_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בימי הרעש

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

 

א

זו השיירא של יהודים מקבציאל, בני-לויתי, בשעה שהתרגשה ובאה בימי הרעש לשיחור, עיר גדולה בכרכי הים, לא חרדו לקראתנו אנשי הקהלה לקבל פנינו בבית-נתיבות הברזל ולא הזמינו אותנו לביתם, להתאכסן אצלם, כמו שהיינו סבורים מתחלה, אלא אנחנו בכבודנו טרחנו בהפשלת הצרורות, התרמילין והסמרטוטין על שכמנו, ובעצמנו נכנסנו לתוך העיר.  שם נתפרדה החבילה, זה לכאן וזה לכאן, לבקש להם מקום לינה, ואני וליב המלמד לא עזבנו איש את אחיו והלכנו יחדו כחברים נאמנים, לקיים דברי כתב-השותפות ותקיעת-הכף שבינינו.  יגענו ומצאנו את האכסניא הדרושה לנו והנאותה לפי ערכּנוּ – חדר צר ואפל בדיוטא העליונה, מתחת הגג.

זה ליב האיש, אחד מהישישים ובעלי-הצורה בקבציאל, היה כל ימיו עני מדוכא ומטופל בבנים.  מבוקר עד ערב היה יושב ולמד תינוקות, כתות כתות לעצמן.  ועוד שאר אומנות משונות היו בידו: הוא היה שדכן לפרקים ובעל-תוקע ועושה אבק-טבּקי לחוטמי בני ישראל, ובכל אלה היה מתפרנס בדוחק.  אפ-על-פי-כן היה שמח בחלקו ונותן עליו שבח והודיה להקדוש-ברוך-הוא.  הגיעו הימים ונקפחה גם פרנסתו המצומצמת הזו.  חמת ה' נתכה פתאם על קבציאל ועל הגליל מסביב, שערורות בתוכה והיתה לזועה, כסדום לפנים.  היהודים רשו ורעבו ונשבר להם מטה לחם.  ובימי רעבון ועוני הלבבות מתטמטמים, איש יורד לחייו של חברו ומוציא בלעוֹ מפיו, מתקוטטים ונצים על עצם יבשה ככלבים.  המלמדות, אוי ואבוי, אף בה צרות-עין שולטת: המשטמה רבה, המלשינות מתגברת ואיש את אחיו רודף עד חרמה.  לא די שקפח ליב את המלמדות נתחייב עוד בתשלומי קנס, בשביל שהלשינו עליו, שהוא מלמד בחשאי בלא הורמנא דמלכא.  – זאב שוקק ייליל משבר רוח ויתן קולו, בלילה בסבכי היער, וזה האיש ליב המלמד לא היתה שום מניעה להסתפח אל אחת הכהונות בעולם המסחר, איזו שתהיה: תהיה לה בחנות ממין פרקמטיא זו או ממין אחר, תהיה לה באחד מבתי-חרושת המעשה וכיוצא באלה, למאי נפקא-מינה? היהודי מוכשר לכל דבר, ובלבד שיהא לו מזל.  ברצות ה' גם המטאטא יורה כחץ – אמרי אינשי.  אבל זו כל הצרה, שמצד אחרים היתה המניעה וגבר לא יצלח היה ליב המלמד בימיו.  לפיכך בשעה שכרוזא נפיק בחיל: בני ישראל! – כקול הקורא: בעלי-הבתים לבי-מסותא! – קפץ ליב מלמדנו ואמר אמן, הריני מוכן ומזומן בכל רמ"ח אברי.

ובעונותי הרבים דחקה השעה גם אותי בזמן ההוא.  עסק הספרים ירד מטה מטה, ולא עוד אלא שבני-עמנו שנו את רוחם והיו מתחטאים כחולה, שטעמו נפגם, חכּו מזוהם ורע לו, והוא מתאוה להשיב נפשו במיני תרגימא משונים, שבודה בכל רגע בדמיונו, וכל מה שנותנים לו פגול הוא לא ירצה.  נותנים להם ממעדני לשון-הקודש – "צא, צא! יאמרו, יבשים היו, נקודים וקשים לבליעה".  – הרי לכם דייסא-זרגונית, שנתבשלה מחדש – "גם זו תועבה היא לנו, יאמרו.  בבקשה מכם, המציאו לנו דבר-מה... ומן דין ודין סמיכו לנו, שיהא בו כדי להחיות רוחנו!" – ומה נתן ומה נוסיף להם אם אין דבר? המטעמים המעטים שנמצאו בסלך, הרי זה כבר היית מגיש לפניהם ברצון.  אי שמים! אין יסורים קשים בכל העולם מנאצות ותלונות, שאתה שומע מאת חולה  דל-גא, בעל רוח גבוהה ונפש רחבה, שמשאלותיו ומאוייו מרובים,  לא די שיגעתי בשבילם יגיעת נפש, שהפסדתי זמני, חלבי ודמי והשקעתי כחי ואוני וממוני בספרי ישראל, ושׂכר לא היה לי מכל עמלי, הרי נטל עלי עוד לשמוע דברי קנטור ודבּת עם ולראות, איך חולי עם ישראל מרעימים פנים כמתאוננים ומכוונים להקניטני.  רע ומר היה גורלי בימים ההם, מרוב צערי ועגמת-נפש קצתי בכל משאי-ומתני: הוא למה לי? העירות הקטנות עם מיני יהודיהן היו לי לזרא, והדרך שהלכתי בו זה כמה שנים נמאס בעיני.  כל מה שלפני נשתנתה צורתו וכמו זר נחשב לי, – לא זה היער ולא אלה השדות כבראשונה, כאלו אספו שלומם ממני ויחד עלי יתלחשו: לא בשבילך קול העמקים יעטפו בר והאדמה תתן את יבולה: לא בשבילך קול התור ישמיע ובעלי-כנף ינעימו זמירות: הרי-בשׂמים לא לך יתנו ריחם וישימו קטורה לא באפך! והשמש, ואויה לי, אף היא לא תחמם כבתחלה.  ולפיכך השמועה בדבר הקולוניות נכנסה עמוק אל לבי, והדרשות המשונות, שדרשו האברכים מקבציאל באותו הענין בהשאלת פסוקים ודברי נחמה מן התורה והנביאים , הלהיבו את רוחי ונשאוני למרחקים – לארץ זית שמן ודבש והחרובים מאכל העזים שמה.  הלא זה דרך בני אדם מעולם, שבעת צרה הם מדמים להם ריוח והצלה על פי נסים ונפלאות.  נסתכלתי בסוסי הדל ודק הבשר, כמעט שהנשמה בקרבו ומתנהל בכבדות, והרהרתי בלבי: בריה זו, יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא, למה אני מצערו? למה אני קם עליו לענות נפשו בצום ובמשא כבד של ספרי ישראל עד שימות עליהם מיתה משונה וחטופה? נעניתי לך! –אמרתי אליו, מעביר ידי ברחמים על אחוריו אצל זנבו המדולדל, שנשרו שערותיו –  הגיעה השעה להתפטר ממך, יתן ה' לך ומצא ענין יותר טוב מספרים!...

לא עברו שני ימים ומכרתי את סוסי במחיר מועט לשואב מים.  דומה, שכך נגזר עליו שיהא עסקוֹ במים, הרי גם הרבה מספרינו, כידוע, אינם אלא מים.

הליכתנו המבוהלת בזמן ההוא אי אפשר לי להעלות במחשבתי עכשיו אלא בתמונה זו: מהומה ומבוכה בקבציאל! צאן-קדשים נדחקים ונעשים עדרים-עדרים, כלם הומים וגועים, ומקול המונם שאונם תחרשנה האזנים.  איזו עתודים, שנדמה להם דבר-מה בחזיונם, קופצים בראש ומושכים אחריהם את כל העדר, מעלים עמוד-אבק בפרסותיהם ומסמאים העינים עד שאינם רואים את הדרך.  כלם רצים דחופים ומבוהלים בעינים עצומות, כאלו יסחבום בציצית ראשם ומלאך ה' דוחם, ואני, תיש זקן, בתוכם.  כבשׂים הומים ומתגעשים – בשביל שהם רעבים; נחפזים ורצים אל אשר ישאם הרוח – בשביל למצוא להם איזה מרעה, מעט קש ומעט חציר למאכל.  וכשאני מדמה לי כל זאת עכשיו, שחוק תמים עובר על שפתי שלא מדעתי, אבל בתוכי תבכה נפשי תמרורים, אני שוחק בדמע ולבי דוי.

העדר ההוא רוב מנינוֹ ובנינוֹ היה תישים זקנים, דלים וכחושים, צאן ההרגה, במחילת כבוד.  והגדיים – אלו האברכים הדברנים, לא זזו ממקומם, שהיו צריכים להאריך בדרשות ושיחות נאות, ולהעיר על פי הדבור תשוקת היציאה בלב אחרים, לזכּוֹת את הרבים בשליחותם.  לפי השמועה נמצאו בכרך שיחור אלפי אלפים דינרי זהב: מהכנסות הקערות, מקופות של צדקה ואתרוגים, וכיוצא באלו.  כסף יש ויש, ומי שזוכים ובאים להתם, מיד משלחים אותם משם שיירות-שיירות בים וביבשה, מטפלים עמם בדרך ומביאים אותם אל המנוחה ואל הנחלה.  והיא שגרמה לכל המהומה הזו.  עושו, חושו! – קרא זה אל זה ואמר – שמא יקדמונו אחרים ברחמים.  בשעה זו קפץ ליב המלמד ונזדווג לי.  וברית כרותה בינינו בתקיעת-כף ובנקיטת חפץ, שכל מה שיתן הקדוש-ברוך-הוא, הן בזכותו והן בזכותי, הרי זה שיך לשנינו יחדו.  ובפירוש הותנה, שנשב טנדוּ ואיש לא יעזוב את בן-זוגו, ולי היה ניחא הדבר משום הנאה שיש לו לאדם, הגולה ממקומו, בצותא חדא עם חברו וטובים השנים מן האחד.  ומלבד זה, עוד לפניה אחרת נתכונתי: בזמן זה שהיהדות מתבקשת, זכותו של ליב המלמד, יהודי גמור לכל הדעות, יגן עלינו הרבה מזכותי.  איש כמותו – לו נאה לפשוט יד ולו יאה לתבוע מה שמגיע לו בצדקה, מפני שהיהדות הרי היא כולה שלו.  כשהסחורה מתעלה, אף הסוחר עולה למעלה.  ובכן העסק הזה לי לטובה, ואני נשׂכּר.  ובלאו הכי , מה איכפת לי שותפות אחת, והם רק מתחיבים, שיהיו חולקים  את המציאה, כשתבוא לידם, אם ירצה השם.

עד העיר כסלון נחפזנו כמבוהלים בנשימה אחת.  משם נסענו במסלת-הברזל ובאנו ברעש גדול לק"ק שיחור.

דֶּבֶר בא בבני-אדם לא לבד בגופם, אלא לפעמים אף בנשמתם  אותם מיני הבריות – יש שמכת המגפה אצלם מתראה מתוך סימני מחלה של כלבים שוטים, רחמנא ליצלן: הפה רר ומטיל זוהמא, אפם עז ועברתם קשתה, והתאוה לנשוך תקפה מאד... ויש שהשכל אצלם משתטה ועולם הפוך יראה: הראש למטה והזנב למעלה, ימיר טוב ברע, אור בחושך ולבן בשחור! הנעלבים נראים לו עולבים, והעולבים נעלבים, יציבא בארעא וגיורא בשמי-שמיא.  ומדוה זה, שהביא הקדוש-ברוך-הוא עלינו בזמן ההוא, היה כעין דחיפה משונה בקרביו, דפיקה עצומה שדחפתנו הלאה הלאה בלא הפסק.  וכח הדוחה היה גדול כל כך, עד שדמיוננו שט למרחוק ועף כחץ מקשת, ולעבור את הים אך מלתא זוטרתא היתה בעינינו, כמשחל בניתא מחלבא.

בשעת ביאתנו להאכסניא, ועדיין אנו יגעים מטלטול הדרך, מיד הרגשנו בנפשנו קול דופק ודוחה אותנו: קומו ולכו, דודים, לכו עבדו והשתדלו בעסקכם!

– רבי מנדלי – פתח ליב המלמד – נקדים ונלך תיכף ומיד, ואל נאבד רגע אחד לבטלה!

לאן נלך, ולמי נלך? את זה ידעתי היטב בעצמי, ולא הייתי צריך לשאול.  משמעות הליכה זו היתה – להני דמן חבריא, שנצנצה בהם רוח היהדות, והבריות היו מספרות עליהם במקומנו אגדות משונות ונפלאות, שנפשם מתגעגעת ותכלה לצאת אל זרע היהודים: כרחם אב על בנים כן ירחמו עלינו, ושמם הגדול יעמד לנו בעת צרה.  והיה אם שמוע תשמע לקולם והלכת בדרך, אל מקום זה יסדו בשבילך – אשריך וטוב לך!... במסתרים נכספה נפשי לעלות ולראות ולהשתחוות לפניהם חיש מהרה. אף-על-פי-כן בגלוי הייתי מעקם פני ומסרב לרבי ליב בערמה, כאלו רוצה אני להחליץ עצמותי ולנוח מעט מדרכי.

– הבינני, רבי ליב – אמרתי אליו – שמא ידעת, מה החרדה הזאת? מה בכך, אם נמתין מעט ונלך לאחר שעה קלה?...הוי, אבינו שבשמים, מי יתן לי מרחץ ועל האצטבא העליונה הייתי מטופס ועולה, מתפרקד ושוכב על השדרא ומוליך ומביא חבילי-זרדין על עצמותי באהבה ובחדוה!

