_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שם ויפת בעגלה

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

 

א

אין קול ענות נמלטים מתוך השרפה ואין קול ענות הנסים מפני לסטים מזוינים – קול ענות יהודים, הצובאים על בית נתיבות-הברזל בכסלון, נשמע ברמה.  אחינו בני ישראל שם רצים דחופים ומבוהלים, צרורות קטנים וגדולים בידיהם ועל שכמם, וביניהם נשים מתבוססות בכרים וכסתות גם עוללים ויונקי-שדים בוכים, וכלם דוחקים זה את זה והודפים בצד ובכתף ומטפסים ועולים במסירת-נפש על ידיהם ועל רגליהם בסולמה של העגלה ממדרגה שלישית, בשביל לכבוש שם מקומות לישיבתם ביד חזקה וזריוע נטויה.  ואני, מנדלי מוכר-ספרים, מסובל במטלטלין וכלים מכלים שונים, הנני אוזר כגבר חלצי ומטפס כורע וקורס בצבור כאחד מהם.  ובאותה שעה, שאנחנו היהודים זריזים ונחפזים לעלות ברגזה ובדאגה, שמא יקדמנו אחר, חס ושלום, ומבטים בפני הממונים על העגלות בבקשה ובתחנונים, כאלו נסיעתנו שם היא חסד חנם ומדת הרחמים מצדם, – שאר הנוסעים מאומות-העולם מטיילים בעזרה לפני בית-הנתיבות וממתינים עד שיצלצל הפעמון בשנית או בשלישית ויכנסו לתוך העגלות במתינות וכל איש על מקומו יבוא בשלום.  אחרי המהומה והמבוסה והמבוכה שבשעת העליה מבחוץ גברה הטרדה מבפנים בכבוש המקומות.  יש קנו מקומם לאלתר ברגע אחד, ויש שלא באו עוד אל המנוחה כחפצם ומתנודדים כה וכה.  יהודיה כרסנית, חטמנית ודברנית נדחפת ובאה והכבודה לפניה, וכאשר באה כרעה נפלה על צרורותיה, ופניה וכל תנועותיה כברבור זה, שנקנה בשוק קודם הפסח, משהובא הביתה והותרה הרצועה מעל רגליו הוא משתטח על הרצפה, זנבו וכנפיו פרושות וצופה ומביט בּשַׁמּוֹת ושאוֹף לכל רוח.  ואחריה עד אשה אחת באה בפתח, מתרפקת על מצעותיה וסמרטוטיה וקוראת לילדיה: גושו, עושו, חושו! בחמת רוח ובקול רעש גדול.  היא האשה, אשר הוכיח ה' לי לשבת אתה במחיצתה בדוחק גדול עם בעלה ורוב בניה, וחבילות-חבילות מטלטליה וכסתותיה לי חומה מימיני ומשמאלי.

חידוש היה לי כל ענין הנסיעה הזו במסלת-הברזל, שלא עברתי בה מימי, והייתי תוהא על כל מה שעיני רואות שם.  צר לי המקום בעגלה ואני מצטער ואיני מזיז עצמי, אלא יושב דחוק בכובד-ראש ומזיע.  לשעבר כשהייתי נוסע בקרון בכל תפצות ישראל, הישיבה בדוחק, בין חבילות הספרים שבתוכו, לא היתה קשה עלי, ואין צריך לומר הזיעה, היא היתה ערבה עלי מאד.  מי שהיה בדרך בתקופת תמוז, בשעה שהקדוש-ברוך-הוא מוציא חמה מנרתיקה בצהרים, עוף לא פורח, שור באחו לא גועה, היער לא מזדעזע, וחריות של עצים לא מתלחשים, אלא כל העולם שותק ומחריש, והוא נשתטח על פניו בקרון כמותי והזיע – זה טעם טעם בזיעה, והדחיקה מתשת את כחי.  סבור הייתי שמא גרם העון ונשתנה טבעי ומדתי הישראלית ואיני כדאי ומוכשר עוד לקבלת שתי מתנות טובות הללו, שנכתרו בהן זרע-קודש, אבל מנהגו של מרי-דעגלה עם המסובים בכאן ומנהגיהם של המסובים זה עם זה והרפתקאות שעברו עלי בשעה מועטת פירשו לי מיד, שהשנוי הזה אינו בי בעצמי ובתכונת נפשי, חלילה,  אלא באמצעי הנסיעה המשונים.  כי לא הרי הנסיעה בקרון בימים ההם כהרי הנסיעה ברכב-הברזל בזמן הזה: בקרון אני שלי והבחירה החפשית שלי.  אם יש לישב בדוחק שם שורות-שורות של בני אדם, שנים כנגד שנים ואחד יוצא זנב, עד שישתתפו ברגליהם ואיש באחיהו ידובקו כדגים-מלוחים בחבית אחת – הרי הברירה בידם, רצו יושבים צפופים בקרון ומסגפים עצמם, רצו יורדים משך והולכים ברגליהם ואין מוחה בידם, הלא כל הארץ לפניהם.  וזו לבדה, שהברירה היא ברשותם, דיה להפיג צערם, ובשבילה יסוריהם יסורים של אהבה.  מה שאין כן ברכב-הברזל, שם אני איני שלי והבחירה אינה שלי, הריני כשבוי בבית-האסורים ואיני רשאי להפטר מצרת הדחיקה אפילו רגע אחד. והוא הדין בזיעה, אינו דומה מזיע ברצון למזיע באונס.  ולא זו אף זו, שהקרון נפלג מן הישוב עם קצת בני-אדם והרי הוא קולוניא קטנה של ד' אמות, שמקרבת את יושביה עד שנעשים כגוף אחד.  ימי נסיעתם נמשכים ובאים: הנה ערב והנה בוקר יום אחד, יום שני, יום שלישי... דיה שעתם להתבונן לכל דבר בדרך ועת  להם לכל חפץ שם.  השמים כיריעה על ראשיהם, והארץ תעבור כל טובה על פניהם, מחזה שדי יחזו על פני תבל ארצו ונהנים מזיו הבריאה, וגם כשהעגלה נהפכת פעמים – אין רע, הארץ עתידה לקבל כאם רחמניה את בניה אלה לתוך חיקה ברצון.  וכנגדו רכב-הברזל הוא עיר נוסעת בהמונה ושאונה, עם קהל תושביה למפלגותיהם ומדרגותיהם, בשנאתם וקנאתם ותחרותם ומשאם-ומתנם וריבם.  למרחבי ארץ יסעו וללא יביטו כבוד התולדה – הדר הכרמל והשרון מעשה אלהינו.

הממונה על התקיעות למסע את העגלות תקע בחלילו וְעָבְרָה הָעֲבָרָה.   פני היהודים נהרו ודעתם נתישבה עליהם.  התחילו להסתכל איש בפני רעהו, לחקור ולדרוש זה את זה: מה מלאכתו ומסחרו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, כמנהגו של עולם.  רחוקים נעשו קרובים, כאילו חברים הם מימי נעוריהם וקראו זה את זה בשמותם.  חיים פתח את אוצרו הטוב – את ילקוטו, והוציא משם בקבוק יין ושתה ונתן גם לשמואל, ושמואל נתן לחיים מפתו ומבצליו וקשואיו, אשר עמו בשקו, וייטיבו את לבם.  שמריל מסר לאנשיל מנה ומאתים בבקשה, שיטריח בכבודו ובעצמו למסרם למחותנו ולד"ץ הסוחר בעיר משכנו, וראובן שלח דברים שבכתב ושטרות ביד שמעון ללוי מוכר-תבואות במקומו, ותהי כל העגלה לשוק של תגרים.  ישראל עמנו עוסקים בהלכות פרנסה, אלו לאלו שואלים ואלו לאלו ממללים וסביבם נשׂערה מאד.  גם עלי נחה רוח המסחר אמרתי להתעסק במכירת ספרים, אבל מיד חזרתי בי על-כרחי, מפני שחבילותי נשתקעו בגל גדול של צרורות אחרים, ואי אפשר היה להעלותן משם אלא ביגיעה רבה וביד חזקה, ואני הנלחץ והנדחק מסביב לא מצאתי ידי באותה שעה.  ובכן ישבתי בטל על חודו של ספסל, שרוי בצער ומתבונן לבני-לויתי, שעמי במחיצתי.  אשה רעת-המראה ודקת החוטם יושבת ממולי על כר גדול, שמתוכו נוצות מבצבצות ופורחות לאויר העולם.  עיניה רכות, עור-שפתיה יבש ומרוסק ופניה מצטמקים כתפוח צלוי.  משעת בואה אין לה מנוחה רגע אחד מילדיה, שמטרידים אותה במשאלותיהם ובדברי ריבות ביניהם. שלשה, הקטנים שבהם, טרודים בחילוף המקומות אצל אמם, עולים ויורדים לרגעים ודוחקים אותה מצדיה.  ובחיקה תינוק מתנמנם, אחרי שגעה בבכי ונחר גרונו, דמעתו עוד על לחייו, שאין בהן טפת דם כחרדל, ומנשם בכבדות.  ואצלי יושב בעלה, יהודי בסימניו: איש כחוש וגבה-קומה, צוארו דק וגבו כפוף מעט, חוטמו ארוך וזקנו אינו מגודל.  בעיניו עצבת מסותרת ועל שפתיו כשחוק מר.  לימינו בתו הבוגרת יושבת שוממה ועצובה ושתי נערות קטנות נשענות על ידה.  את חטאי אני מזכיר, כי מתחלה מאסתי את שכני אלה, היו עלי לטורח כמסיגי גבולי, וקללתי בלבי את מזלי הרע, שזימן אותי עם מיני בריות משונים וטרחנים כמותם במחיצה אחת; אבל כיון שנסתכלתי בהם היטב נהפך לבי בקרבי וחשבתי עליהם מחשבות אחרות.  מלבושם ותארם ורשמי פניהם, המושחרים כשולי-קדרה, העידו בם, כי ראו עני בשבט עברתו – ונתמלאתי עליהם רחמים.  האנחות שהיו יוצאות פעם בפעם מלב האם השוממה שברו חצי גופי, והשתדלותם היתרה של האב והבנים שפלי-הרוח לצמצם את עצמם בכדי שלא ידחקוני, נגעה עד נפשי.  ויותר מהמה העירו בי חמלה רבה פני התינוק הנרדם בבלי כח, בהשתפך נפשו אל חיק אמו.  כל אלה השפיקו לי לצייר בדמיוני תמונה נוראה מחיי צער של המשפחה העלובה הזאת.  אז ראיתי בחזון חיי צער של הרבה משפחות אומללות בעמנו, עם עני ודל, איך הן נמקות במצוק ובחוסר כל וסובלות דומם את ענין ומכאובן –ובמסתרים בכתה נפשי עליהן.  ועוד אני שקוע במחשבותי וילד אחד מתחטא לפני אמו, מבקש אוכל להשיב נפשו, והיא מפייסת אותו בדברים:

– הן עוד היום גדול יענקלי, לא עת האוכל היא.  חכה נא עוד מעט.

– הס, יענקלי! – השיב האב אמריו גם הוא בעקימת-שפתים כמשחק – ביסמארק גזר על האכילה.

– וכי בנך חולה הוא? – שאלתי את האב בלשון של חבה, כמשתתף בצערו, והייתי מתאוה מאד בלבי להכנס עמו בדברים ולחקור מצפוניו.

חס ושלום! בריא ושלם בכל אבריו ובני-מעיו.  מי יתן והיה לי זהב במשקל רב כרוֹב המזון, שקבתו מוכנת ומזומנת לקבל לתוכה בכל עת.

– ומי הוא זה ביסמארק שלך, שאסר את האכילה לאדם בריא ושלם בגופו כבנך? – נתעוררתי על האיש בקושיא עצומה.

– וכי את ביסמארק אינך יודע? בתמיה!

– ומה בכך אם איני יודע אותו? בוודאי רופא הוא, ובמקומי, בכסלון, יש רופאים מומחים ומקיזי-דם למאות כמוהו.  אצלנו שם שגורה המלה הזאת בפינו: "אם להתנהג על פי הרופא ומצותו, לא יוציא איש את שנתו".

צחוק עשיתי להאיש ולבנותיו בדברי אלה וישחקו מטוב-לב.  וזו לעגם פירשתיו לשבח, כי אמרי פי נמלצו לחכּם, מתוקים מדבש, ושחקתי גם אני בנחת-רוח.  ולהתגלע לפניהם בכל חכמתי, למען ידעו כי נבונותי והתולים עמדי, אמרתי לספר להם מעשיות הרבה ברופאי חולי עמנו ישראל במקומנו, אבל המשגיח נכנס ובא בחברת מרי-דעגלה לבקר פתקאות של האורחים, ונפסקה השיחה. 

כשיצאו הממונים האלה בשלום והנעלמים הנה זה הגיחו ממחבואיהם בכל מקום מתחת הספסלים, כדרך העולם, נערמו הכסתות, המחצלאות והמטלטלים במחיצתי, ופתאום כדמות בן-אדם עלה מתחת להספסל כנגדי.  והאיש לבוש בגדי נכרים – מכנסים בלים ואצטלא פולנית, רכוסה בקרסים של נחושת כלפי החזה וקצרה עד הברכים,  פניו כמראה הסיד, לסתותיו צנומות, ושערות שפמו מצטרפות לציצין דקין בקציהן ותלויות לו לשני צדי הפה כזנב של הלטאה, וראשו מגולה.  כשעמד על רגליו גיהק ופיהק ונתמתח לאחוריו בפישוט ידיו ואבריו, כאיש יעור משנתו.  כל בני-לויתי הקטנים עם הגדולים נענעו לו בראשם והביטו אליו בסבר פנים יפות, ואף הוא הביט להם בפנים שוחקות.  ואני משתומם על המראה ואיני מבין מה ענין זה למשפחה עניה זו, שהיא ישראלית גמורה  בכל פרטיה! סברות רבות והשערות עלו על לבי לישב הדבר, ומכּולן נתקבלה לי ביותר השערה זו: מסתברא, שביסמארק הוא, ובו דבּר שכני מתחלה.  אבל מיד נתודע לי שטעיתי, כי האשה קראה לפנים החדשות בשם, וכך אמרה לו בשפה בלולה חציה פולנית וחציה יהודית:

– למה אתה עומד, פּאני פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי? שב פה על מקום איצקי, ואיצקיל ילך וישען שם על הספסל אצל אביו.

– אל נא תדאגי לי, חיה, נשמתי.  אני את איצקי יקירי אקח ואושיבנו על ברכי, גם בלעדיו רבו היושבים על הספסל אצל רבי משה בעלך – השיב האיש, בעל השם של כ"א אותיות, גם כן אשדודית, חציה יהודית וחציה פולנית.   

– האם שנתך ערבה לך תחת הספסל, פאני יפת? – שאל רבי משה את האיש בשחוק של חבה – לקח טוב נתתי לך, ואתה נאה מקיימו כהלכתו.  אשריך בעולם הזה!... מן התחנה הבאה אלך אני לגורלי ואשכב תחת הכלים.

– קחני גם אני על ברכיך, רבי יפת! – התחנן לו יענקלי ועלה וישב על ברכיו אצל איצקיל.  והאיש חבק את שניהם באהבה.

בתמיה גדולה פערתי פי ונסתכלתי בפני רבי משה, מחריש לדעת פירוש הענין המוזר הזה, והוא הבין את רוחי ויפן אלי ויאמר:

– בן-אדם זה, היושב פה לפניך, פולני הוא מבטן, ומולדתו עיר מצער במדינת פולין.

– ולמה זה אתה קורא לו יפת?

– כי שמו פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי יגרס כחצץ שני. והשנית, שמו יפת נאה לו והוא נאה לשמו בזמן הזה.

– בפירושך אתה מוסיף לבלבל את מוחי, כמפרשי ספרי הקדמונים, שבדבריהם הם מעוותים הכתובים התמוהים ומרחיקים אותם עוד יותר משׂכל האדם.  ספּר נא, אם ברצונך, את מעשיך, ויהיו דבריך ברורים ולא מקוטעים.

– לא מקוטעים! אני הלא חייט אני. ומדרך החייט כשיעמול במחטו הוא מאחה את קרעי הבגד, וכשיעמול בלשונו הוא , להפך, מפריד בין הדבקים, צובר הערות על הערות ועושה את ספורו קרעים-קרעים.  ואף על פי כן אתאמץ כפי יכלתי לעשות רצוני.  – אבל דרך-ארץ קודם לכל, ברב דברים שכחתי נימוס העולם – שלום עליכם, רבי יהודי, מה שמך?

רבי משה נתן לי שלום, כמנהג ישראל, עומד מעט ממקומו, ואף אני החזרתי לו שלום, מתאמץ ומזיז עצמי, מפני הכבוד, ממקום מושבי, ונודעתי לו בשמי ובדרך פרנסתי.

 

ב

משה החייט היה מטבעו בכלל מין  "האביונים השמחים" בישראל, שאין העניות שולטת בהם, כפי הנראה, לדכא את רוחם, והתלאות והפגעים, הבאים להם בעקב, אינם מעבירים אותם על דעתם, להתאונן על מנהגו של עולם, כבעלי המרה-השחורה.  כבר נקבע בלבם של האביונים האלה, שכך מגיע להם בעולמם וכך גורלם לחיות חיי צער בעוני וחוסר-כל, ואין להם שום זכות אפילו להתאוות תאוה ולצייר בדמיונם השגת איזו מתענוגי העולם הזה –  כל אלה לא נבראו בשבילם, אלא בשביל אותם המאושרים, בני-העליה.  אם נחשול של צרה עומד עליהם בעולם ים זועף, מרכינים ראשם ואינם מתרעמים, וכשמספרים את צרותיהם הם מבסמים  לפעמים ספורם במילתא דבדיחותא ומהתלים גם בהם בעצמם.

– לפי ראות עיי – פתח רבי משה החייט ואמר – אין בדעתך, רבי מנדלי, להתחתן עמי, ולפיכך אין צורך בדבר להתחיל ספר יחוסי מן אברהם אבינו ולפרט לך ענינים רבים בימי חיי מיום הולדתי ועד הנה.  די לו לספורי, שתוכנו ישן וירושה הוא לזרע יעקב מדור לדור, אם יהיה "תפור בתפירות של שבת" בלי יפוי והרחבת דברים.  ובכן ושריות שותא: אני מבני ליטא, שנדד בנעוריו לארץ פרוסיא והתפרנס שם שנים הרבה ממחטו, הוא ואשתו הליטאית ובניו ובנותיו, היושבים עמך בזה.  כל זמן שאני ובני-ביתי היינו יהודים, עסקתי באומנותי בלא פחד ונאכל לחם.  אמת, השם יהודי לא הנחילני כבוד גדול וזכיות מרובות ולא העמידני על מדרגה אחת עם נסיכים ורוזני-ארץ, על כל פנים לא היה נחשב לי לעון פלילי והניחוני לחיות בדוחק.

– והיאך! – קראתי בתמהון לבב, וכי עכשיו אין אתה יהודי?

– עכשיו לא עוד יהודי אני ואין עוד בכלל יהודים בארץ – ענני החייט בשחוק – כפי הנראה אינך יודע הזמן, שאנחנו חיים בו היום.

– אני איני יודע!... הרי לפניך זה הלוח שלי, הנדפס בהשתדלותי ועל חשבוני.  היום יום ד', פרשה קרח, שנת חמשת אלפים שש מאות ארבעים... לפ"ג – ספרתי מספר השנים והימים לבריאת-העולם בקול רם ובנשימה אחת, מוציא אחד מהלוחות הקטנים, שהיו מונחים בחיקי, מגביה אותו ומראה הכתב לעיני משה, ומתכוין בזה אגב גם לשם מודעה, למען ידעו שיש אצלי לוח השנה למכירה.

– ולפי האשכנזים לא כן הוא – אמר רבי משה בנחת ומתינות – האשכנזים, הממציאים נפלאות בחקירותיהם, החזירו אופן הזמן אחורנית לאלף דור והרי אנו חיים היום כלנו בזמן המבול.  ליהודי יקראו היום שֵם ולשאינו-יהודי יפת.  באו שם ויפת, באו גם מנהגי הדור הישן ההוא ומלאה שמה הארץ חמס.  בני בלי-שם צוררים לבני-שם בנכליהם על דבר אשמות מדומות, ועיקר הדבר, הידעת על מה? על דבר מאכל ומשתה, שהם אוכלים ושותים כבני-אדם, וזה אשם גזלות, אשם מעילות בעיניהם! ויש יחשבו לבני-שם עון גם זאת שהם פרים ורבים, במחילת כבודך, כבני-אדם.  מתחלה היו הולכי אחורנית האלה ללעג וקלס לסביבותיהם ונחשבו למשוגעים, אבל משהרבו להשתגע יום יום ונוספו עליהם משוגעים חדשים לבקרים, נקבעה משוגתם בלבות העם וקציניו כדבר ברור ונכון – ורבה המשטמה.  מרות רבות ותלאות תכפו עלינו בכל יום, עד שקם הרוזן הגדול שם וביסמארק שמו, וגזר גירוש על בני שם הגרים.  ובכן נכרת אוכל מפי אלפי נפשות אומללות וכלנו כצאן תעינו איש לדרכו.  ויענקלי בחירי ומחמדי – הפסיק החייט את שיחתו בשחוק מר – ויענקלי זה, בן סורר ומורה, אינו רוצה לקיים מה שגזרו מנהיגי הדור.  רעב הוא ויצעק ללחם, קיבה לו ומבקש למלאות בטנו... הוי בן נעות המרדות!

