בימים ההם

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

ספר ראשון

פתיחתא

א

אמר מנדלי מוכר-ספרים: אין יהודי בא מדרך שלא ירגיש שברון-מתנים וכאב-השדרה ופיק-ברכים מרוב לחץ וישיבה בדוחק – שבעה אנשים על מקום אחד. משעת כניסתו לתוך העגלה היהודי מפקיר עצמותיו ורגליו נעשות אסקופא נדרסת לכל. אבל לא עליכם, רבותי, מכאוב כמכאובי, שהייתי חושש בכל אבי-גופי בתחלת ביאתי לשיחור, עיר גדולה בכרכי-הים, אחרי טלטולים והרפתקאות ויסורים רבים. על עצמותי היו מרגישות באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים על הכתוב "נשיתי טובה" – זו המרחץ, והיינו מרחץ כפשוטו וכמשמעו בכל פרטיו, עם אצטבאותיו הרחבות ועם כלונסאותיו הארוכים לתלות עליהם מכנסים ופוזמקאות וכל כלי-גבר, ועם רופא מומחה, היושב בזוית ונר דולק לפניו, מגלח ומקיז דם כדבעי לאחינו בני-ישראל. לטובה זו הייתי צריך באותה שעה, וחבל על אותה טובה ושאר המתנות הטובות, שנשתבחו בהן העיירות הקטנות במקומנו, שאינן מצויות בכרך שיחור, ובשביל כך בלבד קשה ישיבת כרכים ואין דעת יהודינו הכסלונים והקבציאלים סובלתן.

כיון שראיתי, שאין לי תקנה במקום הזה על פי דרכי, עשיתי מה שכל יהודי עושה בשעת הדחק – הסחתי דעתי ממכאובי ובטלתים כאלו אינם. ואחרי תפלת-ערבית יצאתי מהאכסניא לצורך משאי-ומתני ולהתראות עם התגרים ואנשי-שלומי.

רוח שאינה מצויה באה פתאם מצפון ועמה חושך ענן וערפל, ובני-אדם נחפזים, מבולבלים ומבוהלים. בימינו אלה נשתנה בכלל וסתו של אויר-העולם, הפכפך ומשוגע הרוח, כשער השטרות העולה ויורד לסירוגין בבתי-ועד לסוחרים, וכדור הזה כלו, שמתהפך במעשיו ודרכיו. עוד בשלהי דקייטא נעשה פתאום שנוי-וסת באויר – נשיאים וקור ורוח. השמש קדרה, פנה זיוה, פיה הודה, כל העולם שומם ואימה חשכה גדולה נופלת עליו. שעירים מרקדים בגנים ומחבלים ואוכלים את יתר הפליטה שם; כשוד משדי באים החזירים, נוברים ומכרסמים ועוקרים מארץ שורש כל צמח בשניהם וכלה הם עושים את עבודת האדם. העצים התנצלו את עֶדְיָם מימות האביב ועמידתם דלים וריקים, כמלמדים, בלי "עלים". כלם מתנודדים ומזדעזעים, נאנחים ונאנקים ומטפחים בכפותם על ראשם המוקרח, ולא נודע שהם פרחו לשעבר גם עשו פרי להנאת הבריות. החיה מבקשת לה מפלט במחילות-עפר, הזבוב – בנקרת הכותר, ורבים מהבריות עוזבים משכנותיהם, ופניהם לקצוי-ארץ וימים רחוקים. אבלה האדמה ונאסף ששון מן כל בשר; כלם עצובי-רוח ומצטערים וחרדים: עוד מעט ויבוא החורף, האדון הנורא, ויכה את הארץ חרם... והנה זה עברו ימי החג, המועדים חלפו והחורף הגיע, אפס לא ברעש ולא בסוּפה, לא אכזר הוא ובעל-חמה לעינים, והוא רחום, מתרצה ומתפייס לארץ ולדרים עליה באור פניו; הנפש תשוב למנוחתה וטועמת טעם משונה כצפיחית בדבש וחוץ ביחד. הזבוב נראה בארץ, יחוג וינוע כשכור ויצא במחול-קוזקים על אחד החלונות, גם יתושים קמו ובאו כתות-כתות מן המחבואים, מתהוללים ומזמזמים ועושים חינגא-והלולא בחוצות, ועץ שטה לקח והוציא פרח, למזל-טוב, ויצץ ציץ שם בתוך הגן. ובן-אדם מתעה את נפשו כדרכו ומדמה, שנסים נעשים לנו בעולם וחש עתידות טובים לו – ובכן אביונים ישמחו וקבצנים יעלוזו: יש תקוה לאור יקרות וזרחה להם שמש צדקה וחם להם, אם ירצה השם. ופתאם, הוי ואבוי, נגלה החורף בעזוז-נוראותיו, והנה הוא הולך וסוער, גוער ומתגעש בזעם אפו, משיב הרוח ומוריד גשם עם שלג וכפור כפתים על ארץ ויושבים ומכביד עליהם עבטיט.

הרוח סוער ומשליך קרחו כמחטים בבשרי, ואני מרכין ראשי ומחזיק בקפוטתי, שלא יחשוף שוליה על פני, והולך לי יחידי בלילה כפוף ושחוח אל שלמה הישראלי, מכירי ומיודעי מימים רבים.

ב

זה שלמה האיש דר לפנים בכסלון והכסלונים היו מפרנסים אותו בכבוד. לא שהיו מבזבזים עליו מממונם, חס-ושלום! אפילו פרוטה אחת לא הוציאו לצורך פרנסתו מכיסם, מפני שהפרוטה חביבה לו להכסלוני כנשמתו ואינו מאבדה לדעת ברצונו עד שכופין אותו וממרטין פאותיו, וראשית חכמה אצלו – הפרוטה, היא מגדלתו ומרוממתו ומכשרתו להיות תעלא בעידניה, חצוף ועז-פנים, פרנס העדה וקופץ בראש. אלא שלמה מחבר הוא ועשה את הכסלונים מעין לספוריו, כלומר שהיה מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי-החיים למיניהם, ולאחר שהיה צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בטבעם וצביונם, ומספר עליהם נפלאות ודברים הרבה משמחי-לב ומאירי-עינים, ודבריו אלה היו נקראים בכל עדת ישראל ומביאים לו פשיטי דספרא לפרנסת ביתו. ולכאורה לא היה להם להכסלונים פתחון-פה לערער על מעשה זה של הישראלי, הואיל וזה נהנה והם לא חסרים, ואף-על-פי-כן לא היתה דעת הכסלונים נוחה ממנו וקראו עליו תגר, מטעמים שאינם ידועים לנו עד עכשיו. בדין הוא שכופין על מדת-סדום, והחובה היתה מוטלת על בית-דין לכוף את הכסלונים למעשה זה, שנעשה בם בלי דררא-דממונא מכיסם, לסתום פיהם בכל תוקף-עוז כדת ישראל ולכפתם כבהמה ולהניחם לפני הישראלי, שיהא מצייר אותם בעל כרחם לטובת הנאתו ולהנאת אחרים, אלא שהוא מחל על זכותו והתיאש מהם. וכל כך למה? משום צער-בעלי-החיים, שאין לצער כל בריה ואפילו יתושין ופרעושין; והשנית, מפני שהוא בעצמו מאס בענינו זה, לטפל עם כסלונים תמיד, ואפילו דבש אם תשׂבּענוּ והקאוֹתוֹ; והשלישית, הרי לכל תּכְלָה קץ, ואם שפע הספּורים ממקור הכסלונים לעולם? ראה שלמה, כי מקורו זה התחיל מתעפש ומסריח ושרץ צפרדעים ובריות שפלות קטנות מאד, שאין כדאי לטפל בהן, ושמועה שמע, שמיני בריות חדשים מקרוב באו אצלנו, כסלונים ברוחם והם תחכמונים , גוונין הרבה להם ופום ממלל רברבן, ומעשיהם זרים ומשונים, הכל מבקשים לידע מה טיבם ולעמוד על אפים, אבל עדיין לא עלה עליהם עט לציירם כראוי, ועדיין קרקע-בתולה הם וממתינים לביאת סופרם; לפיכך הפקיר שלמה את כסלוניו ויצא נקי מק"ק כסלון. אם שמחו התחכמונים בשלמה ושמח גם הוא בהם, וכמה שהה אצלם, ומה הגיע לו מהם בעבודה שעבד עמם בעטו ובקסתו – לא ידעתי. אפשר, שנפשו קצה גם בהם, והיה נוח לו לפשוט נבלה ולא בריות שמותן, רק זה בלבד ידעתי, שהוא עכשיו בעיר שיחור, מרביץ תורה בבית-מדרשו, ושם דירתו.

אחרי כל התלאה בדרך ורוב עמל לחפש ולמשש באפלה נכנסתי, בעזרת השם יתברך, אל הבית בזהירות יתרה. וממילא מובן, שנכנסתי מן הצד, דרך בית-המבשלים, כהלכת גובריו יהודאין בעלי נימוס ודרך-ארץ. היהודי נכנס כמנהגו בחשאי, כפוך ונכנע ולא נשמע קולו בבואו, וכמו מעפר יצמח אחר כן נגד פני בעל-הבית, והיה כדוב אורב לטרפּו, לחטוף אותו פתאם, עד שלא תשׂפיק לו השעה להסתר ממנו. מנהג ישראל זה הוא זכר לעניות ואביונות בגלות מימות-עולם. משרבו הקבצנים פושטי יד אצלנו והמקבלים מרובים על הנותנים, התחילו מבקשים לחם וחוזרים על הפתחים בכל תחבולות ערמה של הצידים, ובאים בעקיפין ובחשאי, שלא יהא רֶוַח והצלה לבעל-הבית, הבהול על ממונו. וכניסה זו כיון שירושת-אבות היא נתקימה אצלנו עד עכשיו.

הריני עומד בפרוזדור שעה קלה בשתיקה גדולה, ממשמש בקפוטתי ופאותי,מרים הכובע מעל ראשי ומניח עליו ה"ירמולקי", כנימוסו של עולם, ואגב עיני משוטטות בחדר זה שכנגדי. בני-אדם מסובים שם אצל שלחן ארוך ומפה לבנה עליו. איש זקן יושב על כסא כבודו בראש, שלשה גברים לשמאלו ואשה כבודה עם בתולות לימינו. על הספסל לפני השלחן עומד מוליאר רותח מפיק הבלא ותמרות קיטור כעין האפר, שעולות ומתאדמות כערפלי-טוהר מנוגה העששית, שמשתלשלת ויורדת מן התקרה. אורה וחום ורוב נחת ונעימות בבית, שותים חמין ומספרים זה עם זה בחבה ורעות.

לאחר שהתקנתי עצמי בפרוזדור נכנסתי לתוך חדר זה ועמדתי אצל הפתח מחריש ושותק.

– מי כאן, מי כאן? – קרא הזקן ולא זע ממכון שבתו.

– אין כאן כלום... יהודי כאן... ערבא טבא! – משיב אני בשפה רפה ועומד כבתחלה על מקומי.

– מה הוא סח שם? – שאל הזקן משתומם, והרי זה קם ממקומו והולך ובא אלי.

– מה הוא סח? לא כלום... ערבא טבא, אומר אני.

– ערבא טבא – יפה הוא וטוב מאד; אבל, רבי יהודי... מה הוא מבקש ומה רצונו?

– מה רצוני? איני רוצה כלום. כך הוא, בדרך אגב... הואיל ואתינא להכא, אמרתי בלבי, כדאי הוא לילך ולראות את פני מכירי מאז. מה שלומך, רבי שלמה? זה כמה שנים לא ראינו איש את חברו. שנינו נזדקנו ברוב הימים. אתה שערותיך הלבינו ואף-על-פי-כן לא נשתנית הרבה. מיד הכרתיך במצחך הגבוה ובקוצר ראייתך, אלה הן העינים המבהיקות ואלה את השפתים, שרוגז ושחוק כאחד משמשים בהן בערבוביא, זוהי ההתלהבות וזוהי תנועת הידים בשעת הדבור, כמו בימי הנעורים. נער-זקן אתה, במחילת כבודך! – ואותי? אותי כלום אין אתה מכיר? – סיימתי בשחוק של חבה, מתמתח לפני בכל מלוא-קומתי ומחזיק בזקני.

– המתין נא, המתין לי מעט – אמר שלמה והעמיד פניו עלי – עתה ידעתי: רבי מנדלי... אחי רבי מנדלי מוכר-ספרים אתה! – ברוך בואך! למה ביאתך בחשאי דרך מבוא אפל לאחורי הבית, ועמידתך כעני בפתח?

– וכי צריכים להשמיע קולי-קולות בפעמונים וצלצלי-תרועה, להודיע ולהודע, שפלוני הולך ובא בפומבי?! אגב סלח נא, רבי שלמה, שהכנסתי בנעלי טיט ורפש לתוך ביתך וכל הרצפה טנפתי.

– אין בכך כלום. הטיט אצל בני ישראל הוא זכר ליציאת-מצרים – השיב רבי שלמה, אוחז בזרועי באהבה ומעמידתי לפני בני-ביתו, קורא בשם לשלושת הגברים ואומר: אלה סופרים עברים, רעי ואוהבי הנאמנים.

– סופרים עברים ואוהבים נאמנים! – תוהא אני בלבי. וחתולים צרורים בשק אחד, נושכים וממרטים ושורטים זה את זה, עלו במחשבתי ועקמתי את חוטמי עקימה משונה.

ברשות בעל-הבית ישבתי אל השלחן – וכוס חמין לפני. בין המסובים לא היו עוד הדברים שמחים כבתחלה, ולאחר שעה מועטת נשתתקו כלם. שתיקה זו מצויה על פי רוב אצל הבריות בביאת פנים-חדשות לתוך חברתן. בה נשמעת נבחה-חשאית של הכלב הרע, הרובץ לפתח לבּנו, ופירושה: חדש, שנאה, תחרות וצרות-עין, ורמז בבקשה: ברח דודי לעזאזל או לכל הרוחות שבעולם – והניחות לי! בעין טובה ובתמימות אינן פוגשות זו את זו אלא הבהמות. בהמה עומדת על אבוּסה והרי באה אחת ומושיטה ראשה לתוך האבוס, אין חברתה מוחה בידה ושתיהן אוכלות כאחת וממלאות כרסן בנחת-רוח. ואל תתמה על מדת בהמה זו, שלכך היא בהמה, בריה כסה ושפלה בלא דעת ותבונה, לא כן בני-אדם, הם מראים את ערמתם וחכמתם, שנתּנה להם מבראשית, ופוגשים זה את זה במדה אנושית על-פי דרכם. שתיקה זו קשה היא לפנים-חדשות ונוטלת מן האדם השליטה באברי גופו, אין חשבון ואין רצון ואין דעת בתנועות הידים והרגלים והעינים, וכל פנות שהן פונות זרות ומשונות. החוטם עומד ככלי מלא בושה וכלמה ואינו יודע להיכן יהא נפנה מפני הטירוף; ומבוקה ומועקה בלב, והנשמה אף היא מתלבטת ומתבטת כצפור בתוך כלובה וצר לה מאד.

ג

יתברך רבי שלמה, שנתעורר ברחמים וינובב את המסובים והתחילו כלם כאחד מדברים בקול. הכל יודעים שהמחברים פּטפטנים הם ודברנים יותר מנשים, וכיון שפותחים את פיהם נעשה כמעין המתגבר ותשעה קבין מלין יוצאים ממנו. אף אני "בפצח פצחתי" והריקותי להם ניב-שפתים עד בלי די. וזה נתן חני בעיניהם ונעשינו מיד, כמנהג היהודים, ידידים אהובים.

– נחזור לעניננו הקודם – אמר רבי שלמה ובקש לעורר חבריו – בפני רבי מנדלי נוכל להוציא כל רוחנו, אין כמותו מבין ובקי בהלכה זו. אדרבה, ישמע ויחוה דעתו אף הוא.

– במה עסקתם, רבותי, ומה חידוש בבית-מדרשכם? – שאלתי בפנים מאירים.

– במה חברים עוסקים? בספרים ובסופרים – השיב רבי שלמה – ילמדנו, רבנו מנדלי, הכתיבה בעצמה מה היא ולמה היא? זו תמצית הענין, שעליו היינו דנים בתחלה.

– ומה אמרו חכמים בדבר זה? – חלקתי כבוד לבני-החבורה לדבּר בראש.

– רוח ממרום היא באנוש ולאו כל אדם זוכה לה – הורה אחד מהחברים, והשני תנא דמסייע לו.

– ואני אומר, לא כן! – טען השלישי - הכתיבה היא דבר שצריך הבנה ולימוד, ומי שבינת אדם לו ולמד, הוא כותב.

– מדת הכתיבה – עניתי אף אני חלקי ונתכוונתי לבדח את השומעים – אינה אלא שגעון, מין חולשה ואולת קשורה בנפש, כתאותם של אותם הבריות לירד לפני התבה ולהפליא את הצבּוּר בגרונם.

– רבי מנדלי מבקש לעקור את הכל! – אמר רבי שלמה, משיק אצבע אל חוטמו לאיים אותי ופניו שוחקות – איני מכניס ראשי במחלוקת על החלק הראשון מן שאלה זו, שנחלקו בה חברי, לומר הכתיבה מה היא, והריני מזמן את פי להרצות על החלק השני מענין זה: למה היא? – בינת-אדם היא הרת-המחשבות, והמחשבות אינן מתגלות ונגמרות כל צרכן אלא על פי הדבור, בו יקרם עליהן בשר ועור והולכות ומשתלמות בצורתן הראויה. ולפיכך זה כל יתרונו של האדם, שהוא מדבר. והדבור בפה, בשביל שהוא צייר וצר צורות להגיוני הרוח, זקוק לאמצעים עוזרים אף הוא, לעשותו מוכשר לכך, מעולה ומתוקן יפה-יפה. ועזר כנגדו היא הכתיבה או הדבור שבכתב. הכותר מקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ראויים לחפצו ומסדרם סדור נאה, חורז אותם ומצרפם מעט מעט במתינות ומתכוון ליחד החומר והצורה ביחודא שלים, כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי-האברים, בלי חסר ויתיר. אמור מעתה, מתוך הדבור שבכתב נתפתח לשבח הדבור שבעל-פה ונזדככה המחשבה ותרבה הדעת.

– כל זה לא עלינו נאמר – קטרג אחד מבני-החבורה – אלא לשון סתם, תוכחה ומוסר, עצה ופלפול וסברא, דברי-הבאי וגוזמא, שבחים משונים וזלזולים מופלגים, הכל כמו בישיבת הבטלנים שבלשכת התנור בבתי-מדרשות, וזה מעיד על קטנות-המח וריקות-הלב. לא די שהוא עקר ואינו מוליד כל מושג חי ורעיון חדש, אלא שאינו מרגיש אפילו בחסרונו, ולפיכך אף הפחות שבכותבים נוטל גדולה לעצמו, חכם הוא בעיניו משבעה משיבי-טעם ומשתמש בלשון אנכי תמיד: כך וכך אומר אנכי, כך וכך סובר אנכי וכך וכך יועץ אנכי... כלם עם סגולה הם, מוכיחים נפלאים, ממציאים משונים וגדולי העצה, אנשי-השם ומחוקקים. כל אחד חומר לו הר סיני, ללמד לעמו חוקים ומשפטים ולהשמיענו עתרת דברים, שתחלתם אנכי וסופם אנכי.

– אי, אי, אי! – נתעוררתי על המקטרג בדחיה עצומה. בלבי הייתי יודע שהדין עמו, אף על פי כן נתעקשתי ונשאתי לשוא נפשי על קדושת שם כבודכם, זרע קודש, המסלסלים בקודש.

– הכתבנים אצלנו – קטרג עוד אחד מהחבורה – בעצמם אינם כותבים דבר חכמה כלאחר-יד ובהבטה עליהם, על דבר... ועל דבר... מוכיחים ומקניטים אחרים, מעודדים ומעידים, שראוי מאד מאד לכתבם. ובענין שהם עסוקים בו אינם נותנים דעתם לשמוע מה שאמרו עליו הקדמונים שהיו לפניהם, כדי שיסתייע מכלם ויצטרפו הדברים לבנין שלם אחד ממסד עד הטפחות, אלא כל אחד אדם-הראשון הוא בשעתו ומתחיל מבראשית, והאלף-בית חוזרת ומתחלת תמיד. אין זכרון לראשונים אצלנו, וגם המעשים בימינו כחלום עוברים ונשכחים. מאורעות הרבה בימי חיינו אינם נכתבים בספר לפנינו מטעם זה בלבד, משום שטועים ומאמינים שזוהי עבודת הכותב דברי-הימים לעתיד לבוא – לצרוף בדברים ולברר וללבן; אבל עד עת קץ הרבה מהם כלים ואובדים. ואם יעמוד חוקר קדמוניות בתוכנו ויאמר לבנות בית ישראל מאבני זכרון מנופצות, הרי יהא הפרוץ מרובה על העומד ובית עכביש בנינוֹ, אם לא שנאמין בתמימות, שחוקרי קדמוניות אצלנו נביאים הם ואנשי-הרוח, ובחלום וחזיון-דמיונם הם רואים ראשונות ובוראים יש מאין כרצונם; על כל פנים די שתתן להם קופא דמחטא, ואת הפיל לעייל בה הרי זה יבראו בעצמם. אבל מי יודע אם יעמדו כמותם בדורות אחרונים... וכותב קורות העתים ביגיעת נפש ובינת אדם, שיהיה בימים הבאים, הוא יחייב את סופרי ישראל בזמננו ויתנם לחרפה, בשביל שלא עשו חיי עמנו מעין לספריהם ולא מסרו די חומר להבונים אחריהם, ויהבלו במאמריהם ובספוריהם בדברים של מה-בכך, ובחזיונות שוא לא היו לעולמים אלא בדמיונם. וביותר עתידים ליתן את הדין אותם הסופרים – הוסיף על דבריו, רומז בעיניו ומורה באצבעו על רבי שלמה – סופרי זמננו שהם יודעים את רוח בני עמנו ומכירים מעשיהם ומנהיגהם של הקטנים עם הגדולים והיו מתרשלים לרשום כל זאת בכתב אמת.

– רבותי, רבי מנדלי מתירא שמא תשרפוהו בהבל פיכם! – אמר רב שלמה בפנים שוחקות, כשראה שאני מטורף וצורתי משונה מתמהון ובלבול החושים – שלום לך, רבי מנדלי, ושלום להכתבנים! המחברים, בשעה שיושבים ודורשים, האש מתלהטת סביבותם, ואין זו אש אוכלת, חלילה, ללהב יוצאת ולדליקה, אלא היא רתיחת דמם ורוחם, וכל דבריהם של תלמידי-חכמים, אפילו בשיחות-חולין, כגחלי-אש. יודע אני אתכם, חברי, שאינכם בעלי-דין קשים כל כך בלבכם כמו בפיכם, ולא כנגד כל הסופרים, חס-ושלום, דברתם אלא כנגד מקצתם, ואם היום גברה מדת-דינכם יותר מבשאר הימים, ידעתי למה היא. שעה זו שעת זיקין וזועות ורוגזה בחוץ ונתרגזה גם רוחכם ביותר. ומבּשׂרי אחזה זאת, גם עלי נפשי תשתוחח מפני הרעש והזועות, רוחי כים נגרש בקרבי ואתרגז היום. לא יום רצון עתה, אחי! – אף זאת יודע אני, שבכלל אלה העתידים ליתן את הדין, לדעת חברנו זה, על שהיו מתרשלים בכתיבת דרכי-החים בזמנם, גם אני במשמע, ועלי הוא רמז בדבריו. אבל מה שיוכל ללמד עלי זכות הוא מעין זה שאירע, לפי האגדה המסורה, לארונו של מחמד התלוי באויר, מפני שהוא נתון בין שני מגניתים מכאן ומכאן, ולפיכך...

רבי שלמה הפסיק דבורו מפני שטף זה של רוח קרה, שנדחקה ובאה פתאם מחוץ לתוך החדר ומכהה אור העששית, וקול דברים ובהלה בין בני הבית נשמע בפרוזדור. אשתו ובנותיו של רבי שלמה הרי הרגישו בעצמן, מיד לאחר שתית החמין, שהן כמיותרות במושב גברים, שיש ביניהם דברי-תורה, ועמדו ממקומן ונשמטו מן החדר. נשים של תלמידי-חכמים ודאי יש להן חלק לעולם-הבא, מפני שאין להן כלום בעולם-הזה אצל בעליהן. הרבה דברים בגולם וחלופיהן בתלמיד-חכם: גולם מרבה שיחה עם אשתו, קל-וחומר עם אשת חברו, ותלמיד-חכם אפילו עם אשתו אינו מדבר. גולם כשהוא מטייל עם אשתו פוסע לצדה פסיעה קטנה ויוצא ונכנס אחריה, ותלמיד-חכם פוסע פסיעה גסה ורץ לפני אשתו ויוצא ונכנס לפניה. גולם נותן הלבוש על ידי אשתו ומשמשה, ותלמיד-חכם אשתו מלבשתו ומשמשתו. גולם כשמזמן אורחים לביתו לשחק בקוביא אשתו מצטרפת למנין ומשחקת עמם כל הלילה, ותלמיד-חכם כשחבריו באים אצלו אשתו מוזגת להם כוסות של חמין ומשמשת אותם, וכיון שגמרה עבודתה אין לה עוד מקום ביניהם, והיא ממהרת והולכת מעיניהם. וכך היה הדבר באשת רבי שלמה ובבנותיו. אנחנו עסקנו בשלנו, עד שנשמע קול דבריהן וזרם שפעת הרוח, שנדחק ובא בזעף, וקול הגפת הדלתות בפרוזדור – ונתעוררנו כמי שנעור משנתו. לאחר שעה קלה נכנסה אחת מהבנות ולחשה לאביה:

– אבא, בחור אחד בא... ללון הלילה בבית-הספר הוא מבקש.

– מה, בחור מן השוק, ולינה הוא מבקש! – קרא רבי שלמה משתומם ומתרגז – לא בחנם הוא וערמה יש בזה. כמה עושק וגזל בעיר על ידי מרמות כאלה – יבוא!

בחור עני, דכא ושפל רוח, כבן שבע עשרה שנה, נראה מפתח. שמלתו לעורו מטולאה, לחה ורטובה מגשם, והוא עומד מרעיד וכובש פניו בקרקע.

– מאין הרגלים בחור, ומה לך פה בחצי הלילה? – שאל רבי שלמה בפנים נזעמים.

– מקום ללון – גמגם הבחור בלחש – גר אני.

– וכי מלון-אורחים בית-מדרשי? – לגלג רבי שלמה – הא מנין לך? לשון ערומים ידעתי. לך לשלום!

כשם שנכנס הבחור בחשאי כך יצא בחשאי, נכנע ונענה ואינו אומר כלום אלא שותק ומביט אלינו בעיניו – ואִי שמים, כמה מגלות של פגעים ויסורים, כמה יגון וצער, הכנעה והשתפכות-הנפש ותחנונים נתפרשו בהבטה זו!...

פני רבי שלמה הכסיפו לאחר שיצא הנעלב, והיה יושב משומם, שותק ומחריש בנפש עגומה. וצורתו נשתנתה כל כך, עד שלא הכרתי בו את רבי שלמה זה, שראיתיו קודם, ולפני סבא מדוכא כחרס הנשבר ועור פניו מקופל ומקומט מזוקן. אף עלינו היתה שוֹרה רוח של עצבות, זה גוהק וזה פוהק וזה מעטש ואין דובר דבר. בחוץ הולך וסוער הרוח, מתדפק על החלונות ונושב מן החרכים, תוקע ומריע ומיבב בארובות-העשן ומתאמץ להתגנב אל הבית. עמדנו ויצאנו בפחי-נפש והלכנו איש לביתו.

ד

למחרת נתכנסנו שוב בבית רבי שלמה בערב ונתודע לנו, שהוא חש בראשו ולא יצא כל היום מפתח ביתו. אף-על-פי-כן נכנסה אצלו אשתו להודיעו אודותינו, ומיד זימן אותנו לתוך חדרו. החדר אינו מרווח הרבה, אבל נחת-רוח שורה בו, טוהר ונקיון בכל זויותיו, ומתוך כתליו וכליו וארונות-הספרים נכּר, שדירת-קבע הוא לתלמיד-חכם. רבי שלמה ישב בהסבה אצל שלחן הסופרים, שקוע במחשבותיו ועיניו סגורות, ולפניו נייר כתוב ומחוק בהרבה מקומות וקולמוס, שעדיין לחלוחית של דיו בו. כשנכנסנו לא היה מרגיש בנו מתחלה, ואחר כך נתעורר וקבל אותנו בסבר פנים יפות. קיימנו בו מצות בקור חולים כמנהג יהודים. בנוהג שביהודים, כשבאים לבקר את החולה הם מהתלים התול של חבה בו ובמחתו, שאינה מצויה לדעתם אלא בדמיונו, בכדי להפיג צערו וכאבו, ואומרים לו דברי כבושין, איש על פי דרכו. זה אומר: יהודי שפקח הוא ובעל אשה ובנים מה ראה לשטות זו, שיפול למשכבר ויהא חולה, – בתמיה! וזה אומר: בטל את מכאוביך והסר דעתך ממחלתך, שלא תפארת היא לך, זכוֹר לבוגרותיך והשתדל לרקד במהרה בימינו, אם ירצה השם, ביום חתונתן, ומביא לו ראיה מעצמו ובשרו, מהסטומכא שלו, מחולי-מעים ומדוה-שוקים ומיסורי תחתוניות, שהיו מצירים לו מאד, אף-על-פי-כן... אין כלום, והוא חי וקים, ברוך השם! – בשעה שחברי היו מאריכים בדברים כיוצא באלה, וכל אחד בא אגב במיני רפואות משונות, כמומחה ובעל-נסיון, והוא ערב בהן, הייתי מבליע דברי בנעימה, מקצר ואומר: אי, רבי שלמה! – כדי לקיים מנהג ישראל בלבד ולצאת ידי חובתי. בענינים כמו אלה ובכל מיני נחמות וברכות לכל מאורע אני, כידוע, הדיוט שאין כמותי.

רבי שלמה מזיז עצמו ממקומו והולך ומוציא מקופסא חבילה קטנה, מתירה ומניחה לפנינו בדברים אלו:

– הסתכלו, רבותי, במה שיש בה לפניכם.

– כפתורים אנו רואים – אומרים אנו פה אחד – כפתורים של עצים לבנים. ומה קא משמע לן?

– אלו הם הכפתורים משמלתי האחת לעורי, כשהייתי גולה בילדותי ממולדתי במדינת ליטא, כארבעים שנה קודם לכן – אמר רבי שלמה במנוד ראש.

– אבל מה שייך ענין כפתורים לחולדת גופך, וזכירה זו עכשיו למה היא? – קשה לנו קושיא גדולה.

– אוי, שייך ושייך וסמוכים הם מאד, והלואי שלא נשכח זכרם ממני אתמול – מתאנח רבי שלמה במרירות וחוזר ויושב על כסאו, מעצם עיניו ושותק וצולל בתהום מחשבותיו, ואחר כך הוא מעמיד פניו עלינו ומתחיל ואומר:

– הריני מתודה לפניכם, רבותי, שמתוך חמימות מזגי במדה יתרה נכשלתי אתמול בעבירה חמורה וברחתי מפני בנזיפה נער מסכן, נעזב ונודד, עירום ורעב, שהיה בא ומבקש לינת-לילה אצלי, בבית-מדרשי, בליל חושך ורוח וגשם וצנת שלג. לא, רבותי, לא במרמה בא, והוא באמת גר ונודד, ולא עוד, אלא מבחורי הישיבה שבליטא הוא. כל זה נתברר לי מיד לאחר יציאתו – מתוך עמידתו בכובד-ראש והלבשתו וגפה של בקשתו בעצמה. בבקשה זו לא יבוא אחד מבני המקום הזה, ולא תעלה אפילו על דעתו, אלא דוקא איש גולה מירכתי ליטא, שבתי-כנסיות ומדרשות וישיבות שם הם אכסניות לבחורים עניים, ואני בעצמי הרי הייתי משתמש בם לצורך זה בימי בחרותי כמה פעמים. בלילה העבר נדדה שנתי וסבלתי יסורים של גיהנם ממוסר ומרדות בלב ומחזיונות מבהילים ואיומים. איקונין של הבחור העלוב הזה ואיקונין של עצמי, כשאני עוד נער, בהלבשה זו כמותו, היו באים ומרחפים לנגדי כל אותו הלילה ומכאיבים את רוחי בענוּיים קשים. נרעש ונפחד עומד לפני העלם האומלל, מחריש ושותק, בלי נשמע קולו, עיניו הן בלבד מספרות צרות לבבו, ותחנוני נפשו מגידים פניו היפים – מספרים ומתחננים: רחם נא נפש נענה ורעבה, הוה סתר לעירום וילין עמך הלילה באחת הפנות! עומד הוא בלב נשבר ומיחל לעזר – אבל תחת עזר בא רוגז, וצא צא אומרים לו. נאלם ונכלם הוא יוצא ונוטה שכמו, כחלש מרכין גוו וממתין למכת מכהו החזק ממנו. זה יוצא וזה בא בצלמי כדמותי ומזכירני: הכר-נא, רבי שלמה! כך טולטלת אף אתה בנעוריך מבית-הישיבה וכך באת גם אתה כעוף נודד לאחת העיירות לבוש בלה עם כפתורי-עצם לבנים, והייתי מבקש רחמים לתת לך מקום בבית-מדרש אחד להניח ראשך, ואיך נבלתּ בהתנשׂא ושכחתּ זאת היום; איך רם לבבך עתה, כטוב לך, בחסד עליון, ולא ידעת את נפש הגר ושפל הרוח, שבשפלותו היית גם אתה! אם לאספהו לביתך אפשר לא היית יכול, למה לא פתחת ידך לאחיך האביון, לתת לו די שכר-לינה באחד המלונות. על כל פנים לא היה לך למנוע ממנו נדבות-פה, דברים טובים ונחומים, ואתה לא דייך, שפטרת אותו בלא כלום, עוד גרשת אותו מפניך בחרפה. – לא עליכם, אחי, מכאוב כמכאובי ממכשול עווֹני אתמול וגם היום!

– אף על פי כן לא תצטער הרבה – נחמתי את רבי שלמה – כאלה וכאלה עמנו מעשים בכל יום ואין מבני-אדם מהרהר אחריהם. צא ולמד, אותם הסוחרים הגדולים, שולחנים מפורסמים, גבירים ועשירים מופלגים אצלנו, שלוחצים את משרתיהם ורודים בם בפרך, אלה בעצמם מי הם? רובם ככלם הם מרשתים, עולים משפלותם ועומדים ברום-עולם. בנעוריהם היו משמשים בחנויות ובפונדקאות ואכסניות ושומעים חרפתם מבעליהם לבשתם ולבושת ערות אמם מאה פעמים ביום. כך היא מבראשית במנהגו של עולם, הכל השכחה מצויה אצלם, מי שהרצועה בידו מלקה ואינו זוכר שברצועה זו לקה הוא בכבודו ובעצמו אתמול. כרס רחבה ועזות וממון מעבירין את הזכירה, ועל קופה של שרצים, התלויה לו לגביר מאחוריו, מכסה הזהב, ועכברא דשכיב אדינרי סגיד לו.

– אין דברי תנחומותיך מספיקים לי – השיב רבי שלמה – הרע אינו פוסק להיות רע בשביל שהוא תדיר. להלבין החטא במה שהוא מצוי אצל הבריות, הרי הוא דומה כאלו נאמר, למשל, שחסרון השמיעה והדבור והראיה אינו מום, בשביל שכמה וכמה חרשים ואלמים וסומים מצויים בעולם, ואם הדבר כך הוא, על כרחך אתה אומר, שיצר-הטוב בצדקתו ויצר-הרע ברשעתו שניהם פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו – לא, רבי מנדלי, אל תנחמני הבל, את פשעי אני אדע, וחטאי אני מרגיש בנפשי.

– מאורע זה מוסר שדי הוא לך על שאתה מתרשל בכתיבת קורות ימי חייך לזכרון בסדר – אמר אחד מהחבורה – כמה פעמים היינו מעוררין אותך על זה ולא שמעת לנו.

– העלם הזה בשליחותו של מקום בא לעורר אותך ולהזכירך ראשונות – מסייע עוד אחד לחברו הראשון – ואתה הרי נתעוררת עכשיו ונזכרת על-כרחך בהכפתורים הישנים מכמה שנים, יהי רצון ויזכרו לפניך גם כל מנהגי חייהם של עמנו בימים ההם ולא יטבעו בתהום נשיה.

– סוד זה שבסתר לבי מי גלה לכם! – אמר רבי שלמה ופניו מתלהטים – על משכבי בלילה, כשהייתי שוכב גלוי עינים וחזיונות הבהילוני, דממה בבית וסער גדול בחוץ, נצנץ בי הרעיון, הפייטני הזה ובעל-האגדה שבלב, ודרש אותו המאורע בהעלם, שרמז ממרום הוא לי. ומאותה שעה אינו פוסק ודוחק אותי ואומר: כתוֹב! עתים יש בחיי אני אדם, שמכריחות אפילו את המקשן בהנהגת העולם להאמין במצאיות כח טמיר ונעלם, שכל המעשים נחתכים על פיו והכל נהיה ובא בשעתו ובתנאים, שהותנו עמו במחשבה תחלה. דומה שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי, שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסוּפה וסערה. ים זועף חיי, ימי ושנותי גלים הומים ונפשי אניה סוערה תמיד, אף הכרת עצמי מתחלת אצלי בסערה. – הימים ימי האביב. פתאם עלטה היה ובמשעון הגנים, בין שיחים ודשאים דשנים ורעננים, רץ ילד עוּל ימים יחף וערום, אך כתונת בד לעורו וכובע על ראשו. עתים הוא אץ ברגליו ועתים עומד. עיניו משוטטות על כל סביביו ואזניו קַשובות וזקופות כאזני ארנבת. הילד הלז אני הוא ולא אחר. זאת הפעם נפקחו עיני ונגליתי אלי בצלמי ודמותי – נגליתי ונשתוממתי על כל המראה לפני. אני בעצמי הוא ואין נפש חיה סביבותי, מלבד שמים ממעל והארץ מתחת, גדר מזה וגדר מזה. והנה רעש, קולה המולה ברמה, והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ שם לקולות רבים אדירים, ותניני אש ושרפים מעופפים רצוא ושוב ברקיע – הוא קול רעש אופן ורכב אלהים, אמרתי בלבי, ה' צבאות רוכב בערבות, עורר השוט וחוצב להבות אש. ועמוד אבק וקשר ומוץ גם יחד עולה מן הארץ, סובב הולך ומורדף כגלגל לפני סופה. עוד מעט וגשם-נדבות נתך ארצה, גשם חם אף נעים משיב נפש. נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים; החציר והבצלים והשומים הרכים כופפים ראשיהם כילדים בחיק אמותם ומתרחצים ובתנעוגים. בחוץ יזלו לפגי מים, בשבעה דרכים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי-כן שטוף ועובר, יהמו יחמרו וירעשו ויערב לאוזן קול שיחם. והנה זה נגלה אופן רכבּוֹ, מרכבת-יה, אופן גדול ונורא שם במרחבי-מרום, אפס חציוֹ נראה, כתבנית הקשת, בתוך הענן, יפה הוא בשלל-צבעיו ונחמד למראה. ונוגה כאור לפאת ים, השמש יצא שם כחתן מחופתו בערפל, מביט לארץ ותצהל, קורץ עינו לעבים – ויתאדמו... זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו. בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה, ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה. המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי, לעולם לא אשכחנה. את החזיון הזה לפני ושפת הבריאה סביבותי הייתי מבין אז ומרגיש בלבי – לב ילד תמים. ידעתי שיחת הצמחים וזרוּעי הגנה, השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים, ומה הצפרדע מקרקרת, שקועה עד צואר באגם נרפש ולוטשת עיניה הגדולות – הבינותי היטב, הן אני נעניתי לה ובקול כמוה קרקרתי מטוב לב. ובבואי לחצר בית-מעוני ויצא העגל מן הרפת ויתמודד, משפיל ראשו ומגביה זנבו וגועה, ותצא גם התרנגולת מאחת הפנות עם אפרוחיה וינקרו באשפתות, דוגרים ומצפצפים, והתרנגול הולך עמם קוממיות הלוך וטפוף ומשקר עינים וקורא בגרון; אף את החתול ראיתי יורד מתחת הגג, מתרפק על הכותל וקופץ והומה – הנה ידעתי מה הם אלה ומה שיחם, ועניתי לכל אחד מהם כלשונו, גועה והומה ומצפצף בקול רם. אלא מכה זו, שאבי הכני על הלחי, לא ידעתי מה היא ולמה היא ומה לאמי שכך נתנה עלי בקולה, כשראתני בא בפתח רטוב מזרם מים. מה בקשו הם בזמן ההוא ומה בקשו מלמדי ובני-אדם אחרי כן - היה קשה לי להבין...

ה

רבי שלמה סומך ראשו על יד הכסא ושותק שעה קלה. מתוך רשמי פניו וריסי עיניו נכּר, שלבו זועף, ואנו יודעים על מה הוא זועף. שביל חייו היה מלא קוצים ואבני-נגף, מתעקם ועולה לראשי צוקיו ויורד לתהומות עמוקות. ועכשיו בפתיחת החבילות של צרות ישנות ובנגיעת האצבע במכות, שלא נתרפאו עדיין, על-כרחו ידוה הלב וגדול הכאב מאד. ולאחר שנתקררה רוחו פתח ואמר:

– רואה אני לגמור לכם עכשיו דבורי, שנפסק אתמול בתחלתו. זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי, כארונו של מחמד תלוי ועומד, לפי המסורת, בין שני מגניתין. בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנונים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה. זאת אומרת: רחמנא ליצלן מאותה סחורה חדשה ומיני תכשיטים של זמננו בישראל! כל מה שאתה רואה אינו אלא רמאות ואחיזת-עינים, חרס מצופה כסף, נאד נפוח וריק, כחל וסרק ופירכוס מבחוץ וסחי ומאוס וכיעור מבפנים. אין טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי, הכל גולמים הם, כגלמי-עץ לשעשוי תינוקות, פושקי שפתים, מתופפים תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול, לא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצונים, הנח להם והרי לך כלי חמדה עתיקים, מעשי אבות כלם ורוחם עומדת בתוכם... וזאת צווחת ואומרת: כלך אצלי! לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם, לא תהיה חובר חבר וידעוֹני ודורש את המתים. ועל זאת הרי ידוו כל הדוים, שהרבה מהיהודים מניחים חיי-השעה בהוה ולבם להעבר, הולכים ופניהם אחורנית, אינם רואים את הדרך, נכשלים ונופלים והעולם חשך בעדם. בכל מנהגיהם – בבתיהם ובבתי-כנסיותיהם ובספרותם כמתי-עולם הם, מתים הם בחייהם וחיים במיתתם. היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לויתן בבית-הקברות. כמה שאין ההוה שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי בו עיקר המציאות, שתהא נוחה לו ולצרכיו המרובים, ועל-כרחו לשתף עצמו בעשׂיה זו במועדה ובזמנה עם שאר בני-דורו.

–המתינו לי מעט – אמר רבי שלמה, כשראה שאנו מבקשים להכנס לתוך דבריו – יודע אני, שאם מבקשים לבוא עלי בתשובה זו: "אין אחת משתי הדעות האלה בפני עצמה מתישבת בשביל שזו כזו מתרחקת, ככל חד-אַפּין, לאחד משני הקצוות, שישנם לכל המעשה בעולם, ותמים דעים ורב-אפּין אוחז בזה וגם בזה ויצא את כלם". אבל זה אינו מצוי אלא במי שהוא חכם גדול מגאוני הדור, והוא כשכיר-יום מוקצה לכל מלאכה, שמזדמנת לו בשוק, ואינו מבחין. מה לו העבודה בחומר ובלבנים או החפּוּשׂ והחיטוט באשפה, מה לו בר או תבן, ומה לו מקק-מטפחות ומקק-ספרים או קופה של גללים ודיר של בהמה, לוֹ הכל שוויון ובלבד שיעבוד ויקבל שׂכר. ואני הריני מהבינונים, שאינם קופצים על כל העבודות הבאות לידם, ועובדה זו, שנוטלים להם, הוא אומנותם כל הימים, מבלים בה כחם וזמנם עד זקנה ושׂיבה. מצורף לזה – הריני מתודה לפניכם – אני עצל מטבעי, יֶשְׂנִי יותר ב"עמוֹד והתבונן" מב"קום ועשׂה", והמחשבה רבה בי על המעשה; וכיון שיארע לי עכוב-מה בעבודתי הריני פוטר עצמי ממנה בשמחה. ולפיכך כשהדעות נחלקו בי ושתיהן אוחזות בקולמוסי, זו אומרת כלו שלי וזו אומרת כלו שלי, הוריתי כמאן-דאמר, שיהא מונח עד שיבוא אליהו. והנה זה בא... הבחור הזה בסערה בא והחזירני להעבר, ורוחי עומדת עתה באותו העולם, שהייתי דר בו בנעורי! זקן ושׂבע רוגז, בלב נגוע ופצוע מאבני בליסטראות במלחמת החיים ובלויתו של נסיון קשה חזרתי לעולמי זה מבתחלה, והדמיון העלה לי בקסמיו, כבעלת-אוב זו בעין-דור, תמונות וצורות ופרצופים והרבה דברים משונים וישנים מימי קדם, והם עולים ומביטים בו בזעם; שגלוי וידוע להם למה אני מתכוין בחזירתי זו אליהם, ולמה הם מתבקשים – הם יודעים, שהריני בא ליטול אותם ולהעמידם כמופת לרבים לראוה בם. עולמי זה, אוי ואבוי, קטן הוא מאד. שם לא ינצו הרמונים, לא תפרח החבצלת, אין שמחה וקול ששון ולא יראו בו בפלגוֹת נחלי דבש וחמאה, ובני האדם שם יהודים פשוטים: בעלי זקן ופאות וקפוטות ארוכות, כחושים וכמושים ודלים, כפופים ודווים ומדוכאים, חרדים ונפחדים, ועמם לא שרא נהורא. צר לי מאד, רבותי, לטלטל העצמות היבשות ולהטריח ישני-עפר אלה לעלות על הבימה בכבודם ועצמם, ומי יודע אם עוד יזכו לתשואות-חן מאת רואיהם. רבים מבני עמנו הרי שרויים היום בצער על חוטמם, שעומד ומכריז עליהם: אלה זרע ברוכי ה' המה! ואלמלי היכולת בידם היו מחליפים אותו באחר – ופתאם והרוח נשא היהודים מאחת הפנות, יהודים עתיקים בכל פרטיהם ודקדוקיהם עם תרי"ג דברים משונים, שאבד עליהם כלח ושנחת טעמם, להלבין את פניהם בפרהסיא. לא, אחי, לא התולים עמדי היום, ואני אומר לכם דברים של טעם, שהם היו מעציבים את רוחי בתחלה, ובשבילם הייתי יושב משומם ומעיין עיון גדול. ובאמת מה לי לספר על חיינו בדורותי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, אפרכוסין ואסטרטיגין ובעלי-מלחמות לא היינו; על יעלות-חן ועלמות יפהפיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי-ראיה על דם אחרים בדוּ-קרב לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה-היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי-ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שׂרים ושׂרות ותענוגות בני-אדם ממוננו לא בזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים – כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד וריש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רברביא עם זעריא, טפלא ונשיא. יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי-שבתות ולמועדים ולראשי-חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורענויות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, אוי ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורח-רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם; חיים, שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש.

– טעות הוא בידך – ערערנו על רבי שלמה – נאמר, שאין תבלין בחיי היהודים כדבריך, אבל כנגד זה יש בהם בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו. מין גבינה יש, שהיא כרוּם זוּלוּת לבני אדם, וחכמי האכילה מהדרים עליה ואוכלים אותה לתאבון. מרירות זו שבחיינו היא כל בחם, ויפה היא למבינים הרבה יותר מאותה המתיקות, שהנפש תקוץ בה לפעמים עד כדי הקאה. הדובשנין אינם מאכל תאוה אלא לתינוקות. חיי כנסת-ישראל אף-על-פי שנראים כעוּרים, שחורים וסמרטוטין מבחוץ, אבל נאים הם בפנים. רוח כביר בתוכם, רוח שדי הוא נושב תדיר ומכה בהם גלים, לטהר ואתם מכל זוהמא ורקבון. הזיקין והזועות, שמתרגשים ובאים עליהם לפרקים, הם ממרקים אותם ומחדשים את כחם. – דיוגינס הוא ישראל באומות-העולם, ראשו בשמים ועל אל-אלים יחשב נפלאות, והוא בעצמו דר בחבית ותחום דירתו מצומצם, ד' אמות. תחת גל עפר ואפר בחדר ובבתי-ישיבה ומדרשות מתלהטת אש תורה ומחלקת אורה וחום בין כל העם, מן הקצה אל הקצה, וכל בנינו, הקטנים עם הגדולים, לומדים ויודעים ספר. חיים כמותם להם נאה ולהם יאה להכתב בספר הזכרונות.

– ולדעתכם – השיב רבי שלמה – תינח חיי העם בכלל, אבל חיי בפרט מה הם ומה שמץ דבר חדש נשמע בם, שיהיו ראויים לכתבם בפני עצמם. מה שאירע לי אירע לאלפי בני-אדם אצלנו, והדברים עתיקים ושכיחים. וכי יש עוד אומה אחת בעולם, שכל דרכי חייהם של אישיה, משעת יציאתם לעולם ועד נשימתם האחרונה, יהיו נמשכים והולכים כמו אצלנו על פי נוסח אחד? הגידול והחינוך והלימוד, סדר התפלה והניגון לכל זמןר מהזמירות ולכל פיוט מהפיוטים ולכל פזמון מהפזמונים והסליחות, הכל בנוסח קבוע ומיודח, ואפילו במאכל ומשתנה הנוסח אחד. הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו, שבשעה אחת מן השעות, יום הששי בערב, למשל, יהיו כלם בכל כדור הארץ אוכלים דגים, תבשיל של "לוקשין" ולפת; ביום השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים ודייסא מצטמקת עם קולית עצם חלולה והגדולה. ביום זה לביבות, וביום זה כעכין ופת הבאה בכיסנין ושומשומין, וביום זה חלה הבאה בכרכום, קלועה וצהובה. בשעה שהאחד פותח את פיו ומנגן "כל מקדש" או צועק בקול רם "חי וקים" באספמיא, מיד הניגון הזה והקול הזה חוזר ונשמע בארגניתנא שבסוף העולם. אנו צבּור וגל של נמלים, שאין בפרט אלא מה שבכלל. בספר תולדות בעלי-החיים קבעו חכמים פרק מיוחד בשביל מין הנמלים בכללן, ולא בשביל נמלה אחת בפני עצמה.

– לכאורה יש בדבריך ממש – השיבו בני-החבורה – חיי היהודים נראים כאלו נוסחם אחד כמו אצל הנמלים, אבל באמת חלוק רב ביניהם. הנמלה מצווה ועושה תפקידה כשאר בני-מינה והיא ב"בל-תסור" מן הצבּור אפילו כחוט-השׂערה, מה שאינו כן בבני-אדם. מדה אחת, שמוטבעת בטבע כלם, ע' פנים לה אצל היחידים, וכל אחד מקיים אותה על פי דרכו משונה מחברו. כל אדם טיבו מתפרש בדבורו, בשחוק שפתיו בקריצת עיניו, בהילוכו ובמאכלו ומשקהו, אף-על-פי שאלו דברים מתת אלהים לכל המין הנבא בצלם. ועוד יותר האדם נכּר בסגנונו: ענין אחד יוצא מקלמוסו של זה כך ושל זה כך, ואין שני סופרים כותבים אותו הדבר בסגנון אחד. לחנם כל טענותיך ומענותיך, רבי שלמה! לכתוב מאורעות חייך אתה צריך והיא חובתך.

– חובתי היא רק כנגד עצמי ולא כנגד אחרים – בקש רבישלמה להסתייע כנגד חבריו במה שאפשר – לכתוב בשבילי דעתי מסכמת, והיו הדברים מונחים ביחד עם הכפתורים האלו לי לציצית, וראיתי אותם וזכרתי את העבר ולא אחטא.

– לא, רבי שלמה! – נענו כלם ואמרו – לכתוב ולהדפיס! – המתחיל בחשבונו אומרים לו גמוֹר – אמר רבי שלמה בשחוק נעים על שפתיו – צאו וחשבו את כל ל"ט מלאכות של מחבר יהודי: לכתוב ולקבוץ על יד חתומים והסכמות: להדפיס ולהגיה ולחנך ולהכשיר וללמד את "הבחור הזעטצער", ולעשות לוח-הטעות עצום ורב כמספר התבות בספר; לחזור על הפתחים ולחלק ביעקב, והשפיל עצמו לפני קל-שבקלים ולידע מה להשיב להצייקנין ולהקמצנים, ולחנן ולבקש ולהשתחות בדחילו ורחימו לאגורת כסף, לכבוד המקום ולכבוד התורה ולשם יחוד לישנא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל; ליתן כרכים הרבה לידידים ולמוכרי-ספרים בהקפה עולמית עד ביאת הגואל; ואחר כל הבא עליו למכור את כל הנשאר לעתיד לבוא כסמרטוטין – ארבעים ליטרא בפרוטה. לא, אחי, אני איני מומחה למלאכות אלה.

– כלום שכחת, שיש מנדלי מוכר-ספרים בעולם, ולא בראוֹ הקדוש-ברוך-הוא לבטלה! – השמעתי את קולי כבר-סמכא בגאוה ובגודל-לבב – אף אתה, במחילת כבודך, לא חשבת את סר המלאכות עד גמירא. את החילוף שכחת, הוא הגלגול, שספרי ישראל מתגלגלים והולכים, בעונותינו הרבים. ספר של פלוני הולך על ידי ומתגלגל בתחינה של שרה בת-טובים, התחינה מגולגלת בקינה, והקינה במנורות נחשת, והמנורות בשופר, והשופר בסליחה ובמחזור, והם בשן של שועל, ב"כלי-בו" ובטלית-קטן, וכך הם חוזרים מגלגול לגלגול עד שמתמרטטין ומתמרקין ומתמקקין ונעשים סמרטוטין. ויש עוד מיני חבורים, שבעוונות מחבריהם הם מונחים כאבנים, רחמנא ליצלן, ואין להם שום תקנה, אלא לעשות מהם כלים לרקיקה, אבל – אין רוקקין על כתב אשורית. עמוֹד עמוֹד, רבי שלמה, וכתוֹב, וכל מה שיש לעשות בגמר הכתיבה הריני מקבל עלי ואל צוארי. כל אותו הענין באמת הוא מן השמים. וראה, שאף אני באתי אליך פתאם בסערה.

רבי שלמה שתק ותקע לי ידו בחבה, כמבטיח ואומר: עלי לעשות כרצונך!

-----------

ברוך רבי שלמה ששמר הבטחתו ורצה לזכּות אותי בשנה הבאה בספורי-מעשיות כתובים בעצם ידו. והריני מוכן ומזומן להדפיסם, אם ירצה השם, זה אחר זה כסדר.

פרק ראשון

לא רחוק מעיר דלפונה כפר קטן יש. זה הכפר יערים סביב לו. דרך היערים הללו נהר גדול עובר, ועל אותו הנהר בית ריחים עומד, ובשביל כך נקרא הכפר – כפר ריחים. בעבר הנהר האחד שלשה בתי-אכרים קטנים ושפלים מציצים מבין שיחים ודשאים, ובעבר השני כנגדם, ליד היער, עומד בית יחידי, כתליו קורות של עצים, חלונותיו קטנים וגגו הישן שופע ועולה. שם דר עם כל בני ביתו חנא חוכר הריחים, שחכירה זו ירושה היא במשפחתו, בתורת חזקה, מאבות לבנים. אין כפר ריחים זה אלא קן בודד לו במסתרים, מופרש מן הישוב ואין דרך הרבים עובר עליו, אלא שבילים צרים נמשכים ממנו כרצונות דרך היער, עולים הרים, יורדים בקעות, והולכים למושבות ולכפרים סביביו. ואם בני-אדם אינם מצויים שם, ולא תחרות ולא קול המון בו כמו בכרכים ובעירות, יש שם המונים המונים של רמשים, חיות ועופות באגמים, בשדות וביערים; ואתה שומע שיחות בעלי החיים: שריקה ונהימה, שירו וצוחה בימות החמה, ונביחה ויללה של זאבים רעבים בימות הגשמים, גם נהם דוב תועה ובא פעמים מירכתי צפון עולה באזנך. ובערבוביא זו של קולות משונים נשמע קול המולה של מימי הנהר, כשהם נופלים מלמעלה על אופני הריחים – קול רעש וקול טחנה.

הנה חג האביב. יום אחרון של פסח – יום טוב, חם ונעים, החמה בצאתה פזרה ענני בוקר ונשקפה ממעונה, מן השמים, במאור פניה אל האדמה. יציריו של הקדוש-ברוך-הוא כלם, מקטנם ועד גדולם, מקיצים משנתם הארוכה, שנת החורף, ויוצאים שׂשׂים ושמחים איש לעבודתו. פרחי-אביב רעננים שולחים ראשיםה מבין חציר ועשבים רכים, מתגנבים ומביטים להעולם באהבה. ערבי נחל מזדרזים ומתעטפים בטלית ירקרקת, מרכינים ראשם ומסתכלים באספקלריא מאירה של מים כנגד פניהם. עופות אלו, שנדדרו למדינות הים, לארצות חמות, שבים מהגולה כתות-כתות ובאים לכאן, למקומות מנוחתם הראשונים. אוזות-הבר שטים ומתלבטים שם בסתר קנה ובצה, ובני-אוזא הפראים פורחים סביב הסוּף, עולים ויורדים שם ברעש וצוחה. סנוניות טסות קל מהרה כה וכה באויר העולם, עסוקות בבנינים ובתקונם של קנים חדשים גם ישנים. ברוך הבא! זוג דודינו החסידות אף הוא כאן. זו החסידה עקרת הבית, עומדת על רגל אחת בראש האילן, מצדדת ראשה ומתבוננת לקנה הישן שם, וזה דודה, צח ואדום, ארך-הרגלים, מטייל לו קוממיות באגם, נותן עינו באחת הבצאות, שכנסת צפרדעים מקרקרת שם בצבור; ופתאם חרטומו משתרבב, פיד-פיד – וציד בפיו! יקיצה ותחיה בכל מקום, זחילה, קפיצה וריצת רגלים, רנה דיצה וצלצל כנפים – אביב ויום-טוב בעולם!

אותה שעה כל בני ביתו של חנא בחוץ. על האטצבא אצל הבית בא וישב חנה בכבודו ובעצמו, תיכף ליקיצתו משנת-צהרים לכבוד החג, הותרה קפוטתו והוא יושב ומביט לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא וגוהק. בניו הגדולים עומדים עליו בכובד-ראש ומספרים בגשר, שנסתחף בכפר הסמוך; בנסיעה מחר ב"כי טוב", לקנות בעיר דברי-צורך בשביל אדוני הכפר ובשביל עצמם; בסוסתם זו הזקנה, בת שלשים ובעלת עינים כהות, שהיא רובצת לה מנגד על פני דשא, מתפרקדת שם בנחת-רוח ומחליצה עצמותיה היבשות, וכיוצא בהם בצרכי הבית. והבנים הקטנים שטים ומשוטטים וטרודים מאד קצתם עומדים אצל בית-הרחים על הגשר ומסתכלים במים השוטפים תחתיו דרך מבואיו המפולשים כגוש-זכוכית אחד ונופלים בכח ובהמולה גדולה למטה, ושם הם מתפוצצים לכמה וכמה טפות דקות, מזהירות לאור השמש בגוונים משונים כזוהר ספירים ואבנים טובות ומרגליות; וקצתם מעמידים כלים לקבל לתוכם שרף הנוטף מעצי ברושים דרך הסדק, שנעשה בהם בימי אדם. הכל חוגגים והכל שמחים! זה צוציק הכלב, כרסני וקצר-הרגלים, בעל עור לבן מנומר בחברבורות שחורות, אף הוא לבו שמח; אף הוא מרגיש, כי יום זה מכובד מכל ימים – היום הרי היה מלקט עצמות תחת השלחן ונהנה מסועדת יום-טוב. הנה הוא מגביה זנבו לכבוד הרגל ורץ רצוא ושוב כמטורף, נובח לו בתוך כך נביחה דבדיחותא – שירה זו שהכלבים אומרים מתוך רוב שמחה.

ובשדה-יער מאחורי הבית יושבת לה על קורת עץ, מוטל באדמה, אשת חנא החוכר, אשה נאה באה בימים, ואצלה בתה כבת עשרים וחמש, וכנגדן מסובים תחת השיחים שני בניה: ריבה כבת חמש עשרה, יפת-תואר וטובת-נראה ונער קטן בן שתים עשרה. מתוך פניהם נכּר מיד, שהם משונים מאלה שבחוץ לפני הבית. הללו שמחים, תוכם כברם כלוֹ אומר יום-טוב, והללו, היושבים כאן, שרויים בצער ונראים כמתאבלים ואומרים קינות לתשעה-באב. האם והבת שתיהן נראות מבולבלות, רבות מחשבות בלבן וזו מחכה את זו בדברים, שתפתח פיה ראשונה.

– לאה! – פתחה האם ואמרה לאחר שארכה לה השתיקה – ימי החג הרי הם יוצאים, ומה עוד?...

– ימי החג יוצאים וצרות באות, הצרות הישנות. כך כך, אמי – מחר אלף מזה למקומי.

– ואם תתעכבי אצלי עוד שנים שלשה ימים מה בכך? – מבקשת האם את בתה בדברי תחתונים.

– אי אפשר לי, אמא, אי אפשר! – משיבה הבת ומנענעת בידה.

– אי אפשר לה! – אמרה האם בדמע – רע ומר לה כאן, אצל האם!...

– והלא רואה אַת שבאתי אליך, אמי!

– אמנם באת, וברוכה אַת שבאת, אלא... האֵם לבה מרגיש, מרגיש שהבת מצטערת וקשה לה ישיבתה כאן כישיבה על גבי גחלים, היא שותקת ועיניה מדברות. כל הבטת עינה מדקרת-חרב, את תנועת פניה לונה, תוכחת-חמה מסותרת. אוי, אוי לי!...

– אמא!

– אוי לה לאם! מה היה ביד האם השוממה לעשות אחרת? והרי בעניי לא נשאר לי כלום אלא למות ברעב, והילדים האלה מה היה בסופם?

– ועכשו מה הם? – אמרה לאה, נאנחת מקרב לבה.

– עכשו? עכשו איידיל הרי כלה היא, ודוד'ל...

– ודוד'ל עצם בגרון, קוץ מכאיב בעין כל אדם כאן. איידיל כלה היא, כביכול, אוי לאזני שכך שומעות!... איידילי, סגולתי, מה לך? – קפצה לאה ואמרה ברגש לאחותה הקטנה, שתעותו פתאם פניה והלבינו כסיד – לבך שוב כואב, שוב מחלת-לב?...

– אין דבר, לאה! אין זה אלא כאב עובד, דקירה בעלמא.

– לכי, בתי – אמרה האם ברחמים – בואי נא ושכבי בבית. ואתה, דויד'ל, לך-נא עמה ותכסה אותה שם במטפחתי.

הילדים עומדים ממקומם והולכים שניהם עצובים וכפופי-ראש.

– אוי, מה היה להם! – אמרה לה באנחה, מנענעת בראשה – עלובה איידיל שכּלה היא, כלה אמולה ואומללה. שושנה רכה וענוגה – פרחה רגע ונתכמשה!

– לאה, לא אוכל עוד נשׂוֹא! לבי פצוע ואַת זורה מלח על פצעי. חוסי נא, חוסי, לאה!

– דייך, אמי! בואי ונראה היכן הוא שלמה. לאן הוא הולך והיכן הוא מסתתר כל הימים?

– כלום אני יודעת היכן? משעת ביאתו לכאן, בתחלת חורף זה, קבע עתים לתורה: היה לומד בפני עצמו בהשכמת-הבוקר, ואת הבנים מבני-הבית היה מלמד ביום, ואני רואה ושמחה ומתגאה בלבי בבן יקיר זה. ועכשו נהפך פתאם והיה לאיש אחר. הגמרא מונחת בקרן-זוית והוא אינו עושה כלום, אלא שותק ומהרהר, וכותב ומושך בקולמוס. וכלום אני יודעת כתיבה זו מה היא ולמה? משבאו הימים החמים ונראו הדשאים הוא הולך ומטייל יחידי ביער ותמיד הוא שקוע בהרהורי לבו. שמא אַת יודעת מה? אין לו תקנה אלא להשׂיאו אשה, אבל דומה, שלאו בר-מזל הוא.

– זו מנין לך, אמי?

– אוי לי אם אומר. שלש כלות בזו אחר זו היו משדכין לי בשבילו, ואני הייתי חוזרת עליהן לבדקן. ומה מצאתי? כלה זו עיניה טרוטות, זו חוטמה שקוע, חרומה, וזו צולעה על ירכה. דומה, שכך נגזר עליו משמים... ואם להשיאו בעלת מום אי אפשר, פשוט משום צער בעלי-החיים, מה תקנתו? לחזור להישיבה ולעסוק שם בתורה אינו רוצה. אני אומרת לו, חזור בני! והוא אומר: אי אפשי בישיבותיך וכדומה להן מדברי "תכלית", שהמציאו לתקנת בני-ישראל; די לי בנהמא דכסופא, באכילת "ימים" על שלחן אחרים, בהתאבקות בעפר ובמיעוך עצמות על ספסלי בית-מדרש עד עתה, לחזור ולהתמעך שם עד כדי להיות סמרטוט, למה לי? הרבה סמרטוטים יש אצלנו חוץ ממני, סמרטוטים מכל המינים וגוונים משונים... שמא אַת יודעת פרוש המלות האלה? כך לשונו של בחור זה, בחור בן שבע-עשרה שנה! שמעת מימיך דברים כיוצא באלה? אני לו – בישיבה, והוא לי – בסמרטוטים... ראי נא, לאה, הרי הוא בעצמו לפנינו שם, הוא הולך ובא! חייך, לאה! לך נאה לדבּר עמו, הלא אחותו אַת.

עלם יפה-עינים ורחב-מצח ושער ראשו תלתלים יוצא מתוך היער, הולך ובא ועיניו בספר, שהוא קורא בו בכוונה, ואינו נותן דעתו לכל דבר.

– הסח-דעת זה לך, שלמה, מה הוא? – אמרה לאה, עומדת לפניו בדרך.

– לאה! – קרא שלמה ברגש והציץ על אחותו, ומיד חזר ונתן עיניו בספר.

– דומה, שאין אתה אותה שעה בהאי עלמא, אלא שם בעולמות העליונים – אמרה לאה, מהתלת בו ומניחה ידה על ספרו – בבקשה ממך, אמור לי מה ראית שם?

– שם הכל לא כמו שרואים כאן – אמר שלמה, נושא עינו ומסתכל בפני אחותו – כאן אוי ואבוי...

– עבר חג! מחר אני הולכת לדרכי – אמרה לאה ודמעה בעיניה – מה שיש לנו לדבּר נדבר עכשו. בוא, שלמה!

האם עומדת והולכת באמתלא לראות שלום הילדים בבית, והאח והאחות מטיילים ומסיחים שניהם, ושיחתם היא שיחה מרה ועגומה.

ובינתים פנה היום. מעט מעט ישקוט זיו שׂדי והקולות שם יחדלון. בזה אחר זה מתנוצצים הכוכבים – הנרות הללו בשמים. יער ושדה שותקים והכל נח. רוח-אביב חם ונעים מגפף את כלם ומישנם ברחמים. הזמיר ישיר להם שיר ידידות, הצפרדעים מקרקרות להם קרקורים מני קדם – ויצוריו של הקדוש-ברוך-הוא מתנמנמים. הנה ינום גם הנהר מתחת צללי אילנות וגומא הסוככים עליו, מתכסה בערפלי-אד וקיטור ונרדם – ומנוחתו שלמה. אלא דג חצוף מתרגש ועולה פעמים, מרעישו וסוטרו על פניו.

ובני ביתו של חנא החוכר שינה אין לפניהם. הכל טרודים אותה שעה בלוית הפסח, ושילוח חג זה, אותו ומטלטליו וכל כליו, נותן בנפש יהודי תוגה וגעגועים עצומים. רבונו של עולם, כמה חן ונועם יש בקדירה זו של פסח למי-לקריצה, בבקבוק המשומר ליין-צמוקים, בפחין ובכלי-חרס ובכדים ובגביעים! גביע זה שבכל הלילות הוא חולין, צנצנת פשוטה, הלילה הזה של פסח הוא כוס – כלי קדש. נראה הוא, יפה הוא ופניו מבהיקים. פה לו, כביכול, וידבר. ויש שהוא מזכיר לבעליו דורות ראשונים, שהיו משתמשים בו בזמנם, ונושא שלום מאבות ומאמהות לבניהם אחריהם... ואם בכלל קשה לו לאדם מישראל היציאה מיום-טוב לחול, זו של פסח קשה לו ביותר. במוצאי-פסח פקעה חירותו ומבן-חורין שוב נעשה עבד!

למחרת יצאה מכפר-ריחים עגלה, וזו הסוסה הזקנה, שנתפרקדה אתמול מטוב לב על העשבים, מושכתה בכבודה ובעצמה. על גבי חבילות וכר גדול בראש העגלה יושבת לאה, ונער אחד מבני חנא יושב במקום המחמר ובידו שוט, משום מראית-עין בלבד, ולא לבייש בו, חס ושלום, אותה הזקנה, כפלים ממנו לימים, שהיתה משמשת את אבי אביו, עליו השלום. מכובדה זו מתנהלת בנחת ובחשאי, בקידה והשתחויה ובקפיצה משונה כראוי לה. וצוציק הכלב כשכן קרוב לא יעזבנה. פעמים הוא בא ועומד כנגדה ומתלבט בין רגליה, ופעמים הוא קופץ ותולה עצמו בצוארה ונובח לה באזניה, ואחר כך מגביה זנבו ורץ בזריזות יתירה למרחוק ועומד וממתין לה שם בדרך בלשון נטויה ובנשימה קצרה מרוב עמל ויגיעה. ולאחר כמה שעות של טלטולי הדרך נכנסה העגלה בזיע ובזועה ובהמולה לרחובה של עיר דלפונה.

פרק שני

בין שורה של בתים, המקיפים את רחובה של עיר, זה השוק הגדול, שנשתבחה בו דלפונה, עומד בית אחד, צורתו כצורת שאר הבתים, אלא שהוא מסויד מבחוץ. בני העירות הקטנות נימוסיהם ומנהגיהם ותבנית בניניהם שווים אצל כל אחד ואחד, כדרך חייהם של חיות ועופות ובנין קניהם, המקובלים אצלם מששת ימי בראשית. וכדאי לתאר כאן לדוגמא אחד מבתי עיר דלפונה בכל פרטיו – למען ידעו דורותינו הבאים את הבתים שבהם ישבו זקנינו בזמניהם וראו שם חיים, הם ובניהם, הקטנים עם הגדולים, ובנותיהם עם בעליהן, הסמוכים על שולחנם.

כשאתה פותח את הדלת, מיד אתה נכנס מן השוק לתוך בית דירה מרוּוחה, ושם בכותל כנגד פניך אתה רואה פתח, שדרך בו נכנסים לתוך פרוזדור אפל, בלא חלונות ובלא תקרה – זהו מקומם של עצים ושאר דברי-צורך, ופעמים הוא משמש גם לדיר של בהמה בחורף בשעת הקור הגדול, או כשהיא מעוברת וסכנה לה ללין ברחוב כדרכה תמיד. מצד אותו הפתח סמוך לכותר מקומה של כירה גדולה לבישול ואפיה. כירה זו בי-כוכא לה מלמטה, הוא לול של תרנגולות, שם הן מטילות ביצים ודוגרות, שם הן מתנמנמות בלילה ובהשכמת-הבוקר יוצאות ומטיילות בבית, ועולות על שלחנות וספסלים ומטות כרצונן. סמוך להכירה – תנור ארוך וגבוה, עשוי לבנים זכוכזכות, שמסיקין אותו בשביל לחמם את הבית בימות-הגשמים, ושני ספסלים עומדים אצלו לצדדיו, זה שמעמידים עליו תמחוי של בשר נקרא "ספסל הבשר" וזה ששופתין עליו תמחוי של חלב נקרא "ספסל החלב". שני התנורים הללו, הסמוכים זה לזה, ודופן של נסרים עם דלתים, הבא אחריהם, נמשכים בזה אחר זה לאורך כל הבית ומבדילים אותו לשנים. חציוֹ הוא אותו בית-דירה הגדולה והרחבה וחציוֹ מתחלק לכמה וכמה חדרים קטנים, שהם דירות לזוגות של בני-הבית ולשכנים. בבית-דירה זו הגדולה, כמין פעמון של חרסית יורד כנגד התנור מן התקרה ושתי טבעות לו בשפתולמטה, זו לעומת זו, ותולין בהן נברשת, כמין מחתה מעשה רשת, ומביעירם על גבה קיסמין יבשים, להאיר את הבית בלילות, חוץ מליל שבת, שלכבודה מדליקים נרות של חלב במנורות על השלחן, ובמנורת נחושת בעלת ששת קנים, התלויה בתקרת הבית. נברשת זו נותנת כשמש אור וחום, שמחה ועונג לאנשי הבית. לאורה משתמשים בלילות החורף ועושים מלאכה, או יושבים בכנופיה ומשתעשעים בשיחות נאות. נשים מנשי הבית, ופעמים גם אחת ושתים מהשכנות, יושבות יחדו על ספסל הבשר או על ספסל החלב עסוקות במריטת נוצות, ואגב גם ברכילות ולשון-הרע. במוצאי-שבת מעמידים את השלחן לפני נברשת זו, הכל מסובין אצלו ואחד קורא לפניהם מתוך ספר "גדולת יוסף" ו"ספר הישר", שומעים בנחת-רוח ואוכלים לתאבון בולבוסין מבושלים. בלילי חנוכה – הקטנים מגלגלים על השלחן את החזרזר, הוא כּידוֹר-עופרת, והגדולים משחקים בקלפים ואוכלים צפיחיות בשומן. וכשמטגנים עורות זמנים של אוזים, יושבים ומספרים ספּורי-מעשיות כל אותו הלילה ואוכלים דלדולי-משמנים באהבה.

ולמען ידעו דורותינו הבאים אף זאת, שאבותינו לא היו מבזבזים ממונים על כלי-בית. בביתו של אבינו-זקננו נמצאו על פי רוב הכלים האלו: ספסלי-עץ פשוטים וארוכים אצל הכתלים. שלחן ארוך בעל ארבע רגלים, שכּוּלו אדום, ועל גביו באמצעיתו מצוירת כמין טבלא רבועה עם משבצות שמונה על שמונה לבנות ושחורות בסירוגין, לשחוק האשקקי. וארון עץ בעל שלש צלעות תלוי ועומד על גבי כלונסאות בזוית בין התקרה ובין קרקע הבית, ודרך חלוניו נשקפים גביעי כסף וכוסת של ברכה, הדס לבשׂמים , מנורה לחנוכה, קופסא נאה לאתרוג, קליפת-שבלול, יפה לכמה מיני תחלואים, טס מעשה-צעצועים וכלי-זכוכית לבנה למרקחת ומגדים, ותריס כפות קטנות מוזהבות – "מתנת דרשה" לזקננו ביום חתונתו. ברומו של כותל תלויה אספקלריה, שאי אפשר להסתכל בה בשום אופן אלא אם כן עולים על גבי ספסל, ולאחר כל הטרחה הזו רואים את עצמם בה משונים מאד – פנים ירוקים ולסתות נפוחות כל מי שחש בשניו. האספקלריה הרי כל עיקרה אינו אלא לנוֹי ולא להסתכל בה בשביל פירכוס, חס ושלום, ומיהו בדיעבד כשטרחו ועלו על הספסל לא הפסידו, עומדים ורואים שם על-כל-פנים את התמונות, התלויות למעלה משני צדיה: תמונת גאון פלוני מעוטף טלית ותפילין ותמונת שר-צבא רוכב על סוס, נאכל חציוֹ מזבובים, גם תמונת "מזרח", משובשת בגייסות של בעלי-חיים משונים, שעדיין לא באו לעולם.

ולמען ידעו דורותינו הבאים גם זאת, שבית זקננו היה מתוקן לכמה דברים בצרכי האדם. מלבד שהיה משמש לבי-בישול, לחדר-המשכב ופעמים לבית-תפלה, שמש גם כן לבית-משקה. לשם היו באים אנשי המקום, ובימי השוק גם בני הכפרים, לשתות יין-שרף בקינוח גלוסקאות וביצים שלוקות ודגים מלוחים. ובערבי קַלֶנְדָא, זמן ראש-השנה שלהם, נתקבצו שם בנותיהם, בתולות ובחורים יחדיו והיו יושבים ומפצעים אגוזים, מפטפטים ודוחקים זה את זו בצד ובכתף ומצחקים ומתהוללים ומרבים בזמירות כנהוג, עד שלבסוף שפכו עליהם את הקיתון והבריחום מן הבית, גם כן כנהוג. ואם בית-זקננו ראוי לתיאטרון, פשיטא שהוא ראוי לקסרקיטון. אין מקום טוב הימנו ללמד שם בלילי החורף אנשי החיל תכסיסי-מלחמה – הבית מלא חום ואורה, העין רואה והמיד מוצאת את הלחי ואותו המקום... המוכן לפורענות.

וכדוגמתו של בית זקננו זה הוא ביתו המסויד של רבי חיים, אחד מבעלי-הבתים החשובים בעיר דלפונה.

להיות בעל-בית אמיד בדלפונה די לאדם שתהא לו דירה ופרה ופרנסה כל-שהיא, אבל להיות אהוב ומכובד על הבריות לא די לא לאדם אפילו בעושר גדול הרבה מזה. לפנים בליטא – אפשר שעכשו לא כך הוא – תלמיד-חכם קודם לבעל-כיס. עם-הארץ, אף-על-פי שיש לו כסף וזהב עם-הארץ הוא, וכדאמרי אינשי: מזנב החזיר אין כובע-דרבנן נעשה לעולם. אמת, הדיוט קופץ תמיד בראש והוגה דעות בקהל עדתו, אבל זה אינו אלא מפני שרוחו גבוהה ונפשו רחבה מטבע ברייתו והכל שומעים את דבריו על-כרחם ושותקים ובלבם הם בוזים ומשקצים אותו. אין אדם זוכה שם לכבוד אלא אם כן הוא חכם וירא-שמים. לא הכיס מכבד את האדם אלא תלמודו. כך הוא המדה בליטא בכלל, ובפרט בעיר דלפונה, שהיא מקום תורה מעולם – עיר שכל בניה לומדים, שבתי-מדרשותיה מלאים תלמידי-חכמים, זקנים ואברכים, בחורים ופרושים, הפורשים מנשיהם וגולים ממקומם כדי לעסוק בתורה, אוכלים "ימים" וחיים חיי צער; עיר, שבעלי-מלאכה ורבים מהמון עם מתכנשים עם בבית-המדרש, יושבים ועומדים סביב לשלחנות, בין מנחה למעריב, לשמוע דברי תורה מפי הדרשנים, שדורשים לפניהם, איש אצל שולחנו, זה מקרא וזה מדרש-אגדה, זה "עין יעקב" וזה חכמה ומוסר; עיר שבכל שבת ויום-טוב לפני המנחה המגיד עומד על הבימה מעוטף בטלית אצל ארון-קודש ודורש לפני העם בנעימה, מתבל את דבורו במשל ומליצה, בפסוקי נביאים, בשיחות חכמים וחדודיהם, ומצית בלב כנסת-ישראל אש אהבת קדש להשכינה. זכה אדם להיות מרוצה להקהל בעיר שכמותה, ודאי מדותיו טובות ומעשיו רצויים.

ורבי חיים, שאנשי מקומו כלם נהגו בו כבוד, היה איש חכם ומוכתר בנימוסיו. ואם כל קנינו, קנין כספו של רבי חיים בדלפונה, לא היה נחשב כלום במקום אחר, כנגד זה ברי הוא, שקניני נפשו שלו, אלמלי דר בעיר גדולה, היו מתגלים שם ביותר והנחילוהו כבוד וגדולה במדה מרובה.

בעצם ימי השחרות, שבני-אדם מאומות-העולם רובם עדיין פנויים, הרי כבר הספיק רבי חיים להעשות אב-זקן ושרה אשתו אם-זקנה למזל-טוב. לפי חשבון השנים למפרע, מבנו השביעי עד בנו בכורו, שהוא בעל אשה ובנים ועדיין סמוך עמם על שלחן אביו, משמע, שרבי חיים הקדים ונעשה נשוי כשהוא ילד. ושרה הלא היא היתה מספרת תמיד, כשהיתה עדיין קטנה ובעלה נער קטן הבהילו אותם והכניסום לחופה בימי-הבהלה, רחמנא ליצלן. ובהלה זו מה היא ואיזו היא? דיוק זה ליהודי למה לו? בהלה זו או בהלה זו היינו הך. איה סופר ואיה זוכר את כל הבהלות? אפשר, שרה היתה מדברת באותה בהלה, בזמן שגזרה המלכות על בני-ישראל גזירת עבודת-צבא. באותה שעה התחכמו היהודים והבהילו להכניס תינוקות לחופה מטעמם ונימוקם זה: כיון שאתה הקטן כח לך להיות בעל מלחמה, להיות בעל אשר לא כל שכּן!

רבי חיים, זמנו היה חציוֹ לו לפרנסתו, וחציוֹ לתורה ולצרכי-צבּור. כמה שנים היה בעל טסקא של בשר במקומו ונוהג ברבנות מטעם המלכות, שלא על מנת לקבל פרס; והיה שונה לתלמידי-חכמים בחנם גמרא ופוסקים בכל יום. הכל היו משכימים לפתחו, זה נכנס וזה יוצא, עוד זה מדבר וזה בא. כל דבר לא נעשה בעיר חוץ מדעתו. בכל דברי-ריבות היה הוא המכריע. בכל צרה שלא תבוא על הצבור היו נמלכים עמו ונהנו ממנו עצה ותושיה. ומאורע אחד, שיבוא כאן למשל, יסביר לנו יותר מדברים הרבה טיבו של רבי חיים וכבוד גדולתו במקומו.

פרק שלישי

המעשה היה בימות-הגשמים. במוצאי-שבת לאחר הבדלה בני-הבית יושבים סביב לשלחן אחד אצל התנור, שהוסק יפה-יפה ומתחממים כנגד אורה של הנברשת, גם אחת מהשכנות, הקרובה אל הבית והמלאה חדשות כמרון, יושבת בתוכם. הנשים עתים חשות ועתים ממללות ומורטות נוצות בכוונת הלב, ואחד מהבנים קורא לפניהם מעשה יוסף הצדיק ואחיו בלשון יהודית. הכל שומעים ונהנים ומתמיהים על גבורותיו של יהודה – ארי זה שבשבטים שאג ונזדעזעה אל ארץ מצרים. החתול מצמצם ישיבתו בירכתי התנור החם, מיסב ומלקק את כפו ומנענע את אזניו, וכמדומה שאף הוא נהנה. הכירה מבוערת ותבשיל לסעודת-ערבית מתבשל עליה, וקדירה מלאה בולבוסין רותחת שם לאכילת ארעי קודם הסעודה. רבי חיים מהלך בבית אילך ואילך מעוטף עדיין בגדי שבת ומנגן "אליהו הנביא" ברגש. וכשמסיים ואומר "במהרה יבוא אלינו" והנה קול רגלים – וטובי-העיר באים בפתח.

– שבוע טוב!

– שנה טובה!

וחכמים יבינו מדעתם, שטובי העיר הללו לא שנו ממנהג בני אדם בעלי-צורה להיות חולקים כבוד זה לזה בשעת כניסה ולומר אחד לחברו" בוא אתה בתחלה. ובין כך וכך הדלת פתוחה כדי שעה שלמה ואנשי הבית כמעט שלא נזקו מפני הצינה. וכך היו נוהגים מנהג דרך-ארץ בשעת ישיבה. כמה כרכורים כרכרו, כמה גרירות גררו את הספסלים וכמה דחיות דחו זה את זה ונדחו זה מפני זה עד שישבו לבסוף. שרה, בעלת-הבית, מכבדתם בשתית חמין, הם מיני פרחים ומיני עשבים שלוקים, במקום תה, עם חתיכות סוקריקין מעשה קונדיטון – במקום סוּקר. הכל יושבים שותקים ומחרישים כנימוס, נושפים בכל פה בכוסות של חמין ושותים מעט-מעט בבליעות קטנות ובהפסקות בין בליעה לבליעה. ואחד מביער את מקטרתו – היא כפיפה-גיפסית עקומה כשופר וצמיד-פתיל של כסף על ראשה האחד – מכניס פי הקנה, הנתון בראשה השני, לתוך פיו, "עושה פימה-פים-פוּם" ומעלה עשן. שנים מהפנים החדשות גונחים גניחה קלה, ממשמשים בחוטמם ובזקנם, והדבּור מתחיל ומתגלגל ביניהם מענין לענין עד שבא לבסוף לגוף הענין המתבקש.

– אח-אח-אח! – נאנחים כלם – גזירת הבגדים הרי באמת גזרה קשה היא – יהודים יהיו לובשים מלבושי נכרים, וכובע עם מצחת-עור בראשם! כמה משונה הדבר וכמה מכוער הוא! ומה טעמו של דבר? למה הוא, רבונו של עולם, למה ולמה?! מה מועיל "להם" ומה ירויחו "הם" בזה, אם היהודים ילבשו בגדי אשכנז? במה יש לישב קושיא זו?...

– אומרים, יש טעם לגזרה זו, ודברים בגו – אמר בעל-המקטרת בעקימת-שפתים, מבליע עשן ומוציאו אחר כך מתוך פיו עגילים עגילים – דבר זה נתגלגל ובא, ממי אתם סבורים, ממי? – ממונטיפיורא.

– רבי בּר! מה אתה סח?

– אני סח מה שאתם שומעים. ומה אם אומר לכם, שמועה זו שמעתי מפי רבי ברוך ברבי הלל, איש נאמן לכל הדעות? רבי ברוך עתה בא מהירידים והוא בעצמו ובאזניו...

– גם אני שמעתי מעין שמועה זו – נכנס לתוך דברי רבי בּר אחד מהמסובים, יהודי פזיז זריז ומזורז, מדבּר ומתנענע בכל אבריו – המתינו, רבותי, המתינו לי מעט ואזכור מה שמועה שמעתי...

– במחילת כבודך, רבי יוסיל, אל נא תבלבל את הספור – מבקשים אותו חבריו – שמע ורבי בר יספר.

– אומרים – התחיל שוב רבי בר מספר בנחת ובמתינות, מטעי כל מלה שמוציא מפיו – שם בעולם, כלומר, בין באי הירידים, שם הכל אומרים: כשראה מונטיפיורא, שרע רע המעשה, נמלך בדעתו ובא ואמר כהאי לישנא: אדוני המלך! מכור לי את יהודיך ואני נותן לך דמיהם כך וכך מיליונים...

– מאה אלפים, שמעתי, מאת אלף מיליון! – נכנס שוב רבי יוסיל לתוך דברי רבי בר, ולא לדייק בסכום הכסף נתכוון, אלא להודיע לחבריו, שאף הוא יודע מה נעשה בעולם ולא נופל הוא מאחרים.

– למאי נפקא מיניה? – חזר רב בר על דבריו, עוקם חוטמו כנגד רבי יוסיל ואומר – אני נותן לך כך וכך מיליונים, אומר מונטיפיורא. – מהיכא-תיתי! משיבו המלך. קיצור הדברים, שני הצדדים גומרים הענין בתקיעת-כף ונקיטת-חפץ כדבעי, ומונטיפיורא עומד ונותן דמי קדימה...

– חס ושלום, מאת אלף מיליון הוא משלם תיכף ומיד במזומנים! – עמד רבי יוסיל וצווח בנדנוד אבריו כמנצח עם חברו בהלכה.

– יד לפה, רבי יוסיל, ודום, במחילת כבודך! – משתיקין אותו חבריו ומבקשים מחילתו בזעף.

– קיצור הדברים – חוזר רבי בר לענין ספּורו ואינו חושש לדברי רבי יוסיל – הוא נותן, כלומר, מונטיפיורא נותן דמי-קדימה, והמוֹתר הוא מתחייב לסלק לזמן המוגבל בקבלת הסחורה , לומר, – היהודים. ובכן הכל שריר וקים, והצדדים נפטרו זה מזה בשלום. לאחר פת-שחרית הולך לו המלך, כדרכו בכל יום, להסינאט ודעתו זחה עליו. – אדוני המלך! שואל לו המיניסטר, מפני מה דעתך זחה עליך, ולשמחה מה זה עושה? – כך וכך המעשה, החזיר לו המלך בשחוק נעים ופניו צהובים. עשיתי היום עסק טוב, בכך וכך מכרתי היום את יְהוּדַי. – אדוני המלך! אמר המיניסטר, נבהל ומשתומם וסופק את כפיו. מה זאת עשית? המקח מקח טעות! ותוך כדי דבורו הוא מוציא חשבון צדק מדיפתראות ופנקסאות של מלכות ומראה לו בבירור, שחור על גבי לבן, שסחורה זו, כלומר – היהודים, הרבית שלה במשך כמה שנים עולה הרבה על מקח שויה, שהוא נוטל עתה. – ומה לעשות? אמר הלך ופניו נתכרכמו, דבר מלכות הרי גזירה הוא ואין להשיב. התחכּם נא אתה והמצא תחבולה לנגד עסק ביש זה. הלא מוח מיניסטר לך. – אדוני המלך! אמר המיניסטר, לאחר שנמלך בדעתו שעה קלה, מצאתי! יש עצה. גזור על היהודים בכל מדינות מלכותך, שילבשו בגדי אשכנז, ובלבד שתמהר בגזרתך זו ואַל תחמיצנה. – משטה אתה בי?! אמר המלך בזעם. מה ענין שמיטה אצל הר סיני? אני לך ביהודים ואתה לי בבגדים, שלא כענין. – אדרבה, כענין! – אמר המיניסטר, עוֹצה עיניו ורומז באצבעו. אני אדבר עמך בלישנא דחכימא, מגלה טפח ומכסה טפחים, ואתה תבין כוונתי. כיון שהיהודים, הט אזנך ושמע, כיון שיהודיך ישנו את בגדיהם, ממילא, שומע אתה, ממילא מתבטל כל הענין... ולמה? מטעם זה שאתה לו... לאותו הסוחר, ביהודים, ועכשיו כשתגזור... שומע אתה להיכן הגזרה מגעת?... לחכימא די ברמיזא. דוק ושכח. – אוי! אמר המלך וקפץ מתוך רוב שמחה, עצתך אמונה, ראוי אתה לקבל עליה מטבע זהב!... שמעו נא, רבותי, סוף דבר – אמר רבי בר, מדשן את מקטרתו במסמר של ברזל ומפיח בה ברוח שפתיו – בעצם הזמן המוגבל הנה זה בא, כלומר, מונטיפיורא אל המלך...

– לא כך היה מעשה, לא כך! הוא לא בא בעצמו אלא שלח מלאכו לפניו להודיע... – לא יכול רבי יוסיל להתאפק וחפז ונכנס שוב לתוך דברי רבי בר בשעה זו, שעיני כלם תלויות לו ומצפים לשמוע מפיו אחרית דבר.

– הס, במחילת כבודך! חוס ורחם, רבי יוסיל, כבוש עצמך ובלום פיך בשעה זו – מתחננים לו חבריו כלם פה אחד.

– הנה זה בא – הולך ומספר רבח בר, מכפיל תיבת "בא" ומתיז אותיותיה כמתכוון להכעיס את רבי יוסיל, ומשחק מרוב הנאה – הנה בא זה האדון כמו שאמרתי לכם, רבותי. ליום הכסא בא הוא בעצמו ואמר: אדוני המלך! הֵילָךְ המוֹתר מדמי הממכּר ותן לי כפי המדובר את הסחורה שלו , יקחהו בשם אלהי ישראל. – מונטיפיורא לא היה מסרב הרבה והלך לו. הוא הולך ובא לעיר פלוֹנית, מבקש יהודי – ואין. הולך הוא לעיר שנית, לעיר שלישית, רביעית – ואין. קיצור הדברים, הוא בא לק"ק כסלון, וגם שם אין! לא ניכר בחוצות אפילו יהודי אחד בסימניו – היהודים מלובשים בגדי אשכנז, כלם אשכנזים!...

– פלאי פלאים! – קראו המסובים, וכל אחד משתומם ועוקם פניו על פי דרכו – ודאי לא דברים בעלמא הוא. קול המון כקול שדי.

– לא כל דבר, שהבריות מספרות, ממש יש בו – אמר רבי חיים, ומעקימת פניו היה ניכר, שאין השמועה הזו מתקבלת לו, ולפי דעתו בדותא היא.

– היה מעשה אם לא היה, בין כך וכך הגזרה היא גזרה – אמרו כלם מתאנחים ונאנקים – בשלמא הקפּוטא, עליה אין אנו מצטערים כל כך, אפשר להטיל בה עוד תפר אחד, עוד כפתור אחד, והיא לא תפסל, חם ושלום, כשתהא סדוקה לאחוריה, אבל הכובע, הכובע מה? אי שמים, איך נחליף כובע-דרבנן, פאר ראשנו זה, ב"קרטוּז"! הבה עצה, רבי חיים.

– מתבונן אני עתה – נענה רב חיים ואמר, לאחר שהיה שותק שעה קלה ומשפשף את מצחו – מתבונן אני בכח מעשיהם של חכמינו ומשתומם, היאך העמידו על דעתם ואִזנוּ ותקנו תקנות יפות ומועילות, כשהשעה היתה צריכה לכך. להוציא מרשות לרשות בשבת אסור – הרי לך עירוב, חוטה מתוח בראשי כלונסאות, וההוצאה מותרת. אסור להלוות ברבית – עמדו והתקינו היתה-עסקא, וכיוצא בה תקנות הרבה... לי עצה, רבותי! – כלום ידעתם כובע בעל אזנים מהו?

– מה שאלה היא! – תוהים כל המסובים ומעמידים פניהם על רבי חיים – כובע-ישראלי זה בימות-החול, וה"שטרימיל" פאר ראשנו בשבת ויום-טוב מי אינו יודע?

– כובעך רבי יוסיל, במחילת-כבודך, יהא לנו לדוגמא! – אמר אחד מהמסובים, פושט ידו ומסיר הכובע מעל ראש רבי יוסיל כמשחק בו – כובעך חדש ונחמד למראה. ראו: כובע זה שתי אזנים מעור חולד, ממולאות באניצי-פשתן, זקופות לו לצדדיו, ופסיקה אחת של עור חולד כרוחב חצי טפח נמשכת מאוזן לאוזן מלפניו במקום הפדחת, מהודקת בו על ידי תפריה יפה-יפה.

– והיכן כתוב בתורה – אמר רבי חיים בניחותה ופניו שוחקות – שפסיקה זו צריכה להיות מחוברת להכובע מלפניו, מלמעלה ומלמטה? די לה שתהא תפורה להכובע מלמטה בלבד, כדי שתהא נוחה להטייה. והדבר תלוי בדעת בעל הכובע: רוצה – הפּסיקה זקופה וכובע כובע ישראלי כהלכה. רוצה – מפשילה כלפי מטה ונעשית כמין מצחה זו לכובעו, ויוצאים בו אליבא דכולי עלמא. ומה איכּא למימר באמת כנגד יהודי בכובע זה?

– אמת מה שאומרים: אם תורה כאן גם חכמה יש כאן. יאריך האל ימיך בטוב ובנעימים, וחיית ורבית, רבי חיים! – אומרים טובי העיר בפנים שוחקות מתוך הנאה.

הכובע הזה עם פסיקתו המופשלת כמין "מאהילה" נתקבל אחר כך בכל תפוצות ישראל, ועדיין יהודים כשרים מחזיקים בו, וזה שידוע לכּל בשם "כובע נפּוֹליאוֹני". ואנחנו חייבים לידע, שאותו הכובע לידתו בדלפונה, ובספר קורות המלבושים, מן עלה תאנה של אדם וחוה בימי בראשית עד בגדי בני-אדם בימינו, יכתב על שם רבי חיים ממציאו הראשון. אפשר נפוליאון חבש כובע כמין זה בראשו, אבל ברי הוא, שרבי חיים לא היה לו שום עסק עם נפוליאון, וגם את כובעו לא ראה מעולם.

ולרבי חיים היו דורשים גם בעד החולים. רופא לא היה בדלפונה, אלא גלב מומחה, מקיז דם ומעמיד עלוקות וקרני-דאומנא. כיון שחלה אדם מישראל מיד בא אליו הגלב הזה, מחץ לו מתנים זרוע אף קדקוד והטיף ממנו דם רב בכל כלי אומנותו, וברך אותו אחר כך ברפואה שלמה. וכשלא הועילה ברכתו, והחולה כחו תשש ביותר, היו באים בבכי ובתחנונים לרבי חיים, שיטריח את עצמו וילך לבקר את החולה ולהתבונן אליו, ורבי חיים על-כרחו היה הולך ומתבונן. ולא מפני שלמד חכמת הרפואה הוחזק במקומו למומחה, אלא מפני שהיה בעל-נסיון. איש-מכאובות וחלש היה רבי חיים מנעוריו. מלבד חולי-מעים ותחתוניות, שבאו לו בירושה מאבותיו, לא היה חסר בימיו שאר מיני מחלה, כגון דקירה במתנים, דחיקה בחזה, כאב-ראש וחולשת האברים, שעכשיו קורין לה חולשת עצבים, והיה נמלך עליהם פעמים ברופאים מפורסמים כשנזדמנו למקומו, ופעם אחת חלה מאד עד שהביאו אליו רופא מובהק מהגליל, כשהיה נוטה למות, ונעשה לו נס ונתרפא. ומיני יסורים הללו, שנתנסה בהם בימיו, הם הם שעשו אותו למבין בתחלואים ולמומחה בעיניו ובעיני הבריות במקומו. ובאמת במה גרע כחה של חכמת הרפואה מזל חכמת המשפטים? בעיר פלונית סמוכה לדלפונה דר בן-אדם, ורבי אהרן שמו, והוא אינו בעל-תורה, ובאסכוליות שלהם לא למד מימיו, ואף-על-פי-כן נתמחה במקומו ליודע דת ודין, ומי שעסקיו רעים, חס ושלום, בא ומוסר דינו אליו. וכל כך למה? מפני שרבי אהרן היה תפוס בכמה וכמה בתי-אסורים בחייו, בשביל שחשדוהו בגנבות, בגזילות ובמעילות ובמלשינות ודלטוריא ובשבועות-שוא ובשאר אשמות כיוצא בהן, ועל ידי כך נתודע לרשות, ועמד לפני שופטים ושוטרים ונעשה בעל-נסיון וקנה לו תחבולות ערמה ומבין מה לכתוב ומה לדבּר בשעת-הדחק ובכל צרה שלא תבוא.

אבל רבי חיים היה מתבקש דוקא לחולים מסוכנים, שוכבים על המטה ואין בהם כח להזיז אבריהם, – ולבעלי מכאובים שכיחים, שאין בהם שכיבה, נמצאו בדלפונה מומחים אחרים, וכל אחד אומן במקצוע שלו. לכאב-עינים נתבקש רבי פישל. מין קילורין היה לו, מסורת אבות, שאין לגלות סודו, והיה נותן ממנו לרפואה טפות מועטות בחנם לשם מצוה. לרזון וצמוק הריאה היתה פטריכי, הגויה הזקנה, נותנת מיני עשבים, ותרייקא לשתיה. לשעמום-המוח ולנכפא לא היה מומחה גדול מיאַש הקדר. ללחוש לעין-הרע ולכאב שינים, להתכת-שעוה וגלגול-ביצים על כרסו של חולה – זו היתה אומנותה של גיטיל הגבאית, שכל הצועניות, ואפילו בעלי-השמות, להבדיל, היו בפניה בקליפת-השום. ולמיני קדחת, קדחת- אביבית וקדחת-רביעית, היה מועיל המלמד ליפּא הראובני, אדם שלם באמת, שלא נמצא רבים כמותו, ועליו יסופק בפרק הבא.

פרק רביעי

זה ליפא-הראובני היה מאותם אנשי הרוח, יחידי סגולה, שנתברכו מתחילת ברייתם במתנות טובות: בדעת ובכשרון ובלב טוב ולא חסר להם בעולמם אלא מזל בלבד. כיון שיצאו מאוצר הנשמות להתגלגל ולבוא לעולם, מיד נטלם המלאך הממונה על ההריון והטילם כגרגר של תבואה לאחד ממקומות-החשאים, שאין שם שלום מהדברי הראויים לצמיחת כחות הנפש וגידולם. רוחם זו, מתת אלהים להם, שואפת לאור עולם, להתהלך ברחבה, ללמוד ולעשות, אבל מכשולים הרבה לפניה בדרך. יש, כשנכשלו ונתמוטטו רגליהם כמה פעמים, רוחם הולכת ומתרופפת, אבד סברם ובטל סכּוים, ומתוך יאוש ובטלה נעשים להוּטים אחר יין, משתכרים ומתבזים. ויש נופלים וקמים, מתרגזים ומתרגשמים ומלחמה עולמית להם במכשולים ופגעים רעים. העלובים האלה מתוך רוב עוני וצער לבם אינו פנוי להתלמד אחד מעניני חכמה ואומנות על בוריוֹ, אלא קופצים על כל דבר הבא לידם לעשותו. אבל כל מה שהם מוציאים מתחת ידם אינו מתוקן כל צרכו, וככל דבר הבא לעולם בידי שמים צריך עשׂיה. עליהם נאמר: בעלי מאה מיני מלאכה ומחוסרי ברכה והצלחה.

וליפא-הראובני היה אדם כחוש ובעל ראיה קצרה, עניו וצנוע ומרבה בשתיקה, נוח לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו. טיבו ומנהגיו המתוקנים, דירתו הנאה וכלי ביתו הנקיים הכריזו עליו, שניצוץ חכם-חרשים יש בו. הוא ידע לצייר ולעשות כל מלאכת חושב וחורת בעץ ובאבן ובנחושת, לא כדי לקבל שכר על מלאכתו, אלא משום הנאה וקורת-רוח שהיתה לו בעשׂייתה, ולא עוד אלא שהיה היתה לו חובה, כמצווה ועושה מטבע ברייתו. אנשי מקומו היו משתמשים בקניני נפשו בכל שעת-הכּוֹשר, והיו מכבדים אותו בקום-ועשׂה מעשי צעצועים לארון-הקודש, בציור תמונת "מזרח" עם כפתוריה ופרחיה ומיני בריותיה, שעלו במחשבת היוצר ועדיין לא נבראו בעולם, בחקיקת מצבות ובפתוחי-חותם. בתולות וארוסות היו באות ומטריחות אותו, שיצייר להן בטובו פטורי-צצים מעשי-חורי לרקום כדוגמתם במשי מטפחות לחלות-לחם של שבת וחריטים לתפילין של חתנים. ואם מומחה הוא לדברים הרבה ואיש טוב הוא גם כן ומיטיבי לכּל בחינם, נשים מה חטאוּ שיהא ליפא-הראובני אסור להן בהנאה, שלא להשתמש בו אף הן – לקדחת, דרך משל? בקשוהו – וכתב מיני לחשים על שקדים או על כלי-חרס בדיו, מחקו את הכתב במים והשקו את החולה, עברו הימים – ונתרפא... ומלבד כל מיני אומנות האמורים היה ליפא=הראובני גם מלמד תינוקות.

ולמלמד תינוקות עשה אותו רבי חיים.

שלמה, בנו של רבי חיים, עוד בילדותו היה נכּר בסימניו, שבעל נפש ושׂכל חריף הוא, מהיר ומזורז. בשנה אחת למד אצל משה-כוורא, מלמד דרדקי, קריאה יפה ומהירה ונכנס למקרא, מתחיל, כמנהג ישראל, מפרשת ויקרא, מה שילדים בני-גילו אינם מספיקים להתלמד אלא בשמך שתים-שלש שנים. כל בני-ביתו של רבי חיים ואנשי-שלומו מהנכנסים והיוצאים שם, היו מחבבים את שלמה'לי בשביל בדיחות דעתו ותשובותיו המחוכמות על קושיות ואבעיות ידועות לחדד את הילדים, וביותר בשביל שהיה מהיר להכיר בטביעות-עינו כל תנועה זרה ודבּור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם בכל פרטיהם מעשה אמן, עד שהרואים כמעט שלא נתפקעו משחוק. ולחקות את גיטיל המתורגמנית, הדרשנית הזו בעזרת נשים – זה היה משׂושׂ-דרכּו. מעוה פניו – ונראתה גיטיל כביכול בצורתה ובצביונה ובמעשיה; כיצד היא מנשקת את המזוזה בכניסתה, וה"יופּא" שעליה בית-ידה האחד קולט לתוכו יד ימינה, והשני נעור וריק ותלוי ברפיון; כיצד היא עוקמת שפתיה ואומרת: "אל למושעות!" ברוב חן; כיצד היא כופפת את גבה כחתול עד שכתף אחת עולה ואחת יורדת, פיסת ידה תחת סנטרה ואצבע אחת על לחיה, וכיצד היא מקמטת פניה ומנענעת חוטמה, נושאת עיניה למרום ומדברת בלשון תחינות, בהזכרת שם שמים ומלכות ובדברי תשבחות והודאות: "השבח והגדולה למלך אל חי וקים, רבון העולמים, ברוך הוא וברוך שמו, פודה ומציל ופרנס את עמו ישראל בחסד וברחמים..." מתבלת דבּורה בשברי פסוקים, במשלים ומדרשי חכמים מספרי "נחלת צבי" ו"רבינו בחיי". הכל רואים בתעלולי שלמה'לי ושוחקים, ואף אמו ממלאה שחוק פיה, אלא שבתוך כך היא מטפחת באצבע על חוטמה, ככועסת כביכול, מזהירתו ואומרת:

– המתן נא, המתן, בחור נאה! אני אספר לאבא, אספק לו ותדע מכאן ולהבא מה מתן-שכרו של המחקה אחרים, גדולים וזקנים ממנו לימים. – רבונו של עולם, הלואי שלא אדע צער ויגון בימי כשם שלא אדע מה טיבו של זה ומה יהא בסופו! מכות גדולות ומדוה מצרים לשונאי אם אדע מה הוא...

אבל אבא ידע טיבו של בנו זה וערכּו. ידע שאם ילמוד כל אותם הלמודים הראויים לו לאדם בסדר נאה ואצל מלמד הגון, זה הקטן סופו להיות גדול בישראל. ובכלל הלמודים הראויים לאדם לא נכנסו אצל היהודים בימים ההם, וביחוד אצל יהודי עיירות קטנות כדלפונה, ידיעות העולם, דברי חכמה ולשונות אלא מי שנתמלאה כרסו לחם ובשר, דהיינו גמרא ופוסקים, וקנה לעצמו גם ידיעה בתנ"ך ומעט כללי הדקדוק, כפרפראות לגופי תורה – הרי זה משובח: חכם הוא, למדן הוא, מושלם בכל המעלות, ושאר הדברים אך הבלי העולם הם ומיותרים. אבל כלום היה באותו זמן מי שלמד בניו תנ"ך מלבד הפרשה הראשונה מסדר השבוע? האבות מנעו בניהם לא מן ההגיון בלבד, אלא גם מן המקרא וחששו ללומדיו משום מינות. הדבר תמוה מאד, ובק"ן טעמים האמורים בו אין אחד מספיק ליישבו כהוגן לזכותם של ישראל, ורבים אפשר שלא יאמינו בו כלל, אבל כך היה המעשה וכך הוא בעוונותינו אצל הרבה יהודים גם בימינו – לשעבר לא היו הרבנים בקיריאם במקרא וגם עכשיו אינם יודעים רבנן מקרא שכתוב. ואף-על-פי-כן אין להרהר אחריהם, חס ושלום, ודאי טעמם ונמוקם עמם, שאין דעתו של אדם פשוט ראויה לסובלם, ושמא אפשר להיות תורני מופלג ומורה-הוראה גם בלא פסוק וכתבי-הקודש... ורבי חיים הוא רצה לשנות ממטבע, שטבעו חכמים בחנוּך, וללמד את בנו בתור נסיון כל התנ"ך, לרבות אפילו התרגומים מן "בראשית" עד "ויעל", ובסדר נאה דוקא. רבי חיים בעצמו היה בעל-מקרא ומליץ גדול בזמנו. דברי מליצתו מתקו מדבש לפי אנשי-שלומו ואמרו עליו, שבעל לשון הוא. לא נתקשה רבי חיים אלא במלמד, איזה ממלמדי מקומו יכשר להשלים חפצו? בקש ולא מצא גם אחד, ולבסוף עלה במחשבתו ליפא-הראובני ואמר: זה הוא! – וליפא-הראובני נהיה מלמד בִּדְבָרוֹ. אותו הוכיח רבי חיים מלמד לבנו והתיר לו לקבל עוד תלמידים מועטים, כדי שתהא מצויה לו פרנסתו, לחיות הוא ואשתו ובתו הקטנה בצמצום ככל אחיו המלמדים מזרע ישראל.

והזיווג עלה יפה. הרב והתלמיד שניהם היו מכוּונים ונאים זה לזה. הרב מלמד באמונה והתלמיד לומד בשקידה. בשעת הלימוד היה הרב יושב בראש ומלמד מפיו וידיו עסוקות באחת מהמלאכות הנאות, כגון ציור ופתּוּח-חותם, ומלאכה זו לא היתה מבטלתו מדברי-תורה ומעכבת דרך הלמוד, אדרבה, היא היתה מזרזתו ביותר, והיתה יפה לנפשו ככוס יין לגופו של פועל הדיוט. מלאכת-מחשבת היתה מרוממת את רוחו, מיישבת דעתו, מוספת בלבו אהבה למקום ולבריות וממתקת את דיבורו. באותה שעה נתוסף לו ניב-שפתים והיה מסביר כל דבר מצלמודו על בוריוֹ. פיו נעשה כנחל נובע, מפיק מרגליות ועיניו מתלהטות מאור תורה. והתלמיד רוחו מתלהט אף הוא, כלתה נפשו לתורת רבו ושותה בצבא את דבריו. הלימוד לא היה עבודה קשה, כדרך אותו הלימוד הנהוג, שהרב והתלמיד שניהם סובלים יסורים זה מזה. וזה מתיש כחו של זה; הרב בהול להכניס תורה בלבד תלמידו בקולי-קולות, בנזיפה וביד חזקה, והתלמיד הנזוף על-כרחו נעשה רמאי ומראה עצמו כאלו תורת רבו נכנסה בלבו, ושניהם שרויים בצער ואין נחת לזה מזה, ומבקשים: יהי רצון שתגיע במהרה השעה להפטר זה מזה! לא כך ליפא-הראובני, הוא לא היה מטיל אימה על תלמידיו, לא צעק עליהם ולא הכלימם בדברים, אלא מלמד בשובה ונחת, והלימוד היה כשיחת רעים אהובים, שאחד מייחל לדברי חברו ומרגיש ויודע תעלומות לבו – שיחה, שיש בה נחת-רוח לזה שמדבר, וגם להשומע ינעם, ושניהם מתאוים שתהא שיחת-שעשועים זו הולכת ונמשכת שעות הרבה. אם לא הבין שלמה'לי דבר שלמד, מפני עומקו, לא נתבייש, והיה שואל את רבו וחוזר ושואל, ורבו לא כעס עליו, אלא חוזר ושונה לו הדבר כמה פעמים עד שנתברר יפה-יפה.

והנער שלמה'לי הולך וגדל וטוב, כמו נטע-שעשועים, על ידי השגחה מעולה. ואם דעתו מתרחבת מיום ליום, אף-על-פי-כן ילדות עדיין יש בו, כראוי לפי שנותיו. לא הרי שלמה'לי בבית רבו כהרי שלמה'לי שבשוק. כשהוא לומד, ראשו ולבו שקועים בתלמודו ומעמיק להבין כל דבר על תכליתו. וכיון שמניח את הספר מידו ויוצא, מיד הוא תופס במעשי-נערות והוא נער שובב לכל דבר. אמת, האדם לא כשם שנראה אחד ברוחו ובנפשו כך הוא מטבע ברייתו. אדם דו-פרצופין ויותר הקדוש-ברוך-הוא בראוֹ, ונפש כל איש רשויות משונות זו מזו משותפות בה בערבוביא. אלא עירוב-רשויות זה אינו שוה בכל בני-אדם והוא משתנה אצלם בפחות ויותר. ובנפש שלמה'לי היתה הערבוביא במדה מרובה, הורמיז ואהורמין חולקים בה ואין מכריע ביניהם. שלמה'לי היה קשה ורך, בעל חמה ובעל דעה מיושבת, גבה-לב ושפל-רוח, קפדן ורחמן, וכיוצא במדות הפוכות אלה. איש נלהב היה שלמה'לי מטבעו, דבר קל אך נגע אל לבו – והדליקוֹ. דברי נביאים וחידודם במראה הנבואה הלהיבו את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו.

"וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵב עַל-כִּסֵא רָם וְנִשָׂא

וְשוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ

שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד...

וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר:

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת...

וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים...

וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָן.

וָאֹמַר: אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי,

כִּי אִיש טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי

וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵב".

הדברים האלה, שאמר ישעיה בנבואתו, העירו לב שלמה'לי והתחיל מצייר במחשבתו את השם יתברך, ומדמה לו בדמיונו מלאכי-השרת בעלי כנפים, ונתאוה לידע כמה דברים סתומים, שהיו מנקרים במוחו ודורשים פתרון. לשאול את רבו היה קשה לו, מפני שאין הדברים מענין תלמודו. פעם אחת גמר בלבו להרצות הדברים לפני הרב, ובשעת הרצאתם היה רוחו סוער ופניו מתלהטים, אבל הרב שתק ולא השיב כלום, אלא נענע בראשו ועקם את שפתיו, כאומר: אין לנו עסק בנסתרות! וכשהיה שואל פעמים דברים מופלאים ממנו ליהודים בעלי זקן, היו משיבים אותו תשובה אחת: הס, ריקא, שוטה שבעולם! נער אין לו אלא לשמוע לעשות ולקיים מה שכתוב ומה שמצווים אותו; נער צריך ללמוד והלתפלל, ובאם לאו, המקום יפּרע ממנו, ושם, בעולם הבא, ילקהו מכה רבה בשוטים ופולסי-דנורא. ומפני השוט נתפחד שלמה'לי מאד. לא בשביל הכאב אלא בשביל הבושה, שיש בזה להמוכה. שלמה'לי ראה אלהי הצבאות בדמות אדון גדול ונורא, נוקם ובעל חמה, אוחז רצועה בידו, ועל כל דבר פשע הוא מכה מכת אכזרי. ובכל פעם שעבר עבירה קלה בשוגג, כגון שדלג על תבה אחת בתפלתו, שכח ולא ענה אמן, או שתה מים ולא ברך שהכל, לא רקק ב"עלינו" או נתחכך ופרע ראשו – נתבהל ואמר בלבו: "אוי, אוי, לי כי נדמיתי!"

ואין צריך לומר ימים נוראים, שאף הדגים במים מתפחדים מאימת הדין, באותו זמן היתה אימתו של הקדוש-ברוך-הוא מוטלת על שלמה/לי ביותר. כל סדר העבודה באותם הימים: ההשכּמה לסליחות, הזריזות והריצה לבית-הכנסת ולבית-הקברות, היבּוב והבכיה, הניגון העצוב של תפלות ובקשות ופנים זעומים ועצובים של אמא ושל כל בני הבית, כאלו נכונו להם שבטים ומזומנים להמתח על העמוד ולהיות סופגים את הארבעים – כל הדברים האלו הטילו עליו אימה יתרה, ומרוב צער ופחי-נפש לא היה ניחא לו כל עצמו של יום-טוב כלו, לא הדגים והלפת ולא התפוח בדבש ושאר המאכלים הערבים. בהול ורצוץ היה כל הימים הללו, ודמיונו מראה לו חזיונות מבהילים: הנה אל מלך יושב על כסא דין, שרפים עומדים ממעל לו וגם השטן בתוכם. קול קורא ואומר, להביא את ספר הזכרונות ולשקול מעשיהם של בני-אדם למצוא חשבון. וינועו שערי שמים מקול הקורא ומוסדי ארץ ירגזו – הוא רואה זאת בלבו ואומר: "אוי, אוי לי כי נדמיתי".

והואיל והרעות והטובות שבעולם כרוכות אלו באלו, היו כרוכים גם בימים הנוראים דברים מפיגים מעט את המרה-השחורה שבהם. בכלל הדברים הללו הם "אנשי-הישוב", אלו המוכסין שבכפרים, שהיו באים על יום-טוב לעיר עם כל ביתם,וביאתם הרעישה את כל העיר כלה, משמחת לב בניה ומנעימה המרירות שבחייהם, ונתמזגה והיה טעמה כפלפלין ובצלים בדבש.

ספר דברי-הימים לישראל תובע מאת הכותב, שענין זה, האמור כאן, יתפרש יפה-יפה ולא לקצרו, כדי שלא יהא הספר חסר כלום, והדורות הבאים – אוי, מי יודע – אפשר שלא יבינו, והדברים יהיו סתומים וחתומים.

פרק חמישי

החודש השביעי, חודש תשרי, הוא חודש של ימים-טובים לבית-ישראל. בשני הימים הראשונים יום-טוב של ראש-השנה, ובעשור לחודש הזה יום-כפורים הוא. ואלו הימים נקראים "ימים נוראים" או "ימי הדין", שבהם העולם נדון. בימים נוראים הללו שמים רועשים, אלהים יושב על כסא קדשו ומלאכים יחפזון ויאמרו: הנה יום הדין! ספרים נפתחים לפניו וחותם יד כל אדם בהם. כל באי עולם עוברים לפניו כבני-מרון, והוא שוקל מעשיהם וסופר ומונה וכותב את גזר-דינם: מי יחיה ומי ימות, מי בחיות רעות ומי בפרעות, מי ינוח ומי ינוע – מי ביבשה ומי במים לארבע רוחות השמים.

עוד חודש ימים קודם ראש-השנה תקיעת-שופר נשמעת בבתי-כנסיות, ורמז יש בה: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוארכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק... הביטו לנפשותיכם והטיבו דרככם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה". וכל בית-ישראל מתחילים לפשפש במעשיהם, שעשו כל השנה, ומשתדלים בתחבולותיהם להתרצות לאביהם שבשמים: הם עומדים בבתי-כנסיות בלילות ואומרים "סליחות", מבקשים להם סניגורים ומליצי-יושר בתשובה ותפלה וצדקה וגם בזכות-אבות, שימליצו עליהם לפני כסא כבודו של אל עליון, שופט כל הארץ, ויצאו זכאים בדינם. והימים ימי הכניסה ליושבי הכפרים, שבאים עם בני-ביתם להעיירות הסמוכות, לעמוד לפני בית-דין של מעלה ולבקש רחמים מלפני שומע תפלות עמו ישראל, שיחדש עליהם ועל כל בני-אדם השנה הבאה לחיים טובים.

ודלפונה העיר באותם הימים לא כמו שהיא בכל ימות השנה. שבכל השנה היא נשכחה ועזובה מאין עובד ושב, והחיים בתוכה הולכים לאט כזוחלין ומי-מנוחות, ולפני ימים נוראים היא נפקדת והומה מבני-אדם, הבאים לתוכה מן הישוב. עגלות טעונות טף ונשים, כרים וכסתות וחבילות ושקים מלאים מזון, ותרנגולים כפותים, הולכות ונמשכות ברחובות. עלי-הבתים זקנים עם נערים יוצאים לקראת בני-הכפר הנכנסים, כל אחד לקראת שה שמתאכסן אצלו, עומדים לפניהם ושואלים בשלומם. אלו ואלו בבת-אחת מדברים, והדיבור הולך מסוף העיר ועד סופה ומתפוצץ לכמה וכמה קולות משונים – גסים, דקים, דקים מן הדקים, דקיקים וצרודים. מצד היוצאים הרבה שאלות נשמעות: אחינו, אנשי מקום פלוני, למה שהיתם כל כך? הא למה? והא למה? והנכנסים מצדם עונים ומספרים מאורעות ומעשי-נסים, ואת כל הקורות אותם בדרך: סדנא של עגלה נתפקעה פתאם, סוס כרע נפל, גשר נסתחף, תרנגול כפות הותרה הרצועה שברגלו ופרח, אשה מעוברת חבלי-לידה אחזוה, עגלה נהפכה ונטבעה בטיט, והכל חייבים בברכת "הגומל" שיצאו בשלום מן הסכנה. כלבים-כוּפרים , אלו הגרים, שנגררו ובאו מן הכפר עם בעליהם, מרגיזים עליהם את הכלבים האזרחים, והנה נביחה ונשיכה, מריטה וחרוק-שינים בעדתם. כלבי המקום עינם צרה בגרים הללו ונשאה כבושה להם בלבם. לכאורה אחים, בני אב אחד הם, ופה ושינים של כלב לכלם, אבל ברוחם ובמדותיהם משונים הם מאד. כלב-כוּפרי – כלב הוא כמו שברא אותו הקדוש-ברוך-הוא, הדיוט ועושה תפקידו בלא שום ערמומיות, נביחת הצבועים ושל חנפים לא ממדותיו היא, בלב ולב אינו נובח ואינו יודע אלא את קונו וביתו, חורץ לשונות לעני ולעשיר כאחד בלא משוא-פנים. אמת, כשנותנים לו עצם אינו נוער כפיו מתמוך בשוחד זה, חוטף את העצם ואוכלה, אף-על-פי-כן הוא עושה את שלו ונובח, נובח בקולו כדבעי, נביחה לשמה, לא נביחה בעלמא שמשתמעת לתרי אפי ואינך יודע מה פירושה ולמי הוא מתכוין. וכנגדו כלב-עירוני הרי זה בן-תרבות, קצת מנומס וקצת רמאי ומתירא מפני חוטרא. אינו חורץ לשונו אלא לעני לבוש קרעים ולחלש, שאין כח בו לעמוד בפניו. נכנע הוא מפני בעלי-זרוע, ולפני עשיר הדוּר בלבושו הוא מכשכּש בזנבו. פרוסת לחם שוחד סותמת את פיו והוא שותק ועושה רצונך. בא אחר ומרבה לו שוחד הרי הוא נשמע לו ועושה רצונו של זה. מטייל הוא בעיר, ברחובות ובשוקים, בין יושבי-קרנות ובין חנויות ומקולין, מרחוק מריח אוכל ויודע לכוון את השעה ואת המקום שישי למצוא בהם פרנסתו. מתקרב לבריות לצורך עצמו, מתרפס ועושה חונף בכשכּוש-זנב ובנשיאת-כפים. ופעמים כשהוא נובח אינו אלא כמזכיר בנביחתו, שלא ישכחו שישי כלב בעולם – להוי ידוע, שלשון כלבים ושינים לו ויכול לנשך בשעת הצורך!...

הכוּפרים והעירונים אלו הכלבים שונאים זה לזה. כל זמן שהם מצויים יחדו בעיר נביחה וצעקה בתוכה, תגרמות וקטטות, מהומות ומהלומות – ומחלוקת או "שאלת-כלבים" זו אינה פוסקת. פתרוסי, למשל, כלב כופרי, בור ועם-הארץ, שכל חכמתו אינה אלא שמירת בית אדוניו בכפר, רובץ עתה ברחוב העיר לפתח הביתף שאדונו מתאכסן שם. עיניו – הלובן שבהן מעורה בוורידין דקים של דם, ומביט בזעם, עתים הוא מחכך כרסו בקרקע ומצפצף בלחש ובעינים סגורות למחצה מרוב הנאה. ופתאם רץ לו כסלוחי, אחד מטובי כלבי העיר, גבה-קומה ודל-בשר. ריח של דגים ממולאים בטעם יהודים הריח מרחוק, גם ריח של בשר צלוי לכבוד יום-טוב בבית-המבשלים, ונתאוה להם ובא, שמא יהא מזלו משחק לו באותה שעה ויחטוף מן התבשילין כל שהוא. אבל פתרוסי דעתו לא היתה נוחה מזה – ”כלבא, למה אתה חצוף כולי-האי ונכנסת לתוך רשותי? ומה מדה היא לחזור על הפתחים, כלב בטלן, ולהכניס ראשך וחוטמך למקום, שאין מזמינים אותך? דע את אשפתך, כלב, ושב שם, ולטייל ברחובות מי התיר לך?" וכהרף-עין הוא קופץ עליו מאחוריו, נושכו בשיניו ותולש ממנו מלוא-כפו שׂערות, וכסלוחי נזדעזע כלו, מקפל זנבו תחת ירכו, נושא רגליו ובורח בצעקה גדולה ומרה.

וכך אירע לו לקטינא, כלבא עניא, קטן ובעל גב עקום וחיגר ברגלו האחת, שניזון מקופת זבלים ומאשפות קהל-ישראל. הולך לו קטינא ובא כדרכו לבית יהודי ואינו חושש כלום. לא הספיק להריח ולחטט באשפה, החזיק בו נפתוחי, כלב-כופרי בריא ובעל שער, והכהו מכה רבה עד שגעה קטינא בבכי ונס ונמלט על נפשו, פסוח ודלוג, רגלו הקטועה תלויה באויר ואחוריו שפויים ושפופים, ומילל וצועק תמרורים. כך נענשו הרבה כלבי העיר, כלבים גדולים וידועים, והשעה עת צרה לכלבים עירונים – אין לבוא אל בית יהודי!... אבל כיון שאחד מכלבי הכפר איקלע למקומם אל יתיאש מן הפורענות. אחיו העירונים מקיפים אותו, חורקים שן, מורטים ונושכים אותו ונפרעים ממנו על עלבונם שבעים ושבעה. קול המולה בדלפונה, צוחה ברחובותיה. כלבים צועקים ונערים שובבים מתכנסים ובאים, זורקים עליהם אבנים ומשסים זה בזה ומרבים המחלוקת בקהל הנבחנים. אמהות בהולות עומדות בפתחי הבתים, רומזות באצבעותיהן וקוראות לבניהן, כועסות ומקללות. יהודים בחוץ מתפחדים ומתמוגגים, אוחזים בשולי קפוטתם, מרימים פעמי רגליהם ונחפזים ובורחים.

קיצור הדברים, דלפונה הומיה. היא מתעוררת לחיים חדשים ונראית כבריכה קטנה זו, שבתחלת ימי האביב היא מתמלאת על גדותיה ומימיה שוטפים ברעש.

ובשעת מהומה זו קרון מלא וגדוש נכנס לעיר, וכל בני ביתו של חנא, איש כפר-רחיים, בתוכו. הסוסה הזקנה כל הדרך היתה מושכתו, מושכת ועומדת לסירוגין. הגיעה קרוב לדלפונה, חגרה בעוז מתניה, ולכבוד דלפונה ולכבוד כל המסובים בכאן על הקרון היא מפשלת זנבה, זוקפת אזניה, מרימה טלפיה ודוהרת ונכנסת לתוך העיר טפופה ונטוית-גרון בקפיצה, בדיצה וחדוה ובקול רעש האופנים. וצוציק הכלב רץ לפניה כמבשר ואומר: פנו דרך, בין חנא בא! בית חנא בא! וכמה שלא טרוד הוא בשליחות-מצוה זו, אף-על-פי-כן הוא נזהר מאד ושומר עצמותיו מפני כלבי העיר, הסובבים ברחובות, שלא יזיקוהו בהבל-פיהם. נפגשו – הם תוהים על קנקנו, מריחים בו בחוטמו, ואינו שוהה הרבה, אלא כיון שמריח ותוהה בקנקנם מפני הכבוד, מיד הוא מתפטר מהם ורץ לדרכו, ואותה הזקנה אחריו, ברעש ובפומבי עד שמגיעים לבית רבי חיים, שחנא בעל-הרחיים ואשתו ובניו ובנותיו וחתניו מתאכסנים שם מכמה וכמה שנים.

עולם חדש ועסקים חדשים נפתחו לפני שלמה'לי באותה שעה – המלאכה מרובה והוא אינו עצל, יש לו שהות הרבה, ברוך השם, והרבה יש לו מה לעשות, במה להסתכל ועל מה להתבונן. ישקול לו הקדוש-ברוך-הוא שם בשמים את עונותיו עם זכיותיו ביום דין ויכתבהו בספר-זכרון לפניו כרצונו, ועכשיו כשהוא חי יהנה וישמח בחייו.

ובכן מתחיל שלמה'לי סדר העבודה של יום כהלכתה.

עמדה הסוסה ובני-ביתו של חנא יורדים, מטפס שלמה'לי ועולה לתוך הקרון. חבריו, מבעלי חבריא השובבה, עולים עמו ושנים תלויים ועומדים בין האופנים מאחורי הקרון ואוחזים בו בידיהם. מושכים בעבות-העגלה וגוזרים על הסוסה, שתעקור רגליה ותלך. מניפים עליה שוט ומכים אותה ברצועה, שורקים בשפתים, צועקים וקוראים קול אחד: הייא, הייא! והעלובה הזו פוסעת על-כרחה פסיכות מועטות לפני הבית, מתאנחת ועומדת. בני-החבורה בודקים את זנבה המדולדל וכל אחד תולש ממנו שעות כפי כחו. תלשו – יורדים מעל הקרון ומתחילים סדר העבודה בצוציק. מדברים עמו בלעגי-שפה ובלשון אחרת, לשון כלבים, ובוחנים אותו בלמודים, כיצד הוא נובח? וכיצד הוא מרקד על כפיו האחרונות? מתחילה עומדים ומתעסקים עמו מנגד בפחד וביראת-הכבוד, משליכים לפניו פרורים ופתותי-לחם ואומרים לו בהכנעה: חטוף ואכול, צוציקיל, חטוף ואכול! חטף ואכל – הכל נהנים ומשחקים. אחר-כך מתקרבים אליו מעט-מעט עד שלבם גס בו שוכחים מנהג דרך ארץ. וסופה של התקרבות זו זריקת אבל, קול נביחה דקה וזעקת שבר – שבר רגל או שבר עצמות.

אף על בני-ביתו של חנא, איש כפר-רחיים, נותן שלמה'לי דעתו. מסתכל בפנים החדשות הללו, והכל, הקטנים עם הגדולים, נראים לו משונים. הילדוֹת – נעלים ופוזמקאות גסים ברגליהן, ומלבושיהן חדשים, מנומרים בגוונים ובציורים וציצים משונים; מעמידות עיניהן הגדולות כשל עגל ובמיטות, ואצבע אחת נתונה בפיהן. הילדים מלובשי בגדים חדשים, כתונת ומכנסים וארבע-כנפות ומצנפת ו"חלטיל", עומדים תלויי-ראש בבושה ובהסתר-פנים, אוחזים בראש חוטמם וממשמשים בנחיריהם, מדברים אליהם ואינם עונים, צועקים להם ושותקים, ופתאום שׂחוק משונה יוצא בכח מפיהם לתוך פיסת-ידם, שוחקים ומקנחים את חוטמם בכנף-בגדם. ולא זו בלבד, אלא אף דבּוּרם ומאכלם של בני-הכפר משונים. אין דבּוּרם</