– עסק הוא ראשית חכמה, ובקשת פרנסה קודמת לכל דבר – הסביר לי ר' ליב בחלקת לשונו – המרחץ , תמיד אתה מוצא אותו מוכן לפניך. והענין הזה, שאינו תדיר, כיון שהגיע לידינו אל נחמיצנו, שמא יעבור זמנו, חלילה.  בבקשה ממך, אל תאמר לי: מה בכך . אני ליב, הנצב עמך בזה, הרי זה נתנסיתי בחיי כמה וכמה נסיונות ומהם למדתי: השוהה רגע אחד בין-הזמנים, הרי זה מברך ברוך דין אמת – והילד איננו! מלמד אחר בא וחטפו... האי שעתא בין-הזמנים היא אצלנו.  היום רבו המלמדים בנו, העתידים לחפור את הארץ בחוטמם, ומגמת פניהם קדימה – לנוח ולעמוד לגורלם על הקרקע לקץ הימין.  שומע אתה?... קום, רבי מנדלי, ונלכה!

אגרות היו לנו בשותפות מאת אברכים דברנים קבציאלים אל כמה אנשים  כשרים מפמליא המצוינת, והסכמתי לדעת רבי ליב לעלות אליהם בתחלה.

 

ב

הני האנשים הכשרים, שהיו לנו געגועים עליהם, נדמו לנו במחשבתנו לנשיאי-העדה וגדולי-הדור, שבני עירם בפניהם כננס בפני הענק, והם כמגדלים, העולים מבין בתי-חומר שפלים, וגבוהים כל כך, עד שכל מבקשם ימצאם כרגע, ואפילו תינוק מכיר בם ומראה עליהם באצבע.  ולפיכך קל להבין למי שיש מוח בקדקדו, כמה גדלה התמיה בעינינו כששאלנו את הראשון, גם את השני, גם את השלישי, גם כל ההולכים לנגדנו, איה מקום כבודו של פלוני ופלוני – ואין אחד מהם יודע ומשיב לנו כהוגן! ולא עוד אלא שאיזו מהם נתנו עיניהם בנו בלעג ובוז – ונתכרכמו פנינו מבושה.  באותה שעה נפלה פלאים ק"ק שיחור ונקלתה לעיני, במחילת כבודה .  עלובה העיר, שאינה יודעת גדוליה, וזה סימן לה שהיא עיר פרוצה ומגונה ואין בה מדעת ונמוסי העולם.  בין כך וכך ארכה לנו השעה בריצת רגלים, ונפשנו קצרה מרוב הטלטול בשוקים וברחובות, עד שראה הקדוש-ברוך-הוא בענינו והקרה לפנינו גואל, שנטפל לנו בטובו והגדול והביאנו לשלום עד פתח בית פלוני, האדון שהיינו מבקשים.

עוד בהשקפה ראשונה לא מצא חן בעיני לא הסימטא הצר והמטונף ולא הבית, שאפילו בין חורבות קבציאל היה למופת בצורתו המשונה, אף לא הסולם הצר והמעומד בקומה זקופה, שדרך בו עלינו מעלה לדירה אחת, בפנת הגג.  אף-על-פי-כן לא נפל לבי עלי ואמרתי: אי משום הא לא איריא! כמה עשירים מופלגים איכּא ביהודים, שממון קורח להם, ובדרכי חייהם הם מנוולים כחזירים, להבדיל, ועביט של שופכין ובית-הכסא סמוך לפתחם.  אבל כשנכנסתי לבית, מיד נפלו פני.  שם ראינו אברך חלש בן עשרים שנה ומעלה, דק-הבשר וגבה-הקומה, זקנו אינו מגודל ושערותיו מועטות ופניו חולנים, כפני זה שנתפטר מקרוב ויצא בשלום מכלל הקרואים לעבודת הצבא.

– כאן הוא משכּנוֹ- של רבי..? – שאלתי אני.

– משכּנוֹ של רבי.. כאן הוא? – שאל רבי ליב המלמד אף הוא, לרמז בזה, שהוא שותף, ואף הוא פועל ועוסק עמי בעבודה.

– כאן הוא – ענה האברך – מה יהודים מבקשים?

– מבקשים אנחנו לספּר בענין אחד עם אביך – אומר אני ראשונה וליב מלמד חוזר על דברי מלה במלה.

– אין לי אב.  אני בעצמי הוא זה, שאתם מבקשים – השיב האברך, מגחך בנעימה.

– אתה הוא בעצמך ובכבודך! – אמרתי אליו וחוטמי נתעקם עקימה משונה, שיש בה מעין יאוש.

– בעצמך! אתה הוא בכבודך ובעצמך!! – אומר רבי ליב כדברי ממש, אלא שהוא אומרם בהתלהבות משונה ובפנים מאירות, ומתוך רוב שמחה קפץ בראש ואמר:

– אגרת יש לנו למעלתו... הרי האגרת לפניך!

האברך לאחר הקריאה באגרת זו הפך פניו אלינו, נותן לנו שלום, מגיש לפנינו ספסל ואומר בפנים שוחקות:

– בבקשה מכם, יהודים חביבים, שבו לכם בזה.  כותבים לי באגרת זו בשבילכם, לאן אתם הולכים, ומה מחשבתכם.  טוב ויפה הדבר במאד מאד! הארץ ההיא, החרבה והשוממה, כאשה אלמנה, זה כמה שנים, יושבת וממתנת לבניה שבגולה, והיא תתן עתה קולה ותקרא להם אליה.  אשריכם, שאתם עולים ושבים לה ברוחכם הטובה,  יהודים שכמותכם, להם נאה ליטול שם גבורי הדור, גבורים – שבידם לפעול ולעשות גדולות לכבוד עמנו בית ישראל!

– בעוז ה' ובזרוע כחו.  לוֹ היכולת והיד החזקה, ולנו הכוונה הטובה – אומר רבי ליב המלמד שמח וטוב לב, ומסיים במקרא שכתוב: רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו – רוצים אנחנו ורוצים בנחלת הארץ.

– בכח ידו של הקדוש-ברוך-הוא ובממונם של אחינו בני ישראל – הוספתי נופך משלי על דברי רבי ליב המלמד, וברמז זה השמעתי על השקלים, הצריכים לגופא דעובדא.

– אל תדאגו, הכל שריר וקיים, ואתי שפיר, אם ירצה השם – אמר האברך וגחך מעט, כאדם שדבר סתר לו ואינו רשאי לגלותו – הנה לא ינום ולא יישן ישראל! רבים הם אנשי המעשה אתנו, ואנחנו נעבוד באמונה.

בהמשך הזמן שהיינו יושבים ומספרים בעסקנו, נכנסו ובאו אברכים בזה אחר זה, עד שנתקבצו למנין גדול. כלם חברים אהובים מחבריא אחת, ולהם לב אחד ודברים אחדים.  פניהם השוחקות ענו בם, שהם שבעי-רצון ונהנים בלבם הנאה משונה... האברכים הללו קבלו אותנו בשמחה ובחבה יתרה ונכנסו עמנו בדברים מעניני הישוב.  וכשנתלהב רוחם הרבו לדבּר גבוהה-גבוהה ונבּאו עתידות: עוד מעט תושע יהודה וישראל ישכון לבטח כבתחלה, קרבו הימים וישבו היהודים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, בעזרת השם.  הפליאו עצות., איך לאסוף כסף, זה בְּכֹה וזה בְּכֹה, בקשו חשבונות רבים ומצאו להם הון רב, תילי-תלים של זהב, ועצותיהם ופרשת הכסף שאמרו, הלא הן יצאו אחר כך מכלל דברים שבעל-פה לדברים שבכתב – המה המאמרים הנפלאים, הידועים לכל הקוראים בספרי-העתים בימים ההם, ואין לי צורך לפורטן כאן.

כחצות הלילה באנו לפונדקנו.  אני יושב בכובד-ראש ושותק וכנגד זה רבי ליב המלמד שמח ומכביר להג הרבה.  לבו נבקע כמעט מרוב נחת והנאה יתרה, שנהנה מכבודו ועצמו.  ערכּוֹ נתגדל בעיניו, כאלו באמת אחד הוא מגבורי ישראל בשעתו, וממלמד נעשה פתאם לרוזן ובעל-נכסים, על כן עצור במלין לא יוכל ויבטא בשפתיו, ככל אַות נפשו.

– כמה יעלה, הגידה נא, לפי דברי אברך פלוני, מספר היהודים אצלנו? – שאל אותי רבי ליב המלמד ונסתכל בפני, שקוע במחשבותיו. 

– איני זוכר מה הוא סח – השיבותי בשפה רפה ופהקתי – מה לך לדעת מספר ישראל? יוסיף ה' עליהם כהם אלף פעמים וידגו לרוב בקרב הארץ.

– כמדומה לי, כך וכך... כחמשה אלפי-אלפים עלו לו בחשבונו – אמר רבי ליב, משרבב שפתו העליונה, מקמט את מצחו ומעמיד עלי את עינו – ולדעתי מספרים עוד יותר מזה.  והן לוּ יהיה כדברוֹ: חמשה-ששה אלפי-אלפים, ואלמלי יתן כל אדם מישראל אפילו רק שקל אחד בשנה, הרי יעלה לסך ששה מיליונים, ובמשך חמשים שנה הרי לך שלש מאות מיליון.  ואם תצרף לזה עוד הרבית במשך הזמן הזה, תמצא לך כדי אלף מיליון! החשבון הזה הוא פשוט ונכון מאד.  הגע בעצמך, מי מאחינו בני ישראל לא יתן שקל אחד לדבר גדול זה? ואני בטוח בחסד הגבירים, שיתנו עוד מאה פעמים יותר.  ומה לך עוד, רבי מנדלי? – למה אתה שותק, פתח פיך ויאירו דבריך!

– דומה, שליל שמורים הוא הלילה הזה לך, שמורים למספר בני ישראל ולחשבונות, ואני עיף וחבלי שנה על עיני.  נשכבה , רבי ליב, ונישן.  למחר נשכים בבוקר ונצא לעבודתנו. 

– מה  אתה סובר, רבי מנדלי, האם נגמור בכי-טוב את עניננו מחר? – פנה אלי רבי ליב בשאלתו.  ואני לא השיבותיו דבר, נתעטפתי בכסותי על המטה ונרדמתי.

 

ג

ברור היה לרבי ליב המלמד, כשנעור משנתו למחר, שבאותו יום יגמור כאן את עסקנו, ולאחר שנים-שלושה ימים יעלה מזה שמח וטוב-לב ויבוא לשכון כבוד כאדון באחוזת נחלתו.  ובתור איש האדמה, כביכול, כלומר: אדון ובעל נכסים, השכים ונטל ברוח שוקטה את כליו, את הטלית-ותפלין, והלך לעבודה – זו תפלה, בבית–הכנסת, להתפלל בצבור ולתת ברכות והודאות להקדוש-ברוך-הוא, כמנהג ישראל, ואגב להתודע שם אודות אנשים ידועים, שהיה לנו צורך בהם לעניננו.  אבל אני, אל רחום יכפר עוני, לבי לא משך אותי לבית-הכנסת. והתרתי לעצמי להתפלל ביחידות ולקצר בתפלתי קצור מופלג, כדרכי תמיד.  ואחרי כן קיימתי ברחימוּ ובכונה גדולה אכילת פת-שחרית עם פירות ארץ, השכיחים בכרך שיחור, כגון חרובין ותאנים ותפוחי-זהב רקובים מעט ונמכרים שם בזול.  וכשהייתי סועד ומאריך בשלחני, הרי זה בא רבי ליב המלמד ויבשרני בשורה טובה, שהוא יודע עכשיו הכל על בוריו, מיהם האנשים שעלינו להקביל פניהם, ובאיזו דרכים אפשר להשיג חפצו.  קודם כל צריכים לראות את פני האדון הקרליני, הארי שבחבורה ומדברנא דאומתיה, תייר בחכמה ולבו לב עברי, הכל תלוי בו והכל נהיה בּדברוֹ.

– הרי תראה, רבי מנדלי, בסייעתא דשמיא נגמור את עסקנו עוד בעצם היום הזה.  אם אך יש ניצוץ היהדות בלב הקרליני הריני בטוח, שנמצא חן בעיניו, ודעתו תהא נוחה ממנו.  וכי מאי איכא למימר כלפי יהודים שכמותו? – כך אמר רבי ליב ובתוך דבּוּרו העביר ידו על זקנו ופאותיו ובדק את עצמו ומלבושיו מכל צד בעין בוחנת – כמדומה לי, שאין לפקפק כלום.  הכל נאה ויאה, כדבעי למהוי, ומה לנו עוד? אלא אני חושש זאת... שמא יהיו יהודינו הקבציאלים בין כך וכך... הגע בעצמך למה רמזתי.

– אתה חושש שמא יהיו זריזים ויקדמונו בין כך וכך – נכנסתי לתוך דברי רבי ליב.

– חוששני להם מדבר רע הרבה יותר מזה – השיב רבי ליב המלמד, מדבר כלשון בעלי-אומנותו ומנענע בראשו – שמא יבואו המלמדים הקבציאלים הללו – שומע אתה למי אני מתכוון... ובכדי לזכות בהתינוק, שהם מבקשים, יטילו זוהמא בחדרנו ויקעקעו לנו את המלמדות, כמנהגם, במדה פלונית מעין זו שידעת...

– נהירא לי – אמרתי לרבי ליב – שלמלשינות ודלטוריא אתה מרמז.  אמת כך היא  המדה, והיהודים הקבציאלים להוטים בה: אף-על-פי-כן למיחש עכשיו, שיהיו נוהגים מנהג ישן זה, תיכף בהתחלת הענין החדש, אין הדין נותן.  הרי פת-שחרית לפניך, בוא וסעוד עמי ותנוח דעתך.

רבי ליב נטל ידיו ואכל לתיאבון פירות ארץ-ישראל.  דעתו נתישבה עליו, ומתוך רוב עדון התחיל מספר בכל טוב העתיד לבוא, אם ירצה השם, במקום המנוחה והנחלה, ונהנה בלבבו הנאה משונה ומרובה.

תיכף אחר הסעודה קמנו ויצאנו בחפזון לצורך עניננו.  באחד הרחובות נזדמן לנו אוסם של תבואה, ובני-אדם עומדים וזורים שם חטים.  עמד רבי ליב וחפן מלוא ידו חטים ונסתכל בהן יפה יפה, כאדם שנוטל לדוגמא ומסתכל בה, כדי לשער כמה הוא שויה.  באותו רגע קפץ ובא יהודי ושאל את רבי ליב: – חטים אתה מבקש? לקנות חטים רצונך? הנה מקום אתי, שאפשר לקנות שם בזול.  אני סרסור.

רבי ליב נענע בראשו, וחוטמו נתעקם עקימה זו, שבה אתה שומע לאו.  ובאמת לא הרהר רבי ליב בלבבו לולא עלה על דעתו לקנות חטים.  ולמה חפן? משום שהיה חושב עצמו לאיש-האדמה, כביכול, ותבואה הרי היא מענינו, לפיכך כשנזדמן לו כרי של חטים, בדרך הלוכו לאחוזת-נחלתו, נתן עיניו בו, בשביל שיהא לו פתחון-פה לאחר זמן לומר: בחטים בקי אני, ברוך השם! הרבה חטים ראיתי בעולמי ואיני צריך בזה לתורת אחרים.

– אם אינך לוקח, שמא מוכר אתה – חזר הסרסור ושאל את רבי ליב, כשהוא מחזיקו בכנף בגדו – אמור מלה וענני.  חייך, שיש לי לוקח חטים באותה שעה.

רבי ליב עקר רגליו והלך לו, מתגאה בלבו, שהוחזק לסוחר, ולא השיב דבר.  אבל הסרסור לא זזה ידו ממנו והלך אחרינו, כפרה זו שהולכת אחרי העגל ורוצה להניקו, והוא באחד ואינו פוסק: אנא, דודי, הגידה נא! ומה איכפת לך אם תגיד? לכה, דודי, שאל את מי שתרצה בשוק התגרים והכל יאמרו לך שאני, חייקיל , עומד בדבורי, אומר ומקיים, לא כאותם סרסורים, שהם רמאים, בדאים וחבר גנבים כלם.  אני  בעצמי הייתי סוחר לשעבר.  אך בעוונותי איתרע מזלי ונעשיתי סרסור!... בבקשה ממך, רבי יהודי, הודיעני נא ואדע, וכי יש ברצונך למכור על ידי?

– המתן מעט ונעשה רצונך בעזרת השם – באתי אני להשיב להסרסור דבר, בכדי להפטר ממנו, מהפגע הזה.  ובתוך לבי הרהרתי כך: אם להחטים שלנו תמתין הרי תשב ותמתין ימים רבים – המתן מעט, רבי יהודי, ובאותה שעה אין לנו פנאי.  עסק אחד לנו, שאין להחמיצו, ואנחנו אצים לדרכנו. 

– אצים אתם! הגידו נא, לאן אתם הולכים, יהודים אהובים? – שאל הסרסור כמנהג יהודים, ועדיין לא עלתה במחשבתו להסתלק מאתנו.

מתחלה הייתי סבור לפטור את עצמי מתשובה על שאלתו שלא כהוגן; אבל מיד חזרתי בי ואמרתי בלבי, אדרבא, מוטב שאשיב לו כבקשתו, הואיל ואין אני ואין שותפי, רבי ליב, יודעים את הדרך לבית הקרליני, ואם כן – לך אתה עמנו ותוליכנו לשם, במחילת כבודך.  חכם אתה מאד, רבי חייקיל, ונפשך חמדה לדעת כל רז וסוד חברך, אבל מנדלי יחכם ממך הוא יקחך לעבד לו ואתה תשא טרחו ומשאו כבהמה.  – ולכוונה זו פתחתי את פי בשאלה ותשובה כאחת, מעקם חוטם ומקמט מצח, גם כן כדרך היהודים.

– ואם להאדון הקרליני נלך מה בכך? וכי רצונך לילך אף אתה בדרך אחת עמנו?

– הריני מוכן ומזומן בכל אברי! בבית הקרליני יש לי דריסת-הרגל וחשוב אני בעיניו מאד – אמר הסרסור בשמחה, ותוך כדי דבור קפץ בראש ורץ לפנינו, הופך פניו בכל רגע ומביט לאחוריו ורומז אלינו מרחוק בידו.

ולשבחו של הסרסור, בהמה זו שהזמין לי הקדוש ברוך-הוא, חייב אני לומר בפני כל העולם, שעבד אותי בכל כחו.  נשא את רגליו והוליך אותנו דרך שוקים ורחובות, עד שהביאנו בשלום למקום חפצנו.

– זה מקום משכנו של הקרליני! – אמר לנו רבי חייקיל בפני להבים, מקוצר רוח ומעבודה קשה, מקנח בכנף בגדו את הזעה מעל פניו.

– יישר כחך! – אמרתי לו – עכשיו נדע בעצמנו למצוא הפתח.

הסרסור נשאר משתומם על מקומו, מבטא בשפתיו ומורה באצבעותיו, ואני כחרש לא שמעתי מאומה ואקח את רבי ליב המלמד ועליתי עמו במעלות של אבני שיש.

מעשי נסים נעשו לנו במעלה ההיא.  רגלינו הרי הורתן ולידתן היו בקבציאל, והיוצר עשה אותן מתחלה בדפוס צורתן המיוחדת, להיות דשין ברקק ובאשפות של הקקי"ם, מושב היהודים, וכיון שנשתנו עליהן סדרי בראשית ועמדו על רצפת אבני שיש, מנוקה מכל זוהמא ומגוהצה, היו תוהות, מתנגפות ונכשלות בכל פסיעה ופסיעה, ואלמלא זכות אבות מסיעתן הרי היתה לנו עליה זו ירידה ונפילה עשר מעלות אחורנית, ונשברה מפרקתנו , חס ושלום.

הפרוזדור היה מלא אנשים, שהשכימו לפתחו של הקרליני בבקשותיהם, זה נכנס לחדרו וזה יוצא, וכלם ראשם מגולה.  השם יתברך יודע, כמה קשה היתה לנו הסרת הכובע מעל ראשנו, שהיה מכוסה כל הימים, לרבות הלילות, משעת יציאתנו מבטן לאויר העולם; אבל אנחנו היינו אנוסים על פי הדבּוּר – השמש שעמד בפתח לא התיר לנו את הכובע ואסר לנו גם הירמולקי! ובאותה שעה היינו כעומדים ערומים במרחץ, ועמידתו של רבי ליב המלמד היתה זרה ומשונה כל כך, עד שהפכתי את פני, שלא לראותו בשעת קלקלתו.  וכך היינו עומדים וממתינים ברתת וזיע, עד שהגיע שעתנו לבוא לפני-ולפנים לחדרו של הקרליני.  חלקתי כבוד לרבי ליב אצל הפתח ודחפתיו במרפקי, שילך בראש, ואני נכנסתי אחריו.

יש בריות, כשאתה רואה אותן פעם אחת, צורתן נרשמת על לוח לבך ומתקימת לעולמים, ולא עוד אלא שהיא שולטת בך ובהרגשותיך שלא מדעתם, ובשעה שאתה מחשב לעשות דבר-מה, זכרונם של אלו בא לפניך ואתה מתאמץ, כתלמיד בפני רבו, שתהא עבודתך שלמה ומתוקנה ביותר.  עד עתה קבוע בלבי תואר הקרליני בקומתו הבינונית, בטיבו וצביונו: עצבות חרישית שרויה על פניו המלובנים, ומתוכה יבּקע כשחר לפעמים שחוק נעים על שפתיו, בדבּרו עמך, ואתה מרגיש שעצבות זו, הנראה מתחלה כאחד מסימני הקפדנות ומדת-הדין, אינה אלא מדת חכמים והוגי דעות נשגבות: הוא מדבר מעט ומתבונן הרבה ועפעפיו יישירו נגדך.  העינים מספרות כבוד נפשו הטהורה, ומחשבות לבו מגיד מצחו המקומט, והשׂיבה אף היא הוד והדר תשוה עליו.

הקרליני קבל אותנו מעומד אצל שלחן מיוחד לכתיבה עם כל המכשירים והכלים הראיים לכך, וכנגדו יושב פלוני, עוסק בקריאת כתבים צבורים על השולחן לפניו, והוא כבן ארבעים, זקנו  מגודל, ומתוך רשמי פני וריסי עיניו נכּר, שבעל-דעה ואדם גדול הוא.  הקרליני נסתכל בנו ורמז לנו בעיניו להגיד לו מה בקשתנו.

– קבציאלים אנחנו, ולהקולוניות אנו הולכים – פתח רבי ליב, כורע ומשתחוה ומעקם פניו בדרך משונה, כדרך הנשים.

– ועד עתה מה היתה מלאכתך?

– מלמד הייתי כל ימי ועשיתי מלאכתי באמונה.

– וכי להיות מלמד בהקולוניות אתה מבקש? – אמר הקרליני וימדד בעין ימינו את רבי ליב מכף רגלו ועד קדקדו – הקולוניות עדיין במחשבה הן ועוד לא באו לעולם, ומלמדים הרי זה באים לזכּות אותן בחדריהם!...

– התורה קדמה לבריאת העולם, וכל שכן לבריאת הקולוניות – אמר פלוני בדרך היתול, מפסיק קריאתו וצופה ומביט עלי מרחוק ובודק אותי בעיניו.

– לא, אדוני    אמר רבי ליב והטעים תיבת "לא" בניגון השלשלת – לא להיות מלמד כונתי, אלא לעמוד על הקרקע בנחלת הארץ.

– חילך לאוריתא ומלמדות – השיב הקרליני וגחך מעט – קבציאל זאת מנוחתך, לפי דעתי.

– חייך, שאני מוכן  לתת נפשי על כבוד עמנו, החביב לי מאד, ולעשות כל מה שאפשר לי לטובת ישראל, אם אך יהיו מספיקין בידי לבוא למנוחתי בנחלת שדה וכרם.

הקרליני הציץ על רבי ליב בבוז, מעקם פניו ושותק שעה קלה, בשתיקה של אחר יאוש.  ואחר כך נתן עיניו בי וישאלני:

– ואתה מה אומנותך? הגם אתה מלמד?

– עברי אנכי – גמגמתי בלשוני, מבוהל ומבולבל מהבטת עיניהם של הקרליני ושל איש פלוני.  הרגשתי בעצמי, שמנהגי מנהג שוטה, והרכנתי ראשי וחוטמי מבושה וכלמה.  נוח היה לי שתפצה הארץ את פיה ותבלעני חיים באותה שעה.

– לא על זה אשאלך – השיב הקרליני – כל עצמותיך תאמרנה, שעברי אתה, אבל על מעשיך אני שואל אותך.

– שותפי הוא! – טרח רבי ליב בשבילי להשיב על שאלת הקרליני, ומתוך פניו היה נכּר, שמחזיק עצמו למעורב עם הבריות ולדבּרני יותר ממני – יהודי זה שותפי בהנחלה, שתעלה בגורלנו, ויש כתב-שותפות בינינו, מקוּים ומאושר בחתימת ידנו.

מעולם לא צערני אדם כמו רבי ליב בתשובתו זו.  נתבלבלתי עוד יותר ופני הזיעו טפין-טפין של זיעה קרה.  קיתון של שופכין אלמלי הפכו על פני באותה שעה, היה מוטב לי מדברי היתול ולעג, שהייתי סבור לשמעם.  ברוך המקום שלא באתי לידי בושה זו, כמו שהייתי מדמה לי.  הקרליני נאנח מעומקא דלבא ושאל אותנו בלשון רכה:

– ומה זה אתם מבקשים, רבותי?

– אתינו לחננך, שאתה, מרן דהקולוניות, תהא בסעדנו ותתן לנו מעות כדי צרכינו.  לגבי דידך הרי מילתא זוטרתא היא, ועמנו תעשה טובה גדולה – פתח רבי ליב בתחנונים וסיים בברכה, בסגנון " יקום פורקן ": מלכא דעלמא יפיש חייכון ויתן ארכא לשניכון, עד גמירא.

– אין בידי להושיע לעת-עתה, ואל שדי יתן לכם רחמים! – אמר הקרליני נאנח ומנענע בידו, לרמז שנפסקה השיחה בינינו והוא מבקש להפטר ממנו.

אבל רבי ליב לא השגיח בזה ולא זז מקומו.  ועד שהוא מכין עצמו לדבּר,  מקנח את חוטמו ופוצה פה, החזקתי בכנף בגדו ומשכתיו אל הפתח ויצאנו – אני בראש והוא אחרי.

בשעת חפּוּש הכובעים בפרוזדור והדלוּג  מזוית לזוית, נכנס לשם גם פלוני. כיון שראה אותי, בא אלי ואמר:

– כמדומני, שאני מכיר אותך, וכבר ראיתיך בכסלון או באחת העיירות הסמוכות לה, ואם איני טועה, הרי אתה מנדלי מוכר ספרים.

– כן הוא, לא טעית. ומי אתה . הודיעני.

– אני פלוני בן פלוני.  מאד ישמח לבי באורח הגון כמותך, וצר לי, שאיני יכול להרבות שיחה עמך, מרוב טרדותי באותה שעה, אבל אני מיחל, שעוד נתראה פנים ונשתעה יחדו, ועתה שלום!

הסרסור, כיון שראה אותנו יוצאים מבית הקרליני, חרד ובא לקראתנו בהכנעה, מחריש ובודק פרצוף פנינו, לדעת סתרינו ודרכנו, ומביט כעבד אל אדונו, כאלו הוא אומר: הנני, שלחני!... הסכמנו בלבנו בדעה אחת לעברו עליו בשתיקה; אבל גם הוא חכם והסכים בדעתו, אדרבא, להתדבק בנו בכל מאמצי כחו.  ולפיכך, כשראה אותנו מהלכים ושותקים ומסיחים דעתינו ממנו, רץ אחרינו והתחיל מדבר תחנונים:

– בבקשה מכם, יהודים חביבים! עשו סחורה על ידי ולא תפסידו, חס ושלום.  הריני אביון גדול ומטופל בבנים.  חנוני נא ותנו לי להרויח בעסקכם – וחי אחיכם עמכם!

ומתוך שהייתי שרוי בצער באותה שעה ובקשתי להפטר מהמנוול הזה, לחשתי לרבי ליב באזנו:

– הפגע הזה הרי בשבילך, מרי דחטין, הוא בא לנו.  תן לו תשובה ויסתלק מעלינו. 

– בכדי כל טרחתך, דודי – הפך רבי ליב פניו אל הסרסור ואמר לו – עכשיו אין כלום, בהן שלי! לשנה הבאה, אם ירצה השם, לשנה הבאה ב...

– לשנה הבאה, תפח רוחך, לא יהא לך גם כן כלום! – התחיל הסרסור מקלל ומגדף בכעס גדול, כשראה שהטרחה לבטלה ואין מועיל בנו, שהחטים אך חלום הוא, והיהודים, שחלם עליהם, מרימים פעמי רגליהם ונשמטים ובורחים.

 

ד

שיחתו של הקרליני העיבה את נפשי בענן של עצבות ומרטה מנוצות כנפי תקותי – ותש כוחן להגביה עוּף  כבתחילה.   רבי ליב המלמד עשה את שלו, כיהודי כשר, והלך לבית-הכנסת בלב שוקט ובוטח להתפלל ערבית בצבור.  ואני, יצרי השיאני לטייל בחוצות העיר, כדי להפיג את צערי.  שקוע במחשבות לבי הלכתי מהלך כמה שעות ולא הרגשתי.  עד שירד גשם ורמז לי, שהגיע זמני לחזור להאכסניא, וכבר כלתה רגל מן השוק.

כשנכנסתי לבית-מלוני, הרי זה היה רבי ליב מוטל על מטתו וישן תרדמת מרמוטה, וקפוטתו, המלוכלכת בטיט, היתה תלויה ומתיבשת אצל התנור.  מיד בכניסתי ישבתי סמוך להשלחן, דואג ומתעצב על עניני וכועס על עצמי.  רבי ליב שוכב פרקדן שקוע בתרדמה, משיב רוח ותוקע בחוטמו הארוך ומעוקם כשופר, ואני מסתכל בו לאור הנר הדולק לפני ומודד את כל אבריו בעיני.  גופו, כביכול, משול כחרס הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר; הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן, כעין התכלת, מתנפחין ובולטין.  הפנים אינם אלא חורבה: לסתות נופלות, עינים משוקעות, וחוטם ארוך בעל חטוטרת משתרבב ועולה מביניהן, ונראה כארובת-העשן בודדת על גג הבית, שנפלה בו דליקה, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדולדל – הוא הזקן הקצר, שהלבינו שערותיו.  הריני מסתכל בו בשחוק של בוז על שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה הזו, וכמה גדול כחו של הפועל הזה!... מה ראה זה, שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר, שאינו ראוי לו . אבל מיד ראיתי חובה זו לעצמי: ואתה, מנדלי, מה ראית לשטות זו . – היטב חרה לי והתחלתי מקנטר בלבי אותי בעצמי עם כל ישראל יחד בדברי נאצות: אן חכמתכם, אן סכלנותכם, בני ישראל? אך פזיזין אנו ומקדימים נעשה לנשמע בכל דבר, עד שלא חשבנו מתחלה בדעתנו, אם מוכשרים אנו לאותו הדבר, ושמא נקלקלו בידינו.  והלואי שהיתה הבהילות מטעם זה בלבד, שאין חשבון אצלנו קודם למעשינו, ואני חושש, שטעמו של דבר הוא עוד גרוע יותר; אדרבה, בזה שאנחנו מחזיקים בהולים ומבוהלים בכל ענין הבא לידינו, יש חשבון וכונה עמוקה.  לא גופה דעובדא עיקר, אלא טובת הנאה שיש בה לעצמנו, וכונתנו היא – הפרנסה.  וכי מה איכפת לי, שמעשי המבולבלים אינם רצויים לגופו של אותו הענין ויפסידו לו בעתיד, אם הם רצויים לעצמי באותה שעה.  אם יש מקום להכנס, או להתגנב בו, התגנב ודחוק עצמך ובוא!... כל זמן שהנשמה בקרב פרתך הרעבה, וטפה של חלב מצויה בדדיה – חטוף וחלוב.  ואם על ידי דחיקתך זו, שאתה נדחק ובא לתוך מקום פלוני, אפשר שיחרב כל הבנין – מה בכך, יחרב, גם לי גם לאחרים לא יהיה! איזו היא דרך ישרה משתי דרכים . כל שהיא נאותה לי, ואם לאו, אף-על-פי שהיא בפני עצמה ישרה, הרי אינה משובחה והדרך השניה שכנגדה טובה הימנה.  זה דרכנו כסל לנו מעולם, שאין אנו חובבים אלא לצורך עצמנו, ודברים בגו...

כך היו מיסרות אותי כליותי, וכך הייתי מקטרג וקורא תגר על עצמי, ורבי ליב המלמד מתנמנם, תוקע ומריע בחוטמו.  אחר כך התחיל גונח וגוהא ומתאנח מתוך שינה.  השיעול מטריד ומעכב נשימתו, כיחו וניעו מתגלגלים ומנסרים בגרונו, ולבו כחלילים יהמה.  מיד נתמלאתי עליו רחמים ואמרתי בחמת-רוחי: ווי ווי על העלוב הזה, שכל ימיו מכאובים וגם בלילה לא שכב לבו! אי שמים, הנה כי כן יחיה הגבר ויבלה שנותיו בעולמו הזה! נפש אחת, בת אבינו שבשמים, מתלבשת צורת אדם עם כל אבריו וחושיו, על מנת לחוש וליהנות מטוב ה' בארץ חיים, וכיולן שהיא יוצאת מבטן, מיד העולם נוטלה ואוסרה בעבותים ומטיל עליה גזרותיו וחומרותיו, שלא מדעתה, שיהא מנהגה כך וכך, כמה שכתוב, ואומרים לה: מעכשיו הרי יהודי את, ליבלי את, והיא מסתגפת ומצטערת ומדוכדכת ביסורים וכל מיני פורעניות, רעבה וצמאה, אבלה ושוממה, כמושה ונובלת, וגידולה כתפוח-אדמה זה, שגדל במרתף אפל ומעופש, שאין שברירי השמש בוקעים בו אלא דרך סדק כחודו של מחט.  והרי עתה לפניך מין בר-נש זה בדמותו ובצביונו – שס"ה גידין וגל של עצמות!... פניו החולנים, שאין בהם טפת דם כחרדל, נראים כאלו הם מבקשים רחמים ומספרים, בלא שום תרעומות, חס ושלום, את מכאוביו וצרותיו הרבות.  עצמותיו היבשות, כאלו מראות לכל העולם: הביטו וראו, מה היה לבן-אדם ולידי מה הוא בא! כל שיעול ושיעול, שהוא גונח מלבו, האור קינה וצעקה על ימי חייו המרים, שאינם אלא גסיסה אריכתא.  ובכן איך הבריות יכולות לבוא בטרוניא עם זה, שנפגע מהן, על שום שהוא מזיז עצמו ומתחבט לכאן ולכאן, אם הוא מבקש בזה להשקיט מעט מכאוביו . איזו חשבונות יכולים לבקש במעשיו של זה, שהוא גוסס ודעתו מטורפת? איך מזידים ומלעיגים למי שטובע ומבקש להצלתו משענת קנה רצוץ ואחיזה כל שהיא, כחוט-השערה? ואיך מתאכזרים ומלעיבים במי שהוא רעב, אם אינו מסיח דעתו מאוכל ועתיד הוא להיות גולה אפילו לקצות ארץ בשביל פת-לחם, שנדמה לו מרחוק? – אוי ואבוי לך, ליב מלמד! כל מה שאתה מבקש ומהרהר והוגה בו תמיד בעולמך, אינו אלא להאכיל בטנך אכילה כל שהיא, כדי שלא תמות ברעב.  אוי ואבוי לך, ואוי ואבוי לי ולכל קבציאלינו יחד!...

– אתה הוא, רבי מנדלי?! – אמר רבי ליב בפנים שׂוחקות, כשננער משנתו באותה שעה, שהייתי יושב ומצטער עליו, וגנוחי גנח מקרב לבו.

– למה אתה גונח כך – שאלתי את רבי ליב באהבה וברחמים רבים – וכי חולה אתה?

– חס ושלום! הריני גונח לי סתם... גניחה בעלמא... כדרכי... ואין בכך כלום.  מוטב שתספר לי מה חדש לך בעניננו.

– אין כלום – אמרתי בלשון קצרה ונאנקתי מכאב לב.

– אתה שרוי בצער, רבי מנדלי, ואני חלמא טבא חלמתי – אמר רבי ליב בשחוק נעים על שפתיו, לאחר שנאנק וגעה בגניחה ממושכה – בחלומי, והנה שדה וכרם נחמד לפני.  מטייל אני שם כאדון בשדה אחוזתו, ומשגיח להפועלים.  אני מזרזם: עבדו, עבדו ואל תתעצלו, במחילת כבודכם, אחי בני ישראל! והם משיבים ואומרים: תנוח דעתך אדוננו, אנו עובדים באמונה.  יהי רצון מלפניך, שתחוס על בריוּת גופך ולא תיגע אותו חלילה, אפילו בכריעה קלה; אנו עבדיך, ולשם כבודך אנו מוכנים לחרוש ולחפור את האדמה בכל כחנו, אפילו בחוטמנו, רק חזק והיה בריא והתפלל לה' בעדנו.  – מברך אני על פירות הארץ ואוכל חרובין, תאנים ותמרים ומשיב נפשי ברמונים וענבים ונותן מהם אל כיסי, בהמכנסים שלי.  – זה החלום שחלמתי, ומה טוב הוא ומה נעים!

– אם כן, השינה טובה לך... שכב, רבי ליב, ועוד תחלום חלומות יפים כאלה, אם יש לך נחת-רוח בהם – אמרתי באנחה ועליתי על מטתי.

כשעמדתי משנתי בבוקר הייתי כשכּור מקיץ מיינו, פניו זועפים, כועס ובז לכל דבר, ומקטרגו במדת-הדין.  רבי ליב המלמד השכים והלך לעבודתו – להתפלל בצבור, לשמוע שיחות הבריות ולהשתדל בעסקו.  והיה מזדרז כל כך, עד שלא השׂפיק להעביר הזוהמא מקפוטתו המלוכלכת, כאלו מציאה נראה לו שם ונתירא, שמא יבוא אחר ויזכה בה.  והיאך ניזון זה, אם כבר כלתה הפרוטה מכיסו? – שאלה זו אין לה מקום בכלל לגבי יהודי, שנשמתו אך בנס עומדת ומתקיימת בגופו.  הוא חי בעל-כרחו, בכח הדחיפה הזו, שבאה לו בשעת יציאתו מבטן לאויר-העולם: הוא חי באמונתו ובכח הבטחון – בעל-החלומות הלזה – ואשרי האיש שכּכה לו בעולמו.  אבל מה סופו של זה שכמותי, שמתפתה משׂכלוֹ ונמשך אחריו לדברי חקירה עמוקה? סופו – צער ויסורים קשים.  שתי דרכים לפני האדם: או, הוַי יהודי כדבעי, בטח בכל לבבך, ולך-לך בעינים עצומות אל אשר ישאך הרוח, בלא שום טענות ומענות – וחיה! או, אם תתחכם הרבה: דֵין הנייה לי והשׂכל מקרבוֹ, ודֵין לא הנייה לי ואינו על פי דרך הטבע – ברך אלהים ומוּת .  טענותיך הבל הן, אין שומע לך... אמונה סמויה ובטחון עומדים לו להיהודי הנעלב בשעת דחקו, כסם זה המפיל שנה על החולה, שלא ירגיש כשחותכין לו המכה באיזמל, ואם לאו הצער הרבה מאד וגדול הכאב מנשוא.  כמדומה, אין בכל העולם בריה אומללה יותר מיהודים מתחכמים.  הם מרגישם חטוטרת על גב חוטמם ומתביישים מפני עצמם, ושאלת מה הבריות אומרים עליהם –  היא היתוש, שמנקר במוחם תמיד. ידוה הלב לראות איך יוסי מכה את יוסי ומכריח את עצמו להיות כופר בו בעצמו, להתודע מול הגלות בצורה אחרת.  אמנם כן הוא, גורל ליב המלמד יפה מגורלם.  הוא בתומו הולך לו, כפוף ונכנע, ואינו מרגיש כלל, שבעל חטוטרת הוא, מקיים את היהדות הלכתה וסומך עצמו על נסים.

לבית-הכנסת מנדלי! – כך הייתי מסיח עם נפשי – לך לעבודת הבורא ובטח בכל לבך, ככל היהודים התמימים, ואל תתפלסף הרבה! מה לו ליהודי קבציאלי ולפלוסופיא? קבצן שמתפלסף הרי הוא מתחייב בנפשו.  ביציאתך הרי נהגת מנהג יהודי גמור, הרימות פעמי רגליך עם שאר הקבציאלים, בטוח בחסדו של השם יתברך, ולא הרהרת כלום, ועכשיו אתה מתקשה בדבר ומפקפק בו! וכל כך למה? בשביל שפלוני הציץ עליך בחרפה והיית בעיניו כטפש.  ומה בכך? היהודי אינו רשאי להקפיד על כבודו, ולמי שהוא נצרך הוא מרכין ראשו והולך וחוזר והולך ומבקש ותובע ומציק לו, עד שאי אפשר לפוטרו בלא כלום...  אם יאמר לך אדם, ראיתי יהודי עני ביישן והכל מסבירין לו פנים ונותנים לדידו ברצון – אל תאמין.  כלל גדול הוא, שאין אדם בעולם נותן אלא באונס, וקשה יציאת הפרוטה מן הכיס, כיציאת הנשמה מן הגוף, כשהיא יוצאת מכיסו של ישראל, קולה הולך מסוף העולם ועד סופו ובא כלפי מעלה ואינו פוסק, עד שנותנה מקבל עליה שכרו – לוית-חן וכבוד בהאי עלמא.  וכשהייתי חושב בזה נתקררה רוחי ואמרתי: הריני יהודי בענותנותו ובבטול כבודו ובבטחונו, אני מאמין, שהבורא יתברך-שמו לא יעזבני.

 

ה

ועם מדות היהודי שבלב קניתי לי אף המתנות הטובות שבפיו והרגליו.  כיון שהסכמתי בלבי לוותר על כבודי בשעת בקשת התועלת לעצמי, מיד נעשיתי דברני משונה ויצאני מופלג.  אי אפשר לי עוד לישב במקומי אפילו שעה קלה, ואני יוצא ושט כל היום מביתו של זה לביתו של זה, לא מהלך ופוסע פסיעה קטנה, אלא רץ בבהילות ובחפזון כהלכת גוברין יהודאין, בכל רמ"ח אברי, ופי כמעין הנובע, מדבר שלא מדעתי ומרבה שיחה על דברים נפלאים ממני.  ואלמלי היו השנים כתקונן והקבציאלים שרויים על מקומותם בבית-המדרש, מובטחני שהיו ממנין אותי שם למדברנא דאחורי-התנור, והייתי יושב ודורש לפניהם מעניני הפוליטיקה ותכסיסי-מלחמה.

בזמן ההוא היינו מסובין לפרקים בבית ועד של אותה החבורה, והיינו מספרים בעשית גנות ופרדסים ובנטיעת גפנים ומוציאים אותם במספר למניניהם, וכל אחד היה הולך לשיטתו ובא בחשבונו, ולא למראה עיניו היה שופט, עיניו לא ראו גפן מימיו, אלא בסברת שכלו החריף ובבינה יתרה שנתנה לאדם מישראל לדרוש במופלא ממנו, להוציא דבר מתוך דבר, שנברא לו בדמיונו, ולעייל פילא בקופא דמחטא.  ואני תנא דמסייע לכולם במשניות של סדר זרעים ושיטת הערוגה, שהייתי זוכרן מימי הילדות.  ובאותה שעה ראיתי בחוש דליכּא מידי בענין עבודת-האדמה דלא רמיזי באוריתא.

כך נמשכו לי הימים במסבת רעים אהובים ובבנין פלטרין על עמודי הבטחון והאמונה, עד שקפץ עלי רוגזו של היצר-הרע והתחיל מקעקע בירת היהדות ומקנטר אותי בדברים:

– ראה, עמידתך, מנדל, דל וריק, קיבתך תובעת מזונותיה ואתה מפרנסה בנחמות לעתיד-לבוא: היא טועמת לך בלחם ואתה מודה לה בהבטחות! מה מועיל לך בשיחות חבריך, שהם נאה דורשים, אם אינם עושים ואין יכולת בידם לעשות כלום בשבילך.  ומה יראתך-כסלתך, שהחזקת בה בימים האלו? היראה היא כתריס בפני הפורענות למי שהוא כסיל באמת ושוטה גמור, ואתה הרי אינך שוטה מטבע ברייתך, ויפה לך שעה אחת של הנאה מוחשית לעצמך ולבשרך מכל תענוגי הנשמה, ואת כל הגיוני-רוח תתן בעד גופך.  כל מנהגיך עכשיו אינם אלא ערמומיות, שאתה מרמה את עצמך בדברי הבאי והוללות, וזה עבירה חמורה, שאין עליה כפר, ואינה נאה לך, לישיש שכמותך.   לא דייך שאתה קבצן, מבקש אתה עוד להיות רמאי בזקנותך! – חזור בך!...

הרי אתם רואים, רבותי, כמה משונה היצר-הרע שלי, שמתנהג בחסידות ולשם האמת הוא מתכוון.  בישוב הדעת ובמוסר-השׂכּל בא עלי, ואני איני גבור לכבוש יצר-הרע כמותו.  אוי לי, נצחני יצרי, וכדונג מפני אש נמס בטחוני מפניו.  הרגשתי בצרות נפשי, ברוע עניני ובאבוד זמני לבטלה, ונתעצבתי בלבי.  ומתוך צער ויגון הייתי מקטני-אמנה ודרשתי הכל לגנאי.

פעם אחת הייתי יושב באכסניא שרוי בצער, וכשנשקפתי בעד החלון נזדעזעו אברי ממראה עיני.  רבי ליב המלמד, בן זוגי, מטייל בפרהסיא ברחובה של עיר עם מטרוניתא אחת לימינו, ולועז אחד, במלבוש נכרי ובקפּילו"ש, לשמאלו, והם מדושני עונג, מסיחים ומלהגים בהתלהבות משונה, והדברים שמחים! המטרוניתא, פניה פני להבים, דוחפתו מזה, והלועז דוחפו מזה, רבי ליב המלמד המהלך ברגש, שפתותיו רוחשות, מוליך ומניע אצבעו ודוחף את שניהם בשתי זרועותיו.  שולי קפוטתו מתבדרין ופורחין אילך ואילך , וזוג רגלים מלובשות תחתונים מפרכסות ונראות מבחוץ.  כאיש שדעתו מטורפת הייתי באותה שעה, תוהה ומשומם ואיני מבין מה המראה הזה לפני.  סבור הייתי, אפשר שחולם אני, וכיון שבדקתי את אברי גופי במשמוש היד, ראיתי שאין הדבר חלום, אלא ברור הוא כשמש בצהרים, שזהו ליב המלמד, הוא בכבודו ובעצמו, בכל חושיו ושס"ה גידיו.

רבונו של עולם, אמרתי בלבי, אפשר אמת הוא מה שהבריות אומרות, שפתחו של גיהנם בק"ק שיחור הוא, והשטן מרקד שם ומחטיא בני האדם.  אבל השטן, שפקח הוא, מה ראה לשטות זו, שיהא קופץ על נפש זו, כגון רבי ליב מלמד, ומטפל בה!

מלא רוגז ותרעומות עמדתי ממקומי והתחלתי מהלך ארוכות וקצרות בחדרי.  אחרי כן עליתי ונשתטחתי על מטתי, כדי שתתישב דעתי.

אחרי שעה קלה נכנס רבי ליב המלמד אל הבית דחוף ומבוהל, כיהודי זה שבא להקביל פני חברו ברגל.  פניו מבהיקים, עיניו מזהירות ומשוטטות, ונראה שלבו שמח ונהנה הנאה מרובה.  עשיתי בערמה, כאלו אני מתנמנם, ובתוך כך הייתי משגיח לו ולמעשיו.

רבי ליב בא ועמד סמוך למטתי, וכשראה שאני ישן נרתע לאחוריו והתחיל פוסע בחדר פסיעות קטנות על ראשי אצבעותיו.  אחר כך פשט את קפוטתו של חול ולבש זו של שבת, לאחר שבדק אותה יפה-יפה בעניו.  והיה ממשמש בפאותיו ובזקנו ומתקן ומישב על ראשו את הכובע, ומתגנב אגב ומביט תמונתו באספקלריא שעל גבי הכותל, ומתוך פניו השׂוחקות נכּר, שדעתו נוחה מעצמו – וטוב לו.  אפשר הוא, שרבי ליב המלמד מצא באותה שעה חן בעיני עצמו, ככל הנשים המכוערות, האומרות בלבן, בשעה שהן מתקשטות כנגד האספקלריא, שיפהפיות הן ואין דוגמתן בעולם; אבל, מודה אני על האמת, שבעיני לא מצא חן כל כך, ואדרבה קישוטו זה הי מנוולו, ואותו המאורע גרם, שאיקונין של יוסף היפה וקלסתר פניה של זליכה נראו לי בדמיוני.  וכשחזרתי ונסתכלתי בליב המלמד כמו שהוא, מלובש בגדי שבת, הכסיפו פני, ושתי הרגשות של כעס ושל שחוק היו משמשות בנפשי בערבוביא.  וכיון שבן-זוגי זה יצא, מיד ירדתי מעל מטתי ונתתי את קולי בשחוק מר.

פעמים הרבה הריני מרגיש בי, שבעצמי איני אלא שני מנדלים, כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן-זוגו בגויה אחת, והם משונים בדעותיהם, מנצחים ומקנטרים זה את זה תמיד; כשזה בוכה – שכנגדו שׂוחק, ומה שאחד משבּח – חברוֹ מגנה.  מנדלי אחד – שוטה, מאמין כפתי לכל דבר, וכשרואה בני-אדם מתנאים לפניו בדבורם ונמוסם, הוא אומר, שתוכם כברם.  כל שיחה נאה כלפי כבודו הוא מקבל כפשוטה בנחת-רוח, וסובר שהוא חביב ונחמד לבריות, ואוהביו הרבים מזומנים לעשות עמו בעת צרה טובות גדולות.  וכנגדו מנדלי השני – פקח הוא וערום כנחש, והוא מקטני-אמנה ויודע, שלא כל מה שנוצץ הוא זהב, ולא כל המראה טלפיו הוא כשר.

בזמן שתכפו הצרות ודחקה השעה בקבציאל היה מנדלי השוטה נוהג שררה ודן יחידי, כאחד מהגבאים בחדשו.  הוא נתן דעתו לענין הקולוניות ויצר לו בדמיונו חיים חדשים לעת שקנה, ככלות כחי: הוא קפץ ומכר את סוסי ומאס בעסק הספרים, נעשה שותף לרבי ליב המלמד והפליג עמו למדינת-הים, לבקש שם את מזלו, ולא היה מסופק אפילו רגע אחד, שבכח ידו של השם יתברך ובממונם של ישראל ימצא לו מנוחה נכונה.  אבל עכשיו, בק"ק שיחור, עלה לגדולה מנדלי הפקח והתחיל מטפח על פניו של מנדלי השוטה, לפרש לו בפרוטרוט כל פשעיו, והיה מכעיס ובא עליו בקושיותיו: יהודי רצוץ ותש-כח שכמותך, איך מלאו לבו להקנות לעצמו אפילו במחשבה דברים אלו, שאינם לפי כחו ולפי ימי חייו? וזקן אחרי בלותו, איך הוא מיליד עצמו וחוזר לימי נעוריו? לאן אתה הולך? למה אתה נושא נפשך, שוטה, לקופה של צדקה?... ולא עוד אלא שאתה מפסיד בזה לאחרים, שהם כדאים לצדקה זו והגונים לכך יותר ממך? עצל, למה תשב בבטלה, ומה לך פה בהאכסניא?

כל זמן שטענותיו היו מעין אלו, היה השוטה שלי שומען ומרכין ראשו, ואינו משיב דבר אלא לפעמים מפני הכבוד:  אבל כיון שזה היה מטיל ספק אף ביהדותו ומוכיח לו בראיות, שאף בענין זה שוטה הוא, גם יראתו ואהבתו, גם תמימותו וכל צדקתו אינן כלום אלא הזיה ורמאות, ואינו מתכוון בהן לשם שמים אלא למתנת שכר וטובת הנאה – מיד נתמלא השוטה שלי חמה והתחיל מתרעם בקולי-קולות: הגם לפני-ולפנים בדתי אתה בוקע ונכנס, להסתכל בחדרי-בטן-וקרב אתה מבקש, לגלות סוד ולקטרג, שחולין היא חבּת הקודש, והאהבה אך בדבר תלויה – לא, אדוני, לא אתן לך רשות לעשות מעשים כאלה!

ויתרוצצו שני המנדלים בקרבי, והיו מקרקרים ומנקרים ומסרטים זה את זה כתרנגולים, וקולם הולך ומזעזע את מוחי.  נחפזתי וירדתי לשוק כדי להשתיקם, אבל הם לא עמדו מזעפם והיו מכעיסים ובאים עד שעשוני חמר-גמל, זה מושך אותי לכאן וזה לכאן ואיני יודע אנה מפניהם אברח.  השוטה שלי טורדני וקורא: כלך אצל פמליא של חבריך, לאותם יהודים מרודים ויוצאי חפזון שכמותך, ובחברתם תמצא מנוחה לנפשך העגומה; אבל הפקח מוחה בי ומנהם כארי: שוטה שבעולם! לאן אתה עולה? ומה תעשה התם?... איזו מנוחה יש למצוא בין הני הנמושיות, דווּיים וסחופים, שדעתם מטורפת עליהם?...

בין כך וכך כרכרתי כמה וכמה כרכורים בשוק, הרגלים רצוא ושוב – ואני איני מרגיש מפני הטירוף.

– רבי מנדלי – השמיע לאזני את שמי איש אחד, שבא כנגדי ונתקל בי בשעת פגישתנו כל כך, עד שנתמעכו צלעותינו.  עמדתי ונסתכלתי בפניו והכרתי בו את פלוני, שראיתיו אצל הקרליני.

– להיכן, רבי מנדלי, אתה רץ כל כך בנשימה אחת . – שאלני האיש בתמיה והחזיקני בכנף בגדי.

– ריצת רגלים זו הליכה היא – גמגמתי בלשוני – היהודי זריז הוא, חי ונושא את עצמו... הלב הוגה, הכליות יועצות, המחשבות מקשקשות, העורקים מזדעזעים, המוח דוחק והרגלים רצות...

– אבל היהודי הרי הוא גם אדם – השיב פלוני בשחוק של חבה ואדם ראוי לו שיהא מתון ולידע, שעת לכל חפץ ולכּל זמן.

– לכּל ולא לישראל – אמרתי במרירות ובמנוד ראש – היהודי, כמו שהוא בחייו ומנהגיו, אינו מעולם בעתו ובזמנו: אוכל ושותה לא בזמנו, פורע חובותיו ובא בבקשותיו ומפשפש ומחשב במעשיו לאחר זמן, ונושא אשה ומוליד בנים ומזקין ומת קודם זמנו... וזה ספר תולדות ישראל כלו, מתחלתו ועד סופו, אינו אלא ספור של נגעים ופגעים, שאירעו לבני ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל זה בלבד שהיו בעולם קודם זמנם. ופוק חזי כמה שוטים איכּא אצלנו, שמבקשים להחזיר גלגל הזמן אחורנית ולהעמיד על מכונם דברים, שכבור עבר זמנם.  וכל זה לא אמרתי אלא להתודות לפניך, שנכנס בי רוח שטות ונכשלתי בדבר לעת זקנתי, ככלות כחי ועבר זמני.

– יודע אני למה אתה מרמז, ועד היכן עקיצתך ברמז זה מגעת... אתה נושך בעצמך ובשרך ואחרים מרגישים.  ולי יש תשובה על כמה מדבריך, אלא בשביל שאני רואה אותך מצטער ותוהה אין רצוני לקפחך בדברים – אמר פלוני והציץ עלי ברחמים.  אף אני העמדתי עליו פנים והכרתי בו, שהוא בעל שתי רשויות כמותי, ושני פלונים בקרבו.

שעה קלה עמדנו מסתכלים זה בפני זה ושותקים.  הפקח שלי משתעשע עם הפקח שלו, והשוטה שבי מתלחש עם השוטה שלו, ובשעת רצון זו הרגשנו, שאני והוא דעותינו שוות, והמחלוקת בינינו אי אפשר, אלא אלמלי נתבלבלו הזוגות והשוטה של האחד היה מדיין עם הפקח של חברו, ממש כמחלוקת זו שבין שני מנדלים או בין שני פלונים משונים, בגופו ובעצמו של כל אחד מאתנו.

פלוני הפסיק השתיקה ראשונה ופתח ואמר:

– רבי מנדלי, זכרונך בא לפני כמה פעמים והמלצתי עליך לפני הקרליני, עד שנתאוה להכירך, ומרוב טרדותי  לא הספיקה לי השעה לראותך, ונשתקע הדבר.  עכשיו הפגישה הזו שנתפגשנו יחד, היא לטובה.  עוד היום אשוב ואזכירך לפני הקרליני בבקשה, שיקבע לך שעת הראיון.  והוי בטוח, שתגיע לך ידיעה בזמנה ולא אחמיצנה, אף-על-פי שיהודי גמור אני.  ועתה הנני הולך לעבודתי, ולך שלום!

ועד שלא הספקתי להשיב דבר פרח איש פלוני, ואני נשארתי לבדי על מקומי, והייתי בעיני כהאי איש חסיד, שפָּץ לו המבשר: היום תתעשר.

 

ו

בלילה ההוא נדדה שנתי, וכתות-כתות של הרהורים וחזיונות היו עולות  ומרקדות בראשי כזבובים, מתכנשים ובאים לריחו של דבש, שהיה נודף מהבשורה הטובה והמתוקה, שהקרליני מתאוה להכירני.  והיו טועמות בה מיני טעמים הרבה, כל אחת מה שהיא רוצה.  השוטה שלי נתעלה והתחיל דורש עליה תלי-תלים של סברות ומתנבא עתידות טובים, ישועות ונחמות.  כך עבר עלי חצי הלילה, ואני יחידי, אין רבי ליב עמי בבית, ומפני הטירוד ברוב מחשבותי לא הייתי מתקשה בזה והסחתי דעתי ממנו.

כשהשכמתי בבוקר ולא מצאתי את רבי ליב היה קשה לי מאד, רבי ליב היכן הוא? אם תמצי לומר, שבא אמש כשנתנמנמתי, ובהשכמת-הבוקר הלך לו להתפלל, ולא ידעתי בשכבו ובקומו, אם כן הלא היה נוטל את טלית-ותפיליו, והם – הרי מונחים כאן בארון לנגד עיני! על כרחך אתה אומר, שלא היה לן הלילה בביתו, וזה הרי מקרה לא טהור ומגונה מאד!

ובאמת, הטיול הזה, שרבי ליב המלמד היה מטייל אמש בשוק עם אחת המטרונות, אינו אומר אלא דרשני... גם מה שהיה מתקשט אמש וממשמש בפאותיו ומתקן מלבושו אינו כפשוטו.

ועד שאני משתומם ומבקש פתרונים, נגלה עלי המשרת של האכסניא בפתח הבית ושאלני: "היכן הוא היהודי שלכם, בן-זוגכם? בתולה אחת מבקשתו וממתנת לו".  וכיון ששמע מפי, שאין בן-זוגי בביתו, גחך והלך לו.

ע' פנים של חוצפא ומדות-משרת היו להגיחוך הזה ונראה כאילו הוא אומר: " אני יודע את יצרכם, יהודים כשרים, אם שאתם מאפילים עליו בטלית-קטנכם!" וכדי בזיון כלפי כבודי, וגדול הקצף, שהייתי קוצף על ר' ליב באותה שעה.  ולהוסיף חמה על חמתי נראתה לעיני קפוטת-החול של רבי ליב המלמד תלויה על הכותל, ודומה שהיא עצובה, חמרמרו שוליה מחומר וטיט, כשולי שמלת אשה בערבי-שבתות.  אוי לה, שנים הרבה היתה משמשת לבעלה באמונה, כל ימות-החול דבקה לעצמו ולעורו ולא זזה ממנו עד שנעשית סמרטוט, ועכשיו המירה באחרת ונשארה עגונה שוממה! כיסה קרוע ומדולדל, ופיסת נייר , שאינו קולטה, מבצבצת ויוצאת מתוכו ברוּבּה.  ידי הולכת שלא מדעתי ונוטלת אותו הנייר – ולפני כתוב הדר, שחור על גבי לבן, בלשון זו: " בוא בנשף בערב יום זה , ברחוב פלוני, בבית פלוני ובחדר פלוני".  קראתי ונשתוממתי! הידעתם, רבותי, פירוש המלות האלו?...

מעשה נסים היה, שבו ביום הייתי טרוד בכתיבת אגרות לביתי ולשאר מקומות, והועיל לי מעט הדבר הזה, שלא יבהלוני רעיוני, והרהורים רעים לא יתגרו בי כל כך.  רוח עצבות היתה שוֹרה באותן האגרות וריח של מרה שחורה וקינות לתשעה-באב היה נודף מהן.  הייתי מקונן "איכה", הוי הוי על כל העולם! אין אמת ואין אמונה ואין יראת-שמים בארץ והכל כוזב – ואף זקן ופאות וציצית במשמע.  אבל אחר כך היה לבי נוקפני ואומר: "כל הכפירה הזו במדות טובות של בני-אדם מי גרם לך? – רבי ליב המלמד! וכי לא שוטה אתה אם עץ רקבון זה וקיסם דק כמותו הגדיל בך המדורה ואתה לוהט וממטיר פחים אש וגפרית על כל העולם! –אוי לך ואוי להן להבריות, שמעמידות שיטותיהן בהנהגת העולם על הרגשות חולפות., בשעה שהנפש מתפעלת מהן, וחותכות את הדין בעידנא דריתחא.  דרשן פלוני אשתו מצירתו, והוא בא ומאיים את כל שומעיו בשבעה מדורות של גיהנם; וחכם פלוני זבוב ישב לו על חוטמו ועוקצו, בשעה שכותב ספרו, והוא שופך חמתו על כל מעשה בראשית ואמר הכל הבל"...

נתחרטתי על שטותי והתחלתי מחרף ומגדף את השוטה שלי על קלות-דעתו, שהוא נוח להתלהב ולהתרגש גם בגירוי קל, וכל דבר כשם שבולעו בלי טעם ובחינה כך חוזר ופולטו, ובולע ומקיא, וחוטא – ובעל-תשובה הוא כל ימיו.  וכך הייתי מונה שטותיו אחת לאחת ומאריך בתוכחות ודברי –כבושין, עד שבא רבי ליב המלמד, מקושט בקפוטה של שבת וזיו-איקונין שלו משונה, כמראה מחותן.

– בואך לשלום מחותן נכבד! – הקבלתי פניו בכעס ובלגלוג ביחד – וכי יום תמים מרבין בשמחה ומרקדין לפני הכלה?

– מאי סלקא אדעתך? – השיב רבי ליב והעמיד עלי פניו.

– הגד נא לי, רבי ליב, ולא תכחד ממני, וכי נתת לזוגתך גט על תנאי קודם  שהלכת לכאן?

רבי ליב עומד כגולם, זוקף חוטמו וזקנו בתמיה ואני הולך ומפרש לו דברי בלשון ערומים:

– הלא כך נוהגים יהודים לכתוב גט-תנאי לנשיהם, כשהם הולכים לשיחור, עיר פרוצה זו, מחששא לחטא ומכשול עון... כי אדם אין צדיק בארץ שיעמוד בנסיון... היכן היית לן באותו הלילה?

– אצל אחד מאנשי שלומי, שהולך ומבקש לו נחלה כמותנו.  מספרים היינו כל אותו הלילה, עד שחטפתנו השינה.

– ולמה כל הקישוט הזה לך, להתנאות  בבגדי שבת?

– המתין נא לי, רבי מנדלי, המתין לי מעט, ויתורץ לך הכל, בעזרת השם – השיב רבי ליב בפנים שוחקות, כשהוא פושט את קפוטתו ועומד לפני בטלית-קטנו.

– הנך יפה, רבי ליב, הדור בלבושך, אל נא תשלט בך עינא בישא! בנות מציצות עליך, בן פורת, מן החרכים, ורצות אחריך בשוק.  עוד היום, רבי ליב, באה מטרונה אחת והיתה מבקשת לראות פניך.

– היא באה, אתה אומר... באה ושאלה עלי!... עתה, רבי מנדלי, אתה אמור לי מזל-טוב! – נתלהב רבי ליב והתחיל מדבר מתוך רוב שמחה וחדוה בלשון עברית משונה – אתה שמעת? אני אומר בלי ליצנות.  באמת, רבי מנדלי, מגיע לי מזל-טוב.

– מה אתה סח! – אמרתי לו לאחר שנסתכלתי בפניו, מחריש ומשתאה ואומר בלבי, שבודאי יצא מדעתו – והלשון הזו מהו . רבי ליב, דבּר עמי יהודית, כמו שהיינו מדברים איש עם אחיו עד עכשיו!...

אבל רבי ליב כחרש אינו שומע, מפטפט ומלהג בלשון זרה, שאינה לא לשון קודש ולא אשדודית, והדבּוּר קשה לו ואינו שגור בפיו, עד שנחנק בכל מלה, שהיתה כעצם בגרונו ואני עומד ומוציא מתוך פיו.  באותה שעה היה רבי ליב דומה לאשה, שיושבת על המשבר ומתקשה לילד, ואני כמילדת, שמתעוררת ברחמים להוציא הילד בתחבולותיה.  ובחמלת ה' עלינו הוציא מצרה נפשנו – ואָתא המשרת ומסר ליד רבי ליב פתקא.

כיון שקרא רבי ליב את הכתב היו פניו מבהיקין.  נזדרז ולבש שוב בגדי שבת ויצא בבהילות מן הבית. 

– הבתולה, שבאה היום בבוקר, היא נתנה לי הכתב הזה בשביל היהודי שלכם... וגם בשבילכם יש לי כתב בידי – אמר המשרת ומסר לי מכתב בשחוק של חצוף ועז-פנים.

המכתב נשלח לי מאת פלוני, ובו נקראתי לבוא אל הקרליני היום בין השמשות.

 

ז

לקיים מה שנאמר, שהשוטים דרשנים הם, היה השוטה שלי עורך דרשה ארוכה בדרך מהלכי להקרליני ומשימה בפי לאמרה לפניו.  ובה היה מרומם את הקרליני עד מרום, בדברי תהלות ותשבחות, ומשפיל את עצמו עד לעפר בהכנעה יתירה, כדרך היהודי בשעה שהוא מצטרך לידי מתנת חברו; אבל כיון שנכנסתי לחדרו של הקרליני סטר הפקח את השוטה ושכח את דרשתו ונשתתק.

הקרליני היה יושב וקורא בספר לאור העששית, שהיתה דולקת לפניו על השלחן, וצבורות-צבורות של ספרים ושל קונטרסים וניירות  מימינו ומשמאלו.  וכיון שהרגיש בי, נתן לי שלום וזימן אותי בסבר פנים יפות לישב על כסא כנגדו ופתח ואמר:

– בשביל ששמעתי מספרים עליך, רבי מנדלי, שאתה יודע את רוח בני ישראל, ודרכי חייהם גלויים לפניך, נתאַויתי להשׂיח עמך על ענינם, והשעה צריכה לכך.  היהודים, כמו שידעת , היו היום לשיחה בפי הבריות, והכל עוסקים בהם, הללו מחייבים והללו מזכים, והריני מתודה לפניך, שאני איני יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, החביבה לי, ואני מוצא בה פעמים הרבה דברים, שהם סותרים זה את זה.

– בהא אני מודה לך – נכנסתי לתוך דברי הקרליני – היהודי כולו אינו אלא "ורמינהו", דבר והפּוּכו בנושא אחד: פקח ושוטה הוא; מבקש חשבונות ופשוטו של דבר כסוחר, ובעל הזיה הוא כילד; מתלהב כאש להבה וקר כשלג; מאמין ואפיקורוס; למוד הוא ועם-הארץ; ענו וגס-רוח; ביישן ועז-פנים; תקיף הוא ועבד נכנע; אינו שומע לחכמים גדולים ונשמע אף לקטנים; הוא רך וקשה; עז כנמר וחרד כארנבת; רחמן ואכזרי; ותרן וקמצן; מתקשט ומתנוול; ועוד הפכים הרבה כיוצא באלו.  והריני מוכן להרצות אותם לפניך.

– יהי רצון מלפניך, רבי מנדלי – אמר הקרליני בשחוק קל – שתעצור במבול של הפכים, ואל תטביעני בתהום רבה זו שבפיך.  גם אלה  שהבאת יש בהם, אם יתפרשו כל צרכם, כדי לכתוב ספר גדול... ולי ישׂפיקו אך קצת מהם לצורך עניני, שאני עוסק בו עתה.  שמע נא, רבי מנדלי.

– ידבר אדוני.  שומע אני ושומע.

– מתבונן הייתי – אמר הקרליני – מתבונן לעמידתם של ישראל שבגולה וראיתי שאין הצרות מתרגשות ובאות עליהם אלא בשביל שהם לזעוה לכל ממלכות הארץ, כאותן הנשמות דאזלין ערטילאין ותועות בעולם.  הלאומיות שלהם אך רוח ולא בשר ועצם, כאומה חיה, שגופה ממלא מקום מיוחד בחלל העולם ואבריה מגינים עליה ועומדים לה בפני הפגעים והפורעניות; ואויה לה לבריה מדולדלת, שאין  עזרתה בה בעצמה אלא בידי אחרים; ולפיכך אין תקנה לאחינו, שיהיו מתקיימים בתור עם בעולם, אלא אם כן שתהא הלאומיות הרוחנית מתעצמת אצלם בפועל, בדמות-דיוקנה הראויה, ותהא לה תפיסה במקום, ככל דבר שיש בו ממש.  ועל פי שיטתי זו היה ישוב היהודים בהקולוניות מתקבל על לבי, וכמה מחובבי עמנו מתחזקים עמי על זה.  תחלת מעשינו בדבר החדש הזה היתה בגזרה שוה: ומה אדם פרטי אינו נולד בקומתו ובצביונו בבת-אחת, אלא גופו הולך ומתחזק על ידי ספוק צרכיו וחנוך מעולה וגדל מעט מעט, מיום ליום ומשנה לשנה, עד שהוא נגמר ועומד על פרקו, כך גידול האומה כולה אינו נעשה אלא ברוב הימים, על ידי החנוך הראוי בפשרון-המעשה ועל ידי ספוק המחסורים הנאותים.  והואיל והיהודים בחזקת בעלי דעה הם, ותרנים ונדיבים ומרחמים איש על אחיו, אמרנו: בכח המדות האלו נעשה ונצליח, המתחילים בדבר הישוב יהיו מבני-הנעורים, אמיצי כח ומוכשרים לעבודה, וכל אחיהם הנשארים יחזקו בידיהם ברצון, איש כפי יכלתו, והיה כשישרש יעקב בראשיתו, יציץ ופרח אחר כך לעתיד-לבוא.  אבל כיון שיצאה השמועה על דבר הישוב קפצו אחינו ונהגו לא בישוב-הדעת: זקנים ירדו מעל התנור וישישים קמו עמדו, החייט הניח את מחטו והסנדלר סדנו ומרצעו, עזב המלמד את חדרו והבטלן בית-מדרשו, וכלם רצים בבהלה ומבקשים להם נחלת שדה וכרם!...

את דבריו האחרונים אמר הקרליני ברגש ובנשימה אחת, עד שנתקצר רוחו ונשתתק, ולי היה קשה מוסר-כלמתי זה ממאה מלקות.  כבודי נכוה בגחלתו ונאנסתי לכלוא כאבי וכעסי בלבי, כבשתי פני בקרקע ונשתתקתי אף אני.

– ומשבאו לארץ ההיא – חזר הקרליני לדברי שׂיחתו – הרגיזו אותה בדברי ריבות ובמהומות של שנאה וקנאה ושל תחרות וסרסרות וכל דרכי התגרים – וכדי בזיון וקצף. אף תרומת הכסף מאת העם אינה במדה מרובה, כמו שהיינו סבורים מתחלה.  הרחמנים, מדת הרחמים אצלם שותקת, ואינם מרחמים ונותנים אלא באונס, כשהם נתבעים, והנדיבים אצלנו, ותרנים הם בעצות ובדעות, באנחות ובנדבות-פה – וקמצנים בממונם, וחביבה להם הפרוטה יותר מכל היהדות והלאומיות ביחד... חברים כל ישראל וערבים זה לזה רק בעניני העולם-הבא, ובעניני העולם-הזה רחוקים הם איש מחברו, ואדם קרוב לעצמו.  נהירנא, שבמדת אהבת-עצמו – ישראל גוי אחד בארץ.

כאן מצא כבודי המחולל מקום לגבות את חובו מהקרליני, וכמקנא לכבוד ישראל באתי לקפחו בדברים הללו:

– דבר גדול אמרת, אדוני! אלא מה שאתה מחשב לישראל למדה רעה, אלוהים חשבה לטובה, להחיותם בה עד היום הזה.  אלמלי וותר על כל אדם מישראל על אהבת-עצמו ונשתתפו יחד לתועלת כל האומה, להגין עליה בפני המזיקין, כבר אבדו מן העולם כשאר הגוים, שבטלו את הפרט מפני הכלל ותועלת היחיד מפני תועלת הרבים, ובאו להלחם על עניני העולם-הזה להיות מנצחים או מנוצחים, ונשמדו מפני אויביהם החזקים מהם.  כל יהודי "עם קטן" הוא בפני עצמו.  כשאתה לוחץ את האחד אין השני חושש, ובשעה שזה נתון בצרה ונרדף על צוארו, חברו – אם חסיד הוא, נאנח עליו ואומר: "ברוך הטוב והמיטיב שלא פגעה בי הצרה הזו", והולך ומתחבא כמעט רגע עד יעבר זעם; ואם עשיר הוא – מתעלם מאחיו העלוב ומתברך בלבבו: "שלום יהיה לי, ונגע לא יקרב באהלי".  – הנח להם לישראל, הנח להם ואל תבוא במשפט עמהם על המדה הזו.  מוטב שיהיו מודים במדת אהבת-עצמם ויתקיימו בארץ, ואל יהיו כופרים בה ויעקרו בבת-אחת מן העולם.

– מדבריך נכּר, שחריף אתה ותוכל לטהר את השרץ בק"ן טעמים – אמר הקרליני, מניע ראשו בשחוק נעים – אפשר, שקצת אמת יש בדבריך, אף-על-פי שלכאורה הם נראים תמוהים ואין הדעת סובלתם; אבל, איך שיהיה הדבר, לגופה דעובדא שעסקינן בו, אותה המדה מפסדת הפסד מרובה.  אנחנו בונים והיא סותרת , תחת אבן שתיה וגזית היא נותנת לבנים מנופצות וחומר רעוע, לא יצלח למלאכה.

– רבי מנדלי! – הרים מעט את קולו ואמר לאחר שהציץ עלי ושתק שעה קלה – לא נכבוש את האמת בתוך לבנו, ונדבר דברים ברורים.  שמעתי, שכל ימיך עד זקנה ושׂיבה היית עוסק בספרים ומחזיר על כל העיירות בתחום-מושבם ולמה הנחת עסקך זה בשעה זו, שאנו צריכים לאדם שכמותך, ולשונך וכתביך היו מועילים הרבה לתקנת אומתנו? העבודה הזו, שהתחלנו עכשיו, צריכה שנכוון לה כחותינו כלם, כחות הגוף וכחות הנפש ביחד; היא צריכה לעבודת פועלים מוכשרים, זריזים ומזורזים בכח ידיהם, ולעבודת סופרים אנשי לבב ובעלי דעה, שכּוחם בפיהם ובקולמוסם, לטהר הלבבות מן הזוהמא, שנתדבקה בהם בימי צרה, לתקן הנהגות העדה, שנתקלקלו בידי המנהיגים הפראים והאפוטרופסים המשונים והגבאים אביר-הלב והעוסקים בצרכי צבור הטפשים וגסי-הרוח.

– אדוני! – קראתי בשבר-רוח – הגם בקהלה גדולה כעיר שיחור הפשפשים הללו מצויים? ואני אמרתי, שהם מכת העיירות הקטנות בתחום-מושבם הצר והמעופש של אביוני עם.

– וי, וי, רבי מנדלי! – קרא הקרליני בנפש מרה – פשפשי היהודים האלה הם מכת מדינה ושכיחים גם אצלנו.  במקומי כמעט אין חברה ואין בית מבתי החסד, שאין שם הנגע הזה.  הם אכלו את יעקב ואת נוהו השמו.  מנהגי אפוטרופסינו מעידים, שעד עתה לא איכשר דרא לעמוד ברשות עצמו, הוא זקוק להנהגה מחוץ, על ידי אחרים.  ולפיכך, ראשית מלאכתנו עכשיו צריכה להיות הישרת ההנהגה בתוך עדתנו, שענינינו יהיו נהוגים כשורה,  בחשבון ובדעת, ולא נתּן בכיס עינינו אלא בכשרון הלב.

– אשרי המאמין! – אמרתי באנחה ובמנוד-ראש – לכל נגעים ראיתי תרופה: רטיה לצרעת ולספחת, סם-פרסי לשרצים ולעכברים, בגד שיאכלנו עש יחבט במקל, ואין עצה ותחבולה לנגד פשפשינו.

– שפך עליהם דיוֹך! – אמר הקרליני, עומד מעט ממקומו – הראם את קולמוסך וקסתך.  מפני טפת דיו גם השטן ינוס, ומפני קסת הסופרים אף האשמדאי יסוב לאחור.

– תרופה זו, שאדוני אומר, כבר עבר זמנה, ואין השטן מתירא עוד מפניה.  חבת היהדות במדה נפרזה, שמתגברת אצלנו עכשיו, היא מקלט להרמאים ולהצבועים שבנו ואף השטן וכת דליה מתיהדים ומערימים ובאים ונקלטים בתוכם.  היום יוּשר אצלנו שיר "מה יפית", שירת דודים, לכל הנקרא בשם יהודי, ועל כל פשעים תכסה אהבה זו.

  אהבה לאומית נפרזה רעה חולה היא, כאהבת עצמו של אדם פרטי; שתיהן מקלקלות השורה ומפסידות הפסד מרובה לגוי ולאדם יחד. על הרעה הזו תוקעין ומריעין, והיא שהניעתנו להשׂיח עמך ולבקש פניך, שתתן ידך עם תמימי-דעים השׂרידים השוקדים על תקנת בני ישראל באהבה נכונה ומיושבת.  בעת צרה אדם אחד מאנשי המעשה נחשב הוא וערכו רב מאד.  חזור בך, רבי מנדלי! שא כליך, עגלתך וספריך וצא לעבודתך כבראשונה.  

על דברי הקרליני לא מצאתי מענה, והייתי שותק שעה קלה, נאנח ומהרהר בלבי: "אמנם ידעתי, שנכנס בי רוח שטות והסיתני להניח את אומנותי ולהתעות נפשי בדברי רוח וחלומות לעת זקנתי; אבל איך אשוב לתקן מה שקלקלתי, ואני עני ואביון באותה שעה ואין פרוטה בכיסי?"

הקרליני הבין את רוחי ויחזקני בדברים טובים ורמז לי בדרך כבוד, שלא אדאג, ויש שׂכר לפעולתי.

 

ח

כשחזרתי בלילה להאכסניא לא מצאתי שם את רבי ליב המלמד, והואיל והוא היה הולך ונד כל היום ומאחר לבוא בלילות לבית-מלונו, לא הייתי חושש לו והסחתי דעתי ממנו.   אבל כיון שראיתי, שאין קפוטתו של חול תלויה על הכותל, וטלית-ותפליו ושאר כליו אף הם אינם, תמהתי תמיה גדולה.   ובאותה שעה נכנס המשרת ולחש לי, שהיהודי שלי – כך נקרא רבי ליב המלמד בלשונו – בא היום בערב בבהילוּת ופרע לבעל האכסניא את חובו ונטל את מטלטליו ויצא לו מזה.  המאורע הזה עורר את דמיוני והתחיל דורש את המעשה ברבי ליב בכמה וכמה סברות משונות וסמכן על המטרוניתא, ודאי שידה באמצע.  ועל משכבי בלילות הבהילוני חלומות והרהורים רעים.

למחר בהשכמת-הבוקר נכנס רבי ליב בחפזון לתוך חדרי, נושק את המזוזה ומברך ואומר "צפרא טבא" בקול גדול, ואני שותק ומעמיד עליו פנים נזעמים.

– אתיתי לחננך – גמגם בלשונו, מקנח את חוטמו וממשמש בפאותיו, מנענע כתפיו ומתחכך, כאדם שמתקשה להוציא מפיו מה שבלבו – אתיתי, רבי מנדלי, לבקש מחילתך...

– אדרבה, זוגתי היא תהא נהנה הנאה משונה באמת, כשתתבשר הבשורה הטובה, שבעלה, ברוך השם, נשא חן כאן... – התחיל רבי ליב מדבר אלי עברית – אדרבה, היא זוגתי תחיה, תהא מרקדת מרוב שמחה, שהמזל שחק לו, לבעלה, והגיע "לזמן" הזה.

– בבקש ממך, רבי ליב – לגלגתי עליו בכעס ובוז – דבּר עמי יהודית.  למה אתה מסגף את עצמך ואת נפשי בדבּור משונה ולהג הרבה, כאלו כופה אותך שד.  וכי נטרפה דעתך בימים האחרונים?

– חס ושלום! כשתשמע אתה בתחלה מה שאני אספר לך תדע שטעית... חדושים ונפלאות, רבי מנדלי! – היהודים פה חוזרים בתשובה, מתנהגים בחסידות באמת, מתאספים ודובבים לשון הקודש!... מה אתה מעמיד עיניך עלי ומתמיה כל כך? – אמר רבי ליב, כשראה אותי תוהה ומשתומם – איני מגזם ודובר שקר, חס ושלום.  בעיני ראיתי ובאזני שמעתי – כן אזכה לראות בנחמה! אני בעצמי הייתי במחיצת סגל חבורה, שם אני ראיתי בחורים וגם בתולות, יהודים פשוטים עם לועזים מגוהצים במכנסים וקפּילוּשים מכל המינים, וכלם מתעמלים ואונסים את עצמם לשיחה עברית באמת.  מתחילה ראיתי שאני טפש, ומה לי להתביש לפניהם.  אדרבה, בפצותי שׂיח להשחיל יראו, שלאו קטלי קניא אני, ומה שבקטני אין להם לאחרים במוחם.  הציקתני רוח בטני, לא הייתי אני עוד יכול להתאפק ואמרתי אפיח לו, וכך הוה.  זכות המלמדות עמדה לי ופצחתי שפתי בדבור רחב, ולחשי זב כמנטיף ומשחיל מן הפיוטים והיוצרות, שאני זוכרם בעל-פה , ודובב בקול, עד שכל מנעימי-מלל באמת שם נשתוממו על מענה-לשון ובטויי כצוף נחיל, ושמחו עלי ממש כמוצא שלל רב.  ביחוד קבלו תענוג ממני הלועזים ונהנו מאד, וכמעט על כפים נשאוני, ומרחוק שמעה אזני, איך הם משׂיחים בלחש זה עם זה ורמזים עלי באצבע: זה הוא האדם, שמתבקש בזמננו, וברוך השם עוד יש יהודים אצלנו.  ומשעה ההיא שׂחק לי מזלי וקניתי לי שם טוב.   אני אומר לך, רבי מנדלי, בני אדם כמו כאן בק"ק שיחור אתה לא תמצא אצלנו גם בקק"י כסלון ובטלון, ואפילו אם תחפשׂם בנרות.  כשאתה תראה אותם בפנים יהיו הם נראים לך בהשקפה ראשונה, שהם אשכנזים, מבני העולם החדש, במלבושם וכל פרטיהם, אבל כשתפתח אצלם את הפּאָלע"ס, דהיינו השוּלים, יציץ לך מביניהם יהודי באמת עם טלית-קטן ועם כל התנועות של יהודי כסלוני וקבציאלי ביחד.  עתה מבין הוא מעלתו?

– מבין אני ומבין עכשיו מאין בא ונכנס בך הרוח והתחלת מלהג בלשון הקודש מתוך רוב שמחה וחדוה.  אבל – אמרתי לו שוב כמלגלג עליו – מי יתן ואדע, רבי ליב, גם פשוטה של הריבה... הריבה הזו, שבאה לבית-מלונך ומסרה בשבילך כתב – מאי טעמה?

– הריבה הזו – אמר רבי ליב בתמימות ובפנים מאירות – אף היא בכלל אותם שאינם מדברים דברי חול.  כבת ישראל מצוינת במעשים טובים וצנועה גדולה, טובה וישרה באמת, קבלה על עצמה להמציא לי תלמידים ולעשות לי "זמן" ומעמד טוב.  וסימן זה מסרה לי.  אם יעלה בידה, תיכף ומיד היא בעצמה באה אלי לבית-מלוני, לבשרני בשורה טובה.  ובכן הטריחה היא את עצמה בכבודה, בקשה ומצאה לי מנוחה נכונה בבית איש אחד.  ועתה הנה זה אוכל אני ושותה אצלו, בעזרת השם, ומלמד לשלשה בניו.  והריני בא עכשיו לבקש ממך, שתמחול לי...

למחול על עלבוני אתה אומר, רבי ליב, שעלית לגדולה וממני היית מכסה זאת עד היום? – נתעוררתי עליו בפליאה – בודאי לא כהוגן עשית.  וכי כך עושין לבני לויה?

– השם יתברך יודע – התנצל רבי ליב לפני – שאני בעצמי רציתי לספּר לך הכל, אלא בימים האלו כמעט לא ראינו איש את חברו, כל אחד היה טרוד לעצמו יום ולילה, וזה לא ידע מזה בשכבו ובקומו.  וחוץ לזה, הייתי אני מרגיש בחוטמך ובכל תנועותיך כאלו אתה פורשׁ ממני והולך לדרכך, ואם כן, בזה איני חייב כלל ונקי אני ממך.  אבל אתיתי לבקשך שתמחול לי... על תקיעת-כף ולבטל את כתב-השותפות שבינינו.  אדרבה, הוי אתה לדיין ושפוט בעצמך – פייסני בדברים  – אלמלי דירתי ומזונותי היו ברשותי, היית ניזון גם אתה ודר עמי במחיצה אחת, כפי המדובר; עכשיו, שאני בעצמי סמוך על שלחן אחרים, הרי איני רשאי לחייב את בעל-הבית גם במזונותיך.  ועל פי דין אין אורח מכניס אורח.

– אבל לא היה לך מלכתחלה לקבל על עצמך ענין זה, שמביא לידי פירוד ולהתבטלות השותפות בינינו.  ועל זה אתה עתיד ליתן את הדין ולקבל מי שפרע! 

דברי תלונה אלה לא אמרתי אלא בשביל לנסות את רבי ליב ולהתל בו, ובלבי מחלתּי לו מחילה גמורה, ואדרבה, הייתי שמח ונותן שבח להקדוש ברוך-הוא, שנתפטרתי משותפותו של זה.

– אי משום הא למיחש לא מיבעי –  כבר קדמתי עצה ותחבולה לזה, בעזרת השם – אמר רבי ליב, כשהוא מחזיק בזקנו ושוחק בשחוק של ערמה – בשעת גמירת השותפות בינינו נמלכתי בדעתי ובזוגתי תחיה ומסרתי מודעה לעדים כשרים, שאנוס הייתי לכך, ומסירת מודעה זו, בעזרת השם, תצילני מדין קשה.

– כאחד הנבלים תדבר! איך לא תבוש בתחבולה זו של רמאות, ואיך לא תכּלם להוציא מפיך דבר שקר זה, שאני אנסתי אותך לכך... אני אנסתי אותך ליציאה ולהשתתף עמי!! – הייתי מתמרמר לרבי ליב והיטב חרה לי, שגם איש תם כמותו, מלמד ויהודי כשר בפני הבריות, יעשה מעשה רמאי.

– חס ושלום! לא אתה, רבי מנדלי – אמר רבי ליב המלמד ונאנח מלבו – לא אתה, אלא העוני והדחק הם אנסוני לכך, לכל אותו הענין; הצרות הן היו אונסות אותי לקבל כל מה שבא לידי ולא אהיה מפליג לכל דבר – הצרות, הפרנסה, רבי מנדלי!...

בדברים המעטים אלו, שאמרם רבי ליב בתמימות, היתה תשובה מספקת לאותם בני אדם, שדורשים לגנאי את יציאת הקבציאלים ממקומם ורואים בה פזיזות משונה וקלות-הדעת מצדם.  באותה שעה נכמרו נחומי עליו ואמרתי לו ברחמים רבים:

– כן דברת, אחי! כלנו כֵּנִים אנחנו ובעלי-דעת, אלא שהצרות עקשו אותנו ועשונו לשוטים.  פוטר אני אותך מהשותפות ומוחל לך בכל לבי.  יתן לך ה' ומצא פרנסתך בזה, ונפשך הנענה והרעבה מילדותך עד זקנה ושׂיבה , תנוח מעט ותשׂבע לחם עתה לקץ ימיך.  ואני – אלכה ואשובה למקומי! – אני מחויב להזהירך, רבי מנדלי, שלא תעשה שטות זו לשוב חזרה למקומנו, בשעה שיהודים נחפזים ויוצאים משם.  שכחתי לומר למעלתו, שאתמול באה לכאן עוד מחנה גדולה של קבציאלים בנעריהם וזקניהם.  וגם ערב רב של שאר עיירות בתחום כסלון עלה אתם, והם מספרים הרבה בדבר היציאה וההכנות השייכות לה, כי מעתה יסעו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו, כל קהלה בפני עצמה: כסלונים לבד, בטלונים לבד, קבציאלים לבד...ויש לחוש, שבקרוב הכל יצאו מתוך התחום, לא תשאר פרסה.

– אל תירא, רבי ליב! התחום הזה הוא לבני ישראל בארעא כאותו נהר דינוּר למלאכי-השרת ברקיע, שיירות הולכות ושיירות אחרות במקומן באות – והכסלונים והקבציאלים לעולם אינם פוסקים.

 

ט

אחרי טלטולים ותלאות הרבה חזרתי, ברוך השם, בשלום אל כסלון, מחוז חפצי.  בכניסתי לעיר טעמתי מעין תענוג זה, שהצפרדע טועמת בשעה שהיא חוזרת, עיפה ויגעה מטלטולה ביבשה, וקופצת לתוך הרקק ונשקעת בו בכל גופה למעלה מאזניה.  ראיתי בחוש שאין כחי וגבורתי אלא בה, ולא נבראתי בעולם אלא בשבילה ובשביל העיירות שבתחומה, לטפל ביהודיהן כל ימי חיי.

כשהייתי הולך ויורד למרחץ ערב-שבת בשבוע הראשון לביאתי, והנה סוס עולה ובא בהר לנגדי, מושך בקרון וחבית מים גדולה עליו.  הוא צועד ברוב עמל וקרסוליו מתמוטטין; קורס וכורע עד שחוליות השדרה שלו מתפקקין; נאנק ומנשם וצלעותיו כמפוח מתנפחות ונופלות; לשונו נשקפת מתוך פתחי פיו ורוח נשימתו מנחיריו כעשן יוצא.  הוא טורח ומעמל את נפשו בכל מאמצי-כחו, להספיק מים בשביל עם מקדשי שביעי, ובעליו על ימינו הולך ומכהו מכה רבה, מחלק לו הבלים ופצעים ברצועה שבידו, ומקללהו קללה נמרצת.  נסתכלתי בבריה העלובה הזו ונבהלתי – זה הוא סוסי הדל, שעבד אותי שנים רבות באמונה, ועתה אוי, מה היה לו ומה משחת מראהו! אחוריו נפלו, אין שערות בזנבו, עורו צפד לעצמו, כלו פצע וחבורה ומכה טריה, ועין ימינו נגרה.   אף הוא עמד והעיף עינו בי באנחה יוצאת מקרב לבו.  במבטו זה הביע לי מה שלא יכול איש לדבּר; בו נשמע שיר של פגעים, קינה על צרותיו ועל גורלו הרע ומנת חלקו בחיים, קול שוד וזעקת שבר: הוי, הוי על האדם, שמקשיח לבו מבּשׂר ודם, יציר כפיו של רבון העולמים כמותו, מעבידו בפרך וממרר את חייו ומצערו בענוייים ויסורים קשים! בו נשמע קול קורא בדמע ואנקה: שלום עליכם, אדוני מנדלי, אני סוסך, שהייתי עובד אותך מעודי באהבה , ומשא ספרי ישראל עמך היה לי תמיד לרצון! ובו נשמע מוסר-כלמתי: הוי, אדוני, למה עזבתני? זו עבודה וזה שׂכרה! – ועוד הוא נאנק ומתאנח בשברון-מתנים, ובעל החבית דוחקו במקל ורצועה, גוער בו ומנבלו: הוי פגר מובס, הוי נבלה סרוחה, הרימה פעמיך ולך למיתה! 

לא יכולתי לראות בצרת נפשו של סוסי, שבשבילי באה אליו הצרה הזאת, ואמרתי: עוד גואלך חי!

במוצאי מנוחה המצאתי לסוסי רווחה והוצאתי אותו מתחת סבלות של שואב המים. נתתי עליו עול תורה והוא מושך עתה בעגלתי, כבראשונה, מוליך ספרי ומפיץ השכלה בישראל.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה