהיו לנו;  כי משכורתי תהיה פי שנים במשכורת הנהוגה;  וכי, אחרי אשר בחן וגם ראה כי דעתי בדברי-הים רבה למצער כדעתו הוא, נכון הוא לקבל עליו לשמוע בקולי לכל אשר איעצנו, כמו לוּ הייתי חבר לו בפקודתו.

ועוד דיבר אלי דברי חן וכבוד, ואני הן ידעתיו כי ישר הוא ולא יכולתי עוד להשיב פניו;  כליון נפשי לראות ארץ ותבל חזק היה עלי כאשר לפנים, חרף כל הפגעים הרעים אשר מצאוני.  לא נשאר עוד בלתי אם מעצור אחד – להטות לב אשתי לדבר הזה, אך לאחרונה נאותה לי גם היא, בגלל הטוב הנשקף לילדיה ממסעי זה.

ובכן ירדנו באניה ביום החמישי לאבגוסט, שנת 1706, ונבוא אל מצודת ס"ט-ג'ורג'[xxxi] ביום 11 לאפריל, 1707.  שם עמדנו שלושה ימים, למען יוכלו אנשי האניה להחליף כוח, כי רבים חלו בדרך.  אחר נסענו אל טוֹנקין, שם נאלץ רב-החובל לעגון ימים רבים, כי רוב הסחורה אשר ביקש לקנות לא נכונה עדנה, וחדשים מספר יעברו עד אשר תכשר למשלוח.  ובכן ביקש לו משלח-יד, אשר יכניס לו מעט מכסף ההוצאות;  קנה אניה קטנה ויטען אותה סחורה שונה, אשר היו אנשי טונקין סוחרים בה אל האיים הקרובים, וישם בה ארבעה-עשר איש, ובהם שלושה מילידי המקום, ואותי הפקיד על האניה וימלא את ידי לעשות מקנה וקנין בעוד הוא משלים עסקיו בטונקין.

כמעט עברנו דרך שלושת ימים וסער גדול התחולל ויהדפנו חמשה ימים צפונה-מזרחה, ואחר – מזרחה;  אחרי כן באונו ימים יפים, אך עוד רוח מערבית נושבת בחזקה.  ביום העשירי רדפו אחרינו שני פירטים, וגם הדביקונו קל מהרה;  כי אניתי הקטנה הלכה בכבידות מרוב המשא אשר עליה;  גם לא היתה לאל ידנו לעמוד על נפשנו.

שני הפירטים נגשו יחד אל האניה, ויבואו אליה בזעף המה ואנשיהם;  אך כראותם והנה כולנו נופלים על פנינו (כי כן צויתי), אסרו אותנו בעבותים חזקים וישימו עלינו משמר, והם פנו לחפש באניה.

התבוננתי וארא בהם איש הולאנדי, אשר היה לכבוד בתוכם, אף כי לא היה מפקד באחת האניות.  והוא הכיר במראה פנינו כי אנגלים אנחנו וימלל אלינו בלשונו ויישבע כי יאסרונו גב לגב והשליכו אותנו הימה.  אני דיברתי הולאנדית טובה למדי;  הגדתי לו מי אנחנו ואתחנן אליו כי ישיב אל לבו כי נוצרים ופרוטסטנטים אנחנו, וכי ארצותינו קרובות אשה אל אחותה וברית אמונים ביניהן, וכי יטה את לב רבי החובלים עלינו לחמלה.  לדברים האלה בערה חמתו;  הוא שב להפיל עלינו אימתו, וישם פניו אל רעיו וידבר אליהם בחומו יפאנית – ככה דימיתי בנפשי – ופעם בפעם נשמעה על פיו מלת "כריסטיאנוֹס".

הגדולה בשתי אניות השודדים היתה תחת פקודת רב-חובל יפאני, אשר דיבר מעט הולאנדית, אך בדי עמל.  ויבוא אלי האיש ואחר ערכו אלי שאלות שונות, אשר עניתי עליהן בענוות-רוח גדולה, אמר אלי: לא מות תמותון.  ואקוד ואשתחוה לפני רב-החובל, ואחר פניתי אל ההולאנדי ואמרתי אליו: צר לי לראות עובד אלילים חנון ורחום מאיש נוצרי.  אך עוד מעט ראיתי כי נסכלתי בדברי אליו כזאת;  כי האיש המאוס הזה דיבר על לב שני רבי החובלים להשליכני אל הים, ולא שמעו לו כי כן הבטיחני האחד כי לא אמות;  אך הצליח להביא עלי עונש אחר, אשר לפי דעת כל אנוש, מר הוא ממות.  אנשי הובאו חלק כחלק אל שתי אניות השודדים, ואל אניתי נשלחו מלחים זרים.  ועלי נגזר לשלח אותי על פני הים בסירה קטנה, אשר לה משוטות ומפרש, ולתת לי צידה לארבעה ימים;  אך רב-החובל היפאני נתן לי ברחמיו משנה-צידה מאוצרו ולא הניח לאיש לחפש בכלי.  ירדתי בסירה, וההולאנדי עומד על מכסה האניה ומשלח בי את כל האלות ואת כל הגידופים אשר מצאה לשונו.

כשעה אחת לפני ראותנו את שודדי הים, בדקתי וארא והנה אנחנו ברוחב 46 מעלות צפונה ובאורך 183 מעלות[xxxii].  כאשר רחקתי מעט מאניות השודדים הבטתי בכלי-הראות אשר בכיסי וארא והנה איים רבים נשקפים על פני הים נגבה-מזרחה.  פרשתי נס למען הגיע אל הקרוב באיים ההם, ורוח טובה נשבה בו, ותביאני אל מחוז חפצי בשלוש שעות.  כל האי היה אדמת סלעים: ואולם מצאתי שם ביצי צפרים לרוב;  הכיתי בחלמיש ואבער אש בעשבי-ים יבשים, ויהי לצלות את הביצים.  לא אכלתי דבר מבלעדיהן, כי היה עם לבבי לחשוך את הצידה באוצרי ככל אשר תהיה לאל ידי לעשות.  בערב הצעתי חציר תחתי ואשכב תחת שן-סלע ואישן בטוב כל הלילה.

ביום מחר הלכתי בסירה אל אי אחר, ומשם אל אי שלישי ורביעי, והמפרש והמשוטות היו לי להוליך סירתי חליפות.  אך לא אלאה את הקורא בכל פרשת התלאה אשר מצאתני, רב לו לדעת כי ביום החמישי באתי אל האחרון באיים אשר היו לעיני, ומצבו נגבה-מזרחה לראשונים.

האי הזה היה רחוק מאשר דימיתי, ולא הגעתי אליו כי אם אחרי עשותי דרך חמש שעות.  הקפתי כמעט את כל האי עד אשר נמצא לי מקום טוב לעלות שמה;  והמקום הזה היה נחל קטן, רחבו פי שלושה ברוחב סירתי.  בעלותי על האי והנה כולו אדמת סלעים, ורק כה וכה עלו בה מעט דשא עשב, וצמחים נותני ריח.  הוצאתי את מעט הצידה אשר לי, ואחרי אכלי להשיב נפשי צפנתי את הנותר באחת המערות אשר היו שם לרוב;  מעל הסלעים אספתי ביצים הרבה, וחציר יבש ונצרים יבשים הכינותי, למען הבעיר בם אש ביום מחר ולצלות את הביצים, כי היו לי חלמיש, פלד, פתיל וזכוכית-שריפה.  כל הלילה שכבתי במערה אשר אצרתי בה את אכלי.  ויצועי – החציר והנצרים היבשים אשר יעדתי לבער.  אך לא ישנתי כי אם מעט;  נהמת לבי גברה על יגיעת בשרי ותגזול שינה מעיני.  השיבותי אל לבי, כי לא אוכל להחיות את נפשי במקום שמם כזה וכי מרה תהיה אחריתי.  אך מרפיון ידים ומרפיון-רוח לא מצאתי את לבי לקום;  ובטרם אזרתי כוח לצאת מן המערה, הרחיקה השמש לכת בדרכה.  התהלכתי מעט בין הסלעים;  השמים היו בהירים והשמש כאש בוערת עד כי נאלצתי להסב את פני מנגדה.  פתאום חשך היום, והחושך היה שונה מאד, לדעתי, מחשכת עננה אשר תעבור על פני השמש.  פניתי לאחור, והנה גוש אטום רחב ידים ביני ובין השמש, והוא נוע ינוע אל מול האי.  גבהו, למראה עינים, כשני מילים וששה או שבעה רגעים הסתיר את השמש מפני;  אך לא חשתי כי יתקרר האויר או כי יתקדרו השמים, כי היה הדבר כאילו עמדתי בצל אחד ההרים.  כאשר קרב לבוא אל מקום עמדתי נראה לי כחומר מוצק, תחתיתו משטח חלק, והוא מזהיר זוהר רב, מפני הים אשר נשקף בו.  עמדתי על גבעה, כמאתים אמה הרחק משפת הים, וראיתי ברדת הגוש הכביר הזה כמעט בקו ישר לנגדי, והמרחק ביני ובינו מעט ממיל אחד אנגלי.  הוצאתי מכיסי את המשקפת ואביט וארא ברור אנשים עולים ויורדים על צלעותיו התלולות;  אך לא יכולתי לראות מה עשו האנשים ההם.

חפץ החיים הנטוע בלב כל חי העיר את רוחי לשמחה ותהי לי תקוה, כי המקרה הפלאי הזה יהיה בעזרי לחלצני מן המקום השמם הזה ומן הרעה אשר מצאתני.  אך גם השתוממתי מאד – הרבה יותר מאשר יוכל הקורא לדמות בנפשו – לראות אי פורח באויר ויושביו אנשים היכולים (כאשר נראה לעין) להעלותו ולהורידו ולהוליכו הלאה, ככל הישר בעיניהם.  ואולם יען כי לא נטה לבי אז לחשוב מחשבות על המראה הזה, בחרתי להתבונן בכל הליכות האי, לדעת אי-זה הדרך ילך, כי רגע אחד היה כעומד תחתיו.  אך עוד מעט והנה הוא הולך וקרוב, עד אשר ראיתי את צלעותיו והנה הן מערכות-מערכות, יציעים ולשכות, וריוח ביניהן, ומעלות אשר יעלו וירדו בהן האנשים.  ביציע התחתון ראיתי אנשים עומדים וחכות ארוכּוֹת בידיהם לדיג דגים, ואחרים ניצבים עליהם ורואים את מעשיהם.  נפנפתי את כובעי (מצנפתי בלתה משכבר) ואת מטפחתי מול האי;  וכאשר קרב לבוא, הרימותי את קולי ואקרא בכל מאמצי כוחי;  אחר הבטתי בשים-לב וארא והנה קהל אנשים נאספים בעבר אשר נגד עיני, והם מורים באצבעותיהם אלי ונדברים איש אל אחיו.  ואדע כי נראיתי להם, אף כי לא היה מהם עונה על קריאתי.  אך ראיתי ארבעה או חמישה אנשים עולים בחפזון במעלות עד ראש האי, ושם נעלמו מעיני.  דימיתי בנפשי, כי האנשים האלה צירים שלוחים אל הגבוה עליהם, לשמוע אשר יצוה על אודותי – וכן היה.

והקהל הולך ורב ובטרם תעבור שעה אחת והאי רחף-התרומם, סבב ופנה עד היות מערכת היציעים התחתונה עומדת במישור נגד הגבעה אשר עמדתי עליה, ולא היה עוד גם מרחק מאה אמה ביני ובינו.  אז התיצבתי מצב איש מבקש על נפשו, ואדבר תחנונים, אך לא מצאתי מענה.  האנשים אשר עמדו ממולי, קרובים אלי מן האחרים, היו בעיני כאנשי מעלה, כי כן שפטתי על פי מלבושם.  והמה נדברים בחזקה איש אל אחיו ומביטים אלי פעם בפעם.  אחר קרא האחד קול דברים ומדבּרו צלול ונעים, וצליל קולו קרוב לצליל הלשון האיטלקית;  עניתי גם אני בלשון הזאת, באשר קויתי כי, למצער, יערב עליו צליל מלי.  איש מאתנו לא שמע את לשון רעהו, אך המה הבינו על נקלה את אשר עם לבי, כי ראו האנשים בעניי.

ויתנו לי אות לרדת מן הסלע ולבוא עד שפת הים, ואעש כן;  והאי המרחף כונן עמדתו בגובה מתאים ושוליו ממעל לי במישרים;  ושרשרת, אשר מושב קשור בה מתחתיו, הוּרדה מן המערכה התחתונה, ואני אחזתי בה וימשכוני בגלילים ויעלוני למעלה אל האי.

 

פרק שני

דרך הרוח אשר ליושבי לאפוטה והליכותיהם – חכמתם ודעתם – המלך ואנשיו – איך קידמו שם פני הנוסע – התושבים מפחדים תמיד ודואגים תמיד – תיאור הנשים

בעלותי שמה הקיף עלי המון אדם רב, אך הקרובים אלי היו בעיני כאנשי-מעלה יותר.  המה התבוננו בי ועל פניהם אותות תמהון;  וגם תמהוני אני לא מעט היה, כי לא ראיתי מעודי שבט בני תמותה, אשר ככה יהיו שונים מיתר האדם בתבניתם, בדרכיהם ובמראה פניהם.  ראשיהם היו נטויים כולם אל הימין או אל השמאל;  עינם האחת מופנה פנימה, והשנית – למעלה השמימה.  בגדיהם העליונים היו מעוטרים תמונות שמשות, ירחים וכוכבים;  ובתוכם, מעשה רקמה, תבנית כנורות, חלילים, נבלים, חצוצרות, מנים וכלי-שיר רבים אחרים אשר אינם נודעים לנו באירופה.  ראיתי כה וכה אנשים רבים מלוּבּשים בגדי משרתים, ואיש איש נושא בידו מטה קצר ושלחופית נפוחה קשורה בקצה המטה.  ובכל שלחופית היו מעט עדשים יבשות או אבני חצץ קטנות;  ככה הוגד לי אחרי כן.  בשלחופיות האלה טפחו פעם בפעם לאנשים הניצבים אצלם על פיהם ועל אזניהם, ואני אז לא הבינותי מה המעשה הזה להם.  אין זאת כי האנשים האלה מעמיקים מאד בהגיון-לבם, מחשבות רמות ונשגבות, עד אשר לא יוכלו לדבר ולא לשמוע את אשר ייאמר אליהם אם לא יעוררו אותם בנגיעה אל כלי דיבר והשמע;  על כן כל איש אשר ידו משגת יכלכל בביתו "טוֹפח" והיה לו כאחד המשרתים;  גם לא יצא החוצה מבלעדיו ולא ילך אל בית איש.  והיה מדי האסף שנים-שלושה אנשים יחד, וטפח הטופח בנחת על פי הדובר ועל אזנו הימנית של האיש אשר אליו הדברים ערוכים.  כן יילוה הטופח על אדוניו בלכתו בדרך, וטפח לו בנחת על עיניו מדי פעם;  כי ברב שרעפיו בקרבו בכל עת תמיד, רעה נשקפת לו לנפול אל פי פחת או לנפץ ראשו אל עץ;  וברחובות – להדוף אנשים אל התעלה או להדחות הוא אל תוכה.

הגדתי לקורא את הדברים האלה, כי מבלעדיהם ייפלא ממנו, גם הוא כמוני, להבין את מעשי האנשים האלה, בהוליכם אותי במעלות אל ראש האי, ומשם אל היכל המלך.  בעת עלותנו במעלות שכחו פעם בפעם מה אתם ויעזבוני לנפשי, עד אשר העירו הטופחים הנלוים עליהם את זכרונם, כי מראה פני ולבושי הנכרים לא הסבו עיניהם עלי, וגם קריאות המון העם, אשר רוחם והגיון-לבם היו חפשים יותר מאסורים, לא עוררו את לבם. 

אחרי כן באנו אל היכל המלך, אל חדר האורחים.  שם ראיתי את המלך יושב על כסאו וגדוליו עומדים עליו מימינו ומשמאלו.  ולפני הכסא שולחן גדול ועליו תבנית כדור הארץ, תבנית הגלגלים וכלי הנדסה שונים.  הוד מלכותו לא שם לב אלינו כמעט קט, אף כי באנו ברעש גדול באשר נאספו עלינו כל באי בית המלכות.  ואולם הוא העמיק אז שאלה בענין הנדסי;  ואנחנו חכינו למצער שעה אחת עד אשר מצא פשר דבר.  ושני נערים משרתים עמדו עליו מימינו ומשמאלו איש "מטפחו" בידו, ובראותם כי פנוי הוא, טפח לו האחד בנחת על פיו והשני על אזנו הימנית;  אז התנער כאיש אשר יעור פתאום משנתו, ויבט אלי ואל האנשים אשר היו עמי, ויזכור את דבר בואנו, אשר הוגד לו מראש, וידבר דברים אחדים, וכרגע בא איש צעיר, ומטפח בידו, ויעמוד על ימיני ויטפח לי בנחת על אזני הימנית;  אך אני נתתי אות, ככל אשר השיגה ידי, כי אין כל חפץ לי בכלי כזה;  אז נקלותי מאד בעיני המלך ובעיני כל מתי-היכלו (זאת ידעתי אחרי כן) ויחשבוני כאיש נבער מדעת.  והמלך ערך אלי שאלות רבות, ככה שפטתי למראה עיני, ואני ערכתי אליו מלים בכל הלשונות אשר ידעתי.  וכאשר ראו כי אין אנחנו שומעים איש שפת רעהו, הובילו אותי במצות המלך אל אחד החדרים אשר בהיכלו (כי היה המלך הזה טוב לבני הנכר מכל אשר היו לפניו) ושני משרתים ניתנו לי לשרת אותי.  ויושם לפני לאכול, וארבעה אנשים גדולים ונכבדים, אשר זכרתי כי ראיתי אותם עומדים ליד המלך, כיבדו אותי באכלם עמי.  הסעודה נערכה בשתי מערכות, שלוש שלוש קערות המערכה האחת.  במערכה הראשונה היתה כתף שׂה, כרותה בתבנית משולש שוה-צלעות, נתח בשר שור בתבנית רומבּוס, ופודינג בתבנית חצי-עיגול.  במערכה השנית שני ברבורים עשויים בתבנית כנורות, נקניקים ופודינג בתבנית חלילים ואבובים, וחזה-עגל בתבנית נבל.  את הלחם חתכו המשרתים בתבנית קוֹנאוֹת, גלילים, מקבילים ועוד תמונות הנדסיות רבות.

בעת אכלנוּ הרהבתי עוז בנפשי לשאול לשמות דברים רבים בלשונם, והאנשים הטובים ההם הואילו להשיב לי על כל שאלותי בהעזרם בטופחים אשר עמהם, כי קיוו להפליא אותי ביתרון חכמתם אם ילמדוני לבוא בשיחה עמהם.  ועד מהרה ידעתי לדרוש בשפתם לחם ומים וכל אשר ביקשה נפשי.

אחרי האוכל הלכו האנשים לדרכם, ואיש בא אלי בדבר המלך וטופח עמו.  ויבא עט, דיו ונייר ושלושה או ארבעה ספרים, ויבינני באותות, כי שלוח הוא מאת המלך להורותני את לשונם.  ישבנו יחד ארבע שעות, ובעת הזאת כתבתי מלים רבות עמודים-עמודים, ותרגומן ממעל להן או לנגדן;  גם נסיתי ללמוד משפטים קצרים רבים.  כי היה מורי מצוה את אחד המשרתים אשר לי להביא דבר-מה, לסוב, לכוף ראשו, לשבת או לעמוד או ללכת, ועוד כאלה.  ואחר העליתי את המשפט על הנייר בכתב.  גם הראה הראני, באחד ספריו, תבנית השמש, הירח והכוכבים, שנים עשר המזלות, אזור החום, מעגל הציר הצפוני והדרומי, ויקרא בשמות צורות רבות של אֶטם ושטח.  ויתאר ויכנה את כל כלי השיר ויגד לי את הכנויים המיוחדים המקובלים בין האמנים המנגנים על כל כלי וכלי.  ואחרי צאתו ערכתי את כל המלים אשר רכשתי ואת תרגומן במערכת אלפא ביתא.  ובכן רכשתי לי, מקץ ימים אחדים, בעזרת זכרוני הנאמן, מעט דעת ותבונה בלשונם.

המלה אשר אני מבאר אותה "האי המעופף או המרחף" היא במקור "לאפוטה", אך מעולם לא יכולתי למצוא את חקר המלה הזאת לאמיתה.  "לאפּ" בלשון הנושנה, העתיקה, פירושה "גבוה";  ו"אַנטוּ" – מושל;  ומן "לאפאנטוּ" אשר נשתבשה בפי העם, אומרים הם, נגזרה מלת "לאפוטה".  ואולם אני אין דעתי נוחה מן הגזרה הזאת, שהיא נראית אנוסה קצת.  נועזתי להציע למלומדים שבהם את אשר שערתי אנוכי, כי "לאפוטה" כמוה כמעט כמו "לאפ אוֹטד", והנה משמעת "לאפ" היא בעצם רצי-השמש בתוך הים, ו"אוטד" היא כנף.  אך אינני אומר לכפות את השערתי זאת על איש, כי רק מציע אני אותה לפני הקורא השופט מישרים.

והאנשים אשר הפקיד אותי המלך על ידם, ראו והנה אני לבוש בגדים דלים ורעים, ויועידו חייט אשר יבוא ביום השני למוד את מידת גויתי למען עשות לי חליפת בגדים.  והוא לא עשה מעשהו כמשפט חבריו אנשי מלאכתו אשר באירופה, כי אם בדרך אחרת.  בכלי הנדסה מדד וחישב את קומתי ואת יצורי גווי ויכתוב לו על הנייר.  ולמקץ ששה ימים הביא לי את הבגדים, והמה עשויים ללא תואר וללא מראה, כי שגה בחשבון באחד המספרים.  אך זאת היתה נחמתי, כי הנה קרו אותי כאלה פעמים רבות ולא שמתי על לב.

ובעת הסגרי בבית, על בלי היות לי בגדים ועל אשר נחליתי ימים מספר, הגדלתי והוספתי דעת בלשונם;  וכאשר הלכתי אחרי כן אל בית המלכות, שמעתי ואבין רבות מן הדברים אשר דיבר המלך, וגם יכולתי לענותו מענה-מה.  והמלך ציוה ויכוננו את האי לנוע צפונה-מזרחה ואחר מזרחה עד עמדו במישרים ממעל ללאגאדוֹ, היא העיר הראשה לכל הממלכה אשר על הארץ המוּצקה מטה.  והמרחק כדרך תשעים מיל ומסענו ארך ארבעה ימים וחצי.  ואני לא חשתי מאומה את תנועת האי אשר נע באויר קדימה.  ביום השני בבוקר בשעה האחת עשרה ניגנו המלך  ושריו וגדוליו ופקידיו בכל כלי השיר אשר הכינו, שלוש שעות באין הפוגות, עד אשר הממני הרעש;  אף לא יכולתי לדעת מה זה ועל מה זה, עד אשר הודיעני מורי פשר דבר.  כי אמר: העם יושב האי הזה אזנו פיתחה לשמוע את קול שירת הגלגלים במרום המביעים נגינותם לעתים מזומנות, והמלך וכל בית המלכות נכונו עתה לתת חלקם גם הם בכל כלי השיר אשר עליהם ידיהם אמונות.

בנסענו אל עיר המלוכה, לאגאדו, ציוה המלך ויעמוד האי פעם בפעם על פני ערים וכפרים, למען יקבל את בקשות נתיניו אשר יגישו אליו.  לדבר הזה הורידו חוטים רבים ומשקלות קטנים בקצותם.  וקשרו האנשים בחוטים האלה את כתבי בקשותיהם ועלו במישרים, כעלות פסי-הנייר אשר יחברו הנערים אל החוט המחזיק עפיפון.  ויש אשר העלו אלינו בחבלי-מנוף יין וכל מאכל מן הארץ מטה.

דעתי בהנדסה היתה לי לעזר רב להקנות לי את דרכי דיבּוּרם, אשר היו אחוזים ומשולבים בחכמה הזאת ובחכמת הנגינה, אשר גם היא לא זרה לי.  הגיון לבם קרוב תמיד אל קוים ואל צורות.  אם יבקשו, למשל, להלל יפי אשה או כל חיה אחרת, יתארו אותה בתמונות רומבוס, עיגול, עקלתון ובכנויים שונים אשר לגיאומטריה או בכנויי אמנות אשר לחכמת הנגינה.  במטבח אשר לבית המלך ראיתי כל כלי הנדסה וכלי שיר למיניהם, אשר לפי תבניתם ינתחו את האיברים המוגשים על שולחן הוד מלכותו.

דרך בנין בתיהם רע מאד, הקירות נטויים, אין זוית ישרה גם באחד החדרים;  המכשלה הזאת באה להם יען היות הגיאומטריה המעשית נקלה בעיניהם, כי יחשבוה מלאכה ולא חכמה, ענין לבני העם ולא לאנשי המעלה;  ודרך המעשה אשר יורו את הפועלים נשגב מרוח בינת האנשים האלה, על כן תצאנה שגיאות בכל עת.  ואף כי מהירים המה מאד להתוות בשרד ובמחוגה על הנייר, בכל זאת לא ראיתי כמוהם כושלים ורפי ידים בכל מעשה ובכל דרכי החיים, וחסרי לב ואובדי עצות בכל דבר וענין זולתי הנדסה ונגינה.  לבם חסר שכל הישר, ובכל אות-נפש נתונים המה להתוכח, רק לא בהיות להם הצדקה, דבר אשר לא יקרם בלתי אם לעתים רחוקות מאד.  דמיון, חזיון, תגליות, רחוקים מהם תכלית מרחק, גם אין מלים בלשונם להביע בהן את המושגים האלה;  כי אך בחוג שתי החכמות אשר הזכרתי למעלה סגורים ומסוגרים כל מחשבותם, כל הגיון לבם.

רבים בהם, וביחוד הלומדים חוקות הכוכבים, מאמינים אמונה גדולה באיצטגנינות, אף כי בושים הם להגיד זאת בגלוי.  אך על זה השתוממתי כעל חזון נפלא מהבין, על אהבתם הגדולה מאד לחדשות ולדברי-מדינה, כי ראיתי אותם חוקרים תמיד בעניני הקהל ומתוכחים בשפתים דולקות על כל שמץ דבר בדעות המפלגות.  אמנם, גם לרוב חכמי ההנדסה אשר באירופה ראיתי דרך-כסל זה, אף כי מעולם לא יכולתי למצוא כל צד שוה בשתי החכמות האלה;  ואולי ידמו האנשים ההם בנפשם, כי באשר כל העיגולים, מקטנם ועד גדולם, מספר-מעלות אחד להם[xxxiii].  על כן לא יידרש יתרון הכשר להפך בעניני כדור הארץ מאשר להפך בכדור-גלובוס;  ואולם אני רואה זאת כתוצאות האיולת הנטועה בלב האדם, המטה את תאות לבנו ואת גאותנו-הבל לדברים אשר אין לנו כל חפץ בהם, ואשר גם החינוך גם הטבע לא הכשיר אותנו להם.

האנשים ההם מפחדים תמיד, לא ידעו שליו בנפשם אף רגע;  והדברים אשר יתנו מורא בלבבם הם דברים אשר כל בני תמותה זולתם לא ישימו אליהם לב.  דואגים המה את החליפות ואת התמורות אשר תהיינה בגורמי-השמים.  למשל: פן יבוא יום והיתה הארץ למאכולת השמש בקרבתה אליה תמיד, או כי תגיח אותה השמש אל קרבה.  פן יהיה האד היוצא מן השמש מעט-מעט למכסה מוצק על פניה ולא תאיר עוד לארץ וליושביה.  כי כוכב-השבט אשר עבר זה מקרוב כמעט נגע בארץ וישרוף אותה לאפר;  וכי בשובו להראות – מקץ שלושים ואחת שנה לפי חשבונם –  קרוב מאד כי יטאטא ארץ ומלואה במטאטא השמד כי אם הפריהליון[xxxiv] שלו יקרב בגבול ידוע אל מול פני השמש (כאשר יש לדאוג על פי תוצאות חשבונותיהם) יגדל חומו פי עשרת אלפים בחום ברזל מלובן;  וברחקו מן השמש ישלח זנב-אש לוהט, ארכו מאה רבוא וארבעה עשר מיל;  וכי תעבור הארץ במרחק מאה אלף מיל מטבור הכוכב, תתלקח בה אש בעברה והיתה לגל-אפר.  ופן יבוא יום והשמש, המוציאה תמיד אש מתוכה ואסוף לא תאסוף, תכלה-תבלה, ויחד עמה יסופו הארץ וכל כוכבי-לכת אשר אור וחיים להם[xxxv] ממנה.

ומפחד לבבם אשר יפחדו בכל עת תמיד מפני רעות כאלה וכאלה הנשקפות משמים, אינם יכולים לישון במנוחה על מיטתם ולא להשתעשע ולהיטיב את לבם בחיים ככל האדם.  וכי יפגעו איש את רעהו בבוקר ושאל אותו ראשונה לשלום השמש, מה היה מראהו בבואו ובצאתו, ומה תקותם להנצל מכוכב-השבט כי יעבור על הארץ.  בשיחות כאלה יעמיקו-ישתעשעו, כאשר ישעו הילדים בסיפורי-אימים על שדים ועל רוחות, אשר יקשיבו להם באות-נפש ואחר לא ימצאו את לבם לישון מפחד.

הנשים אשר באי – חיות וערות מאד;  בוזות הן לבעליהן, ולבן נוטה מאד אחרי בני הנכר, הנמצאים שם לרוב בכל עת, כי יעלו מן הארץ מטה ובאו אל בית המלכות לדבר בשם הערים והאגודות הרבות, או בענינים אשר להם לבדם;  אך נבזים המה בעיני יושבי האי, באשר חסרים הם דרכיהם ומידותיהם.  מאלה בוחרות להן הנשים את מאהביהן.

אך הדבר המרגיז בזה הוא, כי הן עושות מעשיהן בטח ובקלות-דעת עד מאד, כי הבעל תמיד אחוז בסבך הגיוניו הרבים ובכן יכולים האשה ומאהבה לעשות לעיניו כל מעשי דוֹדים אם אך הוּכן לו נייר וכלי-מעשה והטופח איננו על ידו.

הנשים והבנות מתאוננות על שבתן כלואות באי, אף כי בעיני טוב ונחמד המקום הזה מכל המקומות אשר על פני האדמה;  ואף כי פה אוכלות ומתעדנות הן על כל טוב ואין מעצור להן לעשות כל הישר בעיניהן, בכל זאת מתאוות הן לראות את העולם, להשתעשע בשעשועי עיר המלוכה, אשר לא תוכלנה לרדת שמה כי אם ברשיון המלך;  והרשיון הזה לא יינתן על נקלה, כי יודעים אנשי המעלה, ברוב הנסיון, מה כבד הדבר להטות את לב נשיהם לשוב לעלות מן הארץ אל האי.

הוגד לי, כי אשה גדולה מנשי בית-המלוכה, אשר לה ילדים רבים – והיא אשת ראש-השרים, הגדול בגדולי המלכות, איש נעים מאד, האוהב אותה אהבת נפש, והוא יושב בארמון היפה מכל בתי האי – ירדה אל לאגאדו ותואנה בפיה כי מבקשת היא להתרפא שם.  שם הסתתרה חדשים רבים עד אשר יצא דבר מאת המלך לחפש אותה.  והיא נמצאה בבית-אוכל דל לבושה קרעים כולה, כי את שמלותיה נתנה בעבוט לכלכל עבד נבזה וחדל-אישים, אשר היה מכה אותה בכל יום, והיא לוּקחה מאתו על אפה ונפרדה מעליו בלי חמדה.  ואף כי בעלה קיבל אותה בסבר פנים יפות, לא הוכיחה ולא כיהה בה, שבה עוד מעט והתגנבה לברוח עם כל עדיה אל מאהבה ההוא ומאז לא נשמע עליה דבר ועקבותיה לא נודעו.

אולי יהיה הדבר בעיני הקורא כסיפור-מעשה אשר קרה באירופה או באנגליה ולא בארץ רחוקה מאד.  אך יואיל נא להשיב אל לבו, כי דרכי הנשים ומשובותיהן הן בכל מקום יותר מאשר נדמה בנפשנו.

עבר כחודש ימים ואני עשיתי חיל בלשונם למדי, גם יכולתי לענות על רובּי השאלות אשר ערך אלי המלך, בעת הכּבדי לעמוד לפניו.  הוד מלכותו לא הראה כל תשוקה לדעת את החוקים, את הממשלה, את דברי הימים, את הדת או את המנהגים בארצות אשר עברתי בהן;  כי שאל אותי אך למצב חכמת ההנדסה, והדברים אשר סיפרתי אני לו, נקלים היו בעיניו או לא שם אליהם לבו, אף כי הטופחים עמדו עליו מזה ומזה להעיר לו אוזן.

 

פרק שלישי

חזיון-פלא, אשר פתרונו בחכמות הפילוסופיה והתכונה החדשות – אנשי לאפוטה השכילו מאד בחכמת התכונה – תחבולות המלך להכריע מתקוממיו

ביקשתי רשיון מאת המלך לצאת כה וכה למען ראות את פלאי האי, ויואל בחסדו לתת לי שאלתי וגם ציוה על מדריכי להלוות עלי.  מכל דעת ביקשתי לדעת ראשונה מה הדבר, בטבע או במלאכת מחשבת, אשר יהיה סיבה לתנועותיו הרבות, והנני לתת בזה לפני הקורא ביאור פילוסופי.

האי המעופף או המרחף עגול כליל, קטרו שבעת אלפים שמונה מאות שבע ושלושים אמה – כארבעה מילים וחצי, ויכיל איפוא עשרת אלפים אקר.  עביו שלוש מאות אמה.  תחתיתו, או פני האי אשר ייראו לרואים אותו מתחת, גוש-צורים ישר, חלק, העולה עד כמאתים אמה לגובה.  ממעל לו שכבות-מחצבים שונים ערוכות כסדרן, ועל כל אלה שכבת אדמה דשנה, עשר או שתים עשרה רגל לעומק.  פני האי העליונים מטים ויורדים משפתו סביב אל המרכז, על כן כל מימי הטל והמטר היורדים על האי, ייקוו בנחלים קטנים אל תוכו, שם יוּרקו אל ארבעה אגמים גדולים, כחצי מיל האגם על שפתו סביב, ורחוקים המה  מן המרכז כמאתים אמה.  מן האגמים האלה עולים המים באד תמיד לחום השמש יומם, ועל כן לא יעברו גדותם.  גם הנה ביד המלך להעלות את האי עד מעל לגבול הענן והערפל, וכה ימנע ממנו טל ומטר כאשר יישר בעיניו.  כי, לפי דברי כל חכמי הטבע, לא יוכל הענן להגביה עלות משני מילים ומעלה, למצער לא נודע מעולם בארץ ההיא כי יעלה למעלה מן הגבול הזה[xxxvi].

ובקרב האי, בתווך, מערה גדולה, קטרה כחמשים אמה, והתוכנים ירדו משם אל אולם גדול, אשר ייקרא על שמם "פלאנדוֹנה גאניוֹלה", מערת התוכנים[xxxvii], ומקומו במעבה גוש הצורים, כמאת אמה מתחת לשטחו העליון.  ובאולם הזה עשרים מנורות בוערות תמיד, ואורן בהיר וחזק, יען היותו נשקף ונכפל בחלקת-הצור מסביב.  ובאולם אוצר כלי-מדידה וכלי-ראות רבים ושונים, אשר יעשו בהם התוכנים את מלאכתם.  אך הדבר הנפלא בכל אלה, אשר ממנו גורל האי כולו, הוא אבן שואבת גדולה מאד, תבניתה כתבנית מסכת-אורגים.  כשש אמות אורך האבן וכשלוש אמות עוביה.  וציר-שמיר חזק מאד עובר בתוך האבן השואבת, וגם יד רפה כי תגע בה ונעה ונסבּה על צירה זה.  והאבן מחושקה מסביב גליל-שמיר נבוב, ארבע רגל עמקו, ארבע עוביו ושתים-עשרה אמה קטרו, והוא מושכב ברוחב, ונשען על שמונה עמודי שמיר, שש אמות קומת העמוד האחד.  ומזה ומזה שקערורות, כחצי אמה לעומק, בתים לשני בדי הציר, אשר יסוב על סביבותיו פעם בכה ופעם בכה.

ואת האבן לא יוכלו להעתיק ממקומה בכל מאמצי כוח, כי חישוּקה ועמודיו יוצאים מגוש-השמיר, אשר הוא יסוד האי, כולם מקשה אחת.

בכוח האבן השואבת הזאת יעלו ויורידו את האי והובילו אותו ממקום אל מקום.  כי בקצה האחד אשר לאבן הזאת יש כח המושך ובקצה השני – כח הדוחה, ביחס לחלק הארץ אשר המלך שוכן עליה.  וכי יעמידו את האבן השואבת וקצה המושך פונה אל הארץ, ירד האי מטה;  אך אם הקצה הדוחה פונה אל הארץ מטה, אז יעלה האי מעלה מעלה.  ואם יכוננו את האבן במשופע, והיתה תנועת האי לעברים;  כי כוחות האבן הזאת פועלים תמיד בקוים ישרים על פי אשר יכוננו אותה.

בכוח התנועה הנטויה הזאת, מובל האי אל מקומות שונים בארץ ממשלת המלך.  בכדי לבאר את דרך הליכתו, נתאר לנו קו א – ב, העובר על פני מדינות באלני-בארבי, וקו ג – ד יתאר את האבן השואבת;  ד יהיה הצד הדוחה, ג – הצד המושך, והאי חונה מעל ג.  נניח שהאבן מוטלת במצב  ג – ד, וקצה הדוחה מפנה למטה, אז ייהדף האי למעלה בכיוון נטוי למול ד.  וכאשר יגיע אל ד, תסוב האבן על צירה עד אשר יהיה צדה המושך פונה למול ה;  ושם, אם האבן תשוב ותסוב על צירה עד עמדה במצב ה – ו, וקצה הדוחה מפנה למטה, ירום האי בכיוון נטוי אל מול ו;  ושם, אם יכוונו את הקצה המושך למול ז, יינשא האי אל ז, ומן ז אל ח, בהסב את האבן עד שיהיה קצה הקיצוני הדוחה פונה למטה.  וככה, בהחליף את מצב האבן פעם בפעם לפי הדרוש, יהיה האי עולה ויורד בהפנות אותו בכיוון נטוי, ובעליות ובירידות האלה חליפות (מאחר שהנטיה איננה גדולה) הוא מובל מן הקצה אל הקצה בכל מדינות הממלכה.

אך עלי להעיר, כי האי לא יוכל לנוע הלאה מגבולות הממלכה אשר על הארץ מטה, ולא לעלות למעלה מארבעה מילים.  והתוכנים (אשר חיברו שיטות רבות על האבן הזאת) מבארים את הדבר הזה לאמור: הכוח המושך או הדוחה אשר לאבן איננו מגיע בלתי אם עד מרחק ארבעה מילים, והחומר המשפיע על האבן השואבת באדמה ובים, כששה מילים משפתו, איננו נפוץ בכל מקום בתוך הארץ, כי אם עד גבולות ממשלת המלך;  ובכן נקל היה למלך, אשר יתרון גדול כזה נפל בחבלו, להכניע תחתיו כל הארצות אשר בגבול כוח וכי תהיה האבן מונחה במישור ומקבילה לקו האופק יעמוד האי תחתיו;  או אז יהיו שני הקצוות במרחק שוה מן הארץ ושני הכוחות, המושך מזה והדוחה מזה, יעמדו האחד נגד רעהו.  ועל כן לא תוכל לצאת כל תנועה.

האבן השואבת הזאת משמרתה ביד תוכנים ידועים, המכוננים אותה פעם בפעם, על פי דבר המלך.  המה מבלים ימיהם בחקר השמים וצבאם, ונעזרו למלאכתם בכלי-זכוכית הטובים הרבה יותר מאשר יש לנו.  כי אם אמנם הטליסקופים אשר להם אינם ארוכים משלוש רגל, מגדילים הם הרבה יותר מאשר לנו, הארוכים מאה רגל, והכוכבים נראים בעדם בהירים יותר לעין.  היתרון הזה הוא שהיה להם להרחיב את גבולם בדעת צבא השמים מן התוכנים אשר לנו באירופה;  כי המה ערכו רשימת כוכבי-שבת, עשרת אלפים במספר, תחת אשר הגדולה ברשימות הכוכבים אשר לנו אינה מכילה גם שלישית המספר הזה[xxxviii].  וכן מצאו שני כוכבים קטנים, או כוכבי-לויה, הסובבים את מאדים;  הפנימי בהם רחוק מכוכב-לכת זה פי שלושה במידת קטרו בדיוק, והחיצון – פי חמישה;  הראשון סובב על סביבותיו בעשר שעות.  והשני – בעשרים ואחת שעות וחצי השעה;  ובכן ערך המרובעים אשר לזמני-תקופתם כמוה כמעט כערך המעוקבים אשר למרחקיהם ממרכז מאדים;  והדבר הזה מראה ברור, כי החוק הנוהג בה הוא הוא חוק-המשיכה המושל בכל צבא השמים[xxxix].

הם התבוננו אל שלושה ותשעים כוכבי-שבט שונים וקבעו את זמני תקופתם בדיוק גדול[xl].  אם אמת הדבר (והם מגידים זאת ברב-בטחון), מה טוב היה להודיע בקהל את אשר התבוננו ואת אשר מצאו;  כי תורת כוכבי השבט, אשר עודנה צולעת היום וחסרה, תהיה אז כלילה ומלאה כיתר חלקי האסטרונומיה.

 והמלך היה יהיה העריץ בעריצים אשר על פני כל הארץ, לו אך יכול למצוא לו שרים אשר יתנו ידם עמו;  ואולם אלה יש להם אחוזות על הארץ מטה ואף ישיבו אל לבם כי למשרת בחיר-המלך אין בטחון ואין עתידות, ולכן לא יאוֹתו לעולם לשום את ארצם לבית עבדים.

וכי תנסה אחת הערים למרוד במלך או להתקומם לו, ונפלגו יושביה לפלגות העושות מעשה חמס, או ימאנו להעלות את המסים הנהוגים, – ישיבם המלך אל משמעתו באחת משתי הדרכים האלה: הראשונה, הטובה בשתיהן, היא להעמיד את האי ממעל לעיר ולמגרשיה, ובזאת ימנע מהם ברכת שמש ומטר, והביא עליהם בצורת וחליים.  ואם רבה רעת יושבי העיר מדי העונש הזה, והשליך עליהם ממעל אבנים גדולות, אשר אין מגן ואין מפלט מפניהן  כי אם בבואם אל המערות ואל המרתפים להחבא, עת גגות בתיהם מנופצים לרסיסים.  ואם יוסיפו ללכת עמו קרי, להתקומם לו ולמרד-בו, ואחז בדרך האחרונה הקשה, והוריד את האי על ראשם להשחית את הכל, מבית ועד נפש אדם.  ואולם זאת היא התחבולה הקיצונה, אשר רק לעתים רחוקות ימריצו את המלך לאחוז בה, וגם הוא לא ברצון תאחז ידו במשפט חרוץ כזה;  גם שריו לא יזידו ליעץ אותו לעשות מעשה אשר יהיה להם לשם רע ולמקור שנאה בתוך העם, ואשר יהיה למשחית גם לאחוזותיהם אשר כולן על הארץ מטה;  כי האי נחלת המלך לבדו הוא.

ואולם יש עוד טעם נכבד מאלה, אשר בגללו נמנעו תמיד מלכי הארץ ההיא מעולל עלילה נוראה כזאת, זולתי בהיות הדבר נחוץ מאד.  כי, אם יהיו בעיר, אשר משפטה להרס, סלעים גדולים, כאשר ברוב הערים הגדולות, או אם רבו בה חדודי מצבות ומגדלים ועמודי אבן גבוהים – הלא תוכל מפלת-פתאום להיות למחיתה ליסוד האי, או לצלעו התחתונה, אשר, אם אמנם, כאשר אמרתי למעלה, גוש-שמיר הוא, עבה מאתים אמה, עלול הוא להשתבר בכוח מדחפה גדולה או להתבקע בקרבו אל מוקדי אש הבתים מטה, כאשר יתבקעו פעמים רבות צלעות האבן או הברזל אשר בארובות העשן אצלנו.  ובני העם יודעים כל זאת ומבינים עד כמה יוכלו להקשות אל המלך בהלחמם על חופשתם או על רכושם.  והמלך, בהקציף מתקוממיו אותו עד מאד, וגמר בלבו לשום את אחת הערים דוֹמן לאדמה, יצוה להוריד את האי לאט-לאט, כאומר לחוס על עמו, אך באמת יעשה זאת מדאגה פן יישבר יסוד-השמיר;  כי אם יקרה כדבר הזה, וכן היא דעת כל חכמיהם, לא תוכל עוד האבן השואבת להחזיק את האי ממעל, וכל הכבודה תפול לארץ.

לפי אחד חוקי היסוד אשר לממלכה הזאת, לא יוכל המלך ולא אחד משני בניו הגדולים, לעזוב את האי;  ואף לא המלכה, עד אשר תזקן ותעמוד מלדת.

 

פרק רביעי

הנוסע עוזב את לאפוטה, מוּבל אל בּאלני-בארבּי, בא אל עיר הממלכה – תיאור עיר הממלכה ומסיבּיה – איש שר וגדול מאסף אותו ברצון – שיחותיו עם השר ההוא

אף כי לא אוכל להגיד, כי הרעו עמדי בימי שבתי באי הזה, בכל זאת עלי להודות, כי הייתי בעיני כאיש אשר אין שם לב אליו וכמעט בוז יבוזו לו.  כי גם למלך גם לעם לא נראתה כל תשוקה לדברי חכמה ודעת, מלבד הנדסה ונגינה, אשר באלה נופל הייתי מהם ולא נחשבה דעתי כמעט למאומה.

ואני אחרי אשר ראיתי כל דבר-חפץ באי הזה, כמה לבי לעזוב אותו, כי קצרה נפשי מאד באנשים ההם.  השכל השכילו מאד בשתי החכמות היקרות בעיני ואשר גם לא זרו לי;  אך לבם היה סחרחר ומחשבותיהם משוטטות, עד אשר לא ראיתי מעודי דברים תפלים כמוהם.  בימי מגורי שם, ימי שנים חדשים, היו דברי אך עם נשים, אם אנשי מלאכה, עם טופחים ועם נערי המלך ומשרתיו, עד אשר היתה זאת לי להבזות אותי מאד בעיני בעלי האי;  ואולם אני לא מצאתי משיבי-טעם כי אם באלה.

ואני ברוב-עמל קניתי לי בלשונם דעת למדי;  ונפשי עיפה לשבת עצור באי, אשר בעליו לא הרבו להאיר פניהם אלי, ובכן היה עם לבבי לעזבו בהיות לאל ידי לעשות זאת.

ושם איש גדול בבית המלכות והוא שאר-בשר  קרוב למלך, ובגלל הדבר הזה לבדו נכבד ונשוא פנים.  ואנשי המקום חשבוהו לנבער מדעת ולחסר-לב מאין כמוהו.  והאיש הגדיל לעשות עם המלך ועם ביתו, והטבע והחינוך כללו יקר-רוחו מאד, ואף תום ויושר לו;  אך אזנו לא פיתחה לשמוע נגינות עד כי אמרו עליו הולכי רכיל כי לעתים קרובות ישגה בקצב הקצוב;  ואומניו לא יכלו, בלתי אם ברוב-עמל וטורח, ללמדו כי יוכיח את הכללים הקלים אשר בהנדסה.  והוא הואיל להראותני פעמים רבות אות לטובה, ויכבדני פעם בפעם לבוא אל ביתי, ויבקש לדעת את דברי העמים והמדינות באירופה, את החוקים ואת המשפטים, את דרכי החיים ואת הלימודים בארצות הרבות אשר עברתי בהן.  ויקשב אלי רב קשב, והעיר בחכמה ובשכל טוב על כל אשר דיברתי.  ולו שני טופחים, אשר לקח עמו למראה עינים, אך לא שרתו אותו זולתי בהיותו בבית המלכות ובבקרו ביקורי-כבוד בבתי הגדולים, ומדי היות שנינו לבדנו בחדר ישלח אותם תמיד מעל פניו.

ואני שאלתי מאת האיש הגדול הזה כי ידבר לי אל המלך והפיק ממנו רשיון לצאתי, ויעש את שאלתי בלי חמדה, כאשר הגיד לי;  כי אמנם ניסה פעמים רבות לעצרני וגם אמר להיטיב עמדי מאד, אך אנוכי הבעתי לו תודה רבה על זאת ולא קיבלתי.

ביום 16 לחודש פברואר נפרדתי מאת המלך ומאת כל בית המלכות.  והמלך נתן לי מתת, כמאתים פונט אנגלי מחירה, וקרובו, איש מגני, הוסיף להעניק לי כהנה וכהנה, וגם מכתב המלצה נתן בידי אל אחד מרעיו בלאגאדו עיר המלוכה;  והאי אז מרחף על פני הר, כשני מילים הרחק מן העיר, ויורידו אותי מן היציע התחתון בדרך אשר העלוני.

וכל גבול הארץ, ממשלת מלך האי המעופף, ייקרא בשם באלני-בארבּי;  ושם עיר הממלכה, כאשר אמרתי למעלה, לאגאדו.  וכאשר דרכה רגלי על אדמת ארץ מוצקה, ויהי לי הדבר לעונג מה.  נשאתי רגלי ואלך בכל העיר ובלבי אין דאגה כי הייתי לבוש כאחד ילידי הארץ ובקי בלשון העם די דבר עמהם.  עד מהרה מצאתי את בית האיש אשר שוּלחתי אליו, ואתן לו את מכתב רעו מאצילי האי, ויאספני אל ביתו בטוב לבב.  והשר הגדול הזה, אשר שמו היה מוּנוֹדי, הקצה לי חדר בבית, שם התגוררתי כל ימי שבתי בארץ הזאת, וכל מחסורי ניתן לי ברוח נדיבה.

ממחרת יום בואי לקחני עמו במרכבתו לראות את העיר, והיא גדולה כחצי העיר לונדון;  אך בנין הבתים זר מאד ורבים בהם מטים ליפול.  האנשים אשר ברחובות היו נחפזים בלכתם, ומבטיהם פרועים ועיניהם קמות, ורוּבם לבושים קרעים.  עברנו דרך אחד השערים, מן העיר וחוצה, ונלך כשלושה מילין על פני השדה, שם ראיתי אנשים רבים עובדים את האדמה בכל כלי עבודה, אך לא יכולתי להבין מה הם עושים;  גם לא ראיתי להם כל תוחלת לדגן או לעשב, אף כי האדמה היתה טובה מאד למראה עינים.  לא יכולתי להבליג על תמהון לבי למראה הזרות האלה אשר ראו עיני בעיר ובשדה;  וארהיב עוד בנפשי לשאול מאת מדריכי כי יודיעני פשר דבר על אודות עבודת המוח והידים והפנים אשר ברחובות העיר ואשר בשדה, כי הן לא ראיתי כל פרי לעבודתם;  וגם, נהפוך הוא, מעודי לא ראיתי אדמה אשר ככה תיעבד ללא הועיל, בתים רעועים ומתמוטטים ככה, ואנשים אשר מראה פניהם ובגדיהם יביעו עוני ומחסור כאלה.

והשר הזה, מוּנוֹדי, היה מראשי עם הארץ, ויהי נציב מושל בלאגאדו מספר שנים;  אך שרי המלוכה רקמו עליו מזימות בסתר עד אשר הוסר ממשמרתו בגלל קוצר-יד.  אך המלך הלך אתו בדרכי נועם, כי ראהו כאיש אשר מחשבותיו טובות ורק רוח בינתו נקלה.

ויהי כאשר הבעתי כל רוחי על הארץ ועל יושביה, לא ענני כי אם בהגידו לי, כי עדן לא ישבתי בתוכם ימים רבים די חרוֹץ משפט;  וכי שונים העמים בעולם ודרכיהם שונות גם הנה;  ועוד דברי כוללים כאלה הנשמעים בענין כזה.  אך כאשר שבנו אל היכלו שאל אותי מה הבנין הזה בעיני, מה מצאתי בו דופי, ומה תלונותי על משרתיו, לבושם ומראיהם?  הוא יכול לשאול אותי בבטחה כזאת וכזאת;  כי כל אשר לו היה רב-תפארת, מסודר אף נעים.  עניתיו, כי חכמתו, מצבו ועשרו הרחיקו מעליו את המגרעות ההן אשר איולת וריש ינחילו לאחרים.  אמר לי, אם יש את נפשי ללכת עמו אל בית הקיץ אשר לו בשדה-אחוזתו, הרחק מן העיר כעשרים מיל, והיו לנו שם עת ומקום לשיחות כאלה.  הגדתי להוד מעלתו כי הנני לפקודתו לכל אשר יחפוץ;  ובכן יצאנו ממחרת ללכת שמה.

בדרך מסענו הראני את דרכי-המעשה הרבים אשר לבעלי השדות בעבודת אדמתם, ואשר בעיני נפלאו כליל מהבין;  כי לא ראיתי, זולתי במקומות מועטים מאד, כל שבולת וכל צמח עשב.  אך מקץ דרך שלוש שעות שוּנה המראה כוּלו: באנו אל חבל ארץ יפה מאד;  בתי אכרים נאוים וריוח בין בית ובין בית;  השדות סוּגים בגדרות, בהם כרמים, שדי-תבואות ואחוּ.  לא אזכור מראה נחמד לעינים מזה.  והוד מעלתו ראה והנה אוֹרו פני;  וייאנח ויאמר לי, מזה והלאה גבול נחלתו, וכמראה הזה כן יהיה עד בואנו אל ביתו.  בני ארצו לועגים לו ומלעיבים בו אל אשר אינו מכלכל דבריו בטוב ועל היותו מופת רע בממלכה;  ואולם רק מעטים מאד עושים כמעשהו, אנשים זקנים, מוזרים וחלשים כמוהו.

אחרי כן באנו אל ביתו, אשר היה באמת בנין הדר, בנוי על פי הטובים בחוקי הבנייה הישנים.  הבארות, הגנים, הנתיבות, המבואות והחורשות, היו כולם ערוכים במשפט נכון ובטוב טעם.  הללתי את כל אשר ראיתי, והוד מעלתו היה כלא שומע ולא שם על לב עד אחרי ארוחת הערב;  ואז, בהיותנו לבדנו ואין זר אתנו, הגיד לי, ופניו עצובים בדברו, כי דואג הוא פן יהיו עליו להרוס את בתיו בעיר ובשדה ולשוב לבנותם על פי דרך הארץ היום;  להשחית את מטעיו ולנטוע אחרים תחתיהם לפי משאלות העת החדשה, ולהורות גם את חוכרי אחוזותיו בדרך הזה, ולא – היה יהיה לדיבת-עם כי ייאמר לו מתגאה, פורש מן הציבור, מתהדר, נבער מדעת, הולך בשרירות לבו, ואולי גם יתבאש עם הוד-מלכותו.  גם, אמר, עליצותי לכל מראה עיני תחדל או תמעט אחרי הודיעו אותי פרטים אשר קרוב הדבר מאד כי לא שמעתים בחצר המלכות;  כי האנשים ההם נתונים מאד לרעיוני רוחם משׂוּם לב אל הנעשה פה מטה.

והנה תוכן דבריו בקצרה: כארבעים שנה לפנים עלו אנשים אל לאפוטה, לעשות מלאכתם או להשתעשע שם, ומקץ שבתם שם כחמישה חדשים, שבו ויביאו אתם שמץ דעת בהנדסה ורוב תהפוכות הבל אשר אספו בחפניהם שם במעונות הרוח.  והאנשים האלה בשובם ראו את כל הנעשה מטה והנה לא טוב, ויחשבו מזימות לשנות, להפוך ולחדש הכל, ממלאכת מחשבת ועד לשונות ועד כל מלאכת עבודה.  לדבר הזה הפיקו רשיון לכונן בלאגאדו בית-מדרש לעורכי-תכניות;  והרוח לבשה את כל העם, עד אשר אין בכל הממלכה עיר נחשבת למאומה אשר לא יהיה בה בית-מדרש כזה.  בבתי המדרש האלה מחבלים המורים תחבולות חדשות ודרכים חדשות לעבודת האדמה ולבּנייה, וחושבים מחשבות לעשות כלי עבודה חדשים לכל מעשה ולכל משלח-יד;  באלה, אומרים הם, יעבוד האחד עבודת עשרה אנשים;  ארמון גדול ייבנה שבוע אחד וחומר הבנין יהיה איתן לעולם באין כל בדק לחזק;  פרי האדמה יבשל בכל עת על פי תאות נפשנו ועשה מאה שערים על אשר הוא עושה היום;  ועוד כאלה וכאלה מזימות טובות, אשר תהיינה לברכה.  ורק זה רע, כי התכניות הטובות האלה טרם שלמו;  ועד כה ועד כה כל הארץ שממה, הבתים חרבים, העם חסר-כל, אין לחם לאכול ואין בגד ללבוש.  ובכל אלה לא תרפינה ידיהם כי אם, להיפך, מוסיפים המה לדבקה במזימותיהם ולענות בהן בכל לבבם ובכל נפשם, כי ידפקום גם התקוה גם היאוש;  ואך הוא, אשר איננו מן המעפילים, טוב בעיניו להוסיף לכת בדרך הישנה, לשבת בבתים אשר בנו אבותיו, ולעשות בכל ארחות החיים ככל אשר עשו הם, בלי לבקש לו חדשות.  ועוד מתי מספר, אנשי מעלה נכבדי משפחות, עשו כן גם המה, וכל העם בוזים להם ועוינים אותם, ויראות כשונאי מלאכת מחשבת, כבוערים, כריקים ופוחזים, הבוחרים לשבת על כליהם בחיבוק ידים מעזור לטובת ארצם.

השר הגיד לי, כי איננו חפץ להודיעני עוד פרטים כאלה ולעצור בזאת בעד העונג אשר יהיה לי אל נכון בראותי את בית המדרש הגדול, אשר יש את נפשו להביאני שמה.  רק אחת שואל הוא מאתי, כי אשים עיני על בנין הרוס, אשר על צלע הר אחד הרחק מזה כדרך שלושה מילים, וזאת אשר סיפר לי עליו: כדרך חצי מיל מביתו היתה לו טחנה טובה, אשר הניע אותה זרם נהר גדול, והטחנה נתנה לו די קמח גם לביתו גם לרבים מן השכירים היושבים באחוזתו.  וזה שבע שנים באה אליו אגודת מתכני-תכניות וייעצוהו להרוס את הטחנה הזאת ולבנות אחרת תחתיה בצלע ההר ההוא ולחפור שם תעלה ארוכה על הגבנון הארוך להיות למקוה-מים, והמים יוּבלו למעלה בצינורות ובמכונות והיו להניע את הטחנה;  כי הרוח המרחפת במרומים תעורר את המים ותכשירם יותר לתנועה;  וכי המים ברדתם במורד ההר, יניעו את הטחנה ביתר עוז מאשר יעשה זאת זרם הנהר ההולך במישור.  ואז, אמר, לא היה לב המלך טוב לו מאד, ורבים מאוהביו האיצו והפצירו בו על ככה, ובכן שמע אף הוא את עצת האנשים ההם;  מאה איש עשו במלאכה שנתים ימים ובאחריתה לא הצליחה, ומתכני התכניות שמו עליו אשמת הכשלון, הלכו להם וילעגו לו וילעיבו בו מאז והלאה;  וגם לאחרים יעצו לנסות כזאת ויבטיחום כי יצליחו במעשיהם, ותהיינה המסות והתקוות גם להם למפח-נפש.

מקץ ימים מספר שבנו העירה;  והוד מעלתו, אשר ידע כי לא טוב הוא בעיני האנשים ההם, לא אבה ללכת עמדי אל בית המדרש הגדול ויתן לי אחד מאוהביו אשר יובילני שמה.  השר הואיל להציגני כאיש המעריץ תכניות המתאוה לראות כל דבר והמאמין לכל דבר;  וגם לא היתה האמת כולה נעדרת בדבריו;  כי גם אני הייתי בנעורי במתכני תכניות.

 

פרק חמישי

גוליבר מבקר בבית המדרש הגדול בלאגאדו – תיאור בית-המדרש לפרטיו – המלאכות אשר עשו בהן המורים

בית המדרש איננו כולו בנין אחד, כי אם משך בתים רבים מזה ומזה לרחוב, בתים אשר היו לשמה ונקנו והוכנו לדבר הזה.

המשגיח קידם פני בנעימות, ואני הלכתי אל בית המדרש ימים רבים.  בכל חדר היה איש או אנשים מתכני תכניות;  ואני ביקרתי, כמדומה בחמש מאות חדרים.

האיש אשר ראיתי לראשונה היה דל-מראה, ידיו ופניו נגאלו בפיח, שער ראשו וזקנו ארוכים, סבוכים וחרוכים כה וכה.  בגדיו, כותנתו ועורו, כולם מראה אחד להם.  הוא עבד שמונה שנים להוציא קרני שמש מקישואים ולהביא את קרני השמש בצלוחיות סגורות וחתומות היטב, ובעת קור ישלחו אותן החוצה לחמם את האויר.  האיש הגיד לי, כי בעוד שמונה שנים, בזאת הוא בטוח, תהיה לאל ידו להמציא לגני המושל קרני שמש במידה נכונה;  אך התאונן באזני כי אוצרו דלל וישאל ממני כי אתן לו מאומה לאות, כי מחזק אני את ידי אנשי הרוח, וביחוד מאחר שמחיר הקישואים רב מאד בשנה הזאת.  נתתי לו מתת קטנה, כי אדוני נתן לי כסף לדבר הזה, מדעתו כי זה דרכם לשאול מאת כל הבא לראותם.

באתי אל חדר אחר, אך כמעט מיהרתי לשוב אחור, כי הלמני באוֹש נורא.  מורה הדרך האיץ בי ללכת הלאה, בהשביעו אותי בלחש לבל אבטא בשפתי דבר מר, להעיר אף וחימה, ועל כן לא נועזתי אף לעצור בנשמת אפי.  יוצר התא הזה היה הזקן בתלמידי בית המדרש.  מראה פניו וזקנו היה צהוב חיור;  ידיו ובגדיו מטונפים.  כאשר הציגו אותי לפניו חיבק לי בחזקה (כבוד אשר יכולתי לותר עליו).  מראשית בואו אל בית המדרש היתה עבודתו להוציא מצואת-אדם את המזון, כאשר היה בתחילה, בהפרידו את החלקים הרבים, בהעבירו את הצבע אשר קיבל החומר מאת המרה, בנדפו את הריח באד ובהסירו את הריר.  אחת בשבוע מקבל הוא מאת החברה כלי מלא גללי אדם כגודל חבית אחת.

ראיתי איש אחר עובד עבודתו לקלות את הקרח לאבק-שרפה;  הוא הראני מסה אשר כתב ללמד איך ירקעו את האש, ויש את לבבו להוציאה אל הקהל.

וארדיכל אמן היה שם, מלא רוח חכמה, אשר מצא דרך חדשה לבנות בתים, להתחיל מן הגג ולרדת ממנו ולמטה עד היסוד, באמרו כי שני רמשים חכמים, הדבורה והעכביש, גם הם עושים כן.

ואיש עיור מלידה היה שם ולו תלמידים רבים עיורים כמוהו;  ומלאכתם היתה למסוך צבעים לציירים, ומוֹרם לימד אותם להבדיל בין צבע לצבע בהמש אותם ובהריח בם.  מקרה רע היה לי, כי מצאתי אותם והנה הם נחשלים מאד בלקחם והמורה גם הוא שגה פעמים רבות.  האמן הזה נכבד מאד בעיניי כל אחיו וגם מחזקים הם את ידו לעבודתו.

בחדר אחר התענגתי מאד על אחד מתכן, אשר מצא תחבולה לחרוש בחזירים, לבלתי הוציא כסף על מחרשות, על בהמה ועל עבודה.  וזה דרך-העבודה: קבור יקברו בחלקת שדה, כדי מענית אחת, באמה ריוח ובאמה וחצי לעומק, בלוטי אלון, תמרים בטנים וכל מזון אשר הוא מאכל תאוה לחיה הזאת;  ואחר ישלחו כשש מאות חזירים או יותר על פני השדה, ובחפרם להם את מאכלם יהפכו את כל אדמת השדה והכשירו אותה לזרע, וגם ידשנו אותה בגלליהם.  אמנם, הנסיון הורה כי גם ההוצאות גם העמל גדולים מנשוא, ויבול השדה היה רק מעט או לא היה מאומה.  בכל זאת מאמינים הם בבטחה, כי יוכלו לתקן ולהיטיב מאד את ההמצאה הזאת.

באתי אל חדר אחר והנה הקירות והסיפון מלאים קורי עכביש תלויים סביב סביב, מלבד מבוא צר אשר יעבר-בו האמן.  בבואי אל החדר קרא אלי בקול רם אשר לא אפגע בקוריו.  הוא התאונן על אשר שגו בני האדם שגיאה רעה ימים רבים כאלה להשתמש בתולעי משי, בעת אשר יש לנו רמש-בית לרוב, הם טובים לאין ערוך מן התולעים ההם, באשר הם יודעים לעשות גם מעשה רוקם גם מעשה אורג.  ועוד אמר: בקחת את העכביש תחת תולעת המשי ייחשך כל הכסף היוצא על צביעת המשי;  ואני ראיתי ונוכחתי כי כן הדבר בהראותו אותי המון זבובים יפי-צבעים, אשר היה נותן טרף לעכבישים, ויבטיחני כי קוריהם ילבשו את צבע הזבובים;  ובהיות לו זבובים מכל הגוונים, קיוה להכין ארג לפי רצון איש ואיש, אם אך יימצא מאכל ראוי לזבובים, שרף ושמנים וכל חומר צמיג, למען יהיו חוטי הקורים חזקים ואמיצים[xli].

ושם היה חכם בחכמת הכוכבים, אשר קיבל על עצמו להתקין לוח מעלות השמש על השבשבת הגדולה אשר על גג בית-העיר, ולכוין את תנועות הארץ והשמש, לשנה וליום, לפי מהלך הרוח על כל תהפוכותיו.

התאוננתי על כאב-בטן קל אשר תקפני.  על זאת הביאני מורה-הדרך אל חדר אשר שכן בו רופא גדול הנודע לשם ברפאו את הכאב הזה בפעולות סותרות היוצאות מכלי אחד.  זוג מפוחים גדול היה לו, ובהם חרטום ארוך דק העשוי שן.  את החרטום הזה היה מכניס אל פי-הטבעת עד שמונה אצבעות לאורך, ובהפיחו במפוחים, אומר הוא, יהפוך את המעים לשלחופית יבשה.  אך בהיות הכאב קשה ומאריך יותר, הוא מכניס את החרטום בעוד המפוחים מלאים רוח, יפיח את הרוח אל קרב החולה, ואחר יוציא את הכלי למלא אותו רוח שנית, ודפק בבוהן ידו בחזקה על יסוד הכלי שלוש או ארבע פעמים;  הרוח הנוסף ינדוף ויחד עמו יצא הכאב (כמים העוברים במשאבה), ונרפא החולה.  אני ראיתיו מנסה את שני הדרכים האלה בכלב, אך לא יכולתי לראות כל תוצאות לדרך הראשונה.  אחרי הנסיון בדרך השניה, היתה החיה קרובה להתבקע;  היא נפחה נפיחה חזקה מאד אשר הלמתני קשה אותי ואת רעי אשר היו עמדי.  הכלב מת תחתיו, ואנחנו עזבנו את הרופא בהתאמצו להשיב רוחו אליו בכח הפעולה ההיא עצמה.

ביקרתי בחדרים רבים אחרים, אך אין את נפשי להלאות את הקוראים בספרי להם את כל הנפלאות אשר ראיתי, כי אוהב אנוכי לקצר.

עד כה ראיתי אך קצה בית המדרש, וחדריו הנותרים נועדו לגדולים בחכמה עיונית, ועל אלה אדבר דברים אחדים אחרי הזכירי עוד אחד מאנשי השם, הנקרא בפיהם "האמן הכולל".  הוא הגיד לנו, כי בילה שלושים משנות חייו בשומו את כל מחשבות לבו להיטיב את חיי האדם.  ולו היו שני חדרים גדולים מלאים חדשות ונצורות, וחמשים איש עושים במלאכה.  מהם ניסו לגבש אויר[xlii] למוצק, בהוציא ממנו את גרגרי המלחת ובעזוב את רסיסי-הנוזל אשר בו כי יסתננו;  אחרים ריככו את השיש למלאות בו כרים וכסתות;  אחרים הקשו פרסות סוס חי לאבן, לבל תדבק בהן הדלקת.  והאמן – הוא עמל בעת ההיא בשתי תכניות גדולות;  הראשונה, לזרוע את האדמה מוֹץ, אשר בו עצור, לפי דברו, כח-הזרע באמת, וגם הוכיח זאת במסות רבות, אשר בינתי קצרה מהשיגן;  השניה היתה, לבלול יחד, במתכונת ידועה, דבק, מחצבים וצמחים ולשום על עור שני טלאים קטנים למען עצור בצמר מצמוח;  והוא קיוה לגדל, בעוד שנות מספר תרבות צאן-קרחה בכל הממלכה.

עברנו אל האגף האחר אשר לבית המדרש, שם ישבו, כאשר אמרתי למעלה, ההוגים הגדולים בחכמה עיונית.

המורה הראשון אשר ראיתי, ישב בחדר גדול מאד, וארבעים תלמידים סביב לו.  אחרי אשר ברכנו איש את אחיו ראה והנה אני מתבונן היטב במסגרת גדולה אשר מילאה את רוב החדר לארכו ולרחבו, ויאמר אלי: אכן משתאה אתה לראותני עובד בתכנית אשר תהיה להיטיב את החכמה העיונית בדרך עבודת יד, כאשר במלאכת-מעשה.  אך עוד מעט וידעו כל בני האדם מה טוב ומה מועיל הדרך הזה;  ונפשי בחיי אברך, כי מחשבה גדולה כזאת עוד לא הגה לב איש מעולם.  הן הכל יודעים מה רב העמל והטורח בדרך אשר ילכו בו רוב האדם להגיע לחכמה ולאמנות;  בעוד אשר, על פי מזימתו אשר זמם, יוכל כל איש בער, במחיר לא רב ובמעט יגיעת בשר, לכתוב ספרים בפילוסופיה ובשירה, בדת ודין, בחשבון ובדעת אלהים בלי להעזר עזר מעט בעבודת-רוח או בהגיון.  האיש הוליכני אל המסגרת, אשר על צלעותיה עמדו כל תלמידיו טורים-טורים.  והמסגרת, עשרים רגל ארכה ועשרים רחבה, מוצבה בתוך החדר.  וצלעותיה חטובות-עץ מרובעות, כתבנית קוביה, אך אחדות מהן גדולות מעט מחברותיהן, וכולן מחוברות יחד בחוטים דקים.  חטובות העץ האלה היו מכוסות נייר, מודבק על כל עבריהן סביב;  ועל פיסות הנייר האלה היו כתובות כל המלים אשר ללשון הארץ, לכל נטיותיהן, מושגיהן ודרכיהן השונים, אך בלי כל סדר.  המורה העיר לי אוזן לראות ולשום לב למראה, כי ביקש להניע את המכונה.  על פי דברו אחזו התלמידים איש איש באחת מידות הברזל אשר היו מחוברות על שפת המסגרת סביב, ארבעים ידות, ויסבו את המכונה פתאום והנה כל מערכת המלים נהפכה לאחרת.  אז אמר לשלושים וששה מן הנערים לקרוא חרש את הטורים הרבים, כאשר נגלו על המסגרת;  וכאשר נמצאו שלוש או ארבע מלים יחד, אשר יכלו להיות חלק של משפט, קראו אותן בקול אל ארבעת הנערים הנותרים, הם "הסופרים".  העבודה הזאת נשנתה שלוש או ארבע פעמים, ומדי הסוֹב המכונה על סביבותיה העתיקו את המלים אל מצב אחר, כי חטובות-העץ המרובעות נעו עם המכונה מעלה ומטה.

שש שעות ליום עבדו התלמידים הצעירים את העבודה הזאת יום-יום;  והמורה הראני כרכים רבים בתבנית גדולה, כולם אוסף שברי משפטים;  את אלה אמר לחבר אחד אל אחד ונתן לבני האדם משפעת החומר הזה מערכת שלימה, כליל תורת כל מלאכת מחשבת וכל דבר חכמה ומדע;  אך עוד יוכלו להיטיב ולהחיש את המלאכה, אם ירים הקהל תרומות כסף לעשות חמש מאות מסגרות כאלה בלאגאדו ולהפעילן, והמורים המנצחים על המלאכה יתנו איש איש את אספי המלים אשר לו לקבוץ אותן לקבוצה אחת.

המורה הבטיחני, כי מלאכת מחשבתו זאת לקחה את כל לבו מנעוריו;  כי הריק אל מסגרתו את כל המלים הנמצאות בלשון, וכי חישב ואיזן וחיקר היטב את הערך אשר בין כל השמות, הפעלים, מלות-החיבור ויתר חלקי הדיבור אשר בספרים, זה לעומת זה.

הגדתי לאיש בענוות-רוח, כי מכיר אני לו טובה על אשר הואיל להודיעני את כל זאת;  גם הבטחתיו, כי אם יהיה אלהים עמדי והשיבני אל ארץ מולדתי אעשה לו שם כאשר אשר המציא, הוא לבדו, את המכונה הנפלאה הזאת.  הגדתי לו, כי אמנם אנשי החכמה באירופה הסכינו לגנוב איש מאת רעהו את החדשות פרי מחשבותם, ואחר ידונו ויתעשקו אלה עם אלה לדעת מי יצר אותן ראשונה;  ואולם אנוכי אשקוד ואשמור מאד להיות הכבוד לו לבדו ואין לזרים עמו.

אחר הלכנו אל בית הספר ללשונות, שם ישבו שלושה חכמים ויביאו עצות במה לתקן את לשון ארצם.

העצה הראשונה היתה לקצר כל אומר ודברים בהמוֹל את המלים בעלי הברות רבות עד היותן הברה אחת לבדה, ובהסיר את הפעלים ואת מלוֹת-החיבור והכנויים, כי הנה כל הדברים אשר יעלו על לב איש הם באמת אך שמות לבדם.

העצה השניה היתה לבלתי דבר עוד כל דבר;  היועץ עמד על זאת גם למען הבריאות גם למען הקיצור.  כי הלא גלוי וידוע, כי כל דבר אשר אנחנו מדברים, אוכל מעט מן הריאה ועוזר, אפוא, לקצר את ימינו.  ובהיות המלים אך שמות-חפצים, טוב לכל אדם לשאת בידו את החפצים הדרושים לו למען הביע את ענינו אשר ידבר בו.  הדבר היה קרוב להעשות, לטוב לבריאות ולהמעיט עמל וטורח, אך הנשים והבוערים בעם הקימו שאון ויאמרו לעורר את כל העם למרוד, אם לא יתנו אותם לדבר בפיהם ובלשונם, כאשר עשו אבותיהם;  זה דרך ההמון תמיד להתקומם כאויב לחכמה ולמדע.  ואולם רבים מן החכמים והנבונים מחזיקים בדרך החדשה הזאת, להביע את אשר עם לבבם לא בארשת שפתים כי אם בחפצים;  רק תקלה אחת בדרך הזאת, כי אם יש לאיש רוב מעשים ורוב ענין, עליו לשאת על שכמו צרור חפצים רבים, אם לא תשיג ידו לקחת לו משרת אחד או שנים לשרת אותו.  פעמים רבות ראיתי שנים מן החכמים האלה רובצים כמעט תחת משא צרורם, כרוכלים בארצנו;  ובפגשם איש את רעהו ברחוב, יורידו את הצרור מעל שכמם, יפתחו את אמתחותיהם והיה להם שיח ושיג יחדיו כשעה אחת, ואחר יעמסו את חפציהם ואיש את אחיו יעזרו לשום את המשא על שכמם, ונפרדו והלכו לדרכם.

אשר לשיחות קצרות – יוכל כל איש לשאת חפצים בחיקו ותחת אצילי ידיו, די צרכו;  ואילו בביתו הן לא תקצר ידו.  על כן החדר אשר ייועדו בו החברים המדברים בלשון-חכמה זאת מלא חפצים וכלים מכלים שונים, אשר נבחרו ונערכו להכין חומר למדברים בלי ניב שפתים.

עוד תועלת גדולה בלשון החדשה הזאת, כי תוכל להיות ללשון כללית, ושמעו אותה כל עמי התרבות, אשר כליהם וחפציהם דומים, או כמעט דומים אלה לאלה ואשר על כן בהראותם אותם איש את רעהו יראו ויבינו את שיחם על נקלה.  על פי הדרך הזאת יוכלו צירי הממלכות לבוא בדברים עם מושלים ועם שרים במדינות נכריות, אשר את לשונן אינם שומעים.

הייתי בבית הספר לחשבון, שם לימד המורה את תלמידיו בדרך חדשה, אשר אנחנו בני אירופה לא נוכל גם לתאר אותה בנפשנו.  חק-החשבון וביאורו נכתבו על עוגה קטנה, בדיו בלולה במיץ הפוגע במוח.  על התלמיד לבלוע את העוגה בטרם יטעם כל מאכל, ושלושה ימים לא יאכל כי אם לחם ומים.  כאשר תעוכל העוגה יעלה המיץ, והחשבון עמו, אל המוח.  אך עד כה לא נראו תוצאות התחבולה הזאת, אם באשר לא היתה התרכובת נכונה, אם בפשע הנערים, אשר נתעב להם הבלע הזה והם מתגנבים אל עבר אחר ומפלטים אותו מפיהם בטרם יפעל פעולתו;  גם לא יכלו עד כה להמריצם כי יינזרו מכל מאכל-תאוה שלושת ימים כדרוש.

 

פרק ששי

עוד על דבר בית המדרש – גוליבר מציע תיקונים, והצעתו מתקבלת בכבוד

בבית הספר למתכני תכניות מדיניות לא ניתנו שעשועים לנפשי, כי היו המורים בעיני סרי-טעם כולם;  ומחזה כזה מהלך עלי תמיד עצבות-לב.  האומללים האלה יעצו להטות את לב המלכים כי יבחרו להם את בחיריהם לפי יתרונם בחכמה, בכשרון ובדרכי-יושר;  ללמד שרים לשום לבם אל טובת הקהל;  חובתם לשלם לאיש כגמולו, כגודל כשרונו, כיקר-ערך פעולותיו;  להורות נסיכים, כי טובת עמם טובתם גם היא;  לבחור לכל משרה ופקידות אנשים אשר ידעו לעשות חובתם;  ועוד דברי חזון וחלומות אשר אין הליכות להם בארץ-חיים ואשר עוד לא עלו על לב איש מעולם;  ואלה נתנו תוקף בעיני לאשר נודע ברבים מאז, כי אין לך דבר זר ומוזר, אשר לא יימצאו לו גואלים בתוך הפילוסופים, ואשר לא יאמצו אותו להם כדבר אמת.

בכל זאת עלי לתת להם כצדקם ולהגיד, כי לא כולם היו בעלי חלומות כאלה.  שם היה איש חכם רב-תבונות אשר היה כיודע היטב הליכות ממשלה לכל דרכיה ולכל משפטה.  האיש המפואר הזה נתן את כל לבו, וגם הצליח מאד, למצוא תרופה לכל הנגעים ולכל הפגעים הדבקים במחלקות הממשלה הרבות גם ברפיון מאשרי-העם גם במשובת העם.  למשל, כל הסופרים וכל הוגי דעות קיימו וקיבלו פה אחד, כי כגוף הטבעי כגוף המדיני דרך אחד להם;  ובכן הלא ברור הדבר, כי יש לשקוד ולשמור על שלום שניהם וכי, בחלותם, גם דרך הרפואה אחת היא לשניהם.  ועתה הן ידוע כי סינאט, סוד גדולי ארץ, נפרע פעמים רבות ברוחות תוססות, מתפרצות, ורוחות רעות אחרות;  במדוי-ראש ועוד יותר במדוי-לב;  בפלצות ובעוית, בהתכוץ העצבים והגידים בשתי הידים, אך ביחוד ביד הימנית;  ברוח כהה, בלב סחרחר, בשגעון;  בספחת ממארת, במכה טריה, בחבורה מלאה מוּגלה מבאישה;  בגהוק מעלה אד חמוץ;  בבולמוס אכילה ובקשי-עיכול, ועוד כאלה וכאלה אשר אין צורך להזכירם.  ובכן היתה עצת החכם הזה, כי בהאסף זקני הסינאט יחד לאספה, יבואו רופאים ועמדו עליהם בשלושת ימי האספה הראשונים, ובכל יום ויום, כתום הויכוחים, ימששו לאיש איש מן הסינאטורים את הדופק;  והתבוננו ובחנו וחקרו ודרשו היטב על טבע המחלות השונות ועל דרך הרפואה, ואחר ישובו ביום הרביעי אל בית הסינאט ועמהם הרוקחים, נושאי סמי הרפואה הדרושים;  ובטרם ישבו אל השולחן יאכילו או ישקו איש איש מהם סם מרגיע, משלשל, ממרק, מאכל, מעצר, ממתיק, מרפה, תרופה נגד כאשר ראש, ירקון, אדישות, תרופה לפיקוח אזנים – איש איש כמחלתו;  ולפי פעולת הרפואות יכפילו, ישנו, יוסיפו או יגרעו במושב הבא.

התכנית הזאת איננה דורשת כסף רב, להיות למשא על העם, ולפי דעתי הקצרה יש בה מועיל להחיש את דברי הממשלה בארצות אשר בהן יש חלק גם לסינאט במשטר המדינה;  ליצור אחדות הדעות, לקצר את הויכוחים, לפתוח מספר פיות הסגורים עתה ולסגור המון פיות הפתוחים עתה;  לעצור בזדון-לב הצעירים, ולתקן את עיקשות הזקנים;  לעורר את הנדהם ולבלום את הנועז.

ואף גם זאת: הואיל ונשמעות תלונות רבות על בחירי המושלים, אנשי מעשיהם, כי כוח-זכרונם צר ודל, יעץ החכם ההוא, כי כל הבא אל השר היושב ראשונה במלכות לבקש דבר מעמו, והגיד לו את דברו, אמרות קצרות וברורות, והיה בצאתו מאת פניו יסטור לו בחטמו או יבעט לו בבטנו או ידרוך על היבלת אשר ברגלו, או ימשוך שלוש פעמים בשתי אזניו, או יקוב עורו בסיכה, או ידוש את זרועו עד אשר תשחיר ותכחיל, להיות לו מגן וצינה מפני השכחה;  ככה יעשה פעם בפעם כל ימי בואו לפני השר, עד אשר תנתן לו שאלתו או עד כי יוגד לו ברור כי לא תנתן.

גם זאת יעץ האיש, כי מדי הביע אחד הסינאטורים את אשר עם לבבו בשבתו במועצת-העם הגדולה, והגיש עצומותיו לחזק את דעו, יאלצו אותו להצביע להיפך;  כי אם ככה ייעשה תהיינה התוצאות לטובת העם.

וכי יריבו או כי יתוכחו אנשי-מפלגות בחזקה, גם לזאת עמו עצה ותחבולה לרצותם איש אל אחיו.  וזה הדבר אשר הוא יועץ לעשות: לקוח מאה מנהלים לכל מפלגה והעמיד אותם צמדים, כל אשר ראשיהם דומים איש אל אחיו בתבניתם.  ואחר יכרתו שני מנתחים מהירים את אחורי הקדקוד לכל צמד פעם אחת, וגם את המוח יחצו.  והדביק את חצי הקדקוד הכרות מראש אחד לראש רעהו, בן המפלגה האחרת, חליפות.  אם אך יהיו המנתחים אנשים מהירים במלאכתם, ייעשה הדבר יפה.  והתוצאות תהיינה שקט ברוח, מרפא במוח, רצון ויושר הגיון, הם הדברים הדרושים מאד לראשי האנשים החושבים כי מלאכוּת-אלהים עליהם לשמור ולכונן הליכות עולם;  ועל ההבדל במוח, בכמות או באיכות, בראשי המפלגות, הבטיחנו החכם, על פי הנסיון, כי כמוהו כאין.

שמעתי שני חכמים מתוכחים בחזקה לדעת איזה הדרך הישרה והטובה לאסוף כסף בלי להציק לתושבים.  האחד אמר לשום מס על כל עוון ועל כל כסלה;  ולהעריך את מתכונת הכסף ביד אנשים מן השכנים אשר ייבחרו לשופטים.  השני חיוה דעו להיפך: לשום מס על תכונות הגו והרוח אשר בהן יתהללו וייכבדו בני האדם;  ולפי מדרגת התכונות האלה באיש כן ירבה או ימעט ערך המס אשר יושת עליו;  והמשפט יהיה לאיש ואיש להעריך את המס לפי דעתו את נפשו.  הגדול במסים יושם על האנשים המרבים למצוא חן, מכל רעיהם, בעיני הנשים, והיה ערכו לפי טיב החסדים והטובות אשר היו להם מאתן, ולפי מספרם;  והם הם יתנו עדיהם על זאת.  גם על רוח שנינה, על רוח גבורה, על דרכי-נועם יעצו לשום מס כבד ולאסוף את המס כמשפט הזה, כי יעריך איש איש את נפשו ויגיד את אשר בו.  אך הכבוד, הצדק, החכמה, המדע, לא יהיו למס, כי הם דברים משונים כל כך עד כי איש לא יכיר אותם ברעהו ולא יעריך אותם בנפשו.

על הנשים יעצו לשום מס לפי ערך היופי והדר התלבושת, וגם להן תהיה צדקה, כאשר לגברים, להעריך לפי משפטן, אך אמונת-רוח, צניעות, טוב-טעם וטוב-לבב, את אלה לא יעריכו ולא ישימו עליהם מס, כי הכנסתו לא תמלא את הוצאות הגבייה.

ולמען הדביק את הסינאטורים אל בית המלכות להיות לבבם נאמן לו, יעצו לחלק את המשרות בגורל;  אך בראשונה יישבע איש איש מהם, כי יהיה בנאמני בית המלכות, אם יעלה עליו הגורל ואם לא;  ואשר לא עלה עליהם הגורל בפעם הזאת יוכלו לעמוד לגורל אחרי כן בהיות אחת המשרות פנויות.  ובכן יהיו האנשים אסירי-תקוה;  איש מהם לא יתאונן כי השלו אותו, ויאמרו אך מקרה הוא, והמקרה – שכמו רחבה משכם כל שר מדינה.

מורה אחר הראני גליון גדול ובו הוראות איך מגלים כל קשר וכל מזימה אשר ירקמו בסתר על הממשלה.  יועץ הוא את גדולי המדינה לבחון כל איש חשוד, לדעת מאכל שולחנו ועת אכלו;  על איזה צד הוא שוכב על מיטתו;  באיזו יד הם מנקים אחוריהם;  להתבונן היטב אל צואתם ולשפוט על מחשבותיהם ועל מזימותיהם על פי הצבע, הריח, הטעם החוזק או הרפיון, על פי דרך העכול הכבד או הקל;  כי בני האדם אינם נמרצים, רבּי-מחשבות, מעמיקי הגיון כאשר בעת שבתם על ה"כסא", והוא ידע זאת על פי הנסיון אשר ניסה פעמים רבות;  כי בתתו לבו במסיבות כאלה, בתור נסיון, לחקור לדעת איזה הדרך הטובה להרוג את המלך, היה צבע צואתו ירוק, אך כאשר חשב רק לעורר מרד או לשרוף את עיר-המלוכה היה הצבע שונה מאד.

הכל נכתב ברב-חריפות, היו בו הערות רבות, גם מענינות גם נכבדות לחכמי המדינה;  אך ראיתי והתבוננתי, כי עוד יש בהם חסרון.  וגם ערבתי את לבי להגיד זאת למחבר ולהציע לו נוספות אם טוב בעיניו.  הוא קיבל את דברי ברצון, אשר לא כדרך הסופרים, ואף כי הסופרים אשר ביוצרי תכניות, ויודיעני כי ישמח לשמוע את הדברים אשר אדבר אליו עוד להורותו.

הגדתי לו, כי בממלכת טריבּניה[xliii], אשר יושביה קוראים לה אגלינה[xliv], שם ישבתי ימים מדי נסעי למסעי, המון העם כולו הם מגלי נסתרות, יודעי-כל, מלשינים, מאשימים, דורשי משפט, עדי-תמיד, נשבעים שבועות, והמה והעוזרים על ידם כולם יחד שכורים לשרי הממשלה ולעושי דברם.  קושרי הקשר ורוקמי המזימות בממלכה הזאת הם אנשים המבקשים להם יד ושם בתור אנשי מדינה עמקי מחשבות;  לתת עוז ותעצומות לממשלה משתוללת;  לדכא או להסב את מרירות נפש העם;  למלא את אמתחותיהם כסף ענוּשים;  להעלות או להוריד את בטחון הארץ בעיני הקהל ככל אשר ישוה אל טובתם הפרטית.  בראשונה ייועצו יחד על האיש אשר ישימו אשם נפשו ונתנו אותו בקושרים;  ואחר יבקשו תחבולות עד אשר תמצא ידם לכל מכתביו וכתביו ואז יאסרו את בעל המכתבים באזיקים.  הכתבים ינתנו על יד אמנים המהירים מאד במלאכתם לעמוד על סוד מלים, הברות ואותיות;  הם יוכלו למצוא, למשל, כי עדת אווזים פירושו סינאט;  כלב צולע – אויב מתגנב לחדור;  דבר – צבא ערוך-מלחמה;  תחמס – נשיא ממשלה;  חלי השגרון – כוהן גדול;  עץ תלייה – מזכיר ממלכה;  נפה – גברת אשר בשער המלך;  מטאטא – מהפכה במדינה;  מלכודת-עכברים – משרה;  בור בלי קרקע – אוצר הממלכה;  שוקת – חצר מלך;  כובע ופעמונים – ידיד המלך;  קנה רצוץ – בית משפט;  חבית ריקה – שר צבא;  פצע ניגר – ההנהלה.

אם לא יצליחו בדרך הזאת, יש להם שתי דרכים אחרות טובות ממנה, אשר חכמיהם קוראים להן אקרוסטיקוס ואנאגרמה.  הדרך האחת היא למצוא בכל אות ראשונה רמז לדבר מדיני. נ – אומרת קשר;  ב – גדוד פרשים;  ל – צי על הים.  והשנית, בהחליפם את אותיות האלף-בית בכתב החשוד בעיניהם, הם מגלים את כל תעלומות המפלגה המתקשרת.  אם אכתוב, למשל, "תם אחינו הוכה זה עתה בטחורים", יוכל פרשן-אמן למצוא במשפט הזה, בהחליפו את אותיותיו, את המלים, "חזק – הקשר מתכונן – הגיע התור".  הדרך הזאת היא דרך האנאגרמה[xlv].

המורה הביע לי תודה רבה על הערותי אלה, ויבטיחני להזכיר את שמי בספרו לכבוד ולתהילה.

ואני בבלי היות לי דבר-חפץ בארץ הזאת אשר ימריצני להוסיף שבת בה עוד, נתתי את לבי לשוב לארצי, לאנגליה.

 

פרק שביעי

גוליבר עוזב את לאגאדו – בא אל מאלדונדה – לא היתה אניה מוכנה – הוא נוסע לגלוֹבּ-דוֹבּ-דריב – המושל מקבל פניו

יבשת הארץ, אשר בה הממלכה הזאת, משתרעת כמדומה, מזרחה עד קצה אמריקה, אשר איננו נודע, מערבה לקאליפורניה וצפונה לאוקיינוס השקט, כמאה וחמשים מיל מלאגאדו;  שם יש חוף טוב, ומסחר רב עם האי הגדול לוג-נג, אשר בצפון-מערב, כעשרים ותשע מעלות רוחב צפונה ומאה וארבעים מעלות אורך.  האי הזה, לוג-נג, מושבו כמאה מיל נגבה-מזרחה ליאפן.  וברית אמיצה בין קיסר יפאן ובין מלך לוג-נג, על כן מרבים לנסוע מן האי האחד לרעהו, ובכן היה עם לבבי גם אני לאחוז דרכי שמה בנסעי לשוב לאירופה.  שכרתי שני פרדים ומורה-דרך, אשר ינחני ואשר ישא את צרור חפצי המעטים.  אחרי כן נפרדתי מאת מגיני הנדיב, אשר הרבה להראותני טוב ואשר העניק לי מהונו ברוח נדיבה בצאתי.

בדרך מסעי לא קרה אותי כל מקרה ופגע, אשר יסוּפר.  כאשר באתי אל חוף מאלדונדה (כי זה שמו) לא היתה אניה נכונה לצאת ללוג-נג, וגם לא חיכו לה לימים הקרובים.  והעיר גדולה כמעט כפורטסמות.  עד מהרה התודעתי אל אנשים אחדים וגם אספו אותי בידידות.  איש אחד מנכבדי המקום הגיד לי, כי האניה המוּעדה ללוג-נג לא תצא שמה לפני חודש ימים וכי אוכל למצוא שעשועים לנפשי בעברי מעט אל האי הקטן גלוב-דוב-דריב, נגבה-מערבה מזה כדרך חמישה מילים.  אף אמר להלוות עלי, הוא ואחד מרעיו, וגם להמציא לי סירה קטנה טובה למסעי.

גלוב-דוב-דריב – מלה זאת פירושה, כנראה לי, אי-הקוסמים או המכשפים.  גודל האי כשלישית אי ואייט ואדמתו פוריה מאד;  וממשלתו ביד נשיא שבט אחד אשר כולם קוסמים.  אנשי השבט מתחתנים רק איש באחיו בן שבטו, והזקן בהם הוא הנסיך מושל הארץ ולו היכל תפארת וחצר, כשלושת אלפים אקר היקפה, והיא מוסבת גדר אבני גזית עשרים אמה גבהה.  ובחצר מחלקות מחלקות נבדלות לצאן ולבקר, לתבואות ולגנים. 

עבדי המושל העומדים לפניו אחרים הם למינם אשר לא כדרך כל הארץ.  ברוב חכמתו ודעתו במעשה-כשפים יש לאל ידו להעלות מקבר את כל אשר יחפוץ, ולשום אותו אל משמעתו עשרים וארבע שעות, אך לא יותר;  גם לא יוכל להעלות את המת האחד פעמיים אם לא עברו שלושה חדשים בין הקריאה האחת ובין השנית, בלתי אם בהיות לו דבר גדול ונכבד מאד.

באנו אל האי, בשעה אחת עשרה לפני הצהרים, ואחד האנשים אשר נלוו עלי הלך אל המושל וישאל ממנו כי יתן לאיש נכרי, המבקש לראות פניו, לבוא אל היכלו.  שאלתו ניתנה לו ואנחנו שלשתנו באנו בשער ההיכל ונעבור בין שתי שדרות אנשי משמר, והמה חומשים ומלובּשים על פי דרך עתיקה מאד, ובעמדתם היה דבר-מה, לא אדע אכנה, אשר סמר בשרי מפּחדו.  עברנו חדרים רבים, בין עבדים כאלה למינם, והם ניצבים מזה ומזה כראשונים, עד בואנו אל חדר-הפנים, שם השתחוינו שלוש פעמים, ענינו על שאלות מספר, ואחר הושיבו אותנו על שלושה כסאות ליד המעלה התחתונה במעלות כסא השליט.  והוא שמע את לשון באלני-בארבי, אף כי היתה שונה מאד מלשון אי-ממלכתו.  וישאל ממני ואספר לו על הקורות אותי במסעי, והוא ביקש להראותני, כי נכון הוא לדבר עמי פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ויור באצבעו וישלח מעל פניו את כל משרתיו;  לתמהוני הגדול נעלמו בן-רגע כחלום חזיון לילה בהקיצנו פתאום.  עמדתי משתאה ולא ידעתי נפשי, עד אשר הבטיחני השליט כי לא יקרני כל דבר רע;  וכראותי את שני חברי והנה לא שמו לבם למראה, כי הסכינו לראות כאלה, התחזקתי ואספר להוד רוממותו סיפור קטן מן המסות הרבות אשר נוּסיתי בהן במסעי;  אך עוד נע לבבי ועוד הבטתי אחרי פעם בפעם אל המקום אשר ראיתי את העבדים-הרוחות עומדים שם.  אחרי כן נכבדתי לאכול לחם עם המושל, ועדת-רוחות חדשה הגישה לאכול ותעמוד ליד השולחן לשרת.  חקרתי את לבי והנה אינני עוד נבהל כאשר בבוקר.  שהיתי בבית המושל עד עת בוא השמש, אך בקראו לי ללון בהיכלו ביקשתי מאת הוד רוממותו בענוות-רוח, כי יסלח לי אם לא אדרש אליו לדבר הזה.  אני ושני חברי לנוּ בבית איש בעיר הקרובה, היא העיר הראשה לאי הקטן הזה;  וממחרת שבנו לתת כבוד למושל, כאשר הואיל לצוות אותנו.

ככה בילינו באי עשרה ימים, בכל יום ויום היינו רוב היום עם המושל ובלילה בבית מלוננו.  ואני הסכנתי מהרה אל מראה הרוחות, ואחרי ראותי אותם שלוש או ארבע פעמים, לא התעוררתי עוד למראיהם;  ואם נשאר עוד מעט פחד בקרבי, גבר עליו חשק-לבבי לראותם ולשמוע את דבריהם.  כי הוד רוממותו, המושל, פקד עלי להעלות את כל אשר אבחר לקרוא בשם, אם מעטים ואם רבים, מכל המתים אשר מראשית ימי עולם ועד עתה, ולצוותם לענות על כל השאלות אשר ייטב בעיני לערוך אליהם;  אך השאלות תסוּבּינה רק על הדברים אשר קרו בימיהם הם.  ובזאת אוכל לבטוח: הם יגידו לי רק אמת, כי בארץ תחתיות אין כל חפץ בשקר.

הבעתי בענוות-רוח תודתי להוד רוממותו על החסד הגדול הזה.  ואנחנו היינו בחדר אשר ממנו נראתה החצר חזות יפה.  ובהיות לבבי נוטה מבראשונה להשתעשע במראות הוד וגודל, איויתי לראות את אלכסנדר הגדול בראש מחנהו, אחרי מלחמת ארבּלה[xlvi];  המושל הניע באצבעו והלז נגלה בשדה רחב-ידים, תחת החלון אשר עמדנו שם.  אלכסנדר נקרא לבוא החדרה;  את היוונית אשר דיבר לא יכולתי לשמוע כי אם בדי-עמל, כי היה בה אך מעט מן היוונית אשר דיברתי אני.  הוא הבטיחני, וגם נשבע בכבודו, כי לא הושם רעל באכלו, כי אם בקדחת מת, אשר תקפתהו מרוב שתותו לשכרה.

אחריו ראיתי את חניבעל עובר את הררי האלפים.  והוא הגיד לי, כי לא היה גם נטף חומץ בכל מחנהו[xlvii].

ראיתי את יוליוס קיסר ואת פומפיוס, איש בראש צבאו, נכונים להתגרות מלחמה האחד ברעהו[xlviii].  את יוליוס ראיתי מתנוסס בהוד אחרי מעשה-גבורתו הגדול אשר עשה לאחרונה.  אמרתי – ויירא סוד-הזקנים של רומא בחדר אחד גדול, וסוד נבחרי-עם אשר עמנו כיום – ממולו בחדר אחר.  ויהי הראשון בעיני כקהל גיבורים, בני-אלים;  והשני – כעדת רוכלים, גנבים, שודדים ואנשי מדון.  שאלתי מאת המושל ויעש בלהטיו ויעלו יוליוס קיסר וברוטוס ויקרבו ויעמדו לפנינו.  לבי הגה הדרת-כבוד למראה ברוטוס, אל תוי פניו הבטתי והנה כולם אומרים רוח יושר וגבורה, עוז-נפש ואומץ רוח, אהבת ארצו ובקשת טוב ושלום לכל האדם.  התבוננתי וארא לשמחת לבי, כי שני אלה נוהגים ידידות איש עם אחיו;  ויוליוס קיסר הגיד לי ולא כיחד, כי כל הגדולות אשר עשה בחייו לא ישווּ בדבר הגדול האחד אשר שם קץ לחייו.  נכבדתי להרבות שיחה עם ברוטוס;  ויגד לי, כי אבי אבותיו יוניוס[xlix] וסוקרטס, אפמינונדס[l] וקאטו הצעיר[li], סיר תומס מור[lii] והוא יושבים תמיד יחד;  חבורת-ששה, אשר כל דורות עולמים לא יוסיפו שביעי עליהם.

ומה אוסיף עוד להלאות את הקורא בספרי על כל המון אנשי המעלה אשר נקראו לעלות מקברותיהם להשביע נפשי המבקשת לראות את העולם עובר לפני לכל דורות קדם.  ויותר השבעתי עיני בהביטי אל משחיתי עריצים ואנשי-זרוע, משובבי החופש לעמים עשוקים ורצוצים.  אך לא אוכל להביע את כל שמחת לבבי בדרך אשר תתן שעשועים לנפש הקורא.

 

פרק שמיני

עוד על דבר גלוב-דוב-דריב – תיקוני שגיאות בדברי הימים הישנים והחדשים

נפשי ביקשה עוד לראות את הקדמונים אשר עשו להם שם בחכמתם ובדעתם, ואועיד יום אחד לדבר הזה.  שאלתי, ויבואו הומירוס ואריסטו בראש כל מפרשיהם;  ואולם אלה היו רבים מאד עד אשר נשארו מהם למאות עומדים בחצר ובמסיבי ההיכל החיצונים.  נשאתי עיני ואכירה מיד את שני אנשי-השם האלה, ולא רק הבדל הבדלתי אותם מתוך ההמון, כי גם הכרתי בין איש ובין רעהו.  הומירוס היה גדל-קומה ויפה-תואר, הולך קוממיות מאד אשר לא לפי שניו, ועיניו מהירות מאד וחודרות מאד, אשר לא ראיתי עוד כמוהן[liii].  אריסטו הלך שחוח, נשען על מטהו, פניו היו דלים, שערו דק ומועט וקולו נבוב.  ראיתי והנה שניהם זרים מאד לכל יתר העדה, ומעולם לא ראו אותם ולא שמעו עליהם דבר.  ואחד הרוחות, אשר לא אקראהו בשם, הגיד לי בלאט, כי המפרשים האלה עומדים תמיד הרחק מאד ממוריהם בארץ תחתית, כי יודעים הם כלימתם ועותתם, אשר ביארו את דברי החכמים לדורות הבאים ביאורי-תהפוכות.  הצגתי את דידימוס ואת אסטאתיוס[liv] לפני הומירוס והוא נשא פני להטות אליהם חסד, אשר אולי איננו שווה להם, הן ראה כי אין שאר-רוח בהם לתכּן רוח משורר.  אך אריסטו לא יכול לעצור ברוחו בהציגי לפניו את סקוֹטוּס ואת ראמוּס[lv] ובהודיעי לו את אשר כתבו עליו;  הוא שאל אותם הגם כל יתר העדה נבובי לב כמוהם?

אחר שאלתי מאת המושל ויעל את דיקארט[lvi] ואת גאסנדי[lvii], ואני הטיתי אותם כי יבארו תורותם לאריסטו.  הפילוסוף הגדול הזה הגיד ולא כיחד את שגיאותיו אשר שגה בחכמת הטבע, כי על כן נשען בדברים רבים על השערות כדרך כל האדם;  אף הביע דעו, כי גם גאסנדי, אשר חידש והמתיק את תורת אפיקורוּס ככל יכלתו, גם "המערבלות" אשר לדיקארט ייעזבו ברוב הימים והיו ככל ישן נושן.  גם לתורת הכוח המושך[lviii], אשר חכמי הדור דבקים אחריה מאד, ניבּא אחרית כזאת.  הוא אמר: שיטות חדשות בטבע אינן בלתי אם אפנות חדשות אשר ישתנו בכל דור ודור;  וגם השיטות אשר יוצריהן יכוֹננוּן, כביכול, על יסודות ההנדסה תפרחנה מספר הימים אשר נכונו להן וכבוא יומן תעבורנה עם כל בני-חלוף.

חמשה ימים ביליתי בשיחותי עם עוד רבים מחכמי קדם.  ראיתי רבים מקיסרי רומא הראשונים.  הטיתי את לב המושל להעלות את טבחי אליוגאבאלוּס[lix] למען יערכו לנו שולחן, אך לא יכלו להראות את תבונת כפיהם, בבלי היות להם חומר למלאכתם.  עבד אחד מעבדי אגזילאוּס[lx] עשה לנו קערת נזיד-אשפרתה, אך לא יכולתי לבלוע בלתי אם מלוא כף אחת.

שני האנשים אשר הביאוני אל האי נאלצו לרגל מלאכתם לשוב לשלושת ימים, והימים האלה היו לי לראות במתי-העת החדשה, אשר עשו להם שם בארצנו ובארצות אחרות באירופה בימי מאתים או שלוש מאות השנים האחרונות;  ובהיותי מעולם מעריץ מאד משפחות אשר יחש-אבות להן מקדם, שאלתי מאת המושל אשר יעלה לי כעשרה או שתי עשרות מלכים, אותם ואת אבותיהם עד שמונה או עד תשעה דורות למעלה.  אך תקותי נכזבה וגם היתה לי למפח-נפש;  כי תחת אשר יעמדו לפני שורה ארוּכּה כולם מעוטרים בכתר מלכות, ראיתי במשפחה אחת שני כנרים, שלושה חצרנים מתהדרים, וכוהן איטלקי אחד.  במשפחה אחרת ראיתי גלב, אב-מנזר, ושני חשמנים.  מכבד אני מאד מלכים נושאי עטרה ולכן לא אוסיף עוד לענות בענין עדין כזה.  אך על כבוד נסיכים, דוכסים, רוזנים, שרים, וכאלה, לא חרד לבי ככה.  ולא אכחד, כי גם נחת לא חסרה נפשי, בראותי כי יש לאל ידי לחשׂוף את הסגולות המיוחדות לכל משפחה ומשפחה, עד למקור מוצאן.  עתה ידעתי מאין היה למשפחה אחת סנטר ארוך;  מדוע העמידה השנית שני דורות של בני-בליעל ושני דורות אוילים;  מדוע היתה השלישית שפעת משוגעים כולה והרביעית אנשי מרמה;  איך היה הדבר אשר אמר פּוֹלידוֹר וירגיל על אחד הבתים הגדולים;  Nec vir fortis, nec foemina casta  (אין גבר איש-חיל ולא אשה צנועה);  איך היו האכזריות, הרמיה ומורך-לב לסגולות אופי, אשר משפחות ידועות הצטיינו בהן כשם שהצטיינו בשלטי-אבותיהן.  מי הביא ראשונה את נגע העגבת אל משפחה כבודה, אשר ירד מדור לדור ויהי למחלת שחפת לצאצאיהם.  אף לא יכולתי להתפּלא על כל זאת, אחרי ראותי כי ככה נפסקו שדרות הדורות על ידי עבדים, רצים, משרתים, רכּבים, קוּביוסטוסים, קצינים וגנבי-כיס.

ויותר מאלה היו לי דברי ימי העת החדשה לגועל נפש;  כי בחקרי חקירה נמרצה את כל הגדולים באנשי השם אשר היו בהיכלי-מלכים במאת השנים האחרונות, ראיתי מה נתעו בני האדם ביד סופרים מופקרים, לתלות את מעשי הגבורה ואת התשועות הגדולות – באנשים פחדנים;  את העצות המחוּכמות – באוילים;  תום ויושר – בחנפים;  אמונת-רוח – בבוגדים בארצם;  יראת אלהים – בכופרים;  צניעות – בעושי מעשי סדום;  את האמת במלשינים;  ראיתי רבים, צדיקים וטובים, נשפטו למות או לגלוֹת מן הארץ ביד שרי מלוכה גדולים אשר הפיקו זממם בשחיתוּת השופטים ובערמת מדנים;  ראיתי מה רבים בני בליעל העולים מעלה מעלה לכל משרה גבוהה אשר עמה אמונה וממשלה וכבוד ויושר;  מה רב חלקם של ריקים ונקלים, זונות, ומוקיונים, בעלילות אשר בהיכלי מלך ושרים, בסוד יועצים וזקני ארץ.  מה בזיתי בלבי לחכמת אדם ולתוּמת אדם בהיודע לי באמת המקורות והסיבות למעשים הגדולים ולמהפכות הגדולות אשר היו בארץ מאז, והמקרים הנקלים אשר בכוחם הצליחו!

שם נגלו לעיני קלון האנשים המתאמרים לכתוב את מסתרי דברי הימים, ונבלוּתם ובערותם;  האנשים המורידים מלכים רבים שאולה בכוס-רעל;  המספרים דברים אשר נדברו מלך וראש-שריו באין שלישי שומע ביניהם;  החושפים את מחשבות צירי הארצות ומזכירי הממלכות ואת כל צפוּן בחדרי משכיתם;  ולפגעם הרע נכשלים הם תמיד בשגיאות.  שם נגלתה לי באמת סיבת עלילות גדולות, אשר השתוממו עליהן בני האדם;  איך אשה זונה יכולה לשלוט בסתר-אוהל, וסתר-אוהל – במועצה, ומועצה – בסוד מחוקקים.  שר צבא אחד התודה באזני, כי גבר על אויבו במלחמה ברוֹך לבו ומנהגו האוילי;  ומפקד צבא-ים – כי הכה את אויביו במקרה, בלי דעת, בעוד עם לבבו להסגיר את הצי בידיהם.  שלושה מלכים התודו לפני, כי כל ימי מלכותם לא קירבו אף פעם אחת איש-רב-ערך, אם לא במשגה, או במעל אחד השרים אשר האמינו בו;  גם לא יעשו כזאת לו שבו לחיים שנית;  ובטוב טעם הוכיחו לי, כי כסא-מלכות לא יכּוֹן בלי עוול ואוון, יען כי הרוח הנכון, הבטוח, השקט, אשר היושר נותן בקרב איש, מכשול-תמיד הוא לדברי הממלכה[lxi].

ביקשתי לחקור ביחוד, איזה דרך הסבו אליהם אנשים רבים שמות-כבוד ואחוזות רחבות-ידים מאד;  ואני שמתי פני לחקור רק אנשים מבני העת החדשה, אך לא מבני הדור האחרון, כי נשמרתי לבלתי פגוע גם בכבוד בני הנכר (הקוראים הלא יבינו, גם בלעדי אגיד, כי לא על ארצי אני חושב בדבּרי דברי אלה).

אנשים רבים, אשר היו דרושים לי לדבר הזה, נקראו ויעמדו לפני, ואך בחנתי אותם כמעט והנה נגלה אלי מחזה נתעב אשר אם אהגה בו ומלאה נפשי תמרורים.  שבועות שוא, עושק עניים, שיחוד עדים, מעשי מרמה ופאנדאריזם[lxii], ועוד "רפיונות" כאלה, היו רק הקלות בתחבולותיהם, וגם אני עברתי על אלה, כיאות.  ואולם אחדים מהם התודו לפני, כי מקור גדולתם ועשרם היו מעשי-זמה ומעשי-סדום;  ואחרים – כי מסרו את נשיהם ובנותיהם לבושת;  ואחרים – כי בגדו בארצם או במלכם;  אחדים – כי נעזרו ברעל;  ורבים אחרים – כי עיותו משפט להשחית נקי וצדיק;  אקוה, כי יסלחו לי אם החדשות האלה אשר נגלו לי הטו אותי כמעט לגרוע מן הכבוד הגדול אשר הסכנתי לתת לאנשי המעלה, כאשר יאתה ליקר ערכם הדרת-כבוד מאתנו הנופלים מהם.

פעמים רבות קראתי על גמולות גדולות שגמלו אנשים למלכים ולארצות, ובכן ביקשתי לראות את בעלי הגמולות ההם.  חקרתי ודרשתי ויוגד לי, כי שמותיהם אינם כתובים ואינם נזכרים בכל מקום, בלתי אם מעטים מהם המתוֹאָרים בדברי הימים כאנשי בליעל, בוגדים באלוהים ובאנשים.  על הנותרים לא שמעתי מעולם כל מאומה.  כולם נגלו אלי שחי-עינים ולבושי-עוני;  הרבים בהם הגידו לי, כי מתו עניים ונעזבים, והנותרים – על במת מטבּח או על עץ-התלייה.

איש היה בהם, אשר מקרהו היה משונה מעט.  בנו, נער כבן שמונה עשרה שנה, עמד על ידו.  האיש הגיד לי, כי היה מפקד אניה שנים רבות;  ובמלחמת הים, אשר היתה ליד אקטיום[lxiii] הבקיע במערכת האויב הגדולה, הוריד תהומה שלוש מאניותיו הגדולות ויקח את הרביעית, ואך זאת היתה סיבה למנוסת אנטוניוס ולנצחון אוקטבינוס אחרי כן;  ובמלחמה הזאת נפל בנו יחידו, הנער בעומד בזה.  ויוסף עוד לספר לי, כי בסמכו על המעשה אשר עשה הלך אחרי המלחמה הזאת לרומא ויערוך בקשתו אל המלך אבגוסטוס לשום אותו מפקד על אניה גדולה, אשר מפקדה נפל במלחמה, אך המשרה ניתנה לנער, בן ליברטינה, אשר לא ראה את הים מעודו, והיה משמש את אחת מפלגשי הקיסר.  בשובו אל אניתו, השיאו אותו בעוון-אשמה כי הזניח את משמרת פקודתו, והאניה ניתנה על יד אחד הצעירים, משרתו-ידידו של פּוּבליקולה, משנה-שר האניות;  אז יצא אל אחוזתו הדלה, הרחק מרומא הגדולה, וישב שם עד יום מותו.  אביתי מאד לדעת האמת הדברים האלה אשר סיפר ואומר וייקרא אגריפס, אשר היה שר האניות במלחמה ההיא.  הוא בא ויחזק את דברי המפקד ועוד הוסיף לספר עליו דברים טובים, אשר הוא בענוותו החריש מהם או גרע מערכם.

השתוממתי לראות כי ככה מיהרו השחיתו האנשים את דרכם מאד בממלכה ההיא, בגלל חיי פאר ועונג אשר פרצו בה אך באחרית ימיה, ובעבור זה קטנה תמיהתי בראותי כאלה וכאלה בארצות אחרות, שם נשחתו ארץ ואדם עליה מימים רבים, שם הסב אליו המצביא-הראש גם את כל התהילה גם את כל השלל, בלי היות לו כל חלק וצדקה גם באחד מהם.

בהיות מראה האנשים אשר נקראו לעמוד לפני כמראיהם בחיים, עלו על לבבי מחשבות-עצב בראותי כמה התנוונו בני האדם על הארץ בימי מאת-השנים האחרונות האלה, איך מחלת העגבת בכל תולדותיה וכנוייה השחיתה בפני בני אנגליה כל קו, השפילה כל קומה, רופפה את העצבים, החלישה את העורקים ואת השרירים, הפכה כל פנים לירקון, ושמה את הבשר כמק.

השפלתי לבקש כי יבוא לפני אחד החילים האנגלים מגיני הארץ, מן הקדמונים, האנשים אשר עשו להם שם לפנים בתומתם, במאכלם ובמלבושיהם הפשוטים;  בהליכותיהם הטובות, ברוח החופש אשר נוססה בם, בגבורתם ובאהבתם את ארץ מולדתם.  ולא יכולתי לעצור בנהמת לבי בהעריכי את החיים ואת המתים אלה לעומת אלה, בראותי והנה כל הסגולות האלה, סגולות ילידי הארץ מקדם, חוללו בגלל בצע כסף ביד בני בניהם, אשר במכרם את דעותיהם ובהטותם את הבחירות לפי שרירוּת לבם נחלו להם כל סלף וכל משחת, אשר ידבקו בבאי שער המלך.

 

פרק תשיעי

גוליבר שב אל מלדונאדה – יוצא באניה אל ממלכת לוג-נג – נעצר שם עד בוא דבר מאת המלך – בואו לפני המלך – חסדי המלך על עבדיו

יום נסעי למסעי הגיע ואפּרד מהוד רוממותו, מושל גלוב-דוב-דריב, ואשוב, אני והאנשים אשר היו עמי, אל מלדונאדה, שם חכינו כשבועיים עד היות אניה נכונה ללכת ללוג-נג.  ושני האנשים, ועוד אחרים מלבדם, עשו עמי ברוח נדיבה ויכינו לי צידה לדרך ויבואו אלי אל האניה לראות שלומי.  חודש ימים ביליתי באניה במסעי זה.  וסער גדול קם ויהי עלינו לנטות מדרכנו מערבה, כששים מיל נדחפנו לפני הרוח.  ביום 21 באפריל 1708, באנו אל קלוּמג-ניג, היא עיר החוף בקצה דרום-מזרח לוג-נג.  כדרך מיל לפני העיר הורדנו עוגן ודרשנו באותות לאיש-סירה.  ובטרם תעבור כחצי שעה באו שני אנשי-סירה אל האניה והובילו אותנו בינות לסלעים ולגבנוני חול, מעבר מסוּכּן מאד, אל אגם רחב ידים, אשר גם צי יעבר-בו לבטח עד לפני חומת העיר.

ואנשים ממלחינו הגידו לאנשי הסירה, אם בזדון ואם בשוגג, כי נכרי אנוכי ומרבה לנסוע בארצות;  ואלה הגידו לפקיד בית-המכס, והוא הרבה העמיק לחקור אותי לדעת למה עליתי על החוף.  הפקיד דיבר אלי לשון באלני-בארבי, הלשון הנודעת לבני העיר הזאת רבת-המסחר, ואף כי לאנשי הים ולפקידי בתי המכס.  סיפרתי לו בקצרה מן הקורות אותי, ערכתי את ספורי ככל אשר יכולתי למען יערב עליו שיחי;  אך את ארץ מולדתי כיחדתי ממנו ואמרתי לו איש-הולאנד אנוכי, כי היה עם לבבי לנסוע ליפאן ואני ידעתי כי מכל בני אירופה רק אנשי-הולאנד לבדם יכולים לבוא בשערי הממלכה ההיא[lxiv], ובכן הגדתי לאיש, כי האניה אשר נסעתי בה נשברה בחוף באלני-בארבי ואני הוטלתי אל סלע ונאספתי אל לאפוטה, הוא האי המעופף (אשר שמע עליו פעמים רבות), ועתה הנני אומר לנסוע ליפאן, ואולי אמצא שם אניה הולכת להולאנד ושבתי בה אל ארצי.  הפקיד הגיד לי כי עלי להסגר עד בוא אליו דבר מחצר המלך;  עוד היום יכתוב שמה והוא מקוה כי ייענה בעוד שבועיים.  הובאתי אל מעון טוב, ועל הפתח עמד איש למשמר;  אך חפשי הייתי לצאת ולבוא בגן הגדול אשר על יד הבית, והאנשים היטיבו עמדי וארוחתי ניתנה לי כל הימים ההם מאוצר המלך.  ואנשים רבים הזמינו אותי לביתם, בבקשם לשמוע חדשות מפי, שהוּגד להם כי מארצות רחוקות אני בא, אשר לא שמעו את שמען מימיהם.

 שכרתי איש צעיר אשר בא עמי באניה, להיות לי למליץ;  והאיש הזה היה יליד לוּג-נג, אך ישוב ישב שנים אחדות במלדונאדה, והוא שומע את שתי הלשונות היטב.  בעזרתו יכולתי לשיח עם האנשים אשר באו לראות פני: הם ערכו אלי שאלות ואני עניתי.

ודבר המלכות בא ביום אשר חכינו לו, ובו רשיון להוביל אותי ואת האנשים אשר עמי אל טראל-דראג-דוּבּ או טריל-דרוֹג-דריבּ (כי, אם לא יתעני זכרוני, גם כך וגם כך היו מבטאים את שם העיר), ביד פלוגה אשר לה עשרה סוסים.  ואז לא היה עמי בלתי אם הנער המסכן, אשר הטיתי אותו לשרתני להיות לי למליץ, וגם נתנו לנו על פי בקשתי לאיש איש פרד לרכב.  וציר נשלח לפנינו, דרך חצי יום, להודיע למלך על בואי ולבקש מאתו כי יועיד לי את היום ואת השעה כטוב בעיניו ואכּבד לבוא לפניו ללחך עפר רגליו.  זה סגנון חצר המלך, ואני ראיתי כי לא אך דבר-שפתים הוא.  כי כאשר הוּבאתי לפני המלך, יומיים אחרי בואי, צוּויתי לזחול על גחון וללחך את הרצפה בדרכי;  אך יען היותי בן-נכר שמו לב לטאטא את הרצפה למשעי עד אשר לא דבק אבק אל לשוני.  ואולם זה היה חסד אשר נעשה עמדי לבדי, ולא עשו כן בלתי אם לגדולי-העם בבואם לפני המלך.  יתר על כן, יש אשר יעשו בזדון לפזר אבק על הרצפה, בהיות לאיש אויבים נמרצים בשער המלך. ואני ראיתי אחד גדול אשר היה פיו מלא אבק עד אשר לא יכול לדבר דבר בבואו לפני כסא המלך.  גם אין כל עצה וכל תחבולה, כי אם יירק איש לעיני המלך או אם ימחה פיו אחת דתו להמית.  ועוד זה ראיתי בשער המלך ההוא, דבר אשר לא אוכל להצדיקו;  בהיות עם לבב המלך לשלח אחד מגדוליו בדרך טובה אל בית-עולמו, יצוה לפזר על הרצפה אבק מיוחד אשר מות בו, וכי ילחך אותו האיש אשר עלה עליו הגורל מות ימות בארבע ועשרים שעות.  והמלך, אשר טוּבוֹ וחסדו גדולים מאד ונפש עבדיו יקרים בעיניו (ומי יתן והיה בדבר הזה למופת למלכי אירופה אשר יעשו כמוהו גם המה), יצוה בכל עת, אחרי עשותו משפט מות, להדיח מעל הרצפה כל שארית רעל;  ואם לא יעשו משרתיו את דברו זה, והיו צפויים לחמת המלך, וכלתה אליהם הרעה.  אני שמעתי אותו מצוה להכות בשוטים את אחד עבדיו, אשר היה עליו לשום לב, כי ידיחו את הרצפה אחרי משפט מות אחד, והוא הזניח זאת בזדון;  ואחד האצילים, צעיר רב-תקוות, אשר בא לראות פני המלך הורעל בהשתחוותו וימות, אף כי המלך לא חשב עליו רעה בפעם הזאת.  אך המושל הטוב הזה הואיל לסלוח לעבד ולגול מעליו את חרפת השוט, והעבד הבטיחו כי לא יוסיף עוד לעשות כן אם לא לפי פקודה ברורה.

הנה נטיתי הצדה, ועתה אשובה לספר את הקורות אותי.  כאשר זחלתי עד כארבע אמות לפני הכסא כרעתי על ברכי לאטי, הגעתי את מצחי אל הרצפה שבע פעמים, והבעתי את הדברים האלה אשר שׂמוּ בפי אמש: "אינקפלינג גלוֹפתרוֹבּ סקוּאוֹט סקראם בליהוֹפּ מלאשנאלט צווין תנוֹדבאלקוּף סלהיוֹפאד גורדלוּב אשט".  זאת הברכה אשר יברך את המלך, לפי חוקי הארץ, כל הקרב אליו.  וזה תרגומה: "יחי המלך, אשר הודו על שמים, אחד עשר ירחים וחצי אחרי שמש".  על זאת השיב המלך דבר ואני, אף כי לא הבינותי, עניתי כאשר ציווני: "פלוּט דרין יאלריק דוואלדוֹם פראסטראד מירפוּש", לאמור: "לשוני בפי רעי";  במבטא הזה ביקשתי רשיון להביא את מליצי.  אז הובא האיש אשר דיברתי עליו למעלה ובעזרתו עניתי על כל השאלות אשר ערך המלך אלי בשעה אחת.  אני דיברתי לשון באלני-בארבי ומליצי תירגם את דברי ללשון לוּג-נג.  המלך התענג מאד על חברתי ויצו לאשר על ביתו, הוא בּליפ-מארק-לוּבּ, ויכן לי ולמליצי מעון בחצר המלך, ומאוצרו נתן לי יום יום כסף למאכל שולחני ולכל מחסורי.

שלושה חדשים ישבתי בארץ הזאת, לעשות את רצון המלך, אשר הואיל להטות חסדו לי ויכבדני וייטיב עמדי מאד.  ואולם חשבתי לי ליתר חכמה וליתר צדק לבלות יתר שנותי עם אשתי ועם נפשות ביתי.

 

פרק עשירי

תהילת אנשי לוג-נג – בני אל-מות –  שיחות על אודותיהם בין המחבר ובין אנשים מגדולי הארץ

ואנשי לוג-נג דרכיהם דרכי-נועם ורוחם רוח נדיבה;  ואם אמנם גם בהם דבק שמץ גאה וגאון, חלק כל ארצות בני קדם, בכל זאת מקדמים הם בכבוד פני אורחים, ואף כי בהיות האורחים אנשים אשר ניתנו להם מהלכים בבית המלכות.  ולי היו מיודעים רבים בתוך אנשי המעלה, ובהיות המליץ תמיד על ידי, היו שיחותינו שעשועים.

ויהי היום ואני יושב במסיבת אנשים נכבדים, וישאלני איש אחד, אדם המעלה, הראיתי אחד מבני אל-מות אשר בארצם, הנקראים בפיהם "סטרוּלד-בּרוּג".  אמרתי: לא, וגם ביקשתי ממנו כי יבאר לי מה משפט השם הזה הנקרא על אנוש בן תמותה.  ויגד לי האיש כי יש, אמנם רחוק מאד, אשר יוולד ילד באחד הבתים ועל מצחו חברבורה אדומה עגולה, ממעל לגבת עינו השמאלית, והיא אות-אמת כי לא ימות לעולם.  גודל החברבורה כאגורת-כסף, אך ברוב-הימים תגדל ותרחב וגם מראה ישוּנה;  כי במלאת לילד שתים-עשרה שנה תיהפך לירוק, והיתה כן עד שנת חמש ועשרים, אז תיהפך לתכלת כהה;  בשנת החמש וארבעים תיהפך למראה שחור כשחור-פחם, וגדלה כשילינג אנגלי;  מאז והלאה לא תשתנה עוד.  האיש הגיד לי, כי הולדת ילד כזה רחוקה היא מאד, עד אשר איננו מאמין, כי יש בכל הממלכה למעלה מאלף ומאה בני אל-מות מזכר ועד נקבה;  מאלה יהיו, לפי חשבונו, כחמשים בעיר הממלכה, ובין הנותרים, אשר בכל הארץ המה, ילדה אחת כבת שלוש שנים;  בריאוֹת כאלה אינן מיוחדות לבית-אב או למשפחה, כי פעולת המקרה הן, וגם הילדים הנולדים לסטרוּלד-ברוּגים בני-מות הם כאחד האדם.

אגיד ולא אכחד, שמחה גדולה שמחתי בשמעי את הדבר הזה.  והאיש אשר הודיע את כל זאת שמע שפת באלני-בארבי, אשר לשוני מיהרה לדבר אותה היטב, ואני לא יכולתי להתאפק מהביע רוחי בדברים, אשר אולי היתה בהם גם שפת-יתר.  קראתי, כאיש אשר לבש רוח נלהבת: אשרי העם, אשר כל ילוֹד צפוי בו לגורל חיי עולם!  אשרי העם, אשר צדקת דורות ראשונים תעמוד חיה, למופת, ברבים מבניו, ואשר לו מורים נכונים ללמדו כל חכמת דורות מקדם!  אך מאושרים יתר מאד, לאין ערוֹך, הסטרולד-ברוגים ההם אשר, בהיותם מרחם נקיים מן הפגע הרע הנשקף על כל בני האדם, רוחם חפשי באין מעצור ובאין עקת-לב, אשר מקורם פחד המות תמיד!  הבעתי את תמהון לבבי על אשר לא ראיתי מאצילי בני אדם אלה בבית המלכות;  והן החברבוּרה השחורה על המצח אות נראה לעין הוא, אשר לא על נקלה יכולתי להתעלם ממנו;  והן הוד מלכותו, מושל חכם מאד, לא יוכל לפסוח על אנשים נבונים רבי כשרון כאלה לבלתי בחוֹר רבים מהם ליועצים.  ואולם, מי יודע, אם לא צדקת החכמים נשואי-הפנים האלה קשה מאד לאנשי בית המלך, אשר דרכיהם נשחתים ורוחם רוח פריצים.  ואנחנו ראינו גם שמענו רבות, כי אנשים צעירים יש והם חכמים בעיניהם ונמהרי-לב מאד מלכת בעצת זקנים נכוחה.  ואולם אחרי אשר הואיל המלך לקרב אותי אליו, אמרתי להגיד לו ביד מליצי, בלי התמהמה ובלי כסוֹת מאומה, את כל לבי על הדבר הזה;  ואם יואיל המלך לקחת עצה מפי ואם לא, אחת גמרתי בלבי, כי אחרי אשר אמר לי המלך פעמים רבות לשבת בארצו, אקבל את חסדו זה ברב-תודה ואבלה יתר שנותי בשיחות עם בני עליון אלה, הסטרולד-ברוגים, אם יואילו המה להושיב אותי עמהם.

והאיש אשר אליו ערכתי את דברי אלה, באשר שמע לשון באלני-בארבי (כאשר העירותי למעלה) הגיד לי, ועל שפתיו כמראה שחוק – שחוק רחמים על הנבער מדעת – כי נכון הוא ברצון להביא אותי בקהלם בכל עת מצוא, ויבקש מאתי רשיון לבאר למסיבה את הדברים אשר דיברתי.  הוא באר להם והם נדברו כאשר נדברו, בלשונם אשר לא שמעתי ממנה אף מלה אחת, גם במראה פניהם לא יכולתי להכיר את אשר עוללו דברי לנפשם.

האנשים החרישו מעט ואחר הגיד לי האיש, כי הדברים הנכוחים אשר דיברתי על האושר הגדול ועל כל הטוב והמועיל אשר לחיי אל-מות מצאו חן מאד בעיני רעיו ורעי (ככה טוב בעיניו לבטא בשפתיו) והם מבקשים לדעת מה היתה תכנית החיים אשר ערכתי לי אני לוּ עלה עלי הגורל להוולד סטרוּלד-ברוּג.

עניתי: נקל להכביר מלים על דבר-חפץ ורב-ענין אשר כזה, ואף כי לאיש כמוני, אשר השתעשע פעמים רבות בחזיונות על אשר הייתי עושה לו הייתי מלך, מפקד צבא או שר גדול;  וגם בדבר הזה, שויתי לנגדי פעמים רבות את כל המעשים אשר הייתי עושה ואיזה דרך הייתי מבלה את ימי חיי, לוּ ידעתי מראש כי אחיה לעולם.  ובכן, אמרתי, לוּ עלה עלי הגורל הטוב להוולד בן אל-מות, ואך הייתי מגלה אָשרי זה בהבחיני מה בין החיים ובין המות, כי עתה ביקשתי ראשונה בכל הדרכים והתחבולות להרבות לי הון ועושר.  אקבוץ על יד, אכלכל דברי בתבונה, ומקץ מאתיים שנה היה אהיה האיש העשיר בכל הממלכה.  שנית, אתאמץ מראשית ימי נעורי לשקוד על מלאכת מחשבת, חכמה ומדע, עד אשר אחכם ברוב הימים מכל יתר האדם.  שלישית, אכתוב זכרון בספר כל מעשה אשר נעשה וכל דבר אשר נפל בקהל, אתאר, בלי נטות-לב, את דרכי המושלים ושרי המלוכה לדורותם ואת כל אשר ראיתי והתבוננתי בהם.  אכתוב ברור את כל החליפות והתמורות אשר תהיינה ברוב הימים בחוקות החיים, בלשון, בתבנית הבגדים, במאכל ובשעשועים.  ובהיות לי כל אלה הלא אהיה אוצר חכמה חי, יועץ-פלא לעם, תוּמים ואוּרים.

וכי ימלאו לי ימי ששים שנה ומעלה לא אקח לי עוד אשה, אך דלתי לאורח אפתח, בלי לפזר הון.  משׂוֹשׂ-דרכי יהיה לפתח ולהדריך צעירים רבי-תקוה, אשׂכילם ואוֹרם מזכרונותי, מאשר ראיתי ומאשר ידעתי, ומדרכי אנשי מופת אחרים, כי אך טוב לאיש ללכת בתום וביושר גם בביתו גם בתוך קהל ועדה.  ואולם בחירי הקרובים אלי יהיו עדת אנשים כערכי, בני אל-מות כמוני;  מאלה אבחר כעשרה אנשים מן הזקנים עתיקי הימים ועד האנשים אשר כגילי.  וכל איש-מחסור בהם – ונתתי להם בתים לשבת מסביב לאחוזתי וארוחתם ארוחת-תמיד תהיה על שולחני;  גם מכם, בני-תמותה, אָבוֹר מתי-מספר, כל נכבד וטוב, אשר התהלכתי עמהם ימים רבים ולא אוכל להפרד מהם על נקלה, וכן אעשה גם לבניכם אחריכם;  כאשר יתענג איש על הפרחים צמחי-גנו המתחדשים שנה שנה, ולא ישית לבו לאבדן הפרחים אשר נבלו לפני שנה.

אני ורעי בני אל-מות נשתעשע בהודיע איש לאחיו את זכרונותיו, את אשר ראה או ידע או שמע כל הימים הרבים ההם;  נחוה דע על הדרכים הרעים ועל העלילות הנשחתות הפורצים בארץ מעט-מעט ונתקומם להם על כל צעד, בהזהירנו ובהורותנו את בני האדם;  והלקח הטוב אשר ניתן להם ודרכינו אנו, אשר נהיה בהם למופת, יעצרו בעד רעת האדם, אשר עליה יזעקו חמס כל אנשי צדק בכל דור ודור.

ועל כל אלה, הנה מה טוב ומה נעים לראות את כל המהפכות השונות העוברות על המדינות ועל הממלכות;  את החליפות ואת התמורות בתחתונים ובעליונים;  ערים עתיקות חרבות וכפרים חשוכים עולים להיות מושב מלכים;  נהרות אדירים נהפכים למי-אפסיים;  הים עוזב את החוף האחד עד היותו ליבשה ועולה על החוף האחר ומכסהו;  ארצות חדשות נגלות מני חושך;  עמים נאורים יורדים פלאים, ופראים עולים במעלות התרבות.  אראה במצוא את מעלות האורך[lxv], את תנועת-התמיד, את התרופה לכל מחלה[lxvi], ועוד חדשות גדולות נכללות בתכלית השלימות.

ומה נפליא לגלות עמוקות בהליכות הכוכבים אם נאריך ימים עד ראותנו בבוא הדברים אשר הגדנו מראשית;  אם נתבונן אל כוכבי-השבט, אל הליכתם קדימה ואל תשובתם, אל השתנות התנועה בשמש, בירח, בכוכבים!

כזה וכזה הכברתי מלים על המון דברי-חפץ אחרים אשר עלו על לבבי על נקלה בתאותי לחיי-עולם ולאושר אין-קץ תחת השמש.  כאשר כליתי לדבר ותוכן דברי תורגם לכל העדה, נדבר איש אל רעהו בלשון ארצם, ובדבּרם לא חשכו מפני גם צחוק.  ואחר הגיד לי האיש, אשר היה המליץ ביני וביניהם, כי רעיו ביקשו מאתו להאיר עיני בשגיאות אחדות אשר נכשלתי בהן באשר אני אדם, וכל האדם שוגה.  כי תרבות בני אל-מות אלה אך פרי ארצם לבדה היא, אין כמוהם לא בבאלני-בארבי ולא ביפאן;  הוא, האיש, ישב בהן בהכבדו להיות ציר של הוד מלכותו, וראה והנה תושבי הממלכות האלה רחוקים מאד מהאמין, כי אמנם יוכל להיות כדבר הזה;  כאשר גם אני השתוממתי בהגידו לי זאת ראשונה ואהי כשומע דבר אשר לא ייאמן כי יסוּפּר, בשתי הממלכות ההן, אשר בימי שבתו בהן הרבה שיחה עם יושביהן, ראה והנה אורך ימים משא-נפש כל האדם.  כי האיש העומד ברגלו בקבר עודנו מחזיק רגלו השנית בכל עוז על הארץ.  גם הזקן בבני אדם מקוה לחיות יום אחד יותר ורואה את המות כרעת-כל-הרעות אשר הטבע מאיץ בו תמיד לנטות מפניה.  רק באי לוג-נג אין האנשים מתאוים ככה תאוה עזה לחיים, יען היות בני אל-מות תמיד לנגד עיניהם למשל.

ועוד אמר לי האיש, כי הדמות אשר ערכתי לחיי עולם רחוקה מדרך תבונות ומדרך נכוחות, כי אין איש אשר יפתה לבבו לקוות, כי יהיה כל הימים בריא וחזק ועלומי-עולם מנת חלקו.  כי לא זאת השאלה, היבחר לו איש להיות תמיד בעצם ימי עלומיו, מאושר ובריא אולם;  כי אם איך יבלה איש חיי עולם בכל הרעות הבאות בעקב ימי הזקנה.  כי אם אמנם לא רבים יביעו בפיהם את תשוקתם לחיי עולם במסיבות קשות כל כך, בכל זאת ראה בשתי הממלכות ההן, בבאלני-בארבי וביפאן, והנה הכל מבקשים להרחיק את יום המות עוד, בכל אשר יאחר לבוא, וכמעט לא היה איש אשר ימות לרצונו, בלתי אם הציקו לו ויאלצוהו צרה ועינויים רבים מהכיל.  וישאל אותי האין דרך הארץ ככה גם במולדתי גם במדינות אשר עברתי בהן.

אחרי פתח-דברו זה תיאר לפני את בני אל-מות אשר בארצו, לכל משפטם.  דרכיהם כדרך בני תמותה עד מלאת להם שלושים שנה;  אחרי כן תלבשם רוח כהה ודוּכּאוּ ושחו ודלוּ מאנוש.  עצבם הולך ורב וכוחם הולך ודל עד היותם בני שמונים שנה.  הדבר הזה נודע לו מפיהם, הם הגידו לו;  כי בהולד רק שנים או שלושה מהם בדור אחד, מעטים הם מאד מדעת דרכיהם.  ובהגיעם לשנת השמונים, הנחשבת כתכלית מידת ימי האדם בארץ הזאת, ידבקו בם כל השגיונות והרפיונות אשר לכל יתר הזקנים, וגם אחרים כהנה וכהנה אשר מקורם בצפיה הנשקפה להם לבלתי מוּת עד עולם.  הם לא רק קשי עורף, רגזים, חמדנים, מרי-נפש, רברבנים, מרבים להג, כי גם אטומים מידידות ורגשי אהבתם לא ירחיקו לכת מאחרי נכדיהם.  קנאה ומשאלות-אין-אונים מושלות ברוחם.  הדברים אשר יעירו בם קנאה ביתר עוז הם חטאות הנעורים ומות הזקנים.  כי יתבוננו אל חטאות הנעורים – והנה גבול-עולם בינם ובין תענוגות בני האדם;  וכי יראו בהוביל איש אל קבר – והתמרמרו ונקוטו בפניהם על אשר אבדה להם כל תקוה לבוא אל חוף המנוחה גם הם.  אינם זוכרים כל דבר מבלעדי הדברים אשר למדו ואשר ידעו בנעוריהם או במיטב ימי שנותיהם, וגם באלה כוח זכרונם כושל מאד. ובכל ענין, על אמיתו ועל פרטיו, טוב לבטוח במסורת-העם מבטוח בטובי זכרונותיהם.  המאושרים בהם הם אלה אשר נבקה רוחם בקרבם משיבה וכוח זכרונם דלל כולו;  אלה זוכים לרחמים ועזר, באשר הם חסרים מידות רעות רבות הנמצאות ברעיהם למכביר.

וכי יקח סטרולד-ברוג אשה בת אל-מות, והיה בהגיע הצעיר בהם לשנת השמונים יופר הדבק בחסד המלכות.  כי טוב בעיני המחוקק להקל מעל האנשים, אשר נגזר עליהם בלי עוון לשאת על שכמם משא חיי עולם, ולא ישאו עוד גם בעול אשה נוסף על סבל משאם.

במלאת להם ימי שמונים שנה – כמתים הם נחשבים לכל דבר חוק ומשפט.  ביום ההוא יקומו נכסיהם לנחלה ליורשיהם, ורק מעט מרכושם שמוּר להם למחיתם;  והעניים בהם מחיתם על העם.  משנת השמונים והלאה לא יכשרו עוד לכל משרה ולכל כהונה;  לא יוכלו לקנות שדה או לקחת שדה בחכירה;  לא יקחו אותם לעדים לכל דברי דין, ואף גם לא לדברי גבולות.

בהגיעם לשנת התשעים נושרות שיניהם ושערותיהם;  חיכם לא יטעם עוד אוכל ומשקה והם אוכלים ושותים מכל הבא בידם בלי עונג, בלי אוות-נפש. כל מדוי הזקנה עומדים בהם, לא ירבו אף לא ימעטו.  בדבּרם שוכחים הם את שמות הדברים והאנשים, גם את שמות קרוביהם ומיודעיהם.  ובגלל הדבר הזה אינם יכול להתענג על דברי-ספר;  כי כוח זכרונם קצר מהנחות אותם מראשית משפט עד אחריתו;  ובכן ייבצר מהם גם השעשוע האחד הזה אשר עוד נותר להם מכל השעשועים.

בהיות לשון הארץ הזאת מתחדשת בכל עת, לא יוכלו בני אל-מות אשר לדור האחד לשמוע את שפת רעיהם בני הדור האחר;  ומקץ מאתיים שנה תקצר לשונם לערוך שיחה (זולתי במלים אחדות כלליות) אל רעיהם בני-התמותה;  ובכן יהיו בחייהם כנכרים בארצם.

אלה הדברים, לפי זכרוני, אשר הודיעוני על בני אל-מות הנקראים בפי יושבי הארץ בשם "סטרוּלד-ברוּג".  אחרי כן ראיתי חמשה או ששה בני דורות שונים, מבן מאתיים שנה ומעלה, אשר הובאו לפני פעם בפעם ביד אנשים מרעי;  ואולם אף כי הוגד להם כי הרביתי לנסוע בארצות וכי ראיתי תבל ומלואה, לא ביקשה נפשם לדעת דבר ולא שאלו אותי דבר;  ורק שאלו ממני ואתן להם סלוּמס-סקוּדאסק, לאמור: אות-זכרון, כי כן יערימו לבקש מתנה, יען כי החוק אוסר עליהם זאת איסור נמרץ, באשר העם מכלכל אותם, אף כי רק באיפת רזון.

הם נבזים ושנואים בעיני כל העם למחלקותיו.  וכי יוולד איש מהם תיחשב זאת אות לרעה ויום הולדתם ייכתב בספר הזכרונות בדרך מיוחד;  ואשר יבקש לדעת כמה ימי שני חייהם, יראה בספר הזכרונות, אשר אמנם לא שלחו בו יד זה יותר מאלף שנה, או אבד ברוב הימים והמהומות אשר היו בארץ.  אך הדרך הרגילה לחשב את מספר שנותיהם היא לשאול אותם את מי מן המלכים או האנשים הגדולים הם זוכרים, ולבקש אחרי כן את זמנם בספר דברי הימים;  כי ברור הדבר אשר המלך האחרון השמוּר בזכרונם לא ישב על כסא מלכותו אחרי מלאת להם שמונים שנה.

בכל המראות אשר ראיתי מימי לא היה מראה מדכא-רוח כמוהם;  ומראה הנשים עורר גועל נפש יותר מן האנשים.  מלבד הכּיעור הנלוה על הזקנה הרבה, היה מראיהן משחת הרבה יתר מאד, לפי רוב שנותיהן, אשר לא יתוֹאר במלים;  ובתוך שש נשים הכרתי על נקלה את הזקנה ביותר, אף כי לא היה הבדל ביניהן מעל למאה או למאתיים שנה.

נקל לקורא להאמין כי אחרי כל אשר ראיתי ושמעתי רפתה מאד תאותי לחיי עולם.  בושתי מאד על החזיונות הנעימים אשר חזיתי לי, ואמרתי בלבי: אין מיתה מן המיתות אשר ימציא מושל עריץ ואשר לא אמלט אליה ברצון מפני חיים כאלה.

והמלך שמע את כל הדברים האלה וישׂחק וילעג לי.  ויאמר: מי יתן ויכולת לשלוח שני "סטרוּלד-ברוּגים" אל ארצך להיות לעמך תרופה מפני פחד המות.  אכן, הדבר הזה אסור היה מטעם חוקת הממלכה, ולולא זאת כי עתה לא חסה עיני על עמלי ועל כספי ואקח אותם עמי.

ראיתי והתבוננתי כי חוק הממלכה הזאת על דבר בני אל-מות היו ערוכים בטוב טעם ודעת, וגם כל ארץ אחרת היתה עושה כן לוּ נמצאה במסיבות כאלה.

לולא החוקים האלה כי עתה היו בני אל-מות אלה, ברוב הימים ובאהבת הבצע אשר לזקנים, קונים את כל רכוש הארץ והעם, והיו תופשים בידיהם את כל השלטון, והואיל ולא יכשרו להנהגה היתה הארץ נחרבת כליל.

 

פרק אחד עשר

גוליבר עוזב את לוג-נג ומפליג ליפאן – משם הוא שב באניה הולאנדית לאמשטרדם, ומאמשטרדם לאנגליה

קויתי לשעשע מעט את נפש הקורא בדברים אשר סיפרתי על הסטרולד-ברוּגים, כי אכן שונים הדברים האלה מדברי יום-יום;  הן אני אינני זוכר כי קראתי כאלה באחד ספרי המסע אשר באו בידי;  ואם שגיתי הנה בזאת אצטדק כי כן משפט הנוסעים הכותבים את דברי מסעיהם, לחזור ולספר על דברים אשר היו ענין גם לנוסעים אחרים, ולא ייחשבו כמגנבי-דברים או כמעתיקי דברים איש מאת רעהו.

וגם אמנם רבים העוברים והשבים בין הממלכה הזאת ובין ממלכת יפאן הגדולה;  וקרוב הדבר מאד, כי סופרי יפאן סיפרו אם מעט ואם הרבה על בני אל-מות אלה;  אך אני לא עמדתי ביפאן כי אם מעט ולשון הארץ זרה היתה לי כולה, עד אשר לא יכולתי לחקור ולדרוש את הדבר.  אך אקוה, כי ההולאנדים, בראותם את דברי אלה, יבקשו וגם יוכלו למלא את אשר החסרתי.

הוד מלכותו פצר בי פעם בפעם לקבל משרה בהיכלו ואני באחד: לשוב לארץ מולדתי;  על כן הואיל לתת לי את רשיונו לנסוע, וגם כיבדני במכתב כתוב בעצם ידו אל קיסר יפאן, בו הזכירני אליו לטובה.  וגם מתת נתן לי: ארבע מאות וארבעים וארבעה מטבעות זהב גדולים (כי כן אוהב העם הזה מספרים דומים) ואבן-אודם, אשר מכרתי באנגליה באלף ומאה פונט.

וביום 6 למאי, 1709, ברכתי את הוד מלכותו ואת כל מיודעי בהפּרדי מעליהם.  והמלך הגדיל חסדו עמי ויצו עלי אנשים לשלחני עד גלאן גנ-סטאלד, היא עיר החוף אשר למלך בפאת דרום-מערב לאי.  מקץ ששת ימים מצאתי אניה מוּעדה להוביל אותי אל יפאן, ואעש דרכי חמשה עשר יום.  עלינו מן האניה אל עיר-חוף קטנה ושמה כּסאמוֹשי, בדרום-מזרח יפאן, ומיצר-מים הולך צפונה עד לשון-ים ארוּכּה, שם אידוֹ עיר המלוכה.  בעלותי העירה הראיתי לפקידי בית המכס את המכתב אשר הבאתי מאת מלך לוג-נג אל הוד מלכותו הקיסר.  והם הכירו היטב את החותם;  רחבו היה כרוחב כף ידי, ופיתוחיו – מלך מקים מעל הארץ עני נכה-רגלים.  וכשמוע זקני העיר את דבר המכתב קידמו פני כאחד השרים, מינו לי מרכבות ומשרתים וישאו את כלי אל אידו;  שם הובאתי לפני הקיסר, ואגיש לו את המכתב, אשר נפתח ברב-ענין וייקרא לפני הקיסר ביד מליץ;  אחרי כן הגיד לי המליץ בשם הקיסר לאמור: מה בקשתך ותנתן לך, למען אחיו מלך לוג-נג!  והמליץ היה איש הבינים לסחר היפאנים עם ההולאנדים, והוא התבונן בי ויכר מהרה כי איש אירופה אנוכי, על כן ביאר לי את דבר הקיסר הולאנדית אשר לשונו מיהרה לדבר אותה.  ואני עניתי, כאשר היה את לבבי מראש, כי סוחר הולאנדי אני ואניתי נשברה בארץ-מרחקים, ומשם נסעתי דרך הים ודרך היבשה עד בואי לוג-נג, מלוג-נג נסעתי באניה ליפאן, אשר ידעתי כי בני ארצי סוחרים אליה, כי אמרתי אולי יקרה אלהים לפני ושבתי עם אנשים מהם אל אירופה;  ובכן מפּיל אני תחינתי לפני הקיסר, אשר יצוה ויובילוני בטח עד עיר החוף נאגאסאקי.  ועוד שאלתי מאת הקיסר כי יעשה למען מגיני, מלך לוג-נג, ויפטרני מעשות את הדבר אשר נטל על בני ארצי, לדרוך על הצלב[lxvii];  באשר אך פגע רע השליכני אל ארץ ממלכתו ולא לסחור בארץ באתי.  כאשר ביארו למלך את בקשתי זאת, היה כמשתומם;  כי אני הייתי בעיניו ההולאנדי הראשון אשר שת לבו לדבר הזה, וכמעט לא האמין כי באמת הולאנדי אנוכי;  אך ראה ראה כי נוצרי אני.  ואולם בגלל הדבר אשר אמרתי, וביחוד להשביע רצון מלך לוג-נג בעשותו עמי אות לטובה, הואיל לתת לי כמעלות רוחי;  אך בערמה ייעשה הדבר ועל פקידיו יצוה להעלים עין ממני בעברי ולהיות כשוכחים.  כי הבטח הבטיחני נאמנה, אשר אם ייגלה סודי לבני ארצי ההולאנדים יתנקשו בנפשי להמיתני בדרך מסעי.  ואני הבעתי תודה למלך ביד המליץ, על חסדו זה אשר הפליא לי;  ואנשים מצבא המלך יצאו אז לעשות דרכם אל נאגאסאקי, והמפקד נצטוה להובילני בטח אל עיר החוף הזאת מלבד אשר קיבל הוראות בענין הצלב.

ביום 9 ליוני, 1709, הגעתי אל נאגאסאקי, מקץ מסע ארוך ורב-עמל ותלאה.  עד מהרה ארחתי לחברה עם מלחים הולאנדים אנשי אנית "אמבוֹינה" מאמשטרדם, אניה חזקה אשר הכילה ארבע מאות וחמשים טון.  אני ישבתי ימים רבים בהולאנד, כי למדתי בבית המדרש בלידן, ושמעתי היטב הולאנדית.  ולמלחים נודע מהרה מאין באתי באחרונה;  שאול שאלו אותי למסעי ולדרך חיי.  ערכתי לפניהם סיפור קצר ומקובל ככל אשר יכולתי – גליתי טפח וכסיתי טפחיים.  בהוֹלאנד ידעתי אנשים רבים ויהי נקל לי לבדוא מלבי שמות אנשים לאמור קרובי ומיודעי הם, אנשים מבני דלת-העם, ומושבם בנפת גלדרלנד. הייתי נכון לתת לרב-החובל (תיאוֹדוֹרוּס ונגרוּלד שמו) מחיר מסעי להולאנד, ככל אשר ישית עלי;  אך בשמעו כי חובש אני, לקח ממני מחצית המחיר אשר ישלמו כל הנוסעים, אך נטל עלי לעבוד עבודתו במלאכתי.  לפני רדתנו הימה שאלוני מלחים אחדים פעם בפעם אם עשיתי כטקס אשר הזכרתי למעלה.  ואני דחיתי אותם בקש באמרי: השבעתי רצון הקיסר ואנשי היכלו לכל דבר.  אך אחד המלחים, בן-בליעל, הלך אל קצין אחד וישלח אצבע למולי ויגד לו, כי עוד לא דרכתי ברגלי על הצלב;  אך הקצין אשר נצטוה להעבירני בשלום, הכה את הנבל במטה-גומא עשרים מכות על גבו;  מאז לא הוסיפו עוד להלאותני בשאלות כאלה.

במסעי זה לא נפל דבר אשר ראוי לספּרו.  הלכנו באניה ורוח צח נוהג בה, עד כף התקוה הטובה, שם עמדנו מעט די קחת מים חיים.  ביום 10 לאפריל, 1710, באנו בשלום לאמשטרדם, ולא נפקדו ממנו כי אם שלושה אנשים אשר חלו ומתו בדרך, ואיש אחד אשר נפל מן התורן הימה, על יד חוף גיניאה.

ביום 16 לאפריל באנו עד חוף אנגליה וממחרת עליתי על היבשה ואשובה ואראה את ארצי אשר רחקתי ממנה זה חמש שנים וחצי.  שמתי פעמי אל רדריף ואבוא שמה בשעה השנית אחר הצהרים ואמצא את אשתי ואת בני ביתי בריאים וטובים.

 

ספר רביעי

_____

מסע לארץ ההוּינהוּנים

_____

פרק ראשון

גוליבר נוסע כרב-חובל לאניה – אנשיו קוֹשרים עליו – אוסרים אותו ימים רבים בתא – מטילים אותו על שפת הים בארץ לא נודעה – הוא נוסע הלאה אל תוך הארץ – תיאור ה"יאהוּ"ים, חיה מוזרה – גוליבר פוגש שני ”הוּינהוּנים"

כחמישה חדשים ישבתי בביתי עם אשתי וילדי בטוב ובנעימים ולוּ ידעתי בחוֹר בטוֹב, כי עתה הייתי מאושר.  אך אני עזבתי את אשתי המסכנה בעודה הרה, כי נפתה לבי על השכר הטוב אשר הוצע לי לשמש רב-חובל לאנית "המזל", אנית מסחר חזקה, שהכילה שלוש מאות וחמשים טון.  ידעתי היטב לנהוג באניה ונפשי קצה במלאכת חובש, ואם גם יכולתי לעשותה בעת צורך, לקחתי אל האניה איש צעיר, חובש מהיר, ושמו רוברט פורפוֹי.

ירדנו הימה בפורטסמות ביום 7 לספטמבר, 1710;  ביום 14 לחודש זה פגשנו ברב-החובל פוֹקוֹק מבריסטול, בטנריפה, אשר הפליג אל מפרץ קאמפישי לכרות עצים.  ביום 16 לחודש הפריד רוח סערה בינו ובינינו;  אחרי שובי שמעתי, כי טבעה האניה ולא נמלט מכל אנשיה כי אם נער משרת.  הוא היה איש ישר וחובל מהיר, אך בוטח בלבו ועומד על דעתו בכל עוז, והדבר הזה היה לו למשחית, כאשר היה למכשול לרבים זולתו.  כי לוּ שמע בקולי, כי עתה אולי ישב בביתו בשלום עד היום כמוני.

מאנשי האניה מתו רבים בקדחת, ויהי על לאסוף אנשים אחרים מבארבאדוס ומן האיים אשר סרתי אליהם על פי הוראות הסוחרים אשר הייתי עושה דברם;  אך עוד מעט ראיתי כי לא טוב אשר עשיתי;  הרבים בהם היו שודדי-ים.  באניתי היו חמשים איש;  ועלי היה לסחר עם ההודים יושבי חבל הים הדרומי ולבקש חדשות ככל אשר אוכל.  האספסוף, אשר משכתי מכל הבא בידי, הדיח גם את אנשי ויחדיו קשרו קשר לתפוש את האניה ולשית ידם גם עלי.  גם עשו את אשר זממו ובבוקר יום אחד השתערו אל תאי, אסרו אותי יד ורגל ויזהירוני לבלתי התקומם להם פן ישליכו אותי הימה.  אמרתי להם: אסירכם אני והנני נכנע מפניכם.  השביעוני על זאת ואחר פיתחו מוֹסרי ורק רגלי האחת ריתקו בכבל ברזל אל מיטתי ושומר העמידו על פתח תאי ורובהו מוכן בידו, לאמור: אם ינסה להמלט – תמיתהו.  והם המציאו לי לחם ומים ואת האניה לקחו להם וישימו משטרם בתוכה.  מגמת פניהם היתה לפשוט על הים ולשלול את הספרדים.  אך לדבר הזה היו דרושים להם עוד אנשים.  והמה אמרו למכור בראשונה את הסחורה אשר באניה ולהפליג אחרי כן אל מאדאגסקר[lxviii] לצבוא צבא משם, כי רבים מהם מתו מיום אסרם אותי.  שבועות רבים נסעוּ נסוֹע וסחוֹר עם ההודים, ואנוכי לא ידעתי את דרך האניה, כי עצוּר הייתי בחדרי מחכה למות, כאשר איימו עלי פעם בפעם.

ביום 9 למאי, 1711, ירד איש מהם, ג'ימס וולש, אל תאי ויגד לי כי רב-החובל שלחוֹ להעלות אותי אל החוף ולהניחני שם.  התוכחתי עמו, אך לשווא;  אף גם לא הואיל להודיעני מי הוא רב-החובל החדש אשר שמו עליהם.  ובכן הדפוני אל הסירה ולפני צאתי נתנוני ללבוש את בגדי-החמודות אשר לי, אשר היו כחדשים, ולקחת צרור-בד קטן, אך לא כל נשק, מלבד חרב-צייד;  אך לזאת נשאו פני לבלתי חפש בכיסי בגדי, אשר שמתי בהם את כל כספי וכלי-חפץ קטנים.  והם חתרו בסירה כדרך מיל ואחר העלו אותי אל היבשה.  שאלתי מהם להגיד לי איזו ארץ היא, והם נשבעו כי אינם יודעים יותר ממני;  אך הגד הגידו לי, כי רב-החובל (כאשר נקרא בפיהם) גמר אומר להפטר ממני, אחרי מכרוֹ את סחורת האניה, באשר יפגשו ראשונה יבשה.  אחרי עלותי שבו מהרה מאחרי, ויעצו אותי למהר ולעבור משם והלאה, פן ידבקוני המים בגיאות הים, ובזאת נפרדו מעלי.

בצרת נפשי נשאתי את רגלי ואלך קדימה ועוד מעט דרכו רגלי על אדמה מוצקה, ואשב על תלולית להנפש ולבי הוגה לדעת מה אעשה.  כאשר החלפתי כוח כמעט, הלכתי הלאה לעבור בארץ, ועם לבבי היה להסגיר עצמי לכל פרא-אדם אשר יפקשני ראשונה, ולתת לו כופר-נפשי צמידים וטבעות-זכוכית וכל מעשי צעצועים, אשר יקחו בידם יורדי-הים בנסעם בגלילות ההם, ואשר גם אני הכינותי לי מהם.  ראיתי והנה הארץ חלקוֹת-חלקות שדה נבדלות וטורי-עצים ארוכים מפרידים בין חלקה לחלקה, והעצים אינם נטועים למישרים, אך גדלים בר;  ושפעת דשא-עשב סביב ושדי שבּולת-שועל לרוב.  הלכתי ועיני פקוחות על דרכי, כי יראתי פן תבואני שוֹאה ולא אדע או פן יוֹרוּני חץ פתאום מאחרי, מימיני או משמאלי, עד אשר הובילוני רגלי אל דרך סלוּלה, שם ראיתי מצעדי-אדם רבים, ועקבות פרות, אך הרבים בהם היו עקבות סוסים.  אחרי כן ראיתי בעלי-חיים רבים בשדה ואחד או שנים מהם יושבים על עצים.  מראיהם היה מוזר מאד, לא תואר ולא הדר, וינע לבבי כמעט, ואסתתר תחת אחד השיחים למען אוכל להתבונן בהם היטב.  אחדים מהם קרבו לבוא עד לפני המקום אשר נסתרתי שם, אז יכולתי לבחון ברור את דמוּתם.  את ראשיהם ואת חזיהם כיסתה שכבת-שיער עבה, שיער מסולסל או ישר;  וזקן היה להם כזקן-התיש, וגבת-שיער ארוכה יורדת להם על הגב ועל הרגל ועל כף הרגל מלפניהן;  אך על מוֹתר גום לא היה שיער, ויכולתי לראות את עורם והנה מראהו אמוּץ-צהוב.  זנב לא היה להם ואף לא כל שיער על אחוריהם, חוץ מסביב לפי-הטבעת, שם הצמיחו הטבע, לפי השערתי, למען הגן עליהם בשבתם על הארץ, כי כן יקחו עמדתם, פעם ישבו לארץ פעם ישכבו ולרוב יעמדו על רגליהם האחרונות.  מהירים היו לעלות על כל עץ גבוה ורם כחתוּלי-היער, כי היו להם צפרניים חזקות נטויות לפנים ולאחור וראשיהן חדים וכפופים;  ויהיו מקפצים ומדלגים ודוֹהרים קל מהרה להפליא.  הנקבות היו קטנות מן הזכרים;  שער-ראשיהן היה ארוך, ישר, ועל כל גויתן לא היתה כי אם כעין כשוּת רכה ודקה, מלבד אשר על פי-הטבעת ומקום הערוה.  שדיהן היו תלויים להן בין רגליהן הראשונות, ובלכתן הגיעו השדיים כמעט עד לארץ.  שער הזכרים והנקבות היה שונה למראה – אמוץ, אדום, שחור, צהוב.  כללו של דבר, לא ראיתי בכל מסעי חיה כעוּרה כמוה ולא חיה אשר היתה לי לתועבת-נפש כמוה.  אחרי אשר שׂבעה עיני לראות, פניתי משם בשאט-נפש ואלך הלאה בדרך הסלולה, כי אמרתי אולי אבוא אל סוכת אחד ההודים יושבי הארץ.  כמעט שעברתי משם והנה אחד הפראים האלה לקראתי, והוא הולך וקרב אלי ולא נטה ימין ושמאל.  וכראות אותי הפרא הנתעב התעותו כל יצורי פניו פעם בכה ופעם בכה וילטוש עיניו לי, כמו לא ראה כמראה הזה מעולם;  ואחר נגש וירם את כפו, אם לברכה ואם להרע לי – אינני יודע אל נכון.  אך אנוכי שלפתי חרבי ואך אותו באחוֹרי-החרב מכה נמרצה;  לא ערבתי את לבי להכותו לפי חרב, כי אמרתי פן יתעוררו עלי יושבי הארץ בשמעם כי הרגתי או פצעתי נפש אחת מבהמתם.  החיה חשה כאב, נסוגה אחור, שאגה שאגה גדולה ומרה ולקולה נאספו עלי מסביב עדת פראים כארבעים או יותר, מן השדה הקרוב הגיחו, והם נותנים עלי בקולם ומעותים פניהם לזעוה;  מיהרתי אל גזע אחד העצים ואשען עליו בגבי ובעופפי חרבי על פניהם הרחקתי אותם לבל יקרבו אלי.  רבים מזרע-מרעים אלה החזיקו בענפים מאחור ויקפצו אל העץ למעלה, ומשם החלו להריק את ציאתם על ראשי;  הצלתי את נפשי בהשעני היטב אל גזע העץ, אך כמעט נחנקתי מרוב הפרש אשר נפל עלי מסביב.

עודני עומד בקרב צרה והנה כולם נסים פתאום בבהלה איש אל עבר פניו;  אז מצאתי את לבי לעזוב את העץ ולאחוז דרכי, ואני משתומם לדעת מה זה היה להם שככה נבהלו נחפזו.  אך בהביטי אל שמאלי ראיתי והנה סוס הולך לאטו בשדה;  רודפי ראו אותו לפני וינוסו.  כבוא הסוס עדי התנודד מעט, אך בעוד רגע שקט ויבט אלי מלוֹא עיניו ואותות תמהון ניכרו בו.  פעמים רבות הקיף אותי ויתבונן אל ידי ואל רגלי.  ביקשתי ללכת לדרכי, אך הוא התיצב לנגדי, ואולם הבט הביט אלי בעינים מביעות רוך ונועם ולא ניסה לעשות לי מאומה רע.  ככה עמדנו רגעים מספר עמוד והבּט איש אל פני רעהו;  עד אשר הרהבתי עוז בנפשי ואשלח ידי אל ערפו ללטפו ואני מצייץ בשפתי ועושה כאשר יעשו הרכבים בהיות להם דבר עם סוס נכרי.  ואולם הסוס הזה היה כבוֹזה לנעימותי, הניע ראשו, נטה גבות עיניו וירם בנחת את רגלו הימנית להסיר ידי מעל ערפו.  אחד צהל בקול שלוש פעמים או ארבע, אך צלצלי-קולו היו שונים מאד מקול צהלת סוסים, עד אשר החילותי לדמות בלבי כי הוא מדבר אל נפשו בלשונו.

בעשוֹתנו כה וכה והנה סוס שני בא ויגש אל הראשון ברב ענין, וישיקו בנחת את פרסותיהם הימניות פרסה אל פרסה, ויצהלו פעמים אחדות זה לעומת זה, וחליפות נתנו לקולם עד היות לו קצב כעין הברות נפרדות.  וילכו משם והלאה צעדים מספר, כמו נכונו לשוחח יחד, הלוך ושוב על עקבם, כנועצים על דבר גדול, ועיניהם מוּסבוֹת אלי, כמבקשים לשמור עלי פן אמלט.  השתוממתי לראות מעשים והליכות כאלה לבעלי חיים נבערים מדעת, ואומר: אם לפי הערך הזה יחכמו תושבי הארץ, אין עם חכם ונבון כמוהם על פני האדמה.  זאת השיבותי אל לבי ואתנחם ואשים פני ללכת האלה עד אשר אמצא בית או כפר, או אנשים מיושבי המקום, ואת שני הסוסים עזבתי לשיחם ולשיגם.  אך הסוס הראשון, והוא ברוד-אמוץ, ראה אותי מתגנב ללכת, ויתן עלי בקולו קול נחרה, עד אשר דימיתי בנפשי להבין לרעו;  אז שבתי על עקבי ואגש אליו לשמוע את אשר יוסיף לצוות, אך התאמצתי לטמון בחוּבּי את פחדי, כי החילוֹתי לדאוג לפגע הזה ולחשוב לאחריתו;  והלא יאמין לי הקורא בהגידי כי לא שבעתי נחת במצבי.

שני הסוסים ניגשו אלי ויביטו בכובד-ראש אל פני ואל ידי.  הסוס האמוץ מישש את כובעי סביב-סביב בפרסת רגלו הימנית, וימעכהו כולו עד אשר היה עלי להסיר אותו מעל ראשי לישרו כבתחילה, והוא ורעהו (סוס שחרחר) היו כמשתוממים על זאת.  הסוס השני מישש כנף מעילי, ובראותם והנה הוא מרופה, תלוי על גווי, ויוסיפו עוד גם שניהם להראות אותות תמהון.  הסוס נגע בידי הימנית, ויהי כמשתומם לראות כי רכה היא וכי טובת-מראה היא, אך לחוֹץ לחץ אותה בחזקה בין פרסתו ובין עקבו, עד אשר זעקתי מכאב;  אז נגעו בי שניהם מגע רך וענוֹג.  גם נעלי וגרבי הביאו אותם במבוכה גדולה וימששו אותם פעם בפעם ויצהלו זה אל זה ויעשו אותות שונים, כאשר יעשה החוקר בבקשוֹ פשר דבר למראה חדש וזר.

בכלל היתה דרך החיוֹת האלה ביושר ובתבונה, בדעת ובחשבון, עד כי אמרתי בלבי: אכן מכשפים הם, אשר השתנו ככה למצוא חפצם, ובפגעם איש נכרי בדרך אמרו לשחק בו, ואולי גם השתוממו באמת לראות איש שככה שונה הוא בלבושו, בדמותו ובמראהו מן האנשים יושבי הארץ הרחוקה הזאת.  בהיותי בטוח כי נכון משפטי זה, מצאתי את לבי לערוך אליהם את הדברים האלה: "אדוני, אם מכשפים אתם, כאשר יש לי יסוד לחשוב, הלא תשמעו שפת כל לשון;  ובכן אני מרהיב בנפשי עוז להגיד להדר-כבודכם, כי אנגלי מסכן אני, אשר מזלי הרע הטילני אל חוף ארצכם;  ואני מפיל תחינתי לפני האחד מכם, כי יתנני לירכב על גבו, כעל גב סוס אמת, עד בואי אל אחד הבתים או הכפרים ומצאתי מנוחה.  ואני אשיב לכם גמול על טובתכם בהקריבי לכם מנחה, את הסכין ואת הצמיד האלה"  (ובדברי – הוצאתי אותם מתיקי).  שני היצורים עמדו מחרישים ויהיו כמקשיבים רב קשב לדברי;  ובכלותי לדבר צהלו חליפות זה על זה, כמו נדברו על ענין נכבד מאד.  ראיתי ואתבונן כי לשונם הביעה היטב רגשי-לב-ונפש, וכי נקל להפריד מליהם לאלפא-ביתא מלהפריד את המלים אשר ללשון סין.

אזני שמעה ותבחן פעמים רבות את מלת יאהו, אשר שב עליה איש איש מהם פעם בפעם;  ואף כי לא ידעתי מה היא, התאמצתי לשנן לי את המלה הזאת בעוד שני הסוסים נדברים זה אל זה;  וכאשר החרישו אימצתי לבבי והבעתי בקול רם את מלת "יאהוּ" וגם התאמצתי ככל יכלתי לחקות קול צהלת סוס, ויהי הדבר הזה לתמהון שניהם, כאשר נראה עין בעין;  והסוס האמוץ הביע את המלה הזאת פעמיים, כמו ביקש ללמדני את המבטא הנכון;  ביטאתי אחריו היטב ככל אשר יכולתי, ועם לבבי ידעתי כי אני הולך וטוב, אף כי עודני רחוק מאד מן השלימות.  אז בחן אותי רעהו במלה אחרת, אשר קשה מאד לבטא אותה בשפתים, אך אם נעתיק אותה בכתבנו יהיה מבטאה הוּינהנם.  במלה הזאת לא הצלחתי כבראשונה, אך לאחר שניסה אותי במסה עוד פעמיים-שלוש השכלתי לבטא גם אותה, והמה שמעו גם תמהו על כשרוני.

אחרי אשר נדברו עוד דברים אשר שערתי בנפשי כי הם מוּסבּים עלי, נפדו שני הרעים ובהפרדם השיקו את פרסותיהם אחת אל אחת כאשר עשו בהפגשם, והסוס האמוץ נתן לי אות כי אלך לפניו.  חשבתי לי לחכמה לעשות רצונו עד יימצא לי מנהל טוב ממנו.  כאשר ניסיתי ללכת אט, קרא ההוּוּן-ההוּוּן.  נחשתי את אשר בלבבו והודעתיו באותות כי עיף אנוכי ואין בי רוח להרחיב צעדי;  אז יעמוד תחתיו מעט לתת אותי להחליף כוח.

 

פרק שני

גוליבר הובל עלידי הוינהנם אחד אל ביתו – תיאור הבית – קבלת פני גוליבר – מזון ההוינהנם – מצוקת גוליבר מאין בשר – לסוף הוקל לו – מאכלו בארץ הזאת

אחרי לכתנו כדרך שלושה מילים, באנו אל בנין ארוך עשוי עצים תקועים בארץ וקלועים מעשה-שׂבכה;  הגג היה שפל ומכוּסה קש.  מעט-מעט שבה נפשי למנוחתה ואוציא צעצועים שונים, אשר יביאו הנוסעים בידם לתת מתנות להודים הפראים באמריקה ובארצות אחרות;  כי באלה קויתי להטות את לב נפשות הבית עלי לטובה.  הסוס נתן לי אות לבוא אל הבית ראשונה.  ראיתי והנה חדר רחב-ידים ולו קרקע חלק עשוי טיט, ומתבן ואבוּס על פני כל ארכו מצדו האחד.  ושם שלושה סיחים ושתי סיחות, והם לא אכלו, כי אם מקצתם ישבו לארץ נשענים על שוֹקיהם, ואני ראיתי ואשתומם על זאת;  ועוד יותר השתוממתי לראות את הנותרים עושים את מלאכת הבית.  והם היו בעיני ככל הבהמה.  אך המראה הזה נתן עוז למחשבתי אשר עלתה על לבי בראשונה, כי העם אשר יכול לאלף ככה בהמות נבערות מדעת – אין נבון וחכם כמוהו בכל העמים אשר על פני האדמה.  והסוס האמוץ בא אחרי, ובבואו חשׂך את דרי הבית מעשות לי מאומה רע.  הוא נתן עליהם בקול צהלתו פעמים רבות כנגיד ומצוה, והם ענו בקול.

מהלאה לחדר הזה היו עוד שלושה חדרים מלוֹא אוֹרך הבית, אשר יבואו אליהם בשלושה פתחים, מקבילים איש אל אחיו.  עברנו דרך החדר השני אל השלישי.  הסוס האמוץ עבר לפני ולי נתן אות לחכות;  חכיתי בחדר השני, ואכין את המנחה לבעל-הבית ולבעלת-הבית;  שני סכינים, שלושה צמידים עשויים פנינים מזויפות, ראי קטן ורביד חרוזי זכוכית.  הסוס השמיע קול צהלה שלוש או ארבע פעמים, ואני ציפיתי לשמוע קול אדם עונה, אך לא שמעתי בלתי אם קולות כאלה, רק קול אחד או שנים היו דקים מעט מקולו.  אמרתי בלבי, אכן בעל הבית איש נכבד באנשי המקום, כי על כן עשו הנה והנה ברב-ענין עד אשר אוּכל לבוא לפניו.  אך לזאת השתומם לבי בקרבי: איש המעלה – וכל משרתיו היו סוסים!  אז פחדתי אם לא תעה לבבי מרוב עמל ותלאה.  קמתי והתבוננתי סביבי בחדר אשר נשארתי בו לבדי;  הוא היה ערוך כראשון, ורק ביתר פאר.  העברתי ידי על עיני פעם בפעם, אך המראות אשר ראיתי לא סרו מנגד פני.  צבטתי זרועותי וצלעותי להעירני, בחשבי אולי חולם אני.  אחרי כן אמרתי, אין זאת כי מעשי קסמים ולהטים אלה.  אני טרם אכלה לחשוב מחשבות והסוס האמוץ בא אל הפתח ויתן לי אות ללכת אחריו אל החדר השלישי, שם ראיתי סוּסה יפה ושני סיחים יושבים על מחצלות-קש עשויות יפה ונקיות.

כבואי החדרה קמה הסוסה מעל המחצלת ותגש אלי ותבחן בשום-לב את ידי ואת פני, ואחר הביטה אלי מבּט מלא בוז, ותפן אל הסוס ואשמע את מלת יאהוּ ההולכת ונשנית על פיהם, ואז עוד טרם אדע מה זאת, אף כי היא המלה הראשונה אשר למדתי לבטא בשפתי.  אך עוד מעט נודע לי – וחרפּה שברה לבי מני אז והלאה;  כי החל הסוס לתת לי אות בראשו ולקרוא ולשנות מלת ההוּוּן, ההוּוּן, כאשר עשה בדרך, ואבין כי הוא מצוה אותי ללכת אחריו.  ויוליכני אל החצר, ושם בנין שני רחוק מעט מן הבית.  באנו שמה וארא והנה שלושה יצורים נמאסים כאשר פגעתי בראשונה אחרי עלותי אל החוף, והם אוכלים שרשי עץ ובשר-חמורים וכלבים מתים, ופעם גם בשר פרה אשר מתה בחליה או במקרה.  והם היו קשורים בערפּם בנצרי-ערבים חזקים ואסוּרים אל העץ;  את אכלם החזיקו בצפרני רגליהם הקדוּמניות ויטרפו אותו בשיניהם.          

הסוס בעל הבית ציוה את אחד הסוסים משרתיו, עייר אדמוני, ויתר את הגדול ביצורים האלה ויקחהו אל החצר, ויקריבו את החיה ואותי אחד אל אחד, והאדון ומשרתו הביטו אלינו הבט והעריך את פנינו אלה לעומת אלה, ואחר שבו הביעו פעמים רבות מלת יאהוּ.  מי ימלל את רגש הזעוה והתמהון אשר היה לי בהתבונני אל החיה הנתעבה הזאת והנה דמותה כולה דמות אדם;  אמנם, פניה היו שטוחים ורחבים, האף מעוך, השפתים גדולות והפה רחב;  אך הן האותות השונים האלה נמצאים המה בכל העמים הפראים, אשר קצבי פניהם מתעותים יען תתם את עוליהם (צ"ל: עולליהם – הקלדנית) לשכב ולהתגולל על הארץ, או יען נשאם אותם על שכם ופניהם נלחצים אל גב אמם.  הרגלים הפונות קדימה אשר ל"יאהו" לא נבדלו מידי בלתי אם בהיות צפרניהן ארוּכוֹת יותר, וכפּותיהן גסות ושחרחורות, וגבי-הכפּות שעירים מאד.  גם רגליהם דמו לרגלי ונבדלו מהם הבדלים כידים, כאשר ידעתי אנוכי היטב, אך הסוסים לא ידעו זאת, יען היות רגלי מכוסות בנעלים ובגרבים;  וכן לכל דבר דמו גויוֹתיהם לגויתי, מלבד שפעת-השיער ומראה עור בשרם הכּהה, כאשר אמרתי למעלה.

אך הדבר הקשה לשני הסוסים האלה היה מראה יתר גויתי, שככה היתה שונה מאשר ל"יאהוּ";  כי הנה אנוכי הייתי מלוּבּש בגדים, והם לא ידעו ולא הבינו מה אלה.  העייר האדמוני הושיט לי שורש, אשר החזיק (כדרכם, כאשר עוד אתאר במקומו) בין פרסתוֹ ובין שׂער קרסוּלוֹ.  לקחתי את השורש בידי, הריחותי בו ואחר השיבותיו לו בהיטיבי אליו פני ככל אשר יכולתי.  הלך והביא לי ממאוּרת ה"יאהוּ" נתח בשר-חמור;  אך בּאשוֹ עלה באפּי לזרא עד אשר הסיבּוֹתי פני בגועל נפש;  אז השליכו אל ה"יאהו" אשר אכלוֹ בתאוה רבה.  אחרי כן הראני ערימת תבן וכלי מלא שבולת-שועל.  אך אני הניעותי ראשי להבינו כי לא אחת מאלה תהיה לי למאכל.  וגם אמנם החילותי לדאוג פן אמות ברעב אם לא אבוא אל בין אנשים למיני;  כי באשר ל"יאהוּים" הנאלחים ההם, – אף כי מעטים היו בעת ההיא אוהבי-אדם כמוני, בכל זאת לא אכחד את אשר עם לבבי, כי מעולם לא ראיתי נפש חיה נמאסה ונתעבת לכל דבר, כיצורים האלה;  וככל אשר קרבתי אליהם כן הוסיפו להיות נמאסים ונתעבים בעיני, כל עת שבתי בארץ ההיא.  את זאת הכיר הסוס בעל הבית בהתבוננו בי, ועל כן שלח את ה"יאהו" מעל פני וישיבהו אל מעוֹנתו.  אחרי כן שם את פרסת רגלו אל פיו, ואני השתוממתי מאד על המראה, אף כי עשה זאת בנחת כמעשה אשר ייעשה יום יום;  ויתן לי עוד אותות אחרים כמבקש לדעת מה יהיה מאכלי;  אך אני לא יכולתי להשיבו דבר אשר יוכל להבין;  ולוּ גם הבין, לא ראיתי אי-זה דרך אוּכל למצוא אוֹכל לנפשי.  עוד אנחנו עושים כה וכה והנה פרה עוברת, אז הוריתי באצבע למוּלה ואביע חפצי ללכת ולחלוב אותה.  וחפצי ניתן לי;  כי השיבני הביתה ויצו את אחת הסיחות המשרתות לפניו לפתוח חדר אחד, שם היו הרבה כלי-חרס וכלי עץ מלאים חלב, ערוכים בסדר טוב ובנקיון רב.  ותתן לי ספל גדול מלא חלב, ואֵשת בכל אות-נפשי, וגם החלפתי כוח.

לעת הצהרים ראיתי כעין עגלה באה אל מול הבית והיא רתומה לארבעה "יאהוּים", המושכים אותה כמשוך עגלת-חורף.  סוס זקן ישב בה, ולפי ראוֹת עיני היה נכבד בקהל עדתו;  וירד מן העגלה וילך ברגליו האחרונות, כי רגלו השמאלית מן הרגלים הקדוּמניות נחבלה בפגע רע.  הוא בא אל הסוס  שלנו, בעל הבית, אשר קידם אותו ברוב נעימות וישבו יחד לאכול.  והמה סעדו בחדר הטוב בחדרי הבית, ומאכלם היה שבולת-שועל מבושלה בחלב, היא המנה השנית;  הסוס הזקן אכל את ארוחתו בעודנה חמה, וחבריו אכלוה קרה.  אבוסיהם הוצגו במעגל בתוך החדר, ונחלקו למחלקות רבות, ומסביב ישבו המה על ירכיהם, על ערימות תבן.  בתווך היתה מסגרת גדולה ולה קצוות הפונים למחלקות האבוס, קצה קצה לאחת המחלקות;  וככה אכלו כל סוס וכל סוסה את התבן ואת בּליל שבולת-השועל והחלב המוּעדים לו, והמה אכלו ברוב דרך-ארץ ובסדר טוב.  הליכות הסיח והסיחה היו בענוה רבה והאדון והגברת היטיבו פנים לאורחם ברוח חן ונועם עד מאד.  הסוס האָמוֹץ פקד עלי אשר אעמוד אצלו;  והוא ורעהו נדברו רבות על אודותי, כאשר הכרתי בראותי את האורח מביט אלי פעם בפעם, ובשמעי מלת "יאהוּ" הולכת ונשנית בפיהם.

כסיות היו אז על ידי, ובעל הבית האמוץ ראה זאת ויהי כנבוּך, ויתן אותות תמהון, לאמור, מה עשית לרגליך הקדומניות.  שלוש או ארבע פעמים נגע אליהן בפרסתו, כמו ביקש לאמור לי כי אשיב להן את דמותן הראשונה;  וגם עשיתי כן, כי פשטתי את שתי כסיותי ואשים אותן בכיסי.  על זאת הוסיפו עוד לשיח בי;  ואני ראיתי כי היו הליכותי לרצון לפני המסיבה, וגם עוד מעט באו אלי התוצאות הטובות.  צוּויתי למלל את המלים המעטות אשר שמעתי ואבין;  והמה עודם אוכלים והסוס בעל הבית הוא הורני את השמות אשר יקראו בלשונם לשבולת-שועל, לחלב, לאש, למים ולעוד דברים אחדים, ואני יכולתי לבטא אותם אחרי בשפתי, באשר מנעורי הייתי קל מאד ללמוד לשונות נכריות.

כאשר כילו לאכול, הטה אותי הסוס בעל הבית הצדה, ויבינני באותות ובמלים את דאגתו אשר הוא דואג לי על בלי היות לי כל דבר לאכול.  שבולת-שועל נקראה בלשונם "הלוּנן".  את המלה הזאת ביטאתי פעמיים-שלוש;  כי אם אמנם בראשונה מאנתי לאכול את הצמח הזה, אך בחשבי על זאת שנית, השיבותי אל לבי, כי יכול אוּכל לעשותו לי ללחם, אשר באכלי אותו בחלב, ישׂפּוֹק להחיות נפשי עד אוּכל להמלט אל ארץ אחרת, ולבוא אל יצורים כמוני.  ומיד פקד הסוס על סוסה לבנה מן המשרתות לפניו להביא לי שפעת גרגרי שבולת-שועל על לוח-עץ.  את אלה קליתי לפני האש ככל אשר יכולתי, ואָשוּף אותם עד נפוֹל קליפּתם מעליהם, הניעותים הנה והנה עד אשר הבדלתי אותה מן הגרגרים;  טחנתי אותם הדק היטב בין שתי אבנים, אחרי כן לקחתי מים ואָלוּש את הקמח לבצק או לעוּגה, אשר אפיתי אותה על האש ואוֹכלה חם בחלב.  בראשונה היה המאכל תפל מאד, אף כי נאכל הוא למדי במקומות רבים באירופה, אך מעט-מעט הסכנתי עמו;  ויען אשר פעמים רבות בחיי מצאוני צר ומצוק, לא היה זה הנסיון הראשון אשר נסיתי ואדע מה נקל למלא נפש רעבה.  ולא אוכל להתאפק מהגיד, כי כל ימי התגוררי באי הזה לא חליתי אף שעה אחת.  אמנם, יש אשר נסיתי לצוד שפן, או עוף, במלכודת העשויה שערות ה"יאהוּים";  ופעמים רבות קטפתי צמח-שדה הטוב למאכל, ובישלתי במים ואכלתי כפרפרת על לחמי;  ויש אשר עשיתי, לעתים רחוקות, מעט חמאה ושתית את מי החלב.  בתחילה הייתי במבוכה גדולה על בלי היות לי מלח לאכלי;  אך עוד מעט הסכנתי והשלמתי עם המחסור הזה;  ואני בטוח, כי אך תאות בני האדם לדברי מותרות המריצה אותם להרבות להם מלח, וכי מבראשונה היה להם המלח רק לעורר את תאות השתיה, מלבד באשר היה נחוץ לשמור בשר מרקבון בנסוע הנוסע בדרך רחוקה, או במקומות הרחוקים מן השוק;  כי לא ראינו כל נפש חיה אוהבת מלח, מלבד האדם[lxix];  ואני, אחרי עזבי את הארץ הזאת, עברו ימים בטרם אוּכל לסבול טעם המלח בכל מאכל אשר אכלתי.

ובזה הודעתי למדי על דבר מאכלי, הוא הדבר אשר נוסעים אחרים ממלאים בו את ספריהם, משל כאילו מבקשים הקוראים מאד לדעת אם טוב ואם רע לנו.  ואולם עלי היה להזכיר זאת, פן יחשוב הקהל כי לא ייתכן אשר אמצא מחיתי בימי שלוש שנים בארץ כזאת ובקרב תושבים כאלה.

כאשר נטה היום לערוב, ציוה הסוס בעל הבית ויכינו לי מקום ללון;  והמקום לא היה רחוק מן הבית כי אם כשש אמות, ויהי נבדל מן האוּרוה אשר ל"יאהוּים".  שם הוּצע לי תבן למצע, ובגדי היו לי למכסה, ואיש ושנתי ערבה לי.  אך בעוד ימים מעטים הוכן לי משכב טוב מזה, כאשר אספּר לקורא אחרי כן, בהודיעי בפרטות על דרך חיי.

 

פרק שלישי

גוליבר נותן לבו ללמוד את הלשון – אדוניו ההוינהנם, עוזר לו ללמוד את לשונם – תיאור הלשון הזאת – הוינהנהונים רבים ונכבדים באים לראותו – הוא מספר לאדוניו בקצרה את דברי מסעו

ראש מאמצי היה ללמוד את הלשון, אשר אדוני (כי כן אקרא לו מעתה) וילדיו וכל משרתי ביתו ביקשו ללמדני;  כי המה ראו זאת כדבר-פלא, אשר חית-פרא תראה אותות-בינה כיצוּר בעל נפש משכלת.  הוריתי באצבעי לכל דבר ואשאל לשמו, ואחר, בהיות לבדי, כתבתי אותו בספר הזכרונות אשר לי;  ואת מבטאי הרע תיקנתי, בבקשי מאת בני הבית לבטא את המלים פעמים רבות לשמע-אזני.  ובדבר הזה עזר לי בכל חפץ לבבו עייר אדמוני, אחד ממשרתי המשנה.

בדבּרם, מבטאים הם בעד האף והגרון;  ולשונם קרובה אל ההולאנדית או הגרמנית מאשר לכל יתר לשונות אירופה הנודעות לי;  אך לה יתר נועם ויתר עוז.  הקיסר קרל החמישי העיר כמעט כדבר הזה אף הוא באמרו כי לוּ היה עליו לדבר אל סוסו, כי אז דיבר אליו הולאנדית.

סקרנות אדוני וקוצר רוחו גדלו ועצמו מאד עד אשר הקדיש שעות רבות מעתותיו הפנויות ללמדני.  לבבו הגיד לו (כאשר אמר לי אחרי כן) כי אך "יאהו" אנוכי;  ואולם חשקי לשמוע לקח, נועם דרכי ונקיוני הפליאו אותו;  כי בחיה ההיא יש היפך מכל המידות האלה.  נבוּך היה מאד על אודות בגדי, ויש אשר יפלל בנפשו לדעת, העצם מעצמי ובשר ומבשרי המה;  כי אנוכי לא פשטתי אותם עד אם היו כל בני הבית ישינים, ובבוקר לבשתים בטרם יקומו משנתם.  אדוני ביקש מאד לדעת מאין באתי;  איך רכשתי לי את דרכי הבינה אשר הראיתי בכל פעולותי;  ולשמוע מפי את הקורות אותי;  אף קיוה, כי בקרוב ידע כל זאת, כראותו את כשרוני הגדול ללמוד ולבטא את המלים ואת המשפטים אשר ללשונם.  ולמען היות לעזר לזכרוני, ערכתי את כל אשר למדתי בסדר אלף-בית, וכתבתי את המלים ואת תרגומן באנגלית.  מקץ ימים נסיתי לעשות את הדבר הזה לעיני אדוני.  ואך ברוב עמל יכולתי לבאר לו מה אני עושה;  כי יושבי המקום לא ידעו כל מאומה על ספרים ועל ספרות.

עברו כעשרה שבועות ואני יכולתי להבין רוב שאלותיו, ומקץ שלושה חדשים יכולתי להשיבו דברים אשר יוכלו להשמע.  מאד מאד תאב לדעת אי-מזה מקום באתי ממקומות הארץ הזאת, ואיך למדתי לחקות את דרכי היצורים בעלי נפש משכלת;  כי ה"יאהוּים" (אשר ראה אותי דומה להם בדיוק בראשי, בידי ובפני, שהם לבדם היו גלויים), היו מסוגלים רק לערמה מעט ותכונה רבה בהם למעשי משובה, והם רחוקים, הרבה יתר מאד מכל חיה, מלמוֹד לקח.  עניתיו, כי באנו מעבר לים, ממקום רחוק, אני ועוד יצורים אחרים למיני, בכלי גדול נבוב, אשר נעשה מגזעי עצים;  כי חברי אילצוני לעלות אל חוף הארץ הזאת, ואחר עזבוני לנפשי.  ואני אך בכבדות ובעזרת אותות שונים יכולתי לעשות אשר יבין בדברים.  והוא ענני, אין זאת כי משגה עמי או כי מגיד אני לו דבר אשר לא הוא;  כי אין בלשונם מלה אשר תביע שקר או רמייה.  יודע הוא, כי לא תוכל להיות ארץ מעבר לים וכי לא תוכל עדת פראים להניע כלי עץ על פני המים אל אשר יחפצו.  לבו בטוח, כי אין "הוינהנם" אשר יוכל לעשות כלי כזה, ואינו מאמין אשר "יאהו" יוכל לנהוג בו.

מלת "הוינהנם" בלשונם הוא סוס, ופשר המלה – מכלל הטבע.  הגדתי לאדוני את מבוכתי כי לא אוכל עדיין להביע כל רוחי, אך מהר אמהר ככל יכלתי למלא את החסרון הזה;  וכי מקוה אני להגיד לו נפלאות בעוד זמן קצר.  והוא הואיל לצוות את סוסתו, את הסיח ואת הסיחה אשר לו, כי יקחו להם מועד בכל עת מצוא ללמדני;  והוא גם הוא עמל בי בכל יום ויום, שתים-שלוש שעות, לדבר הזה.  לשמועה אשר עברה על "יאהו" נפלא היודע לדבר כאחד ההוינהנהונים, באו אל ביתנו פעם בפעם סוסים וסוסות נכבדים מסביב, ויהיו כמוצאים בדבריו ובמעשיו כעין ניצוצי רוח-בינה.  וישמחו לשיח עמי, ויערכו אלי שאלות, ואני עניתי ככל אשר יכולתי.  כל זה היה לי לעזר ולהועיל לעשות חיל בלשונם עד אשר, מקץ חמשה חדשים לבואי, הבינותי כל אשר דיברו וגם יכולתי לבטא את אשר עם לבבי מבטא טוב כמעט.

ההוינהנהונים, אשר באו אל בית אדוני לראותני ולשיח עמי, לא יכלו להאמין כי יאהו אנוכי באמת, באשר מעטה-גווי שונה מן האחרים למיני.  השתוממו לראות, כי אין לי שיער או עור, כאשר לאחרים, מלבד על ראשי, על פני ועל ידי;  אך לאדוני גליתי את הסוד, אחרי המקרה אשר היה כשני שבועות לפני זה.

הלא הנה הגדתי לקורא, כי בכל לילה ולילה בעת אשר כל בני הבית היו ישינים, הייתי פושט את בגדי ומתכסה בהם.  ויהי היום, בבוקר השכם, ואדוני שלח את העייר האדמוני, משרתו, לקרוא לי.  כבואו ישנתי שינה עמוקה וב