– ועתה ממדינת פרוסיא אתה בא? – שאלתי את רבי משה ורחמי נכמרו עליו ועל בניו האומללים.

– הימים אשר עזבנו את ארץ פרוסיא – תשעה חדשים, כימי בן-זקונים זה – השיב רבי משה, מראה באצבעו על התינוק, הנרדם בחיק אמו – כשבאו השוטרים לקחת אותנו ולהוציאנו מן המקום, באותה שעה היתה חיה אשתי מוטלת על המטה עם לייזרקי זה הקטן, אשר ילדה למזל-טוב.  הם בשרו אותי, שאני מתבקש לצאת לאלתר חוץ למדינה, ואני מצדי בשרתי אותם, כי נולד לי בן זכר ואשתי יולדת.  ועמדתי בפניהם בתפלה ובתחנונים להמתין לי כמשלוש חדשים עד שתחלם זוגתי וימות-החמה יגיעו.  ויוכיחו לי השוטרים במופתים מוחשים – בזרוע כחם ובתבונת כפיהם, כי גדולה היא מצות הוצאת היהודי מחוץ לתחום, שדוחה פקוח-נפש, ואפילו ערומים ויחפים בימות-הגשמים, ושכיב-מרע חולים שגוססים, אינם פטורים ממצוה זו, שהזמן גרמא.  וכיון שראיתי, שאין תפלתי מתקבלת והדין עמם, מיד לקחתי מקלי בידי ותרמילי על שכמי ואת אשתי ובני הערומים, והלכתי אתם ביום קרה וצינת-שלג לצאת מן העיר, שהייתי דר בה מנעורי ועד עת זקנה ככלות כחי, והשוטרים הולכים עמנו לשלחנו בכבוד, כי ישראל סוף סוף בני מלכים הם!... ובכן – הוסיף לספר בשחוק מכאיב לב – ויסעו בני רבי משה החייט למסעיהם ויתהלכו מעיר לעיר בשבע ועשרים ומאה מדינה! שמלתנו בלתה מעלינו, מכל נשארנו ערומים והכיס ריק, אין פרוטה, בלתי אל ישראל בני רחמנים עינינו.  אבל מרובים עניי עמנו, הנודדים ללחם במרחקי ארץ, הנה אלה מצפון יבואו ומפרוסיא כמונו, אלה מתימן ואלה מארץ מארוקה ופרס, כלם חוזרים על פתחי נדיבים ומבקשים חסד ורחמים. ויד הנדיבים תקצר לתת לכל איש ואיש די פרנסתו, ולא עוד אלא שלא יחדל אביון גם במקומותם, ועניי עירך קודימין.  ימים רבים שבעתי נדודים אני וביתי ועניתי בדרך כחי, לבקש מקום לי ולביתי – ומנוחה לא מצאתי.  ועתה מגאליציה באתי.

כמחט בבשר החי היה לי הספור הזה, ומרוב כאבי נתתי פני ארצה ונאלמתי.  ועוד אני נאנח ודואג לעניי עמי המרודים – וקול לייזרקי נשמע ברמה בהקיצו משנתו, בוכה ומבכה את נפשי עמו.  בקול בכיו נשמע לי קינה על צרותיו, כאלו הוא מקונן ווי ווי על שברו ומזלו הרע, אשר אך יצא מרחם קדמוהו ימי עוני ונתחייב חובת גלות, ושקורא תגר על כל העולם, שמשעה שפקח עיניו מררו את חייו ומתּבל נדוהו, ולא נתנוהו לחיות ימים מספר תחת אמו במנוחה, כמשפט הולד בכל בעלי-החיים.  אמו חובקת אותו, מגפפתו ומנענעתו, מערמת לו ומבטיחתו מיני מתיקה וכל טוב לעתיד לבוא, והוא  צועק ומייילל, כאלו יתעורר עליה בתלונתו: אוי לי אמי כי ילדתיני לראות עמל ויגון ולכלות בהבטחות ויעודים טובים ימי! גם אביו מפייסו בדברי נחמה והתול כאחד: "שים אצבעך לתוך פיך, לחך אותה ודום, פרי בטני חטאת נפשי! אַל ליהודי, לייזרקי, אל ליהודי להתאונן ולהשמיע בחוץ קולו, אם כי בטנו תחסר ובשרו עליו יכאב, פן יפגענו דוב משחית ואספהו באמתחתו" – ולייזרקי, זה היהודי הקטן ימרר בבכי עוד יותר, בועט ברגליו, מנענע בידיו ולוטש עין ימינו בזעם לאביו יולדו, כמתרעם ואומר: הוי, עני ואביון  מלחך פּינכא! למה הבאת לעולם נפש אומללה כמוני, שמספר שעות ימי חיי הן צרותי, ומספר שערות ראשי היו הפתחים, שחזרתי עליהם אני ואתה בגלותי.  משה ידבר ולייזרקי יעננו בקול, האם נאנחה ובתולותיה נוגות ואני מר לי, עד שקם הפולני הזה ולקח את התינוק על זרועותיו, מגפפו ומשחק בו – וישתוק לייזרקי מזעפו.

וכפי שאני מוסיף ומשתתף בצערה של המשפחה האומללה הזו, תשוקתי לדעת קורותיה הולכת ומתגברת בי, ופניתי אל משה החייט בבקשתי ואמרתי לו:

– הבינני נא לדעת טיבו של פולני זה, ומה לך ולו?

– פולני זה תלמיד ותיק הוא לי, לא תלמידי באומנותי, אני הלא חייט אני והוא סנדלר, אלא תלמידי בהיהדות.  המתן לי מעט – המתן לי, רבי מנדלי, ואפרש לך את דברי כראוי.  אני והפולני הזה היינו דרים שנים הרבה בעיר אחת, שם במדינת פרוסיא, עוסקים איש במלאכתו ושלום בינינו.  ביומא דפגרא היינו מזדמנים לפונדק אחד לשתות שׁכר בתענוגים, והתיעצנו בחבה ורעות על אודות צרכי עצמנו וצרכי הרבים בחברת הפועלים.  ובשעת-הדחק היה אחד גומל חסד לחברו כאנשים אחים.  אמת, פעמים היתה מחלוקת בינינו, כבנוהג שבעולם, וביותר היינו מתוכחים בדבר הדתות, הוא משבח את דתו, ואני משבח את דתי, הוא מביא ראיות מספריהם, ואני, להבדיל, מספרינו, הוא תובע עלבון החזיר ממני, מפני מה אשקצנו, וכמלאך מליץ יגיד עליו שבחו כי בשרו טוב למאכל, ואני רוקק וצווח, כמה מכוערת היא הבריה השפלה והמזוהמת הזו, ולהחזיר אין שום תקנה אפילו סכין.  זה בכך וזה בכך, אבל הויכוח נגמר תמיד ב"כי-טוב" ונתפשרנו זה עם זה בשלום.  הוא הודה לי על הדגים ועל הלפת, שדרך בשולם אצל היהודים יותר טוב ומשובח, והודה לי גם על בנות ישאל, שיפות הן ונחמדות מאד, ובפירוש אמר שמצדו אינו מקפיד אם גם לישראל יהיה חלק לעולם הבא, וכנגד זה התנהגתי אף אני מצדי במדת החסד והתרתי להם בשר החזיר, ויחדתי מחיצה קטנה לחסידי אומות-העולם שם בגן עדן התחתון. ומה הוא וותרן אף אני וותרן,  ובפה מלא גליתי דעתי, שלא איכפת לי אם יש להם עולם הזה אך גם לנו יתנו חלק בתוכם.  רוח שנינו היתה נוחה זה מזה וחזקנו ברית שלומנו על גביעי שכר.  הוא מגביה כוסו ומצליב באצבעו על לבו, כדרכו, ואני מגביה כוסי ומברך "שהכל", כדרכי, ושותים את השכר בגמיאה אחת.  ככה היה דרך חיינו כל הימים.  אלא משנשתנה עלינו הזמן לדור המבול ובאה אנדרולמוסיא בעולם, נשתנה גם רוח בני אדם וקרובים נעשו רחוקים.  ראיתי את פני רעי וחברי זה והנה איננו לי כתמול שלשום.  אם פגע בי בשוק התנכר לי ולא ברכני בשלום וכי ברכתיו אני לא ענני, ובבית-המרזח לא היה עוד שותה עמי כבתחלה, אלא הוא יושב בזוית זו ושותה , ואני יושב בדד בזוית זו ושותה.  פעם אחת נזדמנתי לפונדקנו ומצאתיו בחברת בני-אדם שהיו מסובים שם ומספרים בגנותם של היהודים בקול רם, להקניטני.  שאון צוררינו עלה באזני ואהיה כאיש לא שומע.  וכשראו שאני שותק ומסיח דעתי מהם ומהמונם כאלו בטלתים בלבי וכבהמות נדמו בעיני, בערה כאש חמתם והתחילו להטיח דברים כלפי כבודי ולנאצני בנגינות שותי שכר, והיו מכעיסים ובאים עד שהחזיקו בי וצא צא קראו לי! ולקול המולה בא הפונדקי ויגרשני בדרך כבוד, בהתנצלות של ערמה, ויצאתי בפחי-נפש.

המאורע הזה היה מנקר ימים רבים כיתושו של טיטוס את מוחי וממרר את חיי, והתוכחתי עם רבוני בקרב לבי: "אי שמים! אתה שבחרתנו מכל העמים ואהבת אותנו מפני מה באתי אני ועמך ישראל לידי בושה וכלימה זו? אם כך מגיע להם לאהוביך, הלואי שלא אהבת אותנו לולא רצית בנו יותר מכל האומות.  ודברי נחמה זו, שהבורא יתברך-שמו משלם לבני-אדם בעתיד כמעשיהם, אך תנחומות-שוא הם.  כי מה בצע לי, משה החייט, בן אמתך דוואסיא, קצר-ימים ושׂבע-רוגז ונפשי כעפר לבני נבל תמיד, אם אתה, האל הנאמן, תפקוד לעתיד לבוא את בני-בני בדבר ישועה ורחמים? ומה יאשמו גם בני הנבלים בדור אחרון, שתפקוד עליהם עון אבותם? הרי העושקים והעשוקים הם בעצמם לא קבלו גמולם, אלה לא נענשו ואלה לא באו על שכרם, ומה מועיל הגמול בשעה שהזכאי והחייב אינם עוד בעולם ." – אמנם חטאתי, כזאת וכזאת הייתי מהרהר בליבי, פחדתי בעצמי מהרהורים האלו, שאינם אלא דבר יצר-הרע וחירוף וגידוף כלפי שמיא, וכל השתדלותי להפטר מהם לא הועילה לי, כי עלו על לבי מאליהם שלא ברצוני ושלא מדעת עצמי.

פעם אחת הלכתי ברחובה של עיר מר בחמת-רוחי.  באותה שעה תלאות עברו ראשי, פרנסתי נתמעטה מבלי עבודה והייתי שפל בעיני ונכנע מאד – והנה דודי זה לקראתי, מרים ראש ומחליק את שפמו בגאוה ומביט עלי בחרפה ובוז.  ופתאם ואני בא ועומד אצלו, כאלו הדפני שד,  ובלב נשבר ורוח נמוכה שאלתי בשלומו, כמעט שלא מדעתי.

– היום אין דרך לעבור מפני המזיקין והפגעים הרעים האלה! – ענה דודי עזות, מתכון לזרוק מרה בי ובעמנו בדבריו השנונים.

פּאני פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי! – דברתי תחנונים – מה מצאת בי עָוֶל, כי רחקת מעלי?

– מה הוא זה? קרא בגובה-אפו ועיניו השע מהביט לי.

מתשובתו הקצרה הזו למדתי כמה שנאתו של זה כבושה עמוק בלבו, עד שאומר לאיש בריתו לא ראיתיו ואת מכירו לא הכיר.  ואף-על-פי-כן נסיתי עוד דבר אליו:

– האותי לא תכיר?! אותי, את חברך הנאמן ומכירך מימים רבים! עוד הפעם אשאלך, מה פשעי ומה חטאתי?

– מִפֶּשַׁע עמך נֶגַע לך... זה דרככם מעולם להונות וללסטם את הבריות.

– את מי גזלתי את מי עשקתי? אתה הלא ידעת, כי הון ועושר אין לי, וכי תמשש את כל כלי מה תמצא מכל כלי ביתי? כרים וכסתות בלים, שלחן ושנים-שלשה ספסלים, העומדים בנס על רגליהם וחושבים בכל רגע להשבר; ומי כמוך יודע כי חיי צער אחיה, ובולבוסין, שחיה זוגתי מבשלת בכבודה ובעצמה, זה מאכל שלחני תמיד, וזה חלקי מכל עמלי ויגיע-כפי – ואתה הלא ידעת כי בעל-מלאכה אני ובאומנותי אני עמל יומם ולילה.

ידעתי, ידעתי! – השיב בלעג ובוז – זו רעתך, שבאומנותך אתה עמל יומם ולילה.  ביגיע-כפיך אתה מחסר יגיע-כפינו, ובעמלך אתה מפסיד לאחרים.

– אומנותי ואמנותך שונות זו מזו – התנצלתי לפניו – אני מלאכתי במחט ואתה מלאכתך במרצע.  ולאחרים לא הפסדתי, כי בקי אני, ברוך השם, בהלכות התפירה, ובעצמך הלא נתת לי תשואות-חן על המכנסים, שתפרתי בשבילך.  והעיקר הוא, שאיני מרבה מעולם בשכר מלאכתי, כאותם מבעלי אומנותי. שמעני נא – סיימתי בשחוק של חבה – אַל תהי סכל ובוא אלי ונאכל כקדם בולבוסין מטוגנים בבצלים, שתבשל לנו חיה זוגתי על פי דרכה.  רואה אני שהמכנסים שלך קרועים, הן שזה כשלש שנים הם עובדים אותך באמונה.  וראה כי גם הנעלים ברגלי בלו מרוב ימים ומבקשות תיקון, שמע מינה, שאנחנו מצטרכים זה לזה וזיווגנו מן השמים.  ואם-כן, הלא מוטב שנשב יחד בשלום איש יהא עזר כנגד חברו: אני אניח טלאי על המכנסים שלך, ואתה תניח טלאי על הנעלים שלי, ובאופן זה נבּנה זה מזה וייטב לשנינו...

כאיש שנסתמו טענותיו עמד חברי זה נבוך ומחריש על מקומו, ופניו העידו בו, שהוא נמלך בדעתו מה לעשות וחשבתי השעה הזאת לשעת רצון, להטות לבבו אלי בדברים רכים, ואמרתי אליו:

– הרי באמת, פּאני, פּאני...אינך שוטה, כמו שאתה נראה לעינים, ולבך לא כן ידמה מה שפיך מדבר... רב לך, אחי, להשתובב ולהשתגע. הנה ערב שבת מחר, שמעני ובוא אלי ואכבדך בדגים.

– שקץ הם לי דגים של זה, שמשקץ את חזירי! – נתן עלי בקולו, ופניו אדמו מדם.

– האתה תריב להחזיר?! – אמרתי אליו, בראותי מה שורש שנאתו וחמת הקנאות הזו – וכי בעבור זה, שאני מתגאל במה שדתי אוסרתו, תרדפני באף ותאמר להשמידני? בחייך! שאיני מבין אותך ואת שׂיחך עתה בזמן הזה, כי בשגעון תנהג  הגידה נא לי, פאני... האם בריא אתה בגופך ונפשך?...

על השאלה הזאת נעניתי במתנת ידו החזקה של חברי זה ואגרופו הקשה, וכהרף-עין – ודודי חמק עבר ואיננו!

מהעת ההיא לא ראיתיו עוד, וכפי ששמעתי היה גם הוא בין הפורעים פרעות בעיר שטעטין, כששרפו בית-הכנסת שם, ובבזה שלח ידו.

ג

בהמשך ספורו של רי משה החייט היתה בתו הבוגרת נאנחה ומזדעזעת לפעמים בכל אבריה.  ופתאם הלבינו פניה כסיד ותקם מעל מקומה ותלך ותעמוד בפתח העגלה לשאוף רוח.  אחריה ראש הניעה האם הרחמניה בנפש מרה ודמעות נזלו על לחייה, ופני משה התקדרו בענן של תוגה וידום.  הבינותי כי בצרה גדולה הם וצרת הבת היא.  וכיון שנתקררה מעט רוחו של משה והרגיש בי, שאני מבקש פשר דבר זה, גחן ולחש לי, כי בתו זו הבכירה נתארסה לעלם נחמד, שוליא דנגרי בעיר מגוריו, במדינת פרוסיא, הוא יאהבנה כנפשו והיא גם היא אוהבת אותו בכל לבבה.  משה, העומד מצד הכלה מרת בריינדיל, התחייב נדוניא לבתו מאתים כסף ולסלקם במזומנים קודם החתונה להחתן הבחור זליג, בשביל שתהא היכולת בידו להכין לו בית-מלאכה עם כל כלי אומנותו, וזמן החתונה הוגבל למזל-טוב לכשיגמור החתן משך למודו ויקבל סמיכה מאת רבו הנגר.  בכליון-עינים חכו הנאהבים האלה ליום חתונתם, ועוד נשאר להם להמתין ליום שמחת-לבם כשלשה חדשים.  ועד שהם מדושני-עונג ומתעלסים באהבים נגזרה גזרת הגלות – ויצא משה ובני-ביתו בגולה והנאהבים והנעימים נפרדו!

– אך זו צרה היא, גדולה מנשׂוֹא – סיים האב במר נפש את דבריו – את בתי זו אני אוהב אהבה רבה, והריני מוכן בכל שעה לתת נפשי בעד שלומה וטובתה, ומה גדול עתה שברי, רבי מנדלי, לראות אותה ברע, איך היא יושבת שוממה ומתאבלת בלבה יום ולילה על דודה מחמדה, והעולם חשך בעדה...

הפעם הנה זה ידעתי מפני מה נאנחה הבת ונזדעזעו אבריה, כשהיה האב האומלל מספר את טלטוליו בארץ.  יחד נכמרו נחומי עליה, על עלובת נפש זו, ואבקש לבכות.

הסיעה עמדה אצל תחנה קטנה בדרך.  הפולני לקח כלי חרס מתחת הספסל וחפז ורץ אל הבאר לשאוב מים, ועד מהרה שב אלינו ויתן כדו אל בריינדיל לשתות, וגם את לייזרקי ושאר הילדים השקה, ותחי רוחם.  ובגלל הדבר הזה רחש לבי תודה להפולני, ונפשי כלתה מאד לשמוע פתרון החידה הזאת: איך בא זה פתאם ונספח על בני-ביתו של משה אחרי הדברים שהיו ביניהם?! כמעט שזזה הסיעה ממקומה נענע משה בידו נענוע זה, שאדם עושה כשמבטל העצבות בלבו, והתחיל שוב לספּר בבדיחות והתולים, כדרכו.

– ובכן ויהי בגאליציה.  פעם אחת, כשהייתי מהלך בלילה ברחובה של אחת העיירות שם, נזדמנתי לבית-מרזח – חורבה גדולה ורחבת-ידים, שאין אור המנורה הדולקת בתוכו מגיע עד זויותיו.  משנכנסתי לשם נראו לי מרחוק צלמי בני-אדם מתרוצצים בזוית אפלה וקול צוחה עלה באזני, קול זכר וקול נקבה צועקים חמס ואָלה פיהם מלא, קללות וגדופים.  והמקולל כאוֹב מארץ משמיע קולו ומחנן ואומר: חנוּני , אתם בני-אדם! הרעב והצמא אנסו אותי לדבר עברה, לאכול פתכם ולשתות יינכם ואם כי אין הפרוטה בכיסי.  – הוא מתחנן ומקלליו מתמרמרים אליו ואומרים להפשיטו את בגדו ואת כובעו מעל ראשו, ואדע  כי הפונדקי והפונדקית הם, וכל חמתם היא בשביל שזה אכל ואין לו לשלם.  כאדם מישראל, מנוסה בצער של רעב ומדוכדך בדקדוקי עניות, הרגשתי בצרת נפש נענה ורעב זה ובאתי להצילו – מתחלה בתפלה ותחנונים, מפייס את הבעלים בדברים טובים ומוכיח להם מן התורה, כי מי שיפשע על פת-לחם מחמת אונס פטור מדין קשה, וכיון שלא נתקבלו דברי תוכחתי, שלמתי להם מכיסי מחיר סעודתו של אותו העני ונשתתקו והלכו להם, וזה העלוב הודה לי מקרב לבו על החסד שגמלתי אותו.

כשיצאנו מהזוית לקרן אורה באמצע הבית נסתכלנו זה בפני זה, נרתענו לאחורינו תוהים ומשתוממים.  אני הכרתי בפני העני העלוב – הידעת את מי?...את חברי, פּאני פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי! בגדיו, שכדרך החייטים התבוננתי להם ראשונה, הנה הם קרועים ומטולאים, נעלות בלות ברגליו וכובע קטן על ראשו, מרוסק ומקומט כסמרטוט, לא תואר לו ולא הדר.  גופו צמוק, אך עור ועצמות, ופניו נהפכו לירקון, כפני אביונים  מדוכאים ונפוחי רעב.  רגעים אחדים עמדנו מחרישים ושותקים והיינו כחולמים.  ואני התעוררתי ראשונה, כי גברו רחמי על חברי האומלל, ופתחתי את פי ואשאלהו בחמלה רבה:

– מה לך, פאני... מדוע אתה ככה דל?

– גם עלינו הפולנים – ענני בקול דממה דקה ופניו כלפי מטה – גם עלינו נגזרו טירודין כמו על בני ישראל.  ועתה נודד אני בארץ לבקש לחם כמוך.

– צר לי עליך! – אמרתי במנוד-ראש.

– היתכן שאתה תרחם עלי, לא תקוֹם ולא תטוֹר את שונאך?! – אמר אלי במר נפשו – אתה, משה שמאסתיך על לא דבר וצערתיך? אתה...

– גלות מכפרת עון – אמרתי בלב מלא רחמים – אל תזכור עוונות ראשונים!

– עוונותי הראשונים כעבוֹת-העגלה הם עתה בעיני.  כי הנה עתה בצר לי והגעתי למקומך, עתה השכּלתי לדעת מה ממש יש באותן האשמות שהשבע תולה ברעב, האזרח בגר והחזק בחלש... הרבה למדתי בשעה זו ממה שאירע לי כאן עם הפונדקי... והלואי שמקרה זה יקרה אותם הכסילים המפונקים, כי עתה חכמו יותר, וצרות ורעות רבות כל כך לא היו עוד בעולם.  לך, משה, הרחמים והסליחות, ולי בושת-הפנים.

– מודה ועוזב ירוחם! – אמרתי לו בחבה – אל נא, אחי, תוסיף דבּר אלי בדבר זה, שחטא הרבים הוא מדור דור... שב לימיני אצל השלחן ונשתה שכר ונחדש ברית שלומנו כקדם.

אותה שעה היתה באמת שעת רחמים ועת השתפכות-הנפש לנו, כאותן השעות, שהיינו מבלים בבתי-השכר לפנים במדינת-פרוסיא.  זכרנו ראשונות, בהיותו יושבים בשלום בארץ מגורינו ועוסקים איש באומנותו, גם ספרנו זה לזה את כל התלאות שעברו עלינו מעת שנתרחקנו מעל אדמתנו.  אני הגדתי לפניו צרות נפשי, והוא את צרותיו לפני הגיד, כי תועה הוא כשה אובד זה ימים רבים ושערי הפרנסה נעולים לפניו על אדמת נכר.  אין עבודה ואין מרחם עליו בעת הזאת, שהמארה והמהומה והמגערת בכל משלח-יד, התחרות גברה מאד וכל אחד מבני האדם בהול לנפשו.  את מעט כספו אכל בדרך ומכר לאחד אחד את כל חפציו למזונותיו, לא נשאר לו בלתי אם גויתו ושמלתו לעור.  וכשבא לכאן, זה שלשה ימים, כלתה הפרוטה האחרונה מכיסו, והרי הוא במבוכה גדולה ואינו יודע אנה הוא בא?

השקיתיו כוס תנחומין זו אחר זו, לקיים בו "תנו שכר לאובד", והשכר הדליקו ונתלבה ברגשי אהבה ויחבקני וישקני מנשיקות פיהו.  גם אני שתיתי לכבוד הפגישה הזו, שכחנו רישנו והיינו שמחים, עד שבא הפונדקי ואמר לנו: רבותי, הגיע זמן קריאת-שמע על המטה.

ליל בהיר היה הלילה ההוא.  הלבנה זרחה במלוא צורתה היפה,  כבר כלתה רגל מן השוק.  בני-אדם ישנים ואנחנו הולכים שקועים איש במחשבותיו ושותקים.  סביבותינו השקט ודממה בלי נשמע קול, זולתי קול שעטת פסיעותינו ונביחת כלבים, הבאה אלינו פעמים מרחוק.  וכיון שהגיעה השעה להפטר מחברי על פרשת הרחובות, אחזתיו בידו, והנה היא רועדת ותהי כנציב קרח בכפי. 

– הנני הולך בסימטא זו לאכסניא שלי – אמרתי לחברי – ולאן אתה הולך?

– אל אשר יובילוני רגלי – ענני באנחה.

– וכי אכסניא אין לך ומקום ללון? – שאלתיו בתמהון-לבב.

– אבוי! – נאנח במרירות – גם צפור מצאה בית ושועל חור לו, ולי בן-אדם אין מקום להניח ראשי.

– האם נדיבים אין בכם, וצדקה לעניים אינה מצויה אצלכם?

– מעשה הצדקה אצלנו ומנהגי הנדיבים שלנו משונים משלכם.  עני וגר ובריא הוא – אותו לא ירחמו. בתי נדיבינו לא כלם פתוחים לרווחה ולאו כל עני זוכה רמוֹס חצריהם.  שומרים ושוערים להם בכל שעריהם.

– שמעני! – אמרתי לחברי, מנענע לו בראשי – הגלות, מתנה זו בבית-גנזיו של הקדוש-ברוך-הוא, לא נתנה אלא ליהודים עם סגולתו.  לנו היא ולא לכם, ואין כח בכל אומה ולשון בעולם לקבל אותה ולחיות בה כמותו.  ובכן, כיון שזכית למתנה זו, אין לך עכשיו שום תרופה אלא היהדות בלבד.

– והיאך! – נרתע חברי לאחוריו נבהל ומשתומם – הלהתיהד אתה אומר לי?!

– שוטה שבעולם! אלהי העברים אינו אץ להעשיר עוד בנפש אדם אחד, והוא מסתפק ביהודים אלה, שיש לו בעולמו.  גם בלעדיך מסובל הוא ביהודים אביונים וטרוד בהם להחיותם ולפרנסם במעשה נסים תמיד בכל עת ובכל שעה, לא לגייר אותך כוונתי.  היה נוצרי ונצור דתך כבתחלה, אלא שתקנה לך דרכי היהודים בחיים ותדבק בהם ובמדותם, בשביל שתוכל להתקיים ולסבול עול גלות.  בתחלה יהא קשה לך הדבר, אבל ברוב הימים תתלמד ביסורים – תוסיף מכאוב תוסיף סבלנות,  כסבור אתה, שיהודים מתחלת יצירתם בעולם היו בהוויתם זו, בדמותם וצביונם, כדוגמתי, למשל? – טעית! הרבה שנים עברו עליהם ביסורים וכל מיני פורענות והרבה נסיונות נתנסו עד שנעשו מה שהם עכשיו.   גלותם זו היא שעשתה אותם משונים מכל עם בסגולות עצמיות ובתחבולות מיוחדות בבקשת פרנסתם, וטבעה חותם מיוחד במעשי צדקתם, בנדיביהם ובאביוניהם.  מי כעם ישראל גוי אחד בארץ, שיודע לעשות תחבולות בשביל להמציא לו את צרכיו, המחויבים לקיום נפשו על פי טבע ברייתו, נגד הגזרות והחוקים המעיקים, שמונעים את כל אלה ממנו . ומי באומות-העולם, שיש להן חברות מחברות שונות ומשונות כמונו? האביונים חוזרים על הפתחים תדיר ותובעים נדבה, כאלו היא חובה.  והנדיבים ובעלי-הבתים אינם בודקים למזונות נותנים וחוזרים ונותנים לכל הפושט יד, אפילו הוא בריא ושלם באבריו, ולא עוד אלא שבעצמם הם מזמנים אורחים לשולחנם בחול ואין צריך לומר בשבת וביום-טוב, והעניים הם בני-ביתם.  זאת היא פעולת הגלות ודקדוקיה ותרי"ג רדיפות והגבּלות התליות בה.  אנחנו יודעים להשתמש במתנה זו, וכח אבנים כחנו לשאת ולסבול ולחיות בה.

– יפה אמרת, רבי משה – אמרתי לו באנחה – הרבה קנינים מיוחדים, קניני-גוף וקניני-נפש, נסתגלו לנו היהודים רק על ידי פזורנו בין הגויים ועמידתנו המרפרפת בעולם.  והם שנתנו לנו כח לסבול ולמצוא ספּוּק צרכינו ולחיות בגולה.  הדברים אמנם עתיקים.  ספר תולדות פרנסתנו מעשה נסים הוא מתחלתו ועד סופו, מן לחם הקלוקל בארבעים שנה של נדודים במדבר עד לחמא עניא בזמן הזה בגולה.  ולפיכך כל אדם מישראל קורא בשחרית פרשת הַמָּן, מפני שהיא מענינא דיומא ומסוגלת לנשמתו וחיי רוחו... אבל נחזור לעניננו.  ספר נא, רבי משה, כי שומע אנכי.

– לא הרבה נשאר לי עתה מה לספר.  קצור הדברים, חברי זה העמיד עלי עיניו כששמע את דברי אלה, ופתח פיו ואמר:

– ראה, אתה אומר לי: סגל לך דרכי היהודים! ואתה לא הודעתני מה לי לעשות – הרבה דברת, פאני משה, ואני איני יודע כלום!

– תנוח דעתך! אני אלמדך דרכה של גלות, מה יעשה האדם וחי בה ולא שימות בה  מעתה אספחך אל בני-ביתי ותלך בדרך אתנו."  עד שנמצא לנו מנוחה באחד המקומות.  רק חזק, בני, קבל עליך יסורים של היהדות.  ותורתי אל תשכח.

ומשעה שחברי זה ארח לחברה עמי בא לחסות תחת כנפי, הריני מחנכו בהלכות עניות ולקח טוב נתתי לו בשיר של פגעים ובחיי צער של היהודים... למדתיו להסתפק במועט באכילה ושתיה, להודות במקצת לטענות ותביעות הכרס ולענותה לפעמים בתענית עד שתצטמצם כגרוגרת.  וגליתי לו סוד של חזרה על הפתחים.  למדתיו להרכין ראשו בפני הפורעניות.  לנצח את כל המכשולים והמניעות, בכדי להשיג צרכיו ההכרחיים לקיום נפשו, בכל מיני תחבולות.. דברים אלו וכיוצא בהם למדתיו, וברוך- השם , שלא יגעתי לבטלה.  מתחלה היה קשה לו, לתלמידי זה, לעמוד בנסיונות הללו, והיה נוח לו למות מיתה חטופה ברגע אחד מלהאריך ימים בחיי עמל וצער ובנגעי בני עמנו המשונים, אבל מעט מעט הורגל בהם ועשה חיל בתלמודו, עד שהגיע למדרגת השלמות במדות הקמצנות והסבלנות וההכנעה והשפלות ובסיגוף הגוף והנפש, כישראל גמור, ומעכשיו מתוקן הוא לגלוּת ומוכשר לקבל יסוריה ופגעיה באהבה.

– אשריהו! – סיים רבי משה ספורו בשחוק נעים על שפתיו – ואשריני, רבו ומורו, שזכיתי לראותו בכך.

באותה שעה נשאתי פני כלפי הפולני וראיתי, איך הוא שמח בלייזרקי, נטפל ומשחק בו בדיצה וחדוה ומשעשעו בשיחות חיות ועופות: קורא כגבר, גועה כפרה, צוהל כסוס, מקרקר כצפרדע והומה כדוב, והכל בנחת רוח, בלחש ובנעימה, כדי שלא לבלבל אחרים.  הילדים מכרכרים סביבו שׂשׂים ושמחים, יענקלי מימין משחק ואיציקיל משמאל מצחק.  גם הבתולה בריינדיל העצובה שכחה לשעה קלה את זליג אהובה, ובשחוק של חן פיה פתחה.  וחיה, נפש נאנחה, החליפה כחה, אֵם הבנים שמחה.  ומשה מתענג על המראה הזה, מביט אלי בפנים מאירים ומניח ידיו על בטנו ואומר:

– שׂישׂו בני-מעי, שזכיתי לראות את יפת באהלי שֵם לומד הלכות גלות.  חזק, פאני יפת, ועשה חיל בלמודך, לטובתך ולטובת רבך, מלמדך להועיל.  חזק חזק ונתחזק! –

עוד שאלות הרבה היו לי לשאול את רבי משה, אבל השעה לא הספיקה לי להציע אותן לפניו, כי הסיעה עמדה אצל תחנה גדולה בפרשת דרכים, ועלי היה להפרד ממנו.

כשיצאתי מהעגלה עם חבילות בידי ראיתי, והנה פולני זה עומד בחוץ ומתלחש עם אחד הממונים על הסיעה בהכנעה גדולה וברוח נמוכה ונותן לתוך ידו מטבע כסף,  מיד נתברר לי פירושה של השיחה הזאת וסוד המטבע הזו ומה לתלמידו של רבי משה החייט מבקש... נשאתי עיני לשמים, ובאנחה יוצאת ממעמקי לבי אמרתי:

רבונו של עולם! עוד תלמידים בעלי-נסיונות כזה – ושם ויפת אחים, ושלום על ישראל...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה