מסעות בנימין השלישי

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

אמר מנדלי מוכר-ספרים:

יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם. אין לך עשב שאין לו מלאך, שמכהו ואומר לו: "גדל!" ואם עשב כך, קל-וחומר בן-אדם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר אדם מישראל. אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא-יועץ, ואין עם-הארץ – חסיד ובור – משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא. אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי-השרת מכים אותם ואומרים להם: "פרו-ורבו, קבצנים! בית-יעקב, לכו – וחזרו על הפתחים!"...

כל זה לא אמרתי אלא בשביל לספר לכם, רבותי, מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות-הים ואיים רחוקים מעבר להרי-חושך ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי-הארץ.

כל כתבי-העתים בלשונות בריטניה ואשכנז היו מרבים לספר בשנה שעברה את החדושים והנוראות שנתגלו על ידי בנימין, יהודי פולני, בדרך נסיעתו הנפלאה למדינות המזרח. תמה, תמה! קראו, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו – אחד היהודים, בריה קלה זו, שאין בידו כלום, לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות אלא טליתו ותפליו ותרמילו על שכמו בלבד, יזכה לעלות ברגל לאותם המקומות, שאפילו תיירים בריטניים מהגדולים והמפורסמים שבהם לא הגיעו לשם מימיהם!... וכתבי-העתים בישראל שמחו על השמועה הזו כמוצא שלל רב ומקום היה להם להתגדר בו כל ימות השנה. יצאו ומנו את כל החכמים שקמו בישראל מזמן אדם הראשון עד ימינו אלה, הוציאו במספר צבא הנוסעים, מן הנוסע בנימין הראשון, בימים ההם, לפני שבע מאות שנה, ועד בנימין השני עם כל המון הנוסעים עתה בזמן הזה, ובכדי להפליג גדולתו של בנימין זה, בטלו אגב, כנהוג, את כל שאר חבריו כעפרא דארעא ואמרו: אין אלו אלא כנופיא של נודדים בטלנים, שכל עיקר נסיעתם הוא לחזור על הפתחים, וכקוף בפני אדם בפני בנימין שלנו, בפני בנימין השלישי, הנוסע האמיתי הזה. המליצו עליו ועל הספרים, הכּוללים ספורי מסעותיו, במקרא הידוע: "לא בא כבושם הזה", ואמרו פה אחד: "ברוך יהא מי שידבנו לבו להעתיק את האוצר הנחמד של מסעות בנימין, הנמצא בכל לשונות הגוים, גם ללשון קדשנו. תזכה נא גם נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת-הדבש, ההולך ממקור ישראל, ותאורנה עיניהם".

ואני מנדלי, שכל כונתי תמיד להועיל לאחינו בני ישראל כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינו הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק את כל ספורי מסעות בנימין מתחלתם ועד סופם ולזכות בהם את ישראל, אשתדל להדפיס מהם לפי שעה קצור המסעות. ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי, אף על פי שזקנה קפצה עלי ותש כחי, לא עליכם, להוציא מתוך אותו האוצר הגדול ענינים טובים ומועילים לבני ישראל ולספר אותם בלשוני, על פי דרכי. הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: "הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור! לך ומלא חפניך בשמים מאוצרות בנימין ועשה מהם מטעמים לאחיך, כאשר אהבה נפשם!" ובעזרת הנותן ליעף כח קמתי ויצאתי והכינותי מטעמים, והריני משים אותם פה לפניכם. אכלו, רבותי, וישישו בני-מעיכם!

פרק ראשון –

מי הוא זה בנימין, איזהו מקומו ואיזה הדרך עבר עליו הרוח לנסוע למרחקים

"כל ימי – כך מספר בנימין השלישי בעצמו – כל ימי נתגדלתי בק"ק בטלון, דמתקריא טונוידיבקה, בה היתה הורתי ולידתי, בה למדתי ודעה קניתי, ובה נשאתי, למזל-טוב, את זוגתי הצנועה מרת זלדה תחיה." בטלון היא עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, ודבר אין לה כמעט עם הישוב, וכשיזדמן לשם פעמים אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה ומאין זה, מה לו פה ומי לו פה, ולמה נתכוון בביאתו? מפני שביאה בעלמא בלא כלום אי אפשר, וכי לחנם נושא אדם את רגליו והולך ובא על לא דבר! מסתמא יש דברים בגו, ואין המקרה הזה אומר אלא דרשני – הבה נתחכמה לו!... והנה המולה וקול דברים ובטלונים נאספים – זה בא בחכמתו וזה בבקיאותו בהויות-העולם, ולהשערות וסברות אין קץ. ישישים עומדים ומספרים לדוגמא מעשה בפלוני ופלוני שנזדמנו לקק"ם בשנת כך וכך. מנבלים את פיהם במילי-דבדיחותא, שהשתיקה יפה להן. הגברים מחזיקים איש בפאת-זקנו ומשחקים; זקנות עושות עצמן כועסות וגוערות בהלצנים בנזיפה וגיחוך כאחד; נשים צעירות משפילות ראשן, יד לפה ושוחקות בתרועה. השיחה בענין זה מתגלגלת מבית לבית, ככדור של שלג, ובדרך הלוכה היא מתגדלת יותר ויותר עד שהיא מתגלגלת ובאה ללשכת אחורי התנור בבית-המדרש, לאותו מקום שהוא מקלט לכל מיני שיחות וסודות בעסקי משפחה, במילי-דשמיא ובמילי-דעלמא – בעניני המדינות, בשומת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים, ובספורי-מעשיות על עשרת השבטים ועל "היהודים האדמונים" וכיוצא בהם – ושם יעיין בהם ועד מיוחד של בטלנים יהודים בעלי-צורה, שמפקירים נשיהם ובניהם ועוסקים בכל הענינים הללו באמת ואמונה, שלא על מנת לקבל שכר על טרחם ועמלם אפילו פרוטה אחת. מלשכת אותו בית-דין של מטה הענינים הולכים פעמים ועולים לבית-דין של מעלה על האיצטבא העליונה בבית-המרחץ ונחתכים שם במותב [AB1] פני העיר ובעלי-הבתים החשובים. התוגר כמעט שלא היה נפגע פעם אחת בישיבה של מעלה זו, ואלמלא פרקליטים אחדים שהיו לו שם אותה שעה מי יודע מה היה בסופו, ורוטשילד העלוב אף הוא כמעט שלא הפסיד בענין רע ממון הרבה, כדי עשרה או עשרים מיליון, ונעשה נס ונתגברה החמימות על האיצטבא העליונה בהיסח-הדעת והיתה שעת רצון לזכות אותו בריווח מרובה של אלפי-אלפים אדומים בבת-אחת!

ובעצמם בני העיר בטלון רובם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי-לב, ובעלי-בטחון משונים. כשאתה שואל את הבטלוני: רבי יהודי, במה אתה עוסק וממה אתה ניזון? הוא עומד מבולבל ואינו יודע מה להשיב. ולאחר שנתישבה דעתו עליו הוא משיב לך בגמגום כהאי לישנא:

– ניזון, ממה אני ניזון, למשל? הבל הבלים! יש אלהים, אומר אני לך, למשל, היושב וזן את כל בריותיו בטובו הגדול. מזון לא חסר ואל יחסר לנו, אומר אני לך, למשל.

– אף על פי כן עסקך במה? איזו אומנות או פרנסה מן הפרנסות בידיך?

– יהי שם ה' מבורך. אני, כשם שאני לפניך בקומתי וצביוני, למשל, מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך: פרקי נאה וקולי נעים! והריני עובר לפני התבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העירות בסביבה זו. מוהל אומן אני ונוקד מצות, שאין דוגמתי בעולם, ופעמים מזווג זווגים מזווג [AB2] אני, גם אחוזת-עולם לי – כמו שאתה רואה אותי, למשל – מקום לשבתי בבית הכנסת. אגב יש עמי בביתי – יהא נא הדבר כמוס עמנו – מעט משקה, למשל, יי"ש למכירה, שממשיך לי שפע פורתא, גם עז חולבת לי, אל תשלט בה עינא בישא, ואף היא תשפיע לי מעט מדדיה, וגם יש גואל קרוב לי בסביבה זו, איש אמיד ואדם חשוב, ואף הוא חונן ונותן, באונס או ברצון, וחוזר ונותן בשעת הדחק. וחוץ לזה אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני רחמנים, אומר אני לך, למשל, ומה יתאונן אדם חי?...

אף על זה ראויים הבטלונים לשבח, שהם שמחים בחלקם ואינם מן המהדרין כל כך באכילה ובהלבשה. אפילו אם הקפוטה של שבת, למשל, קרועה ומדולדלת ושוליה מזוהמים בטיט – אין חוששין לכך, העיקר שהיא בגד משי ומבהקת, ואם היא נעשית ככברה קרעים-קרעים בכמה מקומות והעור מציץ בהם, מה איכפת לנו, ולמאי נפקא מינה? מי פתי יעמד ויסתכל בזה? ולא יהא זה כ"פיאַעטס" – במה גרע כחו של עור-הגוף מעקבות מגולין, וכי תפוח-עקבו של אדם לאו עור ובשר הוא? פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר "חלה" של סולת נקיה עם צלי "רוסילפלייש" בערב-שבת, למי שזוכה לכך, זהו ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדירה ולפת, הרי דבריך נראים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג ואומר בדברי-חידודין כאלו אתה שוטה ומשטה בהם בדברי-הבאי – עורבא פרח, כוי[AB3] פרח באויר והטיל ביצה! חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם... ומעשה אדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!... הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ!... אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה.

"אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאלו הם בארץ-ישראל ומרבים לספר בביאת הגואל. נמנו וגמרו, שיום הששי להקדוש ברוך-הוא לאחר חצות הרי זה בא! שוב היה מעשה בשוטר העיר, שבא מקרוב על משמרתו, והיה נוהג שררה על הצבור ביד רמה: הביט און ב"ירמולקות" של שני יהודים ופרע את ראשם; יהודי אחד נעשה על ידו קצוץ-פאה; בני-אדם כשרים, שהמנוול משכם לאותם המבואות... בחצי הלילה, נלכדו בידו, בדקם ומצא את כתבי-תעודתם פסולים; עזו של יהודי אחר נתפסה בגזרתו על שקפצה ואכלה גג של תבן חדש – ובשעת הדחק הזו עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית-המדרש ודחקה את הקץ, ובאה בטענה ואמרה: עד מתי, רבונו-של-עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם? ומתוך כך באו לידי דברי-שיחה על עשרת השבטים ואמרו: מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם, באותם המקומות הרחוקים – שם, שם... גם את היהודים האדמונים, את בני-משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם. ממילא מובן, שגם אלדד הדני היה זכור לטוב. באותה שעה נכנס בי הרוח ועורר התשוקה לנסיעתי, שהיתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום".

לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו.

"סבור הייתי – כך בנימין אומר באחד מספריו – שאין ראוי לו לאדם לבקש עושר וגדולה יותר ממה שיש לו להמוכסן בעירנו. אטו מילתא זוטרתא היא, דירה נאה כבית-דירתו וכלים נאים ככלי-תשמישו: מנורות נחשת ארבעה זוגות; מנורת המאור אחת ובעלת ששת קנים משוקדים, כפתור ונשר על ראשה; שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת; קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות-שורות על מדף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק; שני גביעי כסף; הדס-כסף אחד; מנורה-לחנוכה אחת; אורלוגין עתיק כמין בצל בתוך שני נרתקין כסף תלוי בפתיל תכלת, משזר בזגוגיות דקיקות של גוונים משונים; שתי קפוטות לשבת, ועל כלם – שתי פרות ועגלת-בקר אחת מעוברת, שכרסה בין שניה, ועוד דברים הרבה שאין להם שיעור! סבור הייתי, שאין איש חכם ונבון כרבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסילס; הרי עליו אומרים, שבנערותו היתה לו ידיעה בחכמת-התשבורת, חכמה זו שלאו כל אדם משלנו, ואפילו מגדולי הסוחרים והחנונים שבנו, זכו לה. ראוי היה רבי אייזיק-דוד להיות אחד משרי המדינות, היושבים ראשונה במלכות, אלא שאין מזל לישראל. סבור הייתי, מי בעל צורה, נאה דורש וקולו ערב, כמו חייקיל כבד-הפה שלנו, ומי הוא אסיא מומחה, מחיה מתים, כמו הרופא שלנו, שלמד, כפי השמועה, את חכמת הדוקטוריא אצל צועני אחד מחרטומי מצרים".

כללו של דבר, חן המקום ויושביו היה גדול מאד על בנימין. אמת, בנימין היה עני וניזון בדוחק, הוא ואשתו ובני-ביתו היו מלובשים קרעים, אבל כלום עלתה דעתו של אדם הראשון ואשתו בגן-עדן להתבושש, שהם ערומים ויחפים? והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם... לשם, למרחבי ארץ. לבו היה נושא את עצמו למרחקים, כתינוק זה שמתמשך בפישוט ידים כנגד הלבנה. לכאורה נראה, מה כחו של התמר, של השוטר ושל הירמולקי והפאה; ומה גבורתו של היהודי, שנלכד בחצי הלילה, ושל העז והגג של תבן? ובאמת אין אנו חייבים להודות על רוב מעשיו של בנימין אלא להם. הם העירו את רוחו ועל ידם נתגלגל הדבר שיצליח את העולם בנסיעתו הנפלאה. והרי כך אנו רואים כמה וכמה פעמים במנהגו של עולם, שמתוך סבות קלות – תולדות גדולות ונכבדות יוצאות ובאות לעולם: האכר זורע שדהו חטים, קצתן בעל-הרחים נוטל וטוחן קמח, קצתן נכנסת לבית-משרפות היין ותתגלגל ליי"ש, וקצת מן הקמח באה לידי גיטל המוזגת, והיא לשה ומגלגלת ומקטפת ועושה לביבות; מצורף לזה היו הצורים בשעתם כמה אלפים שנה קודם לכן ממציאים את הזכוכית, ועל ידי נעשו ובאו לעולם בקבוקים וכוסות – מכל הסבות הקלות האלה ביחד קפצו ובאו אצלנו בעירות הרבה אלו ראשי הקהל הברורים ומיני בעלי הנפש היפה המשונים. אפשר שניצוץ של נוסע היה בטבע של בנימין מתחילת ברייתו, אבל ניצוץ זה היה עומם ונעלם, אלמלי המסבות והמאורעות של אותו הזמן לא היו מפיחין בו. ואפילו אם הניצוץ הזה לא היה כבה לגמרי, הרי על-כל-פנים, אילולי אותם הסבות האמורות, לא היה בכחו אלא כדי לעשות את בנימין למוליך ומביא מים במקומו, או לכל היותר לעשותו בעל עגלה. הרבה בעלי-עגלות ומשמשיהם אנו רואים בעולם, שהיו מסוגלים להיות בעלי-מסעות מעין אלה הנודדים ומחזירים עתה בתפוצות ישראל. אבל... אין זה מעניני.

וכיון שנתן בנימין דעתו על הנסיעה היה שוקד בהתמדה יתרה על מסעותיו של רבה בר-בר-חנה בים ובמדבר ומעמיק בהם בכל נפשו. אף זכה לקבלת הספר "אלדד הדני", והספר "מסעות בנימין", שנסע לסוף העולם שבע מאות שנה קודם לזמננו, והספר "שבחי ירושלים" עם הוספות, והספר "צל עולם", הכולל כל שבע חכמות בשבעה דפים קטנים – מדבר על הבריות הנוראות והמשונות ומספר חדושים ונפלאות שבכל העולם. הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה, פשוטו כמשמעו.

"מן הנוראות והנפלאות שבהם – כך אומר בנימין בספרו – היה לבי מתפעל ומשתומם מאד מאד. אנא רבונו-של-עולם! הייתי קורא ומפיל תחנתי לפני השם יתברך מרוב התפעלות, הושיעה נא, ואראה בעיני גם מקצת מן המקצת של הנפלאות הרבות האלה. לבי היה שואף לקצוי ארץ וראשי מהלך על כנפי רוח – רחוק רחוק"...

מאותה שעה היה צר לו באמת המקום בבטלון, וגמר בדעתו להתחמק ולצאת משם בכל מאמצי כחו, כאפרוח זה שמתחיל מנקר ופורץ עליו פרץ ויוצא מתוך הביצה לאויר העולם.

פרק שני –

בנימין נעשה קדוש וזלדה עגונה

בטבעו היה בנימין, בעל-המסעות שלנו, פחדן משונה. היה מתירא לצאת יחידי בלילה ברחובה של עיר, ולישון יחידי בחדר לא היה רוצה בעד כל הון. יציאה כל-שהיא מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, מי יודע מה יארע שם, חלילה. כלב קטן, הקל שבכלבים, היה מטיל עליו אימות-מות.

"פעם אחת היה מעשה – כך מספר בנימין – ואני זוכרהו כאילו נעשה עכשיו. הקדוש-ברוך-הוא הוציא חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור, והיה רבנו הולך עם אחד ממקורביו לטבול בבריכה מחוץ לעיר. ואני עם חברי, שני נערים קטנים, היינו מהלכים ביראת-הכבוד אחריהם, בטוחים ברבנו שזכותו יגן עלינו ולא יארע לנו שום מכשול ופגע רע חלילה, ונחזור לביתנו בשלום. וכי מי לנו גדול מרבן, שכל העולם חולקין כבוד לו? רבנו זה, מגן ישענו, היה הולך ופוסע בראש בהדר גאונו, וכשהגיע להבריכה והתחיל מתפשט את בגדיו בנחת, קפץ עליו רוגזו של גוי קטן ושסה בו את כלבו. צור משגבנו זה פרחה נשמתו ונס ברגליו, אוחז ביד ימינו את המכנסים במחילה ובשמאלו כובע-השעיר על ראשו. ואם הוא בכך, אנו ילדים קטנים על אחת כמה וכמה: אם לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי-הרקק? והרי אנו אוזרים חלצינו ורצים כצבי בזעקה גדולה ומרה, עד שנכנסנו בהולים ודחופים לתוך העיר ומורנו ורבנו בתוכנו. והנה מהומה ומבוכה, אנשים ונשים נבהלים ובאים, הומים ומשמיעים ביראה יחד בקול – מי בשרפה, מי בגזלה, מי ברציחה, ואין אחד שומע את חברו".

אבל לאחר שענין הנסיעה למרחקים נקבע בלב בנימין, התחיל להיות גבור כובש את טבעו וגמר בדעתו לעקור כל פחד מלבו. היה כופה את עצמו לילך דוקא יחידי בלילה, לישון דוקא יחידי בחדר, ולצאת דוקא מחוץ לעיר, אף-על-פי שדבר זה היה מתיש כחו ונפלו פניו מפחד. הנהגתו החדשה בביתו ובבית-המדרש, פרצוף פניו הצנומים ויציאתו זו, שהוא יוצא פעמים מן העיר ומתעלם כמה שעות, – היו תמוהים מאד ונתנו את בנימין לשיחה בפי הבריות. יש אומרים: נשתטה בנימין, דעתו נטרפה עליו, ונתנו טעם לדבריהם: "בנימין הרי מוחו אינו שלם כל צרכו ומחוסר חוליא אחת מתחלת ברייתו והיה בחזקת שוטה תמיד, ובפרט עכשיו בתקופת תמוז, שאפילו פקחים יוצאים מדעתם, על אחת כמה וכמה בנימין!" ויש מהם, ובראשם רבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוליסס, היו אומרים: עט, עט!... ועוד פעם עט! אמת הדבר, בנימין שוטה הוא, ואפשר שהוא טפש גמור, אבל מזה אין עוד ראיה, שהוא מחייב להיות גם משוגע, שאם כן קשה למה נשתגע דוקא עכשיו ולא קודם לכן? אדרבא, שעת-הכושר להשתגע היתה לו שתי שנים קודם, ולכל הפחות בימות-החמה דאשתקד, כשהחום היה מתגבר ביותר. אבל רבים מהבטלונים היו סבורים, והנשים הסכימו לדעתם, שכל זה אינו אלא מעשה אותה הכת, רחמנא ליצלן... ובודאי יש לו עסק עם אותה הקליפה... וזהו טעמו של דבר שהוא תועה יחידי בלילה, שהוא מתעלם מן העין לפרקים כמה שעות ושהוא ישן יחידי בחורבה שבחצרו. וזלדה זוגתו הרי מספרת, שמתדפקים שם אצלו בחורבה כל הלילות והיא בעצמה שומעת קול פסיעות שם...

לימים היה מעשה בבנימין וקנה לו על ידו שם גדול במקומו. פעם אחת יצא מחוץ לעיר בחודש תמוז כחום היום והפליג לתוך היער. היה נשען שם תחת העץ, קורא בספריו, שהיו אצלו בחיקו תמיד, וצולל בהרהורי לבו. והרבה היה לו על מה להרהר: רוחו נשאתהו למדינות-הים, לאותן המדינות בקצוי-ארץ... והוא רואה את עצמו מדלג על ההרים, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות הכתובים בספריו, נוסע והולך בעקבות אלכסנדר מוקדון ובעקבות אלדד הדני וחבריהם; הוא רואה במחזה את השפיפון הנורא, את השמיר, זו התולעת הנפלאה, גם נחש שרף ועקרב ומשלחת תנינים וזוחלי-עפר הרעים; הוא מגיע ובא ליהודים האדמונים שם ומסיח עם בני-משה. וכשנתעורר מחזיונותיו התחיל מהרהר בלבו מתי ישא רגליו וילך למסעיו ומתי יראה כל אלה בעיניו. ועד שהוא מהרהר פנה היום, ובנימין עמד, מתמתח בפשטו אבריו ונושא את רגליו לחזור לביתו. הוא מהלך ומהלך ועדיין אינו יוצא מתוך היער. הוא מהלך שעה, שתים ושלש וארבע, ולא די שלא יצא מתוכו, אלא שהוא נכנס בו לפני-ולפנים וחשך ישופנו יותר ויותר. פתאם עמד רוח סערה, ויהי קולות וברקים וגשם נורא מאד. בנימין עומד תחתיו, רועד מזרם וממטר ומתפחד ואומר בלבו: דוב אורב לו, ארי יוצא ממסתרים; הנה זה הולך ובא המאטו"ל, שהוא, כמו שנאמר בספר "צל עולם", "מין שרף גדול וארוך מאד ולו ב' זרועות ארוכות אשר בהן יפיל את הפלי וממיתו". – והוא גם רעב עיף וצמא, שלא טעם מאומה כל היום, ובעת צרתו זו עמד והתפלל תפילת ערבית, שופך נפשו ומתפלל בהתלהבות ובכונה עצומה. וכיון שעלה עמוד-השחר התחזק והלך בשם אלהי ישראל. הוא מהלך כשתי שעות בחורשה – והנה קול באזניו, והקול כקול לסטים מזוין נדמה לו מרחוק, – ונתבהל ונס ברגליו. אבל מיד היה לבו נוקפו ואמר: בוז לך, בנימין! אתה מבקש לעבור ימים ומדבריות, מקום שרף ועקרב וחיות רעות ופראי-אדם, וכאן, במקומך, אתה מתפחד ובורח, שמא גזלן לפניך בדרך. אוי לאותה בושה, בנימין! כלום נס גם אלכסנדר מוקדון כמותך? כלום נתיאש גם אלכסנדר מוקדון, כשהיה רוכב על הנשר ותם הבשר מעל ראש חניתו, שהנשר הזה היה אוכל אותו ומגביה עוף על ידי כך מעלה מעלה? לא, בנימין, אלכסנדר מוקדון לא נס; אלכסנדר מוקדון הוא בכבודו ובעצמו לקח מגופו חתיכת בשר ונתן אותה בראש החנית! אדרבא חזק, בנימין! מאת הקדוש-ברוך-הוא היתה זאת לבעבור נסות אותך. והיה אם תעמוד בנסיון זה – אשריך וטוב לך, אז אדם אתה, בנימין, ותזכה לגדולה, שימלא המקום את משאלותיך ויביאך בשלום לבני-משה ותהא מדבר עמם על כלל ישראל אחינו, ומספר להם בפרוטרוט את כל הנהגותיהם של יהודינו, מה חייהם ומה מעשיהם כאן במקומנו. אם בנסיון זה תעמוד עכשיו ותחזור ותלך כנגד קול הקורא שם, סופך לנצח כל הנוראות והמוראים הגדולים, ותהיה לתהלה ולברכה בתפוצות כל בני-ישראל, ולכבוד ולתפארת גם לעדת בטלון. בטלון ומוקדון, שני המקומות הללו יהיו מפורסמים בכל העולם כאחד...

ובנימין שלנו נאזר בגבורה ובבטחון גדול והולך קוממיות, והנה הגזלן לקראתו – איש כפרי, יושב בעגלה טעונה שקים וסלים, ובהם כל מיני מזונות, וצמד שורים נוהג בה.

– דאברי דיען! (צפרא טבא!) – קפץ בנימין וקרא בקול משונה, שמשתמע לכמה טעמים – מעין צעקה, תפלה ותחנונים ויאוש כאחד, כאדם שאומר לחברו: הריני בידיך ועשה עמי מה שלבך חפץ! וכמי שבוכה ומתחנן על נפשו ואומר: אוי, רבוני, חוס ורחם עלי ועל עוללי וטפי!!...

לאחר אמירת "דאברי-דיען" משונה זה נשתתק בנימין, פניו הלבינו, ראשו היה כבד עליו, עיניו קמו, ונכשל ונפל תחתיו, – ואבדו עשתונותיו...

כשפקח בנימין את עיניו ודעתו נתישבה עליו, ראה את עצמו מושכב בעגלה על שק גדול מלא בולבוסים, מכוסה בגלימא של צמר עב. תרנגול כפות שוכב מראשותיו, מציץ עליו מן הצד באחת מעיניו ומסרטו בצפרניו, וסלים מלאים בצלים ושומים ושאר ירקות מתחת לרגליו. דומה, שביצים היו גם כן שם, מפני שמוץ וקש היו פורחים ועולים לתוך עיניו. הכפרי יושב לו בנחת על מקומו ומקטרתו בפיו, מעורר את שוריו ומזרזם בלשונו: "סאפ, הייטא סאפ!" אבל השורים עצלים ופוסעים פסיעה קטנה, והאופנים מתרעשים בקולי-קולות, כל אחד ואחד על פי דרכו, והקולות מצטרפים לשירה משונה מנסרת באזנים. וכפי הנראה, לא היתה שירה זו לרצון גם להתרנגול, מפני שבכל פעם ופעם, כשהאופנים גומרים תקופה שלמה סביב הסדנא ומסיימים בשריקה גדולה, כנגון השלשלת, היה מזדעזע, פושט את הרגל לבנימין ומשרט אותו בצפרנו וקורא "קוקוריקו" בזעף ובהתלהבות יתרה כל כך, עד שכמה רגעים אחרי הקריאה היתה נשמעת בת-קול מתגלגלת ומנהמת בגרונו.

בנימין שוכב מבולבל שעה קלה מעונה ומדוכא ואין שלום בעצמיו. מה רבו פגעיו באותו היום וכמה הרפתקאות – פחד, רעב, צנה וקור, עברו עליו! הוא שוכב בעגלה ורואה חלומות במדינות-הים, כמדומה לו שנשבה לישמעאלים במדבר, והם מוליכים אותו לאחת המדינות, למכרו שם לעבד עולם. הלואי, מהרהר הוא בלבו, שימכרוני ליהודי, ואם ימכרוני לבן-מלך מאומות-העולם או לבת-מלכה, חס ושלום, הרי אבדתי, אבדתי לעולם ועד!... ובתוך כך אותו המעשה ביוסף הצדיק עם זליכה בא לפניו, ונאנח ברוחו הקשה מרוב צער ועגמת-נפש.

הכפרי הפך פניו אל בנימין, שהוא שוכב ונאנח, נתמלא עליו רחמים ואמר לו בלע"ז:

– נו זשידקא א טשטא טראשקי ליפשי? (מה, יהודי, רוַח לך מעט?).

בנימין היה נתון במבוכה גדולה: לדבר בלשון הגוים אינו יכול, וה"בלעזים" שברש"י אינם מחוורים לו יפה, ומה יעשה? כיצד משיבין לערל הזה וכיצד בודקין אותו לידע בבירור להיכן הוא מוליכו? התאמץ לקום ולישב, ולא מצא את רגליו.

– טראשקי ליפשי? – שאל לו הכפרי שנית, והדבור: "סאפ, הייטאַ, סאפ!" יוצא מפיו.

רוח הבלשנות נצנצה בבנימין ופתח את פיו ואמר:

– ליפשי, רק הרגלים אָי, אָי, אָי!

ובאמירה זו הורה בנימין באצבעו על רגליו, ובקול הקריאה "אי אי!" רמז להערל, שרגליו כואבות מאד.

– איזווידקא טי זשידקא? (מאין אתה, יהודי?) – שאל לו הערל.

– איזווידקא טי זשידקא? – חזר בנימין על דברי הערל בנגון הטעמים מהפך-פשטא – יא ניומקא, בנימקי אוב טונעיאדעווקי (אני בנימין, בנימין זה בבטלון).

– טי איז טונעיאדעווקי? קאזשי-זשע שטשא טי וויטאראשטשיל נא מעני אָטשי אי גליאניש יאק שעלאני? אַלי מאזשע טי טאקי אי שעלאני, טראסטצי טוואי מאטערי! (מבטלון אתה? אמור נא, למה אתה מעמיד עיניך ומציץ עלי כמטורף? שמא אתה באמת מטורף, יכנס הרוח באמך!).

את הפסוק הזה אמר הכפרי כנגד בנימין, הופך פניו אל השורים, מחמר אחריהם ומזרזם במאמר השגור: "סאפ, הייטא, סאפ!"

– יא, סטייטש, יא טעבי לכתחלה קאזאטי, יא ניומקא סאם אוב טונעיאדעווקי (אני הרי לכתחלה אמרתי לך שאני בנימין, אני בעצמי בבטלון) – השיב בנימין, מעקם את צורתו כמבקש רחמים ופורש ידו בתפלה ותחנונים. ומקוצר-רוח וטרוף-הדעת תפלתו טרופה, מעורבת אשדודית ויהודית כאחת: – גוואלד אוב טונעיאדעווקי זשינקי טעבי זוגתי דאם טשארקע שליש – כוס יי"ש, אי וחלה שאבאשקאווע בולקע, אי דאברע, גוואלד, דאנקויעט טעבע תשואות-חן!

ונראה שהכפרי הבין כונתו של בנימין.

– יהי כדברך, יהודי – אמר, מתרצה ומתפיס לו ופניו כלפי השורים ומעוררם בנחת ובנעימה: "סאפ, הייטא, סאפ!"

לאחר שתי שעות באה העגלה ועמדה ברחובה של עיר בטלון לעיני כל הקהל. אנשים ונשים חרדו לקראתה, קוראים וצועקים כאחד. זה צועק: שמע נא, בן-אדם, תרנגול זה בכמה הוא? בצלים אלו בכמה הם? וזה שואל: שמא בולבוסים לך ושמא ביצים לך? ובתוך הבאים בא פלוני ושואל: שמע נא, בר-נש, שמא ראית יהודי בדרך? יהודי אחד, בנימקי, נעלם אתמול אצלנו, אבד פתאם, כאלו נפל במים ואיננו?

ועד שהספיק הכפרי להשיב לכל אחד מהם על שאלותיו פשטו הנשים כילק על העגלה, הרימו את הגלימא מעל השקים והשמיעו כלן בבת-אחת קול גדול: הוי בנימין... הרי הוא פה!... ציפה-קרונה, בת-שבע-בריינדיל! ירוצו נא חיש מהרה לזלדה ויבשרו לה בשורה טובה, שאבדתה נמצאה, ברוך השם, ולא תהיה עוד עגונה שוממה!

רעש והמולה, והעיר בטלון הומיה! כל יושביה, למגדול ועד קטן, רצים דחופים לקבל את פני בנימין, מעתירים עליו שאלות, ומספרים שהיו מחפשים אותו בנרות אתמול כל היום וכל הלילה, וכבר נואשו ממנו וחשבוהו ל"קדוש" ואת אשתו ל"עגונה" שוממה.

ופתאם בתוך המהומה נדחפה זלדה ובאה בקול בכיה, פרשה בידיה למראית עינה את בן-זוגה שוכב סרוח כמת ואינו מזיז עצמו ממקומו. והיא נבוכה ואינה יודעת מה לעשות לבעלה, אם לקללו ולכלות בו חמתה ושבר-רוחה ואם לשיש עליו ולשמוח שמחה גדולה, שהקדוש-ברוך-הוא חס עליה והתירה מכבלי העגון ברחמיו העצומים. לאחר שעה קלה הובילו את בנימין לביתו בפומבי, כשהוא שוכב עדיין על שק בולבוסים בעגלה, וכל בני העיר בטלון הקטנים עם הגדולים היו מלוים אותו ונתנו לו כבוד כראוי, וקראו לפניו בקול רעש גדול: קדוש, קדוש, קדוש!

והשם "קדוש" נשאר לבנימין מעתה ועד עולם. הוא נקרא "קדוש" וזלדה אשתו "עגונה".

ובאותו היום בא המומחה הבטלוני לבנימין והתעסק ברפואתו בכל מיני התחבולות שבידו – העמיד קרני-דאומנא ותריסר-תריסר עלוקות על גבו ועל קדקדו; חפז והקיז לו דם וגלח את ראשו, והבטיחהו בשעת יציאתו, שיתרפא, אם-ירצה-השם, במהרה, ומחר יוכל, אם יעמוד בו כח, להלוך לבית-המדרש ולברך שם ברכת "הגומל".

פרק שלישי –

בנימין מצא עזר כנגדו ונזדוג לסנדריל האשה

אותו המעשה בבנימין שגרם יסורים לאשתו ונתן אותו לשיחה בפי הבריות, לא די שלא עקר מלבו תשוקתו לאותם המקומות הרחוקים, אלא שעוד הוסיף להשרישה בתוכו ביותר. מאותה שעה נתעלה בנימין בעיניו, כבקי בהויות-העולם ומלומד בפגעים, שראה הרבה דברים בעולמו, והיה מכבד את עצמו הרבה יותר בשביל אומץ-רוחו לעמוד בפני נסיונות קשים, להלוך נגד טבע ברייתו ולכבוש פחד ומורך בלבו. התחיל מחשב את עצמו לחקרן שיש לו ידיעה בכל שבע החכמות, הנמצאות בספר "צל עולם", לאדם שמלא כרסו בהרבה ספרי חכמה מעין ספר זה ויודע את הנעשה בכל העולם כלו. התחיל מבין את מעלת עצמו ומקונן על נפשו, שאדם כמותו הוא כשושנה בין החוחים, והיכן? בבטלון, במקום שמם ובין בני-אדם הדיוטים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם! כלתה נפשו ונכספה לעזוב את בטלון במהרה כפי האפשר. יהי רצון – היה מתפלל בלבו – שתגיע השעה הטובה ואזכה לעלות למחוז חפצי ולחזור משם בשלום, בכבוד ושם טוב ובבשורות טובות וישועות ונחמות לכלל ישראל, ואז יכירו וידעו כל בני בטלון, למקטנם ועד גדולם, מי הוא זה בנימין ומה רב גדלו וחין ערכו...

לפי שעה לא היו מעכבות על בנימין את הנסיעה אלא המניעות הקטנות האלו: לא היה יודע בנימין מאין נוטלין להוצאות הדרך? הרי עני הוא מימיו ואין לו אף פרוטה אחת. דרכו לישב בטל בבית-המדרש כל הימים, וזוגתו, אשת חיל, היא מפרנסת את ביתה מחנות קטנה, שפתחה משעה שכלו לה ולבעלה המזונות על שלחן אבותיה ויצאו לרשות עצמם. והחנות הזו בעצמה מה היא ומה כל סחורתה? אלמלא היתה אשתו סורגת פוזמקאות, מאחרת בלילות החורף ומורטת נוצות, ואלמלא שהיתה מטגנת למכירה שומן לפסח ומשתדלת לקנות בזול מאת בני הכפר, המביאים כל שבר בימי השוק, ולמכרם לאחרים בריוח מועט, לא היה להם מזון כדי ספוק נפשות ביתם. ימכור אחד מכלי-תשמישו? אבל מה מצאת מכל כלי-הבית? אין שם אלא שתי מנורות נחשת לשבת, שירושה הן לזלדה מאבותיה והיא מצחצחתן תמיד בנחת-רוח. תכשיטים אין לה, חוץ מטבעת כסף שמרגלית אחת קבועה בה, מתנה היא לה מאת חמותה ביום חתונתה. ולמכור אחד מבגדיו? אף זו אי אפשר, הלא כל בגדיו אינם אלא קפוטה בלה לחול וקפוטת-משי לשבת עוד מיום חתונתו, והיא מרוסקה וחלולה ככברה, המשי קרוע מבחוץ ובד צהוב מציץ מבין הקרעים מבפנים. אמת, גם בגד חם לו כמין אדרת-שער כביכול, אבל העור ברובו כבר מוקרח, וצוארונו חלק, לא עלה עליו עור מתחלת ברייתו. כשהתקינו לו אדר-היקר הזה ליום חתונתו היה אביו, עליו השלום, ותרן באותה שעה ומגלה רצונו להחייט שלא לקמץ בצוארון; אדרבא להרחיבו להאריכו, שיסרח לו לאחוריו במדה מרובה, כדרך הנגידים, ולמלאות אותו לשעה אניצי פשתן ולקרום עליהם בד לבן מתרומת היתור להחייטנים, ועם זה התחייב להעלות עליו, אם-ירצה-השם, עור חולד, בשעת פרעון המותר מהנדוניא. אבל את הנדוניא לא פרע והצוארון פרוע, עירום ועריה עד היום הזה.

וגם ביציאה גופא היה בנימין מתקשה ולא ידע כיצד יצא מביתו? להרצות דבר הנסיעה לפני זלדה ולהיות נמלך בה על עניניו – אי אפשר, שהרי בזה היה מביא מהומה בביתו. אשתו היתה מיללת ומורידה עליו דמעות, כסבורה שיצא מדעתו. כלום יש דעה באשה להבין ענינים נכבדים כיוצא באלה? אשה, אף על פי שאשת-חיל היא, סוף-סוף אינה אלא אשה. יתגנב ויברח מפני אשתו? – גם זה קשה, ויש בו מעין מנהג איש ליטאי. ישב תחתיו בביתו ויסיח דעתו מכל ענין הנסיעה? – זה אי אפשר כלל, והרי הוא כמאבד עצמו לדעת. הנסיעה הזו נקלטה בעצמו ובשרו של בנימין ושגה בה בכל עת. גם בחלום היה מהרהר בה. הנסיעה תקפה על בנימין והיתה שולטת בו בכל רמ"ח אבריו ומשעבדת לה את עיניו ואת אזניו שעבוד גמור כל כך, עד שפסק לראות ולשמוע את מה שלפניו במקומו, ואינו רואה ושומע אלא כל מה שנעשה במרחקי ארץ, באותם המקומות שם...

כשהיה מסיח עם הבריות היו הדברים: אינדיא, סמבטיון, אנטיקודא, שפיפון, שמיר, חמור, פרדה, חרוב, כצפיחת, ישמעאלי, קדר, גזלן וכיוצא בהם – יוצאים מפיו בערבוביא ובהתלהבות משונה. ומה יעשה ויוכל לכל המניעות הללו המעכבות עליו? דבר זה בקש בנימין ולא מצא עצה ותחבולה. היה מרגיש בנפשו, שצריך לו איש כלבבו להתיעץ עמו בדבר גדול זה.

איש היה בבטלון ושמו סנדריל, כשם אביו-זקנו רבי סנדריל, עליו השלום. סנדריל זה היה איש תם, פשוטו כמשמעו, בלא שום התחכמות כלל. מקומו בבית-המדרש היה מאחורי הבימה, וזה בלבד סימן מספיק לו, שלא היה אדם חשוב מטובי העיר. בדברי שיחה, שמסיחים בבית-המדרש ובשאר המקומות, לא היה אומר כלום, אלא מאזין ומקשיב, כשומע מאחורי הפרגוד ושותק. וכשאירע פעמים שפתח סנדריל את שפתיו והדבור יוצא מפיו, געו כלם בשחוק, לא מפני שאמר דבר חכמה ומילתא דבדיחותא, אלא מפני שדבורו בעצמו מסוגל לבדח את הבריות, ואף-על-פי שאין בו כלום ממה שמביא את אחרים לידי גיחוך. והוא בעצמו היה מעמיד עיניו ותוהא על מה ולמה שוחקים. ומעולם לא התרעם בשביל כך, מפני שהיה רך ונכנע בטבעו, כמו שנראה פעמים בין הבהמות פרה מצוינת במדת הכנעה יתרה, ולא עלה על דעתו אפילו, שיש לו להתרעם. "פלוני שוחק, היה אומר, מה איכפת לי? ישחק לו כרצונו, מסתמא הוא נהנה מזה". אף-על-פי-כן צריך להודות, שבדבורו של סנדריל נמצאה פעמים סברא ישרה, אף שהוא לא נתכוון לה כלל והיה אומרה בתמימות שלא מדעתו. הכל היו חומדים להתקלס בו. החרולים, שבני ישראל נוהגים לזרוק זה על זה בתשעה-באב, רובם היו פורחים ומסתבכים בזקנו ובפאותיו; ורוב כסתות מטונפות, שנוהגין להטיל איש על חברו בליל הושענא-רבה בבית-הכנסת, עלו בחלקו של סנדריל. וכנגד זה המיעוט מן גלוסקאות של כוסמין ומן יי"ש של "תקון", או מן יי"ש סתם, עלה גם כן בחלקו. כללו של דבר, סנדריל היה בכל זמן ובכל מקום כפרת הרבים. סנדריל לא היה עקשן בטבעו – זה אומר כך, יהא כך, ואינו מקפיד. סנדריל עשה רצונם של חבריו, לא שעשה רצונו כרצונם כדי שיעשו רצונם כרצונו, אלא פשוט, עשה רצון אחרים. מרגלא בפומיא: אתה רוצה דוקא כך, מה איכפת לי? יהא כך. בין ילדים היה ילד כמותם: היה מהלך בחברתם, מסיח ומשחק אתם ביחד ונהנה מזה נהאה [AB4] מרובה. בתוכם היה סנדריל באמת כבהמה נכנעת, שמניחה לתינוקות לרכוב על גבה ולקרצף לה את סנטרה. עזי-פנים שבתינוקות היו עולים על גבו וממרטים את פאת-זקנו. רוח הגדולים לא היתה נוחה מהם פעמים, משום שראו בזה חלול כבוד של פאת-זקנם ושל כבוד עצמם, והיא גוערים בהם בנזיפה: הזהרו, עזי-פנים, במי שגדול מכם בשנים, ביהודי בעל זקן! – מה בכך, היה אומר סנדריל, מה איכפת לי? הניחו להם וימרטוני מעט.

בביתו לא ראה סנדריל חיים טובים. אשתו היתה שוררת בביתו והוא התענה תחת ידה; היא היתה מטלת עליו אימה ומחלקת לו פעמים מכות באפה, והוא מרכין ראשו ומקבל אותן באהבה. בימים שלפני החג היתה מעמידתו לסייד את הבית בסיד, ומכסה את ראשו במטפחת וקושרתה מתחת לזקנו. הוא היה קולף לה בולבוסים, מגלגל ופותת את "הלוקשין", עוסק במלואת דגים, נוטל גזרי עצים ונותנם במערכה בתנור ומצית בהם אש, כאורח הנשים, ובשביל כך היו קוראים לו "סנדריל-האשה".

אותו סנדריל-האשה בחר לו בנימין לאיש-סודו, לגלות לפניו את לבו ולטכס עמו עצה היאך לישב כל הקושיות. ומה ראה בנימין שבחר דוקא בסנדריל? מפני שבנימין היה מרגיש בלבו תמיד מעין חבה וגעגועים לסנדריל, דעתו היתה נוחה ממנו וסובר כמוהו בכמה ענינים, ופעמים היה מדושן עונג ושׂשׂ על אמרי פיו בדברי שיחה ביניהם. ואפשר עוד גם מטעם זה, שבנימין סמך על מדתו זו של סנדריל, שאינו עקשן, ואמר בלבו, שסנדריל יקבל את דבריו ברצון ויסכים לכל מה שיציע לפניו, ואפילו אם סנדריל יהא מתעקש בכמה פרטים, סוף-סוף יהא מנצחו, בעזרת השם ובחלקת לשונו...

ויהי כבוא בנימין לסנדריל וימצאהו יושב על ספסל-החלב וקולף בולבוסים, אחת משתי לחייו מתלהטת ואדומה, ומתחת לעינו כעין התכלת וסריטה וגרידה בבשרו שם, כסריטה שנעשית בצפורן ידי אדם, והוא יושב עצב ושומם ושרוי בצער, כבת-ישראל זו, שבעלה עזבה והלך לו למדינות-הים, או כמו אשה, שבעלה עמד ונתן לה מכת-לחי...

אשתו של סנדריל לא היתה אותה שעה בביתה.

– צפרא טבא, סנדריל! מה לך, חביבי, שכך נפשך עגומה? – אמר בנימין בכניסתו, מורה באצבעו לסנדריל על לחיו – האות הזה לך מהו? כלום הוא עוד הפעם מעשה ידיה של זו?... היכן היא, הפלונית שלך?

– בשוק.

– טוב ויפה מאוד! – קרא בנימין מרוב שמחה – הנח, חביבי, את הבולבוסים שלך ובוא ונתיחד בחדר... ואיש אין שם? אין לי עתה חפץ באיש עומד על גבנו – רצוני לגלות לך את לבי, יותר לא אוכל להתאפק, דמי רותחים בקרבי ואליך תשוקתי. מהר ובוא אחרי. שמא תבוא היא בינתים ותפסיק אותנו באמצע.

– רצונך במהרה, יהא במהרה. מה איכפת לי? – אמר סנדריל ונכנס לתוך החדר.

– סנדריל – פתח בנימין ואמר – אמור לי, יודע אתה מה הוא שם... מחוץ לבטלון, שם... שם?

– יודע אני ויודע, הפונדק מרזחה שם, בו אתה מוצא פעמים מעט יי"ש מן המובחר.

– שוטה שבעולם, כנגד מקום רחוק אני מדבר, רחוק הרבה מזה.

– עוד רחוק יותר מן הפונדק הזה? – אמר סנדריל משתומם – לא, מקום רחוק מאותו הפונדק איני יודע. ואתה, בנימין, אתה יודע?

– אם אני יודע? תשאלני. מה שאלה היא? יודע אני ויודע. אכן שם ישוב העולם נגלה בכל כבודו! – קרא בנימין בהתלהבות, כקולומבוס בשעתו, בשעת מציאת אמריקא.

– ומה זה שם?

– שם, שם – נתלהב בנימין, מתנענע ואומר – שם שפיפון, שמיר...

– אותו השמיר, שבו היה שלמה המלך בוקע את האבנים לבנין בית-המקדש? – נכנס סנדריל לתוך דברי בנימין ושאל בתמימות.

– כך, כך, רחימאי, הכל שם. שם כל המקומות, אותם המקומות... ואף ארץ-ישראל שם... רצונך להיות שם?

– ואתה רוצה?

– מה שאלה היא? רוצה אני ורוצה, וגם אהיה שם במהרה.

– מקנא אני בך, בנימין, שם תמלא כרסך בחרובים ובתאנים ובתמרים. אשריך וטוב לך!

– גם אתה, סנדריל, בידך לאכול מפרי הארץ כמותי. יש לך, שוטה, חלק בארץ-ישראל כמותי.

– אמת, חלק בארץ יש לי, אבל היאך מגיעין לשם? הרי התוגר יושב שם.

– לדבר זה, סנדריל, יש תרופה. אמור נא לי! שמעת מימיך מה שמספרים על היהודים האדמונים?

– הרבה ספורי-מעשיות שמעתי עליהם בבית-מדרשי מאחורי התנור. אבל להגיד בדיוק איה מקומם ובאיזה דרך באים לשם, דבר זה איני יודע. אלמלי הייתי יודע, מסתמא הייתי מודיעך. ולמה לא? מה איכפת לי?

– ראה נא, סנדריל, ואני יודע – אמר בנימין בגאוה, מוציא מחיקו את הספר "שבחי ירושלים" – עתה שמע ואקרא לפניך מה שכתוב בזה:

"בהגיעי לברוט"י – כך נאמר שם – מצאתי ראיתי ארבעה יהודים בבליים ודברתי עם אחד מהם, שהיה יודע לשון-הקודש, ושמו ר' משה, והגיד לי אמיתות מנהר סמבטיון, כי שמע מישמעאלים שראוהו, וכי לשם בני-משה בלי ספק". ושם עוד כתוב לאמר: "גם הנגיד יצ"ו ספר לי, כי זה שלשים שנה נתאכסן בביתו אחד שהיה משבט שמעון ואמר, כי יש במקומו עשרה שבטים, אחד מהם שבט יששכר עוסק בתורה ומאותו השבט נשיא עליהם". ונוסף לזה הרי גם כאן בספר זה שלפניך, הוא ספר "מסעות בנימין", נמצא כתוב כהאי לישנא: "ומשם מהלך שמונה ועשרים יום להרי ניסבון, אשר על נהר גוזן, ויש שם וכו' ארבעה שבטים מישראל שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי וכו' ויש להם מדינות וכרכים בהרים. מצד אחד מקיף אותם הר גוזן ואין עליהם עול גוים, כי-אם נשיא אחד עליהם ושמו ר' יוסף אמרכלא הלוי וכו' ויש להם ברית עם כופר אל-תור"ך". ועוד כתוב שם כמה וכמה דברים על בני-רכב בארץ תימא, שיש עליהם מלך יהודי, והם צמים ומתפללים תמיד לה' על גלות ישראל. ועתה מה דעתך, חביבי, אלמלי, למשל, ראו פתאום אותי, את אחיהם בנימין מבטלון שבא לראות פניהם? ומה אתה אומר לזה, סנדריל? בבקשה ממך, אמור נא!

– הם יהיו מדושני עונג, אומר אני לך בנימין. לא דבר קטן הוא אורח כזה, אורח יקר כמותך! כל אחד מהם יזמין אותך לסעוד אצלו, והמלך אמרכלא מסתמא אף הוא יעשה לך משתה, משתה גדול כיד המלך. בבקשה ממך, אמור להם שלום בשמי. אלמלי היה בידי, חייך, שהייתי מהלך עמך לשם גם אני.

– הבה! – קרא בנימין מתלהב מתוך מחשבה חדשה שנולדה במוחו – שמא באמת, סנדריל רחימאי, היית מתארח עמי לחברה בנסיעתי. עכשיו, שוטה, שעת הכושר לך והזדמנות טובה. הרי אני הולך לשם בלאו-הכי ואקחך עמי. טובים השנים מן האחד, טפש! למה תשב פה, שוטה שבעולם, ותשא עול גלותה של זוגתך המרשעת? הביטה וראה, אוי מה היה לה, ללחי שלך! אוי לך ואוי לנפשך, מה רע חלקך ומה מר גורלך אצלה! שמעני, סנדריל, לכה ונלכה! ובטוח אני שלא תתחרט על כך.

– אם רצונך דוקא כך, יהא כך. ואלא היא, כלומר זוגתי? מה איכפת לי? כלום חסר-דעה אני וצריך להודיעה להיכן אני נוסע?

– נשמתי ורוח אפי, הבה ואנשקך! – קרא בנימין בשמחה רבה, מחבק את סנדריל-האשה באהבה – במאמר אחד תרצת לי קושיא גדולה וחמורה. כמותך גם אני אומר עכשיו: ואלא היא, כלומר זוגתי? מה איכפת לי? אבל עוד קושיא אחרת יש: מאין נוטלין להוצאות הדרך?

– להוצאות הדרך? כלום רצונך, בנימין, לעשות לך מלבושים חדשים, או לחדש את פני קפוטתך הישנה? אם אתה לוּ שמעני ואמרתי לך, שאין צורך בדבר זה, אדרבה, להולכי-דרך יפה ביותר שלמות בלות. שם מסתמא יתנו לנו קפוטות חדשות ונאות.

– אמת, כדברך כן הוא, שם אין לי לדאוג כלום. אבל עד שנבוא לשם אנו צריכים, לעת-עתה לפי שעה, ממון מעט, לצרכי אוכל-נפש.

– מה אתה, בנימין, סובר בצרכי אוכל-נפש? כלום יש בדעתך לטלטל עמך בדרך כלי-בשול ומיני מאכל? הא למה לך? וכי אין אכסניות ובתים בדרך?

– איני יודע מה כונתך, סנדריל – אמר בנימין בתמיה.

– כונתי כך היא – משיב סנדריל בתמימות – כיון שיש בתים בדרך, אפשר לחזר אגב-אורחא על הפתחים. ומה שאר היהודים עושים? היהודים מחזירים על פתחי אחיהם, זה אל זה, הללו היום והללו מחר, ואין כאן לא בושה ולא כלימה, חלילה. הרי מנהג ישראל הוא ואין זה אלא גמילות-חסד.

– יפה אמרת – קרא בנימין בשמחה – עתה אורו עיני. הריני מוכן ומזומן עכשיו ויש לי כל צרכי, ברוך השם. עוד מחר בהשכמת הבקר, כשיהיו הכל ישנים, נוכל לצאת לדרך בכי-טוב, ומה לנו לאבד זמן חנם? מסכים אתה לכך?

– רצונך למחר, יהא למחר, מה איכפת לי?

– מחר בהשכמת הבקר אצא מביתי בחשאי. ואצל החורבה, בית-הרחים של רוח, אמתין לך שם. זכור, סנדריל, מחר בעלות השחר תקום ותבוא לשם. זכור ואל תשכח – חזר בנימין על דבריו והפך פניו לצאת.

– המתן נא, בנימין, עוד מעט – אמר סנדריל, ממשמש בחלוקתו ומוציא משם חתיכת עוֹר מזוהם, צרור ומקושר מכל צדדיו בקשרים הרבה – הנך רואה, בנימין, זה חלקי מכל עמלי וזה כל הוני, שעלתה לי לקבוץ תחת יד זוגתי מיום "שנישאתי" לה ועד הנה. צרור הכסף הזה יספיק לנו בהתחלת הנסיעה.

– עכשיו, מחמל נפשי, ראוי אתה לנשיקה, לנשק כל אבר מאברי גופך! – קרא בנימין בששון, מחבק את סנדריל-האשה ומגפפו.

– תפח רוחך! הביטו נא את הנאהבים והנעימים האלה, את געגועם וחבתם הגדולה! עומדים הם שם ומחבקים זה את זה, ופה בבית עומדת עז ואוכלת את הבולבוסים, יאכלו תולעים את בשרך מעליך! – נשמע פתאום קול צעקה.

הקול קול זוגתו של סנדריל. היא כועסת וחמתה בערה בה כאש להבה, ידה האחת נטויה אל העז וידה השנית לסנדריל, שולחת אצבע ורומזת לו לבוא אצלה. סנדריל מרתית ופוסע פסיעה קטנה אבל וחפוי-ראש כתינוק שסרח ועשה מעשה ואומרים למתחו על העמוד וליסרו בשוטים.

חזק ואמץ, יקירי! זה לך מידה בפעם האחרונה. זכור נא, למחר... – גחן בנימין ולחש באזני סנדריל והתחמק ונמלט מהבית.

פרק רביעי –

בנימין וסנדריל יוצאים ביד רמה

למחר כעלות עמוד-השחר, ועדיין עת צאת פרות בטלון אל השדה לא הגיעה – ובנימין הנה זה עומד אצל הרחים של רוח עם צרורו על שכמו. בתוך הצרור נמצאו כל המכשירים, הנצרכים לו לנסיעתו זו, היינו: טלית ותפילין, סדור "דרך החיים", "חק לישראל", ספר תהלים וכל אותם מיני הספרים, שאילולי הם לא היה יכול לזוז ממקומו, כאומן בלא כלי-אמנותו. קפוטתו של שבת אף היא היתה מקופלת שם, מפני שחובת יהודי היא לנהוג כבוד בבני-אדם ולהתנאות לפני הבריות. בכיסו נמצאו כחמש עשרה פרוטות, שבשעת יציאתו עלתה בידו להוציאן בחשאי מתחת מראשותיה של אשתו. קצור הדברים, בנימין היה עמוס בכל טוב ואין דבר מעכבו להתחיל נסיעתו.

ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום. האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם. הצפרים טסות ופורחות קל מהרה ופותחות את פיהן בשירה ובזמרה באזני בנימין, כאלו הן מצפצפות ואומרות: לכו נרננה לנפש אדם זה אצל הרחים, ובזמירות נריע לו! הלא הוא בנימין, הוא בעצמו ובכבודו, הוא בנימין הבטלוני, אלכסנדר מוקדון בדורו, העוזב את ארצו ומולדתו, מפקיר את אשתו ובניו והולך בשליחותו של מקום לסופו של עולם! הנה זה בנימין הגדול, שיצא כשמש מתוך אהלו וישיש כגבור לרוץ ארח בתרמילו על שכמו, עז הוא כנמר וקל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים! נקדמה פניו בתרועה, טרילילי-טריל! שירו לו זמרו לו, טרילילוּ-לוֹ והרנינו את לבבו!...

ובאמת דץ בנימין באותה שעה, נהנה ואומר בלבו: מי מבני-אדם מאושר כמותי? ברוך השם, יש לי כל צרכי ואיני חסר כלום, לאשתי איני דואג, הרחמן הוא יפרנסה בכבוד, אותה ואת בני ביתי, וישלח ברכה במעשה ידיה, ואני בעצמי הריני צפור-דרור, חפשי ככל עוף השמים, וכל הארץ הלא לפני היא. באומץ רוחי ובנסיונותי ובידיעתי בכל שבע החכמות לא יאבד איש כמותי בכל מקום. וחוץ לזה, הלא אני יהודי והריני בעל בטחון – היהודים הרי חיים והקדוש-ברוך-הוא בעזרם.

לבו של בנימין שמח כל כך, עד שנפתחו שפתיו – וזמר "מלך עליון" יוצא מגרונו ומתנגן מאליו בנעימה דקה. קול רנתו נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור, ועלו בתרועה – מזמור שיר למלך הכבוד בשמי-מרום.

הבוקר הולך ואור – וסנדריל איננו. בנימין התחיל דואג לו ומצטער וערבה שמחתו. צופה ומביט לכל רוחותיו, עיניו רואות וכלות אליו, אבל לשוא, אין גוף ואין תמונת הגוף – סנדריל איננו! והוא שואל ומשיב לו לעצמו: אפשר המרשעת שלו נתנה עליו עבודה קשה בבית? אבל השעה הזו עדיין לאו שעת עבודה היא. כל בני העיר בטלון סרוחים עדיין על משכבותם ושקועים בתרדמה. נשים אינן נכנסות לעסוק בצרכי סעודה ולקלוף בולבוסים אלא לאחר מריבות וקטטות עם בעליהן וקללות של שחרית, לאחר נטילת שבט-מוסר לחביטת ילדים והוצאת הכרים והכסתות מתחתיהם החוצה לנגבם נגד השמש. בנימין שרוי בצער גדול ואינו יודע מה יעשה. לחזור לביתו? חלילה לו! אלכסנדר מוקדון הרי הוא בעצמו הרס את הגשר לאחר שעבר עליו לאינדיא, כדי שלא יוכל עוד לחזור משם למקומו. ולצאת יחידי בלא סנדריל בן-לויתו? – לא ניחא לו ואי אפשר לו. לסנדריל תשוקתו, ולו הוא צריך מאד. משעה שנזדווג לו אורו עיניו. אם אין סנדריל הולך עמו, נראה לו עכשיו דרכו קשה ומשונה. למה הדבר דומה, לספינה שאבד קברניטה או מלכותא ומשנה-למלך אין לה.

ועד שבנימין עומד מצפה ומצטער, נראה לו מרחוק כדמות בן-אדם, ספק סנדריל ספק אינו סנדריל, וכמדומה, שהדמות העולה שם עוטה שמלת אשה ועל ראשה מטפחת. בנימין נתחלחל, פתאם ופניו חורו כסיד. איקונין של אשתו נראה לו, אשתו הולכת אצלו! לא, אינה הולכת, אלא נחפזת כאילה שלוחה, עוד מעט והנה זו באה, מתנפלת עליו בזעם אפה, מכלה בו את חמתה ורוחה הקשה ומושכתו לביתו בבכי ויללה, ונכון לו יום חושך.

"אל אלוהים הוא יודע – כך מספר בנימין בעצמו – כמה נבהלתי וכמה יסורים טעמתי באותה שעה: מוטב היה לי לפגוש מאה שפיפונים ואַל אשתי, שהשפיפון נושך את הגוף, ואשה בשעת כעסה נושכת ועוקצת את הנשמה. אבל הקדוש-ברוך-הוא אזרני חיל, ומיד נשאתי את רגלי באומץ לב – וברחתי ונסתרתי מאחורי הכותל של בית-הרחים, אורב שם במסתרים כאריה בסוכו".

לאחר שעה קלה קפץ בנימין ויצא ממסתריו, קופץ ושואג בקול, כשאגת איש משוגע:

– הללויה... סנדריל!

סנדריל לבוש "חלאטיל"-פסים, ומטפחת מזוהמת – מקופלת וקשורה לו על לחייו. מתחת לשתי עיניו שרטת בעורו ומראהו כעין התכלת, מקלו בידו ותרמיל גדול על שכמו. אותה שעה נשא סנדריל חן בעיני בנימין, ככלה נאה בעיני דודה. בנימין מספר לנו את שמחתו בשעת הפגישה הזו במשל ומליצה, כהאי לישנא:

"כאיל תערוג על אפיקי מים, כהולך במדבר ציה ולשונו בצמא נשתה, ופתאום לפניו מקור מים חיים נוזלים מראש צורים, ישבור צמאו וישיש בשמחה, כן ששה נפשי השוקקה על סנדריל, בן-זוגי, זה דודי וזה רעי הנאמן!!"

– מה היה לך, סנדריל, שהיית שוהה כל כך?

– מה תמיה יש בזה! – החזיר סנדריל בתמימות – קודם כל הרי הייתי צריך לילך אצלך, לביתך, ועד שהלכתי ובאתי ועד שהספקתי להעיר את זלדה זוגתך משנתה, בין כך וכך עבר זמן רב.

– להעיר את זלדה! – צעק בנימין צעקה משונה – סנדריל, למה עשית כך, איש משוגע ומטורף!

– למה? אתה שואל – אמר סנדריל בתמיה – כשהייתי מתדפק מתחלה על כותל החורבה בחצרך, שאתה לן שם יחידי, ואין עונה, התחלתי מקיש בכח – קיש-קיש-קיש, על דלת הבית. והנה הקיצה זלדה משנתה וקפצה מעל משכבה בהולה ומבוהלה, ושאלתיה עליך.

– סנדריל, אבדנו! שאול מתחת הרגזת לנו. הרי זלדה תרדוף ותשיג ותחלק...

– אי, אל תירא, בנימין! זלדה באה עלי ברוגזא ושלחה אותי לעזאזל, כאילו פגמתי בכבוד קפוטתה ונשאתי את רדידה, את ה"יאמפורקי" מעליה. "לך למיתה אתה ובעלי שניכם יחד!" – אמרה ברוגז ובקצף גדול וסגרה הדלת בפני. הייתי עומד מבולבל ומשתומם שעה קלה בחוץ, עד שנזכרתי לבסוף ברחים של רוח, והבינותי מדעתי, שמסתמא כבר יצאת מביתך ואתה עומד וממתין לי בזה. וזהו פירוש הדברים שאמרה לי זוגתך: "לך למיתה אתה ובעלי שניכם יחד!" לך למיתה – מסתברא, שהיא ראתך יוצא מן הבית.

– מה אתה, סנדריל, מה אתה אומר? היא ראתני!... אפשר היא הולכת... והיא אחרינו?!

– חלילה, בנימין. היא סגרה את הדלת בעדה ונעלה. כשהייתי חוזר ומקיש על הדלת, מקיש ואומר: זלדה, זלדה! מה בנפשך להודיע לבעלך, זלדה? או שמא רצונך לשלוח לו כלום, זלדה? שתקה ולא החזירה לי תשובה. דומה, שהיא נרדמה בכל חושיה תרדמה מתוקה, אל נא תשלוט בה עינא בישא. אם כן, אם את מתנמנמת, זלדה, נוחי לך על משכבך – ושלום לך! ברכתי אותה ונפטרתי והלכתי לי לדרכי.

דברי סנדריל האחרונים היו סם חיים לבנימין והניחו את רוחו. דעתו נתישבה עליו והוא מרגיש כאילו אבן מעמסה נתגלגלה מעל לבו, פניו מבהיקים ועיניו מתלהטות מרוב שמחה.

– עתה אתה, סנדריל – קרא בקול – עתה קום ונלך בשם ה'!

באותה שעה נשמע קרקור של צפרדעים עולה מתוך בריכה אחת שם, כאילו התעוררו יחד לפטור את תיירינו בברכת-שלום וקרקרו להם ממעמקים שירת "אשרי תמימי דרך" – בקול רעש גדול!

פרק חמישי –

המסות הגדולות בדרך

בחפזון יצאו התיירים שלנו לדרכם, מרימים פעמי רגליהם ורצים בכל מאמצי כח, כאילו הוציאו מכבל רגלם ונסים על נפשם, או כאילו נוגשים אצים בם ברצועה ודוחים אותם מאחור. הם נחפזים ושולי בגדיהם מתבדרים ומרחפים באויר, והיו התיירים דומים לספינה שטה בים וכל וילוניה פרושׂים. העורבים והיונים, השטים ומלקטים על פני השדה, סרו מהר מן הדרך ביראת-הכבוד והתעופפו לכל רוח בקול צוחה מפחד מיני ברואים הללו, הולכי על שתים, הרצים דחופים בחשק ובזריזות יתרה. אין כח בקולמוס לצייר את רוב אשרם של תיירינו באותה שעה. נפשם נהנה הנאה משונה ורוחם נוחה מאד: נוחים הם כל אחד מגופו ועצמו, נוחים הם זה מזה ונוחים הם מכל העולם כלו. והנאתו של סנדריל גדלה עוד ביותר, שנמלט מתחת ידי אשתו ונגאל משעבוד גלות קשה של זו. יום אתמול היה לו יום רע ומר ביחוד, יום חושך ופורענות, שהשאיר לו לזכרון פצעים וחבורות בבשרו, יום עברה ותוכחה ונאצה, יום תלישת שערות מזקנו המדולדל, יום שנתן בו כתבת קעקע ושרט בבשרו מתחת שתי עיניו. לא אליכם, הגברים, מתנת-יד זו, שקבל סנדריל אתמול בבוקר מיד זוגתו!

וכך היו התיירים שלנו ממהרים ורצים בנשימה אחת, מחרישים ושותקים ואין דובר דבר, עד שגופם נתחמם מאד וטיפות גסות של זיעה מבצבצות ויוצאות על פניהם. סנדריל-האשה התחיל מתייגע ותש כחו כנקבה, פוסק לפרקים הליכתו ועומד ומנשם בכבדות מקוצר-רוח.

– בבקשה ממך, בנימין, חוס ורחם על נפשי! – מבקש סנדריל רחמים – אין עוד כח בי לרוץ אחריך. דומה דודי לצבי, אל תשלוט בך עינא בישא. אתה רץ כתיש לפני העדר.

– מהר, מהר, סנדריל – קורא לו בנימין וממהר והולך לפניו, מתגאה ומתנשא בגבורתו – אני אומר לך, סנדריל, כך הייתי הולך עד סוף העולם.

– אבל, בנימין, בבקשה ממך, למה אתה אץ ברגלים כל כך – אמר לו סנדריל – חייך, שלא נאחר כלום. ואפילו אם נתמהמה ונבוא שמה לאחר יום אחד או יומים, אין הסכנה גדולה כל כך. העולם לא יהא חרב בימים מועטים האלו. וכפי ששמעתי בבית-מדרשי יש לו לעולם להתקיים עד האלף השביעי, עוד כמה מאות שנה.

– סנדריל, אין לאבד זמן לבטלה! זריזים כל מה שמקדימים נשכרים. הטריח את עצמך, סנדריל, והוסף אומץ. ואם כחך תש מעט, אין בכך כלום. כנגד זה כשתגיע, אם-ירצה-השם, למקומך, לשם... תחליץ עצמותיך ותשב בשלוה כבן-חורין.

– בחכמה תדבר, בנימין! אתה אומר מהרה, מה איכפת לי, יהא מהרה. מצדי אין מניעה, אבל מה עושים עם הרגלים, עם הרגלים שלי מה עושים?

על-כרחו נשמע בנימין לסנדריל ומנע את רגליו מפסוע פסיעה גסה.

כצאת השמש בגבורתו והחום גבר מאד, כרעו נפלו תיירינו אצל החורשה בצדי הדרך. עיפים ויגעים הם משתטחים מלא-קומתם על הארץ, מנשמים בכבדות ונאנקים ומזיעים. החטטין והסריטות, שהגלידו מעט על פני סנדריל, התחילו מפעפעים ומתמסמסים מזיעה וחום השמש והיו קשים לו כמחט בבשרו. ולאחר שנתישבה דעתם מעט נטלו איש את הטלית ותפלין שלו ועמדו להתפלל. בנימין היה מאריך בתפלתו, מנענע כל אברי גופו, ומתפלל בדחילו ורחימו ובכונה גדולה.

ראוי היה בנימין לכוס יי"ש אחר עבודה זו, אבל היי"ש מאין ימצא לו? גם בפת חרבה, אילו נמצאה בסלו, היה מסתפק ואומר ברוך הטוב והמטיב. כרסו הריקה תובעת מזונותיה והוא מצדו מוכן לאכילה גסה אחרי מהלך רב ועמל הדרך – ובידו אין לחם אפילו כזית! מה עשה? עשה מה שכל יהודי עושה בשעה שהוא רעב: מתחכך וגוהק ופוהק, מלקק את שפתיו בלשונו ובולע את רוקו, נודד כתף, מחזיק בזקנו ומסלסל פאותיו ומתאנח ונאנק. וכך היה בנימין עושה ומתחכך יפה יפה, עד שנמלך והוציא ספר מתרמילו כעין מחזור, קורא בו בלחש ומצפצף בניגון "אקדמות" בנעימה.

– סנדריל – הפסיק בנימין קריאתו ואמר – יודע אתה במה אני עוסק עכשיו, ולמה אני מטעים את קריאתי עכשיו בניגון זה?

– בודאי רעב אתה – החזיר סנדריל בתמימות.

– כלפי לייא! – נענה בנימין – ואם רעב אני מה משמע מזה?

– משמע מזה, כי לך נאה לזמר. הרי כך אמר אינשי: "אימתי יהודי מזמר? כשהוא רעב". משל זה שמעתי מפי הגוים כשהייתי הולך אחרי אשתי בשוק. אתה, בנימין, בשלך, הנעם זמירות כרצונך, ואני בשלי – כך אמר סנדריל, ובשעת דבורו פשט את ידו לתוך החבילות והוציא משם את תרמילו.

– אינך יודע ומבין, סנדריל, כנגד מה אני עושה זאת – אמר בנימין – שמע נא, שוטה, ואפרש לך טעמו של דבר.

אבל סנדריל עושה בינתים את שלו ומתיר במתינות את תרמילו. בנימין הביט אליו ופניו נהרו. גם פת ופרוסות חלה, שנשתיירו מיום השבת, גם קשואים וצנון ובצלים ושומים, הכל היו בתרמיל זה! סנדריל טרח כאשת-חיל להכין צידה לדרך, ובשביל כך נתחבב על בנימין עוד יותר מבתחלה. בנימין שמח מאד על בן-זוגו, שהזמין לו המקום ללוותו בדרכו, מעשה נסים ראה בזה.

"זבדני אלהים זבד טוב – אמר בנימין בלבו – סנדריל הוא לי כמו מָן מִן השמים לבני ישראל במדבר, בימים ההם".

לאחר פת-שחרית עמד סנדריל ונטל מה שנשאר מן הסעודה, נותנו לתוך תרמילו ואומר: זה יהא לנו ליום מחר, והתרמיל – לימים רבים בימי חיינו, כשנחזיר על הפתחים, אם-ירצה-השם, בחוצות ישראל על הדרך שאנו הולכים. נבטח באבינו שבשמים והוא יושיענו.

– סנדריל – פתח בנימין ואמר, מתלהב מדברי בן-זוגו – אני ואתה זווּגנו מן השמים, אני ואתה גוף ונשמה אנו וממני וממך תסתייע נסיעתנו. אתה החומר – עסקיך במזונות, ואני טרוד ועושה ברוחי. חוזר אני ושואל אותך, סנדריל, יודע אתה למה אני קורא "אקדמות" היום? הריני מתכוון בזה לדבר גדול, רוצה אני: לעתיד לבוא כשיביאנו הבורא, יתברך שמו, בשלום לבני משה, יהא לנו פתחון-פה לדבר אתם בלשונם. הם מדברים שמה תרגום, ולשונם מעין לשון אקדמות. אלדד הדני, שבא למקומנו מהתם, הרי הוא, כמו שיש אומרים, בעל המחבר של הפיוט "אקדמות" שבידינו – ו"שריות שותא", סנדריל, פירושו: אני מתחיל לדבּר!... זכור ואל תשכח, סנדריל! כאן, בחוץ-לארץ, מספקת לנו לשון אשכנז לשוננו, ושם בודאי אינם מכירים לדבּר אשכנזית.

– בענינים כאלה אני סומך עליך – אמר סנדריל בעניוות, כתלמיד לפני רבו – אתה תלמיד-חכם ומעיין בספרים שלך, מסתמא ידעת מה אתה עושה ולאן אתה הולך. והראיה שאני מאמין בך, הלא אני נמשכתי אחריך כסומא משעת יציאתנו ועד עתה ולא שאלתי דבר. לא שאלתיך אפילו, אם זו היא הדרך לשם. אתה הולך, מה איכפת לי, לך-לך, ואני אחריך כעגל אחרי הפרה.

בנימין נהנה הנאה משונה על הבטחון הגדול הזה, שסנדריל בוטח בחכמתו, והיה בעיניו כרב-חובל מנהיג את הספינה בלב ים. אף-על-פי-כן בעצם הנאתו המרובה הזו התחיל מפקפק בדרך, שהולך עליה, ולבו נוקפו, שמא לא זו הדרך והוא תועה.

ועד שהוא עומד ומפקפק נזדמן לו כפרי, עובר בעגלה טעונה ערימה גדולה של תבן.

– סנדריל – אמר בנימין – בדיעבד, כיון שנזדמן ערל זה לנו, נשאל את פיו איזה היא הדרך, וכלום לא נפסיד בזה. קרב אתה אצלו ודבר עמו. כאן, בחוץ-לארץ, יפה כוחך ממני להשיח עם הכפריים ההדיוטים בלשון לא נקיה שלהם. הרי היית הולך אחרי אשתך תמיד לשוק, בשביל להעמיס עליך מזון וצידה.

סנדריל עמד והלך להכפרי, משתחוה ואומר לו כהאי לישנא:

– צפרא טבא! אמור נא, בר-נש, איזה הדרך לארץ-ישראל?

– מה? – נענה הכפרי, משתומם ומעמיד עליו את עיניו – איזה סרוּל? לא ראיתי סרוּל.

– ני-ני! – לא יכול בנימין להתאפק ונכנס לתוך דבורם מרחוק – גוי, לא תדע לשונו! אתם: סרוּל, והוא, להבדיל, ארץ-ישראל אמר הוא. סנדריל, חזור ואמור לו עוד הפעם בפירוש. מוח חמור מוחו ודעתו קצרה. השמיעהו בשפה ברורה, סנדריל.

– לארררץ ישראל איזה הדרך? – פתח סנדריל את פיו והתיז בארץ-ישראל.

– לשדים אתם, יהודאים! מה אתם דוברים ומזעזעים את מוחי? דרך זו עולה שכרוֹנה והם עלעססלאל, עלעססלאל! – התעלל בהם הכפרי, רוקק בפניהם ונוסע לדרכו.

והתיירים שלנו אף הם הלכו לדרכם. בנימין חש במתניו, רגליו כבדו עליו ונתמוטטו בדרך. אף-על-פי-כן התחזק, כמסיח דעתו מהן, והשתדל לאמץ ברכים כושלות של סנדריל... ובשביל שהליכה ישרה היתה קשה לו מאד, היה קופץ והולך. ודאי שאין הליכה זו כהליכתו בתחלה, והיא קפיצה משונה בדוחק גדול, אף-על-פי-כן עשה את שלו והלך. ובאמת כלום היתה הברירה בידו לעשות אחרת? – ישתטח על הארץ? אבל מה היה הדבר מועילו? וחוץ לזה, אינו מן הנימוס. בא איש יהודי ונמלך ונפל ונשתטח לו ברשות-הרבים, באמצע הדרך! ולא עוד אלא שהיה מצער בזה את סנדריל ואף הנסיעה נתעכבה, חס-ושלום. קצור הדברים, תיירינו היו מתגברים והולכים ומתלבטים בדרך עד שבאו בין-השמשות לכפר שכרונה.

מיד בכניסתו להפונדק שבשכרונה קנה לו בנימין שביתה בקרן-זוית ונשתטח שם מלוא-קומתו על הקרקע להשיב את רוחו. וסנדריל הלך לו, כאשת-חיל למודה, להתעסק בעניני המחיה והכלכלה ולדאוג לסעודת-הערב. הפונדקי נסתכל בסנדריל מכף רגלו ועד ראשו, ונראה לו מכל מנהגיו והילוכו, שאין זה אדם פשוט כשאר עוברים-ושבים. נתן לו שלום, ושאל אותו:

– רבי יהודי, מה שמך ומאין אתה?

– אני סנדריל – החזיר לו סנדריל שלום ואמר בתמימות – חציי אני בטלוני וחציי בן ארץ-ישראל; והריני משמשו של רבי בנימין זה, שבכבודו ובעצמו מוטל פה בזוית הבית.

ומיד צורתו של הפונדקי נעשית צורת ירא-שמים מתנהג בחסידות, חולק כבוד לסנדריל ומזמנו לישב על הספסל.

ועד שסנדריל במסבו ומסיח עם הפונדקי, היה בנימין, בעל המסעות שלנו, מוטל נפעם ונדהם על הקרקע בפנת הבית. גידי רגליו מתנפחים ועולים והדמים מרתיחים ומבעבעים ועוקצים, כאילו כתות-כתות של יתושים ונמלים מנקרים בתוכם. צדעיו הולמים כפטישים. קול המולה באזנים, קול שופר הולך וחזק מאד ומסתיים בתקיעה גדולה, ואלפי אלפים שביבי אש מכל מיני צבעים: ירוקים, אדומים, לבנים, כהים צהובים וכיוצא בהם, כברקים מתרוצצים לנגד עיניו. ופתאם המאורות לוקים, והנה חשכה גדולה, תהו ובהו, אין כל – ואף הוא בעצמו כאלו עבר ובטל ואיננו. ובחמלת ה' עליו חזר בנימין והיה עוד הפעם לנפש חיה. קול צליל נשמע כקול פעמונים, מצלצלים מרחוק בחוץ, והקול הולך וקרב, מקשקש כזוג הולך ובא, והנה קול שוט וקול רעש אופנים לא זפותים, ועגלה משתקשקת באה ועמדה אצל הבית, בוקה ומבוקה וצוחה ומיני קולות משונים עולים עד לשמים: קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם? חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים. ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?! כלם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים.

ערבוביא של חוכא-וטלולא עולה באזני בנימין, גנימה ונהימה, שריקה ולחישה, שיעול ורקיקה, גריפת חוטם ומיץ-אפים. עוד מעט וכנופיא של בני-אדם נדחפים ובאים אל הבית ברעש והמולה. בנימין נרתע לאחוריו בקרן-זוית שלו, מצמצם את עצמו ומתכנס שם בכל אבריו, כדי שלא ירגישו בו, ושוכב על משכבו בפחי-נפש. ובתוך כך נתמלא הבית אורה. נרות הרבה דולקים במנורות-נחשת, קצתן פיהן סתום בחלב מהותך ובפסולתן של פתילות, שנשתיירו מליל שבת, והנרות מדובקים ועומדים על גבן בנס, וקצתן פיהן רחב יותר מדי ומשוקע מעט, והנרות מהודקים מן הצד בפחם ועמידתם עקומה. אצל שלחן ארוך מקצהו האחד, חבורת בעלי כלי-זמר יושבים, איש כלי-אומנותו בידו, בודקו ומזמנו יפה יפה. הכנר בודק את כנורו, ממעך לו בין הנימין באצבעותיו, וכל אחת משיבתו בלחש: נים-נים, כלומר: הנני! הרק קשתך, דודי, וימינך תחבקני. והנה הוא אוחז הקשתנית בידו, מחליקה ומזמנה לעבודתו. המחצצר פה אל פה יתלחש עם חצוצרתו, יביע לה את רוחו, והיא נשמעת לו ועושה רצונו. וה"צימבלר", זרועות ידו יפוזו על צימבלתו, יכתש לה כתישין – והיא מתרעמת, מנהמת ומזמזמת בזעף. וזה המתופף הסומא, שכובעו יורד לו על עיניו, יושב בדד ומתנמנם. אצל בעלי-השיר הללו עומד על דוכנו אחד כדמות בן-אדם ומרבה שיחה, והדבור יוצא מפיו ומביא את הכל לידי שחוק. ואפילו ילדים וילדות וגוים קטנים, העומדים צפופים בחוץ ומשגיחים מן החלונות, ממלאים שחוק פיהם ומלגלגים בקול. בן-אדם זה משנה את טעמו לאחר שעה קלה, וקולו בכח, קורא ואומר: "הַרְרֵי! לכבוד המחותנים ולכבוד בעל-הבית ולכבוד כל המסובין בכאן היטיבו נגן בתרועה, זמרו משכיל!" ובעלי-השיר יוצאים בשיר ומריעים תרועה גדולה בשמחה. בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יוצאים במחול ומרקדים ברגש. הכל מרקדים, הכל מכרכרים, אפילו פשפשים ויתושים מגיחים מחוריהם ומתפזרים ונגררים על הכתלים. ובשעת חדוה נתמוטטו רגליו של אחד המחוללים ונפל על בנימין בזוית הבית. והנה הוא מחזיק בו, מסתכל בפניו ושואג בקול: הוי, בנימין!... אחי, אני מצאתיהו – מצאתי את האבדה, והרי הוא בידי! – לקול הקורא חרדו ובאו הרבה מבני החבורה, ובנימין רואה ומכיר אותם. אנשי בטלון הם, וגם הרב הבטלוני בתוכם.

– עורה, בנימין, למה תישן, גולם! – קוראים לו הבטלונים פה אחד – לכה דודי ונרקד!

– לא עת רקוד הוא לי – מבקש בנימין רחמים – איני יכול לזוז ממקומי... איני יכול!

– בוא, בנימין, בוא, גוזרנו עליך. יכול תוכל! כלום הוא דבר שצריך למוד? קום ובוא, בהמה, ואנחנו נמהר ונודיע...

– את מי? את זלדה! – קרא בנימין ביראה ובפחד – בבקשה מכם, אל תגידו לזלדה.

– עמוד על רגליך, בהמה, קום ולך אתנו, ואל תסרב הרבה.

– חוסו נא עלי, בני ישראל – מתחנן בנימין – אי-אפשר לי, אחי, לא אוכל לקום מפניכם... טעמי ונימוקי עמי, שלא אוכל לפרשו. סוד זה כמוס עמדי ואותו אגלה לרבנו בלחישה.

ועד שבנימין מחזיק ברבו בשתי ידיו וגחן ולחש לו את סודו, הרגיש פתאם מכה רבה בצדו, ומפני הכאב חמרמרו פניו כמו מאכילת מרור. והנה הוא נעוֹר – מתנודד ומוחה דמעה מעל ריסי עיניו ורואה שהוא לבדו בבית, אין אדם ואין אור נר. הלבנה נשקפת בעד החלון, אצלו רובצת עגלת-בקר והוא חובקה בשתי ידיו.

עגלה זו מאין היא באה פתאם? כלום מעשה נסים היא וירדה משמים?

חלילה, רבותי, אמונת עובדי-גלולים היא האמונה בבהמות משמים! בכל הבהמות אצלנו, ואף זו בכלל, אין בהמה אחת ממרום. מעשה זה אינו יוצא מידי פשוטו וכך היה:

בשעה שנפל בנימין על פניו בלא כח בקרן-זוית, לא הרגיש בעגלת-בקר זו, שהיתה רבוצה שם. ומתוך צער ויגיעה רבה מטלטולי-הדרך נרדם וראה בחלומו כל אותה החתונה עם המחותנים מאנשי מקומו יוצאים בתופים ובמחולות, ונרתע מפניהם לאחוריו ונלחץ אל הקיר. וכשנבעו מצפוניו וכלתה אליו הרעה, אמר לבקש על נפשו מרבו הבטלוני ולגלות לו את כל לבו ובמקומו החזיק בעגלה זו, מחבקה ומגפפה ומוסר לה בלחישה את דבר נסיעתו. וחבוק זה לא היה ניחא לה ופשטה את רגלה ונגעה בכף ירכו, וייקץ בנימין משנתו.

כשראה בנימין עגלה יפה-פיה זו בזרועותיו שמט אותה בכח ועמד ממקומו נרעש ונפחד ונס מפניה. והעגלה אחר שלוחיה אף היא נשאה את רגליה וברחה, ובהחפזה לנוס נתקלה בבנימין וכשלו שניהם בעביט של שופכין ונפלו יחד ברעש גדול. לקול מפלתם חרדו ובאו סנדריל והפונדקי, ונר דולק בידם. המה ראו כן תמהו!

לאחר טבילה זו לקחו את בנימין והוליכוהו בכבוד לחדר מיוחד, והוא עיף ויגע וילן בלילה ההוא בלא קריאת-שמע.

פרק ששי –

בנימין מקבל מכת-לחי

בנימין עמד בהשכמת-הבקר ואבריו נתעצמו מעט אחרי ליל-טבילה זה. על ידי מעשה העגל נתגלגלה ובאה רפואה למכאוביו וראה בו מעשה נסים. ומכאן הביא ראיה לסנדריל כמה טועה האדם, שמתאונן על פגעיו ואינו יודע שאינם באים עליו אלא לטובתו, ואינו מבין שהכל עושה הקדוש-ברוך-הוא שליחיו, אפילו בהמה, ופעמים גם בן-בקר יכול להיות רופא חולים... בפגיעה זו בליל אתמול ראה בנימין סימן טוב לו, שנסיעתו נעשית בשעה טובה והשם יתברך יצליח את דרכו.

– אם הפגישה בכדי מים סימן טוב הוא לאדם, טבילה בתוך חבית מלאה מים על אחת כמה וכמה – מסייע סנדריל לבנימין מנימוסו של עולם.

אבל בשביל שבנימין עדיין חש ברגליו, ובשביל שהיתה לו מנוחתו נעימה על ערימת תבן בחדר-משכבו, נשתקע כל יום המחרת בשכרונה. למה היה דומה? לספינה ששבתה על שרטון בים ואין רוח נושב ומזיזה ממקומה.

וביום השלישי השכימו תיירינו בבקר והלכו לדרכם.

בנימין מהלך ופוסע פסיעה קטנה, סר וזועף ושותק. פתאם טפח לו על מצחו ועמד ופתח פיו ולא אמר כלום, כאדם שדבורו מסתלק בשעת צערו. ולאחר שעה קלה נאנח והגה ברוחו הקשה:

– אוי, סנדריל, שכחתי!

– מה שכחת והיכן שכחת? – קרא סנדריל, מחזיק בתרמילו וממשמשו בידו.

– בביתי, סנדריל, שכחתי בביתי.

– מה סלקא אדעתך, בנימין! – אמר סנדריל, מטלטל את תרמילו ומסתכל בו – כמדומה לי, אצלנו פה כל הכלים, שהאדם מצטרך להם בדרך. התרמיל, ברוך השם, כאן; טלית ותפלין וסידורים כאן; קפוטיות לשבת אף הן כאן. הכל כאן, ברוך השם! ומה לנו עוד? אדרבה, אמור ואזכה לשמוע מה שכחת?

– דבר יקר, סנדריל, דבר שחיינו תלויים בו, והלואי שלא יגיע לנו שום מכשול מזה ושלום יהיה לנו. ואם חלילה, לא יעלה ולא יבוא, יארע לנו, אל תפתח פה לשטן, מכשול ופגע רע בדרך, נרגיש כמה חשוב הוא אותו הדבר ששכחתי. מתוך שהייתי בהול בשעת יציאתי מביתי שכחתי ולא אמרתי אותו הלחש, הנמצא כתוב בספר, והוא לקוח מתוך כתב-יד ישן נושן. "לחש זה – כך נאמר שם – צריך האדם לאומרו קודם נסיעתו אצל שער העיר, והוא שמירה בדוקה ומנוסה מכל מיני מזיקים ופגעים רעים בדרך" – זהו מה ששכחתי.

– אפשר רצונך, בנימין, לחזור לביתנו? – אמר סנדריל בתמימות.

– וכי חסר-דעה אתה או משוגע? – גער בו בנימין בנזיפה ופניו מתלהטים כאש – לחזור אתה אומר? אחר כל העמל והיגיעה וכל התלאה בדרך לחזור לבתינו! ומה יאמרו הבריות? והעולם, מה הוא יאמר?

– מה איכפת לך העולם? – נענה סנדריל ואמר על פי דרכו – שמא היה העולם מבקשך ונתן לך עצה על הנסיעה הזו? או שמא קנה אותך העולם בשטר ומסר לך להוצאות הדרך, שתהא הולך ושט בארץ?

– ואלכסנדר מוקדון – לגלג עליו בנימין ואמר – כלום היה העולם מבקש אותו שילך לאינדיא ויעשה שם מלחמות? וכל אותם הנוסעים הללו אצלנו היהודים, כלום העולם בקש זאת מידם?

– אני איני יודע כלום – גחך סנדריל ואמר – ולי לא איכפת כלל אם היו יושבים בכבוד איש בביתו, וזה היה, לדעתי, נאה להם ונאה לעולם. אי, שוטה, שוטה, אתה, אלכסנדר מוקדון! יש לך בביתך כל טוב, שב לך במנוחה, אכול בשמחה את לחמך וישישו בני-מעיך, ולמה לך, שוטה, עוד אינדיא? "אשרי יושבי ביתך" אמרי אינשי, ושיחת-הבריות תורה היא, להבדיל.

התיירים שלנו עמדו והתחילו מדיינים זה עם זה בדרך. סנדריל שואל ומקשה ובנימין מוכיח לו, שהוא שוטה ואין לו שום ידיעה בענינים הללו. למה היה סנדריל דומה אותה שעה? לסוס טוב, שנשמע תמיד לבעליו ועושה רצונו, ופתאום נכנס בו רוח שטות, והוא עומד קוממיות על שתי רגליו, בועט ומתעקש ואינו זז ממקומו אפילו כשאתה רוקד כנגדו ומלקהו מכות-מרדות. ואם בנימין לא היה מלקה ברצועה את סנדריל התמים, שנעשה עקשן באותה שעה, הרי הכה אותו בשבט פיו ואמר לו דברי כבושין קשים כגידין, עד שהחזירו למוטב ונעשה רך ונכנע לו כקדם. סנדריל עשה אזניו כאפרכסת לשמוע דברי בנימין הנפלאים, מחריש ושותק, ולבסוף פתח את פיו ואמר כדרכו: אם אתה רוצה דוקא כך, יהא כך, מה איכפת לי?

כשנצח בנימין את סנדריל הרימו שניהם פעמי-רגליהן וחזרו והלכו לדרכם. ימים רבים נתלבטו בדרך, ובעזרת הנותן ליעף כח הגיעו ובאו לצלמונה.

תיירינו החביבים לא ראו כרך כצלמונה מימיהם, וזו להם עיר גדולה מרובה באוכלוסין הראשונה. ולפיכך מה חידוש יש בזה, שהיו תולים עיניהם לבתי-החומה הגבוהים ולכל מה שלפניהם ומסתכלים בהם ברתת ובתמהון-לבב. היו מהלכים בצדי הרחובות הליכה משונה על ראשי אצבעותיהם, ורגליהם מרפרפות על גבי אבני הרצפה, נוגעות ואינן נוגעות, פוסעים ונזהרים שלא יגיע על ידם שום נזק, חס ושלום. רגלים של בני העיירות הקטנות, שלא טעמו טעם רצפה מעולם אפילו בבית בעליהן; שהן דשות וטובעות בטיט חוצות, מרבץ חזירים, ואינן חוששות – רגלים הללו בדין הוא שמתבלבלות ומתמוטטות כשכור, כשמרגישות פתאם רצפה של אבנים מתחתיהן, ומרתיעות ופוסעות בזהירות משונה והילוכן אינו הליכה ישרה. רגלים חדשות מקרוב באו מהעיירות הקטנות אתה מכיר מיד מתוך הילוכן ברחובות המרוצפים שלא כדרך הילוכם של בני הכרכים. התיירים הבטלונים שלנו היו מרימים פעמי-רגליהם בכובד-ראש ומפנים את הדרך לכל עובר בדחילו והכנעה יתרה. סנדריל היה אוחז בשעת מעשה בכנף-בגדו של בנימין ומושכו להטותו מדרך. והטיה זו גרמה לו לסנדריל, שיהא מרקד פעמים עם מי שבא כנגדו. פלוני הולך לו לדרכו ונתקל בסנדריל, ועד שזה ממהר ונוטה מפניו לצד ימין, כבר הקדימו סנדריל ועומד שם, והרי הם מזדרזים ומכרכרים ונוטים שניהם כאחד לצד שמאל, וחוזרים חלילה. אחד העוברים, שלא היה ניחא לו לרקד כנגד סנדריל, החזיקו בשתי ידיו והטילו בכח לצדו וכמעט שלא נתרסקו אבריו ופרחה נשמתו. הכל היה חדש בעיני תיירינו וכסבורים היו, שהכל מראים עליהם באצבע. בתי-החומה הרמים משגיחים להם בגאוה ומעמידים עליהם את עיניהם – את חלונותיהם הגדולים; המרכבות משתקשקות, הכרכרות מכרכרות, הרחובות הומים, הכל זועפים ומטילים אימה, והכל קורא אחריהם: רגזו, קבצנים! רגזו, עירנים, רגזו ודומו!...

– כסבור אני, בנימין – אמר סנדריל, מגביה ראשו ותולה עיניו בבתי-החומה ביראת-הכבוד – כסבור אני שזוהי מעין סטמבול.

– מה סלקא אדעתך, שוטה? מה לזו ולסטמבול? – נענה בנימין, מעקם פניו בשחוק, כאילו סטמבול היא עיר מולדתו – סטמבול, שוטה, יש בה ת"ק רחובות, כל רחוב יש בו ת"ק פעמים ת"ק בתים, בעלי חמש עשרה או עשרים קומות, וכל בית דרים בו ת"ק בני אדם! סבור אתה, שבזה באת לסוף שבחיה, טעית! המתן נא, יש ויש מבואות, סימטות, בצעי-המים, שווקים כרמליות וקרפיפים, סרטיות ופלטיות כחול הים.

– אי, אי, אי – קרא סנדריל, מנענע ראשו ומתמיה – מה נורא כרך גדול כזה! אבל בנימין, בבקשה ממך, אמור לי, מאין באו לעולם הכרכים הגדולים האלו? איזו רוח נשא האדם למקום אחד, שיהיו נדחקים ודרים איש על גבי חברו בבתים גבוהים, כאילו צר להם העולם ואין אדמה לפניהם. מסתמא יש טעם לדבר זה. שמא הוא מטעם זה, כמו ששמעתי מפי זקנינו בבית-המדרש, שנשמתו של אדם חלק אלוה ממעל, והאדם נמשך אחריה, מטפס ומתרפק רק למעלה למעלה... לא איש דברים אנכי ולא אוכל להרצות מחשבותי כראוי ולמסרן בפרוטרוט כמו שאמרו הם בלשונם. ואתה בנימין, דע לך, ואם שגיתי לא תלעג לי! הן איש פשוט אני ולא למדתי חכמה, ומה החקרנים שלך אומרים בזה, בנימין? אפשר באה לידך איזו שיחה בענין זה באחד מספרי החקירה שלך?

– על פי חקירה – אמר בנימין בעקימת-שפתים זו של תלמיד-חכם, מחזיק בפאת זקנו וממשיך את דבורו – על פי חקירה יש בענין זה שיחה עמוקה מאד, אבל לא פה המקום לדרוש בזה. וגם דעתך קצרה להשיגה... ופעם אחת הארכתי הדבור באותו הענין אצלנו בבית-המדרש שם, וחדשתי בו חידוש נפלא מאד, בעזרת השם... ובזה נתישבה לנו הגמרא על עשרה קבין עניות שירדו לעולם וגם המקרא "כי מלאה הארץ חמס"... הענין עמוק מאד, ואף-על-פי-כן אשתדל כפי האפשר להסביר לך עתה מקצת מן הענין הזה: חומש הרי למדת, סנדריל! ואם כן הרי ידעת שיושבי אוהלים היו אבותינו מעולם. ובשעת דור-ההפלגה מה עשו? נתקבצו כל בני האדם למקום אחד והתחילו עושים לבנים ובונים עיר עם חומות גבוהות בשמים. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הכניס בהם מהומה גדולה ומבוכה הכל מעשיהם ולא שמע איש את שפת רעהו ושנאו זה את זה ונתפרדו ונתפזרו אחר-כך בכל העולם... אבל חטא דור ההפלגה, שומע אתה? עוד לא פסק לגמרי, התאוה לדחוק זה את זה, לבנות בתים כמגדלים, לעשות להם שם ולעלות מרום, עדיין הולכת ונמשכת, בעונותינו הרבים. אברהם אבינו, שצדיק היה, אמר אל לוט: למה אתה ואנשיך נדחקים בעצמכם ודוחקים גם אותי? הלא כל הארץ לפניך, הפרד מעלי...

לא הספיק בנימין לגמור את דבורו, קפץ עליו ועל סנדריל רוגזו של עגלון אחד, שבא מאחוריהם וכמעט שלא הזיק אותם בדרבן עגלתו. הוא מעורר עליהם שוט, גוער בהם ומקללם בזעם-אפו:

– הוי, בטלנים! למה אתם זוחלים כסרטנים וחוסמים את הדרך לעוברים? הוי, נטויי-גרון, בעלי-פיקא וגלויי-חזה! הוי, הוי, טפות סרוחות!

התיירים שלנו מתפרדים בפחד, נושאים את רגליהם ורצים בהולים ומבוהלים, כעכברים שטעמו סם-המות, איש לעברו. סנדריל רץ ונתקל בקורה, שהיתה מוטלת ברשות-הרבים, ונשתטח מלוא-קומתו על הארץ. ובנימין רץ ונתקל באשה תגרנית מן השוק וסל מלא ביצים בידה, הביצים נשברו ועליו יצא קצף גדול. התגרנית הזו פצתה עליו פיה לבלוע אותו חיים ולשונה כאש אוכלת, מנבלתו ומקללתו קללה נמרצת, וגם עשתה בו מעשה ונתנה לו מכת-לחי, ועוד ידה נטויה להחזיק בזקנו ופאותיו. ונס נעשה לבנימין, שיצא שלם בגופו ובעצמותיו מתחת ידיה, ונמלט לאחת החצרות, ולשם הגיע גם סנדריל בן-זוגו ונטפל לו.

– אוי כמה קשה ישיבת כרכים! – אמר סנדריל, מקנח בכנף בגדו את הזוהמא והזיעה מעל פניו – הכל בדוחק כאן ואינך רשאי להרים יד ורגל כרצונך, הגוף אינו שלך והנשמה אינה שלך, ובכל פנה שאתה פונה אתה עובר בלאו: כאן בבל-תעמוד וכאן בבל-תנוח וכאן בבל-תנוע. ואילו שתפול כאן – תגוף באבן רגלך ותמחץ ראשך. אצלנו שבע יפול האדם וקם, ואין כלום – וכאן... נפלתי על אבני המקום הזה וקמתי בדוחק גדול, ועדיין כל אברי מרגישים. את כולם ישא הרוח!

– עתה נפקחו עיניך, סנדריל, ותבין קצת מה שפירשתי בענין דור-ההפלגה שם – נענה בנימין, מנשם בקושי מרוב עמל ותלאה – היוצא מדברי, שאין חדש תחת השמש... השמש