דבר זה שאני מספר לכם עכשיו, רבותי – זמנו בשנת הראשונה להשרפה הגדולה בק"ק קבציאל.
אותה השרפה נכתבה לזכרון בפנקסה של הקהלה, והקבציאלים התחילו מונין לה השנים של כל מאורע ומאורע בחייהם. אומרים, למשל: לידתו של פלוני, חתונתו וקבורתו של פלוני בשנת כך וכך להשרפה; גזרת הירמולקיות, גזרת כתבי-הסמיכה להמלמדים ומיתת הילדים בשביל החטאים בעיר, העפוש וצחצוח המקוה והנהר המזוהמין, בשנת כך וכך להשרפה. עדיין יש במקומנו זקנים וזקנות מזמן השרפה הזו, וכשהם יושבים לפרקים בין-השמשות מאחורי התנור בבית-המדרש ומספרים בה, הצעירים שותים בצמא את דבריהם ועיניהם זולגות דמעה.
אני בעצמי לא הייתי בעיר בשעת השרפה, הלכתי בדרך מרחוק, הלוך ונסוע ממקום למקום בעגלתי הטעונה ספרים. ובימים ההם אין כתבי-העתים ליהודים כמו בזמן הזה. אין כתבנים, ואין בעלי-לשון ובעלי-מאמרים וכיוצא בהם; אין מכריזים על עגונות, אין סופדים על המתים ואין מפרסמים את השרפות בקולי-קולות; המעגן מעגן והמת מת ונקבר בחשאי, ובתים ובתי-מרחצאות נשרפים ואין מודיע, ולפיכך נשרפה קבציאל ואנכי לא ידעתי.
ויהי היום ואני מתנהל לאטי לרגל סוסי, הפוסע פסיעות קטנות בצדי הדרך, תולש עשב ואוכל לו בנחת-רוח. אותו היום ל"ג בעומר היה, יום זה מימות-החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלות, והבריאה היפה בזיוה וכליל-תפארתה מותרת לו בהנאה. הריני מרים פעמי רגלי והולך ומסתכל באילן נאה וניר נאה, בדשאים וירקות ותבואת-שדה. הדודאים נותנים ריח ובעלי-כנף מטיבים נגן לי בתרועה, ואני שומע ומדמה לי במחשבתי את הכנור והתוף, את החליל והחצוצרה, את הפנדורא והצימביל, כל כלי-זמר האלו, שמשמיעים קול ומנגנים לחתנים וכלות היום ברחובותינו, בכל תחום ישראל. הנני משתתף בשמחתם ומרחוק אשא להם שלום וברכה, שיהא זיווגם עולה יפה ויציצו למזל-טוב מעיר שם, כעשב השדה פה. ועד שאני מסתכל בטוב ה' בארץ חיים ונהנה בלבי, נראו לי מנגד כתות-כתות של בני-אדם הולכי דרך, מקלם בידם ותרמילם על שכמם ודמות מראיהם כקבצנים גמורים. אמת, פגיעת קבצנים בדרך דבר מצוי הוא, וחוק לישראל הוא מימות עולם, שיהיו קבצנים מחזירים על העיירות בתחום-מושבו תדיר, אלא שפע מרובה של קבצנים, בשיירות-שיירות גדולות כאלה – זו היתה לי תמיה גדולה, והתמיה גדלה עוד הרבה יותר כשראיתים מקרוב, והנה קבציאלים הם, אנשי מקומי!
– הוי קבציאל נוסע!… – קראתי מבוהל ומבולבל למראה עיני את המחנה הגדול הזה של אנשים ונשים, עוללים ויונקי-שדים, כלם קרועי בגדים ויחפים, רעבים וצמאים ופניהם מפוחמים כשולי-קדרה – מה זה, אחי, ועל מה זה?…
– אוי, חרבה עירנו! – נענו ואמרו כלם כאחד – אמנם קבציאלים אנו וקבציאל אין עוד!
– שוד משדי בא, גזר-דין משמים! – נשמע קול בכי מבּין הנשים.
– קצף ה' על קבציאל עד מאד! – מקוננים אנשים.
– בעונותינו הרבים – התחילו נכבדיהם מספרים – בעונותינו התלקח הפּיח באחת מארובות-העשן…
– בארובת-העשן של נפתלי האדמוני – נכנסו אחרים לתוך דבריהם – בארובתו התלקח הפיח, ואש יצאה, בעונותינו, מארובת-העשן של נפתלי האדמוני, לא גרופה ולא קטומה, ותלך על כנפי-רוח ותאחז בגגות של קש וגבבא ובקירות בתי-עץ נמוכים וסמוכים זה לזה ובערו כלם יחדו, ותהי צעקה גדולה בעיר, מהומה ומבוכה רבה – ואין מכבה. אוי, מה היה לנו! לא חמל ה' את נאות קבציאל, ממרום שלח אש ושׂרף את עירנו!
– אחי! – נתעוררתי עליהם בטענה עצומה – פתחתם באש מארובת-העשן של נפתלי האדמוני וסיימתם באש ממרום! מה ענינה של אש משמים לכאן?
– האש משמים נתגלגלה ובאה על ידי ארובת-העשן של האדמוני – השיבו לי אחי התמימים – היינו הך. והראיה, כמה שנים עמדה ארובתו אינה גרופה ואינה קטומה, כארובות הרבה אצלנו, אף-על-פי-כן בחסד השם יתברך לא אירע כלום… יש מהטפשים הצדיקו עלינו את השרפה, שהיא באה בעון סמיכות הבתים בדוחק גדול עד אפס מקום, ובעון גגות של קש ובעון התנורים, שלא נעשו כהלכה, ובעון כלי-הכביה, שהם בבל-יראה ובל-ימצא בעיר, והשוטים האלו לא הבינו ולא שׂמוּ על לב, שכמה וכמה שנים עברו על קבציאל כמות שהיא משעת בנינה ולא ידעה רע… האמת היא כמו שנאמר: “אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר” – אם אש ממרום ישלח ה' גם מים רבים לא יוכלו לכבותה.
אין חכמה ואין תבונה ואין טענה לנגד מקרא שכתוב, ובכן הרכנתי ראשי ונשתתקתי.
הקבציאלים עיפים ויגעים, הולכים ונכשלים בהליכתם וגם ברכי כשלו מעמל הדרך, ולפיכך עמדנו לנוח מעט אצל חורשה אחת, על יד בריכה קטנה. על ערבים בתוכה תלו הקבציאלים תרמיליהם וסמרטוטיהם וישתטחו להם שטוֹח על פני האדמה. הגברים נאנחים ונאנקים, מדיינים ומכעיסים זה את זה ומתיעצים על עניניהם בזעף; הנשים מקוננות, מקללות את יומן ומצלצלות בקול; יונקים ממשמשים בשדי אמותם, מבקשים חלב להשיב נפש ואין – השדים צומקים, ועוללים שואלים להם ובוכים. וזה לייזריל, המשוגע התמידי של קהלת קבציאל, אף הוא בין הגולים מקהל עדתו, בגדיו פרומים, ראשו פרוע והכובע אינו מיושב עליו כראוי, אלא משתמט ויורד לערפו. הוא תועה והולך פעם אחר זה ופעם אחר זה, כפרה אחר העגל, פוצה פה ומביט, מוציא לפעמים קול הברה משונה מנחיריו ואינו דובר דבר. ואני יושב דומם בתוך הקבציאלים המרודים, דואג ומתאבל על שברם הגדול, ועולמו הנאה של הקדוש-ברוך-הוא חשך בעדי. אוי, מה לי עוד להבּריאה הזו וליפיה? היא תתן לאחרים הודה ולא לנו היהודים, חום השמש לא יהיה לי עוד למשיב נפש כי אם לאש להבה, רוח צח הוא לי לרוח משחית, וקטורת יבול שדה ועשבות הרים קיטור היא לאפי, בהגיגי תבער אש, שרפה ורוח ותמרות-עשן אני רואה בחזון – ויהי לאבל שיר הצפרים ורנתן לקול בוכים!…
– ואנה אתם הולכים, אחי? – פתחתי את פי אחרי שתיקה ממושכה ואמרתי ברחמים רבים.
– להיכן יהודים נשרפים הולכים? החזירו לי בני החבורה במנוד ראש ואנחה – להיכן שכל עניי עמנו הולכים, למקומות אחינו בני ישראל הרחמנים, ובידינו כתבי-תעודה, מקוימים
בחתימת הרב וראשי קק"נו, שנותנים לנו יפוי-כח וזכות לחזור על פתחי נדיבים, שקדו אלופי הקהל לתקנת הנשרפים וחלקו להם את ערי ישראל בגורל. כתות הרבה הלכו לרוחות העולם מזה ואנחנו לרוחות העולם מזה, ועכשיו אנו צריכים כאן עוד לחלוקה שניה בינינו, מי למקום זה ומי למקום זה, אלא שהדעות בתוכנו משונות, למקום שהללו רוצים לילך רוצים גם אחרים, ובכן אנו דבוקים יחדו באגודה אחת, מדיינים זה עם זה, מתרעמים ורוגזים בדרך וכל אחד מנאץ את חברו ומקניטו. היה נא אתה, רבי מנדלי, לדיין והכריע בינינו!
– התפזרו, קבצנים! – אמרתי להקבציאלים בלשון רכה – התפזרו להנאתכם ולטובתכם. למה אתם נדחקים, צפופים ומריבים ומתקוטטים ומכעיסים איש את חברו. הלא בזה אתם גורמים רעה לעצמכם. איש יורד לחיי חברו ועניים הרבה מהפכים בחרדה אחת, ועוד תעלו עליכם חמת אחרים וצעקתם, שתפשטו עליהם כילק ותהיו למשא על הצבור. חוסו נא על נפשכם והתפזרו, בני ישראל!…
וכשראיתי שדברי אינם נשמעים חדלתי לדבּר אליהם עוד, נענעתי עליהם בראשי ואומר בלבי: גם השרפה לא תפריד ביניכם, יהודים!
– לנו הם נותנים זבּוּריוֹת, את הגליל בטלוֹן, ולהם הם לוקחים עַדיוֹת, את כסלון וסביבותיה. גם לנו חלק ונחלה בכסלון! – מתרעמים הללו.
– לא נמחול על זכותנו, גם לנו נשמת ישראל ומיוחסים אנחנו כמוכם! – הללו מתרגזים וצועקים.
– תפח רוחכם!
– יכנס הרוח באבי אביכם!
– יהודים חביבים – אמרתי לאותם הקבציאלים הצועקים ביותר – הגם אתם בנשרפים? והרי בעלי-בתים לא הייתם מעולם.
– למאי נפקא מינה, בעלי-בתים או שכנים, עכשיו כלנו אביונים – השיבו לי דברים של טעם – בתים לא היו לנו, אבל דירות היו לנו. בדיוטא התחתונה של בית יעקב-שמשון היינו דרים, איש ובניו בקרן-זוית שלו, ומשנשרף ביתו חסרנו דירתנו, ואנה אנחנו באים?
– דירתי היתה בבית-המדרש – צעק עזריאל הבטלן – וכיון שנשרף אין לי עוד מקום לינה, והריני ככל הנשרפים. “אלמלי ניתן פה להפשפשים, הקובעים דירתם בבתי בני-אדם ובמטותיהם, אף הם היו באים בטענה זו” – הרהרתי בלבי באותה שעה.
– לי היתה השרפה הרג וחנק כאחד – התאונן דוד-יהודה החנוני – כשהשנים היו כתקונן והקבציאלים שרויים בבתיהם הייתי שׂוכר לי חנות ונזדמנו לי קונים, ובחורבנה של קבציאל איתרע מזלי ונקפחה פרנסתי!
– עני אני ואומלל מאד לכל הדעות – הסביר לי נחום המלמד בטוב טעם ודעת – כשהיו בעלי-בתים הייתי מלמד בניהם בחדרי ומתפרנס בדוחק. עכשיו כשאין בעלי-בתים, תינוקות מניין? אם אין תינוקות אין חדר, אם אין חדר ותורה – אין קמח.
– כהאי גוונא אומר גם אני: אם אין בתים אין מזוזות – הגה ברוחו הקשה יוסף-שמשון סופר סת"ם – בזמן שקבציאל היתה קיימת הייתי כותב מזוזות, למה?
– אנחנו – נענו כמה קבציאלים מהידועים אצלנו בשם כלי-קודש: שמשים ובעלי-תפלות, עוסקים בצרכי צבור ומשמשיהם ומקורביהם ומקורבי מקורביהם, מיני גבאים-משונים, שדכנים, קברנים, מגידי תהלים ולומד משניות ונבוני לחש וכיוצא בהם מחבורתא קדישתא – אנחנו עתה כרועים בלי צאן, כאזוב בלי קיר וכדגים בלא רקק. אוי לנו ואוי לעוללינו וטפנו, אין לחם ואין שמלה, אין בעלי-בתים ואין קציני עם! אנו ליה, ועינינו עתה לקרובינו ולגואלינו ולמכירינו ולנדיבינו. יטפלו נא הם בבנינו, יחזיקו נא בידינו עד שירחם המקום את קבציאל ויבנה עירנו ונשוב גם אנו לפרנסתנו.
– אין צרה כצרתי – התאונן שלמה הדברן ושפך לפני שׂיחו – צרתי היא צרת הבת! הביטה וראה את חרפתי, את בתי הינדא-רחל השוממה שם. היא היתה מאורשה לאיש והחתונה היתה מוגבלת, כפי המדובר בתנאים, ליום ל“ג בעומר זה, והכל שריר וקים בינינו, המחותנים. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? עשה הקדוש-ברוך-הוא שרפה גדולה בעיר ונתנזקו כמה וכמה אנשים, וגם אני בתוכם. ואין מקשין על הקדוש-ברוך-הוא למה עשה כך, בודאי הוא יודע מה שעושה. וכיון שנתנזקתי ממילא נעשיתי עני ולא סלקתי ההתחייבות מצדי, כפי המדובר בתנאים, לא משום שלא רציתי לסלק, חס-ושלום, אלא פשוט משום שאין בידי כלום. ומה אמר החתן, זה הבחור הנאה? החתן אמר: איני רוצה! אם אין העיקר, בתך למה לי? ועמד וקרע את התנאים. היוצא לנו מזה, בתי אינה מקודשת, ושבה להיות בתולה כבתחלה. והרי היא יושבת שוממה בבושה וחרפה, מורידה דמעות ובוכה, ואשתי תחיה אף היא מורידה דמעות ובוכה עלי לאמור: גזלן, למה עזבת את החתן! גזלן, למה אין אתה חס על בתך! כל רעותיה הנה זה נשואות ומיניקות בנים, והיא, גזלן, עדיין בתולה! אנא נוליך את חרפתנו? –והיום, בל”ג בעומר זה, זמן החתונה, כפי המדובר בתנאים, הבכיה גדולה ביותר, ממש כמו בתשעה-באב. זו בוכה וזו בוכה ושתיהן בוכות – ואני לבי דוי. אוי, אלמלי כלב לקק את לבי היה נשתטה מיד! מה אעשה ומה אפשר לי לעשות? הריני מוכן לעשות עוד זאת: אשתי ובני-ביתי ילכו להם לעצמם, לבקש עזרה בצרה עם כל הנשרפים, ואני אלך לי בפני עצמי, לקבוץ על-יד בערי היהודים להכנסת כלה. ומה אתה סובר, רבי מנדלי?
– מה אומר ומה אדבר – אמרתי לו לשלמה הדברן – הכנסת כלה אף היא סחורה ועסק טוב, ומעלתה אצלנו היהודים חשובה עוד יותר ממעלת הנשרפים.
ובשעה שהקבציאלים מדברים עמי היו הקבציאליות מוסיפות תבלין משלהן ומטעימות את הדבור של בעליהן בקינות ובאנחות ובאלות ובקללות, על פי דרכן. גם הצפרדעים נשאו קולן ויקרקרו בתוך הבריכה, והחסיל והצלצל מבין תבואת שדה השמיעו קול שריקות – ויהי רעש וצוחה, המולה ויללה במחנה.
אין דבר ממוגג את לבי ומעורר בקרבו המון רגשות נשגבים, מעין רגשי אהבה וחסד ורחמים וגעגועים ועוד הרבה, שאין לפרש מה הם ומה שמם, כפני ילד תמים כשהוא ישן, וביותר כשמתנמנם מתוך חולשה או מתוך ענויים של שבט מכהו. אחד מן התינוקות האומללים, תינוק חלש ורפה כח, נגש ובא אלי, בשעה שהייתי עסוק בדברי שיחה, הניח ראשו על ברכי ונתנמנם – ואנכי לא ידעתי. וכשנפסקה שיחתי והרגשתי בו, יחד נכמרו נחומי וזרם שוטף של הרגשות עצומות המו בתוכי. נסתכלתי בפניו הנעימים והצנומים, שאין בהם טפת דם, בשפתיו הנצרבות והפתוחות מעט, בזרועות ידיו הדלות והרפות, אחת נתונה על חזהו, שמתנפח ועולה, מתקמץ ויורד, ואחת תלויה ברפיון, וכלם רוח חן ותחנונים שוֹרה עליהם ודבר עצב נשמע בם: קינים והגה על יסורים ומכאובים, מחילה וסליחה ובקשת רחמים, ריוח והצלה – נסתכלתי והשתפכה עלי נפשי! נתמלאתי רחמים ורחשי קודש מאד נעלים ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני עמי המדוכאים ולנשק כלם מנשיקות פי. נסתכלתי פעם בילד תמים זה ופעם בהקבציאלים מרי נפש ושׂבעי רוגז, נענים ושפלים ורצוצים, והייתי משוגע ממראה עיני. אי שמים, צעק לבי אל ה', כמה מעונים וכמה משונים הם היהודים בדרכי חייהם ומזונותיהם וספוק צרכיהם מכּל אומות-העולם! מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שאישיו הם כאברי הגוף אחוזים ותלויים זה בזה, משפיעים זה לזה, מתפרנסים זה מזה, מתקיימים וכלים ואובדים זה על ידי זה. קצתם רעה באה עליהם ורבים נתונים בצרה. דליקה נפלה בקבציאל ונשרפו בתים מספר – וכל בני ישראל שם יבכו את השרפה! עליה יבכו כל בני קבציאל, אפילו אלה שלא היו להם בתים מימיהם. יבכו בטלניה ומלמדיה, דייניה ושמשיה, חזניה ושוחטיה, שדכניה וחתניה וכלותיה, חנוניה ותגרניה וסרסוריה וכל המון קבצניה.
לבי לבי עליך, תינוק אומלל! רחם ארחמך, עמי, עם עני ואביון!…
– חנה, חנה! – נשמע קול אבי הילד הישן קורא לאשתו – קומי ושאי את חיים-יענקלי. הנה הוא שוכב על ברכי רבי מנדלי ויהיה עליו למשא.
– אוי לה לאם ואוי לה לנפשה! – קראה חנה באהבה ורחמים רבים ושלחה את ידיה להחזיק בבנה – ראו נא איך הוא שוכב, סגולתי ומחמד עיני. מעמל נפשו תתעטף, שמאלו תחת לראשו ומנמנם לו כצפור. לא שׂבע ימים ולא שׂבע חיים וכמה צרות ראה בעולם!
– הניחו לו ויישן! אין דבר, אין דבר, ישכב לו וינוח מעט – אמרתי להוריו ונכנסתי בדברי שיחה עם אבי הילד, איש טוב ותמים ויודע תורה – הגידה נא לי, רבי יחיאל-מרדכי, איך הייתם ניזונים ומתקיימים בשעות הרעות, שהתרגשו ובאו עליכם?
– ברוך אלהינו, שעשה נסים לנו וקימנו ובטובו חיינו – השיב רבי יחיאל-מרדכי, נושא עיניו כלפי שמים בשבח והודיה – מה היהודי צריך למזונו ולקיום נפשו? היהודי די לו בקב בולבודסין מערב שבת לערב שבת. היינו מסתפקים במועט ובטחנו בשמו הגדול, יתברך, ובחסד אחינו בני ישראל.
– ואחינו בני ישראל באו לעזרתכם ממקומות מושבותיהם?
– מעיר אחת ומהכפרים הסמוכים שלחו לנו איזו עגלות לחם תיכף לאחר השרפה, ומשאר העירות לא הגיע לנו כלום, חוץ מנדבות של יחידים, והן מועטות.
– למה נתעצלתם להודיעם בכתב את צערכם, כי בצרה גדולה אתם?
– כתבנו, רבי מנדלי, כתבנו, גם משולחים מיוחדים שלחנו בתפוצות ישראל, לאסוף נדבות בשבילנו, ומכלם אין קול ואין עונה! וכשראינו, שאין מאחינו בא לעזרתנו ואי אפשר לנו עוד להתקיים, קיימנו בעצמנו מאמר רבותינו “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”, והננו הולכים עתה למקומם של אחינו בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, אולי יחוסו עלינו, אולי ירחמו. ומה אתה סובר, רבי מנדלי, הנצליח את דרכנו?
– כלום היית חושש, רבי יחיאל-מרדכי, באחד מאברי גופך פעם אחת בימיך?
– מה שאלה היא זו, רבי מנדלי! חושש אני וחושש במתנים, לא עליכם, כלום אין אתה מכיר בפני ובעצמותי, שאיש מכאובות ומדוכדך ביסורים אני?
– ואיזו תרופה אתה עושה לזה, רבי יחיאל-מרדכי?
–בתחלת יסורי המתנים, בימים הראשונים, כשהיה בידי לעשות מה לרווחתי, הייתי מתאמץ להסיח דעתי מהם ולא עשיתי כלום, מיחל ודומם לתשועת ה'. עכשיו כשהיסורים קשים מאד ואין בידי כלום, אפילו כשאני רוצה, ואף התחבולות מסופקני אם היו לי עתה מועילות, עכשיו אני חושש לא לבד במתני אלא בכל רמ"ח אברי, והריני כחרס הנשבר, לא עליכם. אבל כנגד מה אתה שואל לי, רבי מנדלי, דבר זה שאינו מעניננו?
– כנגד מה? – אמרתי בנפש מרה – כנגד הקבציאלים הנשרפים וכנגד הרבה מיני אומללים ועוד אלפי אביונים משונים אחרים. כלם הם האברים הדווים והנגועים בגופם של ישראל! לוּ חכמו ישׂכילו זאת בני-בריתנו, היו משתדלים בתחבולותיהם להעלות רפואה לאבריהם הנחשלים, להחזיקם ולהחלימם במועצות ודעת בעוד מועד, עד שלא תתגבר המחלה, שלא יהא הכאב נצח והמכה אנושה מאנה הרפא ותלך ותזיק לכל הגוף. אלמלי היו אחינו משתתפים בצערם של הקבציאלים, בבוא אידם, ואיש מעירו היה להם לעזר בפרוטתו, היתה פרוטה מצטרפת לפרוטה ועלתה לסכום גדול, עד שהספיק להם בקרב ימים לבנות חרבותיהם ולשוב לעבודתם כבתחלה, ולא היו אנוסים להיות גולים ממקומם, נודדים ותועים בעולם. ועתה… עתה שמע, רבי יחיאל-מרדכי, ואגידה את אשר יקרה אתכם וכל מי שכמותכם, האובדים והנדחים, ואת אחינו אנשי מקומנו זה, באחרית הימים. הקבציאלים, העזובים בלי משׂים, כשאר האומללים ובני עוני שכמותם, כשנהדפו ממצבם והתחילו לנפול, נפול יפלו מטה יותר ויותר, בל יקומו ובל ישובו עוד למעמדם. מה שיקבצו על יד יאכלו בדרך, וסופם להיות קבצנים נודדים ומדולדלים ונגע בבית ישראל. והנגע הזה ילך ויתפשט בעמנו בכל גופו, יביא רקב בעצמיו ויגרום לו מכאובים ויסורים קשים. לא היו אחינו סומכים לכל הנופלים אצלם ומתנדבים ונותנים לכם מעט ברצון, מיד לעת התמוטטה רגלכם, סופם שיתנו לכם אחרי כן הרבה באונס ללא הועיל, העניים והאביונים יהיו מחזירים תדיר על פתחיהם ונפרעים מהם מדעתם ושלא מדעתם, יתנו ויחזרו ויתנו לצרור נקוב, כפי כחם ויותר מכפי כחם. על-כרחם ייחדו בתי “הקדש” לאורחים דלים ונודדים; על כרחם יפזרו ממונם לבטלנים עלובים, חלשים ונדכאים, גם לעצלים ונרפים; על-כרחם יפרנסו אלמנות, יכלכלו יתומים; על-כרחם יהיו קרוביהם וקרובותיהם העניים בני-ביתם ומבּשׂרם לא יתעלמו, ועל-כרחם יתנו צדקה עוד לדברים הרבה, שאין להם שיעור, עד שתקצר ידם וימעיטו צרכיהם והוצאותיהם, ויתמעטו העסקים ויקפחו הרבה את פרנסותיהם ויתרוששו, ונתוספו עניים חדשים על הראשונים. והלכו עניי המקום ההוא למקום אחר ועשו לו גם הם כמעשי העניים שלפניהם, ופשׂה תפשׂה המספחת בישראל ותרבה העניות וכל מיני דלות ואביונות. – הרואה אתה, רבי יחיאל-מרדכי, מה הצפרדע הזו עושה בקפיצתה לתוך הבריכה? כשקפצה נעשו סביבה תלמים במים, ותלמים אלו חוזרים ועושים סביבם עוד תלמים אחרים, והתלמים הולכים ונעשים ומתפשטים אילך ואילך ואינם פוסקים. הסבה קטנה ומועטת ותולדותיה מרובות, הולכות ונמשכות. דליקה נפלה בקבציאל וממנה לרעות הרבה תוצאות – ובאחרית הימים כל בית ישראל יבכו את השרפה!
–כבר קדמוך חכמים – אמר רבי יחיאל-מרדכי בנדנוד כתפו וידו ובעקימת שפתים זו של חובשי בית-המדרש, שממעטים חשיבות הדברים של אומרם, לפי שמצינו אותם אצל רבותינו, ואם כן מאי קא משמע לן? – והרי כך אמרו חכמינו במדרש שיר-השירים: “מה אגוז זה אתה נוטל אחד מחברו וכלן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הם ישראל, לקה אחד מהם כלם מרגישים”.
– ומאי תקנתם, רבי יחיאל-מרדכי? – אמרתי בנפש מרה – אי שמים, וכי לעולם יתרשלו ישראל להיטיב דרכם ומעמדם, שלא יהיו מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה כאגוזים?!…
רבי יחיאל-מרדכי נתן ידו על פניו, גנח ונאנח ולא החזיר לי כלום. ישבנו מחרישים ושותקים, וכל אחד שקוע במחשבות לבו.
עוד מעט והקבציאלים זזו ממקומם ברעש והמולה והלכו למסעם, הם ונשיהם ובניהם, ולייזריל המשוגע פוסע ונגרר אחריהם. ואני בסוסי ובעגלתי הולך עמם לשלחם. וכשבאנו לפרשת-דרכים נפטרתי מהם בדמע והלכתי לדרכי.
את הקבציאלים העלובים האלה לא ראיתי עוד בימי חיי ולא ידעתי מה היה בסופם. ודאי שהיו מדרדרין ומתגלגלים כאגוזים עם שאר אביוני ישראל עד שאבדו מן העולם. אלא את לייזריל פגעתי לאחר ימים בכסלון, עובר ברחובותיה, בתור איש משוגע של הקהל, ונערים קטנים רצים אחריו ומתקלסים ואומרים: עלה משוגע, עלה משוגע!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.