_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבהמות

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

הקדמה

צפויה לפני שיהיו מתמיהים על ספרי זה ובעקימת-שפתים יאמרו: בזמן שסופרי ישראל שוקדים על תקנת בני עמנו, הללו במאמרים ובעצות טובות ומשונות והללו במוסר ובדברי-כבושין, ובכל יום מתחדשות אצלם שאלות הרבה שמבקשות פתרונים – בא זה ומטפל לפנינו בבהמות! מי שיצא מן הכלל, יאמרו, יצא גם מדעתו ומשוגע הוא.

על דבר זה יש לחלוק ולומר, אדרבא, פעמים אפשר אדם יצא מכלל החברה בשביל שהיא יצאה מדעתה והוא פקח. אבל מה לו בכך? לגבי הרבים הרי דינו גם באופן זה כדין משוגע גמור. שגעונם של רבים הלא הוא פקחות וסדר העולם, ופקחות היחיד זהו שגעונו. ולא די לו שנקרא שוטה, אלא שהוא מאבד  טובה הרבה וגורם רעה לעצמו.  החברה בריה משונה היא, בעלת פרצופים ופיות מרובים עם ראש אחד. וכל פה מדבר לא מדעת עצמו אלא מדעת אותו הראש, המשותף לכלם, ממנו הדבּוּר יוצא – דבּוּר מבוהל לפעמים – והולך ונכנס לתוך כל אחד מהפיפיות, ומיד הלשון מתעוררת, מקשקשת כזוג, נואמת ומפטפטת. ואלו הפרצופים מרגישים זה כוונותיו של זה וגומלין זה לזה בבקשת ערב ומועיל  וחלק בעולם-הזה. כללו של דבר, אין חבר מפסיד. מכיר אני ויודע את זאת. אבל מה יעשה אדם, ביש-גדא שכמותי, שרוצה לעבור על דעתו ואינו יכול; שיצרו שבלבו שומר פיו ולשונו, וכשמרגיש שמץ דבר בו ונדנוד של מחשבה זרה, מיד מעכבו ואינו מניחו לדבּר ולעשות כרצון אחרים?

ובכן אמרתי, אם להנאות אחרים בדבּורי שלא כרצונם. הרי ישראל לפניהם,  "ידברו עליו מה שידברו" ככל העולה על רוחם, ואני אלך לי לבעלי-החיים ואדבר על הבהמות.

ואתה, סוסו של רבי מנדלי מוכר ספרים, אתה הלא היית הראשון, שידעתי מכל הסוסים בילדותי, ומודה אני לפניך, שנהגתי בך מנהג נער פרוע והייתי תולש שערות מזנבך המדולדל, בכל עת שהיית בא לעירנו ועומד שם אצל בית-המדרש, שלא להשגיח בצערך. עכשיו, בזקנותי, אני מתחרט על חטאתי, שצערתי בריה תמימה כמותך, את הטוב שבסוסים וגם האומלל והעלוב שבהם. כל הסוסים הרי מלאכתם חול, אלה ברכב ואלה בקרקסאות, ואתה מלאכתך קודש – מפיץ ספרי דת והשכלה בישראל וחי חיי צער, ברעב וחוסר-כל, כדרכם של העוסקים בתורה. והיתה הקדשת ספרי זה לשמך ולזכרך לי לסליחה ולמחילה ולכפרת-פשע.

 

עגלתו של תוספות יום-טוב

א

כך נקראה העגלה על שם המאורע, שאירע לאמה סמוך ללידתה ועשה רעש גדול בכל העיר. 

בהמה כשרה ויפה היתה אמה בחייה.  לא כאותן פרות הבשן יפהפיות הללו, שהן כרסתניות, דדניות, מסורבלות בבשר ומגדלות שער וזנב ארוך כמטרוניות מאחוריהן.  אדרבה, היא היתה כחושה עור ועצמות, דדיה מדולדלות כגרוגרות צמוקות לא פרכוס, לא שער נאה ולא זנב סרוח, אלא יפה היתה בהנהגות ישרות ומעשים טובים.  בהמה שתקנית וענוותנית ומסתפקת במועט לא נמצאה כמותה בכל בהמות המקום.  ומכיון שהיתה בהמה יהודית, הרי הדין נותן שיתחייבה חובת גלות, מעולם לא היה לה דיר-קבע ומקום מנוחה, כל ימיה היתה משוטטת בחוצות ולנה ברחובות, מוטלת שם באשפתות בקיץ ומתגלגלת גלגולי שלג בחורף.  אלא כשגבר מאד הקרח בלילה היו מאספים אותה, משום צער בעלי-חיים, לתוך פרוזדור אפל שבבית, שהיה מלא כלי-תשמיש שונים: חבית מים, עביט של שופכין, גזרי עצים, סחבות וסמרטוטין וקיא צואה בלי מקום.  היתה רגילה גם בצומות, שרויה בתענית ימים הרבה ואינה חוששת.  בכלל לא היתה להוטה אחרי האכילה כבהמות הגויים ואינה מבחנת במזונות, אלא הסתפקה במה שהוא ובכל שהוא.  רבות בהמות יהודיות הלא מצוינות במעלות טובות הללו, והיא עלתה על כלן.

שׂשׂו עליה קוניה מתחילה כמוצא מציאה יפה, אמרו: בא גד! בהמה זו, שעלתה להם בדמים יקרים, עתידה להשפיע להם ברכה מרובה בבית ומרוב עשות חלב יאכלו חמאה.  אבל עברו הימים ותקותם לא נתקיימה, מה שבקשה נפשם לא מצאו בה.  אף-על-פי-כן לחייב אותה לבדה ברמאות אי-אפשר וכי היה לה מה שבקשו ומנעה מהם? ועד שהם קובלים עליה בכפרית טובת-הנאה מצדה, היא קובלת עליהם בכפירת מזונות שפסקו לה.  דברים כגון אלו שכיחים אצלנו היהודים: שני הצדדים מרמים זה את זה, אינם מקיימים מה שנתחייבו זה לזה ואין נחת לזה מזה, ואף-על-פי-כן הם דרים ביחד והחבילה לא נתפרדה בשביל כך.  ולהרשיע אותה על דרך פרנסתה הבזויה, שהיא מטיילת בשוק בין עגלות של מביאים מכר לעיר ונוטלת מהן כמלוא פיה – אף זה אי-אפשר, הגיעו בעצמכם, מה תעשה בהמה זו, בריה קלה לא מלומדה, שכלו לה מזונותיה בבית בעליה והיא מתפטרת בלא כלום? תהו משתטחת בחוץ ותמות ברעב? בואו לעיירות ישראל ותראו שכל הבהמות מתפרנסות שם כך, שאין לפניהן דרך אחרת מזו.  ואחר כל אלה, כששחקה השעה לבהמתנו ונהנתה ממה שבעגלה, הרי יצאה הנאתה בצערה – היתה סופגת ארבעים בשוט ורצועה וגם לעג וגדופים מהמון-עם מסביב.  והכלבים למה חרצו לה לשונם? אותם הכלבים, שמלקטים תחת שלחנות יהודים ועיניהם אל ידם תמיד, הם למה צועקים? אבל אין מקשין על כלבים.

עד כאן הדיבור על יופיה של בהמתנו, ולענין מדת השתיקה ומדת הצניעות וענותנותה הרי יבואו יהודי מקומה ויעידו עליה.  כמה פעמים אירע לו לאדם מישראל, שבשעת הליכתו בלילות האפלים נתקל בבהמה זו, הרובצת בחוץ כדרכה, ונפל עליה.  אלמלי נתקל באחרת היתה "מהמה" ומתרעמת עליו מה מדה היא, גבר באופל יהלך ויסובב בהמה! היתה בועטת בו ומטילתו מעליה בזעף.  לא כך הבהמה השתקנית הזו, היא לא הקפידה על הנופל עליה, ומיד היתה עומדת על רגליה ומהלכת בשוק ונוטלת את רוכבה בנחת-רוח עד שנתבלבל ונפל מאליו בריסוק-איברים.

אמת, בכל מעלותיה הטובות גם דברים רעים נמצאו בה.  אבל בהמה אין בעולם שכולה כשרה ולא סרחון בה.  מי לנו גדול משור-פר שלנו, בעל-צורה, רחב-המצח וכרסני, ומי כתיש-דמתא, בעל בעזיו ובחור כהלכה, ואף-על-פי-כן – אל יחשוב שור-הבר להם עון – אינם נקיים מאותם הדברים שהשתיקה יפה להם.

 

ב

באחד מימות הגשמים, בהשכמת-הבוקר, כשהייתי שוכב על מטתי, מתכסה בשמיכה ומתנמנם, ואני עדיין נער קטן, והנה יד נגעה בי וקול קורא באזני: עמוד, עמוד, עמוד מהרה! הקיצותי בהול ומבוהל, וראיתי לנגדי את אחותי הקטנה בת תשע שנים, פניה מבהיקות, עיניה מתנצנצות, פיה פתוח למחצה ועל שפתיה שחוק של שמחה קופא ועומד, מבקשת לומר דבר ואינה יכולה מקוצר-רוח ומחדוה גדולה, אלא פושטת ידה ומראה לי בקול הברה: הא, הא! נסתכלתי וראיתי – הוי, רבונו של-עולם! – עגלה רובצת לפני באמצע הבית.  קפצתי מעל משכבי בזריזות, כשאני עדיין ערום ויחף וידי על ראשי, שלא הספקתי בחפזי לחפש את הירמולקי ולכסותו בה, וכהרף-עין אני רץ ובא אצלה.  לשמחת לבי אין קץ, כאלו הייתי קונה עולם מלא בשעה זו, וכל מה שיש בו שמחים עמי בשמחתי, אור החמה שבעתים כאורה בשאר הימים, באויר כולו אומר יום-טוב וכל חללו של עולם מלא עגלה.  הכל צוהלים והכל אומרים: מזל-טוב, שמח בחור בעגלתך!

אני יושב על ברכי מנגד ומזין עיני מעגלתי יפת-תואר וטובת-חן.  כאודם החלמון בתוך הביצה מראה עגלה.  כלבנת כסף במשכיות זהב מראה הכתם על מצח העגלה.  מעט-מעט אני נרתע לפנים נרתע ובא, להתודע לה ולהכירה ביותר, שולח אצבע וממשמשה בנחת, מתבונן לאיברי גופה היפים ומסתכל בבבת עיניה, עד שהיה לבי גס בה ונתתי לה את בריתי "שלום" ביד חזקה ובכל חמש אצבעותי.  דומה, העגלה עדיין לא ידעה שאילת שלום זו מה היא ולמה היא, וחששה בזה עלבון כבודה, מפני שנתחלחלה בכל איבריה והיתה מתאמצת לקום בכל כחה.  תחילת קימה זו היתה נעשית אצלה מאחור, מעט-מעט העמידה רגליה האחרונות כשהיא כורעת על שתי רגליה הקדומות, והיה גופה שופע ויורד מאחוריה כלפי ראשה, ואחר כך נזדקפה בקושי ועמדה על ארבע רגלים עמידה רופפת ככרעי שולחן מרוטט, וטבורה תלוי לה כחבל מבטנה למטה.  וכך היא עומדת שעה קלה ומתנדנדת, פקוח עינים ומבטת, ופתאם שרבבה את זנבה ועקרה רגליה ונחפזה כאילה שלוחה והיה רעש גדול בבית, נפל ספסל-החלב, החיגר באחת מרגליו, נבהלו התרנגולים ועפו כמטורפים ועלו על שלחנות וכסאות, משברים קדרות ופכין ומהפכים קערה על פיה.  ואמי אותה שעה בפרוזדור אצל היולדת, וכשהיתה שומעת את קול הזוועות וההמולה נדחפה לתוך הבית בהולה וכועסת והניחה בי כל חמתה.

לא אליכם, ילדים, מהלומות ומכות כמכותי, שהוכיתי אותו היום בבית-אמי ובחדר מורי ורבי!

אני מלא געגועים על עגלתי הלכתי לבית-הספר ואת מי שפגשתי בדרך בשרתי לומר: יולדה לנו עגלה! הייתי משבח אותה בפני כל אחד ואחד מחברי ומקלסה בכל מיני קילוס משחק מתוך רוב שמחה בעגלתי ומתוך רוב הנאה, שחברי מקנאים בי.  למי שטוב לפני הבטחתי להראות את העגלה ולשחוק עמה אני והוא ביחד.  ומיד אחד מחברי הקדמתי ולקחתי זוג כפתורי-נחושת וזגוגית נקובה ונשבעתי לו בנקיטת ציצית, שכיבוד רכיבה על העגלה בתחילה יהא נתון לו.  ממילא מובן, שמרוב שמחה ועסקים הרבה נתאחרתי לבוא לבית-הספר ובענשתי קשה.

אבל אין מכת מרדות דוחה את העגלה.  הגמרא מונחת פתוחה לפני ומשם נראה לי העגלה ביופיה, בסנטרה הנעים ובאזניה הקטנות ובצוארה הנאה, והיא מטפסת ועולה לתוך מוהי ואין שם מקום פנוי ממנה.  רבי מקריא לפני את פרקו בנעימה וקול קריאת הפרה להעגלה נשמע לי במחשבתי; רבי מתרגש ועומד ממקומו והעגלה קמה גם נצבה על רגליה; רבי פושט יד – והעגלה פושטת את זנבה; היא בריצת רגלים ורבי בשליחת ידים, סוטר ושואל אותי בענין שאנו עומדים בו, ואני איני יודע מה להשיב, הוא מזמן עצמו למתחני על העמוד – ופתאם נפתחה הדלת ועמה נפתחה פתח תקוה...  ברוכה הבאה, רבנית, אשת מפחידי! בואי בשלום גם את, עגלה חביבתי! הרבנית תובעת את בעלה ומשמיעה על השקלים לצרכי שבת, מתפטרת בלא-כלום ויוצאת בזעף ורבי כועס ושופך חמתו עלי. 

ואם נשאר בי כח לחזור לביתי אותו היום בעצמי, שלם בגופי, אינו אלא זכות אבות עמדה לי.

תיכף לביאתי היה בקור העגלה.  אמי החביאתה באחת הפינות מפני עין-רעה, ואני הייתי פוסע בחשאי והולך אצלה כהולך במטמוניות לאהובתו.  וסדר העבודה נהוג אצלי כך: מתחילה ראיון וקבלת-פנים, ותיכף לקבלת-פנים משמוש באצבע, ותיכף למשמוש גיפוף וחיבוק בחבה וריעות, ולבסוף מכה גדולה ביד, ובעקבה קפיצה הפשלת-זנב וריצת-רגלים של העגלה.  בבית מהפכה כמהפכת סדום ועמורה, ולי אוי ואבוי, מהלומות ומכאובים!

חבּת העגלה נתרבתה אצלי מיום ליום, ועם חבּה זו נתרבו גם ענויי נפשי.  לבי, לב ילד תמים, היה דוה עלי כשהייתי שומע שיחות אנשי הבית על שחיטת העגלה התמימה, היאך היו משכירים עם הקצב, משערים משקל בשרה ושמין בדמים לאחד-אחד את כל אבריה, את הראש ואת האחוריים, את העור ואת הקרב והכרעים, כל נתח טוב, החזה והלשון, בשעה שהיא עומדת בהשקט ובבטחה ולוחכת בלשונה זו כפות ידי אמי באהבה! הלא אין לך רציחה ואכזריות קשה מזו.  אותה שעה הייתי עדיין תם, איני מעמיק בחקירות על אדם ובהמה, ולא עלתה על דעתי להרהר אחרי סדר העולם ולהטיל ספק במה שמקובל מימים ראשונים, שמא אין בהם ממש, שמא דברי חכמה יש ולהג הרבה הם, ועניני פילוסופיא הרבה, שכל עיקרם פטפוטי הבל, שמא מה שנראה טוב רע הוא ומה שיראת-שמים היא למראית-עין אינה אלא משובת פתיים; ואם הייתי מהסס פעמים באחד מהדברים ורחמתי, למשל, את שאין מרחמים, וכיוצא בזה מדברים שבלב, הייתי שרוי בצער על שעברתי על לאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם".  לעולם לא יהא אדם מרגיש, דברתי אני עם לבי, והרגזתי עליו יצרי הטוב, שכחו וגבורתו בתהלים, בספרי יראים ודברי מוסר.  נתמלאתי רחמים על העגלה העלובה, שגוזרים עליה מיתה, ובתוך כך אני דואג מחטאתי ואומר בלבי: רשע! את מי אתה מרחם ועל מי אתה מתרעם? הריני מתאמץ בכל כחותי להסיח מלבי את העגלה, שאין אני מחויב ליתן נפשי עליה ולירד לגיהנם בשבילה, מה לי, בן-אדם, ולבהמה דקה בת בהמה גסה זו? תלך לה למיתה, שלכך היא נבראה אבל איה יגיעה לבטלה, לא די לה שלא נעקרה מלבי, עוד נקבעה שם ביותר והיתה עולה תמיד על מחשבתי ברוב חזיונות.  נראה לי בחזיון כדמות בן-אדם עומד לנגדי ופניו פני ירא-שמים מאכלת בידו וברכה בפיו, ושוחט.  ולרגליו גרגרת מפורעת שפיכת-דם, לשון משורבבת, עינים לטושות, גרגור ורפרוף צלעות, פרפור ופרכוס ובעיטת-רגלים.  שממה עלי נפשי מפני מראות איומות הללו ובושתי להסתכל בפני העגלה ובפני אמי.  מי יודע מה היה בסופי אלמלא מאורע זה, שבא בהיסח-הדעת. 

 

ג

ליל חורף.  קור נורא ורוח חזקה.  הלילה ליל דודים לאלפי שדין ורוחות, שמנשבים, תוקעים ומריעים ברעש וזיע ומנגינה משונה, ועמודי שלג מתנשאים, מרקדים ומתהוללים בחוצות.  גגות מזדעזעים, זגוגיות מתלבטות בחלונות וקול ישורר וייליל בקמוניות, כלתה רגל בהמה מן השוק, ובהמתנו, שהיא יולדת רובצת אותו הלילה בפרוזדור, שהפרוץ מרובה בו על העומד ואי שם מחסה מפני הקור.  ומה בהמה עושה? בהמה מעלת גרה וחוזרת על מה שכבר נסתאב במעיה – וזאת תורת הבהמה.  ובשעה שבהמתנו עוסקת בתורתה היא גונחת ונאנחה ואנחותיה נשמעות בבית.

בהשכמת-הבוקר העירני משנתי קול בכי גדול, אמי בוכה תמרורים – אוי, מתה הבהמה! הילדים נאנחים ובבית אבל.  אף התרנגול שומם, עומד בדד עצוב ודומם ואינו מצוי היום אצל נשיו כדרכו תמיד.  תרנגולת אחת משוטטת, מבקשת לה מקום להטיל שם ביצתה ואין מי שיהא כופף עליה את הכברה כנהוג.  ועוד אחת יוצאת ברגש מתחת המטה ועולה על הספסל נטוית-גרון וזקופת-ראש ומבשרת בקריאה גדולה: מזל-טוב לי, הנה זה הטלתי ביצה! וזה התרנגול בעלה עומד כתומר מקשה, מצדד ראשו וקורץ בעינו ומסיח דעתו מאשתו זו, אינו משיב לה ברכה ואינו מכניסה תחת כנפיו באהבה ומבטיחה מוהר ומתן ומגדנות, כדרך "גבר" בתרנגולתא מעולם.  אבלות בבית.  נשים שכנות באו לבכות ולהשתתף בצערה של אמי ואמי פתחה על בהמתה הספד גדול וספרה בשבחה, שהיתה שופעת לבעליה רוב טובה ומאכילתם חלב וחמאה דברים שלא היו בבהמה מעולם ולא נהניתי מהם כלום והיא מתה לפי דבריה, מפני חטאינו.

– צאינה וראינה, נשים, מעשי אלהינו! אמרה בחסידות נושאת עיניה כלפי התקרה – היום השכמתי כעלות-השחר ונכנסתי לפרוזדור וכלי-החליבה בידי, כדרך בעלת-הבית תבן למאכל בהמתי אותו הערל מכירי, תפח רוחו, לא הביא מיום אתמול שכח, או אפשר לא היה יכול מפני רוח שאינה מצויה וסער גדול באותם הימים, הקרח בלילה היה נורא מאד.  עורי, עורי, בהמתי, ותני לי את דריך! אמרתי לה ברחמים כשאני עדיין עומדת בפתח, והיא אינה משיבה.  שתיקה זו לא הנייה לי.  שפלה! אומרת אני בתרעומת והולכת ובאה אצלה והנה היא מכוסה כולה בשלג, שנכנס לפרוזדור בלילה דרך פצימים וסדקים, ושערותיה מסומרות, גורפת אני את השלג שהוצבר עליה, ושפלה זו אינה זזה ממקומה, ונתתי את זאת בה, מעירה ומעוררה והנה, אוי לעינים – לפני מוטלת נבלה! על מה ולמה היא נתנבלה? מי חכם ויבן את זאת.  ופתאם נפתרה לי חידתי.  אוי, אוי לשונאי! שכחנו לעשות אתמול סעודת תוספות יום-טוב כשנה בשנה.  שומעות אתן? ממשפחת תוספות יום-טוב הרי אני.  אותו הצדיק הלא השביע את זרעו אחריו לדורות עולם, לעשות את יום השני משני ימים של ראש-חודש אדר (ואתמול היה יום זה) יום משתה וסעודה כסעודת פורים בכל שנה ושנה, לזכר הנם שנעשה לו, שיצא מבית-האסורים.  ואני, אויה לי, הלא שכחתי לעשות אתמול סעודה זו ונפרע הקדוש-ברוך-הוא ממני בבהמתי. 

ועד שלא גמרה אמי את הספדה קפצה ובאה העגלה לתוך הבית ממקום רבצה נטוית ראש וזנב וגועה "מה-מה" בנשימה אחת, הכל מתעלאים רחמים על יתומה עלובה זו והכל יודעים מה הקול הזה ו"מה-מה" שלה מה פירושו, היא רעבה וקולה לאמה, שתחלוץ לה שד, תניק את בתה ותלחך בלשונה את פרי-בטנה.  נשים רחמניות מקנחות חוטמן ועיניהן ומזמנות את פיהן לדיבור, ואשה אחת מלומדה, שמתבלת דבריה במלין דרבנן, ורבינו בחיי שגור בפיה, קופצת בראש, מצמצמת פניה ומשרבבת שפתיה ועיניה לשמים ופותחת בשיחה ארוכה זו:

– רבון כל העולמים, מלך חי וקיים, שאיני כדאית להזכיר שמו הגדול, דיין אמת הוא ושופט צדק, אב הרחמים והסליחות ומפני הרעה שנגזרה על האדם פרתו של אדם מתה פעמים אומרים חכמינו הקדושים, כלומר פרתו נעשית כפרתו, תהא נא, רבונו-של-עולם, בהמה זו כעולה וכקרבן לפניך וכפרת עון לנו, לטהר את בעלת-הבית הזו, ינטה בת אמתך יחנה סוסי ואת כל ישראל, כפרה אדומה מכל חטאותינו, כמה שכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" אמן סלה ואם על ידי בהמה זו נתגלה לנו מופת גדול זה, עצתי אמונה לך, ינטה, אמרה לאמי שאותה העגלה פרי-בטנה תחיה ותהי לאות לבני-מרי, שלא יחטאו עוד ולא יעברו עוד על דברי הצדיקים קדושי עליון.  תחיה העגלה עמך, והזן בחסד מקרני ראמים ועד ביצי-כנים יעזור לך לזון גם את עגלתך פעם בקליפת בולבוסין ופעם בפרורים או בכל מה שנמצא תחת יד בעלת-הבית.  תהא נראית לך כאחד מבחורי-הישיבה.  כף אחת תבשיל ופרוסת-לחם לעני בכלכלת-הבית מה היא? בחור בן-ישיבה – תוף-תוף! עגלה, רצוני לומר – עגלה נעשית ברוב הימים בהמה, ובהמה, שומעת את? הלא היא רצויה ויפה תמיד, ומכל-שכן עכשיו בימינו, בימי רעה, ועל אחת כמה וכמה אצלנו היהודים ערכה של בהמה גדול מאד. 

כל הנשים הסכימו לאותה הדברנית, ואמי נענעה להן בראשה, וחיתה העגלה לשמחת לבבי.

מופת לרבים היתה טיתתה של בהמתנו, ולזכר המאורע הזה קראו לעגלה שלה, עגלתו של תוספות יום-טוב.

כדי שלשה ימים היה קול צעקה הולך מסוף העיר ועד סופה, קול יללת כלבים, שנתאספו ובאו חבורות-חבורות לטפל בנבלה של בהמה המוטלת בשדה, ומתוך זריזות יתרה בעבודתם היו מתקוטטים עליה ונושכים ומורטים זה את זה.

 

ד

געגועים היו לעגלה בתחילת ימי אבלה על אמה, ולבה הומה אל דדיה.  היו מלעיטים אותה דייסא של סובין, גם חציר ולחם היו משימים לפניה.  שמונה שינים, החטין החיצוניות שבלחי התחתונה של בהמה – הביאה עמה לעולם מלידה ומבטן, והיתה חותכת בהן את מאכלה, לועסתו והומה פעמים כמתרעמת, ותמיד היתה שואפת בנחיריה, מחפשת ומריחה באפה, וכל מה שנמצא לה, סדין, אלונטית, פוזמק או כובע היתה קולטתו לתוך פיה וכוססת.  ופעם אחת קלטה בערב שבת סמרטוט, העומד לסתימת פי-התנור, כשטומנים בו את החמין, ונתחב כעצם בגרונה, ואלמלא נתבקש הסמרטוט אותה שעה לצורך תשמישו היתה נחנקת בו.  ואם היו מוותרים לה על מעשיה הכעורים ולא בקשו להפטר ממנה, אינה אלא זכות אמה עמדה לה, אני האחד מאנשי הבית שהייתי מחבבה בכל לבי.  חמלה גדולה חמלתי עליה, על יתומה עלובה ובודדה זו הייתי עומד לה בעת צרה בפני כל הפוגעים בה, ובזה הבאתי עלי רעה, והיא שהגדילה את חבתי להעגלה בשנינו הרי היו נוהגים לא ביושר, ואני והעגלה היינו למכה ולחרפה לכל מי שחוק ממנו, ועול גדול זה.  שבו נעשו לנו שפטים רעים,  הכאיב את רוחי יותר מהמכות בעצמן וקרבני להעגלה המוכה ביותר.  דומה, שהייתי אהוב לה גם אני, שהרי לא היתה מוחה בידי לגפפה ולהחזיק באזניה, ולא עוד, אלא בשעת מעשה היתה לוחכת אותי ומבטת לי בעצב, כמתכוונת לשפוך לפני את נפשה, ואני מרגיש בצערה, יודע מה שבלבה ולמה היא לוחכת אותי כך בלשונה.

ועל ידי העגלה ומנהג בני-הבית שנהגו בה, נצנץ בי הרהור זה; אדם ובהמה, שמחומר אחד קורצו ובשר-ודם הם, אפשר רוח אחד לכל.  וכל בעלי-החיים, כיון שרוח ולב וחושים להם, מרגישים יגון ושמחה, צער ועונג כבני-אדם.  הרהורי זה לא היה מאותם הרהורי-לב, שעולים לשעה כעננים ועוברים ובעלים, אלא נקבע בלבי.  ברוב הימים, כשגדלתי ולמדתי דעת ובינותי בספרים, מצאתי ראיתי, שגם לבעלי-החיים יש דעה וקניני-הנפש שונים לחיות בהם.  יש להם דיבור, מדות ונימוסים בחיי משפחה וחיי-החברה, צרכי יחיד וצרכי צבור עצות ותחבולות בשמירת נפשם ובקשת מזונם, חוקים ומנהגים ומשפטים, והכל על פי דדכם, ואפשר גם דת ואמונה והשגת-העולם, מיוחדות במינן, נתן הבורא בלבם.  אף הם נפרדים לתולדותם ולמיניהם.  כלומר, לאומותיהם.  מהן אומות גדולות ועצומות, מזוינות בכלי-חמס להרוג ולהשמיד ולמשול ביד רמה, ומהן אומות קטנות וחלשות ומטולטלות, פוחדות ומתרפסות ונדרסות.  ובאומה אחת בעצמה מדרגות-מדרגות, זו למעלה מזו: יש בעלי-חיים מיוחסים, מפונקים, יפים ושמנים, בטלנים ומלומדים, יודעי חן ודברי שחוק.  וכנגדם יש הדיוטים מבני ההמון, רעבים, כחושים ומדולדלים, עמוסים ומסובלים ומושכים בעול.  יש ביניהם בעלי-מדות משונים – רעים וטובים; רתחנים ונוחים; פראים ובני-תרבות; בהולים, פזיזים ומתונים; עצלנים ושקדנים; רמאים ונאמנים; רעבתנים, גנבים וחמסנים, וכנגדם – מסתפקים במועט, תמימים וישרים.  יש ציקנין, צרי-עין ואכזרים, ויש רחמנים ונדיבים, שמוסרים נפשם על הצלת נפשות בשעת הסכנה.

דברים הללו הלא הם מן המפורסמות, מאושרים ומקוימים בראיות ומעשים הרבה ובעדותם של חכמים גדולים בספריהם.  והכתוב אומר על הנמלים ושפנים וארבה ושממית: "קטני ארץ, והמה חכמים מחוכמים".  אבל האדם הקשיח לבו מבעלי-החיים, שטובת עצמו דורשת לחשב אותם לגולמים מחוסרי דעת ורגשי-לב ולא נבראו אלא בשבילו, כשהם משמשים להנאתו הם קרויים אצלו בעלי-חיים מועילים, ואם לאו, הרי הם מזיקים ומיותרים בעולם.  דומה, בדורות הראשונים היו נזהרים בני-אדם לעשות בבעלי-החיים כרצונם, וכשנתאוו לאכול בשר זבחו אותם לכתחילה לשם-שמים זבחי שלמים, "שהכל שלמים בהם, הדם והאימורין למזבח, החזה והשוק לכהנים והעור והבשר בדיעבד לבעלים".  ובפירוש אמרה תורה: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז...  ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'...  דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".

כך נתחוורה לי מחשבתי זו על בעלי-החיים על ידי החקירה והדרישה בה בימי העמידה כשהגעתי לשנות-בינה, ולא הייתי חושש לדרשה ברבים בכל שעת-הכושר.  ובילדותי כסיתי אותה כדבר האסור בתוך לבי מיד כשנולדה, שלא תהא לי לחרפה על חטא שחטאתי בסנגוריא על הבהמות.  אבל גדול יציר הרע של רחמנות שמשך את לבי להעגלה בכח, ואני יהיא נעשינו חברים נאמנים.

הדברים הללו לכאורה תמוהים – אני ילוד-אשה ועגלה כת-בקר חברים! אבל אל תדין מעשיו של אדם ומחשבותיו עד שתגיע במחשבתך למקומו ולזמנו ולפרקו מפרקי שני חייו כל פרק ופרק בחיי האדם הוא עולם מיוחד בפני עצמו במעשיו ומנהגיו ובדברים של טעם הַנָּאֶה ומגוּנה ושל דעת טוב ורע.  רוצה אתה לידע את נפש הילד בוא והתכנס לעולמו של ילד, וראה עצמך מתילד, כאלו בימי ילדותך אתה וזאת תורת החנוך והעמוד הימיני, שהפדגוגיא עומדת עליו.  ואלמלי כך נהגו, הרי נתקיים מה שנאמר: "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, שמתוך כך נושאים הקטנים קל וחומר בעצמם להיות נשמעים לגדולים", והיה רב שלום בעולם אלא זוהי כל הצרה, שהזקנים דנים ומחנכים את הקטנים לא על פי דרכם בעולם-הילדות, שהם בעצמם היו בו לשעבר בקטנותם, אלא לפי עולמם זה, של הדיינים והמחנכים עכשיו בזקנותם.  אני לזקנים-מתילדים מדבר כאן, להם לא יהיו דברי תמוהים וידינוני על פי זמני ומקומי ודעתי והרגשותי בימי ילדותי.

בפנים יפות היה העולם ממשיך את לבי לו בקטנותי, והגדולים, הורים ומורים, הראו לי תמיד פנים זועפים, ולא שמעתי מפיהם אלא דברי-כבושין, שאני, בן-ישראל, בטל מדברי-תורה ומבלה זמני בהבלים והוללות, ומה יהא בסופי עניים מרודים ובעלי מרה-שחורה היו בני עירי, לומדי תורה מתוך עוני ויודעים להוכיח, וכמה נכספה בפשי, אני הקטן, להפטר מהם ומתוכחותיהם לשעה ולהשתעשע בחברה בחברת אדם או בחברת בהמה – היינו הך, ובלבד שתהא נפש חיה ונשמעת לך.  כשתזכה למצוא חן בעיני כלב, יהיה אפילו קל שבכלבים, והוא נשמע לך וחורץ לשונו ונובח כרצונך, הרי אתה מוכן ליתן לו שכרו – לא לחמך בלבד, אלא אפילו את נשמתך...  אבל אין זה מעניני, אני איני בא אלא ללמדך כאן, כיצד היינו אני והעגלה חברים נאמנים.

 

ה

עבר הפסח, כלו "בין הזמנים" וימי-המעשה והגיעו, עדרי בהמות משכימים לשדה ולמי-מנוחות ובני העיר משכימים לצרות היום ולאנחות.  ילדים קטנים וחלושים נשואים על כתף ריש-דוכנא לבית-רבן, והעגלה שלי, בריאה ומהירת-רגלים נשארה בבית ולא יצאה השדה.  עדיין רכה היא, אמר הרועה ולא עת האסף אותה בעדר.  עוד תהא לה שהות ללמוד תורת הבהמה – לחזור על מזונה ולהעלות גרה.  ולפי שעה תהא סמוכה על שלחן בעליה עד שתגיע שעתה.  הרבה אפוטרופסים היו לה, לעלובה זו, ומכולם לא שבעה נחת.  זה מרגילה למדת הסתפקות וסוכר את פיה בכל-שהוא, וזה מלמדה דרך-ארץ וצניעות במקל ורצועה.  ומרוב טורח, שרבים טרחו בה, היתה תמיד רעבה וצמאה, נתמעט חלבה ודמה ונתדלדל בשרה, עוד מעט – ונתנבלה נעשה לה נס – ותורת רבי לא היתה מספקת לי עוד ויצאתי לרשות עצמי, קבעתי לי, כביכול עתים לתלמוד-תורה כבית-המדרש ונעשיתי לאב ולפטרון היחידי להעגלה!

עולם חדש, של אור וחירות, נפתח לפני שנינו; עולם טוב ונאה שלא אני בבית רבי ולא העגלה בדיר לא ראינו אותו מימינו.  בואי, יפתי! – אמרתי להעגלה, מחזיק בחבל הכרוך על צוארה – נצא השדה ונטייל ביערים, בהרים ובעמקים.

ועולם זה הפליא אותי בכבודו! תנועה וחיים שם, זיו וזיז בכל מקום.  בריות נאות, זרות ומופלאות ממני – עופות וזבובים משונים, ארבה, ילק וחסיל מכמה וכמה מינים, פורחים באויר ממעל ומנתרים בין עשבים ודשאים על הארץ מתחת, בגילה ורינה, בזמזום ושריקה גדולה.  האוזן שומעת ונהנה, העין רואה ומתענגת והאף מריח בריח-ניחוח; הלב שמח, הרגלים נושאות – ואני מקפץ, מתגלגל מתוך רוב שמחה ומשתטח על גבי עשבים רעננים.  החמה משחקת לי במאור פניה, קרנים מידה לי ורומזת, כאלו היא שואלת לי ואומרת: בחור! אכן טוב הוא העולם-הזה?

ועד שאני מתפרקד ושוכב נפתח פי מאליו ונגון של "יקום פורקן" יוצא מתוכו בסלסולים ובקול בכיה דקה.  העגלה הופכת פניה לי, מעמדת עלי עיניה, כתוהה ואומרת: מה-מה! כלומר, מה לך?

ומיד נתעוררתי ודברתי עם לבי: באמת, רבי יהודי, בכיה זו למה היא...  ירקתי שלש פעמים ונשתתקתי.

העגלה עסוקה באכילה ואוכלת עשב לשמה.  אני שוכב על האדמה ואבינו יעקב עולה במחשבתי, היאך הוא רועה את צאן לבן הארמי, מפצל את המקלות ומשימן בשקתות המים ליחם את הצאן; מהרהר אני בנשיקות דודים, שהוא מנשק לרחל על הבאר – ופיד-פיד, כניקור של תרנגולין, בלבי ואני מרתית כמי שנכוה ברותחין.

פיד זה – פיד של יצר הרע היה.  רמז לי בזה כנגד ריבה יפה אחת, שהייתי משחק בה תמיד, ופתאם התחלתי מתבושש מפניה, שלא לדעת למה ועל מה, עכשיו פירש לי פיד זה טעמו של דבר – ונכויתי בו, ועל זה היה דוה לבי ונצטערתי מאד.  יצרי, הטוב מוכיח אותי ואומר: זאת לך, בחור, מיפת תואר זו שחשקה בה, מהתולדה היפהפיה, בת אל נכר! היא בכשפיה הרבים מושכת אחריה את האדם ונותנת בלבו געגועים ורגשי-תעתועים מעין אלו שבלבך עכשיו.  מה לך ולנכריה זו? לבית-המדרש לך, נער שובב!

אף על העגלה העלובה והתמימה נשא חרפה.  תמה, תמה, אמר, אדם מישראל ובהמה! תינוק של בית רבו ועגלה!! וכי גוי אתה, נער שובב ופרוע?!

אבל יצר-הרע ערום יותר מיצר-טוב וחזק הוא ממנו.  כיון שיצא הנער מבית-המדרש והעמיד רגלו בעולמו היפה של הקדוש-ברוך-הוא; וכיון שנסתכל בפני "התולדה" ירקרקת זו, שחוט של חן משוך עליה, וזן את עיניו ממנה – יהא קשה עליו לחזור לאחוריו, דחיפה קלה באצבע דיה לו, שיהא נדחף והולך, נדחף והולך, עד שלבסוף – יהא ממהר והולך מאליו בכבודו ובעצמו.

הלכתי.  לאן? מובן מאליו לשם...  לשדה, אני והעגלה ביחד. 

על ההר הירוק בעבורה של עיר הייתי רועה את עגלתי בתחלה לאחר ימים נסעתי מזה למרחוק ובחרתי לי מרעה טוב ושאנן, נחמד למראה, מי בכם נפש היפה ובעל-דמיון הלא יצייר לו במחשבתו יער גדול צומח עצי-גופר, אילני סרק גבוהים בשמים, ערומי הגזעים ולבושי כובעים ירוקים בראשם, שמסתבכים זה בזה והיו לים ירוק אחד מלמעלה באויר-העולם.  זהרורי חמה בוקעים דרך שם ומתמתחים על פני דשא רענן ועושים אותו יריעה מרוקמת בירקרק חרוץ ותורי זהב לרגלי הענקים האלה, לפני היער מישור גדול מכוסה עשבים ופרחי נועם זולפי בשמים, וחורשין של שיחים סבוכים ושל עצים רכים שפלי-קומה פזורים עליו קבוצות קבוצות, מלפני המישור הזה שדות מלאים חטים, שעורה וכוסמת נמשכים והולכים למרחוק ומתעלמים מן העין, ומצדו האחד האדמה שופעת ויורדת מטה-מטה ונעשית בקעה גדולה ובבקעה זרם מים קרים וצלולים עובר על פני כל ארכה, מזדקר במרוצתו על חלוקי אבנים וחצץ ומשתעשע כילד.  רגע הוא מתחבא בין ערבי-נחל עבותים ומסורגים, ועד מהרה הוא מזנק משם, מבצבץ ודולג מאבן לאבן ובבול-בול מביע ומבעבע.

חן-חן למקום הזה, מנוחה ושלוה בו.  ואני נהנה ומתענג מזיו כבודו.  פעמים עוף פורח יבוא לשם ועומד על ענף, מתגנב ומסתכל בי באחת מעיניו ותוהא עלי: מה לנפש אדם זה כאן? ומיד הוא מנענע בראשו ובזנבו, פורש כנפים – ושלום, שלום לך!...  עוף זה פרח והזרזיר בא, זה הבדחן שבעופות, שמחקה קולות הבריות ומעשיהן: קורא כתרנגול, הומה כיונה, דוגר ומצייץ ושורק ומצפצף ומהגה בכל לשון ושיחת עופות, חיות ובהמות, ובשעת פטפוטו הוא עושה נענועים משונים מעוררי שחוק.  ופעמים אתה שומע כקול תוף מתהלך ביער, הוא קול הקפוד.  עוף זה, הנקרני, מטפס שם על עץ יבש, מנקר אותו בחרטומו ומוציא יתושים ותולעים מתוך קליפתו.  מרחוק נשמעה נחרת סוס רועה באחו, ושיחת בנות ערלים, מנכשות רחוקים בשדה וביער.  ממעשי אלהים, שראו עיני בעולמו בימים מועטים, השכלתי יותר מכל מה שלמדתי שנים רבות בבית רבי, מתפרקד וגלוי-עינים אני מביט לעגלתי ואומר בלבי אשרינו, מה טוב חלקנו! שנינו צריכים להודות זה לזה על שאנו מצויים כאן.  אם אין אני לך היית כלואה בדיר, ואם אין את לי לא הייתי רואה הוד, נוי ויופי זה.

והעגלה החזיקה לי טובה והיתה נשמעת לי בכל לבה.  נעים היה לראותה משחקת לפני בעת רצון.  כשנחה עליה הרוח פתאם היתה מרימה את אחוריה והתחילה מרקדת כמו עגל רצוא ושוב בשמחה ובהתלהבות יתרה.  כגמול לאמו היתה פושטת לי פעמים את צוארה בכפיפת-קומה, כאומרת: בשר ועורה נתחדש בשערות יפות, וגם אני גופי נתחזק ונתגברה בי תאות האכילה.  אין נפשי עוד לתלמודי, והיה לי טעמו כטעם של תבן יבש וקליפות בולבוסין להעגלה כשבאה שבעה מן השדה.

– בשלמא העגלה, ניחא – התעוררו עלי קרובי בשאלות ובדברי מוסר – בהמה דקה בריאת-בשר סופה להיות, אם ירצה השם, בהמה גסה, תעשה ולדות ותתן חלב לבעליה, ולתבלית זו נבראה והיא מתקיימת בעולם.  ואין אנו מדברים עתה אלא בך – בחור! אתה מה יהא בסופך? הסתכל אתה בעצמך בך ותראה, שנהפכת לאיש אחר, סר צלם-יהודי מעליך וקלסתר פניך החורים והנעימים נהפכו לפרצוף גם ואדום.  עביה, כשית ובריא-עשו אתה.  גם אכילתך לא כאכילת יהודי קימעא-קימעא, אלא אתה זולל הרבה, פרוסת-לחם גדולה בבליעה אחת, וזה לך, בחור, פרי טיוליך, תולדותיהם הרעות של שדותיך ויערותיך, שאתה מטייל שם תמיד.  כלום אין רצונך להיות איש כדבעי ואין עוד לך תקנה? הם שואלים והם משיבים:

– יש ויש!...  תקנתך האחת היא הישיבה.  צא, בחור, צא ולמד בישיבה והשתדל להיות איש!

 

ו

כלה קיץ, עבר חג-האסיף.  העגלה נכנסת לדיר, לאכול תבן ואני גולה ל"ישיבה" בעיר אחרת, מקיים שם דרכה של תורה ב"אכילת ימים", בשינה "ארעית" וחיי-צער, ומשתדל להיות איש.  ובאמת, הרבה הישיבה עושה.  מבשרי ראיתי זאת מפני המוריקות, מתנועות ידי ואיברי גופי, מהעויות משונות, פזיזות, ופלפול ועקימת שפתים והשכל, שהיו נקנות לי במשך זמן קצר, אלמלי הייתי שוהה שם ימים רבים ודאי עשתני כלי מפואר, בריה שלמה בתכלית השלימות, על-כל-פנים לא גרועה מכל אותן הבריות מעשי ידיה.  אבל יצר-הרע שאור שבעיסה זה, היה מעכב.  בדמות העגלה וגם בדמות התולדה יעלת-חן היה פוקד אותי לפרקים ומראה לי על כל דבר ודבר שלפני בהוה מהרהורי לבי ומעשים שבעבר, בא אצלי חברי מבחורי הישיבה, ונראתה לי במחשבתי העגלה היה אחד מהבחורים מתחכך כדרכו, אומר אני בלבי: כך היתה מתחככת העגלה, היה אחד מהם "מחוסר יום", או יומים וכורך צנון ופת צנומה בימי רעבון ואוכלם ביחד, כך היתה כוססת אלונטית או סמרטוט העגלה הרעבה.  כל ימי בהישיבה היו לי יסורים של געגועים, גם בלילה לא שכב לבי.  אני ישן עם חברי על הארץ או על ספסל – ולבי רואה מראות נאות: אילנות ותבואות, ציצים ופרחים, גבעות ובקעות, חמה ברה וזוהר הרקיע.  קפוטתי מקופלת ונתונה תחת לראשי ופרעושים עוקצים, ולי נראה כר של אזוב מראשותי, ו"פרות משה רבינו" אדומות ויפות זוחלות על גבי.  חוטמי בחורים-ישנים נוחרים, תוקעים ומריעים – והציזיג מנגן במוחי.  והבל פיהם שמפיקים – ריח טל בשמים וקטורת באפי, וכשהייתי מקיץ נעור וריק מכל תענוגים הללו ונפשי שוקקה, נעניתי עד מאד.  ופעמים לא יכולתי לכבוש צערי והייתי מתרגז ובוכה בחמת רוחי עלי ועל חברי:

– הוי אחים, אחים גולים ומטולטלים! אוי לנו ואוי ל"ימינו" ימים של צער ושל בושה וכלימה, או צער של רעב, או בושה של אוכלי לחם עצבים, לחם עצלות, בבית אחרים, סגופי נפש אנו ביום ולחומי פשפשים ונשוכי פרעושים בלילה.  ועל מה?...  על מה נקבל עלינו גזירות מן העולם מעולמך הנאה, רבונו-של-עולם?...  מלחכי-פינכי אנו בילדותנו ובטלנים נהיה בזקנותנו!

אבל חברי ישנים.  שוכבים אצלי מסביב כפגרים מתים כועס אני עליהם ובוזה אותם בלבי.  ומיד מתעורר אני עליהם ברחמים, מפייסם ואומר:

– שׂאוּני, חברי, שאני פוגע בכבודכם, פעמים במחשבה ופעמים בדיבור.  נפשי מרה לי מאד, ואין אדם נתפס בשעת צערו, שאוני, רעים אהובים.  נומו, נומו, אחים אומללים!

"אמש סיימנו מסכת, בבא מציעא – כותב אני בתוך שאר דברים לאמי, באחד מימות הקיץ הנעימים – אני לומד ב "התמדה" ועומד, ברוך-השם, להיות איש כפי רצונך וכרצון קרובינו, אבל, נכספה נפשי לביתי, לראות אותך, אמי קרה, ואת כל אהובי (בלבי נתכוונתי להעגלה).  בבקשה ממך, הרשיני לבוא לביתי ואשהה אצלך כמה ימים.  אין צורך לי בהוצאות הדרך, אלך ברגלי.  כל הבחורים משלנו הולכים ברגליהם, ולא בנעלים, אלא הולכים יחף, פשוטו כמשמעו מקלם בידם ותרמילם על שכמם.  ח"י גדולים במזומנים הרי יש, ברוך-השם, בכיסי עוד מיום הפורים העבר.  מעות אלו ניתנו לי בשכר קריאת מגילה לפני המבשלת בבית פלוני הנגיד, שאני סועד אצלו בשבת, ובשכר מסירת משלוח-מנות מבעל-הבית הזה למחותנו.  שני זהובים וחצי, שהרווחתי בפרוס הפסח, שהייתי נוקד את המצות ומשגיח על הלשות והמקטפות – זהוב וחצי מהם הוצאתי על אכילת מזון בשני ימים החסרים לי' וזהוב אחד על הטלאת נעלים וקפוטתי לכבוד יום-טוב.  עוד לי חצי זהוב ביד חברי, שבשאר חייב לי על שהעמדתיו במקומי במנין עשרה מתפללים בבית-אבל אחד בכל שבתות השנה, ועוד לא אבדה תקותי לגבות חובי.  אם כן, הלא רואה את, שלא אצטרך להוצאות הדרך, אלך מכאן ברגלי ואחזור, אם ירצה השם, גם כן ברגלי, אוי, אמי יקרה כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך'.  הרשיני נא ואבוא".

ושלא להמתין לתשובתה של אמי אזרתי חלצי, חלצתי נעלי ויצאתי לדרך יחף, וקפוטתי מופשלת לי לאחורי, אם היה אותה שעה אדם אחד מאושר בעולם, אדם זה היה אני.  הלא רבים הם עוברי-דרך, אלה ברכב ואלה על סוסים, אבל מה נסיעה זו בפומבי כנגד הליכת בחור-ישיבה תלוץ-נעלים כמותי, שיוצא מן המצר למרחביה, מאויר נפסל ומחניק לאויר טוב ונקי ומשיב נפש? יצאתי עם הנץ-החמה והייתי מהלך בצדי דרכים ובשדות מלאים תבואה, שמח וטוב לב, ובאתי לביתי כעת מנחת הערב בביאת העדר מן השדה.

רואה אני את עגלתי – והנה היא בגרה, שדים נכונו, קרנים צומחות ועתה עת דודים.  פרים בני-בקר שנים מלוין אותה מן השדה עד גדר הגן שמאחורי ביתנו, משתדכים לה בחלקות מכשכשים זנבם ומרקדים וקופצים עליה, הכל כמנהג עוגבים בחורי-חמד מנומסים, הריני מגרש את החתנים המכובדים הללו במחילת כבודם, ומתקרב ובא להכלה כנגד פניה.  אמרתי לה שלום ופשטתי ידי להעבירה על חלקת צוארה, והיא כובשת ראשה בקרקע, שלא להסתכל בפני, ושתי קרניה כשתי חניתות קטנות נטויות לנגדי, כמאיימת אותי ואומרת: אסוף ידך! מה לך ולי שתחבקני? ואף-על-מי שהוקשה עלי הדבר מחלתי לה על עלבוני ואמרתי: אנסה לה דבר עוד הפעם ואכפרה פניה במנחה, מלאתי כפי הציר והגשתי לאפה בקריאה של חבה, מאין-מאין! כלומר, בואי בואי, בלשון הבהמות.  יפה חציר לבהמה כצרור-פרחים לאשה העגלה שואפת בנחיריה, מבטת ומשתאה לי כמסופקת, אם אני – אני הוא ולא אחר.  כלום לא הכרתני? אמרתי לה בשחוק מר, עומד ומתבונן בה, כמה נאה היא, טובת-מראה ובריאת-בשר, צהלה ושמחה, ואני הבחור שבישיבה, הלא כגרוגרת דרבי צדוק אני בפניה בגופי הכחוש ובמראה פני הצנומים והכמושים, עומד ומתבונן ואנחה קשה יוצאת מלבי, שלא מדעתי, אנחה זו היא היתה קינה על ילדותי השוממה, מספד תמרורים על ימי עלומי, שנתקצרו בלא עת; זו היתה טענה חמורה ומרה: רבונו-של-עולם, כלום כך רצונך, שיהיו חובשים את האדם בימי ילדותו, כאוז בכלוב שלא יראה את עולמך, שיהיו ממלאים ומגדישים את מוחו ברוב דברים כדי לעשותו בריה משונה כדוגמתי?

העגלה, שהיתה מתקשה להכירני במראה פני, הכירתני בקולי, ומיד פשטה צוארה לי באהבה כדרכה בתחלה.  היא מתרגשת ועומדת בעינים סגורות למחצה "ומהמה" לי בחשאי "מה-מה" מתוך לבה.  קול הברה זו היה משמש לכמה וכמה טעמים, ואני הייתי מרגיש את כולם.  היה משמש בקשה: קרצפני, קרצפני! כי טובים לי קרצופיך מחציר; היה משמש שאלה: אנה הלך דודי ונעלם פתאם? הגידה לי, שאהבה נפשי, איפה רעית ומה הן הבהמות שביניהן רבצת? והיה משמש גם צער: אוי, כמה פניך חורים ורעים!

ובעיני אמי, אדרבה, נראה מראה פני טוב, נאה מאד.  סימן טוב לי, שהייתי עמל בתורה בכל כחות גופי ומיגע נפשי עליה וצורתי זו, צורת תלמיד-חכם מישראל, תהא מסייעת לי לשידוך, בעזרת השם, וכפי שנראה היו שני יהודים משתדלים להתחתן בי, באים בזה אחר זה ומתלחשים עם אמי ומראים עלי מרחוק ברמיזה, בסיקור עינים ובקימוט מצח, כתגרים נושאים ונותנים על סחורה שלפניהם – המוכר מפליג ואומר: כפתור ופרה! והקונה מעקם פיו ואומר: בע! ולי לא היו מגלים סוד זה, כלום עגל הוא בחור מישראל, שידע מעין דברים אלה? ואלמלי הייתי מתארס בעונה אחת עם העגלה היתה זאת באמת אחת מהנפלאות הגדולות, דומה, שמשמים עכבוני – ולא נסתייע הדבר.

אבל לא ינום ולא יישן יצר-הרע! הוא בא אלי כבתחלה בפיתוייו, מפתה ומושך אותי אחריה...  אחר התולדה, טובת חן, שמתערטלת ומראה את כל יפיה בשדה וביער, מושך ואומר: צא, שוטה שבעולם! אם לא בגיני, צא בגינך, בגין טובת הנאתך ובריאות גופך.  עלתה בידו להכשילני בזאת, עמד ותהא בקנקני ושאלני, כמו לפי תומו, על מעשי ועל חכמתי לתכלית מה אני לומד ומה מגיע לי מתלמודי, ונראה שהוא לועג לי ופרא-אדם אני בעיניו, בריה פחותה ומשונה שלא מן הישוב.  הדברים הגיעו לידי-כך עד שהתחיל מגנה אותי ומי שכמותי, אותנו וכל המעשים שלנו, מלגלג עלי ואומר: אין אתה אלא...  סבור אתה, שבהמה רצוני לומר? חס ושלום! בהמה – בהמה היא לה כמו שברא אותה היוצר מתחילה וחיה לפי חוקי רצונו, ואדם משגש דרכי חייו ומשתקד בקביעות נימוסים משונים לעצמו.  כדי שלא יהא כמו שבראו הקדוש-בדוך-הוא, לא בהמה אלא אדם שוטה אתה!

ודברי-כבושין הללו לא הועילו כלום.  קשה עניות שהיא שוברת ברזל ואפילו את יצר-הרע הנורא, אי-אפשר היה לי להשאר אצל אמי, אלמנה עניה ושוממה ומטופלת בבנים, יתומים קטנים.  נתפטרתי מאהובי נפשי, אומר שלום לשדות נאים וליערות ירקרקים, והלכתי יחף כבתחילה וחזרתי להישיבה.

 

ז

זאת הפעם היתה השנה לי בישיבה רעה יותר מבתחילה שנה בלא "ימים" – ימי סעודה אצל איש-איש מבעלי-הבתים נתמעטו והייתי רעב, לא עליכם! חכמים אומרים: צרת רבים חצי נחמה.  והואיל ורבים מחברי, בחורי הישיבה, אף הם רשו ורעבו, לפי זה המחצה מצרתי דינה שתתבטל מאליה, והמחצה השנית הלא כאין היא ואפשר לבטלה בעצמי.  כך היה צריך להיות, לכאורה, על-פי דעת חכמים ועל-פי דרך הטבע, אבל אין זו הלכה למעשה.  במעשה היתה קשה עלי מנשוא המחצה שלי והייתי מתרעם ואומר: רבונו-של-עולם, פרנסני! ולא די לי בצערי עוד הייתי מצטער צער גדול על צרתם של חברי הרעבים, עכשיו אני מתודה חטאתי.  שהייתי קורא תגר אותה שעה על הישיבה ועל כל הענין והעמל שם.  אבל זאת היתה לי בתחלה, ולאחר כך, כשהייתי מלומד בצרות, לא הייתי חושש עוד כל-כך להאכילה.  לא הייתי חושש גם לנעלים בלות, לעקבות ואצבעות רגלים מתיחפות, לקפוטה מתמרטטת וזרועות חשופות.  אדרבה, אני וחברי היינו מלגלגים בכנופיא על דברים הללו של מה-בכך, וכל אחד ואחד היה מוסיף נופך משלו ואומר עליהם מילתא דבריחותא.  ובאחרית הימים, כשעמדתי על דעתי, נתבררה לי המעלה הטובה שבישיבה הקבצנים, שהיא מוציאה מתוכה, הם קבצנים שמחים, המלמדים והמקבלים והבטלנים שלה מוחלים על תענוגי העולם-הזה ומבטלים אותם, ולבני ישראל שבגולה הרי מעלה זו גדולה היא ויפה, שאין כמותה.

מזל-טוב לך, בן יקיר! כותבת לי אמי אגרת לאחר שתיקה ארוכה – ומזל-טוב גם לי בפרתי!...  ודאי מעצמך תבין מה משמע פרה? עגלתך ילדה ונעשתה פרה בשעה טובה! ברוך-השם, יש חלב בבית, מעט למכירה ומעט גם לצורך נפשנו.  הלואי שאזכה לקבל נחת גם ממך במהרה בימינו, אמן וכן יהי רצון, רבונו-של-עולם! הפרה טובה מאד.  אלא מה? צער גדול היא גורמת לי: אינה מניחה לי לחולבה! היא מתנודדת ורוגזת גועה ומתגעגעה על העגל השחוט ונפשה תצא עליו.  מי שמע כזאת, בהמה לא תשכח את ילדה, כאשה, להבדיל, לא תשכח מֵרֵחֵם בן-בטנה? עוד בנעוריה היתה עגלה שובבה וסוררת, לא הצליח לה אלא אתה.  אתה למדת אותה את דרכיה, מוטב שהיית מלמדה מעט ולומד הרבה בעצמך.  למוד, בני, למוד והיית, אם ירצה השם, איש!...  והאמת אומר לך, העגל היה רך וטוב מאד.  הקצב לא עמד על המקח ונתן לי כמה שדרשתי, וגם את הריאה של העגל וחצר-הכבד שלו נתן לי.  ממחיר עגל זה אני שולח לך על ידי חיה-הינדא שני זהובים וחתיכה מחצר-כבד שלו הצלוי, בשכר הטורח שהיה לך לשעבר בגידול עגלתך החביבה.  שניכם הלא דבקים אתם זה בזה.  אכול אתה מפרי-בטנה ויתבסם לך! עוד אני..."

אבל מה שכתוב עוד באגרת לא קראתי.  חשכו עיני ונתבלבל מוחי ונשתנו פני עד ששפכו עלי קיתון מים כדי לישב את דעתי חברי מסביבים אותי ושואלים, מה לי, ומה היה? כלום אחד מבני-ביתי חולה ושמא הוא מת, חס ושלום? ואני ידי על לבי ושותק.  ומה יכולתי להשיב? לספר להם מעשה שהיה בעגל ולהודיעם, שצערי הגדול הזה הוא בשביל בהמה, שמשמים נהיה הדבר לראות עמה, בימי ילדותנו, את עולמו של יוצר בראשית בפעם הראשונה, להתענג מזיו השדות ולבלות שם הרבה ימים, הטובים והנעימים שבחיינו: שנפשי שממה עלי מתוך חמלה גדולה על בהמה, אם אומללה, מבכירה ושכולה המתגעגעת וצועקת בחמת-רוח על ולדה, על פרי בטנה הטבוח בדמי ימיו?  – אם כך הייתי עושה, הלא יצאתי לבושה ולכלימה והייתי שחוק לבריות.

 

ח

סתם בן-ישראל, שכל עיקרו גיד ועצם ורוח, ובשר לאו דוקא – עורקיו מפרפרים מגירוי קל ונוח הוא להזיה ולדברי הבאי, קל-וחומר בן-ישיבה, בחור עני, דל ומדולדל ותש-כח כמותי, שימים רבים לו ללא אכילה ושתיה והוא ממית עצמו על תלמודו, מיגע את מוחו ומצער את גופו תמיד.  אותם הדברים המועטים על העגלה באגרת של אמי היו מספיקים להרגיז את שס"ה גידי, לערבב את חושי ולעורר בי את דמיוני, שלא יתן לי מנוחה כל הלילות בחזיונותיו.  כמעט שכבתי, והנה בעל-החלומות הזה בא ושחוק של תיאטרון מתחיל והולך.  על הבימה נראית עגלתי בדמות פרה עם ולדה עגל קטן ונעים.  הנה הוא יונק שדי אמו, בוטש בשעת מעשה בדדיה ומכשכש מרוב הנאה בזנבו.  האם מאושרה, הופכת פניה לבנה מחמדה ומחמל נפשה ולוחכת אותו ברחמים ובקול דממה.  אני מעמיד פני ומביט לה ואף היא מבטת לי, ושנינו יודעים אנו הבטה זו שלנו מה היא.  אור, זיו ונוגה מסביב, חום צח ונעים מפעפע באיברים, והלב טוב ושמח...

ומיד הגלגל חוזר והמראה הנאה הזאת הלכה מעיני – אין כל! נפשי שוקקה, רעב אני ומבקש אוכל, מדמה אני לי אותה שעה פת-לחם, חמאה וחלב וגבינה, גם בשר צלוי בשומן ובצלים ריחו נודף לאפי.  ועד שאני עושה הנה והנה ומהרהר באכילה, וצליל של זוג מקשקש באזני והשחוק מתחיל בשנית.

הפעם נראה על הבימה חזות קשה!

עגל רך כבן שמונת ימים בורח מפני הבא לשחטו ומסתיר ראשו תחת כנפי כסותו של אדם אחד וגועה ובוכה, וזה דוחפו מלפניו ואומר: לך, לכך נוצרת! העגל האומלל נעקד, צועק וקורא לאמו – מה-מה! ואמו בשדה היא, אינה שומעת צעקת בנה העלוב, אינה שומעת קול שועת בן-בטנה, המתפטר ממנה לפני מותו.  הקצב מטילו לארץ, משים רגלו עליו ופושט את צוארו – הנה השוחט, הנה מריטת-שער ופריעת-גרון נטילת סכין "ברוך אתה..." ושפיכת דם.  גרגור, רפרוף ואנקת מות!

ערבוביא של גוונים משונים ושל אור וחושך, מכהה עינים מסביב – דמדומים, שברירים וסנוורים, טפות דם נתזות עלי בשרי מתלחלח ומזיע, ואני ממשמש בו, מקנחו ומקנחו...

ומאותה שעה גופי נעשה כלי נשבר.  אין אחד מאיבריו עושה תפקידו כראוי.  המציאות והחלומות מעורבבים.  הכל נעשה שלא מדעתי ורצוני, אני איני שלי והמעשים אינם שלי.

חצר-כבד נראה לי, תלוי על חוטמי, חצר-כבד צלוי של אותו העגל השחוט, סוטר אותי על פי וכמחט הוא לבשרי, כגחלי אש אני מרגיש בכיסי, ושני זהובים כשתי עינים דולפות מזדקרים משם ומציצים עלי.  והעינים – עיני עגלתי וכחצים שנונים הן לתוך לבי.

דממה...  רוחי סוער ופני כבושים בקרקע, וקול המולה עולה פתאם באזני, קול קורא לי ואומר:

– הוי, בחור, פקח עיניך וראה! הנה אתה, בן-אדם, והנה העגלה – שתי בריותיו של הקדוש-ברוך-הוא! שניכם באתם לעולמו לחיות בו.  העגלה גדלה והצליחה וגם נעשתה פרה.  וטובה היא עושה בחייה לה ולאחרים – לאמך ולביתה, שלא די להם בחלבה, שהם חולבים אותה, היו מוכרים בכסף גם את ולדה לשחיטה.  שומע אתה? העגלה לא לתוהו נבראה.  ואתה מה? אוי לגידולך, מכלה בשרך ושארך אתה ועוכר נפשך! ראה, כמה רע מראיך ומראה כל חבריך, הבחורים העלובים.  אתם חיים? אוי לחיי דלות ואביונות ובוז ושפלות כחייכם! אתם מועילים? במה, בתלמודכם? טוב הדבר מאד, אבל תורה, שאין עמה מלאכה או ידיעה מהידיעות, המפרנסות את בעליהן, סופה בטלה.  "וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ויתפרנם מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת...  וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".  בטלנים אתם בימי בחורותיכם וסופכם להיות בטלנים כל ימי חייכם.  – תיישים! לא צמר ולא חלב מכם...  בטלן, שני זהובים הללו מניין לך? הם מחיר העגל של בהמתך האומללה! רואה אתה?...

שתי העינים הדולפות והמדומעות מביטות בי בתרעומת, וקשה לי הבטה זו כמדקרות חרב.  קול פחדים באזני, בלהה וזועה, שמה ושריקה, האדמה מתמוטטת תחתי, בוקה ומבוקה וכל איברי מזדעזעים.  נחירים נוחרות, גרונות מגרגרים חוטמים מריעים, לסתות מתופפות – ועגל מופשט טופף ורוקד, ומיני בריות משונות ופרצופים מבהילים משוטטים וטסים.  אנקה ונאקה, וגניחה קשה.

אוי, ראשי, ראשי!...

*

בו-ביום שהיו מוליכים אותי לבית-החולים, הגיע לי מכתב מאמי, וקינה ודברי-מוסר בו.  אמי סופדת ואומרת: השתדל בני להיות איש! הישיבה היא בלבדה תקותך עתה, וממנה תושע.  אמך, אוי אוי לה, קפחה את פרנסתה, אבדה לה משענתה האחת –

מתה הפרה!...

 

 

לקורות סוס נושא ספרים

היום בא סוס זה מדרך בלא כח, נשוך-זבובים, חיגר ברגל אחת וגופו כחרס הנשבר; והוא עומד לו יחידי בשכונת בית-הכנסת כחום היום בקיץ, אחוריו לבית-המדרש ופניו כלפי העגלה המלאה ספרים.  עומד בכובד-ראש, מקמט מצחו, משפיל אזניו ומושיט קצה לשונו.  הוא שרוי בתענית, ומצטער מאד.  לכאורה הוא רגיל בתעניות ואינו חושש להן.  משעה שהוא נושא ספרים, את עול היהדות הזה עליו, אירע לו כמה וכמה פעמים להתענות, פעם תענית-יחיד – הוא בעצמו, ופעם תענית-צבור – הוא ובעליו וכל בני-ביתו ביחד, לא יזכה לאכול מסעודה של דגן-שמים ולחם סוסים אבירים שם לעתיד-לבוא, אם כל הימים, שעסקיו בספרים, היה טועם אפילו גרגר אחד שבולת-שועל בעולם-הזה, רבונו-של-עולם הלואי ויהא מספר מכותיהם של פריצי חיות, אויביו הרעים כמספר הצומות וענויי-נפשו בכל ימי נדודיו עם משאו זה! לא אכל ולא שתה ולא התרעם, חס ושלום.  אבל עכשיו גבר בו יצר-הרע של אכילה והשיאו לחוש לצרכי גופו ככל בריה חיה ולא להיות כפגר מובס בעולם.  מספוא מספוא הוא מבקש מספוא כל-שהוא לקיום נפשו!

שקט ודממה מסביב, הכל נחבאים בבתים ובחנויות מפני החמה ומזיעים.  הבהמות רועות בשדה.  עגלים ובני-בקר, גדיים ותישים רובצים במרעה טוב, אוכלים נהנים ושמחים, והוא, אוי לו ואוי למזלו, בודד במוקומו, אין בו כל עשב, כל עץ אלא אבק, זבל ואשפה, ועצבות שורה שם.  עומד לו ביש גדא זה תלוי-שפה וגלוי-עינים, כמתרעם ואומר: אם אין אכילה, השינים הללו לטה? יצר-הרע ממריד עליו את בני מעיו והם כחלילים הומים בבטנו, עורו מזדעזע עליו, עיניו סגורות למחצה, והוא מסתכל בחבילות ספרים שבעגלה כנגדו מסתכל ונאנח במרירות.

הוא מתאנח ויש לו על מה להתאנח.  נורא הוא ספר קורותיו, ישמעו בעלי-חיים ויקחו מוסר.  לא מנעוריו הוא דל ורע תואר, חס ושלום! סייח יפה היה בשעתו וגם אחרי כן כשנתבגר, זריז ומזורז היה, וקל ברגליו, כרסתן, פרסתן, בריא ושמן ומהלך בקומה זקופה, וכשהיו מתחרים בו היה עומד קוממיות ובועט בחמת כחו.

וכיון שכח זכרונו נחלש עתה, לא עליכם, ולזכור את כל המוצעות אותו בחייו ברור היטב, בדעה צלולה, קשה עליו שהרי סוף-סוף בהמה הוא; לפיכך אין לומר, שהוא מעיין בספר קורותיו, אלא הוא חולם, דברי ימי חייו עוברים לפניו בחלום.

סוס זה כמה שהוא מדוכדך ומדוכא, מתוך סימניו הוא ניכר כעשיר שירד מנכסיו, שאינו מן הבהמות הגסות וההדיוטות אלא חוטר מגזע אבירים המיוחסים שבסוסים, ובשביל כך נתחבב בנעוריו על בעליו ונהגו בו כבוד.  דיר נאה התקינו לו ומשמשים עמדו שם לשרתו, אמת, משמשיו היו נוטלים להם, כדרך אהוריירים, מן המספוא שלו, זה נטל קצת וזה קצת, אף-על-פי-כן גם לו נשאר כדי שביעה ולא מת ברעב.  לומר שבן-חורין היה באותם הימים ולא נשתעבר כלל, אי אפשר.  וכי יש בהמה בעולם עומדת ברשותה? אם שור או כבש, אם עז ואם סוס, הכל משועבדים ועומדים לעבודת בעליהם.  שור לחרישה כבש לגזיזה עז לחליבה וסוס לרכיבה הלא לכך נוצרו.  אף סוס זה לבעליו נעבד, שהיה רוכב על גבו אוסרו במרכבתו, בולמו במתג ורסן וחובטו בשוט.  החביטות לא היו חביטות שוט פשוט, אלא של מלקות – רצועות כפולות ומכופלות כהלכה ונתקבלו לו באהבה.

עומד סוס זה אבל העגלה עצוב ושומם ופתאם הוא מתעורר ומרים ראשו, כיורד מגדולתו, שחולם לו ימיו הטובים.  זוקף אזניו, מושיט צוארו המוקרח ושואף בנחיריו, כאלו הוא מריח ריח שדה ומרעה טוב ונהנה; כאלו אין כאן לפניו לא עגלה ולא קינות ותחינות וסליחות, אלא אבוס בעליו ומשמשיו בימים ההם; לא חבילות ספרים, אלא חבילות קש ושבולת-שועל.  ועד שהוא חולם, אוכל ושותה ורואה כל-טוב בחלומו – ורוח נשא זבוב אחד, שמרחוק הריח מכה טריה בגבו המעוך, ולאחר רקידה-זבובית והקפות הרבה בשמחה ובזמזום ירד עליו והכנים פיו לתוך פי המכה כמנשק לו.  ומפני נשיקה זו הקיץ וקפץ ממקומו, הפשיל זנבו ונתכוון לפגוע במזעזעו החצוף, אבל הזנב קצר ומוקרח ואינו מגיע למקומו של זה.  על-כרחו הוא מסיח דעתו ממנו, כופף עצמו ומתחכך בכלונסא של העגלה, מתחכך ונאנח כעני מפני הנאת החיכוך.

דומה, עתה ביש-גדא זה נמלך בלבו, שמא יניח מקומו וילך.  והנה הוא מתנדנד, וכל עורו מזנבו ועד ראשו מתנענע מחליץ עצמותיו ומתעטש, כמזמן את עצמו ואומר: הנני!...  ובאמת, מה לו כאן ומה יהא בסופו כאן אצל כתלי בית-המדרש? מה יתן לו ומה יוסיף לו המקום הזה, שהוא שמם וריק ואין בו כל צמח וחציר לבהמה? – הנני! הוא מתעטש וצוהל ומרים לדרך פעמיו – ופתאם, אוי, הרגיש כאב ברגלו באותה הרגל בעצמה, שבשבילה שמם עולמו, ירד מגדולתו והיה סוס לא יצלח בימיו! כלום אפשר למי שיהיה, אפילו להמשובחים שבסוסים, לשאת את הבעלים אם הרגלים רפות אם הברכים כורעות ומתמוטטות? ואם אין מועיל בך, מה אתה? הימינה, השמאילה ולך לעזאזל ולכל רוחות העולם! והוא הלך...  היה מתמכר לקונים, עובר מזה לזה ומזדלזל והולך.  בעליו עצמו משערות זנבו, וטוב לא ראה אצל כל אחד מהם.  הוא חטא רבים נשא.  בעת צרה התגוללו עליו, שעל ידו היא באה היו חבריו, סוסים גסים, משתובבים, משליכים מעליהם עבודות העגלה.  נוטים מן הדרך כשכורים ונופלים בבור – הוא עוונותם סבל.  אמרו עליו: מנוול זה מזיק הוא משלחת הוא ומכה מהלכת.  וכיוצא בהם שמות מגונים.  ומאותה שעה שנכשל וכבודו גלה ממנו, ספר תולדותיו, אוי ואבוי לו, הוא ספר תולדות של נדודים וטלטולים, של סבלות ועבדות, של ענויים ויסורים ואדונים קשים ורעים.

הרגל כואבת, והכאב הולך מכף רגלו עד קדקדו, מפעפע באיבריו ומנקר במוחו, הורד ראשו, נתעותו פניו ושפתו התחתונה מרפרפת.  עיניו סגורות וקוים עכורים ולחים מדמעות על לסתותיו.  ערבוביא במוחו, ערבוב משונה על קרונות ומרכבות ובעלי-העגלות; של חביות מים, כובד-אבן ונטל-החול ומשא חומר ולבנים; של מקלות, מלקות ורצועות, זרועות נטויות ובעלי-אגרופין.  ופתאם נתחלחל מאד ונזדעזע כל איבריו, אותו הגלגל, הגלגל החוזר, נראה לו בחזיונו כל מכותיו וכל מדוי מצרים ופגעיו הרעים ביחד כאין הם נגד צרת נפשו בהיותו מסבב הגלגל שם בבית-ריחים.  כמה שהעבודה אצל בעלי-העגלות קשה היא, עוד אפשר לסובלה וכמה שהדרך מתקלקלת בימות הגשמים ובשעת הפשרת שלגים, והרגלים טובעות בטיט עד הארכובה, אף-על-פי-כן דרך היא.  אתה הולך עליה בקושי, פוסע פסיעה קטנה, עקב בצד אגודל, מתלבט ונופל במהמורות, אף-על-פי-כן אתה זוחל והולך, מקומות הישוב מתחלפים לעיניך – הנה הר והנה בקעה, הנה בריכה והנה גשר, הנה חורשה והנה בית-מלון אבל הלוך ודוש סובב-סובב במקום אחד, הלוך וחזור חלילה על הראשונות, שלא לראות אלא מה שהיה כבר, ולא לשמוע אלא קול הטחנה, דבר זה מר ממות, שעמום בראשך, דעתך מבולבלת, הרגשותיך קהות וחייך – אינם חיים.

ועד שהסוס עומד מר בחמת-רוחו, אחת מעיניו מתפתחת מעט, רואה ברתת וזיע – ואין פחד! מתפתחת עינו השנית מתרפרפת ורואה – ברוך השם, אין ריחים ואין גלגל לפניו! דעתו מתישבת עליו, הוא מתאמץ ומרים סנטרו ולוחך חבילה של ספרים, ולחיכה זו אומרת: סוף-סוף כובד משאם של אלה טוב מכל אותם המשאות.  שהיו מעמיסים עליו, וטוב לו בחצר בית-המדרש מדור באורוות אותם האדונים הקשים.  ואם כן אמר בלבו, למה זה אני מחסר את נפשי מטובה? ארבץ לי ואשתטח מלוא-קומתי ארצה.  עד כמה צריכים לעמוד, להגות ולעיין באלה?...

...ומיד נתפרקד הסוס ברחבה אצל העגלה ופנה למעלה מתגלגל ומתהפך מצדו אל צדו, כמו שמתעמלים במרחץ על האצטבא העליונה וצוהל מתוך רוב הנאה.  רוח יתירה של יום-טוב נכנסה בו.  ועד שהוא מתפלש בעפר, מין בריה מזדקר מתחתיו בקול יללה, והתנער מעפר בהול ומבוהל ועמד על רגליו.  הוא מעמיד עיניו ואזניו, תוהא ומביט לכל רוחותיו והנה לפניו – כלב!

בשעה שהסוס עשה לו יום-טוב, שמחה ושחוק על הסדר כמה שנאמר, כלב של נכרי התגנב ובא לרחוב בית-הכנסת לשלול שלל ולגנוב מיני מאכל בעגלה, ונתקל בהיסח-הדעת בסוס ונפגע, וכלב זה עומד עתה מלא חמה כהמן בשעתו, זנבו מופשל לו מאהוריו, פיו פתוח, חורץ לשונו ונובח.  לא על ונבו שנתלחץ הו כועס ונובח, אלא על שגיננו – אוכל בקשה נפשו כאן ומצא דברים, שאין לו בהם חפץ ואינם שווים בעיניו כלום.  ותרגום של נביחתו בלשון כלבים כך הוא; "אוי לך, סוס מכוער וצורע, ואוי לסהורתך זו!...  ואחרת זולתה אין לך! הב-הב!...  יש לך מעדנים הרבה ואתה רמאי אתה וטומנם.  הב-הב, רמאי!...  כשתבוא עוד למקומנו בסחורתך זו הבלה, ונפלנו עליך אני וחברי ונעשה אותך איברים-איברים...  הב-הב! אני אומר לך.  הב-הב! הב-הב, רררמאי!..." ביש-גדא שלנו הנעלב נמלך בדעהי וכבש פניו בעגלה, ואחוריו להכלב, כאומר: מה אומר לך, כלב, ומה אדבר?...

החמה, שהיא מתאכסנת כדרכה בחצר בית-הכנסת כל היום הזמינה עצמה בעת מנחת ערב להתפטר משם ולילך לאוהלה משפילה לראות ביש-גדא שלנו, להסתכל בו ובחבילות ספרים שבעגלה – ופניה משתנים ומאדימים, כאלו קשה עליה הפרידה מבן-פורת זה ומסחורה זו.  ובאמת, הלא רשאי היה סוסנו להשבע, שלא היתה כניסתה לעיר מלכתחילה אלא לכבודו, להסתכל בו.  אף-על-פי-כן היה נראה ממעשיו, שלא נחשבה לו הסתכלותה זו למאומה: הבל הבלים! מה יתרון בהסתכלות? אין להבריות ממנה אלא חמימות יתרה.  מוטב להיות מרחוק.  עתה, כשהיא עוצמת עיניה ופונה והולכת, ירוח לנפש, הנשימה נעשית בקל, הגוף נהנה וצלו הולך וגדול מאד.

ובאמת גדל סוסנו פתאם והיה כעוג מלך הבשן בימיו.  ראשו על גג של בית-המדרש וזנבו מתפשט למרחוק עד כותל אחד הבתים, וכלו הוא משונה כאחד מיצורי-קדם שמבראשית ולפיכך אין לתמוה, למה העז הזו, שנחפזה ורצה מן השדה למה עמדה בחצר בית-הכנסת והשמיעה "מה-מה" בקול רעש גדול, קול זה היה משמש תמיה: מה זאת, מה זאת? וקריאה: הֵתָיוּ בני-בקר וכל בהמות העדר, בואו וראו מין בריה נפלאה!

הגדיים, הקופצים כדרכם בראש, הקדימו ובאו לקבל הפנים החדשות, אלא תיש-הקהל, בעל בעמיו העזים, יאריך ימים ושנים, עדיין לא בא בתוך עדתו לקבל פני האורח ולברכו בשלום, מפני שהיה טרוד אותה שעה בענין נכבד עם בני העיר, נערים ריקים ושובבים, הרוכבים על גבו, משתמשים בו בתחבולותיהם לפעלם, לדברי שחוק והוללות ולכל מח שלבם חפץ.

מה-מה-מה! נותנים הגדיים בקולם קול עז, נודדים זנב ומקפצים ועולים על העגלה, שלא להמתין כנימוסי דרך-ארץ עד שיזמינו אותם.  הם שואפים ומריחים ולותכים ומחפשים מעדנים לנפשם.  והיה דחיקה וחטיפה, ערבוב ופיזור ספרים.  שנים מהם עומדים זה כנגד זה על ספר אחד בכפיפת-ראש ובנטית-מצח ונענועי זקן ומתנגחים זה עם זה, כתלמידי-חכמים שמנצחים בהלכה – אלו הם הבטלנים שבעזים, שאין בהם טפת חלב ללחמם וללחם ביתם, מתפרנסים ואינם מפרנסים, אוכלים ואינם מאכילים, ולפיכך שעתם פנויה למחלוקת ולמעשה תעתועים.

סוסנו התמים הקים עליו בלא עון ופשע את כל כלבי העיר.  אותו הכלב התחיל נובח ושאר הכלבים נבחו אחריו, כל כלב על פי דרכו וכל כלב על אשפתו.  קול הנביחה הלך בכל העיר כמכה מהלכת, הכניס מהומה בעדת הבהמות ונתבלבלו והמו, שלא לדעת מה בשעה שבהמות זקנות עמדו בכובד-ראש על כלי-החליבה מקשיבות לקול המולה מרחוק ושותקות, שלא להפסיק חלילה באמצע החליבה, הרימה עגלה בחורה, קלת-דעת, פעמי רגליה ורצה למקום המעשה בשכונת בית-הכנסת.  ופר בן-בקר, אדמוני ובריא, אזר כגבר חלציו ורדף אחריה נטוי-זנב, שואף ונושף ברוחו.  הסוס עמד במקומו בין כלונסאות עגלה המעומדים והפר עם יפתו רצים ומקיפים אותו סביב, כשם שמקיפים חתן תחת חופתו.

הבהמות בעיירות קטנות, כידוע, מצויות הן בשכונת בית-הכנסת, ושם מקום מנוחתן, לא כאותן הבהמות בכרכים שרואות את בית-הכנסת לעתים רחוקות, או שאינן רואות אותו לעולם בכל ימי חייהן.  וכניסה גדולה, כמו באותה שעה בכנופיא ובהמון רב, אפילו זקני בהמות של עיר קטנה זו אינם זוכרים.

כשבאו הבהמות הכבודות ללון כדרכן בשכונת בית-הכנסת לאחר החליבה במנחת ערב, ומצאו את מקומותיהן, שהחזיקו בהם כבר, אינם פנויים, תמהו ולא ידעו מה לעשות.  סוס ועגלתו ראו לפניהן, גדיים מתנגחים ושעירים מרקדים שם, וקשה מכלם מעשה העגלה הפרוצה ושעשועיה עם שור פר.  אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! למחות בידם ולומר: מו? – חס ושלום! מו זה בלשון הבהמות יש בו כמה וכמה הוראות ושמא יטעו לפרשו בהוראה זו, שאינה נאה לצנועות לבהמות כשרות.  וחוץ מזה.  הלא הכתוב אומר: "סחור סחור, לגדיים מתנגחים ולשעירים עזי-מצח לא תקרב, פן יקפצו עליך בגאוה ובוז"! וחכמים אומרים: "הזהר בעגלתך ואל תשתדל להוכיחה בשעת קלקלתה שמא יפגע בך עוגבה בעל-הקרנים".  על-כרחן שתקו בהמות כשרות הללו והיו בולעות רוק ומעלות גרה – דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות אצל הנשים בשעות הפנויות.

ובתוך כך חפז ובא מין יציר משונה – פניו שעירות וזקנו המגודל פרוע, חוטמו, השוקע בין עיניו, אינו נח במקומו רגע אחד, אלא מתעקם ומתקמט, מריח ונושף ומתעטש, והוא שפל קומה, רחב-גוף וקצר רגלים, כמכנסי שערות ארוכות לו ממתניו עד הברכים, וריח של זיעה וטיפה סרוחה נודף ממנו זהו תיש-הקהל בכבודו ובעצמו.  עוד מרחוק הרכין ראשו בקידה והשתחויה, מתעטש בגמגום ובלחישה, ומיד הוא ממהר ובא ובוטש את הסוס תחת ירכו.

וביש-גדא שלנו נרתע מפני הכאב וצהל מתוך גרונו, כמתרעם על דרך שאילת-שלום זו.  אלמלי היה יודע לשון תישים ולשון שאר מיני בהמות, הנמצאות עתה בשכונתו היה מברר את טענותיו ואומר להם: הוי בהמות! הוי תישים! מה עשיתי לכם, שאתם מתגודדים ומתאספים עלי ונוהגים בי מנהג פראים? היה מספר להם רוב טרחו ויגיעו בסחורתו זו, שערבבו ופזרו אותה.  העמל בה מרובה, והריוח, שהיא מביאה מועט, אין בו כדי חבילת-קש לסעודה אחת.  מספוא במשקל יאכל, נע-ונד הוא בארץ, הולך ונוסע תמיד, נושא ונותן וחיי צער יחיה.  כסבורים שעגלתו מלאה כל טוב, ובטנו אוי, בטנו ריקה! חוץ ממלוא-כף מוץ בשחרית לא אכל כל היום כלום.  אם אין קונה אין פדיון, אם אין פדיון אין צמח ואם אין צמח אכילה מניין?

אלא, מה שביש-גדא זה אינו יכול לומר בפה הוא אומרו ברמיזה – בסיקור-עין ובנדנוד-איבריו.  מתחילה הוא מצדד ראשו ובודק בעיניו את עצמו וגופו, ובדיקה זו אומרת: כמדומני, שהכל אצלי כראוי להיות, בריה אני ככל הבריות וכיון שהבדיקה נגמרת הוא פושט זנבו כלפי הבהמות, כאומר: צאינה וראינה!...  כרס יש, שוקים יש, עור ועצמות יש.  בשר ודם אני, ומה לכן עוד?

אבל התיש אינו מבין חידות ולא די לו ברמיזה, והוא אוזר חלציו, מתמרמר לביש-גדא שלנו ובוטש בו בחמת כחו.  כל הבהמות עומדות ורואות ואין מוחה בידו.  הסוס עומד משמים בכפיפת-ראש, ואנחות קשות יוצאות ממעמקי בטנו.  הפעם לא צהל ולא נשא קולו, אלא הוא שותק ולא יפתח פיו, מדעתו שאין כח-הפה מועיל לנגד כח-ידים.

וכך הוא באמת, סוס עלוב! אפילו כשהיה פיך נפתח, כפי הסבתא, אתונו של בלעם.  בימיה, לא הועיל לך.  עד שתפתח את פיך מוטב לך אלמלי נסתם פיהם – אלמלי במקום ספריך מצאו בעגלתך מה שבקשה נפשם, וצפונך היה ממלא פיהם ובטנם.

אף-על-פי-כן יש ללמד זכות על התיש, שאינו רשע ורע כל-כך.  עבודת תיש-הקהל הלא עבודה קשה היא.  שעה של מנוחה אין לו בעולמו.  ידו בכל ויד כל בו, ומספר שערות זקנו הם עסקיו.  נושא עליו טרחם ומשאם של בני "החברה הלבנה" ועושה רצונם.  ובכל מקום שם הוא – בבית-הכנסת ובשוק, אצל יושבי קרנות וליד סלים מלאים מכל מאכל מעשה אופה ומיני פירות, ומלבד כל אלה עליו לבוא בגנים, בגנו של זה ושל זה, לברך שם על פרי האדמה, ולכוון את השעה ולבוא מאליו בלא הזמנה.  פעמים בעל-הגן רוחו אינה נוחה הימנו והוא פוגע בו בחוזק-יד, עד שפריו שאכל יקיאנו ומכאן התיש למד פעמים, שאין המכה הזאת באה לו אלא מפני התרעומות.  בעל-הגן נתרעם עליו על שהכלימו ושהה לבוא אצלו, ולפיכך הוא משתדל לפייסו ומקדים ובא בגנו למחר בבוקר השכם.  והנה אף זה לא ירצה לו! בעל-הגן פוגע בו במקל, ופגיעתו רעה יותר מזו זל אתמול.  אומרים, שביום זה הוכה מכה רבה, התעללו בו ושמו מועקה בזנבו, על-כן בא ברעש ורוגז לשכונת בית-הכנסת והניח חמתו בסוסנו, ביש-גדא זה.

ועד שהעלוב הזה עומד בפחי-נפש הרגיש כגוף חם נוגע בו מאחוריו.  סבור היה, בעל-הבית הנה זה בא, והנה חציר ומספוא! אבל חשב וטעה.  אחת הבהמות הכשרות רמזה לו במגע, שיטריח וירתע מעט לאחוריו, ומיד כרעה ורבצה לשכב את משכב הלילה, על-מנת שתעמוד כלחוך השור עם הנץ החמה לאכילה בשדה עד ערב.

השמש הורידה לארץ ראשה ושקעה.  הפר עמד, הרים כשופר קולו, הפשיל זנבו, נשא רגליו – ונס.  התיש לקח את עזיו והלך למנוחתו בעזרת-נשים.  גדודי הכוכבים נראו ברקיע ועמדו על משמרתם בלילה – והעיר ישנה!

מרחוק נשמע קול צעדה רגלים פוסעות ובאות להעגלה, אף ידים עסקניות ממשמשות – והסוס שלנו, אשריהו! הנה ראשו עד למעלה מאזניו בתוך התרמיל, "תרמילו הישן" אוכל מוץ לתיאבון, וחשובה לו אכילת מוץ כאלו הוא אוכל שבולת-שועל!...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה