האבות והבנים

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

א

אבות על בנים

– מה לך, אפרים – שאלה שרה את אישה, אשר הלך בזעם אחת הנה ואחת הנה בחדרו – מה לך כי הבהלת להביא אותי אליך? הטרם תדע, כי כשור מסובל בעול עבודה קשה אנכי כל היום? בלעדי לא תרים האמה את ידה לשפות הסיר, להציע את המטה ולטאטא את הבית, ובלעדי לא יגע איש לכל עבודת-מלאכה. הלא חודש אלול עתה, עת המועדים הגיעה וקול השופר נשמע בעירנו. ואני, אויה לי! לא החלותי עוד להכין לחג. סובב-סובב הולך ראשי כגלגל, בזכרי כי יקרבו ימי חתונת בננו ועוד לא הכינותי מאומה. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואתה עוד תוסיף על עולי. זה דרכך תמיד, בבואך מאודיסה אתה זועם בכל יום, וכל דבר בבית לא טוב הוא בעיניך.

אפרים כרמולי היה איש עשיר ונשוא-פנים בכסלון ומעשהו באודיסה, עיר רוכלת העמים. שם בית-מסחרו בכספים, בתור שולחני, וגם בתבואת הארץ, ובן משק-ביתו אליעזר פרחי – ממשפחת שרה אשתו. והלך אפרים מכסלון פעמים בשנה להשגיח אל הליכות בית-מסחרו באודיסה וישב שם בכל פעם הרבה ימים, ולכן היו בו מתכונות שתי הערים האלה. זו אודיסה, הנודעת מיום הוסדה לעיר הנדחת, אשר אין יראת-אלהים בה והגיהנם בוער כעשרים מיל סביבה; אשר סוחריה קטני-אמנה ואינם שומרים תורה, חנוניה מחללי שבת בפרהסיא וסרסוריה אוכלי טרפות, – היא תקפתו להעביר על מדת חסידות ועל מדת מעילו, לקצרו מעט, ופאות ראשו היו נתונות לו לאחורי אזניו, מפני דרכי שלום. ובכסלון, עיר ישראל מבקשי אמונה, היה מתנהג בחסידות יתרה, לכפר על מה שחטא באודיסה, ומקנא קנאת ה' צבאות ביותר, כדרך החוטאים ושבים.

ושרה אשתו – דרך נשים בעלות-הבית היה לה לצעוק על אנשי ביתה, כי נרפים הם נרפים ורק היא לבדה צופיה הליכות הבית ונלאה נשוא כל המשא הזה, אם כי באמת לא עשתה דבר ועוד הפריעה את כל איש ממעשיו בצעקתה. ככה התאוננה תמיד על גורלה המר, אם כי היא היתה המאושרה בנשים. אסמיה מלאו כל טוב, ובני בית אפרים רוחצים בפלגות נהרי דבש וחמאה, ונשי כסלון ספרו את כבוד שרה ורוב אשרה, כי בעלה יתן יקר לה, מתיעץ עמה בכל מעשיו, וארשת שפתיה לא ימנע תמיד.

– הנחמי – אמר אפרים לאשתו בשחוק מכאיב יורד חדרי בטן – הנחמי! כי הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה. – בדבּרו שלח אצבע והורה לה על השלחן.

– אבוי! – צעקה שרה בתמהון-לבב – הלא המה הצמידים והעגילים, הנשלחים אשכר להכלה, בבואה במסורת-הברית עם שמעון בננו!

– עוד תשובי להשתומם יותר – השיב אפרים במנוחה מדומה – שמעי נא ואקרא באזניך את כל הכתוב פה באגרת הזאת על אדות בנך יחידך, החתן "שלך", ופחד ורחב לבבך...

באנחה סוערה מקרב לב עמוק לקח אפרים את האגרת מעל השלחן וישם אל אשתו פניו:

– "בן רע תוגת אמו" – אמר בלב נשבר – לכן הכוני לקחת גם אַת חלקך בושת וכלמה ושמעי את דברי האגרת:

"לידידי הרבני הנגיד המפורסם מוהר"ר אפרים נ"י.

הנני מודיע לכם, שברוך-השם אני בקו-הבריאה, אמן כה לחי. – מאד אפלא, דהנה נאמר אפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה וכו' בניהם לא כל-שכן. ולפלא אם כן בעיני איך הביא על ידי מעלתו תקלה וד"ל".

– בערה אני ולא אדע אל מה ירזמון המלים האלה – אמרה שרה בתמהון אל אישה, אשר העתיק לה דברי האגרת בלשון יהודית המדוברת.

– תדעי, תדעי – השיב לה אפרים ויוסף לקרוא:

"...שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי המון עם, כי בנך החתן יצא לתרבות-רעה והתחבר לאנשים רעים וחטאים, שמבלים ימיהם בספרים חיצונים והמתרבים אצלנו היום בעוה"ר. אי שמים! שמעתי מספרים, כי בחדרו נמצאו "מליצה-ספרים" החדשים, הנדפסים בווילנא, ודקדוק-ספר של "בן-כלב", ופסוק עם באור "משה אדעסער". ראוי לקרוע על שמועה כזאת, כי מלבד שאסור לאדם ללמד בנו מקרא, כידוע, הנה הוא עוד מוסיף חטא על פשע ללמוד עם הבאור, ימח שמו. ולא די לו בזה, הנה עוד הודיעו לי בלחישה, שהשחיר פעם אחת את התרנגולים הלבנים, שהיו מוכנים לכפרות"...

– רבונו-של-עולם, יסכר פי שונאינו, המאריכים לשונם ומדברים שקר! – פתחה שרה את פיה בקללה ואמרה – פה להם וידברו!... תרנגולים לבנים – הם אומרים! לא תרנגולים, אך תרנגול אחד. מכה אחת וגדולה להם, לשונאינו! לא השחיר, כמו שהם אומרים, אך הושחר. הלואי שיושחרו פניהם, אבינו שבשמים חנון ורחום וצדיק! הושחר בעצמו! ירד לתוך עריבה מלאה יאגעדי"ש מבושלים לתתם בתוך תופינים וצפיחית בדבש, העשוים לכבוד יום-טוב. ירד הזולל הזה לנקר, כדרך התרנגולים, ולטעום מן השחור-השחור הזה – והושחר. וכמו שלא ידעת זאת, ותרנגול זה כפרתך כובס בבורית והתלבן, כן לא נדע כל רעה, והולכי רכיל אלה יהיו כפרתנו וכפרת כל ישראל.

– די-די לך! – אמר אפשרים לאשתו בלב רגז ופנים נזעמים ויוסף לקרוא:

"...הנשמעה נבלה כזו!... והנני באתי להודיעך, שאני וכל בני-ביתי בחיים ושלום ואחזיר לך את התנאים, כי איני רוצה בשום אופן לתת את בתי הבתולה ל"עם-הארץ"... גם שולח אני לך בחזרה את המתנות, ששלח מעלתו להכלה, ומעלתו יחזיר לי ג"כ מצדו את המתנות ששלחתי להחתן, ודי לחכימא ברמיזא. – תכתב ותחתם לאלתר בין צדיקים גמורים".

– איך מלאו לבו להתל בנו! – נתנה שרה בקולה כנואשה. מה הוא מלהג ומלהג? הלא הכל מוכן לחתונת בננו, הכל כאשר לכל – דבש ונופת-צופים לאפות רקיקים, גם ביצים ועופות הרבה: תרנגולים וברבורים אבוסים. אוי לי! מה אפוא אעשה עתה עם כל זאת, עם הדבש הטוב ועם העופות השמנים? יכנס הרוח באבי-אביו!

– בלב בנך יחידך! – דבר אפרים רתת וחרק שן – השמעת? בלב בנך. לתרנגולים וביצים את דואגת ואין את דואגת לבניך. רחל בתנו הלא נכבדות מדובר בה עתה עם בן פרץ, והשדוך עם פרץ טוב בעיני מאד. המחותן איש מכובד הוא, עשיר ובעל-נכסים ויהודי כשר. והחתן אף הוא נושא חן בעיני, בחור כלבבי. ואני דואג, אולי משמועה רעה זו על בנך, שמאס בו מחותנו, תגיע רעה גם לרחל. המחותן יעמוד ויאמר: לא חפצתי בה!

– לחנם אתה דואג – אמרה שרה – היא אינה רוצה.

– מי אינה רוצה? היא, רחל! – צעק אפרים – בת ישראל, איך מלאה לבה לדבר כן? ואַתּ אמה, אַתּ החרשת לה?

– לא החרשתי, דברתי ודברתי על לבה, והיא באחת: אינני רוצה ואינני רוצה!

– זאת פעולת בנך – אמר אפרים – בן סורר ומורה בבית חוטא ומחטיא את הבנים. הנני הולך אליו!

ב

בנים על אבותם

בעת שנדברו אפרים ושרה, האב והאם, על בניהם, נדברו שמעון ורחל, הבן והבת, על אבותם.

– הנני, רחל, כי קראת לי – אמר שמעון בבאו לחדר אחותו.

רחל היתה כשוכבת ויושבת על ערש-יצועה והעמיקה עיניה בספר, ומבלי נשוא עיניה לשמעון אמרה לו:

– דבר לי אליך, שמעון!

– ומה הדבר? הגידי לי, רחל – שאל שמעון, מביט מן הצד באחת מעיניו לתוך הספר אשר בידה, ושחוק מרחף על שפתיו – את הספר הזה הלא קראת עד תומו עוד שלשום.

– "הוא" לא בא לבית דינה רעותי זה כמה ימים ולא הביא לי כדרכו ספר חדש – השיבה רחל וקולה רועד ופניה הלבינו.

– הוא לא בא, בן-דוד לא בא, מאשר אַת נמנעת זה כמה ימים מבוא אצלה, ומה לו בביתה? – אמר שמעון ושחוק קל עבר על שפתיו.

– אל נא שמעון... – אמרה רחל ופניה מאדימים.

– הוא יודע כי לא תצאי החוצה זה כמה ימים.

– מי הגיד לו?

– אני. הוא שאל לי לשלומך, ומה לך כי את מסתתרת זה כמה? אולי חולה את?

פני רחל נהרו מדברי שמעון, ותנח ידה על כתפו ותבחנהו רגע בעיניה ותאמר לו:

– ואתה בא אליו כקדם? הלא אבינו הנה זה שב לביתו, והימים ימי אלול, ימים נוראים, ובכן נורא הוא ונותן פחדו עלינו עוד יותר.

– לא קטן אני עוד. רוחי עם גויתי אינן פקודות לו עוד לשלוט עליהן כרצונו. כבן כאב דעה ובחירה חפשית להם לעשות מעשיהם לפי רוחם, וזאת תורת השלמת האדם. ואם לא כן, הלא היה דור הבנים כדור האבות, דור הולך ודור בא ורוח בני האדם לעולם היתה עומדת מימי בראשית ועד היום הזה במעמד אחד, כרוח הבהמה.

– לא מחכמתך ודעתך תדבר, אחי. דברים אלה וכאלה שמעתי מפי בן-דוד.

– שנינו שמענו, אבל אני שומע ועושה, ואת שומעת ואינך עושה.

– מה ירמזו דבריך?

– רחל! אדברה נא דברים ברורים, הלא את אחותי ואני אחיך אוהבך כנפשו, מרגיש ויודע מצפוני לבך. כי את בן-דוד תכבדי ויערב שיחו עליך – זאת כבר ידעתי ואשמח מאד, הלא בכל לבבי אני אוהב אותו גם אני, אבל מדוע לא תשמרי גם לעשות עתה כדברו, עתה ביום שידובר בך! לשדך אותך מבקשים ומפניך נראה, כי הדבר הזה מורת-רוח לך ומדאיב את נפשך, ואת יראה לעמוד על נפשך בפני הורינו ולאמר להם: אינני רוצה! מדוע את כלואה בבית עצובה, חולה ושוממה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא תפתחי פיך?

– אוי, פתחתי את פי, פתחתי ואמרתי: אינני רוצה! אבל...

– ובארת ואמרת באר היטב, למה אין את רוצה? עמדת ואמרת בפה מלא מפורש ושום שכל, כי אין להורים המשפט לעשות בבניהם כרצונם, למכרם ולהשיא אותם מבלי לשאול את פיהם ולהשם נפשם השמם עד העולם?

– ואתה שמעון, האם ברצונך חתן אתה? שאלו את פיך?

– אני עוד בילדותי הייתי חתן. בעודני קטן בחדר מלמד-דרדקי באו ואמרו לי: מזל-טוב, חתן אתה וכלה לך! ואני זוכר כי בעצם היום ההוא חייבתי מרוב שמחה את ירכי למלמדי, ומעת שהיתה עמי רוח אחרת ואני מבקש ללמוד ולהשכיל – גמרתי בלבי להפר ברית אבות עם הכלה ורק בעצת רבי יונתן מלמדי התאפקתי עד לעת קץ, ועתה...

– מה עתה?

– עתה תראי מה עשיתי, ויהי נא הדבר כמוס עמך. שטנה נכתבה עלי למחותני כי יצאתי לתרבות-רעה, אין אלהים בלבי ובקדושים לא אאמין, מבזה אני את קדשי ישראל ודתיהם ומלעיב בתרנגולי-כפרות, ועוד דברים הרבה כאלה נכתבו עלי, למען ימאס בי ויפיר בריתו עמי. ואת המכתב הזה כתבתי – אני. אני בכבודי ובעצמי!

– ואם המכתב לא יועיל ככל מכתבי שטנה?

– אז אקום ואומר בפה מלא: אין נפשי להכלה, אשר יעדתם לי – אני אדון לי, הגוף שלי והנפש שלי ואוכל לעשות את הטוב והישר ואת הנעים לי ולבחור לי את זו אשר אהבתי. כך הוא, אחותי, למה אכזב? נפשי חשקה – בדינה!

– זאת ידעתי כבר, פניך ופיך והליכתך, הליכת-תמיד לבית אמה, ענו בך, כי אוהב אתה. ומי יתן והיה הכל כחפצך. אבל אם לא ישמעו לך?

– ואם לא ישמעו אדעה מה לעשות.

– אתה גבר ויכול תוכל לעשות הכל כטוב בעיניך. ללמוד אתה רוצה – בוא ולמוד בבית-ספר זה או בזה. כל הארץ לפניך. ואני אשה, אין לפניה מאומה כי אם בית אביה בהיותה נערה או בית בעלה. מה אני? ואנה אני באה? אוי, אחי, מר לי מאד!

דממה. רחל ושמעון שניהם עצובים ושקועים בהגיוני לבם ושותקים. אחרי כן פתח שמעון את פיו ויאמר:

– ומה הדבר, אשר לך אלי?

– קח את הספר הזה מידי ומסרהו לבן-דוד ובקש ממנו בשמי, כי יתן לך אחר תחתיו.

– לא יותר? – אמר שמעון בשחוק קל והעיף עינו באחותו.

– לא יותר! – אמרה רחל, מנענעה באצבע אל מול שמעון ופניה מאדימים.

– ואני אוסיף על דבריך – אמר שמעון – ואשיב לו בשמך את אשר שכחת – אשיב לו... תודה.

– לכה, נער שובב! – אמרה רחל גם היא בשחוק, ואצבעה מתנענעת אל מול שמעון.

– אלכה, אבל לא אליו, לא אליו אלך כעת. אשובה לחדרי ואשקטה מעט במכוני.

בעוד רגעים אחדים נשמע מחדר שמעון קול דברים, קול אפרים וקול שמעון. ובבית-המבשלים קול ברמה נשמע. שרה גוערת באנשי ביתה ומשרתים יחפזון דחופים ומבוהלים, וצעקת תרנגולים וברבורים אבוסים עלה עד שמים.

ג

מפיצי השכלה

בעלית-קיר קטנה יושב לו בדד בלילה איש צעיר, כבן עשרים וחמש שנה, וקורא בספר לאור הנר, אשר על השלחן לפניו. ועתים הוא מסיר עיניו מן הספר, סומך ראשו בשתי כפות ידיו ומתעמק בהגיוני לבו. דומיה שאננה שוררת בכל העיר וחשכה גדולה נופלת עליה, רק לעתות נשמע שאון הרוח, המפזר את העננים, שהיו מגשימים כל היום, והכוכבים יוצאים ועומדים במשמרותם ברקיע. ופתאם קול דופק בדלת, הצעיר עומד ופותחה ואיש אחד בא.

– האח, רבי יונתן! – קרא הצעיר בשמחה – ברוך-הבא!

– שלום וברכת יום-טוב עליך, אדוני בן-דוד! – אמר האיש, ויפשט את מעילו ויצעד לפניו כמה צעדים, צעוד והשתחוה בשחוק-ידידות.

– אורח יקר אתה לי תמיד, רבי יונתן אהובי, והלילה הזה עוד יותר.

– מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

– הלילה הזה, ליל הושענא-רבה, מזכירני דברים טובים – רגשי קודש וחזיונות נעלים, השמורים במעמקי לבי מנעורי. בליל זה אלהים יושב על כסא קדשו ומלאכי עליון עומדים עליו ביראה לחרוץ משפט עמו ולטמון ספר משפטם ודינם משנה העברה בגנזי כל ספרי-דין הישנים מימות עולם, ולחלק לפנות בוקר לאיש-איש תעודתו ואת אשר נגזר עליו. גם עם אלהי אברהם בארץ לא יעלו בו על ערש יצועם, לתת שנת לעיניהם, ולבני ישראל אור במושבותם. רבים יושבים בבתי-כנסיות וקוראים בתורה בנעימה להשלים אותה עד תומה, ובתוך הקריאה הם מתגנבים להביט בלב חרד על הכותל ולראות היש צל לראשם ויחיו, או סר צלם מעליהם והשנה הם מתים. ורבים יושבים בסוכות, מהם קוראים לאור הנר, לפניהם ערבי-נחל ירקרקים, נותני ריח, ומהם אוגדים הושענות. ולנערים שמחה! מספרים איש לאחיו את קורותיהם ואת רוב אגוזיהם, אשר רכשו היום, וכל מעשה תקפם וגבורתם ומשחקים מטוב לב. גם הנשים עובדות הלילה הזה – לשות בצק ומקטפות, קוצבות בשר ועושות לביבות משולשות, אשר שלש פעמים בשנה יאכלן היהודי ויטעם בהן טעם עדן. האח, מה טובו לביבותיך, יעקב!...

– יפה לביבה עם תורה, הנקראת בבית ישראל בלילה הזה. ועתה בימינו אין תורה להבנים, ולביבות אומרים: עשו! ומה לביבה כי נכבדנה?

– תן כבוד ללביבה! – התלהב בן דוד ואמר – כי היא אחת ממצוות מעשיות ומנהגי ישראל, שיש בהם תורה וזכר לקורות העם, להדרו וגאונו. ואם אין הם לנו–הרבה דברים מתולדות חיי עמנו בשכבר הימים הלא נשכח זכרם. חג גדול, למשל, כיציאת מצרים – עבדים היינו כמה מאות שנה לפרעה במצרים ויצאנו מעבדות לחירות, – שמו חג המצות! "שבעת ימים תאכל מצות, אמרה תורה, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ימי הפורים הם נקראים ימי משתה וסעודה. ולולא תופינים יודעים – לחמניות-המן ושומשמניות בדבש, שאוכלים בפורים, הלא כבר נשכחו הימים האלה מלב העם, והמגילה לא הועילה להם. "הימים האלה נעשים – נאמר שם, ועל-כן – לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
– ויהיה אם כן, לדבריך, פירוש הכתוב: "למען תהיה תורת ה' בפיך", באכילה ממש – אמר יונתן ושחוק-ידידות הניץ על שפתיו והאיר את פניו הנעימים.

– אמור, ידידי מה שתאמר, ואני מחזיק בדעתי. ומה שדברתי אמת הוא. מנהג ישראל על הרוב תורה הוא, לאומי הוא, נעים ונמלץ מאד.

– הגם מנהג אכילת ספוגנים, מעשה-מחבת, ושחוק קרטיסים בחנוכה? – הוסיף יונתן ויאמר בשחוק.

– גם ספוגנים וקרטיסים. לולא הם לא היו רבים אצלנו יודעים מה חנוכה. ואך בזכותם החשמונאים נזכרים.

– ישראל אף-על-פי שחטא ופורש מן הצבור, ערבים עליו כמה מנהגים ומאכלי ישראל. הם מעוררים בקרבו רחשי-לב ומחשבות נעלות לאין קץ קורות עמו ותקות נפשו ורוחו יחזה בם. ובאמת הלא יראו נא לי אבני-זכרון ומצבות בצורות ועומדות לעולמים יותר מאלה. הן עמודי מצרים ימושו וגבעותיה תמוטינה – והמצה והלביבה ותופיני-פורים וחנוכה יסודם מבצק לדור-דורים יעמדו ולא ימושו מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם! הלילה הזה ליל-שימורים הוא לי תמיד מנעורי בו אני ער, מדמה לי ימי קדם, מולדתי ובית-אבי בו אני מתענג על קריאת קהלת ומדרשי אגדה, ומה טוב ומה נעים לשבת בו ולשוח עם ידיד יקר כמוך.

בן-דוד היה מן הראשונים, הבאים לבית-מדרש הרבנים בתחלת הוסדו וכלם מדלת העם, מבחורי ישיבה בני עניים, שהציצו בספרי-השכלה ונפגעו, ומבני עשירים ובעלי-בתים חשובים לא היה שם גם אחד. ובימים ההם לא בקשו חשבונות רבים בשנות חיי התלמידים. אב בשנים ורך בדעת ישב על ספסל אחד עם צעיר לימים, זקנים עם נערים במחלקה אחת. היו שם בעלי אשה ובנים, בחורים וחתנים ואברכים, שעזבו את נשיהם ונחבאו לברוח מביתם. בן-דוד – הוריו היו בעלי בתים חשובים באחת הערים הקטנות בליטא, שנתרוששו וירדו מגדולתם מעטים ורעים היו ימי-ילדותו. רעים – כי לא יכול לראות בצרת נפש אביו אהובו על אשר לא תשיג ידו עוד להמציא לבן יקיר לו די מחסוריו ולפנקו כמו בקטנותו. ומעטים – כי ילדות בני-עניים הלא כצל עובר היא. בעת ילדים מבני עשירים, אשר כגילם, יבלו ימיהם בהבל והוללות, ילדים עניים יקנו דעת, ותורת הנסיון, המורה הנאמן, בלבם. אמנם, פגעי העת הקשיחו את לב בן-דוד וילמדוהו להטות שכמו לסבול ולהתבונן לכל דבר בדעת, עד כי שכלו היה מדריכו בכל דרכיו ומלמדו תורת החיים; בכל-זאת לא הצליחו לנער מלבו הרגשות העדינות, הנטועות בו מלדה ומבטן. עם בינתו התאחד רגש לבב, והרגש הזה הצליח לפעמו ולעשותו למליץ ואיש-הרוח. והיא, רוח השירה בקרבו, חבבה עליו את העבר וכל הדברים, אשר ממקור ישראל הם. בימי בחרותו למד בן-דוד תורה באחת הישיבות ועשה חיל בתלמודו, וכבן שמונה-עשרה בא לבית-מדרש הרבנים ללמוד מדע והשכל, והיו תורה וחכמה משולבות בו יחדו. כאחד מהתלמידים המצוינים יצא מבית-מדרשו בשם טוב והיה מורה בבית-הספר של מלכות לנערי בני ישראל בכסלון. שמח בן-דוד מתחלה בכהונתו זאת, כי דבר השכלת היהודים נגע בלבו וחשב, ככל המשכילים בדורו, שאין לתקנת מעמדם תחבולה טובה מהשכלה. ולא לתלמידי בית-הספר בלבד יורה דעה כי גם לכל צעירי כסלון ילמד דעת. שם יגדיל תורה ויאדיר. עזב בן-דוד את הזקנים, מדעתו כי לא תמיד יצלח להפיח רוח-חיים בעצמות יבשות, וכי כל עמלו להשכילם יהיה לא לעזר ולא להועיל, רק להעלות חמה וקצף, להגדיל המונם ושאונם ולהעיר רוגז והמולה ורעש גדול בעדתם. ואולם כל ישעו וכל חפצו היה לזרוע זרע הדעת בלב בני-הנעורים, אשר לא יארכו הימים ויקומו המה תחת אבותיהם עם מחשבות נכונות ועם מזמות נכוחות, ואז ימנה כל חסרון והיה העקוב למישור בשלום והשקט. וביתו היה ברבות הימים בית-ועד לצעירים, אשר באו לבקש תורה מפיו, ויקראו בתורת האלהים ויבינו במקרא ובספרי חכמה ומליצה מאירי עינים.

יונתן ליטאי הוא כבן חמש ושלשים שנה. תלמודי גדול וגם מבין במקרא, איש חכם ומתון בטבעו. במהלכו ומלבושו אינו נבדל מכל היהודים האדוקים, ואמנם נבדל מהם ברוחו ובהלך-נפשו. רצה לצרף דברי-דת בתוך כור הדעת, שיהיו צרופים ומזוקקים מסיגי אמונת-הבלים, ולתכלית זו היה בא פעמים בשאלות למשכילים ומתוכח עמהם על הרבה דברים בהם, שאינם כדת, בעבור שמוע מה ישיבו המה על תוכחתו, ושמח בלבו כאשר נצחו אותו. לא כן דרכו עם אדוקים, לא התוכח עמהם, לא הוכיח דרכם אל פניהם ולא הביע להם רוחו, מדעתו כי דבריו לא יהיו נשמעים, ועוד יביא עליו רעה גדולה ויהיה לחרפה ובוז.

בימי הרעב בליטא, ואנשים רבים נדדו ממקומם והלכו לבקש לחם בואהלין, יצא גם יונתן מעיר-מולדתו ובא כסלונה. הוא החל להיות שם מלמד, כדרך בני-ליטא הנודדים בעת ההיא. הואהלינים תכלית שנאה היו שונאים את הליטאים ו"צלמם" בזו. ובכל-זאת את מלמדי ליטא הוקירו בגלל תורתם ובכרו אותם על פני מלמדי מקומם ההדיוטים. ויונתן נודע בכל העיר לאיש נבון ו"למדן" מפואר ויקראו לו יונתן הליטאי, או ליטאי סתם. הוא לא היה מלמד-תינוקות ב"חדר" כמלמדי דרדקי, תלמידיו היו בחורים עומדים, אם מעט ואם הרבה, ברשות עצמם וחתנים סמוכים על שלחן חותניהם, שלמדו אצלו מספר שעות ביום. מעון וארוחת-תמיד שכר לו בבית יוכבד האלמנה, אשה כבודה, אשר היתה עשירה גדולה לפנים וחיתה בתענוגים, ועתה תחיה היא ודינה בתה לא ברווחה. ודינה נערה טובת-שכל ויפת-מראה וכל יודעיה ומכיריה מהללים אותה ואומרים: כאמה בתה! ובן-דוד, אשר בימים הראשונים לבואו כסלונה גר גם הוא בבית יוכבד, הכיר את יונתן, כי איש חכם וישר הוא, ודבק בו בכל לבבו, וגם יונתן דבק בבן-דוד ואהבת נפשו אהבו.

שני הרעים האלה, אחד משכיל בגלוי ואחד משכיל בסתר, היו שליחי השכלה בכסלון ועשו מעשיהם באמונה, איש על פי דרכו. יונתן נטע בתוך בני-הנעורים ראשית חכמה – דברי תורה ונביאים, ובן-דוד מגדלם.

ואפרים שמע את שמע יונתן, כי מורה טוב הוא ואף במלמדים ליטאים אין כמוהו, נשאו לבו להקריב את יונתן אליו, כי הענק יעניק לשמעון בנו מתורתו ומן הדברים, הראוים לחתן, בהגיע עתו עת חתונתו, וביותר קריאת ההפטרה בניגון ובטעמים, כדרך הליטאים, שמומחים גדולים הם לדבר זה, בעבור ישמעו המתפללים נגינת בנו בנעימה ובדקדוק המלות וישתוממו, ועל פני כל העם יכבד גם הוא, אביו. וזה כשתי שנים יונתן מלמד את שמעון כדרכו, מחכימו לא מהפטרות בלבד, כי גם משאר דברי נביאים, שלא זכו להעשות הפטרות. מלעיטו בין "הדברים הראוים לחתן" עוד דברים הרבה, הבאים כשמן בעצמותיו ומתפשטים בלבבו במוחו. אפרים משלם לו שכר טוב כיד העשיר הגדול בעירו, מזמינו לשולחנו בשבת ויום-טוב ומתפאר בו – ושמעון עושה חיל!

– זה כחודש ימים לא ראיתיך, יקירי – אמר בן-דוד ליונתן לאחר שתיקה לא ממושכה – לבי אומר לי, כי חדשות הרבה נעשו בקרב הימים האלה. ספר נא לי.

– אוי, נעשו, נעשו!

– על מה אתה נאנח, רבי יונתן? – קרא בן-דוד בהול ומבוהל.

– אין שלום בבית אפרים. שָׁבַת החג שם.

– מה היה?

– היה אשר היה להיות ואשר כן הוה ויהיה – השיב יונתן–כל עוד אשר לא ידעו אצלנו לאחד רוח דעת ויראת ה' וילכו נגד החיים, אבות ובנים יתקוממו אלה לאלה. מהפכה עתה בבית אפרים. שמעון בנו, שנהפך עליו סדר העולם והיה חתן בילדותו, עתה, בימי בחורותיו, לא עוד חתן הוא ונעשה פנוי למזל-טוב! מאס בו מחותנו, מחותנו מאס בו, לא כלתו, והוא נתן לו ספר-כריתות, כי מצא בו ערות-דבר, שנתפתה להשכלה ו"הקדיח תבשילו". אפרים כועס. כועס על מחותנו, אשר הכלימו, וכועס על שמעון, כי השתובב וסר מדרך הטובה. שרה צועקת. מקללת ובוכה. ורחל...

– ורחל מה? מה רחל, מה לה? – שאל בן-דוד בלב חרד ופניו הלבינו.

– לרחל שלום! אל תירא – אמר יונתן, מביט לרעו בעין בוחנת – רחל בריאה, אבל עצובה. אביה מראה לה פנים זועפים ואמה מנענעת עליה בראשה. נגזר עליה שתמנע רגלה מבית יוכבד ולא תשחר עוד פני דינה רעותה כפעם בפעם.

– עתה ידעתי!... – קרא בן-דוד ופניו נהרו – בשלי הגזרה הזאת עליה. אכן נודע הדבר, כי אני ורחל נועדים בבית יוכבד ודברי-אהבים בינינו, ואם נודע הדבר להם ויתקצפו, יש תקוה שיתרצו.

– שגית יקירי, לא בשלך כי אם בשל שמעון, בשלו הגזרה הזאת. שמעון עמד ואמר: נפשי חשקה בדינה! והיה הדבר הזה מורת-רוח לאפרים ולשרה. כי מי דינה שתתחתן באפרים, והיא יתומה עניה. ומלבד זאת ריב משפחה מימים ראשונים יש בזה. רוגז ועצב ומבוכה עתה בבית אפרים ואין נחת לי מזה. – ברוך מזכיר נשכחות! – התעורר יונתן ואמר – שלוח אני לך לבקשך, כי תבוא נא לבית יוכבד, לשמוח שם עם כל הקרואים בשמחת-תורה. ורחל אף היא תהיה שם.

– בשם מי אתה מבקשני?

– בשם דינה, בשם... ובשם... – גמגם יונתן בשפה רפה, וכרגע התאושש ואמר – והן לו יהיה כן, גם בשמה... מבין אתה?

– מבין אני ומבין – השיב בן-דוד בשמחה – אני שומע ואעשה, אבל איך תבוא והלא נגזר עליה...?

– קשה עליה הגזרה ולא תוכל עוד לעמוד בה.

– זאת לי לאות, כי עזה אהבתה, ואני בוטח... – קרא בן-דוד בשמחה רבה – למה תתאפק, רעי, תחשה ותענני עד מאד? דבּר!

– וכי אדבר ואומר: כדבריך כן הוא, הלא הועיל לא יועילו דברי לך – אמר יונתן בשחוק מר – הטרם תדע, כי אין רצון הבת נחשב ביהודים למאומה? גם אהבתה גם שנאתה כאין הנה, ורגשי-אהבים הלא הם חטאת מרי! כצאן לטבח תובלנה בקרבנו עלמות-חן לחופתן עם נערים נעורים וריקים מבלי שאול את פיהן. – שאל נא איש עברי: מה היא אהבה? ויגדך: כי עלינו המצוה לאהבה את ה' ולאהוב לרעינו כמונו, ככתוב, אבל כי יאהב בחור בתולה ונקבה תסובב גבר, זאת לא ידע. אהבה כזאת להם לבושת וגם לחרפה, ואתה שחוק לרבים תהיה אם תשמע על פיך. הטרם תדע כי אבי רחל הוא אחד מאלה, העושים בבניהם כרצונם והמקריבים אותם לעגל הזהב ולאליל יחש-תוהו? ואתה הנה בידך אין לא זהב ולא ספר היחש, ונוסף על זאת הלא גם חכמתך בזויה והיא עוד משפילתך לפני איש כאפרים. ומה אפוא כחך, כי תיחל לנפלאות ממך – להתחתן בו?

– בדעת תדבר, רעי – אמר בן-דוד – אבל "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל" והזמן הלא הוא הולך ומשתנה עלינו לטובה, מעוות דור הולך יתקן דור בא בימינו.

– אמן! – ענה יונתן, עומד ממקומו – הנה זה מלאתי את שליחותי. ואתה שלום!

– צאתך לשלום! – אמר בן-דוד, מלוה את יונתן עד הפתח – ליום הכסא אבוא לבית יוכבד ושם נדבר.

– ואתה אמנם זכור ואל תשכח, כי אך בשם דינה קראתיך – אמר יונתן ויצא מן הבית.

ד

פרחי השכלה

נפתחו דלתות שערי מזרח, והשחר יצא בלבוש ארגמן לכבוד יום הושענא-רבה ההולך ובא, ומנוגה נגדו התאדמו קצות השמים ויגלו כל בתי הקריה, ויפוזו כפתורי בתי-התפלה, הבנוים לתלפיות – ונעו עברים בחוצות: אלה יורדים לטבילה במקוה מים, ואלה עולים משם ופאותיהם נוטפות, ואלה מלובשים בגדי חג הולכים לבית-אלהים, נושאים כפות תמרים ופרי-עץ הדר ונעריהם הקטנים עם הושענות בידם לפניהם, והכל רצים ונחפזים. ואשה אחת, מזוינת בכל כלי-חפץ הדרושים ליום זה, אף היא נחפזת ורצה שם. עיניה הנה זה רטובות עוד בצאתה מביתה, אך תצעד על מפתן בית-תפלה יבקעו מעינות דמעותיה ותשפכן לפני היושב בשמים, לפני אל רחום וחנון, שומע קול בכיות ומאזין רחשי שבורי-לב, לפני אל אלהי-הרוחות, אשר רק אליו לבדו גלויות נפשות בנות ישראל.

האשה ההיא, ההולכת שמה, הנה כל הלילה לא נתנה שנת לעיניה מרוב העבודה: שקדה ובאה אצל כלוב מלא עוף, הוציאה משם צמד תרנגולים ושגרתם ביד איש עתי להשוחט. עד כה ועד כה החישה צעדיה לבית-המבשלים וקרבה לתנור, עצים העריכה והסיקה ויצאה. הביאו לה התרנגולים, ישבה ומרטה נוצתם ונתחה אותם לנתחיהם ותמלחם במלח ויצאה. קפצה שנית אל המבשלות, מחבת בימין ובזך בשמאל, ותקח את הבצק ותלב ותלבב לביבות. והבנים והעוללים, כשהיו מריחים ריח התבשילין נודף מהתנור, היו צועקים ומיללים ואומרים, כי הם רעבים ונופלים פניהם. תמהר ותתן טרף לביתה, תקרב אל נער בוכה בעריסתו ותקח את הילד ותניקהו. השכיבה ילדיה על משכבם ותישנם, הכינה למחר סדינים ומעטפות לבנות לכרים וכסתות על המיטות, כתונת וכסות לבעלה, כתנות ובגדי-חמודות לילדיה, גם צניף טהור לראשה. נכנסה בשלום עוד הפעם אל בית-המבשלים ובשלה ארוחת-מחר כסדר: דגים, מרק עם בשר ולפת. האיר השחר – חיש רחצה פניה וידיה ונסתפגה, לבשה בגדיה ותקח בידה את סדור התפלה והתחינה והושענות הרבה בעדה ובעד נערותיה ויונק-שדיה ותרוץ עתה לבית-אלהים עם עינים רטובות. שמה תשפוך שיחה ותשוב שנית לעבודתה: לבשל ולאפות, להניק פרי-בטנה ולהיות אם לבנים, לכלכלם ברחמים, ולעשות גם רצון בעלה!...

שלשה דברים טובים, אשר כל אחד די עונג-נפש בו, התאחדו יחדו לשמח את בן-דוד ביום זה, ולבו נמלא רגשי גיל וחדות החיים על כל גדותיו, עד כי לא יכול לשבת כלוא בבית ויצא למרחב-יה. שמח לבו, כי הוא קרוא לדינה, לראות ולהראות את פני רחל שם, ראיון זה, אמר בלבו, כל ישעה וכל חפצה הוא. יד רחל בכל זאת. למענו היא עוברת את פי אביה. היא הכינה את המועד לשמחה והיא הקדישה את קרואיו, ולמענו כל השמחה במעון רעותה – ומה נעימה אהבה בתענוגים! ויום הושענא-רבא זה, שיש בו קדושה ומנוחה ומאכל ומשתה ושמור אצלו בזכרונו מנעוריו, אף הוא בכבודו מרומם את נפשו והיא מתגעגעה ושוקקה ועל כל כבוד חום צח, כחום האביב, זיו וזוהר רקיע.

הלך להרגיעו בן-דוד! הנה הוא בשדה. התולדה ביפיה לפניו בגבעותיה ועמקיה בכל חמודיה, והוא מוצא בה היום דברי חן ויופי, אשר עינו לא ראתם עד עתה – נעימות-עדן, הדר אלהינו, שאין הפה יכול לדבר, לא עט סופר לכתוב ולא חרט אמן לצייר. אכן רוח האדם בתולדה ונשמתו תחייה, וכפי עלית הרוח וירידתו כן אליו תתודע. מתוך הרשום בכתב, בעט סופר, אותה לא תכיר, כדמות פני אדם מתוך סימניו בכתב-תעודה. לב בן-דוד טוב עליו היום והתולדה משחקת לו בהדר – משחק לו השדה וכל אשר בו, בעלי-כנף מזמרים לו שיר ידידות. חסיל מנתר ובא מבין דשא ומעמיד עליו את עיניו, וזבוב פורח ומזמזם לו סודו באזניו. הרים נושאים לו שלום מרחוק, והבריכה שם בעמק לוחשת לו בניב גליה: של נעליך, התפשט ורד ובוא אלי! – ירד בן-דוד, טבל ועלה והנה היער משתחוה לו מרחוק, פורש אליו כפיו וקורא: בוא, חסה בצלי!

קול ענות ביער, קול דברים וקול מתנצחים, אף גילת ורנן שם. בני-נעורים נאספו אגודות-אגודות, בני עם אלהי אברהם נדברים יחדו! והנערים פרחי-השכלה הם, משכילים גלוים ושאינם גלוים. מתלמידי "אסכליות" ומחובשי בית המדרש; מבני-עליה – לומדי ספר ולשון תחת גג הבית, ומאלה הלומדים במרתפות. ראו בן-דוד בא – קדמו פניו בשמחה.

– למה רגשו, ידידים? – שאל בן-דוד את הנערים, הסובבים אותו, ומאיר פניו אליהם – קול דבריכם הלא נשמע ברמה וכל צפרי-היער התעופפו לקולכם!

– על הספרות אנחנו נדונים – השיב אחד הגדול בחבריו –שאלה זו נשאלה אצלנו: הספרות היפה והשלמת העם מי משתיהן הסבה, הפּועלת על חברתה? ונחלקו הדעות, זה בכה וזה אומר בכה. ואני אומר, שהן תלויות זו בזו, פּועלות ומתפעלות כאחת. ספרות שהיא ממקור חיי העם, בהיותה מתפעלת – תשוב לפעל על חייו ולהיות סבה פועלת להשלמתו.

– וספרותנו העברית – אמר אחד לחברו הזה – שאין לה דבר עם העם ואינה מתפעלת מחייו, אם-כן לא תוכל להיות פועלת, ואף למותר היא.

– ואני מוסיף על דבריך – אמר עוד אחד – לא ספרות זו בלבד, כי גם ספרי-מדע בלשון עבר אך למותר. הם למה והשפה העברית למה? הלא משכילים יודעי-דעת ומביני-מדע קוראים בספרי העמים, וההמון – עם תועי-לבב הם, בוערים ומהבילים ושונאי מדע.

– לא צדקת בדבריך אלה–ענה בן-דוד ואמר–הן אמנם לפני כל איש תבונות נפתחים ספרי העמים, בכל-זאת היה נעים לו, אם אך לבו לב עברי, לקרוא דבר חכמה בשפת-עבר, שפת עמנו מעולם, אשר היא אוצר כל חמדת ישראל, והיא עושה אותו אחר גלות הארץ לעם – לעם-הספר. ירושת פלטה לנו השפה העבריה מכל מחמדינו בימי קדם. אותה השאיר ה' למחיה, להחיות בה, לעתים מזומנים, רוח בני עמנו ולהעיר תשוקתם לדבר חכמת בינה. משפת-עבר תפתח תמיד השכלת היהודים, על ידה תחל רוח הדעת לפעמם ורבים מישני אולת יקיצו לחיי-עולם. היא היתה ראשית השכלת היהודים בארצות המערב, ומטה אלהים היתה לראשונה בידי משה בן-מנחם, אשר בו שם בגרמניא אותותיו: באור התורה, המאספים ובכורי-העתים ועוד ספרי חכמי לב, המה חדשו רוח נכון בקרב העברים; המה הביאו להם חיל ידיעות הטבע ולשונות הגוים; המה שחרו אותם מוסר והעירו אזן להם לשמוע בלמודים ולהתהלך באור החיים. גם בקרב רבבות אלפי ישראל, הגרים בארצנו, אשר בסבות מסבות שונות הם בודדים במועדיהם, הנה גּם בקרבם הלא יתעורר החפץ בראשונה למדע והשכל רק על ידי השפה העבריה. היא תפקח עיניהם ותלמדם ראשית דעת; היא תתן שפע החיים בנעוריהם ובזקניהם, והיא תוכיח דרכם אל פניהם ותעוררם להיטיב צעד, לטוב להם כל הימים. הדבר הזה ברור הוא לכל מבין, לכל היודע רוח בני עמנו, ולא אחת שמענוהו מפי סופרים ומשכילים על דבר אמת. ועל זה אמנם דוה לבנו, אשר לפי שעה עוד מעטים המה גם מהחושבים השכלת עמנו, המתעוררים להחזיק בשפה העבריה ולעשותה למליץ בינותם ובין העם; עוד מעטים המה, למורת רוחנו, גם מהדואגים לטובת היהודים והשכלתם, אשר יתמכו בידי חוברי-חברים מסופרי העברים, למען יוכלו להועיל. ובעבור זה השכלת היהודים תתנהל בעצלתים בארצנו: ובעבור זה יש מאפל בין משכילים ומשכילים ובין המשכילים והאדוקים ובין המון בני עמנו ולא יקרבו זה אל זה, וידיד המבקשים לעמוד בפרץ ולתקן לא תעשינה תושיה. כל עוד שפתנו וספרותה אתנו לא יחת ישראל מעם... ואשר אמרת, כי המון העם בוערים הם, מהבילים ובוזי-דעת, שגית גם כן. הסבה לבערות העם היא, לדעתי, לא בנפשם ורוחם, כי-אם מחוצה להם.

– הואילה נא לבאר דבריך.

– לא אפונה – אמר בן-דוד אחרי התבונן מעט – כי האדם, אשר נברא בצלם ורוח ה' בו, הוא לא יוכל להלוך נגד רוחו, נגד חייו וטבעו. לא יתכן הדבר, כי האדם המשתוקק תמיד להיטיב מעמדו לא יתן לבו להבין ולהתבונן. האדם, אשר שכל בקרבו, לא אפונה כי יש לו גם התשוקה להשכיל, כתשוקה זו אצל כל החיים המהלכים תחת השמש, לעשות את הפעולות, שהן מתאימות עם תכונות נפשם ואבריהם. כל אבר כפי היותו יורה על כשרון-המעשה שבו. לכן האדם באשר בראשו יש מוח, הוא כלי השכל וההגיון, הנה הוא משתוקק מטבעו לעשות תפקידו – להשכיל ולהגות ולחשוב מחשבות. אפס כי להתשוקה הזאת נדרש עזר חיצוני להוציאה לפעולה. האיש אשר ההצלחה משחקת לו ונותנת בידו אמצעים טובים ונאותים, הוא יעלה מעלה-מעלה ושביב תשוקתו הטבעית ינופח בו והיה לשלהבת-יה. וכמו באפס עצים תכבה אש, כן באפס אמצעים טובים חיצונים תכבה התשוקה והיא עוממה באפר חיי-בשרים. ואז כל עמל האדם אך לפיהו ותשוקת הנפש לא תמלא, כי אך בצלם יתהלך איש ויתמכר לתעתועים והבלים. –כל זה נתתי אל לבי, אשר החכמים והכסילים רוח אחד לכל, רק לפי המקרה, לפי תכונת המקום והזמן ולפי תכונת החברים והמורים וכדומה, רוח אלה עולה למעלה למשכיל, ורוח אלה יורדת היא למטה. סוף דבר, כל השונא חכמה הוא אך מפני אשר לא ידע אותה מעולם בסבות חיצונית. גם המון-עם, אשר אמרת כי תועי-לבב הם ובוזי-דעת, הוא לא מפני אשר לבם רחוק בטבעם מחכמה, כי-אם להפך, מפני אשר החכמה רחוקה מהם. ולו הואילו הסופרים ללכת לפני בני עמנו בעמוד-אש המדעים, להאיר להם, כי עתה נעלה ענן הבערות מעט-מעט ולבני-ישראל היה אור במושבותם, ולא היו עוד מהבילים ונתעים בהבלים הרבה. כי הבלי-שוא אינם סבת העדר חכמה בעם, ונהפוך הוא, אשר העדר החכמה בעם הוא סבת הבלי-שוא ותעתועים. החלומות אינם סבת העדר כח-השופט באיש ישן, כי אמנם העדר כח-השופט באיש ישן הוא סבת חלומותיו... תנו להעם ספרים מועילים, דברו אליהם מה טוב לאדם בחיים – הלא אז יקיצו משנתם, השכל יתנער מתעתועים והחלומות כליל יחלופו!

– הרשני נא ואשאלך, אדוני – אמר נער אחד, אשר הכרת פניו ועיניו המשולהבות ענו בו, כי רוח השירה תפעמהו – מדבריך, אדוני, אתבונן, כי אין לכתוב רק ספרי-חכמה ומדע להעם, ומה נעשה אפוא להמליצה, בת-אלהים, אשר כסא כבוד ינחילוה בכל ספרות העמים?

– אמנם כן – השיב בן-דוד – גדולים מעשי המליצה אם היא "בת אלהים", בת התולדה והחיים, ואם נשמת רעיון-לב תחייה. הדר-המליצה הוא אך הכרת היופי והנשגב ומפלאות תמים-דעים, אשר היא תציגם לפניו בטוב-טעם ודעת כמשפט; אך הכרת התולדה והחיים, שיתגלו בקרבה, אך בהם גדול כבודה, ואך הם הוד והדר ישוו עליה. שקר חן מקראות ודבר שפתים, והבל יופי החרוזים – אם מזמור-שיר אין יסודו בהררי הדעת. אבל, למורת רוחנו, מליצים רבים בקרבנו בלהג מלהגים, מבלי דעת דרכי התולדה וחיי עמנו, להתפעל מהם ולשוב ולפעול על קוראיהם...הס! – הפסיק בן-דוד שיחתו ואמר – קול מנגן וקורא עולה באזני, והניגון כקורא במשנה וגמרא.

תחת אחד העצים ישבו פרחי-משכילים מבחורי-ישיבה, אחד קרא מתוך ספר בניגון, שולח אצבע ומנענע גופו, כדרך הלומדים גמרא, וחבריו מקשיבים לקולו, וכלם מתלהבים ופניהם להבים. ומפני שלבם ודעתם היו נתונים לתלמודם לא הרגישו בבן-דוד מתחלה, ובראותם אותו עתה הולך וקרב אליהם, התעוררו ופנו לו מקום לשבת בתוכם.

– איני רוצה לבטל אתכם מתלמוד-תורה – אמר להם בן-דוד.

– אין בזאת בטול תורה. "שליחות משה" לשילר אנחנו קוראים – עונים הבחורים כאחד וחושבים למצוא בזה חן בעיני בן-דוד.

– דבש וחלב תחת לשונו – אמר זה הבחור שהיה מקריא לפני חבריו – הוא פוקח ממש עיני עורים.

– עיני עברים – השכיל פיהו אחד הבחורים, מדייק מלת עברים בשמחה ופניו מבהיקים – עתה נפקחו עינינו לראות, כי נואלנו להאמין בשוא, ומנביא ועד כהן כלו עשה שקר.

– כי מקטני-אמנה אתם ידעתי כבר – אמר בן-דוד – משרבו הקוראים בספרי החוקרים, המבינים את העם, נסתלקה השכינה ואבדה האמונה. משרבו ספרי המבקרים כתבי-הקודש בטלה קדושתם, נסרחה חכמת חכמינו והושפל כבוד אבותינו. על זאת שהחמצתם לא אתפלא ולא אפקוד עליכם. אין זרע עושה פרי עד שיתמסמס תחלה. וזרע הדעת בלב האדם על ידי שמחמיץ ותוסס הוא הולך ומשתלם – הבאים יציץ ופרח ויעשה פרי, אם אך פגעים רעים לא יפגעו בו. ואולם אני מתפלא על שמחתכם. כשמעליבים באבותינו, ראשי עמנו וגאונם: נותנים דופי באמנו שרה, ביעקב אבינו, שעקב את עשו ואת לבן הארמי דודו, ואומרים משה בדאי וזאת התורה לא תורתו, ועוד דברי בוז כאלה – אתם מקבלים את הנאצות האלה בשמחה גדולה! ואני איני מבין, מה השמחה הזאת לכם? עם שאומרים לו: אביך רמאי ואמך זונה, ראשיך הוללים, חכמיך מהבילים ורוב מעשיהם תוהו, גם נביאיך אינם לא יודעי דעת ומביני-מדע, לא חוקרים ולא מדיניים ולא מליצים ומשוררים כהלכה – עם זה הישמח? הלא לבו ידוה ופניו יחפרו, ומה גם עם מעולם כמונו – גוי גדול, אשר מראשיתו היה לאור גוים, ותורתו – תורת חיים, אהבת חסד ורחמים ושלום. מעמכם זה יוקח הדרו, מבקרים מאומות-העולם את כבודו בקלון ימירו וירקו בפניו – ואתם שמחים!! מדה זו הלא היא מדת עבדים, מדת שפלים, שאין רגשי כבוד בלבם. ואוי לי אם אומר, כי מדה זו ישנה ביהודים. הזהרו בבני-תורה, שבן-לילה היו משכילים! רוח כלוא במקום צר, במצאו פתח פתוח לפניו הוא מתפרץ ויוצא בזעף. וכן הדבר ברוח האדם, שהיה כלוא בד' אמות של הלכה. סלחו נא אחים, – כלה בן-דוד את דבריו וישם אל צעירים אחרים פניו.

– מתקשים אנחנו בפסוק "או נשיש שבט בני מואסת כּל-עץ" – אמרו הצעירים לבן-דוד – זה כמה שנים נחלקו בו חכמים במכתב-עתי "המגיד", ופירוש מספיק לו אין. הואיל נא ובאר אתה לנו פשוטו של מקרא זה ונשמעה.

– יום בציר זה הלא כאחד מימי האביב הוא בזיוו ובחומו הנעים–אמר בן-דוד, מתבונן כמעט רגע להצעירים, מנענע עליהם בראשו ושחוק-ידידות מרחף על שפתיו – ראו, הנה הקיץ הקיץ ובא לאמר שלום לנו בטרם ילך מאתנו, ומעביר כל טובו על פנינו. הנה היער, הנה עציו הנחמדים! הכל ששים בו ושמחים, ואנחנו יהודים, אוי... "או נשיש" ונשמח ככל הבריות? "שבט בני, – אם תוכחת שדי ושבטו עלינו ועל בנינו, "מואסת כל-עץ", אוסרת בהנאה את התולדה ואת כל עץ בה – "המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, כאלו מתחייב בנפשו"... כמה שנים נחלקו חכמינו בפסוק זה ולא מצאו פתרון, חכו לו עוד שנה, עוד שנתים, עוד עשר שנים, ולמה אתה דוחקים את הקץ, לדעת פתרונו בלתי היום, ביום טוב ונעים זה וביער נחמד זה, כאלו דבר בעתו הוא ואין להלינו עד בוקר? לכו ידידים, ותנו מרגוע לנפשכם. זה היום טוב הוא, וביום טובה היו בטוב. שמח בחור בילדותך!...

ולבני הנעורים היתה שמחה, ויצאו כלם לשחק ובן-דוד בראשם.

ה

ורגז ושחק ואין נחת

קדושת היום, יום חג ובהיר זה, הניחה לאפרים מעצבו ומרגזו, ורוחו נהפך מיגון לשמחה. הוא מאיר פניו לבני-ביתו ומדבר לכל הבאים אליו רכות. בא שמש בית-הכנסת, מניח לפניו את לולבו ואת אתרוגו בקופסא של כסף ומברכו, אותו ואת ביתו, בחיים ושלום, ולשנה הבאה יהיה לו גם כן אתרוג הדר וכשר כזה, – אפרים מנענע לו בראשו ומכבדו לברך על היין ועל מיני מתיקה, הערוכים לו על השלחן בסוכה יפה ומרווחה, ונותן לו כמתנת ידו. ושרה מזכה את השמש במצוה לשאת את האתרוג הזה לאשה מעוברת פלונית רעותה, שתעקור את פטמתו בשיניה. הדגים והלביבות, הבאים בסעודת היום הזה, היין בתוך הסעודה וכוס של ברכה לאחריה, הטיבו את לבו עד מאד. נתנו לו פנים מבהיקים ניב-שפתים ושחוק משונה, שחוק תם ופתי.

יום מנוחה וקדושה לאנשי העיר, כלם מתענגים מזיוו והולכים לשוח בשוקים וברחובות, ואפרים ושרה יושבים על כיסאות פתח ביתם ודברי-שיחה ביניהם.

– יסור ייסרני יה אם מבין אני ויודע דרכי הבחור שלנו! – אמר אפרים ושחוק קל מרחף על שפתיו – ישב אצלי היום בבית-הכנסת ויתפלל מתוך מחזורי הפתוח לפניו, ואני רואה ושמח. בעת קריאת "קול מבשר" היו כל המתפללים חובטים את ההושענות על גבי עמודיהם, והבחור שלנו לא זע ממקומו, והושענא שלו מונחת לא חבוטה.

– והושענא שלי ושל רחל, המסורות לכם, מה? – שאלה שרה בלב חרד.

– נחבטו, נחבטו! – הרגיע אפרים את אשתו – אני בידי חבטתי אותן, והבחור שלנו לא זע ממקומו. שמעון, אמרתי לו, הא לך ההושענא וחבוט אותה על העמוד! – העמוד מה, ענני, כי אחבוט אותו? האם זה כפרת ישראל ובחבוטו נגמר דיננו? – חבוט! – גערתי בו בחרוק-שנים ובקול דממה מתחת טליתי, שלא ישמע הצבור – עמד והתחיל חובט את ההושענא בכח ובקצף גדול עד שנפלו כל העלים, והעמוד התנודד ברעם וברעש ורגז תחתיו, ועורר עליו את עיני כל המתפללים. ולהקטין המעשה הזה בעיניהם פתחתי פי בשחוק ושחקו כלם. ובאמת, אחרי הדברים ההם, שהעיז לאמר לי זה לא כבר, הלא המעשה בהושענא אך כאין הוא. כמוהו כהשחרת התרנגול הלבן לכפרות הלא כשחוק הם בפני דבריו ההם.

– עוד הפעם תפקוד עליו עון התרנגול! – אמרה שרה לאישה בתלונה–תרנגול יורד לנקר יאגידי"ש בתוך העריבה והושחר, אומרים: שמעון השחירו! ומה תוסיף עוד לדבר עליו? אתה מעמיד עיניך עלי ושוחק, ואני אינני יודעת מה השחוק לך היום.

– ואם לא השחוק הוא, שרה? הקטן הזה אמר לי: "אני אוהב את דינה". שומעת את? הוא, הבחור שלנו, אוהב! ואת מי? את דינה!... ראי, זה דבר חדש – אהבה עלינו, יהודים! אהבת נשים, במחילת כבודך. חרפה להעלות כזאת על הלשון. תוף-תוף-תפו! המעט לו שמנבל את פיו ואומר: אהבתי! עוד לא בוש לאמר: נפשי חשקה בדינה! שומעת את? בדינה חשקה נפשו... ומה מצא בדינה, אולי תדעי? דינה בתולה היא ככל הבתולות. ומי מבני-ישראל יתבונן על בתולה?... אבל מה אומר ומה אדבר, מצא בה או לא מצא בה, להתחתן ביוכבד ובדינה בתה לא אוכל. זכרי נא, כמה צרות וכלימות באו לי על-ידיהן ועל-ידי אלקנה האפיקורוס ואויבי-בנפש, אחי יוכבד. עתה נפקחו עיני וידעתי מאין באה הרוח-הרעה לשמעון... עלינו להרחיק את בנינו מבית יוכבד. אל יבואו שמה! – אמרי נא, שרה, מונעת אַתּ את רחל מבוא לדינה כפקודתי?

– גם מבלעדי פקודתך תמנע רגלה מביתה, שוממה ועצובה היא יושבת בדד כל הימים ולא תאבה לצאת החוצה–השיבה שרה, נאנחת מלבה.

– ואם לא השחוק הוא אנחתך זו? – הואיל אפרים לדבר על לב אשתו ולנחמה, אבל היא שסעה אותו בדברים ותאמר:

– רוח השחוק נחה עליך היום, אפרים, ולא ידעתיך! אני על צרת הבת נאנחה, ואתה...

– לא-ברצוני אני שוחק – אמר אפרים ושמץ אנחה נשמע בקול דברו – ואם לא השחוק הוא, אוי לי, אם גם בתולות ביהודה משמיעות דעה בעת שידובר בהן!... היום עוד הפעם בא אלי השדכן בדבר ההתחתנות עם פרץ. את בנו החתן מהללים, כי ילד כשר הוא. פרץ חפץ מאד להתחתן בנו. עשיר גדול הוא ומוהר ומתן הרבה יתן, ורחל תהיה עשירה ותחיה אצלו בתענוגים. דברת לה את כל זאת, שרה?

– דברתי, הרבה דברתי, ודברי היו ללא הועיל.

– מי יודע? – פתח אפרים ברוגז וגמר בשחוק – מי יודע אם לא תאמר גם היא: "אני אוהבת!" נפשי חשקה ב–ב–ב... למה את מבטת בי כן, שרה?

– חידות אתה לי היום, אפרים, ולא אבין מה השמחה הזאת על ראשך ומה השחוק הזה לך? – לך שכב!

– אני אומר לך, שרה, כי המעשה ברחל לא לחנם הוא, ויד איש פלוני אלמוני באמצע, ומבית-יוכבד יוצאת הרעה. הנני אומר לך עוד הפעם, עלינו לעשות בתחבולות להרחיק את הבנים מבית-יוכבד. שמעי, שרה!

– דבר, אפרים, כי שומעת אנכי!

– לבי אומר לי, רעות זו בין שמעון ודינה על ידי יונתן נעשה. יונתן הלא הוא שכן בבית-יוכבד, ושמעון אהבו בכל נפשו ובא אליו יום-יום, וראה את דינה ותדבק נפשו בה, ואולי יד יונתן בזה וברצונו נהיה הדבק הזה.

– היונתן יעשה כזאת? איש תם וירא-אלהים כמוהו, יודע תורה ומלמד את שמעון "באמונה", ההוא יפתהו בדברי-אהבים?!

– אמנם כן, יודע תורה ולמדן גדול יונתן, אבל הלא ליטאי הוא, ואיש ליטא הלא מוכן לעשות הכל. אומרים: למדן ליטאי התנצר ונשא אשה ערלית אך בעבור זאת, בעבור שתהיה אשתו מכלכלתו ויוכל ללמוד תורה במנוחה, בהשקט ובטחה. ואני אמנם לא החלטתי, כי הדבק הזה נהיה בדברו, ואכן אמרתי, אולי יד יונתן בכל זאת.

– ומה זה אפוא תאמר לעשות, אפרים?

– עצתי: להציע לפני יונתן, או יחליף הוא דירתו באחרת או, אם לא יאות לי, אחליפנו אני במלמד אחר לשמעון.

– לא טובה עצתך, אפרים. יחליף הוא או תחליף אתה, ושמעון יבוא לבית-יוכבד כקדם. ועוד תקומם במעשיך את יונתן לאויב לך.

– עוצי אַתּ, שרה ודבּרי!

– אני אדבר עם יונתן, אספר לו ברור את הכל ואבקש מאתו, לעשות הטוב והישר ולמנוע את שמעון מבוא לבית-יוכבד, כי הדבר הזה בנפשו הוא. ולבי בטוח ביונתן, כי יעשה את אשר חפצתי בחכמה ובדעת, וחפצי בידו יצליח.

– דברי את, שרה, והצליחי! ומי יתן ולא אומר: אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת אשתו!

ו

והיא לא תצלח!

הרבה לילות היתה רחל נדונת על משכבה ומדברת עם לבה: מה הם רגשות נעלמים אלה בקרבה מעת הכירה את בן-דוד? למה פניה מתאדמים בכל עת, אשר היא רואה אותו? מה לה ומה חפצה? איש כבן-דוד, אשר לא מחשבות אנשי מקומה מחשבותיו ולא דרכיהם דרכיו, הלא נבזה הוא בעיניהם ובעיני הוריה. והיא, ככל בתולות ישראל, הלא לבה ונפשה מסורים ביד אביה לתתה לאיש כלבבו, ומה היא ומה כחה כי תמרה את פיו ותבחר באשר לא ירצה לו? ומחשבותיה אלה גזלו מנוחתה ועצבו את רוחה מאד עד להתחלות. אולם הדברים אשר שמעה מפי שמעון וגם קראה בימים האחרונים בספרים, כי אין להורים המשפט להתעמר בבניהם להשיאם בחזקה, ואיש-איש יבחר לו בת-זוגו כנפשו – עוררו את רוחה לבקש חשבונות רבים, ועל משכבה בלילה הזה, ליל התקדש חג-עצרת, העמיקה לחקור את נפשה ולהביא במשפט את כל רגשותיה הנעלמים, והפעם הנה זה ידעה מה לה – היא אוהבת! אוהבת "אותו"... ואהבתה זכה. היא אוהבת אותו למען נפשו העדינה, למען חכמתו ורוחב לבו, למען... למען אשר לבה ירחש לו אהבה, ומי יבוז לה ולרחשי-קודש אלה? מחשבותיה אלה הניחו לה מעצבּה ותקם בבוקר ותטיב את ראשה ותלבש בגדי יום-טוב, ולבה שמח ואומר לה: אכן יש תקוה וחפצה ימלא ברוב הימים!

שמחה שרה בראותה את רחל בתה בכלי-תפארתה ופניה מאירים, תחת אשר שכבה למעצבה בחדרה ימים רבים, ותאמר בלבה: אכן התבוננה רחל בינה ותדע, כי לטובתה אביה ואמה מבקשים לארש אותה לבן-פרץ–והתנחמה. ולו הואיל גם שמעון להתבונן ולשמוע בקולנו והיה מאושר.

בא אפרים מבית-התפלה וראה את בתו והנה היא עליזה ומשחקת לפניו – ושמח גם הוא בלבו.

אחרי לחם-צהרים שבה רחל לחדרה ותשב אל השלחן לקרוא בספר, כדרכה תמיד, והנה שמעון בא ואמר לה:

– רחל! הנני הולך לבן-דוד, אולי דבר לך אליו? אמרי לי.

– נער טוב אתה, אחי, נכון לעשות רצוני גם בטרם אבקש. חכה לי מעט, כרגע אגמור את הספר הזה "כח וחומר" לביכניר. תמסרהו נא לבן-דוד בתודה רבה ותקח מאצלו בעבורי... אבל למה אוגיעך חנם? מחר הלא נועד בבית יוכבד, כמדובר, שם אראה את פניו ואבקש מפיו תורה, לבאר לי את אשר יקשה ממני בספר הזה, וגם ספר אחר, אשר ימצא אותו טוב וכשר לפני, יתן לי לקרוא בו. ואתה, שמעון, מדעו אתה הולך אליו היום, אם כלנו נועד מחר?

– היום מתאספים אצלו צעירים אחדים מבחיריו ואף אני בתוכם. שיח ושיג לנו, ומלבד זאת נקבל פני אורח נכבד הבא אליו. הוא חברו, שלמד עמו בבית-מדרש הרבנים. יחדו נמתיק סוד, ואחרי-כן, אם ירצו, לבית-אלהים נהלך ברגש ונשמח שם בשמחת תורה.

– מה מאושרים אתם, הנערים! – אמרה רחל בקנאה – לו נער הייתי כי עתה...

– ותחת זאת, אַתּ רחל, הלא אושר רב שמור לך למחר – אמר שמעון והעיף עינו בשחוק על אחותו.

– לך מעלי, נער שובב! – אמר רחל והניעה ידה על שמעון, ופניה התאדמו.

אך יצא שמעון עלתה רחל על ערש-יצועה וספרה בידה. עיניה בספר ולבה אל דודה. היא מעברת בזכרונה את כל אשר עלה על רוחה, אחת לאחת, מראשית, מיום אשר היא ובן-דוד נפגשו ראשונה, מדברת עמו בחזיון וטועמת עתה מתענוגי היום הבא, כאשר ישבו שניהם מחר בבית-יוכבד, ומנבאה לה אחרית טובה, רוב שלום ונחת. באשמורת-הבוקר חלמה חלום: והנה היא דואה כיונה מעל הרי-בתר ותהום רבה, ובאה ונחה בגינת-עדנים על ערוגת-בושם סוגה בשושנים. ובצאתה היום החוצה עברה גויה זקנה לפניה וכדים מלאים מים על שכמה, והיו כל אלה לה לאותות ולמועדים ולימים טובים. ועוד היא שוגה ברוב חזיונות – ונער משרת בבית-יוכבד בא ומסר לה מכתב חתום ויצא.

פתחה רחל את המכתב ותקראהו:

"בשם אמי הנני כותבת אליך, רחל יקרה. צר לה, לאמי, מאד, אשר מסבת רעים, שיעדת למחר, לא תוכל להיות במעונה, כרצונך. לבך הלא יודע, כי היא מוקירה אותך באמת ובתמים, ולעשות רצונך היא חפצה תמיד, אבל הפעם היתה פתאם סבה מונעת אותה מעשות חפצה, ואַת בטובך תסלחי נא לה. אלה דברי אמי. ואני מצדי אמלא דבריה ואגלה סוד. יד אביך בדבר הזה. עברתו הלא שמורה לביתנו, כמו שידעת, מאז, ורק מפני דבת רבים ולזות-שפתים היתה מסותרת בלבו. ועתה, אחרי הדברים אשר היו בינו ובין שמעון, עברתו קשתה מאד, והוא אומר לבנות חיץ וקיר-מבדיל ביניכם ובינינו. יהי נא הדבר הזה עד עת קץ כמוס עמך... ואני כאשר הייתי רעותך כן אהיה תמיד, ואף קיר-ברזל לא יפריד בינינו. ידידתך דינה".

דברי המכתב הרגיזו את רחל. השתערה ממקומה ותצעק בחמת-רוחה:

– הוי אבות! לכלוא את רוח הבנים בחזקה אתם מבקשים – והיא לא תצלח לכם!

ז

כן, בקודש חזיתיך!

הלילה ליל חושך. גדודי-כוכבים נפוצים ברקיע ואין הירח יוצא בצבאותיהם – קומטו פניו והוא בוש ומתעלם מעין. אבל הלילה הזה אין דורש לו ולאורו – ליהודים אורה ושמחת-תורה! ההמון חוגג והעיר הומיה. ששון ושמחה בחוצותיה, גבאים נהוגים לבתי-התפלה בנרות ולפידים, בגילה ורנה.

לב רחל היה סוער על מכתב דינה רעותה ותשב שוממה בחדרה, ולעת-ערב עמדה ותצא לשוח בעיר. ותלך ותתע ברחובות גלמודה ועצובת-רוח מבלי דעת אנה תלך. היא באה באחד הרחובות והנה לפניה המון רב. יהודים עוברים בסך, וקול נגינתם ושאונם כשאון מים רבים, ונסחפה בתוך המונם. וזרם-אדם זה סחף אותה סחוף ועבור עד שהביאה לבית-הכנסת הגדול. והבית מלא אנשים ונשים, ילדים וילדות, בחורים ובתולות יחדו. כי כן הוא בישראל מאז מעולם, אשר אחת בשנה, בליל שמחת-תורה, עזרת אנשים בבית-אלהים פתוחה גם לפני הנשים, וכל איש ישראל יבואו שם. קטן וגדול שם יהללו יה, ולשמו לכבוד-תורתו יקר יתנו. הגדולים סובבים את הבמה וספרי-התורה על ידיהם, החזן הולך בראשם, הולך ומשמיע קולו בהלל ובהודות, והקטנים עם דגלים רוקדים כבני-צאן, לפניהם ולאחריהם. והעומדים בבית-אלהים, בנים ובנות כלם, איש את אחיו ידחקון וימהרו לנשק ספרי התורה באהבה, ומברכים את נושאיהם ואומרים: כה לחי, ואתם שלום וביתכם שלום! כמשפט הזה יסובו אנשי העדה חליפות את הבמה שבע פעמים. אף רחל היתה בין העומדים צפופים, דחוקים ודוחקים, ובהחזיקה בספר-תורה אחד–רוח אלוהי ישראל נוססה בה ונשקה לה בחשק רב מנשיקות פיה, עד כי גם את יד נושאה נשקה בבלי דעת. היא נושקת וקול קורא לה באזנה בנחת ובידידות. שמעה ותתעורר רחל, כאיש נעור משנתו, ותרא והנה בן-דוד עומד לנגדה וספר-התורה בידו! רגע אחד עמדו שניהם קפואים על מקומם, יהמו רגשי-אהבה בלבם, וגליהם בל יעברו פיהם, עד שדחה אותם המון עם מאחור – והנאהבים הנעימים האלה נפרדו.

וזאת בישראל: בית-הכנסת הגדול הוא מכל מקדשי-אל בעיר בית-תפלה לכל העם, כמעט כל אביוניה יבואו בו, ונכבדי העדה וחסידיה איש-איש מהם יבוא אל מקדשו להתפלל. והיה בבוא בן-דוד ואחוזת מרעהו לבית-הכנסת, כדבר שמעון, חרדו רבים לקראתו והושיבוהו בראש מצד ארון-הקודש וגם העלו אותו בין הקרואים, להקיף את הבמה בספר-התורה. כי יודעיו ומכיריו רבים לו שם מעושי-מלאכה ומאלה, אשר בניהם לומדים בבית-ספרו.

בן-דוד הלך וישב בודד בפנת בית-הכנסת, נרעש מנשיקת רחל, אשר כחותם היא על ידו ועוד תחמם אותו כמו בצאתה מפיה. נשיקה בכורה זו מפי בתולת ישראל תמה ובבית ה' ואצל תורת אלהים ובמועד זה – הלא נשיקת-קודש היא, נשיקה טהורה מאין כמוה. הוא יושב והוגה בה ושני רסיסי דמעה, דמעת-גיל ואושר, הצהירו כפנינים מבין עפעפי עיניו.

קול רינה ותרועה העיר את בן-דוד ממקומו ויבוא עד לפני הארון. והנה זקני העדה מכרכרים שם במעגל וספרי-התורה בידם, אחרי אשר הקיפו את הבמה בפעם השביעית, ונערים יוצאים אחריהם בנגינות ובמחולות, והעומדים עליהם מסביב, קטנים עם גדולים, ימחאו כף. גם שמעון ומרעו שם, עומדים לבד ורואים בשמחת העם, ובתוכם רחל מדברת עם חברו האורח, ורוח-חן שפוכה עליה. ראה אותה ונהרו פניו. ויגש אליה וישאל לה לשלום ויאמר:

– ישמח לבי לראותך פה במרחב, כי הנה ראיתי את הלחץ, אשר המסתופפים אחורי הבמה לוחצים והודפים זה את זה בצד ובכתף. האם לא קרך רע שם בתוך המונם ושלום לך?

– שלום! – השיבה רחל בענות-חן – תודה לך, אדוני, אשר כה תדאג לשלומי.

– תמה אני – אמר לה בן-דוד – הלא אחיך, שמעון, ידע, כי לבית-אלהים את הולכת בלילות האלה, ומדוע עזב אותך ובא והלך עמי?!

– שמעון לא ידע, וזאת הפעם הראשונה, אשר באתי הנה. ולא אנחם כי באתי – אמרה רחל ובושת כסתה פניה ותּשו עליה חן, הוד והדר שבעתים.

לב בן-דוד כים נגרש, והוא מתאמץ להשביח שאון רגשותיו, לבלתי תגלה אהבתו פה בקהל.

– כי באתי וראיתי את אשר לא ראיתי זה כבר – יהודים שמחים!... – מהרה רחל למלאות את דבריה.

– ואני אוסיף על דבריך – אמר האורח – יהודים יחוגו וינועו כשכורים!

– כן דברת, יעקב – אמר בן-דוד לחברו – כשכורים ולא שכורים. את היהודים השמחים האלה, המרקדים והמשחקים, ידעתי. רובם עניים הם, במסכנות יאכלו לחם, ויין ושכר לא ישתו. הם שכורים ולא מיין, התורה היא המשכרת אותם והיא שמחת גילם. עזה אהבתם לה! ראו, רשפי אש בעיניהם – רשפיה, והתלהבותם שלהבת-יה. "מים רבים" לא יכולו לכבותה... אהבה נצחת היא, אהבת-אהבים, ושיר-השירים שירה!

ורוח דיצה וחדוה לבשה את אחד ממכירי בן-דוד ויתפשהו בבגדו וימשכהו אחריו המעגלה לאמר: לכה, דודי, רקוד עמי! ויתחברו להם עוד יהודים שמחים ויצאו במחול, איש ידו על כתף רעהו, ויסובבו כגלגל בשיר וקול זמרה:

"נגיל ונשיש בזאת התורה,

כי היא לנו עוז ואורה.

תורה היא עץ חיים,

כי עמה מקור חיים".

ולעומתם זקן אחד בודד לו ורוקד לבדו, שולי מעילו נתונים לו על זרועו, והוא רוקד תחתיו במקומו בנחת, וכבת-קול יוצאת מפיו, מנהמת ואומרת:

– אשריכם ישראל! אשריכם ישראל! אשריכם ישראל, אשריכם!

ח

אוי לאבות ואוי לבנים!

בן-דוד ואורחו זה, יעקב נופך, היו חברים מקשיבים בלמודים בבית-מדרש הרבנים, רעים נאמנים מעת הכירם איש את אחיו. גם כיס אחד היה לשניהם ואיש את רעהו עזר בעת צר. ואם נשתוו לכל-דבר בדעת ובכשרון – הנה לא נשתוו בכל בדברים שבלב. שניהם אוהבי חסד ודורשי טוב, אבל בן-דוד עושה טוב לשם הטוב, כי יפה הוא וראוי לעשותו, ויעקב נופך דורש במעשה הטוב גם טובתו. בן-דוד איננו מבקש לו גדולות, עניו הוא וכל האדם שוים בעיניו, יחד עשיר ואביון, ויעקב נופך מתאוה לעמוד במקום גדולים, קרבת עשירים יחפץ ובכבודם יתימר. ואם שונים הם זה מזה במזגם – בכל-זאת התרועעו יחדיו והיו רעים אהובים. גם אחרי צאתם מבית מדרשם והיו למורים בבתי-ספר המלכות – בן-דוד בכסלון ויעקב נופך בעיר אחרת, רחוקה מכסלון – המרחק הרב לא הפריד ביניהם. היו נושאים שלום במכתבים איש לרעהו מרחוק, ועתה הנה זה בא יעקב להגיד לבן-דוד את לבו ולדבר עמו פנים בפנים.

עבר חג וימי המעשה הגיעו, ויעקב נופך עוד לא הלך למקומו. הוא יושב בערב יום אחד עם בן-דוד בחדרו, איש כוס תה לפניו וקטרתו בפיו ונדברים איש אל רעהו.

– אמנם כן, רעי – אמר נופך, מתופף בראשי אצבעותיו על מצחו – למקומי לא אשוב עוד. לאוניברסיטה אלך לשמוע בלמודים. כן חרצתי.

– ואני אומר לך עוד הפעם, כי דרכך לא יתכן – ענהו בן-דוד, ומפיו עתר ענן-הקטורת עולה עגילים עגילים–זכור נא יעקב, נער עני ונעזב היית, כמוני ועוד רבים מחברינו, ובית-מדרש הרבנים אספך ויגדלך כאב ויכלכלך, וכל צרכיך מעניי-עמנו, מיגיעם ומעמל נפשם נתנו, רק בעבור זאת, בעבור תלמד חכמה ודעת ותלמד אחרי-כן את בניהם. ועתה למה תבעט בהם ובמנחתם ותכבד את נפשך מהם, כי תבקש לך גדולה, להיות רופא או פרקליט למען בצוֹע בצע ולחיות בנעימים?

– דבריך טובים אבל לא נכוחים – השיב נופך – זה דרכך, דרך אנשי-הרוח לך מנעוריך, אשר מבשרך ומחזיון-לבך תראה את העולם. ואף את הדבר הזה, אשר בינינו, תראה כפי הגות לבך ומחשבתך עליו, כמו שהוא ראוי להיות ולא כמו שהוא באמת. הלא באמת אין חפץ לעמנו לא בשני בתי-מדרש הרבנים ולא בבתי ספר הקטנים אצלנו ולא בנו המורים. הן ידיהם לא יסדו את הבתים האלה ולא הם בעליהם. כסף אומרים להם תנו – ונותנים, והמשרה לנכרי היא, הוא ימשול בהם ויעשה כרצונו. על ישראל גאותו, והמורים העברים מאפס ותוהו נחשבו לו. גלה כבוד מבתי-ספרנו! לא רוח העם ולא משטרו בהם.

– לכן – אמר בן-דוד ברגש – לכן עלינו חלוצי-ההכשלה להנבא על הרוח! להעיר את עמנו ולדבר אליהם השכם ודבר, כי בא מועד להתעשת לבניהם. לחנכם ברוחם וברוח העת החדשה והדור החדש, ולהיות עיניהם פתוחות על הבתים האלה. לעבודתך, יעקב! שובה, שובה, רעי, ומקומך אל תנח...

ויהי אך כלה בן-דוד לדבר והנה קול צעדה נשמע, וכרגע בא יונתן החדרה ופניו זועפים.

– רואה אנכי, מחמדי, כי דאגה בלבך – אמר לו בן-דוד באהבה – אל נא תכחד ממני והגידה לי מה היה הדבר.

– שמעון איננו!... ברח! – השיב יונתן נבוך ומשומם.

– ואיכה נהיתה זאת?

– מבחורי-ישיבה נפתחה הרעה. הקול נשמע, כי יש בהם עוזבי-תורה ומשחקים בקוביא ובקלפים בעזרת-נשים, אשר בבית-אלהים, ויבוקש הדבר וימצא, כי הם עצרת-בוגדים, אבדה האמונה מלבם. במופתים ובנפלאות לא יאמינו ואת קדשי ישראל ושבתותיו יחללו. וידיחו עוד צעירים הרבה מיושבי המקום ויתעום מדרך הטובה. על-זאת תרגז העיר והקצף גדול מאד. חסידים יאשימו את הליטאים קטני-אמנה, אשר בקדושים לא יאמינו ומהם למדו בני-הנעורים את דרכם הרעה. ומלמדי המקום ירשיעו את מלמדי ליטא, כי הם הכשילו תלמידיהם בתורה, בלמדם אותם תנ"ך עם "באור", "לשון" ומליצה ולהג הרבה, שאין בהם עוז לנשא את נפשם ולהריחם ביראת אלהים. שמע אפרים צעקת העם, כי מרה נפש האבות איש על בניו, בנים כחשים, ויפקוד גם על שמעון בנו את עוונותיו ויענהו בתוכחות-חמה – ויברח שמעון מפניו.

– אמנם חטאו הבנים! – קרא בן-דוד בחמת-רוחו – אבל אשמים הם אבותיהם, אשר לא נתנו אל לבם לחנכם כמשפט בתורה ודרך-ארץ ולאחד בלבותם תורה וחכמה בימי-הילדות והשחרות. וכאשר יגדלו ויריחו מרחוק את ריח פרי עץ-הדעת, אשר השכינו האבות סביביו את השרפים, מדורות גיהנום ומשלחת מלאכי רעים, הנה תאבד מנוחת נפשם ולא עוד באמונתם יחיו. האבות יחטאו בילדיהם ויעוו את דרכם ועליהם יזעף לבם. האבות יעצמו עיניהם מראות מפעלות העת וילכו נגד החיים – והבנים ימקו בעוונם.

– והם עוד יאשימו אחרים! – אמר יונתן – גם עלינו יצא הקצף ושמנו מנואץ.

– חדל מהם ומהמונם! – אמר נופך ויחזק יד רעהו – הנח להם ונבואה לאוניברסיטה, ונלמד דברי חכמה מחכמי הארץ לטוב לנו כל הימים.

– לא, רעי! – אמר בן-דוד בקומו מעל מושבו – לבוא ולרעות בשדה אחרים בעת אשר עמי ייחל לעזרת בניו – חטאת-מרי היא. אני על משמרתי אעמודה ואדבר לעמי ואעידה בו לאמר: עת בתי-חנוך עברים להבנות! קומו ובנו אתם אותם, ונחה בהם רוח דעת ויראת אלהים, והמשרה תהיה על שכמכם, ואז כל בניכם יהיו בנים לעמם, מלומדי תורה ודעת ורב שלום ביניכם! ואם תמאנו ומריתם–מרה תהיה באחרונה ונהמתם באחריתכם!...

ט

עמל ורעות רוח

סר וזעף הלך אפרים בחדרו באחד מימי הבציר, אשר ראשיתו היתה חום צח ואחריתו קור, ענן וערפל; פעם עמד מעט רגע ויסלסל פאת-זקנו, בהגיעו אותה לרגעים על פיו, כאשי מתנודד וחושב מחשבות, ופעם מהר אל החלונות ונשקף בעד האשנב בכליון-עינים; הביט לכל העובר מרחוק, ובהודע לו, כי שגה ברואה ואיננו האיש, אשר הוא מבקש, רקע ברגל ובזעם צעד ארץ וילך אל עבר הבית השני. אבל עד ארגיעה מהר שנית אל החלון, הביט בלב דופק ובעינים כלול, ולדאבון נפשו שגה עוד הפעם ברואה. כה הלך אפרים בביתו הלוך ושוב, עד אשר נשמע קול צעדה באולם-הבית ועוד מעט נפתחה הדלת.

– בעלת-הבית! בעלת-הבית! – קראה בקול רם אשה אחת, אשר באה בפתח ושלחה ראשה החדרה.

– לשדים אַת! – גער בה אפרים, אשר עוד הפעם בוש מתוחלתו – עד כמה פעמים אני מצוה אותך, אשת-פתיות, לבלתי תבואי עוד אל חדרי ברעש וצוחה. לשים את, אמה שובבה!

מבלי משים הריקה האמה מיץ-אפה ותצא. ואפרים עוד מתהלך ומתנודד, ומקשיב בכליון-עינים עד כי באחרונה נפתחה הדלת שנית.

– שרה?!

– אויה לי, אפרים! – נתנה שרה בקולה, בבואה הביתה. אויה לי, מה מר גורלי בתבל? המעט לי עבודתי בבית, הן בלעדי לא ירים איש את ידו לעשות מאומה, ואת רגלו לצעוד שנים שלשה צעדים; המעט אשר אשא לבדי טרחכם ומשאכם, אויה לי! וכשור מסובל בעולו הקשה אנכי כל היום, – הנה עוד עלי, האומללה, לנוע ביום סגריר כזה, אשר "גם כלב משוגע לא נראה בחוץ"! – אל נכון נגזר עלי כן ונולדתי במזל רע... צדיק אתה ה' ומשפטך צדק! – ביום ענן ושלג כזה נלחצתי ללכת אל בנימין, היושב בקצוי-תבל – אצל בתי-המטבחים החדשים!... ראה נאה והביטה, איך נעלי נמלאו קרח ושלג וכל מלבושי אגאלתי.

– מה הגיד לך בנימין? – שאל אפרים בנפש גרסה לתאבה – האם אמת נכון הדבר, כי פגע אותו בדרך?

– אוי לי, אמי, כי ילדתני – צעקה שרה בקול – המעט לי צרותי הישנות, כי השליח בי ה' צרות חדשות! אם לא היום, הנה אמותה מחר, אמותה בפתע-פתאם מפני צרותי... לא אוכל עוד שאת!

– מה הגיד לך בנימין? – שאל אפרים שנית.

– נלאיתי נשוא! – נתנה שרה בקולה ותאנק ממעמקי לבה – אויה לי, מה רבו צרותי!... אתה אפרים סבות בכל אלה, אתה אתה, אך אתה! ואנכי אשת פתיות עוד אשמע בקולך ואלך אל כל אשר תשלחני...

– אתיו לראותו, כי נמצא!... – נשמע פתאם קול רעש גדול באולם-הבית.

מקול הקורא בהמולה יצאו שרה ואפרים מן הבית דחופים ומבהלים.

– מה דאבה נפשי בברחו – הוליכה האמה את קולה לנערות הבית.

– מה הקול הזה? – שאלה שרה במבוכה.

– נמצא, נמצא! – קראה האמה, כראותה את גברתה, ופני להבים פניה – נמצא, כן אמצא את שאהבה נפשי! כרגע אביאנו הבנה.

כמשמרות נטועים עמדו שרה ואפרים על עמדתם, מחכים לראות את בנם האובד – ונעתקו מהם מלים.

– עתה תראו, כי כנים דברי – דברה האמה לנפשה, בשובה כרגע מבית-המבשלים – בל יוסיף מעתה לברוח...

עוד מלתה על לשונה הוציאה מתחת מטפחתה תרנגול אדמוני ובריא, אשר קרא בגרון מטוב לב, בראותו את כל אנשי-הבית, הנאספים לקדם פניו.

– אם אשלח את ידי, הלא אז, "יכנס הרוח באבי-אביך!" – גערה שרה באמתה,–פתי אכל תקיאי, אַת בת-הבליעל! הקצור קצרה ידך לחזק בריחי הכלוב כראוי?... עתה תראה? מעט רגע לא הייתי בביתי והנה כל דבר אין עוד על מכונו!...

אפרים התגנב עד כה ועד כה לבוא החדרה, בראותו את שגיונו, ובכל העת ההיא, אשר נצבה שרה לריב עם אנשי ביתה, התנודד בחדרו ונפשו כלתה לשמוע אם אמת הדבר, כי בנימין פגע את שמעון בדרך. נפשו יצאה כמעט מתוחלת ממושכה לראות את אשתו ולשמוע מה בפיה, ועתה כי באה הנה היא עומדת לריב על תרנגול אחד.–הוי נשים נשים! דבר אפרים מרוב שיחו וכעסו ויסלסל בחזקה פאת-זקנו. על בנה כי איננו הלא בכתה הרבה בכי ואני אביר-לב לעינים, ועתה מקרה התרנגול נגע עד לבה ותשכח את בנה!... דמעותיכן, נשים, אך מים ואנחותיכן תהו! הוי נשים, נשים! – קרא עוד הפעם אפרים במנוד-ראש ויוסף לסלסל פאת-זקנו בחזקה עוד יותר מבראשונה.

– הראית, אפרים? – צעקה שרה בשובה אל חדר אישה – הראית את כל הנעשה והנהיה? מעט קט לא הייתי בביתי, והנה שמה ושערורה! עתה דע וראה את עניי ואת יגיע כפי. – אויה לי, אין עוד כח בי לשאת ולסבול. לא נחתי עוד מדרכי הרחוקה והנה מתלאה חדשה!...

– מה הגיד בנימין? – שאל אפרים, אשר לא יכול עוד להתאפק.

– דמה לך, כי הלכתי מהלך רב עד בואי אל בנימין, היושב בקצוי-תבל אצל בתי-המטבחים!

– ומה הגיד לך?

– אין קול ואין קשב, אללי לי! תמול שב בנימין מדרכו וישבע לי באלהים, כי לא ראה את שמעוון ולא שמע מכל הנהיה בלתי היום, וכדי לו בזיון וקצף מצרותיו, מחתנו הנחמד, אשר לקח את כל טובו בידו ונחבא לברוח אל קדושו... זה כמה, אויה לי! אשר בר-בטני עזבני... מי יודע אנה פנה ואנה הוא נודד כעת ביום השלג?! אהה, בני, בני!

– אהה, תרנגול, תרנגול! – נהם אפרים מרוב כעס ורעות-רוח.

– אני לו בבני והוא בתרנגול! – קראה שרה בתלונה – לא יוכל לסלוח לו את עון התרנגול; עד כמה פעמים הוכחתיו, שהתרנגול הזולל הזה ירד לתוך היאגעדי"ש והושחר, הוא ולא אחר. קרא, קרא לי עוד הפעם את האגרת, אשר עזב שמעון בחדרו טרם צאתו, אולי אשמע ממנו שמץ דבר. רק ראה אפרים, לבל תכשל עוד בלשונך בקראך את האגרת, ותעתיק לי כל דבר באר היטב, למען אדע.

אפרים התבונן מעט, אחרי-כן הוציא אגרת מחיקו, לעשות רצון אשתו, ויקרא כדברים האלה לאמר:

"שלום לכם, הורי היקרים!"

"בדמעות שליש וביד רועדת לקחת עט-סופר לערוך לכם מכתבי זה בטרם אלך מביתכם! רבות אנחותי ולבי דוי לעזוב מולדתי ובית-הורי ולהרחיק נדוד כצפור מקנה: אבל חשבתי דרכי וראיתי, כי אין טוב לי לשבת פה.

"הן לא נכחד ממני לב אבי וידעתי, כי בל יחדל להוכיחני ולהלמני באש עברתו ובקנאתו אם אטה מדרכו אך מעט, והוא צעדי יספור ויביאני במשפט על כל דבר נקלה. ואני, סהדי בשמים, לא אוכל להיות איש כלבבו. מה אעשה אם לבי ער ונגזלה שנת הבערות מעיני? מה אעשה אם רוחי הנעור מאן לנום שנית, והוא יעיר לי אוזן לשמוע בלמודים ולבקש מענה על השאלות, המתחדשות בקרבי מיום ליום?"

– דום, אפרים! – אמרה שרה – הבינני פשר דבר.

– שמעון כותב. שמעון אומר... – נסה אפרים להעתיק דברי האגרת, ובראותו כי לא יצלח לו, שנה עד מהרה את טעמו ויאמר: שמעון כותב עמל ואון, כי לא טוב לו לשבת בבית-הוריו.

– אויה לי! – נאנחה שרה.

אפרים הוסיף לקרוא בדבר אשתו:

"האם בי העון, אשר הספרים ההם, שהגיתי בם עד כה, לא יוכלו למדני טוב טעם ודעת ולפתור לי הליכות עולם ומפלאות תמים דעים, אשר לנגד עיני תמיד? האם בי עון, אשר אתם תלין משוגתם, להשגות עברים בדרך ולעור עיניהם לבלתי יחזו בגאות ה'? המה אומרים: "רק על הגויים המצוה לשבת יצרה, לחקור ולהבין בכל אופני מועיל לישוב-העולם, ולהוציא כחות הטבע לתכלית הישוב באופן היותר מועיל ולהדר בריאתו של מלכו של העולם, אבל את ישראל הבדיל ה' ובחר אותו לו לממלכת כהנים מכל גוי ולשון ונטל מצות ישוב העולם מהם, ותכלית היותם בעולם לקיים תרי"ג מצות...[1], אבל איך נוכל לשמור מצות ה', לאהבה וליראה אותו מבלי השכיל באמתו ומבלי הביא לבב חכמה, להביט אל פועל ה' ולהתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים? וכל בעלי-אספּות, רועי אבן ישראל הקדמונים, מצוים אותנו לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים ולעשות בכל מלאכת-מחשבת. לא, אבי, אל אוכל לעשות בנפשי שקר, לשקר בשכלי ובחושי ורגשות נפשי במצות מורי-שקר: לא אוכל לשמוע מוסרך, לשגות מאמרי דעת למען אפיק רצון מהנבערים מדעת. אין נפשי אליהם, אל מאשרי העם האלה, ההולכים חשכים ואין נוגה להם! גם כי תפליא את מכותי מכות גדולות ונאמנות ותפרצני פרץ על פני פרץ, הנה אנכי לא אעזבה מחשבותי, תאלצני אך להיות איש מרמה: להתחפש ולעשות חונף, לבחור לשון-ערומים ולדבר בלב ולב ולהיות צבוע בכל מעשי, ומה אפור אחרית איש כזה?"...

– רב לך, אפרים! – אמרה שרה לאישה – הנה זה הרבית לקרוא, עד כי עיפה נפשך, ולי עוד לא העתקת מאומה.

– מה אומר ומה אעתיק לך – ענה אפרים–הבל הבלים כתב שמעון, הכל הבל. האמיני לי, כי גם אנכי לא אדע חלומותיו ומליו, אשר בבלי דעת יכביר.

– ואיך לא אאמין לך – השיבה שרה – אחרי רואי, כי בזעת-אפך תקרא דברי האגרת ותכשל לרגעים בלשונך, כהולך במהמרות. בהיותך צעיר לימים כשמעון, אז לא יכולת גם אתה לכתוב, כמוהו, ורבות עמלו לקרוא את מכתביך ולהבין מה כתוב בם. וכאשר יבוא שמעון בשנים ויגדל כמוך היום, אז יוכל גם הוא לכתוב. ולו חפץ ה' והיה חתן לירחמאל, אז למדהו חותנו לכתוב היטב. הן כמה פעמים הללת את ירחמאל, כי הוא "ספרא רבא" והעתקת לי תמיד את מכתביו ברוב נחת... אולם "יכנס הרוח באבי-אביו! – ואתה, אפרים, קרא את המכתב עד תומו, אולי תמצא שמה שמץ דבר.

– "לכן אבי – הוסיף אפרים לקרוא – אין טוב לי, כי אם לנוד מביתך, אני את נפשי הצלתי בזאת, גם מופת לרבים אהיה, לבלתי ירדו בשכל בניהם בחזקת-היד: יראו ויקחו מוסר, כי לא טוב לשלוט ברוח האדם במקל-חובלים, ולא טוב לאב ללכוד נפש בניו ולעשות בה כרצונו. בן יכבד אב בהונו ובכל מאדו, אבל לא בנפשו – לתתה ביד אביהו, כי אל כל אשר יחפוץ יטנה. הן כל הנפשות לה' הנה, כנפש האדם וכנפש הבן, "שתיהן חייבין בכבוד אל": השכל וידוע אותו ולבחור דרך אמונה ברצון ושום-שכל: על-כן את כל מעשה בני האדם האלהים יביא במשפט, ועל-כן בן לא ישא בעון האב, ואב לא ישא בעון הבן... לב איש יחשב דרכו, ולכן בשלום ובהשכל ילכו אתו. וזאת תורת לב האדם, לפי דברי איש חכם אחד אשר שפתיו ישמרו דעת ותורה בקשתי מפיהו, ואשר מרבית רעיוני מכתבי לו המה... שלום לכם, הורי היקרים! בלב נשבר הנני קורא לכם שלום בטרם אלך ואינני. מי יודע מתי אשוב לראות את פניכם שנית? ועד העת ההיא אחלי, אבי! כי לא תחפשני, הן אך לשוא יהיה כל עמלך, – עוד הפעם יאמר לכם שלום בנכם, הגולה מעל שלחן אביו, שמעון".

– גם פה כתוב להג הרבה – אמר אפרים ולא מצאתי דבר חפץ רק פריסת-שלום אלינו.

– פריסת שלום אלי! – קראה שרה בבכי ואנקה – אוי לאם שוממה!... למה לי חיים ושלום, אם בני, מחמד נפשי איננו והוא נודד בארץ! אתה, אפרים, אתה, אך אתה סבות בכל אלה, כי תמיד הכבדת עליו ידיך ובחרפה הכית את לחייו, מלאת פניו קלון ולא יכולת דברו לשלום כאב את בנו.

– הטוב טוב היה לך – השיב אפרים – אם הנחתיו ללכת בשרירות-לבו? הלא קללת רבים עליך תבוא, כי את אם הורתו. ובכל-זאת הנחמי, שרה! מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. כי הבל כל דברי שמעון ותהו מכתבו הארוך עם מליצתו גם יחד. בעוד ימים מעטים יתום מעט כספו וילאה לשאת עמל הדרך, אז ינחם וישוב. אל תיראי שרה, כי בוא יבוא, חכי לו בכל יום שיבוא.

שרה מחתה דמעה מעל פניה, כי דברי אישה נתנו תקוה בלבה.

אם אַת לוּ שמעיני – אמר אפרים – יעצתיך להדליק נר כי רד היום, ונלכה לבקר בחדר שמעון, אולי ימצאון שמה עוד ספרי מליצה, אשר הדיחוהו מדרך ישרה, ונבערם, למען אשר בשובו לא ימצאם עוד ולא יהיו לו למוקש. <