מסעות בנימין השלישי

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

 

להאזנה לפסקת הפתיחה בקולו של מספר הסיפורים יהודה עצבה לחץ כאן

אמר מנדלי מוכר-ספרים:

יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם.  אין לך עשב שאין לו מלאך, שמכהו ואומר לו: "גדל!"  ואם עשב כך, קל-וחומר בן-אדם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר אדם מישראל.  אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא-יועץ, ואין עם-הארץ – חסיד ובור – משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא.  אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי-השרת מכים אותם ואומרים להם: "פרו-ורבו, קבצנים!  בית-יעקב, לכו – וחזרו על הפתחים!"...

כל זה לא אמרתי אלא בשביל לספר לכם, רבותי, מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות-הים ואיים רחוקים מעבר להרי-חושך ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי-הארץ.

כל כתבי-העתים בלשונות בריטניה ואשכנז היו מרבים לספר בשנה שעברה את החדושים והנוראות שנתגלו על ידי בנימין, יהודי פולני, בדרך נסיעתו הנפלאה למדינות המזרח.  תמה, תמה!  קראו, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו – אחד היהודים, בריה קלה זו, שאין בידו כלום, לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות אלא טליתו ותפליו ותרמילו על שכמו בלבד, יזכה לעלות ברגל לאותם המקומות, שאפילו תיירים בריטניים מהגדולים והמפורסמים שבהם לא הגיעו לשם מימיהם!...  וכתבי-העתים בישראל שמחו על השמועה הזו כמוצא שלל רב ומקום היה להם להתגדר בו כל ימות השנה.  יצאו ומנו את כל החכמים שקמו בישראל מזמן אדם הראשון עד ימינו אלה, הוציאו במספר צבא הנוסעים, מן הנוסע בנימין הראשון, בימים ההם, לפני שבע מאות שנה, ועד בנימין השני עם כל המון הנוסעים עתה בזמן הזה, ובכדי להפליג גדולתו של בנימין זה, בטלו אגב, כנהוג, את כל שאר חבריו כעפרא דארעא ואמרו: אין אלו אלא כנופיא של נודדים בטלנים, שכל עיקר נסיעתם הוא לחזור על הפתחים, וכקוף בפני אדם בפני בנימין שלנו, בפני בנימין השלישי, הנוסע האמיתי הזה.  המליצו עליו ועל הספרים, הכּוללים ספורי מסעותיו, במקרא הידוע: "לא בא כבושם הזה", ואמרו פה אחד: "ברוך יהא מי שידבנו לבו להעתיק את האוצר הנחמד של מסעות בנימין, הנמצא בכל לשונות הגוים, גם ללשון קדשנו.  תזכה נא גם נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת-הדבש, ההולך ממקור ישראל, ותאורנה עיניהם".

ואני מנדלי, שכל כונתי תמיד להועיל לאחינו בני ישראל כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינו הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק את כל ספורי מסעות בנימין מתחלתם ועד סופם ולזכות בהם את ישראל, אשתדל להדפיס מהם לפי שעה קצור המסעות.  ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי, אף על פי שזקנה קפצה עלי ותש כחי, לא עליכם, להוציא מתוך אותו האוצר הגדול ענינים טובים ומועילים לבני ישראל ולספר אותם בלשוני, על פי דרכי.  הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: "הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור!  לך ומלא חפניך בשמים מאוצרות בנימין ועשה מהם מטעמים לאחיך, כאשר אהבה נפשם!" ובעזרת הנותן ליעף כח קמתי ויצאתי והכינותי מטעמים, והריני משים אותם פה לפניכם.  אכלו, רבותי, וישישו בני-מעיכם!

 

פרק ראשון –

מי הוא זה בנימין, איזהו מקומו ואיזה הדרך עבר עליו הרוח לנסוע למרחקים

"כל ימי – כך מספר בנימין השלישי בעצמו – כל ימי נתגדלתי בק"ק בטלון, דמתקריא טונוידיבקה, בה היתה הורתי ולידתי, בה למדתי ודעה קניתי, ובה נשאתי, למזל-טוב, את זוגתי הצנועה מרת זלדה תחיה."  בטלון היא עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, ודבר אין לה כמעט עם הישוב, וכשיזדמן לשם פעמים אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה ומאין זה, מה לו פה ומי לו פה, ולמה נתכוון בביאתו?  מפני שביאה בעלמא בלא כלום אי אפשר, וכי לחנם נושא אדם את רגליו והולך ובא על לא דבר!  מסתמא יש דברים בגו, ואין המקרה הזה אומר אלא דרשני – הבה נתחכמה לו!...  והנה המולה וקול דברים ובטלונים נאספים – זה בא בחכמתו וזה בבקיאותו בהויות-העולם, ולהשערות וסברות אין קץ.  ישישים עומדים ומספרים לדוגמא מעשה בפלוני ופלוני שנזדמנו לקק"ם בשנת כך וכך.  מנבלים את פיהם במילי-דבדיחותא, שהשתיקה יפה להן.  הגברים מחזיקים איש בפאת-זקנו ומשחקים; זקנות עושות עצמן כועסות וגוערות בהלצנים בנזיפה וגיחוך כאחד; נשים צעירות משפילות ראשן, יד לפה ושוחקות בתרועה.  השיחה בענין זה מתגלגלת מבית לבית, ככדור של שלג, ובדרך הלוכה היא מתגדלת יותר ויותר עד שהיא מתגלגלת ובאה ללשכת אחורי התנור בבית-המדרש, לאותו מקום שהוא מקלט לכל מיני שיחות וסודות בעסקי משפחה, במילי-דשמיא ובמילי-דעלמא – בעניני המדינות, בשומת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים, ובספורי-מעשיות על עשרת השבטים ועל "היהודים האדמונים" וכיוצא בהם – ושם יעיין בהם ועד מיוחד של בטלנים יהודים בעלי-צורה, שמפקירים נשיהם ובניהם ועוסקים בכל הענינים הללו באמת ואמונה, שלא על מנת לקבל שכר על טרחם ועמלם אפילו פרוטה אחת.  מלשכת אותו בית-דין של מטה הענינים הולכים פעמים ועולים לבית-דין של מעלה על האיצטבא העליונה בבית-המרחץ ונחתכים שם במותב פני העיר ובעלי-הבתים החשובים.  התוגר כמעט שלא היה נפגע פעם אחת בישיבה של מעלה זו, ואלמלא פרקליטים אחדים שהיו לו שם אותה שעה מי יודע מה היה בסופו, ורוטשילד העלוב אף הוא כמעט שלא הפסיד בענין רע ממון הרבה, כדי עשרה או עשרים מיליון, ונעשה נס ונתגברה החמימות על האיצטבא העליונה בהיסח-הדעת והיתה שעת רצון לזכות אותו בריווח מרובה של אלפי-אלפים אדומים בבת-אחת!

ובעצמם בני העיר בטלון רובם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי-לב, ובעלי-בטחון משונים.  כשאתה שואל את הבטלוני: רבי יהודי, במה אתה עוסק וממה אתה ניזון?  הוא עומד מבולבל ואינו יודע מה להשיב.  ולאחר שנתישבה דעתו עליו הוא משיב לך בגמגום כהאי לישנא:

– ניזון, ממה אני ניזון, למשל?  הבל הבלים!  יש אלהים, אומר אני לך, למשל, היושב וזן את כל בריותיו בטובו הגדול.  מזון לא חסר ואל יחסר לנו, אומר אני לך, למשל.

– אף על פי כן עסקך במה?  איזו אומנות או פרנסה מן הפרנסות בידיך?

– יהי שם ה' מבורך.  אני, כשם שאני לפניך בקומתי וצביוני, למשל, מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך:  פרקי נאה וקולי נעים!  והריני עובר לפני התבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העירות בסביבה זו.  מוהל אומן אני ונוקד מצות, שאין דוגמתי בעולם, ופעמים מזווג זווגים אני, גם אחוזת-עולם לי – כמו שאתה רואה אותי, למשל – מקום לשבתי בבית הכנסת.  אגב יש עמי בביתי – יהא נא הדבר כמוס עמנו – מעט משקה, למשל, יי"ש למכירה, שממשיך לי שפע פורתא, גם עז חולבת לי, אל תשלט בה עינא בישא, ואף היא תשפיע לי מעט מדדיה, וגם יש גואל קרוב לי בסביבה זו, איש אמיד ואדם חשוב, ואף הוא חונן ונותן, באונס או ברצון, וחוזר ונותן בשעת הדחק.  וחוץ לזה אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני רחמנים, אומר אני לך, למשל, ומה יתאונן אדם חי?...

אף על זה ראויים הבטלונים לשבח, שהם שמחים בחלקם ואינם מן המהדרין כל כך באכילה ובהלבשה.  אפילו אם הקפוטה של שבת, למשל, קרועה ומדולדלת ושוליה מזוהמים בטיט – אין חוששין לכך, העיקר שהיא בגד משי ומבהקת, ואם היא נעשית ככברה קרעים-קרעים בכמה מקומות והעור מציץ בהם, מה איכפת לנו, ולמאי נפקא מינה?  מי פתי יעמד ויסתכל בזה?  ולא יהא זה כ"פיאַעטס" – במה גרע כחו של עור-הגוף מעקבות מגולין, וכי תפוח-עקבו של אדם לאו עור ובשר הוא?  פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר "חלה" של סולת נקיה עם צלי "רוסילפלייש" בערב-שבת, למי שזוכה לכך, זהו ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו.  וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדירה ולפת, הרי דבריך נראים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג ואומר בדברי-חידודין כאלו אתה שוטה ומשטה בהם בדברי-הבאי – עורבא פרח, שכוי פרח באויר והטיל ביצה!  חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו.  כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים:  הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם...  ומעשה אדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו.  נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה!  אטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!...  הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן!  הנה מערת המכפלה!  הנה קבר רחל אמנו!  הנה כותל-מערבי!  הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא!  הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ!...  אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה.

"אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאלו הם בארץ-ישראל ומרבים לספר בביאת הגואל.  נמנו וגמרו,  שיום הששי להקדוש ברוך-הוא לאחר חצות הרי זה בא!  שוב היה מעשה בשוטר העיר, שבא מקרוב על משמרתו, והיה נוהג שררה על הצבור ביד רמה:  הביט און ב"ירמולקות" של שני יהודים ופרע את ראשם;  יהודי אחד נעשה על ידו קצוץ-פאה;  בני-אדם כשרים, שהמנוול משכם לאותם המבואות...  בחצי הלילה, נלכדו בידו, בדקם ומצא את כתבי-תעודתם פסולים;  עזו של יהודי אחר נתפסה בגזרתו על שקפצה ואכלה גג של תבן חדש – ובשעת הדחק הזו עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית-המדרש ודחקה את הקץ, ובאה בטענה ואמרה:  עד מתי, רבונו-של-עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם?  ומתוך כך באו לידי דברי-שיחה על עשרת השבטים ואמרו: מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם, באותם המקומות הרחוקים – שם, שם...  גם את היהודים האדמונים, את בני-משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם.  ממילא מובן, שגם אלדד הדני היה זכור לטוב.  באותה שעה נכנס בי הרוח ועורר התשוקה לנסיעתי, שהיתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום".

לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת.  כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו.

"סבור הייתי – כך בנימין אומר באחד מספריו – שאין ראוי לו לאדם לבקש עושר וגדולה יותר ממה שיש לו להמוכסן בעירנו.  אטו מילתא זוטרתא היא, דירה נאה כבית-דירתו וכלים נאים ככלי-תשמישו: מנורות נחשת ארבעה זוגות;  מנורת המאור אחת ובעלת ששת קנים משוקדים, כפתור ונשר על ראשה;  שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת;  קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות-שורות על מדף  בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק;  שני גביעי כסף;  הדס-כסף אחד;  מנורה-לחנוכה אחת;  אורלוגין עתיק כמין בצל בתוך שני נרתקין כסף תלוי בפתיל תכלת, משזר בזגוגיות דקיקות של גוונים משונים;  שתי קפוטות לשבת, ועל כלם – שתי פרות ועגלת-בקר אחת מעוברת, שכרסה בין שניה, ועוד דברים הרבה שאין להם שיעור!  סבור הייתי, שאין איש חכם ונבון כרבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסילס;  הרי עליו אומרים, שבנערותו היתה לו ידיעה בחכמת-התשבורת, חכמה זו שלאו כל אדם משלנו, ואפילו מגדולי הסוחרים והחנונים שבנו, זכו לה.  ראוי היה רבי אייזיק-דוד להיות אחד משרי המדינות, היושבים ראשונה במלכות, אלא שאין מזל לישראל.  סבור הייתי, מי בעל צורה, נאה דורש וקולו ערב, כמו חייקיל כבד-הפה שלנו, ומי הוא אסיא מומחה, מחיה מתים, כמו הרופא שלנו, שלמד, כפי השמועה, את חכמת הדוקטוריא אצל צועני אחד מחרטומי מצרים".

כללו של דבר, חן המקום ויושביו היה גדול מאד על בנימין.  אמת, בנימין היה עני וניזון בדוחק, הוא ואשתו ובני-ביתו היו מלובשים קרעים, אבל כלום עלתה דעתו של אדם הראשון ואשתו בגן-עדן להתבושש, שהם ערומים ויחפים?  והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו.  נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם...  לשם, למרחבי ארץ.  לבו היה נושא את עצמו למרחקים, כתינוק זה שמתמשך בפישוט ידים כנגד הלבנה.  לכאורה נראה, מה כחו של התמר, של השוטר ושל הירמולקי והפאה;  ומה גבורתו של היהודי, שנלכד בחצי הלילה, ושל העז והגג של תבן?  ובאמת אין אנו חייבים להודות על רוב מעשיו של בנימין אלא להם.  הם העירו את רוחו ועל ידם נתגלגל הדבר שיצליח את העולם בנסיעתו הנפלאה.  והרי כך אנו רואים כמה וכמה פעמים במנהגו של עולם, שמתוך סבות קלות – תולדות גדולות ונכבדות יוצאות ובאות לעולם:  האכר זורע שדהו חטים, קצתן בעל-הרחים נוטל וטוחן קמח, קצתן נכנסת לבית-משרפות היין ותתגלגל ליי"ש, וקצת מן הקמח באה לידי גיטל המוזגת, והיא לשה ומגלגלת ומקטפת ועושה לביבות;  מצורף לזה היו הצורים בשעתם כמה אלפים שנה קודם לכן ממציאים את הזכוכית, ועל ידי נעשו ובאו לעולם בקבוקים וכוסות – מכל הסבות הקלות האלה ביחד קפצו ובאו אצלנו בעירות הרבה אלו ראשי הקהל הברורים ומיני בעלי הנפש היפה המשונים.  אפשר שניצוץ של נוסע היה בטבע של בנימין מתחילת ברייתו, אבל ניצוץ זה היה עומם ונעלם, אלמלי המסבות והמאורעות של אותו הזמן לא היו מפיחין בו.  ואפילו אם הניצוץ הזה לא היה כבה לגמרי, הרי על-כל-פנים, אילולי אותם הסבות האמורות, לא היה בכחו אלא כדי לעשות את בנימין למוליך ומביא מים במקומו, או לכל היותר לעשותו בעל עגלה.  הרבה בעלי-עגלות ומשמשיהם אנו רואים בעולם, שהיו מסוגלים להיות בעלי-מסעות מעין אלה הנודדים ומחזירים עתה בתפוצות ישראל.  אבל...  אין זה מעניני.

וכיון שנתן בנימין דעתו על הנסיעה היה שוקד בהתמדה יתרה על מסעותיו של רבה בר-בר-חנה בים ובמדבר ומעמיק בהם בכל נפשו.  אף זכה לקבלת הספר "אלדד הדני", והספר "מסעות בנימין", שנסע לסוף העולם שבע מאות שנה קודם לזמננו, והספר "שבחי ירושלים" עם הוספות, והספר "צל עולם", הכולל כל שבע חכמות בשבעה דפים קטנים – מדבר על הבריות הנוראות והמשונות ומספר חדושים ונפלאות שבכל העולם.  הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה, פשוטו כמשמעו.

"מן הנוראות והנפלאות שבהם – כך אומר בנימין בספרו – היה לבי מתפעל ומשתומם מאד מאד.  אנא רבונו-של-עולם!  הייתי קורא ומפיל תחנתי לפני השם יתברך מרוב התפעלות, הושיעה נא, ואראה בעיני גם מקצת מן המקצת של הנפלאות הרבות האלה.  לבי היה שואף לקצוי ארץ וראשי מהלך על כנפי רוח – רחוק רחוק"...

מאותה שעה היה צר לו באמת המקום בבטלון, וגמר בדעתו להתחמק ולצאת משם בכל מאמצי כחו, כאפרוח זה שמתחיל מנקר ופורץ עליו פרץ ויוצא מתוך הביצה לאויר העולם.

 

פרק שני –

בנימין נעשה קדוש וזלדה עגונה

בטבעו היה בנימין, בעל-המסעות שלנו, פחדן משונה.  היה מתירא לצאת יחידי בלילה ברחובה של עיר, ולישון יחידי בחדר לא היה רוצה בעד כל הון.  יציאה כל-שהיא מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, מי יודע מה יארע שם, חלילה.  כלב קטן, הקל שבכלבים, היה מטיל עליו אימות-מות.

"פעם אחת היה מעשה – כך מספר בנימין – ואני זוכרהו כאילו נעשה עכשיו.  הקדוש-ברוך-הוא הוציא חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור, והיה רבנו הולך עם אחד ממקורביו לטבול בבריכה מחוץ לעיר.  ואני עם חברי, שני נערים קטנים, היינו מהלכים ביראת-הכבוד אחריהם, בטוחים ברבנו שזכותו יגן עלינו ולא יארע לנו שום מכשול ופגע רע חלילה, ונחזור לביתנו בשלום.  וכי מי לנו גדול מרבן, שכל העולם חולקין כבוד לו?  רבנו זה, מגן ישענו, היה הולך ופוסע בראש בהדר גאונו, וכשהגיע להבריכה והתחיל מתפשט את בגדיו בנחת, קפץ עליו רוגזו של גוי קטן ושסה בו את כלבו.  צור משגבנו זה פרחה נשמתו ונס ברגליו, אוחז ביד ימינו את המכנסים במחילה ובשמאלו כובע-השעיר על ראשו.  ואם הוא בכך, אנו ילדים קטנים על אחת כמה וכמה: אם לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי-הרקק?  והרי אנו אוזרים חלצינו ורצים כצבי בזעקה גדולה ומרה, עד שנכנסנו בהולים ודחופים לתוך העיר ומורנו ורבנו בתוכנו.  והנה מהומה ומבוכה, אנשים ונשים נבהלים ובאים, הומים ומשמיעים ביראה יחד בקול – מי בשרפה, מי בגזלה, מי ברציחה, ואין אחד שומע את חברו".

אבל לאחר שענין הנסיעה למרחקים נקבע בלב בנימין, התחיל להיות גבור כובש את טבעו וגמר בדעתו לעקור כל פחד מלבו.  היה כופה את עצמו לילך דוקא יחידי בלילה, לישון דוקא יחידי בחדר, ולצאת דוקא מחוץ לעיר, אף-על-פי שדבר זה היה מתיש כחו ונפלו פניו מפחד.  הנהגתו החדשה בביתו ובבית-המדרש, פרצוף פניו הצנומים ויציאתו זו, שהוא יוצא פעמים מן העיר ומתעלם כמה שעות, – היו תמוהים מאד ונתנו את בנימין לשיחה בפי הבריות.  יש אומרים: נשתטה בנימין, דעתו נטרפה עליו, ונתנו טעם לדבריהם: "בנימין הרי מוחו אינו שלם כל צרכו ומחוסר חוליא אחת מתחלת ברייתו והיה בחזקת שוטה תמיד, ובפרט עכשיו בתקופת תמוז, שאפילו פקחים יוצאים מדעתם, על אחת כמה וכמה בנימין!"  ויש מהם, ובראשם רבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוליסס, היו אומרים: עט, עט!...  ועוד פעם עט!  אמת הדבר, בנימין שוטה הוא, ואפשר שהוא טפש גמור, אבל מזה אין עוד ראיה, שהוא מחייב להיות גם משוגע, שאם כן קשה למה נשתגע דוקא עכשיו ולא קודם לכן?  אדרבא, שעת-הכושר להשתגע היתה לו שתי שנים קודם, ולכל הפחות בימות-החמה דאשתקד, כשהחום היה מתגבר ביותר.  אבל רבים מהבטלונים היו סבורים, והנשים הסכימו לדעתם, שכל זה אינו אלא מעשה אותה הכת, רחמנא ליצלן...  ובודאי יש לו עסק עם אותה הקליפה...  וזהו טעמו של דבר שהוא תועה יחידי בלילה, שהוא מתעלם מן העין לפרקים כמה שעות ושהוא ישן יחידי בחורבה שבחצרו.  וזלדה זוגתו הרי מספרת, שמתדפקים שם אצלו בחורבה כל הלילות והיא בעצמה שומעת קול פסיעות שם...

לימים היה מעשה בבנימין וקנה לו על ידו שם גדול במקומו.  פעם אחת יצא מחוץ לעיר בחודש תמוז כחום היום והפליג לתוך היער.  היה נשען שם תחת העץ, קורא בספריו,  שהיו אצלו בחיקו תמיד, וצולל בהרהורי לבו.  והרבה היה לו על מה להרהר:  רוחו נשאתהו למדינות-הים, לאותן המדינות בקצוי-ארץ...  והוא רואה את עצמו מדלג על ההרים, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות הכתובים בספריו, נוסע והולך בעקבות אלכסנדר מוקדון ובעקבות אלדד הדני וחבריהם; הוא רואה במחזה את השפיפון הנורא, את השמיר, זו התולעת הנפלאה, גם נחש שרף ועקרב ומשלחת תנינים וזוחלי-עפר הרעים; הוא מגיע ובא ליהודים האדמונים שם ומסיח עם בני-משה.  וכשנתעורר מחזיונותיו התחיל מהרהר בלבו מתי ישא רגליו וילך למסעיו ומתי יראה כל אלה בעיניו.  ועד שהוא מהרהר פנה היום, ובנימין עמד, מתמתח בפשטו אבריו ונושא את רגליו לחזור לביתו.  הוא מהלך ומהלך ועדיין אינו יוצא מתוך היער.  הוא מהלך שעה, שתים ושלש וארבע, ולא די שלא יצא מתוכו, אלא שהוא נכנס בו לפני-ולפנים וחשך ישופנו יותר ויותר.  פתאם עמד רוח סערה, ויהי קולות וברקים וגשם נורא מאד.  בנימין עומד תחתיו, רועד מזרם וממטר ומתפחד ואומר בלבו: דוב אורב לו, ארי יוצא ממסתרים;  הנה זה הולך ובא המאטו"ל, שהוא, כמו שנאמר בספר "צל עולם", "מין שרף גדול וארוך מאד ולו ב' זרועות ארוכות אשר בהן יפיל את הפלי וממיתו".  – והוא גם רעב עיף וצמא, שלא טעם מאומה כל היום, ובעת צרתו זו עמד והתפלל תפילת ערבית, שופך נפשו ומתפלל בהתלהבות ובכונה עצומה.  וכיון שעלה עמוד-השחר התחזק והלך בשם אלהי ישראל.  הוא מהלך כשתי שעות בחורשה – והנה קול באזניו, והקול כקול לסטים מזוין נדמה לו מרחוק, – ונתבהל ונס ברגליו.  אבל מיד היה לבו נוקפו ואמר: בוז לך, בנימין!  אתה מבקש לעבור ימים ומדבריות, מקום שרף ועקרב וחיות רעות ופראי-אדם, וכאן, במקומך, אתה מתפחד ובורח, שמא גזלן לפניך בדרך.  אוי לאותה בושה, בנימין!  כלום נס גם אלכסנדר מוקדון כמותך?  כלום נתיאש גם אלכסנדר מוקדון, כשהיה רוכב על הנשר ותם הבשר מעל ראש חניתו, שהנשר הזה היה אוכל אותו ומגביה עוף על ידי כך מעלה מעלה?  לא, בנימין, אלכסנדר מוקדון לא נס;  אלכסנדר מוקדון הוא בכבודו ובעצמו לקח מגופו חתיכת בשר ונתן אותה בראש החנית!  אדרבא חזק, בנימין!  מאת הקדוש-ברוך-הוא היתה זאת לבעבור נסות אותך.  והיה אם תעמוד בנסיון זה – אשריך וטוב לך, אז אדם אתה, בנימין, ותזכה לגדולה, שימלא המקום את משאלותיך ויביאך בשלום לבני-משה ותהא מדבר עמם על כלל ישראל אחינו, ומספר להם בפרוטרוט את כל הנהגותיהם של יהודינו, מה חייהם ומה מעשיהם כאן במקומנו.  אם בנסיון זה תעמוד עכשיו ותחזור ותלך כנגד קול הקורא שם, סופך לנצח כל הנוראות והמוראים הגדולים, ותהיה לתהלה ולברכה בתפוצות כל בני-ישראל, ולכבוד ולתפארת גם לעדת בטלון.  בטלון ומוקדון, שני המקומות הללו יהיו מפורסמים בכל העולם כאחד...

ובנימין שלנו נאזר בגבורה ובבטחון גדול והולך קוממיות, והנה הגזלן לקראתו – איש כפרי, יושב בעגלה טעונה שקים וסלים, ובהם כל מיני מזונות,  וצמד שורים נוהג בה.

– דאברי דיען! (צפרא טבא!) – קפץ בנימין וקרא בקול משונה, שמשתמע לכמה טעמים – מעין צעקה, תפלה ותחנונים ויאוש כאחד, כאדם שאומר לחברו: הריני בידיך ועשה עמי מה שלבך חפץ!  וכמי שבוכה ומתחנן על נפשו ואומר: אוי, רבוני, חוס ורחם עלי ועל עוללי וטפי!!...

לאחר אמירת "דאברי-דיען" משונה זה נשתתק בנימין, פניו הלבינו, ראשו היה כבד עליו, עיניו קמו, ונכשל ונפל תחתיו, – ואבדו עשתונותיו...

כשפקח בנימין את עיניו ודעתו נתישבה עליו, ראה את עצמו מושכב בעגלה על שק גדול מלא בולבוסים, מכוסה בגלימא של צמר עב.  תרנגול כפות שוכב מראשותיו, מציץ עליו מן הצד באחת מעיניו ומסרטו בצפרניו, וסלים מלאים בצלים ושומים ושאר ירקות מתחת לרגליו.  דומה, שביצים היו גם כן שם, מפני שמוץ וקש היו פורחים ועולים לתוך עיניו.  הכפרי יושב לו בנחת על מקומו ומקטרתו בפיו, מעורר את שוריו ומזרזם בלשונו: "סאפ, הייטא סאפ!"  אבל השורים עצלים ופוסעים פסיעה קטנה, והאופנים מתרעשים בקולי-קולות, כל אחד ואחד על פי דרכו, והקולות מצטרפים לשירה משונה מנסרת באזנים.  וכפי הנראה, לא היתה שירה זו לרצון גם להתרנגול, מפני שבכל פעם ופעם, כשהאופנים גומרים תקופה שלמה סביב הסדנא ומסיימים בשריקה גדולה, כנגון השלשלת, היה מזדעזע, פושט את הרגל לבנימין ומשרט אותו בצפרנו וקורא "קוקוריקו" בזעף ובהתלהבות יתרה כל כך, עד שכמה רגעים אחרי הקריאה היתה נשמעת בת-קול מתגלגלת ומנהמת בגרונו.

בנימין שוכב מבולבל שעה קלה מעונה ומדוכא ואין שלום בעצמיו.  מה רבו פגעיו באותו היום וכמה הרפתקאות – פחד, רעב, צנה וקור, עברו עליו!  הוא שוכב בעגלה ורואה חלומות במדינות-הים, כמדומה לו שנשבה לישמעאלים במדבר, והם מוליכים אותו לאחת המדינות, למכרו שם לעבד עולם.  הלואי, מהרהר הוא בלבו, שימכרוני ליהודי, ואם ימכרוני לבן-מלך מאומות-העולם או לבת-מלכה, חס ושלום, הרי אבדתי, אבדתי לעולם ועד!...  ובתוך כך אותו המעשה ביוסף הצדיק עם זליכה בא לפניו, ונאנח ברוחו הקשה מרוב צער ועגמת-נפש.

הכפרי הפך פניו אל בנימין, שהוא שוכב ונאנח, נתמלא עליו רחמים ואמר לו בלע"ז:

– נו זשידקא א טשטא טראשקי ליפשי?  (מה, יהודי, רוַח לך מעט?).

בנימין היה נתון במבוכה גדולה: לדבר בלשון הגוים אינו יכול, וה"בלעזים" שברש"י אינם מחוורים לו יפה, ומה יעשה?  כיצד משיבין לערל הזה וכיצד בודקין אותו לידע בבירור להיכן הוא מוליכו?  התאמץ לקום ולישב, ולא מצא את רגליו.

– טראשקי ליפשי? – שאל לו הכפרי שנית, והדבור: "סאפ, הייטאַ, סאפ!" יוצא מפיו.

רוח הבלשנות נצנצה בבנימין ופתח את פיו ואמר:

– ליפשי, רק הרגלים אָי, אָי, אָי!

ובאמירה זו הורה בנימין באצבעו על רגליו, ובקול הקריאה "אי אי!" רמז להערל, שרגליו כואבות מאד.

– איזווידקא טי זשידקא? (מאין אתה, יהודי?) – שאל לו הערל.

– איזווידקא טי זשידקא? – חזר בנימין על דברי הערל בנגון הטעמים מהפך-פשטא – יא ניומקא, בנימקי אוב טונעיאדעווקי (אני בנימין, בנימין זה בבטלון).

– טי איז טונעיאדעווקי? קאזשי-זשע שטשא טי וויטאראשטשיל נא מעני אָטשי אי גליאניש יאק שעלאני?  אַלי מאזשע טי טאקי אי שעלאני, טראסטצי טוואי מאטערי!  (מבטלון אתה?  אמור נא, למה אתה מעמיד עיניך ומציץ עלי כמטורף?  שמא אתה באמת מטורף, יכנס הרוח באמך!).

את הפסוק הזה אמר הכפרי כנגד בנימין, הופך פניו אל השורים, מחמר אחריהם ומזרזם במאמר השגור: "סאפ, הייטא, סאפ!"

– יא, סטייטש, יא טעבי לכתחלה קאזאטי, יא ניומקא סאם אוב טונעיאדעווקי (אני הרי לכתחלה אמרתי לך שאני בנימין, אני בעצמי בבטלון) – השיב בנימין, מעקם את צורתו כמבקש רחמים ופורש ידו בתפלה ותחנונים.  ומקוצר-רוח וטרוף-הדעת תפלתו טרופה, מעורבת אשדודית ויהודית כאחת: – גוואלד אוב טונעיאדעווקי זשינקי  טעבי זוגתי דאם טשארקע שליש – כוס יי"ש, אי וחלה שאבאשקאווע בולקע, אי דאברע, גוואלד, דאנקויעט טעבע תשואות-חן!

ונראה שהכפרי הבין כונתו של בנימין.

– יהי כדברך, יהודי – אמר, מתרצה ומתפיס לו ופניו כלפי השורים ומעוררם בנחת ובנעימה: "סאפ, הייטא, סאפ!"

לאחר שתי שעות באה העגלה ועמדה ברחובה של עיר בטלון לעיני כל הקהל.  אנשים ונשים חרדו לקראתה, קוראים וצועקים כאחד.  זה צועק: שמע נא, בן-אדם, תרנגול זה בכמה הוא?  בצלים אלו בכמה הם?  וזה שואל: שמא בולבוסים לך ושמא ביצים לך?  ובתוך הבאים בא פלוני ושואל: שמע נא, בר-נש, שמא ראית יהודי בדרך?  יהודי אחד, בנימקי, נעלם אתמול אצלנו, אבד פתאם, כאלו נפל במים ואיננו?

ועד שהספיק הכפרי להשיב לכל אחד מהם על שאלותיו פשטו הנשים כילק על העגלה, הרימו את הגלימא מעל השקים והשמיעו כלן בבת-אחת קול גדול: הוי בנימין...  הרי הוא פה!...  ציפה-קרונה, בת-שבע-בריינדיל!  ירוצו נא חיש מהרה לזלדה ויבשרו לה בשורה טובה, שאבדתה נמצאה, ברוך השם, ולא תהיה עוד עגונה שוממה!

רעש והמולה, והעיר בטלון הומיה!  כל יושביה, למגדול ועד קטן, רצים דחופים לקבל את פני בנימין, מעתירים עליו שאלות, ומספרים שהיו מחפשים אותו בנרות אתמול כל היום וכל הלילה, וכבר נואשו ממנו וחשבוהו ל"קדוש" ואת אשתו ל"עגונה" שוממה.

ופתאם בתוך המהומה נדחפה זלדה ובאה בקול בכיה, פרשה בידיה למראית עינה את בן-זוגה שוכב סרוח כמת ואינו מזיז עצמו ממקומו.  והיא נבוכה ואינה יודעת מה לעשות לבעלה, אם לקללו ולכלות בו חמתה ושבר-רוחה ואם לשיש עליו ולשמוח שמחה גדולה, שהקדוש-ברוך-הוא חס עליה והתירה מכבלי העגון ברחמיו העצומים.  לאחר שעה קלה הובילו את בנימין לביתו בפומבי, כשהוא שוכב עדיין על שק בולבוסים בעגלה, וכל בני העיר בטלון הקטנים עם הגדולים היו מלוים אותו ונתנו לו כבוד כראוי, וקראו לפניו בקול רעש גדול: קדוש, קדוש, קדוש!

והשם "קדוש" נשאר לבנימין מעתה ועד עולם.  הוא נקרא "קדוש" וזלדה אשתו "עגונה".

ובאותו היום בא המומחה הבטלוני לבנימין והתעסק ברפואתו בכל מיני התחבולות שבידו – העמיד קרני-דאומנא ותריסר-תריסר עלוקות על גבו ועל קדקדו; חפז והקיז לו דם וגלח את ראשו, והבטיחהו בשעת יציאתו, שיתרפא, אם-ירצה-השם, במהרה, ומחר יוכל, אם יעמוד בו כח, להלוך לבית-המדרש ולברך שם ברכת "הגומל".

 

פרק שלישי –

בנימין מצא עזר כנגדו ונזדוג לסנדריל האשה

אותו המעשה בבנימין שגרם יסורים לאשתו ונתן אותו לשיחה בפי הבריות, לא די שלא עקר מלבו תשוקתו לאותם המקומות הרחוקים, אלא שעוד הוסיף להשרישה בתוכו ביותר.  מאותה שעה נתעלה בנימין בעיניו, כבקי בהויות-העולם ומלומד בפגעים, שראה הרבה דברים בעולמו, והיה מכבד את עצמו הרבה יותר בשביל אומץ-רוחו לעמוד בפני נסיונות קשים, להלוך נגד טבע ברייתו ולכבוש פחד ומורך בלבו.  התחיל מחשב את עצמו לחקרן שיש לו ידיעה בכל שבע החכמות, הנמצאות בספר "צל עולם", לאדם שמלא כרסו בהרבה ספרי חכמה מעין ספר זה ויודע את הנעשה בכל העולם כלו.  התחיל מבין את מעלת עצמו ומקונן על נפשו, שאדם כמותו הוא כשושנה בין החוחים, והיכן?  בבטלון, במקום שמם ובין בני-אדם הדיוטים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם!  כלתה נפשו ונכספה לעזוב את בטלון במהרה כפי האפשר.  יהי רצון – היה מתפלל בלבו – שתגיע השעה הטובה ואזכה לעלות למחוז חפצי ולחזור משם בשלום, בכבוד ושם טוב ובבשורות טובות וישועות ונחמות לכלל ישראל, ואז יכירו וידעו כל בני בטלון, למקטנם ועד גדולם, מי הוא זה בנימין ומה רב גדלו וחין ערכו...

לפי שעה לא היו מעכבות על בנימין את הנסיעה אלא המניעות הקטנות האלו: לא היה יודע בנימין מאין נוטלין להוצאות הדרך?  הרי עני הוא מימיו ואין לו אף פרוטה אחת.  דרכו לישב בטל בבית-המדרש כל הימים, וזוגתו, אשת חיל, היא מפרנסת את ביתה מחנות קטנה, שפתחה משעה שכלו לה ולבעלה המזונות על שלחן אבותיה ויצאו לרשות עצמם.  והחנות הזו בעצמה מה היא ומה כל סחורתה?  אלמלא היתה אשתו סורגת פוזמקאות, מאחרת בלילות החורף ומורטת נוצות, ואלמלא שהיתה מטגנת למכירה שומן לפסח ומשתדלת לקנות בזול מאת בני הכפר, המביאים כל שבר בימי השוק, ולמכרם לאחרים בריוח מועט, לא היה להם מזון כדי ספוק נפשות ביתם.  ימכור אחד מכלי-תשמישו?  אבל מה מצאת מכל כלי-הבית?  אין שם אלא שתי מנורות נחשת לשבת, שירושה הן לזלדה מאבותיה והיא מצחצחתן תמיד בנחת-רוח.  תכשיטים אין לה, חוץ מטבעת כסף שמרגלית אחת קבועה בה, מתנה היא לה מאת חמותה ביום חתונתה.  ולמכור אחד מבגדיו?  אף זו אי אפשר, הלא כל בגדיו אינם אלא קפוטה בלה לחול וקפוטת-משי לשבת עוד מיום חתונתו, והיא מרוסקה וחלולה ככברה, המשי קרוע מבחוץ ובד צהוב מציץ מבין הקרעים מבפנים.  אמת, גם בגד חם לו כמין אדרת-שער כביכול, אבל העור ברובו כבר מוקרח, וצוארונו חלק, לא עלה עליו עור מתחלת ברייתו.  כשהתקינו לו אדר-היקר הזה ליום חתונתו היה אביו, עליו השלום, ותרן באותה שעה ומגלה רצונו להחייט שלא לקמץ בצוארון; אדרבא להרחיבו להאריכו, שיסרח לו לאחוריו במדה מרובה, כדרך הנגידים, ולמלאות אותו לשעה אניצי פשתן ולקרום עליהם בד לבן מתרומת היתור להחייטנים, ועם זה התחייב להעלות עליו, אם-ירצה-השם, עור חולד, בשעת פרעון המותר מהנדוניא.  אבל את הנדוניא לא פרע והצוארון פרוע, עירום ועריה עד היום הזה. 

וגם ביציאה גופא היה בנימין מתקשה ולא ידע כיצד יצא מביתו?  להרצות דבר הנסיעה לפני זלדה ולהיות נמלך בה על עניניו – אי אפשר, שהרי בזה היה מביא מהומה בביתו.  אשתו היתה מיללת ומורידה עליו דמעות, כסבורה שיצא מדעתו.  כלום יש דעה באשה להבין ענינים נכבדים כיוצא באלה?  אשה, אף על פי שאשת-חיל היא, סוף-סוף אינה אלא אשה.  יתגנב ויברח מפני אשתו? – גם זה קשה, ויש בו מעין מנהג איש ליטאי.  ישב תחתיו בביתו ויסיח דעתו מכל ענין הנסיעה? – זה אי אפשר כלל, והרי הוא כמאבד עצמו לדעת.  הנסיעה הזו נקלטה בעצמו ובשרו של בנימין ושגה בה בכל עת.  גם בחלום היה מהרהר בה.  הנסיעה תקפה על בנימין והיתה שולטת בו בכל רמ"ח אבריו ומשעבדת לה את עיניו ואת אזניו שעבוד גמור כל כך, עד שפסק לראות ולשמוע את מה שלפניו במקומו, ואינו רואה ושומע אלא כל מה שנעשה במרחקי ארץ, באותם המקומות שם...

כשהיה מסיח עם הבריות היו הדברים: אינדיא, סמבטיון, אנטיקודא, שפיפון, שמיר, חמור, פרדה, חרוב, כצפיחת, ישמעאלי, קדר, גזלן וכיוצא בהם – יוצאים מפיו בערבוביא ובהתלהבות משונה.  ומה יעשה ויוכל לכל המניעות הללו המעכבות עליו?  דבר זה בקש בנימין ולא מצא עצה ותחבולה.  היה מרגיש בנפשו, שצריך לו איש כלבבו להתיעץ עמו בדבר גדול זה.

איש היה בבטלון ושמו סנדריל, כשם אביו-זקנו רבי סנדריל, עליו השלום.  סנדריל זה היה איש תם, פשוטו כמשמעו, בלא שום התחכמות כלל.  מקומו בבית-המדרש היה מאחורי הבימה, וזה בלבד סימן מספיק לו, שלא היה אדם חשוב מטובי העיר.  בדברי שיחה, שמסיחים בבית-המדרש ובשאר המקומות, לא היה אומר כלום, אלא מאזין ומקשיב, כשומע מאחורי הפרגוד ושותק.  וכשאירע פעמים שפתח סנדריל את שפתיו והדבור יוצא מפיו, געו כלם בשחוק, לא מפני שאמר דבר חכמה ומילתא דבדיחותא, אלא מפני שדבורו בעצמו מסוגל לבדח את הבריות, ואף-על-פי שאין בו כלום ממה שמביא את אחרים לידי גיחוך.  והוא בעצמו היה מעמיד עיניו ותוהא על מה ולמה שוחקים.  ומעולם לא התרעם בשביל כך, מפני שהיה רך ונכנע בטבעו, כמו שנראה פעמים בין הבהמות פרה מצוינת במדת הכנעה יתרה, ולא עלה על דעתו אפילו, שיש לו להתרעם.  "פלוני שוחק, היה אומר, מה איכפת לי?  ישחק לו כרצונו, מסתמא הוא נהנה מזה".  אף-על-פי-כן צריך להודות, שבדבורו של סנדריל נמצאה פעמים סברא ישרה, אף שהוא לא נתכוון לה כלל והיה אומרה בתמימות שלא מדעתו.  הכל היו חומדים להתקלס בו.  החרולים, שבני ישראל נוהגים לזרוק זה על זה בתשעה-באב, רובם היו פורחים ומסתבכים בזקנו ובפאותיו; ורוב כסתות מטונפות, שנוהגין להטיל איש על חברו בליל הושענא-רבה בבית-הכנסת, עלו בחלקו של סנדריל.  וכנגד זה המיעוט מן גלוסקאות של כוסמין ומן יי"ש של "תקון", או מן יי"ש סתם, עלה גם כן בחלקו.  כללו של דבר, סנדריל היה בכל זמן ובכל מקום כפרת הרבים.  סנדריל לא היה עקשן בטבעו – זה אומר כך, יהא כך, ואינו מקפיד.  סנדריל עשה רצונם של חבריו, לא שעשה רצונו כרצונם כדי שיעשו רצונם כרצונו, אלא פשוט, עשה רצון אחרים.  מרגלא בפומיא: אתה רוצה דוקא כך, מה איכפת לי?  יהא כך.  בין ילדים היה ילד כמותם: היה מהלך בחברתם, מסיח ומשחק אתם ביחד ונהנה מזה הנאה מרובה.  בתוכם היה סנדריל באמת כבהמה נכנעת, שמניחה לתינוקות לרכוב על גבה ולקרצף לה את סנטרה.  עזי-פנים שבתינוקות היו עולים על גבו וממרטים את פאת-זקנו.  רוח הגדולים לא היתה נוחה מהם פעמים, משום שראו בזה חלול כבוד של פאת-זקנם ושל כבוד עצמם, והיא גוערים בהם בנזיפה: הזהרו, עזי-פנים, במי שגדול מכם בשנים, ביהודי בעל זקן! – מה בכך, היה אומר סנדריל, מה איכפת לי?  הניחו להם וימרטוני מעט. 

בביתו לא ראה סנדריל חיים טובים.  אשתו היתה שוררת בביתו והוא התענה תחת ידה;  היא היתה מטלת עליו אימה ומחלקת לו פעמים מכות באפה, והוא מרכין ראשו ומקבל אותן באהבה.  בימים שלפני החג היתה מעמידתו לסייד את הבית בסיד, ומכסה את ראשו במטפחת וקושרתה מתחת לזקנו.  הוא היה קולף לה בולבוסים, מגלגל ופותת את "הלוקשין", עוסק במלואת דגים, נוטל גזרי עצים ונותנם במערכה בתנור ומצית בהם אש, כאורח הנשים, ובשביל כך היו קוראים לו "סנדריל-האשה".

אותו סנדריל-האשה בחר לו בנימין לאיש-סודו, לגלות לפניו את לבו ולטכס עמו עצה היאך לישב כל הקושיות.  ומה ראה בנימין שבחר דוקא בסנדריל?  מפני שבנימין היה מרגיש בלבו תמיד מעין חבה וגעגועים לסנדריל, דעתו היתה נוחה ממנו וסובר כמוהו בכמה ענינים, ופעמים היה מדושן עונג ושׂשׂ על אמרי פיו בדברי שיחה ביניהם.  ואפשר עוד גם מטעם זה, שבנימין סמך על מדתו זו של סנדריל, שאינו עקשן, ואמר בלבו, שסנדריל יקבל את דבריו ברצון ויסכים לכל מה שיציע לפניו, ואפילו אם סנדריל יהא מתעקש בכמה פרטים, סוף-סוף יהא מנצחו, בעזרת השם ובחלקת לשונו...

ויהי כבוא בנימין לסנדריל וימצאהו יושב על ספסל-החלב וקולף בולבוסים, אחת משתי לחייו מתלהטת ואדומה, ומתחת לעינו כעין התכלת וסריטה וגרידה בבשרו שם, כסריטה שנעשית בצפורן ידי אדם, והוא יושב עצב ושומם ושרוי בצער, כבת-ישראל זו, שבעלה עזבה והלך לו למדינות-הים, או כמו אשה, שבעלה עמד ונתן לה מכת-לחי...

אשתו של סנדריל לא היתה אותה שעה בביתה. 

– צפרא טבא, סנדריל!  מה לך, חביבי, שכך נפשך עגומה? – אמר בנימין בכניסתו, מורה באצבעו לסנדריל על לחיו – האות הזה לך מהו?  כלום הוא עוד הפעם מעשה ידיה של זו?...  היכן היא, הפלונית שלך?

– בשוק.

– טוב ויפה מאוד! – קרא בנימין מרוב שמחה – הנח, חביבי, את הבולבוסים שלך  ובוא ונתיחד בחדר...  ואיש אין שם?  אין לי עתה חפץ באיש עומד על גבנו – רצוני לגלות לך את לבי, יותר לא אוכל להתאפק, דמי רותחים בקרבי ואליך תשוקתי.  מהר ובוא אחרי.  שמא תבוא היא בינתים ותפסיק אותנו באמצע.

– רצונך במהרה, יהא במהרה.  מה איכפת לי? – אמר סנדריל ונכנס לתוך החדר.

– סנדריל – פתח בנימין ואמר – אמור לי, יודע אתה מה הוא שם...  מחוץ לבטלון, שם... שם?

– יודע אני ויודע, הפונדק מרזחה שם, בו אתה מוצא פעמים מעט יי"ש מן המובחר.

– שוטה שבעולם, כנגד מקום רחוק אני מדבר, רחוק הרבה מזה.

– עוד רחוק יותר מן הפונדק הזה? – אמר סנדריל משתומם – לא, מקום רחוק מאותו הפונדק איני יודע.  ואתה, בנימין, אתה יודע?

– אם אני יודע?  תשאלני.  מה שאלה היא?  יודע אני ויודע.  אכן שם ישוב העולם נגלה בכל כבודו! – קרא בנימין בהתלהבות, כקולומבוס בשעתו, בשעת מציאת אמריקא.

– ומה זה שם?

– שם, שם – נתלהב בנימין, מתנענע ואומר – שם שפיפון, שמיר...

– אותו השמיר, שבו היה שלמה המלך בוקע את האבנים לבנין בית-המקדש? – נכנס סנדריל לתוך דברי בנימין ושאל בתמימות.

– כך, כך, רחימאי, הכל שם.  שם כל המקומות, אותם המקומות...  ואף ארץ-ישראל שם...  רצונך להיות שם?

– ואתה רוצה?

– מה שאלה היא?  רוצה אני ורוצה, וגם אהיה שם במהרה.

– מקנא אני בך, בנימין, שם תמלא כרסך בחרובים ובתאנים ובתמרים.  אשריך וטוב לך!

– גם אתה, סנדריל, בידך לאכול מפרי הארץ כמותי.  יש לך, שוטה, חלק בארץ-ישראל כמותי.

– אמת, חלק בארץ יש לי, אבל היאך מגיעין לשם?  הרי התוגר יושב שם.

– לדבר זה, סנדריל, יש תרופה.  אמור נא לי!  שמעת מימיך מה שמספרים על היהודים האדמונים?

– הרבה ספורי-מעשיות שמעתי עליהם בבית-מדרשי מאחורי התנור.  אבל להגיד בדיוק איה מקומם ובאיזה דרך באים לשם, דבר זה איני יודע.  אלמלי הייתי יודע, מסתמא הייתי מודיעך.  ולמה לא?  מה איכפת לי?

– ראה נא, סנדריל, ואני יודע – אמר בנימין בגאוה, מוציא מחיקו את הספר "שבחי ירושלים" – עתה שמע ואקרא לפניך מה שכתוב בזה:

"בהגיעי לברוט"י – כך נאמר שם – מצאתי ראיתי ארבעה יהודים בבליים ודברתי עם אחד מהם, שהיה יודע לשון-הקודש, ושמו ר' משה, והגיד לי אמיתות מנהר סמבטיון, כי שמע מישמעאלים שראוהו, וכי לשם בני-משה בלי ספק".  ושם עוד כתוב לאמר:  "גם הנגיד יצ"ו ספר לי, כי זה שלשים שנה נתאכסן בביתו אחד שהיה משבט שמעון ואמר, כי יש במקומו עשרה שבטים, אחד מהם שבט יששכר עוסק בתורה ומאותו השבט נשיא עליהם".  ונוסף לזה הרי גם כאן בספר זה שלפניך, הוא ספר "מסעות בנימין", נמצא כתוב כהאי לישנא:  "ומשם מהלך שמונה ועשרים יום להרי ניסבון, אשר על נהר גוזן, ויש שם וכו' ארבעה שבטים מישראל שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי וכו' ויש להם מדינות וכרכים בהרים.  מצד אחד מקיף אותם הר גוזן ואין עליהם עול גוים, כי-אם נשיא אחד עליהם ושמו ר' יוסף אמרכלא הלוי וכו' ויש להם ברית עם כופר אל-תור"ך".  ועוד כתוב שם כמה וכמה דברים על בני-רכב בארץ תימא, שיש עליהם מלך יהודי, והם צמים ומתפללים תמיד לה' על גלות ישראל.  ועתה מה דעתך, חביבי, אלמלי, למשל, ראו פתאום אותי, את אחיהם בנימין מבטלון שבא לראות פניהם?  ומה אתה אומר לזה, סנדריל?  בבקשה ממך, אמור נא!

– הם יהיו מדושני עונג, אומר אני לך בנימין.  לא דבר קטן הוא אורח כזה, אורח יקר כמותך!  כל אחד מהם יזמין אותך לסעוד אצלו, והמלך אמרכלא מסתמא אף הוא יעשה לך משתה, משתה גדול כיד המלך.  בבקשה ממך, אמור להם שלום בשמי.  אלמלי היה בידי, חייך, שהייתי מהלך עמך לשם גם אני.

– הבה! – קרא בנימין מתלהב מתוך מחשבה חדשה שנולדה במוחו – שמא באמת, סנדריל רחימאי, היית מתארח עמי לחברה בנסיעתי.  עכשיו, שוטה, שעת הכושר לך והזדמנות טובה.  הרי אני הולך לשם בלאו-הכי ואקחך עמי.  טובים השנים מן האחד, טפש!  למה תשב פה, שוטה שבעולם, ותשא עול גלותה של זוגתך המרשעת?  הביטה וראה, אוי מה היה לה, ללחי שלך!  אוי לך ואוי לנפשך, מה רע חלקך ומה מר גורלך אצלה!  שמעני, סנדריל, לכה ונלכה!  ובטוח אני שלא תתחרט על כך.

– אם רצונך דוקא כך, יהא כך.  ואלא היא, כלומר זוגתי?  מה איכפת לי?  כלום חסר-דעה אני וצריך להודיעה להיכן אני נוסע?

– נשמתי ורוח אפי, הבה ואנשקך! – קרא בנימין בשמחה רבה, מחבק את סנדריל-האשה באהבה – במאמר אחד תרצת לי קושיא גדולה וחמורה.  כמותך גם אני אומר עכשיו: ואלא היא, כלומר זוגתי?  מה איכפת לי?  אבל עוד קושיא אחרת יש:  מאין נוטלין להוצאות הדרך?

– להוצאות הדרך?  כלום רצונך, בנימין, לעשות לך מלבושים חדשים, או לחדש את פני קפוטתך הישנה?  אם אתה לוּ שמעני ואמרתי לך, שאין צורך בדבר זה, אדרבה, להולכי-דרך יפה ביותר שלמות בלות.  שם מסתמא יתנו לנו קפוטות חדשות ונאות.

– אמת, כדברך כן הוא, שם אין לי לדאוג כלום.  אבל עד שנבוא לשם אנו צריכים, לעת-עתה לפי שעה, ממון מעט, לצרכי אוכל-נפש.

– מה אתה, בנימין, סובר בצרכי אוכל-נפש?  כלום יש בדעתך לטלטל עמך בדרך כלי-בשול ומיני מאכל?  הא למה לך?  וכי אין אכסניות ובתים בדרך?

– איני יודע מה כונתך, סנדריל – אמר בנימין בתמיה.

– כונתי כך היא – משיב סנדריל בתמימות – כיון שיש בתים בדרך, אפשר לחזר אגב-אורחא על הפתחים.  ומה שאר היהודים עושים?  היהודים מחזירים על פתחי אחיהם, זה אל זה, הללו היום והללו מחר, ואין כאן לא בושה ולא כלימה, חלילה.  הרי מנהג ישראל הוא ואין זה אלא גמילות-חסד.

– יפה אמרת – קרא בנימין בשמחה – עתה אורו עיני.  הריני מוכן ומזומן עכשיו ויש לי כל צרכי, ברוך השם.  עוד מחר בהשכמת הבקר, כשיהיו הכל ישנים, נוכל לצאת לדרך בכי-טוב, ומה לנו לאבד זמן חנם?  מסכים אתה לכך?

– רצונך למחר, יהא למחר, מה איכפת לי?

– מחר בהשכמת הבקר אצא מביתי בחשאי.  ואצל החורבה, בית-הרחים של רוח, אמתין לך שם.  זכור, סנדריל, מחר בעלות השחר תקום ותבוא לשם.  זכור ואל תשכח – חזר בנימין על דבריו והפך פניו לצאת.

– המתן נא, בנימין, עוד מעט – אמר סנדריל, ממשמש בחלוקתו ומוציא משם חתיכת עוֹר מזוהם, צרור ומקושר מכל צדדיו בקשרים הרבה – הנך רואה, בנימין, זה חלקי מכל עמלי וזה כל הוני, שעלתה לי לקבוץ תחת יד זוגתי מיום "שנישאתי" לה ועד הנה.  צרור הכסף הזה יספיק לנו בהתחלת הנסיעה.

– עכשיו, מחמל נפשי, ראוי אתה לנשיקה, לנשק כל אבר מאברי גופך! – קרא בנימין בששון, מחבק את סנדריל-האשה ומגפפו.

– תפח רוחך!  הביטו נא את הנאהבים והנעימים האלה, את געגועם וחבתם הגדולה!  עומדים הם שם ומחבקים זה את זה, ופה בבית עומדת עז ואוכלת את הבולבוסים, יאכלו תולעים את בשרך מעליך! – נשמע פתאום קול צעקה.

הקול קול זוגתו של סנדריל.  היא כועסת וחמתה בערה בה כאש להבה, ידה האחת נטויה אל העז וידה השנית לסנדריל, שולחת אצבע ורומזת לו לבוא אצלה.  סנדריל מרתית ופוסע פסיעה קטנה אבל וחפוי-ראש כתינוק שסרח ועשה מעשה ואומרים למתחו על העמוד וליסרו בשוטים.

חזק ואמץ, יקירי!  זה לך מידה בפעם האחרונה.  זכור נא, למחר... – גחן בנימין ולחש באזני סנדריל והתחמק ונמלט מהבית.

 

פרק רביעי –

בנימין וסנדריל יוצאים ביד רמה

 

למחר כעלות עמוד-השחר, ועדיין עת צאת פרות בטלון אל השדה לא הגיעה – ובנימין הנה זה עומד אצל הרחים של רוח עם צרורו על שכמו.  בתוך הצרור נמצאו כל המכשירים, הנצרכים לו לנסיעתו זו, היינו: טלית ותפילין, סדור "דרך החיים", "חק לישראל", ספר תהלים וכל אותם מיני הספרים, שאילולי הם לא היה יכול לזוז ממקומו, כאומן בלא כלי-אמנותו.  קפוטתו של שבת אף היא היתה מקופלת שם, מפני שחובת יהודי היא לנהוג כבוד בבני-אדם ולהתנאות לפני הבריות.  בכיסו נמצאו כחמש עשרה פרוטות, שבשעת יציאתו עלתה בידו להוציאן בחשאי מתחת מראשותיה של אשתו.  קצור הדברים, בנימין היה עמוס בכל טוב ואין דבר מעכבו להתחיל נסיעתו.

ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום.  האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם.  הצפרים טסות ופורחות קל מהרה ופותחות את פיהן בשירה ובזמרה באזני בנימין, כאלו הן מצפצפות ואומרות: לכו נרננה לנפש אדם זה אצל הרחים, ובזמירות נריע לו!  הלא הוא בנימין, הוא בעצמו ובכבודו, הוא בנימין הבטלוני, אלכסנדר מוקדון בדורו, העוזב את ארצו ומולדתו, מפקיר את אשתו ובניו והולך בשליחותו של מקום לסופו של עולם!  הנה זה בנימין הגדול, שיצא כשמש מתוך אהלו וישיש כגבור לרוץ ארח בתרמילו על שכמו, עז הוא כנמר וקל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים!  נקדמה פניו בתרועה, טרילילי-טריל!  שירו לו זמרו לו, טרילילוּ-לוֹ והרנינו את לבבו!...

ובאמת דץ בנימין באותה שעה, נהנה ואומר בלבו: מי מבני-אדם מאושר כמותי?  ברוך השם, יש לי כל צרכי ואיני חסר כלום, לאשתי איני דואג, הרחמן הוא יפרנסה בכבוד, אותה ואת בני ביתי, וישלח ברכה במעשה ידיה, ואני בעצמי הריני צפור-דרור, חפשי ככל עוף השמים, וכל הארץ הלא לפני היא.  באומץ רוחי ובנסיונותי ובידיעתי בכל שבע החכמות לא יאבד איש כמותי בכל מקום.  וחוץ לזה, הלא אני יהודי והריני בעל בטחון – היהודים הרי חיים והקדוש-ברוך-הוא בעזרם.

לבו של בנימין שמח כל כך, עד שנפתחו שפתיו – וזמר "מלך עליון" יוצא מגרונו ומתנגן מאליו בנעימה דקה.  קול רנתו נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור, ועלו בתרועה – מזמור שיר למלך הכבוד בשמי-מרום.

הבוקר הולך ואור – וסנדריל איננו.  בנימין התחיל דואג לו ומצטער וערבה שמחתו.  צופה ומביט לכל רוחותיו, עיניו רואות וכלות אליו, אבל לשוא, אין גוף ואין תמונת הגוף – סנדריל איננו!  והוא שואל ומשיב לו לעצמו:  אפשר המרשעת שלו נתנה עליו עבודה קשה בבית?  אבל השעה הזו עדיין לאו שעת עבודה היא.  כל בני העיר בטלון סרוחים עדיין על משכבותם ושקועים בתרדמה.  נשים אינן נכנסות לעסוק בצרכי סעודה ולקלוף בולבוסים אלא לאחר מריבות וקטטות עם בעליהן וקללות של שחרית, לאחר נטילת שבט-מוסר לחביטת ילדים והוצאת הכרים והכסתות מתחתיהם החוצה לנגבם נגד השמש.  בנימין שרוי בצער גדול ואינו יודע מה יעשה.  לחזור לביתו?  חלילה לו!  אלכסנדר מוקדון הרי הוא בעצמו הרס את הגשר לאחר שעבר עליו לאינדיא, כדי שלא יוכל עוד לחזור משם למקומו.  ולצאת יחידי בלא סנדריל בן-לויתו? – לא ניחא לו ואי אפשר לו.  לסנדריל תשוקתו, ולו הוא צריך מאד.  משעה שנזדווג לו אורו עיניו.  אם אין סנדריל הולך עמו, נראה לו עכשיו דרכו קשה ומשונה.  למה הדבר דומה, לספינה שאבד קברניטה או מלכותא ומשנה-למלך אין לה.

ועד שבנימין עומד מצפה ומצטער, נראה לו מרחוק כדמות בן-אדם, ספק סנדריל ספק אינו סנדריל, וכמדומה, שהדמות העולה שם עוטה שמלת אשה ועל ראשה מטפחת.  בנימין נתחלחל, פתאם ופניו חורו כסיד.  איקונין של אשתו נראה לו, אשתו הולכת אצלו!  לא, אינה הולכת, אלא נחפזת כאילה שלוחה, עוד מעט והנה זו באה, מתנפלת עליו בזעם אפה, מכלה בו את חמתה ורוחה הקשה ומושכתו לביתו בבכי ויללה, ונכון לו יום חושך.

"אל אלוהים הוא יודע – כך מספר בנימין בעצמו – כמה נבהלתי וכמה יסורים טעמתי באותה שעה:  מוטב היה לי לפגוש מאה שפיפונים ואַל אשתי, שהשפיפון נושך את הגוף, ואשה בשעת כעסה נושכת ועוקצת את הנשמה.  אבל הקדוש-ברוך-הוא אזרני חיל, ומיד נשאתי את רגלי באומץ לב – וברחתי ונסתרתי מאחורי הכותל של בית-הרחים, אורב שם במסתרים כאריה בסוכו".

לאחר שעה קלה קפץ בנימין ויצא ממסתריו, קופץ ושואג בקול, כשאגת איש משוגע:

– הללויה...  סנדריל!

סנדריל לבוש "חלאטיל"-פסים, ומטפחת מזוהמת – מקופלת וקשורה לו על לחייו.  מתחת לשתי עיניו שרטת בעורו ומראהו כעין התכלת, מקלו בידו ותרמיל גדול על שכמו.  אותה שעה נשא סנדריל חן בעיני בנימין, ככלה נאה בעיני דודה.  בנימין מספר לנו את שמחתו בשעת הפגישה הזו במשל ומליצה, כהאי לישנא:

"כאיל תערוג על אפיקי מים, כהולך במדבר ציה ולשונו בצמא נשתה, ופתאום לפניו מקור מים חיים נוזלים מראש צורים, ישבור צמאו וישיש בשמחה, כן ששה נפשי השוקקה על סנדריל, בן-זוגי, זה דודי וזה רעי הנאמן!!"

– מה היה לך, סנדריל, שהיית שוהה כל כך?

– מה תמיה יש בזה! – החזיר סנדריל בתמימות – קודם כל הרי הייתי צריך לילך אצלך, לביתך, ועד שהלכתי ובאתי ועד שהספקתי להעיר את זלדה זוגתך משנתה, בין כך וכך עבר זמן רב.

– להעיר את זלדה! – צעק בנימין צעקה משונה – סנדריל, למה עשית כך, איש משוגע ומטורף!

– למה? אתה שואל – אמר סנדריל בתמיה – כשהייתי מתדפק מתחלה על כותל החורבה בחצרך, שאתה לן שם יחידי, ואין עונה, התחלתי מקיש בכח – קיש-קיש-קיש, על דלת הבית.  והנה הקיצה זלדה משנתה וקפצה מעל משכבה בהולה ומבוהלה, ושאלתיה עליך.

– סנדריל, אבדנו!  שאול מתחת הרגזת לנו.  הרי זלדה תרדוף ותשיג ותחלק...

– אי, אל תירא, בנימין!  זלדה באה עלי ברוגזא ושלחה אותי לעזאזל, כאילו פגמתי בכבוד קפוטתה ונשאתי את רדידה, את ה"יאמפורקי" מעליה.  "לך למיתה אתה ובעלי שניכם יחד!" – אמרה ברוגז ובקצף גדול וסגרה הדלת בפני.  הייתי עומד מבולבל ומשתומם שעה קלה בחוץ, עד שנזכרתי לבסוף ברחים של רוח, והבינותי מדעתי, שמסתמא כבר יצאת מביתך ואתה עומד וממתין לי בזה.  וזהו פירוש הדברים שאמרה לי זוגתך: "לך למיתה אתה ובעלי שניכם יחד!"  לך למיתה – מסתברא, שהיא ראתך יוצא מן הבית. 

– מה אתה, סנדריל, מה אתה אומר?  היא ראתני!...  אפשר היא הולכת...  והיא אחרינו?!

– חלילה, בנימין.  היא סגרה את הדלת בעדה ונעלה.  כשהייתי חוזר ומקיש על הדלת, מקיש ואומר: זלדה, זלדה!  מה בנפשך להודיע לבעלך, זלדה?  או שמא רצונך לשלוח לו כלום, זלדה?  שתקה ולא החזירה לי תשובה.  דומה, שהיא נרדמה בכל חושיה תרדמה מתוקה, אל נא תשלוט בה עינא בישא.  אם כן, אם את מתנמנמת, זלדה, נוחי לך על משכבך – ושלום לך!  ברכתי אותה ונפטרתי והלכתי לי לדרכי.

דברי סנדריל האחרונים היו סם חיים לבנימין והניחו את רוחו.  דעתו נתישבה עליו והוא מרגיש כאילו אבן מעמסה נתגלגלה מעל לבו, פניו מבהיקים ועיניו מתלהטות מרוב שמחה. 

– עתה אתה, סנדריל – קרא בקול – עתה קום ונלך בשם ה'!

באותה שעה נשמע קרקור של צפרדעים עולה מתוך בריכה אחת שם, כאילו התעוררו יחד לפטור את תיירינו בברכת-שלום וקרקרו להם ממעמקים שירת "אשרי תמימי דרך" – בקול רעש גדול!

 

פרק חמישי –

המסות הגדולות בדרך

 

בחפזון יצאו התיירים שלנו לדרכם, מרימים פעמי רגליהם ורצים בכל מאמצי כח, כאילו הוציאו מכבל רגלם ונסים על נפשם, או כאילו נוגשים אצים בם ברצועה ודוחים אותם מאחור.  הם נחפזים ושולי בגדיהם מתבדרים ומרחפים באויר, והיו התיירים דומים לספינה שטה בים וכל וילוניה פרושׂים.  העורבים והיונים, השטים ומלקטים על פני השדה, סרו מהר מן הדרך ביראת-הכבוד והתעופפו לכל רוח בקול צוחה מפחד מיני ברואים הללו, הולכי על שתים, הרצים דחופים בחשק ובזריזות יתרה.  אין כח בקולמוס לצייר את רוב אשרם של תיירינו באותה שעה.  נפשם נהנה הנאה משונה ורוחם נוחה מאד:  נוחים הם כל אחד מגופו ועצמו, נוחים הם זה מזה ונוחים הם מכל העולם כלו.  והנאתו של סנדריל גדלה עוד ביותר, שנמלט מתחת ידי אשתו ונגאל משעבוד גלות קשה של זו.  יום אתמול היה לו יום רע ומר ביחוד, יום חושך ופורענות, שהשאיר לו לזכרון פצעים וחבורות בבשרו, יום עברה ותוכחה ונאצה, יום תלישת שערות מזקנו המדולדל, יום שנתן בו כתבת קעקע ושרט בבשרו מתחת שתי עיניו.  לא אליכם, הגברים, מתנת-יד זו, שקבל סנדריל אתמול בבוקר מיד זוגתו!

וכך היו התיירים שלנו ממהרים ורצים בנשימה אחת, מחרישים ושותקים ואין דובר דבר, עד שגופם נתחמם מאד וטיפות גסות של זיעה מבצבצות ויוצאות על פניהם.  סנדריל-האשה התחיל מתייגע ותש כחו כנקבה, פוסק לפרקים הליכתו ועומד ומנשם בכבדות מקוצר-רוח.

– בבקשה ממך, בנימין, חוס ורחם על נפשי! – מבקש סנדריל רחמים – אין עוד כח בי לרוץ אחריך.  דומה דודי לצבי, אל תשלוט בך עינא בישא.  אתה רץ כתיש לפני העדר.

– מהר, מהר, סנדריל – קורא לו בנימין וממהר והולך לפניו, מתגאה ומתנשא בגבורתו – אני אומר לך, סנדריל, כך הייתי הולך עד סוף העולם.

– אבל, בנימין, בבקשה ממך, למה אתה אץ ברגלים כל כך – אמר לו סנדריל – חייך, שלא נאחר כלום.  ואפילו אם נתמהמה ונבוא שמה לאחר יום אחד או יומים, אין הסכנה גדולה כל כך.  העולם לא יהא חרב בימים מועטים האלו.  וכפי ששמעתי בבית-מדרשי יש לו לעולם להתקיים עד האלף השביעי, עוד כמה מאות שנה.

– סנדריל, אין לאבד זמן לבטלה!  זריזים כל מה שמקדימים נשכרים.  הטריח את עצמך, סנדריל, והוסף אומץ.  ואם כחך תש מעט, אין בכך כלום.  כנגד זה כשתגיע, אם-ירצה-השם, למקומך, לשם...  תחליץ עצמותיך ותשב בשלוה כבן-חורין.

– בחכמה תדבר, בנימין!  אתה אומר מהרה, מה איכפת לי, יהא מהרה.  מצדי אין מניעה, אבל מה עושים עם הרגלים, עם הרגלים שלי מה עושים?

על-כרחו נשמע בנימין לסנדריל ומנע את רגליו מפסוע פסיעה גסה.

כצאת השמש בגבורתו והחום גבר מאד, כרעו נפלו תיירינו אצל החורשה בצדי הדרך.  עיפים ויגעים הם משתטחים מלא-קומתם על הארץ, מנשמים בכבדות ונאנקים ומזיעים.  החטטין והסריטות, שהגלידו מעט על פני סנדריל, התחילו מפעפעים ומתמסמסים מזיעה וחום השמש והיו קשים לו כמחט בבשרו.  ולאחר שנתישבה דעתם מעט נטלו איש את הטלית ותפלין שלו ועמדו להתפלל.  בנימין היה מאריך בתפלתו, מנענע כל אברי גופו, ומתפלל בדחילו ורחימו ובכונה גדולה.

ראוי היה בנימין לכוס יי"ש אחר עבודה זו, אבל היי"ש מאין ימצא לו?  גם בפת חרבה, אילו נמצאה בסלו, היה מסתפק ואומר ברוך הטוב והמטיב.  כרסו הריקה תובעת מזונותיה והוא מצדו מוכן לאכילה גסה אחרי מהלך רב ועמל הדרך – ובידו אין לחם אפילו כזית!  מה עשה?  עשה מה שכל יהודי עושה בשעה שהוא רעב:  מתחכך וגוהק ופוהק, מלקק את שפתיו בלשונו ובולע את רוקו, נודד כתף, מחזיק בזקנו ומסלסל פאותיו ומתאנח ונאנק.  וכך היה בנימין עושה ומתחכך יפה יפה, עד שנמלך והוציא ספר מתרמילו כעין מחזור, קורא בו בלחש ומצפצף בניגון "אקדמות" בנעימה.

– סנדריל – הפסיק בנימין קריאתו ואמר – יודע אתה במה אני עוסק עכשיו, ולמה אני מטעים את קריאתי עכשיו בניגון זה?

– בודאי רעב אתה – החזיר סנדריל בתמימות.

– כלפי לייא! – נענה בנימין – ואם רעב אני מה משמע מזה?

– משמע מזה, כי לך נאה לזמר.  הרי כך אמר אינשי: "אימתי יהודי מזמר?  כשהוא רעב".  משל זה שמעתי מפי הגוים כשהייתי הולך אחרי אשתי בשוק.  אתה, בנימין, בשלך, הנעם זמירות כרצונך, ואני בשלי – כך אמר סנדריל, ובשעת דבורו פשט את ידו לתוך החבילות והוציא משם את תרמילו.

– אינך יודע ומבין, סנדריל, כנגד מה אני עושה זאת – אמר בנימין – שמע נא, שוטה, ואפרש לך טעמו של דבר.

אבל סנדריל עושה בינתים את שלו ומתיר במתינות את תרמילו.  בנימין הביט אליו ופניו נהרו.  גם פת ופרוסות חלה, שנשתיירו מיום השבת, גם קשואים וצנון ובצלים ושומים, הכל היו בתרמיל זה!  סנדריל טרח כאשת-חיל להכין צידה לדרך, ובשביל כך נתחבב על בנימין עוד יותר מבתחלה.  בנימין שמח מאד על בן-זוגו, שהזמין לו המקום ללוותו בדרכו, מעשה נסים ראה בזה.

"זבדני אלהים זבד טוב – אמר בנימין בלבו – סנדריל הוא לי כמו מָן מִן השמים לבני ישראל במדבר, בימים ההם".

לאחר פת-שחרית עמד סנדריל ונטל מה שנשאר מן הסעודה, נותנו לתוך תרמילו ואומר:  זה יהא לנו ליום מחר, והתרמיל – לימים רבים בימי חיינו, כשנחזיר על הפתחים, אם-ירצה-השם, בחוצות ישראל על הדרך שאנו הולכים.  נבטח באבינו שבשמים והוא יושיענו.

– סנדריל – פתח בנימין ואמר, מתלהב מדברי בן-זוגו – אני ואתה זווּגנו מן השמים, אני ואתה גוף ונשמה אנו וממני וממך תסתייע נסיעתנו.  אתה החומר – עסקיך במזונות, ואני טרוד ועושה ברוחי.  חוזר אני ושואל אותך, סנדריל, יודע אתה למה אני קורא "אקדמות" היום?  הריני מתכוון בזה לדבר גדול, רוצה אני:  לעתיד לבוא כשיביאנו הבורא, יתברך שמו, בשלום לבני משה, יהא לנו פתחון-פה לדבר אתם בלשונם.  הם מדברים שמה תרגום, ולשונם מעין לשון אקדמות.  אלדד הדני, שבא למקומנו מהתם, הרי הוא, כמו שיש אומרים, בעל המחבר של הפיוט "אקדמות" שבידינו – ו"שריות שותא", סנדריל, פירושו:  אני מתחיל לדבּר!...  זכור ואל תשכח, סנדריל!  כאן, בחוץ-לארץ, מספקת לנו לשון אשכנז לשוננו, ושם בודאי אינם מכירים לדבּר אשכנזית.

– בענינים כאלה אני סומך עליך – אמר סנדריל בעניוות, כתלמיד לפני רבו – אתה תלמיד-חכם ומעיין בספרים שלך, מסתמא ידעת מה אתה עושה ולאן  אתה הולך.  והראיה שאני מאמין בך, הלא אני נמשכתי אחריך כסומא משעת יציאתנו ועד עתה ולא שאלתי דבר.  לא שאלתיך אפילו, אם זו היא הדרך לשם.  אתה הולך, מה איכפת לי, לך-לך, ואני אחריך כעגל אחרי הפרה.

בנימין נהנה הנאה משונה על הבטחון הגדול הזה, שסנדריל בוטח בחכמתו, והיה בעיניו כרב-חובל מנהיג את הספינה בלב ים.  אף-על-פי-כן בעצם הנאתו המרובה הזו התחיל מפקפק בדרך, שהולך עליה, ולבו נוקפו, שמא לא זו הדרך והוא תועה.

ועד שהוא עומד ומפקפק נזדמן לו כפרי, עובר בעגלה טעונה ערימה גדולה של תבן.

– סנדריל – אמר בנימין – בדיעבד, כיון שנזדמן ערל זה לנו, נשאל את פיו איזה היא הדרך, וכלום לא נפסיד בזה.  קרב אתה אצלו ודבר עמו.  כאן, בחוץ-לארץ, יפה כוחך ממני להשיח עם הכפריים ההדיוטים בלשון לא נקיה שלהם.  הרי היית הולך אחרי אשתך תמיד לשוק, בשביל להעמיס עליך מזון וצידה.

סנדריל עמד והלך להכפרי, משתחוה ואומר לו כהאי לישנא:

– צפרא טבא!  אמור נא, בר-נש, איזה הדרך לארץ-ישראל?

– מה? – נענה הכפרי, משתומם ומעמיד עליו את עיניו – איזה סרוּל?  לא ראיתי סרוּל.

– ני-ני! – לא יכול בנימין להתאפק ונכנס לתוך דבורם מרחוק – גוי, לא תדע לשונו!  אתם: סרוּל, והוא, להבדיל, ארץ-ישראל אמר הוא.  סנדריל, חזור ואמור לו עוד הפעם בפירוש.  מוח חמור מוחו ודעתו קצרה.  השמיעהו בשפה ברורה, סנדריל.

– לארררץ ישראל איזה הדרך? – פתח סנדריל את פיו והתיז בארץ-ישראל. 

– לשדים אתם, יהודאים!  מה אתם דוברים ומזעזעים את מוחי?  דרך זו עולה שכרוֹנה והם עלעססלאל, עלעססלאל! – התעלל בהם הכפרי, רוקק בפניהם ונוסע לדרכו.

והתיירים שלנו אף הם הלכו לדרכם.  בנימין חש במתניו, רגליו כבדו עליו ונתמוטטו בדרך.  אף-על-פי-כן התחזק, כמסיח דעתו מהן, והשתדל לאמץ ברכים כושלות של סנדריל...  ובשביל שהליכה ישרה היתה קשה לו מאד, היה קופץ והולך.  ודאי שאין הליכה זו כהליכתו בתחלה, והיא קפיצה משונה בדוחק גדול, אף-על-פי-כן עשה את שלו והלך.  ובאמת כלום היתה הברירה בידו לעשות אחרת? – ישתטח על הארץ?  אבל מה היה הדבר מועילו?  וחוץ לזה, אינו מן הנימוס.  בא איש יהודי ונמלך ונפל ונשתטח לו ברשות-הרבים, באמצע הדרך!  ולא עוד אלא שהיה מצער בזה את סנדריל ואף הנסיעה נתעכבה, חס-ושלום.  קצור הדברים, תיירינו היו מתגברים והולכים ומתלבטים בדרך עד שבאו בין-השמשות לכפר שכרונה.

מיד בכניסתו להפונדק שבשכרונה קנה לו בנימין שביתה בקרן-זוית ונשתטח שם מלוא-קומתו על הקרקע להשיב את רוחו.  וסנדריל הלך לו, כאשת-חיל למודה, להתעסק בעניני המחיה והכלכלה ולדאוג לסעודת-הערב.  הפונדקי נסתכל בסנדריל מכף רגלו ועד ראשו, ונראה לו מכל מנהגיו והילוכו, שאין זה אדם פשוט כשאר עוברים-ושבים.  נתן לו שלום, ושאל אותו:

– רבי יהודי, מה שמך ומאין אתה?

– אני סנדריל – החזיר לו סנדריל שלום ואמר בתמימות – חציי אני בטלוני וחציי בן ארץ-ישראל; והריני משמשו של רבי בנימין זה, שבכבודו ובעצמו מוטל פה בזוית הבית.

ומיד צורתו של הפונדקי נעשית צורת ירא-שמים מתנהג בחסידות, חולק כבוד לסנדריל ומזמנו לישב על הספסל.

ועד שסנדריל במסבו ומסיח עם הפונדקי, היה בנימין, בעל המסעות שלנו, מוטל נפעם ונדהם על הקרקע בפנת הבית.  גידי רגליו מתנפחים ועולים והדמים מרתיחים ומבעבעים ועוקצים, כאילו כתות-כתות של יתושים ונמלים מנקרים בתוכם.  צדעיו הולמים כפטישים.  קול המולה באזנים, קול שופר הולך וחזק מאד ומסתיים בתקיעה גדולה, ואלפי אלפים שביבי אש מכל מיני צבעים:  ירוקים, אדומים, לבנים, כהים צהובים וכיוצא בהם, כברקים מתרוצצים לנגד עיניו.  ופתאם המאורות לוקים, והנה חשכה גדולה, תהו ובהו, אין כל – ואף הוא בעצמו כאלו עבר ובטל ואיננו.  ובחמלת ה' עליו חזר בנימין והיה עוד הפעם לנפש חיה.  קול צליל נשמע כקול פעמונים, מצלצלים מרחוק בחוץ, והקול הולך וקרב, מקשקש כזוג הולך ובא, והנה קול שוט וקול רעש אופנים לא זפותים, ועגלה משתקשקת באה ועמדה אצל הבית, בוקה ומבוקה וצוחה ומיני קולות משונים עולים עד לשמים:  קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם?  חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים.  ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?!  כלם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים.

ערבוביא של חוכא-וטלולא עולה באזני בנימין, גנימה ונהימה, שריקה ולחישה, שיעול ורקיקה, גריפת חוטם ומיץ-אפים.  עוד מעט וכנופיא של בני-אדם נדחפים ובאים אל הבית ברעש והמולה.  בנימין נרתע לאחוריו בקרן-זוית שלו, מצמצם את עצמו ומתכנס שם בכל אבריו, כדי שלא ירגישו בו, ושוכב על משכבו בפחי-נפש.  ובתוך כך נתמלא הבית אורה.  נרות הרבה דולקים במנורות-נחשת, קצתן פיהן סתום בחלב מהותך ובפסולתן של פתילות, שנשתיירו מליל שבת, והנרות מדובקים ועומדים על גבן בנס, וקצתן פיהן רחב יותר מדי ומשוקע מעט, והנרות מהודקים מן הצד בפחם ועמידתם עקומה.  אצל שלחן ארוך מקצהו האחד, חבורת בעלי כלי-זמר יושבים, איש כלי-אומנותו בידו, בודקו ומזמנו יפה יפה.  הכנר בודק את כנורו, ממעך לו בין הנימין באצבעותיו, וכל אחת משיבתו בלחש: נים-נים, כלומר: הנני!  הרק קשתך, דודי, וימינך תחבקני.  והנה הוא אוחז הקשתנית בידו, מחליקה ומזמנה לעבודתו.  המחצצר פה אל פה יתלחש עם חצוצרתו, יביע לה את רוחו, והיא נשמעת לו ועושה רצונו.  וה"צימבלר", זרועות ידו יפוזו על צימבלתו, יכתש לה כתישין – והיא מתרעמת, מנהמת ומזמזמת בזעף.  וזה המתופף הסומא, שכובעו יורד לו על עיניו, יושב בדד ומתנמנם.  אצל בעלי-השיר הללו עומד על דוכנו אחד כדמות בן-אדם ומרבה שיחה, והדבור יוצא מפיו ומביא את הכל לידי שחוק.  ואפילו ילדים וילדות וגוים קטנים, העומדים צפופים בחוץ ומשגיחים מן החלונות, ממלאים שחוק פיהם ומלגלגים בקול.  בן-אדם זה משנה את טעמו לאחר שעה קלה, וקולו בכח, קורא ואומר: "הַרְרֵי! לכבוד המחותנים ולכבוד בעל-הבית ולכבוד כל המסובין בכאן היטיבו נגן בתרועה, זמרו משכיל!"  ובעלי-השיר יוצאים בשיר ומריעים תרועה גדולה בשמחה.  בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יוצאים במחול ומרקדים ברגש.  הכל מרקדים, הכל מכרכרים, אפילו פשפשים ויתושים מגיחים מחוריהם ומתפזרים ונגררים על הכתלים.  ובשעת חדוה נתמוטטו רגליו של אחד המחוללים ונפל על בנימין בזוית הבית.  והנה הוא מחזיק בו, מסתכל בפניו ושואג בקול:  הוי, בנימין!...  אחי, אני מצאתיהו – מצאתי את האבדה, והרי הוא בידי! – לקול הקורא חרדו ובאו הרבה מבני החבורה, ובנימין רואה ומכיר אותם.  אנשי בטלון הם, וגם הרב הבטלוני בתוכם. 

– עורה, בנימין, למה תישן, גולם! – קוראים לו הבטלונים פה אחד – לכה דודי ונרקד!

– לא עת רקוד הוא לי – מבקש בנימין רחמים – איני יכול לזוז ממקומי...  איני יכול!

– בוא, בנימין, בוא, גוזרנו עליך.  יכול תוכל!  כלום הוא דבר שצריך למוד?  קום ובוא, בהמה, ואנחנו נמהר ונודיע...

– את מי?  את זלדה! – קרא בנימין ביראה ובפחד – בבקשה מכם, אל תגידו לזלדה.

– עמוד על רגליך, בהמה, קום ולך אתנו, ואל תסרב הרבה.

– חוסו נא עלי, בני ישראל – מתחנן בנימין – אי-אפשר לי, אחי, לא אוכל לקום מפניכם...  טעמי ונימוקי עמי, שלא אוכל לפרשו.  סוד זה כמוס עמדי ואותו אגלה לרבנו בלחישה.

ועד שבנימין מחזיק ברבו בשתי ידיו וגחן ולחש לו את סודו, הרגיש פתאם מכה רבה בצדו, ומפני הכאב חמרמרו פניו כמו מאכילת מרור.  והנה הוא נעוֹר – מתנודד ומוחה דמעה מעל ריסי עיניו ורואה שהוא לבדו בבית, אין אדם ואין אור נר.  הלבנה נשקפת בעד החלון, אצלו רובצת עגלת-בקר והוא חובקה בשתי ידיו.

עגלה זו מאין היא באה פתאם?  כלום מעשה נסים היא וירדה משמים?

חלילה, רבותי, אמונת עובדי-גלולים היא האמונה בבהמות משמים!  בכל הבהמות אצלנו, ואף זו בכלל, אין בהמה אחת ממרום.  מעשה זה אינו יוצא מידי פשוטו וכך היה:

בשעה שנפל בנימין על פניו בלא כח בקרן-זוית, לא הרגיש בעגלת-בקר זו, שהיתה רבוצה שם.  ומתוך צער ויגיעה רבה מטלטולי-הדרך נרדם וראה בחלומו כל אותה החתונה עם המחותנים מאנשי מקומו יוצאים בתופים ובמחולות, ונרתע מפניהם לאחוריו ונלחץ אל הקיר.  וכשנבעו מצפוניו וכלתה אליו הרעה, אמר לבקש על נפשו מרבו הבטלוני ולגלות לו את כל לבו ובמקומו החזיק בעגלה זו, מחבקה ומגפפה ומוסר לה בלחישה את דבר נסיעתו.  וחבוק זה לא היה ניחא לה ופשטה את רגלה ונגעה בכף ירכו, וייקץ בנימין משנתו.

כשראה בנימין עגלה יפה-פיה זו בזרועותיו שמט אותה בכח ועמד ממקומו נרעש ונפחד ונס מפניה.  והעגלה אחר שלוחיה אף היא נשאה את רגליה וברחה, ובהחפזה לנוס נתקלה בבנימין וכשלו שניהם בעביט של שופכין ונפלו יחד ברעש גדול.  לקול מפלתם חרדו ובאו סנדריל והפונדקי, ונר דולק בידם.  המה ראו כן תמהו!

לאחר טבילה זו לקחו את בנימין והוליכוהו בכבוד לחדר מיוחד, והוא עיף ויגע וילן בלילה ההוא בלא קריאת-שמע.

 

 

פרק ששי –

בנימין מקבל מכת-לחי

 

בנימין עמד בהשכמת-הבקר ואבריו נתעצמו מעט אחרי ליל-טבילה זה.  על ידי מעשה העגל נתגלגלה ובאה רפואה למכאוביו וראה בו מעשה נסים.  ומכאן הביא ראיה לסנדריל כמה טועה האדם, שמתאונן על פגעיו ואינו יודע שאינם באים עליו אלא לטובתו, ואינו מבין שהכל עושה הקדוש-ברוך-הוא שליחיו, אפילו בהמה, ופעמים גם בן-בקר יכול להיות רופא חולים...  בפגיעה זו בליל אתמול ראה בנימין סימן טוב לו, שנסיעתו נעשית בשעה טובה והשם יתברך יצליח את דרכו.

– אם הפגישה בכדי מים סימן טוב הוא לאדם, טבילה בתוך חבית מלאה מים על אחת כמה וכמה – מסייע סנדריל לבנימין מנימוסו של עולם.

אבל בשביל שבנימין עדיין חש ברגליו, ובשביל שהיתה לו מנוחתו נעימה על ערימת תבן בחדר-משכבו, נשתקע כל יום המחרת בשכרונה.  למה היה דומה?  לספינה ששבתה על שרטון בים ואין רוח נושב ומזיזה ממקומה.

וביום השלישי השכימו תיירינו בבקר והלכו לדרכם.

בנימין מהלך ופוסע פסיעה קטנה, סר וזועף ושותק.  פתאם טפח לו על מצחו ועמד ופתח פיו ולא אמר כלום, כאדם שדבורו מסתלק בשעת צערו.  ולאחר שעה קלה נאנח והגה ברוחו הקשה:

– אוי, סנדריל, שכחתי!

– מה שכחת והיכן שכחת? – קרא סנדריל, מחזיק בתרמילו וממשמשו בידו.

– בביתי, סנדריל, שכחתי בביתי.

– מה סלקא אדעתך, בנימין! – אמר סנדריל, מטלטל את תרמילו ומסתכל בו – כמדומה לי, אצלנו פה כל הכלים, שהאדם מצטרך להם בדרך.  התרמיל, ברוך השם, כאן;  טלית ותפלין וסידורים כאן;  קפוטיות לשבת אף הן כאן.  הכל כאן, ברוך השם!  ומה לנו עוד?  אדרבה, אמור ואזכה לשמוע מה שכחת?

– דבר יקר, סנדריל, דבר שחיינו תלויים בו, והלואי שלא יגיע לנו שום מכשול מזה ושלום יהיה לנו.  ואם חלילה, לא יעלה ולא יבוא, יארע לנו, אל תפתח פה לשטן, מכשול ופגע רע בדרך, נרגיש כמה חשוב הוא אותו הדבר ששכחתי.  מתוך שהייתי בהול בשעת יציאתי מביתי שכחתי ולא אמרתי אותו הלחש, הנמצא כתוב בספר, והוא לקוח מתוך כתב-יד ישן נושן.  "לחש זה – כך נאמר שם – צריך האדם לאומרו קודם נסיעתו אצל שער העיר, והוא שמירה בדוקה ומנוסה מכל מיני מזיקים ופגעים רעים בדרך" – זהו מה ששכחתי.

– אפשר רצונך, בנימין, לחזור לביתנו? – אמר סנדריל בתמימות.

– וכי חסר-דעה אתה או משוגע? – גער בו בנימין בנזיפה ופניו מתלהטים כאש – לחזור אתה אומר?  אחר כל העמל והיגיעה וכל התלאה בדרך לחזור לבתינו!  ומה יאמרו הבריות?  והעולם, מה הוא יאמר?

– מה איכפת לך העולם? – נענה סנדריל ואמר על פי דרכו – שמא היה העולם מבקשך ונתן לך עצה על הנסיעה הזו?  או שמא קנה אותך העולם בשטר ומסר לך להוצאות הדרך, שתהא הולך ושט בארץ?

– ואלכסנדר מוקדון – לגלג עליו בנימין ואמר – כלום היה העולם מבקש אותו שילך לאינדיא ויעשה שם מלחמות?  וכל אותם הנוסעים הללו אצלנו היהודים, כלום העולם בקש זאת מידם?

– אני איני יודע כלום – גחך סנדריל ואמר – ולי לא איכפת כלל אם היו יושבים בכבוד איש בביתו, וזה היה, לדעתי, נאה להם ונאה לעולם.  אי, שוטה, שוטה, אתה, אלכסנדר מוקדון!  יש לך בביתך כל טוב, שב לך במנוחה, אכול בשמחה את לחמך וישישו בני-מעיך, ולמה לך, שוטה, עוד אינדיא?  "אשרי יושבי ביתך" אמרי אינשי, ושיחת-הבריות תורה היא, להבדיל.

התיירים שלנו עמדו והתחילו מדיינים זה עם זה בדרך.  סנדריל שואל ומקשה ובנימין מוכיח לו, שהוא שוטה ואין לו שום ידיעה בענינים הללו.  למה היה סנדריל דומה אותה שעה?  לסוס טוב, שנשמע תמיד לבעליו ועושה רצונו, ופתאום נכנס בו רוח שטות, והוא עומד קוממיות על שתי רגליו, בועט ומתעקש ואינו זז ממקומו אפילו כשאתה רוקד כנגדו ומלקהו מכות-מרדות.  ואם בנימין לא היה מלקה ברצועה את סנדריל התמים, שנעשה עקשן באותה שעה, הרי הכה אותו בשבט פיו ואמר לו דברי כבושין קשים כגידין, עד שהחזירו למוטב ונעשה רך ונכנע לו כקדם.  סנדריל עשה אזניו כאפרכסת לשמוע דברי בנימין הנפלאים, מחריש ושותק, ולבסוף פתח את פיו ואמר כדרכו:  אם אתה רוצה דוקא כך, יהא כך, מה איכפת לי?

כשנצח בנימין את סנדריל הרימו שניהם פעמי-רגליהן וחזרו והלכו לדרכם.  ימים רבים נתלבטו בדרך, ובעזרת הנותן ליעף כח הגיעו ובאו לצלמונה.

תיירינו החביבים לא ראו כרך כצלמונה מימיהם, וזו להם עיר גדולה מרובה באוכלוסין הראשונה.  ולפיכך מה חידוש יש בזה, שהיו תולים עיניהם לבתי-החומה הגבוהים ולכל מה שלפניהם ומסתכלים בהם ברתת ובתמהון-לבב.  היו מהלכים בצדי הרחובות הליכה משונה על ראשי אצבעותיהם, ורגליהם מרפרפות על גבי אבני הרצפה, נוגעות ואינן נוגעות, פוסעים ונזהרים שלא יגיע על ידם שום נזק, חס ושלום.  רגלים של בני העיירות הקטנות, שלא טעמו טעם רצפה מעולם אפילו בבית בעליהן;  שהן דשות וטובעות בטיט חוצות, מרבץ חזירים, ואינן חוששות – רגלים הללו בדין הוא שמתבלבלות ומתמוטטות כשכור, כשמרגישות פתאם רצפה של אבנים מתחתיהן, ומרתיעות ופוסעות בזהירות משונה והילוכן אינו הליכה ישרה.  רגלים חדשות מקרוב באו מהעיירות הקטנות אתה מכיר מיד מתוך הילוכן ברחובות המרוצפים שלא כדרך הילוכם של בני הכרכים.  התיירים הבטלונים שלנו היו מרימים פעמי-רגליהם בכובד-ראש ומפנים את הדרך לכל עובר בדחילו והכנעה יתרה.  סנדריל היה אוחז בשעת מעשה בכנף-בגדו של בנימין ומושכו להטותו מדרך.  והטיה זו גרמה לו לסנדריל, שיהא מרקד פעמים עם מי שבא כנגדו.  פלוני הולך לו לדרכו ונתקל בסנדריל, ועד שזה ממהר ונוטה מפניו לצד ימין, כבר הקדימו סנדריל ועומד שם, והרי הם מזדרזים ומכרכרים ונוטים שניהם כאחד לצד שמאל, וחוזרים חלילה.  אחד העוברים, שלא היה ניחא לו לרקד כנגד סנדריל, החזיקו בשתי ידיו והטילו בכח לצדו וכמעט שלא נתרסקו אבריו ופרחה נשמתו.  הכל היה חדש בעיני תיירינו וכסבורים היו, שהכל מראים עליהם באצבע.  בתי-החומה הרמים משגיחים להם בגאוה ומעמידים עליהם את עיניהם – את חלונותיהם הגדולים;  המרכבות משתקשקות, הכרכרות מכרכרות, הרחובות הומים, הכל זועפים ומטילים אימה, והכל קורא אחריהם:  רגזו, קבצנים!  רגזו, עירנים, רגזו ודומו!...

– כסבור אני, בנימין – אמר סנדריל, מגביה ראשו ותולה עיניו בבתי-החומה ביראת-הכבוד – כסבור אני שזוהי מעין סטמבול.

– מה סלקא אדעתך, שוטה?  מה לזו ולסטמבול? – נענה בנימין, מעקם פניו  בשחוק, כאילו סטמבול היא עיר מולדתו – סטמבול, שוטה, יש בה ת"ק רחובות, כל רחוב יש בו ת"ק פעמים ת"ק בתים, בעלי חמש עשרה או עשרים קומות, וכל בית דרים בו ת"ק בני אדם!  סבור אתה, שבזה באת לסוף שבחיה, טעית!  המתן נא, יש ויש מבואות, סימטות, בצעי-המים, שווקים כרמליות וקרפיפים, סרטיות ופלטיות כחול הים.

– אי, אי, אי – קרא סנדריל, מנענע ראשו ומתמיה – מה נורא כרך גדול כזה!  אבל בנימין, בבקשה ממך, אמור לי, מאין באו לעולם הכרכים הגדולים האלו?  איזו רוח נשא האדם למקום אחד, שיהיו נדחקים ודרים איש על גבי חברו בבתים גבוהים, כאילו צר להם העולם ואין אדמה לפניהם.  מסתמא יש טעם לדבר זה.  שמא הוא מטעם זה, כמו ששמעתי מפי זקנינו בבית-המדרש, שנשמתו של אדם חלק אלוה ממעל, והאדם נמשך אחריה, מטפס ומתרפק רק למעלה למעלה...  לא איש דברים אנכי ולא אוכל להרצות מחשבותי כראוי ולמסרן בפרוטרוט כמו שאמרו הם בלשונם.  ואתה בנימין, דע לך, ואם שגיתי לא תלעג לי!  הן איש פשוט אני ולא למדתי חכמה, ומה החקרנים שלך אומרים בזה, בנימין?  אפשר באה לידך איזו שיחה בענין זה באחד מספרי החקירה שלך?

– על פי חקירה – אמר בנימין בעקימת-שפתים זו של תלמיד-חכם, מחזיק בפאת זקנו וממשיך את דבורו – על פי חקירה יש בענין זה שיחה עמוקה מאד, אבל לא פה המקום לדרוש בזה.  וגם דעתך קצרה להשיגה...  ופעם אחת הארכתי הדבור באותו הענין אצלנו בבית-המדרש שם, וחדשתי בו חידוש נפלא מאד, בעזרת השם...  ובזה נתישבה לנו הגמרא על עשרה קבין עניות שירדו לעולם וגם המקרא "כי מלאה הארץ חמס"...  הענין עמוק מאד, ואף-על-פי-כן אשתדל כפי האפשר להסביר לך עתה מקצת מן הענין הזה:  חומש הרי למדת, סנדריל!  ואם כן הרי ידעת שיושבי אוהלים היו אבותינו מעולם.  ובשעת דור-ההפלגה מה עשו?  נתקבצו כל בני האדם למקום אחד והתחילו עושים לבנים ובונים עיר עם חומות גבוהות בשמים.  מה עשה הקדוש-ברוך-הוא?  הכניס בהם מהומה גדולה ומבוכה הכל מעשיהם ולא שמע איש את שפת רעהו ושנאו זה את זה ונתפרדו ונתפזרו אחר-כך בכל העולם...  אבל חטא דור ההפלגה, שומע אתה?  עוד לא פסק לגמרי, התאוה לדחוק זה את זה, לבנות בתים כמגדלים, לעשות להם שם ולעלות מרום, עדיין הולכת ונמשכת, בעונותינו הרבים.  אברהם אבינו, שצדיק היה, אמר אל לוט:  למה אתה ואנשיך נדחקים בעצמכם ודוחקים גם אותי?  הלא כל הארץ לפניך, הפרד מעלי...

לא הספיק בנימין לגמור את דבורו, קפץ עליו ועל סנדריל רוגזו של עגלון אחד, שבא מאחוריהם וכמעט שלא הזיק אותם בדרבן עגלתו.  הוא מעורר עליהם שוט, גוער בהם ומקללם בזעם-אפו:

– הוי, בטלנים!  למה אתם זוחלים כסרטנים וחוסמים את הדרך לעוברים?  הוי, נטויי-גרון, בעלי-פיקא וגלויי-חזה!  הוי, הוי, טפות סרוחות!

התיירים שלנו מתפרדים בפחד, נושאים את רגליהם ורצים בהולים ומבוהלים, כעכברים שטעמו סם-המות, איש לעברו.  סנדריל רץ ונתקל בקורה, שהיתה מוטלת ברשות-הרבים, ונשתטח מלוא-קומתו על הארץ.  ובנימין רץ ונתקל באשה תגרנית מן השוק וסל מלא ביצים בידה, הביצים נשברו ועליו יצא קצף גדול.  התגרנית הזו פצתה עליו פיה לבלוע אותו חיים ולשונה כאש אוכלת, מנבלתו ומקללתו קללה נמרצת, וגם עשתה בו מעשה ונתנה לו מכת-לחי, ועוד ידה נטויה להחזיק בזקנו ופאותיו.  ונס נעשה לבנימין, שיצא שלם בגופו ובעצמותיו מתחת ידיה, ונמלט לאחת החצרות, ולשם הגיע גם סנדריל בן-זוגו ונטפל לו.

– אוי כמה קשה ישיבת כרכים! – אמר סנדריל, מקנח בכנף בגדו את הזוהמא והזיעה מעל פניו – הכל בדוחק כאן ואינך רשאי להרים יד ורגל כרצונך, הגוף אינו שלך והנשמה אינה שלך, ובכל פנה שאתה פונה אתה עובר בלאו:  כאן בבל-תעמוד וכאן בבל-תנוח וכאן בבל-תנוע.  ואילו שתפול כאן – תגוף באבן רגלך ותמחץ ראשך.  אצלנו שבע יפול האדם וקם, ואין כלום – וכאן...  נפלתי על אבני המקום הזה וקמתי בדוחק גדול, ועדיין כל אברי מרגישים.  את כולם ישא הרוח!

– עתה נפקחו עיניך, סנדריל, ותבין קצת מה שפירשתי בענין דור-ההפלגה שם – נענה בנימין, מנשם בקושי מרוב עמל ותלאה – היוצא מדברי, שאין חדש תחת השמש...  השמש שמש כשהיה, ודור-הפלגה, בעוונותיו הרבים, גם כן כשהיה, בהמונו ושאונו ושגעונו ובגנבה וגזלה ורציחה שלו, נחזור לעניננו...

– ילכו כולם למיתה! – הפסיק סנדריל את דברי בנימין ואמר – קום ונלך למנוחתנו.  הנה פניך משונים מאד, ואחת מלסתותיך מתלהטת.  יכנס הרוח באביה של החצופה הזו!...  הטריח נא, במחילת כבודך, וקנח את פניך.  דומה, שאותה החצופה טנפתך, בשעת מעשה, בחלמון של ביצים!

 

פרק שביעי –

בשביל בנימין אנדרולמוסיה באה בעניני המדינות

 

באחד מבתי-מדרשות שבצלמונה היה רעש גדול על מלחמת קרים באותם הימים.  לשכת אחורי התנור שם  נחלקה לכתות משונות זו מזו בדעותיהן, כל כתה וכתה ראש-הישיבה שלה יושב בפמליא שלו ומזווג זווגים במדינות העולם, מדינה פלונית לפלונית, מגיד מראשית אחרית איזו לחרב ואיזו לשלום וחותך את גזר דינן.  חייקיל בעל-מוח עם בני-חבורתו עומדים מצד הגבירה וויטא, היא וויקטוריה המפורסמת בעולם, מפליגים בשבחה, בגאון עוזה ורוב חכמתה, ומוצאים טעמים וכוונות בכל מעשיה.  חייקיל היה אורליגי כביכול בנערותו, גם נוקד את המצות ביד מהירה, ואומן גדול בהקמת הסוכה, שאין כמותו.  טבלא של "לוקשין", המרדה והמגרפה וספסל החלב, שברי לוחות של שלחן וכרעי המטה וכלונסאות מכלוב של תרנגולים, לא היו קבועים יפה-יפה בסוכות של אחרים כמו בסוכתו, ובשביל כך כשהוצרכו פעמים לדבר בעניני חכמה ומלאכה, כמו בבנין התבה של נח, בהקמת המשכן והמקדש ובבנין בית-הבחירה לעתיד-לבוא, היו הכל חולקין כבוד לחייקיל ואמרו: דבר זה שייך לחייקיל, חייקיל הוא יודע.  חייקיל היה מסיח במכונות של אנגליה ומספר עליהן נפלאות גדולות כל-כך, עד שכל שומעיו היו תוהים ומשתוממים.  וכשאחד מבני-החבורה נכנס לתוך דבריו ובקש לידע טעמו של דבר, מפני מה זה כך וזה כך, היה חייקיל מיישב לו את הכל במין נוצה עשויה לדבר שהיא רוח החיה באופנים, מעקם בשעת דבורו את פניו ושוחק בחן ובנעימות, כאילו האיר את עיניו בתירוץ מספיק זה.  כללו של דבר, במין נוצה זו היה חייקיל מפרש כל המכונות ומלאכת-מחשבת, גם מעשי האורלוגין והטלגרף והכלי-רנה וה"קטירינקא" וכל שאר מני ההמצאות שבעולם.  אבל איציק פשטן לעולם לא היתה דעתו נוחה מאותם מיני הנוצות של חייקיל, בעיניו היו הדברים כאחד מדברי מינות, והיה מלגלג עליו ואומר:  עוד מעט וחייקיל יאמר, ש"הגולם" ושאר המופתים כיוצא בו, אף הם נעשים על ידי כח הנוצה!...  דברים בטלים.  והאמת היא, שכל דבריו הבל ואינם כלום.  ולפי שחייקיל בעל-מוח כרוך היה אחרי וויטא, לפיכך איציק פשטן, בר-פלוגתא שלו, עמד מצד ראסיע דודתנו, מספר את מעלותיה ומגין עליה בכל מאמצי-כחו.  כל אחד משני הצדדים משתדל כפי כחו להטות אחריו את שאר הכתות שבחבורה.  ובשעה שחייקיל בא כמעט לידי גמר למזל-טוב עם שמואל באקסור, ראש הכנופיא העומדת מצד דודנו ישמעאל, וקרוב להתפשר גם עם בריל הצרפתי, מאמין גדול בנפוליון, קפץ איציק במחאה כנגדו ומשך אליו את טוביה מאק, בעל-בריתו של קיר"ה, ונתפרדה החבילה.  שמועות מבהילות יוצאות ובאות מכל הצדדים, הכתות הומות ומעמידות קול זועה והמולה – וכותלי בתי-המדרש מזדעזעים ורועשים!

ובימי המהומה הגדולה הזו הגיעו תיירינו לצלמונה ובאו ונתאכסנו בבית-המדרש הזה.  סנדריל, שמזגו טוב ונוח לבריות, לא היה מתעקש ועומד על דעתו גם בעניני המדינות ועשה רצון כל איש ואיש.  "אתה רוצה כך, מה איכפת לי, יהא כך".  ובשביל מדתו זו היה נושא חן בעיני כולם מיד בביאתו.  אמרו עליו על סנדריל:  זה בעל נפש טובה הוא, יהודי בלא שום חכמות, ואין מדת העקשנות מצויה בו כלל.  ואם סנדריל היה מעורב בדעת עם הבריות ולו כל הצדדים שווים, כנגד זה היה בנימין מבחין ביניהם ותוהה על קנקנם, ומשעת ביאתו נראה לו שמואל באקסור טוב מכולם, ונתקרב אליו מעט מעט, עד שנעשו רעים אהובים.  בנימין גלה את סוד נסיעתו לשמואל ונתקבל לו ברצון, ובא ונמלך אודותיו עם חייקיל.  חייקיל נכנס לענין זה בכל מוחו, ואף שנתקשה בו מעט, אף-על-פי-כן לא התיאש ממנו ואמר שהדבר אפשר, ואם אלדד הדני בא משם למקומנו למה לא יבוא בנימין ממקומנו לשם.  ובמותב תלתא, הוא ובריל הצרפתי וטוביה מאק, עיינו באותו הענין והסכימו לדעה אחת ואמרו:  מצורתו של בנימין ניכר, שאינו ככל בני-אדם.  עיניו הרי הן משוטטות תמיד, כאילו מוחו טס, והוא נעלה מעולמנו השפל.  כשהוא מדבר, קשה לירד לסוף דעתו;  פעמים הוא מופנה לעצמו, מעמיד פניו וגחיך בלחישה, וגם הילוכו וכל מנהגיו משונים – ודאי, לא אדם פשוט הוא!

אותה שעה, שבנימין וסנדריל חזרו לאכסניה שלהם בפחי-נפש, לאחר הצרה הזו שבאה עליהם, ונכנסו לבית-המדרש, רעש גדול היה שם.  ראשי המדברים בעניני המדינות מתרגזים, מדיינים ומתפלפלים עם איציק פשטן, והוא רוקד כנגדם וצועק בקולי-קולות.

– הביטו וראו מה שכתוב בזה, בספר זה! – צווח איציק ככרוכיא בנשימה אחת, מראה באצבע על ספר יוסיפון בן גוריון הפתוח לפניו – יוסיפון אומר:  "כשבא אלכסנדר מוקדון עם גבוריו עד הרי-חשך ויחפץ ללכת עד מקום בני יונדב בן רכב וקצת השבטים, הדרים יחד אחורי הרי-חשך...  וימצא אויר המקום מעונן בעלטה ולא ראו איש את אחיו והארץ ההיא מלוכלכת בטיט".  – הגעו בעצמכם, אלכסנדר מוקדון, שהיה רוכב על נשר ובא עד שערי גן-עדן, אם הוא, אלכסנדר מוקדון הגדול, שמלך בכיפה, לא היה יכול לעבור את הרי-חושך, בר-נש זה שלכם, נפש שפלה כמותו, לא כל שכן!  לחנם יגיעוֹ;  ואפילו חייקיל בכל המצאותיו לא יועיל לו כלום.

– בור אתה וגס-המוח! – הרעים חייקיל בקולו על איציק, דוחפו באגודלו – עינים לך ולא תראה.  אדרבה, שפיל לסיפא דקרא.  הוא אומר, יוסיפון אומר להלן בלשון זו:  "ויפגעו בעופות גדולים ופניהם פני אדם ומדברים בלשון יוני, ויאמרו אליו:  אלכסנדרוס, שוב לך...  כי לא תוכל לדרוך באיים היושבים שם קדושי אלהים וזרע אברהם עבדו.  ויאמר אליו עוף אחר...  וירעד אלכסנדרוס מפני העופות וישב".  עכשיו מבין אתה, גס-המוח, מפני מה לא היה יכול אלכסנדר לבוא שם?

– ומה תעשה, אתה בעל-המוח, החקרן הגדול, אם הלכה כיש-אומרים שם, שעשרת השבטים עם היהודים האדמונים, או בני-משה, חונים במקום פלוני אלמוני, שם אצל מדינת הכהן יאהן?  עתה ילך נא בן-אדם זה שלך, במחילת כבודו, ויחפש היכן היא מדינתו של הכהן יאהן!  ימתין מעט עד לעתיד-לבוא, כשיבוא אליהו, לאחר סעודה של לויתן, אם ירצה השם!

– הבל אתה דובר, איציק, הבל הבלים.

– המתן נא המתן, אישי בעל-מוח גדול, הרי גם סמבטיון עוד יש בעולם!  מה יעשה עם זה הסמבטיון הזועף, שהולך וזורק אבנים בכל ימות-החול?  נניח אפילו שעלתה לו בידו לעבור את הרי-חושך, שבקש ומצא את מדינתו של הכהן יאהן, והנה זה הולך ובא עד סמבטיון.  פה עמוד!  מטר של אבנים...  אי אפשר לפסוע פסיעה אחת...  וכנגד זה הרי לא תועיל לו גם וויטא שלך, אפילו אם תתהפך בכל תחבולותיה.

– על וויטא אתה מתנפל, להתגולל עליה באת!

– באמת, מה היה לך, איציק, לפגוע בכבוד מלכיות על חנם – גער בו בריל הצרפתי בנזיפה – הרי אנו בבנימין אנו מדברים, שפוך חמתך על בנימין, והמלכיות מה שתתנפל עליהן?  שמור פיך, בבקשה ממך!

– ובנימין למה יהיה לגדופים? – נענה טוביה מאק – כמדומני, דרך בנימין טובה וכוונתו רצויה, אפשר שעל ידו תצמח ישועה לישראל.

– מאק, מאק! –אמר איציק בתרעומות, מנענע ראשו – תמה אני עליך, מאק'ניו, שאתה מתפתה להם!  מה בנימין ותחשבהו ומה מצאת בו?

– "מה מצאת בו"?! – חזר שמואל באקסור על דברי איציק בלעג – כלום נטרפה דעתך היום ואינך מכיר מתוך קלסתר פניו אופיו של זה?

ועד שראשי החבורה מדינים זה עם זה נכנס לבית-המדרש בנימין בעצמו, אחת מלחייו מתלהטת ושלשה קוים צהובים מתמשכים כעין שי"ן על פניו.

איציק נגש ובא לבנימין, נותן בו עיניו וסוקרו מראשו עד רגליו בסקירה אחת, רוקק כמעט בפניו וחוזר והולך לו בזעף, מחריש ושותק.

ומאותה השעה שנדברו בכנופיא על בנימין, לא היו ימים מועטים ונעשה שנוי גדול בעולם הפוליטיקה.  שמואל באקסור ובריל הצרפתי נתחברו לחייקיל והיו לאגודה אחת:  וויטא שולחת בים אוקינוס אלף ספינות גדולות עם מכונות נוראות ומשונות;  ישמעאל דודנו עובר את הפרוט, ונפוליון יורה זיקים ואבני-בליסטראות על סיבסטופול.  טוביה מאק תלוי ועומד על בלימה, מראה פנים לכאן ולכאן, נהפך בלשונו ואינו יודע בעצמו היכן הוא ולמי הוא.  ואיציק פשטן נשאר יחידי ואין עוזר לו.  ובשביל כך שנאתו לבנימין הולכת ומתגברת והוא בא בטרוניא עמו, מקניטו בכל עת וממרר את חייו.

"עדי בשמים – מתנצל בנימין במקום אחד בספרו – שלא הייתי מתערב כלל בפוליטיקה.  ראשית, כל הענין הזה למה הוא?  והשנית, מה ליהודי לטפל בו בענין זה ומה מגיע לו ממנו?  יהא כך או כך – לי אין בזה נפקא-מיניה, וסנדריל שלי אף הוא לא היה מכניס ראשו, חלילה, בענינים כאלה.  ואף-על-פי-כן קפץ עלי רוגזו של איציק, ולא נתן לי מנוחה לא ביום ולא בלילה.  פעמים היה תולה בי קופה של נוצות וסמרטוטין לאחורי, כדי שאהיה שחוק לרבים, פעמים היה משליך עלי בחזאי סמרטוט מזוהם והכפישני באפר, ופעמים היה נוטל את סנדלי ומצניעו ולא מצאתיו אלא אחרי יגיעה רבה.  כשהייתי מתנמנם בלילה על משכבי היה נוטל קש ומוליך ומביא אותו על תפוח-עקבי עד שנרתעתי ממקומי, או שולח פתילת-הנעורת חרוכה ומעושנת אל אפי, וננערתי בהול ומבוהל, מעטש וגונח מפני העשן שעה שלמה, כאילו אני חייב בזה ששלשה הצדדים תקעו כף ועשו אגודה אחת".

 

פרק שמיני –

סדר החזרה על הפתחים

 

רוב שעות היום טרחו התיירים שלנו בעסקי הפרנסה והיו מחזרים על הפתחים ולא פסחו גם על אחד מבתי ישראל.  לא היו ימים מועטים וקנו להם שם גדול כל-כך, עד שהיו לשיחה בפי הבריות והכל מראית עליהם באצבע.  כמה מבעלי-הצורה אצלנו אלמלי הגיע להם כמעשה תיירינו היו מתגאים בלבם והשתבחו בעיר ברוב גדלם וכבודם, איך הכל נהנים מזיו פניהם ומתענגים על מתק שפתיהם, ואיך מקבלים אותם ומשלחים מן הבית בפנים שוחקות;  אלא שהנוסעים שלנו רוחם היתה נמוכה ולא השגיחו בכבוד זה.  בנימין היה טרוד בענינים שלו, וסנדריל דאג לתרמילו שיהא מלא וגדוש, ולכיסו שיהא המטבע מצוי בו להוצאות הדרך.  אם נותן אתה בעין יפה או בעין רעה אין ליהודי בזה שום נפקא-מינה, והעיקר –פתח ידך ותן.

 

פּוּרִים הַיּוֹם וְאֵין שֵׁנִי,

הָבָה לִי פְּרוּטָה וְגָרְשֵׁנִי –

 

זה הוא זמר היהודי הידוע לכל, שמעיד על רוחו הנמוכה ועל מדת  ענותנותו, ואותו היה סנדריל פעמים מזמר בלחש, בינו לבין עצמו, כשהוא מהלך לעבודתו ברחובות העיר. 

וסדר חזירתם על הפתחים כך היה:  סנדריל-האשה היה נכנס בראש, אומר: "צפרא טבא לבעל-הבית!", מושך אחריו את בנימין בכנף-בגדו, לוחש לו באזנו, ומאמצו שלא יתבייש, ודוחפו אחר-כך לפניו, והוא בעצמו נרתע לאחוריו ועומד בהכנעה כעני בפתח.

מחזירים-על-הפתחים בנימוס נאה כתיירינו לא ראתה צלמונה מימיה.  ובדבר הזה הרי יהיו באמת תיירינו לאות ולמופת לכמה וכמה בעלי-בתים אביונים בישראל.

פעם אחת נזדמנו תיירינו לבית אחד, בשעה שבן-אדם ושד"ר הוא עומד שם, אוחז ביד פנקס פתוח לפני בעל-הבית, מראה לו על חתימת-ידם של נדיבי-עם, פושט יד ומבקש...  ובעל-הבית פניו מתכרכמין, טוען כנגד בן-אדם זה בנחת ובחמה מסותרת, מתהפך בתחבולותיו להנצל מידו, וכל זה אינו מועילו.  ולפיכך היתה לו ביאת תיירינו לביתו כביאת הגואל והלך לקראתם בשמחה, מהרהר בלבו:  אפשר בשביל עסק באו האנשים ויסירו מעליו את הפגע הזה.  אבל כשנודע לו מי הם ומה בקשתם, מיד רפתה רוחו ועמד משומם ומבולבל, כאיש שפגעים רעים באים עליו פתאם מכל צד ואין עוזר.

– נוסעים עלי! – קרא בעל-הבית בלעג ובוז, הופך פניו כלפי בן-האדם ומורה לו באצבעו על תיירינו – היהודים האלה שלפניך אף הם נוסעים.  ראה זה חדש הוא אצלנו היום – ארחי-פרחי עליך, ישראל!

אותו בן-האדם והנוסעים שלנו עומדים שלשתם ומתמיהים איש אל אחיו.

– שמע נא! – לחש סנדריל באזני בנימין, מושך אותו בכנף-בגדו – אפשר, בן-אדם זה אף הוא נוסע לשם...  מתיירא אני, שמא יקדמנו, חלילה.

– כולכם בני חבורה אחת אתם – אמר בעל-הבית באפו.

– חלילה, חלילה! – קרא בנימין וסנדריל קול אחד – אנו לעצמנו אנו הולכים.

– אתם רשאים לילך לכם לעצמכם ובעיני אתם שווים – אמר בעל-הבית, מנענע עליהם בראשו ומוציא מטבע מכיסו.

– לנו, תן נא לנו! – קפץ סנדריל ואמר בתחנונים, רוקד כנגד בעל-הבית ופושט את ידו – מעלתו יתן בידינו ואנו נפריש מנדבתו להעני הזה מתנת חלקו.  בוא, רבי יהודי, בוא ואתן לך את שלך, יש אצלי פרוטות נחשת.

ועד שהללו נושאים ונותנים בחדר זה, דלת בית-המבשלים הסמוך לו נפתחת לתוכו וקול הברה יוצא משם בנהימה:

– הנה בעל הנפש היפה הלזה!  זה הוא העומד שם אצל אותו היהודי הקטן והכחוש!  גם בשעת אותו המעשה הלכו שניהם יחדו.  הכרתי אותו, את הנפש היפה, בסימניו:  בצורתו המשונה, בזקנו הצהוב – הלואי שימרט כלו ולא תשאר שערה! – גם בפיקא של גרגרתו וחזהו המגולה.  תפח רוחו, רבונו-של-עולם, ימח שמו וזכרו ותתקעקע ביצתו!  יצא לחוץ ישבר מפרקתו, זרוע אף קדקוד כאחד, ומוח עצמותיו ישפך כמים!  הנני אליו ונטיתי את ידי...

– נמהר ונלך, בנימין! – אמר סנדריל בהול ומבוהל ומושך את בנימין בשולי-בגדו – תפח רוחה של החצופה הזו, עוד לא שכחה את הביצים השבורות!

 

פרק תשיעי –

זכות אבות עומדת לתיירינו

 

ביגון ואנחה קוראים בספר-תולדותם של חכמים מצוינים את הפגעים והיסורים ומיני פורעניות, שהגיעו להם בשעתם מבני דורם על כל עמלם וטרחם, שטרחו בשבילם, בסיגוף-הגוף ובמסירות-נפש, כדי להביא להם ולעולם רוב טובה בהמצאותיהם – פרי דעת ועבודה קשה.  דור דור הרי תינוק הוא, שמחזיק בסינור אמו ואינו זז ממנה כמלוא-נימא, תינוק חומד ומתאוה לאגדות ודברי-הבאי, שהאומנות והנשים הזקנות מספרות לו פעמים בכל יום, ואומר בלבו, שאין טוב ונאה בעולם אלא הצעצועים וכלי-שעשועיו בלבד, וכשמלמד-דרדקי בא ונוטלו ומוליכו לבית-הספר הוא נושא קולו וצועק תמרורים, כצאן לטבח יובל.  כך דרך העולם, התינוק הזה, שהוא כמנהגו הרגיל נוהג בכל עת תמיד.  כל דבר חדש נראה לו זר ומשונה, מערער עליו בזעם אפו ומזלזל בכבודו של ממציאו.  אלא לאחר שאותו הדבר הולך ומתפשט מעט-מעט ותועלתו נראה לעין כל, הוא קופץ עליו ונהנה ממנו הנאה גדולה ומסיח דעתו מאותו חכם, ממציאו ברוב עמל וצער.  וחסד גדול הוא שהעולם עושה עמו, אם ברוב הימים זכרונו בא לפניו לפקדהו בהזכרת-נשמה ולהציב לו מצבת אבן...  רבבות אלפי בני-אדם חיים היום בשלוה כבני-חורין באמריקא, וזה האיש קולומבוס, מגלה ארץ זו בחכמתו, חי חיי צער ומת בנפש מרה, רבים היו מלגלגים עליו וחשבוהו לאיש משוגע.

גורל אנשי-השם הללו היה גם גורלו של בנימין הבטלוני.  עין ראתהו ותיעדהו, שהוא משוגע, וכל השומע את דבריו על נסיעתו יצחק לו.  הכל היו מלעיגים עליו וכל אחד התגדר בו בדברי חדודיו.  ואך נס משמים הוא, שלא היה בנימין מבין עד היכן החדודים מגיעים והיה מקבל אותם כפשוטם.  ואלמלא כך חלשה דעתו, ומרב צער ועגמת-נפש אפשר שהיה מתיאש מכל הנסיעה הזו.  אנו משמיטים כאן בכוונה הרבה דברי ליצנות ונאצות כלפי כבודו של בנימין, בכדי שלא ישחירו את פנינו בספר דברי-הימים ולא יהיו לנו לבושה ולכלימת עולם בפני הדורות הבאים.  אנו עוברים עליהם בשתיקה, מה שהיה היה, ונחזור לענין ספורנו.

"בצלמונה – כך בנימין אומר – יש קהלה גדולה של יהודים, כן ירבו.  מי הם ומאין הם ומה טיבם – דבר זה אינם יודעים בעצמם.  אבל מסורת היא בידם מאבותם ומאבות-אבותם, שמוצאם מזרע היהודים.  וכפי הנראה מכמה וכמה מנהגיהם ומרשמי פניהם וחוטמם, מלשונם ודרכיהם וכיוצא באלה, בדין הוא שיהודים המה, אלא שהם אספסוף פליטים, מקובצים משבטים שונים, מפני שדעותיהם משונות וכל אחד בריה בפני עצמה, ואילו האחד שיפול אין שני להקימו, אפילו אם ימות לעיניו...  אצלם יש הרבה, היודעים את לשון "מאניפרגיה", שהיא לשון צוענית או לשון רמאים.  יהודים "מאניפרגיים" יודעים חכמת-היד, ואין כמותם בכל העולם "מלחשים" ומחברי "פזמונים", שנוגעים עד הנפש ומעוררים לבכי תמרורים...  יש מוצאים בהם סימני ערב-רב מגזע "כפתורים".  בכלל, אומר בנימין, בני המקום הללו אנשים טובים הם וישרים.  היו מקבלים אותי תמיד בסבר פנים שוחקות ומטפלים בי ומרבים שיחה עמי ברצון והנאה משונה, ומכל מנהגם נראה שרוחם היתה נוחה ממני.  ואני תפלה, הלואי ורוח המקום גם רוח הבריות תהא נוחה מהם כך לעולם ועד, אמן".

"ראה זה חידוש נפלא הוא – מוסיף בנימין לספר – שם בסביבות אותו המקום נראים פעמים בני-אדם, שהם בהמה המה להם, מעין חזירים קצת.  יש סוברים, שמין בפני עצמו הם בתולדות הברואים, ויש אומרים שהמקום גורם לכך.  בנימין אינו רוצה להכריע בדבר זה ומניחו לחכמים להתגדר בו, אלא בין כך ובין כך הדבר הזה בעצמו כבר היה לעולמים.  עוד הנוסע הקדמון מתתיהו דלקארט מביא בספרו "צל העולם" בזו הלשון: "במדינת בר"טיינא יש עם אחד, אשר להם זנב מאחריהם כבהמות...  עוד יש נשים אחרות גדולות כענקים ומלאות שער כחזירים...  ובצרפת נראו עם בקרנים, ועל ההרים הנזכרים נשים עקומות, והיותר עקומה תחשב יותר יפה."

"צלמונה – כך בנימין אומר – היא כרך גדול.  בתי-חומה בה אינם ורחובותיה ארוכים.  תיכף לביאתך אליה נראה, שהיא עיר עליזה ומלאה תשואות.  אבל לאחר כך אתה מכיר, שבאמת אין זו אלא עיר בטלון גדולה במינה.  בני-אדם שם אוכלים וישנים ומקיצים יום-יום במועדם ובזמנם.  שעות היום מחשבים אצלם לפי זמני האכילה, כגון מזמן אכילת פת-שחרית עד סעודת- הצהרים, ומסעודת הצהרים עד פת-ערבית.  וכסוס בדרך מרחוק יריח האכסניא, יערוג למספוא על אבוסו שם, כן תערוג נפש הצלמונים לשלש הסעודות האלה, אחרי יגיעה לבטלה ואבוד כחם זמן רב לתהו.  אומרים, אוירא דצלמונה מפיל עצלות ותרדמה.  כשנזדמן לשם איש זריז מוכן ומוכשר לעבודה, לאחר ימים מועטים הזריזות מסתלקת הימנו, פנה זיוו, פנה רצונו, פנה חפצו לכל מעשה ויגיע-כפים, ואין לו שיור אלא התשוקה לאכילה ולשינה, ומתעורר וקם כדי לחזור לאכול ולישון".

בנימין יצרו תקף עליו להתודע להחכמים ולהסופרים המפורסמים שבצלמונה.  הרי אף הוא ידען וקצת חקרן, יודע צירופי אותיות ומבין בטיב ספרי היהודים בחכמה ומחקר, שמהם בעלי-צורה הללו שואבים את רוב תורתם וידיעתם בשבע החכמות, וכלום אפשר הוא, חכם זה בא לכאן ויפטר בלא ראית פני אנשים כערכו!  ומלבד זה עוד בקשה נפשו להתיעץ עמהם על נסיעתו.  מיני בריות הללו הרי הם ירדו לסוף דעתו ויכירו את רוב ערכו.  ולא די לו בזה, אלא שהיה מצפה גם למליצותיהם, שיתנו לו הסכמות בחתימת-ידם ויגדלוהו וינשאוהו למעלה.  והם הרי מתאוים וחפצים בהתגלות מעינות מליצתם חוצה בהסכמותיהם על דברים של מה-בכך, ומכל-שכן על ענין זה, על ענין גדול ונכבד כענינו זה.  אבל למי שבנימין בא, מצא אותו אוכל או נרדם.  פעם אחת שחקה לו השעה ומצא את אחד מן הבריות האלו, כשהוא מיסב על המטה בחדר מיוחד.  הוא אומר לו בכניסתו: צפרא טבא, וזה משיבו בשפה רפה: ברוך הבא, מה יהודי מבקש? – ובנימין מחזירו בגמגום: אין כלום, באתי לשבוע שמחות את פניך ולהסיח מעט. – זה מגמגם כך וזה מגמגם כך והדבור אינו עולה יפה, בעל נפש זה נרפה ומתכמש ונראה שהוא גוסס, שפתיו כמעט שהן רוחשות, עוד מעט תצא רוחו, תנומה תעופנו – ואיננו!  בנימין מעירו ומעוררו, מרבה עליו שיחו.  אבל לריק יגיעוֹ – והוא נציב קרח!  ואחר נתעורר מעט, גוהק ופוהק בקול, וקרא לאשתו ואמר: הגיע זמן האכילה, מהרי ושימי לאכול – ואשכבה ואישן!...  כללו של דבר, צלמונה היא בית-לינה יפה, הכל נרדמים בה, גם השכלתה ומשכיליה גם סחרה וסוחריה, חנוניה, רבניה ודייניה.  ואיך שלא יעירו ויעוררו אותם לא יקיצו – ואין להחזיר נשמות לפגרים מתים.  ואפילו קרואים לבית חברם, לסעודת חתנים וכדומה, כשמתועדים ובאים הדבור ניטל מהם, זה מעמיד עיניו, פוהק ומביט כגולם, זה מרכין ראשו ומתנמנם, וכשסעודת-הערב עולה על השלחן, הם מתעוררים לקיים מצות אכילה בכל פה, בחשק ובנחת-רוח, ומשאכלו הם נפטרים לבתיהם, עולים על מטתם וישנים.  וזה הרגיש בנימין שלנו בו בעצמו.  לא ארכו לו הימים בצלמונה ורפו ידיו, אינו עוסק שם אלא באכילה ושינה, והתשוקה לנסיעתו כאילו אינה.  וכמעט היה בסכנה גדולה, כספינה זו שהוטלה לים הקרוש, לשבות בה ולהשתקע בתרדמה כל ימי חייו, אלמלא מאורע זה, שהתרגש לבוא אליו כרוח סערה, והסיע אותו משם על-כרחו, לטובתו ולטובת העולם.

השנאה הזו שאיציק פשטן שנא את בנימין היתה מתגברת מיום ליום, ובימים האחרונים גברה כל כך עד שהתחיל מקנטר את בנימין ומקפחו בדברים, כופר בעיקרה של נסיעתו ואומר: לעולם לא יעלה ויבוא זה לסמבטיון, אלא כשיצמחו שערות על כף-ידו, ואת היהודים האדמונים לא יראה כמו שאינו רואה את אזניו.  אבל בנימין לא היה חושש לדבריו וטוען כנגדו ומוכיח, שיש בורא עולם, משגיח בהשגחה פרטית, ולא יעזוב כל הבוטחים בו.  לבו בטוח, שבעזרת השם יתברך יגיע למחוז חפצו, על אפם ועל חמתם של שונאיו המלגלגים עליו.  וכשהתחילו דמיו של בנימין מרתיחים בשעת טענותיו ורוחו מתלהטת כאש להבה, היה ערבוב דברים משונים יוצאים מפיו ושואג בקול: שפיפון, שמיר, חמור, פרד וכיוצא בהם, כלומר: יחרץ לו זה לשונו ומי משגיח בו.  ואיציק רואה וכועס, רוקק בפניו שלש פעמים ואומר: זה אינו אלא מטורף וטעון הולכה לקדר, לידעוני ומלחש, והיה מלבין פני בנימין ברבים כל כך, עד שעשהו למשל ולשנינה, ראוהו נערים בחוץ והתקלסו בו והיו רצים אחריו כמו אחרי איש משוגע, מסקלים אותו באבנים וקוראים לפניו: "שמיר, שפיפון!" בקול תרועה. 

ופעם אחת, כשהיה בנימין מהלך עם סנדריל לעת ערב ברחוב העיר, התנפלו עליהם נערים קטנים רבים והיו מצירים להם מאד, עד שנאנסו להמלט מפניהם דרך חצרות ומבואות אפלים.  המה רצים דחופים ומבוהלים, נחפזים ויורדים שם במורד ההר, מבמות הגיא, ועולים על גשר ארוך וצר, והנה איש לקראתם באמצע הגשר ואין דרך לנטות ימין ושמאל, אלא אם כן לקפוץ מעליו ולטבוע בנהר או לפצע את מוחם ולשבר רגליהם באבנים.  אבל בשני אברים הללו היה להם לנוסעינו צורך גדול מאד.  בלא מוח ובלא רגלים, לא היו יכולים בשום אופן לעשות דרך נסיעתם.  ובכן עמדו בנימין וסנדריל על-כרחם והורידו לארץ ראשם.

– שלום עליכם, בנימין! – אמר זה האיש הבא כנגדם, מתרעם ומשחק כאחד – פגישה יפה היא, חי ראשי, יפה היא מאד!

– שלום עליכם, עליכם שלום, ר' אייזיק-דוד! – החזיר בנימין בשפה רפה, בהול ומבולבל.

אדם זה היה ר' אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסיל שרה-זלאטיס, חכם העיר בטלון.

– בריות נאות! – פתח רבי אייזיק-דוד ואמר בתרעומות – מתגנבים לברוח מביתם, הם מתגנבים.  מה ועל שום מה?  כלום יודע אני?  כל ענין מעניני העולם הרי יש לו פירוש, מילתא בטעמא, על פי דרך הטבע.  היכי תמצא, בריחה בעלמא, בריחה שלא מדעת, ונשים עלובות בלא שום טעם נשים לעגן!  כלום יודע אני?  אדרבה, למאי?  ובלאו הכי, אפילו אם לא נדקדק בכך, הרי חוזר אני ושואל אותך:  אדרבה ועוד הפעם אדרבה!  אדרבה, אמור בעצמך, אתה בעצמך אמור, מה לכם כאן?  אף אתה, סנדריל, במשמע.  אני רואה, רואה אני אותך עומד מאחוריו.  זוגתך, סנדריל, עתידה להפרע ממך, גמולך בראשך היא תשיב ביד רחבה, זוגתך.  כדג, כך היא כועסת, עתידה היא לקרוע איתך, זוגתך.  ואמנם לבה אמר לה, ודאי במקום זה אתם, לה אמר לבה.  והיא היתה רוצה דוקא לילך לכאן, היתה רוצה, ודוקא עמי, זוגתך.

– אוי!...  הוא כאן! – נשמע קול אשה, ממהרת ובאה לרבי אייזיק-דוד מאחוריו ושואגת בזעף.

סנדריל הכיר את הפלונית שלו בקולה ונתחלחל.  פניו הלבינו כסיד, וכמעט שלא פרחה נשמתו מפחד פתאם.  והוא עומד ברטט וזיע ומחזיק בכנף בנימין בשתי ידיו, כדי שלא יפול מעל הגשר.  וכמו שער בנפשו, שאשתו הנה זה שולחת ידה ואוחזת בזקנו ובפאות ראשו, והנה היא סוטרת ומטפחת לו על פניו.

– הביטו נא וראו את הבריות הנאות, שתי הנפשות האלה! – תבלעמו ארץ ויהיו שניהם כפרת ישראל!  אוי, היכן הוא התכשיט שלי?  ימח שמו!  הניחו לי, הניחו לי ואשלח את כל מגפותי אל לבו, למען ידע...

כך צוחה ככרוכיה אשתו של סנדריל, גוערת ומקללת ודוחפת את רבי אייזיק-דוד.

– מנעי קולך מצוחה – מפייסה רבי אייזיק-דוד בדברים לשכך חמה – אל תהי דוחקת את השעה.  אם היית ממתנת עד עתה, המתיני עוד מעט, הרי עגונה, בעזרת השם, לא תהי עגונה עוד.  ומה הרעש הזה?...  היינו דאמרי אינשי: האשה בטבע ברייתה אשה היא.  לכאורה נראה, שדעה יש בה, ובאמת אינה אלא אשה.  נחזור נא על הדבר הזה בעצמו למפרע, מסופו לראשו, ונתבונן מה כל הרעש הזה?  אין בכך כלום!  אלא תרעומות, יש עליו תרעומות: פתאם קמת והלכת!  למה ועל מה?  כל דבר צריך שיהיה לו טעם.  כלום את מבינה זאת?  אבל כיון שהדבר כבר עשוי כך, הרי הוא בדיעבד כך, ואחרי שהוא בדיעבד כך, יקשה: צעקת שוא למה?  אבל התירוץ הוא: האשה, בבקשת מחילתך, אינה באמת אלא אשה...

אלו הדברים היו אך אקדמות-מלין לרבי אייזיק-דוד, ולאחר פתיחתא זו היה בדעתו לזמן את פיו ולהאריך דבורו על פי דרכו ישר והפוך, ולחזור עליו עוד הפעם ישר והפוך ולהמתיקו בתבלין, שיהא בנותן טעם, אלא שעל הגשר מזה ומזה נאספו ובאו עוברים ושבים, ובעיניהם רע המעשה, שהיהודים קנו להם שביתה באמצע רשות-הרבים, עומדים כאן ומדיינים זה עם זה ומסיחים דעתם מהעולם כולו ומעכבים אחרים.  הגשר היה צר כל כך, עד שאי אפשר לשני בני-אדם, הבאים זה כנגד זה, לעבור עליו בבת-אחת, אלא זה שמצד אחד על-כרחו היה ממתין עד שיעבור חבירו מצד השני.  ולפיכך הוצרכו אשתו של סנדריל ורבי אייזיק-דוד לחזור לאחוריהם לצדו זה של גשר, שבאו משם, ואף סנדריל ובנימין חזרו כך לצדו השני, וכיון שחזרו התחילו בני-האדם אצלם לעבור ראשונה זה אחר זה כסדר.

– הריני שואל אותך, סנדריל, על מה אנו עומדים בזה וממתינים? – פתח בנימין, שדעתו נתישבה עליו קודם – עמידתנו זו היא כעמידת ילד, שראש אחד מהחבל נתון בפיו וראשו השני קשור בכרעא של שלחן: כסבור שאסיר הוא ואינו מזיז עצמו ממקומו.  טפש!  שעה זו שעת רצון לנו – אל נעמוד!

– יפה אמרת, כמו שאני יהודי! – קפץ סנדריל ואמר בשמחה, כמי שנמלט מפח – מהר, מהר, בנימין, אם רצונך שלא אפול בידיה...  אין גשר זה אלא זכות-אבות, אבותינו נשתטחו שם בשבילנו.

תיירינו לא היו שוהים הרבה, נשאו רגליהם ונמלטו בחפזון.

 

פרק עשירי –

הושענא, יהודים אדמונים, הושענא!

 

הייא-הייא! – קרא בגרון בעל-עגלה ממכון שבתו, וכמעט שלא פגע בדרבן עגלתו בשתי נשים, העומדות באמצע רחוב מלא אדם והומה יותר מכל רחובות עיר כסלון.  כל אחת מהנשים סל בידה ובו מכל מאכל: לחם ובשר, צנון וחזרת, בצלים ושומים ושאר ירקות, וזו באזניה של זו לוחשת ושופכת את נפשה בקול נהימה דקה, עד שנשמע במרחק פרסא אחת.  הנשים המספרות האלו נחפזות בהולות מקול הקורא, זו לצדו של רחוב מזה וזו לצדו מזה, וחוזרות לגמור כל אחת ממקומה את דברי שיחתן בנגינה, וקול דבריהן הולך מאשה לחברתה ומתגלגל באויר מעל עגלות וקרונות טעונים עצים ונמשכים זה אחר זה בשורה ארוכה, עד שחוסמים את הדרך לעוברים-ושבים.

– גרונה-קריינה!  בואי הלילה לשם, להקוסמת בקלפים.  שומעת את? אני ודודי נתועד, ודודך אף הוא עתיד לבוא, והוא בקשני להזמינך בשמו.  שמחה וששון יהיה שם.  בואי, שטיא, בואי ותהי נהנית הנאה מרובה!  ומה את אומרת, גרונה-קריינה?

– בעלת-הבית שלי, תפח רוחה, אומרת לכבדני היום בלישת עיסה וטירוף גריסין בביצים.  אבל אמצא תחבולה לפטר ממנה ואבוא.  רק ראי, דוֹבריש, אבקשך, יהא נא הדבר כמוס עמך, וסודי אל תגלי לשום בן-אדם.

– המתיני, גרונה-קריינה, המתיני מעט, הרוח לא ישא את בעלת-הבית שלך אם סעודת-שחרית תהא נדחית עוד לשעה אחת.  אוכל מבקשת זוללה זו?  עפר תאכל, רמה ותולעה!  עיקר שכחתי, גרונה-קריינה!  אל תהי מדקדקת בהנפת הקמח יפה יפה.  אין קמח בהסובין שלך, החנונית אינה נוחה מזה...  כמה נשתייר אצלך ממה שהוצאת היום בשוק?

– אוי!  ריקא, חמסן!  תפשו נא אותו, את הבוקק הזה!  מה מדה היא לשלוח יד בכיס ולחטוף?  תמות נפשו מיתה חטופה!

– מה לך, גרונה-קריינה, שכּכה את צועקת?

– חמסן, דובריש!  כמעט שלא גזל את הסל מתחת ידי.  נס נעשה לי, שהרגשתי בו באותה שעה.

– ראי נא ראי, גרונה-קריינה!  למה זה מתגודדים שם?  ודאי עוד הפעם נפלה דליקה בעיר.  זו היא השרפה השניה היום, ועד הערב עתידות לנו עוד כמה וכמה שרפות.

– אין קול צלצול נשמע, דובריש, ואלמלי היתה שרפה הרי היו מצלצלים בפעמונים.

– הסי, הנה הסרסרת באה, ונשאל את פיה.  – סימה-דוואסע!  מה הם רצים שם כל כך?

– לא ידעתי כלום, כך לא תדע נפשי כל צער מעתה ועד עולם, אמן!  אפשר שנחמה-גיסה יודעת.  – נחמה-גיסה!  מה האספסוף שם, סגולתי?  בני-אוזים שלך מקרקרים מאד, עד שמפני קולם לא נשמע מה שמדברים.  האדיל ילדה היום, לכי אצלה ותקנה את כל בני-אוזיך...  הגם תרנגולים יש לך?  האוזים הללו פטומים יפה...  ביצים היו היום ביוקר...  מה קול המולה זה שם?

– כלום אני יודעת?  קול קורא "יהודים אדמונים" שמעה אזני.

– מה את אומרת?  יהודים אדמונים באו!  עושו חושו!  – קראו כלן קול אחד ועקרו רגליהן והלכו.

– הוי שפיפון, הוי שמיר!  הושענא, יהודים אדמונים, הושענא! – נשמע בחוצות כסלון ובכל עבר הנהר סרחון קול תרועת ילדים מבני החברה הלבנה, והאספסוף הולך ורב.

היהודים האדמונים הללו הם תיירינו החביבים, בנימין וסנדריל, שנמלטו לאחר אותו המעשה על הגשר, ובאו לעיר כסלון וקנו להם שם במשך שני שבועות שם גדול.  הרבה מהכסלונים שמחו עליהם שמחה גדולה, כמו ששמחו באותו הסנדלר שנתגלה פתאם בימים ההם בכסלון על ידי מופתיו הגדולים.  טולצה וטריינה, שתי נשים מפורסמות, זקנות צנועות וכשרות, שהיו מתעטפות בכל יום בין הערבים, כידוע לכל, עטיפה של שבת עם צניף טהור לראשן ויוצאות לחוץ לעיר להקביל פני מלך המשיח – אלו הן שזכו יום אחד בין-השמשות למצוא בתחומה של עיר את תיירינו הנכבדים הבאים מצלמונה, ולהכניסם למזל-טוב בשעה טובה לכסלון.  מיד בשעת הפגישה הרי זה ידעו שתי הצדקניות הכל, מי האנשים האלה, שהזמין הקדוש-ברוך-הוא לפניהן, ומה מעשיהם – והיו שמחות.  טולצה וטריינה מתמיהות אשה אל אחותה, זו את זו הודפת במרפקה: מה את, טריינה?  אחת אומרת.  – ומה את, טולצה?  השניה מלחשת, ושתיהן אומרות:  אכן לבנו נבא לנו תמיד, שאין אלה בני-אדם סתם.  טולצה וטריינה מגעגעות על תיירינו ונהנות מענין נסיעתם, מסתכלות בזיו פניהם, הודפות זו את זו בצד ובכתף ומתלחשות בפנים שוחקות ובקריצת עין: ומה, טריינה? – ומה, טולצה?...  טולצה מתקנת להם את הפוזמקאות, וטריינה מטליאה להם הכתנות טלאי על גבי טלאי, ושתיהן טועמות מעין עונג ונחת, שטעמו בנעוריהן, בימי כלולותיהן.  קיצור הדברים, כאן בכסלון מצאו תיירינו את מכבדיהם ומוקיריהם כערכם.  כסלון היא היא שמבינה דרך אנשים כאלה והיא יודעת את ערכם ומגדלתם ומרוממתם...

לכסלון, בני ישראל!...  מי יהודי בעל נפש יפה והולך בטל, לכסלון ישאנו הרוח ויעל!

ואלה הנכבדות שבנימין מדבר בכסלון:

כשאתם באים לכסלון דרוך רחוב-צלמונה, הטריחו נא, רבותי, את עצמכם, במחילת כבודכם, ודלגו על בצה אחת שם, ואחריה על השנית ועל השלישית, הבצה הגדולה ביותר שכל צנורות ומי-שופכין של בעלי-הבתים מקלחים לתוכה ומביאים עמם מכל טוב בכל יום תמיד, יום יום ומיני סחורתו וחפציו מכמה גוונים וריחות משונים, בכל מעניני דיומא, ומהם אתה מכיר כל יום ויום מימות השבוע.  כשמקלחים לתוכה שופכין מכורכמים מפני החול, ששפין בו את הרצפה, ומוליכים ומביאים עמם קשקשת של דגים, בני-מעים וכרעי תרנגולים, מעט שערות וחתיכות טלפים חרוכין, הוו יודעים, רבותי, שהיום יום ששי בשבת – משכו וקחו לכם ספל וחבילה של זרדין ורוצו, במחילת כבודכם, לבית-המרחץ!  כשהולכים ובאים לשם קליפות של ביצים, של בצלים ושל צנון, גידים של חצר-הכבד וסנפירי דג-מליח ועצמות גדולות חלולות – שבתא טבא לכם, יהודים!  יערב לכם ה"קוגיל" בבני-מעיכם!  וכשאתם רואים קילוח הזוחלין רפה, ושם נגררים ומתלבטים שיורי דייסא נוקשא, חתיכות עיסה יבשה, סמרטוט בלה ומטאטא חבוט – סימן הוא לכם, שהיום יום ראשון בשבת, השואב עדיין לא הביא מים ובקושי הוציאו מי-התמצית מן החבית עד כדי הדחת הקדרות, שטמנו בהן חמין לשבת.  וכך הוא בשאר ימי השבוע, כל יום קילוח של שופכין שבו יש לו צביונו וגוונו וריחו המיוחד.  וכשיצאתם בשלום, דלוג ופסוח, גם מתוך הבצה הזו, תעברו, רבותי, על תל גדול של אשפה, שהוא זכר לחורבן בית אחד השרוף באש, ועליו עומדת, כמגיד זה על דוכנו, פרה אחת, מעלה גרה בהשקט ומתינות ומבטת לתומה לכל עדת בני ישראל, הרצים שם מתחת בבהילות, כעכברים אחרי אכילת סם-המות, במטותם ובמקלותם ובמשענותם בידיהם:  היא מבטת וקול נשימה כבדה ואנקה יוצא מגרונה, כאילו היא נאנחה על העדה הזאת וגם על עצמה – אוי לה ואוי לנפשה, שאיתרע מזלה ונפלה בידי יהודים, בעוונותיה הרבים.  וכשתעברו בשלום גם על התל, תפסיעו דרך הרחוב הלאה, הלאה.  ושמא תתנגפו, לא יעלה ולא יבוא, באבני נגף וצורי מכשול, המפוזרים בראש כל חוצות, ותפלו, חס ושלום, הואילו נא וקומו, לכשתוכלו, ולכו לכם לדרככם הלאה, אם אך אחת מרגליכם לא נשברה, חלילה, עד שתבואו לאחד השוקים – ושם לפניכם תמצית עיר כסלון, הדרה המונה ושאונה.

ואם רחוב צלמונה הוא האיסטומכא בגופה של כסלון, הרי שוק זה הוא הלב בה לכל הדעות, מפני שהתנועה והדפיקה בתוכו אינן פוסקות לא ביום ולא בלילה, ועמו מקור חיים ושפע הפרנסה.  שם חנויות ואין מספר, קטנות עם גדולות, שידות תבות וארונות מלאים פרקמטיא, ואף ארונות-גנביא אלו, שהחייטים מוכרים לבעליהם שם את היתור:  שיורי בגדי צמר ופשתן ושיורי בגדי מילת וצבעונין ואדרת-שער.  שם רעש והמולה, והמון בני אדם הרבה מאד.  יהודים דוחקים זה את זה ונדחקים, ודרבונות של העגלות פוגעים בם מימינם ומשמאלם.  הרופאים אומרים, כשמנתחים יהודי כסלוני לאחר מותו מוצאים בו, על פי רוב, דרבן נעוץ בבשרו.  בשוק זה בת-קול יוצאת תמיד ומכרזת:  לחמניות חמות, יהודים חביבים!  בצלים, שומים, בני-ישראל!  והקול קול נערים קטנים יחפים וקרועי בגדים, הסובבים בעיר ומכריזים על סחורתם בניגון משונה.  שם מתפללים פעמים בין-הערבים תפלת מנחה חטופה, אף מקדשים הלבנה וקוראים בקול רם לכל עובר ושב:  שלום עליכם, דוד נעים!  שם עומדים כתּפים, סבּלים וחבל עב אזור במתניהם, אנשי צבא, פולימיסטים משוחררים וסנדלים מטולאים וסרבלים בלים בידיהם;  שם מקומם של הסמרטוטרים, העושים מסחר במכנסים ישנים, בשמלות בלות ובשאר מיני בלואי סחבות משונים, ובתוכם זה האדון, שומר ישראל, עומד ואוכל בכל פה פרוסה גדולה של חלה יהודית, שמקבל בשכר הטבת הנרות בלילי שבתות, ונזהר באכילתו, כמהדרים במצה שמורה, שלא יפול ממנה חלילה אף אחד מהפרורים לבטלה.  החמסנים ופרחי גנבים באים בקהל שם, נותנים בכיס עינם ועושים במחשך מעשיהם.  וילדה עניה מנוולת ומלוכלכת וראשה פרוע קופצת פתאם מבין האספסוף, מנהמת וקוראת:  הב-הב!  בקול יבבה משונה, מחזקת בכנף כל איש וצורחת מרה וגועה בבכיה, כאלו חרב חדה מונחת על צוארה ולגזול רכושה אתם באים.  עדת בנים שובבים רודפים שם בקול הידד אחרי איש משוגע אחד, שמזמר דברי שיר עצובים, חצים יהודית וחצים פולנית, וחבוש מגבעת מקומטת בראשו.  שם בחור אחד עומד ומין תבה אצלו.  יהודים מציצים לתוכה דרך הנקב שבה והוא מקריא לפניהם בנוסח הרגיל:  זו היא לונדון!  האפיפיור רוכב פה על אתונו במכנסי ארגמן והכל עומדים לפניו גלויי-ראש!  הביטו עוד וראו איך נפוליון ובני חילו הצרפתים נלחמים עם ה"פרייס", והפרייסין נסים ונחפזים כפרעושים!  כעת תמונה זו לנגד עיניכם:  הנה מטרוניתא אחת יושבת שם עם התוגר במרכבה, הוויזיר הגדול אוחז השוט בידו ודופק, הסוסים נבהלו, עמדו קוממיות והמרכבה נהפכת;  התוגר נפל ומחץ ראשו, והיא מבקשת לה מפלט מן המהפכה!  עתה בא הקץ, תם ונשלם המחזה, כבר נסתכלתם דייכם בעד פרוטת נחשת אחת.  – שם יושבות שורות-שורות תגרניות ולפניהן סלים מלאים ירקות, קישואים ואבטיחים ומיני פירות, דובדבניות, שזיפים, תפוחי-ארץ-ישראל ואגסי-כל-נדרי קטנים ושאר מיני מאכל.  ובאחת הפינות שם עומדת בנס סוכה דחויה כמין צריף, בלא דלת ובלא חלונות, שלדברי ישישים וזקנים לימים היתה עשויה בראשונה דירת קבע לשוטר בית-הפקודות, וכל בני העיר בזמנם היו רצים ובאים לראות בה ובאותו השוטר ותוהים על חידושים ונפלאות הללו.  אצל אותה הסוכה, שהכסלונים משתבחים בה עכשיו כמו במבצר עתיק-ימים משנים קדמוניות, תחת מין גג מסוכך קצתו ברעפים שבורים ונרקבים וקצתו בקש יבש ובמחצלת בלה ונשען על ארבע כלונסאות עקומות, – שם יושבת דבוסה התגרנית מוקפת בסלים, ומחתה עם גחלים לוחשות מצויה אצלה, שבימות-הגשמים היא יושבת ומתחממת עליה כל היום תמיד, כתרנגלת רובצת על הביצים, ואינה מטלטלתה מתחתיה אלא בשביל להפיח בגחלי אש ולחתות בולבוסים אפויים מתוך האפר.

מסורת היא בידי הכסלונים מדורות ראשונים – כך אנו קוראים בספרי מסעות בנימין השלישי – אותם היהודים, שהיה שלמה המלך שולח באניות לאופיר, להביא משם זהב וכל מיני סחורה, הרבה מהם נשתקעו שם, ובהמשך הימים פתחו להם באינדיא חנויות ובתי-מסחר וקנטורי"ן גדולים, והיו לוקחים פרגמטיא מאת האשכנזים שם בהקפה או בתורת קומיסיה, ומזלם עמד להם והצליחו.  אבל לאחר זמן חזר עליהם הגלגל ופשטו סוחרינו אלה את הרגל – וברחו.  קצתם תעו ואבדו במדבר, וקצתם עברו בשלום את הגבול וירדו באניות והלכו ושטו בנהר סרחון, שנשתפך בימים ההם לתוך הים הגדול, וכך היו שטים והולכים, עד שעמד רוח סערה ונתרוממו הגלים לשמים, ספינותיהם נשברו במצולות מים, והם הוטלו על שפת הנהר.  שם בנו להם עיר וקראו לה בשם כסלון.  חוקרי קדמוניות, שלא יבצר מהם לעייל פילא בקופא דמחטא ולברוא יש מאין ברוב חכמתם, הפליגו בשבח האגדה הזו והוכיחו בק"ן טעמים חריפים כדרכם, שעדותה נאמנת מאד.  הראיה האחת שמביאים היא בנין הבתים, שצורתם משונה מאד כצורת הבנינים בימי קדם,  בזמן שבני-האדם היו יושבים באהלים, במערות ובמחלות-עפר.  בתי כסלון, יש מהם שאינם באמת אלא מערות, ויש מהם נראים מבחוץ כאהלי-קדר.  מתוך צורתם ועמידתם נראה כאילו הם מחולקים ואין אחדות ביניהם – אתה נכנס לפנים משורה, ואני יוצא לי ועומד, על אפך ועל חמתך, מחוץ לשורה;  אתה עומד כך ואני, להיפך, הריני עומד לי כך;  אתה דרגא לך בחוץ ואני דוקא סולם לי, מי שצריך אל יתרשל ויהא מטפס ועולה;  ואם אתה מגביה את גגך הרצוץ והמשונה למרום, הרי אני משפיל את גגי לעפר דוקא – הבוז לגאיונים!  מי אסטניס ואין דעתו נוחה ממני יעצם לו את עיניו...  קיצור הדברים, כל זה מרמז לדורות קדמונים בימי בראשית.  והראיה השניה היא מנהגי הכסלונים.  אצלם משתמרים עדיין בימינו מנהגים אלו, הבאים ממקור ההודים, שהיו יושבים בקרבם מתחלה.  הכתב והחשבון אינם מצויים שם עדיין, וכל עניני הצבור וחבורות של צדקה אין להם פנקסים, והמנהיגים והגבאים אינם נותנים דין וחשבון על מעשיהם.  והשלישית – הן הכתות.  אף כאן בכסלון בני-האדם כתות-כתות הם, כמו ההודים.  למשל, כת החטפטפנים – בני-העליה שנוהגים שררה על הצבור וידם תקיפה;  כת פינכי-מלחכנים, שמשמשים את החטפטפנים ומריבים ונלחמים עליהם בשונאיהם ומקבלים על זה מתן שכרם בשר מאיטליז בחנם;  כת החלקלקנים שמערימים לאדם ומעמידים אותו בדרך חלקלקות, והם בעצמם מחליקים משם ומשתמטים בשלום;  וכת זו מתחלקת לבעלי להד"ם, השטופים במזימה של מסחר ודרך-ארץ ודרכם לומר "ישקני" לפרקים, והצבוענים, הם כלי-הקדש העסקנים באמונה;  והכת האחרונה – דלים-מדולדלים-סבלנים-פחדנים-טפשנים, הוא המון העם, עבד נרצע לשאר הכתות ומתירא מפניהן אימת-מות.  – והראיה הרביעית היא המטבע, שמצאו לפנים בשעת תקון המעברה על הנהר.  מצד אחד צורתו נמחקה כל כך עד שנראה ממנה אך קצתה, כמין פיסת סינור מחוברת למוט, ומלמטה כמין עריבה, ושיורי עצמות של גלגלות בני אדם עולים משם;  ומצד השני נתמעך המטבע בכולו, אלא כשהיו מסתכלים בו יפה-יפה הכירו בו תמונת אותיות יאשלג וענפ בכתב אשורי עתיק מאד.  החוקרים הכניסו ראשם בחקירת הכתב המטושטש הזה ודרשו בו תלי תלים של השערות, איש על פי דרכו.  יש אומרים, שתמונת י בראש התבה יאשלג ותמונת אות ג בסופה, אינן אותיות כלל אלא שיורי ציורים שנמחקו ברוב הימים, ובכן הקריאה הנכונה היא אשל, שפירושו עץ, וענפ פשוטו כמשמעו ענף, וזה הוא המטה והסינור.  ויש פותרים באופן אחר.  והיו החכמים מנצחין זה את זה בהלכה והרעישו את כל העולם, עד שבא אחרי כן חכם מחוכם, צפנת-פענח, ונסתכל בכתב זה בעינא פקיחא וראה, שהאות ג בתיבת יאשלג אינה אלא כ ומחוקה מעט וכן האות פ בסוף וענף אינה אלא ס, והן ראשי תיבות האלו:  יהודי אופיר (או אינדיא) שבאו לכאן (או לק"ק) כסלון ונתישבו על נהר סרחון.  המטה הזה והסינור, העריבה ועצמות הגלגלות כלם מרמזים לספינה עם וילון ותורן ובני-אדם יורדי-הים.  בחוקר הזה כתב על המציאה הזו ספר גדול ובקשתו שטוחה שם לפני באי עולם, שישתדלו בצחצוח הנהר סרחון, והוא ערב להם שיהיו מוצאים בו הרבה מיני מטמונים עתיקים, ועל ידם תפקחנה עינינו בחקירתנו על היהודים הכסלונים.  אבל יהודי המקום הזה חוששים בדבר לבער את הרפש והזוהמא ואומרים:  הזוהמא שהטילו בשנים קדמוניות צריכה להתקיים לדורות-עולם ועין אדם לא הורשתה להסתכל במופלא ממנה.

בתוך העיר יש כדי שלישים או ארבעים בצות ואגמים, והם מתחברים על ידי מערות וחפירות עם תהומות הסרחון, ולפרקים, ביחוד לפני הפסח, מתמלאים על כל גדותם ומעלים על הרחובות והשוקים עבטיט ורפש הרבה כל כך, עד שאף אצל בני-אדם רמי-הקומה הכובעים מתלכלכים בטיט-חוצות.  כסלון פנס אחד מאיר לה בלילות חשך ואפלה, ובשני נטורי-קרתא היא נשמרת.  אף-על-פי-כן נכשלים ונופלים שם בלילה ושוברים זרוע אף קדקוד, וגנבות גם כן מצויות שם, אף-על-פי שיש בה שמירה זו.  מכאן אנו למדים, שאין דבר עומד לנו בפני הפורענות ולשוא שקד שומר, מה שנגזר מן השמים אין לבטל, ושוא חכמת אדם וכל תחבולותיו.  לפיכך – אומר בנימין – אנו אין לנו אלא לעצם עינינו, נלך חשכים ונבטח בשם ה', מסתמא יצוה מלאכיו לנו לשמרנו ועל כפים ישאונו.  אין אדם נכשל בלילה עד שנגזר עליו מלמעלה.  מה לנו – מוסיף בנימין ואומר – מה לנו שמירה יותר מעולה משמירת הטלית והתפלין שלי, שהייתי מניחם בבית-המדרש על הארון, כלום יש מקום יותר בטוח מזה?  אף-על-פי-כן אם ה' לא ישמר, הרי הם ושאר החפצים שלנו נגנבו כלם יחד גם שם.

 

פרק אחד עשר –

חדושים ונפלאות על הנהר סרחון

 

אז – כשראו תיירינו את הנהר סרחון בפעם הראשונה, נשתוממו מאד!  נהר כדוגמתו עינם לא ראתה מימיהם.  סנדריל קפץ ואמר: ודאי זהו הגדול מכל הנהרות שבעולם, והדין נותן שיהא אומר כך: אטו נהר, שגדלו כדי מאה פעמים יותר מזה שבעיר בטלון, מילתא זוטרתא היא!  סנדריל הלא איש פשוט הוא, שלא היה לו בעולמו אלא בטלון בלבד ולא קרא ולא שנה מימיו, לפיכך כל דבר שאינו כעין זה שבבטלון נראה לו כחידוש וסבר שהוא הנפלא במעשי העולם, אין עוד מלבדו.  לא כן בנימין חברו, שנכנס לפרדס באותם ספרי החקירה הידועים, שהיה מלקק משבע החכמות ותקח אזנו שמץ ממה שכתבו הקדמונים על גן-עדן התחתון ומיני הברואים המשונים שבאינדיא וכיוצא באלה.  אמת, אף הוא היה תוהא ומתמיה הלהו כשבא לידו איזה דבר חדש, אבל השתדל למשול ברוחו ושתק בעקימת-שפתים ובפנים שוחקות, כאומר: הבל-הבלים, דבר זה במה נחשב הוא כנגד הגדולות האלו שמצויות בעולם...  הוא לימד דעת את סנדריל, שנהר סרחון זה אינו אלא בצה ומקום טינופת, במחילת כבודכם, כנגד הירדן, הגדול ממנו הרבה יותר, ולא היה מספיק לו לשור-הבר אפילו לכדי גמיאה קטנה אחת.  גם השם ירדן מוכיח על רוב גדלו.  ירדן – משמעותו: גוזמא, רבוי מופלג.

– רצונך לידע, סנדריל, מה שעלתה במחשבתי? – אמר בנימין לאחר שהיה עומד פעם אחת על הסרחון, מחריש ושקוע במחשבותיו – בדעתי לעשות דרכי ממקום זה במים. 

– מה אתה סח! – קרא סנדריל, נרעש ונרתע לאחוריו מפחד גדול – התבונן נא, בנימין, אם במקומנו הנהר הקטן נוטל קרבן נפש אדם אחד בכל שנה, מי יודע כמה וכמה נפשות בולע בכל שנה הנהר הגדול הזה!  חוס ורחם נא עלינו ועל נשינו וטפנו, בנימין!

– בטחון, בטחון, סנדריל!  בטחון היא מדה טובה, שנשתבחו בה יהודים.  בבטחון עבר יעקב אבינו את הירדן במקלו.  בבטחון פותחים בני-ישראל חנויות ובתי-מסחר גדולים, וכל מה שאתה רואה לפניך הכל מתקיים בבטחון.  ואפילו התקרות והמדרגות ובתים גדולים רבים אינם מתקיימים אלא בבטחון.

– אבל למה אתה מבקש לעבור דוקא במים – שאל סנדריל – בשעה שאנו יכולים לעלות ולנסוע גם ביבשה?

– יש לי בזה טעמים רבים – החזיר לו בנימין תשובה – ראשית, נסיעתנו במים תהיה, לפי דעתי, הדרך הקצרה.  עלינו להשתדל להגיע לשם בזריזות יתרה, ויותר שנקדים יותר טוב לנו.  – ולמה?  אני אני יודע למה הוא, ודבר זה כמוס עמדי. כח נעלם דוחק אותי, סנדריל, דוחק דחיקה עצומה, מנקר ומנקר כאן...  כאן בראשי ובמוחי.  מי יתן לי אבר כיונה אעופה לשם חיש מהרה...  והשנית, כן עשה בנימין, בנימין מטודילא.  כשיצא בימיו למסעיו היתה תחלת נסיעתו גם כן בנהר, בנהר עברא.  כך כתוב בפירוש בספרו.  ואם בנימין בדורו נסע בנהר ולא ביבשה, מסתמא צריך להיות דוקא כך ולא באופן אחר, מסתמא ידע מה שהוא עושה והיה בודאי חכם כמונו אנחנו פה היום.  רבי בנימין קדמון הוא, והרי אנו ב"בל-תסור" ממנו ימין ושמאל.

– השתא ניחא – אמר סנדריל – בחייך וביהדותי, בנימין!  לא בנהר בלבד, אלא אלמלי היה רבי בנימין בדורות הראשונים רוכב על המגרפה היינו חייבים לקיים נטילת מגרפה ולרכוב עליה בלי שום פקפוק...

– והשלישית – נכנס בנימין לתוך דברי סנדריל – לא יזיק לנו כלל אם נרגיל עצמנו מתחלה לשוט בנהר עד שנהיה עתידים להפליג בספינה על פני ים האוקינוס הגדול.  ואם אתה לוּ שמעני הייתי אומר, שעד שנתפטר ממעשינו כאן בכסלון היה נאה ויאה לנו, באמונתי, לנסות ולשוט בנהר לשם טיול בעלמא.  ראה נא, שם עומד אדם, שם אצל הדוגית, לכה נא ונבוא אליו, נתּן לו את שכרו ויטייל עמנו מעט בנהר הזה.

לאחר שעה קלה התחזקו נוסעינו וירדו אל הדוגית ושטו כה וכה על פני הסרחון.  מתחילה היו יושבים ברטט וזיע.  סנדריל נתבלבל מאד וכל אבריו נתפרפרו מפחד:  עוד מעט, אמר בלבו, והדוגית נהפכת ויצלול כעופרת בתהומות הנהר, ואשתו תהיה עגונה שוממה כל ימי חייה.  אבל אחרי כן רָוַח לו מעט בחסד השם.

– אל תירא, סנדריל – מפייסו בנימין ומנחמו, לאחר שעלו על שפת הנהר – אל תשגיח לשעמום ובלבול-המוח וגועל-הנפש, זו היא מחלת-הים הידועה, שאין אף אחד נקי ממנה, כשהוא נוסע בפעם הראשונה בים.  בפעם השנית, הרי תראה, לא תאונה אליך רעה ולא תרגיש כלום.

ומאותו היום רגילים היו תיירינו לשוט בנהר ונהנים הנאה מרובה.  וכל כך נתחזק לבם עד כי לעבור את הים היה קל בעיניהם, כמשחל ביניתא מחלבא.  בנימין היה בא על ידי סנדריל בדברי-שיחה עם בעל הדוגית והרבה עליו שאלותיו, מעין אלה למשל: "שאל נא, סנדריל, את רב החובל, כמה מילין מכאן לים האוקינוס?  שאל אותו על איי הים, איזה מיני בני-אדם יושבים שם?  היש ביניהם שם יהודים?  למי הם נותנים מס, ואם יודעים הם במקומות מושבותיהם טעם של גלות?"  או כך: "נס נא, סנדריל, את הערל הזה ושאלהו על הרי נסבו"ן ועל הכופר אל-תור"ך, אם יודע הוא כלום על אודות עשרת השבטים.  מי יודע, אפשר שמע עליהם שמועה מרחוק".  ועוד כמה וכמה שאלות כיוצא בהן, שהוא, בנימין, שואל על פי סנדריל.  אבל המלין הלועזיות המועטות, שקנה לו סנדריל על ידי שהלך אחרי אשתו תמיד לשוק, לא הספיקו לו לענינים נכבדים ונעלים אלה.  לשאת וליתן בדבר מקח הביצים והבצלים והשומים ושאר-ירקות, שיחת-חולין זו היה מגמגם בדוחק, אבל לדבר עם רב-החובל בדברי חכמה ומדע לא היה אפשר לו כלל.  צער גדול היה לו לסנדריל בדברי שיחה זו, היה מתקשה בה ומלהג ברמז ובטלטול ידים ורגלים, מתנועע בכל אבריו ומזיע מעבודה קשה.  השם יתברך בלבד ידע צרת נפשו, רב-החובל שלו היה רוקק ומעמיד עליו פנים נזעמים ופוגע בו בדברי קינטור מצד זה, ובנימין היה עומד על גבו, מצפה לאמרי פיו ומעוררו ודוחקו מצד זה.

הרי לפניכם אחת מן השיחות לדוגמא:

– ווין טשערוואני זשידקי ווין פיטאיע (הוא ליהודים אדמונים הוא שואל) – פתח סנדריל ואמר בלשון לעז זו, רומז להערל בידו על בנימין חברו.

– איז טשערוואניך זשידקאוו יא זנא לייבקו, שמולקו.  באגאטי זשידקי! (מן היהודים האדמונים אני יודע את ליב ואת שמואל.  יהודים עשירים הם!) – קבל סנדריל תשובה מאת רב-החובל שלו.

– ני לייבקא, ני, ני!  ווין טשערוואני זשידקי פיטאיע טאמאטשקא – כיצד אומרים לו?  טאמאטשקא...  אצל הר ניסבו"ן.

– ניסבאנא, זשידקי ניסבאנא? – שאל הערל, מדמה בתמימות שביהודי איזה מקום ניסבון אצלנו הוא מדבר.

– אמור לו, סנדריל – קרא בנימין בקול – לו תאמר בלשונו: הר!  הראהו באותות והבן להלז כמו שתוכל.

סנדריל נשא ידיו למרום, לרמז בזה להר גבוה, וצעק בשעת מעשה:  העט-העט וויסאקא!  (גבוה-גבוה!), והערל שלא הבין דבורו רקק בפניו ושלח אותו בחמתו לעזאזל.

מנסיעותיו על פני סרחון הנהר מרבה בנימין לספר חדושים ונפלאות, שעשו רעש גדול בעולם.  ופה נזכיר רק קצתם:

כשהיה בנימין שט פעם אחת בסרחון ראה שם בלב הנהר מקום גדול ירוק כלו ונחמד למראה, כסבור שהוא אי מגדל דשאים ומיני בשמים נאים.  וכשנשא את רגליו והיה מוכן לקפוץ מן הדוגית על האי, חפז עליו רב-החובל בקול צעקה, מחזיק בו בערפו ומטילו לתוך הדוגית בכח רב מאד, עד שנשתטח על קרקעיתה ושכב מבולבל ומטורף ולא הרגיש כלום אלא קול שאון אצל הדוגית וסביבה נשׂערה מאד, כאלו היא נאבקת עם איזה פגע בדרכה ומתנהגת בכבדות מרובה.  ולאחר שנתישבה דעתו עליו אמר לו הערל, שהיה בסכנה גדולה לטבוע באותו המקום הירוק, מפני שזה אינו אי עטוף דשאים, כמו שסבר בטעות, אלא ירוקה סרוחה מלבלבת, שהסרחון מבעבע ומתכסה בה בכל שנה.  אבל – אומר בנימין בספרו – לי לא נתקבלו הדברים שהיא ירוקה מלבלבת.  אמת היא, ריח משונה היה נודף משם, אבל מעולם לא שמעתי וגם לא מצאתי בספרים שאני קורא, שהמים יהיו מלבלבים, ואלמלי הם מוציאים פרח היו גם מבשילים לאחר כן ועושים מין פרי, שמברכים עליו "בורא פרי המים!"  ולי נראה בזה, שהוא הכליינ"א, מין דג-הים המשונה, הגדול והנורא, שנכבדות מדובר בו בספר "צל העולם" בשער י' מן דגי ארץ אינדיא, כהאי לישנא: "הדג הגדול שבים שמו כליינ"א ולרוב גדלו יגדלו עליו עשבים וקרקע עד יראה אי גדולה והר גדול, ולפעמים יסברו יורדי הים בדמותם להמתין שם, כי ידמה להם הר יפה ועושים שם כל צרכם ומבשלים ואוכלים, וכאשר יחם לדג ויריח הדג האש על גבו ירד וישקע עד תהום רבה ויטבעו כל החונים עליו".  מכאן ראיה – אומר בנימין שם בספרו – ראיה עצומה להני חוקרי קדמוניות ובעלי סברא האומרים, שיושבי כסלון מוצאם ממדינת אינדיא.  כשהפליגו אבותיהם לים והלכו משם ושטו על פני הסרחון גררו אחריהם את הכליינ"א, הגדל בים אינדיא ודרכו, כידוע, לשוט אחרי הספינות.

פעם אחת נסתכל בנימין במצולות הנהר וראה שם במים מיני בריות ומראיהן כנשים.  "זה כבר – כך מספר לנו בנימין – קראתי בספרים, שיש מיני בני אדם בים, ובעל ספר "צל עולם" מעיד עליהם ואומר: 'ראשם, גופם, פניהם ושדיהם כדמות בתולה ומשוררים בנעימות ונקראים שריינ"א'.  גם מפי זקנים וישישים, שיש לסמוך על דבריהם, שמעתי, כי הם בעצמם ראו היפיפיות של ים הללו אצל המשחקים הנודדים, שמראים אותן לכל איש בשׂכר, ועתה ברוך ה' שהחייני והגיעני לראות הבריות הנאות האלה בעיני במקום חיותן.  הייתי מראה עליהן באצבעי, מביט להערל בתמיה גדולה, והוא רמז לי על הנשים הכובסות, העושות מלאכתן במים מעבר הנהר.  אני רומז כלפי המים מתחת והוא רומז כלפי מעלה לשפת הנהר, ומתוך שלא היינו מבינים איש את שפת רעהו לא ידע זה מה רמז אני מרמז לו, גם אני לא ידעתי מה הוא מרמז לי – ובכן לא יכולתי להציל מפיו דבר בענין נפלא זה".

בעבר הנהר לצד העיר ראה בנימין אותו המקום בסרחון, שהמים מתעבים שם ונראים משונים מאד, ויש שהם נעשים כרוטב קרוש.  מן המים הקרושים האלה ממלאים השואבים חביותיהם וכדיהם ומביאים אותם לבית בעליהם.  שם מערבים את המים בקרושים במעט מים פשוטים משוּמרים בחבית בתוך הבתים ומבשלין בהם כל מיני תבשילין.  "אני הגבר – מספר בנימין – אני בעצמי אכלתי תבשיל מאותם המים, כן אזכה לאכול מסעודה של לויתן, והיה טעמו כצפיחית בדבש, משונה להפליא.  נטלתי מהמים האלה ונתתי אל כלי וכיסי וצויתי את סנדריל לצרור אותם חתיכות-חתיכות בחבילה אחת והיו לנו למשמרת בנסיעתנו, כשנעבור ימים ומדבריות ומקומות ציה וצמאון".

פעם אחת היו תיירינו מטיילים יחד בתחומה של עיר שמחים וטובי-לב, מתגעגעים זה על זה בדברי פיוס וחבה ומאירים פניהם זה אל זה בחן ובנחת-רוח ונהנים הנאה מרובה ומשונה, והיו דומים באותה שעה לחתן וכלה בשבעת ימי המשתה, שמתבודדים ומטיילים בגנים, ונחת מזה לזה בראיה ובכל דבור.  ושמחה זו מה היא ולמה?  מה לתיירינו הנאה מרובה זו במדה יתירה כל כך עד שקפצו ופצו פה בשירה ובזמרה משונה והתהוללו כמשוגעים?  – שמעו, רבותי: הנאהבים והנעימים האלה הסכימו לצאת מחר, בלא נדר, מכסלון ולשוט בכי-טוב לשם, למרחקים!...

ועד שהם מהלכים שׂשׂים ושמחים ראו עגלה באה לקראתם ושני יהודים בתוכה.  אחד מסיע את הסוס במושכות שבידו, ואחד יושב בהסיבה על צדו, כובעו נשמט לו אל מול ערפו וקש יבש בפיו – סימנים בדוקים למוחו של יהודי, שהוא מתהפך בתחבולותיו ורבות מחשבות וסברות משונות בו.  שני היהודים הללו נסתכלו בתיירינו העליזים, מתבוננים בם מכף רגלם ועד ראשם, ונכנסו עמם אחר כך בדברים על הסדר, כדרך העולם:  יהודים, מהיכן אתם?  מה שמכם?  ואחריהם שאר השאלות בנוסח המקובל בכל תפוצות ישראל.  ותיירינו, כיון שנשאלו על מעשיהם, פתחו את פיהם באהבה וברצון והוציאו את כל רוחם.  היהודים מביטים איש אל אחיו, משחקים ומתלחשים שעה קלה, וזה בעל הכובע-השמוט והקש בפיו, מגמגם ואומר בלחש: "כן, כן יעלה ויצמח...  ובשעת הדחק מרבים עוד מוהר ומתן..."

– שמעו נא, אחים, ותחי נפשכם – פתחו היהודים ואמרו – תזכה נא גם עירנו להכנסת שני אורחים הגונים ובעלי נפש יפה כמותכם.  בבקשה מכם, חלקו לנו הכבוד הזה ועלו אלינו ושבו אתנו בזה, בלא סירוב וטענות כלל.  ואנחנו ערבים לכם שבני עירנו יקבלו אתכם בסבר פנים יפות, במאכל ובמשתה ובכל צרכיכם.

– בהן שלי, שהיינו עושים רצונכם לכבוד עצמכם ולכבוד המקום שלכם – החזיר להם בנימין – אלא שכבר מנויה וגמורה אצלנו לעבור מזה במים מחר, בלי נדר, בנהר סרחון.

– במחילת כבודכם – אמרו היהודים – הבל אתם מדברים.  הגם סרחון בנהרים?  זה אינו אלא אמת-השופכין, מקוה מים סרוחים, בצה מזוהמת ואגם נרפש ומעופש.  במקומנו הרי לפניכם הפרדון, שהולך ומשתפך לתוך הים.  ומעירנו הרי זה תבואו, אם-ירצה-השם, בעגלא ובזמן קרוב למנוחתכם.  אל תקשו לבבכם – והייא-הייא אלינו אל העגלה!

– מה אתה אומר, סנדריל? – אמר בנימין – אפשר טוב וכשר הדבר לעשות בקשתם של היהודים ונסעה ונלכה?

– מה איכפת לי? – השיב סנדריל – אם רצונך לנסוע, יהי כדברך, נסעה ונלכה.

ותוך כדי דבור נתעלו תיירינו וישבו בתוך העגלה, מתגאים ושמחים על כבוד הכנסת-אורחים שמקיימים בהם, ומדמים להם בלבם את הגדולה והכבוד, שיתנו לשמם בשעת קבלת פניהם.

בהיותם בדרך שבעו רוב עונג ונחת.  היהודים שמו עינם על תיירינו בכל הדרך.  היו שומרים אותם שמירה מעולה ומאכילים אותם מיני מטעמים, כמו שמכלכלים את האשה היולדת.  מעולם לא ראו בטלונינו חיים נעימים כאלה אפילו בחלומם.  למחר בערב באו בשלום לעיר פרדיונה.  היהודים הביאום לאכסניא ושם עשו להם סעודת-ערבית גדולה. 

– היום אתם עיפים ויגעים מטלטולי הדרך – אמרו היהודים – לפיכך הקדימו ונוחו בשלום על משכבכם, ולמחר, אם ירצה-השם, כשתעמדו בריאים וחזקים, נוליך אתכם לבני-אדם ידועים מגדולי העיר ונשתדל אצלם בשבילכם, ואם הם יקרבוכם באהבה – אשריכם! – עתידים אתם לקבל כל צרכיכם ותוכלו להלוך מיד בדרככם הרחוקה.  ואתם שלום, ותהא השינה מתוקה לכם!

תיירינו קראו מיד קריאת-שמע על המטה, מעבירים ידם על כרסם ושאר אברי גופם, גוהקים ופוהקים ומתחככים, כדרך בני אדם, עד שתקפתם השינה ונרדמו בנחת-רוח.

 

פרק שנים עשר –

כיצד מובילים את תיירינו לבי-מסותא

 

– אוי, וידוי, תנו נא לי זמן לוידוי! – צעק סנדריל מתוך תרדמתו והקיץ את בנימין בקול צעקתו.

בנימין קפץ בהול ומבוהל מעל מטתו, חפז ונטל את ידיו ונתרגש ובא לסנדריל לראות מה היה לו.

עמוד השחר עולה ברקיע, אור וחושך משמשים בערבוביא ושקט ודממה בבית – אין אומר ואין דברים זולתי קול נחירים, קול נחרת בני-אדם נרדמים, כל אחד על פי דרכו משמיע קול:  זה בתקע שופר וזה בחצוצרה, זה בצלצלי שמע וזה בצלצלי תרועה, מי בדממה דקה ובנחת, ומי ברעש ובנשימה אחת ממושכת לעילא ולעילא ונגמרת בשלשלת ובנזיפה, כאדם שמקשה את חברו קושיא עצומה, ולעומתן הלסתוֹת מתנפחות ומתופפות בנהימה.  כל אלה חברו לשירת-נחירים אחת, שהחוטמים אמרוה בכל מיני כלי-זמר משונים לכבוד פשפשי פרדיונה המפורסמים, בשעה שאכלו בשר הנרדמים בכל פה ושתו ומצו את דמם – דם יהודי.  זאת פרדיונה העיר היתה רועה ימים רבים את פשפשיה, שופכי דם אדם אלה, במדור התחתון שם, באכסניא מזוהמת ומיוחדת לבני ישראל, עם בזוי נדח ונבדל מכל יושבי הארץ.  הוי, כל פשפש צמא לדמים באחד רובעי העיר – בא אל המקום הזה ומצץ בכל אַות נפשו.  היהודי הרי היה מוכן ומזומן לכך, שתהא ביאתו לפרדיונה עולה לו בדמים, ובלא שוחד אי אפשר לו לשהות ולעמוד בה אפילו שעה אחת.  הרי שלך לפניך, שקץ פרדיוני, קח ונשוך דייך, פשפש מתועב, כלה מעשיך – וצא!

– מה תצעק, סנדריל, ומה תהמה? – שאל אותו בנימין ברגש – ודאי פשפש עקצך.  אוי, כמה פשפשים במקום הזה!...  רבים קמו עלי ועקצוני והתעללו בי כל הלילה, וזה כמעט רגע שנרדמתי.

– אוי, נמהר להמלט, בנימין, נמהר ואל נעמוד! – צעק סנדריל, ועדיין הוא מבולבל. 

– אלהי ישראל עמך, למה תהגה ריק, סנדריל!  ואם ישוך הפשפש, מה בכך ומה כל החרדה הזאת?  הרי לכך הפשפש נוצר ולכך אתה יהודי...

סנדריל נתעורר, מעמיד פניו על בנימין בבלבול-הדעת, ואחר כך נאנח מקרב לבו ואמר:

– אוי, חלום נורא חלמתי, והלואי שיהיה לטובה!

– כל אדם חולם ואינו חושש לחלומותיו – נענה בנימין ואמר – אף אני הלילה הזה בחלומי, והנה שפיפון נחפז ובא אצלי, מסתכל בי ואומר:  אתה זה האיש רבי בנימין הבטלוני?  הטרח נא את עצמך ובוא עמי לשם, לשם...  אלכסנדר מוקדון עומד שם עם חילו הגדול, והוא מתגעגע עליך ומבקש לראות את פניך.  אני נושא את רגלי, הולך ורץ בזריזות – השפיפון לפני ואני אחריו.  "אתה רץ קל מהרה כחץ מקשת, אל נא תשלוט בך עינא בישא, ואי-אפשר לי להשיגך" – שמעתי מאחרי קול מדבר אלי.  החזרתי פני לאחורי – ואת אלכסנדר מוקדון ראו עיני.  אדוני המלך!  קורא אני בקול ומחזיק בידו, לוחץ ומועך בכח, וריח רע עולה אל אפי, צחנה משונה מאד עד להתעלף, הקיצותי ובידי פשפש מעוך.  טפה סרוחה! – קראתי וירקתי מחמת מיאוס.  שמעני, סנדריל, רקוק שבע פעמים ושכח את חלומך!  – מה הוא החלום שחלמת?

– טיף, טיף, טיף!  – רקק סנדריל בתמימות רקיקה משולשת והתחיל מספר חלומו:

– בחלומי, והנה אני הולך לי בחוץ.  הולך לי אני ומטייל ופוסע ובא עד למרחוק.  פתאם אוחזים בי בערפי ומטילים אותי לתוך שק.  נוטלים את השק, שאני בו, ומטלטלים אותו סחוב והשלך עד שהוטל ונח באחד המקומות.  הוא נח ויד אדם נגעה בו, פותחתו ונותנת לי מכת-לחי, מכה רבה מאד, עד שנשרו לי זוג שינים מפי.  – "זה לך דמי-קדימה – קול מדבר ואומר – והמוֹתר אסלק לך בעתיד".  מסתכל אני ורואה את אשתי!  אשתי עומדת לפני, מצנפת גבר בראשה, פניה זועפים, עיניה כגחלי אש ואלה פיה מלא.  – "המתן לי, סגולתי, המתן נא, מחמד נפשי! – מנהמת היא עלי בשחוק מר – עוד מעט ואטול את המגרפה ואלמדך דעת ביד חזקה וידעת את ה'!"  ועד שהיא הולכת ליטול את המגרפה ואני נושא את רגלי ומזרז את עצמי: ברח, ברח דודי!  – הנני רץ כצבי, רץ ורץ ובא לבית-מלון אחד.  ובמלון חשך וחלקלקות, אין בו נפש אדם.  שכבתי לי באחת הפנות שם, עוצם עיני ומתנמנם.  ועד שאני מתנמנם נראה לי בחלום רבי זקני, רבי שבתי, עליו השלום, משמים ועצב ועיניו מקור דמעה.  זקני מזרזני ואומר: סנדריל בני, למה תישן?  בשם ה', סנדריל, הקיצה!  הקיצה, סנדריל בני, ומהר והמלט!  מהר והמלט, סנדריל, ואל תעמוד בזה רגע אחד, כי בסכנה גדולה אתה.  מבקש אני לקום ואיני יכול, כאלו נטוע אני למקומי במסמרות.  משים אני את ידי על ראשי וממשמש בו, והנה צניפה, מעיו כפה של אשה צנועה בראשי.  איני עוד סנדריל, והריני, במחילת כבודכם, נקבה בלא חתימת זקן, לבוש שמלת אשה, וכרסי...  אוי כרסי, כרסי!  לא אליכם, זרע היהודים, מכאוב כמכאובי כרסי!  – "אין דבר", מנחמני איש פלמוני, העומד על גבי, "מבכירה תקש בלדתה וציריה קשים עליה תמיד".  – אוי דודי, דודי!  שואג אני בקול, תם כחי, עוד מעט ואתעלף לעיניך.  – ענה דודי ואמר: "מתנת יד בעורף היא סגולה בדוקה ומנוסה לכך, וידי תושיע לך לעודד אותך בצרה".  אומר ועושה.  מכה אותי פעם ופעמים באגרופו, מכה ואומר: "הרי לך על מעשיך לשעבר, על מעשיך בהוה ועל מעשיך לעתיד לבוא".  ופתאם נעלם ואיננו.  ואני שוכב לי בעניי, שוכב ומצטער, עד שבחסד השם התגברתי כארי וקמתי.  קמתי וממהר אני ובא אל הדלת – והדלת נעולה.  דופק אני ודופק, והדפיקה לבטלה!  ולאחר כך הדלת נפתחה מאליה.  וכשאני מציג כף רגלי על סף הבית גזלנים נופלים עלי ונוטלים ומוליכים ומביאים אותי למערה אחת.  מביאים אותי למערה ומוציאים מאכלת לשחטני.  וכשחרב חדה מונחת על צוארי אני צועק מרה:  אוי, תנו לי שעה קלה ואומר וידוי! – זה הוא חלומי, בנימין, ויהי רצון שיהא עלינו לטובה.

– רקוק, סנדריל, עוד שלש פעמים והסיח דעתך מחלומך זה – נותן בנימין עצתו לסנדריל – ואם רצונך, קום, סנדריל, הרי זה עלה עמוד-השחר.  קום ואמור תהלים.

סנדריל מתאנח ויורד מעל מטתו.  נוטל את ידיו, לובש את ה"חלאטיל" שלו ומוציא מתרמילו ספר תהלים עם תרגום יהודית,  שדרכו לקרוא בו בכל יום, ומתחיל בפרשה י', שהוא עומד בה, בנעימה עצובה:

 

לָמָּה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה? –

 

וקול נגינתו הולך ונהפך יותר לאבל כשהוא מגיע לפסוקים אלו:

 

יֵשֵׁב בְּמַאֲרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי,

עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ.

יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה, יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי,

יַחֲטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ.

 

כשפסק סנדריל לומר תהלים כבר האיר היום וכל האורחים בבית הקיצו משנתם.  מיחם גדול עומד ומרתיח על השלחן והכל יושבים סביבו ושותים חמין.  גם לבנימין וסנדריל נתנו כוס חמין ושתו, ונחה דעתם.  והבית הזה, שהיה קודם לכם בית-לינה ואחר כך בית שתיה, נשתנה ונעשה לבית-תפלה.  בתי-ידים מופשלים עד המרפק לאחוריהם וזרועות יהודים מתגלות, זרועות משונות זו מזו בצביונן ובמראיהן:  זרועות שעירות וחלקות, צנומות ושמנות, שחורות לבנות ושחומות.  כל אחד פארו עליו – עטוף בטלית ומוכתר בתפלין, ותפלתו מבוהלת וחטופה.  ואלו שני היהודים שלנו מתפללים בכובד-ראש, מתאנחים ומתנודדים, מעקמים פניהם ופוצים פה בחן ובנעימות ובגעגועים כיהודים דכאי-רוח, ישרים ותמימים.  הם עומדים וטוענים עם רבונם, פורשים כפיהם ומתחננים אליו:  אוי, אבינו שבשמים, אוי-אוי, אב הרחמים!  לאחר התפלה כל אחד מהם נוטל כוס יין בידו, מברך "שהכל" וטועם בתחלה מעט כמלוא-לוגמיו ומבחין בו, וחטטין יוצאים לו אותה שעה בראש חוטמו, חטטין אדומים ומבהיקים, ומיד הופכים פניהם כלפי החבורה ואומרים: לחיים, לחיים!  הלואי שהבורא-יתברך-שמו ירחם על כלל ישראל, עם עני ואביון!  ובאותה שעה תולים עיניהם למרום ונאנחים אנחה חרישית, ומגיחים הכוס אל פיהם בגמיעה אחת.  כל זה סימן הוא, שאינם יהודים פשוטים, אלא יהודים חשובים נאים וכשרים. 

אחד מהיהודים הכשרים הללו יצא לשוק ושהה שם כדי שתי שעות.  וכשחזר להאכסניא נסתכל חברו בפניו, שהיו צהובים ומבהיקים, וזחה דעתו עליו – ושניהם שמחים.  מיד ערכו להם שלחן כרצונם, וקודם לנטילת ידיהם בדקו את הקיתון, כדרך יהודים כשרים, והזמינו גם את תיירינו ליטול ידים ולסעוד אתם.  לבם היה טוב עליהם:  אוכלים לתאבון, מקלסים את הפונדקית על המאכלים הטובים, ונהנים ממנה הנאה משונה.  אוכלים ומתעדנים ודברי שיחה ביניהם בשעת הסעודה.  מסיחים על כלל בני-ישראל ואומרים:  כבר בא מועד לרוחתם לישועתם, ומה לעם זה, לעם סגולה זה, שכך עלתה לו להיות מעונה ומדוכא כל ימיו?  מרבים בשבחה של כנסת-ישראל, מקלסים רוב דעתו וחריפותו של מוח יהודי.  כלום יש דבר בעולם, שאין היהודים יודעים אותו?  כל החכמות שבעולם, כגון הטליגרף ומסלת-הברזל וכיוצא בהן, הרי כבר הן מצויות ומרומזות בספרי היהודים.  אלא שכל אלה הם דברים קטנים, וראשית חכמה היא הנקודה...  אותה הנקודה – זו היא תכלית ועיקר הדברים.  ומתוך שיחה זו באו לידי גנותם של האפיקורסים, המלומדים המשונים שבימינו, שפכו הקיתון של בושה וכלימה עליהם ועל האיסכוליות, שלומדים שם ספרים פסולים גלויי-ראש.  אמרו:  עתידה תורה בקרוב שתשתכח מישראל, פרק משניות יהא בשקל וכתב-בקשה בלע"ז בפרוטה.  אוי לדור, לדורנו המשונה הזה!...  כך היו הדברים ביניהם, והדבור היה מתגלגל ונוגע לענין הנסיעה של תיירינו האהובים.  יהי רצון, אמרו להם, יהי רצון ויקוים בכם מה שאנו חפצים וחושבים עליכם...

עלית-נשמה היתה לבנימין באותה שעה מרוב חדוה על ברכות פיהם של בני-אדם אלה, מצורף לזה היה עוד מבוסם מעט, נכנס יין נפתח פיו, רוחו כנחל שוטף והוא רוצץ בדבור מפוצץ.

– רבי בנימין ורבי סנדריל!  הידעתם מה טוב לנו לעשות עתה? – אמרו היהודים לאחר הסעודה, מטעימים כל מלה ומלה – אנו נתנהג לנו כיהודים פשוטים, כמו שנהגו אבותינו בזמניהם:  כבאים מן הדרך נלך לנו יחדו לבית-המרחץ להחליץ עצמותינו, ואתם תגלחו לכם שם את ראשכם ונהפכתם לבריות חדשות, ואחרי כן נצא לנו מזורזים לפעלנו.  כן יקום, רבותינו, כך נאה וכך יאה!  אפשר שאין הדבר הזה כאורח-ארעא בזמן הזה, והמרחץ אצל האפיקורסים אינו נאה כל כך, אבל אנו לא לועזים אנו.  לכו נא, נעשה ונתנהג לנו כאבות-אבותינו בימי-קדם!

היהודי לעולם אינו מסתלק מן המרחץ.  בית-היין לסובאים, אגם-מים לאוזים והמרחץ ליהודים כנגד כולם.  טעם זה, שהיהודי טועם בבית-המרחץ, אין כל אומה ולשון יכולות לטעום.  המרחץ לאדם מישראל הוא דבר שדתו ורוחו ויחוס המשפחה תלויים בו.  אין נשמה ישראלית יורדת משמים להתלבש בגוף אדם ואין כל תחבולה לפתותה ולהביאה לעולם השפל אלא על ידי המרחץ – זה בית הסרסרות הגדול וזה שער משא ומתן בין השמים ובין הארץ.  עד שיהודי נוצר בבטן ועד שהוא יצא מרחם יודעים אותו כבר ומכריזים עליו בבית-ועד זה כל הסרסורים הללו, מן הבלן ואשתו הבלנית עד המשמשת הממונה על האמבטי ועל הטבילה.  אף הנשמה היתרה בשבתות וימים-טובים אין היהודי מרגיש בה יפה-יפה אלא אם כן שמזיע מתחלה בבית-המרחץ, ובאין מרחץ הוא מצטמק ורע לו.  ראו איש יהודי בערב שבת כשעולה מן הרחצה, הנה הוא כתמר יפרח ופניו פנים חדשות, הניצוץ הישראלי בוער בו ומצהיר מריסי עיניו, כל חושיו נאה מרגישים ונאה מקיימים שליחותם.  ריח הדגים הממולאים והלפת המטוגנת עולה כקטורת לאפו, הוא שואף ומריח ומקבל תענוג גדול.  לבו שמח ומתרונן, ינגן בנגינות פרשת השבוע, ינעים "שיר השירים" בקלו תרועה, ובשירת-דודים זו תשתפך נפשו כעולל אל חיק אמו.  בהגיגו תבער אש, שלהבת-יה, מתלהב ועולה לעולם שכלו טוב...  המרחץ ליהודי – ארץ מולדת ומדינה חפשית, קטן וגדול שם הוא וכל אחד יחוה דעתו, ואף הוא יכול, ככל בני-אדם, לעלות שם במעלות למדרגה גבוהה – על האיצטבא העליונה, לעודד את נשמתו העגומה, להשליך מעליו צרור צרותיו ודאגותיו ולהמציא לנפשו מנוחה נכונה, שעה אחת של קורת-רוח בעולמו.

זה הוא המרחץ וזו כחו ליהודי!

לפיכך היתה העצה על הליכה לבית-המרחץ מתקבלת לתיירינו ברצון.  לא היו שוהים הרבה והלכו אחרי שני היהודים חבריהם הנכבדים.  תיירינו היו מדמים להם את המרחץ בצורתו ובכל פרטיו כמו שהוא בערי ישראל הקטנות:  מין בנין משונה, מפוחם ומלוכלך מבחוץ, עומד תחת ההר בשפלה באחת האשפות, ואין באים אליו אלא דרך נסרים רעועים שטוחים על גבי טיט.  וכשהגיעו לבית-חומה יפה, בעל שלש קומות, בתוך רחובה של עיר, והיהודים אמרו עליו: זה הוא המרחץ – תלו עיניהם לו והביטו תוהים ומשתוממים.

מתוך פניכם נכּר, שבני כפר אתם – לגלגו עליהם היהודים – באו נא, במחילת כבודכם, לתוך הבית ותראו נפלאות גדולות יותר שם.

כשנכנסו תיירינו לפרוזדור, עמדו ונשתוממו על הרצפה המבהקת ועל הטפיטיות היפות השטוחות עליה, ונדמה להם, שעומדים בפלטין מפואר ומכושף זה, שכתוב בספר "מעשה בבא" ובספר "לילות אלף ואחד".  עוד מעט ובנות-מלכים יפיפיות באות לקבל את פניהם, והם מזומנים לחיים נעימים ולתענוגות בני-אדם.  אבל תחת בנות-מלכים בא אליהם איש-חיל אחד ומזרזם להפשיט בכבודם ובעצמם את כליהם.

– התכבדו מכובדים ופשטו בגדיכם – אמרו להם היהודים – ואנחנו נלך בין כך וכך ונשלם בשביל הרחיצה בבי-בני.  ערבים אנו לכם, שתהיו מזיעים כאן יפה-יפה!

לאחר שנתפשטו בגדיהם נטלו תיירינו איש את צרורו בשביל לשטחם בבית-המרחץ, כדרך העולם.  כתנות הרבה לא היו במלתחתם ושמשו בכתונת אחת כמה וכמה שבועות.  ולפיכך ממילא מובן, שהיו מתחככין מאד, ושטיחת כליהם היתה חובה גדולה משום פקוח-נפש, כאחד מצרכי חייהם.  אבל איש-החיל הזה נטל את כליהם מידם והכניסם מחוסרי-בגדים וערומים לתוך חדר אחד, ושם יושבים בני-אדם סביב לשלחן גדול מלובשים בגדי תפארת.  תיירינו פונים ומביטים כה וכה ומתקשים בדבר, היכן הוא התנור שזולפין עליו מים, שיהא מפיק הבלא, והיכן מזיעים כאן?

– צי טוט זשידיווסקי באני?  (וכי כאן הוא בי-בני ליהודים?) – שואל סנדריל, לאחר שדחפו בנימין לפניו שילך וישאל מיד ולא יהיו עומדים ושוהים הרבה.

אחד מהמסובים אצל השלחן בא ונסתכל בתיירינו הערומים המדולדלים, שאין בגופם כזית בשר אלא עור וגידים ועצמות, ומדבר אליהם מוסקבית כלשונו.

– מה, סנדריל, מה זה דובר? – שאל בנימין.

– איני מבין אפילו מלה אחת! – השיב סנדריל, מנענע בכתפיו – הגם זו לשון בני-אדם היא!  הוא באחת: כתב, כתב!

– השתא ניחא, טיפש – אמר בנימין – ולמה, שוטה, אין אתה מבין?  הלא הבּלן לפנינו והוא דורש מידינו כתב, מפני שמרחץ זה טעון כתב-הכניסה.  אף אתה אמור לו, שהיהודים שלנו הרי זה הקדימו ופרעו בשבילנו...

– יאק-זשע, פאני, טייע זשידקי אווזשע דאלי טוטיטשקא זא...  (הייתכן, אדוני, היהודים ההם הרי זה פרעו כאן בשביל...)  – פתח סנדריל את פיו ופתאם נפסק דבורו, רצה לומר ואינו יכול, כאלו עצם נתחב לו בגרונו.

– זא בילעט, פאני, סטייטש זשידקי, להבדיל, פאני זאפלאטיל!  (בשביל הכתב, אדוני, בתמיה!  הרי היהודים, להבדיל, אדוני, פרעו)  – בא בנימין ופירש את הדבר באר היטב.

אותו האיש שנתקרב להם בתחלה, רמז בידו ונטלו את תיירינו והובילום לחדר אחר.

– עתה מובילים אותנו לבי-מסותא – אמר סנדריל – ומכל ההכנות האלו נראה, שנזיע יפה-יפה.

 

כשהוציאו לאחר כך את בנימין וסנדריל מן הבית היה קשה להכירם, כל כך נשתנו פניהם:  הראש מגולח, אין זקן ואין פאות, העינים קמות ונוגה משונה להן כעין הזכוכית, המצח טפות-טפות זעה עליו, טפות גדולות וקרות, ועל פניהם צלמות.  הם כפופים ומשתוחחים, מזדעזעים ומרעידים, וסביבם אנשי-חיל מזוינים.  השמים התקדרו בעבים, ומתוך חושך ענן וערפל יצא ברק והאיר את החבורה הזו, ואחר הברק רעם, קול חזק מאד.  והנה רוח סערה באה, מעלה עמודי אבק ומרקידם כשעירים והעמודים מתנשאים ומושכים אחריהם מוץ וקש וכל הבא להם בדרך.  כלם יחד יוצאים במחול משונה כמשתגעים ומתגלגלים ועולים למעלה למעלה...  נבוכו עדרי בקר, רצים ושבים משדה מרעיתם וגועים תמרורים, כאלו עדת זאבים רעבים רודפים אחריהם.  חרה אל עליון בארץ החוטאת ואפו וחמתו על כל הנעשה בתוכה.  מעיניו לפידים יהלכו, שאוג ישאג בקול נורא, ובאחרונה הרעים בכח – ונטפי גשם, נטפי דמעות שמים נטפו, ובתוכם טפות זעה ודמעות תיירינו העשוקים מתערבות ויורדות.

אוי, לא ידע בנימין, שלא במדבר בלבד סכנה מצויה להוֹלכי דרכים מפני נחש שרף ועקרב ושפיפון וחיות רעות שם, אלא גם במקומות הישוב אתנו פה!

הימים, שתיירינו יצאו לדרך, היו ימי חושך ורעים, ימים שהיהודי בקש את נפש יהודי אחיהו –

 

יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה,

יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי –

 

לחטוף יהודי בלא תעודה ולתת אותו כופר נפשות ביתו או נפשות אחרים לעבודת-הצבא.  אוי, לא ידעו תיירינו, מקום זה, שהם מצויים בו, מקום תנים ופריצי חיות הוא, ואלה שני היהודים הכשרים שפיפון עלי אורח, נחש שרף ועקרב הם!

 

 

פרק שלשה עשר –

עובדי עבודת הצבא היו תיירינו!

 

חכמים יבינו מדעתם כמה גדולים ענויי-נפש של תיירינו העלובים בצרה זו שהיו בה.  בימים הראשונים בשביה היו מטורפים, לא ידעו ולא הבינו מה דורשים מהם.  הכל היה זר להם:  גם אנשי-הצבא, גם בית-כניסתם, גם לשונם ומנהגיהם וכל הדברים שנצטוו לעשותם.  עלובה גלימא של אנשי-חיל, שהיתה נראית עליהם משונה כדמות קפוטה, וחבל על כובע גבורי-מלחמה שהיה בראשם כצורת כיפה זו בראש אשה צנועה וחסודה!  מי שראה אותם אמר בלבו, אין אלו אלא מעשה לצים:  באו שני יהודים, מתחפשים בלבוש אנשי-חיל ומשׂחיקים עליהם, מחקים אותם ומראים בפרהסיא, שהם ומעשיהם הכל הבל.  אוי לו לקנה-הרובה, כלי-זיין זה, שנפל בידי בני אדם הללו, פנה הודו פנה כבודו ונראה משונה כמגרפה בידי גבר, שמסיק את הכירה ושופת הקדרה, שלא כדרכו.  בשעת למוד תכסיסי מלחמה היו החניכים האלה עושים בידיהם ורגליהם מעשים משונים, מביאים לידי גיחוך.  וזה מובן ממילא, שמכות ומהלומות בשוט או באגרוף היו מקבלים עד בלי די.  אבל כלום יש צרה בעולם, שברוב הימים לא יהיו למודים בה לא בני-אדם בלבד, אלא אפילו שאר מיני בעלי-החיים?  מי לנו בעולם בן-חורין כעוף הזמיר, אף על פי כן כשצדין ומושיבין אותו בתוך כלוב הוא מתלמד מעט מעט בבית-כלאו זה, מתנהם ואוכל מן הזרעונים בכל פה, מפזז ומנעים זמירות, כאלו העולם כלו עם גניו ויעריו ושדותיו לפניו בד' טפחים של כלובו הצר.  סנדריל חביבנו התחיל מתלמד מיום ליום בעמידתו החדשה.  היה נותן דעתו על דרכי למודם של בני-החיל, מסתכל בהם בעינא פקיחא ומשתדל אחר-כך לעשות אף הוא כל מעשיהם על פי דרכו.  אשרי עין ראתה את סנדריל היאך הוא חוזר על למודו ומתחנך בינו לבין עצמו בתכסיסי-מלחמה:  מתמתח בכל קומתו, מגביה ראשו למעלה, מבליט חזהו ומנפח לסתותיו כגבור, מרים פעמי רגליו, יגוד עקב ופוסע והולך מעדנות כמו ברבור, הולך אל ימין וסובב אל שמאל וסופר ומונה צעדיו – אחת ושתים ושלש, עד שלבסוף רגליו מתלבטות והוא נופל.  וכנגד זה, בנימין, לוֹ היה קשה מאד "תרגלת" זו, להתרגל בדברי-עמל הללו.  בנימין היה בטבעו אחד ממיני העופות הידועים בשם עופות-נודדים, שדרכם להתעופף שנה שנה בסוף הקיץ למדינות החמות ולהשתקע שמה כל ימות הגשמים.  העוף ממין זה טבעו תובע אותו למסעיו בתוקף-עוז, ואם סוגרים אותו אותה שעה בתוך הכלוב חייו אינם חיים, אינו אוכל ואינו שותה, מתרפק על הכתלים ומבקש לו פתח להמלט על נפשו.  הנסיעה לשם – למקומות הרחוקים, שנקלטה במוחו של בנימין ובשבילה עזב את אשתו ובניו, היא לא נתנה לו מנוחה כמעט רגע;  היתה מנקרת כיתוש במוחו, מנהמת בתוכו, מכרזת ואומרת: לך-לך, בנימין, לך-לך, לך-לך! – בין כך וכך ימות-הגשמים עברו, ובנימין שרוי בצער, אבל וחפוי-ראש.

ובאחד מימי האביב, כשהיה סנדריל מתחנך בתכסיסי-מלחמה בינו לבין עצמו, בא אליו בנימין ופתח ואמר לו כך:

– בחייך, סנדריל, אין אתה אלא תינוק שוטה!  אתה משחק ועושה מעשה נערות כילד פרא.  ואני שואל אותך, מה בצע לנו בדברי-שטות הללו ומה יהיה בסופנו?  זכור, סנדריל, שבעל אשה אתה, ברוך-השם, ואל תשכח גם זאת – שיהודי אתה, ולמה זה אתה מפנה לבך למיני דברים האלו, עוסק בהם בהתמדה גדולה והוגה בם יומם ולילה?  למאי נפקא מינה אם פינה זו שאתה פונה ברגל – שמאלית היא או ימנית, כמו שהם מדקדקים בה, וכי לא היינו הך? 

– כלום אני יודע? – החזיר לו סנדריל – אומרים: פנה כך, יהא כך, מה איכפת לי?

– ואת נסיעתנו, סנדריל, את נסיעתנו כלום שכחת?  אוי נסיעתנו, נסיעתנו לשם מה תהא עליה?!  והשמיר...  השמיר, רבונו של עולם, הפרד והשפיפון! – נתלהב בנימין וקרא ברגש.

– הלוך, הלוך, הלוך! – הצביא סנדריל את עצמו, מרים פעמי רגליו וסופר ומונה אחת ושתים.

– אי לך, ואי לה"מארש" שלך!  בוש והכלם, סנדריל!  שמע נא, ריקא, וענני: אנו נעשה דרכנו ונסעה?

– מצדי, הריני מוכן ומזומן, ובלבד שלא יהא עכוב מצדם ויתנו לנו רשות.

– אנו למה אנו להם, ומה מועיל להם בנו? – אמר בנימין – אדרבה, סנדריל, אמור בעצמך, בהן-יהודי שלך, באם שיבוא השונא, חס ושלום, כלום תהא ביד שני פולימיסטים כמותנו לעמוד כנגדו?  ואם גם אלף פעמים תאמר לו: ברח דודי, ובאם לאו הריני יורה ועושה חזיזים – פוי, פוי!  כלום ישמע לך?  אדרבה, הוא עוד יתפוש בך, ומאושר תהיה אם תתמלט בעור שניך.  האמין לי, סנדריל, כפי שאני רואה הרי אני ואתה שנינו מיותרים אנו כאן, והם בעצמם מתאוים בלבם להפטר ממנו.  באזני שמעתי פעם אחת את דברי שר-הצבא עלינו, וזו לשונו:  "הנפשות הללו אינן אלא מכה מן השמים, ואלמלי היתה הרשות בידי הייתי גורש אותם זה כבר מעל פני ומשלחם לעזאזל".  – ובאמת, למה אנו להם?  הריני אומר לך, סנדריל, בפירוש, שדבר זה כלו אינו אלא טעות ושידוך רע לשני הצדדים מלכתחילה.  אנו לא מועילים להם והם לא לנו.  אלו היהודים, שמסרו אותנו בידיהם, בודאי ספרו להם בשבחינו, שאנו גבורים משונים ויודעים תכסיסי-מלחמה על בורין.  ואנחנו מה חטאנו אם היהודים התנהגו עמם במרמה, והרי גם אותנו הטעו היהודים.  כל עיקרה של ביאתנו לכאן לא היה אלא בשביל לקבוץ על יד ולילך מזה הלאה לדרכנו.  מענין תכסיסי-מלחמה לא היה מדובר בינינו כלל, והריני מקבל עלי שבועה חמורה מדאורייתא, בטלית ו"קיטיל", שלא היו מזכירים מזה אפילו בדבור קל.  אטו בחוזק-יד עסקינן:  חטוף ועשה מה שלבך חפץ, אתה שלך ואני שלך!  וזה הרי הוא שלא ביושר, אם כן הותרה הרצועה והעולם הפקר...  קיצור הדברים, הם מצדם אינם חייבים על טעותנו, ואף אנו מצדנו איננו חייבים על טעותם.  חייבים בזה אינם אלא אותם היהודים, הרמאים ופושעי-ישראל אלה, שסבבו בכחש את שני הצדדים כאחד.  היהודים הם, הם אשמים, אין האשם תלוי אלא בהם.  – היהודים, סנדריל, היהודים ורק היהודים!

– ומה זה אתה מבקש, בנימין? –שאל סנדריל.

– אני מבקש – השיב בנימין – שנלך ונסע לדרכנו!  המקח מקח טעות למפרע.  ולדעתי, אין מי שיהא מוחה בידינו, הן על פי דין והן על פי יושר אין רשאי מי שיהיה לעכב אותנו.  ואם תמצא לומר, אף-על-פי-כן...  שמא לא יפטרונו ברצון?  כנגד זה הרי יש עצה ותחבולה פשוטה – יציאה בחשאי.  ולמי אנו מחוייבים להודיע?  ולברכת-פטורין קודם יציאתנו גם כן אין אנו צריכים.

– אף אני סובר כן, ברכת-פטורין הוא דבר מיותר – אמר סנדריל – ותהא יציאה זו כיציאתנו מביתנו, יציאה בחשאי בלא ברכה, הרי גם לנשינו ולבנינו לא אמרנו דבר, אפילו "ישקני!"...

ומאותה שעה חזרו הידידים ונתנו דעתם על נסיעתם, והיו מעיינים ונמלכים זה בזה על הבריחה ועל הפליטה.  דמי בנימין התחילו מרתיחין בו והיה מתנודד מסוכסך ושוקק כתרנגולת זו, שאחזה בולמוס של רביצה על ביצים בימי האביב.  וכך צלל עמוק בהרהורי לבו, עד שלא ידע ולא ראה את כל הנעשה סביבו.  שר-צבא עובר עליו – והוא אינו מרגיש ואינו פורע את ראשו מפני הכבוד;  מכת-לחי הוא מקבל ואגרוף על קדקדו יורד – והוא אינו מבחין ואינו זע, כאלו לא לו מתכוונים;  מדברים אליו בתכסיסי עבודת-הצבא – והדברים אינם נכנסים לאזניו.  אין בלבו אלא הנסיעה לשם...  וראשו טס ומטייל בקצה הארץ.

ובכן ויהי בחצי הלילה, כשהיו כל אנשי-הצבא ישנים בבית-כניסתם, התגנב בנימין, מהלך על ראשי אצבעות רגליו, ובא למטתו של סנדריל ולחש לו באזנו:

– סנדריל, מוכן אתה ומזומן?

סנדריל נענה בראשו, מחזיק בכנף בגדו של בנימין, ויצאו שניהם בחשאי לתוך החצר.

רוח חם נושב בחוץ, ענני-בתר שחורים נקודים וברודים נוסעים ברקיע, זה אחר זה, כאלו אלפי בעלי-עגלות הולכים שם ועגלותיהם טעונות סחורה הרבה, וכלם נחפזים לבוא ליום הכסא, להיריד בשמים, במועדו.  אף הירח כסוחר על יד סחורתו הולך עם האורחה הגדולה הזאת לשלחה.  עתים הוא שולח ראשו, משגיח רגע ממכון שבתו לראות מה נעשה שם בחוץ, ואחר הוא נחבא שנית תחת יריעת-ערפל שחורה זפותה ומפוחמה.

תיירינו מהלכים בחשאי על ראשי אצבעות רגליהם ובאים עד גדר החצר.  מטפסים על צבורה של עצים ועולים משם לראש הגדר.  ופתאם נזדעזע סנדירל ולחש לבנימין באזנו:

– אוי, שכחתי, בנימין, שכחתי את תרמילי!  אחזור ואטול את התרמיל?

– חלילה לך, סנדריל! – אמר בנימין – לא יפה חזרה לנו.  מאן דיהיב מזוני יהיב תרמילא.

– זכר זקני רבי סנדריל, עליו השלום, בא לפני הלילה – אמר סנדריל – בחלום הלילה בא ואמר לי:  קום, סנדריל, קום וברח לך מזה אל כל הישר בעיניך!  הלואי, זכותו יגן עלינו עתה בעת צרה.  הוא היה באמת יהודי גמור ככתוב בלי שום חקירות.  אמי זקנתי, עליה השלום, היתה מספרת תמיד...

אבל עד שסנדריל מזמן את פיו לספר מה שאמו זקנתו היתה מספרת תמיד בזקנו, נשמע קולו של איש-חיל מזוין, שעמד שם בקרן-זוית על משמרתו.  הפליטים שלנו נבהלו מקולו ונשתטחו על פני הגדר, כובשים נשימתם, אינם זזים זיז כל שהוא ונראים כשני סמרטוטים גדולים מונחים שם יחדו.  נחה שקטה מסביב והסמרטוטים החיים האלו זזים ממקומם, מטפסים ויורדים בזהירות מעל הגדר – והם מבחוץ.  הם מהלכים על ארבע, זוחלים ועוברים מנגד להשומר ומתמלטים, בעזרת השם, לסימטא אחת בשלום.  שם קמו על רגליהם, עומדים ומביטים איש אל אחיו ועיניהם מבהיקות.

– אמי זקנתי, עליה השלום – התחיל סנדריל מספר – היתה מספרת תמיד על אבי זקני רבי סנדריל, עליו השלום, שהיה חומד ומתאוה בחייו לנסוע לארץ-ישראל.  לפני פטירתו התחזק וישב על המטה ואמר כהאי לישנא:  "אם אני לא זכיתי לנסוע לארץ-ישראל מובטחני, שאחד מיוצאי חלצי יעלה לשם".  ולבי אומר לי עתה, שעלי הוא רמז.  הלואי ויהיו אמרי פי נכנסים לאזני הקדוש-ברוך-הוא!

אבל אמרי פי סנדריל נכנסו לאזני אחרים!  הדבר יצא מפי סנדריל ונשמע קול אחד מדבר מוסקבית ושואל:  מי כאן?  וכשראה שהוא מן הצועקים ואינם נענים, חפז עליהם ושאל בשנית.  ובאותה שעה גרמו העונות והירח שלח את ראשו מבין בתרי העננים החשכים והגיה אורו על פליטים עלובים הללו, העומדים שותקים ומרעידים ופניהם כסיד, ועל פקיד-הצבא הגוער בם ומניף ידו עליהם ומנבל אבותם ואמותם בנבול פיו...

לאחר שעה קלה היו תיירינו נתונים במשמר.

 

אם באנו לכתוב את רוב צערם של תיירינו ויסוריהם הקשים, בזמן שהיו יושבים במשמר, אין אנו מספיקים.  פניהם נפלו מאד והושחרו כשולי קדרה.  סנדריל זו נחמתו האחת, שהיה מתנמנם רוב זמנו ואינו מרגיש בצרותיו, ופעמים רואה גם חלום טוב.  זקנו, רבי סנדריל, התחיל בא אליו לפרקים בחלום הלילה לשחק בו, וכשבא לא בא ריקם.  עתים הוא בא בקשת ל"ג-בעומר ובחרב תשעה-באב או בהלמות-המן, צורם בלחי נכדו באהבה,  גחיך ואומר:  הרי לך, בן שובב, צעצועים!  טול, פרא אדם, כלי-זיין זה ועשה פוי, פיף-פאף, סנדריל!  ועתים הוא בא ב"חזרזר"-עופרת לחנוכה ויושב ומשחק בו עם סנדריל חביבו ובן יקיר לו.  סובב סובב הולך החזרזר עד שהוא נופל, צד זה, שהאות ג' עליו, נהפך למעלה – וסנדריל מנצח ונוטל מזקנו פרוטה שלמה.  גם חלום טוב יפה לאדם, וכי כל העולם כלו לאו חלום הוא?  אבל בנימין, הוא אין לו שעה של מנוחה כלל, אינו ישן, רעיוניו מסוכסכים ודמיו רותחים בו יום ולילה.  הוא משגיח מן החלון ורואה לפניו:  הנה השמש מאיר בזיו כבודו, הדשאים דשנים ורעננים, האילנות מלבלבים, בני-אדם הולכים ורצים כה וכה ועופות פורחים ומצפצפים.  עת הזמיר הגיע וזמן הטיול עתה – והוא חבוש בבית האסורים ואינו יכול לצאת ולרוץ אורח.  ומרוב צער ועגמת-נפש הוא מפרפר בכל אבריו, אוחז בראשו, מתנודד בהול ומבולבל וצועק וטוען במרירות:

– אוי, מה הרעותי להם?  אוי, אוי, למה עושים לי כך?  רבונו של עולם!  על מה ולמה?...

 

פרק ארבעה עשר –

כיצד בודקין את תיירינו

 

בלשכת-הסופרים לחיל הצבא ישבו על כסאותם, כסאות למשפט, פקידים מלובשים בגדי-כהונתם, ובתוכם ראש-הגדוד.  ובפתח אצל המזוזה עמדו שני פולימיסטים, אנשי-חיל, מורידים לארץ ראשם ודמות פניהם משונה, כעכבר מוצל מכד חלב.  הפקידים מביטים לאנשי-החיל האלה, מחרישים ומתבוננים להם מכף רגל ועד ראש, ואחר-כך מתלחשים ושחוק קל עובר על שפתותיהם.

ובשעה שהפקידים היו מסיחים זה עם זה, הפך  אחד מאנשי-החיל פניו לחברו ואמר לו:

– סנדריל, אפילו אם פה תהא קבורתי, הריני מוכן לומר להם דבר-אמת כמו שהיא – מלא חמה אני!

– בשבילי, בנימין, רשאי אתה לומר להם את האמת – החזיר לו חברו, איש-החיל השני – אם אתה רוצה כך, יהא כך, מה איכפת לי?

– נערים!  אתם החוטאים, שנתפסתם על הבריחה בלילה מקסרקיטין? – שאל להם שר-הגדוד בפנים זועפות – יודעים אתם עונשו של חטא זה?

– חטא גדול, רחמנא לצלן!  אטו מילתא זוטרתא חטא זה? – אמר – בנימין בעקימת-שפתים משונה, שיש בה מעין לגלוג ותרעומת כאחד.

שר-הגדוד הפך פניו מאצלו בשחוק קל, מנענע בידו כמתיאש ממנו, ושר-האלף התחיל מדבר במקומו.

– אמנם חטאתם חטאה גדולה, ואתם חייבים עונש קשה על עבירה זו.

– כבוד מעלתו! – הרים בנימין את קולו ואמר – לחטוף בני אדם ולמכרם בשוק בפרהסיא מותר, ואם הם מבקשים להנצל חושבים להם דבר זה לעון!  אם כן הרי העולם הפקר ואיני מבין עוד מה מותר ומה אסור!  הרי יש כאן בני-אדם, נשאל את פיהם.  אדרבה, יאמרו הם מי הוא החייב.  מה היה, למשל, אלמלי לסטים תפשו אתכם בדרך והטילו אתכם לתוך שק.  וכי הייתם חייבים, חלילה, אלו עשיתם כל מה שבידכם להוציא עצמכם מן השק?  הריני אומר לכם בפירוש, שהמעשה לא היה מלכתחלה אלא אונס ורמאות.  החייבים בדבר זה אינם אלא היהודים.  מי יודע מה הפליגו עוד לספר עלינו.  אנו מוסרים מודעה לכם – פתח פיך, סנדריל, ודבר!  למה אתה עומד כגולם?  בטח בה', ואמת תהגה לשונך בלא פחד.  חזק, סנדריל, ונאמר להם פה אחד:  אנו מוסרים לכם מודעה, שלא ידענו מתכסיסי-מלחמה כלום, לא ידענו ואין אנו רוצים לידע.  אנו, ברוך-השם, בעלי-נשים אנו, דעתנו פנויה לדברים אחרים ואין לנו לא פנאי ולא רצון להתעסק בדברים בטלים האלו, שאין להם תפיסה כלל במוחנו.  ואם כן למה זה אנו לכם?  כמדומני, שטובת עצמכם דורשת מכם להפטר ממנו.

ובאמת לא טעה בנימין, זה כמה היו מבקשים להפטר מהם.  כשהיו הפקידים מתבוננים לתיירינו אלה, להילוכם ולמנהגם ולדבורם ולהמארשי"ן שלהם, הבינו מה הנפשות האלה ועם מי יש עסק להם, ולא אחת היו ממלאים עליהם שחוק פיהם.  עכשיו כל עיקרה של ישיבת הפקידים לא היה אלא להזמין את תיירינו לבדיקה ולתהות על קנקנם.  בפקודת שר-הגדוד בא הרופא ונכנס בדברי-שיחה עם תיירינו.  ולאחר שנתעסק בהם נתן אצבעו על מצחו, נענע בראשו, לרמז עליהם:  חסרה כאן חוליא אחת!...

סוף דבר, הפקידים היו נמלכים זה עם זה ויצא פסק-דינם – לשחרר את תיירינו מעבודת-הצבא.

בנימין וסנדריל מזלם שחק להם ויצאו מן הבחינה בנשיאת-חן ושם טוב.

– לכו לכם! – אמרו להם – לכו לכם לביתכם!

בנימין נתפטר מאתם בקידה ובהשתחויה משונה וסנדריל מתמתח, מרים פעמי רגליו כאיש-חיל, יגוד עקב ופוסע והולך אחריו קוממיות.

 

 

להתודע ולהגלות!

אמר מנדלי מוכר ספרים:  עד שאני עסוק בהדפסת ספורי מסעות בנימין השלישי, שמהם הוצאתי לפי שעה, בסייעתא דשמיא, חלק זה שלפניכם, רבותי, העבירו כתבי-העתים השמועה, שבנימין שלנו בעל-המסעות עובר עכשו בפעם שנית בראש חברת-תיירים לאותן מדינות-הים ואיים רחוקים מעבר להרי-חושך, שהיה שם בתחלה.  והמעשה כך הוא:

קול ספר נשמע במחנה ישראל – "ספר דרישת כבוד חכמי התורה" ע"י העסקנים נקיי הדעת פעה"ק ירושלים ת"ו, שנת תרנ"ח לפ"ק.  העסקנים הללו מברים ואומרים:  "הקדוש-ברוך-הוא גלה לפנינו את פתח הנהר סמבטיון (שהיא ראיה על יום השבת כדברי רבותינו) והנהר היקר הזה הנה הוא כמו לפנינו...  מהראוי בלי להתעצל בדבר...  כי אם להזדרז ולהביא תרופה, שלא יעיזו עזי-הפנים לזלזל חלילה את דברי חכמים...  על כן יסדנו חברה בשם "דורשי כבוד חכמי התורה" לעשות הנסיעה הלוך ושוב...  מבקשים אנו מכל החרדים לכבוד השי"ת וכבוד חכמיו, שיעזרו נא וישתתפו אתנו בחברתנו או להיות מהנוסעים או להיות מהעוזרים לנסיעה כל אחד לפי נדבת לבו...  הענין הזה דוֹרש הוצאה מרובה לדורן ולתפלה...  לתשלומין בעד מכתבי-מסע...  ומזון בדרך...  להכין שתהיה לנו תפלת היומי ותפלת הדרך בכל יום בצבור...  בקהילת הנוסעים עשרה ביחד".

שמע בנימין קריאה זו.  נזדרז ולקח את סנדריל האשה, טליתו-ותפיליו ומקלו ותרמילו, ונטפל לאותם "העסקנים נקיי-הדעת" המכובדים.  ועכשיו הוא מוליכם כסוס במדבר הנורא, נחש שרף ושפיפון ועריצי-גוים כפרישטו יואן וכופר אל-תור"ך.  והריני מברכו ממעמקי לב:  יצליח ה' את דרכו ויחזירו לנו בשלום, ואשתדל להודיע בשבטי ישראל גם את ספורי נסיעתו השניה.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה