ספר הקבצנים
מנדלי מוכר-ספרים
|
א
כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו
של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה
אחר זה, מתחלת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך
התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות,
שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפלה-זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה
בבכיה – ואני עושה בה סחורה. אבל
אין זה מעניני. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר
בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני
בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל
שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה
באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים
זה עם זה. יצרי הטוב אומר:
"אסור – אל תסתכל"!...
וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה
– ותמונה נאה לנגד עיני: שדות
כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות
גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת
דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח
וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות
שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם.
– "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך...
ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן
זה, מה נאה ניר זה!... כאילו
מתחייב בנפשו..." אבל היצר-הרע
שבי מעלה לתוך חוטמי ריח-ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני
בנגינות כנפי רננים משמחי לב;
משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: "ראה, אדם אתה,
יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם". אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני
מתפלל. ובטירוף הדעת דברי כעס
וקנטור עולים במחשבתי מאליהם, ואני מהרהר ואומר בלבי: "הוי, חללי
אדם!... הוי, עצמות יבשות!... נפשות פורחות באויר!... נפשות תלויות על בלימה!... חבילות מפורדות! ערבות חבוטות!..." ועד שהלב מחשב והרהורים רעים מבהילים
אותו, הפה חותם: "ברוך
המחזיר נשמות לפגרים מתים". – הא כיצד? כלפי לייא? – נרתעתי פתאם, מתביש מפני הרהורי לבי
הרעים. וכדי להאפיל על קללתי לפני
המקום ברוך-הוא, אאינ מעמיד את פני פני-תם, כלומר: לא להם נתכונתי אלא
לסוסי נתכונתי... מצליף שוטי על
גבו של אותו העלוב ומזרזו ואומר:
הוי, פגר! הוי, הוי נבלתי! ערמה זו בעצמה יפה היא, אלא שדעתי לא נתקררה
בה הפעם. מאד מאד נצטערתי על זה,
שהרהורים מעין אלו היו עולים בלבי ביום צום זה, שאנו צריכים לבכות על צרותיהם
הגדולות של בני ישראל ולנוד להם – שפעת קלגסיו של נבוכדנאצר הרשע הרי נכנסו לעיר
קדשנו וכל מחמדינו היו לחרבה... הריני מעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות
הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים, וקול בכיתי הולך וחזק ביותר באותו
פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו: וְהַשְּׁפִיפוֹן
מִצָּפוֹן כְּשִׁבֹּלֶת
שְׁטָפָנִי וְהַצַּיָּד
שָׁלַח יָד וְהַצָּפִיר
וְהַשָּׂעִיר. יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור
לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה
לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב
אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את
שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – "הידא,
בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!" – אומר אני לסוסי בפה רך,
מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו "נבלה". והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על
רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: "אדוני! ומספוא מה
תהא עליו?" חייך, שפקח אתה –
אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: "ציון, בך כל בהמה
ועוף חכמו!" כלומר, אפילו
בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן...
אבל אין זה מעניני. ומתוך
אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן
הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה
לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי
קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני
חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים
"הושע-נא!" ורצים...
ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע. דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע
תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת
בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות
העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו.
ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת
נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני
בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי... ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין
מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות
והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני
משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו
רואה את פני חברו. אני לו: יהודי,
איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו?
והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו
מאסוריו ועומד וחובט את סוסי.
הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה
כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם
עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו... אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, –
ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים: – אוי, ר' אלתר! – אוי, אוי, ר' מנדלי!! אלתר יקנה"ז הוא יהודי מסורבל בבשר
ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים
בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו
וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של
שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה
הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת, כגון בפרוס חג הפסח, זמן הפשרת השלגים,
ובעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, הוא משמיע כשופר תקיעות גדולות ויחד עם
הברבורים, המזומנים ליום-טוב, נותן זמירות באותה שעה – וכל העיר בטלון הומה. אנשי המקום מגישים לו מנחת טאבק'ה להריח
בה ומברכים אותו ואומרים: אסותא!
אסותא! – אלתר יקנה"ז איש בטלון ומוכר-ספרים הוא, מכירי מימים רבים. לא חכים ביותר ולא איש דברים. והוא בריה בפני עצמו, פניו זועפים תמיד
כאלו הוא כועס על כל העולם כלו, אף עך פי שאינו רע בטיבו. לאחר שאילת-שלום אנו מתחילים, כדרך היהודים,
לתהות איש על קנקנו של חברו. – לאן הולך יהודי? – שואל אני ובודק את אלתר. – לאן יהודי הולך? – עט!... – חוזר אלתר על
דברי כמנהג ישראל, שאינו משיב כהלכה תשובה ברורה ופוטר את עצמו בעקימת שפתים
ובאמירת "עט", כל אותן הערמומיות שבבדיקה וכונותיה התלויות בה –
היהודי הולך אל אשר נשאו הרוח!...
ורבי מנדלי לאן הוא הולך? – לשם!... למקום זה, שאני הולך ובא לשם כדרכי
תמיד באלו הימים ובזמן הזה. – ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי! לכסלון אתה הולך, למקום זה, שאני אף
הולך עכשו – אומר אלתר, מעקם חוטמו כמתיירא מפני הסגת-גבול, שלא אקפח פרנסתו –
אבל למה אתה בא עכשו, רבי מנדלי, בדרך עקלתון, מן הצד, ולא בדרך הכבושה? – השעה הצריכתני לכך. זה כמה שלא עברתי בדרך זו. ורבי אלתר מה ראה שנפנה לצדדים ועקם את
הדרך? מאין יהודי בא? – מאין יהודי בא? יהודי הלואי שלא היה הולך ולא בא!... מאותו היריד הנאה אני בא, מעיר
ירמוליניץ, ימח שמה וזכרה. ועד שאלתר מקלל את ירמוליניץ ואת היריד שם
וקרונות של אכרים באים נגדנו, והם תוהים בעגלותינו למה הן עומדות ומעכבות את
הדרך על העוברים. וכיון שהגיעו
למקומנו וראו אותנו מעוטפים בטלית ובציצית ותפלין עם רצועות בראשינו ועל ידינו –
מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים: – ראו נא אותם, את הבריות-היפות הללו! תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים! ומיד היינו מזדרזים ובאנו להסיע את
עגלותינו. והערלים, אף על פי שלא
מבני ישראל הם, מעיד אני עליהם שקיימו בנו מצוות "עזוב תעזוב" ועמדו
לנו בשעת דחקנו, ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן אמת-המים בשלום. ואלמלא הם, מי יודע כמה היינו מטפלים
בהוצאת העגלות, ואפשר שלא הועלנו כלום, קפוטותינו נתלכלכו בטיט וטליותינו היו
מתמרטטות, שהרי באמת, מה אנו ומה כחנו?
אבל בכח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי, ומדחיפתם היה
נכּר, שהידים ידי עשו. אבל
אנו, להבדיל, אין כחנו אלא בפה – הקול קול יעקב; וכשהיו הם דוחפים היינו
אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמנו היינו
גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים... אבל אין זה מעניני.
כשנתפנה הדרך הלכו להם בני-חם אלה לדרכם, הופכים פרצופיהם אלינו, מלעיבים
ומלעיגים בנו, שאנו מטפלים בסוסינו בבגדי כהונה ועובדים את הבורא במקל
וברצועה... קצתם מקפלים כנף בגדם
בדמוּת אוזן-חזיר ומושיטים אותה לנגד פנינו כדי להכעיסנו. אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו
ואומר: מי נותן דעתו על פראי אדם אלה ומה הם שנתבייש מפניהם?... ואני – עקיצת עקרב היה לי זו לעגם
עלינו. אי שמים! הלעג הזה למה? למה ולמה?... ב לא שהיתי הרבה ועליתי על העגלה שלי והלכתי
לדרכי, אני בראש ואלתר אחרי, כשהוא יושב לו בעגלה תחת חופה של מחצלאות בלות,
והאופנים של מרכבתו מרוסקי הידות, מהודקי חבלים ומשונים בשיעור קומתם, מתנדנדים
על הסדנות ומתרעשים בקול. מרכבה
זו סוסה גבוהה ודקת בשר ותשושת כח מושכת אותה, והעלובה הזו גבה צרוע, כתות
ונשוך, אזניה זקופות ושיור הפאה שבצוארה סבוך בקש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן
הענק לגרגרתה הדקה והצנומה. מתפלת היום לא נשתיירו לי אלא פסוקי-דרחמי
ותחנונים מועטים, ולאחר אמירת אותם הפסוקים ורקיקה בכל פה, כנהוג בסוף התפלה,
שוב התחיל היצר-הרע נכנס עמי בדברים, מסית ואומר: "קח נא מעט יי"ש
וסעד לבך!" – אי... אי! – משתמט אני ממנו ואומר: – אכילה ושתיה בשבעה עשר
בתמוז מאי סלקא דעתך! – אני לו: "אי!" והוא לי: "עט! מה לו ליהודי
בימינו ולנבוכדנאצר בימים ראשונים!... הרבה צרות מתחדשות ובאות לישראל עכשו בכל יום,
ואף על פי כן אין מתענים ומתריעים עליהן.
אל תהא שוטה וסעד לבך! הרי
זקן אתה ותשוש כח. מותר
לך!..." הריני מעביר ידי על
פני כמתכון להבריח זבוב מעליהם, ומביט לתרמילי בעגלה, שבו מצוים תמיד קנקן משקה,
פת ודובשנין ומיני פרפראות , שומים ובצלים ושאר ירקות. העין רואה, הלב חומד והקיבה תובעת:
יוקח נא מעט יי"ש ולחם כזית!
וכדי להתרחק מן העבירה הריני ממהר והופך את פני מתרמילי ומסיח דעתי לראות
הדר אלהינו בעולמו הנאה. הרקיע כלו תכלת בלא עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים. הפרות אלו רובצות בשדה נטויות גרון
ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני
החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע
ראשו לצדדים, פתאם יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט
ברגליו – והבל מפיו יצא. אצל ערבה
זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם,
כדי לעשות צל כל שהוא, ומצליפים בזנבותיהם, להבריח את היתושים והצרעין מעל
גבם. בראש האילן עורב אחד מתנענע
על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאלו הוא מתפלל עטוף טלית-קטן של לבן ותכלת
יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה
רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו ומתנמנם ועיניו פקוחות... שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח. אלא יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה,
הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האוזן,
מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם. גם הצרצור והצלצל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים
רגל ובצלצול מצלצלים... הנה חום היום, הנה שקט דממה – הס! ישנים מעשי אלהינו... ואני מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא
חלוקי וטלית-קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי, והאנפילאות של צמר,
שאינן פוסקות מעל רגלי אפילו בימי החמה, משולשלות לי עד עקבי – ומזיע יפה יפה. ואלמלא החמה מכהה את עיני הייתי נהנה
מזעה זו, מפני שאוהב אני להזיע ולהשתטח שעות הרבה על גבי האצטבא העליונה במרחץ
בעדנא דריתחא. אבי, עליו-השלום,
היה מרגיל אותי לדבר זה מילדותי.
הוא היה יהודי נלהב, מעין ניצוץ משלהבת-יה נצנץ בו. היה חומד ומתאוה להתפרקד שם במעלה
העליונה ולהזיע, ובשביל כך היה נחמד ליהודים וקנה לו שם טוב בקהל עדתו. עין בעין ראו את "הנקודה
הישראלית" במדתו זו, והיו חולקים לו כבוד ואומרים עליו: בדברים העומדים
ברומו של מרחץ – כחו יפה! הוא יודע
את ענין המרחץ על בוריו! ולזעה –
אין מומחה כמותו! באמת אמרו, לא ניתנה זעה אלא לישראל. אין יהודי זוכה לקבל שבתות ומועדים אלא
בזעת אפיו וכל אברי גופו. ומי מכל
אומה ולשון מתעמלין ומזיעין בעולם-הזה כישראל?... אבל אין זה מעניני. ואדם כשהוא מזיע, כמה נפשו שוקקה וכמה היא
רעבה! אף אני צמא ורעב. יצרי הרע מתגבר בי עוד יותר מבראשונה,
והולך ומונה לפני את כל סדרם של מאכלי בית ישראל: בשר מצומק בדייסא, צלי קדרה, פשטידא עם עור של צואר עוף
ממולא בתוכה, חצר-כבד מרוסק בבצלים.
בולמוס אוחזני ואני רוצה לאכול בכל אַות נפשי. והוא בשלו:
לביבות מטוגנות, קורקבן, פרק"יות, לשון בחרדל, צנון בשומן של תרנגולים,
זפק של ברבור מצומק בלפת... ועד שהמאכלים האלה נקראים לפני והנה תרמילי לפני
כאלו נעתק ממקומו ובא מאליו...
"לחיים, טפש! – נאום היצר-הרע בקרב לבי – אל תשתטה הרבה, שוטה
שבעולם!" – ידי הולכת מאליה, פותחת את התרמיל וחוטפת את הכוס, – ואגב אני
מתגנב ומביט על סביבותי. ובאותה
שעה נפגשו עיני בעיני סוסי, שהיה מתחכך בראש הכלונס של העגלה, הופך ראשו לאחוריו
ומציץ עלי בפנים זעומות כאלו הוא מתרעם ואומר: בוא וראה! זו רגלי האחרונה בצקה וכרוכה במטלית,
עין אחת דולפת, צוארי פצוע, תדבק לשוני לחכי אם ידעתי טעם שבולת-שועל! ואף על פי כן אני אוזר חלצי, מזיז עצמי
בכל כחי ומתגבר כארי וזוחל והולך לעשות רצון רבוני ואיני פורק מעלי, חס ושלום,
עול העבודה... הכוס נשמטת מידי
וחוזרת למקומה, ואת התרמיל הטלתי מלפני בבושת פנים, מתאנח ואומר: אכן זה הוא
שמחייב את היהודי ומלמדו מוסר השכל!
"מלפנו מבהמות ארץ" כתיב. נעניתי לך, סוסי חביבי! אף אני, להבדיל, משתעבד ואיני פורק מעלי עול העבודה. נעבוד, ר' סוסי, ונסבול. הרוח לא ישאנו!... אדם ובהמה תושיע ה'... אבל אין זה מעניני. יהודי, כיון שכבש את היצר-הרע של אכילה, את
התאוה המגונה הזו, שוב אינו חושש לה ואפשר לו לצאת ידי חובת אכילה במשהו. והרי עכשיו בימינו הרבה יהודים בעולם
ששעור קיבתם אצלם אינו אלא כזית.
ומובטחני שלעתיד לבוא – אם ירצה השם ומכס הבשר ובעלי-הטובות לא יעברו
מתוך היהודים – יהיו היהודים הולכים וממעטים באכילה עד שלבסוף יקום דור חדש מחוסר
קיבה לגמרי. ואז כמלאכי-מרום יהיו
היהודים על האדמה... דבר זה אינו סברא בעלמא אלא מעשה, ובדידי הוה
עובדא: לאחר שדחיתי את תרמילי
מאצלי נתישבה דעתי עלי והרעב עוד לא צערני כל כך. התחלתי מהרהר בעניני מסחר ומנגן לי בניחותא ובקול בכיה אחד
מן הפזמונים העגומים. לכאורה הכל
טוב ויפה – בא השטן וגרה בי ערלית אחת עם כלי מלא דובדבניות, פרי זה שאני חומד
אותו ביותר. אדם אחר במקומי, מהני
בעלי-הזיות, היה מוציא מאורע זה מפשוטו ואומר: השטן הוא בעצמו בא בדמות אשה ונתכוון... אבל למען האמת עמדתי ונסתכלתי בה יפה
יפה וראיתי בחוש שהיא ערלית פשוטה כמשמעה, בשר ולא רוח... ובשעה שהשיאתני על הלקוחין של
הדובדניות עם הכלי ביחד בעשר פרוטות, הושיטה לי את מטעמיה תחת חוטמי ממש, והיה
ריחם הטוב נודף לתוכו ותאות האכילה חזרה ונעורה בי. ומפני צער הרעב פני מוריקות, חלש לבי וחשכו עיני, וכדי שלא
לבוא לידי נסיון אני עומד וקופץ מן העגלה בהול ומבוהל, כמתמלט מפני הדליקה,
וקורא בקול משונה: רבי אלתר!
בקריאה זו נתכונתי להעמיד עלי את אלתר לשומר. ואלתר שלי מתפרקד בעגלה, שוכב על גחונו וראשו
סמוך על שתי זרועותיו, פניו מאדימין וחזהוּ המסובך בשׂער מגולה. החמה מלהטת וצולה אותו כגדי מקולס
בשמנוניתו, מפיקה מתוכו את כל הלחלוחית שבו והוא מזיע. – אוי ואבוי לי שראיתיו
בכך! – מה-מה – מהמה ר' אלתר כבהמה, כמשיב לי על
קול קריאתי, ואינו זז ממקומו – מה אתה? אותה הערלית נתעלמה מן העין. אני מבקש לי אמתלא ושואל את אלתר: – איזו שעה משעות היום עתה, לפי אומד דעתך? – איזו שעה משעות היום? – משיב אלתר וקולו
עמום כתוקע לתוך הבור – כלום יודע אני?
הרבה התענה הנפש עד צאת הכוכבים הראשונים. אוי, החום גדול!... – החום יפה, מחיה נפשות! אַ-אַ-אַ – אמרתי לו הולך ברגלי אצל
עגלתו – מזיע אתה, רבי אלתר?
דומה, שהגיעה עת לרעות סוסינו.
"הנשרים" האלו עיפים ומתנהגים בעצלתים. עוד כשני מילין עד דרך-המלך, העולה
לכסלון. ליד היער הגדול שלפנינו
שם אני רואה מקום טוב לנו. לאחר שעה קלה הגענו למקום יער ושדות ומרעה
טוב. שלחנו את "האריות"
שלנו חפשי לרעות כטוב בעיניהם, ואני ואלתר ישבנו נשענים תחת העץ. ג
ואלתר יקנה"ז יושב תחת העץ כחום היום
ומזיע ונאנח מקוצר רוח ומנשימה קשה.
רואה אני בעניו ונפשי תצא עליו.
וכדי לנערו, להשיב רוחו ולהמתיק לו מרירות אותה השעה, נכנסתי עמו בדברים
ואמרתי לו: – דומה אני, רבי אלתר, שחם לך יפה יפה. – בע! – אמר אלתר בלשון קצרה כמתרעם, מרתיע
ומתכנס לתחת נופו של אילן, שחמתו מרובה מצלתו. – כלום התענית קשה עליך שכך אתה מתאנח? – אומר
אני לאלתר, מנערו ואיני פוסק ומחליט בדעתי להציל מפיו דבר ויהי מה. – בע! – משיב אלתר ועוד הפעם גרירה אל תחת
האילן. "בע" זו בלבד לא היתה מספיקה לי
באותה שעה. כמה קשה וסרבן גדול
אתה! – אומר אני בלבי – חייך, שאתן לך פתחון-פה ועל כרחך תדבר ולא תאלם עוד. מניח אני את החום, השרב והזעה ואיני
פותח אלא בעסק, שאין לך תחבולה לנובב יהודי טובה הימנה. יהודי אפילו כשהוא גוסס, כיון שהוא
שומע דברי עסק מיד דעתו מתישבת עליו ומלאך-המות נרתע לאחוריו ואינו שולט בו
באותה שעה. אוי לו למי שבא לביתו
של סוחר יהודי כשהוא מהרהר בעסק!
באותה שעה כל העולם כלו אינו כדאי לו והוא מבטל אפילו את אחיו וחביבו
בראיה... אבל אין זה מעניני. – כמדומני, רבי אלתר – אמרתי לו – שנעשה היום
עסק. פגישה זו שנפגשנו היום משמים
היא. מין סחורה יש אצלי עכשו
משופרי דשופרי. תחבולה זו עמדה לי. אלתר נהפך לבריה אחרת, זוקף את גופו קצת, מציץ עלי ומאזין
ושומע, ואני מעוררו, מוסיף לו בדבורי סם חיים ואומר: – עכשו, רבי אלתר, אין העסק נעשה בינינו אלא "במזומנים". הרי אתה בא מן היריד שבירמוליניץ, ודאי
יש כסף לך וכיסך מלא. – כיס מלא הוא אומר!... לא כיס אלא לב מלא מכאובות לי – משיב
אלתר מתרעם, – אני אומר לך, רבי מנדלי... בקצור – הכל הבל... כיון שאין מזל לאדם נוח לו שלא נברא. לעסקים הייתי מתאוה, לעסקים
חדשים... אלמלי אחר במקומי –
טע-טע!... ואצלי – הכל הבל!... כשתפול פתא אצלי – פניה הממורחים בחמאה
למטה. אבל מה אתאונן על רוע מזלי,
אין זה אלא כדאמרי אינשי: גרוף את החוטם ומרח את פניך. בקצור – הכל הבל... מדברי אלתר למדתי שאין הדברים כפשוטם ובצרה
גדולה הוא. וכיון שפתח פיו הרי
דיה דחיקה קלה שיהיו תשעה קבין שיחה יוצאים מתוכו. אני מצדי לא נתעצלתי ודחקתיו ואלתר שלי נתעורר והתחיל מספר
לי את צרת נפשו על פי דרכו ואמר: – בקצור, אני בא לירמוליניץ, ליריד שם. וכשאני בא ליריד אני קונה מקום לי
ולעגלתי בשוק ומתיר את חבילות סחורתי.
בקצור – לא כלום! עומד אני בשוק ומצפה לפדיון. באמת לא באתי ליריד אלא בשביל שהייתי אנוס לכך. שעה זו שעת דחק היא לי ואביון גדול
אני, לא עליכם. המדפיס תובע. התביעה בעצמה אינה כלום ולה לא הייתי
חושש, יתבע! אלא דא עקא שהוא אינו
מקיף, שומע אתה? הוא אומר: "איני נותן לך סחורה כלום"... בתי הבכירה כבר בגרה, קימא-לן שבתולה
צריכה להנשא, שומע אתה?... ובכן,
לך אחרי הבחורים ובקש חתן. חתנים
יש, אבל חתן, כלומר חתן כהלכה אינו...
ואם מעט לך צרות ישנות הרי לך חדשות: מעשה באשתי! פתאם נמלכה וילדה זכר. ואימתי? קודם הפסח, מזל-טוב לך! שומע אתה?... בקצור – הכל הבל... – סלח לי רבי אלתר, שאני נכנס לתוך דבריך. למה נשאת בתולה בזקנותך שתלד לך בנים
הרבה? – מה אתה סח, ר' מנדל! – אמר אלתר תוהא
ומשתומם – הרי אנוס הייתי להכניס בעלת-בית לתוך ביתי. יהודי נושא אשה מה הוא מבקש? לא כלום! אין יהודי
מבקש אלא בעלת-בית יפה... – ולמה, ר' אלתר – שואל אני אותו – עכרת את
ביתך וגרשת את אשת נעוריך? והיא
הרי היתה בעלת-בית יפה... – בע! – משיב אלתר בעקימת שפתים ופניו זועפים.
– ועקרה גם-כן לא היתה אשתך הראשונה – מקפח
אני את אלתר בדברים – עכשיו היא שוממה, והילדים העלובים היכן הם? הגד אם ידעת... – בע! – מבעבע אלתר כאלם ומנענע בידו, חופף
פאתו ונאנח מעומק הלב. גדולה "בע" שהיא משמשת אצלנו
היהודים בכמה וכמה לשונות ובאה במקום תשובה על כל הקושיות שבעולם. "בע" עולה יפה בכל ענין
ודברי-שיחה, והיהודי מסתייע בה בצוק העתים ובכל שעה שהוא נתפס במצודה. בן אדם רמאי ופושט את הרגל כשנושיו
באים עליו בתביעותיהם – הרי הוא מסלקם ב"בע". "בע" עומדם ליהודי בשעת
דחקו, כשהוא נאחז ונתבדה.
ב"בע" יוצא אדם ידי תשובה לחברו הפטפטן, שמרבה עליו שיחה והוא
אינו שומע ואינו מבין כלום מה זה סח.
ב"בע" נצדק איש יהודי ירא-שמים בגלוי והולך רכיל ומלשין
בסתר; תלמיד-חכם שעבר עבירה, ואיש
חסיד, שרוממות אל בגרונו ושבע תועבות בלבו. סוף דבר, "בע" זו נדרשת בשבעים פנים ויש במשמעה:
"צעק חי-וקים", "דבּר על העצים ועל האבנים", "הזמן
אותי לבית-דינו של ונתנה-תוקף";
ומשמע גם כן: "מהיכי-תיתי", "קוממיות", וכיוצא באלו
הוראות שונות ומשונות. והיהודי
שפקח הוא, מיד הוא מבין מדעתו כנגד מה נאמרה ה"בע" ועד היכן היא מגעת,
הכל לפי הענין. ואותה ה"בע" האחרונה של אלתר טעמה
היה כטעם מרור, ובמשמעה הכרת רשעו וחטאתו, חרטה וצדוק-הדין על מעשיו. אבן מעמסה היתה לו על לבו חטאתו הגדולה
שחטא לאשתו הראשונה ולילדיה וכל צרה שהגיעה לו היה רואה אותה כעונש ודין שמים. זו אנחתו המרה ונענוע ידו העידו בו שכך
הוא, ואף החפיפה בפאתו היתה אומרת: קבל עליך, עוכר ביתך, יד לפה – ודום!... צער גדול נצטערתי על שעוררתי בלב אלתר את
מכאוביו הישנים. לבי מיסרני
ואומר: כך דרכו של יהודי שהוא מתערב בעניני ביתו של חברו, יורד לתוך נשמתו
ובודקה בשאלותיו, בשעה שהיא כואבת ומדוכדכת ומתאמצת להסתיר מכאובותיה מפני אחרים... ולא עוד אלא כל הטרחה הזו שטרחתי עד
עכשיו, לפתוח פיו של אלתר, היתה לבטלה.
לשונו של אלתר שהתחילה מקשקשת בפיו כמטוטלת, עמדה פתאם על ידי שנגעתי
בגלגלי האורלוגין, כלומר, בתוך נשמתו פנימה. ועכשו עלי לעשות שוב בתחבולותי, שידבר. לא חסתי על טרחתי ועוררתיו עד כמה
שאפשר בדברי עסק והתעורר ופתח פיו, והמטוטלת, זו לשונו, שוב התחילה מקשקשת. ד – בקצור, עומד לי אני אצל עגלתי – חוזר אלתר
ומספר כלשונו – עומד אני כאן ומתבונן להיריד. והיריד – יריד: רעש והמולה, בני אדם נחפזים
ובהולים. נושאים ונותנים, וישראל
עושה עסקים וחי... יהודי בהמונו
של היריד, שומע אתה, הוא דג במים.
שם מקום חיותו, ממש כברכת יעקב אבינו: "וידגו", שיהא ענינם
כדגים, בקרב הארץ... וכי לא כך
כתוב, רבי מנדלי, כמו שאומרים: "יריד בשמים"? נמצא, העולם-הבא מעין יריד הוא. בקצור, בין כתוב בין לא-כתוב – יהודים
ידודון ידודון, ואין להם מנוחה. בתוך התגרים שם רואה אני את טעלעצי, לשעבר ריש-דוכנא ואחר כך
משרת ועכשו רבי בער שמו, בא בחנותו הגדולה ולו הפדיון והעושר
בהיריד. בקצור, לא כלום!... בהלה וערבוביא... שם רואה אני יהודים רצים, אחד אחד, שנים
שנים, מזיעים מאד. הכובע שמוט
לאחורי הראש, היד עסקנית, מתנענעת אילך ואילך, האגודל מזדקף ופתאם – וראש הזקָן
בין השִׁנים! מזל טוב! מצא, יהודי עצה טובה מצא!... שם רצים בנשימה אחת סרסורים, שדכנים,
סמרטוטרים, סמרטוטריות, תגרניות עם סלים, יהודים עם שקים ותרמילים ויהודים דלים
וריקים בלא כלום, אברכים במקלות, בעלי-בתים כרסנים וכלם פניהם להבים... אין להם פנאי, רגע בסלע. – בקצור, לא כלום!... דומה, עוד מעט והם מתעשרים עושר
גדול... מאד גדלה הקנאה בלבי,
כשראיתי הכל מתעסקים, הכל מרויחים ומאספים ממון – ואני, גבר לא יצלח, מה אני עושה? לא כלום! עומד אני כגולם בחבוק ידים אצל עגלתי, שכל סחורתה המצויה בה
אינה, בעונותי הרבים, אלא כמה חבילין של ציציות, של קמיעות ומיני ספרים ותחינות
של שרה בת-טובים... שומע אתה? שרה
בת-טובים! היא כולה שויה
פרוטה... בוא וראה עמה חיים, בוא
ועסוק בה והשא את בתך לאיש!...
בקצור, מקלל אני בלבי אותה ואת העגלה ואת סוסתי העלובה, הלואי שלא היו
באות לעולם, ואומר: הבה אנסה את
מזלי ואלך לעסוק גם אני. אפשר
השם-יתברך ירחם עלי... ולמה
לא? בקצור, כובעי משתמט לי, שולי
קפוטתי מתבדרין ורגלי הולכות מאליהן אל אחת העגלות, ומיד הריני לועס שלא מדעתי
קש דק, שעלה מן העגלה ונכנס מאליו לתוך פי... בקצור, לועס לי אני קש זה ורבות מחשבות במוחי... מתהפך אני בתחבולותי להאי גיסא ולאידך
גיסא, וכרגע האצבע על המצח – מצאתי!
עסק טוב, שדוך בין שני סוחרים, בני אדם חשובים, הבאים בחנויותיהם
להיריד. יודע אתה מי הם? אחד הוא רבי אליקים, איש שארוגרד, ואחד
רבי גציל, איש גרידינג... מניח
אני את שלי: ילכוּ להם למיתה
הסוסה עם העגלה ועם המדפיס כלם כאחד, ומשעבד אני את כחותי ומחשבותי כלם אל העסק
החדש בלבד... האח! העסק זז למזל ממקומו, ויש תקוה שילך
דרכו... בקצור, אני דוחקו ומזרזו
– והוא הולך... ומעכשו אין לפני
כל היום אלא הליכה בריצת רגלים, ממש אני רץ כצבי מרבי גציל לרבי אליקים ומרבי
אליקים לרבי גציל. עתה הריני רץ,
ברוך-השם, ככל בריותינו, טרוד ובהול בתוך כלל ישראל. והריני מאמץ את כל איברי וחושי לעבודת השדוכין: את החוטם להריח, את הפה ואת הלשון
לדבר... יקוב החוטם את ההר והזווג
יקום!... אדם חי אני ולמזונות אני
צריך... הזווג יקום, וכאן, במקום
זה, באותו היריד... וכך הדין
נותן! כלום יש לך מקום טוב והגון
לענין זה יותר מן היריד?...
בקצור, נעשה ראיון בין המחותנים בחפזון, כשהם עומדים על רגל אחת, והם
נושאים חן זה בעיני זה, שניהם חומדים ורוצים בכל לבם – ומה הדבר חסר?... והלא שני המחותנים שניהם משתוקקים,
מוכנים ומזומנים!... הריני מדושן
מרוב שמחה, שכר השדכנות חשוב אצלי כמונח בקופסא... וכבר התחלתי אומד בדעתי כמה מעות אהא פוסק לבתי הכלה... תכריכי-בד לכרים ולכסתות לקחתי על סמך
זה עוד קודם לכן, ולא זו בלבד אלא שכמעט הייתי גומר ולוקח אצל הסמרטוטר בגד
סאמיט ישן לבתי... ואם תאמר:
כתנות? – דאגה זו קטינותא היא ושעתה לבסוף – אלו דברים שבידו של הקדוש-ברוך-הוא,
הטוב בעיניו יעשה! בקצור, לא
כלום!... אבל, שמע מעשה שהיה
והשתומם. אדם שאין לו מזל נוח לו
שלא נברא. כשהיה קרוב הדבר לשבירת
כלי-חרס ונזכרו אגב גררא בחתן וכלה – והנה סופו – מה אתה סבור?... אוי לי אם אומר: סופו – עורבא פרח! אני אומר עורבא – לא! עורבא אינו כלום אלא גמל פרח על
הגג!... שומע אתה? צרה זו שבאה לי אין דוגמתה בעולם. שני המחותנים יש להם... מה יש להם אתה סבור? יש להם בחורים!... – והיאך, רבי אלתר! – תוהא אני ומשחק עליו
שחוק גדול – במחילת כבודך, מה ראית לשטות זו "לדבר נכבדות" שלא לדעת
מתחלה למי מהמחותנים בחור ולמי בתולה? – פשיטא! – מעקם אלתר את פניו בתרעומות – גם
לי, ברוך-השם, דעת כמו אצל שאר הבריות ואיני צריך ללמוד משום אדם. כל השומע לו יכול לטעות ולחשוב, שמא
מעלתו לאו יהודי הוא, חס-ושלום, ואינו יודע כיצד שדוכים נעשים?... כמדומני, רבי מנדלי, שיודע ויודע אתה
דרך היהודים ומנהגם בעניני חתון ונשואין אצלנו... ואם כן למה אתה תמה כך על מאורע זה שאפשר לו ויארע לא לי
בלבד אלא אף לכל אדם? אני ידעתי
וידעתי שאצל רבי אליקים יש בתולה, בתולה נאה ובריאת בשר, הלואי שיזכני השם-יתברך
בחתיכת זהב כשעור גדלה! אראה
בנחמה, אם לא ראיתיה אשתקד בעיני.
בקצור, לא כלום!... אם אין
מזל לאדם – שוא כל חכמתו. מה עשתה
הבתולה? בינתים עמדה ונשאת פתאם
לאיש, כאלו השעה שעת חטיפה ובהלה היתה... ובאמונתי, שהדבר היה נעלם ממני, וכשם שלא ידעתי את זה, כך לא
אדע דלות כל ימי. עכשיו אני שואל
אותך: ותסברא?! כשאני בא בדבר
השדוך ואומר כדרך היהודים וכמנהגו של עולם: רבי אליקים! רוצה אני לשדך אותך ואת ר' גציל – במי
הייתי מדבר? – הוי אומר: בבתולתו של רבי אליקים! כלומר, לבתו הכלה נתכונתי ולהבחור בנו של רבי גציל. לפרש זאת בדיוק, "ברחל בתך הבתולה",
– לא סבירא לי. דאם כן קשיא:
פשיטא! מאי קא משמע לן?! הכל יודעים שאין בחור נושא בחור, אלא
זכר נושא נקבה, כדרך העולם.
כמדומני, שאני מצדי הייתי נוהג כראוי. ביהדותי! שגם
אחרים לא היו נוהגים בזה יפה יותר ממני.
בקצור, אני הייתי מדבר בשפה ברורה עיקר הדבר – בדבר נדוניא ובדבר
מזונות. ובלאו הכי הרי צריך אתה
לידע שעם אנשים סוחרים, ובפרט בשעת היריד, אי אפשר להרבות שיחה טפלה, אלא דברים
מועטים, עיקר הדבר וגוף העסק. אין
פנאי! בקצור, הרי לך תשובה ברורה
מצדי... עכשיו נחזור לרבי
אליקים. רבי אליקים זה מצדו,
כששמע את רצוני לשדך אותו עם רבי גציל ודאי היה סבור: "אותו" –
כלומר, הבחור שלו, וכך הדין נותן; וכי אותו בעצמו משדכין עם רבי
גציל? בתמיה!... ואלא מאי – בתולה? חס ושלום! בתולה אי אפשר שתעלה על דעתו, שהרי הוא יודע בלבו ידיעה
ודאית, שבחור עומד אצלו להנשא ולא בתולה.
נמצא שאני והוא שנינו התנהגנו כשורה. בקצור, לא כלום!...
עכשיו יודע אתה? – בע! – אומר אני, כובש עצמי בקושי שלא לשחוק
ולובש צורה של תם. – אָ-אָ – אמר אלתר בשרבוב שפתים ובזקיפת
אגודלו, לרמז שנחה דעתו באותה "בע" שלי, שיש במשמעה, שאני מסכים לדעתו
והכל נתישב לי עתה. ורואה אני חובה לעצמי להודות על האמת, שדברי
אלתר נראו לי כדברים של טעם.
ובאמת, כפי שהזווגים נעשים אצלנו היהודים למה לא יארע מעין מאורע
זה? העמדתי על אלתר פנים מסבירות
ואמרתי לו עוד הפעם: בע!... – עתה ידעת? – אמר אלתר, רומז עוד הפעם באצבעו
ואומר: "אָ!" – עתה אתה מבין ויודע? בקצור, לא כלום...
המתן לי מעט והסוף עוד יבוא.
עדיין נשאר בלבי ניצוץ של תקוה.
עסק, שהחזקתי בו, לא במהרה אני מושך ידי ממנו. – רבי אלתר, מה אתה סח!! – תמה אני עליו
ומהרהר בלבי: ודאי נטרפה דעתו
מפני החמה בתקופת תמוז. – כלום יש
מקום לתקוה כל-שהיא בשדוך זה, ששני חתנים בו?! – המתן לי – משתיק אותי אלתר – המתן לי, רבי
מנדלי. הא לא קשיא! עוד לא נתיאשתי מן העסק. הקדוש-ברוך-הוא מקדים תרופה למכה. שומע אתה? – יעמוד רבי טעלעצי!... עוד מלכתחלה היה בדעתי טעלעצי, ואצלו
הרי יש בתולות, יש ויש כמה שתרצה, האמן לי. משעה הראשונה עלו לי במחשבה: אליקים, גציל, טעלעצי, שלשתם כאחד ומתוכם הייתי צריך לברר
זוג אחד. קטרג השטן – נכנס
לשדוכין ר' אליקים, ויצא טעלעצי ונשאר הוא לפי שעה מבחוץ. עכשיו שבאה עלי הצרה הזו הרי הוצרכתי
לעשות מה להצלתי. נמלכתי בדעתי
והוצאתי לשוק את טעלעצי זה משובח ומפואר ומוכתר בשם "מורנו רבי
בערישל!" בקצור, אני הולך
ובא אצל שני הצדדים הקודמים, עומד עליהם ומשכך חמה ואומר: הכל חייבים! קצת הם, קצת אני וקצת גם מזלנו
הרע. ודאי אין זה זווג מן
השמים! שומע אתה?... ומעתה מתחיל ובא ההלל הגדול: ר' בערישל אבן-טוב הוא, בעל מדות טובות
הוא, גבאי הוא, גבור הוא, תקיף הוא, ידו בכל קופות של צדקה... ובכן הכל יכתירו לרבי בערישל וישכימו
לפתחו. ודבר הלמד מאליו שחכם
הוא. כלום יש לך בעולם גביר והוא
טפש?... בקצור, לא כלום!... אותו הניצוץ של תקוה התחיל מתלהב בי
יותר ויותר. גם זו לטובה! – מהרהר
אני בלבי; על ידי אותה התקלה
נתגלגלו לי שני בחורים ושתי בתולות הגונות – שני זווגים ביחד! רבי בערישל יתקן לי מה שפגמתי, והכל
אתי שפיר, אם ירצה השם. בקצור,
התחלתי עובד בכל אברי גופי, פונה על ימין ועל שמאל ועוד הפעם הפשלת שולי קפוטתי
וריצת רגלים. וענין זה לכאורה יש
לו רגלים והוא הולך כדרכו – בקצור, לא כלום!... אבל עד שאני מטפל בענין זה והנה
קץ היריד בא... מבוכה
ומנוסה... איש לעירו ולביתו. כלתה רגל מן השוק, וכל טרחתי, טרחה יתירה
זו, לבטלה... – עכשיו מבין אתה? – אמר אלתר בנגון של
תחנונים, פושט אליו שתי ידיו, כאלו קובל ושופך שיח לפני ומבקש עזרה בצרה – מבין
אתה? אם אין לאדם מזל, מזל
כל-שהוא, שוא לו כל חכמתו.
אוי! זה כמה יד ה' שלוחה
בי והוא מעניש אותי על עונותי הרבים.
– "במזומנים" אתה אומר?
כלום פרוטה יתירה מכדי צרכי יש בכיסי? אוי ואבוי לי! – אוי, אוי, בית-המרחץ! ממש כמו במרחץ! – מתלהט אני וקורא
בקול, מזיז עצמי ומרתיע אל תחת האילן. אלתר מעמיד עלי שתי עיניו, מנענע ראשו
בתרעומות ומדבר בלשון נסתר: – גם זה לך יהודי, אוי לנו! אדם שרוי בצער ומררתו מתפקעת מרוב צרה,
מדבר ומדבר, והוא – לא כלום!...
אין לו בעולמו אלא גופו...
חם לי! הוא אומר. החום גדול כמו במרחץ! יתמוגג, חס ושלום!... מבין אני תחבולותיהם של יהודים... בקובלנא זה יהודי מוצא לו פתח חרטה
וחוזר בו כיון שהוא רואה, שאין מעות אצל פלוני חברו ואין לעשות עמו עסק. – אי! – אומר אני לאלתר, מחזיק בזקנו ומושכו
כמנהג יהודי – מה סלקא אדעתך, רבי אלתר!
אני לדבר אחר נתכונתי.
שמעתי סוף המעשה, שהיה בך בשעת היריד, ונזכרתי במעשה נפלא, שהיה לשעבר שם
בבית-המרחץ, וכל זמן שאני זוכר בו אני מוצא בו טעם. ומעשה זה ושלך אחד הוא, ואין ביניהם אלא, שבמרחץ היה
המעשה בקצור ונגמר בכי טוב. ראוים
הדברים לשומעם. – אוי, כמה אתה
מזיע, ר' אלתר! הרתיע נא מעט,
במחילת כבודך, לשם. כך כך
לשם... ואני אשתטח לי כנגד החמה
ואספר לך. אלתר מוחה בבית-ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו
ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית-לבנה, שצורת יפהפיה עליה; נוטל את המסמר, התלוי בצמיד שעל פיה,
וגורף קנה-המקטרת הקצר, העשוי חוליות חוליות: החוליא העליונה עצם שחורה ומעוקמת,
התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה-עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין
דקים. אחר כך נתן אש במקטרתו
והתחיל מעשן, מסתכל כלאחר-יד בצורת היפהפיה ומשתטח מלוא קומתו תחת האילן. ואני רוקק וגונח, מזמן גרוני
לדבור ומתחיל מספר. ה בבית מרחץ זה של בני העיר כסלון קבע לו מקום
דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא שמו, והוא חגר. מי הוא זה פישקא ומאין הוא? – שאלה זו לא עלתה על דעתי ולא
על דעת אחרים מעולם. מה בכך! הרי לך עוד בריה אחת בעולמו של
הקדוש-ברוך-הוא ופישקא שמה, כשאר בריות עלובות כמותו, העולות ונוצצות לפנינו
ככמהין ופטריות, לקומתן ולצביונן ולדעתן בבת אחת, שלא להרגיש מתחלה בהויתן
ובגדולן. נתקבצו להם קבצנינו יחד
ויושבים שם בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי, ומי נותן דעתו עליהם? ישרצו להם כרצונם! ובמקום חשך וצלמות זה הטף הולך וגדל
ועומד על רגליו – ופתאם יציצו מעיר יהודים קטנים: פישקלונים, טודרוסונים,
חיימונים, יוסילונים וחצקלונים, ערומים ויחפים ובגד "ארבע-כנפות" לבד
עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה ופסיעה בכל מקום: ברחובות ליד שערים, במבוא
פתחים ובבתי-מדרשות. – לומר
לפניך, שפישקא בריה נאה הוא – אי אפשר. ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שניו עקומות
וכרכומיות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה"ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת
והוא חגר ברגל אחת. הבחור פישקא
כבר בגר. מצדו היה מוכן כבר לישא
אשה ולזכות את כסלון בפרי-בטן, אבל מזלו הרע גרם ושכחוהו ונעשה כמין סחורה בלה
זו במסחר הספרים שלנו, המונחת
כאבן שאין לה הופכין. ולא עוד אלא
ששכחוהו אפילו בשעת החלץ לצבא חתני-חלירע, כלומר, בשעה שהקהל הכסלוני היה מהדר
אחרי בני-עוני אומללים ומיני בעלי מומים:
מצורעים, אלמים, חגרים, סומים, בוהקנים ןבעלי חטוטרות, שוטים, חרומים,
שרועים ןמרוחי-אשך, וחוטף אותם ומכניסם לחופה בבית-הקברות עם בתולות כביכול,
שהיא סגולה בדוקה ומנוסה לעצירת המגפה.
בתחילה עמד הקהל וזכה בנשואים ליונטל, הקִטֵעַ המפורסם, הזוחל על ירכו
סמוך על ידות של עץ בשתי כפיו.
זווגו אותו עם הקבצנית, המפורסמת כמותו, בעלת שנים רחבות ומחוסרת השפה
התחתונה. המגפה נתבהלה מפני זווג
זה, ולאחר שהיתה הולכת ומזקת בני
אדם רבים בעיר – נשאה לבסוף את רגליה וברחה... ואחר כך עמדו ובררו להם את נחום'צי, השוטה הידוע שבקהלה. שוטה זה פרש את כנפיו, כלומר את
ההינומא, נגד זקני הקהל הכסלוני בבית-הקברות על ראש אותה הבוגרת, שמילדותה זרחה
צרעת בגבחתה ובקרחתה כעטרה, ושהיו מעבירים עליה שמועה בעיר שהיא
אנדרוגינוס. אומרים, מי שלא ראה
חתונה זו, הלולי וחנגי בין הקברים, לא ראה חתונה מימיו. היו חוגגים ושותים, מרקדים לפני הכלה
ואומרים: כלה נאה וחסודה, לא כדי לחבבה על החלירע, כיש אומרים: חס ושלום! אלא כדי לחבבה על בעלה השוטה. אבל אין זה מעניני. כללו של דבר, לא זכרו את פישקא
וישכחוהו ועדיין בחור הוא כשהיה.
אפילו אותה "הדודה" החרומה, שמרקדת כדרכה ברחובה של עיר לקול
כנור משונה ומשמיעה על נדבות כדי לזווג עניים ועניות חשובות כמתים, שלא להבטל,
חס ושלום – דודה רחמניה זו אפילו היא שכחה את פישקא והניחה אותו שיהא שרוי בלא
אשה. ודאי יש בזה משום
צער-בעלי-חיים, אבל מי חייב בזה?
מסתמא מזלו גרם לו ונסתחפה שדהו.
פישקא היה רגיל להלך יחף ובלא קפוטא אלא בכתנתו הטלואה, ובבגד
"ארבע-כנפות" מזוהם ומכנסים רחבים, עשוים קמטים קמטים ותלויים
כשקים. מלאכתו היתה: הלוך וקרוא
ביום הששי בחוצות כסלון: "עמדו, בעלי-בתים, ולכו לבית-המרחץ!" וכך היה מכריז ביום הרביעי לנשים. בימות החמה, כשנתבשלו הירקות ובצלים
נראו בארץ, קול פישקא נשמע בעיר: "בצלים, יהודים! שומים, יהודים!" בבית-המרחץ היה שומר המלבושים, מגיש
ספל של חמין, מקפל כתונת מזוהמה ומכניסה לתוך בית-ידה וקושרה מבפנים כמומחה,
נושא גחלת ונותנה לתוך מקטרתם של הבאים למרחץ. ובשכר כל היגיעות הללו קבל מטבע בת שתים ושלש פרוטות. את פישקא היו רואים כאחד מבעלי
"כלי-קודש", ובשביל כך זכה לכמה דברים, כגון: לחזור על הפתחים בפורים ובחנוכה
בכנופיא של כל משמשי המרחץ, הממונים על המים ועל הסקת התנור ועל ההבל ועל האצטבא
העליונה; לבוא בכנופיא לסעודה של מצוה בליל "קריאת-שמע" וברית-מילה
אצל בעלי-הבתים ולזכות בכוס יי"ש ופרוסה של דובשנית, ולחזור בתרמילו על
פתחי בעלי-בתים ולקבל מהם תרומת מצה בפסח. את פישקא זה הייתי מכיר מימים רבים, נכנס עמו לפרקים בשיחה
ונהנה מדבריו הנאה מרובה. משמע
שלא היה שוטה כל כך כמו שנדמה למראית עין. בכל פעם שאני בא לכסלון, ראשית דבר, אני משכים והולך למרחץ
הקהל שם, כדי להגעיל בהבל את כלי ולהחליץ את עצמותי על האצטבא העליונה. אפשר אתה מלגלג עלי – ואני אומר לך: אין אצלי תענוג גדול יותר מזה. תמיהני אם יש בעולם חמדה טובה לגוף
מזעה. ובפירוש אני חוזר ואומר לך,
שהייתי נהנה מאד מאד אפילו במשהו זעה
זו שאני מזיע כאן, אלמלא השמש מכה על ראשי. – הרתיע, ר' אלתר, במחילת כבודך, הרתיע עצמך
עוד מעט. אָ–אָ! אתה שופע עכשיו
זעה מרובה, אל תשלוט בך עינא בישא...
הטריח נא את עצמך והרתיע נא מעט, עוד מעט! – דיך, ר' מנדיל, דיך! – אומר אלתר מתרעם –
במדומני שאני שוכב כדבעי. אל נא
תענה נפשי ברוב דברים. דבּר בלשון
קצרה. – המתן, ר' אלתר! עוד היום גדול – אומר אני וחוזר לספורי: – ובכן כשהייתי פעם אחת בכסלון וראיתי את
פישקא מרחוק ברחובה של עיר, עמדתי מבולבל ומשתומם. פישקא שלי, אני רואה, הולך צולע על ירכו, הדוּר בקפוטא חדשה,
בנעלים ובפוזמקאות חדשים, כובע גדול בראשו, ועל לבו בגד "ארבע-כנפות"
של בד משוקד בציצים ופרחים גדולים ואדומים ומתנצנץ. דבר זה מהו?
מהרהר אני בלבי. אפשר נמלך
הקהל וסוף סוף בחר בו לחתן-החלירע?
אבל באותה שנה לא באה מגפה על כסלון... לא משום שטהרו את הנהר ופנו את האשפתות מתוך הרחובות, ולא
משום שבעלי-הבתים נמנו וגמרו לשנות מן המנהג ולאסור עליהם הוצאת הזבל והעבוט של
שופכין לרשות-הרבים לפני פתחי בתיהם, אלא פשוט מעשה נסים היה... אמת, היהודים שם באותה שנה היו חשים
במעיהם והרבה מהם מתו, אבל אין זה מחמת מגפה, חס ושלום, אלא מחמת אחת מן המחלות,
שהיתה מהלכת בעיר – והקשואים חייבים!...
הקבצנים התאוו תאוה וקפצו על הירקות החדשים ונענשו... אבל אין זה מעניני. ועד שאני עומד ומשתומם על המראה ואיני
מבין – נתעלם פישקא מן העין. באותה שעה הייתי חש במתנים, לא עליכם. קצת בעונותי וקצת בשביל שעברתי על עונת
הקזה ולא הרכבתי קרני-דאומנא על גבי, כמנהג העולם, חוץ מעשר עלוקות בזמן ארוך של
ששה או שבעה חדשים, ואני בעצמי נתחייבתי בנפשי... ובכן קבלתי עלי:
מחר, אם ירצה השם, אשכים ואלך, בלא נדר, למרחץ, אשהה שם כמה וכמה שעות
ואבחין – לא טעמו של פישקא בלבד, אלא אף טעמם של שאר דברים... ואשמע מה נעשה בעולם. המרחץ – הרי הוא המקום היחידי בשביל
יהודי לתהות זה על קנקנו של זה, להוציא לפני אחרים את כל רוחו ולקבל מה
שהם מוציאים לו... במקום זה
מתגלים לו לאדם דברים מכוסים ונסתרות הרבה. שם עסקים נעשים ונגמרים – והרי הוא כיריד לכל דבר. הרוצה לראות מרחץ זה בכל המונו יבוא לשם
ביום הששי. שני רופאים יושבים
בזוית אחת וכלי-אומנותם בידם, ולפניהם יהודים הרבה. רופא אחד מגלח גלגלות, ואחד מעביר תער על השדראות, על השוקים
ועל המתנים, חובל ושורט בבשר ומרכיב קרני-דאומנא – ודמם של ישראל שותת ונשפך על
הרצפה כמים, מעורב בשערות גזוזות ובעלים של חבילי זרדים חבוטים. נר זה שאצל הרופא, הפתילה שלו מתפרדת
והנר אינו דולק יפה, אלא מתמזמז ומתיז ניצוצות ברתיחה, והשלהבת עכורה
ומשונה. על כלונסאות שבכתלים
ושבתקרה אצל התנור תלויים, כמו בחנות של מלבושים, כל מיני בגדים: כתנות,
פוזמקאות, טליות-קטנים ומכנסים מכל המינים, קפוטות קטנות עם גדולות, וכובעים
חמים ומוקרחים בתוכם. קולי קולות
על גבי האצטבא העליונה: יהודים, קצתם שוכבים בלא כח, נאנחים ונאנקים, וקצתם
מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו נא רחמיכם! אוי הבל, בני ישראל! אפילו הבל, אפילו הבל!... המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד
ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות;
עד שלבסוף עומד לץ אחד ומעלה הבל הרבה כהבל של גיהנם עד כדי חניקה. שני יהודים צנומים מתנגחים זה עם זה על
ספל מים אחד, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן ואחד מגדף את חברו. מלמד כחוש אחד, התועה כאן בלא כלים, בא
ומכריע בין שניהם – ושלשתם כאחד מטבילים מטפחותיהם המזוהמות ומשתטפים מתוך ספל
אחד. חבורה של יהודים בעלי צורה,
מיוחסים, עשירים ובריות חשובות, יושבים בראש ומסיחים בעניני העיר ובצרכי
צבור: בטכסא ובעזי פנים שבדור,
בתרומת הצבא ובבחירת ראשי קהל ורבנים ובשר-השוטרים החדש. אחד מחשובי הבטלנים נטפל לחבורה זו
ומתחיל מספר בתלמוד-תורה, בגזרות חדשות ובחטאים שבעיר, ובתוך כך גוחן ולוחש
באזנו של כל אחד ואחד דבר סתר...
בא אצלם פקח אחד, המבקש כהונה לעצמו בעסקי עדה, ומזמין בפנים שוחקות
ובחלקלקות לאצטבא העליונה את התקיף שבהם, להטעימו שם בעצם ידו טעם של הבל,
שכמותו לא טעם אותו אדם מימיו.
אותו הבטלן החשוב, שאף הוא רוצה באחת הכהונות לאכול פת-לחם, מערים אף הוא
בתחבולה זו על אחד מן המיוחסים, מרכין לו ראשו בחנופה ומזמינו גם-כן לאותו
מעשה... הכל עולים על האצטבא. החום גדול, הידים עוסקות, המכובדים
נהנים – ולא בכדי חבטו חבטיא... בזכות המיוחסים ההבל מתגבר. קטן וגדול, נער וזקן מזדרזים ונוטלים את כליהם, כלם עולים
ומתפרקדים, מתעדנים ומשמיעים יחד בקול "וי-וי-וי!" בבנעימה ובנחת
רוח... ובאותה שעה אני בודד לי,
משתטח יחידי בקרן-זוית על המעלה העליונה וחובט את עצמי חביטה גדולה ברוב עוז
ובנעימות... – אוי, ר' אלתר, יהמו נא רחמיך והרתיע-נא! בבקשה ממך, רתיעה קטנה כחוט השערה
לשמאל, לצד צפון!... אלתר מעמיד עיניו עלי בתמיה גדולה, כאלו אני
מטורף, מנענע בכתפיו ואומר: – נאַ-נאַ... – מה אתה, ר' אלתר? – אומר אני, לובש צורת תם,
כאלו איני מבין "נאַ-נאַ" זה מה פירושו – מה אתה מדבר? – מה אני מדבר? – דובב אלתר בינו לבין עצמו,
הופך פניו מאתלי ומתרעם – אני, לא כלום!... הוא בעצמו מדבר ומדבר... תשעה קבין שיחה, רחמנא לצלן... ובמה הוא מדבר?
במרחץ! ומאי קא משמע
לן? ברוך-השם, הרבה מרחצאות ראיתי
בחיי... – החזיר אחר כך פניו אלי ואמר: – ומה המרחץ שלו בפניהם?... לא כלום!... למה לא יספר יהודי עיקר הדבר, מה שפתח?... בקצור... – המתן קצת, רבי אלתר – אמרתי לו בניחותא –
הבהילות למה? המתן עוד מעט ואנוח
לי שעה קלה... ו טרחה לבטלה טרח אלתר בדשון פי החוליא העליונה
של קנה-מקטרתו, שהיתה מזוהמת ביותר,
והוא נוטלה מעל ראש הקנה, כועס עליה ומקללה, ונועץ במקומה אבוב של נוצה,
נותן אש במקטרתו ומתחיל לפעפע פי-פי-פיו – ותמרות עשן יוצאות מפיו. ואני נרתעתי מעט אל תחת האילן, מסתכל
בפני אלתר, מתרצה לו ומתחיל לספר: – למחר הייתי זריז ובאתי לבית-המרחץ קודם שבאו
לשם בני העיר. בריל החבטן יושב לו
בפרוזדור על הספסל וכלי-רחץ, הנתונים זה על גבי זה, חומה לו מימינו ומשמאלו,
והוא מפקח בגל של זמורות ובורר מהן הטובות בכוונת הלב ובכובד ראש וקושר חבילות
חבילות. סמוך לו עומד ומתחמם אצל
התנור איציק שומר הכלים, יהודי בעל-זקן, המשמש בכהונה זו כשלשים שנה, וכל עבודתו
אינה אלא עמידה בחבוק ידים, שימת עין על צרורות הבגדים ואמירת "אסותא!"
לכל אחד ביציאתו מבית-המרחץ, וזו היא פרנסתו. עומד לו איציק השומר ופוהק בקול כשהוא מתמתח ופושט את ידיו
למעלה, מחשב חשבונות כמה אשתו תובעת לצרכי שבת, קובל לפני בריל החבטן על דלדול
שכר העבודה בזמן הזה, מלגלג על כל אחד מבעלי-הבתים ומספר בגנותם: זה מעשיו כך, ומעשיו של פלוני כך וכך,
לא אלה בני אדם היום ולא זה המרחץ שבימים ההם! לשעבר, אפילו הקמצן לא היה פוחת מחמש פרוטות בשכר טרחה. ועכשו – כאן הוא רוקק, ומסיים – ועכשו
לא היה העולם מפסיד כלום אלמלי היו כלם כפרת ישראל!... כיון שראו אותי בריל ואיציק, עמדו ואמרו לי
"ברוך-הבא!" בשמחה רבה.
זה כמה שלא ראינו זה את זה ולפיכך חבה יתרה היתה נודעת לי מהם, והייתי
עתה אצלם אורח יקר מאד. ובתוך
דברי שיחה שאלתי אותם על פישקא ואמרתי להם: "פישקא שלנו היכן הוא?" – פישקא – אמר בריל, מנענע בחבילה שבידו –
הע-הע! פישקא אדם גדול הוא
עתה! בעל הוא! שרוי בשלוה ובנחת... –פישקא – אמר איציק, מנענע בראשו – פישקא הרי
עתה "פריץ!"... יהי
רצון שיהא מזלנו טוב כמזלו של פישקא...
מי כפישקא? מי ישוה לו ומי
יערוך לו? מעולם לא היה מיחל לרוב
טובה זו. – וכך הוא המעשה בפישקא – פתח בריל ואמר: פעם אחת, כשהיינו מסיקים התנורים ביום חמישי
בערב, נשתטחנו אני וחברי על האצטבאות במרחץ לנוח מעט מן העבודה הקשה, ועמנו היו
שוכבים סרוחים עוד כמה יהודים בטלנים, המתאכסנים כאן. ועד שאנו שוכבים כך על משכבנו, איש כלי-מקטרתו בפיו ומסיחים
בנחת רוח, הגיע לאזנינו קול אופני עגלה באה עד למרחץ. ואנו מסיחים לנו ואין נותן דעתו עליה. מה לנו ולה? אם באה – באה... לא עברה שעה קלה ונכנסו שלשה בני אדם בעלי כתפים וקומה, וכולם
כאחד אומרים: "ערבא טבא, יהודים!
היכן פישקא? הוציאו לנו את
פישקא!..." – שמעתי ונבהלתי. "היכן פישקא?" ו"תנו לנו את פישקא!" שאלה
וצווי בדבור אחד – לשון זו מה היא?
וכרגע נמלכתי ואמרתי בלבי: "מה הפחד הזה? פישקא הרי אינו גנב, חלילה, ועניני משא-ומתן עם אחרים גם כן
אין לו. ואפילו אם בני אדם אלו
חטפנים הם, מה פישקא מתירא מפניהם?
מומיו של פישקא הם לו, ברוך השם, כתריס בפני עבודת הצבא". – את פישקא אתם מבקשים? – מתחזק אני ואומר –
פישקא אינו כאן בשעה זו. ואתם
אחי, אמרו נא לי, פישקא למה לכם?
רצוני לידע זאת. שעה קלה עמדו היהודים שותקים ואחר כך פתח אחד
מהם ואמר: – אם כך הוא רצונך, לא נכסה ממך הדבר. אין בדבר זה שום בושה חלילה, ממעשיהם של
ישראל הוא. וכך הוא המעשה: – אתה, הלא מכיר אתה ויודע את היתומה הסומית,
יתומה סומית זו, שהיא יושבת זה מכמה ימים אצל בית-הכנסת, סמוך לבית-הקברות הישן,
ופושטת יד לנדבות, כשהיא מדברת שיר – זה השיר, המיוחס לאחד מאותן הבריות
החדשות בימינו. אותה היתומה
הסומית נתאלמנה בשנה זו. לא שהתה
והלכה ונתארסה לכתּף אחד ונתחיבה להלבישו כדרך בעלי-בתים, לפרנסו ולזונו ולסלק
לו סכום כסף במזומנים, והיום היו החתן והכלה צריכים להכנס לחופה. הכל היה מתוקן לסעודה: חלות-לחם, דגים,
צלי קדרה ו"מרק של זהב" הבא בבשר עוף, כנהוג אצל בני ישראל, ומשקה
הרבה. כל זה נקנה בדמים. משהוכן הכל, הכלה מלובשה ומקושטה
ויעלת-חן, כבת ישראל, הלכו אל החתן לקבל פניו ולהוליכו לחופה – והנה אין החתן
בביתו!... המתינו שעה ואינו
בא. המתינו עוד שעה ואיננו, כאלו
נשֹאוֹ הרוח, את התכשיט הזה.
וסופו של דבר – הבחור, ימח שמו, חוזר בו!... מפני מה? מפני
שאמו, מבשלת כמה שנים אצל הגביר שלנו יחיה, בוכיה, צועקת ומתרגזת וקוראת תגר על
השדוך, שלא לפי כבודה הוא. אטו
השמוש של כמה שנים בבית הגביר מלתא זוטרתא היא? מעורבת היא עם בעלי-בתים הרבה בעיר, שיוצאים ונכנסים אצת
הגביק דרך בית-הבשול; מומחה היא
בעשיית "קוגיל" טוב ושמן על פי קבלת חנה'צי ז"ל ואין
כ"חרימזליה" בכל העולם;
דבריה נשמעים באיטלז; שמש
בית-הכנסת חולק לה כבוד ומביא לה, הוא בעצמו את האתרוג לברכה; חזן בית-המדרש קורא לפניה את המגלה
בבית-הבשול בפורים, וריקלא המקריאה לנשים שותה אצלה כוס "סיקוריא"
בראש-השנה לאחר קריאת-התורה, – ועכשו יבוא בנה וישחיר את פניה לעת זקנה ויחלל את
שם כבודה?... לא, היה לא
תהיה! והבחור עמד עתה ואמר: איני
רוצה! ואפילו כתוש אותו במכתש,
הלקהו מכות מרדות והקהה את שניו, והוא באחת: "ממאן אני! איני רוצה בה, בכלה זו!" ואנחנו
יוצאים מאצלו אבלים וחפויי ראש.
אבל לא על החתן שנתחרט אנו מצטערים, אלא על הסעודה. סעודה זו, דגים ובשר, מה תהא
עליה? אנו המתעסקים בדבר היינו
טורחים ורצים כל היום כלו, אף שכר השדכנות עדיין לא קבלנו... חבל על יגיעה מרובה זו שהיתה
לבטלה!... שרוים בצער היינו
מתיעצים ונמלכים זה בזה ועלה על דעתנו – פישקא. יבוא הוא ויחלצנו מצרה – יהא פישקא החתן! למאי נפקא מינה? ומה איכפת לו? ואנו באים עתה לזכות את פישקא בכלה זו
ולהכניסו לחופה במקום הכּתּף. ועד
שהיהודים מדברים ופישקא בא.
החזקנו בו, במציאה זו, שלא להרבות עמו שיחה ואמרנו: "בחור! שא נא כליך ורגליך החלושות, ולך והכנס
לחופה!" – לא הספיק פישקא להתיישב בדעתו – וכבר היה נשוי, והכל שריר
וקים... אותו הלילה היה לנו ולבני-החבורה ליל משתה
ושמחה, והיינו אוכלים ושותים, מרקדים ומשמחים חתן וכלה. ופישקא – הוא יוצא עתה בקפוטא חדשה זו
שהיתה מזומנת מלכתחלה לשם הכתף – ו"פריץ" הוא! בבקר הוא מוציא את אשתו היתומה הסומית,
מוליכה ומושיבה על מקומה אצל בית-הקברות הישן, ובערב הוא מחזירה משם לביתה –
וזוהי כל עבודתו יום יום. מזונותיו מצויים לו לפישקא בשופי. זוגתו אשת חיל היא ופרנסה טובה בידה. זיווג של בעלי-מומים אלו עולה יפה,
דרים בחבה וברעות, זה חגר וזו סומית, זה מתמלא מזו וזו מזה ואין לזה על זו ולזו
על זה כלום. זהו המעשה, רבי אלתר, שבריל החבטן ספר
לי. ועתה צא ולמד מה שנעשה בעולם,
איך מרכיבים אצלנו היהודים חגרים עם סומים; כיצד מכניסים לחופה ומזזוגים זווגים. ובשביל מה? כדי שהמתעסקים יהיו שותים וממלאים כרסם. כך הוא אצל הקבצנים, מדלת העם, וכך הוא
המדה אצל העשירים. אף אצלם זווגים
משונים נעשו, לא לשם סעודה ממש אלא משום פניות וטעמים אחרים הרבה... אבל אין זה מעניני. אל תדאג, רבי אלתר! אם נכשלת עכשו בזווג שני בחורים, כנגד
זה יעלה בידך אם-ירצה-השם, לזווג זווג אחר. אל תתיאש, רבי אלתר!
חזק ואמץ! רואה אני בך
שמומחה אתה ותפסת דרך אומנות זו מיד, בתחלת מעשיך, כתלמיד-חכם גמור. אדרבא! מודה אני לך שיפה התחלת בעסק חדש זה, יפה מאד, כשדכן
מדיני. אלא מאי – הבחור?... הבל הבלים... אבל כשתבוא בתולה לידך – לא תחמיצנה!... סומית, חגרת, אלמת – קומי, בתי, תאמר,
ולכי לך! לכי, למזל, לחופה! המדפיס תובע כסף, הסוסה תובעת
מזונותיה, בתי הבתולה להנשא צריכה, ואשתי ילדה זכר, למזל טוב. ובכן, קומי, בת, והכנסי לחופה!... הרתיע נא מעט, רבי אלתר. הוי, כמה אתה מזיע! הזיע, הזיע לך
לחיים ולשלום ותהא זעתך לך לטובה ולברכה! ז – בקצור, איך שיהיה הדבר, בין כך ובין כך לא
טוב! – אמר אלתר כמדבר לעצמו, נאנח ושומם וטפות-טפות של זעה מבצבצות על פניו,
תולה עיניו בי ומביט אלי הבטה של געגועים ותחנונים, כתינוק מביט לאמו ופורש כפיו
לה בשעה שהוא מתאוה לינוק.
כונתו של אלתר העלוב הרי אף היא היתה – פרנסה. מאד מאד נתאוה לעשות עמי עסק. ובאמת כלום אפשר שיהודים זקנים ובעלי
אשה כמותנו, ישכבו שנים שטוחים בעצם היום בטלים ממשא-ומתן?... אלמלי היו שני יהודים נדחים לאי אחד
מאיי הים השוממים, שאין שם כל בריה זולתם, אין ספק בדבר, שאחד מהם היה פותח לו
שם חנות, ואחד אף הוא היה ממציא לו עסק מה, והיו שניהם מקיפים זה לזה, עושים עסק זה עם זה וזה על פי זה
ומתפרנסים זה מזה. וכך היה גם
אצלנו. אלתר לא שהה הרבה ואמר לי:
"מה מעלתו יש לו עכשו בתוך העגלה?" ובדבריו אלה נשמעה בקשה, מבקש
ומתחנן כבן צעיר: "חלצי שד, אמא!" כלומר: אנא, רבי מנדיל דודי! התר צרורה והוציאה נא את סחורתך! אין ברירה! אסור להתעצל.
אני מוציא חבילתי ואלתר חבילתו ואנו מתחילים עוסקים בכונה גדולה; נושאים ונותנים בחליפין: אני נותן לאלתר חלוף סחורתו אותם
הספרים של מיני הבריות החדשים ופזמונותיהם, מקוצרי-השורות ומרובי-סימני-הקריאה –
"הוֹי, הה-הה, אהה!!!" כל אותם מיני הסחורה, שאני רוצה להפטר
מהם; אבל אלתר אף הוא אינו שוטה
ומושך את ידו מהם. – סחורה בלה! – אומר אלתר בעקימת שפתים – דברי
שטות של בטלנים, בעלי-עבירה עניים... אף הם עושים ספרים, להבדיל!... מי נוטלם ביד ומי מבין בהם אפילו מלה אחת?... הבלים!... לשון!...
אחת נכשלתי בסחורה זו, שאין לה קונה, ולא אוסיף... איני רוצה!... הבה, ר' מנדלי, סחורה יפה!... הריני מוציא ספרי חמ"ס בזה אחר זה, ואלתר
שלי עוקם פניו כממאן בהם, אלא מין ספר אחד נשא חן מלפניו, ואלתר חשק בו בכל
לבו. זה היה באמת נאה מאד: הדפים משונים בגווניהם ובמדתם; הכתב מטושטש קצת, והאותיות, קטנות עם
גדולות, מרובעות ושל רש"י ופטיטין ושאר המינים, באות בערבוביא על דף
אחד. וסדור העמודים אף הוא נאה,
אין כמותו: כל עמוד ועמוד שתי
רצועות של אותיות דקות, כטיפין-טיפין של זבובים, קבועות בו משני צדדיו מזה ומזה,
מבחוץ, ורצועה רחבה באותיות גדולות מבפנים; ולמטה מהן בשולי העמוד – ים של אותיות דקות מן הדקות צפופות
ומובלעות זו בזו; ובין כל רצועה
ורצועה, מאותן שבצדי העמוד ובשוליו, פסין דקים ולבנים נמשכים כמין שבילים
צרים. קצור הדברים: מין סחורה זה נשתבח בכל מעלות טובות
אלו, החביבות על יהודי מקומנו.
ודפים מסורסים ובאים בערבוביא שלא במקומם נמצאו שם אף הם. ערבוב זה הרי הוא כל שבחו של ספר! אדרבה, יזעזע היהודי את מוחו ויטריח
עצמו לקרב רחוקים ולהרכיב מין בשאינו מינו בסברא. ואם יבוא כל דבר על מקומו כדרך העולם – הרי לא יהא בו שום
חידוש. ואין צריך לומר שבושים –
ספר בלא שבושים הרי אי אפשר! ומי
חושש לשבושים? הרי לכך ניתנה דעה
ביהודי, שיהא עמל בחדושים ובתקונים ומשתדל ללמוד סתום מן המפורש... והלשון של אותו הספר כפתור
ופרח! ברוחם של היהודים ובטעמם...
"אץ קוצץ" הרי לשונו אף היא יפה, אבל בעלי "אץ-קוצץ" יש ויש
עכשו בעולם, ואיך שלא יהיו מתאָצקוֹצצים – סוף סוף אפשר למצוא חידתם, אם לא בלה,
על כל פנים מקצתה, ואם כן מה רבותא של לשון זו? אין דבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם
סובלו, כיון שאין מבינים אותו ודאי עמוק עמוק הוא... אבל אין זה מעניני. אלתר שלי נוטל מין סחורה זו בשתי ידיו ומתוך
פניו ניכר, שהוא שמח עליו בלבו כמוצא שלל רב. אחר כך התחלנו מחליפים תחנות ב"ספורי-בבא", ספרי
"מענה-לשון" בספורי "אלף לילות ואחד", כתבי
"שיר-המעלות" בקמיעות;
מחליפים מאה סליחות של דפוס זיטאמיר בטליות-קטנים של בערשיד, קינות מדפוס
ווילנה בשופרות, מנורות של חנוכה בשיני-שועל; מנורות נחשת של שבת באבוקות להבדלה ובירמילקאות של צמר
לתינוקות. שני הצדדים רוחם נוחה
ממשא-ומתן זה, לא משום הנאת ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא
מגוף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק...
דיינו, שהיינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים ולא ישבנו בטל. עצבונו של אלתר כעשן כלה ונראה שכל
פגעיו ומאורעותיו בשעת היריד בירמוליניץ נשכחו עתה מלבו. הוא שוכב ופורט ומונה ראשי אצבעותיו
בלחישה אחת לאחת למצוא חשבון-מה, מרכין אזנו השמאלית ומקשיב, כאלו סוכן יושב לו
בסתר בתוך מוחו ועושה שם חשבונותיו.
ודומה שחשבון זה היה מנבא לו לאלתר ריוח טוב לעתיד, אם-ירצה-השם, מפני
ששפתיו נפתחות ומתוך שפמו מבהיק שחוק נעים. בין כך ובין כך הגיע זמן מנחה. רוח נעים נושב ועבים קלים, אורחים
טובים אלו, שהיו מצפים להם זה כמה, עולים ומטיילים על פני הרקיע. האילנות נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת,
מנענעים זה לזה בראשיהם, מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם, לאחר שהיו עומדים
ושותקים ימים הרבה. רוח בא ומעורר
תבואת השדה מתרדמתה – והשבלים כלן מקיצות כתינוקות בקול המולה, מגפפות ומנשקות
זו לזו באהבה. בריותיו של
הקדוש-ברוך-הוא מתעוררות בכל מקום שהן:
בשדה וביער ובאויר העולם.
צפרי-רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים, גבוהים ושפלים, עומדות
ומקשטות נוצתן בקנוח פה, בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר שירה. צפורות-כרמים מקושטות משי רקמתים וכל
מיני צבעונין, רוקדות ומפזזות, כשהן טסות באויר, רקוד וטפוף וחן-חן להן. שתי חסידות נראות מרחוק בכתנותיהן
הלבנות, רגליהם האדומות טבולות בבצעי המים ועיניהן נשואות למרום, כנשים צנועות
אלו בשעת טבילה. בן-עוף אחד שובב
ופרוע פורח מאילן אחד לחברו כמתלהלה וקורא: "קוקו-קוקו!" כלומר:
אַיכּה?! ועוף אחר מתוך דגן
וחטה משיבו ואומר: "פוק-בער-ריק!" בחורשה הסמוכה הזמיר נושא קולו ומרעים
בגרונו נפלאות, וכל יודע נגן בזיז שדה נטפלים כמשוררים לחזן מפורסם זה ומסלסלים
בקול. אפילו הצפרדעים באגמים
מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו
זבובים ודבורים אינם שותקים.
והילק החצוף, מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם. כל אלה חברו למקהלה גדולה של רבבות
אלפי פיפיות, להודות ליוצרם בנעימה.
כל העולם נתמלא זיו, חיים ונעימות, והכל צוהלים. והנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את
הריחות הנעימים מסביב. – רבי אלתר, הוי, מה טוב!... ר' אלתר, הוי, מה יפה!... הכל כאן ממשיך וממשיך את הלב, מדבר
ומדבר לנשמה ומנשא את הרוח...
עולמו של הקדוש-ברוך-הוא נאה!
עולמו של הקדוש-ברוך-הוא חי!
הלב מתגעגע ונכסף להתנפל לשם...
לשם, בכל רמ"ח אברים... – ר' מנדלי, בע!... ר' מנדלי, עט!... – אמר אלתר בעקימת פניו – מוטב שתנפלל מנחה! מתוך כל הדברים של מה-בכך, שאתה שוגה
בם – הזהר שלא תשכח לומר "עננו"... הריני מעלה עד ארכובותי את הפוזמקאות
המשולשלים, משים אזור על קפוטתי ומתחיל לומר "קטרת" בשמחה ובקול נעים
ודק. ואלתר שלי, יחיה, אינו שוהה
הרבה, פותח גרונו ועונה אחרי בקול עב, ושנינו יחדו נותנים שבח והודיה לשמו
הגדול, בשעה שכל הירקות והדשאים בשדה וכל החיות והעופות ביערים משבחים ואומרים
שירה. בתחלת "פטות הקטרת", כשהיה אלתר
חושב את כל הסממנים: החלבנה והלבונה, הצפורן והקלופה, הקנמון והבורית וכיוצא
בהם, הוציא חבית קטנה של זפת, התלויה מתחת העגלה. אלתר לא היה מאריך בתפלתו, ועד שאני עומד באמצע התפלה היה
הוא זופת את האופנים. – אל תהא מאריך, רבי מנדלי, בתפלה! פטרנה בקצור... – דוחקני אלתר ואומר –
בוא אתה והתעסק בעגלתך כאן, ואני אלך ואביא את הסוסים. עת לנסוע. עד הלילה אפשר להלך דרך כמה פרסאות. ומיד הלך לו אלתר, ואני מתחיל מטפל בעגלתי
במתינות ולא בחפזון. הריני בודק
הסדנאות ושאר מכשירי העגלה, זופת את האופנים כהלכה ואיני מקמץ בזפת. ארכה השעה בעבודה זו ואלתר לא בא. ודאי הסוסים הפליגו ביער, מהרהר אני
בלבי, מרעה טוב מצאו שם ומלאו כרסם.
שקיעת החמה ממשמשת ובאה. שוהה
אני ועומד עוד שעה אחת. החמה
שוקעת. קוי אורה האחרונים יורדים
מעט מעט מראשי האילנות, שהיו מפזזים עליהם קודם לכן, יורדים ואומרים: – "ערבא
טבא!" עתה הייתי חושש ודואג לאלתר. שמא תשש כחו מרוב זעה ותענית קשה ביום
חום זה; ושמא נתעלף ונפל שם באחד
המקומות; או שמא לסטים נפלו עליו,
הלא יער הוא, הרחק מבני אדם ומדרך המלך!
אי אפשר להתעלם ממנו ועלי להלך ולחקור הדבר. אני מסתכן בנפשי והולך אל היער. הולך אני ומבקש והטרחה לבטלה – אין
אלתר ואין סוסים! כשנכנסתי
לפני-ולפנים בתוך היער הגעתי עד עמק אחד צומח שיחים וקוצים, שהולך ונמשך לאורך
היער וחולקו לשנים. היער עומד
ומתנמנם וצמרתו כעין וילון שחור נטויה על ראשו. שקט ודממה מסביב. אין האוזן שומעת אלא לחישת שני עצים רכים
גבוהי קומה, שפורשים ענפיהם זה לזה ומגפפים ונושקים זה את זה; גם קול עלים בודדים מפרפרים ומזדעזעים
על אחד העצים, כאלו רוח רע מבעתם ואין להם מנוחה – זו לשונו של היער, שמדבר מתוך
שינה וזה חלומו, חזיון יום אתמול ופגעיו. קול זעזוע שם, כקול נדנוד זמורות יבשות – שיחת עצים עלובים
היא, הבאים לו בחלום הלילה וקובלים לפניו על שנכרתו קודם זמנם. קול נפילה שם ממרומים – של קן צפור הוא
עם אפרוחים רכים ותמימים, שהנץ האכזר הרס אותו פתאם. וזהו מה שהעלים מזדעזעים שם – הם מתאבלים ומתנודדים על האם
והבנים ההרוגים, הנראים לו עכשו בחלום!... ענן כבד של עצבות שורה על היער וחודר לתוך
לבי. הדמיון, חובר חבר וקוסם זה,
נעשה סרסור ומכניסני על ידי אחיזת-עינים בעסק של שותפות עם העמק שאני עומד
ומסתכל בו. אני מקבל תמונות
משונות, העולות ובאות אלי סיעות-סיעות מגיא-צלמות זה, ולאחר שנעשה בהן שנוי
בבית-היוצר שבמוחי ונוספו עליהן עוד דברים הרבה, חוזרות ויוצאות למקום שבאו
משם. בסיעה אחת מגיע אלי משם גופו
של מת בדמות אלתר יקנה"ז, ופגריהם של שני סוסינו, והדמיון נוטל אותם
ומוסיף עליהם נופך משלו, על פי דרכו, וחוזר ומשלחם בצירוף לסטין מזוין, עם זאב
ועם דוב ועם חיות רעות כיוצא בהם. ועד שאני עומד ומתכונן לירד לתוך העמק –
נמלכתי ואמרתי בלבי: העגלות הרי הן עומדות שם בשדה בלא בעלים כדבר של הפקר, וכל
הרוצה יבוא ויטול, חס ושלום, אותן וכל מה שבתוכן, מוטב שאלך עתה ואחזור
אליהן. ואפשר אלתר כבר חזר לשם עם
הסוסים והוא דואג לי. דבר זה
נתקבל לדעתי ונתחזקתי. התקוה
הולכת ומתגברת בי, מפזרת עננים של עצבות בנפשי ורָוַח לי מעט. ומיד אני חוזר והולך אל העגלות. ח ובעזרת-השם, באתי שלם בעצמותי וברגלי, ואחת
מהנה לא נשברה בכל נפילה, שהייתי נופל בדרך, נתקל מחמת בהילות בעץ. קימה זו של הנופל ביער אין בה שם בזיון
חס-ושלום, כבזו של הנופל בעיר, שבני אדם עומדים שם ושוחקים עליו. ולפיכך לאחר כל נפילה הייתי קם בשמחה
ומשבח להקדוש-ברוך-הוא על הנפילה שבחסד.
וכיון שחסדו, יתברך שמו, גבר עלי – הרי היה לי פתח תקוה, כשאחזור למקום
העגלות בשדה אמצא את אלתר עומד שם לפני עם הסוסים. אבל לחסד גדול כל כך עדיין לא הייתי כדאי. ואלתר איננו! ואני נרעד ונבהל כמי שנכוה ברותחין, עומד
ודואג לאלתר: מי יודע מה היה לו ואנה הוא בא? ודאי אין הדבר כפשוטו, וכאן מצא רוע מזלו מקום להפרע
ממנו. ומתוך צערי עליו באתי
להצטער צער עצמי. אני מה אעשה ומה
יהא בסופי? בדעתי היתה לבוא מהר
לכסלון ולעשות שם סחורה במיני ספרים הנמצאים אצלי עתה בעגלה ולהחליפם, כפי
האפשר, בקינות הרבה, כדי ספוקם של בני העיירות בכל הגליל, כדרכי תמיד. הימים ימי
"בין-המצרים". הזמן
קצר, ואין לאבד אפילו שעה אחת.
ואם אשהה, חס-ושלום, כאן בדרך, הרי היהודים יהיו שרוים בעריהם בלא קינות –
וישראל בלא קינות הרי הוא דבר שאי אפשר, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות!... אני עומד ומדמה בדעתי תשעה-באב זה
שלהבא כמה משונה הוא: חסל סדור
סעודה המפסקת, קיימו היהודים אכילת לוק"שיות בחלה ושלשלו לתוך כרסם ביצה
מגולגלת ומטובלת באפר כירה; וכבר
הם לובשים צורה זעומה ויושבים על גבי קרקע בפוזמקאות חשופי עקב. פרעושים עוקצים. הבנים השובבים ברקנים בידיהם ומזומנים
לזריקה. כלם אינם מבקשים אלא
לשמוע "איכה", והנה אוי ואבוי – אין קינות!... השנה לא בא מנדלי ולא הביא
קינות!... עשרה יהודים בקינה
אחת... והנה דוחקא והתגוששות,
עירוב פרעושים ושתוף שערות. כל
זקן ופאה מלאות ברקנים, והלוק"שיות והביצים מבצבצות ויוצאות מאפו של אחד
לתוך אף חבירו! על הנשים לא הייתי
מצטער, שהן נוחות לבכיה, והקינות אצלן לאו דוקא. כל תפלה וכל תחנה וכל שהוא בצורת ספר, ואפילו אגדה ודיני
נקור הבשר – הכל שוים לפניהן, ועל הכל הן מורידות דמעות. על מה נצטערתי? על הזכרים! אף על פי כן, אמרתי, אין להתיאש. אדם מה שבידו לעשות יעשה ואל ישב
בטל. אלך ואבקש עוד הפעם. הכוכבים ברקיע מרמזים לי על האכילה. נוטל אני בקבוק יי"ש מתוך תרמילי
ומגיע פיו אל פי ושותה. מרוב
בהילות איני טועם כלום אלא לחם כזית כדי שתתישב דעתי. והריני חוזר ונוטל את הבקבוק ונושקו נשיקה של פרישות במלוא
לוגמי, ואחר כך נפטרתי ממנו והלכתי בחפזון לדרכי. עוד הפעם אני בתוך היער, ועוד הפעם אצל הבקעה,
ומיד – ואני בתוך הבקעה. ולא אני
אלא אנו – עוד אחד עמי שם. נפשי אינה עגומה עוד כבתחלה. אני מסיח ביני לבין עצמי מעין המאורע של-יום ולבי טוב
עלי. – דומה, שמרוב צער ויגיעה
ובהילות, לא כונתי שיעור השתיה ושתיתי יותר מרביעית בגמיעה אחת אליבא
ריקנא. וגמיעה זו היא העירה את
רוחי והיתה מדברת מתוך גרוני בכל הדרך, והדברים היו שמחים מאד. כך הוא דרכי מעולם: מגמיעה יתירה כל שהיא, כגון בפורים או
בשמחת-תורה, פי נעשה כמעין הנובע, ואני מדבר על העצים ועל האבנים, משחק מטוב לב
שחוק צדיק תמים. דבש וחלב תחת
לשוני, ומתק שפתי יפה ללב שומע כרטיה למכה. בשעה זו גופי מתפשט ונעשה קלוש כדבר שאין בו ממש. מנדלי מתפזר לחלקים דקים, והחלקים
סובבים ומרפרפים באויר העולם, שלא להרגיש היכן הנקודה הפנימית והעיקר שבהם. ופתאם אני נעשה דו-פרצופים ושני
מנדלונים מתרוצצים יחד. אחד מושך
ליהופיץ ואחד לבוֹבריק. שתי
הרגלים המשותפות להם מתבלבלות, שלא לדעת דברי מי שומעים. מנדלי אחד שואל ואחד משיב. הדברים היוצאים מפי מתפוצצים כבת-קול
ומתגלגלים וחוזרים לתוך אזני עצמי.
והקול קול משונה מאד, כקול של התוקע לחבית ריקה. עולם הפוך אני רואה לפני ואני כחולם. – ערבא טבא! – אומר מנדלי אחד בקידה – בלילה
כאן הולכים להיכן?... – עט!
בהמה, סוסים הם להם!... – משיב השני וגחיך בנעימה – הם אובדים להיות חמדו
להם הם... אין זה אלא
חוכא-וטלולא! – בור, ר' מנדלי! השמר לעצמותיך אתה!... – אמת!
יש, כמו שאני יהודי, יש בור!
גם זה נפלתי אפילו...
כמדומני, זה עשרים פעמים... – יקום, במחילת כבודו, נא!... לא מדרך-ארץ מוטל להיות כך... – יישר כח, ר' יהודי!... אני בשוטי ממשש מעתה אני... זה אינו אלא חוכא-וטלולא – עצים הולכים!... לכו לשלום!... נלך בכנופיא יחדיו!... אוי, מה אתם סורטים?!... כמעט שלא עיני נקרו הם... טפו, טפו!... – רקוק, ר' מנדלי, בפניהם!... מהם להפטר מיד יש מהם. יצא נא השדה על שביל זה כאן להלך ימחול... – טוב, אני כאן!... ראו, הלבנה – קערת כסף!... יפה כלבנה שבאודיסה... חוטם לה, עינים לה...
צורה נאה!... בואו
ונקדש!... נקדש הלבנה!... שלום עליכם?... – עליכם שלום!... – שלום עליכם?... – עליכם שלום!... שאני כשם רוקד כנגדך אני, ואיני יכול לנגוע בך יכול
אני... – רקוד, דודי, ונרקוד! – אָץ, אָץ, אָץ! – לנגוע כך אויבי... – ופחד אימתה עליהם תפול, כאבן ידמו זרועך
בגדול... – לא בי כך יוכלו לרעה אויבי... אוי, מה עלינו עומדים הם אלה האויבים? מה ועל מה? מה פשעי שנולדתי, שאני חי אני, שאני רוצה לאכול אני, שאני
בוכה אני מכאב לב בצר לי?... ראה
והביטה! הגוף – עור ועצמות, חרס
נשבר, עץ יבש... מכאובות לי,
פגעים לי, אוי ואבוי, תמיד... בן
הייתי אף אני לאמי... מגפפת היתה
אותי, מנשקת לי... אויה לי, יתום
אני, אין אב, אין אם, יתום אני!...
ספוד ובכה, מנדלי! – הס, הס! מה יתאונן יהודי?...
יהודי זקן, בעל אשה ומטופל בבנים היאך עומד ובוכה בלילה כנגד הלבנה ואינו
מתבייש? כבוש דמעתך ודום, דום-דום,
יהודי!... הרוח לא
ישאך!... הזהר, הרי גדר לפניך!... – אמת, גדור דרכי, כמו שאני יהודי! גדר, גדר לפני... גם זה נתקלתי בו אפילו... ומה עושים עכשו?... – אין מתעצלים, עולים, מטפסים עליו וקופצים... – יישר כחך!... הריני מוכן ומזומן...
הריני מטפס – מה אעשה? – אני מטפס, פורח באויר ועולה... והנה זה עומד בשתי רגלי אני בגן... – ברוך-הבא, אורח יקר!... יטריח נא מעלתו ויסור הנה, הנה... – אני הולך, דודי, אני טס והולך... כמה מרובה הברכה כאן!... פול, קטניות כחול הים, קשואים אין
מספר... – יאכל דודי, ואל יהא סרבן... – יישר כח! הקשואים – מעדני מלך, משיבי נפש!... אוי, מכה בצדי!... מכה זו מה טעמה?... ומהיכן היא?... מכה זו באה מידו של ערל בריא ובעל זרוע,
שתפסני מאחורי ורמז לי באגרופו, שלא נאה לבוא בשדה אחרים, ועל נטילת קשואים של
אחרים חייבים מכות. המכות הגדולות
ואכילת קשואים, הפיגו את ייני.
שעה קלה הייתי עומד נדהם כמי שנעור משנתו, והמלה הראשונה שיצאה מפי היתה,
כדרך הבריות: אוי!... ומיד נמלכתי, מוטב שלא אצעק ואעשה עצמי
כלא יודע כלום. ואני מכשכש להערל
ככלב, כביכול, בזנבי ושואל אותו בניחותא, בלשון הדיוטית שלהם: – שמא ראית בכאן, בר נש, יהודי, להבדיל,
וסוסים? דבר נא, בן אדם!... אבל הערל עושה את שלו ואינו שומע, אוחז בידי
ומושכני, דוחפני פעמים מאחורי, דוחף ואומר בנשימה אחת: בוא, בוא! – אני נושא את
רגלי והולך אחריו, שהרי אין מסרבין לערל;
ואנו הולכים ובאים עד בית אחד בשדה וקרון רתום לארבעה סוסים עומד אצלו
בחוץ. בפתח הבית דחפני הערל לפניו, והוא עמד אצל
הדלת מאחורי בגלוּי הראש. אין
ברירה! אף אני פורע ראשי, מחככו
ומעמיד עיני כמטורף. אצל השלחן יושב סופר אחד, כותב ודוחק את
הנוצה, שבכל רגע ורגע היא נפנית לתוך הקסת וטובלת שם ומלחלחת פיה ,לאחר שהתריזה
והקיאה לו, במחילת כבודו, על הנייר.
הסופר, שטפולו מרובה עמה, מתרעם עליה ומגדפה בכל טבילה. שניהם אינם נוחים זה מזה ושניהם
כמתאוננים: היא – אינה נוחה מידו
הגסה ומשבושיו המגונים, והוא אין דעתו נוחה מהקאותיה ומכתמיה. הוא דוחק אותה ודוחק, והיא מתרזת
בפניו... באמצע הבית עומד בן-אדם
אדמוני, בעל כרס ופנים נזעמים, וכפתורי נחושת נוצצים בבגדו, וגובה לו ויראה לו
ולוטש עיניו הקטנות, ובשעה שהשחור שבעין נרתע לצדדין, הלובן שבה נראה מעורב
בגידין של דם; עומד הוא ומסלסל את
שפמו הארוך, מדבר עזות וגוער בשני בני אדם העומדים בכפיפת קומה אצל הפתח. אחד איש בריא ובעל כתפים, בלורית מקפת
ראשו, ערפו השמן מגולח ועגיל כסף באזנו השמאלית; ואחד דק וכחוש וזקנו מחודד, על לבו גושפנקא של נחושת ותומך
מטה בשתי ידיו, מסקר בעיניו הקטנות, כורע ומשתחוה בכל רגע. אדמוני זה גוער בנזיפה על בעל הבלורית,
צועק ואומר: "בשלשלאות אותך!... לסיביריה זקן-הכפר כמותך!" ועל השני הוא צועק: "את עורך אפשוט מעליך, ראש כלב,
נבל ובן בליעל, תפח רוחך ורוח אמך!" אני עומד מרעיד ומרתית בכל אברי וכמעט שלא
פרחה נשמתי. בלבול במוחי וצלצול
פעמונים באזני. איני שומע ואיני
רואה את כל הנעשה מסביב. ואפילו
דברי הקטרוג שהערל היה מלמד עלי לא שמעתי כראוי. וכשעמד האדמוני וגער בי ודבר עמי קשות בלשון יונית – נתעוררתי,
והייתי שומע ומרגיש יפה יפה. ומיד
זרוע נטויה באגרוף רשע לנגדי, ופה דובר נוראות, מגדף ואומר: לסטים אתה! גנב אתה, חמסן ומבריח את המכס! ומאיים עלי וקורא בזעף: שלשלאות, תפיסה, מכות-מרדות, סיביריה!... ופתאם הוא נותן עיניו בפאותי, והוא
קופץ מתוך כעסו ונוטל מספרים מעל גבי השלחן וקוצץ לי אחת מפאותי!... רואה אני את פאתי מוטלת על גבי הקרקע
ועיני זלגו דמעות. אי פאה, פאה,
פאת שֹיבתי, שגדלה עמי מילדותי עד ימי זקנתי, שראתה עמי הרבה שמחה ויגון
בחיי! אמי הרי היתה חופפת אותה
ומסלסלתה כשאני עדיין ילד. לא
שבעה עינה מראות את תלתליה השחורים והיפים, והיתה זהירה מאד שלא לתלוש ולחסר
ממנה, חס-ושלום, אפילו שערה אחת.
פאה זו לוית-חן היתה לראשי בימי טובה, כשהייתי עדיין בריא ושלם
בגופי. וגם בימי הרעה שהשֹיבה
זרקה בה בלא עתה, לא היתה לי לחרפה ושֹיבתה לא ביישה את פני, חס ושלום. שנינו זקנה קפצה עלינו קודם זמננו מפני
עוני ולחץ, צרה ויגון ושנאת חנם, ומפני משטינים ומקטרגים ופגעים רעים וכל מיני
פורעניות שבעולם. אי שמים! פאה זו מי נפגע על ידה? ואם יש עָוֶל בשערות שֹיבתי? – לבי
צועק לה – ובלשוני אין מלה... אני
מביט דומם לארץ כרחל לפני גוזזיה, וטפות טפות של דמעות רותחות נושרות
מעיני. הייתי מרגיש בלחיי החשופה
והעלובה שהיא מתלהטת. פני שנשתנו
מאד ודאי בקשו עלי רחמים באותה שעה, מפני שהאדמוני הזה שנה את טעמו והתחיל מדבר
לי רכות, נותן ידיו על כתפותי.
שערות ראשי הלבנות, דמות פני וכל גופי העידו בי לפניו על יושר לבבי. וכמבקש לפייסני, גער באותו הערל,
שבשביל קשוא אחד פגע באיש שיבה, ונהם עליו והבריחו מפניו. והוא עצמו נטל את כובעו, מתהלך שעה קלה
בבית ומצוה, צו לזה וצו לזה – ויצא. ומיד קול אופנים נשמע, קול ענבול מקשקש בזוג, והקרון הולך
ומתרחק. ולכל בני אדם שבבית היתה
הרוחה. הסופר זורק את נוצתו ומשלחה
לעזאזל. זקן-הכפר ומשמשו זוקפים
את קומתם הכפופה ומרימים ראש וכל אחד מנענע בידו כלפי חוץ, כלומר: ברוך
שפטרנו! זקן-הכפר ממשמש בשערו בכל
חמש אצבעותיו, מנענע בראשו ואומר: אוי, כמה קשה פקיד זה. האי פריסתקא דמלכא! כשספרתי להערלים הללו על הסוסים האובדים לי,
נתנו לי עצה להלך להפונדק, אצל הכפר הסמוך. שם יש עתה בני אדם הרבה, החוזרים לבתיהם מן היריד, אפשר
שמפיהם אציל דבר-מה. אני מגביה את
פאתי העלובה ונותנה לתוך חיקי, כורך לחיי הערומה במטפחת, אומר "ערבא
טבא" ויוצא. ט אותו הפונדק הקיפוהו כרכום – עגלות וקרונות של אכרים עוברים ושבים, קצתם פנוים, אין בתוכם אלא מעט קש וגבבא, וקצתם טעונים כלים וכל מיני מכר, שהבעלים לא הספיקו למכרם בעיר ונשתיירו אצלם, או שלקחום שם בשוק לצורך תשמישם. על גבי עגלה אחת שוכב חזיר מוצנע כלו בתוך שק, שולח משם ראש חוטמו לאויר העולם ונואק, ואנקת אסיר זה הולכת למרחוק ומזעזעה את האזנים. ועגלה זו, שהיא טעונה פכין וקדרות, פרה מנומרת ומחוסרת קרן אחת קשורה לה מאחוריה, והיא מתחבטת ומתאמצת בכל כחה לפרוק החבל מעל צוארה ולרוץ לכפר לראות את שלום רעותיה בדיר של בהמות שם. שני שורים תמימים, מלומדים בעבודה ונושאים עול קונם, שירכם מגודלה וכרסם נאה, עומדים ומעלים גרה בכובד ראש ובעיון גדול, ובאותה שעה עזו של פונדקי, שפחז עליה יצרה, קופצת ועולה על העגלה המלאה והגדושה, מתגנבת ומכניסה ראשה לתוך תרמיל מלא, וכשטועמת מלוא לוגמיה מיד היא מוציאתו משם בעיטוש ובכשכוש זנב, לועסת בחפזון, בנדנוד לסתות וזקן כדי ששים נענועים ברגע, ואגב עיניה משוטטות לכל רוח מפני חשש סכנה. כלב כפרי דל וכחוש, שנתגאל מן הכהונה וניזון לעת-זקנה מקופת האשפה של הצבור, חגר ברגל אחת וסובך של שערות תלוי לו בזנבו, מרתיע ובא, נושא עיניו לעגלה מרחוק ועומד ומסתכל ביראת-הכבוד, ואחר כך הוא מעיז ופוסע ובא, מחפש ומריח ומוצא עצם יבשה, שכבר אין בה טיפה של לחלוחית, וממהר ונרתע עם מציאה זו שבפיו לאחוריו, משתטח על הארץ ומגרם את העצם כשראשו מצודד ומונח על כפיו. סוס חבוש, שנפשו קצה בבטלה ארוכה, לעמוד ולהתנמנם גלוי עינים ותלוי שפה ואזנים, נמלך בדעתו להקביל פניהם של צמד בקרים, שעומדים כנגדו ואוכלים מספוא מתוך שק אחד, ולהצטרף להם לזימון בסעודת הערב. אבל בדרך הילוכו גרם החטא והוסבך סדנא של עגלתו באופן עגלה אחרת וחשבה להתהפך, ונתבהל סוסה של זו וקפץ ועלה מבין העבותות ובעט בחברו הסמוך לו, נתרעם זה הסוס העלוב וצהל ועמד קוממיות, נתרעשה העז וקפצה על כלב הכפרי ולחצה את זנבו, ועמד הכלב וברח פסוח ודלוג על שלש רגלי |