דע: אין מנדיל בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהוה. ובאמת, מה הם חיי דכל בית ישראל אם לא מעשה עתיק, שחוזר ומתחדש תמיד בכמה וכמה מהדורות, שונות בתכנן ומשונות בפניהן המתחלפים כלבוש בחליפות הזמנים? מעשה אבות סימן לבנים ותוכו אחד: המכות והפגעים, הלחץ והעוני, הטלטולים והנדודים המבוהלים, הפלפולים והוכוחים, בלבול הדעות וריב לשונות ­­­­– כל אלה היו בימים ההם וגם אחרי כן; השוטים השאננים עזי-הפנים וגסי-הרוח, הצבועים והחנפים וכל חברי החשוכים למיניהם – המה הגבורים אשר מעולם! קורח זה, שבימי משה, חי וקיים גם בימינו ושמו – פלוני אלמוני. אף הוא מגיס לבו, אם עשיר הוא – בעשרו, ואם למדן הוא – בתלמודו, מחרחר ריב ומבקש לו כהונה על פי דרכו. גם סנבלט הקדמוני עדיין לא נמח שמו וזכרו, והוא וכל עדתו הולכים ומשטינים בכתב ובפה וחושבים לקעקע את הבירה על פי דרכם. סוף דבר – לא נחת ביעקב!

 

א    🔗

החכם ובעל-העצה בק"קנו היה בנימין המשולח.

בספר הנולדים נכתב שם משפחתו “קורנסא”, כלומר קצר-החוטם. אפשר הוא, שאבות משפחתו הראשונים חוטמיהם היו קצרים ושמם נאה להם, אלא חוטמו של בנימין לא יצא מכלל חוטמי כל היהודים – חוטם ארוך עם חטוטרת על גבו ומתעקם למטה בעוקץ חד. ובאמת שם-משפחתו היה רק הכּתיב, והקרי בנימין המשולח. בנימין היה מתחלה משולחו של הגביר המפורסם רבי יונה היהופיצי ושנים הרבה עבד אותו באמונה, וכשפסקו עסקיו של הגביר הזה ובנימין נתפטר משליחותו, אף על פי כן השם משולח לא ניטל ממנו, וזה זכרו לעולם. בנימין היה אחד מבעלי-הבתים המושפעים בפרנסה והמשובחים שבעיר. ביתו עם אכסדרא ירקרקת ועם גג של נסרים גבוה עמד בשוק הגדול כנגד החנויות. שרה אשתו, יהודיה גבוהת-קומה כחושה וחטמנית, יוצאה בחרוזי פנינים ובעיר של זהב על צוארה אפילו בחול – היתה צופיה הליכות ביתה וטרודה תמיד בהנהגת בית-מרזח מעולה, שמלבד יין-שרף ומיני לגימה ידועים, כגון ביצים שלוקות ומגולגלות, רקיקין של כוסמת עם שומשמין ובצלים, חתיכות גבינה ודגים מלוחין – נמצאו כאן שכר, מי-דבש ושאר מיני משקה, ואוז צלוי אף הוא נהדר בכבוד שם על השלחן. סוד זה של כבישת קשואים לימות הגשמים לא היה גלוי וידוע אלא לשרה בלבד. הקשוא שלה היה קשה ומלא, ובשביל כך שבחוה חכמי האכילה ואמרו: מתוך קשואיה נכּר, שבעלת-הבית אשת-חיל היא. בבית-מרזחה היו שותים כל פני העיר: זקן-האומנין, הראש ומר-דאתרא ושאר הנכבדים, גרגרנים ורעבתנים כיוצא בהם מקהל עדתם. “סארקע” היתה אצלם לעילא ולעילא מכל תושבחתא. כשאירע להם דבר מה, מיד היו רצים לסארקע. חתיכת דג מתמלא מחוליתו בבצלים ופלפלין, מעשה ידי סארקע, מתקה מדבש לחכּם. כיון שנכנס יין לתוכם יצא סוד ולפני סארקע שפכו לבם והתודו לפניה על כל פשעיהם. ובשעה זו היו מטפחים על לבם ומגמגמים כמתאוננים דברים מקוטעים בקול בכיה משונה של שכורים, ומתוך צער ויגון חזרו ושתו כוס תנחומין וצהבו פניהם ואמרו שירה בשמחה רבה. גם אותם מבעלי חברה-קדישא, להבדיל, ואותם העוסקים בצרכי צבור מקהל, כשהיו מתאוים לסעוד את לבם סעודת-מצוה, כביכול, כדי שגופם יהא שלם ומתוקן לעבודת הקהל, היו ממהרים להם מבית-מרזחה של שרה-הבינימינית אוזין צלויין, משמנים ומעדנים ויין ושאר מיני משקה, ואכלו ושתו בהלולים. – שרה היתה מטפלת בעסקי הפרנסה, ובעלה ישב לעת זקנתו בשלוה וניזון בנחת ובמנוחה. טפלי לא היו תלויים בו, את שלוש בנותיו השיא כבר ודרו עם בעליהן בחבה ורעות, כדת ישראל, ואצלו נשארה רק בתולה קטנה נאה ויפת-תואר, בת בנו יחידו, שמת קודם זמנו, והיא היתה נחמתו שעשועיו בימי שיבתו.

בנימין היה מכלל היהודים האלו, שפניהם מספרים כבוד מעלת רוחם הישרה, ומתוך רשמי צורתם נכּר צור מחצבתם הטהורה. המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניהם ועל מצחם הגבוה רמז יש בו, כלומר: אלה מיוחסי עולם עתיקי-יומין, שירדו מגדולתם – בני אברהם יצחק ויעקב נכבדי ארץ, נקובי ראשית הגוים!…

בנימין פקח היה, בקי במילי-דעלמא, מעורב עם הבריות ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. היה מעמיד כל דבר על האמת, כפשוטו ומשמעותו, בדעה מיושבת, ואינו מגזם ומפליג דבר, כמו הפזיזים והבהולים בעמנו, והלך תמיד על פי דרכו והבנתו בכל ענין, דברי בנימין בנחת נשמעין, בקול דממה ובנעימה, ובשעת דבורו היה משפיל ראשו ועוצם עיניו. לעולם לא שׂח שׂיחה בטלה, אלא דבריו היו מעטים ושנונים, מעורבים במשלים יפים, ויצא כברק חץ-משלו תמיד ולא החטיא המטרה. ומתוך שהיה איסטניס ותש-כח דקדק על עצמו בשמירת בריאות גופו, וכל מעשיו כולם: שבתו וקומו, הלוכו ומאכלו, היו משוערים ומסודרים יפה יפה. לא היה בא לבית-המדרש להתפלל בצבור אלא בשבתות, ולפעמים רחוקות אף בחול, ודוקא בערב, בזמן תפלת המנחה. לא דחק את עצמו לעלות לכותל מזרחי, וקבע לו מקום בזוית זו לאחורי התנור. משבא לשם, בא להזוית כבוד, כאילו נתמלאה כולה אורה. כתות-כתות של אנשים היו נקהלים סביב לשולחנו ומשיחים בעניני העולם ובנמוסי המדינות בנחת-רוח, וכלם מדושני-עונג. גרשון-אייזיק ודוד-אבא, שני חקרנים, כביכול, עזבו בשביל בנימין מקומותם כלפי המזרח ונתישבו אצלו בשכונתו. שני החקרנים האלו – כך נקבע המנהג מכבר – פותחים תחלה בענין המדובר, ובנימין שותק ושומע בעינים עצומות. השיחה הולכת ומתרחבת יותר ויותר. הרבה מקהל העומדים נכנסים לתוכה בדעותיהם, זה מושכה לאי גיסא וזה לאידך גיסא, והרי זה חמר-גמל וערבוב דברים כבד מאד. ובאותה שעה בנימין מתעורר ומעביר ידו על מצחו. כולם נשתתקו וצמאים לדבריו, והוא אומר בדרך קצרה דברים של טעם, קולעים לגוף הענין הנרצה. מיד מכּין לפניו באצבע צרדה, מנענעים לו בראשם בקריצות עינים וברמזי התמיה, לרמז שהלכה כמותו, ודברי פי חכם חן…

כל היום היה בנימין יושב בחדר מיוחד על כסא-יצועו, מתעטף בחלאטי“ל ונעלים קלים ברגליו ומעיין בספר. אבל כמעט מעולם לא ישב יחידי בחדרו ותמיד נמצאו אצלו מאנשי העיר, יהודים ויהודיות, מנער ועד זקן, שהיו משכימים לפתחו, בין אלו, שבאו להתיעץ עמו בעסקיהם ובמשאם-ומתנם, ובין אלו ממקורביו, שבאו לבלות עמו קצת מזמנם בשיחת-רעים, משום עונג נפש בעלמא. זקן-האומנין וראש העיר כשהיו שתויים ומבוסמים, נשאו כוס יין ונדחקו לתוך חדרו בקול גדול: רבי בנימקא! יעבור עליהם מה, אינם רוצים לזוז משם עד שישתו לחיי רבי בנימקא. זקן-האומנין מתופף באצבעו על מצחו ומלהג חצי יהודית וחצי רייסית: “בנימקא חכם!… בנימקא יפה-בריה וועליקי, ווי, ווי!…” ולב ראש העיר נמס כדונג מתוך רוב שמחה ומתוך הנאה יתירה, פוצה פה ומתכוון להראות ידיעתו הרבה, ומרכיב דברים משונים מין בשאינו מינו בערבוביא, ושונה כל דבר עשר פעמים ישר והפוך: “רבי משה, אַ­דם, המן!… עשו ויעקב אחים!… כשר!… רק החזיר לא!… לא, לא! טרפה!” והנה ששון ושמחה, דיצה וחדוה אחוה ורעות, והם מתוקים מלאקריצ”ה, מחבקים ומגפפים את בנימין ונופלים על צואריו, ועל-כרחם הם נפטרים ממנו, הולכים ונכשלים בהליכתם. – כללו של דבר, בנימין אינו יושב יחידי והכל פונים אליו. מי שמציעין לפניו שידוך ואינו יודע מהו, לרחק או לקרב, הולך ונמלך עם בנימין. נפלה קטטה בין איש לאשתו, כל אחד משני הצדדים מקונן ופורט צרותיו לפני בנימין. חתן, שכּלוּ לו מזונותיו בבית חמיו ואינו יודע איזו פרנסה שיבור לו, הולך ובא ומזעזע מוחו של בנימין. שני עברים נצים ומכחישים זה את זה, בנימין מכריע ביניהם. מת יהודי ומשאיר אחריו ירושה, אין היורשים פוסקים להתקוטט ולדון זה עם זה עד שיפשר ביניהם בנימין. מת יהודי וחוץ מאשה ובנים אינו משאיר אחריו כלום, לפני מי האלמנה בוכה ומיללת? לפני בנימין! קצור הדברים, בכל מאורע וצרה שלא תבוא פונים לבנימין. בצרכי-צבור – גם-כן לבנימין. שומע הכל בישוב-הדעת וממציא משל ומילתא דבדיחותא ועצה הגונה בשביל כל אחד ואחד, מקבלים דבריו באהבה, אפילו כשהם פוגעים בכבודם ויורדים חדרי בטן.

הרי לפניכם, רבותי, תמונתו של בנימין, של החכם ובעל-העצה בעירנו בימים ההם, שבזמן הזה לא רבים כמותו בישראל.

 

ב    🔗

וכנגד זה היה חונה בק"קנו רבי יעקב, אחד ממיני רבותינו יעקב"ים הללו, שהיו והוים ויהיו גם לעתיד- לבוא בכל תפוצות ישראל, כל זמן שתהא ליהודים שארית וסימן של רוח חיים באפם. מיני בריות האלו, אף על פי שנבדלים בשמותם, בדרכי פרנסתם ובמלבושם ובכל הנהגתם, בין שהם יהודים אדוקים בנושנות, מן המחמירים, ובין שהם יהודים עברינים, מן המקילים ­– הצד השוה שבהם, שכולם שחוצים ועזי-פנים כהני כלבין דחציפין, הם גופם אינם כלום וערכם פחות משוה פרוטה, ומבקשים להוקיר עצמם מפז ולהתגדל בעולם. דעתם קצרה, והם מרחיבים פה על אנשים נבונים. מאריכים לשון על דברים, שאין להם בם תפיסה כלל, משתבחים, שכוונתם לשם האמת וטובת הרבים, במעצמם הם מלאים מרמה ותוכם אינו כברם, בכל דבר שהם נוגעים – שם הנגע, ובכל ענין שהם נכנסים בו – שם מבוכה וקטטה ומהומה של רכילות ולשון-הרע, דילטוריא ומלשינות, וזרם מים לא ישטוף כל טנופת, שבאה בעקבותם לעולם.

רבי יעקב שלנו היה מהיהודים המצויצים, שציצתם נגררת מטלית-קטנם עד הברכים, ופיקא של גרגרתם טפח. הם “אדירי איומה המאדירים בקול”. וכשם שהאריה, מלך שבחיות, פגע רע יש לו ומפגיע שמו, והפיל, הענק המשונה, אימת יתוש עליו, כך היה לו לבנימין המפגיע שלו ורבי יעקב הוא – מין בריה שפלה, שהיתה מצירה לו מאד.

רבינו יעקב היה יציר נפלא. בו נראה חכמתו של רבון העולמים, כמו בהרבה מיני שקצים הקטנים. אלו השקצים, כשמגיחים מן הביצים, הם משתנים בעולמם מצורה לצורה, שלשה גלגולים כסדר, בשמות נבדלים. מתחלה צורתם צורת תולעת זוחלת ורעבתנית, התולעה זו, משנתמלאה כריסה, נעשה לאחר זמן רמש-תם, מתעטף בטלית של משי מאורגת מציצין דקין כקורי עכביש, שיוצאין מגופו, ונח בתמימות על משכבו בלא תנועה. תם זה לאחר זמן נעשה שקץ-העוף, פורש כנפיו ופורח בגובה וגאון, מתהולל ומשתקשק באויר העולם. שלשה הגלגולים האלו עברו גם על מין בריה שלנו.

בגלגולו הראשון היה תולעת ושמו יענקיל או יענקוץ. יענקיל זה בקטנותו היה נער משרת, זוחל על גחונו, ואין בלבו אלא האכילה למלאות כרסו, די לו שהוא חי ואינו מת ברעב. ומתוך שהיה מכיר בעצמו מעוט ערכו, שהוא ריק וחסר ובריה קטנה, לפיכך הרכין ראשו בהכנעה ועשה עצמו מדרס לבני-אדם כתולעת, והיא שעמדה לו בשפלותו, שלא נטרד מן העולם. כיון שמצאו אותו נכנע ומשתעבד ביותר, היו מתעוררים עליו יותר ויותר ברחמים, ואף הוא היה הולך ומתרומם יותר ויותר מאשפות. זה המשרת הקטן גדול היה, ואכל ושבע ועוד הותיר משכר עבודתו, פרוטה נצטרפה לפרוטה וזוז לזוז ומנה למנה, עד שנתקבצו לסכום מסוים, והלך ונשא לו אשה “חציה-שפחה”, כלומר: אחת ממיני הבתולות העניות האלו, שהן משמשות ועובדות עבודה קשה שנים רבות אצל קרוביהן המכובדים, כשפחות ממש, אלא שעבודתן זו נקראת בפני העולם סיוע בעלמא, כדרך הבנות, שמסייעות בהנהגת הבית של עצמן ובשרן, לא על מנת לקבל פרס, חלילה! ובשכר זה עומדים מצדן כמחותנים בשעת חתונתן, דהיינו, שנותנים להן דורון שתי שמלות בלות ודבר מועט מכלי תשמישם, ועוד מכבדים אותן כבוד גדול זכיה יתירה זו, שנהנים מסעודת הנשואין ורוקדים לפני הכלה “רקידה כשרה” כנהוג… אחר הנשואין נסה יענקיל את מזלו והתחיל לשאת וליתן מעט מעט ולעשות עסקים בפני עצמו. היה מלוה ברבית לשבועות יהודים עניים ובעלי-מלאכה אביונים וחנונים קטנים ודלים. לאחר ימים היה מלוה אף הסופרים הקטנים בבתי הערכאות. והקדוש ברוך הוא שלח ברכה והצלחה במעשי ידיו, עד שבהמשך הימים קבץ ממון רב וזכה להיות מלוה רוזנים ובעלי נכסים שבגליל. קנה שם ומעות קנה לו בית ומטלטלין נאים, כדרך הנגידים, ובאותו זמן מתחיל אצלו –

הגלגול השני – תולעת יענקיל נעשה איש תם, מין בריה חדשה, ושמו בפניו – רבי יענקיל. מתעטף בבגדי משי ועל פניו מסוה התמימות. אינו חוזר עוד על הפרנסה בריצת רגלים כבראשונה, אלא הוא יושב במנוחה והפרנסה חוזרת עליו. הכל צריכין למרי דכסף ובאים אליו. מקומו בבית-הכנסת בפמליא של מעלה כלפי המזרח. יודעים הם בני העיר בלבם מי הוא זה ואיזה הוא, שקוּפּה של שרצים תלויה לו מאחוריו, אלא שבזכות ממונו מסבירים לו פנים, כאלו אינם יודעים כלום, לקיים מה שנאמר: אין לו לאדם מליץ יושר בעולם-הזה ובעולם-הבא כממונו. מכניסין אותו בין אנשי-העליה, שנקראים לעלות לתורה בשם מורנו – יעמוד מורנו רבי… הכנוי הזה אצלו היהודים הוא על מדרגה אחת עם כנוי הכבוד “יועץ המדינה” אצלם, להבדיל. והחנפים שבדור מהחבריא שלו קוראים לו רבי יענקיל אפילו שלא בפניו. רבי יענקיל בעצמו אף הוא יודע מהשהיה קודם לכן וזוכר את שפלותו בעבר, שהיה ככלי מלא בושה וכלימה, ולפיכך הוא מוסיף שמחה בלבו על הכבוד הגדול, שאנשים מכובדים מכניסים אותו בחברתם כאחד מבני-גילם. מחשב אותם בלבו למשובחים ונבונים הרבה יותר ממנו, ובשביל כך הוא שומר פיו ולשונו בפניהם, סובר כמותם בכל דבר ומנענע להם תמיד בראשו. צופה ומביט לכל מנהגי היהודים הכשרים ומשתדל להתדמות אליהם: מה הם בנעלים ופוזמקאות, אף הוא כך: מה הם מצמצמין פניהם ומתאנחין אנחה חסידותית, כשהם מדברים, אף הוא מתכוון להטביע בצורתו סימני התמימות ומתאנח בחסידות; מה הם מתנענעים בתפלתם ומתחטאים כתינוק לפני אביהם שבשמים, מרקדים כנגדו על ראשי אצבעותיהם, ו“דוהרי דולקים ידובבו בקול”: ווי, ווי, אבא!… אף הוא כן; מה הם “מנעימי מלל” – מבליעים בנעימה אחת תיבות הרבה בדבורם בכונה עמוקה, כנודע ליודעי ח"ן, אף הוא מסגל לו סגנון לשון חטופה ואינו עומד בדבורו בענינים הרבה, הן ולאו ורפיא בידו… כללו של דבר, הוא תם ומתמם, קושט את עצמו ומתכשר במדות גוברין יהודאין, ובחסד האל הגיע למדרגת “ותיקי וסת ונכבדי נועם” והרי מכבדים לו במציצה, ויש תקוה, שבמהרה יכבדו לו גם בסנדקאות. – כשהוא יושב לפעמים בועד זקני העדה ישׂישׂו בני-מעיו והוא מתאוה, שתהא ישיבתו נראית לעין כל. כשאומרים לו: מאי דעתיה דרבי יענקיל? אין קץ לשמחת לבו, וכשיכוון לפעמים לדעתו של בנימין, הרי הוא בשמי-שמיא מרוב הנאת נפשו. בנימין מורם בעיניו מכל אנשי המקום ואין חכם כמותו בכל הגליל ומאה מילין מחוץ לתחומו. בדרך זו מתכשר ר' יענקיל שלנו זמן רב ומשתלם כראוי לו, ובין כך וכך הוא עושה עסקים טובים, בעזרת השם יתברך, ומאסף הון רב ועולה מחיל אל חיל במדרגות השלמות עד שהגיעה שעתו של –

הגלגול השלישי – ויענקיל התם נעשה איש שחץ פורח ומקפץ על ראשי העם ושמו רבי יעקב! בגלגול האחרון הזה נגמרה השלמתה של מין בריה זו כתקונה עם רוח גבוהה ונפש רחבה. אין די עוד לרבי יעקב להיות שוה לחבריו והוא מבקש להתנשא על כלם, להיות חכם מכלם לחבריו ודעתו תהא שקולה כנגד דעת כלם. מקומו כלפי המזרח אינו כדאי לו עתה, והוא מתאוה לארון-הקודש, לישב בראש, להיות ראש וראשון בכל מקום ולהתכבד בשם “מורה-מורינו”. עכשיו רבי יעקב שוב אינו זוכר כלום מזמן העבר, שבראשונה היה תולע נבזה, בריה קלה ושפלה. הזהובים אטמו את לבו ומוחו. מקומו של כח הזכרון שם ממלא עתה שקל כסף, ובכל אותם המקומות בלב ובמוח, שנמצאו שם בתחלה קצת יושר, קורטוב של רחמים ומשהו הרגשה-אנושית, ובינת אדם כל שהיא, מונח – מטבע. בכל חמשה חושיו משמש המטבע: הוא אינו רואה, אינו שומע, אינו טועם, אינו מריח ואינו ממשש אלא המטבע, ונשמתו היא מקשה זהב כולה. וזו הרי הוא דרך היהודים וטבע שנטבע בהם מקדמת דנא, בזמן שרואים מטבע זהב אצל בר-נש, יהיה מי שיהיה, אפילו אם הוא עגל, בהמה בצורת אדם, הרי הוא להם לאלהים, משתחוים לו, מרקדים ומשחקים לפניו ונותנים כבוד לשמו. אנשי-סיעתו משבחים אותו בעיר וקוראים לו רבי יעקב! וכל העם עונים אחריהם מיראה: ברוך שם כבודו, ואומרים גם כן: רבי יעקב!

רבי יעקב, העגל שלנו, הרי זה קודש! כהניו עושי רצונו עובדים אותו באמונה ומשׂימים קטורה באפו, מפארים ומעריצים שמו ומטילים אימתו על הצבור. לכן יתגאה רבי יעקב בקהל עדתו ואין פוצה פה כנגד הנהגתו. אסור לאדם להטיח דברים כלפי כבודו, אלא הוא חייב לקבל באהבה כל מה שאומר ועושה, אפילו כשהדבר נראה למראית-עין לסכלות ועולה, חס ושלום, כאלו היו בני העיר כלם במעמד הר סיני ובאו באלה ובשבועה להאמין בו ולעבדו בכל נפשם ובכל מאודם. וכל כך אימתו מוטלת על הצבור עד שמתיראין איש מפני חברו להוציא מהשפה ולחוּץ מה שכל אחד ואחד מהם מהרהר עליו בלבו. בלבם הם מלגלגים לו ובפיהם מקלסים אותו. הכל יודעים שזוהי ערמה גדולה, ואף על פי כן הם מרמים זה את זה. ובדרך זו מתגברת בקהל ישראל החנופה והערמה, שקר ומרמה ושאר דברים מגונים ומתועבים. איזו עזי-פנים ואנשי בליעל, המתמכרים לעבודה זרה בשביל פת לחם, מחזיקים בחוטמי כל בני העיר ונוהגים אותם ביד רמה. והיהודים, עם ממושך ומורט ונרעש ונפחד מעולם, הם בעצמם עוד יתנו למנהיגים הללו את חוטמיהם, וכל אחד מזדרז בנתינת חוטמו להיות מן המקדימין. והואיל ואין לעולם בלא אפיקורסים, שכופרים אפילו באלהי שמים צור העולמים, לפיכך נמצאו בעיר מינים וכופרים, שלא האמינו ברבי יעקב וחשבוהו לבהמה גסה, לבור ועם-הארץ גמור, שכל מעשיו בצרכי צבור והנהגתו את העדה אינם אלא רעה, תוכחה וצרה גדולה לבני ישראל. ובשביל חלול שם כבודו וחטאים של קטני-האמנה נענשה העיר בקטטה, באיבה ותחרות, ברכילות ובדלטוריא ובכל מיני פורעניות. עד שלא נתעשר רבי יעקב עושר רב היתה העיר שוקטת, אין קורח, אין מחלוקת ואין מהומות בעדה. ומשנתעשר והיה גביר לאחיו תכפו עלינו צרות הרבה. בא קורח – באה מחלוקת, ועמה עברה וזעם ומשלחת פגעים רעים, כל חילה הגדול.

רבי יעקב הרי זה יודע לנגן! דעתו אינו נוחה מהחזן, שליח צבור דמתא זה כמה שנים, בשביל ששכח אותו זקן פעם אחת ולא עלה אל ביתו לברכו ברגל ביומא טבא, והוא מבקש להעביר אותו מלפני התיבה לעת זקנתו, אף על פי שהוא רגיל וקולו ערב, ולמנות במקומו אחד מבעלי-בריתו. והנה ריב וצוחה ברחובותינו ונוע תנוע ק"קנו.

רבי יעקב הרי זה למדן! מגיד דבריו וחות דעתו להדיינים. מפקפק בשחיטתו של השוחט ואינו רוצה לסמוך עליו בבדיקת הריאה. שמץ חשש נראה לו ולבו מהסס… ואתא שוחט חדש לשחוט לשוחט הקודם, כלומר, למלאות מקומו. והנה רעש, איבה ומריבה – וק"קנו נבוכה.

רבי יעקב הרי זה רחמן ובעל צדקה! מעלה השער על הבשר באטליז ונותן מהמעות הללו צדקה, קצת לקרוביו וקצת למקורביו מסיעתו שלו, והשאר הוא משלשל לתוך כיסו מתן בסתר לדברי צורך ידועים לו בעצמו. רבי יעקב גומל חסדים טובים, והעניים – מפצחים עצמות ורעבים.

רבי יעקב הרי זה מומחה ברפואות! בבית חולים “שלו”, שנמנה שם לגבאי, הוא מבטל את הרופא האומן בטול גמור ובעצמו מכניס חולים ומגרשם כפי דעתו ורצונו. כל מה דעביד שם הוא כאדם העושה בשלו ולטב עביד, מפני שמקרב להחולים העניים קץ מחלתם ובורר להם מיתה יפה.

רבי יעקב הרי זה אמן פדגוג! נוטל לו גם השם גבאי בבית הישיבה, מוציא רוח בטנו וסברות הכרס והוגה דעות בדרכי הלמוד, עוין את ראש הישיבה ובא בטרוניא עמו. חכמים אומרים שאינו יודע כלום, אלא אצל אשתו הוא מופלג גדול, והיא אומרת שהוא כל יכול…

רבי יעקב הרי זה חכם משונה! שמח שמחה גדולה בחכמת לבו ומקבל תענוג-משונה משיחתו הנאה. כשהוא יושב בועד בני העיר קופץ בראש ורוצה שדבריו יהיו נשמעים, ואם שלכאורה הם תמוהים אין בכך כלום, הוא בעצמו הרי יורד לסוף דעתו ויודע מתן שכרה, שעתיד לקבל עליה בעולם-הזה, ולפיכך קשה לו לשמוע דעת מי שכנגדו, וכשחולקין עליו הוא כועס ומתמלא חמה.

– אני שמי רבי יעקב! – היה גוער באלה, שהיו טוענים כנגדו, ומתופף באגודלו על לבו.

ובמאמר זה “אני שמי רבי יעקב!” נכללו תלי-תלים של פירושים, שאין הפה יכול לדבר. בו נראה רבי יעקב כלו מכף רגל ועד ראש עם כל רמ"ח אבריו. כל אחד טועם במאמרו של רבי יעקב כל מה שהיה רוצה ונזהר לדרוש בו ברבים שלא יכוה בגחלתו.

אלא בנימין בלבד לא היה מתירא להשמיע דעתו בשובה ונחת כדרכו לא חש כלל לרבי יעקב, כאלו אינו בעולם. וכשנתמלא רבי יעקב חמה והיה מטפח באצבעו על לבו וצווח ככרוכיא: אני שמי רבי יעקב! נסתכל בו בנימין בנחת-רוח ולא השיבוֹ כלום בשעת קלקלתו. וכשחזר רבי יעקב להתודע אליו בשמו, היה בנימין משיבו לפעמים במתינות ובדרך קצרה: מאי קא משמע לן? יודע אני מכבר, עוד מימי הילדות, מה שמך, אבל אין זה מגוף הענין… וחוזר ומאריך דבורו בניחותא ובישוב-הדעת. מנהגו זה היה כמחט בבשר רבי יעקב ורתח רתיחה גדולה. בנימין היה כקוץ בעיניו ותכלית שנאה שנא אותו וכל בעלי-בריתו. טינא היתה בלבו, מפני מה עוד אדם אחד יש בעיר, שנוהגין בו כבוד. היה מחשב את בנימין לגזלן שגוזלו ונוטל חלק מן הכבוד, הראוי לו בלבד לוֹ נאה לוֹ יאה, ובנימין למה? ודבריו למה? בנימין אינו חכם ואינו תמים כל כך, כמו שהבריות סוברין, ואך מסמא את העינים בערמתו. והרי הוא קונם עליו בנדר לברר לעיני כל הקהל טעותם, שטעו בבנימין. ולקיים את נדרו השתדל למצוא בבנימין שמץ פסול והיה בא תמיד בעקיפין עליו, לבטל ולבזות אותו בעיני העדה.

שני מאורעות נכבדים התרגשו ובאו באורך הימים והרגיזו את כל העיר. בני הקהלה כלם לא היו עסוקים אלא בהם, ורבי יעקב שלנו השתמש באותם המאורעות לשפוך הקיתון על פני בנימין, וכאן מצא מקום לגבות את חובו מבנימין ולהפּרע ממנו.

 

ג    🔗

בימים ההם ורעב של בצורת היה באפרכיא שלנו. סאה של תבואה היתה הולכת בדמים יקרים, ונפוחי רעב מבני עניים היו שוכבים בחוצות ונאנחים. ומכיון שנתנה רשות למשחית אינו הולך יחידי, אלא הרבה פגעים מלוין אותו. אבדה האמונה במשאם-ומתנם של בני-אדם ושערי הפרנסה ננעלו. מדת הרחמים והיושר פסקה ובאה מהומה גדולה, שוד ושבר משמים. התקיף דוחק את החלש ורשע מרשיע את הצדיק, ובעלי האגרופין עושים כרצונם ואין מוחה בידם. וזהו מנהגו של העולם מכבר, בזמן שעשרה קבין של צרות באין לו, תשעה מהם נוטלים היהודים. הם חטא רבים נושאים, סובלים בעון כלם ויד כל בם. באין עסקים בעולם – עוסקים בהם. היהודים בעירנו שרויים בצער, נאנקים ונופלים על פניהם ומבקשים רחמים. רבי יעקב מצדו עושה כל מה שאפשר לו כפי כחו: מעלה השער על הבשר, בכדי לתמוך מקורביו וקרוביו הדלים. ודאי מצוה היא לקיים נפשות מישראל ומתן שכרה הרבה מאד… אלא קשה לאדם לצאת ידי חובתו נגד הבריות – העניים עדיין נאנחים ומצטערים, צועקים ללחם ואינם פוסקים!

ובזמן ההא, שתכפו הצרות ודחקה השעה את הכל, יצאה השמועה, שבאפרכיא החרסונית היהודים מיסדים קולוניות, והארץ כגן-עדן היא, שמנה וטובה. שירה חדשה עלתה אז על שפת לשון העם ושרו אותה בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, ויאמרו לאמר:

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

הָעוֹלָה לִגְבוּל דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל?

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

שָם יַשְׁרֵש יַעֲקֹב וּפָרַח יִשְׂרָאֵל.

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

הַעֵז מְחִירָהּ פְּרוּטָה וְזָהָב – שְנֵי כָּרִים,

וּבְעַד שְׁנֵי בַרְבֻּרִים אֲבוּסִים קְשִׂיטָה.

כָּל אֹכֶל נִמְכָּר שָם לֹא בְדָמִים יְקָרִים,

וּכְחוֹל הַיָּם לָרֹב כֻּסֶּמֶת וְחִטָּה.

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

אֶרֶץ טֹובָה הִיא אֶרֶץ לֶחֶם וְזַיִת;

מִי הֶחָפֵץ חַיִּים לִרְאוֹת טוֹב בְּיָמָיו,

יִקַּח מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ וּבְנֵי-בַיִת –

שָׁלוֹם! יִקְרָא וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו.

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

הָעוֹלָה לִגְבוּל דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל?

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

שָם יַשְׁרֵש יַעֲקֹב וּפָרַח יִשְׂרָאֵל.

אמנם כן, בני-ישראל אמרו שירה, ואנשים מעירים ומעוררים להיציאה לא חסר אף הם, ואף-על-פי-כן עדיין לא זזו ממקומם מטעמים רבים: ראשית, מפני שהיו חולקין כבוד זה לזה ואמרו, כמנהג היהודים, יעלו אלו בתחלה ואנו נלך אחריהם. והללו, מאומרי שירה על דוכנם בצלצלי שמע וצלצלי תרועה, אך נאה דרשו, וגופא דעובדא הניחו לאחרים להתגדר בו. – היהודים בעניני הרבים בעלי דרך-ארץ הם. כשאתה בא ערב-שבת לבית-המרחץ אתה שומע בת-קול יוצאת מהאצטבא העליונה ומכרזת: ישראל בני רחמנים, אפיקו הבלא! אפיקו הבלא! ראובן מכבד לשמעון ושמעון ללוי ואין אחד זז ממקומו, ובית-המרחץ לא חמימא ולא קרירא, וטרדה לבטלה היא בשכיבה ובישיבה של מעלה… והשני, הרי אינו מן המדה להתחיל איזה מעשה עד שלא דרשוהו מתחלה כמין חומר, והוצרכו אם כן, כמנהג היהודים, להרבות שיחה בנידון דידם, מתחלה לסבור פנים לצד המחייבו, ואחר כך לצד הסותרו באיפכא מסתברא, ולבסוף לכפול הדברים במלות שונות ולמפרע… והשלישית – והוא עוד הפעם כמנהג היהודים – הרי לא המעשה עיקר אלא המדרש. גדול התלמוד לא בשביל לידע שהדין כך והלכה כך וכך, אלא בשביל הפלפול והלמוד בעצמו: אגב ממציאין סברות והוכחות עמוקות, איבעיות ופירכות ותיובתות, ומוציאין דבר מתוך דבר. תלמידי-חכמים, אחד מחזיק בפאת-זקנו של חברו, מנצחין זה את זה ופורחין באויר במגדל של השערות. וכל כך למה? בשביל לחדד את המוח. – אומרים לעכבר, למה אתה מגרם דבר שאינו מאכל, מה אתה מועיל? אמר להם, כך נלחש לי מלעיל, שאני ממיני בריות המגרמין וצריך אני לחדד את השנים שלי. ואם עכבר, בריה פחותה ושפלה, עושה שליחותו של מקום, בני-אדם בעלי צורה ושׂכל על אחת כמה וכמה. ולפיכך בענין שלפנינו היו אנשי ק"קנו מדיינים זה עם זה מתחדדין וזורקין מרה זה בזה ומקנטרין זה את זה בכל דברי קנטור ונאצות, וכל אחד קורא לחברו בלשון סגי-נהור “חכם גדול!” כלומר: שוטה שבעולם, או “יהודי כשר!” כלומר: מומר ומתבולל… שני הצדדים היו מכעיסין ומתפלפלין על אותו הענין והקיפוהו הלכות של מה-בכך. הללו אומרים הן והללו אומרים לאו – הן, בשביל שאלו אומרים לאו, ולאו, בשביל שאידך אומרים הן. וקטני-המוחין הולכים כסומא אחר הקולנים בעלי הגרון, שכּוֹחם אינו אלא בפה ולשונם להט החרב המתהפכת. ובין כך וכך לא נעשה דבר. עניי עמי רעבים, יושבים תחתם שוממים – ואין מושיע!

ובשעה שגברה המהומה נזדמן לעירנו אחד ממלמדנו, שבא מגליל וואהלין לשמח את אשתו ברגל. המלמד הזה לבוש קפוטה חדש, ודעתו זחה עליו, כתייר זה שהלך למדינת-הים ושט בעולם. מתכוון להיות משונה במנהגיו ומשתמש בשעת דבורו באיזו מלות וואהליניות. במקום “יו” הוא אומר “יאָ” והתבשיל “קרופניק” נקרא אצלו “קוליש”; וכד הוה משתעי היה מסלסל פאותיו וגחיך מעט מטוב לב, כגיחוך של העשירים, שיש בו מעין עניוות וחנינה ורחמים, כביכול, כשמשפילים את עצמם לדבּר עם דלים ושפלים. בני-העיר מתכנשין אגודות-אגודות ובאים וסובבים אותו, ותוהים ומתמיהים עליו, כמו על דבר משונה. לשעבר, כשהדרכים לא היו מתוקנים ומסלות-הברזל עדיין לא נמצאו בעולם, כמו בזמננו, ודרך שעות מספר ברכבת-הקיטור עתה היתה דרך כמה ימים בסוסים לפנים – באותה שעה היתה וואהלין כאמריקה וחרסון כרץ ישמעאל, מעבר לימים רחוקים, בדמיונם של אנשי מקומי, ואת שתי אלה מיו מציירים במחשבתם ברוב פלאות. ולפיכך היו שותים בצמא דברי ספוריו המגוזמים של אותו המלמד ומתחככין ומתקרצפין מתוך עדון והנאה יתרה. – וואהלין, כך היה מספר, מדינה מבורכת ה' היא ומלאה כל טוב. פת חטין אוכלים שם אפילו בימות החול, ופת קיבר כמעט אינה מצויה שם, ויין שותים כמים, לא יין של צמוקים כמו אצלכם, שהוא קיוּהא בעלמא כמיץ תפוחים ואינו ראוי לברכה, אלא יין חמר כמשמעו, כיין קפריסין, מהענבים הגדלים שם לרוב. הרוסילפליישי“ל שלהם, האבטיחים, הבצלים והשומים, הפּראקע”ס והפאלירציקע“ס הם כצפיחית בדבש ומאכל מלכים. וכאן הוא מפסיק בספורו, לבקשת הרבים, ומפרש להם: פּראקע”ס כיצד? אלו חתיכות בשר מרוסקין, כרוכין בעלין של ירק, מתובלין ומטוגנין בשומן יפה-יפה. פאלירציקע“ס כיצד? אלו מעשה קדרה, כמין קנוּבקאות וקוגילי”ך קטנים אצלכם, שאוכלים אותם לתאבון בפסח. ומיד הוא חוזר לענין ספורו ומוסיף לספר: הרחלים – האליה שלהן שמנה ומשקלה כמה וכמה לטראות, ומכּוֹבד משאה היא נמשכת לאחוריהן על עגלות קטנות, וזהו קאד“ה בלשונם שם. אלא שאנשי המקום הדיוטים וגסי-מוח. הקאד”ה מבריא את גופם ומדשן עצם ועושה את ערפם חזק ושמן כעורף השור, אלא שהוא מטמטם את הלב ומצמצם את מוחם ושכלם. יהודי מקומנו יכולים למשכם בערמה לתוך שק כבעלי-החיים ולמכרם בשוק של בהמות. יהודינו יש בידם לעשות שם עסקים טובים להרויח ממון רב. המלמדים שלנו מצוינים שם וחשובים כאתרוגים קורפיים, ומלמדיהם הם בורים גמורים. אינם יודעים לקרוא כהוגן וכותבים נח בשבעה שבושים. בי“ת קמוצה נבטאת אצלם כהברת בּוּ אצלנו, והוא”ו במלאפום היא אצלם אָי. רוח נקרא אצלם ריח ואומרים לכם, למשל: יכנס הריח באביכם!… ואם הדיוטים הם ודעתם קצרה, כנגד זה חכמים הם לאכול ולשתות.

המלמד הזה בקפוטתו החדשה, בפאותיו המסולסלות ובספוריו המגוזמים, עשה את העיר כמרקחה, נתגברה הערבוביא ונתבלבלו הדעות עוד יותר מבתחלה. יש קוראים וצועקים: לוואהלין! במקום שאפשר לעשות עסקים ולהעשות מלמדים. ויש צווחים: לשם – “לפאת ימה, העולה לגבול דודנו ישמעאל”! הכרסנים, אלו בני-אדם מתונים ובעלי כרסין מפונקים, הם אמרים: הבל-הבלים! כל המשא-ומתן בענין זה אין בו ממש, שב ואל תעשה עדיף; לא לכאן ולא לכאן – ואשרי יושבי ביתך! ומכיכי רוחא, הרכים כקנה, מכשכשים בדעתם כבהמה, שמכשכשת בזנבה לכאן ולכאן. והנה מהומה וצוחה ואין לבני העיר מנוחה, עד שנתקבצו לאסיפה גדולה, ואף רבי יעקב ובנימין בתוכם.

רבי יעקב קפץ כדרכו בראש ופתח ואמר: הקולוניות אינן לפי טבע זרע היהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב. המלמדוּת והמיתה אין מאחרין לעולם והן מצויות בכל זמן ובכל מקום, והתרשלות הבטחון בהשם יתברך ובמופתיו ונסיו היא עברה גדולה. ולפיכך שביתת היהודים בתוך תחומם חובה היא, ואַתם אַל תצאו איש ממקומו! – הכרסנים הסכימו לדעתו, ומכיכי רוחא, הנמשלים לקנים, נענו לו בראשם. ומיד התרעש כל העם ונתלקחה המחלוקת בין הצדדים. כלם כאחד ממללים, הקולוניתיים את הוואהלינים מקללים והוואהלינים את כבוד מקלליהם מחללים, ויהי קולות וברקים נפץ וזרם דברים קשים ומרים, ומכיכי רוחא מתנועעים ומתנודדים אילך ואילך, לחילק ולבילק. והקולנים מהחבריא של רבי יעקב מתנשאים לעומתם בקצף גדול ומרעימים בקול אדיר וחזק: קבצנִים! לטייל בעולם אתם מבקשים על חשבון אחרים? ותרנים אתם בממונם של אחרים! כמה עזות וחוצפא יתרה היא לבלתי שמוע מה שהגבירים בני העליה מדברים! כסבורים אתם, שהעולם הפקר, אין קהל ואין עדה?… המתינו מעט ותראו, שלא הגיעה עוד השעה לפרוק עול ולהתפטר מן החובות… מן המכס… ומן… רבי יעקב עוד חי וקים ויחיה, בעזרת השם, לאורך ימים!… הקולוניות ביחד עם וואהלין מתלהבים חותים גחלים ופחים על בני החבריא הזו, מגנים אותם ואומרים: רב לכם, מלחכי פינכי, להיות כקלמי לאפרים וכעלוקות לבית יהודה!… ובשעת המהומה הגדולה הזו ישב בנימין על מקומו, משפיל ראשו כדרכו ושותק. כיון שנלאו כלם מלצעוק הגביה את ראשו בנחת והניח ידו על מצחו, לרמז שהוא מבקש לדבּר.

– הס! – קרא זה אל זה ואמר – רבי בנימין יחוה לנו דעת!

– וכי נתקררה מעט רוחכם, רבותי, ונתישבה דעתכם? – שאל בנימין בפנים שוחקות.

– דבּר, רבי בנימין, ונשמע! דבּר, יאריך האל ימיך.

– לחנם אתם מתקוטטים, אחים אהובים – אמר בנימין בקול נמוך ובנעימה כדרכו – ספר קורות עמנו ילמדכם דעת ולא אני, ולבכם יורה אתכם מה לעשות. אבל חבל על הספר הזה, שהוא מונח בארון ורוב ישראל אינם יודעים אותו! לקרוא לפניכם עתה את כל הכתוב בו אי אפשר, כי רב הוא. ובכן אשתדל להודיעכם תמציתו, כפי יכלתי, בדברים מעטים, ואפתח, כמנהג ישראל, בסדר השבוע – היא פרשת לך-לך בשבת זו.

כל העם נשתתקו ועמדו בלי שום תנועה, אין פוצה פה ואין מניד אצבע, כאלו פרחה נשמתם. ובנימין פתח ואמר בלחש: – כיון שהכיר אברהם אבינו את סוד היהדות מיד מתחלת בו פרשת לך-לך ונתטלטל מארץ מולדתו. וכיון שנימול ונעשה בן-ברית, היהודי הראשון בעולם, הרי זה הוליד בן לעת זקנתו. יצחק בנו שנימול ונתיהד לח' ימים הרי הוליד תאומים בפעם אחת, ופרשת לך-לך נתקימה אף בו וטלטל עצמו בעולם. יעקב, איש תם ויהודי כשר, קיים בעצמו פרשת לך-לך וברח מפני עֵשׂו אחיו חרנה, והיה נשוי לארבע נשים והרי זה הוליד שנים עשר בנים; וחזר לקיים פרשת לך-לך וברח מפני לבן הארמי וטלטל עצמו ממקום למקום עד שבא וברח מפני לבן הארמי וטלטל עצמו ממקום למקום עד שבא עם בניו למצרים, שיוסף הצדיק היה שם חשוב וקרוב למלכות. ומשה רבנו, שעדיין בקטנותו היה למוד בפרשת לך-לך, בא והוציא באותות ובמופתים גדולים את בני ישראל ממצרים. ומכיון שקבלו את התורה על הר סיני היו עוסקים בפרשת לך-לך ארבעים שנה במדבר. ואחרי כל התלאות והטלטולים הם נכנסים לארץ כנען ומבקשים לישב שם במנוחה, אבל ישראל אין להם מנוחה בעולם הזה והם נדחקים משונאיהם מסביב. ואחר כך, כשחס עליהם הקדוש-ברוך-הוא והושיבם על אדמתם, והרי יש להם נחלאות ובית הבחירה ויושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו ונהנים בחייהם, מיד קפצה רוגזא ביניהם ונתפרדה החבילה לשתי כתות ולשני בתים נבדלים. היו סוטרים וחובלים וממיתים אלו את אלו, עד שבא שמלנאסר מלך אשור ויאמר לישראל: לך-לך לחלח וחבור ולקצוי ארץ, שהפלפל השחור גדל שם. פזרם בין האומות ונטמעו בין הגוים, ועדיין לא נודע היכן הם. לאחר זמן בא נבוכדנצר מלך בבל ויאמר גם לשבט יהודה: לך-לך מארצך! – לימים שבו קצת מהיהודים לאדמתם, אלא שהם עבדים עליה וחייהם אינם חיים. האויבים מצירים להם מחוץ והם מצירים זה לזה בינם לבין עצמם בבית. כך נמשך להם הזמן בעניים וביסורים קשים, עד שבא טיטוס הרשע וחזר להם פרשת לך-לך, ועד היום נשאר להם הדבר בזכרונם. מזמן ההוא ואילך פרשת לך-לך הולכת ואינה פוסקת…

– זהו רבותי, קיצור ספר קורות ישראל – סיים בנימין דבריו בקול נמוך ובאנחה שוברת לב – זה ספר קורות ישראל ישן נושן וחדש תמיד… מתחלתו ועד סופו אינו אלא “לך-לך”, נדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, בהפסקות מועטות של מנוחה ביניהם. לך-לך, עמי, ואל תעמוד!

– הליכות עולם לו, לישראל, הוא אומר! ישראל אין לו מנוחה ואבדה כל תקוה לעתיד לבוא! – נשמע קול תלונה וחרוק שנים בפמליא של רבי יעקב מצד אחד.

– הסו, חנפים, הסו, מלחכי פינכי! – גערו בם בנזיפה מצד השני – ידבר נא, ידבר, רבי בנימין!

– העתידות בידי שמים הם – התחיל בנימין מדבר אחר שנשתתקו כלם – ואני מאמין ככל אחינו בני ישראל בישועת הבורא, יתברך שמו, לקץ הימין, אבל עד העת ההיא חייב כל אדם מישראל לעשות בעצמו לרוחתו ולפרנסתו, ואם הורע מזלו ומטה ידו כאן הלא ילך לשם… קומו ולכו, רבותי, ויגד לכם לבבכם וכשרונכם את הדרך שתלכו בה ואת המקומות שתבואו אליהם: החובבים את האדמה ילכו להקולוניות, המלמדים למקום פלוני והרוכלים למקום אלמוני. אמנם בהיותכם רחוקים זה מזה במקום תהיו קרובים זה אל זה בלבבכם וידעתם כי אב אחד לכלכם, עם אחד ובני ישראל אתם. לכו, אחי, ואל שדי יתן לכם רחמים ויברך אתכם!

– כן דברת, רבי בנימין, יאריך האל ימיך! – קרא העם – יעצת בדעת ובחכמה, אבל איך נלך ובידנו אין פרוטה? ראה עמידתנו דלים וריקים ואנו צריכים סיוע להוצאות הדרך!

– מצדי – השיב בנימין בדמע – מצדי הריני מוכן ומזומן ליתן הרבה יותר מכפי כחי, יתנו אף אחרים אפילו רק כפי כחם ואפילו פחות מכפי כחם לדבר מצוה זו, וכדאמרי אנשי “ממעה ומעה נתמלאה הסאה”.

– יהודים! – נזדעזע רבי יעקב ממקומו ונהם כארי – איני מכיר אתכם עוד ואיני יודע מה זאת היתה לכם היום, יהודים! אוי, אוי! קורא אני ומתמיה, איך אפשר ליהודים לשמוע דברים כמו אלה מפי רבי בנימין שלהם ונפשם לא תהא סולדת בהם!… הרי הוא חלול-השם ובזיון התורה הקדושה להפוך דבריה לדברי ליצנות! – אי שמים! הוי תורה הקדושה! הוי אבות הקדושים הרי זה בא ועשה פני הסדרה לך-לך, במחילת כבודכם, כגוונא ד“מאנדריש”. ראוי לקרוע!…

– אין עוד מה לקרוע! הכריזה בת-קול מתוך קהל העם, העומדים צפופים – אלו מבני הכנופיא… הרי זה כבר קרעו אף את העור, מעל החיים ומעל מתים".

– עז-הפנים – גער רבי יעקב בנהימה – מי הוא זה ואי זה, דחציף כולי האי….

– שמע קולנו! – קוראים יהודים בקול בוכים – צר לנו, רבי יעקב! רע וצר לנו מאד. עשה מה למעננו ויתקבץ ממון להוצאות הדרך!

– אין ליהודים לבטוח אלא במלך חי העולמים, אבינו שבשמים, ברוך הוא וברוך שמו! – מוכיח רבי יעקב את העם במוּסר השׂכּל וענות צדק – ה' ילחם לכם: מי שנותן לחם לכל בשר ומפרנס ביצי כנים יפרנס גם את יהודיו היקרים, עם סגולתו. לתת – אינו יכול אלא הקדוש ברוך-הוא בכבודו ובעצמו. – שבו לכם עם החמור, עד שיבוא הרוכב על החמור… כך אומר לכם אני, אני רבי יעקב!… אל תשכחו, אחים, את חובותיכם… לפרוע… לצרכי הרבים, מלבד שאר דברים… ומה שאתם חייבים לי וגם… מפני אלהי יעקב אין לברוח!… הללוהו באמירת תהלים, בסיגוף הגוף ותענית; הללוהו בתוף ומחול – בסוף הרי ימחול לכם חטאותיכם והאל הטוב ירחם.

בנימין קם ממקומו שותק ומחריש ויצא מן הבית, ואחריו יצאו כל העם, והאסיפה נגמרה בלא כלום.

בלא כלום להעניים האומללים, ובנשיכה לבנימין – נשיכת שועל שרשמה נכּר.

רבי יעקב בצאתו בשלום מהאסיפה קבל עליו בנדר, לענוש את בנימין בעקיצה קשה, שיהא מרגיש הכאב לעולם. ורבי יעקב אומר ועושה, מדבר ומקיים. לא היו ימים מועטים ונראה בכבודו כנגד ביתו של בנימין בית מרזח חדש ויפה, ששם היו פני העיר שותים וסועדים את לבם בנהירו דאנפין וחדותא.

בנימין, פרנסתו אינה עוד בריוח כבראשונה, והשעה הרי היא דוחקת אותו. שרה אשתו זקנה קפצה עליה ונתכרכמו פניה מרוב צער ועגמת-נפש. חרוזי הפנינים ועיר של זהב לא נראו עוד בצוארה אפילו בשבת ומועד, והם מתמשכנים למלוה ברבית. אלא בנימין עדיין אינו מתיאש ודרכי חייו לא נשתנו אפילו כמלא נימא. עדיין הוא יושב בחדרו ומעיין בספר, מסיח שם עם בני-אדם בנעימה ובדעה מיושבת כבתחלה.

כך מתחזק ועומד על הרוב אילן, שהתולע נוקר שרשו למטה. בחודש האביב הוא מתכסה בעלים ירוקים ומלבלב וכמעט שאין מכירים שבתוכו הרקב ועש אוכלו, עד שהתולע, מלאך-המות שלו, דוקר בו כמקדח הדקירה האחרונה – והוא נופל מלוא-קומתו ארצה…

 

ד    🔗

צרה חדשה התרגשה ובאה על עירנו ובנימין נפגע ושקיל למטרפסיה, לכפר על כל עוונותינו.

בשעה שהשכלת הדור החדש נתפרצה כמגפה בארצנו ונגפה את ילדי עמנו בית ישראל, לא נתן הקדוש-ברוך-הוא ברחמיו המשחית הזה לבוא בגבולנו. ימים רבים לא הרגישו בצרה הזאת וק“קנו כמנהגה נוהגת. אמנם כן, ממרחק הגיעה השמועה על מיני יהודים מתברלינים או מצטרפתים, שנתפטרו מהיארמולקה” והולכים בגלוי-הראש, ועל ספרים חיצונים, ששורותיהם קצרות, נקודים בסימנים פסולים; אבל כל זה לא עלינו נאמר. הרוח – רוח הטומאה – לא לקח את יהודינו בפתויו, נוח לו ליצר-הרע אחר קשה מברזל שיפתנו ולשד שבשדין, שיהא כופה אותו לעשות דבר כזה… ולכאורה היה נראה שאנחנו בטוחים ממכשול חטא ועון, והשטן לא יתגרה בנו, אבל פתאם היתה מהומה וצעקה גדולה בעיר: אוי ואבוי! הקליפה ממשמשת ובאה! הקליפה הנה זה באה!

אצל אברך אחד – ולדאבון נפשנו הוא חתנו של פלוני מפמליא של רבי יעקב – נמצא מתחת הגמרא, שהוא לומד בה, “טרפה-פסול”! – בדקו פושע-ישראל זה ונתודע הדבר – אי שמים! – שהוא אינו יחיד ואינו ראש וראשון בדבר העבירה, ואבי-אבות-הטומאה הוא אחר, ועמו בחורים ואברכים מבעלי-הבתים החשובים! בדקו אותם, ועוד הפעם נתודע הדבר – ווי, ווי! – שהם עזי פנים נוראים ואינם מתיראים מפני כל… הקליפה, רחמנא לצלן, נטלה את בינתם והעבירתם על דעתם ועל דת ישראל. לא די שהם בעצמם נתקלקלו, עוד קלקלו אחרים. אנשי המקום מצטערים, מתמיהים ומתגעשים על מעשה רע זה ונוע תנוע כל העיר. אבות ואמהות דואגים לבניהם, שמא תדבק אף בהם הקליפה בשעת הסכנה הזו. יהודים כשרים, שוטרי עליון לעשות משפטו ודינו בארץ, עומדים ומקנאים לו קנאה גדולה בטענות ובתביעות ובקצף גדול, מצייצים בשפתותיהם ואומרים: הלה' יגמלו זאת?!… וישראלים פשוטים אף הם צועקים, ואמנם אינם מתכונים בצעקתם לשם שמים אלא לשם הצעקה גופה – בין כך וכך הרי לפניהם ענין להתעסק בו ואינם יושבים בטלים. ויותר מכלם צווח רבי יעקב. ולא לחנם צווח והעיר כל חמתו: האחת, הרי הוא מנהיג הצבור ועליו ק"קנו עומדת. חטא הקהל מידו יתבקש – לפי דעתו – והוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, יתברך, בשביל כל ישראל. “למה, רבי יעקב – יאמר מלך עליון, ברוך הוא וברוך שמו – למה לא היית מעביר, כבקרת רועה עדרו, את צאני ישראל עם קדשי תחת שבטך, בכדי שידעו, שאין העולם הפקר ויש שופטים ושוטרים ואפוטרופסים בארץ?!” והשנית, הרי באותו המעשה המגונה היה נוגע חתנו של מקורבו, מאנשי סייעתו. העל אלה יתאפק ויחשה? והשלישית – טעם שלישי זה אותו ליחשו שונאיו ויהא נא כמוס עמנו בצנעה – הרי כל אותו המעשה בעצמו אינו יפה לעסקיו של רבי יעקב. לבו נבא לו, הקליפה הזו, כשהיא נדחקת חס-ושלום עם מיני ספריה המשונים לתחום בני ישראל, מיד היא גורמת רעה לו ולעסקיו ושמו מתחלל. פנה הודו פנה זיוו, והיה כעטלף החונה במרתף אפל, בשעה שקרני אור בוקעין לתוכו ושמש זרחה עליו…

דבר למד מענינו הוא, שבעת צרה ומהומה הזו, לא היו שוכחים את בנימין והכל רצים אליו דחופים ומבוהלים, לוחשים באזניו ומרבים לספר באותו המעשה הנורא. קרוביהם של אלו האברכים הפושעים נוטלים ומוליכים אותם לבנימין, בשביל להוכיחם בדברי-כבושין ולהכלימם ברבים. בפני בנימין, כך היו מדמים בלבם, לא יהיו מעיזים פניהם, והוא יגער בהם ויודיעם, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

אבל בנימין מקבל את האברכים בכניסתם בסבר פנים יפות, מפנה להם מקום לישיבה ופותח בשיחה, שלא מענין המאורע, לכאורה, אלא שבמשך הדברים השיחה הולכת ומתקרבת יותר ויותר לגוף הענין. ובשעה שדעתם של האברכים מתישבת עליהם והם מספרים עמו בפנים צוהלים, פתח בנימין במשל פיו ואמר בנחת ובנעימה כדרכו:

– בשלמא אַתּ, חוה, כשאכלת מעץ הדעת יש לך פתחון פה לומר: יצרי השיאני, אבל מה לך שנתת ממנו אף לאדם אישך וימות?!

– הא למדת – נתעוררו האברכים בפליאה גדולה – שהשכלה גופה עברה היא, וקשה לך מפני מה אנו, החטאים בנפשותינו, הבאנו עוד אחרים לידי חטא וגרמנו להם רעה גדולה?! מכירים אנו ויודעים כלפי לייא! וכי כן, רבי בנימין, מרמזים דבריך?

– כן, בני, כן.

– ודעתנו לא כך היא! – אומרים האברכים בשחוק של קנטור, מתלהבים ומתכוונים להחכים את בנימין הזקן בהוכחות ודיוקים, שהשׂכּלה היא כך… שהשׂכּלה כך וכך… ליהודים היא עוז ואורה. וכך הם הולכים ומפליגים בשבח ההשכלה עד שגמרו עליה את ההלל הגדול ונשתתקו. באותה שעה נושא בנימין שוב משלו, יורה בו כחץ ואומר:

– עץ הדעת בעצמו אינו רע, ורע הוא זה בלבד, מה שאדם וחוה, מיד כשטעמו מעץ הדעת הביטו על עצמם בכלמה ונתביישו, הרגישו בעצמם שהם אומללים וערומים והתחילו להתלבש על פי המוד"ה הראשונה. ואם לשעבר בגן-עדן הרי זה היו אומללים ושרוים בצער, עכשיו ובמקום אחר על אחת כמה וכמה!…

האברכים הבינו עד היכן דבריו של בנימין מגיעים והתחילו כלם בבת-אחת לטעון כנגדו. ובשעה שמעתירים עליו תשעה קבין דברים הם מפצירים בו לשתוק ולשמוע, אף על פי שבנימין מדעת עצמו שתק ולא נכנס לתוך דבריהם. וכשנפסקה השיחה באותו ענין קם בנימין ממקומו והתחיל מטייל בחדרו עקב בצד גוּדל, ואחר כך עמד אצל החלון לפני פרדס קטן בתוך חצר, שהיה חומד לישב שם בימות- החמה ונהנה הנאה מרובה מכל אילן ואילן ומכל שיח ודשא עשב.

– בוקה ומבולקה וזועה בחוץ! – קרא בנימין משתומם ונשקף בעד החלון – נשיאים ורוח וקרח נורא! ימי הפורים עברו וזמן האביב מגיע, והחורף עוד מושל בארץ בכל עזוז נוראותיו.

החורף הראה באמת כח מעשיו בזעף, כחיה רעה פצועה מחצים ואבני בליסטראות ומרגשת שבא קצה, והיא מתעוררת באכזריות רצח לנקום נקמת דמה בטרם תלך מארץ ואיננה. רוח סערה התחולל בנהם ויללה כיללת זאבי-ערבות רעבים, מפרק גגות ומעלה עמודי שלג מעל פני האדמה ומערבב אותם באויר העולם עם פתי קרח חדשים מקרוב באו מתוך חשכת העבים, המלבישים כל השמים קדרוּת ומעציבים רוח כל איש בפניהם הנזעמים. על רהיטי הבית ושפתיים מתחת הגג עומדים קדורנית עורבים בנוצה זקופה וצואר מצומצם להתחבא מפחד הסער, אשר קרם בדרך. עומדים בחיל וברתת, כמשתאים ומשתוממים על המראה המוזר אצלנו בעת כזאת, שיושבי תבל ושוכני ארץ, שם במדינות ההן, הרי זה כבר מתענגים על נעימות האביב, ומתוק להם האור וטוב לעינים לראות את השמש! – העצים לפני החלון, הערומים ואין בהם סימן של חיים, כחבילות גדולות של קנים יבשים, משפילים ראשם ומתנודדים לרוח, הסוער עליהם בגבורתו, ונדמה כי עוד מעט והם מתפוצצים ונעשים גל של בקיעים.

כל האנשים בתוך הבית אימה חשכה נופלת עליהם, והם מספרים באותה הזועה והרוח הרעה השוררת בחוץ.

– חבל על האילנות שלי דאבדין כלם! – קרא בנימין במר נפשו כמתיאש – החורף הזה עם קרחו הנורא וזועותיו, לפי דעתי, כלה הוא עושה אתם!

– אל תירא, רבי בנימין! – מנחם אותו אחד מהאברכים בשחוק זה, שפירושו: אתה מדבר, סבא, לא בדעת, במחילת כבודך. בענין זה קח מפי תורה ואאלפך חכמה – פחדך, רבי בנימין, פחד מדומה הוא, והדבר אינו כן, כמו שהוא למראית עין. ובאמת דאגה התולדה להאילנות שבגנך. בכדי לקיימם עכבה בתוכם לשעה קלוח הלחלוחית של חיים והצניעה אותם בזהירות יתרה. כמו שמצניעיון במרתף את האוכלין, מכוסים וטמונים יפה-יפה כהוגן, בשביל שלא יפסידם הקרח.

– כמה גדולים מעשי אלהינו! – קרא בנימין בתמיה – ומה היה, דרך משל, מהרהר אני בלבי, אלמלי הפליאו לעשות איזו תחבולה בחכמה, שהלחלוחית תצא עכשיו בחורף חפשי ממצפונה, ועני האילנות יהיו מתכסים בעלים? אומרים, שהאצטגנינים עשו בראשונה מעשים כאלו.

– אין אלה אלא מעשה להטים ואחיזת-עינים – השיב עוד אחד מהאברכים – ובאמת על ידי תחבולות בני-אדם, מעשה תעתועים, היו האילנות כלים ואובדים. חיי-שעה מדומים ומלאכותים היו עולים להאילנות אחר כך במחיר אבּוּד חייהם לעולם. הקור היה פוגע בלחלוחית ומאבּדה, הענפים עם העלים המלאכותים היו מתכמשין לאלתר ונושרין, ואין צריך לומר פירות שלא היו מעולם.

– אם כן, בני – אמר בנימין כמתמיה – הרי אתם מעידים, שכל מה שעשה הקדוש-ברוך-הוא בעולמו טוב ויפה ומתוקן בחכמה. ולמה אין אתם רואים בבני ישראל היום ובמעמדם, שהם עכשו בו, את כח מעשיו של רבון העולמים וגבורותיו הללו שבהאילנות בימות החורף? וכי לא כך הוא, בנים אהובים? השמים מתכסים היום בעבים שחורים; מכל צד מתרגשות רוחות רעות, זיקין וזועות; היהודי מתנודד אילך ואילך, משפיל ראשו לפני הרוח ואין לו מנוחה אפילו רגע אחד, וכמדומה שעוד מעט והוא נופל ונעשה גל של עצמות, אלא הלחלוחית של היהדות צפונה עמוק-עמוק בקרבו ומשתמרת בשמירה מעולה. יש בתוכו לפני-ולפנים רוח חיים, נפש ונשמה. ובכן יהי רצון, שיניחו לו עכשיו ולא ישתדלו בכל מאמצי-כח לתלות בו, על ידי מעשה תעתועים ולהטים קודם זמנם, מיני עלין האלו, שמלבד חולאי הנפש ויסורים ומכאובים לא יצמחו מזה פירות כל עיקר! לאחר ימים, אם ירצה השם, כשתזרח החמה באור פניה, הרוחות ישתקו והאויר בחוץ יתמזג כראוי, הבאים – יקוּים בו מקרא שכתוב, יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה. ואם יש ביד בני-ישראל בזמן שהשנים כתקונן למלאות פני תבל תנובה – הרי יבוא ספר תולדות בני-אדם ויעיד בם.

דברי בנימין פגעו פתאם כברק בהאברכים, איש אל אחיו תמהו לא מצאו מענה. אלא שהגדול שבהם ננער תחלה מתמהונו ואמר בנפש מרה:

– נמצא, שגזרה היא מלפניך, רבי בנימין, שלא נלמד כלום! אבל מה נעשה אם נפשנו חשקה במדע, להבין ולהשכיל ולראות חיים כשאר בני-אדם?

– שמעו, בנים! – השיב בנימין – ללמוד חכמה ומדע אתם רשאין, אבל דוקא על התנאים האלו: ראשית, אל תהיו מסיחים דעתכם בשעת הלמוד מהזמן שבו אתם חיים, ומכל מה שנעשה עתה סביבותיכם, ונשמרתם מאד לנפשותיכם. הוו זהירין מאד שלא יתפרץ בנפשכם הקרח מבחוץ ויפסיד לחלוחית היהדות שבכם. וקבלו עליכם מלכתחלה, שלא תבקשו מלמודכם טובת-הנאה מרובה, אושר ותענוגים בחייכם, חוץ מהתענוג הזה בלבד, שלב האדם מרגיש מידיעתו איזה דבר חכמה על-בוריו. אדם מישראל, כשהוא עוסק בחכמה, למודו צריך ומחויב להיות לשמה, וזהו מפני שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שאין מתן-שכרה של חכמה ליהודים אלא רק לעולם-הבא… והשנית, יהי רצון מלפניכם, שתכבשו תאות לבכם בזמן זה, שמדת-הדין גוברת, ולא תכופו ההר כגיגית על אחרים, שיקבלו את השכלתכם, שמא על ידה אתם עושים אותם אומללים ביותר. בקשו ותמצאו איזו ענינים מועילים אחרים לזכּות בהם את אחיכם, אם שלומם טובתם אתם דורשים בכל לבבכם…

הדברים האלו, שיצאו מלב בנימין, נכנסו בלב האברכים. בדמעה על לחייהם החזיקו בידו ונשבעו, שיזכרו את דבריו ולא ישכחום עד עולם.

כשנתפטרו האברכים ויצאו בלב נשבר, היה בנימין עצוב ונפעם כאיש נדהם ועיניו חמרמרו מדמעות. רגעים אחדים היה שקוע בהרהורי-לבו ושתק ואחרי כן הניע ראשו באנחה ואמר לבחש כמדבר לעצמו:

– מה פשעו ומה חטאתו של ילד עני ואומלל, של יתום נעזב ונעלב זה, אם דמיו רותחים בילדותו, כדמי כל הילדים אשר כגילו?! אם גם נפשו חשקה לראות כבוד יה בארץ החיים, לחיות ולהשתעשע בדמי ימיו עם כל יושבי חלד? לא, יתום אומלל – אומרים לו בעולם – דמיך אל יהיו חמים… לא, ילד מסכן, אין לך ילדוּת בעולמך! אל לבן-עני תשוקת הנפש, ובמקום אחרים על תעמוד, שהם רשאין ולא אתה ומה שלפניהם אושר וסם-חיים– לפניך צרה וסם-המות…

לבי לבי על הנערים האלה! – סיים בנימין קינותיו, נושא עיניו להאנשים היושבים לפניו – בנים נחמדים המה ונעימים…

ורבי יעקב לא שקט ולא נח, לכבוד המקום ולכבוד התורה. על פי גזרתו כבר גלה אותו החתן מבית חמיו ונאנס לתת גט-פטורין לאשתו אומרים, שהחתן, האפיקורוס הזה, ורעיתו אשת-נעורים, דרו באהבה וחבה, והנאהבים והנעימים האלה נפרדו בבכיה, ועמם ביחד בכתה גם בתם, ילדה קטנה, שנשארה יתומה שוממה בימי עלומיה. וגם אחרי כן, כשהילדה האומללה היתה פורשת ידיה, מחפשת בעיניה ובכה תבכה תמרורים וקראת: א-בא אבא! עיני האם העצובה הורידו כנחל דמעה ובקול דממה שובר לבבות אף היא תיבב ותשיב אמריה לה: הסי, בת, אין אב!… אוי לנו! שוממות היינו גם שתינו… הסי, בתי, הסי!…

ובעת שרבי יעקב היה מזמן את עצמו להעביר שאר החייבים תחת שבטיו, נודע לו מפי השמועה, שבעלי-סייעתו מסרוה לו בדברי שקר הרבה בדויים מלבם, כי בנימין נשא פנים להקליפה ואלה האברכים פושעי-ישראל מצאו חן בעיניו ודבק בם והיו לאגודה אחת! קפץ רבי יעקב ונשבע באש חמתו לקעקע ביצתו של בנימין ולטרדו מן העולם. בנימין הרי אפיקורוס הוא ומצוה לרדפו, ואסור לרחם עליו – לא היה צריך רבי יעקב לחפש תחבולות ביגיעה רבה, בידו היו מיני לחשים מוכנים תמיד – ולחישתו לחישת שרף.

לא היו ימים מועטים נכנס פתאם לבית בנימין הממונה על מכס היין עם איזו מהשוטרים; תהה בקנקניו וסגר את בית-המרזח שלו. ולא די שקפח בנימין פרנסתו ונשבר מטה לחמו לעת זקנה, אלא שהיה מוציא מביתו כל מטלטליו ולוה מעות, בשביל לפרוע את הקנס שנטלו עליו. מעשה עלילה נעשה לו בסתר…

 

ה    🔗

המסחר בספרים התעה אותי מביתי לנסוע מעיר לעיר בכל תפוצות ישראל, ובכל זמן טלטולי בדרך הכל נשכח ולא היה לי בעולמי אלא סוסי וד' אמות של העגלה עם סחורתי בלבד. כשבאתי לאחר ימים לק“קנו נודע לי, כי בית בנימין, נחלת אבותיו, נהפך לזרים, וכל מטלטליו נמכרו מפני נושיו. שרה אשתו מתה בנפש מרה מרוב עוני ויגון, והוא חיי צער יחיה בגפו ואין עוזר לו לעת זקנה. ורבי יעקב – שלם בגופו שלם בממונו עדיין הוא נוהג שׂררה ומטיל אימתו על הצבור בעזרת השם, שנטל לעצמו ביד רמה, ובקרב מקורביו יתקדש. רבי יעקב עוד ינוב בשׂיבה, מתערה כאזרח רענן, ועזי-פנים חדשים יציצו מעיר כעשב הארץ על ידו, למלאות את מקומו בשעתם תיכף אחרי פטירתו ולא תהיה חלילה רגע אחד עדת ה' כצאן בלי רועה, כעדר בלי כלבים. ובני ק”קנו, כבשים תמימים, נאלמים וחרדים, נענים ואינם פותחים פיהם. פעם אחת נכנסתי בדברים עם אנשי-שלומי ממוקירי בנימין, ונתעוררתי ברחמים על מה שהגיע לנכבד זה מאיש חרמו הנקלה, והנה אין עונה אמריו מהם מיראה ופחד רק אחד בלבד לא יכול עוד להתאפק, כי הציקתהו רוח בטנו, ובפנותו כה וכה וירא כי אין איש זר זולתו נאזר בגבורה, גחין ולחיש באזני בקול דממה דקה ובקצף גדול את דברי האָלה הנוראה הזאת:

– יענקוץ, יכנס הרוח באבי אביך!…

האנשים אשר היו עמי לא שמעו, או עשו עצמם כאלו לא שמעו קול מלחש זה, המוציא רוח מאוצרותיו, ובכל זאת חרדה גדולה נפלה עליהם ונחפזו לברוח איש לעברו, ואני נשארתי לבדי, אחריהם ראש הניעותי ושחקתי בדמע שחוק גדול…