XXX

ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

רשימת הגהות:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

XXX

נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

האבות והבנים

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

 

א

אבות על בנים

– מה לך, אפרים – שאלה שרה את אישה, אשר הלך בזעם אחת הנה ואחת הנה בחדרו – מה לך כי הבהלת להביא אותי אליך?  הטרם תדע, כי כשור מסובל בעול עבודה קשה אנכי כל היום?  בלעדי לא תרים האמה את ידה לשפות הסיר, להציע את המטה ולטאטא את הבית, ובלעדי לא יגע איש לכל עבודת-מלאכה.   הלא חודש אלול עתה, עת המועדים הגיעה וקול השופר נשמע בעירנו.   ואני, אויה לי!  לא החלותי עוד להכין לחג.   סובב-סובב הולך ראשי כגלגל, בזכרי כי יקרבו ימי חתונת בננו ועוד לא הכינותי מאומה.   הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואתה עוד תוסיף על עולי.   זה דרכך תמיד, בבואך מאודיסה אתה זועם בכל יום, וכל דבר בבית לא טוב הוא בעיניך.  

אפרים כרמולי היה איש עשיר ונשוא-פנים בכסלון ומעשהו באודיסה, עיר רוכלת העמים.   שם בית-מסחרו בכספים, בתור שולחני, וגם בתבואת הארץ, ובן משק-ביתו אליעזר פרחי – ממשפחת שרה אשתו.  והלך אפרים מכסלון פעמים בשנה להשגיח אל הליכות בית-מסחרו באודיסה וישב שם בכל פעם הרבה ימים, ולכן היו בו מתכונות שתי הערים האלה.   זו אודיסה, הנודעת מיום הוסדה לעיר הנדחת, אשר אין יראת-אלהים בה והגיהנם בוער כעשרים מיל סביבה; אשר סוחריה קטני-אמנה ואינם שומרים תורה, חנוניה מחללי שבת בפרהסיא וסרסוריה אוכלי טרפות, – היא תקפתו להעביר על מדת חסידות ועל מדת מעילו, לקצרו מעט, ופאות ראשו היו נתונות לו לאחורי אזניו, מפני דרכי שלום.   ובכסלון, עיר ישראל מבקשי אמונה, היה מתנהג בחסידות יתרה, לכפר על מה שחטא באודיסה, ומקנא קנאת ה' צבאות ביותר, כדרך החוטאים ושבים.  

ושרה אשתו – דרך נשים בעלות-הבית היה לה לצעוק על אנשי ביתה, כי נרפים הם נרפים ורק היא לבדה צופיה הליכות הבית ונלאה נשוא כל המשא הזה, אם כי באמת לא עשתה דבר ועוד הפריעה את כל איש ממעשיו בצעקתה.   ככה התאוננה תמיד על גורלה המר, אם כי היא היתה המאושרה בנשים.   אסמיה מלאו כל טוב, ובני בית אפרים רוחצים בפלגות נהרי דבש וחמאה, ונשי כסלון ספרו את כבוד שרה ורוב אשרה, כי בעלה יתן יקר לה, מתיעץ עמה בכל מעשיו, וארשת שפתיה לא ימנע תמיד.  

– הנחמי – אמר אפרים לאשתו בשחוק מכאיב יורד חדרי בטן – הנחמי!  כי הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה.   – בדבּרו שלח אצבע והורה לה על השלחן.  

– אבוי! – צעקה שרה בתמהון-לבב – הלא המה הצמידים והעגילים, הנשלחים אשכר להכלה, בבואה במסורת-הברית עם שמעון בננו! 

– עוד תשובי להשתומם יותר – השיב אפרים במנוחה מדומה  – שמעי נא ואקרא באזניך את כל הכתוב פה באגרת הזאת על אדות בנך יחידך, החתן "שלך", ופחד ורחב לבבך...  

באנחה סוערה מקרב לב עמוק לקח אפרים את האגרת מעל השלחן וישם אל אשתו פניו: 

– "בן רע תוגת אמו" – אמר בלב נשבר – לכן הכוני לקחת גם אַת חלקך בושת וכלמה ושמעי את דברי האגרת:

"לידידי הרבני הנגיד המפורסם מוהר"ר אפרים נ"י. 

הנני מודיע לכם, שברוך-השם אני בקו-הבריאה, אמן כה לחי.     מאד אפלא, דהנה נאמר אפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה וכו' בניהם לא כל-שכן.   ולפלא אם כן בעיני איך הביא על ידי מעלתו תקלה וד"ל".  

– בערה אני ולא אדע אל מה ירזמון המלים האלה – אמרה שרה בתמהון אל אישה, אשר העתיק לה דברי האגרת בלשון יהודית המדוברת.  

– תדעי, תדעי – השיב לה אפרים ויוסף לקרוא:

"...שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי המון עם, כי בנך החתן יצא לתרבות-רעה והתחבר לאנשים רעים וחטאים, שמבלים ימיהם בספרים חיצונים והמתרבים אצלנו היום בעוה"ר.   אי שמים!  שמעתי מספרים, כי בחדרו נמצאו "מליצה-ספרים" החדשים, הנדפסים בווילנא, ודקדוק-ספר של "בן-כלב", ופסוק עם באור "משה אדעסער".   ראוי לקרוע על שמועה כזאת, כי מלבד שאסור לאדם ללמד בנו מקרא, כידוע, הנה הוא עוד מוסיף חטא על פשע ללמוד עם הבאור, ימח שמו.   ולא די לו בזה, הנה עוד הודיעו לי בלחישה, שהשחיר פעם אחת את התרנגולים הלבנים, שהיו מוכנים לכפרות"...  

– רבונו-של-עולם, יסכר פי שונאינו, המאריכים לשונם ומדברים שקר! – פתחה שרה את פיה בקללה ואמרה – פה להם וידברו!...   תרנגולים לבנים – הם אומרים!  לא תרנגולים, אך תרנגול אחד.   מכה אחת וגדולה להם, לשונאינו!  לא השחיר, כמו שהם אומרים, אך הושחר.   הלואי שיושחרו פניהם, אבינו שבשמים חנון ורחום וצדיק!  הושחר בעצמו!  ירד לתוך עריבה מלאה יאגעדי"ש מבושלים לתתם בתוך תופינים וצפיחית בדבש, העשוים לכבוד יום-טוב.   ירד הזולל הזה לנקר, כדרך התרנגולים, ולטעום מן השחור-השחור הזה – והושחר.   וכמו שלא ידעת זאת, ותרנגול זה כפרתך כובס בבורית והתלבן, כן לא נדע כל רעה, והולכי רכיל אלה יהיו כפרתנו וכפרת כל ישראל. 

– די-די לך! – אמר אפשרים לאשתו בלב רגז ופנים נזעמים ויוסף לקרוא:

"...הנשמעה נבלה כזו!...   והנני באתי להודיעך, שאני וכל בני-ביתי בחיים ושלום ואחזיר לך את התנאים, כי איני רוצה בשום אופן לתת את בתי הבתולה ל"עם-הארץ"...   גם שולח אני לך בחזרה את המתנות, ששלח מעלתו להכלה, ומעלתו יחזיר לי ג"כ מצדו את המתנות ששלחתי להחתן, ודי לחכימא ברמיזא.   – תכתב ותחתם לאלתר בין צדיקים גמורים".  

– איך מלאו לבו להתל בנו! – נתנה שרה בקולה כנואשה.   מה הוא מלהג ומלהג?  הלא הכל מוכן לחתונת בננו, הכל כאשר לכל – דבש ונופת-צופים לאפות רקיקים, גם ביצים ועופות הרבה: תרנגולים וברבורים אבוסים.   אוי לי!  מה אפוא אעשה עתה עם כל זאת, עם הדבש הטוב ועם העופות השמנים?  יכנס הרוח באבי-אביו! 

– בלב בנך יחידך! – דבר אפרים רתת וחרק שן – השמעת?  בלב בנך.   לתרנגולים וביצים את דואגת ואין את דואגת לבניך.   רחל בתנו הלא נכבדות מדובר בה עתה עם בן פרץ, והשדוך עם פרץ טוב בעיני מאד.   המחותן איש מכובד הוא, עשיר ובעל-נכסים ויהודי כשר.   והחתן אף הוא נושא חן בעיני, בחור כלבבי.   ואני דואג, אולי משמועה רעה זו על בנך, שמאס בו מחותנו, תגיע רעה גם לרחל.   המחותן יעמוד ויאמר: לא חפצתי בה! 

– לחנם אתה דואג – אמרה שרה – היא אינה רוצה.  

– מי אינה רוצה?  היא, רחל! – צעק אפרים – בת ישראל, איך מלאה לבה לדבר כן?  ואַתּ אמה, אַתּ החרשת לה? 

– לא החרשתי, דברתי ודברתי על לבה, והיא באחת: אינני רוצה ואינני רוצה! 

– זאת פעולת בנך – אמר אפרים – בן סורר ומורה בבית חוטא ומחטיא את הבנים.  הנני הולך אליו! 

 

ב

בנים על אבותם

בעת שנדברו אפרים ושרה, האב והאם, על בניהם, נדברו שמעון ורחל, הבן והבת, על אבותם.

– הנני, רחל, כי קראת לי – אמר שמעון בבאו לחדר אחותו. 

רחל היתה כשוכבת ויושבת על ערש-יצועה והעמיקה עיניה בספר, ומבלי נשוא עיניה לשמעון אמרה לו:

– דבר לי אליך, שמעון! 

– ומה הדבר?  הגידי לי, רחל – שאל שמעון, מביט מן הצד באחת מעיניו לתוך הספר אשר בידה, ושחוק מרחף על שפתיו – את הספר הזה הלא קראת עד תומו עוד שלשום. 

– "הוא" לא בא לבית דינה רעותי זה כמה ימים ולא הביא לי כדרכו ספר חדש – השיבה רחל וקולה רועד ופניה הלבינו.  

– הוא לא בא, בן-דוד לא בא, מאשר אַת נמנעת זה כמה ימים מבוא אצלה, ומה לו בביתה? – אמר שמעון ושחוק קל עבר על שפתיו.  

אל נא שמעון...  – אמרה רחל ופניה מאדימים.  

– הוא יודע כי לא תצאי החוצה זה כמה ימים.  

– מי הגיד לו? 

– אני.   הוא שאל לי לשלומך, ומה לך כי את מסתתרת זה כמה?  אולי חולה את? 

פני רחל נהרו מדברי שמעון, ותנח ידה על כתפו ותבחנהו רגע בעיניה ותאמר לו: 

– ואתה בא אליו כקדם?  הלא אבינו הנה זה שב לביתו, והימים ימי אלול, ימים נוראים, ובכן נורא הוא ונותן פחדו עלינו עוד יותר.  

– לא קטן אני עוד.   רוחי עם גויתי אינן פקודות לו עוד לשלוט עליהן כרצונו.   כבן כאב דעה ובחירה חפשית להם לעשות מעשיהם לפי רוחם, וזאת תורת השלמת האדם.   ואם לא כן, הלא היה דור הבנים כדור האבות, דור הולך ודור בא ורוח בני האדם לעולם היתה עומדת מימי בראשית ועד היום הזה במעמד אחד, כרוח הבהמה.  

– לא מחכמתך ודעתך תדבר, אחי.   דברים אלה וכאלה שמעתי מפי בן-דוד.  

– שנינו שמענו, אבל אני שומע ועושה, ואת שומעת ואינך עושה.  

– מה ירמזו דבריך? 

– רחל!  אדברה נא דברים ברורים, הלא את אחותי ואני אחיך אוהבך כנפשו, מרגיש ויודע מצפוני לבך.   כי את בן-דוד תכבדי ויערב שיחו עליך – זאת כבר ידעתי ואשמח מאד, הלא בכל לבבי אני אוהב אותו גם אני, אבל מדוע לא תשמרי גם לעשות עתה כדברו, עתה ביום שידובר בך!  לשדך אותך מבקשים ומפניך נראה, כי הדבר הזה מורת-רוח לך ומדאיב את נפשך, ואת יראה לעמוד על נפשך בפני הורינו ולאמר להם: אינני רוצה!  מדוע את כלואה בבית עצובה, חולה ושוממה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא תפתחי פיך? 

– אוי, פתחתי את פי, פתחתי ואמרתי: אינני רוצה!  אבל...  

– ובארת ואמרת באר היטב, למה אין את רוצה?  עמדת ואמרת בפה מלא מפורש ושום שכל, כי אין להורים המשפט לעשות בבניהם כרצונם, למכרם ולהשיא אותם מבלי לשאול את פיהם ולהשם נפשם השמם עד העולם? 

– ואתה שמעון, האם ברצונך חתן אתה?  שאלו את פיך?      

– אני עוד בילדותי הייתי חתן.   בעודני קטן בחדר מלמד-דרדקי באו ואמרו לי: מזל-טוב, חתן אתה וכלה לך!  ואני זוכר כי בעצם היום ההוא חייבתי מרוב שמחה את ירכי למלמדי, ומעת שהיתה עמי רוח אחרת ואני מבקש ללמוד ולהשכיל – גמרתי בלבי להפר ברית אבות עם הכלה ורק בעצת רבי יונתן מלמדי התאפקתי עד לעת קץ, ועתה...  

– מה עתה? 

– עתה תראי מה עשיתי, ויהי נא הדבר כמוס עמך.   שטנה נכתבה עלי למחותני כי יצאתי לתרבות-רעה, אין אלהים בלבי ובקדושים לא אאמין, מבזה אני את קדשי ישראל ודתיהם ומלעיב בתרנגולי-כפרות, ועוד דברים הרבה כאלה נכתבו עלי, למען ימאס בי ויפיר בריתו עמי.   ואת המכתב הזה כתבתי – אני.   אני בכבודי ובעצמי! 

– ואם המכתב לא יועיל ככל מכתבי שטנה? 

– אז אקום ואומר בפה מלא: אין נפשי להכלה, אשר יעדתם לי – אני אדון לי, הגוף שלי והנפש שלי ואוכל לעשות את הטוב והישר ואת הנעים לי ולבחור לי את זו אשר אהבתי.   כך הוא, אחותי, למה אכזב?  נפשי חשקה – בדינה! 

– זאת ידעתי כבר, פניך ופיך והליכתך, הליכת-תמיד לבית אמה, ענו בך, כי אוהב אתה.   ומי יתן והיה הכל כחפצך.   אבל אם לא ישמעו לך? 

– ואם לא ישמעו אדעה מה לעשות.  

– אתה גבר ויכול תוכל לעשות הכל כטוב בעיניך.   ללמוד אתה רוצה – בוא ולמוד בבית-ספר זה או בזה.   כל הארץ לפניך.   ואני אשה, אין לפניה מאומה כי אם בית אביה בהיותה נערה או בית בעלה.   מה אני?  ואנה אני באה?  אוי, אחי, מר לי מאד! 

דממה.   רחל ושמעון שניהם עצובים ושקועים בהגיוני לבם ושותקים.   אחרי כן פתח שמעון את פיו ויאמר: 

– ומה הדבר, אשר לך אלי? 

– קח את הספר הזה מידי ומסרהו לבן-דוד ובקש ממנו בשמי, כי יתן לך אחר תחתיו.  

– לא יותר? – אמר שמעון בשחוק קל והעיף עינו באחותו.  

– לא יותר! – אמרה רחל, מנענעה באצבע אל מול שמעון ופניה מאדימים.  

– ואני אוסיף על דבריך – אמר שמעון – ואשיב לו בשמך את אשר שכחת – אשיב לו...   תודה.  

– לכה, נער שובב! – אמרה רחל גם היא בשחוק, ואצבעה מתנענעת אל מול שמעון.  

– אלכה, אבל לא אליו, לא אליו אלך כעת.   אשובה לחדרי ואשקטה מעט במכוני.  

בעוד רגעים אחדים נשמע מחדר שמעון קול דברים, קול אפרים וקול שמעון.   ובבית-המבשלים קול ברמה נשמע.   שרה גוערת באנשי ביתה ומשרתים יחפזון דחופים ומבוהלים, וצעקת תרנגולים וברבורים אבוסים עלה עד שמים. 

 

ג

מפיצי השכלה

בעלית-קיר קטנה יושב לו בדד בלילה איש צעיר, כבן עשרים וחמש שנה, וקורא בספר לאור הנר, אשר על השלחן לפניו.   ועתים הוא מסיר עיניו מן הספר, סומך ראשו בשתי כפות ידיו ומתעמק בהגיוני לבו.   דומיה שאננה שוררת בכל העיר וחשכה גדולה נופלת עליה, רק לעתות נשמע שאון הרוח, המפזר את העננים, שהיו מגשימים כל היום, והכוכבים יוצאים ועומדים במשמרותם ברקיע.   ופתאם קול דופק בדלת, הצעיר עומד ופותחה ואיש אחד בא.  

­­­­­– האח, רבי יונתן! – קרא הצעיר בשמחה – ברוך-הבא!

– שלום וברכת יום-טוב עליך, אדוני בן-דוד! – אמר האיש, ויפשט את מעילו ויצעד לפניו כמה צעדים, צעוד והשתחוה בשחוק-ידידות.  

– אורח יקר אתה לי תמיד, רבי יונתן אהובי, והלילה הזה עוד יותר.  

– מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

– הלילה הזה, ליל הושענא-רבה, מזכירני דברים טובים – רגשי קודש וחזיונות נעלים, השמורים במעמקי לבי מנעורי.   בליל זה אלהים יושב על כסא קדשו ומלאכי עליון עומדים עליו ביראה לחרוץ משפט עמו ולטמון ספר משפטם ודינם משנה העברה בגנזי כל ספרי-דין הישנים מימות עולם, ולחלק לפנות בוקר לאיש-איש תעודתו ואת אשר נגזר עליו.   גם עם אלהי אברהם בארץ לא יעלו בו על ערש יצועם, לתת שנת לעיניהם, ולבני ישראל אור במושבותם.   רבים יושבים בבתי-כנסיות וקוראים בתורה בנעימה להשלים אותה עד תומה, ובתוך הקריאה הם מתגנבים להביט בלב חרד על הכותל ולראות היש צל לראשם ויחיו, או סר צלם מעליהם והשנה הם מתים.   ורבים יושבים בסוכות, מהם קוראים לאור הנר, לפניהם ערבי-נחל ירקרקים, נותני ריח, ומהם אוגדים הושענות.   ולנערים שמחה! מספרים איש לאחיו את קורותיהם ואת רוב אגוזיהם, אשר רכשו היום, וכל מעשה תקפם וגבורתם ומשחקים מטוב לב.   גם הנשים עובדות הלילה הזה – לשות בצק ומקטפות, קוצבות בשר ועושות לביבות משולשות, אשר שלש פעמים בשנה יאכלן היהודי ויטעם בהן טעם עדן.   האח, מה טובו לביבותיך, יעקב!...  

– יפה לביבה עם תורה, הנקראת בבית ישראל בלילה הזה.   ועתה בימינו אין תורה להבנים, ולביבות אומרים: עשו! ומה לביבה כי נכבדנה? 

– תן כבוד ללביבה! – התלהב בן דוד ואמר – כי היא אחת ממצוות מעשיות ומנהגי ישראל, שיש בהם תורה וזכר לקורות העם, להדרו וגאונו.   ואם אין הם לנו–הרבה דברים מתולדות חיי עמנו בשכבר הימים הלא נשכח זכרם.   חג גדול, למשל, כיציאת מצרים – עבדים היינו כמה מאות שנה לפרעה במצרים ויצאנו מעבדות לחירות, – שמו חג המצות!   "שבעת ימים תאכל מצות, אמרה תורה, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".   ימי הפורים הם נקראים ימי משתה וסעודה.   ולולא תופינים יודעים – לחמניות-המן ושומשמניות בדבש, שאוכלים בפורים, הלא כבר נשכחו הימים האלה מלב העם, והמגילה לא הועילה להם.  "הימים האלה נעשים – נאמר שם, ועל-כן – לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".  
– ויהיה אם כן, לדבריך, פירוש הכתוב: "למען תהיה תורת ה' בפיך", באכילה ממש – אמר יונתן ושחוק-ידידות הניץ על שפתיו והאיר את פניו הנעימים.  

– אמור, ידידי מה שתאמר, ואני מחזיק בדעתי.   ומה שדברתי אמת הוא.   מנהג ישראל על הרוב תורה הוא, לאומי הוא, נעים ונמלץ מאד.  

– הגם מנהג אכילת ספוגנים, מעשה-מחבת, ושחוק קרטיסים בחנוכה? – הוסיף יונתן ויאמר בשחוק.  

– גם ספוגנים וקרטיסים.   לולא הם לא היו רבים אצלנו יודעים מה חנוכה.   ואך בזכותם החשמונאים נזכרים. 

– ישראל אף-על-פי שחטא ופורש מן הצבור, ערבים עליו כמה מנהגים ומאכלי ישראל.   הם מעוררים בקרבו רחשי-לב ומחשבות נעלות לאין קץ קורות עמו ותקות נפשו ורוחו יחזה בם.   ובאמת הלא יראו נא לי אבני-זכרון ומצבות בצורות ועומדות לעולמים יותר מאלה.   הן עמודי מצרים ימושו וגבעותיה תמוטינה – והמצה והלביבה ותופיני-פורים וחנוכה יסודם  מבצק לדור-דורים  יעמדו ולא ימושו מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם! הלילה הזה ליל-שימורים הוא לי תמיד מנעורי בו אני ער, מדמה לי ימי קדם, מולדתי ובית-אבי בו אני מתענג על קריאת קהלת ומדרשי אגדה, ומה טוב ומה נעים לשבת בו ולשוח עם ידיד יקר כמוך.  

בן-דוד היה מן הראשונים, הבאים לבית-מדרש הרבנים בתחלת הוסדו וכלם מדלת העם, מבחורי ישיבה בני עניים, שהציצו בספרי-השכלה ונפגעו, ומבני עשירים ובעלי-בתים חשובים לא היה שם גם אחד.   ובימים ההם לא בקשו חשבונות רבים בשנות חיי התלמידים.   אב בשנים ורך בדעת ישב על ספסל אחד עם צעיר לימים, זקנים עם נערים במחלקה אחת.   היו שם בעלי אשה ובנים, בחורים וחתנים ואברכים, שעזבו את נשיהם ונחבאו לברוח מביתם.   בן-דוד – הוריו היו בעלי בתים חשובים באחת הערים הקטנות בליטא, שנתרוששו וירדו מגדולתם מעטים ורעים היו ימי-ילדותו.   רעים – כי לא יכול לראות בצרת נפש אביו אהובו על אשר לא תשיג ידו עוד להמציא לבן יקיר לו די מחסוריו ולפנקו כמו בקטנותו.   ומעטים – כי ילדות בני-עניים הלא כצל עובר היא.   בעת ילדים מבני עשירים, אשר כגילם, יבלו ימיהם בהבל והוללות, ילדים עניים יקנו דעת, ותורת הנסיון, המורה הנאמן, בלבם.   אמנם, פגעי העת הקשיחו את לב בן-דוד וילמדוהו להטות שכמו לסבול ולהתבונן לכל דבר בדעת, עד כי שכלו היה מדריכו בכל דרכיו ומלמדו תורת החיים; בכל-זאת לא הצליחו לנער מלבו הרגשות העדינות, הנטועות בו מלדה ומבטן.   עם בינתו התאחד רגש לבב, והרגש הזה הצליח לפעמו ולעשותו למליץ ואיש-הרוח.   והיא, רוח השירה בקרבו, חבבה עליו את העבר וכל הדברים, אשר ממקור ישראל הם.   בימי בחרותו למד בן-דוד תורה באחת הישיבות ועשה חיל בתלמודו, וכבן שמונה-עשרה בא לבית-מדרש הרבנים ללמוד מדע והשכל, והיו תורה וחכמה משולבות בו יחדו.   כאחד מהתלמידים המצוינים יצא מבית-מדרשו בשם טוב והיה מורה בבית-הספר של מלכות לנערי בני ישראל בכסלון.   שמח בן-דוד מתחלה בכהונתו זאת, כי דבר השכלת היהודים נגע בלבו וחשב, ככל המשכילים בדורו, שאין לתקנת מעמדם תחבולה טובה מהשכלה.   ולא לתלמידי בית-הספר בלבד יורה דעה כי גם לכל צעירי כסלון ילמד דעת.   שם יגדיל תורה ויאדיר.   עזב בן-דוד את הזקנים, מדעתו כי לא תמיד יצלח להפיח רוח-חיים בעצמות יבשות, וכי כל עמלו להשכילם יהיה לא לעזר ולא להועיל, רק להעלות חמה וקצף, להגדיל המונם ושאונם ולהעיר רוגז והמולה ורעש גדול בעדתם.   ואולם כל ישעו וכל חפצו היה לזרוע זרע הדעת בלב בני-הנעורים, אשר לא יארכו הימים ויקומו המה תחת אבותיהם עם מחשבות נכונות ועם מזמות נכוחות, ואז ימנה כל חסרון והיה העקוב למישור בשלום והשקט.   וביתו היה ברבות הימים בית-ועד לצעירים, אשר באו לבקש תורה מפיו, ויקראו בתורת האלהים ויבינו במקרא ובספרי חכמה ומליצה מאירי עינים.  

יונתן ליטאי הוא כבן חמש ושלשים שנה.   תלמודי גדול וגם מבין במקרא, איש חכם ומתון בטבעו.   במהלכו ומלבושו אינו נבדל מכל היהודים האדוקים, ואמנם נבדל מהם ברוחו ובהלך-נפשו.   רצה לצרף דברי-דת בתוך כור הדעת, שיהיו צרופים ומזוקקים מסיגי אמונת-הבלים, ולתכלית זו היה בא פעמים בשאלות למשכילים ומתוכח עמהם על הרבה דברים בהם, שאינם כדת, בעבור שמוע מה ישיבו המה על תוכחתו, ושמח בלבו כאשר נצחו אותו.   לא כן דרכו עם אדוקים, לא התוכח עמהם, לא הוכיח דרכם אל פניהם ולא הביע להם רוחו, מדעתו כי דבריו לא יהיו נשמעים, ועוד יביא עליו רעה גדולה ויהיה לחרפה ובוז.  

בימי הרעב בליטא, ואנשים רבים נדדו ממקומם והלכו לבקש לחם בואהלין, יצא גם יונתן מעיר-מולדתו ובא כסלונה.   הוא החל להיות שם מלמד, כדרך בני-ליטא הנודדים בעת ההיא.   הואהלינים תכלית שנאה היו שונאים את הליטאים ו"צלמם" בזו.   ובכל-זאת את מלמדי ליטא הוקירו בגלל תורתם ובכרו אותם על פני מלמדי מקומם ההדיוטים.   ויונתן נודע בכל העיר לאיש נבון ו"למדן" מפואר ויקראו לו יונתן הליטאי, או ליטאי סתם.   הוא לא היה מלמד-תינוקות ב"חדר" כמלמדי דרדקי, תלמידיו היו בחורים עומדים, אם מעט ואם הרבה, ברשות עצמם וחתנים סמוכים על שלחן חותניהם, שלמדו אצלו מספר שעות ביום.   מעון וארוחת-תמיד שכר לו בבית יוכבד האלמנה, אשה כבודה, אשר היתה עשירה גדולה לפנים וחיתה בתענוגים, ועתה תחיה היא ודינה בתה לא ברווחה.   ודינה נערה טובת-שכל ויפת-מראה וכל יודעיה ומכיריה מהללים אותה ואומרים: כאמה בתה! ובן-דוד, אשר בימים הראשונים לבואו כסלונה גר גם הוא בבית יוכבד, הכיר את יונתן, כי איש חכם וישר הוא, ודבק בו בכל לבבו, וגם יונתן דבק בבן-דוד ואהבת נפשו אהבו.  

שני הרעים האלה, אחד משכיל בגלוי ואחד משכיל בסתר, היו שליחי השכלה בכסלון ועשו מעשיהם באמונה, איש על פי דרכו.   יונתן נטע בתוך בני-הנעורים ראשית חכמה – דברי תורה ונביאים, ובן-דוד מגדלם.  

ואפרים שמע את שמע יונתן, כי מורה טוב הוא ואף במלמדים ליטאים אין כמוהו, נשאו לבו להקריב את יונתן אליו, כי הענק יעניק לשמעון בנו מתורתו ומן הדברים, הראוים לחתן, בהגיע עתו עת חתונתו, וביותר קריאת ההפטרה בניגון ובטעמים, כדרך הליטאים, שמומחים גדולים הם לדבר זה, בעבור ישמעו המתפללים נגינת בנו בנעימה ובדקדוק המלות וישתוממו, ועל פני כל העם יכבד גם הוא, אביו.   וזה כשתי שנים יונתן מלמד את שמעון כדרכו, מחכימו לא מהפטרות בלבד, כי גם משאר דברי נביאים, שלא זכו להעשות הפטרות.   מלעיטו בין "הדברים הראוים לחתן" עוד דברים הרבה, הבאים כשמן בעצמותיו ומתפשטים בלבבו במוחו.   אפרים משלם לו שכר טוב כיד העשיר הגדול בעירו, מזמינו לשולחנו בשבת ויום-טוב ומתפאר בו ­– ושמעון עושה חיל! 

– זה כחודש ימים לא ראיתיך, יקירי – אמר בן-דוד ליונתן לאחר שתיקה לא ממושכה – לבי אומר לי, כי חדשות הרבה נעשו בקרב הימים האלה.   ספר נא לי.  

– אוי, נעשו, נעשו! 

– על מה אתה נאנח, רבי יונתן? – קרא בן-דוד בהול ומבוהל.  

– אין שלום בבית אפרים.   שָׁבַת החג שם.  

– מה היה? 

– היה אשר היה להיות ואשר כן הוה ויהיה – השיב יונתן–כל עוד אשר לא ידעו אצלנו לאחד רוח דעת ויראת ה' וילכו נגד החיים, אבות ובנים יתקוממו אלה לאלה.   מהפכה עתה בבית אפרים.   שמעון בנו, שנהפך עליו סדר העולם והיה חתן בילדותו, עתה, בימי בחורותיו, לא עוד חתן הוא ונעשה פנוי למזל-טוב! מאס בו מחותנו, מחותנו מאס בו, לא כלתו, והוא נתן לו ספר-כריתות, כי מצא בו ערות-דבר, שנתפתה להשכלה ו"הקדיח תבשילו".   אפרים כועס.   כועס על מחותנו, אשר הכלימו, וכועס על שמעון, כי השתובב וסר מדרך הטובה.   שרה צועקת.   מקללת ובוכה.   ורחל...  

– ורחל מה?  מה רחל, מה לה? – שאל בן-דוד בלב חרד ופניו הלבינו.  

– לרחל שלום! אל תירא – אמר יונתן, מביט לרעו בעין בוחנת – רחל בריאה, אבל עצובה.   אביה מראה לה פנים זועפים ואמה מנענעת עליה בראשה.   נגזר עליה שתמנע רגלה מבית יוכבד ולא תשחר עוד פני דינה רעותה כפעם בפעם.  

– עתה ידעתי!...  – קרא בן-דוד ופניו נהרו – בשלי הגזרה הזאת עליה.   אכן נודע הדבר, כי אני ורחל נועדים בבית יוכבד ודברי-אהבים בינינו, ואם נודע הדבר להם ויתקצפו, יש תקוה שיתרצו.  

– שגית יקירי, לא בשלך כי אם בשל שמעון, בשלו הגזרה הזאת.   שמעון עמד ואמר: נפשי חשקה בדינה! והיה הדבר הזה מורת-רוח לאפרים ולשרה.   כי מי דינה שתתחתן באפרים, והיא יתומה עניה.   ומלבד זאת ריב משפחה מימים ראשונים יש בזה.   רוגז ועצב ומבוכה עתה בבית אפרים ואין נחת לי מזה.  – ברוך מזכיר נשכחות! – התעורר יונתן ואמר – שלוח אני לך לבקשך, כי תבוא נא לבית יוכבד, לשמוח שם עם כל הקרואים בשמחת-תורה.   ורחל אף היא תהיה שם.  

– בשם מי אתה מבקשני? 

– בשם דינה, בשם...  ובשם...  – גמגם יונתן בשפה רפה, וכרגע התאושש ואמר – והן לו יהיה כן, גם בשמה...   מבין אתה? 

– מבין אני ומבין – השיב בן-דוד בשמחה – אני שומע ואעשה, אבל איך תבוא והלא נגזר עליה...? 

– קשה עליה הגזרה ולא תוכל עוד לעמוד בה.  

– זאת לי לאות, כי עזה אהבתה, ואני בוטח...  – קרא בן-דוד בשמחה רבה – למה תתאפק, רעי, תחשה ותענני עד מאד?  דבּר! 

– וכי אדבר ואומר: כדבריך כן הוא, הלא הועיל לא יועילו דברי לך – אמר יונתן בשחוק מר – הטרם תדע, כי אין רצון הבת נחשב ביהודים למאומה?  גם אהבתה גם שנאתה כאין הנה, ורגשי-אהבים הלא הם חטאת מרי! כצאן לטבח תובלנה בקרבנו עלמות-חן לחופתן עם נערים נעורים וריקים מבלי שאול את פיהן.  – שאל נא איש עברי: מה היא אהבה?  ויגדך: כי עלינו המצוה לאהבה את ה' ולאהוב לרעינו כמונו, ככתוב, אבל כי יאהב בחור בתולה ונקבה תסובב גבר, זאת לא ידע.   אהבה כזאת להם לבושת וגם לחרפה, ואתה שחוק לרבים תהיה אם תשמע על פיך.   הטרם תדע כי אבי רחל הוא אחד מאלה, העושים בבניהם כרצונם והמקריבים אותם לעגל הזהב ולאליל יחש-תוהו?  ואתה הנה בידך אין לא זהב ולא ספר היחש, ונוסף על זאת הלא גם חכמתך בזויה והיא עוד משפילתך לפני איש כאפרים.   ומה אפוא כחך, כי תיחל לנפלאות ממך – להתחתן בו? 

– בדעת תדבר, רעי – אמר בן-דוד – אבל "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל" והזמן הלא הוא הולך ומשתנה עלינו לטובה, מעוות דור הולך יתקן דור בא בימינו.  

– אמן! – ענה יונתן, עומד ממקומו – הנה זה מלאתי את שליחותי.   ואתה שלום! 

– צאתך לשלום! ­­­– אמר בן-דוד, מלוה את יונתן עד הפתח – ליום הכסא אבוא לבית יוכבד ושם נדבר.  

– ואתה אמנם זכור ואל תשכח, כי אך בשם דינה קראתיך – אמר יונתן ויצא מן הבית.  

 

ד

פרחי השכלה

נפתחו דלתות שערי מזרח, והשחר יצא בלבוש ארגמן לכבוד יום הושענא-רבה ההולך ובא, ומנוגה נגדו התאדמו קצות השמים ויגלו כל בתי הקריה, ויפוזו כפתורי בתי-התפלה, הבנוים לתלפיות – ונעו עברים בחוצות: אלה יורדים לטבילה במקוה מים, ואלה עולים משם ופאותיהם נוטפות, ואלה מלובשים בגדי חג הולכים לבית-אלהים, נושאים כפות תמרים ופרי-עץ הדר ונעריהם הקטנים עם הושענות בידם לפניהם, והכל רצים ונחפזים.   ואשה אחת, מזוינת בכל כלי-חפץ הדרושים ליום זה, אף היא נחפזת ורצה שם.   עיניה הנה זה רטובות עוד בצאתה מביתה, אך תצעד על מפתן בית-תפלה יבקעו מעינות דמעותיה ותשפכן לפני היושב בשמים, לפני אל רחום וחנון, שומע קול בכיות ומאזין רחשי שבורי-לב, לפני אל אלהי-הרוחות, אשר רק אליו לבדו גלויות נפשות בנות ישראל.  

האשה ההיא, ההולכת שמה, הנה כל הלילה לא נתנה שנת לעיניה מרוב העבודה: שקדה ובאה אצל כלוב מלא עוף, הוציאה משם צמד תרנגולים ושגרתם ביד איש עתי להשוחט.   עד כה ועד כה החישה צעדיה לבית-המבשלים וקרבה לתנור, עצים העריכה והסיקה ויצאה.   הביאו לה התרנגולים, ישבה ומרטה נוצתם ונתחה אותם לנתחיהם ותמלחם במלח ויצאה.   קפצה שנית אל המבשלות, מחבת בימין ובזך בשמאל, ותקח את הבצק ותלב ותלבב לביבות.   והבנים והעוללים, כשהיו מריחים ריח התבשילין נודף מהתנור, היו צועקים ומיללים ואומרים, כי הם רעבים ונופלים פניהם.   תמהר ותתן טרף לביתה, תקרב אל נער בוכה בעריסתו ותקח את הילד ותניקהו.   השכיבה ילדיה על משכבם ותישנם, הכינה למחר סדינים ומעטפות לבנות לכרים וכסתות על המיטות, כתונת וכסות לבעלה, כתנות ובגדי-חמודות לילדיה, גם צניף טהור לראשה.   נכנסה בשלום עוד הפעם אל בית-המבשלים ובשלה ארוחת-מחר כסדר: דגים, מרק עם בשר ולפת.   האיר השחר – חיש רחצה פניה וידיה ונסתפגה, לבשה בגדיה ותקח בידה את סדור התפלה והתחינה והושענות הרבה בעדה ובעד נערותיה ויונק-שדיה ותרוץ עתה לבית-אלהים עם עינים רטובות.   שמה תשפוך שיחה ותשוב שנית לעבודתה: לבשל ולאפות, להניק פרי-בטנה ולהיות אם לבנים, לכלכלם ברחמים, ולעשות גם רצון בעלה!...  

שלשה דברים טובים, אשר כל אחד די עונג-נפש בו, התאחדו יחדו לשמח את בן-דוד ביום זה, ולבו נמלא רגשי גיל וחדות החיים על כל גדותיו, עד כי לא יכול לשבת כלוא בבית ויצא למרחב-יה.   שמח לבו, כי הוא קרוא לדינה, לראות ולהראות את פני רחל שם, ראיון זה, אמר בלבו, כל ישעה וכל חפצה הוא.   יד רחל בכל זאת.   למענו היא עוברת את פי אביה.   היא הכינה את המועד לשמחה והיא הקדישה את קרואיו, ולמענו כל השמחה במעון רעותה – ומה נעימה אהבה בתענוגים!  ויום הושענא-רבא זה, שיש בו קדושה ומנוחה ומאכל ומשתה ושמור אצלו בזכרונו מנעוריו, אף הוא בכבודו מרומם את נפשו והיא מתגעגעה ושוקקה ועל כל כבוד חום צח, כחום האביב, זיו וזוהר רקיע.

הלך להרגיעו בן-דוד! הנה הוא בשדה.   התולדה ביפיה לפניו בגבעותיה ועמקיה בכל חמודיה, והוא מוצא בה היום דברי חן ויופי, אשר עינו לא ראתם עד עתה – נעימות-עדן, הדר אלהינו, שאין הפה יכול לדבר, לא עט סופר לכתוב ולא חרט אמן לצייר.   אכן רוח האדם בתולדה ונשמתו תחייה, וכפי עלית הרוח וירידתו כן אליו תתודע.   מתוך הרשום בכתב, בעט סופר, אותה לא תכיר, כדמות פני אדם מתוך סימניו בכתב-תעודה.   לב בן-דוד טוב עליו היום והתולדה משחקת לו בהדר – משחק לו השדה וכל אשר בו, בעלי-כנף מזמרים לו שיר ידידות.   חסיל מנתר ובא מבין דשא ומעמיד עליו את עיניו, וזבוב פורח ומזמזם לו סודו באזניו.   הרים נושאים לו שלום מרחוק, והבריכה שם בעמק לוחשת לו בניב גליה: של נעליך, התפשט ורד ובוא אלי! – ירד בן-דוד, טבל ועלה והנה היער משתחוה לו מרחוק, פורש אליו כפיו וקורא: בוא, חסה בצלי! 

קול ענות ביער, קול דברים וקול מתנצחים, אף גילת ורנן שם.   בני-נעורים נאספו אגודות-אגודות, בני עם אלהי אברהם נדברים יחדו! והנערים פרחי-השכלה הם, משכילים גלוים ושאינם גלוים.   מתלמידי "אסכליות" ומחובשי בית המדרש; מבני-עליה – לומדי ספר ולשון תחת גג הבית, ומאלה הלומדים במרתפות.  ראו בן-דוד בא – קדמו פניו בשמחה. 

– למה רגשו, ידידים? – שאל בן-דוד את הנערים, הסובבים אותו, ומאיר פניו אליהם – קול דבריכם הלא נשמע ברמה וכל צפרי-היער התעופפו לקולכם! 

– על הספרות אנחנו נדונים – השיב אחד הגדול בחבריו –שאלה זו נשאלה אצלנו: הספרות היפה והשלמת העם מי משתיהן הסבה, הפּועלת על חברתה?  ונחלקו הדעות, זה בכה וזה אומר בכה.   ואני אומר, שהן תלויות זו בזו, פּועלות ומתפעלות כאחת.   ספרות שהיא ממקור חיי העם, בהיותה מתפעלת – תשוב לפעל על חייו ולהיות סבה פועלת להשלמתו.  

– וספרותנו העברית – אמר אחד לחברו הזה ­– שאין לה דבר עם העם ואינה מתפעלת מחייו, אם-כן לא תוכל להיות פועלת, ואף למותר היא.  

– ואני מוסיף על דבריך – אמר עוד אחד – לא ספרות זו בלבד, כי גם ספרי-מדע בלשון עבר אך למותר.   הם למה והשפה העברית למה?  הלא משכילים יודעי-דעת ומביני-מדע קוראים בספרי העמים, וההמון – עם תועי-לבב הם, בוערים ומהבילים ושונאי מדע.  

– לא צדקת בדבריך אלה­–ענה בן-דוד ואמר–הן אמנם לפני כל איש תבונות נפתחים ספרי העמים, בכל-זאת היה נעים לו, אם אך לבו לב עברי, לקרוא דבר חכמה בשפת-עבר, שפת עמנו מעולם, אשר היא אוצר כל חמדת ישראל, והיא עושה אותו אחר גלות הארץ לעם – לעם-הספר.   ירושת פלטה לנו השפה העבריה מכל מחמדינו בימי קדם.   אותה השאיר ה' למחיה, להחיות בה, לעתים מזומנים, רוח בני עמנו ולהעיר תשוקתם לדבר חכמת בינה.   משפת-עבר תפתח תמיד השכלת היהודים, על ידה תחל רוח הדעת לפעמם ורבים מישני אולת יקיצו לחיי-עולם.   היא היתה ראשית השכלת היהודים בארצות המערב, ומטה אלהים היתה לראשונה בידי משה בן-מנחם, אשר בו שם בגרמניא אותותיו: באור התורה, המאספים ובכורי-העתים ועוד ספרי חכמי לב, המה חדשו רוח נכון בקרב העברים; המה הביאו להם חיל ידיעות הטבע ולשונות הגוים; המה שחרו אותם מוסר והעירו אזן להם לשמוע בלמודים ולהתהלך באור החיים.   גם בקרב רבבות אלפי ישראל, הגרים בארצנו, אשר בסבות מסבות שונות הם בודדים במועדיהם, הנה גּם בקרבם הלא יתעורר החפץ בראשונה למדע והשכל רק על ידי השפה העבריה.   היא תפקח עיניהם ותלמדם ראשית דעת; היא תתן שפע החיים בנעוריהם ובזקניהם, והיא תוכיח דרכם אל פניהם ותעוררם להיטיב צעד, לטוב להם כל הימים.   הדבר הזה ברור הוא לכל מבין, לכל היודע רוח בני עמנו, ולא אחת שמענוהו מפי סופרים ומשכילים על דבר אמת.   ועל זה אמנם דוה לבנו, אשר לפי שעה עוד מעטים המה גם מהחושבים השכלת עמנו, המתעוררים להחזיק בשפה העבריה ולעשותה למליץ בינותם ובין העם; עוד מעטים המה, למורת רוחנו, גם מהדואגים לטובת היהודים והשכלתם, אשר יתמכו בידי חוברי-חברים מסופרי העברים, למען יוכלו להועיל.   ובעבור זה השכלת היהודים תתנהל בעצלתים בארצנו: ובעבור זה יש מאפל בין משכילים ומשכילים ובין המשכילים והאדוקים ובין המון בני עמנו ולא יקרבו זה אל זה, וידיד המבקשים לעמוד בפרץ ולתקן לא תעשינה תושיה.   כל עוד שפתנו וספרותה אתנו לא יחת ישראל מעם...   ואשר אמרת, כי המון העם בוערים הם, מהבילים ובוזי-דעת, שגית גם כן.   הסבה לבערות העם היא, לדעתי, לא בנפשם ורוחם, כי-אם מחוצה להם.  

– הואילה נא לבאר דבריך.  

– לא אפונה – אמר בן-דוד אחרי התבונן מעט – כי האדם, אשר נברא בצלם ורוח ה' בו, הוא לא יוכל להלוך נגד רוחו, נגד חייו וטבעו.   לא יתכן הדבר, כי האדם המשתוקק תמיד להיטיב מעמדו לא יתן לבו להבין ולהתבונן.   האדם, אשר שכל בקרבו, לא אפונה כי יש לו גם התשוקה להשכיל, כתשוקה זו אצל כל החיים המהלכים תחת השמש, לעשות את הפעולות, שהן מתאימות עם תכונות נפשם ואבריהם.   כל אבר כפי היותו יורה על כשרון-המעשה שבו.   לכן האדם באשר בראשו יש מוח, הוא כלי השכל וההגיון, הנה הוא משתוקק מטבעו לעשות תפקידו – להשכיל ולהגות ולחשוב מחשבות.   אפס כי להתשוקה הזאת נדרש עזר חיצוני להוציאה לפעולה.   האיש אשר ההצלחה משחקת לו ונותנת בידו אמצעים טובים ונאותים, הוא יעלה מעלה-מעלה ושביב תשוקתו הטבעית ינופח בו והיה לשלהבת-יה.   וכמו באפס עצים תכבה אש, כן באפס אמצעים טובים חיצונים תכבה התשוקה והיא עוממה באפר חיי-בשרים.   ואז כל עמל האדם אך לפיהו ותשוקת הנפש לא תמלא, כי אך בצלם יתהלך איש ויתמכר לתעתועים והבלים.  –כל זה נתתי אל לבי, אשר החכמים והכסילים רוח אחד לכל, רק לפי המקרה, לפי תכונת המקום והזמן ולפי תכונת החברים והמורים וכדומה, רוח אלה עולה למעלה למשכיל, ורוח אלה יורדת היא למטה.   סוף דבר, כל השונא חכמה הוא אך מפני אשר לא ידע אותה מעולם בסבות חיצונית.   גם המון-עם, אשר אמרת כי תועי-לבב הם ובוזי-דעת, הוא לא מפני אשר לבם רחוק בטבעם מחכמה, כי-אם להפך, מפני אשר החכמה רחוקה מהם.   ולו הואילו הסופרים ללכת לפני בני עמנו בעמוד-אש המדעים, להאיר להם, כי עתה נעלה ענן הבערות מעט-מעט ולבני-ישראל היה אור במושבותם, ולא היו עוד מהבילים ונתעים בהבלים הרבה.   כי הבלי-שוא אינם סבת העדר חכמה בעם, ונהפוך הוא, אשר העדר החכמה בעם הוא סבת הבלי-שוא ותעתועים.   החלומות אינם סבת העדר כח-השופט באיש ישן, כי אמנם העדר כח-השופט באיש ישן הוא סבת חלומותיו...  תנו להעם ספרים מועילים, דברו אליהם מה טוב לאדם בחיים – הלא אז יקיצו משנתם, השכל יתנער מתעתועים והחלומות כליל יחלופו! 

– הרשני נא ואשאלך, אדוני – אמר נער אחד, אשר הכרת פניו ועיניו המשולהבות ענו בו, כי רוח השירה תפעמהו – מדבריך, אדוני, אתבונן, כי אין לכתוב רק ספרי-חכמה ומדע להעם, ומה נעשה אפוא להמליצה, בת-אלהים, אשר כסא כבוד ינחילוה בכל ספרות העמים?

– אמנם כן – השיב בן-דוד – גדולים מעשי המליצה אם היא "בת אלהים", בת התולדה והחיים, ואם נשמת רעיון-לב תחייה.   הדר-המליצה הוא אך הכרת היופי והנשגב ומפלאות תמים-דעים, אשר היא תציגם לפניו בטוב-טעם ודעת כמשפט; אך הכרת התולדה והחיים, שיתגלו בקרבה, אך בהם גדול כבודה, ואך הם הוד והדר ישוו עליה.   שקר חן מקראות ודבר שפתים, והבל יופי החרוזים – אם מזמור-שיר אין יסודו בהררי הדעת.   אבל, למורת רוחנו, מליצים רבים בקרבנו בלהג מלהגים, מבלי דעת דרכי התולדה וחיי עמנו, להתפעל מהם ולשוב ולפעול על קוראיהם...הס! – הפסיק בן-דוד שיחתו ואמר – קול מנגן וקורא עולה באזני, והניגון כקורא במשנה וגמרא.  

תחת אחד העצים ישבו פרחי-משכילים מבחורי-ישיבה, אחד קרא מתוך ספר בניגון, שולח אצבע ומנענע גופו, כדרך הלומדים גמרא, וחבריו מקשיבים לקולו, וכלם מתלהבים ופניהם להבים.   ומפני שלבם ודעתם היו נתונים לתלמודם לא הרגישו בבן-דוד מתחלה, ובראותם אותו עתה הולך וקרב אליהם, התעוררו ופנו לו מקום לשבת בתוכם.

– איני רוצה לבטל אתכם מתלמוד-תורה – אמר להם בן-דוד.    

– אין בזאת בטול תורה.   "שליחות משה" לשילר אנחנו קוראים – עונים הבחורים כאחד וחושבים למצוא בזה חן בעיני בן-דוד.  

– דבש וחלב תחת לשונו – אמר זה הבחור שהיה מקריא לפני חבריו – הוא פוקח ממש עיני עורים.  

– עיני עברים – השכיל פיהו אחד הבחורים, מדייק מלת עברים בשמחה ופניו מבהיקים – עתה נפקחו עינינו לראות, כי נואלנו להאמין בשוא, ומנביא ועד כהן כלו עשה שקר.  

– כי מקטני-אמנה אתם ידעתי כבר – אמר בן-דוד – משרבו הקוראים בספרי החוקרים, המבינים את העם, נסתלקה השכינה ואבדה האמונה.   משרבו ספרי המבקרים כתבי-הקודש בטלה קדושתם, נסרחה חכמת חכמינו והושפל כבוד אבותינו.   על זאת שהחמצתם לא אתפלא ולא אפקוד עליכם.   אין זרע עושה פרי עד שיתמסמס תחלה.   וזרע הדעת בלב האדם על ידי שמחמיץ ותוסס הוא הולך ומשתלם – הבאים יציץ ופרח ויעשה פרי, אם אך פגעים רעים לא יפגעו בו.   ואולם אני מתפלא על שמחתכם.   כשמעליבים באבותינו, ראשי עמנו וגאונם: נותנים דופי באמנו שרה, ביעקב אבינו, שעקב את עשו ואת לבן הארמי דודו, ואומרים משה בדאי וזאת התורה לא תורתו, ועוד דברי בוז כאלה  – אתם מקבלים את הנאצות האלה בשמחה גדולה!  ואני איני מבין, מה השמחה הזאת לכם?  עם שאומרים לו: אביך רמאי ואמך זונה, ראשיך הוללים, חכמיך מהבילים ורוב מעשיהם תוהו, גם נביאיך אינם לא יודעי דעת ומביני-מדע, לא חוקרים ולא מדיניים ולא מליצים ומשוררים כהלכה – עם זה הישמח?  הלא לבו ידוה ופניו יחפרו, ומה גם עם מעולם כמונו – גוי גדול, אשר מראשיתו היה לאור גוים, ותורתו – תורת חיים, אהבת חסד ורחמים ושלום.   מעמכם זה יוקח הדרו, מבקרים מאומות-העולם את כבודו בקלון ימירו וירקו בפניו – ואתם שמחים!!  מדה זו הלא היא מדת עבדים, מדת שפלים, שאין רגשי כבוד בלבם.   ואוי לי אם אומר, כי מדה זו ישנה ביהודים.   הזהרו בבני-תורה, שבן-לילה היו משכילים!  רוח כלוא במקום צר, במצאו פתח פתוח לפניו הוא מתפרץ ויוצא בזעף.   וכן הדבר ברוח האדם, שהיה כלוא בד' אמות של הלכה.   סלחו נא אחים, – כלה בן-דוד את דבריו וישם אל צעירים אחרים פניו.  

– מתקשים אנחנו בפסוק "או נשיש שבט בני מואסת כּל-עץ" – אמרו הצעירים לבן-דוד – זה כמה שנים נחלקו בו חכמים במכתב-עתי "המגיד", ופירוש מספיק לו אין.   הואיל נא ובאר אתה לנו פשוטו של מקרא זה ונשמעה.  

– יום בציר זה הלא כאחד מימי האביב הוא בזיוו ובחומו הנעים–אמר בן-דוד, מתבונן כמעט רגע להצעירים, מנענע עליהם בראשו ושחוק-ידידות מרחף על שפתיו – ראו, הנה הקיץ הקיץ ובא לאמר שלום לנו בטרם ילך מאתנו, ומעביר כל טובו על פנינו.   הנה היער, הנה עציו הנחמדים!  הכל ששים בו ושמחים, ואנחנו יהודים, אוי...   "או נשיש" ונשמח ככל הבריות?  "שבט בני, – אם תוכחת שדי ושבטו עלינו ועל בנינו, "מואסת כל-עץ", אוסרת בהנאה את התולדה ואת כל עץ בה – "המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, כאלו מתחייב בנפשו"...   כמה שנים נחלקו חכמינו בפסוק זה ולא מצאו פתרון, חכו לו עוד שנה, עוד שנתים, עוד עשר שנים, ולמה אתה דוחקים את הקץ, לדעת פתרונו בלתי היום, ביום טוב ונעים זה וביער נחמד זה, כאלו דבר בעתו הוא ואין להלינו עד בוקר?  לכו ידידים, ותנו מרגוע לנפשכם.   זה היום טוב הוא, וביום טובה היו בטוב.   שמח בחור בילדותך!...  

ולבני הנעורים היתה שמחה, ויצאו כלם לשחק ובן-דוד בראשם.

 

ה

ורגז ושחק ואין נחת

קדושת היום, יום חג ובהיר זה, הניחה לאפרים מעצבו ומרגזו, ורוחו נהפך מיגון לשמחה.   הוא מאיר פניו לבני-ביתו ומדבר לכל הבאים אליו רכות.   בא שמש בית-הכנסת, מניח לפניו את לולבו ואת אתרוגו בקופסא של כסף ומברכו, אותו ואת ביתו, בחיים ושלום, ולשנה הבאה יהיה לו גם כן אתרוג הדר וכשר כזה, – אפרים מנענע לו בראשו ומכבדו לברך על היין ועל מיני מתיקה, הערוכים לו על השלחן בסוכה יפה ומרווחה, ונותן לו כמתנת ידו.   ושרה מזכה את השמש במצוה לשאת את האתרוג הזה לאשה מעוברת פלונית רעותה, שתעקור את פטמתו בשיניה.   הדגים והלביבות, הבאים בסעודת היום הזה, היין בתוך הסעודה וכוס של ברכה לאחריה, הטיבו את לבו עד מאד.   נתנו לו פנים מבהיקים ניב-שפתים ושחוק משונה, שחוק תם ופתי.  

יום מנוחה וקדושה לאנשי העיר, כלם מתענגים מזיוו והולכים לשוח בשוקים וברחובות, ואפרים ושרה יושבים על כיסאות פתח ביתם ודברי-שיחה ביניהם.  

– יסור ייסרני יה אם מבין אני ויודע דרכי הבחור שלנו! – אמר אפרים ושחוק קל מרחף על שפתיו –  ישב אצלי היום בבית-הכנסת ויתפלל מתוך מחזורי הפתוח לפניו, ואני רואה ושמח.   בעת קריאת "קול מבשר" היו כל המתפללים חובטים את ההושענות על גבי עמודיהם, והבחור שלנו לא זע ממקומו, והושענא שלו מונחת לא חבוטה.  

– והושענא שלי ושל רחל, המסורות לכם, מה? –  שאלה שרה בלב חרד.  

– נחבטו, נחבטו! –  הרגיע אפרים את אשתו – אני בידי חבטתי אותן, והבחור שלנו לא זע ממקומו.   שמעון, אמרתי לו, הא לך ההושענא וחבוט אותה על העמוד! – העמוד מה, ענני, כי אחבוט אותו?  האם זה כפרת ישראל ובחבוטו נגמר דיננו? – חבוט! – גערתי בו בחרוק-שנים ובקול דממה מתחת טליתי, שלא ישמע הצבור – עמד והתחיל חובט את ההושענא בכח ובקצף גדול עד שנפלו כל העלים, והעמוד התנודד ברעם וברעש ורגז תחתיו, ועורר עליו את עיני כל המתפללים.   ולהקטין המעשה הזה בעיניהם פתחתי פי בשחוק ושחקו כלם.   ובאמת, אחרי הדברים ההם, שהעיז לאמר לי זה לא כבר, הלא המעשה בהושענא אך כאין הוא.   כמוהו כהשחרת התרנגול הלבן לכפרות הלא כשחוק הם בפני דבריו ההם.  

– עוד הפעם תפקוד עליו עון התרנגול! – אמרה שרה לאישה בתלונה–תרנגול יורד לנקר יאגידי"ש בתוך העריבה והושחר, אומרים: שמעון השחירו!  ומה תוסיף עוד לדבר עליו?  אתה מעמיד עיניך עלי ושוחק, ואני אינני יודעת מה השחוק לך היום.  

– ואם לא השחוק הוא, שרה?  הקטן הזה אמר לי: "אני אוהב את דינה".   שומעת את?  הוא, הבחור שלנו, אוהב!  ואת מי?  את דינה!...   ראי, זה דבר חדש – אהבה עלינו, יהודים!  אהבת נשים, במחילת כבודך.   חרפה להעלות כזאת על הלשון.   תוף-תוף-תפו!  המעט לו שמנבל את פיו ואומר: אהבתי!  עוד לא בוש לאמר: נפשי חשקה בדינה!  שומעת את?   בדינה חשקה נפשו...   ומה מצא בדינה, אולי תדעי?  דינה בתולה היא ככל הבתולות.   ומי מבני-ישראל יתבונן על בתולה?...   אבל מה אומר ומה אדבר, מצא בה או לא מצא בה, להתחתן ביוכבד ובדינה בתה לא אוכל.   זכרי נא, כמה צרות וכלימות באו לי על-ידיהן ועל-ידי אלקנה האפיקורוס ואויבי-בנפש, אחי יוכבד.   עתה נפקחו עיני וידעתי מאין באה הרוח-הרעה לשמעון...   עלינו להרחיק את בנינו מבית יוכבד.   אל יבואו שמה! – אמרי נא, שרה, מונעת אַתּ את רחל מבוא לדינה כפקודתי? 

– גם מבלעדי פקודתך תמנע רגלה מביתה, שוממה ועצובה היא יושבת בדד כל הימים ולא תאבה לצאת החוצה–השיבה שרה, נאנחת מלבה.  

– ואם לא השחוק הוא אנחתך זו? – הואיל אפרים לדבר על לב אשתו ולנחמה, אבל היא שסעה אותו בדברים ותאמר: 

– רוח השחוק נחה עליך היום, אפרים, ולא ידעתיך!  אני על צרת הבת נאנחה, ואתה...  

– לא-ברצוני אני שוחק – אמר אפרים ושמץ אנחה נשמע בקול דברו – ואם לא השחוק הוא, אוי לי, אם גם בתולות ביהודה משמיעות דעה בעת שידובר בהן!...   היום עוד הפעם בא אלי השדכן בדבר ההתחתנות עם פרץ.   את בנו החתן מהללים, כי ילד כשר הוא.   פרץ חפץ מאד להתחתן בנו.   עשיר גדול הוא ומוהר ומתן הרבה יתן, ורחל תהיה עשירה ותחיה אצלו בתענוגים.   דברת לה את כל זאת, שרה? 

– דברתי, הרבה דברתי, ודברי היו ללא הועיל.  

– מי יודע? – פתח אפרים ברוגז וגמר בשחוק – מי יודע אם לא תאמר גם היא: "אני אוהבת!"  נפשי חשקה ב–ב–ב...   למה את מבטת בי כן, שרה? 

– חידות אתה לי היום, אפרים, ולא אבין מה השמחה הזאת על ראשך ומה השחוק הזה לך? – לך שכב! 

– אני אומר לך, שרה, כי המעשה ברחל לא לחנם הוא, ויד איש פלוני אלמוני באמצע, ומבית-יוכבד יוצאת הרעה.   הנני אומר לך עוד הפעם, עלינו לעשות בתחבולות להרחיק את הבנים מבית-יוכבד.   שמעי, שרה! 

– דבר, אפרים, כי שומעת אנכי! 

– לבי אומר לי, רעות זו בין שמעון ודינה על ידי יונתן נעשה.   יונתן הלא הוא שכן בבית-יוכבד, ושמעון אהבו בכל נפשו ובא אליו יום-יום, וראה את דינה ותדבק נפשו בה, ואולי יד יונתן בזה וברצונו נהיה הדבק הזה.  

– היונתן יעשה כזאת?  איש תם וירא-אלהים כמוהו, יודע תורה ומלמד את שמעון "באמונה", ההוא יפתהו בדברי-אהבים?! 

– אמנם כן, יודע תורה ולמדן גדול יונתן, אבל הלא ליטאי הוא, ואיש ליטא הלא מוכן לעשות הכל.   אומרים: למדן ליטאי התנצר ונשא אשה ערלית אך בעבור זאת, בעבור שתהיה אשתו מכלכלתו ויוכל ללמוד תורה במנוחה, בהשקט ובטחה.   ואני אמנם לא החלטתי, כי הדבק הזה נהיה בדברו, ואכן אמרתי, אולי יד יונתן בכל זאת.  

– ומה זה אפוא תאמר לעשות, אפרים? 

– עצתי: להציע לפני יונתן, או יחליף הוא דירתו באחרת או, אם לא יאות לי, אחליפנו אני במלמד אחר לשמעון.  

– לא טובה עצתך, אפרים.   יחליף הוא או תחליף אתה, ושמעון יבוא לבית-יוכבד כקדם.   ועוד תקומם במעשיך את יונתן לאויב לך.  

– עוצי אַתּ, שרה ודבּרי! 

– אני אדבר עם יונתן, אספר לו ברור את הכל ואבקש מאתו, לעשות הטוב והישר ולמנוע את שמעון מבוא לבית-יוכבד, כי הדבר הזה בנפשו הוא.   ולבי בטוח ביונתן, כי יעשה את אשר חפצתי בחכמה ובדעת, וחפצי בידו יצליח.  

– דברי את, שרה, והצליחי!  ומי יתן ולא אומר: אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת אשתו! 

 

ו

והיא לא תצלח! 

הרבה לילות היתה רחל נדונת על משכבה ומדברת עם לבה: מה הם רגשות נעלמים אלה בקרבה מעת הכירה את בן-דוד?  למה פניה מתאדמים בכל עת, אשר היא רואה אותו?  מה לה ומה חפצה?  איש כבן-דוד, אשר לא מחשבות אנשי מקומה מחשבותיו ולא דרכיהם דרכיו, הלא נבזה הוא בעיניהם ובעיני הוריה.   והיא, ככל בתולות ישראל, הלא לבה ונפשה מסורים ביד אביה לתתה לאיש כלבבו, ומה היא ומה כחה כי תמרה את פיו ותבחר באשר לא ירצה לו?  ומחשבותיה אלה גזלו מנוחתה ועצבו את רוחה מאד עד להתחלות.   אולם הדברים אשר שמעה מפי שמעון וגם קראה בימים האחרונים בספרים, כי אין להורים המשפט להתעמר בבניהם להשיאם בחזקה, ואיש-איש יבחר לו בת-זוגו כנפשו – עוררו את רוחה לבקש חשבונות רבים, ועל משכבה בלילה הזה, ליל התקדש חג-עצרת, העמיקה לחקור את נפשה ולהביא במשפט את כל רגשותיה הנעלמים, והפעם הנה זה ידעה מה לה –  היא אוהבת!  אוהבת "אותו"...   ואהבתה זכה.   היא אוהבת אותו למען נפשו העדינה, למען חכמתו ורוחב לבו, למען...   למען אשר לבה ירחש לו אהבה, ומי יבוז לה ולרחשי-קודש אלה?  מחשבותיה אלה הניחו לה מעצבּה ותקם בבוקר ותטיב את ראשה ותלבש בגדי יום-טוב, ולבה שמח ואומר לה: אכן יש תקוה וחפצה ימלא ברוב הימים! 

שמחה שרה בראותה את רחל בתה בכלי-תפארתה ופניה מאירים, תחת אשר שכבה למעצבה בחדרה ימים רבים, ותאמר בלבה: אכן התבוננה רחל בינה ותדע, כי לטובתה אביה ואמה מבקשים לארש אותה לבן-פרץ–והתנחמה.   ולו הואיל גם שמעון להתבונן ולשמוע בקולנו והיה מאושר.  

בא אפרים מבית-התפלה וראה את בתו והנה היא עליזה ומשחקת לפניו – ושמח גם הוא בלבו.  

אחרי לחם-צהרים שבה רחל לחדרה ותשב אל השלחן לקרוא בספר, כדרכה תמיד, והנה שמעון בא ואמר לה:

– רחל!  הנני הולך לבן-דוד, אולי דבר לך אליו?  אמרי לי.   

– נער טוב אתה, אחי, נכון לעשות רצוני גם בטרם אבקש.   חכה לי מעט, כרגע אגמור את הספר הזה "כח וחומר" לביכניר.   תמסרהו נא לבן-דוד בתודה רבה ותקח מאצלו בעבורי...   אבל למה אוגיעך חנם?  מחר הלא נועד בבית יוכבד, כמדובר, שם אראה את פניו ואבקש מפיו תורה, לבאר לי את אשר יקשה ממני בספר הזה, וגם ספר אחר, אשר ימצא אותו טוב וכשר לפני, יתן לי לקרוא בו.   ואתה, שמעון, מדעו אתה הולך אליו היום, אם כלנו נועד מחר? 

– היום מתאספים אצלו צעירים אחדים מבחיריו ואף אני בתוכם.    שיח ושיג לנו, ומלבד זאת נקבל פני אורח נכבד הבא אליו.   הוא חברו, שלמד עמו בבית-מדרש הרבנים.   יחדו נמתיק סוד, ואחרי-כן, אם ירצו, לבית-אלהים נהלך ברגש ונשמח שם בשמחת תורה.  

– מה מאושרים אתם, הנערים! – אמרה רחל בקנאה – לו נער הייתי כי עתה...  

– ותחת זאת, אַתּ רחל, הלא אושר רב שמור לך למחר – אמר שמעון והעיף עינו בשחוק על אחותו.  

– לך מעלי, נער שובב! – אמר רחל והניעה ידה על שמעון, ופניה התאדמו.  

אך יצא שמעון עלתה רחל על ערש-יצועה וספרה בידה.   עיניה בספר ולבה אל דודה.   היא מעברת בזכרונה את כל אשר עלה על רוחה, אחת לאחת, מראשית, מיום אשר היא ובן-דוד נפגשו ראשונה, מדברת עמו בחזיון וטועמת עתה מתענוגי היום הבא, כאשר ישבו שניהם מחר בבית-יוכבד, ומנבאה לה אחרית טובה, רוב שלום ונחת.   באשמורת-הבוקר חלמה חלום: והנה היא דואה כיונה מעל הרי-בתר ותהום רבה, ובאה ונחה בגינת-עדנים על ערוגת-בושם סוגה בשושנים.   ובצאתה היום החוצה עברה גויה זקנה לפניה וכדים מלאים מים על שכמה, והיו כל אלה לה לאותות ולמועדים ולימים טובים.  ועוד היא שוגה ברוב חזיונות – ונער משרת בבית-יוכבד בא ומסר לה מכתב חתום ויצא.  

פתחה רחל את המכתב ותקראהו: 

"בשם אמי הנני כותבת אליך, רחל יקרה.  צר לה, לאמי, מאד, אשר מסבת רעים, שיעדת למחר, לא תוכל להיות במעונה, כרצונך.   לבך הלא יודע, כי היא מוקירה אותך באמת ובתמים, ולעשות רצונך היא חפצה תמיד, אבל הפעם היתה פתאם סבה מונעת אותה מעשות חפצה, ואַת בטובך תסלחי נא לה.   אלה דברי אמי.   ואני מצדי אמלא דבריה ואגלה סוד.   יד אביך בדבר הזה.   עברתו הלא שמורה לביתנו, כמו שידעת, מאז, ורק מפני דבת רבים ולזות-שפתים היתה מסותרת בלבו.   ועתה, אחרי הדברים אשר היו בינו ובין שמעון, עברתו קשתה מאד, והוא אומר לבנות חיץ וקיר-מבדיל ביניכם ובינינו.   יהי נא הדבר הזה עד עת קץ כמוס עמך...   ואני כאשר הייתי רעותך כן אהיה תמיד, ואף קיר-ברזל לא יפריד בינינו.   ידידתך דינה".  

דברי המכתב הרגיזו את רחל.   השתערה ממקומה ותצעק בחמת-רוחה: 

– הוי אבות!  לכלוא את רוח הבנים בחזקה אתם מבקשים – והיא לא תצלח לכם! 

 

ז

כן, בקודש חזיתיך! 

הלילה ליל חושך.   גדודי-כוכבים נפוצים ברקיע ואין הירח יוצא בצבאותיהם – קומטו פניו והוא בוש ומתעלם מעין.   אבל הלילה הזה אין דורש לו ולאורו – ליהודים אורה ושמחת-תורה!  ההמון חוגג והעיר הומיה.   ששון ושמחה בחוצותיה, גבאים נהוגים לבתי-התפלה בנרות ולפידים, בגילה ורנה.  

לב רחל היה סוער על מכתב דינה רעותה ותשב שוממה בחדרה, ולעת-ערב עמדה ותצא לשוח בעיר.   ותלך ותתע ברחובות גלמודה ועצובת-רוח מבלי דעת אנה תלך.   היא באה באחד הרחובות והנה לפניה המון רב.   יהודים עוברים בסך, וקול נגינתם ושאונם כשאון מים רבים, ונסחפה בתוך המונם.   וזרם-אדם זה סחף אותה סחוף ועבור עד שהביאה לבית-הכנסת הגדול.   והבית מלא אנשים ונשים, ילדים וילדות, בחורים ובתולות יחדו.   כי כן הוא בישראל מאז מעולם, אשר אחת בשנה, בליל שמחת-תורה, עזרת אנשים בבית-אלהים פתוחה גם לפני הנשים, וכל איש ישראל יבואו שם.   קטן וגדול שם יהללו יה, ולשמו לכבוד-תורתו יקר יתנו.   הגדולים סובבים את הבמה וספרי-התורה על ידיהם, החזן הולך בראשם, הולך ומשמיע קולו בהלל ובהודות, והקטנים עם דגלים רוקדים כבני-צאן, לפניהם ולאחריהם.   והעומדים בבית-אלהים, בנים ובנות כלם, איש את אחיו ידחקון וימהרו לנשק ספרי התורה באהבה, ומברכים את נושאיהם ואומרים: כה לחי, ואתם שלום וביתכם שלום!  כמשפט הזה יסובו אנשי העדה חליפות את הבמה שבע פעמים.   אף רחל היתה בין העומדים צפופים, דחוקים ודוחקים, ובהחזיקה בספר-תורה אחד–רוח אלוהי ישראל נוססה בה ונשקה לה בחשק רב מנשיקות פיה, עד כי גם את יד נושאה נשקה בבלי דעת.   היא נושקת וקול קורא לה באזנה בנחת ובידידות.   שמעה ותתעורר רחל, כאיש נעור משנתו, ותרא והנה בן-דוד עומד לנגדה וספר-התורה בידו!  רגע אחד עמדו שניהם קפואים על מקומם, יהמו רגשי-אהבה בלבם, וגליהם בל יעברו פיהם, עד שדחה אותם המון עם מאחור – והנאהבים הנעימים האלה נפרדו.  

וזאת בישראל: בית-הכנסת הגדול הוא מכל מקדשי-אל בעיר בית-תפלה לכל העם, כמעט כל אביוניה יבואו בו, ונכבדי העדה וחסידיה איש-איש מהם יבוא אל מקדשו להתפלל.   והיה בבוא בן-דוד ואחוזת מרעהו לבית-הכנסת, כדבר שמעון, חרדו רבים לקראתו והושיבוהו בראש מצד ארון-הקודש וגם העלו אותו בין הקרואים, להקיף את הבמה בספר-התורה.   כי יודעיו ומכיריו רבים לו שם מעושי-מלאכה ומאלה, אשר בניהם לומדים בבית-ספרו.  

בן-דוד הלך וישב בודד בפנת בית-הכנסת, נרעש מנשיקת רחל, אשר כחותם היא על ידו ועוד תחמם אותו כמו בצאתה מפיה.   נשיקה בכורה זו מפי בתולת ישראל תמה ובבית ה' ואצל תורת אלהים ובמועד זה – הלא נשיקת-קודש היא, נשיקה טהורה מאין כמוה.   הוא יושב והוגה בה ושני רסיסי דמעה, דמעת-גיל ואושר, הצהירו כפנינים מבין עפעפי עיניו.  

קול רינה ותרועה העיר את בן-דוד ממקומו ויבוא עד לפני הארון.   והנה זקני העדה מכרכרים שם במעגל וספרי-התורה בידם, אחרי אשר הקיפו את הבמה בפעם השביעית, ונערים יוצאים אחריהם בנגינות ובמחולות, והעומדים עליהם מסביב, קטנים עם גדולים, ימחאו כף.   גם שמעון ומרעו שם, עומדים לבד ורואים בשמחת העם, ובתוכם רחל מדברת עם חברו האורח, ורוח-חן שפוכה עליה.   ראה אותה ונהרו פניו.   ויגש אליה וישאל לה לשלום ויאמר:

– ישמח לבי לראותך פה במרחב, כי הנה ראיתי את הלחץ, אשר המסתופפים אחורי הבמה לוחצים והודפים זה את זה בצד ובכתף.   האם לא קרך רע שם בתוך המונם ושלום לך? 

– שלום! – השיבה רחל בענות-חן – תודה לך, אדוני, אשר כה תדאג לשלומי.  

– תמה אני – אמר לה בן-דוד – הלא אחיך, שמעון, ידע, כי לבית-אלהים את הולכת בלילות האלה, ומדוע עזב אותך ובא והלך עמי?! 

– שמעון לא ידע, וזאת הפעם הראשונה, אשר באתי הנה.   ולא אנחם כי באתי – אמרה רחל ובושת כסתה פניה ותּשו עליה חן, הוד והדר שבעתים.  

לב בן-דוד כים נגרש, והוא מתאמץ להשביח שאון רגשותיו, לבלתי תגלה אהבתו פה בקהל.  

– כי באתי וראיתי את אשר לא ראיתי זה כבר – יהודים שמחים!...   – מהרה רחל למלאות את דבריה.  

– ואני אוסיף על דבריך – אמר האורח – יהודים יחוגו וינועו כשכורים! 

– כן דברת, יעקב – אמר בן-דוד לחברו – כשכורים ולא שכורים.   את היהודים השמחים האלה, המרקדים והמשחקים, ידעתי.   רובם עניים הם, במסכנות יאכלו לחם, ויין ושכר לא ישתו.   הם שכורים ולא מיין, התורה היא המשכרת אותם והיא שמחת גילם.   עזה אהבתם לה!  ראו, רשפי אש בעיניהם – רשפיה, והתלהבותם שלהבת-יה.   "מים רבים" לא יכולו לכבותה...   אהבה נצחת היא, אהבת-אהבים, ושיר-השירים שירה! 

ורוח דיצה וחדוה לבשה את אחד ממכירי בן-דוד ויתפשהו בבגדו וימשכהו אחריו המעגלה לאמר: לכה, דודי, רקוד עמי!  ויתחברו להם עוד יהודים שמחים ויצאו במחול, איש ידו על כתף רעהו, ויסובבו כגלגל בשיר וקול זמרה: 

"נגיל ונשיש בזאת התורה,

כי היא לנו עוז ואורה.  

תורה היא עץ חיים,

כי עמה מקור חיים".  

ולעומתם זקן אחד בודד לו ורוקד לבדו, שולי מעילו נתונים לו על זרועו, והוא רוקד תחתיו במקומו בנחת, וכבת-קול יוצאת מפיו, מנהמת ואומרת:

– אשריכם ישראל! אשריכם ישראל!  אשריכם ישראל, אשריכם! 

 

ח

אוי לאבות ואוי לבנים! 

בן-דוד ואורחו זה, יעקב נופך, היו חברים מקשיבים בלמודים בבית-מדרש הרבנים, רעים נאמנים מעת הכירם איש את אחיו.   גם כיס אחד היה לשניהם ואיש את רעהו עזר בעת צר.   ואם נשתוו לכל-דבר בדעת ובכשרון – הנה לא נשתוו בכל בדברים שבלב.   שניהם אוהבי חסד ודורשי טוב, אבל בן-דוד עושה טוב לשם הטוב, כי יפה הוא וראוי לעשותו, ויעקב נופך דורש במעשה הטוב גם טובתו.   בן-דוד איננו מבקש לו גדולות, עניו הוא וכל האדם שוים בעיניו, יחד עשיר ואביון, ויעקב נופך מתאוה לעמוד במקום גדולים, קרבת עשירים יחפץ ובכבודם יתימר.   ואם שונים הם זה מזה במזגם – בכל-זאת התרועעו יחדיו והיו רעים אהובים.   גם אחרי צאתם מבית מדרשם והיו למורים בבתי-ספר המלכות – בן-דוד בכסלון ויעקב נופך בעיר אחרת, רחוקה מכסלון – המרחק הרב לא הפריד ביניהם.   היו נושאים שלום במכתבים איש לרעהו מרחוק, ועתה הנה זה בא יעקב להגיד לבן-דוד את לבו ולדבר עמו פנים בפנים.  

עבר חג וימי המעשה הגיעו, ויעקב נופך עוד לא הלך למקומו.   הוא יושב בערב יום אחד עם בן-דוד בחדרו, איש כוס תה לפניו וקטרתו בפיו ונדברים איש אל רעהו.  

– אמנם כן, רעי – אמר נופך, מתופף בראשי אצבעותיו על מצחו – למקומי לא אשוב עוד.   לאוניברסיטה אלך לשמוע בלמודים.   כן חרצתי.  

– ואני אומר לך עוד הפעם, כי דרכך לא יתכן – ענהו בן-דוד, ומפיו עתר ענן-הקטורת עולה עגילים עגילים–זכור נא יעקב, נער עני ונעזב היית, כמוני ועוד רבים מחברינו, ובית-מדרש הרבנים אספך ויגדלך כאב ויכלכלך, וכל צרכיך מעניי-עמנו, מיגיעם ומעמל נפשם נתנו, רק בעבור זאת, בעבור תלמד חכמה ודעת ותלמד אחרי-כן את בניהם.   ועתה למה תבעט בהם ובמנחתם ותכבד את נפשך מהם, כי תבקש לך גדולה, להיות רופא או פרקליט למען בצוֹע בצע ולחיות בנעימים? 

– דבריך טובים אבל לא נכוחים – השיב נופך – זה דרכך, דרך אנשי-הרוח לך מנעוריך, אשר מבשרך ומחזיון-לבך תראה את העולם.   ואף את הדבר הזה, אשר בינינו, תראה כפי הגות לבך ומחשבתך עליו, כמו שהוא ראוי להיות ולא כמו שהוא באמת.   הלא באמת אין חפץ לעמנו לא בשני בתי-מדרש הרבנים ולא בבתי ספר הקטנים אצלנו ולא בנו המורים.   הן ידיהם לא יסדו את הבתים האלה ולא הם בעליהם.   כסף אומרים להם תנו – ונותנים, והמשרה לנכרי היא, הוא ימשול בהם ויעשה כרצונו.   על ישראל גאותו, והמורים העברים מאפס ותוהו נחשבו לו.   גלה כבוד מבתי-ספרנו!  לא רוח העם ולא משטרו בהם.   

– לכן – אמר בן-דוד ברגש – לכן עלינו חלוצי-ההכשלה להנבא על הרוח!  להעיר את עמנו ולדבר אליהם השכם ודבר, כי בא מועד להתעשת לבניהם.   לחנכם ברוחם וברוח העת החדשה והדור החדש, ולהיות עיניהם פתוחות על הבתים האלה.   לעבודתך, יעקב!  שובה, שובה, רעי, ומקומך אל תנח...  

ויהי אך כלה בן-דוד לדבר והנה קול צעדה נשמע, וכרגע בא יונתן החדרה ופניו זועפים.  

– רואה אנכי, מחמדי, כי דאגה בלבך – אמר לו בן-דוד באהבה – אל נא תכחד ממני והגידה לי מה היה הדבר.   

– שמעון איננו!...   ברח! – השיב יונתן נבוך ומשומם.  

– ואיכה נהיתה זאת? 

– מבחורי-ישיבה נפתחה הרעה.   הקול נשמע, כי יש בהם עוזבי-תורה ומשחקים בקוביא ובקלפים בעזרת-נשים, אשר בבית-אלהים, ויבוקש הדבר וימצא, כי הם עצרת-בוגדים, אבדה האמונה מלבם.   במופתים ובנפלאות לא יאמינו ואת קדשי ישראל ושבתותיו יחללו.   וידיחו עוד צעירים הרבה מיושבי המקום ויתעום מדרך הטובה.   על-זאת תרגז העיר והקצף גדול מאד.   חסידים יאשימו את הליטאים קטני-אמנה, אשר בקדושים לא יאמינו ומהם למדו בני-הנעורים את דרכם הרעה.   ומלמדי המקום ירשיעו את מלמדי ליטא, כי הם הכשילו תלמידיהם בתורה, בלמדם אותם תנ"ך עם "באור", "לשון" ומליצה ולהג הרבה, שאין בהם עוז לנשא את נפשם ולהריחם ביראת אלהים.   שמע אפרים צעקת העם, כי מרה נפש האבות איש על בניו, בנים כחשים, ויפקוד גם על שמעון בנו את עוונותיו ויענהו בתוכחות-חמה – ויברח שמעון מפניו.  

– אמנם חטאו הבנים! – קרא בן-דוד בחמת-רוחו – אבל אשמים הם אבותיהם, אשר לא נתנו אל לבם לחנכם כמשפט בתורה ודרך-ארץ ולאחד בלבותם תורה וחכמה בימי-הילדות והשחרות.   וכאשר יגדלו ויריחו מרחוק את ריח פרי עץ-הדעת, אשר השכינו האבות סביביו את השרפים, מדורות גיהנום ומשלחת מלאכי רעים, הנה תאבד מנוחת נפשם ולא עוד באמונתם יחיו.   האבות יחטאו בילדיהם ויעוו את דרכם ועליהם יזעף לבם.   האבות יעצמו עיניהם מראות מפעלות העת וילכו נגד החיים – והבנים ימקו בעוונם.  

– והם עוד יאשימו אחרים! – אמר יונתן – גם עלינו יצא הקצף ושמנו מנואץ.  

– חדל מהם ומהמונם! – אמר נופך ויחזק יד רעהו – הנח להם ונבואה לאוניברסיטה, ונלמד דברי חכמה מחכמי הארץ לטוב לנו כל הימים.  

– לא, רעי! – אמר בן-דוד בקומו מעל מושבו – לבוא ולרעות בשדה אחרים בעת אשר עמי ייחל לעזרת בניו – חטאת-מרי היא.   אני על משמרתי אעמודה ואדבר לעמי ואעידה בו לאמר: עת בתי-חנוך עברים להבנות!  קומו ובנו אתם אותם, ונחה בהם רוח דעת ויראת אלהים, והמשרה תהיה על שכמכם, ואז כל בניכם יהיו בנים לעמם, מלומדי תורה ודעת ורב שלום ביניכם!  ואם תמאנו ומריתם–מרה תהיה באחרונה ונהמתם באחריתכם!...  

 

ט

עמל ורעות רוח

סר וזעף הלך אפרים בחדרו באחד מימי הבציר, אשר ראשיתו היתה חום צח ואחריתו קור, ענן וערפל; פעם עמד מעט רגע ויסלסל פאת-זקנו, בהגיעו אותה לרגעים על פיו, כאשי מתנודד וחושב מחשבות, ופעם מהר אל החלונות ונשקף בעד האשנב בכליון-עינים; הביט לכל העובר מרחוק, ובהודע לו, כי שגה ברואה ואיננו האיש, אשר הוא מבקש, רקע ברגל ובזעם צעד ארץ וילך אל עבר הבית השני.   אבל עד ארגיעה מהר שנית אל החלון, הביט בלב דופק ובעינים כלול, ולדאבון נפשו שגה עוד הפעם ברואה.   כה הלך אפרים בביתו הלוך ושוב, עד אשר נשמע קול צעדה באולם-הבית ועוד מעט נפתחה הדלת.  

בעלת-הבית!  בעלת-הבית! – קראה בקול רם אשה אחת, אשר באה בפתח ושלחה ראשה החדרה.  

– לשדים אַת! – גער בה אפרים, אשר עוד הפעם בוש מתוחלתו – עד כמה פעמים אני מצוה אותך, אשת-פתיות, לבלתי תבואי עוד אל חדרי ברעש וצוחה.   לשים את, אמה שובבה! 

מבלי משים הריקה האמה מיץ-אפה ותצא.   ואפרים עוד מתהלך ומתנודד, ומקשיב בכליון-עינים עד כי באחרונה נפתחה הדלת שנית.  

– שרה?! 

– אויה לי, אפרים! – נתנה שרה בקולה, בבואה הביתה.   אויה לי, מה מר גורלי בתבל? המעט לי עבודתי בבית, הן בלעדי לא ירים איש את ידו לעשות מאומה, ואת רגלו לצעוד שנים שלשה צעדים; המעט אשר אשא לבדי טרחכם ומשאכם, אויה לי!  וכשור מסובל בעולו הקשה אנכי כל היום, – הנה עוד עלי, האומללה, לנוע ביום סגריר כזה, אשר "גם כלב משוגע לא נראה בחוץ"! – אל נכון נגזר עלי כן ונולדתי במזל רע...   צדיק אתה ה' ומשפטך צדק! – ביום ענן ושלג כזה נלחצתי ללכת אל בנימין, היושב בקצוי-תבל  – אצל בתי-המטבחים החדשים!...   ראה נאה והביטה, איך נעלי נמלאו קרח ושלג וכל מלבושי אגאלתי.   

– מה הגיד לך בנימין? – שאל אפרים בנפש גרסה לתאבה – האם אמת נכון הדבר, כי פגע אותו בדרך? 

– אוי לי, אמי, כי ילדתני – צעקה שרה בקול – המעט לי צרותי הישנות, כי השליח בי ה' צרות חדשות!  אם לא היום, הנה אמותה מחר, אמותה בפתע-פתאם מפני צרותי...   לא אוכל עוד שאת! 

– מה הגיד לך בנימין? – שאל אפרים שנית.  

– נלאיתי נשוא! – נתנה שרה בקולה ותאנק ממעמקי לבה – אויה לי, מה רבו צרותי!...   אתה אפרים סבות בכל אלה, אתה אתה, אך אתה!  ואנכי אשת פתיות עוד אשמע בקולך ואלך אל כל אשר תשלחני...

– אתיו לראותו, כי נמצא!...   – נשמע פתאם קול רעש גדול באולם-הבית.  

מקול הקורא בהמולה יצאו שרה ואפרים מן הבית דחופים ומבהלים.  

– מה דאבה נפשי בברחו – הוליכה האמה את קולה לנערות הבית.  

– מה הקול הזה? – שאלה שרה במבוכה.  

– נמצא, נמצא! – קראה האמה, כראותה את גברתה, ופני להבים פניה – נמצא, כן אמצא את שאהבה נפשי!  כרגע אביאנו הבנה.  

כמשמרות נטועים עמדו שרה ואפרים על עמדתם, מחכים לראות את בנם האובד – ונעתקו מהם מלים.  

– עתה תראו, כי כנים דברי – דברה האמה לנפשה, בשובה כרגע מבית-המבשלים – בל יוסיף מעתה לברוח...  

עוד מלתה על לשונה הוציאה מתחת מטפחתה תרנגול אדמוני ובריא, אשר קרא בגרון מטוב לב, בראותו את כל אנשי-הבית, הנאספים לקדם פניו.  

– אם אשלח את ידי, הלא אז, "יכנס הרוח באבי-אביך!"  – גערה שרה באמתה,–פתי אכל תקיאי, אַת בת-הבליעל!  הקצור קצרה ידך לחזק בריחי הכלוב כראוי?...   עתה תראה?  מעט רגע לא הייתי בביתי והנה כל דבר אין עוד על מכונו!...  

אפרים התגנב עד כה ועד כה לבוא החדרה, בראותו את שגיונו, ובכל העת ההיא, אשר נצבה שרה לריב עם אנשי ביתה, התנודד בחדרו ונפשו כלתה לשמוע אם אמת הדבר, כי בנימין פגע את שמעון בדרך.   נפשו יצאה כמעט מתוחלת ממושכה לראות את אשתו ולשמוע מה בפיה, ועתה כי באה הנה היא עומדת לריב על תרנגול אחד.–הוי נשים נשים!  דבר אפרים מרוב שיחו וכעסו ויסלסל בחזקה פאת-זקנו.   על בנה כי איננו הלא בכתה הרבה בכי ואני אביר-לב לעינים, ועתה מקרה התרנגול נגע עד לבה ותשכח את בנה!...   דמעותיכן, נשים, אך מים ואנחותיכן תהו!  הוי נשים, נשים! – קרא עוד הפעם אפרים במנוד-ראש ויוסף לסלסל פאת-זקנו בחזקה עוד יותר מבראשונה.  

– הראית, אפרים? – צעקה שרה בשובה אל חדר אישה – הראית את כל הנעשה והנהיה?  מעט קט לא הייתי בביתי, והנה שמה ושערורה!  עתה דע וראה את עניי ואת יגיע כפי.   – אויה לי, אין עוד כח בי לשאת ולסבול.   לא נחתי עוד מדרכי הרחוקה והנה מתלאה חדשה!...  

– מה הגיד בנימין? – שאל אפרים, אשר לא יכול עוד להתאפק.  

– דמה לך, כי הלכתי מהלך רב עד בואי אל בנימין, היושב בקצוי-תבל אצל בתי-המטבחים! 

– ומה הגיד לך? 

– אין קול ואין קשב, אללי לי!  תמול שב בנימין מדרכו וישבע לי באלהים, כי לא ראה את שמעוון ולא שמע מכל הנהיה בלתי היום, וכדי לו בזיון וקצף מצרותיו, מחתנו הנחמד, אשר לקח את כל טובו בידו ונחבא לברוח אל קדושו...   זה כמה, אויה לי!  אשר בר-בטני עזבני...   מי יודע אנה פנה ואנה הוא נודד כעת ביום השלג?!  אהה, בני, בני! 

– אהה, תרנגול, תרנגול! – נהם אפרים מרוב כעס ורעות-רוח.  

– אני לו בבני והוא בתרנגול! – קראה שרה בתלונה  – לא יוכל לסלוח לו את עון התרנגול; עד כמה פעמים הוכחתיו, שהתרנגול הזולל הזה ירד לתוך היאגעדי"ש והושחר, הוא ולא אחר.   קרא, קרא לי עוד הפעם את האגרת, אשר עזב שמעון בחדרו טרם צאתו, אולי אשמע ממנו שמץ דבר.   רק ראה אפרים, לבל תכשל עוד בלשונך בקראך את האגרת, ותעתיק לי כל דבר באר היטב, למען אדע.  

אפרים התבונן מעט, אחרי-כן הוציא אגרת מחיקו, לעשות רצון אשתו, ויקרא כדברים האלה לאמר: 

"שלום לכם, הורי היקרים!"  

"בדמעות שליש וביד רועדת לקחת עט-סופר לערוך לכם מכתבי זה בטרם אלך מביתכם!  רבות אנחותי ולבי דוי לעזוב מולדתי ובית-הורי ולהרחיק נדוד כצפור מקנה: אבל חשבתי דרכי וראיתי, כי אין טוב לי לשבת פה.  

"הן לא נכחד ממני לב אבי וידעתי, כי בל יחדל להוכיחני ולהלמני באש עברתו ובקנאתו אם אטה מדרכו אך מעט, והוא צעדי יספור ויביאני במשפט על כל דבר נקלה.   ואני, סהדי בשמים, לא אוכל להיות איש כלבבו.   מה אעשה אם לבי ער ונגזלה שנת הבערות מעיני?  מה אעשה אם רוחי הנעור מאן לנום שנית, והוא יעיר לי אוזן לשמוע בלמודים ולבקש מענה על השאלות, המתחדשות בקרבי מיום ליום?" 

– דום, אפרים! – אמרה שרה  – הבינני פשר דבר.  

– שמעון כותב.   שמעון אומר...   – נסה אפרים להעתיק דברי האגרת, ובראותו כי לא יצלח לו, שנה עד מהרה את טעמו ויאמר: שמעון כותב עמל ואון, כי לא טוב לו לשבת בבית-הוריו.  

– אויה לי! – נאנחה שרה.  

אפרים הוסיף לקרוא בדבר אשתו:

"האם בי העון, אשר הספרים ההם, שהגיתי בם עד כה, לא יוכלו למדני טוב טעם ודעת ולפתור לי הליכות עולם ומפלאות תמים דעים, אשר לנגד עיני תמיד?  האם בי עון, אשר אתם תלין משוגתם, להשגות עברים בדרך ולעור עיניהם לבלתי יחזו בגאות ה'?  המה אומרים: "רק על הגויים המצוה לשבת יצרה, לחקור ולהבין בכל אופני מועיל לישוב-העולם, ולהוציא כחות הטבע לתכלית הישוב באופן היותר מועיל ולהדר בריאתו של מלכו של העולם, אבל את ישראל הבדיל ה' ובחר אותו לו לממלכת כהנים מכל גוי ולשון ונטל מצות ישוב העולם מהם, ותכלית היותם בעולם לקיים תרי"ג מצות...[1], אבל איך נוכל לשמור מצות ה', לאהבה וליראה אותו מבלי השכיל באמתו ומבלי הביא לבב חכמה, להביט אל פועל ה' ולהתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים?  וכל בעלי-אספּות, רועי אבן ישראל הקדמונים, מצוים אותנו לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים ולעשות בכל מלאכת-מחשבת.   לא, אבי, אל אוכל לעשות בנפשי שקר, לשקר בשכלי ובחושי ורגשות נפשי במצות מורי-שקר: לא אוכל לשמוע מוסרך, לשגות מאמרי דעת למען אפיק רצון מהנבערים מדעת.   אין נפשי אליהם, אל מאשרי העם האלה, ההולכים חשכים ואין נוגה להם!  גם כי תפליא את מכותי מכות גדולות ונאמנות ותפרצני פרץ על פני פרץ, הנה אנכי לא אעזבה מחשבותי, תאלצני אך להיות איש מרמה: להתחפש ולעשות חונף, לבחור לשון-ערומים ולדבר בלב ולב ולהיות צבוע בכל מעשי, ומה אפור אחרית איש כזה?"...  

  רב לך, אפרים! – אמרה שרה לאישה – הנה זה הרבית לקרוא, עד כי עיפה נפשך, ולי עוד לא העתקת מאומה.  

– מה אומר ומה אעתיק לך – ענה אפרים–הבל הבלים כתב שמעון, הכל הבל.   האמיני לי, כי גם אנכי לא אדע חלומותיו ומליו, אשר בבלי דעת יכביר.  

  ואיך לא אאמין לך – השיבה שרה – אחרי רואי, כי בזעת-אפך תקרא דברי האגרת ותכשל לרגעים בלשונך, כהולך במהמרות.   בהיותך צעיר לימים כשמעון, אז לא יכולת גם אתה לכתוב, כמוהו, ורבות עמלו לקרוא את מכתביך ולהבין מה כתוב בם.   וכאשר יבוא שמעון בשנים ויגדל כמוך היום, אז יוכל גם הוא לכתוב.   ולו חפץ ה' והיה חתן לירחמאל, אז למדהו חותנו לכתוב היטב.   הן כמה פעמים הללת את ירחמאל, כי הוא "ספרא רבא" והעתקת לי תמיד את מכתביו ברוב נחת...   אולם "יכנס הרוח באבי-אביו! – ואתה, אפרים, קרא את המכתב עד תומו, אולי תמצא שמה שמץ דבר.  

  "לכן אבי – הוסיף אפרים לקרוא – אין טוב לי, כי אם לנוד מביתך, אני את נפשי הצלתי בזאת, גם מופת לרבים אהיה, לבלתי ירדו בשכל בניהם בחזקת-היד: יראו ויקחו מוסר, כי לא טוב לשלוט ברוח האדם במקל-חובלים, ולא טוב לאב ללכוד נפש בניו ולעשות בה כרצונו.   בן יכבד אב בהונו ובכל מאדו, אבל לא בנפשו – לתתה ביד אביהו, כי אל כל אשר יחפוץ יטנה.   הן כל הנפשות לה' הנה, כנפש האדם וכנפש הבן, "שתיהן חייבין בכבוד אל": השכל וידוע אותו ולבחור דרך אמונה ברצון ושום-שכל: על-כן את כל מעשה בני האדם האלהים יביא במשפט, ועל-כן בן לא ישא בעון האב, ואב לא ישא בעון הבן...   לב איש יחשב דרכו, ולכן בשלום ובהשכל ילכו אתו.   וזאת תורת לב האדם, לפי דברי איש חכם אחד אשר שפתיו ישמרו דעת ותורה בקשתי מפיהו, ואשר מרבית רעיוני מכתבי לו המה...   שלום לכם, הורי היקרים!  בלב נשבר הנני קורא לכם שלום בטרם אלך ואינני.   מי יודע מתי אשוב לראות את פניכם שנית?  ועד העת ההיא אחלי, אבי!  כי לא תחפשני, הן אך לשוא יהיה כל עמלך, – עוד הפעם יאמר  לכם שלום בנכם, הגולה מעל שלחן אביו, שמעון".  

  גם פה כתוב להג הרבה – אמר אפרים  ולא מצאתי דבר חפץ רק פריסת-שלום אלינו.  

– פריסת שלום אלי! – קראה שרה בבכי ואנקה – אוי לאם שוממה!...   למה לי חיים ושלום, אם בני, מחמד נפשי איננו והוא נודד בארץ!  אתה, אפרים, אתה, אך אתה סבות בכל אלה, כי תמיד הכבדת עליו ידיך ובחרפה הכית את לחייו, מלאת פניו קלון ולא יכולת דברו לשלום כאב את בנו.  

– הטוב טוב היה לך – השיב אפרים – אם הנחתיו ללכת בשרירות-לבו?  הלא קללת רבים עליך תבוא, כי את אם הורתו.   ובכל-זאת הנחמי, שרה!  מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה.   כי הבל כל דברי שמעון ותהו מכתבו הארוך עם מליצתו גם יחד.   בעוד ימים מעטים יתום מעט כספו וילאה לשאת עמל הדרך, אז ינחם וישוב.   אל תיראי שרה, כי בוא יבוא, חכי לו בכל יום שיבוא.  

שרה מחתה דמעה מעל פניה, כי דברי אישה נתנו תקוה בלבה.  

אם אַת לוּ שמעיני – אמר אפרים – יעצתיך להדליק נר כי רד היום, ונלכה לבקר בחדר שמעון, אולי ימצאון שמה עוד ספרי מליצה, אשר הדיחוהו מדרך ישרה, ונבערם, למען אשר בשובו לא ימצאם עוד ולא יהיו לו למוקש.  

 

י

הבקורת

ויהי בפתוח אפרים את ארון-הספרים בחדר שמעון, ותאמר שרה: "רבונו-של-עולם!  יכנס הרוח באויבי וישתגעו משנאי, כי מהם תצא הותי ושבר-רוחי, מהספרים האלה".  

– הגישי הנר – אמר אפרים לאשתו – למען אוכל לראות היטב לאורו.  

– אם תוציא מהארון ספר אחד, ספר אחד – השיבה שרה – אז לא תכלה מעשיך עד מחר; ואני לא אוכל להתמהמה פה.   המעט לי עבודתי בבית?  כי יעצתי – השלך תשלך אותם מהארון כלם כאחד, ובמקומם אשים פה כדי-החלב והיו בטוחים מחתולנו הזולל והסובא מחמאות.  

– חלילה לי מעשות כדבר הזה – אמר אפרים – אולי יש פה גם ספרים טובים.   חלילה לי!  לאחד אחד אוציאם ובין טוב לרע אבקר.   ואם טוב בעיניך, שרה, תוכלי גם את לעזרני והקל מעלי.   היום יכאבו עלי "הטחורים" עד מאד ומלאו מתני חלחלה...  

– אשה לא מלומדה אנכי – השיבה שרה – ואיככה אוכל לשפוט ולחות דעי על דבר לא ידעתי? 

– התדמי בנפשך – אמר אפרים–כי למען הכיר ספרי-המחקר החדשים יש לקרוא את הכתוב בם? – חלילה!  הלא "אסור לאדם מישראל לקרוא ספרים חיצונים ולהגות בשום חכמה חיצונית".  

– ואם לא יקראו את הכתוב בם – שאלה שרה בתמהון – איך אפוא ידעו כי רעים המה?  אולי דבריהם ייטיבו אם יקראום ויתבוננו בם?...   אין זאת כי-אם תלעג לי, אפרים, תלעג לאשה לא מלומדה כמוני.   

השאלה התמימה הזו הביאה את אפרים במצודה.   ואחרי החרישו מעט אמר אל אשתו בתלונה:

– הלא זה הגדתי לך שלשום, כי בל תשאליני עוד הבלים כאלה.   הספרים ההם רעים המה, כן אמרו קדושינו.  

– אם הם אמרו כזאת – הוסיפה שרה לדבר לתומה – הנה אל נכון קראו בספרים הרעים ההם.

  שרה! – קרא אפרים בתלונה – שמרי לפיך מחסום ולא נא תוסיפי מעתה למלל כאלה ולהכביר מלין ולהג הרבה...  

– אפרים! – קראה שרה גם היא ברוגז –  מה לך, כי לקחת מועד בערב הזה להורני דעה, לענות כחי ולהלאות אותי בדברים זרים לי.   הניחה לי, אפרים!  הרף ממני ואלכה לעבודתי, ואתה פה עמוד ובקר לך הספרים! 

  תהי נא ידך לעזרני! – חנן אפרים קולו –  עזריני נא שרה, כי כבד ממני הדבר הזה, ואני דך וכואב! 

  ואיך אפוא אדע להבדיל בין טוב לרע? – שאלה שרה את אישה, אשר הרך לבה בקול תחנוניו.  

  אני אמסור לך במלין מעטות סמנים כוללים – הוסיף אפרים לדבר תחנונים ולהתרצות אל אשתו, אשר הכעיסה לראשונה בדבריו – דעי, שרה, כי בחסד אלהים יש בארצנו רק שני בתי-דפוס עברים – האחד בעיר ווילנא והשני בזיטאמיר.   בדפוס הראשון יעלו לרצון על מכבש אחד ספרים טובים עם רעים; לא כן הדפוס השני, המאיר לארץ בספריו, שמה לא נדפסו מעולם ספרי מליצה החדשים כפי חוקי הדקדוק.  

  מה הוא דק...  דק...? –  שאלה שרה, אשר אל יכלה להוציא מפורש השם דקדוק מפיה.  

אפרים התאבך עוד הפעם משאלת אשתו ולא מצא מענה.   הן עד כה לא נתן לבו להתבונן ולדעת באמת מה הוא דקדוק, אם כי תמיד שפך בוז עליו ועל ההוגים בו.    רק בפעם הראשונה התבונן אפרים והגה בפשר דבר זה, להשיב לאשתו, אשר חשבתהו לאיש מבין ויודע כל דבר, ככל הנשים, אשר יתנו יקר לבעליהן ואומרות בלבבן, כי הכל גלוי וידוע להם, רק מאשר  המה גדולים ובעלי אשה ובנים וזקנם יורד על פי מדותיהם...  

– כבד מאד – החל אפרים לבטא, כאיש ערל-שפתים, אחרי בקש רגעים אחדים מענה לכבודו ולכבוד זקנו – מאד כבד להבינך...   לפרש לאשה דבר כזה כבד מאד...   ומה לך לדעת זאת?  לכן שמעי, שרה, ודעי: בזיטאמיר לא נדפס מעולם ספר מספרי מליצה החדשים, ובהוציאך ספר מהארון הגדול הזה וראית על השער, אם מזיטאמיר הוא, אותו תציגי לבד, כי טוב וקדוש הוא.  

– ומה אעשה – שאלה שרה – אם על הספר ימצא כתוב ווילנא?  הן שמה, לפי דבריך, יודפסו ספרים טובים עם רעים.  

– ספרי מליצה – הוסיף אפרים למסור סימנים לאשתו – המה בעלי שולים רחבים עם שורות קצרות ועם ציונים ונקודות וקוים מקוים שונים; לכן כל ספר נקוד רחב-השולים וקצר-השורות אך רע-רע הוא!...  

– תורתך בתוך מעי! – אמרה שרה לאישה – עלה אפרים על הכסא, עלה והגש לי הספרים מתוך הארון ואני אבקר, כי הפעם אוכל להבין בספרים כמוך!...  

אפרים רעם מעט פנים משיחות אשתו התמימות, המשפילות כבודו, ואמנם התאפק והוציא הגות רוחו הקשה בניד-כתפיו, ויעל על הכסא ויוצא מהארון ספר אחד ויתנהו לאשתו.  

– זיטאמיר – קראה צהלה ושמחה.  

– הניחיהו על השלחן – אמר אפרים, בהשפילו להביט על הספר–מחברו "בוצינא קדישא"!...   הא לך עוד ספר אחד.  

– זיטאמיר! – קראה שרה בשמחת לבב.   

– מרחוק אכיר את הספר הנחמד הזה – אמר אפרים – שיחין קדישין בו ומחברו "פטיש החזק"!...   הניחיהו על השלחן והא לך עוד ספר.  

– זיטאמיר! – קראה שרה בשמחה.  

  גם את זה אכיר, כי קדוש הוא, פירושיו על התורה והפטורות נפלאים מאד ומחברו "עמוד הימיני!"  הניחיהו וקחי מידי את הספר הזה.  

  הספרים היו ערוכים בארון בשתי מערכות, אחת לחיצון ואחת מלפנים.   אפרים הוציא את כל הספרים מהמערכה החיצונית, ורע לא נמצא בהם.  

– יראו שונאי ויבושו! – אמרה שרה ברגש – יראו שונאי צדקת בני, כי ספרי מוסר ויראת ה' היא אוצרו.   ואתה אפרים – צעקה בקול – אך לשוא הכית בני ותגרשהו מעיני, בשלך נדד כצפור נודדת מקנה ויסבול חסר וכפן.   אך אתה השבּתּ כל משושי – חגי, חדשי ושבתי!  הבה לי את בני, אפרים!...   ואם אין, אנוד גם אני...   אנוד, כמו שאני מזרע היהודים! 

– הרגעי ודומי! – השיב אפרים.   אשר השתומם לכל מראה עיניו ונעוה משמוע קול צעקת אשתו – חכי כמעט רגע ונראה מה במערה הפנימית.  

שרה הביטה בשער הספר, אשר הגיש לה אישה, ותאנק דום.   ותהפוך הספר מצדו אל צדו.  

– למה תחרישי? – שאל אפרים.  

– לא אוכל קרוא! – ענתה שרה.  

–הוי, הוי! – קרא אפרים בהביטו אל הספר – הוא אחד מספרי הגוים.   ראי הפעם ערמת בנך, אשר ערום הערים להסתיר תועבה תחת ספרי קודש!...  

  מה כתוב בספרי הגוים! – שאלה שרה – אנחנו היהודים לומדים ויש לנו תורה וספרי-מוסר, חוקים ומשפטים; אבל הגוים אינם לומדים...   גם בניהם לא ילמדו בחדר עם מלמדים כבנינו...   הכי קראו שמם גוים?!...  

­– כל ספרי הגוים – השיב אפרים –  מהבל המה גם יחד.   מפי מתנצר אחד שמעתי, כי להגוים אין ספרים משיבי נפש ומחדדי השכל כספרי היהודים, ובימי חגיהם יקוץ בחיים מרוב הבטלה, כי אין לו מה ללמוד...   והוא אנוס אז ללמוד "משניות" ולהגיד "תהלים"...   ועוד מתנצר אחד ספר לי, כי אין תבונה ומועיל בספרי הגוים; תוכם הבל ולהג הרבה: עוד הפעם מעשה בבתולה העוגבת על מאהבה...   עוד הפעם מעשה בבחור החומד את אשת רעהו...   ומעשה בשני רוזנים, אשר אחד פגע מעט בכבוד אחריו, ויצאו הפתאים, המשוגעים האלה לירות איש את רעהו...   ועוד הפעם מעשה ביפת-תואר ובנערה שנתפתתה ובאלמנה יפה וצעירה...  

בדברו ירק אפרים כמה פעמים ויגש לאשתו ספר אחר אחרי השליכו מידו בחרפה את הספר הראשון.  

שרה הביטה בשער הספר ונאלמה דומיה.  

– למה תחרישי עוד הפעם? – שאל אפרים.  

– ווילנא! – צפצפה שרה כאוב מארץ.  

– התראי, התראי מעשי בנך? – דבר אפרים רתת – בנך התאמץ תמיד לעקבני ולהסתיר דעתו מנגד עיני.   – אבל הפכי העלים וראי.  

– יש נקודות וקוים! – השיבה שרה באנחה.  

– השליכי אותו כתועבה תחת השלחן!  והא לך עוד ספר גדול וכבד.  

– ווילנה...   נקודות וקוים!...   – השיבה שרה בנפש מרה.  

– תחת השלחן! – קרא אפרים – אַל תביטי אל מראהו ואל כבד משאו.   השליכי, השליכי אותו בלא משא-פנים.

– מה שם הספר הזה? – שאלה שרה, אשר אמרה לשים לו כבוד למען כבד משקלו וגדלו.  

– הוא אחר מספרי תנ"ך עם באור.   השליכיהו! 

שרה התאבכה מעט מאין דעת מה לעשות, אולם עד ארגיעה הבליגה ותשלך מידה את הספר בחזקה, עד כי רגזה רצפת החדר, וינועו אמות הספים מקול מפלתו.   והוא היה ספר בראשית...

 

יא

וצפיר העזים הגדיל עצומיו

   למחר, בנשף בערב יום, יצאה שרה מביתה ונשאה דבר-מה תחת מעילה.  ולמען לא תשורנה עין עבטה ארחותיה ותלך שפי דרך רחובות צרים, הנשכחים מני רגל; אבל למורת רוחה ולדאבון נפשה ראתה והנה אשה הולכת לקראתה ואין דרך לנטות ימין ושמאל.  ויהי בלכתה עוד מספר צעדים בלב חרד כגנב, ותרא והנה חנה המטבלת נצבת עליה.

– אוי, אוי לי – צעקה חנה בראותה את שרה – הנה את הולכת לטבול במים, ואני לא הכינותי מקוה מים חמים!...סלחי לי שרה.  את לבדך אשמה, כי למה לא שלחת להגיד לי זאת היום בבקר? – אבל – הוסיפה לדבר – הבי המטפחת, הכתונת וכל אשר לך תחת מעילך.  אני אשא ואלך אתך.

  שרה נבוכה ולא ידעה מה להשיב.  רגעים אחדים החרישה ואחרי-כן התמלטו מפיה דברים מעטים, כמעט בבלי דעת.

– לכי לשלום, חנה! הנני הולכת...  הנני הולכת באשר אני הולכת...

– למקום אחר את הולכת? החיתיני, שרה, נחמתיני, ינחמך  ה'! כמו גללת אבן מעל לבי.  "תתגלגלי בטוב כל ימי חייך!" ואנה זה אפוא תלכי, שרה?

– הנני הולכת...  הנני הולכת, חנה, באשר אני הולכת...

– הגידי נא לי למתי אכין לך מקוה מים חמים.  בי נשבעתי, כי תשכחי גם אז להודיעני בעתה.

– לא אשכח, חנה, על דברתי! כי לא אשכח – השיבה שרה בצפיתה להרחיק מפניה את חנה באמריה אלה.

– מה זאת תחת בגדך? – שאלה חנה, אשר עוד לא חשבה לעזוב את שרה.

– אין דבר, אין דבר – השיבה שרה והרימה פעמיה ללכת.

– האם אמת הדבר? –  שאלה חנה עוד הפעם, בהחזיקה בכנף בגד שרה ותמאן להפרד ממנה – האם אמת הדבר, כי בנך נדד ולא נודע מקומו איו?...

   שרה נבוכה עוד הפעם, לשונה לחכה דבקה ולא מצאה מענה.

– לו שמעת בקולי והאזנת לעצתי – אמרה חנה – איעצך לדרוש באשה צוענית המכשפה, היושבת בקצה העיר אצל חצר-מות הישן, והיא תחבש לעצבותיך...  בשנה העברה באה אליה אשה נוגה, חגורת שק על בעל נעוריה, אשר עזבה זה כמה שנים, ותשאל גם בבעלי-שם, גם באנשי-מופת ואין עוזר לה.  לא עבר אחד מהם בעירה, אשר לא נתנה לו כסף פדיון נפש – וישועה רחקה ממנה.  ותבוא אל האשה הצוענית ותפצר בה לרפא את שברה ולהביא לה את אישה.  ותצא אתה לפנות ערב וקסמים בידיה, ותעמוד על אם-הדרך בראש שתי דרכים, אצל בית-הרחים החרב, ותשפות סיר מלא עצמים וקרב כל שקץ על מדורת-אש, ותלחש ותעש כונים ותרתח רתחיה.  אז אמרה להאשה: הביטי בתוך הסיר ולא תפחדי מכל אשר תראי שמה.  עשתה האשה פקודתה ותבט אך תוך הסיר הנפוח ותרא, והנה לפניה עוברים צבאות שעירים למפלגותיהם ומלך-בלהות בראשם, ואחר עברה לילית עם חילה הגדול, ומלאכי-שחת ידודון ידודון כעגלי מרבק, לכולם קרן-חזות בין העינים וזנב ארוך יסרח על הארץ, ורגליהם כרגל שכוי עם צפרנים ארוכות ושנונות מאד, איש לשונו עד בטנו ועיניו רצוא ושוב כצפעונים בחוריהן.  והאשה התאוששה ולא פחדה מגערת פניהם ומתנופת ידיהם, כי חוג חגה הקוסמת ובחוג היא עומדת.  פתאום אחזתה רעדה, חיל כיולדה, ותצעק בקול גדול.  – אל תיראי – אמרה המכשפה – כי מה ראית? ותאמר האשה: את אישי ראיתי עולה מן הארץ והוא עוטה מעילו הישן, אשר לבש בו לפנים בביתו! – לכי בשלום לביתך – אמרה הצוענית – אראה בנחמה אם לא תראי עוד היום בלילה את אישך!...   ויהי אך עלתה האשה על משכבה בלילה ותתן שנה לעיניה, והנה קול דודה דופק: פתחי לי, אשתי! פתחי לי רעיתי, יונתי! ותקם לפתוח לדודה, אשר התפרץ הביתה דחוף ורוכב על מגרפה ובידו מטאטא!...

   דברי חנה הנפלאים באו במשכיות לב שרה.  הכרת פניה ענתה בה, כי מאד ישרה בעיניה העצה היעוצה.

– חנה יקרה! – אמרה שרה, בהחזיקה יד חנה באהבה וידידות – הואילי נא חנה, חיי רוחי, ובואי אלי מחר ונועצה יחדו.  ועתה הפרדי נא מעלי ולכי לך, ואני אלך לדרכי.

– חיי בשלום מאה ועשרים שנה את ובעלך ובניך! – אמרה חנה, אשר עוד עמדה על מקומה – מחר אבוא אליך, ברצות ה', ונלכה יחד את הצוענית, הרופאה לשבורי-לב.  – עוד בשנה הזאת בא המכשף, החולב בסתר פרת שכנתי, בא בתבנית חתול עד בית שכנתי, בעת בשלה שמה הצוענית את המסננת במים על האש ויתדפק על הדלת ויהמה תמרורים מכאב בטן ומשבר רוח, ובראותו כי היא לא תפתח לו הדלת ולא תתן לו חנינה, התהפך בערמתו לכלב, מכלב נהפך לעז ויתן בקולו קול עז, מעז נהפך לפרה, ומפרה לחזיר, מחזיר נהפך לבעלה ויתחנן, ללא הועיל, ומבעלה...  ברוך מזכיר נשכחות!...  הידעת מה עשתה ליצחק-האדמוני, ההולך אחרי מותו בעולם התועה? פגעה אותו בערב אצל...

  חנה הואילה לספר כל הנפלאות האלה מראש ועד סוף באר היטב, אבל בראותה, כי אין שרה אצלה, הרימה גם היא פעמיה ותלך.

  ושרה הלכה ובאה עד בית-התפלה ותעל במעלות אל עזרת-נשים ותגש אל ארון-עץ גדול מושכב מצפון לפתח אולם-הבית הזה בבִּאה.  כי כן המנהג בכסלון מימות עולם, לשום בעזרת-נשים ארון כזה, אשר יכיל בתוכו דברי קודש שונים: רצועות וטוטפות ישנות; בלואי טלית וכסוי-הראש; קרעי פרכת וכפרת; עלי ספרים שונים בלים ומגואלים; ערבי-נחל נחבטים וכפות-תמרים מבוקעות; גם עפר וחול מהמנורות, אשר ביום הכפורים העלו שמה נרות-דונג, ועוד דברים רבים כאלה.  – בתוך הארון הזה אמרה שרה לשום את הספר בראשית, אשר הושלך אמש ארצה כנצר נתעב, ואשר בדבר אישה נגזר עליו להטמן בעפר, ותחשב לה זאת לצדקה.

   ופתאם הוכתה מכה רבה ונכשלה ונפלה!

  וזה הדבר:

  עיר כסלון רבתי פרות, מלאתי עזים.  ויען אשר ליהודים אין שם רפתים וגדרות למקניהם, כי הם עם לא-בדד ישכון, וטוב ונעים להם שבת אחים גם יחד, מגיעי בית בבית עד אפס מקום וכמעט בכל המחנה אין יד לצאת שמה חוץ, – לכן הפרות שוכבות בראש כל חוצות ותחבקנה אשפתות ללון שם, אחרי אשר יתיכו בעליהן את חלב שדיהן, ולא אחת יכשל בהן ההולך באישון לילה; על עגלת בקר ופרה ידרוך ויפול על עבי גביהן, והנה זה קרה כמה פעמים, כאשר נפל איש על פרה, קמה פתאם על רגליה ותלך לה עם רוכבה הנבהל והאוחז בקרניה! – והעזים, הקלים ברגליהם, מתדפקים ועולים על הכסאות, אשר לפני החנויות, גם יעלו על הגגות ולא יבושו לעשות פועל-און, לאכול את התבן מעל הרהיטים.  ויש מיטיבי לכת ומגמת פניהם – אל בית-התפלה.  שם ילחכו את הכתלים, אשר כל עובר משתין בהם, וילינו הלילה בעזרת-נשים, הפתוחה לרוחה, ושם ילין התיש, הנקנה מכסף העדה, וישכב בכבוד כפחה בתוך המון נשיו האהובות...  הנה כן גורל הפרות ומשפט העזים בעיר כסלון!

   והנה כהפנות שרה שכמה ללכת, דרכה בלי-ראות על התיש הנכבד הרובץ אצל עזיו, וייקץ כגבור מתרונן מיין ויתמרמר אליה ויך אותה בקרניו הגדולות ותצעק ותפול ארצה ותתעלף!

   בעת ההיא נקהלו העם לתפלת הערב, ויהי בשמעם קול ענות חלושה וזעקת-שבר – ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו.

– הוא קול האשה המשתגעת! – אמר ה"שמש" בזעם-אפו – אך גרשתיה משם באה שנית.  ועוד תוסיף סרה.  הנה זה ראשי לחלי ולבי דוי!

– שמטוה, שמטוה – קראו כל האנשים פה אחד.

– אדמה כי לא תשנה עוד באולתה – דבר ה"שמש" בקצפו – וכאשר אגרשה כעת לא תוסיף עוד לבוא מעתה ועד עולם.  וכדברו כזאת הוציא מתוך ארונו את ה"מלקות" השמורים שמה מיום כפורים אחד עד יום כפורים הבא, וילך.

– התפקדו, נערים! – קרא נער אחד, הפוחז הגדול באחיו – לכו ונלכה גם אנחנו.  נכה את המשוגעת ונקה לא ננקה  גם את ה"שמש" אויבנו ומפריע שעשועינו.  כי עת-מצוא היא...  לכו אחרי! מה ראיתם עשיתי – מהרו ועשו כמוני.

   וכרגע רצו הנערים השובבים ובראשם הנער הפוחז הגדול, מדלג ומרקד כאיל.  הוא מלא כפו קרח ויגלגלהו מעל פני שכבת השלג וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, וכמוהו עשו כל הנערים הסרים למשמעתו, ונחפזו ועלו ברגש לעזרת-נשים בהמון חוגג.

– קומי צאי, משוגעת! – התל ה"שמש" וינח על גו שרה המתעלפת את שבט-מוסרו – מה תשתוחחי ומה תחרישי?...  השמיעיני את קולך! אני ידעתי זדונך...  הא לך, דודה יקרה, הא לך מטעמים ומעט דבש הזה ותאורנה עיניך! – בפיו דבר ובידו מלא וידש בשרה שנית.

   והנערים אף הם לא עמדו בחבוק-ידים וידו בה כדורי-השלג.

– אוי – צעקה שרה, אשר התעוררה מפתי קרח ומכה רבה ותתנער מעפר נבוכה ומבהלה – אוי! למה סבותם אותי כדבורים?! הרחיקו, הרחיקו ממני, עזי-פנים.

– שרה!? – קרא ה"שמש" בתמהון ובבהלה, בהביטו בפניה

– יכנס הרוח באבי-אביך! – קללה אותו שרה באפה.

– חי נפשי, שרה! וחי נפש אשתי ובני – קרא ה"שמש" במבוכתו הגדולה – כי חשבתיך למשוגעת! אני אמרתי בחפזי, כי האשה המשתגעת את, הצועקת תמיד במקום הזה...

   ובעוד ה"שמש" נשבע ומצטדק, והנערים השליכו עליו מכל עבר שלג וקרח בלואי-סחבות לחים וכל אשר אך מצאה ידם בתוך הארון.

– חדלו, נערים חדלו! – קרא ה"שמש" המוכה – אל תשליכו כי שרה היא! הרפו, בני "חברה לבנה", אל תשליכו, כי אשת אפרים היא!

– בוש והכלם, שמש, אתה וכל עדתך מכל הסדרים אשר במקום הזה.  אין זה בית-אלהים – אל

יחשוב לי ה' עון – כי אם מרבץ עזים ועתודים!...  – דברה שרה בכעס – להתפלל ביום מות אבי באתי והנה...

   ועוד מלתה על לשונה הבקיעה במחנה הנערים ותצא בחפזון ובמנוסה.

– האם אדליק נרות לנשמת אביך ואומר קדיש? – קרא בגרון ה"שמש", אשר היה אחד מאלה

האומרים "קדיש" כל ימי חייהם והנשכרים לעבודה זאת בעד בצע כסף וערך בגדים וכובע, אשר ינחילו להם האנשים המתים ערירים.

– מה לשרה ומה צעקה? – שאל נער אחד.

– כי הכירה פה את עזה – השיב הנער השני.

– השמש חולב את העזים!..  – קרא השלישי.

– לכן יעצרו פה..  – קרא הרביעי.

– חברה-לבנה! – צעק השמש.

– צאן-קדשים! – קרא הנער הפוחז הגדול.

– כל הנערים נתנו קול עז: מע! מע! מע!

– סגרו את השמש וילין פה עם העזים.

– חברה-לבנה! חברה לבנה! צעק השמש בחמת-רוחו.

– החזיקו בקרנות עז שרה!

עד מהרה נתפשה העז התמימה, נער אחד החזיק בזנבה, על גבה רכב הנער הפוחז הגדול ויתר הנערים החזיקו בקרניה ויובילוה בשמחות וגיל אל בית אפרים.

 

יב

מתהפך בתחבולותיו

  עברו ימים מעת ברח שמעון וכל התחבולות לדעת את מקומו היו אך ללא-הואיל.  חנה המטבלת שמרה מוצא-שפתיה ותלך לא אחת ולא שתים עם שרה לדרוש באשה הצוענית, אבל קסמיה לא עשו כל תושיה.  הן אמנם בעלות שרה על משכבה בלילות, שמעה גם פעם אחת קול דופק אחר כתלי הבית, אבל תוחלתה נכזבה  זו היתה העז אשר כשעיר המשתלח נשאה עליה חטאת גברתה.  כי ה"שמש" נתן לה ספר-כריתות, מעת נכשלה שרה בעזרת-נשים, ויגרש אותה מהסתפח בחברת העזים ולהתעלס באהבים עם התיש הנכבד בבית-תענוגיו...  כמעט בכל יום המתיקה שרה סוד עם חנה, אשר ברוב לקחה ובחלק שפתיה לקחה את נפשה ותהי יועצתה.  צרתה לפניה הגידה תמיד ותתאונן באזניה על מר גורלה בתבל, ותגד לה את כל לבה, את מחשבותיה ואת חלומותיה.  פעם ראתה את שמעון בחלומה, והנה הוא כחתן יכהן פאר – כובע-שער בראשו ואזור-משי במתניו – יושב אצל מלמדו בראש הקרואים ודורש ומטיף לפניהם, וברוח שפתיו ים התלמוד ישים כמרקחה.  נשים באות ומתברכות בו, ומכל עבר אשכר לו יקריבו: עטרת-זהב גדולה מעשה רוקם, בתי-טוטפות גם "הדס-זהב" מעשה שושן, ועוד בגדי-קדש וכלים מכלים שונים...  ופעם ראתהו – והנה הוא תועה כשה אובד בישימון דרך, הלוך ילך ובכה עד כי פתאם נפל בבור תחתיות.  בזעקת-שבר ורוח-נכאה תמהר אל הבור – והנה שמעון עומד ביו מלמדיו ושדכניו ובין אריות ודובים.  אל תשחיתוהו! – תחנן קולה, אל תבלעוהו בדמי ימיו, כי בני יחידי הוא, רוח אפי ומשוש נפשי! ולפתע-פתאם הלך המראה מעיניה: אין בור, אין שמעון, אין מלמדים ושדכנים ואין אריות...  פעם היא עומדת בחלומה בכר נרחב, שם עזים ואין מספר, תישים הולכי על שתים, עקודים, נקודים וברודים ומנגחים ילדים בחמת-כחם...ופעם תחלום כי היא עושה פתילה עבה מחוטים רבים, כמספר נפשות ביתה ומשפחתה, ובמתחה "חוט-השמעוני" ותעבתהו בתפלה ותחנונים ובבכי-תמרורים, והנה קול דופק מאחרי הפתח.  חיש מהרה תפתח את הדלת ושמעון בא רוכב על מטאטא ונופל לרגלה...  כאלה וכאלה תספר שרה בבכי ואנקה, ולחנה תמיד פתרונים טובים: כי בקרוב שוש תשיש בבנה, מחמד-נפשה, ותצא במחול ביום חתונתו וביום שמחת-לבו, על אף שונאיה הרעים כחיתו-טרף...  ובדברה כזאת על לב שרה, תפיח לה עד כה ועד כה כזבים ותוציא דבה על שכניה, על רעותיה ועל מיודעיה, ושתיהן תחלנה לקלל את שונאיהן קללות נמרצות: כי יסכר פיהם ולא יחצו ימיהם, ואחרי-כן תחרוצנה משפט: כי אין אמת ואין צדק בארץ, אין איש טוב, אין גם אחד!

      מרוב יגון נתקו מדרשי לב שרה וזכרונה רפה, עד כי בשגעון נהגה ותמרר את חיי אנשי ביתה.  רגע תחפש מפתחות אסמיה בנרות ותדרשם מידי המשרת ברעש וצוחה, ובאמת הלא המה בחיקה; ורגע תצעק על אמתה ואלה פיה מלא על עזבה בית-המבשלים ותצא לשוח בשוקים וברחובות, אם כי היא בעצמה שלחה אותה זה לא כביר, לקנות מכלת לארוחת-הצהרים.  כל דבר לא היה לה לרצון, גם חלות-לחם ומאפה-תנור, מעשה ידי האמה להתפאר, לא עוד ישרו בעיניה ולא ערבו לחכה כקדם.  הן תנואות תמצא תמיד: פעם, כי מלח רב בסיר, ופעם תאמר, כי המרק תפל מבלי מלח, כי הדגים חרו מני אש, כי הקנמן-בושם לא הודק היטב ואין די שמן ונופת ברקיקים.  לעתות ישבה לה בדד בחדר שמעון ותבקר את בגדיו – המחלצות והסדינים והמעטפות והמרבדים החדשים, אשר הכינו לו ליום חתונתו; או שלחה ידה במחט לתקן מדיו, כתנתו ומכנסיו הבלים, אבל אך תגע בם דמוע תדמע בת עינה, ואגלי דמעה יזלו כטל על הבגדים אשר בכפה, ומסערת רוחה ועצבונה תרפינה ידיה ולא תוכל לעשות מאומה – והנה תנשק את בגדי בנה החמודות ותניחם במלתחה, והיא תעלה על ערש-יצועה ולמעצבה תשכב, עד כי אמתה תבוא אליה החדרה לשאל את פיה בדבר הליכות-הבית, אז תקום ותצא לפעלה וסביבה נשערה מאד.

   גם אפרים נעצב מאד על בנו ותכל נפשו לצאת אל שמעון כי ראה אשר יעמדו הימים ועודנו לא ישוב, כאשר אמר בתחלה.  ושמעון הלא הוא בנו  יחידו, כחו וראשית אונו, ואיך אפוא יקפוץ באף רחמיו ולא יהמו מעיו לו? – נפשו הנענה דבאה גם היא בחלומות, ועורקיו לא שכבו ממראות הלילה.  בחלומו, והנה הוא מכה את שמעון בעברה, הכה ופצוע, ובאחזו פאת-ראשו נמרטו כל שערותיה השחורות והיפות ונשארו בכפו – ובנו נפל ארצה בלי כח.  לא צעק ולא נשא קול, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, רק עיניו שפכו דמעות כמים ונפשו בכתה במסתרים.  וכאשר החליף מעט כח התנער מעפר, ויקם וילך קדורנית בראש מוקרח ומקרבו התמלטו אנחות-תמרורים.  כחצים ירדו האנחות האלה בנפש אפרים ויבקש לבכות, כי נהפך לבו בקרבו, יחד נכמרו נחומיו.  ובצאתו החוצה להשיב אליו את בנו המוכה והמעונה ולשלם נחומים לו, לא מצאהו עוד.  אז השתפכה עליו נפשו, כי זכר את בנו ואת אשר עשה ואת אשר הכהו; זכר את פאת-ראשו היפה, אשר היתה לו לוית-חן, ואיך נמרטה ונשארה בידו והוד שמעון נהפך עליו למשחית; זכר חכלילות עיניו מדמעות ולבן לחייו מעוני, זכר גם אנחותיו, עניו ומרודו, בהתחננו אליו במבטי עיניו ויתן שכמו לסבול המהלומות והמכות יחיל ודומם.  – זכרונות כאלה מרים כלענה לאב החומל על בנו, אחרי אשר הרבה פצעיו; כמצרי שאול יכאיבו את נפשו, אשר תכלה לצאת מחמלה רבה.  קול דמיונו ורגשותיו צועקים אליו אז מקרב לבבו ויתנו לו רחמים רבים לענותו ולמרר את רוחו עוד יותר.   אך אב לבנים ירגיש זאת, אך הוא יודע מה נוראים ואיומים זכרונות כאלה.  – את כל זאת זכר אפרים, לפצעו ולחבורתו.

– שרה, למה תבכי ולמה תהגי ריק? – דבר אפרים לאשתו בלילה אחד – עורי, עורי, שרה, וראי

כי אין פה לא דובים ולא עזים, לא מגרפה ולא מטאטא!...  גם בתנומות עלי משכב היא צופיה הליכות-ביתה ורוחה מתהלך בבית המבשלים.

– ה' אלהי ישראל עמך, אפרים – דברה שרה גם היא לאישה, אשר צעק פעם אחת בלילה בקול

פחדים ויבטא בלהות בתנומתו – חלילה, לא נפל משערת ראשך ארצה! ולא נשאך, חלילה, הרוח...  הנך פה בביתך, ופה תהיה בשובה ונחת עם אשתך ובניך עד מאה ועשרים שנה!

– התדעי, שרה? – אמר אפרים, בקומו בבקר אחד משמים ועצב – התדעי את העולה על רוחי?

– האם תתאוה לאכול גם היום רקיקי-מצות עם מרק, או אולי ריפות אותה נפשך? – השיבה

שרה על דברי אישה.

– שמעי שרה – אמר אפרים – שאלה אחת אנכי שואל מאתך, ואת השבעי לי כיום, כי לא תשיבי פני.

– שאל, אפרים, שאל! – ענתה שרה בנפש גרסה לתאבה.

– השבעי לי, שרה, השבעי! – אמר אפרים.

– כמו שאני יהודיה!

– דעי אפוא, שרה – אמר אפרים – כי אנכי אשים אשם נפש בן-דוד המורה...

– החפץ תחפוץ, כי אלכה לנבל את הנבל הזה? – צעקה שרה מבלי תת את אפרים לכלות דבריו –

אשבע עוד הפעם, כי אעשה רצונך.  עוד היום הלוך אלך לקלל את העני והנודד הזה ולדרוש את בני מידו.  – אלכה אפרים, אלכה, כמו שאני יהודיה!

– לא זאת חפצי – השיב אפרים – ונהפוך הוא, אני רוצה, כי זה האיש בן-דוד יבוא אלינו.

– הזה יבוא אל ביתי? – צעקה שרה.

– יבוא! – ענה אפרים – אני אומר לך, שרה, כי יבוא, ונחוץ הוא מאד כי יבוא.

– ומה זה אפוא תשאל מאתי? – אמרה שרה בכעס – התשאל, כי אעזבה את ביתי וארחיק נדוד?...

  הסירי כעס מלבך! – ענה אפרים – הרפי מאף ושמעי את אשר אדבר.  מדעתי כי שמעון התרועע עם בן-דוד, לכן אחשבה למשפט, כי לא עשה שמעון דבר בלתי גלה סודו למחטיאו הזה, ולא אפונה כי בעצתו ברח, ואך ידו היתה אתו בכל זאת.

– ימח מארץ הבוגד הזה, ואת נפשו יקלענה ה' בתוך כף הקלע! – קללה שרה את בן-דוד קללה נמרצת.

– לכן, שרה – הוסיף אפרים לדבר – לכן, הבה נתחכמה לבן-דוד.  אין טוב לנו כי אם לקרוא לו ולשמוח לקראת בואו, ואני אתן לו מהלכים בביתי, כי יבוא יום-יום לכתוב לי אגרות ואבקש לו איזה ענין לענות בו.  והיה בשבתו עמדי, אחקרהו לאט-לאט,  עד אשר יצלח לי לדעת כל אשר בלבבו. 

   העצה הזאת ישרה בעיני שרה, ובכל-זאת לא עזבה חמה.

– ומה אפוא תשאל מאתי? – קראה ברוגז קולה.

– אחת שאלתי מאתך – השיב אפרים – כי לא תביטי אל בן-דוד בחרפה ולא תכלימי אותו בגערת פניך, פן תפירי את מחשבתי ותקלקלי עצתי.  כי אנשים כבן-דוד לא יסבלו כלמות, ויקר להם כבוד מכל כלי חמדה.  תתחפשי, שרה, והשתנית כמו אין בלבך רע, ודעי נא, כי אנחנו מקרבים אותו רק לטובתנו.

– ולהישיש, יחיה, לא תלך עוד, ולשכנו לא תדרוש, כאשר חרצנו בתחלה? – אמרה שרה כמתאוננת.

הרגעי ודומי! – נהם אפרים את אשתו – אך אשוב לאיתני בחסד עליון אלך לדרוש את הישיש, יחיה, בעיר משכן כבודו.  אספר לו את כל אשר אתנו והוא יתפלל בעדנו.

 

יג

שבת אחים גם יחד

– מה תאמר אתה, רעי? – שאל בן-דוד את יונתן, בשבתם יחד בחדרו – מה תאמר הפעם, יקירי אחרי אשר הרים אותי פלאים גלגל-עתותי וינחני אל מחוז-חפצי.  מי מלל לי אז, בשבתנו פה יחד בליל הושענא-רבה, כי אסתופף בבית אפרים והוא לבדו עוד יביאני בצל-קורתו לחזות בנועם רחל יפתי הנעימה לי מאד!...  לא אדע, יונתן, מה תשפוט אתה ומה יחשוב לבך, ואני אקוה ולבי נכון בטוח, כי לי תהיה רחל, חברתי ומנת חלקי בחלד.  ולו לא חפץ ה' להוכיח אותה לי, לא עשה כל הנפלאות האלה וכעת לא הראני כזאת! אין זה, יקירי, כי מה' יצא הדבר, על כן אוחיל.

יונתן ישב דומם ושכּל  את רגליו, עצם עין אחת ובעינו השנית לטש לדוד.

– הסב עינך מנגדי – אמר בן-דוד בתלונה – הסב עינך מנגדי, שהיא תדקרני! עד מה לא תעזוב דרכך הרע לחשות בעת ידמו למו עצתך, ולעצור במלין כאשר ייחלו להם כמטר? לא אוכל נשוא איש קר-רוח, אשר לשונו סגורה תמיד על מסגר והדבּר אין בו.  מנשמת איש כזה יתן קרח ומשליך קרחו על כל אשר לפניו.  והיה כעץ אשר בשלכת,  אין עלה נחמד למראה ואין ציץ תאוה לעינים, אך מצבת בו, כן השכל לבד מצבתו, פשוטה ועורה מכל רגש נעים ומכל אמרי-חן ויופי, העולים על שפת-לשון אך לשמח לבב אנוש ולהצהיל פנים.  כשחוק בעיניו לבלע תקות איש-הרוח וחמודיו.  ישלח דברו וימסם, ישב רוחו יהיו כאין.  וכאשר שנאתי את האיש, אשר אין נסתר מחמתו, ככה שנאתי גם את זה, אשר לפני קרתו לא יעמדו; שניהם כאחד לא יגיעו לתור האדם המעלה וחדלי-אישים המה.  הטיבה נא עמדי, רעי יונתן, ופתח פיך בעת כזאת, אשר רגשות לבי פרצו מאד ונפשי גחלים תלהט;  בעת כזאת אשר רוחי בקרבי ישחר אוהב ומודע, להריק לפניו מעט מרגשותיו ולשמחהו בשמחתו; כי שפע רגשי-גיל ילאו נפש איש, כרגשי-יגון.  אם בל יעברו על דל שפתיו ואין להם מסלות בלבב רעהו.  ואם החרש תחריש בעת הזאת, הנה אחליט כי רע-עין אתה ושמחתי לך לחגא.

– חי נפשי! – השיב יונתן בשחוק – כי הוצאת משפט מעוקל, ואולם אני מחשה מאשר באמת אתפלא, איך האיר פתאם המקרה פניו אליך ויחנך!

– ומה זה אפוא תאמר, רעי? – שאל בן-דוד שנית – האם יחילו דרכי?

– אני כפיך לאל, כי יהיה בצריך ותצליח.  אבל...

– הנה הוא שב על דרכו – אמר בן-דוד – איו אומר ואין דברים, רק אבל אבלים!

– טרם אענה – השיב יונתן – אבקש מאתך לבלתי תטפול עלי שקר, אם אולי יעציבו אמרי את רוחך, הן יוכל להיות כי אני שוגג, ולולא העתרת עלי דבריך צפנתי אמרי בלבי.  דע אפוא, כי גם אחרי רואי כל אלה לבי השקט בל יוכל, ואלי רגש יגונב, כי לא יד ה' עשתה זאת, כאשר תאמר, ואך דבר הוא.

– האם לא תתמה על החפץ, ולא יהיה לך לאות ולמופת? – שאל בן-דוד.

– כן דרך כל המיחלים – ענה יונתן – אשר התקוה תוליכם שולל, לשום אותותם אותות ולראות בכל דבר נעלם מהם מופת על חפציהם, מבלי התחקות על שרש דבר מה המציאו ומה נרדף לו...  אנכי אם כי אתמה על החפץ, בכל זאת לא אראה בו אצבע אלהים, ואחשבה כי אך דבר הוא.

– ומה זה אפוא? – שאל בן-דוד בלב נגרש מעט.

– זאת לא ידעתי –השיב יונתן – דברים רבים נעלמים ממנו בארצות החיים, אשר טוב לנו יותר כי לא נדעם מאשר ניגע לפתור אותם כלבבנו ללא-אמת...  ואמנם זאת ידעתי, כי רחל אהבתך מאד!...

– את זאת ידעתי גם אני, ועוד יותר ממך – אמר בן-דוד בשחוק נעים.

– ושרה מה? – שאל יונתן – שרה אף היא יודעת זאת?

– עוד לא היתה לי עת-מצוא לחקור את שרה ולדעת את לבה עלי – ענה בן-דוד – היא נכונה ללכת בדרך מחר, לשמחת לבי.

– ומה אפוא תשמח ככה על הדבר הזה? – שאל יונתן.

– הלא מעתה יהיה נקל יותר לבוא אל רחל החדרה, ולדבר עמה כטוב וכישר בעיני.

– האח! – קרא יונתן – עוד לא ארכו לך הימים בבית אפרים והנה זה באת עד הלום, לשבת יחד עם בתו בחדרה ולהשתעשע עמה באמרי-אהבים! רבות עשית, רעי, ואין כמוך איש-מהיר במלאכתו.  פאר וכבוד לך!

– האם דמית היות אהיה כמוך – אשים מחסום לפי ואדום?

– אין ערוך אליך, בן-דוד! – השיב יונתן בשחוק – חי אני! לו יצלח בידך לארש לך את רחל אז יוכל מליץ ואיש-הרוח לעשות מכל אלה ספור-אהבים נפלא.  הן ימצא לפניו את כל הדברים הדרושים לחפצו: עלמה יפת תואר, "ברה כחמה, כחוט השני שפתותיה, ועיניה וקווצות ראשה שחורות כעורב, צוארה עשת שן, מעולפת תלתלים, וידיה גלילי-כסף ממולאים"; אחת היא לאביה, איש עשיר, משמר הבלי-שוא ותועה מדרך-השכל.  ומהעבר מזה –   בחור נחמד ומשכיל, עני וגר בלא גואל ומודע, לובש מלבוש נכרי והליכותיו לא כדרך המהבילים! – עוד ימצא לפניו אהבה מסותרת ומקרה נפלא, תוחלת ותקוה טובה, לבבות שמחים ונאנחים, ועוד דברים כאלה, המפליאים את הקורא הפלא ופלא...  שם עולם יתן לך הסופר, יציגך למשל רבים ולמופת תהיה להם.את זה תעיר לאהבה ותתן בלבו תקות טובות ונחומות, ולנפש  נענה ורצוצה תחוה דעת לאהוב ולבטוח; ואת אזן האבות תגלה למוסר, לבלתי יתעמרו בנפש בנותיהם לתתן לאנשים כלבבם...  הלא ראשון אתה, אשר תראה חדשות כאלה ביהודים.  ועד כה לא נהיתה ולא נראתה כזאת בישראל, אשר בארצנו.  למצער לא נודע עוד לי, כי בחור יתבונן על בתולה ונקבה תסובב גבר ויבאו במסורת-הברית רק מאהבה לבד, אם כי רחוקים המה זה מזו במצביהם כרחוק מזרח ממערב, ואם כי לא כמחשבותיהם מחשבות אבותם.  אך על זה דוה לבי – הוסיף יונתן בשחוק – אשר יחסר לנו שר-האהבה, הנודע בשם בכל לשונות הגוים...

– חסרון זה יוכל להמנות – אמר בן-דוד גם הוא בשחוק – את השר ההוא ישאלו מאת הגוים, ככל המלאכים הנשארים, השאולים לנו, לפי דברי חכמינו המחוקקים, מבבל ומפרס ומיתר עם לא-בינות.   יתנו בידו קשת וחצי גבור שנונים כמשפטו.  ואולי עוד יתחמץ לב אחד מחובבי שפת-עבר ויוכיח כי שר-האהבה יצא ממקור ישראל וזכרו בכתבי-הקדש...  אבל – קרא בן-דוד בשנותו את טעמו – הנה תעינו עד מאד משיחתנו.  מה לך, רעי, כי לצון חמדת היום והתולים עמך? ואתה הלא מחשה מעולם!

"לו ידע בן-דוד – חשב יונתן בלבו ונאנח בקול דממה דקה – לו ידע כי זו לעגי לא מטוב-לב אך משבר-רוח ודאגתי לו!..."

– מה יחשוב לבך – שאל בן-דוד עוד הפעם, בראותו כי יונתן נאלם דומיה ועצם עין ימינו.

– מה הגות לב רחל? – שאל יונתן.

– הגות לבה אהבה! – השיב בן-דוד.

– ומה לך עוד?

– אבל – הוסיף בן-דוד לדבר – כמה פעמים הגידה לי רחל כי תאהב את אמה ואת אביה כנפשה, ולעשות רצונם תחפוץ תמיד בלבב שלם.  ורוח מבינתי יענני, כי לא לתומה הגידה כזאת, ואולם דבריה ירזמון לאמר: הן אמנם לבה לא רחוק ממני, אבל להיות לי לאשה למרות עיני כבוד הוריה  – הדבר קשה מאד.

– ומה זה אפוא תדרוש מאתי? – שאל יונתן.

עצתך – השיב בן-דוד – הורני נא במה אתרצה אל אפרים ובמה אזכה למצוא חן בעיניו.  למען רחל הנני נכון לעשות הכל, לטבול גם במקוה מים ביום השלג ולהתגלגל על כפור וקרח.

– גם כי תעשה חונף – אמר יונתן בתלונה וילטש עינו לבן-דוד – גם כי שולי בגדיך יסרחו אמתים על הארץ וגדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, גדילים גדולים וכפולים, הנה לא תזכה בעיני אנשים כאפרים, ויפטירו עליך בשפה, כי בלבך אין הניצוץ-הישראלי!...

– האזכה בלכתי השכם והערב אל בתי-תפלה, ואספר נוראות ונפלאות גדולות? – שאל בן-דוד בשחוק מר.

– גם כי תתחמם כל היום עם הבטלנים בין תנור וכירים – השיב יונתן בשחוק מר גם הוא – ותפליא לספר ספורים מבהילים על היהודים האדמונים, על הרי-חשך ונהר סמבטיון, על הליכות אלכסנדר-המקדוני, על העץ אשר דבר עמו והנשר הנורא, אשר רכב עליו תחת רקיע השמים; עם הסם ואשתו ותולדות גוג ומגוג; על גולמים וגלגולים ורוחות ומתים, הנודדים בארץ, ועוד דברים כאלה, – הנה בכל זאת תנואות עליך ימצאו, כי אין עוד בקרבך הניצוץ-הישראלי! בגדולות ובנפלאות ממך לא תלך.  היא עצתי, שמענה ואתה דע לך!

 

יד

גלגל "החוזר"

מן סוכני ה"ישיש" הכזיבי וגבאיו הכי נכבד נחמן שליט"א "החוזר".  הוא משנה לכזיבי ורב ביתו, פקיד על מאכל שלחנו ומשקיו, על מושב מקורביו ומעמד חסידיו, ואת הבאים לדרוש את הישיש הוא מזכירם אליו והוא מביאם לפניו איש איש במועדו.  מדי שנה בשנה הוא הולך וסובב גליל-החסידים, אשר להכזיבי, ובכל עיר ועיר, אשר יבוא, שמחה ומשתה ליהודים, הוא יושב בראש וחוזר ואומר לפניהם דברי-תורה מתורת הישיש, שיחות נשגבות ומפלאות קדושי-עליון – וכל העם פוערים פיהם ומקשיבים לדבריו ביראה ובנחת-רוח, ומביאים לו מנחה איש כמתנת ידו.

הימים ימי חנכה.  רבים הבאים מקרוב ומרחוק לחזות בנועם הישיש ולבקש ממנו ישעו, איש לנגע לבבו, וידי "הגבאים" מלאות עבודה לכתוב לכל איש מצוק ומר-נפש את בקשתו על גליון, ולשרת בקודש ולערוך שלחנות לפני עם רב.  ונחמן, ראש הגבאים, יושב בכבוד בחדרו, אשר בבית קדושו, ונמצא לכל מבקשיו, זה יוצא וזה בא.   ובאחרונה בא החדרה איש אחד, ויחרד נחמן לקראתו, ויתן לו את ידו וישאל לו לשלום.

– שב לימיני, ידידיה, מחמד נפשי! – אמר לו נחמן במתק שפתים ועין לועגת, כמהתל בו – מתי באת?

– עתה באתי – השיב ידידיה בנחת ובתמים – שמח לבי לראות את גדלך ואת כבודך במקום הזה.

– כזאת הלא השמעתני, מחמדי, בהיותך פה בראשונה, ומה ראית עתה עוד כי תשוב לשוש עלי ולהתפלא בי?

– שש אנכי עליך, כי על כן עצמי ובשרי אתה – החניף אותו ידידיה בחלקות – מי מלל לאמך, היא דודתי, מנוחתה כבוד, כי אחרית בנה תשגא מאד.  הלא היא התאוננה תמיד, כי באין אב תלך שובב  בדרך לבך ולא תשמע בקולה, ולתורת מלמדך לא תטה אזנך והיא לא תדע מה תהיה באחריתך.

– דברי רוח! הבה ונשתה מעט יין, הלא אורח יקר אתה לי.

– יין ושכר לא אשתה – השיב ידידיה ועות פנים.

– האם חולה אתה ולבך דוי?

– מת אנכי!

– אם מת למתים אתה, למה אתה תועה בעולם?

– תקון אני מבקש – התלוצץ ידידיה – דלותי מאד ונחשבתי כמת, והנני נודד בארץ ומבקש לחם.

אויה לי.  עזבתי את ביתי, נטשתי את אשתי ובני, ונע ונד אני בארץ זה ימים רבים, שבע רוגז ועמל.  הראני נא חסדך, נחמן, ובקש את הכזיבי בעדי, אולי ירחם לתקנני בעצה טובה להושיעני.

– לגבר לא יצלח לכל מלאכת-עבודה ואף לעבודת-הקודש – לא יועיל לא אני ולא הכזיבי.  הן גם להיות מלמד לא תוכל.  חובש בית-המדרש היית כל ימיך וכל תורתך בתוך מעיך –  במחלת מעים.  לא קראת, לא שנית, הדבר אין בך.  צר לי עליך ידידי.

– הרבה כמוני יש בישראל, ובכל זאת בעזרת-השם ובעזרת בני-אדם טובים ימצאו מחיתם ומחית ביתם.  הכל תלוי במזל, ואם אין מזל – אין כל.  לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר...

– וגם לא לשדכן כשרון לבצע מעשהו – אמר נחמן.

– פשר דבריך מה הוא – הבינני.

– תם הוא ולא ידע! הלא שדכן לפרץ נתתיך.  הנה שמתי דברי בפיך לאמר: לך ודברת לאפרים כרמולי – בת לך יחידה, תנה נא אותה לבן-פרץ לאשה.  ואת פרץ תהלל, כי לעשרו אין חקר וכי גדול הוא מאד בעיני הכזיבי ובעיני כל חסידיו, ונדה ומהר-ומתן ירבה  לתת עד אין מספר.  ועל בנו החתן תדבר גדולות, כי חסיד הוא, מחוכם הוא, מושלם הוא, יפה הוא להפליא, מאין כמוהו.

– להלל את פרץ חשבתי למותר, כי נשגב שמו ושמעו הולך בכל המדינות, ורבים יכבדוהו ברעדה. 

גם עשירי העם יתנו לו כבוד ועז.  הן בידו כל עתותם, ועל ידו שפע המסחר יינקו.  נשיא הוא בתוך בני עדתו, כל צרכיהם נעשים על פיו, הוא המוציא כסף העדה  כטוב וכישר בעיניו ולא יחשבו אתו.  כנחלים הולכים אל הים ינהרו אליו כסף וזהב מנחלות אלמנות ויתומים.  גם כסף-הנדה וכסף-הצדקה מופקדים אצלו.

– לו חכמת וידעת כי התהלה היא תמיד דבר בעתו, ושפטת את אשר נעשה על הארץ לא למראה עינים, ונתת אל לבך, אולי אל מקום שהנחלים ההם הולכים משם הם שבים ללכת.  אבל מה אדבר ואדרש מבן-אדם דבר שאין בו! אני אך זאת אשאלך: למה לא הרחבת פה ולא הרבית להודות, להלל ולשבח כדרך השדכנים? הלא שדכן לפרץ נתתיך ושכרך היה הרבה מאד, לו חפצי בידי הצליח.  ועל החתן מה אמרת?

– על החתן תשאלני, על בן-פרץ? – עליו לא דברתי מטוב ועד רע.  כי טוב לא יכלתי לדבר, יען אשר מראהו רע – מצחו צר ואזניו כלביבות גדולות, שעירות; שערו רך כעין הפשתים; עור פניו לבן עם נקודות צהובות; שניו מעוקלות ומזוהמות ופרץ נבעה בין השנים-הקדומות, משם נשקף ראש לשונו ויז רירו בדברו, וכלו אומר, כי פותה הוא וחסר-לב ולא ידע בין ימינו לשמאלו.  וכי רע-רע הוא לא חפצתי להגיד.

– ואם-כן לא דברת מאומה והחרשת – שחק עליו נחמן.

– חלילה! – השיב ידידיה בתומו – דברתי.  ובפה מלא דברתי לאפרים: שמעני, אדוני! פרץ חשקה נפשו בבתך, לקחת אותה לאשה לבנו, כי הוא חפץ מאד להתחתן בך ובמשפחתך המיוחשת בישראל.  ולא הוספתי על דברי האלה, כי שוא ודבר-כזב רחוק ממני.

– אל לאיש אמת שלומיאל, אל לאיש אמת להיות שדכן, כי ירע לו וירע לאחרים – התלוצץ נחמן – אוי לנפשך, כי אבדת הון רב, שכר שדכנות, ואוי לבן ובת, שתי נפשות נקיות הנאהבות והנעימות, אשר נפרדו בעונך.

– לא בעווני, נחמן, כי אם בעון הדור.  דורנו זה החדש דור סורר ומורה, דור הולך בשרירות לבו ויתנה אהבים גבר בעלמה ועלמה תסובב גבר, ואין להם חפץ בשדכנים.  גם בבית אפרים ראיתי שערוריה, נתעה בנו והתעה גם את אחותו.  בתולה זו, שידובר-בה.  כן הוא נחמן, ואתה דע לך!

דברי ידידה האחרונים נגעו עד לב נחמן, ותחת שחוק והתלים – רוח כהה העיב את פניו.

דממה.  וכרגע והנה קול נשמע בפתח ואשה אחת לבושה בגדי-תפארת באה למבוא הבית, ושם ארון וכסא ושלחן, וקסת הסופר עליו.  ויצא נחמן מחדרו לקדם פניה.

– אטריח את כבודו לכתוב לי "פתקא" אל הישיש – אמרה האשה בגשתה לנחמן.

– מי את ומאין את? – שאל נחמן את האשה מבלי הבט אליה.

– אנכי שרה – השיבה האשה – אנכי אשת אפרים מעיר כסלון...  משם אנכי...  אתמול, בערב, באתי ואל הישיש אני הולכת, לבקש רפואה למכתי...  רפואה לבעלי, איש מכאובות, אויה לי, ובאתי אני תחתיו לשפוך שיחי...  להגיד צרתי, לבכות...

עוד לא כלתה דבריה ופלגי דמעות זרמו עיניה.

– מה שם אמך? – שאל נחמן בקחתו עט סופר בידו, ויאנח בחסידות אנחה חרישית.

– לאה – השיבה שרה ותנח על השלחן ח"י – הוא שמונה-עשר כסף.

– לאה עולה שתי פעמים ח"י – אמר נחמן כמו לתומו ובקול זמרה, מחזיק בפאת-זקנו ומוללה באצבעותיו.

שרה הוציאה מחיקה עוד שמונה-עשר כסף ותנח לפניו על השלחן.

ויטבול נחמן את עטו בדיו ויכתוב מפי שרה, ותצא ה"פתקא" הזאת:

"שרה בת לאה.  ה' יחזיר לה בנה שיצא לתרבות רעה.

בעלה אפרים בן יוכבד.  ה' ישלח לו רפואה שלמה מן השמים על המרידין, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו.

בנה היחיד שמעון בן שרה.  ליראת שמים.

בתה היחידה רחל בת שרה לזווג טוב."

"הומ-מ-ם" – רחשו שפתי נחמן בשובו החדרה למקומו שקוע במחשבות לבו וידו על מצחו כמבקש עצות וזומם מה לעשות.

– מה אתה נחמן? – שאל לו ידידיה.

– הנה נואשת, ידידיה, מהשדכנות – ענה נחמן, מתעורר ממחשבותיו שמח וטוב לב, וזו לעגו מרחף שנית על שפתיו – ואם אין אתה לנו אנו לנו, ונדע מה לעשות.  ומה אתה אומר לעשות כעת לביתך?

– לאודיסה אני אומר ללכת – השיב ידידיה – ובאתי לבקש את פניך, כי תחנני ותמליץ עלי במכתבך לידידך אליעזר פרחי, בן-משק בית אפרים, אשר לו יד ושם באודיסה, כי יספחני אל אחת הכהונות לאכול פת-לחם.

– לאיזו כהונה למשל, תכשר? הגידה נא לי.

– זאת אינני יודע, אל אחת הכהונות סתם כתוב אליו.

– ובכל זאת?...  כגון איזו כהונה, הגידה נא.

– כגון...  כגון זו – השיב ידידיה, אחרי אשר החריש והתבונן כרגע – ישימני לשומר ביתו ואלין בבית-המבשלים כאשר ילך בלילות לבתי-משתה ולבתי-משחקים.  או ישלחני לאשר יחפוץ – ואלך.  או "שמש" באחד מבתי-תפלה אהיה על פי דברו.

– כהונה זו, אשר דברת באחרונה היא נאוה לך ואותה אבקש בעדך.

 

טו

מזל טוב

בין כל הבאים אל בית הכזיבי באה גם שרה, ולא יכלה להבקיע בין כל ההמון הרב עד איש אלהים, אם כי נאוו אזניה בעגילים יקרים, צוארה בחרוזי-פנינים, וידעו, כי היא אשת אפרים הכסלוני...  ומי אשר זכה לעלות ולראות את פני אחד קדוש אך פעם אחת בחייו, הוא לא יתפלא על זאת, מדעתו כי יש הממהרים לבוא אל מקום משכן כבודו ימים רבים לפני ראש השנה, לשבוע שמחות את פניו ולספר לו איש את נגעי לבבו, ומאחרים לצאת משם ימים רבים אחרי החג מבלי הפק זממם, ולעמלם והוצאותיהם אין קץ.  ובאמת הלא יכבד מאוד על איש אחד, לשאת לבדו טורח ומשא רבבות אלפי ישראל!...  עוד זה מבקש ממנו בנים וזה בא וישאל: הבה לי מחיה! זה אומר: התפלל לי ותן טל ומטר, וזה אומר, תן לי שלג! כי הנה מרובים צרכי-עמנו ודעתם קצרה, ואם אין הוא להם – מי להם?

מהבוקר ועד הצהרים עמדה שרה בבית הכזיבי, בתוך המון אנשים ונשים, אשר התרוצצו שמה למאד ובצד ובכתף הדפו איש את אחיו.  פתאם מהחדר יצא נחמן ונראה בכל כבודו בבית.

כדבורים סבוהו גם סבבוהו אנשים ויהממוהו מהומה גדולה במשאלותיהם ובקשותיהם השונות.  מימינו – חסיד נלהב, הבא אך מן הרחצה ורועד מקור וצנת-שלג, שואל: צדיק מה פעל? ומשמאלו עוד נפש אחד גלוי-הגרון והחזה ממלל: הגיע זמן כוס-שחרית ומתי נתפלל? ומלפניו יכף לו איש אחד ונותן לידו מתן בסתר, כי יאר פניו אליו; ומאחריו ימשכהו בכנף-בגדו אברך אחד, פנים חדשות, אשר אך יצא מחופתו והנה זה הצליח לגנוב עדי אשתו וישיש כגבור לרוץ ארח, ויבא הלום בפעם הראשונה.

– סורו ממני! – גער נחמן באנשים הסובבים אותו – למה נועדתם עלי ותגרגרו בגרגרותיכם? פנו מקום, ותנו לי מהלכים ביניכם!...

נחמן שם לו ידים ויבקיע בין ההמון הרב, ועיניו שטו בכל עבר.

– לכי אחרי! – אמר נחמן לשרה, וימהר אליה פתאם, כמהר חתול אל העכבר.

עיני כל הביטו אל שרה, ויקנאו בה כל הנצבים, ותהי בעיניהם מאושרה, כמוצאת שלל רב.  ובלכתה עם נחמן התהלכו אחריה עוד המון אנשים, אשר חשבו להתפרץ אתה החדרה גם הם, כנפשות האובדות, האוחזות בכנפי הצדיק, בעברו על התפת וגיא בן-הנם, לבוא אתו אל לעדן גן האלהים.  אבל בבואם אל הפתח דוֹחו בחזקת-יד.

– בואי, אשת אפרים! – אמר הישיש לשרה, בשמעו את קול רגליה באה בפתח – ידעתי כי אשה קשת רוח את ונפשך מרה לך.

"אך נביא הוא – חשבה שרה בלבה – עוד בטרם הגדתי לו הוא יודע תעלומות לבי ויבין הגיגי.  כל בעלי השם אך כאין לפניו...

– אוי לשברי! – בכתה שרה ותפרש כפיה – צרות רבות תשבע לה נפשי מבני יחידי, אשר נחבא לברוח, ואני אם שכולה אנה אנכי באה? – ובדברה נתנה בידו את הפתקא עם כסף הפדיון.

– הכי לא הגדתי לך מראש, עוד לפני עשרים שנה, בשאלך ממני בן, כי שני דרכים לפניך: אם היות עקרה או ילוד בן ולשבוע צרות?

– אויה לי! – השיבה שרה בבכי ותמח מיץ-אפה בכל חמש אצבעותיה – מי האיש החפץ ללכת ערירי מבלי השאיר "קדיש" אחרי מותו?!...  ואיך יכולתי אז להתאפק מקחת מידך המתנה הטובה ולשבת עקרה שוממה! מה גם אשר אמרת, כי לא אבדה תוחלתי מאתך, הן אם לתת לי בן תוכל, הלא גם יכול תוכל להפוך הגזרה הרעה לטובה, כי בני היולד יהיה תם וישר.

– בנך מה פעל? – שאל הכזיבי, בנשאו מרום עיניו ויאנח בתמים.

– רע לא עשה, חלילה! – ענתה שרה – רק אישי אומר, כי בננו סר מדרך, בתתו את לבו ללמוד ולהשכיל.

– להשכיל! – קרא הכזיבי ברוגז קולו כאיש נבהל ומתקצף, בשמעו את שם אויבו בנפש – הכי יש עוד דבר רע יותר מזה?

– האם נחלה מכתי ואין בהה לשברי? – קוננה שרה במר-נפשה.

– בנך מה למד? – שאל הכזיבי שנית.

– תנ"ך – השיבה שרה בקול רועד.

– אלי, אלי! – נאנח הכזיבי.

– האם גדול עון בני מנשוא? – צעקה שרה בבכי ואנקה.

– האם יש בכסלון ממשכילי הדור הזה? – שאל הכזיבי בשלישית.

– יש,יש! – ענתה שרה – מורה בבית-הספר, עני ונודד, הוא הדיח את בני מדרך הישרה.  "יכנס הרוח באבי אביו!" – ועתה עוד הוא יושב בביתי, להגדיל שברי ולזרות מלח על פצעי.

– אבוי! – צעק הכזיבי ופניו חורו – מה לנבל בבית-חסידי?...  מהרי לגרשהו, פן יטמא טמא-נפש זה את נפשותיכם, ולא אוכל לתקן עוד את אשר עויתם.

– חי אני! – נשבעה שרה – אך אשובה אל ביתי אגרש את הנבל ההוא, והניחותי חמתי בו.  אפרים פתני ואפת לתת להעני והנודד הזה מהלכים בביתי, באמרו אולי ממנו יודע אנא הלך בננו.

– מתי ברח בנך? – שאל הכזיבי, אחרי שוב נפשו למנוחתה.

– בחודש...  אם לא אשגה באחד לחדש...  באחד לחדש חשון – השיבה שרה.

– לפני המולד או לאחר המולד? – שאל הכזיבי עוד הפעם.

– זאת לא אדע – ענתה שרה – כי איך אפוא תוכל אישה לא מלומדה כמוני לדעת דבר כזה? רק זאת אזכרה, אשר בעת נדד בני ירד שלג וגשם מן השמים.

– אם-כן ברח עוד לפני המולד – נשמעו בנחתת דברי נחמן, אשר החריש עד כה.

– התזכרי את מראה בגדיו, אשר לבש בנך ביום צאתו מאתכם?– הוסיף הכזיבי לשאול.

– אזכור, אזכור! – קראה שרה בשמחת-לבב, בהאמינה כי הוא דבר נחוץ מאד.  מראה שמלתו לעורו היה אדמדם ועליו אדרת-עור וזנבות החולד, ובראשו כובע נפוליוני.

– ולאפרים שמעתיך – אמר הכזיבי, בהביטו אל "הפתקא".

– בעלי – דברה שרה תחנונים – בעלי יסבול מכאובות מעפלים-מסותרים, לא עליכם, עוד מיום חתונתנו יסבול, לא עליכם...  וכעת הציקוהו מאד, עד כי, במחילת כבודכם, לא יוכל לצאת חוץ בבקר לפני התפלה.  ומכאב גדול יכבד לו,לבעלי, לשבת וילך הלוך כמעט כל היום בחדרו אחת הנה ואחת הנה.  והוא הדבר, אשר לא בא הנה.

– אלי, אלי! – אמר הכזיבי ברגש, לטש עיניו ועשה כונים... – יהי רצונך! – קרא פתאם, אחרי אשר החריש מעט, ופניו נהרו – אתה השולח ואני השליח, יהי רצונך!

בדברו העיף עינו בשרה, הנצבת משתאה ומשתוממת, ויאמר אליה בחדוה:

– מזל טוב לך, אשת אפרים!

שרה עמדה בלי-נועה ותשתומם למשמע אזניה.  מאחרי הדלת נשמע שאון אנשים, המציצים מן החרכים ואשר אזנם לקחה שמץ מדברי הכזיבי הנפלאים.  כזבובים המו ושרקו ודבר חד את אחד, איש את אחיו לאמר: בואו נא ושמעו מה הדבר היוצא מאת הישיש!...

– בשמים זוגו את רחל בתך! – בשר הכזיבי את שרה.

– מי הוא המחותן? – שאלה שרה, אחרי אשר נאלמה דומיה רגעים אחדים מרוב מבוכתה.

– פרץ, מעיר צלמונה – ענה הכזיבי – אקוה כי אפרים ישמע בקולי.

– מזל טוב לך, אשת אפרים, בת-לאה! – אמר נחמן אל שרה בחסידות ובמתק-שפתים כאיש תם.

– ברוך טועה (ברוך תהיה)! – השיבה שרה – כמו נבא לי לבי לרקוח ממתקים בטרם נסעי מביתי ולהביא אליך מנחה – הוסיפה שרה ותאמר, בפנותה אל הכזיבי – ולך – אמרה עוד, בפנותה אל נחמן – הנה אתן עשרה זהובים לקנות יין ורקיקי-דבש לכל העם, הנמצאים פה.

– נחמן – אמר הכזיבי – הנח את הפתקא הזאת בסדורי למשמרת, למען תהיה לפני בעת תפלתי, ותן אותה שמה אצל "והחזירנו בתשובה".

שרה נשקה מזוזת בית הכזיבי ותצא שמחה וטובת-לב.

 

טז

קרבן עולה ויורד

יום-יום בקש לו בן-דוד תחבולות לבוא אל רחל החדרה לשיח אתה באין מפריע, בכל העת אשר שרה לא היתה בביתה, ומיום ליום גדלה אהבתו.  הן רחל היתה אחת מאלה, המפיקים רצון מכל אשר יכירו אותם יותר.  הטבע חלק לה נפש עדינה ודעת אדם ישרה, להרגיש טוב ורע, אם אמנם לא היתה למודה מאד.  בלבבה הבינה מה טוב, כאיש מבין זאת בבינתו; כי הרגש, הלא הוא ראשית בינה לא-ברורה, הצרורה עדנה כפרי בחביון הזרע; והבינה היא הרגש הברור, אשר התפתח גלוי לכל.  ובעת ההיא אמנם הגיעה רחל, על ידי שיחות בן-דוד ויונתן המחוכמות ולמודיה, אל המדרגה ההיא בסלם השלמות, אשר שם תוסר ההרגשה מגבירה ודבריה לא עוד נשמעים כדבר מלך שלטון; אשר שם יתיצב השפק, המלאך הרע, לשטן לה ויתגרה בה מלחמה; אשר שם כהתוך כסף תתך בתוך כור השכל, להתברר ולהתלבן, להתודע ולהגלות אחרי-כן באמתּה.

לאט לאט הנה זה החל השפק לשרוט שרטת בנפש רחל.  כענני בקר החלו מחשבות לעלות על לבבה, ונראה הקמט הראשון על מצחה.  וכרוב שרעפיה בקרבה, התענגה יותר בחברת בן-דוד, להוציא לפניו הגות לבה ושאלותיה ולדעת מלים יעננה, ובזאת התקשרו נפשותיהם יותר ואגֻדתם חזקה מאוד.  כשרונותיה הטובים שוו הוד והדר על יפעת תארה, המה כללו יפיה והגדילו חין ערכה.  – נפש בן-דוד התעוררה ותשכח כל רגז ודאגה, לעדן נהפכה לו הארץ ועיר כסלון כגן ה' מרוח האהבה, אשר נשבה בו.

אפס לא כן היו שמחים מאושרים שני אוהבי בן-דוד.  הן אמנם בכל לבה אהבה רחל את בן-דוד ותתענג עליו ועל שיחו, וכאשר בושש לבוא כמעט יצאה נפשה מכליון-עינים – אבל בשמחת-גילה התערב תמיד רעיון מכאיב, אשר הקדיר שמי אהבתה בענני-תוגה.  כי בזכרה את אבותיה, השונאים תכלית שנאה את איש כבן-דוד והחושבים עליה מחשבות אחרות – ערבה לה כל שמחה.  – ומה התעצבה אל לבה בראותה מראש, כי אך תהו כל רגשותיה, והיא תנתן למורת-רוחה, אל נער פותה וחסר-לב, אשר ייטב בעיני אביה!...  אבל עוד יותר רבו עצבותיה, בשומה על לב אחרית בן-דוד, המרה כלענה.  מהמון רגשי-גיל ועצב אלה התפתחה מעת-לעת בינת רחל, ויותר אשר התפתחה בינתה – יותר הרגישה ויותר דלפה נפשה מתוגה...  פעמים רבות גמרה אומר לשמור לפיה מחסום בעוד בן-דוד לנגדה, לבלתי תת לו כל תקוה לשגות באהבתה; אבל אך ראתהו – חם לבה בקרבה ובהגינה בערה אש; אך שמעה קול אהובה מדבר אליה לא יכלה לעשות בנפשה שקר, לעצור במלין ולהכאות לבו.  גם החמלה נלותה אז עם האהבה, להגדיל המדורה עד מאד.  סוף דבר, רחל היתה אומללה וקשת-רוח!

אף יונתן במסתרים בכתה נפשו על בן-דוד, כי ראה, אשר האהבה שמורה לו לרעתו ואין לאל ידו להושיע.  כל עומת שהיה בן-דוד שמח היה יונתן עָצֵב ומשמים, ובספר לו בן-דוד את רוב אשרו, הביט עליו ברחמים גדולים, כמו על איש אובד ואומלל.

"צר לי עליך, אחי, בן-דוד! – הגה יונתן ברוחו הקשה, בזכרו את בן-דוד ואת דברי אהבתו – צר לי על איש כמוך, אשר יאבד ויכלה בתקות-שוא! רוחך הנשאה היא תשיאך ללכת בגדולות ובנפלאות, למרות כל עיני שטן ופגע, והיא תעוז לך לעצור בעד גלגל-שדי, המתהפך בתבל ארצה ומחלק חבלים לבני-חלוף, ולקחת חלקך בחזקה; רוחך הנשאה היא תרוממך מעל כל גבהות האדם ורום אנשים; מעל אלילי כספם ומעל אלילי יחוסם, אשר עשו להם חיץ, להבדיל בין איש לרעהו.  כעת במרום תמריא, תשחק לעשיר ולעשרו, ליחש ולמתיחשים.  איש-הרוח אתה, ורוחך אש, אשר בצאתה אך רגע מידי בינתך הרבה, השומרת אותה תמיד, תרקיע לשחקים ומטות כנפיה מלא רחב הארץ! אש האהבה הפריד מאד בין הדבקים – בין השכל והרגש, הנצמדים בקרבך, עד כי כעת אין מעצר לרוחך.  אך לשוא צעוק תצעק כעת אליך התבונה, כי רם אתה וקולה לא יגיע עדיך; אך לשוא תתן קולה בתחנונים, להשיבך אליה בטרם אידך כסופה יאתה, כי סכותה בדמיון לך מעבור תפלתה.  רוחך הנשגבה תשא כנפי שחר ועלית עתה למרום שמחת-גילך; אבל – עלית למען תרד פלאים!...  על מרום אהבתך האומללה תתענג כעת בחזיונות נעימים ולא תראה, כי ערוך לך מתחת מזבח, ואתה השה לעולה! – נעמת לי, אחי בן-דוד, לכן צר לי עליך מאד!"

בשמחת כל לבב שב בן-דוד יום אחד מבית-הספר וימהר לקחת את הדברים הדרושים לחפצו ללכת אל בית-אפרים, לעשות מלאכתו כפעם בפעם.  שם קוה להשתעשע עם רחל ולתת לה לקח בלשון עם-הארץ, אשר יונתן חלק לה בשפה הזאת בסתר, זה כבר, ואביה ואמה לא ידעו דבר.  שם קוה לבלות יום זה בנעימים, כאשר ישכב אפרים את משכב-הצהרים, כדרכו תמיד, ומה גם עתה, אשר הוכח במכאוב עפולים.

זוהר הרקיע שת נוספות על שמחת לב בן-דוד, העיר את נפשו וישוקקה עוד יותר לתענוגות ונעימות.  השמש יצא בבקר אדום כדם ויהי אור יקרות וקפאון ביום ההוא.  נקהלו העורבים על גגות הבתים הגבוהים ויצריחו בקול, ואחרי-כן נעלו פתאום משם ברעש וצוחה, ויעופו וינועו במעגלה על פני רקיע השמים, כמחולת המחנים, כאלו זבח-משפחה להם, כאלו דודם או בן-דודם הכין זבח, הקדיש קרואיו ביום חתונתו וביום שמחת לבו...  קמו פרות כסלון, התמודדו כמה פעמים וטלטלו השלג והכפור מעל עבי-גביהן, גם העיזים שכחו רבצם וכלם סובבים בעיר, בשוקים וברחובות מאשר ימצאו; אלה העיזו פנים לשית פיהם בילקוט ולאכול ממספוא סוס-אורח, אשר הביא היום לעיר מטוב אדוניו האכר; מעט דגן ושעורים, מעט כסמת ופשתה, גם שנים שלושה אוזים ושכוי זקן, הנמכר בעון אשר ריב לו עם שכוי בחור יפה-תואר, החומד את נשיו וירוה אתן דודים; ואלה התגנבו למלאות פיהם מחציר יבש, אשר בתוך העגלה, כי אין האכר שמה, הלך לשתות כוס יין עם רעים אהובים.  – חמדת ימי החורף היה היום ההוא, כל המתענג מזיו כבוד התולדה קרא לו עונג ויצא לשוח על פני השלג, אשר קרן להפליא והוציא רשף לרגליו.  חמדת הימים קרא בן-דוד היום ההוא בימי חייו, ויקו לשבוע ולהתענג מטובו.  והנה אך יצוא יצא מביתו, ואיש אחד בא ויתן לו ספר חתום וימהר ללכת מעמו, מבלי הגיד לו דבר.

לב בן-דוד נע פתאום כנוע עצי יער מפני רוח.  דמו התנהל רגע בעצלתים ורגע אץ לעשות תקופתו בעורקיו, ופניו הלבינו והאדימו חליפות, נפשו הרגישה ולא ידעה מה. 

עב קטנה ככף איש עלתה מים על חוג שמים.

בידים רועדות פתח דוד את האגרת ויקרא כדברים האלה:

"אל תוסיף לבוא אלי עוד, כי אין לי בך חפץ".

ברכי בן-דוד כשלו מהדברים האלו, עיניו חשכו ואותיות האגרת התאבכו ורחפו לנגדו בגלגל-תוהו אחד, עד כי לא יכול עוד קרוא.  ועד ארגיעה הבליג ויוסף לקרוא:

"באגרת הזאת רצוף עשרים כסף בעבודה, אשר עבדת עמדי כחודש ימים.  אפרים כרמולי".

נפעם ונדהם עמד בן-דוד על עמדתו, כאיש אשר אבדו עשתונותיו, אחרי כן הרגיש בנפשו זועה ורטט, כמו נפל משמים לבור-תחתיות.  כל תקותיו החמודות היו כחלום מהקיץ.  ופתאום יצא מיום-טוב לאבל ומשמחה ליגון.  גלה משוש הארץ וכבודה לא עוד עליה יראה; כי בפנות ששון-לבו פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה!...  אכן אהבתו העזה התאזרה אחרי נפלו פלאים ותפח בקרבו זיק-התקוה, אשר עוממה כרגע לפתע פתאם.  גמר אומר להתראות פנים עם אפרים, לדעת מזה ועל מה זה, על מה עשה ככה לו? אולי הביאו את דבתו רעה עליו, ויצטדק לפניו בדברים עד אשר יעתר לו והשיבו על כנו, להיות בביתו כמשפט הראשון; או אולי אין יש את נפשו לתת לו משכורת גדולה, הנה יקדמנו בדבריו, כי רצונו לעבדהו מספר ירחים גם חנם אין כסף, רק למען ידע הליכות המסחר.  ומדוע אפוא לא יאות לו אפרים לעשות כדבר הזה, הטוב והמועיל לשניהם גם יחד? – במחשבות כאלה מהר בן-דוד אל בית אפרים רצוץ השפק והתקוה, ונפשו הנבהלה רחפה בין תהום רבה ובין עדן נחמד ונעים.  ובהגיעו עד הבית ההוא, אשר שם יוטל גורלו, הוכתה תוחלתו לרסיסים; כאניה סוערת מנפּצת על סלע כבד בים נגרש!

שרה נתנה עליו בקולה, כראותה אותו בפתח הבית – ותגרשהו בחרפה.

 

יז

תוך ומרמה

באחד מימי החורף צעד שמעיה-הנעלמי, שמש קהילת כסלון, ברחוב העיר וגליון גדול בידו.

וזה הדבר אשר עליו שמעיה בשם "נעלמי" יקרא:

מנהג ישן-נושן הוא בעיר כסלון, אשר בלילה הושענא-רבה יובילו בתפים ובמחולות אל בית-הרחצה את כל איש, אשר בראשו צרעת, יחד עשיר ואביון, אין נקי! אבל אם אין עם המנהג הזה משא-פנים, הלא יש עמו, בחסד אלהים, מקח שוחד, ואשר יתן כופר פדיון ראשו, יין או כסף, כפי ערכו וערך צרעתו – ונקה.  ורבים מהמצורעים מתחבאים ונוסעים לפני יום הדין הזה, כי יפול פחדו עליהם.  – והנה שמעיה, אשר לשאתו היה יתר שאת, ובראשו פרח הנגע מבראשית השנה עד אחרית שנה, ואשר לזאת כבדהו כערכו ויבוקש לראשונה, – הוא בענות רוחו ברח תמיד מפני הכבוד הזה, ויום או יומים לפני הושענא-רבה נעלם מעינים, ולא נודע מקומו איו.  אשר על כן זה שמו לעולם גם אחרי נרפא ראשו והצליח ללכת מחיל אל חיל, עד כי התרומם והתגדל מאד-מאד, להיות שמש הקהל בעדת כסלון.

ובעיני בני כסלון – שמש העדה הלא באמת רם ונשא מאד, ידו בכל ואין דבר אשר לא יתערב בו.  כי יעשה איש משתה ביום חתונתו, או בהמול בשר ערלת-בנו, אז בשמחתו ישמח גם השמש, אוכל ושותה וקובץ על-יד מאת הקרואים.  בהתאסף ראשי העיר יחד לא יפקד מקומו, ובאשר ישתו וישכרו הדודים האלה – שם הוא.  כאשר יבחרו אנשים לפקודת העיר בעתים מזומנות, יחניפוהו בחלקות מבקשי הכהונות ויחלקו על ידו להבחורים מדלת העם, מכל עושי מלאכה, למקטנם ועד גדולם, לאיש אשפר אחד ואשישה אחת.  לעת יאסף כסף הגלגלת, אז הוא חולש על עניים ורודה באף אביוני-אדם, עושק דלים ויחבול שמלתם לעורם.  מטה הוא בידי שוטרי-הקהלה, יחד יבערו העיר וגזלת העני בבתיהם.  אבל נורא ואיום הוא הרבה יותר מאד בעת ימסרו אנשים לצבא מתוך העדה.  דמיונו אז כאריה יכסוף לטרוף, לבו יצוק כמו אבן ומעיניו יתמלטו מבטי-איבה, בצאתו שער עלי-קרת ראוהו הנערים ונחבאו, ונשים רחמניות תמהרנה להחביא את פרים עוללי-טפוחים, ומפני שמו נחת כל גבר.

הנה אלה עשירים ושלוי-עולם, אשר לא ידעו את הנוגש הזה ועזוז נוראותיו, לא יבינו קושט אמרי-אמת אלה.  אולם אביוני-אדם ודלת העם, אשר כצאן מאכל המה לבני עולה אשר בראשם, ואשר חמת נוגש כשמעיה שותה רוחם – הם הלא ירגישו וידעו, כי כל אשר נאמר עליו אמת הוא.

והנה לא לשפת-יתר יחשב לתאר פּה מעמד בית-הספר ומצב ההשכלה בעיר כסלון, בטרם יסופר כל הכתוב בגליון ההוא, אשר נשא שמעיה בידו.

בהשמע דבר מלכות, ליסד בתי-ספר, ללמד בני ישראל ספר ולשון עם-הארץ, בכו אנשי כסלון הרבה בכי.  קדשו צום ויתאבלו מאד, ויתפללו אל ה', אולי ירחם שארית יוסף.  אומרים אמור, כי לא בחבוק-ידים עמדו פרנסי-העדה.  "השתדלנים" ההם ומתי-סודם, אשר הגזרה ההיא נגעה עד נפשם, מדעתם כי לא תהיה להם תקומה, אם עם ה' יהיה עם חכם ונבון, הן מפני אור ההשכלה ינוסו הצללים וישבר מטה לחמם! ומי אפוא לא ישית עצות בנפשו להרחיק הרעה, בטרם תבוא להכרית אוכל מפיו? ומי אפוא ישב בשפלות-ידים בהלקח ממנו לחם חקו?...  כי עברו איי אמריקה וראו, וארצות-הברית שלחו והתבוננו מאד, ההחרישו שמה בני הנגב כאשר הסתער עליהם נשיא הצפון החיל רב, לקרוא דרור לעבדיהם הרצוצים? ואיך אפוא ישקטו החשוכים בהריחם, כי ליהודים היתה אורה, ובא לציון גואל, להשכיל תועי-רוח, אשר לחמם המה זה מימים רבים?! מה המה, מה חייהם, מה צדקתם, מה כחם ומה גבורתם אם אור חדש על בני ציון יאיר, ומשמרים הבלי-שוא אותם יעזובו?...  נמנו וגמרו רועי צאן-אדם לעשות אזנים להבערות, להחזיק בה בחזקה ולהריע בחצצרות על ההשכלה ודורשיה.  קראו נדבות ויאספו כסף רב בתחבולות נפלאות ויתאמצו על ידי מלאכיהם, גבורי-כח עושי-דברם,להיות לאבן נגף ולצור מכשול לבתי-ספר ישראל, לפח ולמוקש לכל דבר טוב ומועיל לבית יהודה.  – רבת צררוני מנעורי, תאמר נא השכלת ישראל, רבת צררוני מנעורי גם יכלו לי! – קימו וקבלו יהודי כסלון עליהם ועל זרעם ולא יעבור, לבלתי למד את בניהם ספר.  ולהסיר מעליהם תלונות הפקידים, הבאים לעתות מזומנות לבקר את בתי-הספר, הערימו סוד, הפליאו עצה, אשר מדי בא מבקר – שאלו נערים מחדרי המלמדים ומבית תלמוד-תורה, וימלא בית-הספר פה לפה.  והפקיד שמח למראה עיניו את התלמידים הרבים, אם כי לא השכילו להשיב נכונה על שאלותיו, באמרו, כי ענין בתי הספר חדש עדנה בישראל, ואם ראשיתו מצער אחריתו ישגה מאד.  אנו אין לנו להביט בעת הזאת רק למספר התלמידים לבד, כי מהם נדע, האם לב היהודים אל ההשכלה אם אין.  ופה בכסלון שוקדים תלמידים הרבה על דלתות בית-הספר, אם-כן אנשיה אוהבי חכמה והולכים לרוח-הזמן, וברבות הימים ישונה לטוב גם מצב בתי-הספר פנימה, והתלמידים יחלו לאט-לאט לקנות להם מדע והשכל.  דבר גדול כזה לא יצא לפעולות אדם עד מהרה, כקיקיון שבן-לילה היה.  אשרי המחכה למעשי הזמן, ולבו אל ימהר לבקש פרי בעת הנצנים! – כה חשב הפקיד ומקירות לבו הודה לראשי העיר ויבטח אותם לאמונה, להכין בקרוב עוד בית ספר אחד בעירם, כי בית אחד צר מהכיל את הנערים הרבים.  גם שר-הגליל שלח תודה בכתב לנכבדי כסלון, ואת אפרים הרים בחור מעם ויכבדהו ברביד-זהב על צוארו, חלף עמלו להגדיל ההשכלה ולהאדיר.  – בעת ההיא הגיע רביד-כסף לירחמאל בגי-הצבעים, לעזריאל ולפלטיאל באכזיבה, ופרץ היה אזרח נכבד לדורותיו בעיר צלמונה!...  והנה משגיח בית-הספר בכסלון, אשר לא מזרע היהודים, בראותו ערמת בני עיר מגוריו, ומדעתו היטב כי לא יוכל להושיע, כי גם יגלה על עונם ויבוא בריב אתם, ועוד דאג לנפשו, פן יתחכמו לו, להבאיש את ריחו בעיני השרים, ועלה מן כסלון – על-כן לא חשך אותם מקחת מידם שוחד וידום.  החדרים מלאו נערים, שלוּ כל עושי מלאכת החנוך רמיה, ובית-הספר עם המורים שפלו עד שאול תחתיה.  ובשתים הצטדק המשגיח בלבו: האחת, כי לו גם דבר משפטים עם בני עירו, לא הועיל מאומה.  הן אחרי רבים להטות – חוק הוא מני קדם ודברי יחיד אינם נשמעים.  כאשר יאמר המשל הקדמוני: אם שנים אומרים שכור אתה – לך שכב; והשנית הלא הוא איננו בן-בריתם, לא מהם ולא מהמהם, ומה לו לדרוש את טובתם ולהקריב נפשו לקרבן בעד השכלת בני ישראל?! מה לו לחוש ולדאוג לאנשים, אשר אין לו בם כל חפץ? אחת היא לו המלמדים והמורים, החדרים ובתי-הספר, בעיניו כלם כאחד לא טובים! הבעבור זה ראה לבו הרבה חכמה ודעת בלשכה השנית מבית-מדרש הדתי, להשכיל את היהודים?...  גם בלעדי זאת, אמר בלבו, ערומים הם היהודים ויונו אותנו בערמתם.  הן אמת שחדוני מכספם, אבל הכסף הזה הכי לא ישוב אליהם שנית? אתמול עשק אותי הרוכל משה, היום הונה אותי שמואל, ומחר יעט על מעט כספי הנשאר יהודי אחר...  היהודים נתנו והיהודים לקחו, יקחמו אפל! – בדברים כאלה הצטדק המשגיח בלבו ויהס את רוחו.  קרא כמה פעמים: לעזאזל! לעזאזל! ויושט ידו לקחת מתן בסתר.

אתה עתה, ברוך ה', קרא את פתשגן כתב-הבקשה, אשר נכתב לשר גליל הלימודים, כדבר אפרים, בשם כל העדה, אם כי לא ידעו ולא האזינו שמץ דבר מכל הכתוב שם:

"כאשר נודע לאדוננו זה מכבר, כי בנפש חפצה אנחנו שולחים את בנינו לבתי-הספר, הנוסדים מטעם הממשלה, וכאשר זכינו פעמים רבות לקבל מאתך תודות בעד חפצנו להשכלה; לכן הרהבנו, אנחנו הבאים על החתום, להפיל תחנתנו לפניך, אדון רם ונשא, ולשאל מאתך שאלה קטנה אחת, אשר בתתך אותה לנו, כגודל חסדך, עוד תרב תשוקתנו להשכיל לבנינו, וגם נדע כי מצאנו חן בעיניך ונכון אתה להפיק רצוננו, כאשר הבטחתנו לא פעם ולא פעמים.  שאלתנו ובקשתנו, כי תסיר את המורה בן-דוד ממקומו, יען אשר הוא הולך בדרך חטאים וכל הליכותיו לא כדת, ונוסף על זאת הוא איש-נרגן ומחרחר ריב, ונירא לבנינו פן יאלפו ארחותיו.  ובצפיתנו וכו'".

כתב-בקשה הזה נתן ביד שמעיה-הנעלמי, וברגליו הארוכות כרגלי החסידה יצעד כעת קוממיות בחוצות כסלון, לבקש אנשים על החתום.

ויהי בדרך ויפגע באיש-חיל זקן מכירו השב מעבודת-הצבא עם רבידים רבים, קטנים עם גדולים, על חזהו, והוא גורף את הרחוב לפני בית-בעליו.  ויקרוץ שמעיה עין לו, כי אמר: זה יועיל לי היום, ועל ידו אכבד יותר על פני העדה.  ויעזוב איש-החיל את המטאטא, אשר היה בידו, וירץ אחרי שמעיה, ויפער פיהו וישם עליו אגרופו לאמור: השקני נא את מי המרים, וירזום לו שמעיה אף הוא, בשומו כפו על פיו לאות, כי ישקהו כוס יין לרויה, וילכו שניהם יחדיו. 

ויהי כל הרואים את שמעיה וחברו איש החיל נחפזים והולכים בחוצות העיר – ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת ומה היה הדבר?

ושמעיה הולך ביד רמה ואיש-החיל עמו.  ויבוא ברחוב מושב אביוני אדם, עם מרעיתו וצאן ידו, ויעמוד אצל בית שפל אחד.  ויתדפק על הדלת, ויצא אליו הפּתחה איש דל, דכא ושפל-רוח.

– שמעיה?!...  – קרא האיש נבהל ומרעיד ויאנח במרירות.

– פתח "ממזר" דלתיך ויבא ארח בביתך! – קרא שמעיה ויקרוץ עין אל איש-החיל.

בזעם-אף רקע איש-החיל ברגלו ויקלל את האיש באמו, כאלו חטא לו חטאה גדולה.

– שמעיה! – דבר האיש תחנונים – הנה אין עוד קנים במנורה, כי לאחד אחד הוצאתם, ועתה הא לך אגורת כסף ואל תשכן באהלי את איש החיל! ראה, אשתי האומללה תתהפך בחליה על ערש דוי, ועוד מעט תשיב אל-אֵל רוחה, דבק לשון יונק אל חכו בצמא ובני נאנחים, מבקשים לחם, ואין להם כסות בקרה להחם נפשם.  ועוד לא עבר חדש ימים, אשר באת אל ביתי לעבט הכר האחרון, ומאין לי לחם לתת עוד לאיש-החיל הזה?

– "ממזר"! – ענה שמעיה עזות – נלאיתי שמוע תמיד תחנוניך.  ראה אך הפעם הזאת אשא פניך.  הבה אגורתך, ממזר, תנה גם אגורת-כסף לאיש-החיל ולך לעזאזל!

באנחה נתן האיש לשמעיה את האגורה האחת, אשר אמר לקנות בה לחם לארוחת הערב.

– חתום על הגיליון הזה! – דבר שמעיה להאיש, בהורידו האגורה אל כיסו.

– אחתום, אחתום! – השיב האיש בשמחה, אשר הצליח להפיק רצון משמעיה, לבלתי השכן בביתו את איש החיל, ובעת רצון זאת מצא את לבו וישאל את שמעיה לאמור:

– הגידה נא לי מה כתוב בגליון, ועל מה אחתום?

– עז פנים! – ענהו שמעיה עזות – איך הרהבת עז לדרוש ולדעת את אשר כתבו ראשי העיר! שים ידך על פיך, ממזר, וחתום! הלא לאיש כמוך יחשב לכבוד "להניח אביך השכור על הגליון", הנכתב מטעם העשירים, גדולי העדה...

– אחתום, אחתום – דבר האיש תחנונים, כמצטדק על אשר הרהיב בנפשו עז, לדרוש ולדעת את אשר כתבו בגליון נשיאי העדה, קרואי מועד.

– בן נעות-המרדות! – גער בו איש-החיל, בראותו כי שמעיה מתקצף והאיש מתחנן, ודברי שניהם אך זרו ממנו.  רום ידהו נשא ויקלל את האיש קללות נמרצות לבשתו ולבשת ערות אמו...

– אחתום – דבר עוד הפעם תחנונים, להתרצות אל שמעיה, אדונו הקשה, ולהשיב חמתו ממנו – הלא ידעת, שמעיה, כי אנוכי חותם תמיד מבלי דעת מה ועל מה.  רק הפעם הזאת לבד נכספה נפשי לשאלך, ואתה, שמעיה, אל תקצוף, אם טוב בעיניך – הודיעני ואדע.

– חתום, ממזר! כי אין דעתך נוחה...  כי אין דעתך נוחה ממכס-היין הגדול – השיב שמעיה, אשר הפעם לא ידע גם הוא מה כתוב בגליון...

– אנכי צעקתי עוד בתחלה, כי לא טוב המכס הזה – אמר האיש, ויכתוב ידו על הגליון בגודל לבב, אשר בכל עניו ושפלותו – דעתו עוד נחשבת מעט.

שמעיה הלך הלאה לדרכו ביד רמה.  ובכל מקום אשר הוא ואיש-החיל מגיע – נמוג לב בעל-הבית, ויתן לו כסף, ויכתוב ידו בגליון, עד כי אסף שמעיה חתומים וכסף הרבה מעניים מרודים.

כתב-הבקשה מאת תושבי עיר כסלון, הבאים על החתום מבלי דעת מה, נשלח לשר-הגליל, אשר על בתי-הספר!...

 

יח

גם עליה תעבר כוס

רחל לא ידעה מאומה מכל אשר נחתך עליה בבית-הכזיבי, כי אביה ואמה ראו להסתיר הדבר ממנה עד עת מצוא.  ועת רצון זאת הגיעה להם באחד מימי חודש אדר הבהירים.

אור יקרות וחום היום הרגיעו מעט את רוח רחל, אשר נעצבה על שמעון ובן-דוד מחמדיה כי רחקו ממנה, ותשב אצל חלון חדרה ותשקף בעדו החוצה, והנה הוד וחדוה שם לפניה.  מקהלות-צפורים ישירו שיר חדש אחרי אשר נאלמו דומיה כל-החורף, ומתחת לרקיע השמים נשמע קול סנונית וצוחת בעלי-הכנף, השבים כמלאכי-השלום מארץ צלצל כנפים מעבר לימים רחוקים לפני אחיהם, לקדם בתרועה את פני האביב הבא.  בעיר ישוקו זרמי מים קרים ונוזלים משכבת השלג, אשר קפאו אמש, ובתוכם יתנוצצו קרני-השמש כבדולח ואבן השהם.  ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים – זה בונה רחים בערוץ מימי-השלג, וזה ישלח אני-שיט-גליוני על פני המים – והנה צרור קטן מתהפך בזרם השוטף זה ויבוא עד האני, ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה.  שם האופה וסל על ראשו, ובסל מכל מאכל פורים – תופיני-דבש ונופת-צופים, הערוכים למשלוח-מנות.  גם שכוי-הודי נראה שם בכבודו.  בגאוה ובגודל לבב ימתח כקשת את נוצתו רבת-החן, מכה ארץ באברתו, דלדלי ראשו יאדימו כתולע, וחטמו יסרח מעל חרטומו.  סובב-סובב ילך ויפנה זנבו המתוח אל מול רואיו, וקולו ב"הדר-הדר"! שם התור עוגב על יונתו, נושקים חד את אחד ויהגו בגרונם, ושאר היונים משוטטות כה וכה ללקט מן הזרעונים, ומקול עלה-נידף חיש תעופינה אל ארבותיהן.  – ועד שרחל משתעשעת במראה הנחמד הזה – ואמה באה החדרה, ואיש אחד גדול-זקן וארך-רגלים אחריה.

– בתי, חיי-רוחי! – אמרה האם – קומי נא וגשי הנה, זה האיש חפץ לראותך!

– "כלה נאה וחסודה!" – אמר האיש בגשתו אל רחל – הראיני נא את כתב-ידך ואראה, אם את שוה וראויה לקחת חתן טוב ויפה!...

רחל התנודדה ומבלי דבר דבר לטשה עיניה להאיש כאומרת: לך מעלי! אל תעוז לגשת פן...

מבטי עיני רחל סכסכו את האיש והבינוהו לדעת, כי יש לו דבר לא עם נערה נבערה, כאחת מבנות כסלון, כי עם עלמה מלומדה, יודעת רגשי-כבוד, כאחת מבנות האצילים.  רגעים אחדים עמד נבוך ומשתומם, ואחרי-כן נסוג אחור לאט-לאט עד גשתו אל שרה.

תֵחת לפעמים גערת פנים ומבט אחד באיש מהכות אותו מאה!

– הנה זה ראיתי הכל – אמר האיש לשרה – את הכל ראיתי, וכעת אלכה ואשובה אל המחותנים, המחכים לי בביתם.

ובדברו פתח את הדלת וחמק עבר.

– רחל! – אמרה שרה כצאת האיש מן הבית – הידעת, כי זה האיש, אשר היה פה, שדכן הוא ובא לראותך? ואָת, המעט אשר לא התאמצת להפיק רצון ממנו, כי עוד מלאת פניו קלון ותביטי עליו בחרפה! התדמי בנפשך, כי לא ראיתי כל זאת? ראיתי, מהולל שם ה', עוד לא הוכיתי בעורון!

– אמי, אמי! – קראה רחל ברגש, ומעיניה התפרצו דמעות כמים.

– מה לך? – דברה שרה קשות ורכות כאחד – מה לך? כי תזעפי ותבכי? הלא טוב עשית לו חכמת ותעדי עדיך, כי מחותניך הנה זה באו! באו עוד אתמול בין-הערביים.

רחל נאנחה ותשם ידה על לבה.

– חידות לי את, רחל! – דברה שרה קשות – הביטי נא בראי ולא תכירי עוד תמונתך.  פניך חורו ואפך אדום מדמעה.  הבזאת תמצאי חן בעיני מחותניך?

– אחת לי – השיבה רחל – אם לא אמצא חן בעיניהם.

– כדבר בת נעות המרדות תדברי – קראה שרה ברוגז קולה.

– אמי! – דברה רחל תחנונים – מה חרדת כל החרדה הזאת, לתת אותי לאיש? הכי היות אהיה עליך למשא?

– אויה לי! – קראה שרה בבכי – הזה שכרי מכל עמלי, אשר הריתיך, טפחתיך ורביתיך, ועתה תשימי לי עלילת-דברים, כי כמשא כבד תכבדי עלי?! הלא גם אחרי חתונתך תאכלי לחם על שלחני, את ואישך! אישך ישב עולם לפני אלהים בבית-התפילה, אצרנהו כאישון עיני; אשית ילדיך בחקי ואהיה להם לאומנת...  אויה לי! לו שמעת מה ידברו בעיר.  יסכר פי שונאי ולשונם תמק נא בפיהם.

– מה ידברו? – שאלה רחל הלב חרד.

– מה ידברו? – אמרה שרה – ידברו, כי יש לי בתולה גדולה, בת שמונה-עשרה שנה והיא לא נתנה לאיש, בעת אשר בנות כגילך הנה זה ילדו שני ילדים...  אנה אוליך את חרפתי?

– השכחת, אמי – השיבה רחל – השכחת, כי שמעון כביר ממני ימים ואני צעירה?

– אללי לי! – קראה שרה – אוי ואבוי לאם שכולה ושוממה כמוני! ידעתי זאת היטב ולא שכחתי.  גם בתנומות עלי-משכב לא אשכח זאת.  אבל פתגם הכזיבי הוא, והוא לבדו מדבר בך נכבדות! הנקלה זאת בעיניך?

רחל קרצה שפתיה ועיניה כאומרת: בעיני אין הכבוד הזה נחשב למאומה; בעיני גם הכזיבי לא נחשב למאומה...  אחרי-כן מצאה את לבה ותאמר:

– אמי! לו גם עשרה כזיבים ידברו בי נכבדות, אנכי לא אובה ולא אשמע אליהם, עד אם בעיני אראה את החתן ואדע מה הוא.

– אין זאת כי אבדו עשתנותיך! – קראה שרה בשממון – התבונני רחל! בת ישראל – ופה דובר כזאת! הנהיה כדבר הזה, או הנשמע כמוהו? אוי ואבוי לי!

– שרה – אמר אפרים, הבא בחפזון החדרה – לכי נא, שרה, מהרי והכיני הכל, כי היום בערב נעשה למזל-טוב את התנאים.  הנני הולך כעת מעם המחותנים.  כל דבר זה דבור על אפניו.

– בתך לא כן תחשוב – אמרה שרה במרירות.

– מה היא? מה היא? – שאל אפרים, בהביטו חליפות אל אשתו ואל בתו.

– מי אפוא ישאל את פיה, התאבה אם אין? – דבר אפרים אל אשתו מבלי הבט לרחל – אין דבר! אם לא תאבה היום – תאבה מחר.

– כן אתה דובר, אפרים – אמרה שרה והניעה ראש באנחה.

– בושי והכלמי! – דבר אפרים לבתו בתוכחת-חמה – בושי והכלמי לדבר כדברים האלה...  אַל לבתולת ישראל, רחל, אל לבתולת ישראל להתערב בענין כזה!...  הוריך יבחרו לך ואַת תחרישי...

מי יודע עד מה קרא אפרים את מוסרו, אשר שב על כל מדברותיו וירוק ירק לרגעים, לולא שרה אשתו, שפתחה פיה גם היא לאמר:

– אפרים! הן אנכי, אפרים, לא ראיתיך לפני חתונתנו, וכן גם אתה.  לא ראיתיך, אם כי יתומה הייתי באין אב.  עוד היום אזכרה, כי שנתים ימים אחרי חתונתנו בושנו וגם יכלמנו לדבר זה אל זה, ובכל זאת ילדתי בנים ונחיה בשלום יחדו עד מאה ועשרים שנה!...

– לכי, שרה! – אמר אפרים לאשתו, כהתימה תוכחתה לשמחת-לבבו – אל נבלה העת בהבלים כאלה.  תשב לה רחל פה ואנחנו נלך, כי עוד יש לי דברים אליך והיום קצר.

– אויה לי, המלאכה מרובה! – קראה שרה – בלעדי לא ירים איש את ידו ואת רגלו.  אויה לי! כל הנשים יושבות בכבוד בבית בעליהן, כבנות מלכים, ואני, אשתך, כשור מסובל בעולו הקשה אנכי תמיד.

בצאת אפרים ושרה אשתו, עלתה רחל על יצועה ותמרר בבכי, מדעתה היטב, כי החתן, אשר בחר לה אביה במצות הכזיבי, הוא מר ממות.  ולהגדיל שברה העביר לפניה הדמיון את בני כסלון, ובתוכם את חתן בנימין, האברך היקר, גם את בן שמואל ועוד נערים כערכם, אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ואולתם היא תהלתם.  ולעומתם העביר לפניה את בן-דוד בכל כשרונות נפשו המסולאים.  ותבן לה, שיש יתרון לו מן הסכלים ההם, כיתרון אור מהחושך.  אבל מה תעשה – והיא כחומר ביד היוצר ביד אביה, ככל בנות ישראל, אשר הוריהן יתעמרו בהן בחזקה ואין עצה ואין תחבולה להן לעמוד על נפשם בפניהם, ומנוס, כמנוסת הבחורים, אבד מהן: הלא כל כבודה בת ישראל פנימה.  את כל זאת ראתה ותמרר בבכי, עד אשר לעת מנחת הערב באה אמה החדרה ותמרוקי הנשים הראוים בידה, ותבהל את רחל בפקודת אביה, הוא אדונה, ללבוש את בגדי תפארתה ואת עדיה עליה, כי עוד מעט יבואו המחותנים עם הקרואים אל המשתה.

עוד מעט – הבהילו להביא הביתה את רחל, אשר בלבנת פניה נדמתה ככלה מתה תחת חופתה בחצר-מות...

"קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות!" – קרא המתפלל בקול כבוא רחל הביתה.

– ה' צבאות, אל רחום וחנון! – צללו שפתי רחל, בנשאה מרום עיניה.

 

יט

מבוכה

ימים עברו וירחים חלפו מעת ההיא.  אשר רחל אורשה לבן-פרץ מעיר צלמונה.  אפרים לא הלך עוד לאודיסה, עיר רכולתו, פעמים בשנה, כדרכו לפנים, מפני מחלת מעיו, אשר כבדה עליו.  ויעזוב כל אשר לו ביד אליעזר ושׂמוֹ אדון לבית-מסחרו ומושל בכל קנינו, אך במכתבים ידבר בו.  ואליעזר, איש מהיר וערום מאד, ידע לתפוש את אדוניו בלבו ולהתברבר עמו, עד כי בטח בו ולא ידע אתו עוד מאומה, כי אם הכסף, אשר לקח ממנו בעיתים מזומנות ללחם ביתו ולכל מחסוריו.  ככה שכן אפרים תחתיו ושקט בביתו ימים רבים, עד אשר פתאום הבהילו מכתב אליעזר ושבת שלומו.  וכעת הנה הוא הולך בזעם אחת הנה ואחת הנה בחדרו ומדבר רתת עם אשתו.

– אלו השמיעני רק זאת – דבר אפרים בנפש מרה – כי פלוני אלמוני לוה ולא ישלם, עוד החרשתי; הן לא בכל עת יחילו דרכי איש סוחר, ועת ופגע יקרה גם את המצליח דרכו; אם במקום אחד חפצו בידו לא יצלח, רוח הצלה יעמד לו ממקום אחר; וזאת תורת המסחר, השכל וידוע להוציא הכסף על ענינים שונים במשפט וחשבון; – אלו רק זאת השמיעני אליעזר במכתבו החרשתי, אם כי מרה נפשי על כספי, אבל הוא...

– הכי יש עוד צרה ויגון במכתב אליעזר? – שאלה שרה בבהלה, מבלי תת את אישה לכלות דבריו.

– יש ויש! – השיב אפרים בהניעו את ידו ויבט בשממון אל אשתו – עוד לא הגדתי לך הכל.

– ספר לי, אפרים – אמרה שרה – ספר מהרה, כי לא אוכל להתמהמה פה מרוב עבודה, ובלעדי הנה לא ירים איש את ידו לעשות מאומה.

– במכתבו זה – הוסיף אפרים לדבר, בהורותו באצבעו על מכתב אחד – במכתבו זה יציע אליעזר לפני לשית ידי עם רוזן אחד ולהגדיל מעשי בענין רב מאד: לכלכל בלחם גדודי צבא המלחמה במחוז טבריא.  ואני מעודי ועד היום הזה לא נסיתי בענינים כאלה, כי טוב לי תמיד מעט בהשקט ובטחה מרוב תבואות בעמל ורעות-רוח; על-כן בחסד ה' עלי, רבה אמונתי עד כה בקהל הסוחרים.  המעט אשר מר לי מר לעשות סטים פתאם, ללכת בגדולות ובנפלאות ממני, כי גם רע עלי המעשה להוציא כל כספי והוני על ענין אחד לא אדע שחרו.  הן אמנם אליעזר איש מצליח ויבטיחני נאמנה, כי טוב ענינו החדש ויש תקוה לאחריתו, כי יתן פרי למכביר; אבל אל יתהלל איש ביום מחר, ומי יודע איך יפול דבר? אולי חפצו בידו לא יצלח הפּעם – והייתי אני וביתי אביונים!

– ומה אפוא ימריצך – שאלה שרה – כי תאות לבוא בענין כזה? הלא אליעזר בידך הוא ואתה אדונו!

– אני אדונו! – שנה אפרים דברי אשתו בהניעו שנית ידו – משליך יהבו על עבדו, אחריתו יהיה מנון.  אויה לי! מפני מחלתי, אשר תכבד עלי בימים האלה, לא אוכל עוד לשאת טרחי ומשאי כבתחלה, נלחצתי להשליך יהבי על אליעזר והוא יכלכלני.  ואליעזר זה, אש בידו עתותי וכל כבוד ביתי, יודיעני היום במכתבו, כי מדאגה מדבר פן יבואו אחרים עד כה ועד כה ויוציאו בלעו מפיו, על-כן מהר מעשהו ונתן ידו להרוזן, כי יארח עמו לחברה בענינו, ויבטיחהו מראש כי אחרי דברו לא אשנה, ואמהר למלאות ידו באמנה חדשה כרצונו וכרצון הרוזן.  ועתה – כה נאום אליעזר – אם אבישהו משברו ופועל ידו לא ירצה בעיני, יביאהו הרוזן במשפט ויתן עליו עונש כסף על אשר הבטיחהו לשקר בעת רבים פתחו לפניו את אוצרם בתחלה, לתת די זהב לשבר אוכל ורוב תבואות, אשר מחירם ירבה מיום ליום.  לבד אשר ישא עונש ויסבול כלמות, יאבד בתהו עוד אלפי כסף, אשר עד כה וכה לקח הרוזן מידו מעט מעט.

– אויה לי, מה נעשה? – אמרה שרה באנחה.

אפרים עמד ויסלסל פאת זקנו בחזקה מבלי דבר דבר, כאיש מתנודד, אשר יגון בלבבו.

– כעת אלכה לי, – אמרה שרה בקומה – כי רבות עבודותי בבית.  עוד חזון למועד ונשית עצות בנפשנו מה לעשות.

– אבל – קרא אפרים – אליעזר יאיץ בי מאד להשיבהו דבר חיש מהרה, למען יוכל להכין בר למכביר ולהובילו בעגלות אל המחנה, בעוד לא התקלקלו הדרכים וחדלו ארחות.

– חמסי ושארי וצרות לבבי על אליעזר! – קללה שרה בחמת-רוחה – המעט לי צרותי הישנות, כי בא זה, אוי נא לי, ויסף יגון על מכאובי!

– הלא זה אליעזר האיש שאר-בשרך הוא! – ענה אפרים ואמר בשחוק מר.

– בכל זאת – השיבה שרה – "יכנס הרוח באבי-אביו!" על אשר מלא כרשו מעדני, וכעת הטביע בבוץ רגלינו.

– ומה לעשות? – קרא אפרים, בשומו ידו על ראשו ויסלסל שערו בחזקה – עוצי נא, שרה, ודברי!

– מה אומר ומה אדבר? – השיבה שרה – יגורתי כי לא טוב הדבק בין בתנו ובן-פרץ, ומסרת בריתם לא צלחה.  פעם רחל חולה ותלך בלי חמדה; ופעם תוכח אתה במכאוב; גם אני, אויה לי, יגעתי באנחתי, ויגון בלבבי יומם; זה לא כביר מתה פרתנו הטובה, אשר דדיה הריקו חלב הרבה, שלש פעמים ביום, ומרוב עשות חלב אכלנו חמאה; וכעת באתנו צרה חדשה.  חמת רוחי וצרות לבבי על אליעזר.

– מה הוה לך למלל דבר לא יסכון ומלים לא יועילו בם? – דבר אפרים כרוחו הקשה – התבונני, שרה, ושימי לבך כעת על המכתב הזה.  עוצי ודברי!

– אך אם אתה לוּ שמעני – ענתה שרה אחרי התבוננה מעט – הגדתי עצתי: הנה אשה קוסמת פה בעירנו, נדרשה בה ונבקשנה להפיל פור בקלפים, וכל אשר תאמר אלינו נעשה.  רבים יבקשו קסם מפיה ויקראוה ביום צרה...

אפרים עמד מחריש ויסלסל פאת זקנו.

– הנני רואה – הוסיפה שרה לדבר – כי לא תאבה לעצתי זאת, קום אפוא ולך לדרוש את הכזיבי, ובהיותך אצלו תשאל ממנו גם רפאות למכאובך, ישלח דברו וירפאך ותמלט מכל מדוה, אל תבטח ברופאי עירנו, שאין להם תשועה – "יכנס הרוח באבי-אביהם!"...

בָּשנה אפרים לקח ויבוש מעצת אשתו ומדבריה התמימים, עמד נבוך ואובד עצות, ויסלסל שפמו ופאת-זקנו מבלי דבר דבר.

ועוד היום אפרים ממבוכה נחלץ.  שמועה באה ליושבי העיר לאמר: הישיש עובר ובא אלינו! ויבואו זקני העדה לאפרים ויאמרו אליו: יסור נא הישיש לביתך, כי ביתך בית-מדות וחדריו מרוחים.  ויאות להם אפרים בשמחה ויאמר בלבו: זה לי אות לטובה!

 

כ

נוה-שלום

ברחוב עין-גנים, אשר בקצה עיר זיטאמיר, בואכה  עמק-הברכה, משמאל להר-האלונים, הרחק מהמון העיר ושאונה – שם עומד בית קטן בתוך גן נרחב מוסב גדר ומשוכת חדק.  לפני חלונות הבית, המשוחים בששר ירקרק, יתנשא התפוח מבין עצי-מאכל שונים, אשר ישאו בקיץ פרי למכביר, ומתחת גגו עשוי מעקה, מכון לשבת היונים, הבאות להתיצב שמה, בעופן מארובותיהן.   כל העובר על הבית הזה וגנו הנחמד – יעמוד ויתבונן לשלות-השקט, השוררת שמה, ונפשו שוקקה לחמדת החיים במנוחות-שאננות!  בחודש האביב, עת תדשא הארץ דשא-עשב והעצים יציצו ציץ, אז מגלותו ישוב שמה הזמיר, לשכון כבוד בעצו, אשר חמד אותו לשבתו זה שנים אחדות, ונעים זמירות בעלי כנף זה – אז ישיר שירת-דודים לרעיתו האהובה, הדורשת צמר ופשתים ותעשה אפריון בחפץ כפיה.   ישיר, ירנן נעימת אהבה בתענוגים וירנין לב כל שומעיו.   שמה קננה גם החסידה על אופן עגלה בראש  אמיר, ובעמדה על רגל אחת תסתיר לעתות פניה תחת הכנף, לנוח מעט מעמל היום, או כי תדפוק בחרטומה כבכשיל וכילפות, להוציא הגות רוחה ותאות לבה:  והולם-חרטום גם הוא ישמח לבב ויערב לו כשירה וזמרה...   ומתוך מי-ברכה קטנה יצוחו אז הצפרדעים למקהלתם, כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, גם המה ישימו להאביב כבוד ויגדילו הודו על ארץ בקהל רבותים אלפי משורריו היודעים תרועה.  בחרבוני קיץ, עת בהיר הוא בשחקים ועל חוג שמים יתהלך השמש בגבורתו, הרוח לא נושב, העצים לא יתנועעו, העלים לא יזדעזעו, עוף לא פורח, שור לא גועה, רובץ על מרעיתו ומעלה-גרה, הצפרים לא ישירו וכל העולם שותק ומחריש – אז מבין חציר יצא קול הצלצל, הנעים לאזן כצלצלי-תרועה, וקולו כצליל היוצא מחיק הארץ.   אז ישרוק הזבוב, והדבורה תרחף, בתשואות קולה סביב שפת כוס פרח שושן;  לרקמות מועף הרמש, בתולות[2]  אחריו, ממשבצות זהב לבושן ואברותיהן בירקרק חרוץ, מפזזות ומשתקשקות בשמחות וגיל: והנפש השומעת תמלא נעימות-קודש ותערוג להשתפך אל ים הבריאה הגדול, ולחיות בחי העולם!  – גם בחורף יהי נועם התולדה על נוה-שלום ההוא, גם אז לא גלה כבוד ממנו ויש שריד לחמודותיו.   באשמורת-הבוקר ישקף שמה השמש על השלג הצח  בעמוד-אש, ויתעלף הגן כלו עם עציו בספירים, ובלילה ירח יקר הולך שם באין מעצור, ורבבות כוכבים עומדים עליו מימינו ומשמאלו.   לעתות יבוא שמה חורפי-החוחי משוט בארץ ומתהלך בה עם חבר צפרי-החורף, יעמוד להרגיע מעט על חוטר דק, יפצח רנה בחפזון ויתעופף הלאה לדרכו, ולעתות יתיצב שם על ראש עץ גבוה העורב-הלבני ומצפצף ומהגה ואין אתנו יודע, אם מרוב שיחו וכעסו יהגה ברוחו הקשה, או אולי יספר לנו ספור-אהבים נפלא, כי הוא או רעהו חמדו בלבבם עורבה יפה כלבנה, ומה הגיע אליהם.   ובראותו כי אין שומע לו וכמעט נחר גרונו, יקוד וישתחוה בהדרת-חן ויעוף!

נוה שאנן זה שכר לשבתו בן-אריה, אחד מקטני הפקידים על מכס היין.   בן-אריה הוא כבן ארבעים וחמש, ערירי בלי אשה ובנים.   רוב הימים הוא סובב בעגלתו את כל המקומות בגבול משמרתו, וזה שבתו הבית מעט.   ובחדר אחד משלשת חדרי מעונתו יושב תלמיד בית-מדרש הרבנים-יצחק בבלי. 

יצחק בבלי הוא כבן עשרים וחמש, אחד מתלמידי בית-המדרש המצוינים, אשר במחלקה השמינית האחרונה, העומדים להבחן בלמודים, ולמקצת הימים יצאו משם בתור מורים.   ולא לבד בחכמתו נעלה יצחק בבלי, כי מאד נעלה גם בישרת לבבו.   כרע כאח היה לכל המסתופפים בבית-המדרש, לתלמידים ולפרחי תלמידים, והושיעם בהיות אך לאל ידו – לאלה בתורת פיו, ולאלה היטיב בדברו, על-כן הכל אהבוהו ויכבדו אותו מאד.

כעת הנה הוא נסגר בתוך חדרו, ואחד הבחורים עמו, ומגלות וספרים הרבה לפניהם על השלחן פזורים כה וכה.  היום, יום הקיץ, בוער כתנור והם יושבים בלי לבוש, איש אך כתנתו עליו ונעלים אין ברגליו, ולומדים וקוראים בזעת-אפם.   וכי יפלא מהבחור דבר-מה ישאל את בבלי ויגיד לו באהבה ובנפש חפצה.   עת הבחינה היא להם – בבלי יבחן ויצא מבית-המדרש, וזה יבחן ויבוא שמה.

קול שוט וקול רעש אופן נשמע בחוץ, ועד מהרה עגלה באה לחצר-הבית.   בבלי נשקף בעד החלון הפתוח ויאמר בשמחה:

– בן-אריה הנה זה בא!  אקומה נא ואצא לקראתו.   רב למדנו היום, מחמדי, ואל נוסיף.  ואתה שלום!  ומחר שוב נא ובוא.

ועוד הוא מדבר – ובן-אריה נגש עד החלון ויקרא לבבלי ויאמר:

– שלום לך, יצחק!  את קולך שמעתי מתהלך בחוץ וידעתי, כי שוקד אתה על למודי בית-מדרשך.   הלא עוד מעט תגמור חוק-למודים ומורה תהיה לנו!  ראה, יצחק, אכלני החורב, והדרך הכפישני בעפר ואבק.   הנח ספריך ובוא ונלכה להתרחץ בברכה, ואחר נשען פה תחת העץ וסעדנו לבנו, כי רעב וצמא אני.

– הנה נשאה הרוח – השמיע בבלי קולו באלה וקללה – יקחה אופל!

– מה אתה?  – השתומם בן-אריה – את מי תקלל?

– את הנעל!  – קרא בבלי בזעם, מתנודד כה וכה בבית ומחפש, ונעל בידו – היום חלצתי את נעלי, והנה האחת איננה!  בקשתיה ולא מצאתיה, כאלו הרוח נשאה.

– הוי תלמידי-חכמים, חכמים!  – קרא בן-אריה בשחוק – הם רואים בעבים, ואין הם רואים את אשר נגד פניהם.   ואני הגבר, איש  נקלה, רואה את נעלך ברגלך!  התעית בנפשך להאמין כי חלצתה – ועל "הרוח" יזעף לבך...   ואיה בגדך? 

– על בגדי תשאלני?  – אמר בבלי – את בגדי גלמתי ושמתיו תחתי על הכסא.

– ומי זה אפוא פרש אותו למסך שם על החלון לצל יומם מחורב, אם לא אתה?  רואה אני, כי עד-בלי-די שקדת ולמדת בימי הבחינה האלה.   לא נחת ולא ישנת בלילות.   מהר קח את הלבוש ואת הנעל ולבשם, ונלך אל עמק-הברכה ונרחוץ במים ונשאף רוח.   ועד כה ועד כה אלך ואצוה להאמה להכין לנו ארוחה.

 

כא

חלוצי ההשכלה

עליזים ורעננים באו בן-אריה ובבלי מן הרחצה.  השלחן היה ערוך לפניהם תחת התפוח, ופריו הנחמד למראה נתן ריחו.   המה מיטיבים את לבם והנה עלמה, אשת-חן ויפת-תואר, באה עד אליהם.   ויהי כראות בבלי אותה ויקם לקראתה ויביאה הביתה.

ועד התמהמהם קם בן-אריה מעם השלחן ויתהלך בגן ויבוא עד הגדר, וירא והנה איש עומד בחוץ אצל פתח השער.   והאיש מציץ מן החרכים, מחזיק בזקנו ומתנודד לרגעים כמחכה בכליון-עינים.   ויהי כצאת העלמה החוצה ותגש אליו וילכו שניהם יחדו.   בן-אריה התבונן להם וישלח אותם בעיניו עד למרחוק.   וכאשר שב למקומו, מצא את בבלי יושב אל השלחן, וישב גם הוא ולא דבר מאומה. 

– רואה אני – אמר לו בבלי – כי אתה מחריש לדעת מי העלמה הזאת ומה לה ולי?

– אם יש את נפשך הודיעני ואדע – השיבו בן-אריה.

– הנה העלמה הזאת אות ומופת לנו, כמה גדול כח ההשכלה, המפעמת היום את בני הנעורים בישראל.   בת אחד הרבנים היא, הנשאת לבן-עשיר בעיר מצער, אשר אנשיה, למקטנם ועד גדולם, כלם חסידים אדוקים הם, ובעלה, בתארו ומלבושו ובכל דרכיו, כאחד מהם, ואף היא אשה חסודה ולא מלומדה, ככל הנשים שם, מימיה לא ידעה מאומה, כי אם סדור "קרבן-מנחה" ותחינות להדלקת נר שבת ולברכת החודש ועוד כאלה.   ופתאום, כשנתים ימים אחר חתונתם, רוח אחרת, לא נודעה מאין, היתה עם אישה, ויעזוב אותה, את אשת בריתו, ואת בית-אביו ויברח מפניהם ויבוא זיטאמירה!  ויתחנן להמשכילים, שוחרי-תושיה אשר בזה, לחנכו בלמודים ולהביאו לבית-מדרש הרבנים.   והנה נדרשתי לאשר שאלוני ולקחתי גם אני חלקי בחנוך האברך הזה.   שלשום הייתי קרוא אל הלחם בבית מיודעי המשכיל פלוני אלמוני – ויבואו שני אנשים ושתי נשים בבכי ובתחנונים ויעמדו לפניו.   אשה אחת, זקנה, צועקת אליו לאמר:  בי אדוני, הבה לי את בני!  וזאת היתה, כפי שנודע לנו באחרונה, אם האברך, הנס מפניהם.   והאשה האחרת בוכיה במר-נפשה ואומרת:  חוסו נא והשיבו לי את אישי!  וזו היא העלמה, אשר ראית פה.   ושני האנשים, אחד רב, חותן האברך, ואחד אביו, מדברים איש כלשונו בתוכחות ותחנונים.   כה היו צועקים, מדברים ונדונים עד בוש, עד אשר הוכיחו להם, כי אין כובש את בנם בחזקה, יקחוהו וילכו עמו.   ועתה באה אשת האברך, העלמה הזאת, ותספר לי, כי בעלה מאן לשוב, ואביו ואמו עזבוהו וילכו לביתם בחרי-אף.   והיא – שמע נא והשתומם!  – היא מאשרת את בעלה, כי ישכיל ויקנה דעת וגם היא תשב עמו לכלכלו ולעשות כל חפצו, ואף היא תשחר דעת, ומחסוריהם על אביה, הרב – כן הבטיח אותה בצאתו מזה – ואחת היא שואלת מאתי, כי לא אאסוף שלומי וחסדי מאת בעלה, אשר בוש לבוא בבקשתו זאת אלי, אחרי אשר אני ודורשי טובתו נשאנו עליו חרפה.

– עתה ידעתי! – קרא בן-אריה ויספוק את כפיו – את אישה הלא ראיתי.   הנה מראהו כמראה איש חסיד, דק-הבשר ושח-הקומה, אדמוני ובעל-חוטם, ארך-הגרון וקצר-זקן, ומעיל ארוך הוא לבוש וכובע קטן בראשו.

– כדבריך כן הוא.   ואיפה ראית אותו? – שאל בבלי.

– הוא שמר לה בחוץ על פתח השער.

– אתה ראית אותו לעינים ואני ראיתיו ללבב – אמר בבלי – איש תם וישר הוא, שוחר טוב ותושיה באמת.   בין כל הבחורים והאברכים, אשר ברחו מביתם ומנשיהם ובאו הנה בשנה הזאת, לא מצאתי אדם מבקש דעת בכל לבו כמוהו וכמו הבחור הזה, אשר אותו ראית היום אצלי בחדרי, ואשר אוהב אני אותו בכל נפשי.

– מי הוא ומאין הוא? – שאל בן-אריה.

– מעיר כסלון הוא.   אביו עשיר, מגדולי הסוחרים, מחזיק בנושנות ומונע את בניו בחזקת-היד מהגיון ומדברי-מדע והשכל, ואולם בנו נפשו חשקה באלה.   והנה ברח מפני אביו בהחבא ובא הנה ומתעתד לבוא לבית-מדרש הרבנים;  ואני באהבתי אותו, עוזר לו. 

– מה שמו ומה שם אביו כי תדע?

– שמעון שמו, ושם אביו – אפרים כרמולי.

בן-אריה קם פתאום מעל מושבו, ופניו האדימו והלבינו חליפות.

– מה לך? – שאל אותו בבלי בלב חרד.

– אין דבר, אין דבר!  עיף אנכי מדרכי.   אלך ואנוח מעט.

 

כב

ואלה תולדות יצחק

כלו ימי-הבחינה בבית-מדרש הרבנים, וימי החופש לתלמידים הגיעו.   בבלי קבל תעודת מורה.  ושמעון נמנה בין תלמידי המחלקה הרביעית.   בדבר בן-אריה קרא בבלי לשמעון להתגורר עמו בבית יחדו כל ימי הדרור, ובשבתם יחד בנוה-שלום זה נקשרה נפש איש בנפש רעהו עוד יותר ויבלו ימיהם בנעימים.    יום-יום יצאו השדה השכם והערב, לרחוץ בברכה ולשוח ביערים ובמנוחות שאננות.   ואת הר-האלונים, ההר הטוב זה, הקרוב לביתם, חמדו לשבתם מכל הררי-סלעים, אשר מעבר לנהר תתרוב.   שם ישבו תמיד וישקיפו על פני כל הככר רחבת-ידים ועל היערות, אשר בצלע ההרים, ויקראו גם בספרים וישיחו בכל אשר עבר עליהם בחייהם.

– הן ספרתי לך אתמול את כל הקורות אותי – אמר שמעון לרעהו, בעלותם ההרה, למקום מנוחתם זה, וישבו שם תחת  אלה עבתה כפעם בפעם – והיום תספר נא לי אתה את תולדות חייך, כאשר דברת לי.   לא אכחד ממך, כי קשורי-אהבה בינך ובין בן-אריה, כאהבת אב את בנו ובן את אביו, נפלאו ממני, ודעת זאת חפצתי.

– אם-כן – אמר בבלי אחרי אשר החריש ויתבונן רגעים אחדים – אם-כן עלי לשמור מוצא שפתי ולעשות רצונך.   הסכת ושמע ואנכי אספר:

אחרי אשר ילדה אמי תשעה בנים ויספה על אביוני חסדיה תשע נפשות, ותהר ותלד לאישה העני עוד בן עשירי ולעיר חסדיה עוד נפש אחת.  אנכי הוא הנפש הזאת, הבן העשירי.   כאשר נפקחו עיני לדעת את אשר לפני, ראיתי והנה אני בבית קטן וצר בין ילדים קטנים עם גדולים.   אשה דקת-בשר, עגומה וזועפת, הליכות-עולם לה מפּנה לפנה וסביב התנור, שבעה ילדים מחזיקים בכנף בגדה ובחגורתה, ואני בתוכם, ובוכים בקול גדול.   ועוד ראיתי שמה איש כחוש וגבה-הקומה.  קצר-הראות וארך-האף עם אבעבעות אדומות ורטובות מזעת-אפים.   כמעט תמיד כל היום לא היה האיש בבית, ובא אך בלילה.   פעם היה בא שמח ומשחק מטוב לב, ופניו פני להבים, ויצהל אל אמי הנוגה ועצובת-הרוח, אשר עמדה על מקומה, כדרכה, אצל התנור ותתרגז אליו בחמת-רוחה;  ופעם בא סר וזעף ויאכל וישת מבלי הביט לאשת בריתו ולהילדים, אשר חנן אלהים אותו.   ואנחנו עומדים לפניו ועינינו רצוא ושוב אחרי כפו, השלוחה לרגעים מהקערה לפיהו ומפיו להקערה, בולעים רוקנו, ונאנחים ומתגרדים בכתנותינו.   בעת ההיא היית אך עשוק ורצוץ כל היום, ומבקר עד ערב חלו בי ידים.   ותמיד ישנתי בדמעה – טל-ילדותי, כשושנה סוגרת לעת-ערב פרחיה, הרטובים מטל שמים.   ובשנתי נסו יגון ואנחה והתענגתי, בתם לבבי ובנקיון נפשי, מזיו חזיונות נפלאים, חזיונות הילדות, ומלאכי-שלום; התענגתי והחלפתי כח לסבול מכאובות ומהלומות חדשות ביום מחר.   – עתה ידעתי, כי גם להוריו ישנא ילד מסכן, מקוצר-רוח ומרוב עני.  ומי יודע, אולי שנוא הייתי להורי, על כי נולדתי לעניים מרודים כמוהם, בעת אשר בנים הרבה היו להם גם בלעדי, ולמה לא מרחם מתי, או כנפל טמון לא הייתי...   לב אדם יחשב לעתות מחשבות בלהות ואימות, אשר יבהל מפניהן וגם לא ירהיב להתבונן בהן, ובכל זאת יחשב אותן בסתר, כאלו עבד הוא ללב אחר, ללב נעלם אחד, מלך כל הלבבות, המהפך אותם בתחבולותיו לפעלם, מבלי ישמעו קול נוגש זה ומבלי ירגישו מתגו בשפתיהם, וידמו, כי חפשים המה.

בלחץ ובמצוק גודלתי בחדר הורתי הצר, עד כי נער הייתי, ואז שולחתי מקני ערום ויחף, ללמוד בבית "תלמוד-תורה", אשר לא אוכל להזכיר אותו בלי גועל נפש.   בצאתי מקני – ארחתי עד מהרה לחברה עם נערי חסדיה, נערים שובבים ומשולחים, כאשר יתחברו אפרוחי הצפרים, בעופם מקן מולדתם, לאגודה אחת וישוטו בארץ.   בית-התפלה היה לנו למקלט ושמה כלינו ימינו בקיץ ובחורף.   לולא "השמש" שהיה לנו לשטן, לולא הוא שמשל בנו בחזקת-היד ובמוראים גדולים, אזי התענגנו על רוב שלום.   האמת אגיד, כי הנוגש הזה אכפו עלי לא הכביד, כמו על יתר הנערים, וישנה אותי לטוב בעבור אבי, איש נכבד ונשוא- פנים בבית-התפלה ההוא.   כאשר נבלתי עם חברי – התמרמר אלינו השמש באש עברתו, את הנערים הכה לחי, ואותי הוכיח בדברים נמרצים כאלה: "הגם אתה, בן אברהם, בבני נבל?! הגם בן אברהם יארח לחברה לבנה?! לא נאוה לבן אברהם...   עשות נבלה! לא נאוה לבן אברהם...   לא נאוה!" – רם לבי מתוכחות כאלה, ובגאוה וגאון החלותי להתבונן אל כבוד אבי הגדול בבית-התפלה.   אם התוכוחו שמה שני אנשים והכחישו זה את זה, בא אבי, ככתוב השלישי, ויכריע ביניהם;  מי אשר חלם חלום – עמד לפניו, והיטיב לו חלומו; על לוח לבו היה שמור, כמו על לוח השנה, יום מות אבות כל בני עירו, ויבשר ימי שתית יין-תקון עוד שבועות אחדים לפני בואם, מבלתי ישגה חלילה כחזון הרוחות והגשמים;  הוא היה קרוא על כל משתה ושמחה:  היה "מוצץ" דמים למולות ונראה בכבודו תחת חופה, ויברך את החתן והכלה ויקדש אותם, והיה גם עד על ספרי-הכריתות.   היה לומד "משניות" ומתפלל בעד המתים, ויהי גם נבון לחש-עין-הרע וקדחת, ועוד דברים כאלה.   בלילות החורף פנה לו כל איש מקום אצל התנור בבית ה', וישב שם בהדר, כמלך בגדוד, וסביביו אנשים, מקשיבים לספוריו הנפלאים על מפעלות אנשי מופת ומהתלות צבי האוסטרופולי ושמריהו השניטקובי, שהיו, לדבריו, מעולם הלצון, ועל מעשי אלכסנדר הרכב, הנודע בשם אליקסי-שלרבי, אשר ישב עורף ולא פנים לסוסי עגלתו הקדושים, שהיו רצים מאת אלף פרסאות ברגע אחד! – בספרו נפלאות כאלה הביטו אליו שומעיו ונהרו, ויאמרו פה אחד, כי טוב ונכון הוא לשתות כוס-יין אחרי כל הגדולות והנפלאות, אשר לקחה אזנם...

אבי היה מלמד את אברך אחד בעירי, רך ויחיד לאביו העשיר, מדריכו וצלו על יד ימינו תמיד.   האברך הזה עודנו באבו קרא עליו אביו מועד לשבור בחוריו – בת עשיר אחד נתן לו לאשה.   פּותה וחסר-לב היה אז, לא ידע את אשתו ויבוש לדבר עמה בפני אנשים, ובפגשו אותה ברחוב, נס מפניה אל אחד החוצות הצרים, כנוס מפני דב שכול.   לא אחת ולא שתים התקלסו בו הנערים השובבים, כראותם את אשתו הולכת אל בית ה', ויאמרו לו: עלה וראה, הנה אשתך הולכת!...   כל מעיניו היו אך באבי, אשר אצל עליו מרוחו ויביאהו בחברת מרעיו, להתענג בתענוג אכול ושתה.   גם לוֹ, לתלמידו זה, פנו מקום אצל התנור ויכבדוהו בעבור רוחו הנדיבה, לשמח לבב רעים ביין ולהחיות נפש "הבטלנים".   ידעו כי אוהב הוא לשמוע ספורים מבהילים, על-כן התאמץ כל איש לספר את כל העולה על רוחו.   ואולם ספורי אבי ערבו לו יותר, כי אבי ידע לכלכל דבריו בחלק-שפתים ולהמתיקם בלשונו, עד כי נסך על שומעיו רוח עצלות נעימה, ויער את דמיונם להתאוה תאוה, לשתות ולהתחמם אצל התנור בתענוגים! – חיים נעימים ראה אבי שנים רבות עם תלמידו הנאמן, והימים ההם טובים היו גם לנו בני-ביתו, לא חסרנו אז לחם ומים, ולעתות אכלנו עוד למעדנים ומטעמים, אשר הביא לנו אבינו בכליו מטוב אדונו.   ככה אכלנו בטובה, עד אשר הגיעו ימי הרעה וכשל עוזר ונפל עזור.   כי פתאם מת אבי-האברך, ועליו היה לעשות לביתו, ומחוסר ידיעתו במסחר והליכות-עולם, לא הצליח בכל דרכיו ואבד מעט-מעט עשרו בענין רע.  ואבי היה אנוס לבקש לעת זקנה תלמידים אחרים, לחנכם כפי דרכו ולמלאות נפשו מהם; כי איש חסיד היה בלי מזון ומחיה, מבורך באשה הרה וגם בבנים עשרה!

ויהי היום ויבוא אבי הביתה עם איש אורח אחד, עב-הכּרש וגדל-הזקן וארך-הפאות, לבוש בגדי משי תלבושת, ובראשו מצנפת מעור החולד, ואני אז עוד צעיר לימים, נער משולח ונעזב כבתחלה.

– הנער הזה – אמר אבי להאורח, בגשתם אלי – הנער הזה יכשר עד מאד לחפצך, כי הוא מחוכם ומהיר להפליא.   ובעת התבונן בי האורח, שאל אותי אבי לאמר: התלך עם האיש הזה? ואמר: אלך, מבלי דעת פשר-דבר.

בערב ראיתי את אבי יושב עם האורח אצל התנור בבית-התפלה, מדברים באהבה וידידות.  ויהי ממחרת ויבוא שנית אבי עם האורח אל ביתו.   ויוצא האיש כובע יפה מחיקו וישימהו על ראשי, ויאמר אלי:

– ראה, הלבשתיך כובע ועוד אלבישך מחלצות, אם אך תשמע בקולי והאזנת למצותי ושמרת כל פקודותי.

– אם פקודותיך יחלל ומצותיך לא ישמור – הוסיף אבי על דבריו – ופקדת בשבט פשעו ובמכת-לחי – עונו.

בדבר אבי כזאת הבטתי לאמי, העומדת אצל התנור, כדרכה תמיד, ועיניה מקור דמעה.

– קום נא – אמר אלי האיש – קום ונלכה, כי אץ אנכי לדרכי.

– הא לך – אמרה אמי בקול בוכים – הא לך, בני (בשם הנחמד הזה נקראתי בפעם הראשונה), הא לך עוגה וביצה מבושלת ולך לשלום!...  לך לשלום, בני! – קראה עוד הפעם ותּסוב מעלי ותבך.   ואני יצאתי קל-מהרה מקן מולדתי עם העוגה והביצה  בידי, והלכתי בחפזון אחרי האורח.  

ימים רבים התהלכתי בארץ עם האיש הזה והייתי נער משרתו ושומר כליו.   כאשר עברנו על מלון אחד בדרך, היה משפטי ללכת להגיד לבעל-המלון, כי נכד איש קדוש עובר עליו ומבקש מאתו, כי יתן לו את אשר תמצא ידו ולחם למשרתו.   כמשפט הזה עשיתי בכל מלון, וכה השגתי לחם-חוקי.   ואם מאן אדוני בית-המלון לתת מאומה, אז צמתי ורעבתי, כי הנכד לא נתן לי אוכל, ועוד הכני בלי חמלה.   כאשר פגעו אותו עניים בדרך וישתחוו לו לאגורת-כסף.  וככר-לחם לאמר: "הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך, כי אפס כחנו!" – לא שעה אליהם, והייתי אני לו לפה והגדתי להם, כי נין קדושים הוא ויתפלל בעדם.

התבוננתי להליכות קדושי בכל הימים אשר יצקתי מים על ידיו – וראיתי, כי לעולם לא היה ירא-שמים בסתר כבגלוי...  בסתר – פרק מעליו עול תפלה ומצות, והלך לשיטתו בדיני בשר וחלב ובהלכות טרפות.   היה מקטיר לפני-ולפנים את מקטרתו ביום השבת, ומעלה עשן אל פי הארובה.   צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי – היו לו לימי משתה ואכילה.   היה לועג לעדת מבקשי פניו והמכבדים אותו מהונם.   "לעולם תקח" – אמר בשחוק, "הפתי נותן והחכם לוקח".   בלעגו האריך לשון ויתאמץ לחקות כקוף, הליכות כל חסיד ומדברו.   ברגע אחד פשט צורה ולבש צורת כל איש בכשרון נפלא.   וככלותו התוליו עמד ויברך את חסידיו ויאמר: אחי, הפתאים, אתם היו לאלפי רבבה כצמח השדה! – ובגלוי: התפלל ועשה כּונים, התנועע לארבע רוחותיו ומחא כפים.   רגע צעק בקולות מקולות שונים וזרים, רקע ברגל ורץ כמשתגע; ורגע השמיע בנחת קולו ופניו צהלו, כאלו שיח ושיג לו עם השכינה ולבו הומה אל דודיה לאמר: אתי משמים, כלה! אתי משמים, שכינה אהובה! ואחר עמד כתומר מקשה, מחריש ושותק ועיניו נשואות למרום, כאלו הוא שומע אמרי השכינה אליו: הנך יפה, נכד יקר, אף נעים! משכני דודי, אחריך ארוצה!...  וכרגע כפיו פרושות השמימה ורוקד על ראשי אצבעות רגליו, כאלו באמת הוא מאמץ כח, למשוך אליו השכינה ממכון שבתה.  – היה מתמרמר אל המשכילים בני הדור החדש, ויתן אותם לפני בני-בליעל, אשר בפשעיהם יאריכו את הגלות, ובמעשיהם הרעים היהודים נבזים ושפלים לכל עמי הארץ בעבדותם.   סוף דבר, עם חסיד התחסד, עם שולל השתולל, עם הולל התהולל ועם משוגע השתגע.

כבואנו אל אחת הערים, לבש מהרה בגדי-נכד החמודות וכובע-שעיר גדול בראשו.   והקול נשמע לאמר: בא נכד! הנכד בא! ויתלקטו אליו בטלנים מלגיונות שונים וישתו עמו.   ואחד מאנשי-שלומם, מלמד או שמש, נלוה אליו ויסובבו בעיר, ויבואו פתחי-נדיבים ויקראו לפניו: נכד! ויקחו מאתם נדבת ידם.   ולי לא נתן כסף לשבר אכל וקבצתי על-יד מאת מוקיריו.   רבים מעשי הנכד, אגידה ואדברה עצמוּ מספּר, אך אחת מעלילותיו הנשחתות אשים כה נגדך, ובזאת תבוא יד תכונתו ותדעהו היטב.

ויהי היום ויבוא הנכד לעיר אחת, ויצא לקראתו איש אחד, אשר התאמץ להדוף שוחט העיר ההיא ממצבו ולמלאות מקומו.   ויתן האיש להנכד שוחד כסף, להיות ידיו אתו, להחזיק המשמרת הזאת בידו.   ויהי כי באנו אל המלון בעיר, וישימו לפני הנכד תרנגולת צלויה לאכול.   וכהחזיקו בה לנתח אותה לנתחיה צעק פתאום בקול: אבוי! זאת אומרת: טרפה אני ולא נשחטתי כדת ודין!...   ויבהילו להביא אליו את השוחט, איש זקן ומהיר במלאכתו, עם כל המחלפים.   בבואו ראה אנשים רבים עוטרים את הנכד, והוא לוחש על התרנגולת.   וכהתימו ללחוש, דבר אל השוחט בגערת פניו: התרנגולת הזאת תענה בך, כי שחטת אותה לא כתורה! כל האנשים הנצבים עליו השתוממו לשמע נפלאות כאלה.   תעה לבב השוחט הזקן, פלצות בעתתהו, כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת הנכד, אשר הערים להעד בו עד – בעל כנף מת, עד כזה, אשר אין להכחישו גם בחיים חיתו, כי לא ידע שיחות העופות, ומה גם אחרי מותו!...  והנכד קם בחמתו ויקח את המחלפים מיד השוחט האומלל, להיות אצלו, ומחר יבדקם.   ויהי באמרם אליו: מי יאכיל עד מחר את היולדות ואת החולים בעיר? ויען בענות-רוחו, כי הוא ימלא ידיו לשחוט היום תחת השוחט הנבל, אשר האכיל טרפות לבני-ישראל ימים רבים.   יום טבחה והרגה היה היום ההוא לתרנגולים, כערב יום-הכפורים המר; היום ההוא יכתב בדם בספר  תולדות העופות! מי לה' ולקדושיו הביא עוף בידו, והנכד עמד וטבח, לזכות הרבים בשחיטתו! – בהיותו לבדו בחדרו קלקל פני המחלפים, השנונים כמשפט.   ויהי ממחרת ויקהלו אל ביתו אנשי העיר, והשוחט התמים בתוכם.   וילך הנכד שפי אל מקוה מים, ובשובו שם ידו על מזוזת ביתו ויעמוד דומם ושתום-העין, כשומע אמרי-אל ומחזה-שדי יחזה, ויפתח אחרי-כן פיו ויאמר: "הגישו המחלפים!" ויגישו.   ויעבר ראש אצבעו על להט המחלפים וימצא שם פצירה-כים, ואחריו בחנו אותם עוד אנשים וימצאו בם שמץ דופי.   ויראו בני העיר את המופת הגדול, אשר עשה הנכד להם, ויאמינו בו, ויכבדוהו בכסף, ובמתנות יקרות, ואת השוחט הישיש והתמים, בעל-אשה ובנים הרבה, העבירו ממשמרתו בחרפה וגדופים, ופקודתו לקח איש ריבו הנוכל, השוחט ההוא, אשר נתן לנכד שוחד בסתר! –

שנים רבות הייתי נודד בארץ עם הנכד, איש-המופת הזה, עד אשר באנו לעיר זיטאמיר.

זיטאמיר היא עיר גדולה, וירא הנכד כי היא טובה למעשהו – לאסוף ולכנוס, וישב שמה כחודש ימים.   כל היום סבב בעיר לצוד ציד פתאים, אשר ידגו לרוב בקרבה, ולהריק את כיסיהם.   ואני הייתי כלוא בבתי-המלון לשמור את כליו.   פעם אחת שב בלילה אל המלון שמח וטוב לב מרוב השתיה,   ואני הייתי אז רעב ללחם ולא אכלתי כמעט כל היום.   שים את כל כלי באמתחתי – אמר אלי בשמחה – כי מחר אנחנו  נוסעים מזה.   בהיותי עושה את מלאכתי, הלך אחת הנה ואחת הנה בחדר, האריך לשון, עוה פניו ויחקה הליכות פתאים שונים ושיחם, נפתול גום, תפלתם ושמחת-גילם, ויברך אותם אחרי-כן, כדרכו תמיד, ויאמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ!...   – צור בגדי החמודות ושים כל כלי באמתחת – דבר אלי שנית – ויכרע להוציא מתחת המטה את ארגזו מצופה ברזל, וכאשר כרע נפל ארצה ויצעק בקול נורא.

חרדו כל אנשי הבית מצעקת הנכד הנורא ויבואו דחופים ומבהלים החדרה, לדעת מה זה ועל מזה.  – מה לך? – ישאלהו כל אחד, והוא צעוק יצעק באין אומר ודברים.   – מה היה הדבר?  ומה קרהו?  – שאלו אותי.   ואני עומד משתאה ונדהם ואין מלה בלשוני.   אחרי-כן השמיע הנכד קולו:  הוי, ארגזי איננו!  ארגזי, כספי, צרור כספי איננו!..   אנשי הבית יתמהו מגערתו:  זה יכרע להביט תחת המטה ולמשש שם בידיו, אם אמנם בעיניו יראה, כי אין שם מאומה;  וזה שואל:  כמה כסף היה בארגז?  וזה עצתו אמונה, לטמון מהיום הזה ומעלה ארגז עם כסף במסתרים;  זה בכה וזה אומר בכה, והנכד מר צורח וצועק לכספו.   פתאם הסתער עלי כנמר ויהלמני באכזריות-חמה ויתן עלי בקולו:  תן תודה, בן בליעל!  תן תודה, כי גנבת את כספי!  – אני בוכה, נשבע ואומר:  בשמים עדי כי זך אני בלי  פשע!  והוא באחת:  השב לי כספי;  הנה הכסף אתך, אתה לקחתו!  ובראותו, כי בדברים לא אוסר, התנפל עלי ככלב אלם בחמה שפוכה וימחצני באגרוף-רשע, עד כי התפרץ דמי כנחל שוטף מפי ומאפי ואבדו עשתונותי.

כאשר פקחתי עיני ראיתי והנה אני שוכב על המטה ואיש אחד יסעדני על ערש-דוי.   ויספר לי האיש, כי כשני שבועות ימים אש הקדחת קדחה בעורקי ממהלומות הנכד האכזרי וחיי לשאול הגיעו, וכי בחליי עורקי לא שכבו ממחזות-בלהות ודברתי דברי-להג הרבה.   התעשקתי עם נערים על חוטם אחד מלא אבעבועות ועל נאד יין לאמר:  לי הוא, ומחסדיה הוא!  גם בכיתי והתחננתי לאמי, כי תחוס על עצמותי היבשות ולא תכני בכף עץ גדולה.   ולהנכד במו פי קראתי, כי לא ישרף עצמותי לשיד, ואני לא בלעתי את מצנפתו עם זנבותיה ולא צחקתי בעת שחט לשוחט...   ועל הנכד הנורא הגיד לי האיש:  לא נין ולא נכד הוא, כי-אם איש ערום ובעל-מזמות מירכתי ליטא;  והוא בחסידים התקלס ויעש מעשהו בערמה, ואך נודע הדבר, חמק עבר וימלט על נפשו מפחד המשפט.   בחמלת האיש עלי נרפאתי מהרה והייתי בריא-אולם.   אז רבו עצבותי, בהעלותי על לבי רוע גורלי, כי עת לנוד מבית-מיטיבי, ואנה אלך לבדי בעניי ואני נער מסכן, משולח ונעזב?  וגם יראתי, פן ימצאני הנכד האכזרי, האורב לי, ויכלה חמתו בי.   ועד אני מתעצב אל לבי ונפשי עלי תשתוחח, וישאלני האיש: היש את נפשי לשבת עמו והוא ידאג לי.   מקרב  לבי הודיתי לו על רב טובו, אשר גמלני ויגמלני כרב רחמיו, ואומר, כי טוב ונעים לי שבת עמו...   מהעת ההיא לחמי נתן ומימי נאמנים.   הובאתי לבית-מדרש הרבנים ומכל מלמדי השכלתי שמה, והלכתי מחיל אל חיל ובאתי עד הלום.   ואת האיש הזה, אשר הביאני עד הלום, הלא ידעת – בן-אריה הוא... 

ספור הקורות האלה מסך בקרב הרעים רוח-כהה, וישבו רגעים אחדים ואין דובר דבר.   אחרי-כן פתח שמעון את פיו ויאמר:

­­­­– אמנם את תולדות חייך עתה ידעתי, ואתה לא הודעתני מי הוא זה בן-אריה ומה הוא לך?  ולמה חרד אליך את כל החרדה הזאת?

–ספור קורותיך ספר לרעך, וסוד אחר אל תגל!  – ענה בבלי ואמר.   ויקם ויתן ידו לשמעון, ויעמידהו על רגליו וילכו.

 

כג

הודיעני את דרכיך

ביום ראות בן-אריה את שמעון בפעם הראשונה וגם אחרי-כן – נע לבבו והועם אור פניו.   בבלי ראה זאת ויתעצב, בחשבו למשפט, כי לא טוב שמעון אוהבו בעיני בן-אריה.   ומה השתומם באמור לו בן-אריה פעם אחת, כי יקרא לרעו זה לשבת עמו כל ימי החופש לתלמידי בתי-הספר, ומה גדלה שמחתו בהתגלות אהבתו לשמעון באחרית הימים האלה!  כאשר נקרא בבלי לבוא למקום משמרתו, משמרת מורה בבית-ספר המלכות, בעיר אחרת, ובן-אריה הלא היה נשאר לבדו כערער בערבה, נשאו שניהם  את עיניהם אל שמעון, כי יתן משכנו בבית בן-אריה.   שמעון נאות להם ולא דבר מאומה, אם כי חש בזה שמץ דבר נגד רוחו וכבודו.

שמעון לא היה חסר עם בן-אריה דבר.   הכל נתון לו באהבה ובנפש חפצה, ומתנת-חנם זאת היתה קשה עליו לקבלה...  הן אמנם כספו אין די השפק לו כל צרכיו, אבל טוב פת חרבה ושלו היא, מברבורים אבוסים ושלאחרים הם.   בימים הראשונים לצאת בבלי מבית רעו כאָב לו התאפק שמעון ובא יום ויום אל שלחן בן-אריה, לבלתי העציבו ולספות עוד על עצבו ודאגתו לידידו מחמד נפשו.   ויהי כי עברו הימים וימנע מבוא אל הלחם בכל יום כבראשונה.   וכאשר הציק לו בן-אריה בדבריו להגיד לו מה זה ועל מה זה – ויגד לו שמעון את כל אשר בלבבו.

– לך, אדוני, החסד צדקה יחשב, ולי יהיה לחטאה, כי לחם-חסד מחטיא את האדם ומשפיל את כבודו, ומה גם כי זר ונכרי אתה לי.   ואני לא אדע מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני.

– את זאת ידעתי אני – ענהו בן-אריה – ולא זר אנכי לך כאשר תאמר.

– אכן איש מסתתר אתה, אדוני!  ואת זאת אמנם שמעתי...

– כזאת לא השמיעוֹ בלתי בבלי לבדו! – דבר בן-אריה אל נפשו, מביט משתאה לשמעון – ההוא יעשה דבר ולא רוחי?!

– אמנם כן הוא – אמר שמעון – בבלי ספר לי את קורות חייו, אבל עליך לא הגיד לי, כי אם את הטוב ואת החסד, אשר עשית עמו, ומי אתה ומה הגיע אליך העלים ממני – ודרכיך נסתרו ממני.   ועתה אם תאבה ותתודע לי ואדעה מה לי לעשות.

בן-אריה עמד ויתבונן רגע, ואחר נתן ידו לשמעון ויאמר:

– חכה נא לי מעט ומחר נדבר.

ומחר – חג לישראל מימים ימימה, "חמשה-עשר" לחודש שבט, יום דרור ושעשועים לתלמידי בתי-הספר ואכילת תאנים וצמוקים, חרובים ושקדים מזמרת ארץ-הקודש אשר תחדש צמחה בעת הזאת.   גם אדמתנו פה תחת שכבת שלג עוד רוח חיים בה, אל תראוה שהיא כמתה עטופה תכריך לבן, צעיף-כלה הוא לה, אשר בו תכסה פניה.  שביבי אור שמש המתנוצצים כספירים בתוך השלג – היא חליתה ועדיה אשר תעדה, ואשכלות כפור על בדי העצים הם העגילים על אזניה.   דומית-יה, השוררת מסביב – ענות-חן היא השפוכה עליה.   התולדה היפה לא תמות לשחת, וגם בעת היא ישנה שנת-מות לעינים – רוח שדי חי בתוכה ולא יחדל מעשות גדולות עד אין חקר.   מחורף – הבריאה לא תחריש וגם אז רוח-אל חי בתוך מזרע הצמחים וביצי הרמשים, הזרועים כה וכה מתחת מכסה השלג ובבטן האדמה:  אצל הקבר עומד ערש יציר נברא, ואצל רקב-עצמות תתכונן נשמת-חיים חדשה.

יפיפית, תולדה, מלכת השמים והארץ!  יפיפית בקיץ, יפיפית בחורף, יפיפית בכל תקופות השנה!

משטח-שלג דק על פני הרחוב עין-גנים, הכפור כעין הבדולח על העצים וזוהר הרקיע כעצם השמים באביב לטוהר, משכו בחבלי-קסם את לב שמעון ורעיו החוצה, לחזות בנועם ה', הדר אלהינו.   ויצאו השדה ויעלו הרים וירדו בקעות וירונו מטוב-לב.

 

כד

הגבר ראה עני

בן-אריה שכב על יצועו בנשף, בערב יוֹם, תפוש ברעיוני לבו, והירח זרח לו בחושך בעד החלון ויערוף קרני אורו על קירות הבית.   וכבוא שמעון משוט בשדה עם אחוזת-מרעיו – התעורר לקראתו ויבקש אותו לשבת על יד ימינו.

– הן, לו יהיה כרצונך, שמעון, אספר! – אמר בן-אריה – אך זאת אשאלך בטרם אדבר.   אם את קורות חייו ספר לך בבלי, השמעת מפיו גם על אברך אחד, בן עשיר בעיר חסדיה?

– על אברך זה, אשר היה תלמיד אביו? – שאל שמעון.

– כן הוא, אני הוא האברך, תלמיד אברהם אביו – אמר בן-אריה, בהביטו לשמעון, המשתאה עד מאד למשמע אזניו – לפניך תלמיד אברהם, אשר בהתחברו עם "בטלנים" רועי-רוח ויבלה אתם ימיו בתהו, היה גבר לא יצלח לכל עבודת האדם ומטה ידו.   ואני אמנם לא אעביר על פניך קורות חיי מראשיתם, ואספר את אשר קראַני באחרית הימים מעת רוששתי:

בצר לי הייתי הולך אל קדושי, לשפוך לפניו שיחי, באמרי, אם מאהבי כולם רמוני ורחקו ממני, הנה הוא יזכור כל מנחותי, אשר נתתי לו תמיד בידי המלאה והפתוחה, וישלח עזרי מקודש ויסעדני.   אבל גם עליו הייתי מהרה למשא;  כי אחרי אשר נחמני הבל פעמים שלש, ראה אותי אחרי-כן ברע לאמר:  כי למאד העתרתי עליו דברי, ומה יוכל לעשות לאיש כמוני, אשר הוא בידו היה בעוכריו!?...  ומקץ הימים לא נתנני עוד הסוכן לבוא אל קדושי החדרה ויגער בי בחרפה ובוז.   אז קץ כל חסידותי בא לפני וכדונג נמסה מלפני בינת-אדם ומחשבות אמת, אשר התעוררו בלבבי, ויוכיחוני בתוכחת עלי-עון, אשר נואלתי ואשר חטאתי, להשחית את דרכי על הארץ ולבלות ימי בתעתועים.   אז הראיתי לדעת מה נסכלתי, כי הלכתי אחרי ההבל והבלתי;  ולולא הייתי נתעה בשוא, כי עתה לא מצאוני כל אלה, ורק בעוני ובאשמתי אנכי ואשתי ובני ברעה גדולה...  אכן העוני לא היה עוד מכתי האחרונה, ועוד נצפנו לי מספר רעות וצרות ומרעה אל רעה יצאתי:  עלה מות בחלוני להכרית בתי יחידתי, שאהבה נפשי, כי לא נסתה לסבול חסר וכפן.   ואחרי-כן היה עלי להפרד גם מבני הבכור מחמד עיני;  כי בעת פקודה, לצבוא מאת היהודים אנשים לצבא ישרה למאה כשנה בשנה, יראתי לבני, נער בן עשתי-עשרה שנה, פן ימסר לצבא, אם אמנם לא נפל  עליו הגורל.   לקחתיו בחורף, ביום קרה ונפץ וזרם שלג, ושלחתיו חוצה-לארץ, אל ארץ נכריה, אשר אין לו שם גואל ומודע.   לא נתתי לו כסף די מחסורו ולא הפקדתיו בידי איש, כי ישית עינו עליו, רק הצגתיו שם על האדמה ואמרתי:  אלהים יחנך, בני! ה' הנותן לחם לבני-עורב הוא יכלכלך ושומר גרים ישמרך! – בדברים כאלה עזבתיו גלמוד, כערער בערבה, ואמרר בבכי...  אבוי, לא ידעתי אנה הוא בא ולא ראיתיו עד הנה.   אין זאת כי הוא מת בדמי ימיו!

     אנחות סערו מקרב לב בן-אריה ויאנק דום רגעים אחדים.   הירח צלל מעט-קט בעב קל, ועד ארגיעה יצא ממחבואו, להגיה שנית אורו.

     – מיום ליום – הוסיף בן-אריה לדבר – רבו צרותי, אף לבבי בקרבי יחרפני תמיד, כי אנכי סבותי ברעת בני ואשתי הרכה והענוגה.   בזכרי כעת ימי עניי ומרודי תשוח עלי נפשי!  אזכרה מה השתוחחה נפש אשתי העדינה, בשלחי את בני.   – בני, בני! – קוננה עליו בבכי ומספד, אל אבכה לבתי המתה ואל אנוד לה, בכה אבכה אך עליך, נודד, אך עליך מחמדי, אשר כצפור מקנה תנוד אל ארץ אחרת בעודך רך וצעיר לימים! שמה תשבע נדודים מאין יחמול עליך, ערום תהלוך מבלי לבוש, משולח ונעזב תהיה כשה אובד.   מי יכלכלך, צפור נודדת? מי יכין לך צידך, פרי בטני?!  אהה, בני, בני!...   כל אומר וכל ניב שפתיה להט את נפשי כאש צרבת.   ובהגיע העת להפרד ממחמד-נפשה, פרשה כפיה ותילל תמרורים, עד אשר נדמה, כי  אבן מקיר תצעק וכפיס מעץ יעננה...   מהעת ההיא נהפכה לאשה אחרת, שמרה מחסום לפיה ולא שתה לבה לכל אשר בבית, צפד עורה על עצמה ולחייה קומטו כלחיי אשה זקנה.  אדמו עיניה מדמעות, אשר שפכה במסתרים, ועל פניה שוררת תוגה-חרישית.   לא נאנחה ולא השמיעה קולה, ותשב שוממה כל היום.  – אזכרה, עת שכבו שני ילדי הצעירים על ערש-דוי, נגשה אליהם טרם מותם ותחבקם בזרועותיה ותאמר בשחוק נורא, בשחוק משתגעת, אשר פלח כחץ כבדי וקרע את לבי לקרעים:  בני!  עוד מעט ואתם מאושרים, תשכחו כל יגונכם ובחיק המות תנוחו בשלום.   לא תסבלו עוד מחסור, ורעב לא תשאו עוד.   לכו, בני!  לכו בדרך כל הארץ ואני אבוא ואחריכם.   אקוה, כי לא תחכו לי שם הרבה.   הגידו לאחותכם, כי בוא אבוא אליה מהרה.   אולי נפגשה גם "אותו", את אחיכם, שמה...   בדברה צהלו פניה בצהלה איומה, מפחדת עצמות ונפש, ותנח את הילדים על המטה, והם היו מתים זה כבר...   הה!  תסמר שערת-בשרי בזכרי כל זאת.

עוד הפעם נאלם בן-אריה דומיה ויכסה פניו בשתי ידיו, ושמעון ישב נפעם ונדהם.   – צללי עצי הגן השתרעו על רצפת הבית עד קירות הספון, כרוחות העולות מעמק רפאים, ויפזזו וירקדו כה וכה לנוגה ברק הירח.   מרחוק נשמע יליל כלב מר נובח, כאלו הריח עקבות בכור-מות בעיר!... 

– לא שקר דברה – הוסיף בן-אריה לספר, בהבליגו מעט – ולא לשוא הבטיחה את ילדיה כי עוד לא עבר חדש ימים וגם היא נפלה על ערש-דוי אשר לא ירדה ממנו עוד.   כל ימי חליה היתה שמחה ונכסוף נכספה למות כהולך אל בית אבותיו ואל משפחתו.   רק לעתות העיפה בי עיניה הלוהטות ותאנח בדממה דקה.   בטרם נפחה נפשה החזיקה  ידי ושפתיה נעו, ותלחש כמה פעמים: בני, בני – ותמת...   גלמוד נשארתי מילדי ומאשתי, וזכרונות נוראים יחדו שתו עלי ויענוני ויעצבוני, אף כליותי יסרוני, עד כי לא יכולתי לשבת בבית והייתי משוטט בחוצות, בשדה  וביער, מאין דעת אנה אני הולך ומה חפצי. 

ויהי היום ואני תועה בשדה ואשמע אחרי קול שעטת פרסות סוסים, רעש עגלה והמון גלגלים, ואפן ואראה את אברהם יושב בעגלה ואנשים צעירים יושבים אצלו וממעל לו על צרורות כליהם, ואדע כי אל קדושם הם הולכים, ואברהם יוליך את עדרו זה שמה, כאשר הוליכני לפנים בימי הטובים ותהי אחריתם כמוני.   עוד מעט והעגלה עברה על פני וראיתי מרחוק פאות דקות מרחפות, שפכתי עליה חמתי וחרון-אפי השיגה על כנפי הרוח.   אמרתי:  מה לי עוד לעירי ולאנשי מקומי?  אנח אותם ואת דרכיהם ואלכה מאתם.

בימי חרפי, בעוד חוג עולמי קטן ודעתי קצרה, אמרתי, כי דרך אמונה, אשר הנחלתי לי בחסדיה, זה הוא דרך אמת, והוא הטוב, אשר אלהים דורש ממני, אפס ואין זולתו.   כל מנהגי בני-חסדיה והליכותיהם קודש.   וכאשר הראיתי לדעת משוגתי, אחרי כל הבא עלי, ואבדה האמונה מלבי, נשארתי נעור וריק – נעור מאמונה וריק מדעת, ובאין אלה לנו הלא איש הישר בעיניו יעשה!  נתתי כלי-ביתי בכסף והלכתי ובאתי כסלונה.

בן-אריה החריש רגעים אחדים ויתבונן בשמעון כמחשב בלבו מה ידבר, ואחר הוסיף לספר:

– אחות לי בכסלון, גדולה ממני, בת אמי אך לא בת אבי.   בעלה התחבר עם מודענו ממשפחת אמנו ויסדו בית-מסחר, ואיש אחד, סוכן מהיר, היה על הבית.   וירבו הימים וימת בעל אחותי ויעזוב הונו, הנמצא בבית-מרכלתו, לאשתו ולבתו יחידתו הקטנה, והונו זה היה די למחיתן וגם לתענוגות בני- האדם כל ימי חייהן –  אבל הסוכן הערום חשב מזמה להונות יתומה ואלמנה מנחלתן, ויקח מהון אדונו המת וישם בכליו ויאמר, כי כזה וכזה לקח אדונו בחייו, ובכן נשאר ליורשיו אך מעט מהרבה.   והנה באתי אני לעזרת העשוקים, ואחרי רוב שיח ומדינים אמרתי להגיש משפט יתומה וריב אלמנה לפני שופטי המלכות, כי יחקרו את הדבר ונתנו את הסוכן ואת  בעליו החי בפלילים.   ובזה הבאתי עלי קללה ודבת רבים, כי מלשין אנכי, ולמלשינים אין רחמים.   אבל למה אוגיעך ברוב דברים, אך סוף דבר אומר לך, כי נעתרו לתת לאחותי האלמנה משאת-כסף מדי שנה בשנה, ואני הייתי לבוז ולחרפה על דברי עוונות ופשעים, אשר לבשתי מלבוש נכרי ואשר באתי לבתי-מרזח וישבתי במושב לצים ובסוד משחקים בקלפים, וימררו את חיי בנכליהם, אשר נכלו לי, ואצא מכסלון ואהיה נודד בארץ עד אשר באתי זיטאמירה.

התלאות הרבות, אשר מצאוני בימים ההם, הזילו בעיני את החיים – חיי איש אובד ובודד כמוני והתעו אותי בדרכי חושך.   ארחתי לחברת משחקים בקלפים, אשר הכינו מושבם במלון אחד ויארבו לאורחים תמימים לשחק עמם שם ויריקו כיסיהם.   ורבים מלאים באו עם צרורות כספיהם וריקם יצאו.   ויהי היום ויבוא נכד אל המלון ויראו אותו כי מתקדש הוא וקובץ על יד, ויתחכמו לו ויאמרו בלעג ובוז:  הנכד לוקח והנכד יתן – והיה למשסות למו.

– על הנכד הזה שמעתי מפי יצחק – שסע שמעון בדברים שיחה לא נעימה זאת – וגם ידעתי את אשר הכה הנכד את הנער משרתו באכזריות-חמה.

– נשאתי את הנער המתגולל בדם והשכבתיו על המטה – הוסיף בן-אריה לספר – ויהי בהפשיטי אותו את בגדו מצאתי בחיקו כתב-תעודה.   קראתיו ואשתומם – לפני בן אברהם מלמדי!  וזכר כל המעשים בחיי, בחסדיה עיר מולדתי, לפני בא:  הנה אשתי, הנה ילדי והנה בני הגולה כאוב מארץ עולים לפני!  רגשי לבי, רגשי אב, כגלי-ים הולכים וסוערים בי – נער נעזב ואומלל זה מזכירני את בני, הנעזב והאומלל גם הוא, ולבי המתעורר ברחמים על בני הנודד ישוב ירחם גם את הנער הנודד הזה.   בחמלתי עליו אספתיו לביתי ואוהבהו ויהי לי כבן.   ומעת בא זה לביתי חדלתי רוגז.   לא עוד הייתי בודד וחיי לא עוד היו עלי למשא, כי אמרתי לגדל את אהובי, את יצחק, ולעשותו גבר יצלח בימיו, ולהשלים חפצי הלא עלי היה המשפט לשנות דרכי ולהתיצב על דרך טוב.   עזבתי חברת מרעים ועם נעלמים לא באתי עוד ובקשתי לי כהונה במכס-היין.   שכרתי לי נוה שאנן זה בשדה-יער למען יצחק בחירי, כי יחליף כח אחרי כל ענוֹתו, ואשלחהו לבית-מדרש הרבנים וישקוד על דלתותיו יום-יום עד כלותו חוק-למודים.   השנה הזאת יצא משם מלא רוח-דעת ויראת-אלהים, כאשר היה עם לבבי, והנה הוא מורה לילידי העברים, כיום הזה.

ועתה כי אמנם ביצחק אתפאר וכבודו לגאון ולתפארת לי, אבל כגמול עלי אמו כלתה נפשי לו ותהמה עלי, כי מה חפצי בביתי אחרי הפרדו מעמי.   טובים היו לי הימים, אשר ישבתי עמו יחד, בהם היו חיי-רוחי, לא ידעתי שכול ואלמון, ועתה כאשר תעזבני גם אתה בעוד היגון בלבבי, ואני אשאר לבדי, הלא שני אלה כתמם יבואו עלי פתאם ואקוץ בחיים, אל נא תעזב אותי, שמעון!  שבה עמדי עד יעבור כליון נפשי ואבליגה מעט על יגוני.   הלא מודעי ושאר-בשרי אתה:  אחותי – יוכבד, ואביך אפרים מודעתנו חבר לבעלה בבית-מסחרו היה, ובן-משק ביתם אליעזר!

עד כה היה שמעון יושב דומם ולבו ועיניו לבן-אריה בדברו, פוער פיו ושואף כל מלה ומחריש, כאלו יד נעלמה הדביקה לשונו אל חכו ונאלם, ובשמעו את דברי בן-אריה האחרונים השתער ממקומו ויפול על צואריו.

– ארחמך, דודי! – אמר ברגש וינשק לו – איש אומלל אתה, וכרוב צרותיך רוב טובך וישרת לבך!  עמך אשב, כי אויתיך.

 

כה

חזות קשה

"חנוני, חנוני אתם, בני" – צעק בן-אריה מנהמת לבו על משכבו בליל התודעו אל שמעון, וייקץ משנתו.  

רגעים אחדים שכב בהקיץ אחוז בחבלי חלומו הנורא, עוד החזיון כרוח על פניו יחלוף ועוד תקח אזנו שמץ מנהו, אבל אך קול דברים לא ברורים הוא שומע ותמונה איננו רואה.   כענני-בוקר נעלו לאט-לאט ילדי הדמיון החשוכים מלפני אור בינתו, השבה לגבולה.   וכאשר הטהרו רעיוני לבו התאמץ לאסוף נפוצות דמיונו, וכרגע זכר כל חזיונותיו לפניו בא.   בחלומו:  והנה כמראה אדם לבוש בדים עומד לנגדו, נפשות הרבה סובבים אותו ודמות פניהם פני יהודים.   כיסי אנשים, כיסים גדולים עבים וכבדים, וכיסים קטנים דלים וקלים נאספים יחדו והולכים אל כיס אחד גדול מאחיו ונבלעים כיורדי-בור.   והיה הכיס אשר לו יעצור עוד כח לעלות, להשתחות למלך הכיסים, יגורש בבוז וחרפה.   בגודל-לבב ראה שם את כיסו הנכבד הולך מעדנות, כלם מתאוים לו ומבקשים קרבתו, ומלך הכיסים יתאו יופיו ויקדמנו ברכות טוב.   ותאותם זו הביאה רזון בכיסו ויחלש מיום ליום עד כי נכחד מארץ החיים.   ויהי קול רעש, קול שחוק וחרוק-שינים, וככלי אין חפץ בו הושלך החוצה.   כאבל-אם ילך קודר וחשך ישופנו.   ייליל הינשוף, יריד כוס-חרבות וכל מורדי-אור יהימו.   ופתאם נוע תנוע ארץ תחתיו – והוא עומד בשוק, מישור רחב-ידים, עוטה שלג כשלמה, והירח יגיה עליו אורו.   בני-אדם ספונים בבתיהם, אין יוצא ואין בא מפני הקרח בלילה.   גם הכלב לא יסובב עיר ויתכנס בתוך מלונתו הצרה.   הנה הלילה גלמוד, דומיה בו!  והנה מרחוק זעקת-שבר עולה, קול נהי, שובר לבבות, ומצעדי בני-אדם הולכים ובאים, צועים ברוב כחם ונחפזים ועל כפיהם ינשא נער קטן מתנודד בלי- לבוש, כמו הלקחו מעל משכבו, וקול צעקתו הולך בדממת הלילה תחת השמים ופחד ואימה מסביב.   והקול קול בנו, מחמד עינו ומחמל נפשו, חוטפי ילדים לצבא הרגיזוהו מערשו ולקחוהו בשבי.   ירח וכוכבים אספו נגהם והוא רץ לביתו –וביתו איננו.   אהל קטן ושפל בחצר-מות לפניו, שמה שוכבים על מטה אחת אשתו ובניו יחדו.   הוא מעירם ומעוררם – ועין אחת, עין פקוחה ואיומה, הביטה עליו.   זלעפה אחזתהו ממבטי העין, השנונים כחצים, וישא רגליו – וינס.   אבל אל כל אשר ילך שם העין נגד פניו, אין חושך ואין צלמות להסתר ממנה.   הוא בדרך, רעב ועיף וצמא, והנה מלון-אורחים נראה לו.   שם שלחנות ערוכים, ועליהם כל מאכלי-מעדנים ומטעמים נותני ריח-ניחוח.   נפשו שוקקה ותתאו למטעמים האלה, אך שלח ידו להם וקול קורא באזניו:  הרף ידך!  אַל לחובקי-ידים אכול משמנים, ולעצלים אי טוב הארץ.   כל הטוב הזה יגיע עובדים חרוצים הוא, ופרי מעלליהם יאכלו פה.   ואתה ברח לך למקומך, למקום רועי-רוח בלים, מבולבלים ומבולעים.   וכרגע נדחף בחזקת-היד וירא, והנה נחשלים, נכאים, נדכאים ומדוכאים, שחוחי-גב וכפופי-קומה, ערלי-שפתים ונלעגי-לשון המונים-המונים עוברים ובאים, וערב רב יעלה אתם: פיות רחבים, גרגרות וצוארונים נטוים וחוטמים אדומים, נאדות יין ובקבוקים.   גם רקיקים, בצלים ושומים ותנורים חמים נלוו עמם.   ראה את כל המחנה הזה וסמר בשרו מפחד וינס.   ברכיו כשלו מצום ויפול ארצה בלא כח, והנה אשתו ובניו שוכבים אצלו, לוטשים עיניהם לו ומחרישים.   ויהי כאשר נכמרו רחמיו עליהם ויבקש לחבקם, והנה רוח סערה וסופה באה ותפריד ביניהם, והוא מצעק: חנוני, חנוני אתם, בני! – וייקץ.

     נדהם שוכב בן-אריה על משכבו וחזיוני בלהות יבעתוהו בהקיץ.   קול יללת רוח סערה באזניו.   איש לבוש בדים ותכריך לבן, כמת קם מקברו, קורס-כורע, פורש כפיו ומתדפק על החלונות, יריד בשיחו ויהמה בעברת-חמה, ועטופי-לבנים קטנים ממנו, כורעים קורסים יחדו ובלהג מהגים סביביו.   בבית ישוטטו צללים – שעירים מרקדים ונפשות פורחות מפזזות על שלחנות וכסאות ועל הכתלים.   עד מהרה ננער וירא, והנה הסער העטה הלילה שלג כמעיל על התפוח הגדול ממול החלון ועל העצים ויטלטלם טלטלה-גבר, ואלה הצללים בבית צללי העצים הם.

ירד בן-אריה מעל משכבו, ירד חיש מהרה ובירכתי חדרו ישב תפוש בשרעפים מחזיונות לילה, כי בא החלום ברוב ענין וקורותיו, ותהי לו חזות הכל כספר דברי-ימיהם, ובמחזה-שוא מצא גם קושט אמרי אמת הרבה וחזה עתידות לו.   עוד בהקיץ יאחזהו שׂער מהעין הנוראה, עוד יהלך עליו אמים מבלהות-צלמות, ונפשו תתמוגג מחזיונו.  

     ולמן הלילה הזה סרה רוח בן-אריה וילך בלא חמדה!

 

כו

נוגי ממועד

הימים ימי האביב, ימי התחיה וההתפתחות בכל התולדה:  ימי חפש ודרור לרבבות כחות הטבע, המתעוררים לצאת לפעלם;  ימים אשר השמש יאיר פניו אל ארצנו ובנשיקות-דודים החמות יצמיח זרועיה ויזיל הלשד בעצים ובשיח השדה;  ימים, אשר התולדה, אשת-החיל, תשלח ידיה בכישור ותטוה מרבבות חלקי-הצמח הדקים פתילי דשא וציצי-חן להלביש את האדמה;  ימים, אשר כל בעלי-החיים, הישנים שנת החורף במחלות-עפר, יקיצו ומגיחים מחוריהם למשפחותם – מהרמש הקטן, הרומש על הארץ, עד החיה ההולכת על ארבע.   סוף דבר, ימים אשר כל צאצאי הטבע יוצאים מאפלה לאורה.

האח, מה נחמד נוה- שאנן זה בתוך הגן, אשר ברחוב עין-גנים!  העצים יפרחו ויחבקו איש את אחיו בענפיהם הרעננים, רוח קל כי יניעם יזלו בשמיהם.   גם התפוח לפני חלון הבית עומד בהדרת-קודש, לבוש בגד-פרחיו היפה, אשר בו יכהן פאר בכל אביב וישים קטורה באף כל רואיו.    האח, מה נאוה אילת-השחר וכבוד בוקר חג השבועות, תפארת גאון ישראל, במקום מנוחות זה!  אך הלבינו מעט שולי השמים, ייקץ כל דרור בקנו וישמיע בנחת קולו, ישב תחתיו רגעים אחדים ויצפצף שירת-בקר, כיד בת השירה עליו, ועוד לא השלים אותה עד תומה יתעופף בשפתי-רננות לפעלו, להביא טרף לאשת-בריתו, הרובצת על הביצים.   עוד מעט והתעוררו העורבים על ראשי העצים וקרא זה אל זה בקול צוחה ויפרשו כנפיהם לשוט בים-האויר, אשר ממעל לראשם הוא כעצם השמים לטהר, ומתחתיהם הוא מקוטר מאדים, העולים מן הארץ כתימרות עשן עם אבקת פרחי- חמד וריח כל נטעי-נעמנים.   – עד כה ועד כה הבקר אור יותר ונסו צללי ליל, ויקיצו משנתם כל צפרי הגן לצבאותם.  כלם מתנוצצים בשלל צבעים וכלם פותחים את פיהם בשירה ומוצא בוקר ירננו – אלה בין עפאים, ואלה בין ירק-עשב ידודון ידודון ומראש הגג יצוחו.   קול דודי החסידה דופק על יצועו, אצל רעיתו האהובה, והיה כמתופף במקהלות הנוגנים בעלי-הכנפים.   חיש יקח התור את יונתו ויעזוב קן-תענוגיו, ובאחזו בחרטום תמתו, יצא אתה במחול-משחקים על המעקה מתחת הגג – כי מי אפוא יתאפק ולא ישמח במחול עם יפתו, ידידות נפשו, בעת ירנן וירועע?...   הגדיל השחר לעשות עם אלה!  הגדיל השחר לעשות עם צאצאי הטבע!  עוד הוא מפליא לעשות וחצי גלגל השמש מקדים יבוא, כסה שמים הודו וקרני אורו כרשפי אש ברסיסי טל עלי שיח ודשא רעננים.   חצי-גלגל השמש נראה כגלגל רכב אלהים, כאלו כבוד אלהי ישראל יבוא על הכרובים, להביט על עם קדשו ולפקדו באהבה ביום חגו זה, ביום הגלותו לפנים על הר סיני ברבותים אלפי שנאן, לארש לו בתולת בת יהודה בתורת חיים, ביום הופיע מהר פארן ואָתה כחתן מרבבות קודש, לארש לו סגולתו בצדק ובמשפט;  כאלו זכר לסגולתו העזובה אהבת כלולותיה ואת יקר תפארת גדולתה באדמת הקודש, על-כן המו מעיו לה ומשמי קדם ישא עתה שלום לה בארצות הגוים.

הגדיל השחר לעשות בזיו כבודו גם עם בני העיר היהודים החוגגים! הנה רבים קדמו להתפלל בבקר-השכם, ואחרי סעדם את לבם בחמאה וחלב כמשפט, שטו כה וכה לשאוף רוח צח ולשוח בתענוגים:  אלה יוצאים השדה, משכימים לגנים ובאים ביערים, ואלה סובבים ברחובות ובמגרשי העיר.   כלם ששים ושמחים, לבושי בגדי תפארת, כאלו הם עוברים בסך עד בית אלהים עם ראשית בכורי אדמתם לראות את פני האדון ה' בירושלים;  כאלו שמחת-עולם על ראשם ולא דאבו כל ימיהם.

חידות אתה, עמי, עם עני, לגוים אשר לא ידעוך!  חידות אתה להם בתוגת נפשך, בכל עצבון ידיך בששת ימי-המעשה, ובשמחת-גילך בשבתות ומועדים, אשר תקרא להם עונג וכבדתם מעשות דרכיך ודבּר דבר!  חידות אתה להם בבגדיך הצואים, בבלואי-הסחבות בחול, ובבגדי תפארתך, משי עם עדנים, במועדות!  חידות אלה להם במחיתך, במאכליך המעטים והרעים בימי החול, ובלחמך, לחם חמודות – בשר ודגים ומטעמים עם זרעונים ותופינים ביום שבתון, יום מחמדים!  חידות אתה להם בעזובת משכנך ואי-נקיון בימי העבודה, ובטהר נוך ונחת שלחנך במועד ושבת!  אתה עבד ומלך!  אתה רש ועשיר!  אתה ערום ולבוש מכלול!  אתה רעב ושבע!  אתה נמאס ונאוה, כאהלי קדר כיריעות שלמה!  חידות אתה, עמי, לגוים, אשר לא ידעוך!  אבל מי חכם ומבין תוכן לבבך, ימצא פשר החידות ההן ברוחך הנאמנה את אל ועדותיו.   אך ממעין-הישועה הזה ישתה היהודי וישכח רישו;  אך נחל עדנים זה ינשהו יגון ועוני ועמלו לא יזכר עוד;  אך בתום רוחו יתנער לעתות מזומנות מעפר, ונפשו הנענה, הנוגה והשוממה, תתעורר להרגיש נעימות החיים כשלוי-עולם ורגעי-ארץ.   כל עמל יהודי בימי-המעשה הוא אך לשבּתו, וכל יגיעו אך לחגו ומועדיו הטובים, הם מטרת חייו ומחוז חפצו.   אליהם ישאף בכל נפשו ובכל מאדו, ובהם ימצא מרגוע ותנחומות-אל לנפשו השפלה והנהלאה.   בימי החול, היהודי תולעת ולא איש, תולעת בחתולה, ובכל ערב יום הששי תבקע חתולתה ותולעת יעקב תתהפך פתאם לאיש עם נשמה חדשה ורגשות חדשות ושאר-רוח לו.   אז ישיר לכלתו שירת "לכה דודי" לשבת אהובתו;  אז חלף רוח כהה ויעבור –  זו כחו לאלהו!

     שמחים וטוב-לב יצאו בני-העיר לשוח ביום חגם, וברחוב עין-גנים, נוה אכרים-נוצרים נראה המון חוגג.  

     – דוד יקר! – אמר שמעון לבן-אריה, אשר ישב משומם ונשקף בחלון ביתו, הפתוח אל הגן – למה תעצב ולמה ירע לבבך?  סביבותיך גילת ורנן, כבוד התולדה הדר אלהינו, ואתה תתעצב ותשכח גם כבוד החג, שמחת-גילנו!

     – הלא אתה בפיך, שמעון – השיב בן-אריה – קראת באזני דברי הספר:  "כי הארץ אוכלת צאצאיה ומרקב עצמותיה תכחול עיניה לשאת חן וחסד.   אביב כזה היה לעולמים שנה בשנה.   לא ארכו הימים ועבר אביב, כלה קיץ, ואשר טפחו ורבו החורף כלם!"  – הלא אמרת עם הספר: אל תשמח, בן-אדם, אל גיל בחלד, כי אחרית שמחה תוגה...   וכבוד הדר חגנו זה אף הוא ימסוך בקרבי רוח-עצבים, בזכרי את כל התלאה, אשר מצאתנו בגללו.   אהה!  רבת סבלו בני עמנו על יום שמחת לבם זה;  למען כבודו כבודם בקלון המירו;  בעבור תורתנו, אשר היתה לאור עמים ולמקור חיים לכל אפסי ארץ, בעבורה, אהה, היינו לעג וקלס בגוים!  הן כפי אשר קראת באזני מעל ספר  דברי-הימים, הנה אך בעבורה נחשבנו בדורות-הבינים כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד, למכה ולחרפה; בעבור משוש תפארתנו זו השליכו לארץ תפארת ישראל, ובעבורה מעינות המחיה נסתמו לפנינו, אין לנו חלק בארץ ולא נחלה בחברת אדם, ואנחנו בשפל המדרגה...   העל אלה יתאפק היהודי ולא יתעצב, למצער, אם לא נכון לבכות במועד שמחת-גילו זה?!

     – לא אוסיף עוד, דוד יקר – אמר שמעון – לא אוסיף עוד לקרוא באזניך;  גם כי תרבה בקשתך לא אשמע לך, כי כעצים לאש דברי הספרים ליגון רוחך.

     – אם תמאן לקרוא לפני בספרים לעתים מזומנות, הנה אפתח ספר-הזכרונות אשר בלבי, ואהגה בקורות חיי הבלי ובהבלי דורי.   והקריאה מעל ספרי זה תנעם לי עתה מאד. 

     – אני אמרתי בחפזי – אמר שמעון, בראותו כי דבריו הועילו לתוגת בן-אריה, אשר מרוב יגונו ירשיע את נפשו ואת בני דורו ויפקוד חטאותם וחטאות נעוריו, כדרכו בימים האחרונים – הנני נכון לקרוא כעת לפניך מעל ספר דברי ימי עמנו, אשר בידי.

     – קרא לדודך האומלל, הנספה והגוע עם כל בני דורו, אשר כגילו, קרא לו, בטרם ילך ויעבור את "המעבר יבק"!...

     – אקרא לך, דודי – קרא שמעון ברוח נכאה – אקרא לך מספר דברי-הימים לישראל, אשר אהבת תמיד לשמוע!  אקרא לך מגדולת עמנו, מטובו ואשרו בארצו המברכת, מגבורת גבוריו ומשריו, כהניו ומחוקקיו...  אקרא לך מגאון גאוני-יעקב, מחכמת חכמיו ומבינת נבוניו, ממליציו ומשורריו, אשר בבבל ובפרס וגם בספרד ובאטליא ובממלכות...

     – ומה אחרית כל אלה – אמר בן-אריה ויעצור את שמעון מקראו הלאה – הלא מרה היתה באחרונה.   בשכון ישראל בטח בארצות הגוים ואין מכלים דבר, גדל גם הצליח ועשה פרי בכל דבר חכמת בינה, אולם בהיות עמנו למרמס בימי חשך אפלה ורוח שנאת הדת שרש אותו מארץ החיים – נס לחו, נהפך לשדו ויעש באושים.   ביבוש מקורו נבלו כשרונותיו, עד כי במרוצת הימים קמו תרבות אנשים נבערים מקוצר-רוח ומרפיון-ידים ויכלו בהבל ימיהם וכספם בתוהו.  זאת פעולת האנשים ההם וזה פרי חטאתם – אני דודך האומלל!...   אני דודך המחולל מפשעי דורו, ומעונה מזכרונות-בלהות ביום אידו – הנה אני עתה חבור-תהפוכות וגבר לא יצלח בימיו...   שכח נא את דודך זה למענך!  שכח אותו ואת תהפוכותיו וצא לפעלך לקנות דעה לנפשך עם יתר נערי בני-ישראל!  כי הנה אור זרוע לכם, בני הדור החדש!

     – אהה דודי!  אהה דוד יקר! – קרא שמעון מחמלתו על בן-אריה. 

     – אהה דורי!  אהה דור אומלל! – שנה בן-אריה את דברי שמעון.

אחר ארוחת-הצהרים בא בן-אריה בחדרו וישכב על מטתו, ושמעון יצא אל הגן וישב בצל עץ רענן, כחום היום, וספרי למודים בידו.   כמה פעמים יתאמץ לשים עיניו בספר כתיבת-גלילות-הארץ, הפתוח לפניו, ורעיוני לבו כצפרים עפות ישוטטו.   עשרת מונים שפתים ילבט:  "במקומות אירופה הרבה מפוזרים עברים וצוענים" – ולא יאזין לקול מליו.   הן אמנם עמד פתאום ויתבונן למלין:  "עברים וצוענים",  אבל עד מהרה ישוטטו רעיוניו ולשונו תמהר לקרוא בבלי דעת עוד הפעם מעל הספר.   – לא יוכל שמעון ללמוד היום, חם לבו בקרבו ורוחו הולך וסוער מעת לעת, ינח ספרו ויקרא דרור לרוב שרעפיו בקרבו.   דברי דודו בבקר הזה נקראים לפניו במחשבתו ויהגה בכל מלה.   ויותר שיהגה בהם, יותר יבין אותם לאשורם ויחמול על דודו חמלה רבה.   כן הוא, יאמר בלבו, דודי הוא תבואת תהפוכות דור, הוא מחולל מפשעיו, מדוכא מתעתועיו...  ואנכי?...   מה אנכי?  מה עוד אלפי אנשים?...   "אני את נפשי הצלתי" – ישיב אמריו לו, ורוח-הדמיון נשאתהו הלאה-הלאה ותביאהו במראה אל בית הוריו, אחרי כלה חוק-למודיו- לשמחם מיגונם ולהראותם, כי ישרים דרכי ההשכלה, אין בהם נפתל ועקש ושוא תשואות המהבילים:  להראותם כל זאת ולברכם בשלום בטרם יצא לעבודתו.   "ומה העבודה הזאת לו?" – ישאלהו לבו, אף הוא ישיבהו דבר:  הלא כל הארץ תהיה אז לפניו, הבאים ישרש יעקב בארצנו הרחבה ופועל ידיו ירצה, כי עת רצון הגיעה...   וכמו הגה אור פניו ישונא.   כי  זכר "העברים והצוענים" לפניו יבוא, בתוכו ישתומם לבו וישים לאַל תוחלתו.   ישלח ידו ויפתח את הספר, לראות מתי נדפס, ולמורת רוחו לא ימצא את "שער" הספר, אבד ואיננו...   יניח שנית הספר ויצלול בנבכי עשתונותיו ולא העלה מאומה – נצפנו העתים!...

 

כז

אפרים לשַמה היה

מקץ ארבע שנים עוד הפעם תפקד כסלון לקחת עמדתה במגלת ספר זה.   בארבע השנים האלה חדשות לא נעשו בה, והכל על מכונו שם כקדם.   רק בבית אחד נעשו חליפות רבות ויצא ממנו כל הדרו וכבודו מימי קדם –הוא בית-אפרים, אשר לשמה היה פתאום וירד פלאים!

כבוא זקני העדה לאפרים, ביום מבוכתו בשל מכתב אליעזר, ויגידו לו:  הנה הישיש עובר ובא אלינו, יסור נא הוא "וגבאיו" אל ביתך –וישמח אפרים בלבו לאמר:  אות לטובה לי, כי זה יבוא לביתי, אשאלה את פיו והוא יגיד לי מה לעשות.   ויהי דבר הכזיבי לו למנוחה, לשמוע בקול עבדו אליעזר, יבטח בשם ה' וישען גם בו, ויצליח.   ולא אחר אפרים להשיב את אליעזר דבר, כי נכון הוא לקבל עליו את הענין ההוא, אשר הציע לפניו במכתבו.  ויעתר עליו דברים לשים עיניו ולבו על הענין הגדול הזה, הנתן על ידו, ויזכירהו באמרי-נועם חובת בן-משק-בית, ויורהו בלשון רכה איך יכלכל מעשהו, ויחנפהו גם בחלקות, כי הוא איש-אמונים ונבון-דבר, ובהשענו על בינתו וישרת-לבבו ישכן בטח ושאנן מפחד רעה.   – שמח אליעזר על מכתב אפרים, אשר כלו עיניו מיחל לו, ויצא לפעלו ביד רמה.   סבב ערים וכפרים לקנות בר ולשכור עגלות ולהכין את כל הדברים הדרושים לחפצו.   לא היו ימים טובים לאליעזר כימים ההם, כי אז עד צואר הגיע בים המסחר, אשר אהב, ופרש ידיו לשחות ברחבה.   עד עתה לא נראתה עוד גלגולת, שצפה כמוהו על פני מי הים הסוער הזה.   משכרת לא נתן לאדוניו וכסף אמר לו תמיד: שלח!  והנה אדוניו מריק כיסו ולוה עוד כסף ושולח.   והיה לו דבר אליעזר צו לצו, צו לצו: שלח כסף, שלח כסף!  וקו לקו, קו לקו, כתר זעיר ומפרי מעשיך תשבע!

ויהי ארכו לאפרים הימים בתוחלת ממושכה ובתקות-רמיה, הגיע לו מכתב מאת אליעזר, אשר יבטיחהו לאמונה, כי עוד מעט-מזער יעשרנו עושר רב, וכי כל לוקחי חטים יקנאו אותו, אשר הצליח לצבור בר הרבה בעת נכונה.   ובתתו לו הבשורה הטובה ההיא, בשר לו עוד זאת, כי זה לא כביר הקרה ה' לפניו ענין טוב מאד, אשר פריו יתן בקרוב, והוא: לנהל בלחם את חיל עם-נדבות, העוברים חלוצים לטבריא דרך כסלון, משך ירחים אחדים.   יעץ את אפרים להערים סוד ולנוע בסביבות מקום משכנו, להכין מראש אוכל בערים ובכפרים, אשר דרך שם יעברו החלוצים, וכן יעשה גם הוא סביבותיו ויכינו מכלת ורב תבואות מבלי הרבות עד מאד במחירן.

     מעת נצרר אפרים בענין טבריא, היה כיונה פותה אין לב, כי הואיל הלך אחרי צו אליעזר, אשר תרגלוֹ בדברי עמל ורעיון-רוח.   אפרים מה לו עוד למכאובים, שכח את חליו ואת מזורו, והיה נודד לעתות מביתו, וישית עצות בנפשו להשיג כסף, הדרוש לחפצו.   ומה מאד שמח אפרים אל השמועה במכתב אליעזר, כי טוב סחרו וכי כביר תמצא ידו.   וינחם את שרה אשתו וישמחה מיגונה:  כי עוד מעט וכסף תועפות לו ומצהרים יקום לה חלד.   בתנחומות כאלה לקח צרור הכסף בידו והלך בדרך מרחוק לנוע על כל גרנות דגן.  

     והנה עד שאפרים מסוּבל ומכין מזון, מכנף הארץ זמרות שמענו:

 

                 "נחה שקטה הארץ ממלחמת

                 ותשב אל תערה חרב נקמת. 

                 הפליא האל חסדו,  הגדיל תושיה –

                 צהלי ורוני, יושבת רסיה!"

 

     צהלו מים כל יושבי הארץ ושמחו בישועת ה', אשר השבית מלחמות, לבלתי ישא גוי אל גוי חרב, להרוג ולאבד רבבות בני אדם.   רק לאפרים היה השאת והשבר, כי חלפו הלכו למו כל גדודי צבא המלחמה, ונותרה בת-טבריא כסכה בכרם, ובוש אפרים מתבואותיו, אשר אסף שמה לקמצים, ויאבד הון עתק.   גם חלוצי-הצבא חדלו בדבר מלכות ללכת למסעיהם דרך הערים.   אשר אפרים הכין שמה מאכלם, ויחנו ימים רבים במקום אחד, והוא נלחץ לכלכלם ירחי-מספר, כפי החוזה, אשר עשה עמם, וברבות האוכלים במקום תחנותם, רבה מחיר כל מאכל – וידל אפרים מאד! 

אז מצאו את אפרים רעות רבות וצרות, הוה על הוה באו מרחוק ומקרוב, ויסלו עליו ארחותם כסדר.   לראשונה השביעוהו ממרורים הנושים הקרובים, אשר סביב שתו עליו ביום אידו, ואחרי בצע מעשהו אתם, החרידוהו נושיו הרחוקים והיו מיראים אותו:  אם חבלתו חוב לא ישיב, ינקשו לכל אשר לו ויתנוהו בפלילים, כמשפט ללוה ולא ישלם.   – בכה אפרים ויתחנן להם, לבלתי יעשו אתו כלה, כי לא בחטאו אבד עשרו ואך יצאה בו יד ה', ויבטח אותם נאמנה, כי ברצות ה' דרכו, והאנשים אשר לוו ממנו לפנים, בהיות עוד גדול כבוד-ביתו, ישלמו לו את נשים, אז יחלק הכסף להם – אבל תוחלתו נכזבה.   ואם מחוץ מררו את חייו, הנה בבית עוד היה מר לו ממות.   הן לא תגיע ידו די מחית ביתו, וכלי-כסף וכלי-זהב  היו הלוך וחסור מעת לעת, ושרה שזה כבר פרקה נזמי הזהב אשר באזניה, ולא שתה עדיה עליה.   מעט-מעט היו מחסרים נפשם מטובה ותענוגות בני האדם, עד כי באחרונה חסרו כל.   דלפה נפש אפרים מתוגה, בהביטו אל רחל בתו יחידתו, אשר חשך משחור תארה.   הגיעה עתה עת דודים ותבוא עד שנותיה, והיא עוד לא נתנה לאיש.   עד כה היה החתן, בן-פרץ, בחליים רבים ועוד לא הגיע לימי בחורותיו.   ועתה, כאשר שב לאיתנו ובחור הוא "כהלכה" – אבי הכלה התרושש ואין ידו משגת לתת שלוחים לבתו.   עד כה ועד כה ימשך הדבר ומי יודע עד מתי?  כל הרעות והצרות הכניעו מאד לב אפרים, עד כי היה כאיש נדהם ונפלו פניו.

 

כח

עשוק אפרים

דרך עשירים מתרוששים היה לאפרים, לספר את רוב מעשיו ואת ברית שלומו עם אילי הכסף ועם שרים ורוזנים, אנשי-השם, וללקט לאחד אחד את האגרות והמכתבים בעניני מסחרו לפנים ולקרוא בהם בכל עת.   וזכרון גדלו וכבוד עשרו בימי קדם – זאת נחמתו בעניו.  

ויהי היום ויעל אפרים אל עלית ביתו, אשר הישיש סר שמה בבואו כסלונה, וירא והנה כעין אגרת מתגוללה בין כלים וסחבות נשכחות באחת הפנות, וישלח את ידו ויקחה.   והאגרת כתובה ביד אליעזר אל נחמן החוזר, ויפתח ויקרא בה את הדברים האלה:

"שלום לאהובי, ידידי נאמני וכו' מהור"ר נחמן נ"י!

"בראשונה אודיעך נאמנה, כי חפצך בידי יצלח, להטות רבים מאנשי עירי, כי ישימו להישיש יחיה כבוד ויקראוהו לשבת אתם ימים אחדים, ומדי יעבור בכל מקומות ממשלתו, יסור גם אליהם.   שמח, נחמן יקירי, כי תעשיר וכביר תמצא ידך באודיסה, העיר הגדולה ורוכלת העמים, אשר עוד לא הדריכוה האדמורי"ם ולא התנחלו עוד אותה בגורל.   רבת תעשרך העיר הזאת, רבתי עם, המאוסף מערים רבות.   בלי פחד תשליך שם חכה לצודד נפשות בני-אדם ותאספם במכמרתך עם כספם וזהבם.   ראה, נחמן חביבי, כי לא התרפיתי במלאכתי, התרפסתי, החלקתי לשון והערמתי, לא שקטתי ולא נחתי עד עשותי ועד הקימי מזימות לבך.   – ועתה, יקירי, אחרי הודיעי אותך את כל זאת, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני ושמעה בקולי, כי לך לבד אגלה את לבי ביום צרתי, ובך לבד בטחתי, כי תחלצני למרחב מן המצר.   לא אכחד לפניך, כי מתשוקתי להמסחר ומאהבתי להרקיע לשחקים במקנה וקנין, נפתה לבי בסתר על ענינים לא בטוחים היטב, אם אך יש תקוה לאחריתם, כי יתנו פרים למכביר.   ובהמצא לפני ענין כזה הוצאתי עליו תמיד מכסף אדוני, אשר טוב  לו מלא כף בהשקט ובטחה ממלוא חפנים בעמל ורעות-רוח, וכאשר הצלחתי את דרכי, אז אדוני לא היה חסר  ואני הייתי  משתכר.   כזאת וכזאת עשיתי, וכל יגיעי, כי לא ימצאו לי עון אשר חטא.   עד כה הייתי איש מצליח;  כעת אמנם נתפשתי במצודה והנני בצרה גדולה.   כי הלויתי לרוזן אחד כל כספי, גם הרבה-הרבה מכסף אדוני, וקויתי למשכורת שלמה, והנה מתלאה!  לא הצליח הרוזן את דרכו ויאבד הונו ואין בידו לשלם לי.   רק ענין אחד נשאר לו:  לנהל בלחם גדודי-הצבא בטבריא בעת מלחמה הקשה שם, ואולי יוכל להושע ממנו אם אך ישיג די כסף הדרוש לזה.   ולכן כאשר יאות אפרים להלותו עוד כסף הרבה ולשית ידו עמו בהענין הנזכר, אשר ישק על פי, אז אולי אוכל להציל את הוני עוד ברוב נשך ומרבית, ואם אין – יעלה בתוהו כל יגיעי עד כה, ואחריתי עדי-אבד.   ומדעתי כי לא יעשה אפרים דבר, בלתי ישאל לראשונה את הישיש יחיה, ומה גם ענין כזה, אשר ירע בעיניו עד למאד, ואשר יבלע את כל הונו, – על כן אבקשך פניך, נחמן יקירי, כי תראני חסדך הפעם לחלץ נפשי מצרה.   שים נא דבריך בפי הישיש ותבינהו ליעץ את אפרים בבואו אליו, כי ישמע בקולי לקבל עליו את הענין הנזכר, ויבטיחהו לאמונה כי יצליח את דרכו.   בינה הגיני, נחמן...   חנני באהבתך והיה עוזר לי!  פתח אותו וגם תוכל, ואני אתן את שכרכם.   הן צדיק כמוך בארץ ישוּלם...

פי מרמה כשאול פתוח לפני אפרים באגרת זאת, הוא מתנודד וכוח נעלם מושכו לקרוא בה הלאה, כמשוך תהום רבה את העומד בעברי פי-פחת.

הוא מתנודד וקורא הלאה:

"הנה זה שלחתי אתמול מעיר משכני ארבע חביות-יין, אשכר להישיש יחיה;  לא אפונה, כי יגיעו אליו בקרוב.   היין עתיק הוא וטוב מאד.   ולך, ידידי, שלחתי מנחה:  מעט תאנים ומעט צמוקים, בטנים ושקדים;  הן ידעתי, כי תחמוד ממתקים ותאכל למעדנים.   –ולידידיה, שאר-בשרך, המביא לי מכתבך, שמעתיך.   הנה הצליח בידי, אחרי רוב עמל, למנות אותו שמש בבית-תפלה אחד.   האמת אגיד לך, ידידי, כי כמשא כבד יכבד עלי האיש הזה ברוב שיחו ואולתו.   בעת אנכי מסובל ועיף מרוב עבודה, יחביר עלי במלים ולהג הרבה, ויספר לי את כבודו ורוב חכמתו בתורה.   והיום בבקר, בכתבי אליך מכתבי זה, בא אלי שמח על רעיון לבו החדש בדבר הפלגש בגבעה, ויסכסך אותי בהבל-הבלים.   בצפיתי לתשועתך ולתשועתו, יחיה, כי תתנו את אפרים כפרי ותחלצוני מצרה, אשים קנצי למלין ואומר שלום.   ידידך...   אליעזר". 

דברי האגרת האחרונים סכסכו את אפרים ויאנק אנקת נופל לעמקי בור שחת ואבדו עשתנותיו!

ומעת ההיא רוח אפרים חבלה מאד.   היה יושב וקורא מכתב אחד, אשר היה כמוס עמו תמיד, שמור בכיס בגדו, והתאנח תמרורים, או ישב תחתיו מחריש ודומם ומעמיד עיניו מבלי הניע עפעפיו, ואך לרגעים ירוק ירק ונהם ורגז ושפתיו לא ברור מללו.   וכאשר הפריעה אותו שרה ותגער בו, מדוע הוא עושה ככה, בקש לו להנזר מחברת בני-אדם, ובמסתרים ישב בדד וידום ונהם וירק מעת לעת כאות נפשו.   מיום ליום כבדה אנחתו וילכד בחבלי התוגה, עד כי שכח מאכול לחמו, רק ישב תפוש במחשבותיו ורעם פנים.   הכרת פניו הזועפים ענתה בו, כי רבות מחשבות יתרוצצו בקרבו ולבו כים נגרש;  בתנומות עלי-משכב התיפח לעתות, ומבין דברים לא ברורים נשמעו מפורש השמות:  אליעזר, בן-דוד, נחמן.   אין זה, כי המה היו הגות לבו יומם ובא החלום ברוב ענין.   התוגה היתה כעש לאפרים וכרקב לעצמותיו, אכלה את כוחו, גם שיבה זרקה בו והוכה אחרי-כן במחלת-מעיו על ערש דוי!

רבה העזובה בקרב הבית.   חדריו מרוחים וריקים מבלי נראה שם כל כלי-חמדה, והיה כעץ אשר בשלכת, אין הכסאות והשלחנות הטובים, מעשי ידי-אמן;  אין יריעות-תוגרמה על הרצפה וחטובות אטון על החלונות;  אין מנורת-

הבדולח, ואין הגליונות ומראות הצבאות החמודות.   ריק ונעור הבית מכל כלי-תפארתו ויחד קירותיו יבכיון.   קול הרוח ישורר בחלון ויניע הרואות בארובות, אשר התפרד הדבק מעליהן.   בבית ישרוק הזבוב וישוטט במרחב, והעכביש בידים יתפש ויארוג קוריו על הספון, המשוח בששר ומסב מקלעות כרובים ופטור-ציצים.   

בחצר-מות אין המת איום ונורא מאד כמו בין החיים המהלכים, והעוני אף הוא לא נורא באהלי אביוני-אדם, כמו במעונות העשירים, אשר דלו מאד!... 

בפנת החדר יושבת רחל שוממה ועצובת-רוח.   שפתותיה לפנים כשני עתה כשלג ילבינו ועיניה אדמו כתולע מדמעות.   כעת אמנם בכה לא תבכה, רק יושבת שוממה ונוגה, נאחזת בסבך שרעפיה ואנחות לרגעים מקרבה תתמלטנה.   רבות יחשוב לבה, תזכור ימי עלומיה, כל מחמדיה אשר היו לראשונה, בהיות לפניה בחירה רצתה נפשו בו ודגלו עליה אהבה:  תזכור עזוז אהבתו ואמרי-פיו הנעימים והצרופים מאד, אשר יחדו המתיקו סוד ועל דבר חכמת-בינה דבר לה נכבדות;  תזכור עניו ומרודיו, כאשר מררוהו וישטמוהו על לא חמס בכפו, ואביה הרע לו מאד, בשברו לו מטה-לחם והדפהו ממצבו;  תזכור יום מר, עת הובאה במסורת-הברית עם נער חסר-לב, על אפה ועל חמתה –ובזכרה זאת תתנודד, רוחה תתפעם עד למאד, והיא מר לה!

     היום רפה לערוב והצלצל נתן קולו באחד מחרכי הבית.   אחריו שלח עוד צלצל אחד ראשו מן החור וירעם בקול שריקות, אף ילק האביב נגלה שם בזיו-כבודו ויעבט ארחות מעופו, השפל למטה והגבה למעלה, ותשואות חן-חן לו בכנפיו החמודות.   הזבובים יצאו בפעם האחרונה במחול-משחקים על החלונות, שרקו ויניעו ראשם, ויתעופפו לאחד אחד אחרי אשר היטיבו את אגפיהם השקופות במיץ כפות רגליהם האחרונות.   בחוץ נשמעו שריקות עדרים, השבים ממרעיתם:  קול עזים ובני-צאן, הרצים דחופים וחלוצים לפני העדר וענן אבק רגליהם;  קול פרות עלות, הולכות הלוך וגעה לבניהן, הכלואים ברפתים, ודדיהן כנאדות;  קול שור פר, מקרין מפריס, העוגב על שתי פרות יפות-מראה, ממשפחת בקרי-הולנדיה המהוללים.   ומעת לעת יתגנב להתעלס באהבים עם עגלה יפה-פיה, בתולה אשר עתה עת-דודים, שדים נכונו ועגיל-קרניה הראשון צמח, ואלופי כסלון הטובים הולכים אחריה להריח בה ולבקש אהבה.   והיא אמנם תבתקם בחרבות קרניה הישרות, וכטוב לבה תחפוז זנבה ותרוץ כבכרה קלה, ועד מהרה ירוצו כל עוגביה וירקדו בתוך הבהמות התמימות, המתנהלות לאטן מבלי משים ומעלות-גרה. 

עצבת חשכה נופלת על רחל והנה האמה באה ותתן לה אגרת.   ותמהר ותפתח את האגרת ותקרא בה את הדברים האלה:

"רעיתי!  בא אלינו היום איש אורח, רענו ורע שמעון, והוא מבקש לראותך ולהגיד לך אשר שׂם שמעון בפיו, תשמעי את הגדולות, אשר הוא מספר על שמעון, ותשמחי.   בואי, ידידתי, כי מחכים אנחנו לך.   ידיתך דינה". 

 

כט

בבית יוכבד

בבית יוכבד אורה כליל התקדש חג.   השלחן ערוך ועליו מכל מאכל:  מעשה-אופה, מרקחת ופרי-מגדים, חלב וחמאה.   יוכבד ממלאה כוסות תה, ודינה מגישה אל שני הגברים היושבים אל השלחן.

– אכלו, רעים! – אומרת יוכבד – טעמו נא מרקחתי עם פתבגי וינעם לכם.

– זה מימים רבים יודע אני, כי אשת-חיל את ומאפה תנורך מעדני-מלך – אמר האחד – בכל ימי שבתי במוסקבה זכרתי את הדגה אשר אכלתי בכסלון אצלך, את חלות-המצות ואת המרק ואת הלביבות ואת הגרגרות הממולאות בגרש כרמל ובסולת מורבכת ובמשמני תרנגולים.

– תהלה לבן-דוד אשר כה יתאו למטעמותי – אמרה יוכבד בחן שפתיה – ואני אמנם אחשבה למשפט, כי לא למטעמותי עלינו להודות על השמחה אשר הגדלת לנו בבואך אלינו.

– אמי – אמרה דינה כמתאוננת – מעת בוא בן-דוד לקחו יונתן אליו החדרה וישוחחו יחדיו ואנחנו לא נדע מאומה.

– עזבי חמה, דינה, והאירי פניך אלי – אמר יונתן בשחוק ידידות – אך בשיחת-רעים השתעשענו אני ובן-דוד, ועל אודותיו הלא יספר לנו עתה, בערב זה, כדברו.   יגיד עלי רעי, כי אמת אדבר.

עוד הם מדברים ורחל באה.   ראתה את בן דוד ונפעמה משמחת-פתאם ומתמהון-לבב, ולא יכלה להוציא דבר מפיה.  בן-דוד חרד לקראתה ויאחז בידה ויושיבה אל השלחן.

– בשם שמעון הנני אומר שלום לאביך ואמך ושלום לך, אחותו, ושלום לך, ידידתי, גם ממני!  – אמר בן-דוד לרחל אחרי אשר שב רוחה אליה.

– אין די מלים בפי להודות לך, מבשר טוב ומשמיע שלום – אמרה רחל ופניה מאירים – מה שלום אחי?  ומה מעשהו?

– תתבשרי נא, ידידתי, כי אח חכם לך, טוב וישר להפליא.   השנה הזאת בא למחלקה השמינית האחרונה, ויגמר חק-למודיו בשם טוב.   אהוב הוא ונחמד לכל יודעיו, והוריו ישמחו בו.   כלתה נפשו ונכספה לבית אביו, ועתה, בעת חופש לתלמידים, אמר לבוא עמי יחדיו הנה, אבל דבר-מה עצר אותו ובעוד ימים אחדים יבוא.

– החייתני, ידיד יקר – אמרה רחל ורסיסי-דמעות גיל נוצצו בעיניה – ובשורה זאת אשר בשרתני, תחיה גם את רוח הורי.

– כאשר אבצע את מעשי פה, אתכבד לבקר את אביך.

– את אבי, אשר גמלך רעה?!

– אלהים חשבה לטובה.

– עתה אהיה אני הבן השואל – אמר יונתן בשחוק נעים ויקם על רגליו – במה נשתנה הלילה הזה מליל פסח?  אני שואל ואני משיב:  בליל פסח "ההגדה" קודמת לאכילה, והלילה הזה ההגדה תבוא באחרונה.   הגד בן-דוד, ספר נא לנו, מה הגיע לך מעת עזבתנו ומה מעשיך עתה.

– אף אני כמוך אגיד – ענה בן-דוד – במה נשתנה הלילה הזה מליל פסח?  בליל פסח מרבים לספר, כי חג ויום מנוחה מחר, והלילה הזה כל הממעיט לספר משובח, כי יום המעשה מחר וכל אחד מאתנו עבודת היום עליו, ועל כן יהיו דברי מעטים. 

ובכן ויהי בצאתי מכסלון.   נפשי מרה לי מאד לא על כהונת המורה לבדה כי נלקחה ממני, כי גם על קוצר ידי להועיל מעתה לבני עמי, אשר זה היה כל ישעי וכל חפצי, בהיות עבודת המורה עלי.   ימים רבים הייתי איש אובד עצות מבלי דעת מה לי לעשות ומה אבחר לי בחיים, ואהי נגוע כל היום ומתאונן על רעת בני-אדם, אשר רגלו בי והדפוני ממצבי הנם בלי פשע עד אשר שבתי ואראה, כי לא מחכמה התאוננתי על זה, באשר חוק עולם הוא, כי הכח פועל הכל בקרב הארץ.   והכסף הלא כח גדול הוא, למי זהב לו המשרה.   למצער, כן הוא בקרב היהודים.   עשיר יהודי כל אשר יחפוץ יעשה במקומו.   ומבשרי אחזה זאת.   אני הנה שקדתי ולמדתי חכמה ודעת, הפלאתי עצה להשכיל ולהגדיל תושיה ובא איש עשיר, אשר לא נשאתי חן בעיניו, ונשב בי ברוח פיו והתכבדתי כילק ממקומי!  ועל החתומים בכתב-השטנה, אשר כתבו עלי לפי דברו, היו רבים אשר לא ידעו אותי מימיהם ואף גם אלה מאנשי-שלומי.   הדבר הזה למדני דעה, כי אך בכח יגבר איש כמוני, החפץ בטובת עמו, להשכיל ולהועיל.   והכח לא ימצא אצלנו לא ביד מורה ולא ביד חכם מסכן, כי אם ביד איש סוחר עשיר.   וגם אל מעמד  ישראל בין העמים התבוננתי ואראה, כי כל שערי העבודה נעולים לפניו בלתי אל המסחר עיניו.   ובכן אמרתי בלבי:  המסחר – זה הוא הדרך הטובה, שאבור לי!

ארחתי לחברה עם אנשים סוחרים, ההולכים אל מחוז טבריא, מקום מלחמת הרוסים עם שלשת מלכי-הברית העצומים.   והאלהים נתן חני בעיני שר-צבא, אשר על המכלת ועל כלכלת החיל בכל צרכו, ויקרבני לעבודתו, ואהיה אצלו גם סופר ומזכיר.    כתבתי לו אגרותיו בלשון צרפת ואנגליה, ועשיתי מלאכתי באמונה.   אף הוא גמלני כצדקי ומשכרתי היתה שלמה מעמו, הרבה מאד.   וכאשר שבתה המלחמה שלחני למוסקבה, אל רעהו הנאמן, הנודע לשם ברוב עשרו ובבית-מרכולתו הגדול, ויהלל אותי במכתבו אליו ויבקש מאתו, כי לטובתו יאספני אל בית מסחרו.   ויקבלני הסוחר בשמחה.   ויהי ה' עמי, וכל אשר אני עושה הוא מצליח בידי, ואמצא חן וחסד בעיני אדוני, ובשלש השנים, אשר אני בביתו, הלכתי הלוך וגדול, ושכרי הולך וגדול עמי ויש לי רב בחסד עליון.   ועתה הנני הולך במלאכות אדוני לעשות לו בתים, להרחיב מסחרו בנגב רוסיא, ולחשב את אנשים סוחרים, אשר הוא נושה בם.   ולרגל המלאכה אשר לפני, באתי הנה ואני שובע שמחות את פניכם, רעים אהובים!

קול תודה וקול ששון התפרצו מפי כל הרעים וימלאו את הכוסות יין וישתו לחיי האורח היקר!

– כמה אתה אומר להתמהמה פה בעירנו? – שאלה רחל את בן-דוד ברוח נכאה בטרם צאתה, ותשפל את עיניה.  

– דבר זה הוא ביד...   זולתי – אמר בן-דוד, מחזיק ביד רחל וקולו רועד מסערת רוחו ורגשי-אהבתו – אם תאות לבי תנתן לי...   בית אעשה לי ואראה חיים פה...

 

ל

בבית אפרים

נגוע ומעונה שוכב אפרים בחדרו על ערש-דוי;  על החלון פרוש בגד ירקרק וממנו נאצל אור-ירוק על לבנת פני החולה, ובזאת תואר פניו ישונא עוד יותר.   בחדר שוררת דומיה איומה, אשר יפריעו אותה הולם מורה-השעות, המונח על שולחן קטן אצל סמי-מרקחת, ואנחות-חלושה, הסוערות בעת לעת מקרב לב אפרים, השוכב כישן וגלוי-עינים;  גם בכית-חרישית ואנקת שרה, היושבת שחוח וקדורנית אצל מטת אישה, לסעדו ולכלכל מחלהו.   עיניה חמרמרו מני בכי וניד שנתה בלילות, ופניה קומטו בלי עת, עד כי כל רואיה ישרקו ויניעו ראשם עליה לאמר:  הזאת שרה?!  הזאת היא המאושרה והמעונגה, שיאמרו:  כי תאכל בטובה ושוררת בביתה?!  אהה, זה כבר חדלה להיות שוררת בביתה, חדלה, כי אין לה עוד משרתים עושי-רצונה והיא בחוסר-כל!  אין עופות בכלוב ואין מכולת באסמיה, ומזויה לא עוד מלאים ומפיקים מזן אל זן.   רחל תפצר בה:  לכי, אמי, ותני שנת לעיניך אחרי לילות עמל ונדודים – והיא איננה שומעת לה ומקומה לא תנח.

חום קודח להט עורקי אפרים ודובב שפתיו הנצרבות.   יהפך מצדו אל צדו ולא הונח לו.   עיניו יראו זרות ולבו ידבר תהפוכות.   "נוסו, מלטו נפשכם מפני העטלפים האלה!  – יקרא בחמו – חצו השנון כמוס עמדי, בידי ספר-המקנה, בו נמכרתי להשמיד ולאבד, בו נמכרנו כלנו!...  שמרי את החץ, את ספר-המקנה הזה!  סגרי הדלת בעדי, חבי, שרה, כמעט-רגע עד יעבור העטלף הגדול, עד יעבור ראש לשועלים, מנפש ועד בשר יכלה!  בשרי עודנו בין שניו ונפשי בכפו...   הסירו פאת ראשו, הסירו השערות מנגד עיני, כי ידקרוני כחצים!  הן, הן השערות, אשר מרטתי להקריב קרבן לחיות הקדש...   הסירו, הסירו השערות מנגד עיני!  או נקרו עיני לבלתי אראה את עיניו, המשוטטות שמה!...   תנו לו לחם ומים, כי נשבר מטה לחמו, לא אכל ולא שתה זה ימים רבים!...   הה, מה ילטוש עיניו לי שם, שם בפנה!...   קראו נא את הכתוב שמה באש על המשקוף: "נפש תחת נפש, חוסר-לחם תחת חוסר-לחם!  – כאלה וכאלה הגה אפרים ברוחו הקשה, עד כי בחמלת ה' עליו ועל אשתו ובתו, הנבהלות משיחו ומחזיונותיו, רָוַח לו מעט וייקץ משנתו.

– מים!  – שאל אפרים.

שרה השקתהו מעט מים ותלחש במועל-ידיה.

אפרים עוה ורעם פנים כשותה מים מרים.   אחרי-כן החזיק בידו בכף רחל והביט בדאגה פעם אליה ופעם אל אשתו, אשר ישבה אצל מטתו.

– "ה' אבי יתומים ודין אלמנות" – נאנח אפרים במרירות.

עיני רחל היו מקור דמעה ולא יכלה למנוע קולה מבכי.       

     – חזק ויאמץ לבך! – נחמה שרה את אישה בקול בוכים – קוה אל ה', הרופא חולי עמו ישראל, כי יעלה רפואה שלמה לכל מכותיך, ונזכה בקרוב להוביל את בתנו לחפּתה.

     אפרים הניע ראשו ויאנח.

     – הישיש – הוסיפה שרה לדבר – שלח לך ברכתו מקדש ומכזיב יסעדך, ויצוה להעמיד יונה על שררך ולהשקותך ממי נזיד-הושענות וללחש שבע פעמים ישר והפוך את הלחש הזה: " ינא ה' כאפור, אל הנאת כילא הער.

הער כילא הנאת אל, כאפור ה' ינא[3], וקורא לך שם חדש.   לא אפרים יאמר עוד שמך, כי אם ישעיה-משה.   לא אפונה, כי בתחבולות טובות כאלה תרפא מהרה, רק שמע לקול אשתך, ישעיה-משה, ושתה הרבה מימי נזיד-הושענות.  

אפרים נאנח ויניע ראשו עוד הפעם.

– מה אתה נאנח, ישעיה-משה? – אמרה שרה באנחה – זכור, כי בעל אשה ובנים אתה והתאושש.   הבט לבתך, כי הגיע תור כלולותיה והיא יושבת שוממה!  התחזק נא, ישעיה-משה, התחזק נא והיה איתן ובריא ונוליך את בתנו, את רחל, לחפתה עוד באחד לחדש תמוז הבא, כי פרץ יאיץ בנו באגרותיו לאמר:  למה אתם מחרישים?...   וגם היום הגיע ממנו מכתב גדול וחתום, הנחתיו בצר רוחי ולא אדע כעת מקומו איו, הן לבי סחרחר וראשי עלי סובב כגלגל.   לכי בתי – אמרה בפנותה אל רחל, – לכי נא, בקשי את המכתב והביאי אותו הנה. 

רחל הוציאה לאט-לאט את כפה מכף אביה ותצא בנפש מרה, לבקש את האגרת, מורת-רוחה.

תרדמה נעימה נפלה על אפרים ויישן.

"ינא ה' כאפור וכו'"  – לחשה שרה בתום וענוה-צדק, בטוחה כי בזאת ירוח לאישה...

– העוד לא מצאת, רחל, את המכתב?  – שאלה שרה בצאתה מן החדר.

– חפשתי את כל הבית ולא מצאתי – השיבה רחל.

– הבה – אמרה שרה – ונחפש עוד במלתחה, אולי בחפזי הנחתיו שמה.

שרה ורחל מששו את כל כלי-המלתחה, והנה מכתב נופל מביניהם.   ראתה שרה כי המכתב מכתב אליעזר הוא, ונבהלה.  

– ארור אליעזר עוכר ביתנו! – קללה בחרון-אפה ותשלך מפניה את המכתב בחמת רוחה.   ותשב אל אישה החדרה.

אפרים עוד נם שנתו ופניו אל הקיר.   ופתאם קול ענות נשמע בבית, קול נשיקות וקול קורא:  הוי אח והוי אחות!  מקול הקורא נרעשה שרה, ותקם ותפתח את הדלת ותרא, והנה שמעון בנה לפניה בבית, ותפרוש אליו כפיה  ותצעק – ותתעלף.

בלהה ומבוכה! שרה מתעלפת.   שמעון ורחל נחפזים.   בפתח הבית נצב אפרים.   פניו נופלים, עיניו מעמיקות בארובותיהן וגוו הכחוש – כצל כלו.   מקול פחדים ורעש-פתאם ירד מבוהל מעל המטה ונחפז ובא.

– הוי, אבי! – צעק שמעון בנפש סוערה.

אפרים הביט אל שמעון בעינים לוהטות ויתנודד ויסב פניו, וכרגע הביט אליו שנית ובעיניו התנוצץ נטף-דמע קודח כעופרת נתכה באש.

אם לא הכרת פניו הצנומים הנה מבטי-עיניו ענו בו, כי רגשי תלונה ואהבה, רגשי כעס ורחמים התרוצצו בקרבו, בראותו את בנו.

– אבי, אבי! – שאג שמעון מנהמת לבו ויחרד לקראת אביו.

– אם אב אני, איה כבודי? – דבר אפרים בתלונה ויסוג אחור.

שרה פקחה עיניה ותבט בתמהון-לבב רגע לשמעון ורגע לאפרים – נדהמה ממראה עיניה.

– הנה זה הוא, זה הוא! – קרא אפרים בקול מר שובר לבבות, בהורותו מרחוק באצבעו על המכתב, אשר השליכתהו שרה, והוא מתגולל תחת השלחן, בירכתי הבית – קחוהו, קחוהו את ספר-המקנה הזה, קחוהו ושמרו אותו! בו נמכרתי, נמכרנו כלנו!...  חושה ואל תעמוד!

שמעון הולך ומרים את המכתב.

– שובה שובה!...  אל תשליכני, בני, אל תשליכני לעת זקנה! – יחנן אפרים קולו ויער כוחו לרוץ אחרי שמעון, ואך נתקו כפות רגליו ממקומו נכשל ונפל. 

עד מהרה השכיבו את אפרים על מטתו וישקוהו סמי-רפואה ויישן.

 

לא

          לב אבות על-בנים ולב בנים על-אבותם

ויהי בקרוא שמעון על משכבו בלילה את המכתב, אשר הרימו היום מתחת השלחן, וירא את אשר עשה אליעזר ונחמן לאביו – וירגז תחתיו ותדד שנתו מעיניו.   וכאשר באה אמו אליו בבוקר החדרה, לראות את שלומו, הראה לה על המכתב בידו ויאמר:

– עתה ידעתי פשר דברי אבי, את רגזו ואת שיחו – המכתב הזה הלא באמת ספר-המקנה הוא.   בו נמכר אבי האומלל.

– חמסי ושארי ודמי על אליעזר – קללה שרה בחמת-רוחה – יכנס הרוח באבי-אביו!  הוא מכרנו ויאכל את כספנו.

– לא הוא לבדו – אמר שמעון – שניהם מכרוהו.

– אני רק אותו יודעת.   אחד הוא העוכר אותנו ואין שני לו.   כל מדוה ומכות מצרים עליו!

– אם לאליעזר עשר מכות הנה לנחמן חמשים ומאתים מכות.   כי הוא הרע לנו יותר.  

– מה ברי ומה בר-בטני, מה אתה מדבר?!  אמרה שרה ותבט לשמעון בתמהון לבב וקולה רועד מיראה ופחד – אל נא בני, אל יצא עתק מפיך!

– לא אני, אמי, כי מכתב זה ירשיעו.   דברי המכתב הזה יענו בנחמן ויגלו עוונו – אמר שמעון, ויקרא את המכתב לפני אמו.

– אוי, אוי! – צעקה שרה ותספוק את כפיה – אין עוד אמת ואמונה!...   נשחתה הארץ!

– אולת אדם תסלף דרכו להאמין בשוא ולעשות כזב מחסהו, ובהכשלו – על כל הארץ יזעף לבו, כי היא נשחתה ואין אמת ואמונה בה.   אכן, אמי, יש אמת בארץ, ואלה הנכשלים המתאוננים הלא יגידו נא, האם בקשוה?  ועתה, אמי, זאת אני מבקש ממך, אחרי אשר נפקחו עיניך לראות, כי נתעית להאמין במתי-שוא כאליעזר ונחמן, הלא תתני את לבך לראות, כי גם נתעית למאס באנשים כנים כבן-דוד.   אקוה, כאשר אספר לך את מעשהו ואת גדלו ואת אשר הוא חושב לעשות תדעי, כי לו נאוה תהלה ותכבדיהו בלבבך.

– הן אמנם רבות שמעתי עליו בימים האלה, ורחל אף היא ספרה לי עליו בפני אביכם, ובכל זאת אני מתאוה לשמוע דבר גם מפיך.

שמעון הפליא לערוך את בן-דוד לפני אמו כערכו ולהגיד לה את רוב מעשיו.   ויספר לה, כי אוהב בן-דוד את רחל וכי למענה יש עם לבבו לכונן פה בית-מסחר גדול על שם בן-דוד וכרמולי ובנו –  הוא שמעון אשר יהיה חבר לו, להקים בזה בית כרמולי הנופל.   שמעה שרה ותשמח בלבה, ותלך ותבוא אל אפרים החדרה.

עוד מעט ובן-דוד בא.   ויוגד לאפרים לאמר:  בן-דוד מבקש לראותך, ויאמר:  יבוא!  ויבהל שמעון להביא את בן-דוד אל אביו.

אפרים שכב על צדו סמוך בכסתות, אצלו ישבה על כסא רחל, חכלילת-עינים מדמעות ועל לחייה הצחות קוה לו שביל דמע כהה.   לא רחוק ממנה ישבה שרה, נשענת בידה על שלחן קטן והניעה ראשה.   הכרת פני כלם ענתה בם, כי רבות נדברו פה איש אל רעהו, רבות דבר חד את אחד זה לא כביר ורבות עוד יהגה לבם.

בן-דוד השתחוה בבואו החדרה וישאל לשלום אפרים.

– מהולל שם ה'! – השיב אפרים בקול דממה – ישנתי וירוח לי מעט, אבל...

– ה' יסעדך על ערש דוי! – נחם בן-דוד את אפרים – רק חזק ואמץ.

אפרים נאנק ויניע ידו כנואש. 

– שב נא פה אצל המטה ממולי –  אמר אפרים לבן-דוד וישלח את ידו, לשאל לו לשלום.

שמעון הגיש כסא לבן-דוד.

– עתה ידעתי תומתך – דבר אפרים לבן-דוד, אשר ישב יחיל ודומם – הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד!...   אנא שא נא פשעי, כי רעה גמלתיך!...

– אלהים חשבה לטובה – השיב בן-דוד בנפש סוערה מדברי אפרים – אל תעצב ואל יחר בעיניך, כי למחיה שולחתי מכסלון...

– אני ידעתי כעת את כל מחשבותיך, איש טוב וחונן – דבר אפרים ברגש – ידעתי את לבך, ורוחך הטובה לא נכחדה ממני.   הכל גלוי וידוע לי הפעם...  אבל צר לי מאד, כי לא אוכל להקים מזמות לבך.

פני בן-דוד חפו מדברי אפרים ויסער לבו, על אשר בוש מתוחלתו ואבדה לו כל תקוה.   במבוכתו הביט לשמעון, אשר הוא אמנם גם הוא הביט לאמו ויבקש אותה בעיניו, כי תקום תרחם את בן- דוד, אשר זה לא כביר ערך אותו לפניה ויגד לה את כל טובו וישרת-לבבו, כי הפליא לעשות, ומה הוא מבקש...  אבל היא שמרה לפיה מחסום והניעה ראש כבתחלה, רק עיניה היו מקור דמעה ורגשי-לב התרוצצו בקרבה.

רחל שלחה ידה להיטיב משכבי אביה, ותבט אליו בעין-דומעת, מעוררת חסד ורחמים וממוגגת לב ונפש.

– לא אדבר עמך בחידות – הוסיף אפרים לדבר, בהביטו בפני בן-דוד – זה לא כביר נדברנו בך וידעתי את אשר תאמר לעשות לכבוד ביתי, המחולל בידי אנשי שלומי, אוכלי לחמי, וידעתי גם את  חפצך להתחתן בי.   האמנם נפקחו עיני הפעם לדעת יקר תפארת איש כּמוך וחין-ערכו;  ועל ערש-דוי, לקץ ימי חיי, הבאתי לבב חכמה לראות, מה שגיתי בדרך החיים, ובזאת הבאתי עלי ועל ביתי רעות רבות וצרות;  האמנם לכבוד וגם להועיל לי להתחתן בך – אבל למגינת לבי לא אוכל לעשות כעת את הדבר הזה, כי את בתי הוכחתי לבן-פרץ וכרתי עמו הברית, ואיך אפוא אחלל בריתי ומוצא שפתי אשנה ביומי האחרון?!  היה אתה לדין ושפוט שפוט:  האוכל היום לעשות בנפשי שקר, להפיר בריתי עם פרץ ולעשות  עמו מעשים, אשר לא יעשו?!  הכמות נבל אמות?... 

– אם לשופט תשימני – ענה בן-דוד – שאני ואשאלך:  האם אין חפץ וחשבון ודעת ורגש בקרב בתך, כי תוכיח אותה לאיש, ועליה ברית תכרות מבלי שאול את פיה?  הכסחורת-ידך תעשה את בתך, כי תתננה אל הטוב ואל הישר בעיניך?...   אולי לא תאבה ללכת אחרי האיש, אשר בחרת לה, והיית נקי משבועתך ולא יהי בך כל חטא. 

דברי בן-דוד האלה הביאו את אפרים במצודה.   ואחרי התבוננו הגה ברוחו הקשה ויאמר:

– אם כן אפוא...   אל תאיצו בי...  הלא מעט ימי פה בארץ החיים...  הניחו לי כעת, ואחרי-כן תעשה לה רחל כטוב וכישר בעיניה...

דברי אפרים היו לרחל כמתלהמים, ירדו חדרי בטנה, ותחבק את אביה החולה ותבך על צואריו.       

 – בעלת הבית!  בעלת הבית!  – קראה בקול רם האָמה, אשר פתחה פתאם את הדלת ותשלח ראשה אל החדר.

– מה לך כי נזעקת? – גערה שרה באמתה – הלא עוד מעט ונאספו כל העיר לקול צעקתך.

– לא אפונה אמר האָמה בתתה מכתב אל שרה גברתה – לא אפונה, כי זה הוא המכתב אשר חפשת היום.   בין ערבי-נחל היבשים, המושלכים תחת תנור וכירים, מצאתיו, כן אמצא כל טוב סלה!  שם שכחת את המכתב בעת בשלת עלי-הושענות לתרופה, ואני הנה מצאתיו, כבן אמצא את שאהבה נפשי!

– הנה זה פתחה פיה! – גערה שרה באמתה, אשר דבריה היו לה לא לרצון – לכי לעבודתך ורב לרדף אמרים ולהג הרבה.

מבלי משים הריקה האמה מיץ-אפה ותצא.

מכל אמהות שרה, שהיו לה לפנים בימי טובה, נשארה בביתה רק האמה הזאת, אשר הקורא ראה אותה שמה עוד לפני ארבע שנים עם השכוי האדמוני בידה.

– זה הוא מכתב פרץ – הגידה שרה לאישה, בתתה לו את המכתב.  

דומיה שוררה בחדר, בתוכו נטיו צללי-ערב.   אין אומר ואין דברים, רק הלבבות נעו והעלו הרגשות רבות כהעלות הים לגליו...   בידים רועדות הדליקה שרה נר ותעמד אותו אצל אפרים.

עיני כל הביטו אל אפרים, בפתחו את המכתב לקרוא, הביטו אליו והמו גלי הרגשותיהם כמים רבים...

– בעלת-הבית! בעלת הבית! – נשמע שנית קול האמה, אשר כרגע שלחה ראשה החדרה וידה אוחזת באפה.

– מה תצעקי היום אלי! – נתנה שרה בקולה על אמתה – מה תצעקי? סגרי הדלת ולכי לך!

– חנה המטבלת באה! – קראה האמה בשמחה כמבשרת – הנה היא עומדת בבית-המבשלים עם הקדר הלוחש, כן אזכה לעמוד בכל טוב סלה!...  הקדר מצוה לשפוך החוצה נזיד עלי-הושענות, והביא אתו עלים אחרים לתרופה...  חנה אומרת, כי תרופת הקדר... 

– דומי! – גערה שרה באמתה, בטרם כלתה דבריה, אשר היו למורת רוחה – הנה זה פערה פיה לבלי-חוק...  לכי לך ואל תרהיבי עוד לבוא – נתנה עליה בקולה, ותלך ותסגור את הדלת.

אפרים קרא שלש דלתות וארבע ויוצא גליון גדול, הרצוף בתוך המכתב, וישתומם.   אחרי-כן הניח לפניו את המכתב עם הגליון ודבריו בנחת נשמעו:

– אך יד ה' תעשה כל זאת!...

לבב בן-דוד ורחל נע עד מאד מדברי אפרים האלה.

– אלה דברי התנאים והברית, אשר הפר פרץ! – הגיד אפרים, בהורותו באצבעו על הגליון.

הדבר יצא מפי אפרים ופני בן-דוד ורחל הלבינו והאדימו חליפות ויהיו כחולמים.   וכמו הגה קם בן-דוד מעל הכסא ויקרב אל המטה ויפרוש כפיו בתחנונים אל אפרים.

– בתי! – אמר אפרים – הפעם אשאל את פיך...  הפעם אכּיר משפט הבנות; ואשאל את פיך!...

רחל קמה גם היא ותעמוד אצל אביה ותסתר פניה מבלי דבּר דבר.

– שרה! – אמר אפרים – גשי הנה ונברך את בנינו.   מי יודע אם יחייני ה' לברכם אתך יחד תחת חפתם.

בן-דוד ורחל תקעו כף ויכפו ראשם, אפרים ושרה שמו ידיהם על ראש בניהם...  וכרגע נשמע בחדר קול ברכות הורים וקול בכי.

אבות ובנים בכו יחדו!........ 

בעוד שמונת ימים חזקה מאד מחלת אפרים ויגוע וימת.

 

לב

שב למקומו

     עבר קציר, כלה קיץ, וקול השופר הנה זה נשמע בכל מושבות בני-ישראל!

וכתקוע בחודש שופר, ישפך על בני-ציון רוח תפלה ותחנונים;  שערי חצר-מות נפתחים וכל איש הולך ברגש לחונן עפר אבותיו ולחלות פני ה' הבא לשפוט את הארץ, כי ישפות שלום אל החיים ואל המתים!

גם בחסדיה, עיר מצער, פתוח שער החצר ההוא.   הבקר אור ואנשים ונשים וטף נקהלו ובאו שמה, וקול שאונם וזעקתם נשמע עד למרחוק.   פה אלמנה במר תבכה על קבר בעל-נעוריה וצרתה לפניו תגיד: כי במותו שבת משוש לבה, היו בניה שוממים, כי אין אב...  כי ימך המקרה וידלוף הבית, גם הקיר נטוי והגדר דחויה...  ושם קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, אם רחמניה מבכה על בנה, אשר היה דגול מרבבה וכלו מחמדים, ובדמי ימיו ירד שאולה.   פה יכרעו ויפלו אנשים על קברי אבותם וישיחו במר נפשם;  תזל כּפּלג  אמרתם, כנחל שוטף וכמים מגרים במורד; ושם תיבב אשה עצובת-רוח, ושדה הקבורה תמדד בחבל-בד, תריד בשיחה ותתמודד על קברות קרוביה, לבקש רחמים על בן-בטנה החולה.   ובקול הבכי והנהי תחד אנקת העורבים, הנעלים פתאם בשאון והמולה מעל ראש אמיר, כי הרעישום כארבה הנערים השובבים, בהתרפקם על עצי לוז ותפוח, לכרות להם מקלות-יד ולקטוף פּריהם, אשר לא טוב למאכל;  גם צעקת העניים, העומדים בפתח השער וקוראים נדבות ליוצא ולבא.

כל הדרך, המשתרע למישרים כתקות-חוט כהה אצל שדה-הקבורה, ינהרו ארחות אכרים, מובילים העירה עצים ותבואת דגן-חדש ויבול-גנים, גם אפרוחים ותרנגלים לבנים וביצים וכל מכר.   אך חלפו למו העגלות האלה, והנה מיער צומח עצי-ברושים רעננים, הנשקף מרחוק, עולה בתימרות אבק עוד עגלת-אכר אחת, רתומה לשני סוסים שפלי-הקומה, הדוהרים בדהרות-דהרות קטנות, ולפניהם מקפּץ ומדלג עיר בן-שנתו רצוא ושוב לרגעים בקול מצהלות.   בתוך העגלה ישב על מצע תבן איש עוטה מעיל, מחריש ודומם כפסל.   רק אצל חצר-מות נגע האיש בעורף האכר והורה לו בידו, כי יסור שמה.

והאיש נדהם ונפעם מאד, ומראה פניו כפני איש-מכאובות וידוע-חולי, אשר שולח רזון בנפשו;  עיניו כלפידים ועל שפתיו כאש צרבת, ובכבדות הוא משיב הרוח באפיו.   ברדתו מעל העגלה, נגשו אליו הענייים, העומדים בשער, וישתחוו לו לאגורת כסף, ויתן להם האורח נדבת ידו וילט פניו באדרתו ויצעד הלאה.

וכמעט קט הוביל המקבר את האורח אל אלון-בכות, ושם קבר אחד גדול עם שלשה קברים קטנים סביבו, הנשכחים מני רגל וכל איש לא הדריכם להוריד עליהם דמעה, וכמעט לא נכּרו מרוב דשא-עשב, הצומח עליהם למכביר.   הוא קבר אם בתוך שלשה בניה, אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו!

בנפש סוערה נפל האורח על הקברים האלה וישכב דומם שם, ובקומו היו עיניו מקור דמעה ובלבנת לחייו התנוצצו שני כתמים אדומים – תּו המות, אשר על פני מוכי-שחפת.   והאורח הוא מדבר על לבו, רק במסתרים תבכה נפשו וקולו לא ישמע.   ואחרי עמדו ככה עוד רגעים אחדים הכה כף אל כף וילט שנית פניו באדרתו ויפן וילך...

 

*

לא ארכו הימים ונפתח עוד הפעם שער חצר-מות בחסדיה, והאורח הנזכר הובא במטה ויקבר תחת האלון.   אצל ארבעת הקברים הראשונים, ועל קבורתו הקימו מצבת-אבן, היא מצבת קבורת אלקנה בן-אריה עד היום!...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] אמר הבחור הזעטצער: הדברים האלה ממש, מלה במלה, ראו עיני בספר "לב העברי", חלק ראשון, בהקדמה כוללת.

[2]  נימפהען, מין שמעטטערלינג.

[3]  הוא בהפוך האותיות מהפסוקים : אני ה' רופאך, לא תאנה אליך רעה.