_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

 

א

בישיבה של מעלה

על נהר ויכסל, בבאר-שבע, היתה לי שם עלית נשמה.  או מעין זו המצויה לרוב אצל הני בני-עליה הנלהבים, שגופם בהאי עלמא, אוכל ושותה ועושה צרכיו ונשמה אין בו, אלא עליה משונה, שהיתה בה עלית הגוף עם כל רמ"ח אבריו: נשיאת הידים וקפיצת הרגלים, מן הרצפה אל החלון ומן החלון אל החצר ומן החצר על גבי כותל ומן הכותל לחצר הסמוכה ומשם לאכסדרה, בקרן-זוית, ומאכסדרה לסולם ומסולם על התקרה, תחת כפת הגג. 

העליה הזו, שזכיתי לה, היתה מעין עלית האבעבועין וקצף על פני מים, שמבצבצים ועולים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף אלא על ידי אמצעים פשוטים, כגון הכאה והשלכת אבנים ורתיחה עצומה וכיוצא באלה.  השעה ההיא בעולם שעת זיקין וזועות, נפץ ואבן, כשיל וכילפות והולם חלונות... 

ובשעת רתיחה ומהומה זו אזרתי כגבר חלצי, נשאתי את רגלי – ועליתי מן הארץ.

הסולם היה זקוף וגבוה למעלה מעשרים אמה, וכשהתחלתי מטפס ועולה בו ברתת וזיע ורגלי מתמוטטות, עלה במחשבתי הסולם, שראה יעקב בברחו מפני עשו אחיו.  ולאחר שעמדתי ועיינתי בו מעט נתישב לי ענינו, שהוא רמז לבניו.  הוא הסולם מוכן לכל בני ישראל מבראשית להיות עולים ויורדים בו לדורותם...  דבר זה שחדשתי היה לי למנוחה ונחת-רוח, נהניתי הנאה משונה כמוצא שלל רב ואמרתי בלבי: אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בתורתך תמיד בכל מקום ובכל עת ובכל שעה! במתק דרשותיה תמתיק לך מרירות חייך, ובנועם ספוריה תישן אותך כתינוק על ברכיה להשכיחך עמל ורוגז, ואתה חולם חלומות טובים ונחומים, מצהילים פניך בשחוק תמים בעוד הדמעות כרסיסי טל בעפעפי עיניך.  ובעת החושך וכסה ארץ, אין אמת ואין צדק ואין אהבת חסד ושלום, אך קנאה ומשטמה, שוד ושבר מסביב – הנה תפתח לך באגדותיה השמים ותראה מראות אלהים, תרכב על כרוב דמיונך ובסוד קדושים מלאכי-יה תבוא ואין חקר לחזיונותיך.  אם רחמניה היא ליתומיך העלובים, משען לחם ומשען מים להרעבים והצמאים בקרבך; אוצר נחמד והון יקר לעניי עם ולאביוניך הרבים; אשת חן לפרושיך, אילת אהבים לבחורי-ישיבותיך, ולמלמדיך ולתלמידי-חכמיך.  באהבתה הם שוגים תמיד, מסלסלים אותה ברוב חבה ועושים לה קווצותיה תלתלים תלתלים, מתענגים עליה ומוצאים בה טעם חדש בכל יום.  אשריך ישראל, מה טוב חלקך ומה בעים גורלך! – ועל סמך זה דרכו רגלי עוז, הוספתי אומץ וטפסתי, בעזרת השם, בחפזון קל מהרה כחתול. 

הרבה דברים למדתי בישיבה של מעלה ורואה אני חובה לעצמי להודיע קצתם לאחי בני עמי, שיהיו נזהרים בהם לדורותם, כשתגיע עתם לטפס ולעלות על גבי התקרה, ולא יבואו לידי מכשול, חס ושלום, כמותי. 

אדם מישראל יהא קונה את מקומו סמוך לפתחה של העליה וישב תחתיו במתינות עד שתתישב דעתו עליו ומתוך האפלח שם תבקע לו קרן אור; ואל יחפוז להתשוטט שם דחוף ומבוהל בנשימה אחת, כשעדיין חשכו עיניו, בכדי שלא יארע לו מה שאירע לי, להיות מזיק וניזוק בבת-אחת; ואל יהלך תחת כפת הגג בקומה זקופה, שלא תהא גלגלתו נעשית מוכת עץ, וידע שהיהודי אינו כצפור בודד אפילו על גג, אף שם יש עין רואה ואוזן שומעת.  מי בכם מכל עמי שומע למצותי אלה, כשינשאוהו אנשי מקומו בשעות הרעות המתרגשות לבוא לעולם, יהא אלהיו עמו ויעל. 

ואני, פחז כמים הייתי תחת כפת הגג ואץ ברגלים, כשעיני הוכו עוד בסנורים, ובשעה שאני סובב סובב הולך, ממשש ונכשל לרגעים, והנה תלונה וקול נשמע:

– אוי, רגלי! הזהר ברגלי!

נבהלתי מקול הקורא ואפול על פני, ויהי רעש ושבירת קדרות ופכין.  אני שוכב ולבי רועד, תחתי חדודי חרש ושברי כלי זכוכית מנופצים, ומצדי כדמות בן-אדם מתאבק בעפר עמי יחדו, ומראהו כמראה יהודי, והתחזקתי, נתתי לו שלום והחזיר לי שלום, הוא נודע לי בשמו אליהו, ואני נודעתי לו בשמי מנדלי מוכר-ספרים, ומיד נעשינו ידידים והגדנו איש לחברו את מעמדו ופרנסתו.  אליהו הגיד לי, שמבני ליטא הוא, בעל אשה ובנים ששה, וסרסור סתם הוא בבאר-שבע בכל ענין וקנין, והיום זכה לעלית נשמה כמותי ועלה בסערה הגגה: ואני הגדתי לו מה מסחרי, מאין באתי, ומתי באתי ולמה באתי, הכל כפי הנוסח הנהוג אצל היהודים, כשהם פוגשים זה את זה בפעם הראשונה, אלא שבישיבה של מעלה אומרים אותו תיכף ל"שלום עליכם" כמעט בנשימה אחת, בלא שום הפסק בינתים.  גלוי אליהו תחת כפת הגג היה לי לרצון כענבים במדבר מצאתיו שם, ומעולם לא הרגיש אדם מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כמותי בישיבה של מעלה.

הישיבה של מעלה ברום עולם גבהה מעל הארץ כל-כך, עד שלא נשמע קול שאונה והמונה של העיר אלא כקול דממה "קה" והיה אפשר לנו להמתיק סוד ולהרבות שיחה בכל אות נפשנו, כמו בבתי-כנסיות ומדרשות, אליהו, זכור לטוב, העיר לי אוזן לשמוע ולהבחין במופלא ממני, שהמדור העליון הזה, מקום משכן כבודנו, עומד על בי-ציבי ודיר של בהמות, ובעל החצר עם כל הבנינים הוא יהודי, ואלה כלי חרס וכוסות של פסח ששברתי יוכיחו.  וכשם שאנו יושבים בפנת הגג כאן, כד בעל-הבית בכבודו ובעצמו יושב מסתמא בפנת גג של ביתו הרם והנשא שם; מפני שהעליה לגגות מצות-עשה שהזמן גרמא, והכל חייבים בה אפילו נשים וקטנים, ואגב גלה לי תעלומות באר-שבע וסוד השנאה-המשולשת השולטת בה: שנאת יהודי המקום לאחיהם הליטאים, שנאה שבין בני-ברית האדוקים בעלי-האמנה ובין בני-ברית קטני-האמנה, ושנאת אותם שאינם בני-ברית לכל הראשונים כאחד.  ואיך שהיהודים עולבים זה את זה ומתגאים זה על זה ומבקשים גדולה בינם לבין עצמם, אף-על-פי-כן לגבי אחרים מאומות-העולם בעלי מדות טובות הם: נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, כורעים ומתרפסים בהכנעה יתרה... 

ועד שאליהו מלמד במרום זכות על ישראל ולא השפיק לגמור עליהם את ההלל נשתתק פתאם וחוטמו נשתרבב, כאלו הוא תוהא, מריח ומשתומם.

– מה לך, אליהו? – אמרתי בתמהון לבב – למה נשתתקת באמצע הדבור?

– אזנים לגג! – לחש לי אליהו, משים אצבע על פיו לרמז שהשתיקה יפה.

וכרגע – והנה בת-קול יוצאת מאחת הפנות, מעטשת וזוררת. 

– פלשתים עלינו! – קראתי בלחש, וכל אברי נזדעזעו.

– אמנם כן, חוטמי לא הטעני, זה כרסו הרחבה, זה זקנו המגודל ואלה פאותיו, והכרתיו אפילו כשהפשיטו מעליו את עורו – אמר אליהו כמדבר לו לעצמו, ומיד פנה אלי ואמר:

– התקן עצמך לקבל פני רבי שמשון! איש באר-שבע הוא בגופו ובנפשו, חציו חסיד וחציו בור, ספק בעל-הבית ספק קבצן, שונא ליטאים בכלל ואותי ביחוד.  שיח שפתותינו בא לאזניו ויקשב ויתעורר ויזורר...  הנה זה עומד על רגליו...  הנה זה משגיח ומגיח ממקומו...  הנה זה הולך וקרב אלינו... 

עוד אליהו מדבר וזה בא.  ולאחר שהעמיד פניו עלינו ונסתכל בנו קרא בקול ששון. 

– האתה זה אליהו, חביבי ואהובי, אליהו!

– ברוך הבא, רבי שמשון! – אמר אליהו בפנים שוחקות –  אם לא אוכל כבדך פה בכסאו של אליהו הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב. 

– ראיתי פניך כראות פני אלהים, וחברתך, ידיד יקר, טובה לי מאד! כה יעזרני השם בכל אשר אפנה, ויהודי זה מי הוא? – שאל רבי שמשון, כשהיה מקפל את שולי קפוטתו וישב אצלנו. 

– יהודי זה אורח הוא וממדינת ליטא בא – השיב אליהו.

– אני מקבציאל, עיר באיפרכיא כסלון, שם נולדתי ומשם אני, התעוררתי ברגש לתקן שגיאתו של אליהו, כאיש מתעורר להסיר ממנו עלילת שוא ועקשות פה. 

– היינו הך! – אמר אליהו בשחוק על שפתיו – כל שאין הורתו ולידתו בבאר-שבע ליטאי הוא אצל אנשי המקום הזה.

– דברים בטלים! מה בכך אם ליטאי ואם באר-שבעי, הכל יהודים הם, וכל ישראל אחים, שלום עליכם! מה נשמע אצלכם שם, בקבציאל? – שאלני רבי שמשון באנחה ובמנוד- ראש, ורמז בזה לצרות-היום – אצלכם, בקבציאל, מה נעשה שם? המקום ירחם עלינו!

– אצלנו, בקבציאל ובסביבותיה – אמרתי בתמימות אצלנו כבר יצאנו ידי חובת הצרות, ברוך-השם, עוד בשנה דאשתקד, ואיני יודע למה נדחתה במקומכם קביעות מועד הצרות והייתם אחרונים, ובאר-שבע הרי היא עיר ואם בישראל!

– מדבריך, רבי מנדלי, נראה – אמר אליהו בלישנא דחכימא – כאלו הצרות חובת גברא, כמנהג כפרות, וכל ישראל, בשביל שבני-ישראל הם, נתחייבו להיות כפרתם ואצלנו בבאר-שבע היו סבורים, שאינן אלא מכת קבציאלים ובאו למרק העוונות ולהוציא העקמימיות שבלבם ובלב כל אלה שכמותם, ולפיכך יהודינו התמימים הסיחו דעתם מקבציאליכם ושתקו, והלועזים שבנו אמרו "ברוך דיין אמת" בפני כל, בכדי להראות לבאי-עולם, שאין לפניהם משוא-פנים ורחמים ואהבת אחים בדין, ויזכו על ידי מדה משונה ונפלאה זו למצוא חן ושכל טוב בעיני הבריות. 

– ועכשיו מה הם סבורים? עכשיו, כשהבריות הוכיחו להם באותות... 

ועד שלא גמרתי דבורי הרגשתי לחיצה עצומה במתנים ונאלמתי מפחד וכאב יחדו, זה רבי שמשון האיש, שהיה מתאבק בעפר רגלינו ומעטש ומתחכך ומתאנח לרגעים, דחפני בכח ידיו, ובקול רועד העיר אותנו על תמונה אחת שם לנגד עינינו והיא כמראה איש לועז, הדור בלבושו וקפילו"ש בראשו.  אליהו העמיד פניו וחוטמו והתבונן אליו מרחוק, ולאחר שעה קלה פתח ואמר:

– פנו מקום להאי בר-נש, חד מן לועזינו, שזכות אבותיו עמדה לו היום ונתבקש בישיבה של מעלה.

– שלום לכם אחי, בני ציון היקרים! – אמר הלועז, שנזדוג לנו והשתחוה ברוב חן ונעימות – שמח לבי ויגל כבודי לראות פניכם, אחים אהובים, תנו לי רשות לישב בזה וליהנות מדברי פיכם.  פי יהודים ינוב חכמה, ושיחותיהם הנאות והשנונות צריכין למוד. 

– הקולך זה, אדוני אלבערט! קרא רבי שמשון בתמיה גדולה – הגם אתה תחד אתנו פה, אתה בכבודך ובעצמך!...

– גשה לי ואשבה אצלך, רבי שמשון, אמר הלועז במתק שפתים – ישמח לבי, שמצאתי פה מכיר נכבד כזה, את אבי, עליו-השלום, הרי ידעת, אמת, רבי שמשון, שיהודי כשר היה?

– את רבי פייבוש, זכרונו לברכה, ידעתי היטב – השיב רבי שמשון, מנענע בראשו – איש חסיד היה, יהודי מכף רגל ועד ראש.  כמו חי הוא עומד לנגד עיני בצורתו הנאה בטלית-קטנו ובזקנו המגודל ובפאותיו הארוכות, בקלסתר פניו דומה האדון אלבערט לאביו – החוטם חוטמו, וכל מראיך מראה פייבוש.  אבל...  מי מלל לפייבוש, שהוא פאביאן יתקרי ואברהם בנו – אלבערט!

– לא השם הוא העיקר – הצטדק הלועז – יאמין לי, רבי שמשון שאני ברוחי לאומי אני, לאומי גדול בלבי.   – על דא קא בכינא שגוי אתה – נאנח רבי שמשון במנוד- ראש – אבל כל-כך לא חשדתיך, כהודאת עצמך, שאתה לאומי וגוי גדול!

– מאי סלקא אדעתך, רבי שמשון! – שחק הלועז מטוב לב – לאומי זו שאמרתי פירושו: חבה ודבוק...

– דבוק, רחמנא ליצלן! – לגלג רבי שמשון ונרתע מעט לאחוריו כנבהל ומשתומם – הדשות אני שומע, לא שערון אבותינו! ואם לאומי פירושו כמו שאדוני אומר, הרי שפיפון אינו עוד "הפיפערנאטער" אלא כוי פורח על הגג ומטיל ביצה: ווי ווי לבן פייבוש, ששכח גירסא דינקותא! אדרבה, נשאל את היהודים הממובים בכאן ונשמע, מה אתם, רבותי, אומרים?

– הנח לאדון זה ואל תצערו בדברים – בקשתי רחמים על הלועז, שעלה למרום ובא לחסות תחת כנפי היהדות אצלנו אין לך לקבל אלא מה שיתכוון במלה זו, והרי הוא מודה ואומר, שדבק הוא בעמו וחובב אותו.

– אֲנָא דברי מליצות לא ידענא – התעקש רבי-שמשון בנדנוד ראש וידים – אני איני יודע אלא שיהודים קרויים "יהודים" ולא יותר.  פייבוש אביו קיים תרי"ג מצוות וכל מנהגי ישראל: "תקון חצות" וצומות ואכילת ביצה מגולגלת באפר, בערב תשעה-באב, היה בוכה ומקונן קינות על חורבן בית-המקדש, והיה יהודי בלא חכמות ובלא המצאות, יהודי כפשוטו וכמשמעו בלא כל כנויים אחרים ודברי מליצה. 

– אלמלי זכית, רבי שמשון, ראית את המאור שבמליצות האלה והיית מבחין עד היכן הדברים מגיעים. 

כך פתח אליהו והתחיל דורש בסוד היהדות ולגלות לנו מדרגות-מדרגות בנשמותיהם של ישראל ותעודתן והנהגתן ופעולותיהן המשונות, כפי מדרגתו של אתד משני העולמות המשונים, מקור מחצבתן, היהודים שבבחינת פייבוש נשמתם מעולם העשיה: ישנם בקום-עשה ובנשוא עול תורה ומצות, ועל-מנת כן הם באים לעולם-הזה לאכול בו מרור, צנון וחזרת ולקיים דברי הצומות והסיגופים, ענויי הגוף וענויי הנפש...  כנודע ליודעי ח"ן.  וכשהגיע בדרשתו להני היהודים כביכול מעולם האצילות, שכפי טבע נשמתם היהדות בדמיונם, רוממות אל בגרונם, וכח מעשיהם במאמריהם...  נשא דעו למרחוק ודבך עליהם נפעאות גדולות כל-כך, עד שהיינו כנדהמים וכחולמים ולא הרגשנו בזוג יהודים, שיצאו מחוריהם בשעת הדבור ונטפלו עלינו. 

אלו היהודים צורתם ומנהגם ותנועות אבריהם העידו עליהם, שמעולם העשיה הם, שניהם כחושים ודקי-בשר, אלא שאחד דק וארוך, ואחד דק וקצר, ושניהם פזיזים, קלים ומהירים, כל חוש מחושיהם, ששני כלי-שרת מוכנים לו לתשמישו, אינו משמש בשניהם לשליחות אחת; אלא בשעה שעין אחת הולכת ורואה למעלה, השנית משוטטת ופונה למטה; זו הולכת אל דרום וזו סובבת אל צפון.  אוזן אחת שומעת הדבור כאן והשנית קולטת מן האויר מה שידובר שם.  וכנגד זה החוטם, שהוא אחד, עושה שתי שליחות בבת-אחת: מלבד שהוא שואף ומריח הוא מתעקם ומתנענע בזריזות אילך ואילך, ונראה כאלו סרסור הוא לשאר החושים ומסייע להם בעבודתם, ומתוך עקימותיו אתה מכיר ומבין מה שהעין רואה והאוזן שומעת, מה שהלב הוגה והמוח חושב, ואין אתה צריך להמתין עד שישמיע לך כל זאת הפה בפירוש.  די לו להפה באמירת "אי" וראש מלין, בנפיחה ושריקת שפתים בעלמא, ויצא ידי-חובתו.  ואלמלי נשאלה למשל שאלה על עסקי פרנסת היהודים, לא היה כח בפה להסביר מהותם כהוגן כמו החוטם, מעקימתו האחת בנפיחה משונה מיד היית רואה לפניך בדמיונך רחיים של רוח, חלומות והבלים הרבה!...  הידים עסקניות הן, עוברות וממשמשות בטיסה אחת בכל אברי הגוף, בין בגוף של בעליהן ובין בגוף של אחרים, דוחפות אותך מפנים ומאחור ונכנסות ברשות זקנך ופאותיך ומטעימות ומפרשות לך את הדבור ברמיזת האצבעות. 

המדות הללו לכאורה מדות אחינו בני-ישראל הן, גלויות וידועות לכל, וכמה יהודים כיוצא באלה איכא בשוקא, שאנו רואים אותם בהולים, פזיזים ומפזזים ומפרכסים לנגדנו בכל אבריהם ואין נותן דעתו עליהם: אבל בישיבה של מעלה נכנסה בי רוח חדשה להסתכל בדרכי בני-אדם ומעשיהם לחקור ולדעת טעמם ולבוא עד תכונתם, והיו מנהגיהם של זוג היהודים ותנועותיהם תמוהים לי, כאלו ראיתים בפעם הראשונה והביאוני לידי שאלות עצומות והרהורים רעים ומרים. 

רבונו-של-עולם! כל הנבראים בצלם גופם מכובד עליהם ומיושב, ואין הנשמה מבהילתו; אלא כל זמן שהוא קיים הוא עושה צרכיו בהשקט ובטחה, כבעל-הבית בעולם-הזה, אבריו מתנהגים במתינות, ועת ומשפט לכל אחד מהם – ויהודיך עמך בני-בריתך, גופם מחולל ומדוכא.  והנשמה צר לה המקום במכון-שבתה, והיא מבצבצת ועולה ותלויה להם מנגד בראש חוטמם, אוחזת כל שס"ה גידיהם ודופקת את רמ"ח אבריהם כבעל-העגלה את סוסיו, דוחקתם ומזעזעתם, מקשקשת כזוג, קיש-קיש קריא – והם מתרגשים ומזדעזעים ומזדרזים ומתנהגים רצוא ושוב בחפזון משונה רבונו של עולם נפלאים ממני יהודיך ולא אדע מה המה!

ועוד אני משתומם בלבי על הדבר הזה ויונה אחת מועפת מקנה שם בפנת הגג ויורדת לנגדי על התקרה.  ממהרת ומבקשת מזונותיה, הלוך וטפיף, וכל עצמותיה מודעזעות; מנקרת, נקר וזקוף את ראשה, ועיניה משוטטות על כל סביבותיה, וכשהרגישה בי נדדה כנף ועמדה מרחוק עומדת לה נטוית-גרון, משקרת עינים ומסתכלת בי בעצבת-לב, כאלו היא אומרת: מנדלי, אל תתמה על שאני בהולה ונחפזה, שמזלי הרע גרם לי זאת.  יש בכרכי-הים איים ושם ישבו אבותי מעולם עם שאר מיני עופות ואין מחריד אותם, והיה מנהגם

בשובה ונחת ושלום בעצמיהם.  ומשרבו שונאי, ובעלי-חצים מבקשים את נפשי, הביאו מורך בלבבי, ונעשיתי בריה זו, משונה בגופי ובדרכי ותכונתי, כמו שאתה רואה אותי לפניך עכשיו.  ומה ששאלת, חזור לאחוריך, לימים ראשונים, ותדע ותשכיל, כי שבועה היא מלפני המקום ברוך-הוא לברואיו, שכל אחת מסגולות הגוף והנפש, הנקנית להם להאבות על-ידי קורותיהם והרפתקאותיהם וגורלם ומנת חלקם בחייהם, תהא מסורה בירושה מדור דור לזרעם, להיות סה שהם בעל-כרחם ושלא בטובתם.  ואתה סתום החזון ואל תוסיף בדבר הזה עוד.

– הוי, יונתי! הוי, אומתי, תמתי! – נאנחתי מכאב-לב "ובכן אל תתחכם יותר..." עלה באזני קול דברים בפמליא של מעלה, כשהייתי שקוע במחשבותי, ויד נגעה בי בכף-ירכי ותניעני על ברכי.  היד שנשתלחה בי היתה ידו של יהודי אריכא מזוג היהודים, שהיה מתוכח עם חברו הקטן ומבקש להשתיקו בתשובתו, אבל הקטן כחרש אינו שומע, מחזיק בכנף-בגדו של בן-זוגו הארוך, ופניו כלפי בני-החבורה, פוצה פה ומצפצף בניגון ובנדנוד כל עצמותיו, כטוען לפני בית-דין.

– הבל-הבלים, רבותי!...  החרש ואני אדבר – מתלהב הקטן ורוקד כנגד חברו ומושכו בכנף-בגדו – שמעו, רבותי! מעשה שהיה כך היה, אנחנו בדרך לבית נתיבות-הברזל אנחנו, והנה רעש...  אני אומר, רבי יעקב, לכה ונלכה ואל נאחר את היריד בבוביריק! והוא אומר: שמואל אחי, ירא אנכי מפני המזיקים, שלא יזיקוני באבן.  אני אומר: מה בכך, האם כלי חרס גופך ובשרך זכוכית, ובנגוע בך יד תשבר? הרכן ראשך, רבי יעקב, ונלכה, שאין לך דבר עומד בפני הפרנסה, והיריד הרי הוא אצלנו דבר, שנשמתנו תלויה בו, אני אומר, בוביריק, והוא עומד על דעתו, מזיקים בדרך! – ה' אלהי ישראל עמך! אני קורא אליו, מדבר תחנונים ומעוררו: רבי יעקב! מה לא יעשה היהודי בשביל הפרנסה? פגעים כאלה וכאלה פוגעין בך בכל יום, ואף-על-פי-כן הוא עושה את שלו ואינו חושש להם כלום.  הירא מפני כלבים נובחים אל יכנס לתוך החצר.  אפילו עשירים מרכינים ראשם, זוחלים על גחונם ואינם מקפידים על כבודם ומוסרים נפשם על הפרנסה, ומכל-שכן עניים כמותנו, רבי יעקב, בטח בה'!...  אני מעוררו ומפרכס לפניו בכל אברי: זכור לאשתך ולבניך, שהם רעבים נאנחים ומבקשים לחם, וזכור גם לי, שותפך, לאשתי ולעוללי ולטפי ראה עמידתנו דלים וצרכינו מרובים.  בנותינו בגרו ויושבות בביתנו שוממות, מלמדי בנינו דורשים שכך-למוד ובעל-הבית דוחק ותובע שכר-דירה, והיריד הרי הוא כל תקותנו – והוא באחד: לא, לא ולא! מה אתה, שמואל, הוא אומר – מה אתה מדבר אלי בוביריק? אפילו לבני-משה לא אעבור את הסמבטיון, הזורק אבנים, ומכל-שכן לבוביריק.  וכך היה וישא יעקב את רגליו ויברח, ואני אחריו! שמעו, רבותי! זה האיש אכזר הוא, לא חס על נפשות ביתו והביא רעה גם על ביתי, הוא מתירא מפני המזיקים ובעצמו נעשה מזיק, ואם לא השחוק הוא: זה הבגר רואה עני, המר ממות, בכל יום; חייו חיי צער ויסורים רעים, ובנפשו יביא לחמו, הוא יתבהל עתה ויברח! – אוי ואבוי אצעק, שמעו נא וראו מכאובי, רבותי! הריני יושב פה תחת כפת הגג ונשמתי בבוביריק, היריד, היריד, רבותי!... 

כך סיים שמואל הקטן, נאנח ברוחו הקשה ופשט את ידו ויגע בכרסו של רבי שמשון. 

הכאב בודאי גדול מאד, אבל עלינו לקבל את הכל באהבה, היה רבי שמשון מנחם את שמואל הקטן ונרתע אגב לאחוריו מעט-מעט, עד כדי שלא תוכל ידו של זה לגעת בו אל תצער הרבה, רבי שמואל, המקום ימלא חסרונך, לאחר שעה אחת או שתים יעבור זעם ופנית והלכת לבוביריק...  – כך אמרתי לו גם אני – קפץ רבי יעקב ואמר – אל תתחכם יותר מנל היהודים, "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" ונשוב לדרכנו ונבוא בוביריקה בתוך שאר סוחרי ישראל כבתחלה... 

– כך אמר גם הוא! – חזר שמואל הקטן על דברי חברו בעבור הרעימו ופחז עליו ודחק את רגלו, דבר גדול קא משמע לן! הזעם ימיו כימי הגלות, ואם ימתין היהודי עד שיעבור, הרי ימות ברעב.  מנוחה נכונה לנו או תחת כנפי השכינה בצרור אחד עם העם, שבקרבו אנו חיים, או לשנה הבאה בירושלים...  ובאם לאו, נעצום עינינו ונלך בהסח-הדעת והיה ה' מבטחנו, הטוב בעיניו יעשה! זיקין וזועות היו תמיד, גם בימים ההם, ומה עשו אבותינו? אבותינו כי בטחו בשם אלהי צורם הרכינו ראשם – וסחרו והצליחו וגם עשו פרי...

הדבור היה הולך ומתגלגל מענין לענין עד שהגיע ובא לעניני המסחר, והיה יריד בישיבה של מעלה, בני החבורה מספרים בהלכות משא-ומתן, שואלין ודורשין בכל מיני פרקמטיא.  וכיון שנתלהב רוחם, ונפשם חשקה במקח-וממכר התחילו מוציאים מכיסם ומראים זה לזה את חפציהם וממשמשים זה את זה במלבושיהם, מגלים בקיאותם ורוב נסיונם, וחותכים מקח לכל דבר בטביעות-עינם.  ואני, העני ממעש, שעסקי בספרים – במין סחורה זו, שאינו עובר לסוחר והוא בבל-יראה ובל-ימצא בשוק התגרים, הייתי יושב מנגד בפני עצמי, שותק ומתבונן ברוח נכאה, ושמואל הקטן כשממית בידים מחפש בחדרי לבי ואורג קורי חזיונות איומים מחיי בית ישראל, שעולים ונמשכים מן דבורו הקודם כנגד יעקב חברו.  ובאריגה זזו מפרפרים לפני, כזבובים גוססים סוחרים וקבלנים ושולחנים וחלפנים, חנונים ורוכלים וסרסוריס ושדכנים ושאר מיני יהודים בעלי פרנסות משונות.  הכל מתחבטים והכל מתלבטים והכל אומרים, קשים מזונותיהם.

– וטועמים טעם מיתה; הכל מסלדים בחילה, מתאנחים ומספרים נגעי לבבם, שפלות ועבדות, בושה וכלימה וחרפה שהם נושאים בכל עת, בסתר ובגלוי, איש כענין פרנסתי.  הרבה אימות הן, וכל אחד ואחד אימת מפגיע שלו עליו, שהוא מציר לו, שמכעיסו ומכאיבו ומזלזלו וממרר את חייו...  החזיונות הולכים ומתרקמים ומרי-נפש נגועים ומעונים עוברים על פני נאנחים ונאנקים, ונאקתם עולה ונעשית שיר של פגעים אחד. 

– שיר איום ונורא, שבו נשמע המית חתולים, חרוק שינים ואנקת עכברים מצפצפים, חריצת לשון ושריקת עדרים, קול רעם וזרם ברד, רוח סערה ושאון מי נהרות אדירים; שיר, שמלאכי שחת אומרים בגיא-צלמות ויוצאים במחול-מכשפות בלות עם שעירים מרקדים לפני לילית ועזאזל בנשף-חשקם ובליל-חתונתם.   – הוי, שמואל, שמואל, כמה לי מכאובות ומרורות מדבריך וממעשיך זו פעלת בתוך נפשי! הכאב גדול מאד...  חדל ממני שמואל, וצא! – נהמתי בלבי ונתקרבתי לפמליא של מעלה, בכדי להתנער מרוב שרעפי בקרבי ולנער בבת-אחת את העכביש ואת המסכת... 

דממה ואנחה בפמליא של מעלה, ורבי שמשון נאנח יותר מכלם, מכניס ידו אל חיקו ומתחכך ומעבירה גם על כרסו מנענע בכתפיו וקומט עור פניו, שפתיו נעות, והוא לוחך אותן בלשונו ובולע רוקו, וכלו אומר: אוי, מי יאכילני! קיבתו של רבי שמשון היא ככל הקיבות בריה גסה ופחותה, שאין לה עסק עם תקירות באמונות ודעות ועם שאלות ופלוגתות בדיני הכלכלה וזכויות בני-אדם, המשונים בגזעם ותולדותם, והיא לשיטתה, שאכילה חובת בשר-ודם היא ועל-מנת כן נברא האדם, שיהא זן ומפרנם את בטנו ומעיו כל ימי חייו עד יציאת נשמתו בלא טענות ומענות, ואין שום בית-דין בעולם יכול לפוטרו מחובתו זו.  קיבתו הזוללה של רבי שמשון נתנה פתחון-פה לשאר קיבות בני-החבורה, ואף לקיבתי בכלל, והתחילו כלן מרננות ותובעות אותנו מזונות.  נזכרתי בתרמילי, שהייתי נוטלו עמי בשעת עלייתי בחפזון, ובו הרי מיני מאכל הרבה.  מששתי בידי על סביבותי ומצאתיו, ועד מהרה ערכתי שלחן לפני בני-העליה והעברתי את כל טובי על פניהם הביטו אליו ונהרו.  אבל פתאם ערבה שמחתם והורידו לארץ חוטמם, הסעודה מוכנת כסעודת שלמה בשעתו: פת וצנון, קשואים ובצלים ושומים; הכל רעבים, נפשם שוקקה ומתאוה למעדני-מלך אלה, ואין משיב ידו אל פיו – מים אין לנטילת- ידים! ובאותה שעה היו לנו מיסורי אותו הרשע בגיהנם שענפי האילן מורידים לפיו את פירותיהם, וכשמבקש לאכלם מיד הם חוזרים ועולים.  ישבנו שוממים ומצטערים עד שהאיר השם את עינינו בדבר-הלכה, שבשעת הדחק מותר לנו לשפשף הידים ברהיטי הגג וסגי, אנחנו, כיהודים פשוטים, לא בקשנו חשבונות רבים, וכל קורה שבאה לידינו היתה כשרה לנו להתחכך בה, והלועז, שאיסטניס הוא, פרש מן הצבור והלך לו לעצמו לבדוק בקורות הבית.  בקש קורה יפה ונקיה ונעשה לו נס ומצא באחת הפנות קדרה מלאה מים, וטרח והעלה כלי חרס זו לנו בשמחה רבה, והיה כל אחד מאתנו נוטל ידיו ומקנחן בכנף-בגדו, כדרך העולם, ורבי שמשון נסתפג באחת מכנפי קפוטתו והשנית הקנה להלועז, שנתעלה אצלו במדרגת בעלי-תשובה. 

– הזהרו, רבותי, בכלים של פסח! – קרא הלועז בשעת הסעודה, בכדי להתנאות לפנינו ביהדותו, הכלים הללו שאצלנו בידוע של פסח הם, והכוס הגדולה שם, כוסו של אליהו הנביא היא.  הטריחו נא עצמכם והרתיעו מעט, במחילת כבודכם, שלא יהיו פרורי חמץ נתזין עליהם. 

כל המסובים נרתעו לאחוריהם בזהירות יתרה ופניהם מאירים מרוב עונג ונחת-רוח, וחדות רבים הפיגה את צערי ושבתי ונתתי את לבי להסתכל בכל מה שלפני. 

– מה זאת לכם?! – שאלתי בתמיה גדולה, כשראיתי את רבי שמשון בקפילושו של הלועז ואת הלועז בכובע-המשי של רבי שמשון ופני שניהם משונים – "חילוף היוצרות" הזה למה הוא?  

– עכשיו הרי זה ידעתם, רבותי? כשאמרתי לכם בתחילה: רבי מנדלי שלנו, אל תשלוט בו עינא בישא, מתנמנם יפה יפה לא טעיתי, חס ושלום! – אמר רבי שמשון לפני כל המסובים בגודל-לבב ופניו מבהיקים כפני מנצח – אמנם כן נרדמת, רבי מנדלי, נרדמת ולא ידעת מה שנעשה כאן, כשהיית מתנמנם, האדון אלבערט...   – אל תקרא לי אלבערט אלא אברהם כמדובר בינינו הפסיק הלועז את הענין. 

– יישר כחך! – אמר דבי שמשון נפנים שוחקות מרוב הנאה, וחזר לענינו – האדון רבי אברהם הלך בשליחותנו, בשעה שהיית מתנמנם, עולה ומטפס על רהיטי הגג להציץ מן החרכים החוצה ולראות אם שבת העם ממלאכתו...  ואת שבחו אני אומר לו בפניו: מתרפק הוא ומתעקל ומתפתל כגאון גדול! רק קפילושו נתקל בשעת מעשה בעץ ונפל מעל ראשו, ובכדי שלא יהא מטפס בגלוי-ראש, החלפנו אני והוא את הכובעים, פארו עלי ופארי עליו.  ועתה הוא פייבוש בכל סימניו...  אני מסתכל בצורתו ונהנה ומקבל תענוג באמת, כמו שאני יהודי! זכות אבות לאו מלתא זוטרתא היא, וסוף יהודי –  להיות יהודי, מדעתו ושלא מדעתו, המתן לי מעט ואמתיק הדבר, מפי הזקן שמעתי... 

– ומה נשמע, רבותי, שם בעולם השפל, בין התחתונים? קפצתי ופניתי לבני-החבורה בשאלתי זו עד שרבי שמשון היה מחזיק בזקנו, מציץ עלי באחת מעיניו ומכין עצמו לדבור רחב  ארבעה זוגות עינים מפמליא של מעלה הביטו אלי בבת-אחת הבטה של מרירות ובושה ועגמת-נפש, מעין זו, שתינוק ממורט ומוכה בבית-רבו מביט לאמו הרחמניה, כשהוא נשאל על רוע פניו, שותק ומתאפק, והיא מרגשת מה הבטה זו אומרת ושתיקה זו מה פירושה... 

בני-העליה היו מסובים ומספרים בעניני דרך-ארץ, מתובלים במשלים וחדודים נאים, והיו ביניהם גם דברי תורה ואגדה והלועז עושה אזנו כאפרכסת ושומע ופניו מזהירים.  הוא מפליג בשבח עמו ומקלסו, מתלהב ומתודה חטאתו ועוונות ראשונים שלו ושל בני-גילו, שהרחיקו מעט לסיטרא-אחרא והתנכרו לרוח בני עמם בשגגה, והיתה השעה שעת רצון בישיבה של מעלה.  אין שם לא קנאה ולא תחרות ואיבה, אלא הכל יושבים ונהנים זה מזה חסיד ומתנגד ומשכיל – אחים; אליהו הליטאי ורבי שמשון הפולנאי ואלבערט דמסיטרא אחראי ואותו הזוג יהודאי – רעים אהובים ופניהם צהובים, אוכלים שום וצנון ומרורים ומנשאים ומרוממים כנסת-ישראל לעילא ולעילא, ואלמלא הגג, שנכפף עליהם כגגית ומורא של קורותיו על דאשם, היו מרקדים ומנגנים "מה-יפית" בנחת-רוח, מדת- הרחמים בלבם מתגלגלת, אלו לאלו שואלים על עניניהם, ואלו לאלו ממללים ושופכים הרגשותיהם, ולהם לב אחד ודעה אחת: הללו דוברים ומציעים והללו שומעים ומסכימים, והכל מוכנים ומזומנים ומבטיחים בפה לעשות שם בעולם השפל, טובות וחסדים זה עם זה.  גם עלי גבר חסדם, ורבי שמשון והלועז נתנו לי את בריתם שלום והבטחות רבות לעתיד, אם ירצה השם – האחוה רבה ולשלום אין קץ...

משכב הצהרים לאחר הסעודה תענוג הוא לי תמיד, קל- וחומר עכשיו אחר אכילת צנון ובצלים לשובע: ולפיכך בחרתי קרן-זוית אחת להתבודד שם ולהחליץ מעט עצמותי.  נשתטחתי מלוא-קומתי על גבי התקרה והייתי מדושן עונג.  ומשפע ידידות ושיחות בני-החבורה נתמשך עלי נחל עדנים של הרהורים נעימים ומחזות משונים.  אז ראיתי בחזון נפלאות, ומעשים רבים חדשים גם ישנים עברו לפני כבני-מרון.  החמיון מפקד צבא זכרונות מני קדם ומעלה אותם בקסמיו, ובתוכם גם תבת נח לפני באה, כשהיא הולכת על פני מי המבול.  שם בהמות טהורות וטמאות למיניהן, רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות.  פרה ודוב, זאב עם כבש ונמר עפ גדי ירבצו יחדו...  צרת רבים השוה, משוה קטון וגדול, מקרבתם ומיחדת לבבם לאהבה ולרחם זה את זה.  ונח ובניו אף הם ינוחו בה מנוחת שלום ואהבה.  שֵׁם חלוקא דרבנן עליו, בעל-חוטם הוא, זקנו מגודל ויורד על פי מדותיו בשני ראשין, ופאותיו מסולסלות – יושב שם בהקנטו"ר שלו וסופר ומונה כסוחר ומכין מזון לכל הגדוד הגדול הזה, מקרני ראם ועד ביצי כנים שבתבה.  וחם – איש גס מגדל בלורית ופניו מפוחמות, לבוש אדרת-שׂער, אזור עור במתניו ולפּטיו"ת ברגליו, – מוליך ומביא לאחיו מפרי האדמה ומכל מיני מאכל בקידה והשתחויה.  חם עובד ומביא, ושם מקבל וחותך מנות-מנות לכל בריה ובריה די מחסורה.  ועל מטה מוצעת שוכב בכבוד יפת, הדור בלבושו כאחד הרוזנים, מגוהץ ומבוסם ומעלה עשן מקנה-מקטרתו.  עתים הוא מחליק שפמו ומביט אל שם בגאון וגובה וכאחד הסרסורים הוא בעיניו, ועתים מחבקו ומנשקו, ברכתו תעלה לראש משביר זה ומדבר בו נכבדות בחלק שפתיו: אתה משק ביתי, מעוז חיי ומנת כוסי.  שלשה אלה טפוסי קדם שמבראשית, ומאלה נפרדו תולדותם כיוצא בהם בארץ אחר המבול...

ועד שאני מחשב לי מחשבותי ומתבונן במראה, והנה קול המולה כקול מחנה באזני, קול צעדה ודמות עם רב, מהומה ומבוסה ומבוכה וצוחה.  ופתאם השלכתי ממקומי – ואני בסתר המדרגה! בני-אדם נחפזים ונדחקים כצאן ודוחקים גם אותי.  סביבותנו ענן וערפל, אש ולפידים ותמרות עשן, וכעין הר נורא כפוי עלינו כגג מלמעלה.  אין מקום להסתר שם ואין דרך לנטות ימין ושמאל.

– קבּלוּ! – הרעים קול אדיר כקול שדי בכח – שמעו וחכמו, עם תועי לבב, המתגעגעים על הבצלים ועל השומים, ואם לאו – פה תהיה קבורתכם!...

– נעשה ונשמע – צועק כל הקהל בדחילו ורחימו, ואיש את אחיו מחזיק בכנפו ומתקרבים ומתדבקים זה לזה מיראה ופחד, והיו לבשר אחד.

מן המיצר קראתי אף אני, מחזיק בכנף איש יהודי ומחבקו וצועק בקול נורא: – נעשה ונשמע!

– לכה דודי! – קול קורא באזני ויד נגעה בי ותניעני.

– אוי, גג, ההר כגג! – צעקתי מבוהל בטירוף-הדעת וכל עצמותי רחפו מפּחד.

– חזק, חזק, רבי מנדלי! הפחד עבר.  עברים הנה זה יוצאים מן החורים – ולאהליו ישראל.  הנני הולך – ואתה שלום!

והקול קול אליהו...

הקיצותי – והנה חלום...  הגיתי בו ונגלה לי סודו.  זה ההר וזו כפת הגג הם שעמדו לאבותינו ולנו בכל דור ודור – להיות לנו על ידם חיים ארוכים ושפע קודש, אהבה ואחוה ורעוּת.  חברים כל ישראל וערבים זה לזה מסיני ועד הנה...

פניתי כה וכה ואביט ואין איש, שקט ודממה מסביב...

 

ב

בישיבה של מטה

רק לאחר שהיה האדם מופרש מן הישוב, כפוף ונדחק ותלוי ברפיון, חבת הארץ תוקפתו ומושכתו אליה בעוצם כחה.  לעמוד על הקרקע עמידה נכונה בקומה זקופה – זה אחד מהדברים הנצרכים לו ביותר לגופו ונפשו.  בשעת ירידתי מעל פנת הגג היו עיני תלויות לאדמתנו וכל מעיני בה. 

הנני עומד תחתי שעה קלה בחוץ, מתמתח בפישוט כל אברי ומביט לארץ כגמול עלי אמו, ונפשי תגיל באלהי ישעי וכבודי, תשיש בעולמו הגדול והנאה להפליא.  הנה זה אלי, אל ישועתי משיב רוח צח ונעים באפי ומחליץ עצמותי המדוכאות, בוקע חלוני רקיע ומוציא לקראתי לבנה יפה וברה ממכון שבתה, והיא מאירה פניה ואומרת לי בחן ובחסד: מנדלי, תן עיניך בי וקדשני! מהרה תתמלא פגימתי, וגם אתה, דודי, עתיד להתחדש כמותי.  – ברוך יוצרך! קורא אני ורוקד באהבה כנגד בת-גילי זו, והרי היא מקודשת לי כדת ישראל בפני רבבות אלפי כוכבים וכל צבא השמים.  כלם ישאו שלום לי ממרומים – סימן טוב ומזל טוב לי ולכל ישראל! ואני כחתן יוצא מחופתו הולך לי ובא לבית-מלוני שמח וטוב לב.

תיכף בכניסתי למלוני, עיף ויגע מתלאות היום, חוטפתני השינה – ואני נופל על המטה במלבושי וסנדלי, המלוכלכים באבק ועפר, ונרדם תרדמת מרמוטה כל אותו הלילה ומזיע כבא מן המרחץ.  וכמו השחר עלה הקיצותי מבולבל ומטורף ולא ידעתי נפשי, מה אני, מאין באתי ואי-זה מקומי.  עיני סגורות וזמזום משונה באזני.  בשרי כואב.   אברי כבדים עלי ועורקי מזדעזעים, תוהו ובוהו בראשי ובלהות-צלמות ותמונות משונות מימי הילדות ועד זקנה מרקדות שם בערבוביא.  שם ידלג שעיר כדמות ינוקא, מחוסר מכנסים ויחף, אך כתונת לעורו וכובע עור כבשים בראשו, והוא בילד מתקלס, שוסה בו את כלבו ומסקל באבנים לעומתו, והנער בוכה.  הקול קול מנדלי הקטן, אני אני הוא הבוכה, לי אוי, לי אבוי, לי מכות ומכאובות ולי פצעים חנם! בזעקת שבר ויללה אחיש מפלט לי למעוני, לחסות בצל אבי, עזרי ומגיני, ולפני שם גל של עצמות שוכב על המטה, תחתיו מצע של קש ומכסהו סמרטוט.  הוי, זה מחסי וצור עוזי, אבי אבטח בו! זה הקנה הרצוץ, שעליו נשען כל הבית עם הצאצאים והצפיעות, הכבשה האחת ללבושם וללחמם! פניו צומקים, לסתות נופלות וחוטם משתרבב, עיניו קמו ופיו פתוח, חזהו מתנפח ועולה, משתפל ויורד, רותת וגוסס, וקול נחרו מנסר בגרונו.

נפשי עלי תאבל ובשרי יכאב וכל קרבי מזדעזעים.

והתמונות מתרגשות ובאות ואינן פוסקות, תמונות מתמונות שונות ומסוכסכות, פה הלולא וחיננא קול תוף וכנור ושיר משונה, כהמית חתולים בנשף חשקם יצא חתול צעיר מחופתו בתכריך בוץ לבן, ונפשות רבות אחריו, הכל אצים ודצים מתדפקים ומתרפקים, הכל מכרכרים והכל מקרקרים: מזל- טוב, בריה שפלה ודלה! וחיית, מנדלי, ופרית ורבית ותאחז טרף לצאצאי מעיך – הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא ושם קול מעריסה, זעקת טפליא וקול בכי מכל פנה; עברה וזעם וצרה מסביב, יסורים ופגעים וכל מיני פורענות אין מספר... 

שעמום בראשי, לבי סחרחר, ועורקי מזדעזעים.

והתמונות מתרגשות ובאות: הנה קול שוט וקול רעש אופנים לא זפותים; הנה סוסה עצלה ועגלה כבדה, וכבוד שרה בת-טובים נראה בתוך כתות-כתות של צדקניות וגבאיות ומלומדות וצנועות! כולן קולניות ודברניות ובידיהן תחינות ישנות וגם חדשות, והחזיקו בי לאמר: אסוף חרפתנו – את תחינותינו, לתוך העגלה! וכלן עיניהן ליה, וממללות ומהגות ומלהגות כאחת, וקול דבריהן כקול הטחנה, מרגיז ארץ ומרעיט האזנים, יתרעם הסדנא ויתרעש הגלגל, תתהפך העגלה והסוסה נופלת ארצה ומוטלת כנבלה, נטוית גרון וגלוית עינים.  גרגרותיה כגרוגרת צמוקה, גבה מנוגע ומוכה-שחין, ירכה נופלת וצלעותיה בולטות, והיא מפרפרת ומפרכסת ומכשכשת בזנבה המדולדל ונואקת ממעמקי לבה.

הוי, סגולתי, הוי, נבלתי!...

הוי ממושכה ומורטה, הוי אומללה עלובה וסחופה! יספדו ספדיא מארבע רוחות.  והיתה תאניה ואניה, שמה ושרקה וזעקה גדולה, וסביבי נשערה מאד – מוסדי ארץ יחוללו עמודי שמים ירופפו, ואני כאבק עולה ותלוי על בלימה, תחת רגלי תהום רבה, ולפני חללו של עולם גדול ורחב-ידים, ושם גלגולת אחת צפה באויר, מפזזת כה וכה כצפורת-כרמים, סובב-סובב הולכת ומשוטטת ואין לה מנוחה רגע אחד.  עתים נעלמת ועתים על פני תחלוף, תחרוק בשיניה ותלטוש עיניה לי, ובטרם אבין לה – איננה.  והנה בלהה, פחד ורעדה ומוראים גדולים, שביבי שלהבת וגחלי אש כברקים ירוצצו וסער גדול סואן ברעש – ויהי קולות ורעמים, זיקין וזועות וקול שופר חזק מאד.  ובמשוך היובל תקיעה גדולה, והנה גשר של ניר דק על פני תהום, ויהודים נאספים, עם אלהי אברהם, ממושכים ומורטים, דוויים, סחופים, נגועים וכפופים, באים המונים-המונים במקלם ותרמילם ומתרוצצים ונדחקים על גשר הפלאות הזה, ורעש והחולה בעדתם, מהומה ומבוכה ומבוסה, שירה וצוחה, שיחה ומריבה, תלונה וקול זמרה.  ופתאם גלגולת זו עוד הפעם לנגד פני, מרחפת אצלי ומרפרפת על מקומה.  ולה שתי פאות וזקן, חוטם ארוך ומצח מקומט, עינים קורצות וכלות, שפה מתעקמת ופנים זועפים.  הוי, גלגולת של יהודי היא, גלגולת-יהודי פורחת באויר! אין גוף ודמות הגוף, אין ידים ואין רגלים, אך גלגולת לבדה, מהלכת על כנפי רוח...  אלף אימות ולא אימת המראה הזו, שהיא קשה מכלן!...  סמר מפחדה בשרי והתנודדו עצמותי, ננערתי ונפקחו עיני.

והנה אני סרוח על ערשי וחבילות הרבה כנגדי בחדר, חבילות קטנות עם גדולות, ומין בריה אחת עטופה מבצבצת ועולה שם בפנה, מפזזת ומנענעת בראשה, בשעה שמוראה של אותה הגלגולת עוד על פני...  וכשנתישבה דעתי ראיתי כמראה גבר יהודי מתעטף בטליתו, מתפלל ומתנועע בכל אבריו ומכרכר ורוקד לפני אבינו שבשמים, כעבדא קמא מאריה.

כי בערב ילין אורח בגפו בבית-מלונו ובקומו לבוקר והנה בן-זוגו עמו, ופעמים גם שנים ושלשה יהודים כנגדו – דבר מצוי הוא בבאר-שבע.  ולה נאה להודות על מנהג ישראל זה, שאכסנאיה שוקדים לתקנת אורח יהודי, שלא יהא שרוי יחידי בחדר מיוחד, וזכין לו שלא בפניו, כשהוא ישן בלילה ומשכירים שם במחיצתו מטה אחת ויותר לאחרים.  בשעה אחרת לא הייתי מקפיד, אלמלי יהודי אחד ואפילו שנים היו מזדוגים לי, מפני שבזה יש הנאה מרובה לבעלי-האכסניא והנאה גם לאורחים, שמתיחדים ולנים בצוותא חדא ועושים נחת-רוח זה לזה.  ובאמת מה ראה היהודי להיות באכסניא איסטניס יותר משהוא בביתו – וכמה צאצאים ישנים שם אצלו על דף אחד? אבל באותה שעה הפרישות היתה צריכה לי מאד – לשבות ולנוח בחדרי בפני עצמי אחרי כל התלאות והרפתקאות ביום אתמול, וענוי הגוף והנפש מחזיונות לילה; ולפיכך היה קשה לי זיווג יהודי זה כספחת, ואני שרוי בצער כועס ומתרגז על בן-זוגי זה, שעטיפתו ונענועיו נראו לי משונים מאד, ואגב עיני משוטטות בכל החבילות, מסתכל ומתיירא שמא יזחול ויצא מביניהן עוד יהודי אחד...

כל ימי גדלתי בין יהודים חכמים מחוכמים ואנשי-מעשה מכל המינים ולא שמעתי שיאמרו עלי: זה שוטה הוא ודעתו מטורפת.  מי לנו פקחים יותר גדולים מתגרים ומלוי-ברבית ובעלי-כיס אצלנו, והם היו אומרים תמיד: הזהרו ברבי מנדלי! שהוא בקי בהטיה ובדברים שבצנעה הנהוגים בעסקינו, צופה ויודע סתרינו ומבין אותנו היטב, וקשה לרמות אותו.  אף-על-פי-כן, כשאני לעצמי בוחן ובודק לפרקים את נפשי ומביא במשפט את כל מעשי והרגשותי והרהורי לבי, הריני תוהה ומפקפק אם דעתי שלמה וצלולה.  הנפש היא דירה דבי- שותפי להרבה רשויות, שכל אחת ואחת עושה שליחותה וכח טמיר ונשמה היא לעצמה, והן יוצאות ומתגלות בהרגשות משונות והפוכות זו מזו.  אין לך תכונה מהתכונות, שאין צרתה בצדה, להפך ממנה, עתים הן חשות ונוחות זו לזו ככרכושתא ושונרא דעבדי יומא טבא מתרבא דביש-גדא –  ועתים מתגרות זו בזו ומהומה רבה בחדרי לב וקרב, כמו בבית-המשוגעים, והאדם בטרד ועובר מתכונה אחת לאותה שכנגדה, וחליפות והפכים עמו תמיד.  זה דין כל בני חלוף, אלא שעתות חליפתם לא שוות בכלם.  יש מתחלפים ברוחם למועדים ולימים ושנים, ויש, לשעות ולרגעים ואני, בעוונותי הרבים, הריני מאלה מועטים, ששני הפכים משמשים אצלם פעמים ביחד ברגע אחד, ואין ריוח ביניהם אפילו כמלוא-נימא.  ברגע זה, שהעצבות מתגברת בי מאד, הנה בעצם תקפה מרגיש אני בנפשי גירוי לשחוק, והנני עובר מיגון לשמחה כהרף-עין, הריני עומד, למשל, בכובד-ראש לפני אחד מהמפורסמים, אנשי השם, שמשפיל עצמו לאיש שכמותי ומספר לי את כבוד עשרו, או את רוב חכמתו, או את כל מעשה תקפו וגבורתו, או את צדקת פזרונו ורב טובו, ובה בשעה שאני שומע ומאמין ופוער פי כמו למלקוש ונהנה הנאה גדולה, לבי יסיתני בספק, שמא בדאי הוא? ואני מהרהר: מה היה, למשל, אלמלי ירקתי בפניו? או אלמלי העברתי ידי על חלקת לחייו ואמרתי לו בשחוק ובלשון זו: (ולחכם) טפש אתה, שוטה שבעולם! (ולגביר ונדיב) קמצן מגונה ואביר לב! (ולתקיף) נפש שפלה ותולעת זוחלת לרגלי הגבוהים עליך! (לרודף קדים ונובר כביכול בקדמוניות) תרווד רקב, ומוח כשעורה, קופה מלאה אשפה, מק ומקק!...  ותיכף אני מרגיש בי, שהרהור זה מבצבץ וניתק לעשה – שפתי הנה זה נעות וידי הרי זה מזומנות לילך בשליחותו, וברוב עמל ויגיעה יעלה לי לכובשן.  מעשים כאלה אירעו לי כמה וכמה פעמים בימי חיי, וכך היה הדבר עמי גם בפעם הזאת, באותו הרגע שהייתי זועם ונפשי עגומה, אלי הרהור יגונב מקרב לבי ואומר: שוטה שבעולם! הקדוש-ברוך-הוא זימן לך אוצר נחמד וכלי יקר, מין בריה זו שלפניך, ואתה שוכב כגולם וכועס ומתרשל להתבונן בה ולתהות על קנקנה! ומיד פקע עצבוני, והריני שוחק, והריני יורד מעל המטה, והריני עומד על רגלי – והולך. 

ובשעה שאני הולך ובא לבן-זוגי והנה הוא הופך צורתו אלי ורוקק בפני – זאת אומרת: ברוך שפטרני מחובתה של תפלה זו!...  מרקיקה זו בחסידות ועקימת שפתים משונה היה ניכר, שלא עם-הארץ ובריה גסה הוא, כך רוקק יהודי כשר ונפש היפה, וזה נתן אותו לחן ולחסד בעיני כמו שהוא, מכף רגל ועד ראש, עם החטטין שבפניו, עם זקנו ופאותיו המסובכות ושערותיהן בשיבה ושחרות, עם מצחו הגבוה ועיניו הטרוטות ועם פיקת גרונו הגדולה וגבו הכפוף, יהודי, גופי אין צריך בדיקה, ואסור לדקדק עם אבריו על פי חוקי היופי, כי לא באלה חלק יעקב, יהדותו היא יפיפותו...  ומיד לאחר הרקיקה שאילת שלום היתה מתחלת ובאה בכל פרטיה כסדר, ונודע לי שבן-זוגי שמו ישראל.  וכיון שידעתיו בשם, הדין נותן, שהייתי צריך לשאלו על עירו מפני הכבוד, וכשאמרתי לו: רבי ישראל, מאיזה מקום אתה? לא השיב לי מיד, כמנהג עם-הארץ, אלא חלק לי כבוד ובא אלי באותה השאלה עצמה ולאחר שראה שאני עומד וממתין לתשובתו, החזיר לי בדרך שאלה ובזמר דרבנן:

– ואם תדע למשל, כי מק"ק דלפונה שבמערב אני מה בכך?

– מק"ק דלפונה שבמערב! – קראתי בנשימה אחת, ובתוכי השתומם לבי על שם עירו של זה כשם עיר מולדתי כי קבציאל ודלפונה הוראתן אחת, ואם כן מה שיש בדרומו של תחום ישראל יש במערב – ומה רבו מעשיך ה'!

– ולמה אתה תוהה ומתמיה כל-כך, כאלו מקומי משונה, לא ירצה לך? – אמר רבי ישראל והציץ עלי בפנים נזעמים, דלפונה עיר ואם בישראל ומרובה באוכלסין.  היהודים הדלפונים מפורסמים הם, ואומות-העולם עוסקות בהם, ברוך-השם, גם ישבו שרים בם נדברו...

– חס ושלום, רבי ישראל! – אמרתי לו בחבה ובפנים שוחקות, להניח דעתו ולפייסו – למה תחשוב עלי כזאת? אדרבה...  אני מתמיה, מפני שסימן טוב אני רואה לנו בזה...

– במה? הלא יאמר נא לי מעלתו ואדע! – אמר רבי ישראל, לוטש עינו לי ומנענע בכל פיסת ידו. 

– במה שדלפוני וקבציאלי נזדמנו לפונדק אחד.  אני הלא מקבציאל אני! אטו קבציאל מילתא זוטרתא היא!...  אף היא מרובה באוכלסין ומספר הקבציאלים הולך ומתרבה עכשיו מיום ליום, ברוך-השם!

מדברי שיחה, שהיו ביני ובין רבי ישראל על מקומותינו ועל יהודינו הדרים שם, על מנהגיהם ומחיתם ועל דרכם בקודש, במילי דשמיא ובמילי דעלמא – למדתי, שאין בין הקבציאלים בדרום לאחיהם הדלפונים שבמערב אלא שהקבציאלים מוחם מצומצם וכרסם רחבה, רוחם נלהבה ונפשם אינה חשק; בתורה אלא בסתרי תורה.  במופלא מהם ידרשו ובאנשי-מופת, בין שהם בני-ברית ובין שאינם בני ברית – נבון-לחש פלוני בדורו כרב-מג בדורו, וצועני-פלוני בדורו כבלעם הקוסם בדורו, הם אוכלים פת נקיה ושותים יין בעולם-הזה, מי שיש לו, ואלו שהפרוטה מצויה בכיסם דורשין בעריות, במרכבה וסוסים, וחכמים המה בעיניהם ומבינים מדעתם...  והדלפונים מוחם רחב וכרסם מצומצמה.  רוחם מתונה ונפשם חשקה בתורה, ותלמודם בידם, אין להם עסק בנסתרות.  אוכלים פת-קיבד בציר של דג-מלוח ושותים מים בעולם-הזה ומצפים לאכילה ושתיה – לסעודה של לויתן וליין המשומר בעולם-הבא, ובעלי-הכיס רובם לא ברכב ולא בסוסים אלא מהלכים ברגליהם, ואין צריך לומר תלמידי-חכמים ומבינים מדעתם... 

ועד שאני ורבי ישראל יושבים ומסיחים כאחים ורעים ומקבלים תענוג זה מזה, והנה הפונדקית נדחפה ובאה אצלנו בקול ענות בקשה וגזרה כאחת:

– הואילו, רבותי, ופנו מקום לאורח חדש, וינוח פה על משכבו אתכם עד שיפנה בשבילו מדור לעצמו! האכסנאי הזה מכירי הוא ואין לדחותו.

סברנו וקבלנו הגזרה הזו, לא משום שאותה הספחת היתה ניחא לנו, אלא משום שאין מסרבין לפונדקית, ועל-כרחך אתה עושה רצונה, ותוך כדי דבורה הובאו חבילות ותרמילין לחדרנו ואיש אורח רך בשנים נכנס ובא.  ומתוך רוב הנאה וקורת-רוח, שהיה לי ולרבי ישראל זה מזה, הסחנו דעתנו מהפנים החדשות וישבנו יחד בזוית והיינו מאריכים לספר בענינינו, ובהמשך הדברים באנו לספר בשבחה של כנסת- ישראל ובשאלת היהודים, שהיא מענינא דכל יומא, ממצרים ועד הנה. 

– רבותי! – אמר האורח, שהמתין לנו עד שסיימנו אחת משיחותינו – כיון שזכיתי, רבותי, לעמוד במחיצתכם, תנו לי רשות להטפל לכם בדברי שיחתכם, הנוגעת עד נפשי, ואחוה דעי אף אני.  אמת, אתם ישישים ואני צעיר לימים.  אתם שיפולי גלימתכם ארוכזם, ואני שולי בגדי קצרים, אתם מדור הולך, ואני מדור בא; אבל אל יהיו הדברים האלה מבדילים בינינו.  היהדות והגלות הוא הצד השוה שבנו – עמכם אני, בצרה... 

דברי העלם הנשמעים בנחת, נכנסו בלבנו ונתעוררנו לקבל פניו בנעימות ובשחוק משונה מעין זה, שנראה על שפתי הגדולים, כשהם מדברים עם הקטנים, ויש בו מכל מיני טעמים: ענוה ונדיבות וחסד וחנינה וכיוצא בהם.  והעלם – חוט של חן משוך על פניו השחרחרות, עיניו דולקות ומפיקות עוז, וכשהוא מדבר רוחו מתלהבת, ידיו מתנענעות וכל עצמותיו משתתפות בדבורו, וכששאל אותו רבי ישראל על עסקיו וקרא לו "אברך" החזיר לו תשובה קצרה וברורה:

– שמי בנציון...  וסוחר לא הייתי מימי.

– שמע מינה שאתה חתן בבית חמיך, ומזונותיך עליו.

– הא מניין לך?! אמר בנציון, משחק ומנענע בראשו – רווק אני!

– רווק עם חתימת זקן! אוי לדור הזה ואוי למנהגיו, זקנה ובחרות בו, עולם הפוך והכל משונה! – תמה רבי ישראל והציץ עלי, כאיש נדהם ונרעש מביט לחברו, ויש בהבטה שלו בקשת רחמים להוציאו ממבוכתו, וכשראה שאין תפלתו מתקבלת לי ואני שותק, חזר והעמיד פניו על בנציון ואמר לו:

– אם לא נשוי ולא סוחר אתה, ומה זה עסקיך?

– מניח אני העסקים לאחרים, השיב בנציון, מנענע בידו, כאדם שמבטל דבר-מה ומפקירו – יסחרו להם אחרים, ירדפו רוח וימציאו להם מיני פרנסות משונות, שאין בהם ממש, ואני, מגמת-פני לארץ-קדשנו.

רבי ישראל נשתומם כל-כך עד שנרתע לאחוריו, פוער פיו ואינו אומר כלום.  ובאתי אני במקומו להסיח על פי דרכי עם העלם, שהעיד את לבי עליו במראהו ובדבורו, ואמרתי לו:

– בני, מה לך ולארץ-קדשנו? זו הארץ לזקנים ולנמושיות שהולכים לחונן את עפרה ולהשיב לה אחרי מותם במתנה גמורה את גויתם הדלה והצנומה, ובשכר זה הם ניזונים שם בצדקה ממעות החלוקה ולומדים ומתפללים, ואתה עודך צעיר לימים, בריא ושלם בגופך, וכמדומני שלם גם בדעתך, ומה לך שם?

– ילכו להם הללו, כמו שאמרת, למיתה, ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום.

תשובה זו, אף-על-פי שלא היה במשמעותה שמץ קינטור ונאצה חלילה, אבל מתוך שהיה סגנונה מעין סדר הכפרות לא ישרה בעיני ועקמתי את חוטמי, בנציון הבין מה עקימת חוטמי אומרת, וחזר מיד לפרש את דבריו:

– הרי אמרתי לכם, רבותי, כי היהדות והגלות הוא הצד השוה שבנו...  ואם שווים אנחנו ברבוי ענויינו אנו מחולקים בעצמת הרגשותינו.  אתם דמיונכם כאיש-מכאובות וידוע- חולי, שקהו הרגשותיו ואינו מבחין עוד כל-כך בדלדול אבריו, וכנבזה וחדל-אישים, שאינו מרגיש עוד בעלבונו, ואין לו בעולמו אלא השגת מזונו, יהיה איזה שיהיה, אפילו נהמא דכסופא ואפילו אם יתפרנס ככלב אינו חושש, אם אך יספוק לו למלאות בטנו, די לו שהוא חי.  ואיך הוא חי, בנחת אם בצער, בריוח אם בצמצום, בכבוד אם בבזיון – דבר זה מאי איכפת לו? כבר מחל על כבודו, ולא עוד אלא שמקבל גם מכת-לחי ואינו מתרעם.  השפלות והעוני הטביעו ברוחכם, בהמשך הימים, השגה משונה והשקפה זרה ועכורה על חיי העולם ועל היהדות, ואין אתם מסתכלים בהם עכשיו באותה האספקלריא המאירה כאבותיכם בזמניהם, בדורות הראשונים.  ההוה דומה לפרוזדור בפני העתיד-לבוא, אתם אומרים, ואינכם מתקינים עצמכם בפרוזדור, כדי שתכנסו לטרקלין! בשפלותכם רפו ידיכם לעשות מה לתקנתכם, ואתם שוכבים בבשתכם, כתינוק זה שממקומו לא ימיש, ועיניו אל אב הרחמים עד שיחננו לנטלו ולטפל בו.  הנכם עם עמוסים, הוזים הזיות וזרות, דברי רוח והבאי, לא מישובו של עולם – וחייכם אינם חיים, וכי תבואו אל הארץ הקדושה, לא לעבדה ולחיות בה אתם באים, כי אם לכלות שם ממונם של ישראל, להפיח קריה במחלוקת ובדברי ריבות וקטטות – ולמות בה, עליכם תאבל הארץ: אוי נא לי, עשוני בני לבית-הקברות!

– שומע אני מדבריך – אמרתי מבוהל ומבולבל מדברים קשים כאלה – שומע אני, שאתה וכיוצא בך חושבים את עצמכם לבעלי-נפש, המרגישים ביותר, שעמידתכם דלים וריקים, אבל מה מועיל לכם בזה? ברוב הרגשה רוב כעס ויוסיף דעת נגעי-לבבו יוסיף מכאוב. 

– אדרבה, ההרגשה סימן טוב הוא ומעוררת אותנו לתחיה.  ואני וחברי עשינו עתה אגודה אחת, ופתגמנו: בית יעקב לכו ונלכה! נעלה ביהודה ושם נעבוד אדמתנו ונחיה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

עכשיו נרתעתי אני לאחורי, משתאה לו להאיש הזה, מחריש ומהרהר, שמא מטורף הוא, ואיני אומר כלום.  ורבי ישראל, שהיה נדהם ושותק עד כה, קפץ ואמר בזעף:

– קול דברים אנו שומעים וחוצפא כלפי שמיא...  הותרה הרצועה, והדוחקים את הקץ עולים!...  ומי ומי העולים? – אפרוחים, שלא צמחה עדיין נוצתם, גמולי-מחלב עתיקי משדים! ולמה הם עולים, מפני שאין בהם ממדות ישראל: רוח נמוכה ונפש שפלה ומוכשרת לקבלת יסורין! גסי-הרוח האלה האמינו, שכבודם, החביב להם ביותר, חביב גם לאחרים, והיו בועטים בעמם, פורקים מהם עול תורה ומצות ושמחים בחלקם, וכשראו את טעותם, נתבלבלו ונכשלו בהרהורים בטלים ובדברי-שטות הללו – ועתה זה דרכם כסל למו, וזה שיחם והגיונם המשונה, להם נאה מה שאמר הגאון היבניאלי בשעתו על הדוחקים את הקץ, משל למה הדבר דומה, לנערים קטנים, שמקדימים ורצים לחופת-חתנים פחוזים ובהולים לפני הנוגנים בכלי-זמר, בחצוצרות וקול שופר, ולפני המחותנים והשושבינין...

דברי רבי ישראל ומשלו הנאה באו כשמן בעצמותי, והייתי מתברך בלבבי, שאיני בכלל יוצאי חפזון, ומתנאה לפני אבינו שבשמים כבן חכם, שמתנאה לפני אביו בהנהגתו הישרה, כדי לקבל שכר, מהרהר ואומר: "רבונו-של-עולם! בוא וראה, שלא כמדות אותם הפזיזים מבניך ישראל מדותי, אתמול שויתי רגלי כאילות, מדלג שור, מקפץ ומטפס על הסולם, וכל היום הייתי יושב בסתר, בפמליא של יהודים צפופים וסגופים וכפופים עד שנתפקקו החוליות שבשדרה – ולערב שמתי נפשי בכפי וירדתי משם בהלל ובהודות לשמך הגדול, שלא נפזרו עצמותי ואחת משיני לא נשברה, ולפורקנך סברית ה'!...  יהודי כשר ובעל-בטחון כמותי, הסובל ומעלים עין מנגעיו ואומר: יקום פורקן מן שמיא! ראוי למתנת-שכר ולמנה יפה בעולם- הזה מידך המלאה והפתוחה"...  והקדוש-ברוך-הוא שוחק, ואף הוא ישיב אמריו לי, בדמיוני: הבן יקיר לי, מנדלי, ילד שעשועים, בך וביהודים שכמותך אתפאר! – –

הגיוני לבי אלה וכוונתי לקבלת שכר הרהיבוני לקנא לאלהי צבאות קנאה גדולה, הפכתי פני לבנציון ואמרתי לו:

– שמע נא ואנכי אדבר! אם טוב ואם רע מהלכך לארץ אבותינו – בדבר זה לא ידון רוחי ומניחו לאחרים להתוכח עמך.  לך מצדי לכל רוחות העולם אתה וחבריך עמך.  אבל אל תרבה תדבר גבוהה ואל תרגז בדרך.  זכור את בוראך ואל תגע ביהודיו לומר, שדעתם זרה ומשונה, וביהדותם אל תתן דופי!

– חלילה לי! – אמר בנציון, מתנודד בכל אבריו ומשתדל להתרצות אלי באמרי-נועם – היהדות היא רוח אפי ונשמתי, קיומי ועצמותי.  בשבילה אני מה שאני –  בן-אומתי, נבדל מכל בני-הנכר בעולם.  יהדותי היא צורתי ובה מתיחד טיבי ואופיי וצביוני, טעמי ומדברי ותנועות ידי ואצבעותי וכל קניני נפשי ומתנותי מבית-מדרשו של שם ועבר בימים ההם, וגם מישיבת יבנה ואושא ופומבדיתא ונהרדעא למרנן ורבנן, די בארעא דישראל ודי בבבל אחרי כן, ומבתי-מדרשות וישיבות ותלמודי-תורה וחדרים שבתחומנו עד ימינו אלה.  כלם הנחילוני סגולות מיוחדות, וקצבו את דמותי ועשוני ליהודי בכל פרטיו בגופי ובנפשי עוד מימות עולם, בטרם נוצרתי בבטן.  ואיך אפוא אוכל להפוך עורי ואבזה צלמי ומציאותי? הא איני מדבר ביהדות טהורה ומסורה על סי דת משה, אלא ביהדות זרה ומדומעה על פי דת יהודית. 

– רבי מנדיל! – צווח רבי ישראל, מזדעזע מדברי בנציון ונרתע ממקומו, כאלו נכוה בגחלת, ופורש ידיו אלי ודוחפני באגודלו אוי, למה אתה שותק, רבי מנדיל! בבקשה ממך אמור לי, השמעתך מימיך דברי הבל כאלה? רבונו-של-עולם היתכן...  דת משה ודת יהודית! כדאי הוא...  אבל מה נאמר ומה נדבר? אין מלה בלשוני – ושתיקה יפה. 

רבי ישראל הולך לו למקומו בזוית אתת, כורע ומתיר החבלים מעל שקיו וחבילותיו, מפשפש בהן ומוציא את כליו, ואני הולך לי למקומי בזוית אחרת, נוטל תשמישי-קדושה שלי ומתעטף בטליתי ומניח תפילין, שוהה עד שתתחונן דעתי עלי, והנני מתכון לטהר לבי ומחשבותי מדברי עון ומזמן את פי לשבח את בוראי בכובד-ראש וביראה, אבל אוי ואבוי לנפשי, הלוואי שלא הייתי מכוון הרבה, אלא עומד ומתפלל בתמימות, כיהודי פשוט, ולא נכשלתי בהרהורים רעים! הכוונה היתרה שכוונתי לבטל דברי בנציון והבליו כעפרא דארעא ולהסיחם מלבי בעיון תפלה, היא בעצמה הביאתני לידי ערמה, לרמות את קוני, שכל רעיוני וחושי משועבדים לו באמת ובאמונה; והערמה הביאתני לידי חנופה, להחניף לרבוני בחלקות, כדי שיחנני, והחנופה היא העירה בי את יצר-הרע ותניעהו על ברכיו וכפות ידיו.  יצרי-הרע פקח הוא, מתחסד ומתמם, יועץ פלא וכוונתו תמיד אך לשם-שמים, בקי בדרך-ארץ ונמוסי העולם ובעל-סברא לטהר את הממזר ככסף וזהב ולעשות גם את המכוערת יפה וברה, יודע פרק במשנה וגמרא, מתון בדין וקשה לכעוס ודבריו רכו משמן.  והנה זה בא, כשהייתי סומך גאולה לתפלה, בא ותלמודו בידו וגחן ולחש לי: ילמדני, רבי מנדלי, משנה בכתובות: "ואלו יוצאות שלא בכתובה..." על זאת שבחו אהובים...  מתלהב אני ומתפלל ומסיר אזני משמוע תורה מפי יצרי, והוא מוסיף והולך ומרצה לפני אותה המשנה: "העוברת על דת משה ויהודית..." – תלך לעזאזל! מה לי ולה ומה ענין הלכות נשים לעזרת אבותינו?...  מתעורר אני על יצרי בתרעומת ומתאמץ לנגן תפילתי בחסידות, אבל הוא אינו פוסק והולך ושונה אף הוא בניגון: ואיזוהי דת משה וכו' ואיזוהי דת יהודית?..." – כלפי לייא? איני מבין כנגד מה הדברים האלה! – משתמט אני מיצרי.  והוא ידו לא זזה ממני, מהתל בי ואומר: מנדלי (רבי לא עוד מתקרי), אותי, מנדלי, לא תדחה בקש! מבין אתה ומבין כנגד מי וכנגד מה אני מדבר...  כנגד מה שאמר לך העלם הזה בתחלה מדבר אני.

וכך היה באמת, הייתי מבין יפה-יפה עד היכן הדברים מגיעים וכמה תולדות יש ללמוד מהם, אלא שהיה קשה לי להודות עליהם, ומוטב לי לראות את עצמ, כדרך הבריית.  ובעון הרמאות פהז עלי יצרי עוד יותר והזכירני כל השקלא- וטריא שם בפירוש דת יהודית שבמשנה, היינו: "ראשה פרוע, טוה בשוק ומדברת עם כל אדם, שלא כמנהג היהודים" – ולקח משם והעלה על לבי דמות אשה פרוצה, משחקת עם בחורים ורומזת להם בפלך, שהיא טוה בו, כנגד פניה, כמו שנאמר שם – וכל זה, אוי לי, בתוך התפלה!...  היהודים רעים רוקדים ועוקצים את נפשי ואין להשתמט מהם, כמו מזבובים רתחנים בשלהי דקייטא.  הרהור זה, סרסור דעבירה, יוצא, והרהור זה נכנס, מתפלסף באמונות ודעות, מבדיל בין קודש לחול, בין דיני ישראל למקובלים מעמים, בין המקומוה והזמנים, ומחדש שיטה חדשה בדת! יש יהדות ויהדות: זו שמסיני הכתובה והמסורה – והיא דת משה; וזו שמהגולה, מיהודים נטמעים בין הגוים – והיא דת יהודית.  הראשונה כולה קודש ובה בתבסס בית ישראל בתכונתו ובצורתו, המיוחדת לו לעצמו, והשניה היא דמאי – הקודש נתערב בו בחולין,  במנהגים ודעות, שקלטתם לתוכה מבחוץ, בשינוי הזמנים והתחלפות המקומות.  ובדורות לא מהוגנים ותועי-לב היא סופגת הכל, התבן את הבר, ואינה מבחנת בין טוב לרע ובין המתוקנים שבהם להמכוערים, ולפיכך היא זרה ומשונה, ולפיכך...  ולפיכך יכול להיות מה שאמר זה העלם...

אוי לי, אוי לי מיצרי! נאנחתי מקירות לבי על הרהורי הרעים האלה ונתעטפתי בטליתי עטיפה יתרה על ראשי עד טבורי, עומד ברתת ובזיע ופני אל הקיר.

– במחילת כבודך, רבי יהודי! – שמעתי מאחרי קול בן- אדם נוגע בי במתני ודוחפני דחיפה עצומה ומבקש מחילתי.

החזרתי פני לאחורי וראיתי את המשרת של האכסניא בא בשתי מטות וטרוד להעאידן אצל מקומי בחדר.

– שתי מטות הללו למה? – שאלתי בתמיה.

– הלילה הזה שתי פעמים, החזיר לי המשרת במילי דליצנותא, כדרך בעלי אומנותו, שמדברים בלצון ומעקמים עלינו את הכתובים – כלום שני זכרים ישנים במטה אחת?

– אחד אני יודע – טוען מצדי – אחד הוא האברך שנטפל לנו. 

– שנים שנים באו אל התבה – מתלוצץ המשרת הדברני על פי דרכו – אורח זה מכניס עוד אורח ברשות בעלת- הבית, והיא בודאי לטובה נתכונה, הרחמן הוא ישלח לה עוד אורחים וברכה מרובה.  ואתם אם תשכבו ארבעה וחמשה בחדר אחד וחם לכם ביותר. 

– וחברי היכן הם? – נתעוררתי בפליאה כשראיתי, שאין אחד מהאושפיזין עמי בבית.

– חבריך, כיהודים פשוטים, כבר הלכו לעולמם, ולעבודתם בשוק – אמר המשרת, מציץ עלי באחת מעיניו – רואה אני פניך, דודי, מזיעים ומבהיקים ומתלהטים כפני צדיק, וכל כך היית שוהה בתפלה ובתחנונים ומאריך בכוונות בעיון גדול ובהתפשטות הגשמיות עד שלא הרגשת ביציאת חבריך ובכל הנעשה סביבותיך, ובכן...  עקרה אחת לי, טובת לב ונאה, שהיא צריכה וראויה לברכה, האלך וקראתי לך עלובת-נפש זו, שתושיע לה במהרה בברכתך?...

קשה לו לאדם תמים מישראל לעמוד על דעתם של משרתים, שמדברים בלישנא דחכימא ואינך יודע אם בתמימות וכפשוטם ואם בערמה ובלצון נאמרו דבריהם.  ולי היה ניחא להיות שוטה באותה שעה ולקבל הדברים כפשוטם.  ובכן אמרתי להמשרת בנחת, שאין מפתח של חיה בידי ופטרתיו מעל פני ויצא. 

ולאחר שיצא ונשארתי יחידי התחילה מדת-הדין בנפשי ללמד חובה על הבריות בגזרה-שוה: מה אתה בגלוי יהודי כשר לכל הדעות, ומי שהיו רואים אותך היום מתפלל בכובד- ראש טעו למראית-עינם ואמרו, חסיד הוא וצדיק ותפלתו זכה, אשרי יולדתו, ואלמלי נסתכלו בסתר לבבך היו מתבהלים מפני יצרך הגדול, השולט בך, ומפני תפלתך המטורפת והמבולבלת ממחשבות עון והרהורים רעים, מה אתה כך, אף אותם הכשרים והתמימים כך: יראת ה' על פניהם ושבע תועבות בלבם, ומספר שערות זקנם ופאות ראשם מספר תאוותיהם, ופנחס זה שבגלוי, זמרי הוא בסתר!

– אי שמים, אם כן לא הנחת בן לאברהם אבינו! – צעק לבי בקרבי, והייתי מתהפך בתחבולותי ומוציא מתוך שכלי כל כלי-נשקו נגד דין קשה זה – ולא הועלתי כלום.  ישבתי בדד ובטל בחדרי ויגעתי באנחתי.

– תפח רוחך, מנדלי, שאתה מסיח דעתך מעסקיך ומפנה לבך לבטלה! – נאום אשתי לי בקרב לבי בסגנון זה, שאשה מספרת עם בעלה ומעוררתו בשבט פיה לעבודת הפרנסה עצל, למה תשכב בבית-מלונך, שוגה ברוב חזיונות והבלים ודברי-רוח הרבה, ותשכח שבעל אשה ובנים אתה ולתכלית מה באת לכאן, כל היהודים משכימים ונוטלים מקלם בידם ורצים לשוק ועוסקים במשא-ומתן, זה בכך וזה בכך, ואתה, אכזר ועוכר ביתך – יעכרך ה'! אתה פורק מעליך עול הפרנסה ופוטר עצמך מכל חובותיך, כמה יגיעות יגע מוחנו וכמה לילות נדדה שינה מעינינו עד שעלתה בידנו להשיג מעט הכסף, שלקחת עמך בדרך, לעשות בו עסק, והנך מוציאו היום לבטלה על מזונות ושכר-דירה בהאכסניא.  התעורר נא.  קום נא, קח מקלך וצא!

דברי-מוסר אלו היו לי כקיתון, שאשה שופכת לבעלה על פניו, והוא אינו מסרב לה עוד ועושה רצונה, מיד נתקררה רוחי ונסר הרהורי-לבי, והייתי מזמן את עצמי לצאת לפעלי כצאת היהודי לשוק בגבורתו: ממשמש בפאותי ובזקני ולובש כדרך יהודי העיירות הקטנות שבאים לכרך, קפוטה של שבת, מפני שהקפוטה של שבת יפה להקפה ולמשא-ומתן, כידוע להתגרים.  נסתכלתי, כמו שלא במתכון, באספקלריא על גבי הכותל והיתה רוחי נוחה ממני, ואותה השעה שעת רצון לי!

– הצרי והצפורן, בורית וגפרורין, לולאות וכפתורים, מטפחות ופוזמקאות, כפות ומזלגות!...  – קול קורא בפתח.  ותיכף בתוך הקריאה הזו, איש יהודי נדחק ובא, מוריד קופת- הרוכלים מעל כתפו ומניחה על הקרקע, והולך ומונה מיני סחורתו ואינו פוסק.

– כלה קריאתך וצא! – אני אומר לו בבקשת-מחילה מאת כבודו, והוא אינו משגיח בי וקורא ומונה, משבח ואומר:

– הצרי והצפורן, עט ברזל ועופרת, דיו וסמים, סם-המות לשקצים!...

– בבקשה ממך, הניחה לי! אץ אני לדרכי ואתה מעכבני – מבקש אני את הרוכל בפנים נזעמים, מתרעם עליו ומגנה בלבי אותו וכיוצא בו מבני-עמנו, שטרחנים הם, ואין בהם ממדות דרך-ארץ; הפרוטה חביבה להם מכבודם, ובשבילה הם מתבזים בפני הבריות ואינם חוששים לחלול עצמם ולחלול-השם.

– חנני בא וקנה! – מדבר הרוכל תחנונים, ועניו וצרת לבבו נשקפו מתוך עיניו – קנה מה שתקנה ואל אצא ריקם מלפניך.  היום יום חושך ורע לי.  מן הבוקר אסובב ככלב בעיר עם קופתי זו על כתפי ואין קונה, ואני מטופל בבנים, קטנים עם גדולים, וכלם רעבים ערומים ויחפים, כי עלה המשחית בחלוני...  ואנחנו חייבים להודות ולשבח למי שעשה נסים לאבותינו ולנו, שבטובו הגדול השאיר לנו לפליטה את גויתנו ומעט מסחורתי הזו...  קנה נא, קנה! תפלת עני זה שברה לבי ואבקש לבכות לו ולנפשו הנענה, ולרצות אותו על מחשבתי הרעה עליו בתחלה, ואמרתי לו בחסד וברחמים:

– אנא, בכח ימינך תתיר צרורה, ותן לי פוזמקאות!

הריני שולח ידי אל חיקי להוציא צרור כספי – ואיננו! אני מחפשו בכלי ובמכנסים ולא מצאתיו, והוברר לי שאבד ממני אתמול, כשהייתי בהול על נפשי, מקפץ ומדלג על הכתלים.  שעה קלה עמדנו, אני והרוכל העלוב, בצער גדול, נאנחים ונאנקים, אחר כך נטל זה את קופתו וטען על כתפיו ויצא בפחי-נפש.

ברוך המקום, שנתן דעה בי ביציאתי לדרך, להצניע חלק מממוני בפונדא מתחת לחלוקי, ובכן היתה לי הצלה פורתא, שלא אצטרך מיד לחזור על הפתחים ולבקש לחם.  הנני מניח ידי על פונדתי שעל כרסי ואומר בחסידות: שׂישׂו, בני-מעי, וברכו את שם קדשו! – ובחצי-נחמה זו משמשתי בפאתי השמאלית, ממשמש ומתחכך, ושמתי לדרך פעמי.

אך פסעתי איזו פסיעות ועוד לא יצאתי מפתח בית-מלוני הרגשתי כאב עצום במתני ובכל השדרה מהקפיצות המשונות ומהכאה, שנתקלתי באותה הקורה אתמול, כשעליתי למרום.  עמדתי תחתי בבלבול הדעת מענויים קשים ולא יכולתי לזוז ממקומי עד שנעשה לי נס ורוח לי מעט ונדחפתי וחזרתי למקומי בזוית הבית, זוחל מעט-מעט על גחוני וירכי כתינוק, ועליתי על המטה בחסד עליון וברחמיו הרבים.

------

אני שוכב על המטה ואין שלום בַּעֲצָמַי!

אין שלום באברי גופי ואין שלום ברוחי ומחשבות לבי.  הרהורים טובים ורעים משמשים בי בערבוביא, מתנצחים זה עם זה ודורשים כל הבא עלי באלו הימים לכמה פנים משונים.  פעים אני מתבונן בהם, במאורעות ופרעות אלה, ותדרוך נפשי עוז, ועם לבבי אשיחה; אשריך ואשרי עמך, שאל יעקב בעזרכם, ואתם חייבים להודות לשמו על נסיו שבכל יום עחכם ועל נפלאותיו שבכל עת!...  והנני מתעורר ומשבח לצור ישענו על הפליטה ועל העליה למרום ועל הגוף שיצא משם בשלום, אך במיעוך וכאב-עצמות בלבד ולא בריסוק-אברים חלילה: על אכילת מרור, שמתמתק מעט בחרוסת, על צער ורפּוי ושבת-בבושת, ועל החיים בחסד.  – ופעם יתחמץ לבבי וכליותי יסרוני: אוי לך ואוי לעמך, שחייכם נפלאים, ונסים משמים נעשים לכם תמיד! אך עבד ישראל – עבד, שאינו חושש למכת-לחי, אם אך יתמלט בעור שיניו; עבד שיוצא בשן ועין ואומר: ברוך הטוב והמטיב, שלא ניטלו ממני שתי עינים ושתי שינים...  כמה מכות הביא הקדוש- ברוך-הוא עליך, ובכל מכה ומכה אתה מוצא נס ואומר מזמור לתודה.  ואף אותו הרוכל העלוב, שיצא נקי מנכסיו ולא נשאר לו בלתי אם גויתו, אמר בהודאה על הנסים...  אבל – אשית עצות בנפשי להצדיק את רבון העולמים – אבל אנחנו ואבותינו חטאנו!...  ויצרי משיבני: איני יודע במה חטאותיכם כבדו מחטאות כל בני האדם.  ומה אלה הם חטאיכם? הודיעני! אולי אשמים אתם בזאת, שנולדתם וחייתם, והנכם אוכלים ושותים ופרים ורבים? אבל, הן מחומר קורצתם גם אתם בית ישראל, וקרב ומעים, גם חושים והרגשות ותשוקות ומחסורים לכם כמו לכל ילודי-אשה! וכמדומה לי, שאין עם בעולם עוסקים בעבודת הבורא משעת קימתם בהשכמת- הבוקר ועד שכבם בלילה, כבני-ישראל.  כל גויתכם סוגה בדינים, וכמה מצוות ודקדוקים קלים וחמורים יש לכל אחד מרמ"ח איבריכם ולכל דבר מצרכיכם, אכילתכם מועטת והדינים והברכות לפניה ולאחריה מרובים.  כמה בתי-כנסיות לתפלה ובתי-מדרשות לכם, חדרים וישיבות, ואתם ממיתים עצמכם ואת בניכם באהלי תורה אלה.  אתם מבטלים למודי חול מפני למודי קודש, ידיעות העולם ודרך-ארץ מפני ידיעות והלכות, שאינן נוהגות עוד בזמנכם ובמקומכם, וכל כך למה? כדי לעשות נחת-רוח לבוראכם בשׂיח שפתים, ולשעבּד כל חושיכם ואבריכם לעבודתו, והוא אינו מסתפק עוד בכל אלה, וכועס ומתרעם על שאינכם עובדים אותו כראוי! ואפילו אם כאדם חטאתם ונכשלתם בעברה לפעמים, העל זאת יקצוף עד מאד, לעד יזכור עון ולא יאבה סלוח עוד! היראה והעבדות עשו אתכם מכיכי רוחא, נבזים ושפלים, חנפים וצבוצים, ואתם מכזבים ליוצרכם ומצדיקים את דינו עליכם מאימת ידו החזקה וזרועו הנטויה, לא כן אבותיכם, הם לא עשו חונף ודברו בלא שפתי מרמה.  "בא ירמיה ואמר: איה נוראותיו? לא אמר נורא.  בא דניאל ואמר: בנין משתעבדים איה גבורותיו? לא אמר גבור...  מתוך שיודעין, שאמתי הוא מסכים על האמת, לפיכך לא כזבו בו".  וחכמים הראשונים נותנים דבריהם בפי ישראל, וכך הם אומרים לפני הקדוש- ברוך-הוא: "רבון העולמים, כתבת בתורתך לא תקום ולא תטור ואתה נוקם ונוטר...  לך שרי ולי אסירא!" – הרי למדן אתה ויודע את מאמרם זה בגמרא ובמדרש.  ואל נא תדחק עצמך לסתום פי באותה התשובה האמורה שם, שנוקם הוא ונוטר לאחרים ולא לכם.  בכדי טרחתך! התשובה אינה מספקת לפקח כמותי, ואינה מסכמת עם המאורעות ועם השעות הרעות, המתרגשות ובאות עליכם בעצמכם, זה כמה וכמה מאות שנה...

אוי, אוי לי מיצרי!" אני מתאנח בשברון מתנים ומתאמץ להרגיז עלי את יצרי הטוב, שיגער בהסניגור המשונה הזה, המלמד זכות על כנסת-ישראל, ויסתור את דבריו וטענותיו.  אבל יצרי הטוב מדתו מדת יהודי, נעלב ואינו עולב וכאלם לא יפתח פיו בעוד רשע ו"פריץ" לנגדו, ורק לאחר שזה יבצע את כל מעשהו ויוצא, הוא זוחל ומגיח ממקומו ומשמיע דעתו ומוסר-תוכחתו בקול נורא.  אז ירעם בקולו נפלאות, ככל חלש שהשעה משחקת לו ועולה לגדולה, וקשה תוכחתו לנפש כמחט בבשר החי.

אוי לי מיצרי הרע ואוי לי מיצרי הטוב!...

מעולם לא ערבה שנתי לי כמו באותה שעה, ישנתי וחדלתי רוגז, חדלו דאגותי ונתעצמו אברי והקיצותי בערב, שלם בגופי ושלם בדעתי, כבריה חדשה.  היהודי הוא כאותה הבריה הקטנה שבקטנות בכל היצורים.  הרי היא מוטלת זמן רב כמושה, יבשה בלא רוח חיים, וכיון שאתה מוריד עליה טפה אחת של לחלוחית, מיד היא חיה, והיא נחפזת ושטה בטפה זו, מבקשת בה פרנסתה ועוסקת בכל צרכיה בזריזות מרובה, כאלו לא דאבה מימיה, תן לו, ליהודי רצוץ ומדוכא, כמעט שהנשמה בקרבו, תן לו רגע אחד של קורת-רוח, מיד תחיינה עצמותיו היבשות, ויתעורר לפעלו בכל נפשו וחושיו...

כשנתעוררתי ראיתי, והנה נר דולק על השולחן לפני בירכתי הבית, ורבי ישראל ובנציון ועוד שני בני-אדם זרים לי מסובים שם ומסיחים ומנצחים זה את זה בקול רעש גדול.  ואני שוכב לי על המטה, עושה אזני כאפרכסת ושומע קול דבריהם, מעיר עליהם הערותי ועונה אמן בקרב לבי.

– אני על דעתי עומד – צווח אחד מהפנים החדשות פדות הרוח קודמת לגאולה חומרית.  אם לתקנת ישראל אנו שוקדים אין לנו אלא לתקנם מתחלה בדעות ובמדות: לפשוט העקמימיות שבלב ולהסיר מהם שפלות הרוח הבזויה, והנטיה להזיות ולתגרנות ולסרסרות ולאיבה ולתחרות עם כל תולדותיהן המגונות, שנתדבקו בהם על-כרחם בזמן גלותם הרב, זה כאלפים שנה; ליישר כל המעקשים ולהכשיר בני- עמנו בדעת ובאומנות ובכל הדברים מישובו של עולם, כדי שיזכו על ידם לחיי החברה ולהנהגה ישרה ומסודרת באדמת אבותם.

"כן הוא דובר!" – הנני מסכים בלבי לדעת מאן-דאמר זה, ומדמה לי במחשבתי את המחלוקת ופירוד הלבבות בישראל על עניני העדה; את החוצפא והערמומיות של העוסקים בצרכי צבור, שרובם הדיוטים קופצים בראש ומתמנים מעצמם על ידי תחבולות און ומרמה, ומאן דחציף יותר, לו העוז והמשרה; את דברי ריבות וקטטות, דלטוריות ומלשינות מריטת זקן ופאות על העליות ועל הרבנים ועל השוחטים ועל החזנים וכיוצא בהם; את החנופה היתרה וההפלגה שאין לה שיעור בתהלות ותשבחות, ברכות והודאות מצד אחד, ואת העזות וההפלגה המרובה בדברי חירוף וגידוף מצד השני, והכל לא באמת ולא במשפט ולא לפי רוב המעשה, בבלי דעת ובבלי השכל.  – את כל זאת חשבתי בלבי ואמרתי; אם אלה ההולכים לשם – אשרי היושבים בכאן!

– אדרבא, כ"ץ! – השתער בנציון על חברו – אדרבה, איפכא מסתברא, גאולה קודמת! כשיהיו ישראל שרויים על אדמתם, מתפרנסים בנחת ובריוח מפרי ידיהם כקדם, דשנים ורעננים ושלמים בגופם, גם רוחם תשתנה בהם לטובה.  אז ישיגו ארחות חיים ותמלא הארץ דעה, אז ישפרו מעשיהם ויסגלו להם מדות טובות והנהגות ישרות, וכל השגיונות והשגיאות בדרכי פרנסתם ומשאם-ומתנם יתבטלו מאליהם העניות והדחק זהו האגם המעופש, הרקק השורץ שקצים ורמשים למיניהם, יבוש מקורו – ושקצים עוד אינם.

"אף הוא דובר מישרים!" – הנני מודה בלבי גם למא דאמר זה, ומוצא בדבריו מעין אותה הטענה הישנה שבין כנסת-ישראל והקדוש-ברוך-הוא.  כנסת-ישראל אומרת: רבונו- של-עולם, שלך הוא ובך תולה להשיב אותנו, השיבנו ונשובה והוא אומר להם: שלכם הוא, שובו אלי ואשובה אליכם! וכנסת-ישראל אינה מסתפקת בפסוק זה, שהוא, יתברך שמו, מביא מדברי הנביא מלאכי, וטוענת ובאה ומנצחתו בפסוק "שובנו אלהי ישענו" שבתהלים – והדין עמה.  וכי לא כך אנו רואים במנהגו של עולם? אתה מוצא בכל תפוצות-ישראל כמה וכמה מנוולים, עניי הדעת ואביונים, שוטים נבזים ושפלים, וכיון ששחקה להם השעה ונתעשרו, מיד נתעלו ונהפכו לאנשים אחרים.  נשתנה מזלם – נשתנה טעמם ורוחם גם קולם ערב ומראיהם נאוה.  ברצות ה' דרכי איש עני, ותחת סמרטוטין צואים ילבש לבנים, גם הפרעושים ישלימו אתו, ואינו מתחכך ומתבזה עוד בפני הבריות...

– אין גאולה בלא ביאת הגואל! – צווח רבי ישראל ככרוכיא – וביאת הגואל היא בידי שמים ובדרך נס.  והאומרים להגאל בדרך הטבע, הרי הם כופרים ופוקרים ועברינים.

"הדין עמו, והרבה ממאמרי חכמינו בתלמוד ומדרשים מסייעין לו" – אמרתי אני בלבי ונזכרתי מאורע אחד מדאיב נפש, שאירע לי בימי ילדותי, והוא משל לאלה, האומרים עכשיו, שירושת הארץ הוא דבר המסור בידם.  שטאני נער מת עלי אבי, איש נכבד בעדתו, ולא עזב ליתומיו כלום חוץ ממקום כבודו ותפארתו במזרחו של בית-המדרש, שהיה מתפלל ולומד שם בחייו, ואני בנו יחידו ואהובו עומד אצלו, מתימר בכבודו ומתגאה על חברי.  ומפני העוני הייתי גולה מבית אמי האלמנה השוממה למקום תורה ושבעתי נדודים, רעות רבות וצרות, כיתום נעזב מבקש להם – ומקום תפארתנו נמכר לצמיתות, לאחר ימים חזרתי למולדתי, אני הבן התועה בעולם כשה אובד, וכשנכנסתי לבית-המדרש, תאות נפשי ובית חמדתי זה קויתי לו ממרחק, היו הכל יושבים שם בכבוד איש על מקומו, ולי אין מקום בתוכם.  התחזקתי ופסעתי למזרח, למקומי הראשון, ולבי הומה לו ומתגעגע עליו באהבה רבה.  עליתי – וחשכו עיני! על כסא אבי יושב זר, בוז משפחות ובן-האמה, שהגלגל החוזר בעולם הרימו מאשפות להושיבו עם נדיבים, ושלשה בנים מפוטמים כעגלי מרבק עומדים עליו מימינו ומשמאלו, והאיש משתאה לי, מעמיד עלי פנים נזעמים, ועדיין כובש את כעסו, וכשראה שבניו נחרים בי והודפים אותי בצד ובכתף, אף-על-פי שהייתי עומד נכנע ומרתית ומצמצם את עצמי, שלא אדחקם חלילה, רמז לי בתחלה באצבעו, ולבסוף גער בי ואמר לי בפה מלא: ברח דודי, אין כאן מקומך ולא ידעתיך! – גערה זו נתנה רשות לבנים משחיתים לדחקני עוד יותר, והלכתי ויצאתי מבית-קדשי אבל וחפוי-ראש, עיני מקור דמעה ולבבי דוי...

"לא עליכם, אחי, מכאוב כמכאובי בימים ההם!" – צעק לבי לבני-החבורה הזו ונתמלאתי עליהם רחמים.  וכשנתעוררתי מחזיונותי הקשים והטיתי אזני לשמוע דבריהם, היה אחד מהם כבד דורש, וחבריו מקשיבים לקולו.

–...כי רוב מעשיהם תהו ומיני פרנסתם מצומצמים ורעים, לא קבועים ולא קיימים, ומהם לא יפים ולא מועילים! שמעתי את קול דברו באמצע הענין, ואני מבין מדעתי, שבכנסת-ישראל הוא מדבר – רוב יגיעם בכל סעיפי משא- ומתן ומקח-וממכר, מן המסחר בשטרות עד המסחר בשלמות בלות, בסחבות וסמרטוטין.  אך יגיעת נפש ורוח.  יגיעת נפש זו היא המיבשת מוח עצמותיהם, נוטלת מאור עיניהם, אוכלת חצי-בשרם ומתשת כחם, וסוף כל עמלם – דלות, עניות ואביונות, ואין רפואה למכה זו אלא עבודה, שאדם אוכל פירותיה בנחת ובהיתר, והקרן קימת לו לעולם.  גאולה זו בנידון דידן היא עבודת-האדמה וגאולה מדינית מאי סלקא אדעתך, כ"ץ! דעה זו הבאה לך מפני טעותך במשמעות שיטתנו, על ידי שהיא תופסת מרובה, על-כרחך היא דורשת קודם לעשיתה גם כן מרובה: הכנה יפה בלמודי חכמות ומדעים, בטכסיסי מלכות ונמוסי מדינה, ופדות הרוח מן הכיעור והדומה לו – ונמצא שלא תפסת כלום.  ממה נפשך: אם שלעולם לא תהא תקנה לבערות ולמדות ולתולדות לא מהוגנות, כל זמן שסבותיהן הגורמות קיימות כאן ואינן ברשותך לבטלן, ואם כן אין תקוה עוד לישראל! ואם שתהא להן תקנה בעת שיעלה רצון מאת מי שבידם לבטל הסבות הגורמות, ואז הלא ישב ישראל בשלוה כאן בין האומות ויאמר לך: פוק תנא לברא, אי אפשי בטובתך! ולא עוד אלא שיהא בועט ביהדות, כדרך יהודים שמנים, שאננים ומנומסים בכל זמן ובכל מקום.  – לא, לא, כ"ץ חביבי! אתה חולק עלינו, מפני שלא ירדת לסוף דעתנו ומגלה בה פנים שלא כהלכה, ואנחנו אמנם רוצים עבודה פשוטה כמשמעה ולה אנו מכוונים ביציאתנו.  אנו רוצים ליסד אגודתנו בארץ-קדשנו, במקום נאמן, לעבוד אדמתה בכח ידינו ולחיות בה חיים של שלום של ברכה ושל חילוץ-עצמות, כדרך אבותינו בימי קדם.  ואם עבודת-האימה טובה בכל מקום, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת לה באדמת אבותינו, שעם מזון הגוף תספיק לנו שם גם מזון לנפשנו – שפע קודש של מחשבות קדושות וזכרונות קדומים: תשיב לב בנים על אבותם ותחבר את ההוה עם העבר, שתהא תולדתנו הולכת ומתמשכת, והרוח הלאומית מפעמת ובאה במחנה ישראל; תייחד ביחודא שלים הדת והחיים, והיתה התורה נשמה להמעשים.  והמעשים גופי תורה ויתקיימו בנו בארץ זו על ידי זו קיום גמור, לא בשיח-שפתים ולא בלימוד וקריאה בעלמא, על דרך דרוש וקבל שכר.  כך היא כוונת חברי, הדורשים שלום עמם וטובתם, העוזבים את בית תענוגיהם, גם בית-מדרש לחכמות ומדעים, והולכים לעבודתם על הרי ישראל, לאות ולמופת לבני עמם ולפנות להם הדרך לחיים חדשים, וכך היא גם כוונתו של בנציון חברי.  אל נא תקצוף עליו, רבי ישראל הפך הדורש פניו לרבי ישראל ואמר לו בשחוק של חבה של תחשדנו בעון הכפירה, שאינו בנו.  בנים אנחנו לעמנו, אין לנו עסק בנסתרות ובהלכתא למשיחא, העתידות לה' אלהינו, ואנו עוסקים לצורך קיומנו, שהיא חובת כל היצורים.

"זה נאה דורש, והדין דין אמת" – הסכימה דעתי גם לדעתו של מאן דאמר זה, כדרך המון הקוראים אצלנו, שמוחם סופג כל הדעות, דבר והפוכו ביחד.  לצאת ידי חובת הקריאה ואינם מבחינים בין זה לזה.  בעיניהם צדיק האחרון תמיד בריבו, ומי שהוא עוד איש-שפתים ועוקץ את בעל-דינו בחידודין קשים הרי זה משובח ונהנים ממנו הנאה משונה, כמו משור שנגח את חברו באיצטדין, נסתכלתי ברבי ישראל, והנה חוטמו נשתרבב באותה שעה, והוא עומד ומקמט מצחו, מעביר ידו סל זקנו ופאותיו וקורץ שפתיו כאדם שנסתתמו טענותיו.  אחר כך נענע בראשו ופתח ואמר:

– אף-על-פי-כן...  כופרים אתם ופוקרים כלכם! הצד השוה שבכם, שאתם מגנים את ישראל ואומרים, שמדותיהם מקולקלות והנהגותיהם לא רצויות, כאלו הם גוי חוטא, עם כבד-עון וצריך תקנה.  ובאמת מי כעם ישראל גוי צדיק שומר אמונים, שמסגל מצוות ומעטים טובים? ואם יש בנו זרע מרעים הרי הם בטלים באלף, ואת מי מאומות-העולם אין כמו אלה? לא לתקון מדותינו אנו צריכים.   אלא למליץ יושר מול מגיד פשע, להראות העמים והשרים את צדקותינו ולסתום פיות משטינינו ומקטרגינו, המבאישים אותנו ביושב הארץ.

"כן, כן, רבי ישראל! יישר כחך, שהכית אותם לחי בשבט פיך ולקח טוב נתת להם" – אמרתי בלבי, מציץ מרחוק לבני-החבורה.  סבור הייתי, שאחרי תשובה עצומה זו יתנו בעפר פיהם וישתקו, אבל טעיתי מאד, דברי רבי ישראל נתנו להם ענין לענות בו, והיו מדיינין ומדברים ועונים כלם כאחד וזה מאן-דאמר השלישי, שחבריו היו מכנים אותו בשם סג"ל, השתיקם לבסוף במאמר פיו, והיה הולך ודורש בשפה ברורה והכל שומעים לו.

– ואם הדבר כך הוא – חזר סג"ל על דבריו, שקבעם להלכה בתחלה ונתקבלו לחבריו, ואני מפני פזור-הנפש לא שמעתי בפירוש אותו הדבר מהו – על-כרחך אתה אומר שבטבע ברייתו של האדם הוא: כשם שֶׁיֶּשְנוֹ בקוּם-ואהוֹב למלאות תשוקתו, ישנו בקום-ושנא, לשפוך עצבונו ומררתו, הבאים לו ממאורעות הקשים בעולם, כדי להניח את רוחו.  אבל כשם שהאדם אינו בן-חורין לשפוך אהבתו על כל בשר כרצונו ותאות לבו, ואנוס הוא לכבוש אותה מפני חילול השם והכבוד של אחרים, כך הוא בשנאתו, אינו רשאי להודיעה ולהתמרמר לכל מי שנזדמן לפניו בשעת כעסו, שלא יקהו את שיניו, רק אלו מדלת-העם העלובים, שהם הקפר, והפוגעים בכבודם לא יאשמו, נעשים שלא בטובתם בית-קבול לנבול פיהם וגילוי אהבתם של המתאוים הפרוצים, גם לשנאתם ולקללתם של העולבים המתמרמרים, שכועסים על טוביה ואת זיגוד מנגדים.  וישראל זה בשביל שהוא דל ושפל הרי הוא זיגוד העולם, זיגוד הנצחי, העשוי לקבלת חצים ואבני- בליסטראות מאומות-העולם בכלל, בשעה שהן מתגרות זו בזו, ומיחידים בפרט, בזמן שהם שרויים בצער ונפשם מרה להם על כל מכשול ופגע רע וצרה מהצרות, שתבוא להב במשאם ומתנם ובעסקי עדתם ובשאר עניניהם ודרכי פרנסתם.  שאלת היהודים הזו היא אמת-השופכין, שלתוכה הולכים כל סחי ומאוס, זבלים וגללים וקיא-צואה, הנשפכים מחדרי לב בני-אדם, נחלי בליעל אלא שוטפים; והולכים, כדין וכטבע הנוזלים, ממקום גבוה למקום נמוך, וכל זמן שמי הזידונים האלה מצויים, וכפי טבע ויצר לב האדם יהיו תמיד מצויים  וישראל נמוך ושפל, על-כרחו שיהא שפיכה עולמית לבאי עולם...  גם אני, גם חברי יודעים, שטוב ונאה ישראל – אלא השפלות מנוולתו.  כאלה וכאלון אשר בשלכת כנסת-ישראל כמושה, דוויה וסחופה, אבל אם העלה נבל גזעה קיים וזרע קודש מצבתה.  כנים אנחנו, אבל עמלנו ולחצנו עקשו את נתיבותינו, ובשבילם אין שלום, אין משטר וסדרים בהנהגת קהלותינו, ואין נחת ואין ברכה והצלחה בפרנסתנו, ואפילו פושעי-ישראל לא בזדון הם חוטאים, אלא העוני מחטיאם.  לא להצדיק נפשנו בפני העולבים אנו צריכים, שהשה בשביל שהוא שה נכתם עוונו, ואם יהיו מעשינו כצמר, כתולע יאדימו; אלא להכיר כבוד עצמנו ולהעלות נפשנו לתור אדם המעלה, שלא יעיז מי שיהיה מבעלי מרה-שחורה, הרתחנים לכלות חמתו בנו.  ועליית רוח ונפש זו אי אפשר אלא על-ידי עליית עמידתנו בעולם ממדרגה נמוכה רעועה ורופפת, שנעמוד על הקרקע ונעבוד ונאכל פרי אדמתנו ולא נהיה עוד תלויים על בלימה, אוכלי לחם עצבים, מלקטים תחת שולחנם של אחרים ופנינו משתנים לכמה וכמה גוונין ככרום, זלות לבני-אדם.  קיום התורה הוא בעבודה, ונהורא מעליא בבריוּת גופא.  הוא מה שאמרתי בתחילה, שעל ידי ישוב הארץ יתמשך עלינו שפע חיים, וזה כל חפצי וחפץ חברי.  אנחנו הולכים לדרכנו באהבת עמנו, הבוערת כאש בלבנו ומגמת פנינו קדימה – ואתה רבי ישראל, שלום! הנני עומד לפניך, סבא נכבד, בכובד-ראש ובלב מורתח מרגשי אהבה ורחמים רבים, כבן שנפטר מאביו, וקורא לך שלום ברכני נא גם אתה, אבי, אותי ואתה חברי בשלום!...

ולנגד עיני מחזה שדי מאד נעלה, מחזה קודש ממוגג לב ומביע רגשי-יה ודמעות נועם, מרומם את הנפש ומטעימה מעדני עדן, כן בהדרת גבוריו הנאהבים והנעימים וכן ביקרת תוכנו וחין ערכו, ומי שלא ראה אותו לא ראה מחזה יפה ונשגב מימיו! כלם עומדים ומתבוננים ועצבת-חרישית, רוח חן ותחנונים שפוכה עליהם, פניהם איש אל אחיו ומחרישים ושותקים, אבל בתוכם הומה בפשם ולב ללב יביע אומר...  העת הזו – הרת מחשבות טובות ודברים נפלאים ונחומים, הסמפניה עתים ראשונות! אז התלחשו הנפשות בקרב זקנינו ונערינו, ויחדיו ברית יכרתו; דור הולך ודור בא תקעי כף והגות לבם אחוה וריעות, ותחי רוח ישראל ויתעורר ופניו לא היו לו עוד.  והנה הוא משחק בנחת-רוח, מסלסל פאותיו ומנענע בראשו להצעירים, לאות כי רצה את מעשיהם.  – גם עלי נאצל מן הרוח אשר עליהם, ויעירני והתנודדו כל עצמותי, ועמי התנודדה גם מטתי ופתחה ואמרה שירה משונה בנהימה ונזיפה וקול נורא – וירדתי ממנה בחפזון ונגשתי אל השולחן מבוהל ומבולבל, כאיש יעור משנתו ועל עפעפיו עוד תנומה.

– בואך לשלום! – אמר רבי ישראל, מקבל פני בשחוק של חיבה ומעמידני לפני בני-החבורה – הנה שכבת, רבי מנדלי, וערבה שנתך, ואנחנו, סלח לנו, הרגזנוך להעלות מעל משכבך בקול דברינו, ובדיעבד כיוך שקמת ובאת אלינו נשאל לך כמו במשפט ספר-הגורלות.  חבה תמים: הנעלה ביהודה?

– על מה?...  ולמה?...  – גמגמתי בלשוני, כאדם שומע שמועה פתאם ותוהא עליה ומסרב לקבלה, אף-על-פי שהדבר לא היה חידוש לי ונתקבל לדעתי תחלה.  ולמה גמגמתי? מפני שמדת תלמידי-חכמים היא להתעקש ולהתנגד לדברי חברם באיפכה-מסתברא, לאסור מה שזה מתיר, ולטהר את השרץ בק"ן טעמים, אפילו כשהם יודעים שהלכה כחברם והשרץ טמא לכולי עלמא, ובשביל כך דברי ריבות בישראל, פלפולים ופטפוטים ושיחות עולם לו, מנהג זה של תלמידי-חכמינו קודש לי ואני נזהר בו ומקיימו כדבעי.

– בלא טענות ומענות, רבי מנדלי! אמר רבי ישראל – תם אני באותה שעה ואין בפי תוכחות וחקירות בדבר הזה אף אתה תהא משים עצמך תם ואומר לי פסוק או מאמר הכמים שנפל לתוך פיך, ויהא לי לנבואה קטנה בשאלה זו, שאנו עסוקים בה עכשיו.

– צדקה עשה הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל, שפזרם בין אומות-העולם – אמרתי לו מאמר חכמים זה, כאלו נפל מעצמו לתוך פי שלא מדעתי, ובאמת חשבתי שעה קלה עד שמצאתיו, והייתי מתנהג בזה כאותם אנשי-אמנה אצלנו, שהם תמימים ובהמה המה להם למראית עין, ואך אשר ישים אלהים בפיהם אותו מדברים, ובלבם הם רמאים מתוכמים ולאל ילמדו דעת.

– לקפחנו בדברי-אגדה הוא בא! – לגלגו עלי בני החבורה, דברי אגדה לא מעלין ולא מורידין.  אמור לנו דברים של טעם ונשמע.

– צאו וראו כבני העיירות, אמרתי להם בקנאתי להאגדה, ומדת הנצחון אחזתני כרוח-תזזית ודחקתני להתנגד להם ולהתעקש כתלמיד-חכם גמור ולהודיעם טעמו של מאמרי הקודם – העירונים, מהם בעלי-בתים ומהם אינם בעלי- בתים.  כמה יגיעות יגעו הראשונים עד שנבנו בתיהם, שקעו בהם ממונם ולוו עוד ברבית ועשו אותם אפותיקי, ושמירתם עליהם תמיד מפני הדליקה ומפני שאר פגעים רעים, שמתרגשים ובאים תדיר, היום ימך המקרה ומחר ידלוף הבית וצריכים תיקון, והרב; עמל וטורח להם עם שכניהם בעניני שכירות ועם גבאי מסים וארגוניות ועם השוערים וגורפי הקמינים ועם הממונים על הטהרה והנקיות, ואחר כל אלה הם בעצמם שרויים בדוחק בדיוטא התחתונה, ואלה שלא עמלו בבנינם מוצאים הכל מזכן לפניהם, בתים טובים ודירות נאות, נותנים שכרם ודרים בכל אשר בחרו, בעל-הבית נדחק והם יושבים בשלוה ובמנוחה.  וכך הוא הדבר בבני ישראל.  צפה הקדוש-ברוך-הוא את כל הדורות וראה, שיהיו העמים מתגרים זה בזה על עסקי המדינות, ולאום מלאום יאמץ להכנס בגבול של חברו, וחיילים יגברו לעמוד בפני אויבים מרגיזי ארץ; ויעקב שקטן הוא בגויים, בזוי מאד, אלמלי נשאר על אדמתו היה בסכנה ובצרה גדולה ומפחד תמיד מפני חמת המציק וגייסות של מרעישי ממלכות, שהיו עושים את ארצו קפנדריא, לעבור בה זה למדינתו של זה, ולבסוף היה עולה הכורת עליו, וכבר אבד שמו ולא נזכר שם ישראל עוד – מה עשה? עמד והקדים רפואה למכה והגלם בשעתם מארצם ועשה אותם שכנים ודיירים במדינות של אומות-העולם...  לא ידע טיטוס בימיו, שמפלתם של ישראל היא נצחונם, ונצחונו ביהודה הוא מפלתו, ואחרית רומא עדי אובד.  לויתן זה בא לצוד דג-רקק על החכה – וניצוד.

– וכי אינך מצפה לישועה, רבי מנדלי? – התרעם עלי רבי ישראל – כלום אין משיח לישראל, ולא יהיו עוד ישראל שרויין על אדמתם.

– מצפה אני ומצפה.  וזה אמנם יהיה באחרית הימים, בשתמלא הארץ דעה ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד ומלחמה, כהבטחת נביאי האמת וצדק.  אז ישבו הגוים בשלוה, איש ללשונו למשפחותם בארצותם, וגם נפוצות יהודה יקבץ ה' וככל הגוים יהיה להם חלק ונחלה.

– הנביאים נתנבאו לימות המשיח – נשמע קול מתוך בני-החבורה – ואנחנו כבני-אדם – פשוטים מדברים בעבודה.  מתנמנם היית, רבי מנדלי, ולא שמעת רברי שיחתנו.  אמנם כן הוא, רוצים אנחנו לשוב ולעבוד אדמת אבותינו, כדי להחיות נפשנו, שכנים דלים אנו וריקים.  שערי הפרנסה ננעלו, בעל- הבית דוחק ואינו רוצה להשכין בדירתו קבצנים, שמתרבים ויושבים צפופים, עשרה בטלנים בזוית אחת.  כלו פרנסות הרוח, תם כחנו ואפס כסף.

– עבודת האדמה שאני, בדליכא פרנסה...  – קראתי והטעמתי קולי בנגינה עצובה, הולכת מצפצוף נמוך לעילא ולעילא ומתקטעת פתאם בסופה, כאדם ששמועה חדשה מבהילתו ומעבירה דעתו ועל מחשבותיו הראשונות.  נזכרתי בצרור הכסף האבוד לי ובעניי ועמלי ולחצי ובתשישות כחי ובפרנסתי המצומצמת, והתאנחתי מכאב לב, ואנחה זו, המשברת חצי גופי, כהודאה דמיא לבני-החבורה – והתפייסו לי ברחמים, חלקו לי כבוד ונכנסו עמי בדברים, לתהות על קנקני ועל משאי-ומתני.  וכשאמרתי להם, שעסקי בספרי השכלה ובכוונה אמרתי ספרי השכלה ולא ספרים סתם, כדי להתנאות לפניהם – עקמו קצתם את חוטמם עקימה זו, שיש בה בטול גמור ואומרת הרבה ממה שהפה יכול לדבר, והיתה קשה לי כמחט בבשר מפני חילול כבודי וכבוד הספרים והסופרים, כאלו הם מיותרים ונסרחה חכמתם, ואני נוח היה לי לפשוט נבלה בשוק ולא לעסוק בדברים בטלים אלה, שאינם כדאי לטפל בהם. 

– מה נשתנו הדורות ורוח בני-אדם! – אמרתי להמסובים בתוכחת מגולה ובחמה מסותרת – לשעבר היו אנשים כגילכם, קצוצי פאה ומקוצרי בגדים, מתימרים בכבוד ההשכלה ומאמינים בה, שהיא טל תחיה לישראל, ועמה מקור חיים ופדות נפשם.  עליה נחלקו עם מנאציה, ודברי ריבות אז בשערינו; עליה היו מחסרים נפשם מטובה והשליכו משכנותיהם; בן נחבא לברוח מבית אביו, בחור מחדרו וחתן מבית חמיו ונודדים למקום תורה, להשכיל וללמוד מתוך עוני.  ויש שאינם מניחים מקומם ומסתכנים ולומדים בחשאי במרתפות ובעליות ובמחבואים ובירכתי מסתרים, בין משכילים אלה היה גדול כבודי, ובכל עיר ועיר, מקום אשר מנדלי מוכר-ספרים ועגלתו עם סחורתו מביע, שמחה וששון ליהודים.  ורבים מחובבי השכלה, הקטנים עם הגדולים אותו יום יום ידרשון, ישאלוני על ספרי חכמה, דברי שיר ומליצה ואלי קוראים: רבי מנדלי, מה מספרות? רבי מנדלי, מה מלשון? מה חדשות הבאת לנו מבעלי-לשון? והשתתפו עשרה מהם בפרוטותיהם וקנו ספר מליצה והיו קוראים בו בנחת-רוח ובנעימה ומטעימים כל מלה בניגון והתלהבות משונה.  והיתה בפיהם כדבש למתוק, ועכשיו...  עכשיו תהפוכות ועולם הפוך אני רואה – משכילים שונאי ההשכלה! אני וספרי כאין בעיניתם.  הן לא בער מנדלי מאיש והוא מבין אל עקימת החוטים, שאומרת דרשני...  עכשיו, עכשיו, עכשיו...

רציתי לומר להם עוד דברי-כבושין ולא סיימתי מפני רוב צערי מה שפתחתי ונאנקתי דום, כאלו עצם נתחבה לי בתוך גרוני.

– עכשיו, אני אומר לך מה עכשיו! – קפץ בנציון ואמר בסערת רוחו – עכשיו קרבנו המקום לעבודתו, עכשיו הראנו לדעת, כי שקר נחלו להם בני הדור העבר, והם לא ידעו את עמנו, ורוחו לא הבינו, הן היהודים עם לא בינות נחשבו להם, תועים מדרך השכל, על כן – כך נתחייב להם מן משפטם המעוקל – על כן רע ומר גורלם בחיים, ולו חכמו ישכילו טוב הארץ יאכלו...  ועכשיו אכן נודע הדבר, כי לא בהשכלה תושע יהודה.  ריש וקלון, שפלות ועבדות ומחית רזון זעומה זה הוא חלינו, ועבודה בשדה אך היא לבדה רפואה שלמה לכל מכותינו, כעת יאמר ליעקב: מציון ישועת ישראל! וספרי השכלה הבל וריק יעזורו.

רבי ישראל מעמיד עיניו על בנציון ופניו מאירים, כאומר: אשרי אזנים, שכך הן שומעות! ואף אני מביט על בנציון ואומר בלבי: מה אשיב לך ומה אדבר אם דרכך זה דרך יהודי שאינו מעלה שום דבר עד שישפיל כנגדו את כל האחרים ממינו, לא די לו שיהא זה משובח, אלא שהכל יתגנה בפניו ויתבטל כעפרא דארעא.  בין חסיד בין משכיל אין להם בעולם אלא זה שמחזיקים בו, הוא אחד ואפס זולתו! ולא זו בלבד אלא שיש לו קורת-רוח משונה בביטול דבר מה, ואפילו בביטול עצמו וכבודו.  אין שמחה כשמחת אלו אצלנו, כשיעלה בידם, לפי דעתם, לפשוט צורתם הפסולה, שירושה היא להם מאבותם, וכשמחת אפיקורס ישראל, בשעה שהוא כופר בעיקר ומבטל ואומר: הכל הבל!

– אל נא באפך – נענה כ"ץ והשתיק את בנציון, כלה אל תעשה את ההשכלה ואת הדור העבר: שמעתי כאלה רבות בימינו.  רבים הם גם מחכמי הגוים, המהרהרים אחרי ההשכלה ואומרים, שהיא גורמת לכל הרעות המצויות עתה ביותר בעולם, כמו הקנאה, התאוה לתענוגי החיים ורדיפת הכבוד ובקשת הגדולה והשררה והתאמצות יתרה להתעשר וכיוצא באלה.  שהן כעש לנו וכרקב לנפשנו; האומרים לתקן חברת בני האדם ולהחזירה בתשובה ליושנה – לסדר העולם הטבעי והקדמוני.  אבל יאמרו להם החכמים מה שיאמרו, וההשכלה היא חובת כל הנברא בצלם.  אם אין היא אין כל: אין דרך- ארץ, אין כשרון המעשה ואין עבודה ומלאכת-מחשבת, אין מוסר ומישרים ואין צדק ומשפט ודעת אלהים; החיים – חיי בשרים, והתענוגים – תענוגים גסים ולא קיימים, כתאוות הגוף, והכל הבל.  ומרבה השכלה מרבה טוב טעם, מרבה טוב טעם מרבה הרגשת היופי והנשגב, מרבה הרגשת היופי והנשגב מרבה עונג הנפש, מרבה עונג הנפש מרבה אושר, וקנה לו חיים של קורת-רוח, של טובה וברכה.  – יצר סוכן בנו, קרוצי חומר, התובע ספוק צרכינו תדיר לקיום והנאת עצמנו, ומחייב כל בריה ובריה לומר: בשבילי נברא העולם, אלא שמדת היושר והמוסר, הבאה על פי בינת אדם, שהולכת ומשתלמת בקרב שנים, עומדת כנגדו ומגבלת ממשלתו, שלא יהא דן יחידי, וחי גם אחיו עמו.  ונמצא שתי רשויות מתרוצצות בקרבנו מדורות עולמים, מנצחות ומנוצחות חליפות בשיעור ידוע, לפי רוב ומעוט ההשכלה בזמן מן הזמנים, תא חזי בספר תולדות האדם ותדע, כל זמן שיד ההשכלה רוממה בו – וגבר הטוב והנאה, וכל שידה על התחתונה – וגבר הרע והכיעור.  אבל כשם שאין כלל בעולם, שלא יהיו פרטים יוצאים ממנו, כך הוא גם בדבר זה.  אין דור סכל ונבל, שלא יהיו בו תמימי-דעים וזכאים, ואין דור דעה, שלא יהיו בו טפשים וריקים, אין גם משכיל, שאין בו סכלות מעט, ויש שסכלותם מרובה מהשכלתם, משכילים בפיהם ובלשונם ושוטים בלבבם – והם הצללים שבאור, הם זבובי-מות בואשים ומבאישים שבדורם.  בזמן שהללו אין להם רשות והמה נהוגים, הם בואשים להם לעצמם.  אבל כיון שניתנה להם רשות ונוהגים ומתמנים פרנסים על הצבור – הם מבאישים...  עמנו, שתורתם תורת חיים ודעת, בעלי השכלה הם מימי קדם, ואז מסיני נצטוו עליה, וקימו וקבלו אותה עליהם ועל זרעם – הלא היא בספרתם העתיקה, בספרי חכמים ובעלי אסופות אנשי השם.  אלא שבסבלות ובטלטולי גלות, בצר ובמצוק מבית ומחוץ, בימי האפלה, חשכו עיניהם וקצרה דעתם ונפלו פלאים, נסתלקה בינת נבוניו ונשתכחה חכמה מישראל, ובשביל כך לא השכילו גם לדברי התורה.  וימים רבים לישראל ללא מדע וללא לשון וללא כבוד וחיים טובים, עד שזרחה שמשה של ההשכלה בדור העבר והאירה לארץ ולדרים עליה בחסד וברחמים, ואמרו אחינו בני הדור ההוא, נזכה גם אנו לאורה וארוכתנו מהרה תצמח, ומתקון העולם בדעת ובמישרים תקנה תהיה גם לנו, ודבר משפט זה בעצמו לא מחזה שוא ומקסם כזב הוא, כך מחייבו טבע השתלמות מין האנושי, וכתוב ושנוי ומשולש גם ביעודי הנביאים, וכך היה מתקיים הדבר ובא בודאי, אך...

כאן געה כ"ץ פתאם בשיעול טורד, ומתוך שהיה גונח והולך ומסיח ומבליע דבריו בנהימה לא ידעתי מאי דקאמר, ונשתמטממני המשך הענין בשיחתו זו, עד שנתמרק גרונו מכיחו וניעז ונשמע לאזני מפורש יוצא מפיו סוף דבר זה:

...  וחזרו, בעוונות, גם היהודים למעמדם כשהיו...  ועכשיו כשאין השנים כתקונן והשעה דוחקת, הצרות מתחדשות ובאות והתקוה נכזבה – עכשיו מלעיבים במשכילים הראשונים ומגנים אותם! ומי הם המגנים? נערינו אלה, שבעצמם ובכבודם ובהשכלתם ובכל המתנות הטובות, קניני נפשם, הם תולדות בני הדור העבר ופרי מעשיהם! נערינו אלה, שאלמלא הראשונים לא היו ולא נבראו בטיבם ובצביונם כהיום הזה, וכעת לא השמיעונו דברים גדולים אלו, שהם עתידים לחדש כי לבם היה צפון משכל, לא חלי ולא מרגיש בעלבונם ובמעמדם השפל ולא היו שוקדים לתקנתם, אלא היו חיים בהסח-הדעת והיו שפלי-רוח ורפי-ידים ונואשים, לבושת ולחרפה, כבימי החושך הראשונים! – הזרע של תבואות ההוה ומפעליו הלא הוא בהעבר, וראשית צמיחתן היא משיתחיל אותו הזרע להתמסמס והוא תוסס: קליפתו נרקבת, הפסולת שבו מתנדפת – ותוכו מבצבץ ועולה וגדל, יציץ ופרת ויעשה פרי.  חוק עולם הוא ולא יעבור מימי בראשית, שכל הברואים באים מטפה סרוחה...  יתבוננו זאת נערינו, בני הדור הזה, יתבוננו ואל יחטאו בזלזול הורים, בזמן התסיסה שלפנינו!...  שלום לכם, אחי, אחי וחברי, הנה הנר ידעך, האור יחשך וחבלי שינה על עינינו! אני הולך למנוחתי, אף אתם, יגיעי כח, נוחו בשלום על משכבותיכם, ויהי רצון, שיהיו חלומותיכם עליכם ועל כל ישראל לטובה.

דממה...  אך קול נחירים נשמע בחדרי, נחרת חברי הישנים.  החוטמים אומרים שירה ורעיוני עולים ומרקדים בראשי ואינם מניחים לי לישון.  דברי-הימים לבני ישראל בזמניהם נקראים בקרבי, ורובם אך קינים והגה, צומות וזעקה, עקה ומועקה, לעג ורוגז וקללה וכל מדוה ומיני בהלה, נקיון שינים, עצלתים וחבוק-ידים, עצימת עינים עברה וזעם וביד חזקה אחת ושתים וקידה וכריעת ברכים, זחילה על כפים ורגלים; דבר- שפתים, אוסף רוח בחפנים וכתישה במכתשת - מים; רכילות איבה ותחרות, מלשינות ורדיפות ורשעתים לשם-שמים...  וכנגדם עולים בזכרוני דברי אלה מבני החבורה ושיחתם באותו הלילה, אגודתם ומגמתם, אומץ רוחם וחבתם ותשוקתם לפעלם ולעבודתם, ולבי אומר לי: הנה מטתו של מנדלי גבורים סביב לה מגבורי ישראל! – –

החוטמים אומרים שירה, ואני מתהפך על מטתי מצדי אל צדי והוגה בדברי-ימי-עמי ובדרכיהם, הוגה ומתבונן בהם עד שמחשבותי זעזעו את מוחי והביאוני לידי שעמום! ובאותה שעה קול רעם שמעתי, צוחה וזועה בחוץ, רוח וזיקין, כלבים נובחים וסער גדול הולך וסוער – נתבלבלה דעתי ואבדו עשתונותי...  ולאחר שנתעוררתי היתה רוח אחרת עמי; אין עוד זכרון לראשונות ולכל מה שהיה בעבר, כאלו לא הייתי, ועכשיו נוצרתי בדמותי זו הראויה לי: אני בריה קטנה, כולה כאדרת שער, צעירת הרגלים וקצרת הזנב.  הנני רובץ לי על ארבע, שוקט ובוטח, ישליו כלי-המחשבה, הלב אינו חושב, הכליות אינן יועצות והמוח שובת מכל הרחור קל, רק כלי- העכול: הקיבה, הקרב ובני-מעים ששים וזריזים לעשות תפקידם וטוחנים את הירק הנבלע בתוכם.  אין לי בעולמי אלאכרסי, ודי לו שאני נמצא, חי וקיים.  אין כאן לא שאלות ולא תמיות, לא חקירות ולא דרישות על דמותי המשונה ועל מחייתי ועצמותי ומציאותי, הכל כדבעי, וכך צריך להיות בטבע ברייתי, כי לי יאה...  ועוד אני רובץ נטוי חוטם, מתנמנם מעט ושואף רוח באפי, ואשמע אחרי קול קורא: הנה מרמוטא לפנינו, בַּיבַּק נחמד, הבה ונצודהו! התנערתי מעפר ונסתי ברגלי קל מהרה ונמלטתי אל אחד החורים.  אז ידעתי שביבק אני, ממין המרמוטים, השורקים, קטני-ארץ ועם לא עז.  בתוך החור, שנמלטתי לשם, מצאתי ביבקים הרבה, אחי בני-מיני, קהל גדול מאד, בהם עורים ופסחים, מעוכי צלעות ושבורי רגל, מרוטי שער ונתוקי זנב – והביבקים-המרמוטים הוזים שוכבים אוהבים לנום ונרפים בטבעם.  נטפלתי להם ונרדמתי בצבור תרדמת אחים גם יחד...  אנחנו ישנים ומתנמנמים וקול צידים באזנינו – ונתעורר, ונחפזנו לברוח בשבעה דרכים, איש לחורו ואיש למאורתו.  ואני נספחתי לאגודה אחת של מרמוטים, מבחירי אחינו ומחלביהם, כי שמעתי אומרים: נלכה למערת מכפלה אחת, מערה טובה ורחבה בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, ושם נרבץ בשלום! ונהלך ברגש ונתגלגל גלגול-מחילות, הם בראש ואני אחריהם.  והיה דרכנו חושך וחלקלקות, יש מאחי נכשלים ונופלים במהמורות בל יקומו, ויש כורעים, קורסים ומתמלטים בעור שיניהם.  אף חיי תלואים לי מנגד מפני תלאות רבות ומכות נאמנות, אין מתום בבשרי, עורי מוקרח ואני רעב ועיף וצולע על ירכי.  בכל-זאת לא נסוגונו אחור ומגמת פנינו קדימה עוד מעט – ואנחנו קרבים למחוז חפצנו, ועלינו אך להתגנב ולבוא שמה, להתאמץ ולהבקיע אליו דרך חור צר בעקיפין...  היינו מתהפכים בתחבולות, מתחכמים ומערימים לעמוד בשורה, איש ראשו באחוריו של חברו, ומתכנסים לאחד אחד לתוך החור, נדחקים ונחנקים, וכשהגיע זמני להתכנס והכנסתי ראשי בתוך החור דחקני אותו הביבק שמאחורי בכל מאמצי-כחו, ומפני כאבי ולחצי נשאתי קולי ואשרוק שריקה גדולה, כדרך בני-מיני, שמצפצפים ושורקים בעת צרה.

– קול שריקות שמעתי! צווח רבי ישראל, מתעורר מתרדמתו ומעודר גם אותי בקול פחדים, שריקה זו לא לחנם היא.  צרה קרובה...

אוי, בג-בג...  בא-בא-באק!...  אני מלהג ומבטא בשפתי, כשאני מסוכסך עוד מחזיונות לילה, וקול דברי כקול היוצא מתוך חבית ריקה.

– מה אתה, מה? – פחז עלי רבי ישראל בהול ומבוהל מה השריקות האלה, רבי מנדלי, אתה אומר?

– אין דבר, אין דבר! – החזרתי לו לרבי ישראל, ודעתי הנה זה מיושבת עלי – אין קול ואין שריקות, וחלום חלמת רבי ישראל!...  שוב שכב ותנוח דעתך.

---

אלמלי הקדוש-ברוך-הוא היה אומר לי: שאל, בני, מה אתן לך? ואמרתי לו: אבי שבשמים! תן לי ממון לקנות מקצת מכל מין ומין ספרי קודש וספרי-חול הרבים, שראיתי ביום המחרת בחנויות הספרים.  הייתי כשועל עומד אחר הכותל ומציץ מן החרכים לענבים בכרם, רוקד כנגדם בנפש שוקקה ואינו יכול לנגוע בם.  עיני רואות מעשה ידי מחברינו וכתבנינו, משׂרה בת-טובים בימיה עד מנעימי-מלל בזמננו, ולקנותם לא אוכל – תם הכסף! ולמי שתכלה הפרוטה מכיסו אומרים: סחור, סחור, לכרמא לא תקרב! ומה יעשה יהודי, שאין לו פרוטה ונפשו חשקה במסחר? – ישית עצות בנפשו ואצבע על מצחו, ישפשף אותו וישפשף ויפשפש בזכרונו, ואם ימצא לו אסמכתא כל שהיא, בן-אדם אחד ממכיריו הרחוקים, בין שהוא עשיר ובין שאינו עשיר, אלא הוא מעורב עם הבריות ודבריו נשמעים, ילך ויתלה עליו כפשפש הזה, שנתלה בבשרו של אדם ואינו יורד משם עד שימוץ דם...

בהתעטף עלי נפשי את רבי שמשון זכרתי, אף את האדון אלבערט זכרתי, שחזר ליהדותו ועשה תשובה בישיבה של מעלה וקרא שמו ושם אביו אברהם בן פייבוש, נמלכתי בדעתי ואמרתי, אלכה נא לשחר פני הידידים האלה, אולי יעמדו לי בעת צרה.

אין זוכר הברית ואין מעיר ומעורר את האהבה ומגזימה בשיחות נאות שבעתים או שבעים ושבעה מכפי שהיא, כעני זה, בשעה שבא לפני אדם חשוב מכירו ומצפה לנדבתו.  זה עני בא ופושט ידו לבעל-הבית ושואל לשלומו בפנים מבהיקות, מזכירו נשכחות ומעשים רבים שמבראשית, מגעגע עליו ואומר באהבה, בשמחה וששון: ברוך ה', שהחינו וקימנו, ואנו רואים איש את אחיו, וכל כך למה? כדי לגנוב את לבבו ועם זה את כיסו וממונו.  ובעל-הבית משיב שלום בשפה רפה ובפנים זעומות, מנענע בראשו ושומר פיו ולשונו, כדי לשמור מפגע זה את כיסו ולפוטרו בלא כלום, וזה הוא מחסד הבורא ורחמיו על כל ברואיו, שנתן בינה טבעית בלבם להרגיש בדבר המזיק להם ולהנצל ממנו, עשיר אף-על-פי שהוא שוטה, משכיל הוא אל דל, רואה אותו – ונסתר...

נכנסתי לבית רבי שמשון ומצאתיו סועד פת שחרית, ידיו ועיניו בתוך קערה מלאה צנון ממולח ומתובל בבצלים ושומן של תרנגולים, נותן ריח ניחוח, והוא אוכל לתאבון, וחוטמו ומצחו מזיעים ומבהיקים.  ברכתיו מרחוק ולא ענני, הגעתי למקומו אצל השלחן וברכתיו שנית, כאיש מברך את ירידו היקר, בשמחה ובצהלה – ונתן עיניו בי והציץ עלי בתמיהה.

– געגועים היו לי עליך רבי שמשון, והנה באתי עתה! אמרתי בפנים שוחקות והתחזקתי וישבתי על הכסא שלא ברשות בעל-הבית – נהנה אני עתה, כה יעזרני ה', הנאה משונה, הנאה מרובה ומשונה באמת...

– הנאה משונה!...  ולמה?...  גמגם רבי שמשון וטעם מן הקערה מלוא-לוגמיו.

– שאתה שלם בגופך ואוכל, ברוך-השם, במנוחה ובביתך נתתי טעם להנאתי המשונה הזו, ולבסוף נאנחתי מקירות לבי, כדי לעורר עלי רחמיו של רבי שמשון – ברוך-השם, שאתה בריא ושלם, ואני לא כן, הישיבה בדוחק, שם....  שם בעליה, הזיקה לי מעט, והריני חושש, לא עליכם בכל אברי, חושש אני במתני ובשדרתי, חושש וחושש אני, לא עליכם.

– בקיצור, מה זה, רבי יהודי, מה אתה מבקש? – נענה רבי שמשון, מנענע ראשו ואחת מידיו בפנים נזעמים, ולא נתן אותי לגמור דברי.

מדברי רבי שמשון ומנהגו עמי היה נכר, שאין דעתו נוחה ממני, והוא מתנכר אלי, ואף-על-פי שלא נתפרש לו עוד בשביל מה באתי, אבל מזלו ראה, שלא לחנם הוא, ולבקש טובה וגמילות-חסד באתי אליו.  ואפשר הדבר, שבשביל כך נתכוון להפטר ממני.  שעה קלה הייתי מכעכע ודוגר ומגמגם בלשוני כמבולבל ואין בפי מענה.  אחרי כן נתישבה דעתי ועניתי ואמרתי לרבי שמשון בתרעומות:

– כלום אין אתה מכיר אותי, את מנדלי ידידך, שכרת עמי ברית, שם, במחילת-כבודך, שם תחת כפת-הגג.

– האתה זה...  הליטאי, האיש הליטאי! – השמיע רבי שמשון את קולו כאדם בשעה שהוא זוכר נשכחות

– חס ושלום! – התעוררתי על רבי שמשון במחאה קשה ליטאי לא הייתי מעולם, ואני קבציאלי, קבציאלי מלידה ומבטן.

– קבציאלי וליטאי היינו הך!...  בקיצור, מה אתה מבקש? אמר רבי שמשון, מעמיד פניו עלי, לועס מאכלו וריחו נודף והולך לאפי.

– בקיצור, רבי שמשון, המעשה שהיה כך וכך הוא.  ספרתי לו כל מה, שאירע לי, וכדי לקרב את לבבו אלי, שיחנני וימלא משאלתי, סיימתי בדברי פיוס וידידות, ואמרתי:

– ממך, רבי שמשון, לא כסיתי דבר, והכל גליתי לך, כאיש לרעהו ואהובו חביבו כנפשו.  ובאתי לבקש ממך עתה שתעמוד לי בשעת דחקי ותמליץ עלי בחנות הספרים.  ונאמן עלי הדיין, שלא יגיע לך שום צער ובושה על ידי.

– מי שוטה ויגיד לליטאי ישרו! – אמר רבי שמשון בבוז ורוגז, מתמיה ומניע כתפיו.

– שם, תחת כפת-הגג, הלא בלשון אחרת דברת! כשהיית עמי שם בצרה, יושב בסתר נרעש ונפחד, רצית בי.  אז רך לבבך ואמרת, כל ישראל אחים.  אהבת אותי, בשביל שיהודי, יהיה מאיזה מקום שיהיה אחיך הוא, והבטחתני לעשות עמי חסד כשאצטרך לטובתך, ועתה בשבתך בביתך ואוכל את לחמך במנוחה, ושלום לך, ואני באתי כדבריך לבקש טובה בצר לי, תתעלם ממני, מאחיך הגר פה במקומך.  לא כן, רבי שמשון! אל אבוש בך היום ואל תתן פתחון-פה למדת-הדין לומר: יאה גלותא לישראל.

בסגנון זה של תרעומות ותוכחת מגולה מאהבה אני מאריך ומדבר על לב רבי שמשון, להעיר בו רגשי נדיבות ואהבת אחים, והוא כמו פתן חרש אוטם אזנו, מעמיק ומסתכל בקערה, כורך צנון ובצלים ואוכלם ביחד בכל פה.  וכשראיתי, כי דברי אינם נשמעים ואין בם מועיל, ובדברים לא יוסר איש כרבי שמשון, נפטרתי ממנו ברוח נכאה, מהרהר בלבי; אין תקנה לנפש שפלה זו אלא פנת הגג...

ואדם עוד בו נשמתו לא יתיאש מרחמים, אם האדוקים שבנו, אמרתי, חלק לבם ומתחלקים לכתותיהם ולפי מקומות מושבותם, ועברתם זה לזה שמורה נצח, גם אם תכתוש אותם במכתש לא תסור מלבם שנאתם זו – הנה לא כן דרך הלועזים אצלינו, שבעיניהם אין יתרון ליהודי מן יהודי אחיהו, ואחת היא להם היהדות ובין טוב לרע לא יבקרו...  ולועז בעל-עבירה, שנענש כישראל גמור, אל תהרהר אחריו, שבוודאי לקח מוסר ועשה תשובה.  מחשבות לבי אלה אמצוני לבקש עזרה בצרות מאת האדון אלבערט.  ובשביל שבעל-תשובה הוא, אמרתי, אקדמה פניו בספר עברי ותהי לו מנחתי זאת לרצון וימלא משאלותי באהבה.

למחר אזרתי חלצי והלכתי להאדון אלבערט בחפזון.  ובבטחוני הגדול שבטחתי בו, משכתי בתקות החוט, הקשור במזוזת הבית, משיכה חזקה בכל כחי, ונשמע צלצול הפעמון, מקשקש בקולי-קולות, מיד נפתחה הדלת והנה נערה לקראתי לוטשת עיניה לי ומעיזה פניה ושואלת אותי בזעף:

– מה לך פה, פּאני יהודי, ומי לך פה?

– את רבי אברהם בן פייבוש אני מבקש – אמרתי בחפזי פוסע פסיעה גסה ונכנס ובא לתוך האכסדרא.

– אין פה אברהם, יהודי, וזה בית אלבערט הצלפולני! נתנה עלי הנערה בקולה.

– אמנם ידעתי, כן, כן הוא ואדון אלבערט, האדון אלבערט! – החזרתי לה, כשהיו רגלי עומדות בפרוזדור לכי, בתי, ואמרי לאדונך, הנה ידידו בא ומבקש לראות פניו.  לכי נא, בתי, סגולתי, ובשרי אותו הבשורה הזאת, וראני ושמח לבו.

לא עברה שעה קלה והאדון שאני מבקש הנה בא – ושני משחקים, אני והוא יוצאים לפעלם על במת התיאטרון, איש כענינו ואיש על פי דרכו, ומפליאים לעשות.

חבל על מחזה יפה זה, שעין לא ראתה, כמחזות נפלאים הרבה בעולם, שנוהגים בצינעא בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ואין רואה זולתם...

הלועז הזה כיון שנגש אלי והרגיש בי נתכרכמו פניו ונרתע לאחור, כל כך היתה פגיעתי רעה לו, אבל מיד נתישבה דעתו והעמיד עיניו עלי, מחריש ומצפה, כאלו תמונת בן- אדם יביט ואינו יודע מי הוא, ולי נאה להודות, כי השכיל לעשות מעשהו והתנכר אלי בדעת ובכשרון ובערמה רבה.  וגם אני חכם, מבין לכל מחשבותיו ומשחק ועושה את שלי מטוב לב כאיש תם, שאינו מבין ויודע מאומה, כדי להטותו בזה לחפצי על-כרחו ושלא בטובתו.

הנני מתמודד ועומד לנגד דודי זה מדושן עונג, נהנה ושמח כשמחת איש שחזר למקומו ממדינת-הים ופוגש את ידיד נעוריו, עומד ומביט בו בחן ובשחוק נעים – ובלשוני אין מלה.  והיה מראה פני השוחקות נגד פניו הזועפות כמראה הנוגה בענן ביום הגשם.

דודי לי (לאחר שקצה נפשו בשתיקה ממושכה) – מה לך, רבי יהודי?

אני לדודי (במתק שפתים, מתמתח לפניו בכל מלוא קומתי) הכר נא!...  הסתכל ודע מי הוא העומד לפניך?

דודי לי (בפנים נזעמים, מקמץ גבות עיניו, מכוץ ומעקם את חוטמו) – אסתכל ואסתכל ולא ידעתיך.

אני לדודי (במנוד ראש וקריצת שפתים, תוהא ומתרעם) חידוש נפלא! את מנדלי לא תדע?!

דודי לי (בקול משונה, שמשמש להרבה לשונות, רוגז ושחוק והתול ובוז כאחד) – מנדלי!

אני לדודי (דורש קול קריאתו לשבחי, ומתכוון לגמור עליו את השם העברי בקול משונה) – כן הוא, רבי אברהם.  הנה הכרתני ותדע! (מוציא ספרי המוכן לי מחיקי, משימו לתוך ידו כהרף-עין ואומר בנשימה אחת) תיקר מנחת רש בעיניך, ואותה קח לך ברצון ממני, וקראת בספר העברי הזה וזכרתני לטובה!

דודי לי (מחזיר הספר בזיע ובזריזות יונירה, כאלו גחלת עלתה בידו ונכוה בה וממהר להשליכה) – יהי לך אשר לך לא ידעתי ספר עברי ולשון חרטומים זרה לי.

אני לדודי (לבי זועף עליו ופי מדבר כנחת ומתינות) – אם לא תדע לך, חביבי, תלמוד ותבין.  אני הלא ידעתי, כי בתורת ה' חפצך ובספרי חכמינו חשקה נפשך.

דודי לי (מלגלג, אינו מעיז עוד לגרשני מפניו בנזיפה וכובש כעסו בלבו) – זרות תדבר, רבי יהודי, ותשגה הרבה מאד! – ואם אני עומד ושומע שגיונותיך, זה אינו אלא בשביל נחת-רוח, שאתה עושה לי בדבורך ובמלבושך ובהילוכך ובפזיזותך ובכל מנהגיך, יאמרו מה שיאמרו על היהודים, כי עם תועי לבב הם, מנהגיהם משונים, וחכמתם מימי קדם ומארץ קדם כבר נתישנה ונסרחה, חכמיהם בבלי מדע וספריהם הבל, ולשונם כמותם בלה ומבולעה, דלה ומדולדלה – אף- על-פי-כן יש בסכלותם ובדברי שיחתם ולהגם ובדרכיהם ובמנהגיהם הזרים דבר-מה, מיוחד במינו, שממשיך לב בני- אדם לראוה בם ולהשתעשע בהם.  וזהו טעמו של דבר, שאבותינו זכו לפעמים בימיהם לעמוד במקום גדולים ובחצרות האצילים ורוזני ארץ, להראות להם כיצד מרקדין לפני הכלה וכיצד מנגנים "מה יפית" וזמירות לקוג"ל של שבת, ולשמחם במעשי תעתועיהם.

אני לדודי (בחמה מסותרת ובשחוק תמים) – משטה אתה בי! אחד בפה ואחד בלב תדבר, ואיני מאמין לדברי פיך וגדופותיו.  אני יודע ועד, כי לבך לב עברי ויהודי אתה ככל אבותיך.

דודי לי (מתלוצץ ונהנה מאד מדברי ליצנותו) – זה דרכו של יהודי, שהיא יודע ועד תמיד, ועשרה עדים בתרי זוזי איכא בשוקא בכל עת ובכל שעה.

אני לדודי (גם כן בלצון) – עדותי נאמנה מאד.  עמך הייתי שם בעליונים, במקום שבעלי-תשובה עומדים וידעתי, כי לאומי גדול אתה, בן עמך ואומתך, שחלקך כהם וגורלך ככל המונם...  אכן אם רבים היום מ"בני העליה" שבי פשע ביעקב, אתה עלית על כלם, בזמן קצר הלכת מחיל אל חיל, ממדרגת בעל-תשובה למדרגת למ"ד- וא"ו צדיקי הדור הצנועים, שאין דבורם ומעשיהם בגלוי כבסתר וחטאת לאומיים "לָמֶדְוָוִים" אלה חסד הוא באמת.  מה שלנו בני-אדם פשוטים אסור, הכל מותרים להם, הכל שרויים להם והכל מחולים להם.  אין כאן לא חילול-השם ולא זלזול חכמים ולא עזות-מצח ולא לזות-שפתים ולא טפשות-פה ולא דלטוריא ולא רדיפת-כבוד מדומה ולא הונאת רֵעַ, אבל יש כאן סודות, כוונות עמוקות ודברים בגו, והנני מודה, שלא עלתה על דעתי לראותך ממהר ועולה כאן בתחתונים למדרגה עליונה זו מאותה המדרגה התחתונה, שעמדת עליה בעליונים שם...  שם...

דודי לי (אינו יכול עור להתאפק, ופניו משתנים לכמה גוונים, ובזה הוא נכשל ומגלה פנים זועפים במשחקו, שלא כהלכה) מה!

אני לדודי (בשפה ברורה ובמתינות, כהלכת השחוק וככל משפטיו וחוקתו, כדי לעקצו עור יותר בלשוני) שם, תחת כפת הגג! – אמת מה נהדר היית שם בחברת בני-בריתך, בסתר עליון ישבת שם ונטית אוזן לשמוע שיחות יהודים וחכמתם, וארשת שפתיהם ודברי תורתם באהבה קבלת וברצון.  זכרתי לך ענותנותך לעלות ולטפס בשביל אחיך זכרתי לך גודל יהדותך, את הבצלים ואת השומים שאכלת כאחד מבני-עליון וששו בני מעיך; זכרתי לך את החסד ואת השבועה ואת ההבטחה, שהבטחתני להיטיב עמי בעתיד ולהיות קרוב לי בלבבך וברותך ובנפשך כל הימים – את כל זאת זכרתי, על כן המה לבי לדודי, והנה באתי עתה בצל קורתו והשתחויתי לפניו בהדרת-כבוד (קידה והשתחויה מצדי בכובד-ראש ובחן כדת וכדין).

דודי לי (משתחוה לפני מצדו בשחוק מר ובחן משונה, כנמוסו של עולם) – שמח לבי ויגל כבודי, ועתה הניחה לי, רבי יהודי, ולך לך לעז...  (הדברים האחרונים אמר בקול רם ובהתלהבות מטעימם יפה יפה וידו נטויה אל הפתח). 

אני לדודי (מבין למה הוא מרמז, מזררז ויוצא, ואומר בדרך הילוכי בכוונה)  לעזאזל ולא לאברהם בן פייבוש!

תם המחזה ותמו תקוותי!...

שויתי אחרי כן את רבי שמשון מן האדוקים ואת האדון אלבערט מן הלועזים זה לעומת זה והגיתי בכל פעלם ועלילותיהם אחת לאחת, למצוא חשבון ולדעת מה ביניהם ומה מהם מגיע אלינו – וראיתי: אף-על-פי שהם בריות משונות, זה עש וזה סס, אבל הצד-השוה שבהם, ששניהם כאחד רקב לבית-יהודה, מבאישים אותו ומסריחים...

---

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני ושלישי...  ואני אוכל ושותה כבן-אדם ומשלם שכר אכילה ושכר לינה באכסניא.  ממוני הולך ומתמעט ודאגתי הולכת ומתרבה, ואיני יודע מה יהיה בסופי ואיך אוציא מצרה נפשי.  לקנות אותה סחורה המתבקשת לי ושבשבילה באתי לכאן – אי אפשר, מפני חסרון-כיס, אמת הדבר, ספרי יהודים אינם סחורה, שנקנית בכסף, ופריעות כל דמי שויה אינה חובה תיכף, והם נקנים אם בחליפין, ספר זהב ספר אחר ומין זה בשאינו מינו, ואם בדמים, היינו מקצתם לאלתר בשעת הקניה והשאר תלויים ועומדים לזמנים קבועים ולשאינם קבועים, לכשירחיב ה' את הפדיון לעתיד-לבוא – ועל מנת כן הרי באתי לעשות בזה עסק, מעט בכסף ומעט בהקפה ומעט בתחבולות ידועות בעסקי חמ"ס; אבל על-ידי הרפתקאות ומאורעות רעים נעשיתי עני, ומי יבער הקודש מן החנות ויתן ממנו למו"ס, שאין בידו כלום? ולישב בטל אי אפשר, מפני שבשב ואל תעשה תכלה הפרוטה האחרונה ולא אוכל לחזור לביתי לא ברכב-הקיטור ולא בסוסים אלא ברגלי, מהלך מעיר לעיר דרך רחוקה וקובץ על יד ימים וחדשים עד שאבוא לביתי.  ובזמן הזה, שהמקבלים מרובים והקבצנים מבצבצים ונוצצים כעשב הארץ, חדתין לצפרין, הקבצנות אינה מחיה את בעליה כבתחלה, וסתם קבצן הוא מטבע שנפסלה צורתו ושוב אין נזקקין לו, אלא אם כן שבא בדברי סחורה ועסק-מה למראית עין, כמוכר מחטין וגפרורין וכיוצא באלה, שזכותם מסייעתו לחזור על הפתחים וקבצנים מכובדים ובעלי-נפש, מסוג זה שכמותי, נוטלים להם לתשמישם אחת מאומנות הקלות בעבודת-הקודש או שליחות – מה בדבר מצוה; כגון קבצנים-סניגורין ומליצי-יושר קבצנים-חובבים ודורשי טוב; קבצנים-מעוררים ומשיאי עצות; קבצנים-מחברים, המסלסלים בקודש ומניחי הלשון קבצנים בעלי תואר "באמת" קבצנים דרשנים וכיוצא באלה...

ואני באיזה מהם אבחר לתשמישי, שלא אובד בעניי? להיות סניגור על כנסת-ישראל ובפני בני ישראל – כלום יש שטות גדולה מזו? הקילוס, שבני-אדם מקלסים ומשבחים ומפרכסין זה את זה בינם לבין עצמם, לא די שהוא לבטלה ואינו מועיל, אלא שהוא מזיק להם וגורם רעה לעצמם, על-ידי שמכסה עוונות ופשעים, שגגות וזדונות ומעכב תקנתם והשלמת נפשם ומוציא אותם מן העולם...  ובטלן חובב, גם הוא הבל.  כל השומע יצחק לו לאמור: חבת קבצן למה היא ומאי עבידתה? החבה נודעת במעשה: בחיל ובכח ידים, בעבודת הצדקה ובפזור ממון לצרכי-הצבור, וכיוצא בזה – וחבתך הרי כל כחה אינה אלא בפה, היא איסתרא בלגינא, אך קיש- קיש קריא ואין לי ממנה כלום! ולא עוד אלא שאתה עושה אותה קרדום לחפור בה וחובב להנאת עצמך.  אתה בא אלי בחבתך כדי שאבוא אני אליך בכיסי ובמתנת-ידי, ונוח היה לי ולהעולם, שחבתך לא היתה ולא נבראה.  ואחרי כל אלה מה חידוש יש בחבתך, מה כל הרעש הזה, ופרסום החבה הזו מאי קא משמע לן? כל איש יהודי חובב – והוא שותק ואינו מחזיק טובה לעצמו, כי ולכך נוצר ולכך הוא יהודי...

טובים מן השנים הראשונים הם משיאי עצות, להשיא עצות היא אומנות קלה ונקיה.  קלה – לפי שהיועץ מורה לאחרים; כך וכך עשו! ואם הדבר קשה, הרי הוא קשה להם ולא לו, שהוא בעצמו אינו עושה ואינו אחראי לעצותיו; ונקיה – פשוטה כמשמעה, כאדם שאומר לחברו: יצא איש פלוני נקי מדעתו ואין לו ממנה כלום.  סתם יועץ הוא שוטה ואין לך מצוה, שיהודים תמימים מקיימים אותה בשמחה וברצון ובתאוה משונה כנתינת עצות לאחרים, שלא בטובתם.  בימי ילדותי הייתי מדקדק במצוה זו הרבה כישראל גמור, ונדרשתי בעצותי ללא שאלוני, אבל משום מעשי שהיה ושפכו לי הקיתון על פני ואמרו לי: כבוש עצותיך, שוטה, וצא! נדרתי נדר לכבוש עצותי מכאן ואילך ולהזהיר על זה את הבנים עד דור עשירי, ואת נדרי זה לא אפיר לעולם...  ולהכבד על פני העם במלאכת מלין בקודש, איני יכול, מפני שאומנות זו קלה דווקא כשהיא נקיה, והא בהא תליא.  מי שהוא נקי מגירסא ואין בו לא מדעת חכמים בעלי אסופות ולא מטעם זקנים והספרות העתיקה – לו היא קלה בורא ניב שפתים, יש מאין, כרצונו – ומי אדון לו? אבל קשה היא מאד למי שלא יצאה עוד גירסא דינקותא מדעתו, עוד לא שכח תלמודו, וטעמו עומד בו.  אדם זה אינו מבהל ברוחו להמציא כל זמן שיש לו מן המוכן, ופיו לא ימהר לחדש דבר עד אם יבוא אל אוצרות קדמונים, יחפש וימשש אב כל מטמוני מסתרים, שמא ימצא הדבר, שהוא צריך לענינו, ומלה שהוא מחדש, היא מלתא בטעמא וברוח "הקודש".  ובריאת יש מיש צריכה לימוד וזהירות יתרה!...

ותואר "אמתי" או "באמת" שהוא במעלה גדולה והממונים עליו עכשיו נותנים אותו לכל דכפין לכבוד – אותו, אודה ולא אבוש, איני יודע מהוא, אומרים היום: פלוני חכם אמתי, פלוני צדיק אמתי, פלוני חובב אמתי, המהדרים מוסיפים ואומרים, פלוני איש אמת אמתי; או כך: חכם באמת, צדיק באמת, חובב באמת ואיש אמת באמת.  אם כן, סתם חכם אצלנו עתה עם-הארץ שוטה, סתם צדיק – רשע, סתם חובב – שונא, סתם איש אמת – בדאי, וסתם תם – רמאי.  ואם הדבר כך הוא, אתה עושה את היהודים בזמננו ערומים וזמזומים ולשונם לשון סגי-נהור! והיהודי כיון שאינו נאמן על כנוייו של כבוד, אינו מהימן גם על הכנויים לכנוייו, וערבך ערבא צריך עד אין סוף, וסגי-נהור זה, שפירושו סומא, יהיה לעולם סומא אפילו כשתוסיף עליו ותאמר סגי-נהור אמתי? – בדבר החדש הזה הייתי צריך לשאלת חכם, שיפתרנו לי, אבל מיום שחרב בית-המקדש ניטלה הסמיכה מבית-דינם של חכמים וניתנה לתינוקות, וכל בר-בי-רב דחד יומא מסמיך את מי שירצה בכנויי-הבאי ובתוארים זרים ונוראים, ואין דבר קשה להם, לארחי-פרחי אלה.  ועד שאמרו רבותינו בזמים: לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אנו צריכים לומר בזמננו: הלואי, שלא כל הרוצה ליתן את השם יבוא ויתן!...

ואחרי כל אלה, אין שני מיני האומנות הללו, המנויים לעיל באחרונה, ראויים כלל לשום עסק, אפילו לעסק הקבצנות – ואלו דברים, שאין אדם אוכל פירותיהם בעולם-הזה, ולא נכתבו כאן אלא מפני הכבוד, שלא להוציא את בעליהם מכלל שאר קבצנים הגונים ובטלנים נשואי-פנים...

בא היום ונפטר ממני רבי ישראל, וגם האורחים הלכו לדרכם ונשארתי לבדי, אין איש אתי באכסניא זולתי.  ואני דואג ומתאנח, אוי לי, שאיתרע מזלי וקפחתי פרנסתי! אין כסף, אין ספרים ומה אעשה לביתי? והנה הרהור קל אלי יגונב ומלבי אמרתו יצפצף:

– שמא טוב לך, מנדלי, להתגדר בדרשנות?! עשיתי עצמי כחרש, שאינו שומע, מגלה זרועי עד מרפקי ומתחכך יפה-יפה ומסיח דעתי לדברים אחרים, עוד מעט והרהור זה מקשקש בקרבי כזוג, מקשקש ואומר:

– אמנם כן, מנדלי, עלה לדוכן ודרוש! הדרשנות היא סחורה, המתבקשה עכשיו ורבים קופצים עליה...

בפעם הזאת אני שומע ומבין מה שלבי אומר, אלא עדיין הייתי מהסס בדבר ופוסח על שתי הסעיפים: מצד אחד, אימת-הצבור עלי – איך אפצה פה ולשון בתוך קהל ועדה אם לא עליתי לדוכן מימי! והדרשנות היא גופא עבירה, שמעקמת עלינו את הכתובים ונותנת לבעליה יותר משמינית- שבשמינית עזות וטפשות וצביעות; ומצד השני, מתן שכרי לפני, צבורות-צבורות של פרוטות, שאקבל על הדרישה! ועד שאני מפקפק בדבר זה – והרהור לבי דופק, מזרזני ואומר:

– דרוֹש, דרוֹש, וקבּל שׂכר, והסר ממך ומאשתך ומכל בני- ביתך עניות, דלות ואביונות!...

זרם של קור וחום מעורבים ביחד שוטף ועובר בכל רמ"ח אברי, וקדחת של דרשנות, מגפת הדור הזה, תקפתני בכל סימניה, הנפש הומה וקרב וכליות שוקקים.  כלם רוצים תובעים ודוחקים את הפה והלשון להשמיע קול בחוץ ולהפיח דרשות ברבים הציקתני רוח בטני, כאותו שכפאו שד, להיות מטיף לעם ומגיד ליעקב, האמנתי, כי אדבר – וירוח לי!...

עליתי על, יצועי והשקעתי עצמי ברעיוני לבי, משוטט במדרשים ומלקט אמרים בכתובים ובאגדות ומשלי-חכמים, שיהיו מרוקמים על יריעת דרשתי, הריני מזווג בדמיוני מאמרים על-כרחם, מרחיק קרובים ומקרב רחוקים, מסרס מקראות, מעקש ישרה, מדלג מענין לענין, מתחיל בדבר ואיני גומרו, והולך ומתחיל באחר ומפסיקו, ולפי שעה הדברים מקוטעים – הנקודה מרובה על הכתב והפרוץ על העומד, המשל משל הוא בפני עצמו והנמשל עוד אין, וההמשך יבוא אם ירצה השם, בכלל עלתה הדרשה יפה כהלכה, סבוכה ומסובכה כחוקת זאת המלאכה, והרבה סממנים היו בה; הזיה והפרזה, צביעות וערמומיות – שבעים שבעים מנה; חבת-עם משונה, בלולה בחנופה מתוקה, כצפיחית בלאקריצ"ה –  עשרה קבין; קושטא כל-שהיא ושיקרא תשעים ותשעה, הכל כמדובר...  וכשהייתי נהנה ושמח בדרשתי ודעתי זחה עלי, ואני חוזר עליה ומוסיף בה תבלין, מסלסלה ומשלימה ומסיים "ובא לציון גואל" – והנה בא...

זה המשרת, תפח רוחו, בא והפך ליגון שׂשׂוני!

– מעות, מעות! – בדבור אחד השמיעני.

– לייזר, עני אני באותה שעה!

– דודי, אין מסרבים לפונדקית כשהיא תובעת.

– ידעתי, לייזר, אוי, ידעתי זאת המרשעת!

דברי לייזר שׂמו קץ להרהורי-לבי וכחלום מהקיץ כלו כל חזיונותי.  את לייזר דחיתי בקש – לך ושוב ומחר אתן, ונתרצה לי ויצא, ולי לעצמי לא היה דברי זה למנוחה, כי ידעתי עניי ומרודי, עצמת דמיוני ורפיון ידי.  ודברתי אני עם לבי, יותר אין להתיאשה, לישב בבית כאשה ולשגות ברעיוני רוח, אקומה נא ואצא לשוק, חנון ורחום במרומיו אולי יגמלני ברחמיו.

---

השבעתי אתכם, בני-ציון היקרים, כי תבואו לבאר-שבע אל תלכו בחוצות העיר בהסח-הדעת ומאד מאד היו נשמרים לנפשותיכם מפני הסכנה, אם יהודי כל המקומות פזיזים, נושאים רגליהם ורצים לעשות תפקידם ועסקיהם בזריזות, הנה יהודי באר-שבע זריזים ומזורזים ביותר, כשהם רצים ואתה בא לנגדם יסערו עליך כאבני בליסטראות וחץ פתאם, ונכשלת והתפרקו עצמותיך.  או אם את חוטמו אל כפים נשא היהודי ואתה לא נטית מפניו, מהר ולך לביתך וכבס בנתר את קפוטתך...

כמה נסים נעשו לי באותו היום, שלא נעשיתי חיגר או סומא, מעוך וכתות, כשהייתי שקוע במחשבותי ורגלי מובילות אותי שלא מדעתי לשווקים ולמבואות צרים והומים מרוב יהודים, עוסקים במשא-ומתן ובתגרות לשמה, ומרוצצים ומתרוצצים בחפזון ובהתלהבות וברעש גדול.  מכות רבות במקלות-יד וזרועות נטויות נחתו בי בדרך הלוכי, ודחיפות אין מספר, בצד ובכתף, על כל פסיעה ופסיעה – ואני קבלתי הכל באהבה, פוסע והולך ואיני חושש.  אלא שבאחרונה פגעו בי שני יהודים פזיזים, אחד בא מלפני ודחפני לימיני ואחד מאחור לשמאלי ועשוני גלגל חוזר ביניהם, ואז אורו עיני וראיתי בחוש, כי נס בתוך נס היה לשלשתנו שלא נעשינו גל של עצמות.

כך הייתי הולך, נתקל ומוכה, עד שנדחפתי ובאתי באקראי לחנות-ספרים משובחה.  שם ראיתי, שהמכות האלה היו לי לטובה, שהן נתנו בי דעה, אומץ-רוח ועוז, והעמידוני על האמת, ועל ידיהן נחלצתי מצרה והגעתי למחוז-חפצי, ומתלא דאמרי אינשי: יאה חוטרא לכלבא, אמת היא.

רבותי, הריני כבן שבעים שנה נושא-ונותן בספרי יהודים מיום שעמדתי על דעתי, וסבור הייתי, שאני חכם ונהירין לי מקצועות העסק הזה בכל פרטיהם – ובחנות זו, שנכנסתי לתוכה, ראיתי שאני טפש, ומה שלמדתי בתורת מסחר הספרים לא חסרתיה אפילו ככלב המלקק מן הים! ידעתי שהעסק בספרים הוא פרנסה פגומה: המוכר, ידו על התחתתה ומקיף לו, להקונה, ברצון, אבל שיהיו הספרים גרועים כל כך, שאפשר לקנות מהם סכום מרובה אפילו בלא פרוטה אחת רק מכירים בבאר-שבע ובפעם ראשונה באתי לשם – דבר זה לא עלה על דעתי.  ולפיכך כשחסרתי כסף הייתי שרוי בצער ואמרתי: בא קצי.  כמה פעמים הייתי חוזר על החנויות, בורר סחורה כלאחר-יד ומניחה ב"צריך-עיון".  מפני שידעתי את מכאובי ודלותי, ולא היה לי פתחון-פה ועוז בנפשי לומר להחנוני: תן לי הרכוש, ולעתיד לבוא, אם ירצה השם, אשלם.  וכשגברו מצוקותי באותו היום, ומהדחיפות והמכות בשוק נתמלאה הסאה של פורעניות, ונגרשתי ובאתי להחנות בנפש מרה עד מאד, כועס ומלא רוגז, לא הייתי עוד ביישן, וקפצתי ואמרתי להחנוני באומץ-רוח ובנשימה אחת:

– רבי עזריאל, המעשה, רבי עזריאל, כך הוא, אין לי כסף!

– למי עתה כסף? – נאנח רבי עזריאל ועפעפיו בוחנות כלום אני יודע באיזה עולם אנו חיים היום?...  ואם היום אני חי ויושב בחנותי, כלום יודע אני מה יהא נעשה עמי מחר?...

– אין לי לשלם עכשיו בעד הסחורה.  שומע אתה, רבי עזריאל?

– אוי, שומע אני, מבין ומבין, רבי מנדלי!...  ואם אין ביכולת היהודי ובכוחו צריך הוא, היהודי, כדאמרי אינשי, לדחוק עצמו מעט ולעשות יותר מכפי כוחו...  כך, כך הוא בעולם, היהודי נדחק – ודוחק, דוחק...  השעה דוחקתו והוא דוחקה, והדחיקה דחיקה עולמית היא...

– השם יתברך יודע, שהייתי דוחק את עצמי, דוחק ודוחק בכל כחי, אבל המעשה כך וכך הוא, רבי עזריאל...  הדחיקה עכשיו אינה מועילה לי כלום! ועתה הניחה לי, רבי עזריאל, ואדחק אותך קצת, דחיקה קלה, במחילת כבודך...

– לדחוק אותי קצת – תוכל, רבי מנדלי! לדחיקה מועטת, היינו: היום לסלק המחצה, השליש, והשאר לזמן מוגבל לדחיקה כגון זו אני מסכים.  מה לעשות?...  כל זמן שהנשמה בקרבנו צריכים, כדאמרי אינשי, צריכים לקיימה, צריכים לעשות עסק...  ואני ידעתי ושמעתי עליך, כי "בטוח" ואיש נאמן אתה, דחוק, רבי מנדלי, אבל דחוק ברחמים כפי כחי!

– לא, לא, רבי עזריאל! אל תרבה שיחה היום ודום, דום...  עכשיו מוטל עליך לקבל באהבה אם אדחק אותך יותר מדאי, במחילת כבודך.  דחוק נא ודחוק גם אתה את עצמך יותר מכפי כחך ודום, כי עת רעה היא! המעשה כך וכך הוא...  שעת-הדחק...  כלתה הפרוטה ואין לפורטה.

– ואם אין זו...  כלומר המטבע, צריכים, כדאמרי אינשי, לעשות תחבולה...  ספרים לחילוף איכא, רבי מנדלי?

– ליכּא!

– ומה זה?

– חתימת ידי תעיד עלי כמאה עדים.  ואין לך, רבי עזריאל, עדות אחרת נאה ממנה.

– עדותך נאמנה מאד, אבל...  מצד אחד הוא כך...  ואם נקח אותו הדבד בעצמו מצד השני יצא לנו לא כך, אלא כך – נמלך רבי עזריאל בדעתו כשהוא מדבר בינו לבין עצמו, מחזיק בראש זקנו ומדלדלו ומושכו ומכניסו לתוך פיו, ואחר כך העמיד פניו עלי ואמר:

– כך, כך הוא עתה בנוהג שבעולם.  ליכא!...  ובדליכא שאני...  כתוב וחתום, רבי מנדלי, וזכה במקחך, למזל-טוב ובשעה טובה ומוצלחת! ובלבד שיהא שיח שפתותינו חשוב...

---

למחר בלילה נסעתי לביתי שמח וטוב-לב במסלת-הברזל, בני-לויתי יושבים אגודות-אגודות בעגלה ללשונותם, לתולדותם לגוייהם, יהודים לבד ושאינם יהודים לבד.  היהודים מסיחים בעניני המסחר: בעליה וירידה של שער הכספים ושער התבואות בשוק, ומשמיעים יחד דבריהם יהודית בנעימה ובקול גדול על פי דרכם; ואינם יהודים מדברים כלשונם, ומהם מתלחשים, מורים באצבעותיהם ומלעיגים על פי דרכם –  ואור הנר כהה בעגלה.  ואני מקומי באחת הפנות, והריני מתכוון להסיח דעתי מכל הנעשה סביבותי.

הנני יושב לי לבדי וזכר כל המעשים והמאורעות בימים ההם לפני בא, ממשש את כל עצמותי, ולבי שש, שאחרי כל התלאות והענויים ויסורים קשים אני חי וקים, ויצאתי בסחורה וברכוש גדול! והנני משבח ומהדר לחי עולמים על נסיו עמנו, על העליה ואיגרא רמא, על הריוח ועל ההצלה, על המחיה ועל הכלכלה ועל כל נפלאותיו וטובותיו שעשה ועושה לנו, להגדיל שמנו ושמו הגדול והנורא, שנקרא עלינו...  רואה אני בחזון את אשתי, איך היא חרדה בשמחה לקראתי ולקראת חבילות הסחורה, המובאות הביתה, ופניה מאירים ומזהירים; איך אני מתהטא לפניה, והיא עושה רצוני, משמשת אותי ומפנקתני ואומרת ברחמים: מנדלי אכול, מנדלי שתה וייטב לבך! מנדלי לך שכב והתנמנם מעט! מנדלי – כך, מנדלי –  כך וכך!

ועד שאני מתענג על מחזות נעימים אלה וכאלה, ממשמש בזקני, מסלסל פאותי ומשחק לי מטוב-לב, ואשמע אחרי קול רעש – אלה וקללה וגדופים, קול אומר: יכנס הרוח באביך ובאמך! ואחר הרוח צלצול, כמכת-לחי, ואחר הצלצול קול צעקה ושחוק, עמדתי ממקומי ובאתי לראות מה המראה הזה – ואשתומם ויפג לבי.

את רבי שמשון ואת האדון אלבערט ראו עיני, והם נצים! בני-ברית ושאינם בני-ברית עומדים עליהם ושוחקים...

ומעשה שהיה כך היה:

בתוך חבורת פולנים, שאינם בני-ברית, היושבים בזוית אחת לעצמם, התעלה וישב בכבודו גם האדון אלבערט מכירנו, ובלשונו וגם במעלליו יתנכר ויתחשב להיות כאחד מהם.  עם לצים הוא מתלוצץ ועם המלעיבים בבני-בריתו יתן בם דופי גם הוא – ולבו טוב עליו.  אבל שבועה היא מלפני המקום, שאין מזל לישראל, אף-על-פי שחוטא הוא ומתנכר, עד שאדוננו אלבערט במסבו ובעצם משושו וחדוותו ראתהו מרחוק עינו של רבי שמשון, שהיה יושב בתוך חברת יהודים בזוית אחרת כנגדו.  וכיון שהרגיש בו עמד והלך להקביל פני ידידו, ובא אליו ונתן לו שלום.  הראה לו עוז ידידות, ושמח על הפגישה הטובה הזאת לעיני כל הקהל בקול רם ובלשון יהודית, ועוד חלק לו כבוד וקרא אותו בשמו: רבי אברהם! הדבר הזה הרעיש את כל בני-החבורה, המה שמעו כן תמהו ופני אלבערט חפו, מה עשה? העיז פניו וגער ברבי שמשון בלשון פולנית: גש הלאה ולא ידעתיך! – ורבי שמשון זה, ששמע חרפתו מאת יהודי אחיהו, ולפיכך לא היה כובש את כעסו ומוחל על עלבונו, השיב חרפתו שבעתים על ראשו, קובל ומתאונן עליו במעמד כל הפולנים ואומר:

– אוי לרבי פייבוש, שהביא לעולם בן סורר ומורה זה! אביו, רבי פייבוש, עליו השלום, כך הוא מספר להם בשפת עלגים – היה יהודי כשר, איש חסיד ותמים...

והנה שחוק ומריבה, הפולנים שוחקים, ויהודינו, רבי שמשון ואלבערט, מנאצים ומגדפים זה את זה, ובתוך המבוכה וימהומה הזו קול מכת-לחי נשמע.  מי הכה את מי תחלה בזה יש חלוקי-דעות, ועדיין לא הוברר הדבר, ואמנם זה ברור הוא והכל מודים, ששני הצדדים חלקו את המכות ביניהם חלק כחלק.  ובשעה שהייתי נדחף ובא אליהם בתוך כלל אחינו בני ישראל תואבי חדשות, היתה המחלוקת בעצם תקפה.  וכשראה אותי רבי שמשון החזיק בי והעמידני לפני הפולנים ואמר:

– הרי לפניכם, אדוני, עד נאמן! יעמוד רבי מנדלי ויעיר בו.  היודע אתה את בן-פייבוש זה?

– יודע ויודע כמו שאני יודע אותך, רבי שמשון, חביבי! – מעיד אני עליו בפני כל ואומר בלבי: ידעתי אתכם, את שניכם ידעתי היטב, מי אתם ומה אתם...  זה נאה לזה.

– יהודי נבזה ופרא-אדם! – נתן עלי הלועז בקולו.  ומדחציף כולי האי פציתי את פי בשלש לשונות: פולנית ורייסית ויהודית, כאחת, ועניתי ואמרתי לפני כל בנחת ובמתינות:

– אדוני ורבותי! הבריות אומרין, השומים והבצלים עדות ביהוסף כי...

אבל עוד מלתי על לשוני וסיעת-הקיטור עמדה אצל בית נתיבות אחד בדרך, הממונים הגיעו, ויבהילו להביא את אלבערט ורבי שמשון אל שר-התחנה, ולהעמידם לדין, כמפריעי מנוחת הרבים, הסיעה הלכה תיכף לדרכה ואת דברי על בן- פייבוש לא גמדתי – ועוד חזון למועד...

הפולנים יושבים ודורשים מאורע זה בכמה וכמה פנים, מגזרה שוה ומפרט, שהוא כעין הכלל, איש על פי דרכו ושיטתו, ואחד מהם, הארי שבחבורה, שהיה שותק ושומע, החזיק בשפמו ועמד ואמר:

– אדוני! אהבתי, חי ה', אהבתי את היהודים הפשוטים מבני העם, שהם באמונתם יחיו ומקיימים חובותיהם למקום בתמים, כמו שנצטוו, ואין ברוחם רמיה.  ואת המתפולנים בהם שנאתי, שהם מואסים את עצמם, מתביישים במולדתם וביהדותם, מתחפשים בכל מה שאפשר ומשתדלים להדמות בכל מעשיהם לבני עם אחר, שלא יודע בגוים, כי ממעי- יהודה יצאו.

רבים מאחיו מסכימים לדעתו, ושנים מהם מסייעים לו במעשה שהיה:

– מעשה באיש יהודי מתפולני, שהיה יושב עמנו בבית ועד האצילים ומשחק בקוביא, והיינו צריכים אותה שעה לידע מתי יהיה חג הסוכות ליהודים באותה שנה ושאלנו אותו.  הדבר יצא מפינו ונתכרכמו פניו, כאלו פגענו בכבודו, והשיב בגאוה וברוגז: פנו לכם, אדוני, ושאלו לאחרים, אני מועדי היהודים איני יודע.  – בחייכם, אדוני! שכך היו הדברים.  ואיך נכבד מעתה איש כמותו, המחלל את קדשיו והמבזה את מועדיו וכבוד עצמו?

בסגנון זה היו מרבים לספר בשבחם ובגנותם של ישראל עד שחטפתם השינה ונרדמו לאחד אחד, ורובי דבריהם, הנאמרים באמת וצדק, היו לי לבושת ולחרפה ועצבוני מאד, ואני הייתי יושב ודואג ומצטער ומתאנח כל אותו הלילה, נים ולא נים תיר ולא תיר, והמאורעות והמחזות בימים האחרונים ודרכי בני עמי: שבתם וקומם ומחשבותיהם, גם אהבתם גם שנאתם, גם קנאתם ומנהגיהם השונים והמשונים בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה – חוזרים כגלגל בראשי ומושכים אחריהם שיירות-שיירות של חזיונות מבהילים מימים וממקומות רחוקים, ובתוכם חזיון נורא מאד נעלה, ששמעתי עליו בנערותי מפי אחד הסופרים, מבין ויודע תולדות הטבע הוא החזיון, שראה הומבולדט על נהר אמצוני.

זה הנהר הגדול עתים מימיו עולים, והולכים ושוטפים לכסות ארץ ומלואה, ובעלי-החיים חתים, נבהלים ונחפזים להמלט על נפשם.  מגור מסביב! ובעת מבוכתם זו אין שוד ושבר, אין חמס ואיבה ותחרות ביניהם, ומחשבותיהם מחשבות שלום, חסד ורחמים.  איש עוזר את רעהו והחזק מציל את החלש ממנו: זאב מדדה את הכבש ודוב את הגדי מושה ממים רבים ועל כפים ישאנו...  והלכו בהמות-שדה וחיות-טרף, וטמאות וטמאות יחדיו, ועלו בראש הר גבוה שם לבטח ואין מחריד.  והנה בא הקץ.  קלו המים מעל הארץ והיתה רווחה ופתאם תופר האחוה בין בני-ברית אלה! יקום הלביא ויחרוק שניו, הנמר יתנשא וינהום בעברת אפו, והכפיר ישאג לטרף השודד שודד, הדורס דורס, אילים ובני-צאן יחפזון, מבוסה ומבוסה ומנוסה, הקל ברגליו ימלט ואיש לעברו ינוס....

רבננו-של-עולם, חוסה על עמך! – – –

---

הבוקר אור והסיעה עמדה ליד בית-נתיבות בפרשת דרכים.  דרך אחד עולה לכסלון ודרך אחד בובריקה.  בחלון מרכבתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בעוברים ושבים העומדים בעזרה לפני התחנה, ושם יהודים ואין מספר, קטנים עם גדולים, דלים, כחושים וצנומים, כפופים ומעונים, עגומים ושוממים, וערב-רב כבד מאד.  כלם נחפזים ומבוהלים.   חבילות בידיהם וכרים וכסתות וצרורות על שכמם, כלם משמיעים קול ומהגים ומלהגים וצווחים ומצעקים וקוראים בגרון, ומשאונם והמונם תחרשנה האזנים.

והנה בתוך האספסוף הזה את שמואל הקטן ראו עיני, ידו אוחזת בכנף בגדו של יעקב שותפו ורוקד כנגדו בזעף, ומוכיח וטוען ושופך עליו זעמו, קורא אני לו פעם אחת ושתים והוא אינו שומע, קורא אני: שמואל, שמואל, בשלישית, והפך פניו אלי והכירני.

– יעקב, יעקב! – נתן שמואל בקולו, מושך את שותפו בכנף-בגדו כדרכו, ואומר, הנה זה רבי מנדלי האיש שם, בתוך העגלה, רבי מנדלי-הגגי...  זה רבי מנדלי שבפנת הגג!...  שלום עליכם, שלום עליכם, רבי מנדלי! – קרא מרחוק, הולך וקרב אצלי.

– שלום עליכם, רבי שמואל! רבי יעקב! קראתי להם מרחוק אף אני, ועד שהם מבקיעים אלי והולכים ובאים, והנה קול חליל, קיטור ותמרות-עשן, והסיעה; זזה ממקומה.

– אחי, בני ישראל! מה אתם?...  מי מעשיכם?...  ולאן אתם הולכים?...  קורא אני בכח ופורש כפי אליהם באהבה וברחמים רבים.

ואחי בני-ישראל מסלדים ונחפזים, פוצים פה ומצעקים ואין אני מבין...  אין מענה ואין דברים ברורים, רק קול-ענות אני שומע מאחרי וסוף דבר – בוביררריק!...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה