סוסתי

מנדלי מוכר ספרים

לתוכן הענינים

פרק ראשון

ישראל משתדל להיות איש

כשם שנעשה נס לנח בשעתו ונשאר בעולם הוא וביתו מכל הבריות, שנשתקעו במי המבול, כך נשארתי אני, ישראל בן ציפּא, במקומי בחור אחד משאר בני גילי, שנשאו נשים קודם זמנם ונשתקעו בעניות בעטיים של שדכנים. בקשו לזווג גם אותי, מזרזים ומעוררים עלי את אמי, ועל פי נס נצלתי מידם.

אמי, אשת חיל ובת ישראל פשוטה, היתה אלמנה והתפרנסה בכבוד ובריוח מחנוּת של מיני צעצועים, והיה לה לחם לאכול ובגד ללבוש, גם תכשיטין וחרוזי מרגליות בצוארה. ואני יחיד הייתי לאמי, אהוב וחביב לה, בן יקיר מתחטא לפניה והיא עושה רצוני, ולפיכך כשאמרתי: אין רצוני עדיין לישא אשה – לא היתה כופה אותי לכך, אלא מלכתחילה בקשה לפייסני בדברים ואמרה:

– מה ברי ומה בר-בטני! כמה תפלות ובקשות התפללתי לפני המקום, ברוך הוא, שאזכה לגדלך לתורה ולמעשים טובים ולהכניסך למזל טוב לחופה. הרי אתה יחידי, בבת עיני אתה, ורוצה אני בטובתך. שמע אפוא, בני, תורת אמך וקח לך אשה! כבר הגיע זמנך, ישראל חביבי. גבר אתה וזקנך צמח! חבריך הרי מיד כשנעשו בני שלש עשרה למצוה נכנסו לחופה ועתה בעלי בנים הם; קיים נא גם אתה, בני, מה שצוה הקדוש ברוך הוא ותהא נהנית נפש אמך!

וכיון שראתה שאני עומד על דעתי ודבריה אינם מתקבלים לי, שוב לא הפצירה בי. הודעתי לה, שבלבי להכשיר עצמי לבחינה בלמודים של אסכולא בינונית, כדי שאכנס לאוניברסיטה להתלמד ולהיות רופא אומן לטובת עצמי ולטובת הבריות. בהוכחה וחבה ובלשון רכה אמרתי לה:

– אמא! לא כימים הראשונים הימים האלה. נשתנו העתים ונשתנו הדעות. לשעבר היו האבות משיאים את בניהם כשהם קטנים ואינם עדיין לא בתורה ולא בדרך-ארץ, סומכים עצמם על הנס ואומרים: מי שהספיק לנו צרכינו הוא יספיק גם להם בטובו הגדול ולא ימותו, חס ושלום, ברעב. באותם הימים עדיין היו משתמשים בבטחון בשעת הדחק, אבל עכשו הבטחון מטבע שנפסלה צורתו ואינו עובר בשוק, עכשו אין מָן יורד משמים ואין לחם יש מאין. הכל חייבים בידיעת דבר חכמה או מלאכה שתהא מפרנסת את בעליה בנערותו ונותנת לו תקוה לזקנותו. הרי אשה חכמה אַת, אמי, ויודעת אַת שלא טוב היות האדם כסוס כפרד, וכל אדם יש לו לעשות בדעת ובחשבון, שיהיו צרכיו מובטחים לו בימי חייו תמיד. ואנו, יהודים, שדחוקים ולחוצים אנו, מוגבלים ומצומצמים, ואין לנו פתח תקוה לצאת מן "המצר" אלא על ידי קניני חכמה ודברי אומנות, על אחת כמה וכמה חובה עלינו להכשיר עצמנו בכל חכמה ולעמול ולעשות בשתי ידינו לקיומנו – קיום גוף וקיום נפש. ואם אין אני עושה עכשו לעצמי, מה אני ומה יהא בסופי? סופי לשפלות, לדלות ואביונות, כסופם של אלה, שחתונתם קודמת לקביעת פרנסתם – מהם עניות מנוולתם ובמקלם ותרמילם מתנדנדים בעולם, מהם נעשים מלמדים, כביכול, ומהם נעשים בטלנים, וכל עולמם ד' אמות מאחורי התנור בבתי-מדרשות. מה שאין כן, כשאקנה לי שם דוקטור אקנה לי חיי העולם הזה ואתפרנס שלא בצער.

אמי נשמעה לי גם בדבר זה, אלא בקשה ממני להבטיחה, שיהודי נאמן אהיה כל ימי.

שיננא הייתי מילדותי, לא היה דבר בתלמוד שיקשה ממני, ובני עירי היו מובטחים בי, שאהיה רב וגדול בישראל. וותרתי על כבוד הרבנות והייתי פורש מחיי עולם, מתבודד בחדרי ועוסק בלמודים יומם ולילה. דברי חכמה ומדע, כגון חשבון וגמטריאות וטבעיות וכיוצא בהן, נקלטו במוחי בלא עמל ויגיעה רבה ולא הייתי מתקשה אלא בפרפראות; באגדות ובספורי קורות העולם וביפיפיותה של ספרות. דיני הבחינה חייבוני ללמוד בעל-פה דברי הבאי והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה, ולזכור באיזה זמן ובאיזה מקום היו נעשים. ודברים מעין אלו קרויים אצלם "הסתוריה". ונתחייבתי עוד בּשָמור וְזָכור ספורי-בדים ומעשיות נוראות בגבורים רעבתנים ושכורים גדולים; מעשיות בבריונים חמסנים וגזלנים ידועים; מעשיות בגלגולים, במכשפים ומלחשים, בנשים כשפניות, באובות וידעונים, ומעשיות בשני מיני מים, מים של מות ומים של תחיה, בתפוחי זהב וסוסי כסף. וחמורה ביותר היא החובה לפטפט על דברי שיר ומליצה של אחד הפייטנים ולהכניס בהם כוונות וסברות ופירושים ונמוקים, שלא האומרם ולא הכותבם מבינים אותם ואזניהם אינן שומעות מה שהפה מדבר. ואלו הדברים – דברי קבלה וסתרי תורה, יש לאמרם בהתלהבות והתבטלות החושים, בקולות ונהימות, בקריצת עינים ובנדנוד ידים ורגלים ובלשון מדברת גבוהה גבוהה. והמהדרים והנקרנין מרבים בהקדמות ובאזכרות שמות חמרים-חמרים וענן וערפל סביבם. וכל כך למה? כדי להוציא הדבר מידי פשוטו ולהרחיקו כפי האפשר מן השכל, שלא יהא מובן כמשמעו, ובטל הענין ברוב דברים. אותם הפטפוטים בכל עקמימותיהם והגזמותיהם ושגיונותיהם הם הם קרויים אצלם "דרישה במעשה הספרות". יאמרו מה שיאמרו, ולמוד דברי רוח מעין אלו קשה מאד בימי הבגרות, וכל-שכן לאדם, שנפשו חשקה בדברי חכמה ודעת, המתבקשים לעולם. והריני חוזר ואומר, דברי הבאי אלה למודם היה קשה עלי מאד!

פטפוט זה שהייתי מפטפט יום יום הכניס ערבוביא במוחי, דלדל את גופי והקהה את רוחי והייתי עצוב ונדהם פעמים כמטורף. הייתי מהסס פעמים, שמא לא יעלה בידי, חס ושלום, כל אותו הענין שאני עמל בו כל כך. מי יודע, שמא אשכח דבר קטן בשעת הבחינה, אכשל בהכשפנית יאהא או בספרן-סבוראי על מליצתו של פייטני אחד ויקטרג השטן, חס ושלום – ואקפח את כל העמל, שעמלתי בתלמודי זה כמה שנים, ושם רופא אומן לא אטול כרצוני. ולא דיי בזה, אלא שאקפח את נפשי, סברי וסכויי ואחריתי לעולם! שהרי בהוויתי אהיה – יהודאי נקלה ובזוי עם, מוכן ככל היהודאים לפורעניות, למכה ולחרפה, למשטינים ולמלשינים ולקנאים ולפגעים רעים; מוכן לחיי רוח ופריחה באויר – לחיים משונים, שיש בהם רצון וחשק לפעול ולעשות, אלא שאין יכולת ואין מקום לצרף מחשבה למעשה, כגורלם של הרבה נפשות פורחות אצלנו; אהיה יהודי פשוט בלא תו-השכלה על מצחו וכל מוצאו יכּנוּ. חידה עולמית אהיה לרבים ואתמשל למטרוניתא במשל הקדמוני, שמכבדת ומפנה כל מקום מזוהמא ומקומה שלה בשפל, באחת הפינות, ולמטרוניתא זו שאת כל העולם היא מלאה ולה אין מקום בעולם, מטרוניתא שהיא בשר ודם וכל מה שראוי לאדם יש גם לה, ואף על פי כן היא אפס ואין. אחת מהן אני יודע – זוהי מטאטא! ושתים... אבל מה לי אני יודע, מה לי איני יודע, בין כך ובין כך אני אהיה מה שאהיה ואדם לא אהיה!

הפרישות והלמוד והפטפוט מזה והרהורי ספק ופחד מזה, שמא לחנם כל טרחתי – כל אלה ביחד עכרו את נפשי ובשרי. נתמעט חלבי ודמי, נתדלדל גופי ותש כחי והייתי מתרגז, נדהם ומשועמם פעמים כשוכב בראש חבל. פני נשתנו מאד ומנהגי ומעשי אף הם היו משונים. בשעות של צער הייתי מקלל את הכשפנית יאהא הארורה ואת קושציי הקוסם ואת פטפטנים-סבוראים, אותם ואת כל גבורי אגדות וספורים מופלאים – הלואי שילכו כלם לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם! ובשעות של התקררות רוח הייתי חוזר עליהם, מתרצה ליאהא ומתפייס לקושציי ומבקש מהם ומכל מי שכמותם סליחה ומחילה. אמי היתה רואה אותי בנוולותי ובוכה והתחילה דורשת ברופאים ומומחים להחלימני, והם השקוני סממנים ומיני תרייקא משונים והזהירוני לטייל הרבה שעות ביום בשדות ובגנים ולא תעלה על דעתי שום מחשבה והרהור כלל.

אוי! אלמלי השׂכּילו הרופאים – ושחררו אותי מאותם הבלים ודברים מיותרים, שמבלבלים את המוח, מכלים את הגוף ואת הנפש הם מאבדים!...

פרק שני

הציץ ונפגע

ובאחד מימות הקיץ בחודש תמוז, שהשמש בוער כתנור ורוח תזזית משמשת בו, הייתי מטייל בשדה רחוק מן העיר. ובאותו יום תקפה עלי עצבותי, ראשי היה כבד עלי, לבי כסיר רותח ומוחי עכור ומבולבל ביותר, ואני משוטט והולך בחמת רוחי, שלא לדעת לאן הרגלים מוליכות אותי, עד שנפלתי לבסוף, משתטח מלוֹא קומתי תחת אילן אחד אצל אמת-המים.

מיד בנפילתי נראה לי, שהעולם כולו נופל עמי – חשכו עיני וצללו אזני, כאלו זיקוקין די-נור מתעופפים דרך שם ברעם ואני שוקע ויורד בתהום רבה וסביבותי נשׂערה מאד. רוצה אני למצוא לי סמך כל שהוא, אבל איני מרגיש בי לא ידים ולא רגלים להפיק רצוני. גופי מסתלק והולך, ואני, ישראל, רוח פורח! סובב סובב טס הרוח, עולה ושב פתאם אל העפר, ואני רואה עצמי שוכב מתפרקד על הארץ והשמש מכּני על גבי ועל ראשי. דומה לי, שאני בריה חדשה, היום נולדתי ויצאתי לאויר העולם. כל מה שלפני: ארץ ושמים, אילנות ודשאים אף הם כאלו נבראו היום. כלם מתנענעים ומשתחוים לי איש ממקומו, כלם רוקדים כנגדי, רוקדים וסוקרים לי כמזמינים אותי ואומרים: בוא ונרקד, דוד נעים, בהלולא של עולם... שני צרצורים מנתרים ויוצאים מבין עשבים, עומדים ומעמידים עלי עיניהם הגדולות ועמידתם עמידת שוטים. נראים כמתכוונים להזדקר בבת-ראש לתוכי, והרי זקירה, אחת, שתים... ואני – חש בראשי!...

מנענע אני בידי והופך פני לצד אחר, שוכב גלוי עינים, מסתכל בכל, מתבונן לכל ומהרהר על הכל.

ראיתי בהמות הרבה, תישים וסייחים ובני בקר רועים באחו, וסוסים רבים בתוכם. והסוסים לא פשוטים מהמון עם, שהיום להם מלאכה, אלא סוסים אבירים ממשפחות מיוחסות שבמינם. מעלה יתרה הלא עשו בסוסים, שבודקים ביחוסם הרבה אמהות עד כמה וכמה דורות. יש מהם מי שאֵם זקנתו היא סוסה ערביאית, שנזקק לה סוס מזוין מאבירי מערבא בשעת עלייתו לארץ כנען. ויש מי שאם אמו של אביו היא מסוסי הצבא, שהיו מריחים אבק-שרפה הרבה בימיהם, ויש שאם אמו של אביו נתגדלה באורוה באחד הקרקסאות והיתה משחקת בימיה ומהנה את הבריות בדהרות וריקודים ביחד עם שאר סוסים וחמורים מלומדים. סוסים כיוצא באלה זכות אבותם מסייעתם וזוכים ליטול את השם. ראיתי אותם סוסים מיוחסים הולכים ובאים לרעות גם בשדה אחר, אוכלים ומפסידים ובועטים ברגליהם ואין עומד כנגדם, והיה מעשה זה רע עלי ומכעיסני.

ועד שאני מהרהר בדבר זה וכועס – קול המולה הגיע לאזני, קול בני אדם ונביחת כלבים. סבור הייתי, ודאי אכרים, בעלי השדות, באים ומתריעים על אותן הבהמות שמפסידות תבואותיהם, אבל טעיתי – הקולות הולכים ומתרחקים. ומיד עמדתי והלכתי למקום, שהקול יוצא משם, עד שבאתי למרעה גדול וראיתי מעשה שוד וחמס לנגדי. שם – נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה, מלעיבים בה ורודפים אותה, משליכים עליה אבנים ושוסים בה כלבים רבים. והכלבים כמה מינים, מקצתם אינם יודעים אלא לנבוח, חורצים לשונם ונובחים, ומקצתם מתנפלים ונושכים בשניהם. לא יכולתי לעבור בשתיקה על דבר נבלה זו. אדם הרי מדת הרחמים בלבו וקשה לו לראות במעשיהם הרעים של רשעים. ולא משום רחמים בלבד אלא גם משום שהדין היה עם הסוסה לתבוע מידי לעמוד לה בעת צרה, שהרי אני אחד מבני החבורה של "צער בעלי-חיים" וזו היא חובתם, להשתדל שלא לסגף כל בריה, שכל הבריות בשר ודם ויצירי כפיו של הקדוש ברוך-הוא וזכות להן לחיות בעולמו כמותנו בני אדם. אין רצוני כאן להכניס ראשי בחקירה עמוקה ועתיקה על אדם ובהמה, נֹאמַר אפילו הלכה כיש אומרים, שאני, בן-אדם, אני הוא תכלית הבריאה ובחיר כל היצורים, אני שליטו של עולם ומלך הבהמות ובעלי-חיים כלם משועבדים לי וחייבים לשמשני, לשאת עול מלכותי עליהם ולהקריב נפשם בשבילי – אף על פי כן, סובר אני, כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן.

– ריקים! – אמרתי לבני החבורה השחורה – מה אתם רודפים סוסה עלובה זו?

הנערים הפראים יש מהם שלא השגיחו בי כלל, ומהם שדברי נכנסו לאזנם ולגלגו עלי בעזות-מצח. הכלבים הביטו בי ותמהו. מהם נובחים ועומדים מרחוק ומהם לוטשים עיניהם לי ומתכוונים להתנפל עלי מאחורי ולקרוע אותי לגזרים.

– ריקים! – חוזר אני ואומר להנערים הפרועים – למה אתם מצערים יציר כפיו של הקדוש ברוך-הוא, סוסה עלובת נפש זו?

– לזו שכמותה הוא קורא עלובה! – נענו הפראים ואמרו לי בחרפה – ולמה עלובה זו רועה בזה? בריה נאה זו למה היא רועה כאן?

– הלא מרעה הוא לבהמות כאן! – אמרתי להפראים, תוהא ומשתומם – בהמות המקום הלא הן רועות בזה תמיד!

– בהמות המקום שאני – משיבים לי הפראים – הן רשאות והיא אינה רשאית.

– ולמה היא אינה רשאית? – טוען אני ואומר להם – כלום אין נשמת חיים בה כמו בכל בהמות המקום?

– אפשר שאין בה – השיבו הפראים פה אחד.

– ריקים! – חוזר אני להם – אבל הסוסה, בהמה זו הרי "בהמה ארנונא" היא, שנוטלים ממנה מס וארנוניות, ואף אותה הבהמה בכלל בהמות המקום היא!

– דבר זה מוטל בספק ועדיין לא הכריעו בה – אומרים לי הפראים בלעג ובוז – אם אף בריה זו כביכול בכלל בהמות המקום שאלה היא שאין עדיין עליה תשובה.

– יאמרו מה שיאמרו – אומר אני בעקימת שפתים לבטל דבריהם – והסוסה הלא רעבה היא ולאכילה היא צריכה!

– תאכל את בשרה – מקללים לה הפראים – ספחת זו מה אצלנו? אותה רעבתנית למה היא גוזלת מזונותן של בהמות המקום?

– גזלנים! – גערתי עליהם בנזיפה, שלא יכולתי עוד לכבוש את כעסי – למה אינכם חוששים לאותם התישים ולאותם הסוסים, הרועים שם בקמה, שאוכלים ומכלים יגיע כפיהם של אחרים הזורעים בדמעה וממלאים כרסם מפרי מעשיהם? כאן אתם מדקדקים עם סוסה רעבה על מלוא כף חציר, ושם אין אתם מקפידים על הפסד מרובה, שהסוסים גורמים לאחרים. מה שהם מפסידים ורומסים ברגליהם הרי היה מספיק למזונותיה של הסוסה ולמזונות צאצאיה וצאצאי-צאצאיה לדורות עולם! ריקים, אין אמת ואין יושר בכם, וכל מעשיכם אינם אלא לטובתכם ולהנאת עצמכם, ואתם מחציפים להעשות מעצמכם שתדלנים כביכול לטובת בהמות המקום!

– הע-הע! – קראו זה לזה הנערים ואמרו – לקפחנו בשאלות הוא בא אלינו והוא כועס! בואו, דודים! יצעק לו זה וינהום כרצונו ומי יתן דעתו עליו. בואו!

ריקא אחד צייץ בקולו ומיד עקרו בני החבורה השחורה את רגליהם ורדפו הם וכלביהם אחרי הסוסה כבתחילה. הכוה, פצעוה, הממוה והבריחוה לתוך אחד הבורות.

פרק שלישי

ברוך משנה הבריות

לילה. שקט ודממה. מקצה השמים עולה הירח, מושל הלילה, ודורך על במתי רקיע לפקד חיל כוכבים, סדורים במשמרותיהם ועומדים להקביל פני רבם המאור הגדול. בהמות המקום כבר נכנסו לרפתים לאכול סעודתן בערבית ורובצות על משכבותן לאחר שחלבו אותן בעליהן חליבה יפה כדת עד טפה אחרונה. נהגתי מנהג חבר מחבורת "צער בעלי-חיים" ולקחתי פקיע קש בידי ובאתי אצל הסוסה העלובה לתוך הבור. עלובה זו מצאתי רובצת בטיט עיפה ושוממה בלא כח, ואלמלא גנוחי גנחה ברוחה הקשה, ואלמלא נפנוף והשפלת צלעותיה בכל נשימה ונשימה סבור הייתי נבלה מוטלת לפני, כל כך גופה כחוש ומדולדל ואין בו אלא עור ועצמות.

– שקשק, שקשק! – פתחתי בלשון סוסית, מתקרב לסוסתי, מחליק צוארה ומניח פקיע של קש לפניה.

הסוסה מרימה ראשה ומעמדת עלי שתי עיניה, תוהה ומשתוממת, אדם שכמותי יחלק כבוד לבריה בזויה ושפלה ויבקר אותה בלילה במרבץ מזוהם זה! ואני משפיל עצמי, כופף ראשי וחוזר ומדבר סוסית:

– שקשק, שקשק! כלומר: ערבא טבא, סוסה. שקשק, שקשק! – הילך סעודת ערבית. אכלי אם נשתיירה שן אחת בפיך. שקשק, שקשק! – המקום ירחם עליך, סוסתי. אומללה את מאד! שקשק, שקשק! – אומר אני לה בחסד וברחמים ומשים פקיע של קש אצל פיה.

"ברוך הבא!" – קול קורא נשמע פתאום.

נזדעזעו אברי מקול הקורא ולא ידעתי מאין הוא בא ומי הוא הדובר לי, הלא במקום זה ובכל סביבותיו אין אדם ולא דמות אדם. והקול חוזר וקורא:

– אל תתירא, בן-אדם, אני הסוסה מדברת עמך!

– סוסה! – צעקתי בקול פחדים וזרם רותח עובר בכל גופי ומרתיח את דמי. אני חש בראשי, כאלו צרצור סורט ומצייץ במוחי – סוסה זו, הרהרתי בלבי, אינה אלא רוח. ומיד נזכרתי, שהלילה ליל רביעי בשבת, שבו ניתנה רשות למזיקים.

– אל תהרהר הרבה! – נשמע קול הסוסה מדברת לי – פי הוא המדבר לך.

– סוסה מדברת! אתמהה.

– אין בזה תמיה כלל. כבר היה לעולמים. בספרי קורות העתים מצינו הרבה דברי אגדה ודרשות, שאמרו סוסים וחמורים מימי בלעם ועד עתה.

– כך הוא, כך – אמרתי לה, מתחכך שעה קלה ונזכר באותם דברי אגדה, שהייתי לומדם לצורך הבחינה – אבל... סוסים דברנים אני יודע, וסוסה... סוסה מי יודע?

– הכל מדברים ואפילו סוסה. ולא עוד אלא בשעת הכושר מדברת ביחוד הנקבה שבבהמות, וחמורה של בלעם תוכיח. ואף על פי כן תנוח דעתך. לא סוסה היא המדברת לך.

– מה היא?... סוסה ואיני סוסה בדיבור אחד! – תוהא אני ואומר, כופף ראשי ובודקה יפה יפה בעיני – ודאי היא...

– ודאי שד אני, רצונך לומר, מהלצנים שבשדים ומשטה אני בך. טעית, רחימאי, טעית! לא שד ולא בת שד אני, ואף לא סוסה ולא בת סוסה אניבטבע ברייתי. נראית אני כסוסה, ובאמת הריני בריה אחרת. אלמלא נגלו לפניך נסתרות וכל מה שאירע לי בעולמי היה מתישב לך הדבר ולא היית תוהא כך.

ומיד שתי עינים הביטו לי הבטה זו, שיש בה מעין צער וליאות, געגועים ותחנונים ביחד. והעינים עיני אדם חלש, מדוכא ומעונה ומסוגף חנם בלא פשע, סובל ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם, והבטת עינו מספרת צערו ומכאוביו, סופדת ומבקשת רחמים, בוקעת קרב וכליות וקורעת לבבות.

נסתכלתי בזו שלפני ונשתוממתי – לא זו הסוסה ולא זו צורתה, פנים חדשות לנגדי כדמות אדם כביכול! ועד שאני משתומם על בריה משונה זו ותבנית יד שלוחה לי מתחתיה, וכיון שהחזקתי בה מפני הכבוד – ותהי לפרסת סוס בכפי!

"ברוך משנה הבריות!" – דובבו שפתי שלא מדעתי.

ופתאם קול המון עולה באזני, לא קול ענות אמן, אלא קול צעקה, כקול אֵם מבכה על בנה וכצעקת המפקחים פקוח נפש, וכמדומה לי שאני מונד ומטולטל ומשתטף בצונן. ראשי בקרירי ואברי גופי מרעידים. נתקרבתי להסוסה קירוב בשר והייתי מתחמם לעורה.

– כמה שנים לך, שאַת משונה? – שאלתי לה, כדי להנות נפשה בדברי שיחה בשביל טובת הנאה, שאני מקבל באותה שעה ממנה.

– מימים רבים – השיבה לי באנחה – רבים כימי הגלות.

– והיאך היה המעשה? – אמרתי לה, מתקרב עוד יותר ומתחכך בעורה ובעצמה.

בריה זו מעמדת עלי עיניה ומסתכלת בי בעיון גדול, כאלו חושדתני בטירוף הדעת. ולאחר שנמלכה בדעתה שעה קלה פתחה ואמרה:

– מה שבני אדם מתהפכים לחיות ובהמות ולשקצים ורמשים בחייהם הוא מאלו דברים, שהיו לשעבר מעשים בכל יום ומצויים גם עתה בימינו, כעדותם של חכמים רבים ושל כהנים משרתי עליון בכתב ובעל-פה. בספרי ימות עולם מצינו, שהמלכה שמירמות, מלכת בבל, נתהפכה ליונה בימי זקנותה. דניאל ראה בחזון ארבע מלכיות בדמות חיות, אריות, דובים ונמרים, ונבוכדנאצר בשעתו נהפך לחיה ודר עם חיות רעות. זה ציוס, הגדול באלילי יונים, שהיה, במחילת כבודו, שטוף בזמה, נתהפך פעם אחת בעצמו לשור והפך את בת המלך אינאכוס, את יאה היפהפיה, לפרה, ובדמות פרה היתה מתנדנדת ימים רבים בעולם. במדינת יון היו גם בריות משונות, חצין אדם וחצין בהמה ונקראו קינטוורין. אחד מאלה ושמו יחירן, חציו סוס וחציו אדם, בעל זקן ופאות וכובע בראשו, היה מלמדו של הנשיא תיזיוס. וכלל זה נקוט בידך, דור דור וחכמיו, עם עם ומלמדיו. כשהעם פרוע גם מלמדם פרא אדם. וכמה נשים זקנות ועלמות אין מספר ראו חכמי אירופה וחסידי עליון כשהיו משתנות בדמות צפרדעים ודרקונים ושאר רמשים ארסיים, וכשהיו רוכבות על מגרפות, מכבדות ומטאטאות ופורחות באויר, והדבר נתאמת אחר כך לפני בית-דין שופטי צדק בעדים ובאותות ומופתים... טובים היו הימים ההם לעושי מעשי להטים ואחיזת עינים, למגושים רמאים וצבועים, שהיו נוהגים שררה בדורם ועשו נאצות גדולות. הרבה בני אדם, הרבה נסיכים ובנות מלכים נעשו בהמות וחיות רעות על פיהם. קראו בכתוֹב עמים ובספריהם ותראו, שלא מושל אחד ולא נגיד אחד נהפך על ידם לתיש, לסוס ולחמור וכיוצא בהם; לא מטרונה אחת ולא בת מלכה אחת נעשית על פיהם אילה או כשׂב או עז; לא דוכס אחד ולא אפרכוס אחד נעשה על פיהם כלב, או זאב-ואלקלאק, או דוב, שהיו דורסים ואוכלים בני אדם ומוצצים את דמם ומוח עצמותם; אלא בני כפרים וערים כולם, למקטנם ועד גדולם, נהפכו על ידם לעדרי צאן וסבלו הרבה צרות, יסורים וענויים קשים. זה כחם של לוהטים, מסמאי עינים, מלהגים ומהגים, וכך מעשיהם בימים ההם! – –

הדבּוּר הזה היה הולך כמו מחבית ריקה ונראה שאינו ניב שפתים, לא הסוסה מדברת, אלא רוח מדבר מתוך גרונה. הדברים זעזעו את מוחי וקול המולה כשטף מים קרים נשמע בו, והייתי מתחכך וגונח מלבי. הסוסה נסתכלה בי והדבּוּר חוזר ויוצא מתוכה:

– ובימים ההם היה בן-מלך אחד חכם ונבון ובעל מדות טובות. והיה בן מלך זה נודד ממולדתו ומבית אביו, כשעדיין הוא נער, ועובר במדינות לראות את כל הנעשה בעולם, ועשה לו שם בגויים. ומלך מצרים, ארץ טמאה בגלולי חרטומים ומנחשים וקוסמים, כעס על אותו בן-מלך, שבא כאורח לגור בארצו, ונמלך בפמליא שלו ואמר: הבה נתחכמה לו לאבּדוֹ מן העולם. ועשו החרטומים בלהטיהם והפכו את בן-המלך לסוסה והעבידו אותה בפרך בכל עבודה קשה ובחומר ובלבנים לבנין פיתום ורעמסס. ימים רבים מררו את חייה עד שעמד לה מושיע. בא בעל-שם מפואר, שכל הקוסמים כאין נגדו, אמר שֵׁם וחזרה הסוסה והיתה בן-מלך כבתחלה. כל ימיו של בעל מופת זה וכל ימי תלמידיו אנשי השם אחריו היה בן-המלך נתון בשלוה, ועושר גם כבוד היו לו, וכשמתו שלטו בו שונאיו הרעים והפכו אותו שוב לסוסה בכשפיהם הרבים, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי וממקום אחד למקום אחר, נרדף ונענה כל הימים, ושם "סוסה עולמית" נאה לו באמת. לעולם הרי היא מתנדנדת ואין לה מנוחה בארץ. כל הרוצה לרכוב עולה ורוכב עליה, מי שידים לו מכה וחובל בה וכל מבקש נפשה בא ומצערה ומטיל משאו על גבה. לעולם היא מושכת בעול, מושכת ומתיגעת ונושאת חומר ולבנים, שמהם הרי זה נבנו כמה וכמה כרכים ועיירות!

ואני הגבר שמוחו מלא ספורי-בדים והבלים ומעשי תעתועים, וחוץ מספורי "אלף לילות ואחד", "מעשה בבא" וכיוצא בהם, שקראתי בילדותי, הוספתי עליהם דברי הבאי ולהג הרבה, שהייתי לומדם בימי בחרותי בשקידה רבה לצורך הבחינה; אני, שלבי חם, דמי רותחים, דמיוני אש ורגשותי נוחים להתלהב; אני, שמקור דמעותי פתוח לכל מדוכא ומעונה ולהם דולפה עיני, הרי נזדעזעתי כשהייתי שומע המעשה בבן-מלך האומלל מאד.

– היכן הוא? – שאלתי להסוסה בקול בוכים – בן-מלך עלוב זה היכן הוא?

– בן-מלך זה – אמרה לי – מוטל עתה לפניך בצורת סוסה!

– אוי! – צעקתי במר נפשי והרטבתי בדמעות רותחות את סוסתי העלובה!

פרק רביעי

דברים שביני ובין סוסתי

כשנתישבה מעט דעתי והרימותי פני, ראיתי הירח נשקף משמים לתוך הבור וסוסתי אוכלת קש בנחת-רוח ובחשק גדול כבהמה מלידה ומבטן, והתחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבי, פעם נתגלגלו רחמי על סוסה שוממה ועלובה זו, ופעם נתמלאתי עליה חמה, שהיא רבוצה בטיט ואינה חוששת, והיאך יטעם לה קש לאחר המכות הגדולות וכל הבא עליה היום! ועלה במחשבתי, שמא כל המעשה שראיתי היום אינו אלא חלום, ושמע יש לי עסק עם סוסה פשוטה הדיוטית, שאינה חוששת לכבודה ולא דעת לה להרגיש ברוע מעמדה וחרפתה, שאלמלי היה לה דעת מעט ורגש של כבוד כל-שהוא לא היתה יכולה לנוח על מקומה בשלום. דמיה הלא היו מרתיחים וכל אברי גופה מזדעזעים ולא היתה שוכחת אפילו שעה אחת, שלא טוב להיות סוסה עולמית, שלא טוב להיות למכה ולחרפה, למשל ולשנינה לכל פוחד ובן-בליעל והיתה מתאמצת לבקש תחבולות בכל כחה לחזור לקדמותה ולהיות אדם כבראשונה. בושתי בפני עצמי והייתי בעיני כמשוגע. מה עשיתי? למי בכיתי ולמי דאגתי כך בתחלה? ועל מי הייתי מוכן למסור נפשי? על מי? – על בהמה! על סוסה מתמרטטת ומדולדלת זו!

נרתעתי לאחורי וישבתי לי מנגד.

ופתאם נאנחה הסוסה. קול נאקתה הרעיש כקול רעם את לבי. הבריקו בי רגשי רחמים ודמי נעשה כמרקחה. גניחה אחת גנחה ונהפך לבי לה לטובה. אם אַת נאנחת, אמרתי בלבי, סימן טוב הוא. האנחי, סוסה, האנחי, כשאת מתאנחת נחזה בך את בן-מלך העלוב כמה הוא משתדל להיות איש. באנחתך זו נשמע קול צעקתו, צועק ואומר: עדיין חי אני! רוחי עדיין מתקיימת ואני חי, מבין ומרגיש ככל הבריות! הוא צועק ומבקש רחמים: חוסו נא, בני אדם, והניחו לי להיות מה שהייתי ולחיות כדרך ברייתי בימי קדם! – האנחי, סוסתי, האנחי, אולי תוכל אנחתך להועיל, אולי תזעזע לבבות, אולי תהא נשמעת לבני אדם ויתבהלו, אולי יתעוררו ויושיעו לך ברחמים. כך, כך הוא סוסתי, כשאת נאנחת סימן טוב הוא לך!

ועד שאני מחשב בדעתי נשאתי עיני וראיתי – אין קש עוד לפני הסוסה, אכלה את כלו ולא נשתייר ממנו כלום, ומיד חזרתי בי ואמרתי: אכן ידעתי על מה בהמה זו נאנחה! היא נאנחה על סעודה שאינה מספקת לכרסה, שאין לה עוד חציר לאכילה, ואלמלי נמצא לה מספוא רב וגם מלוֹא העומר שׂעורים היתה מאושרת ושמחה בחלקה. יעשו בה שונאיה כרצונם, ילגלגו עליה וילחצו אותה ובלבד שיהא מספוא מצוי לה כדי למלאות בטנה. וכי לא סוסה היא באמת, בהמה גסה באופיה, בטיבה ובכל פרטיה?

דבר זה הכעיסני מאד והייתי נרתע לאחורי עוד כמה פסיעות, יושב משומם ומרעיד מתוך רוב צער.

– מה לך שאתה רועד כל כך? – נשמע קול מדבר לי מתוך הסוסה – שמא צר לך המקום אצלי והמושב לא טוב?

– לך אפשר מושב המקום טוב, ולאדם שדעה יש בו ולבו מרגיש ויודע מה טוב, מושב זה רע לו, רע מאד – אמרתי לה, מנמך קולי כמתרעם, ולקפחה בדברי חידודין נתכוונתי.

– ואדם זה שאמרת, יהיה מי שיהיה, אלמלי הוא היה במקומי, נע ונד בארץ בדמות סוסה, גוו נתון למכים ויד כל נבל בו, הרי זה כבר אבדה בינתו, נתטמטם לבו ויצאה רוחו, וכבר נתנבל ונשכח זכרו...

תשובה זו בת-קול אמרה לי מפי הסוסה, ואני איני משגיח בה, נכנס לתוך דבּוּרה ואומר:

– ולפניך כשר הדבר וטוב רבצך זה בעיניך?

– טוב יותר ממה שהיה. היו ימים, שהייתי נרדפת על צוארי ואין לי מעמד אפילו שעה אחת. שונאי היו טורדים אותי וטורדים ומכשילים את כחי. עכשיו אני רובצת על-כל-פנים בזה כמעט רגע. טיט זה שטיח הוא לי ויפה לרבוץ עליו, ואני מחליצה בו עצמותי היבשות.

– והמכות, והחביטות, שחבטוך הפרועים היום, כלום שכחת? והכלבים שחרצו לשונם לך היום, אפשר גם הם רצויים לך?

– רצויים יותר מן הכלבים הראשונים. אלו כלבים שאמרת מה הם, מה לשונם ומה נביחתם? כלבים ראויים לשמם היו אותם הנבחנים, שהיו משסים בי לשעבר. הם היו כלבים שבכלבים, רבותיהם הגדולים, מלומדינביחה ויודעים לכוון השעה לנבוח, עושים רצון בעליהם באמונה, מלחכים כפות רגליהם, מתיצבים לפניהם בקומה זקופה כהולכים על שתים ומכשכשים להם בזנבם. דעתם היתה כמעט דעת אדם, אבל פיהם ולבם כשל כלבים. נשיכתם היתה רעה ועד היום עומדים בבשרי רשמי שיניהם. ואם הראשונים כלבים, אלה שראית היום כחמורים, הדיוטים, חסרי דעה ושוטים, נביחתם נביחה בטלה, נביחה בעלמא, לא בדעת, ונובחים גם כנגד הלבנה. כשמשחדים אותם נעשים אלמים. אדם משליך להם פרוסה סוכר את פיהם ולפניו הם זוחלים ומתרפסים כמו לפני רבם, ואותה שעה שעת רצון לגנוב ולגזול בפניהם. ואם הכלבים היום כחמורים, הרי פראי אדם שאמרת כקופים בפני הפראים הראשונים. הראשונים היו מאמינים בהבליהם ומהבילים אחרים, שוגים ומשגים, תועים ומתעים, מתפחדים מתעתועים יצירי דמיונם ומפחידים בהם את הבריות ולשם תקון העולם כביכול קלקלוהו. ופראים אלה שראית, בעצמם אינם כלום ואין בלבם ובמוחם כלום, אלא כחומר ביד היוצר הם בידי אחרים. אומרים להם: נשכו! ונושכים; נשקו! ונושקים. וכל הקודם זכה בהם. היום ידם בזה ומחר במי שכנגדו. וכשהפראים הראשונים עמדו עלי כמעט כלוני באש קנאתם, ונסים נעשו לי שנצלתי מידם. אוי, כמה צררוני, כמה מררוני אותם סוסים אבירים, שראיתם היום רועים ומפסידים תבואות שדה!

– מה את סחה! הגם סוסים עינו אותך? וסוסים אלה סוסי דורנו?!

– אלמלי ניתנה רשות לעין לראות דברים כהוויתם האמתית, נתישבו לבני אדם קושיות הרבה בהנהגת העולם. אל נא תחשבני למשוגעה. בדעת אדבר. הסוסים הללו הם גלגולי פריצים פרועים, שהיו עושקים את הבריות ומפסידים הרבה בימיהם. אין אחד מאלה איש-לב ובעל נפש – ונפשות הרבה היו משועבדים לו לשמשו ולעשות מלאכתו. עבדיו היו מתעמלים ואוכלים לחם צר, לחם עוני, ולא נהנו כלום ממה שהביאו לעולם, והוא היה מתעדן מטובם, אוכל פרי ידיהם ומבזבז על שׁרוֹת ומחוללות ותענוגות בני אדם. הם הגינו עליו בנפשותם, ובכחם ועמל כפיהם עשו לו רכוש גדול – נכסים, עיירות וכפרים, ודבר מועט לצרכיהם וקיום גופם בא להם מידו בנדבה. הם היו קרויים מקבלי צדקה עניים,ו הוא נדיב וגומל חסדים. הם שהיו מזכים לו כל קנינם ומעשי ידיהם לא זכו לשכר, שהרי הם מצוּוים ועושים, והוא כשהתנדב פעמים כל-שהוא משלהם לבתי-חסד בשבילם, זכה לכבוד ושם טוב, וגדלוֹ וטוּבו מלא עולם. והיו מזכירים אותו לשבח בשיר ובקול תודה בכל כתבי-העתים, להודיע ולהודע, שיש בעולם נדיב, טוב ומיטיב ומרחם על הבריות. לשעבר היו סוסים אלה שראית בני אדם פריצים, ועכשיו נתגלגלו והיו סוסים פריצים. לשעבר היו אבירי עם ובטלנים שבבני אדם, ועכשיו הם אבירים מיוזנים ובטלנים שבסוסים, ובאמת סוסים אבירים ומלומדים – הם למה ומה הם מועילים? כל מלאכת עבודה בעיר ובשדה הרי סוסים דלים ופחותים עושים. וסוסים אבירים עומדים באורוות על אבוסיהם וחיים בנחת. ופעמים אתה רואה אותם במרכבה, הולכים נטויי גרון וזנב, דוהרים ומזדקפים קוממיות ומתגאים באפסר ומרדעת והענקות שבצואריהם, או שהם יוצאים פעמים לרקד בקרקסאות, להראות כח מעשיהם ולקבל פרס. הגע בעצמך, מה בצע בסוס, שהוא מרקד ומשחק ועושה דברי הוללות? למה מעשירים סוס כגון זה ומנשאים אותו בכסף וזהב? ילכו אותם הסוסים ויעבדו ואל ישעו בדברים בטלים ויפסידו לאחרים.

– הס! – אמרתי לה – ואל תהממיני בהבל פיך. וכי כך דרכך תמיד להיות מרבה שיחה?

– כמעט תמיד אני שותקת – משיבה היא לי באנחה – לא אוכל דבר וגוזרים עלי שלא אדבר. וכשאני שותקת הריני סוסה לכל דבר, פשוטה כמשמעה. למדני, השׂכּילני והורני את הדרך ואני איני שומעת. אתה תאמר: הימיני! ואשמאילה; השמאילי! ואימינה. אם לא שתאחזני בציצת ראשי ותמשכני אחריך בעל-כרחי. בשעה שאני שותקת כל הרוצה בא ורוכב עלי, אפילו שוטה וקטן וקל שבקלים. אלא עתים פי נפתח וכלהבות אש מהר-שרפה סוערים ויוצאים מתוכי שיחי וכעסי, עברה וזעם, שהוצברו בלבי בשכבר הימים. דמי מרתיחים ושוטפים בזעף כנחלים בימי אביב, עולים לתוך ראשי בהמון גליהם ויורדים דרך עיני בזרם של דמעות רותחות. מררתי מתפקעת, נפשי מרה לי ולבי צועק ונאנח במרירות.

– תמיהני, סגולתי – אמרתי לה – אם תוכלי להוכיח אחרים, והרי גם את מאותם אבות נזיקין, שאוכלים ומפסידים. וזה היום הלא הקיפוך בקול צוחה והרשיעו אותך, שדרכך לילך ולהזיק!

– כשתעיין היטב בדבר תמצא עלי זכות – אמרה לי – אם מדברים במה שאני מפסידה, בדין שיהיו מדברים גם במה שאני מועילה, שאין דנים לזכות או לחובה אלא לפי הכרעה של אחד משני אלה, ששוקלים אותם זה כנגד זה, ואם לאו, הרי באי עולם כלם מזיקים ואין אדם צדיק שלא תבוא על ידי ספוק צרכיו תקלה כל-שהיא לאחרים. הבאת-הפסד עבירה היא, שאין לבטלה לגמרי מן העולם. וכמה שלא יהיו מתריעים עליה היא לעולם תהא עומדת. לכלותה אי אפשר, אבל אפשר לכסות פניה במסוה של צדקה ולהאפיל עליה בטלית של נדיבות. שמעון הנגזל קובל על ראובן שהוא גוזל ומפסיד, אומרים לו: אמת, כאן ראובן מפסיד קצת, ומה יעשה? אם מנהגו של עולם גורם לכך; אבל בוא וראה מה הוא מועיל במעשיו וצדקת פזרונו שם. ואם יש מועיל גם בי, ואם גם אני הבאתי ומביאה דברים של תועלת לעולם, כמדומה לי, אין מי שיכחיש זאת. מעולם הלא היו רוכבים עלי, והכל, אחד המרבה ואחד הממעיט, היו נהנים ממני. את מי לא נשאתי על גבי ועל נזקיו של מי לא נתחייבתי אני בתשלומין? כמדומני, שכר עבודתי מרובה אלף פעמים ממלוא כף חציר שהפסדתי. ואם כן, הרי יצא הפסדי בשכרי. ולא זו אף זו, אני מפסידה באונס, אכף עלי פי, הרעב דוחקני, ואם בעצמי לא אבקש מזונותי מי יתן לי? ובלא אכילה הרי אי אפשר לכל בריה להתקיים. ומה אפסיד באכילתי? מעט עשב, וחצי כל-שהוא! ואותם סוסים אבירים הרי לא יחסרו כל טוב, מזונם מצוי להם בשופי, גם מקום מרעה, גם מספוא רב להם בביתם, ולמה הם באים בשדות אחרים ומפסידים? והפסדם הלא הפסד מרובה, שהרי הם באים בקמה, אוכלים את הבר ומקלקלים ודורסים ברגליהם!

– אותם פראי אדם ראשונים, שבהמה המה להם בדורנו זה לדבריך – אמרתי להסוסה, מראה לה פנים זעומים כאלו אני הדיין והיא חייבת ליתן דין וחשבון לפני – או אותן בהמות בדורנו, שהם פראי-אדם ראשונים, ענו אותך בענויים קשים. כך את קובלת עליהם. הביאי ראיה לדבר!

– ראיה לדבר וזכר לדבר הוא עורי – משיבה הסוסה ומתהפכת מצדה אל צדה – בוא וראה, על עורי חרות באותיות משונות כל מעשה שוד וחמס, אכזריות והבלים הרבה, שנעשים בימים ההם. רבים צררוני מנעורי, רבים קמו עלי, דשו את בשרי, הכוני, פצעוני וכמעט כלוני באש קנאתם. עורי המוקרח וגבי המשורטט, שכּוּלוֹ פצע וחבּורה ומכה טריה, הם ספר דברי הימים, מזכיר עוונות של דורות ראשונים. במגלת ספר זה כתוב עלי אני רובץ לפניך עתה – הסתכל בעורי וקרא בו!...

פרק חמישי

סוסתי עולה מן הבור בסערה

כגלגל ריחים של רוח חוזר מוחי מכל מה שנגלה לי, וכל החיים חוזרים עמו, מתערבבים ומתחלפים זה בזה. דומה, שהכל כשהם לעצמם צורתם אחרת מזו שנראית לעינים ואין תוכם כברם. יש בהמה בצורת אדם ויש אדם בצורת בהמה. ודברי ההודים ובעלי הקבלה, להבדיל, שנשמות בני אדם מתגלגלות בכל מיני בעלי-החיים, וטעם של אכילת דגים בשבת כדי לתקן הנשמות המגולגלות בהם – אמת צדקו יחדו. ואם הדבר כך הוא, הרי על-כרחנו אנו מודים, שהשקפתנו על העולם מטורפת. משועבדים להחושים היינו ומשוגעים אנו מימי בראשית ועד הנה. ואם אנו רוצים בתקנתנו ובתקנת העולם ולהיות פקחים, אין לנו אלא לשחרר עצמנו מהחושים הבדאים, לבטל את הוודאות ואת הגלויות ולהטיל ספק בכל המעשים ובכל הבריות. אתה רואה אדם, למשל – אפשר הוא כלב. דג גדול עולה על השלחן – אפשר דרשן-דברני מפולפל ומבוצל בבצלים עם חזרת ומרור מונח לפניך. ועל דרך זה הרי יתישבו לנו הקושיות בהנהגת העולם ובמנהגיהם של הרבה בני אדם. מעכשיו נדע מי לנו כל המחנה של שוטים וטפשים, צבועים, חנפים, מלחכי-פינכא ובטלנים; של בעלי טובות, עסקנים ואפוטרופסי הקהל, גבאים ונאמנים, תקיפים, שתדלנים, מוכסנים וחטפנים; של בריות נאות ונפשות יפות, מטיפים ובעלי-מוסר, קנאים יודעי דעת עליון ושוטרי שמים. נדע מי הם, ושורש נשמתם וטבעם ואופיים של מי בהם. נדע מה מגמתם, מה חפצם ומה כוונתם, ולתכלית מה הם מצויים ועומדים בינינו ילודי אשה אומללים.

יש מבקש חכמה כל ימיו ואינו מוצא, ויש קונה חכמה בשעה אחת. הלילה הזה הייתי חכם!

וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן.

ולא לבד באחרים הייתי מפקפק, שלא לדעת בבירור מי הם ומה הם, אלא הייתי מפקפק גם בי בעצמי ובכבודי, שמא אני איני אני? שמא אני משועבד לכח אחר החי בתוכי, ולא אני שורר בבית-חומרי ועושה כל המעשים בדעתי ורצוני, אלא הוא מושל בי ומשעבדני לעשות רצונו שלא בטובתי ולהיות ממשיך את חייו ומעשיו הקודמים. אני החומר והוא היוצר, או אני החמור והוא המנהיג. ומי הוא זה? נשמת מי שרויה בתוכי ורוח של מי דובר בי? אפשר אחת מהנשמות הגדולות שוכנת בתוכי – נשמת שלמה המלך, למשל! ורגלים לדבר, הוא עדיין נער קטן נתּנה לו חכמה בחלום הלילה ויחכם בשעתו מכל אדם, ואני הצעיר הלא הייתי גם אני "חכם בלילה" ובכחו אמשיך חכמתו ואחכם מכל הבריות בשעתי. או שמא נשמה גדולה אחרת בי? ואם סוסתי בן-מלך הוא, אני הגבר, להפך, בת-מלכה אני. וחילוף המינים בגלגולי נשמות דבר שאפשר הוא, ונזכרתי מה שכתוב בעניין זה בספרו של חכם צרפתי ותוכן מפורסם הוא. ואם כן, שמא מלכת שבא בכבודה אני ולא לחנם נזדמנתי אני והסוסה לפונדק אחד. ושמא טעיתי, ואני איני מהם? לא איכפת לי. העיקר היא נשמה גדולה, וכלום כלוּ כל הנשמות הגדולות? ולפי רתיחת דמי עתה והתלהבות נפשי היתרה נשמת יהודה המכבי בי. הנה כחי בפי ואוני בלשוני, ואני חש בי עתה גירוי להשמיע קול פחדים בחמתי ויזדעזע העולם.

וכיון שפתחתי פי וצעקתי, מיד היו קולות וברקים ועמוד רוח סערה. עמוד גדול של אויר חוזר כגלגל, מתרומם ועולה בחללו של עולם ומעלה עמו אבק וצרורות ושאר מיני דברים ומרקידם בערבוביא משונה. כלם חוזרים דחופים ומעורבבים כרוחות ושדים ומכניסים לתוכם את כל הבא לפניהם בדרך ורוקדים לקול מנגינה חטופה ומטורפה – קול קרקור ויבבה, קול צפצוף, צלצול ושריקה, קול גניחה ודגירה, קול המיה וקול תאניה ואניה. והאילנות בשדה וביער עונים חלקם אף הם ברעש גדול, מתגעשים ומנענעים ראשיהם. הלבנה מתבהלת, נחפזה ונטמנת בעבים, ואני עומד ותוהא. כלום אפשר הוא שכל הרעש הזה בא מכחי – מכח פי ורוח שפתי! שמא הלילה ליל חתונה לשדים ולילין. מכשפה נכנסת לחופה עם בן-גילה בשמחות ובמחולות ונשים כשפניות ביחד עם שעירים מרקדים לפניהם ובסופה וסערה דרכם.

אני הופך פני ומסתכל בסוסתי ואיני מכּירה – צורתה מתחלפת כמה וכמה פעמים ברגע. רגע היא נראית כדמות אדם: גרגרת צנומה, פיקה גדולה בולטת, פאות קלוטות ומסובכות, פה פתוח ושפתים נעות וגניחות יוצאות מקרב לב. ורגע היא משתנית ואיני יודע מה היא. ופתאום נזדעזעה, זקפה אזניה ועמדה על רגליה בהולה, כאלו נחש הכּישה, נתמתחה בכל מלוא גופה וכשכשה בזנבה, כסוסה בטבע ברייתה. ועד שאני עומד ומשתומם ומין בריה משונה בא ועולה על גבה, חובטה ברגליו ושורק שריקה גדולה – ומיד הסוסה קופצת ועולה מן הבור, והיא ורוכבה נעלמו מעיני.

– הוי סוסה! הוי הוי, סוסתי! – צועק אני בכל כחי.

והרוח הולך וסוער, והקולות הולכים ומתגברים. עמוד החוזר באויר חוטפני ואני חוזר בו בתוך שאר בריות משונות. שם כשפניות זקנות רוכבות על מכבדות ומגרפות, ועלמות יפהפיות – אלה על שעירים, אלה על דיות וינשופים ואלה על חתולים. צעקניות הן ופטפטניות, קול הברה והמולה באזני ושׂפת לא ידעתי אשמע: "שרלאי ואמרלאי, בזך בזייך, בזבזייך, מסמסייך! חרי חמימא לפומייכו, נשי דחרשייא, קרח קרחייכו, פרח פרחייכו!" – הן פורחות ואני פורח, עוצם עיני מפני השעמום, מתיגע ומזיע. והנה כתבנית יד אוחזת בי, פעם בראשי ופעם בעקבי, ואני צועק ויורד מטה ופוקח עיני.

מרגיש אני כסתות מראשותי ומצעות מתחתי ועדיין איני יודע בבירור היכן אני, שומע אני דברים זרים מעין אלו, שהייתי שומעם קודם בשעת פריחתי, ותמונה איני רואה. ולאחר שעה קלה, כשנתישבה דעתי, נראו לי בזה אחר זה זקן מגודל, פאות ארוכות וצורה של בן-אדם. והוא לוטש עיניו, מעוה פניו ודש ברגליו ומלחש עלי ואומר: "בת מחלת, אזלת אוסיא, בלוסיא, איבדור תבלונייכו, התבדרו בחורשייא ולגו ישראל בר ציפא לא אתיתו. בין כוכבי יתבינא, בין בליעי שמיני וקאקי חיורי אזלינא. בטינא סרוחה דבר-טיט ובר-טינא, טור וטור על טור, ועליו שונרתא אוכמתא בת אוכמתא רועה שפיפונים לסמנגלוף, לאניגרון ולול בן שפן"... וגויה זקנה עומדת לה בזוית, מלחשת ביחידות ובחשאי, רוקקת ופוהקת בקול רם.

– דפקיק הוית חוטמא, הוית דפקיק כשמגז חוטמא, איסטמאי, סתומאי חוטמא, מריגז חוטמא פרחא זיקא למוריקו, ביך ביך – לחש בן-אדם, כופף עלי ומחזיק בראש חוטמי.

– פסיק, פססיק, הפסססיק! – נענה לו חוטמי, מתעטש ופועה בקול.

– לחיים טובים, לחיים טובים! – מברך אותו בן-אדם בקול ששון, ממהר ובא לירכתי הבית ומבשר ואומר:

– ציפא, ראי, חי ובריא בנך!

– היכן אני? – שואל אני בהול ומשתומם.

– אצלי, בני! אצלי עד מאה ועשרים שנה! – נשמע קול אמי בפתח, וכהרף-עין באה ונפלה על צוארי ובכתה תמרורים.

– "שברירי, ברירי, רירי, ירי, רי" – לחש אותו בן-אדם, נושב ומפיח כמגרש מזיקים ברוח שפתיו. ואחר כך הפך פניו לאמי ואמר:

– ציפא! אני מתעסק "עמהם" כשלשים שנה. כך כך הוא לפי חשבוני. תיכף לבהלה הראשונה, כשנעשיתי בעל-שם וגרשתי את הגלגול-הכסלוני, שעשה בימי רעש גדול בעולם. מאותו זמן ועד עכשיו כמדומה לי עברו שלשים שנה, ואפשר עוד יותר. ובהמשך הימים האלה הרבה הרבה נתעסקתי "עמהם" ולמדתים דרך-ארץ. והיום נפרעתי מהחבריא הרשעה והשובבה ולקח טוב נתתי להם, למען ידעו... זוהי עבודתם ומלאכת ידיהם.

– א – הוך! – מפהקת הגויה הזקנה בקול רם, מלחשת ורוקקת ושוב מפהקת ומסיימת בקללה כלשונה:

– טראסצא איח מאטערי! תפח רוחן של אמוֹתם!

בעל-השם חתך מן השלחן והכסאות שבע חתיכות-עץ קטנות וחפן שבעה קמצים עפר מתחת האסקופה ומן החור, שבריח הדלת נתון בו, ושבע מטבעות כסף ואחת מפוזמקאותי נטל מאמי ואמר לה:

– את כל אלה נטלתי כדי ללחוש עליהם בלילה לאור הלבנה על פרשת דרכים, ויש להוסיף עליהם עוד שבע שערות מזקנו של כלב סבא, ככתוב. אלא בשעת הדחק כשאין כלב יוצאים גם בחתול. חתולך, ציפא, ודאי הוא בבית-המבשלים, ואני הולך עתה לשם לטול שבעה חפנים אפר כירה ואתלוש גם שבע שערות מזנבו של החתול, והיו כל המינים המתבקשים בידי.

כך אמר בעל-השם. ולאחר נשיקת המזוזה בהבטחה לבוא מחר ולגמור את מעשיו רמז לגויה ויצאו שניהם מן הבית.

– אמי, מה זאת? – תוהא אני, רואה את אמי בוכיה ומתמלא עליה רחמים – למה תבכי, אמא?

– אוי, מר לי, בני, מר לי מאד!

– מה היה?

– הלואי שלא יהיה עוד מה שהיה!

– חוסי עלי, אמי, וספרי לי. לא אשקוט עד שתשקטי את. מנעי קולך מבכי וספרי לי, אמי יקרה, ספרי הכל כשהיה ואדע.

– הניחה לי מעט, בן-יקיר, ואמרר בבכי. אבכה וירוח לי.

דממה. אמי ראשה מוטל על צוארי ובוכה במסתרים וקולה לא נשמע, כתפותיה נעות וכל גופה מרתית. ולאחר שעה קלה הרימה פניה אלי, מתאפקת ומספרת עצובה ונאנחה:

– כשיצאת באותו היום לטייל בשדה לא חזרת לשעה הקבועה כדרכך. היום פנה ואתא לילה ואתה אינך בא! אני וכל אנשי הבית היינו מצטערים מאד והלכנו לבקשך, הולכים ומשוטטים בכל מקום בשדה ובחורשה עד שמצאו אותך תחת אחד השיחים אצל אַמת-המים מתנמנם, נים ולא נים, תיר ולא תיר ופניך זועפים ומשונים. ומאותה שעה נהפכת לאיש אחר. היית שרוי בכעס ובעצבות, ממעט באכילה ובשינה, מתבודד ויושב בטל ומדבר לעצמך דברים משונים ומקוטעים, שאינם מצטרפים לענין אחד. לא ידענו מה זאת ומה היה לך; ובאחד הימים, אוי לי, נודע הדבר... והלואי שלא יהיה עוד הדבר ולא יבוא לא לנו ולא לכל ישראל! אוי לי, בני, אם אומר..

אמי הפסיקה דבּוּרה ואמרה לי בדמע:

– לא אוכל עוד לספר, לא אוכל עוד, בני; הדברים קשים לי, כמחטים הם בלבי, ואתה, בני, חוסה נא ואל תאיץ בי. וגם לך עת לנוח, תישן וירוח לך. שכב, בני, שכב. סגור עיניך והתנמנם! השינה טובה לך, ישראל!

– על-מנת כן – אמרתי לאמי – על מנת שתבטיחיני לחזור ולספר לי מחר.

– יהי כדבריך – אמרה אמי – שכב בני, שכב, שכב והתנמנם, ישראל!

פרק ששי

אמי סותמת והמשרת מפרש

למחר נכנסה אמי, שואלת בשלומי. וכשראתה שאני מפציר בה לקיים הבטחתה נסתכלה בי בחמלה, מקנחת עיניה בסינר ואומרת במרירות:

– לספר לך הכל אי אפשר. משונים היו מעשיך ודבריך באותו היום. היית מדבר על חיות ובהמות ועל רמשים ושקצים, ועל בני אדם, להבדיל, ונתעוררת ברחמים על סוסה אחת, שהיא דוויה וסחופה, ממושכה ומורטה ואומללה מאד. הלואי שדבריך אלה יתפזרו כעשן למדבריות וליערות שוממים! ובעיר יצא עליך קול הברה, שאתה... הלואי, רבונו של עולם, ישתטו שונאי וכל החושבים רעה עלי ועל כל ישראל! כמין אש-קודחת אחזתך ימים אחדים והיית שוכב בשעמום-הדעת, מדבר כחולם מתוך האש. ברוך המקום וברוך שמו, שהקיצות היום לחיים ולשלום!

– ציפא! – אמר בעל-השם, שנכנס לתוך חדרי הוא והגויה בחשאי, כדי שלא להרעיש אותי החולה, ועמד מאחורי אמי שעה קלה כשהיא מספרת – דברי קנטור הללו לא הוא אמרם, אלא "הם". הדברים "דבריהם". הרוח היה דובר מתוך גרונו.

– "טראסצא איח מאטערי"! – אמרה הגויה את פסוקה – תפח רוחן של אמותם!

כלם רוקקים שלש פעמים.

ובתוך כך נכנסה בריינדיל המתורגמנית, מקריאה לנשים בבית-הכנסת, שהלכה בשליחותה של אמי להשתטח על קברי המתים. נשקה את המזוזה שלש פעמים ובאה בזריזות אצל אמי. עיניה מאדימות ופניה מתחלחלות מדמעה ואמרה לה בניגון של קינות, שהתנפלה על קברות כל בני המשפחה – הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, בין מצד האם ובין מצד האב, ובקשה את כלם בדמעות שליש, שישתדלו לפני כסא כבודו של אבינו שבשמים, אב רחום שומע תפילות ומאזין צעקות, שישלח רפואה שלמה לישראל בן ציפא, רפואת הגוף ורפואת הנפש, שיהא דעתו, כלומר מוחו... ותוך כדי דבּוּרה נתנה עצה לאמי על גלגול ביצים והתוך שעוה. כל זאת באה לי לדעתה מפחד פתאם. ולראיה הביאה את בנו של המלמד-הבּראדי; אשתקד אירע לו מעשה זה ממש, וגלגלתו קריינה בביצים אחת ושתים והבריא. ולבסוף שאלה את אמי, מה שלומי עתה.

– אין כל סכנה עוד! – אמר בעל-השם – מפּחד פתאם, אַת אומרת, בריינדיל, טעית! בדברים אלה אני בקי ויודע. זאת היתה פעולתם, מלאכתם ומעשיהם. שאלי, בריינדיל, את הערלית הזו, היא מבינה כל דבור. ואם רצונך תוכלי לדבּר לה יהודית. אני והיא עסקים הרבה היו לנו בימינו.

– מה שאמת היא אמת – אמרה הגויה, מנענעת בראשה – זאת היא "מלאכתם". טראסצא איח מאטערי – תפח רוחן של אמותם!

– אני איני יודעת מהיכן באו לו מחשבות זרות ושיחות בטלות הללו? – תוהה אמי ומדברת בעלמא, בינה לבין עצמה – כסבורה אני, שכל הדברים באו לו מספריו שלו, שהוא משקיע ראשו בהם. לא פעם ולא פעמים העידותי בו ואומרת: ישראל! לשדים אותם הספרים שלך. לשדים כל אותה הבחינה, שאתה מזמן עצמך לעמוד בה. הסתלק ממנה ואל תשעמם מוחך בהבלים, בדברי שטות ובספורי הבאי! ימים רבים הלא היה שונה בקול ספורי-מעשיות משונים. שמא אני יודעת מה ולמה הם? מעשה בזמיר בן-צפור הרוצח, מעשה בגבור שהיה מפנה ל"ו אורוות של סוסים ועוד בגבור אחד, שהיה שותה ירדן של יין בגמיעה אחת ועוקר אילנות כשׂערה. מעשה ביאהא הכשפנית ובקושציי הקוסם ובמנחשים ומכשפים, שהיו מרעישים את העולם וסוסיהם היו מדברים כבני אדם. מעשה בקינטוורין, שמחצים ולמעלה הם אנשים ומחצים ולמטה סוסים. ועוד מעשיות נוראות, גבורות ומלחמות וקטטות, מכות וצרות ופורעניות. שמא אני יודעת למה הם, ומה הטוב שיוצא מהם?

מה אַת! – מתעורר אני ואומר לאמי – וכי מעשיות כיוצא באלה אין גם אצלנו ובספרינו? הרבה היית מספרת לי בעצמך ובכבודך והרבה שמעתי מפי יהודים אחרים וקראתי בספרים. מעשיות בגלגולים ובמתים, שהולכים ותועים בעולם, מעשיות ברוחות וקליפות; בתינוקות ובחתנים וכלות, שנשבּו לבין כת ליצנים. כמה תרנגולים צלויים היו קוראים ומיללים, לפי השמועה, כשהיו מונחים בקערה על השלחן! כמה בהמות וכמה סוסים וחמורים ואתונות געו פתאם בבכי, מתודים על חטאותיהם ומבקשים כפרה ותיקון לנשמותיהם! וכמה מהם הרי זה תקנו המתקנים והביאום לקברי ישראל... אוי, "מי מנה עפר יעקב!" –

– דברים הללו מה פירושם?! – אמרה אמי בהולה ומבוהלה, כסבורה, שאני חוזר ומפטפט וחולם מתוך טרוף-הדעת – מה מנה ומי הוא מנה?!

– מאה ועשרים שנה תחיי לי, ציפא'לי! – אמרה בריינדיל, משחקת מתוך קורת רוח, שהשעה שעת הכושר לה להתגדר בתלמודה – תנוח דעתך, סגולתי. "מנה" פירושו מי מנה, כלומר לספוֹר; "עפר", את העפר, כלומר קברים; של מי? "יעקב", של יעקב, שהרבו ביעקב, כלומר היהודים, שהם קרויים יעקב. מקרא מלא הוא ב"צאינה וראינה". ורבינו בחיי אומר...

– הריני נשבע בזקני ופאותי! – אמר בעל-השם, מתלהב ונכנס בתוך השיחה – גלגול "הוא" אומר! אפשר לא יאמין לי בגלגול, הריני נשבע בפאותי וזקני, שאני אני בעצמי הייתי גורש כמה וכמה גלגולים בימי. באזני שמעתי קול בכייתם לפני ותחנוניהם, כך אזכה לשמוע קול שופר של משיח!

– אי, גלגול! לא דבר קל הוא גלגול! – אמרה בריינדיל, מסייעה לו ומעמידה פנים של חסידות – הרי זה כתוב בתורה ורגיל הוא מאד. הרי לכם גלגול-הקבציאלי! כל העולם הלא הרעיש גלגול זה בשעתו. ברוך מזכיר נשכחות! ואצלנו כלום לא היה מעשה בחתול שחור? זה היה כשלש שנים לאחר חתונתי, לאחר שנישאתי לבעלי השני, עליו השלום. בו בזמן, שהייתי מעוברת, הריתי את חזקיאלי שלי, יאריך ימים ושנים. ואני זוכרת, כמו שעדיין הוא עתה לנגדי, זוכרת אני, באותו זמן הכריזו בכל בתי כנסיות על גרוש הגלגול ואסרו למעוברות לילך ולראות...

– שומעת אַת, אמי? אַת שומעת מה בעל-השם ובריינדיל אומרים?

– ע-עט, ישראל, עט! – גמגמה אמי – שלנו לא כשלהם... לא ראי זה כראי זה. הא מסטרא אחרא והא מזו שבקדושה.

– יפה אמרת, ציפא! – מאשר ומקיים בעל-השם דברי אמי כבר-סמכא – יפה תרצת. חייך, כך הוא באמת!

– ואַת מה דעתך? – שאלתי להגויה הזקנה, כשראיתי שדברי אינם נשמעים ולא מועילים – אַת מה אומרת?

– "טראסצא איח מאטערי"! – מקללת הערלית כדרכה – תפח רוחן של אמותם!

*

יש אדם רואה חלום, והקיץ והחלום עף ונשכח מלבו, וכשבא לידו או לאזנו דבר אחד מעין דברי חלומו ונזכר בו, הוא מציקו ואינו מניח לו עד שידע את כלם. וכך היה המעשה בי.

מקצת דברים שאמרה לי אמי ברמז היו מנקרים במוחי ודוחקים אותי לידע את שאר הדברים המרפרפים בצורות מטושטשות, דוחקים ומעיקים ואינם פוסקים. לאחר ימים נתברר לי הכל.

בחנותה של אמי משמש מימי הבחרות ועד זקנה סנדר שלנו, איש יהודי בכל דרכיו ומשרת בכל מנהגיו. סנדר זה היה מצטער על מה שפרשתי מדברי תורה למינות וכל עניני ומעשי אינם לפי כבודו של בן משפחה מיוחסת בישראל כמותי. ולא עוד אלא שראה בזה אף עלבון כבוד לעצמו, כדרך המשרתים, שהם מתהדרים בכבוד בעליהם, ובכל מאורע שבא לידו היה משתמש להקניטני, אלא שהיה נזהר בלשונו. ואותו המאורע הכעיסוֹ עלי ביותר. ופעם אחת כשהיו דברים בינינו ובקש ללמדני עד כמה כחה של מינות מגיע, לא חס עלי עוד והוכיחני וערך לנגדי מקצת מכל מה שעבר עלי באותה שעה בדברים מעין אלו:

– ... וכשיצאת לחצר באותה שעה, פגע בך תרנגול גדול שלנו, כשהוא שב בגאון וגובה, כמנצח במלחמתו עם תרנגול חברו, גבר זה של שכננו. אתה מגלה ראשך לפניו, כורע ומשתחוה לו ואומר: כבוד מעלתך! הרי "גבר" אתה ובן-חיל, הדוּר בכובע-כרבלתך עם ציצת-תפארת של נוצות בראשך, וצפורן חד כמסמר בעקבך, הלא הוא הודך וכלי-זינך, גם דעת לך ובינה להבחין ולהבין, ומנהגך אדוני, סלח נא אם אומר, לא לפי ערכך. משעה שכבוד מעלתך דר כאן בחצרנו המולה שם וצוחה. אתה קורא בגרון, מתקוטט ונלחם תמיד עם אחרים, והכל בשביל אהבת נשים, בשביל דברי הבלים. לא דייך אהובות רבות שיש לך ותתעלס עמהן באהבים, אתה חומד עוד אשת רעך ומבקש ליטול ממנו רעיתו האחת! למה התנפלת זה מקרוב על אותו הגבר העלוב? למה נלחמת עמו ופצעת אותו? כלום לכך ניתנו כלי-זין לנקר בהם איש את עינו של אחיו? יאמרו מה שיאמרו, אצלנו בני אדם פשוטים אין מלחמת-בינים זו אלא רציחה פשוטה כמשמעה. חבל על אשתך הצנועה! היא מטפלת באפרוחיה, מחממתם ומגדלתם וממציאה להם מזונותיהם ואתה, במחילת כבודך, שטוף בזימה ועוגב על אחרות. מר אוז ומר ברבור, השרויים כאן, הנהגתם טובה משלך. הם נראים שוטים והדיוטים, אבל הם צנועים, אבות רחמנים, יודעים את נשיהם ואינם להוטים אחרי פילגשים כמוך.

"אוי שבאת לכך, ואוי אוי שראינוך בכך!" – מפסיק סנדר את דבורו, שותק ומחריש שעה קלה, מנענע עלי ראשו, ואחר כך חזר ואמר:

– מניח אתה את התרנגול והולך ובא אצל הפרה ועגלה שלה בשעה שאכלו כאחת מתוך האבוס. אתה שואל בשלומן בקידה והשתחויה ואומר: מה שלומך, מרת פרה, ומה מעשיך, מטרונה כבודה? ומה מר שור, בעלך הנכבד? ממשמש אתה בעורה ואומר: כמה נאה מלבושך זה, יפה הוא וחזק. זה הזנב, הסרוח לך מאחוריך הוא חדש, שהחזיקו בו המטרוניות עתה. חן חן לו. אומרים, בעלך קרנים לו מידך! ישמח בעלך במתנת חלקו זו, שנתת לו. ולמה הוא להוט כל כך אחרי הבלי העולם בשוק תמיד בכל עת ואינו נותן דעתו על זה, שחובת גברא היא לצחק פעמים עם אשתו, לטייל עמה, לראות ולהראות עמה ביחד. ומה עבודה אחרת יש למטרוניתא לעשות? רואה אני בך, מרת פרה, שאת סוברת כיש אומרים, שלא נבראה הנקבה לעבודה של ממש כמו הגברים. ובאמת כמה משונה הדבר, למשל, כשהשוט ביד נקבה והיא מחמרת אחר הסוסים. ברוך מזכיר נשכחות! ראית את הפנים החדשות, את ההולאנדית הזו, שבאה למקומנו? יפת-תואר היא, מטרונה עבה ושמנה ושדיה כמגדלות. כמדומה לי, מר שור יודעה ומכירה ופוקד אותה פעמים. הואילי נא וטעמי מעט מרקחת זו – אמרת לה, מורה בידך להאבוס – טעמי, מטרוניתא, ותני גם לעגלתך הבתולה. לא תבושי. יפתי, עגלה עדינה! יפה את עושה, מרת פרה, שמגדלת את בתולתך עמך, בבית-דירך, מה מועיל בעגלות מלומדות הללו, שמגדלים ומלעיטים אותן מיני מספוא על ידי אחרים? אין כל הגידול הזה אלא לבטלה. מוטב שתאמר לי, מציעים שידוכים לבתך החסודה? לא תבושי ולא תכלמי, כלה נאה, הכל יודעים למה עגלה מתגדלת. עגלה תמימה בתך, צנועה וכשרה וחכמה כאמה. ודברי אלה לא דברי חונף, חס ושלום, אלא דברי אמת.

ועד שאתה מדבר, ומר צמפיל, הוא ואשתו המטרונה ובנותיו באים אצלנו לשם ראיון, כדרך העולם. נוטל אתה את האבוס מלפני הפרה, מכניסו לתוך הבית, מעמידו לפני האורחים הללו ומזמן אותם בקול הברה משונה, כדרך שמזמנים את הבהמות, לאכילת מספוא. לכו, חלבו את הבהמות ושלחו אותן למקומן! הבקרים הלא חורשים והפרות רועות בשדה, ובקרינו ובהמתנו אלה מטיילים, עזובים ובטלים. אין חשבון ואין משטר אצלנו בכלכלת הבית והנהגתו... – אמרת בנזיפה ויצאת מן הבית. ופתאם קול צעקה נשמע בפרוזדור. את רבי יצחק-אריה ראית שם, אדם חשוב זה מגדולי עירנו וגבאי של צדקה הוא, שממונם של ישראל בידו ונאמן עליהם בִּדְבָרוֹ, ואתה עומד כנגדו וצועק בקול, הלואי שלא יהא נשמע עוד בגבולנו ובגבול כל בית ישראל, צועק אתה ואומר: חבל על הנהגת הצבור אצלנו! הגדיים ועזי העיר לתייש-הקהל צריכים, וכיון שזה התייש נמצא להם, הרשות נתונה לו לעשות הכל כרצונו!...

– בושנו מדבריך – סיים סנדר דבריו – ונוח היה לנו, שתפתח הארץ את פיה ותבלענו חיים באותה שעה...

פרק שביעי

ישראל לשטתו הולך ועדין משתדל להיות איש

על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים. אנשי מקומי היו חושדים אותי במינות, מראים לי פנים זעומות ומתרחקים ממני. אוי למי שהוא גר בארץ נכריה, ואוי אוי למי שהוא גר בעירו ובמקומו. זה זר לאחרים ואחרים זרים לו; ענוי נפש יש בזה, אבל עלבון עבוד אין עמו. וזה זר הוא למכיריו, נכרי לאחיו, וקשה צערו, שיש עמו ענוי נפש ועלבון כבוד כאחד. אחד מששים של עלבונו מרגיש פעמים אדם בודד בין הקרואים בבית-ועד או בבית-המשתה. הכל מסיחים דעתם ממנו בכוונה או שלא בכוונה, כאלו אינו. הוא עומד אצלם ואין משגיחים בו, רואה ואינו נראה, מדבר ואינו נשמע, וקול דבורו חוזר לו, כזורק קטנית לכותל, שמזדקרת לאחוריה. ומי שעונה לו בשפה רפה נראה מתוך פניו כאלו חסד הוא עושה עמו ובלבו הוא מהרהר: כַּלֵּה דבּוּרך ולך לעזאזל!

אלמלי הייתי שוקד ולומד יומם ולילה וממית עצמי באהלי על דברי תלמודי כבתחילה, לא הייתי מרגיש בעלבוני, שמנודה אני לאנשי מקומי. אבל משעת חולשתי, רחמנא ליצלן, על-כרחי הייתי ממעט בתלמוד-תורה, ופעמים מפסיק לגמרי משנתי כמה ימים. ובשעות של בטלה הרגשתי בעניי ובצרות נפשי ובחלול כבודי ובמעמדי השפל בעולם ומצאתי את עצמי זר ומוזר לקרובים ולרחוקים... קרח מכאן וקרח מכאן. אמי נצטערה על שנשתניתי במעשי ובדרכי מדרכי יהודים במקומי, ואף-על-פי-כן היתה נזהרת בלשונה, שלא לומר דבר קשה ולצער את בנה יחידה. ובשביל כך נמשכתי אחריה בחבּה גדולה ביותר, ובשעות של צער הייתי מתגעגע עליה, מסיח עמה ושופך לפניה את נפשי.

– לא טוב, אמי – אמרתי לה פעם אחת, כשהייתי מפשפש במעשי ושרוי בצער – לא טוב היות אדם לבדו!

שמעה אמי – וצהבו פניה, ועמדה ואמרה לי בשמחה:

– החייתני, בני! דבר בעתו אמרת, ואני רואה בו סמן טוב, שמשמים הוא דבר זה, שיש לי לאמרו לך, ומובטחתני שהיום תשמעני ברצון, ומזלך יציץ ויפרח כשושנה. שמעני, בני! היום הציעו לי בשבילך שידוך הגון – כלה נאה ועשירה, גם...

– דייך, דייך! – משתיק אני את אמי. והיא אינה שומעת והולכת ואומרת את ההלל הגדול:

– גם כסף רב – אלפי כסף, מתנות, תכשיטי זהב, אבנים טובות, מלבושי כבוד, מזונות, הכל כדרך הנגידים!...

– הכל כדרך היהודים! – אני קורא ומשמיע קולי עמה – דברים עתיקים! תחילתם כדרך הנגידים וסופם כדרך הקבצנים: בנים, אביונוּת, חיי צער, מלמדוּת, בטלנות, סרסרוּת, כפיפת קומה, קידה וכריעה, מודים, נפילת-אפים, תחנון ועלינו לשבּח, לשבּח, לשבּח...

– די לך די! – קראה אמי, נרתעת לאחוריה בהולה ונבהלה – עצור במלין, בשטף דברי פיך! אני מה שדברתי לא אוסיף, ואלמלא אתה פתחת לי לא דברתי. אתה, בני, הלא פתחת לי ואמרת: לא טוב היות אדם לבדו! ופשוטו של מקרא זה: לא טוב היות בלי אשה.

– ואני, אמי! אני לא אמרתיו אלא כנגד זה, שאני לבדי – גלמוד ומרוחק מן הבריות.

– אתה מרוחק, ישראל, מפני שנתרחקת מהם ולא תלך בדרכיהם. והלא בידך, בני, לתקן הדבר.

– לחזור בתשובה, אַת יועצת לי, אמי, לחזור ולהחזיק מנהגי הבטלנים שלנו בידי, לעשות דברים נגד דעתי ונגד רצוני ולהיות שוטה כל ימי, כדי שרוח השוטים תהא נוחה ממני? – לא, אמי! דבר זה לא תקנה היא אלא קלקלה. אדם שמעביר עצמו על דעתו ועל רצונו נבלה טובה הימנו. עוד זאת: אני לא ביהודים בלבד אני מדבר אלא בכל הבריות בכלל.

אמי שותקת ומתאנחת מתוך לבה, מסתכלת בי ברחמים ובדאגה ומנענעת עלי בראשה. ואני נפשי מרה לי באותה שעה, מדבר ומתאונן מתוך רוב צער:

– אוי לי אמי כי ילדתיני, איש עלוב ומנודה לכל! אוי לי מבני עמי, יהודי מקומנו, ואוי לי מבני עם הארץ. הללו מוציאים אותי מתוכם, מפני שאיני לדבריהם יהודי כדבעי, והללו מוציאים אותי מן העולם מפני שאני יהודי. עבירה זו, שאני ואבותי נולדנו בה, שירושה היא לנו מאבות-העולם בימי קדם, גוררת אחריה עונשים נוראים: עוני ולחץ, גזרות קשות ומיני פורעניות, יסורים ופגעים רעים. לענין זה אני רואה חובה לעצמי לעשות מה שאפשר. אדם שמבדילים אותו משאר הבריות ופוגעים בכבוד אנוש, נחלת שדי בו – והוא אינו נפגע; שמסגירים אותו כצפור בכלוב במקום צר ומשימים לו גבול: עד פה תבוא ולא תוסיף, והוא נעשה כאדני-השדה זה, שגדל בתחום ד' אמותיו, מחובר בטבורו לארץ, ודי לו – אדם זה נוח היה לו שלא נברא. – אדם אני, חי אני וחפץ חיים, מתאוה לצאת למרחב ולחיות בעולמו של הקדוש ברוך-הוא. ואם יהודי אני, מרוחק אני, מנודה אני, חובתי לעשות מה שבידי לתקן הדבר.

– אוי, מה אתה סח, בני! – צעקה אמי ופניה הכסיפו כמתעלפת.

– תנוח דעתך, אמי! –אמרתי לה, משתדל לנחמה בדברי פיוס – ישראל בנך ישראל הוא וישראל יהיה לעולם. ולתקן הדבר אני אומר בלמודי חכמה. על ידי תורה זו, שאלמוד בבית-מדרש-המדעים, תתגלגל לי זכות הישיבה בעולם מחוץ לתחום בתוך שאר זכויות ידועות, ואתהלך ברחבה, כפי שאפשר, בארץ החיים.

– ובכן רצונך, בני, לחזור ולשגות במעשיותיך, יומם ולילה בספריך! – אמרה אמי, בהולה ודואגת לשלום גופי ונפשי – אוי, ספריך, ספריך! אך לצרה ולבהלה הם לנו, ישראל! אשה פשוטה אני ואיני יודעת עולם זה שאתה אומר, עולם זה, שכך תחמוד אותו בלבך, מה הוא לך? שב אצלי, אצל אמך, וכל צרכיך הרי לפניך הם. ולמי אני עמלה ואדדה כל שנותי? הרי לך, בני!

– לישב בטל סמוך על שלחן אמא כמה מגונה היא! בן גדול שכמותי מחזיק בסינורה של אמו, אוכל ואינו עושה ומטיל עצמו עליה, נוח לו ונוח לבריות שיהא עובר ובטל מן העולם. לא אהיה בטלן! הרבה בטלנים יש בישראל חוץ ממני.

– בבקשה ממך, הנח ספריך, אלה ספריך... ישראל! וזו זכות הישיבה, שאמרת, הרי היא נקנית בכסף ובתעודה של אומנות.

– בכסף כיצד?!

– משלמים בשביל תעודת-מסחר ממדרגה ידועה, והיא נותנת לאדם מישראל זכות-הישיבה בעולם הזה שאמרת.

– אוי למי שזכות הכסף מסייעתו ולא זכות עצמו! זכות הבאה על ידי כסף, גנאי היא לנותנה ולמקבלה כאחד. איני רוצה בה! ואת המסחר בכלל שנאתי. אני שונא אותו בשביל הסוחרים, שרובם, מן הסמרטוטרים עד החנונים והשולחנים, מתלמידי לבן הארמי הם, ואותם, את הסוחרים – בשביל הקנאה והתחרות ודרכי העולם המשובשים והמסוכסכים, שהם באונס או ברצון מתפעלים מהם. הרבה סמרטוטרים, הרבה תגרנים יש בישראל חוץ ממני! ותעודת-האומנות, שאמרת, אמא, הרי אומנות איני יודע ולא למדתיה מעולם.

– אומנות לאו דוקא – לחשה לי אמי – העיקר היא תעודת-האומנות. שומע אתה?

עקימת חוטם היתה משמשת תשובה על דברי אמי הללו, שלא היו לי לרצון, אף-על-פי שיש צד היתר להערמה משום פקוח-נפש וצרכי חיים, כשם שמערימין למשל בעירובי-תבשילין ובעירובי-תחומין. שעה קלה חטמתי לה, שותק, ואחר-כך פתחתי ואמרתי לה בפה מלא:

– אני אין לי אלא תעודת בית-מדרש-המדעים. תעודה זו בלבד אני יודע ואותה אבקש בכל כחי. לא אשקוט ולא אנוח עד שאמצאנה. נפשי חשקה בתורה!

– בתורה, התורה "שלך" הרי היא מתשת כחך, ישראל!

– הבטלה מתשת עוד יותר כחו של אדם ומביאתו לידי שעמום!

אמי על-כרחה נשמעה לי. ותנאי היה בינינו, שלא אהיה יושב ועוסק יום ולילה בתלמודי כבתחלה, אלא קובע עתים לתורה ועתים לטיול ולשינה ולכל צרכי הגוף, המבריאים אותי. כשינוח גופי תנוח גם נפשי ודעתי תהי צלולה ומיושבת עלי.

ובכן חזרתי, למשל, טוב, על דברי תלמודי, ולמדתי והגיתי בהם על הסדר, הכל כשהיה, עד שהגיע זמן הבחינה.

פרק שמיני

לב אמי נבא – וידע מה נבא

ובאחד מימות החמה, בהשכמת הבוקר, עגלה באה אצל בית אמי להוליכני דניפּרונה, מקום מיועד לבחינת טירונין, העומדים להתקבל לבית-מדרש-המדעים. אמי – מרת נפש ודמעתה על לחיה. היא בוכיה ומסתכלת בי בגעגועי אהבה, מסתכלת ובוכיה.

– אל נא תבכי, אמי, ואל תתעצבי – אומר אני לה ומשדלה בדברים, שתכבוש דמעותיה, ואת עצמי איני כובש ובוכה גם אני – אל נא תבכי, הורתי, ואל תנודי לי! לא לארץ-גזרה הריני הולך ולא לעבדות אני נודד ממקומי. הריני הולך לשם הבחינה, שבשבילה עמלתי וכליתי כחי זה כמה שנים. הרחמן הוא יזכני להשלים את חפצי ואוכל להתפרנס שלא בצער ולחיות בכבוד כבני-אדם. ואת תראי בטוב בנך ובכבודו ותחי נפשך. אל נא, אמי, אל תבכי, הורתי!

– אוי, ישראל! – משיבה לי אמי – מה אעשה ונפשי בי בוכה, ומה יועילו דברי תנחומות ולבי לבי צועק – ולב-אם כשצועק לא קל הוא להשתיקו כתינוק בדברי פיוס! בבקשה ממך, ישראל, שמא תתישב בדעתך להסתלק מכל אותו ענין הבחינה ותשב בביתך. למה תשומם, בני, ולמה תכלה ימיך בעמל ושנותיך בסיגוף גוף ונפש? ומי יודע אם לאחר כל עמלך ייטב לך ואם לא לריק יהיה כל יגיעך? בוא וראה, כמה מלומדים אצלנו היהודים רעבים ובטלים וכמה חכמים מתענים ומסתגפים כל ימיהם ואובדים בענים. בבקשה ממך, כל אותו הענין, שאתה נותן נפשך עליו, למה הוא לך? כל ענין הליכה לאסכוליות שלהם ותלמוד-תורתם, חדש הוא, לא שערוהו אבותינו, והלואי שיהא לנו ולכל ישראל לטובה. שמעני, ישראל, ושב בביתך. אוי, קשה עלי פרידתך, בני!

נכנס בעל-העגלה ונטל את כלי וחבילותי ונפסקו הדברים ביני ובין אמי. נפטרתי ממנה מתוך נשיקות ודמעות רותחות ויצאתי בפחי-נפש והלכתי לדרכי.

לגלגו לכם, אתם ליצני הדור, לגלגו כרצונכם על הכל ועל כל מה שבעולם, אבל הזהרו ואל תלגלגו על לב-אם, שהוא רואה את הנולד, מרגיש בו וצועק לא לחנם! כל-זמן שאתם שותקים ואין עונה לי מכם: החיים מה הם? כיצד מתהווים ונעשים במוחו של אדם כל מחשבותיו והמון רגשותיו? כיצד משתזרים ומתרקמים בתוכנו סירוגי חלומות מופלאים מדבר, שעדיין לא בא והוא עתיד לבוא לעולם? – כל-זמן שאין לכם תשובה על דברים הללו והם נפלאים מכם, לא אניח לכם ללגלג על מי שאומר: לבו של אדם פעמים הוא מנבא ונבואתו מתקיימת. – לב אמי צעק ולא לחנם.

לא זכיתי בבחינה – ונתקפחתי!

וכדאי הדבר להודיע כיצד נתקפחתי ועל מה נתקפחתי.

באותו יום הבחינה היה לבי טוב עלי ואמיץ ביחוד, ועוד אמצתיו בכוס יין, אף-על-פי שיין ושכר לא שתיתי מעולם. הנה אל ישועתי, אמרתי בלבי, ולא אפחד! ובאמת, למה אפחד וממי אפחד? הרי יש לי עסק עם אנשים חכמים, תמימים ומתוקנים, בודאי יתנהגו עמי בחן ובחסד כדרך המלומדים, ובמאור פניהם יוסיפו לי אומץ. אבל אוי ואבוי! בכניסתי לבית-ועדם מיד חלשה דעתי ונפלו פני. המורים, מלובשים בגדי מלכות בכפתורי-נחושת מצהיבים, העמידו עלי פנים זועפות, כאלו עשיתי עָוֶל ואני עתיד ליתן דין וחשבון לפניהם. עיניהם – עינים רמות, מזרות פחד, כעיני השוטר בימים ההם, שתחלת דבורו עם האדם הבא לידו היתה נזיפה: "מי אתה?... מאין באת ולאן אתה הולך, טפה סרוחה ובריה שפלה?!" המורים, שעבודת-הקודש עליהם ללמד את העם תורת חיים, חכמה ומוסר, צדק ומישרים, כדי להרבות שלום בעולם; שעבודת משמרתם מחייבתם להיות צנועים וענוים, נוחים לבריות ומקטינים את עצמם לקטנים, כדי שיהיו פתוחים לפניהם הלבבות לזרוע בתוכם זרע הדעת, החיים והשלום ואהבת אדם – המורים הללו כפתורי-נחושת למה להם, ועינים רמות כעיני השוטרים מה להם? יאמרו מה שיאמרו ואין אדם שידמה בדעתו את סוקרטס, את אפלטון ואת אריסטו ושאר חכמים מורי העם כיוצא בהם בכפתורים משונים, בפרצופים איומים ובצורות זעומות כגון אלו. כיון שהציצו עלי מיד מראיה ראשונה נדהמתי ונתבלבלה דעתי, ואם זהו מה שמבקשים ולמה שמתכוונים – הרי השלימו המורים את חפצם יפה יפה. מוחי, מוח יהודי, הרי זה נשתעמם. אחד מהמורים, שֶׁהַמְשֵׁל ופחד עמו, התחיל מנסה אותי בדברים, מגבב עלי שאלות וגוררני מענין לענין וממעשה למעשה עד שנגררתי לאותה יאהא הכשפנית ונכשלתי בה – ונתקפחתי! ראו המורים בקלקלתי והראו לי פנים שוחקות, ובזה תם ונשלם סדר הבחינה ובא קץ לכל יגיעי וסוף לכל תוחלתי ותקותי!

ומפני רוב צער היה צר לי המקום בבית-דירתי והייתי שט בשוקים וברחובות ועל ההרים הגבוהים סביב העיר, יוצא בבוקר ושב לערב. והלילות לילות עמל של פחד ובלהות היו לי. נדדה שנתי והייתי מתהפך מצדי אל צדי על משכבי. וכמעט נתנמנמתי – תמונות משונות כמו מעפר עלו לנגדי, מביטות בי בחרפה ובכעס. ומיד הכעס נצטרף למעשה, החל המשחק – המשחק הנורא! יוצאים המשחקים לפעלם, איש בענינו ואיש במקצועו הראוי לו: אלה כחמורים, אלה כשורים ואלה כבני-אדם דמותם, ואני כ"גבר" כפות בידם ורשותם והריני כפרתם!

סובב סובב טס אני באויר העולם, תוהא ומסתכל בבני-אדם, שלא לדעת מה הם ומה טיבם ומה מעשיהם. ופעם אחת הייתי מתעורר בשעת השחוק, מרים קולי וקורא קוקוריקו כגבר בכל כחי, ומפני קול קריאה זו נתבהלתי בעצמי וקפצתי ונסתי החוצה. אני רץ והם רצים ואני אוזר חלצי ורץ כצבי ומתעלם מעיניהם – ופתאם נתקלתי בגוף אחד, ויד חזקה וקרה תקפתני בכח. והנה כדמות אשה לנגדי, בלה וכחושה, אין בה אלא עור ועצמות. במקום עינים שני חורים, מוקפים עור עכור, מזוהם ומקומט כעין קלף. הפה רחב ופתוח עד למתחת האזנים, והוא בור ריק, אין בו שן אחת, אלא הלשון בלבד מפרכסת ומתפתלת שם כתולעת. על זרועה סל מלא סרטנים חיים וגדולים, זוחלים ומטפסים זה על גבי זה ומנענעים הצבתים שברגליהם. היא מסתכלת בי ושותקת, פיה מתרחב עוד יותר ונראה כשוחק, שחוק זה כביכול, שמקדיר את הנפש קדרוּת של עצבותו מצנן קרב וכליות. ראיתיה – ונבהלתי. הנה היא יאהא, זו צרתי, שעומדת זה ימים רבים לשטן לי בדרך! זיעה קרה שטפתני מכף רגלי ועד ראשי, וכמעט שלא נתעלפתי מפני הזיהום וגועל-נפש. נרעש ונפחד עוקר אני רגלי ובורח ורץ בכל מאמצי-כח כמטורף.

פרק תשיעי

אני מצאתיה!

אימת יאהא עלי היתה גדולה כל-כך, עד שהייתי מביט על כל סביבותי בדרך הלוכי ונזהר מאד, שלא אפגשנה. ושמעתי אומרים, יאהא בדניפרון יושבת ואימתה על כל בעל חוטם ארוך. כיון שפוגעת בו מיד היא תופסתו בחוטמו. שורקת – ומיני מזיקים ורוחין באים, היא מושכתו בחוטמו והם דוחים וטורדים אותו למקום זה יסדו לו. כך היא עושה תמיד – ושבו חטמנים לגבולם... ומאותה השעה התחלתי ממשמש בחוטמי ואני מתאמץ להצפינו, כפי שאפשר, מפני הסכנה.

פעם אחת הייתי מהלך ברחוב העיר בחשאי ובזהירות כגנב וראיתי מרחוק שוטרי העיר מכים נפש בהמה. ולצאת ידי-חובתי כאחד מבני-החבורה של "צער בעלי-חיים" באתי לבקש רחמים עליה. כיון שבאתי ונסתכלתי בה נזדעזעו איברי – הנה היא בעורה ובעצמה, בפאה סבוכה שלה, בגרגרתה ובגבה הכפוף והמסורטט, היא היא סוסתי הזקנה, העלובה והשוממה!

– הוי, הוי, בני אדם! – אמרתי לשוטרים – למה אתם מכים נפש חיה, עלובת-נפש זו?

– בדבר שאינו שלך אל תתערב. גש הלאה!

– חבר אני מחבורת "צער בעלי-חיים". שומעים אתם?

– אנו מוליכים אותה לבית-הבולשת – החזירו לי השוטרים בשפה רפה.

– והמכות למה?

– הולכה בלא הכאה היא כחתונה בלי תופים וצלצלי-תרועה – אומרים לי בשחוק.

– ולצער בעלי-חיים אי אתם חוששים? כלום לא בשר-ודם היא וכשמכים אותה לא יכאב לה? נפש אתם חובלים, נפש אדם!...

– מ-מ-מה! – קראו השוטרים בקול, מעמידים עלי פנים איומים ובודקים אותי בעיניהם.

קריאת "מה" משולשת זו ובדיקה זו זעזעו עצמותי וביחוד נזדעזע חוטמי... וכמעט שלא מדעתי נשתלחה ידי לתוך כיסי ומכיסי לתוך ידם של השוטרים ומיד נחה רוחם. ואני בעת רצון שאלתי להם בידידות:

– נפש זו מה פשעה ומה חטאתה?

– בהמה זו אין מקומה בעיר, ודינה שתצא מזה ותכנס לתוך דיר שלה.

– ובמה גרועה זו משאר הבהמות, שהן מטיילות כאן?

– מה נאמר ומה נדבר עמך. כך אנו מצוּוים וכך אנו עושים. ואתה, שכך אתה נכנס בעובי-הקורה, אמור לנו, סוסה זו שלך היא?

בדעתי היה לומר, שהיא שלי. אבל בשעה רעה זו ראיתיה עומדת שוקטה, כאילו אין הדבר נוגע לה ולא בה מדברים; כאלו היא מהרהרת: אם מלעיבים בי ומלגלגים עלי מה איכפת לי? או שמא אינה מהרהרת כלום ואינה חוששת לכבודה אלא לכריסה, למלאות בטנה, וכיון שראיתיה בכך נמלכתי ונתכוונתי לומר: בהמה זו אינה שלי ולא ידעתיה, ולא עוד אלא שהייתי מבקש לירוק בפניה. אבל מיד כבשו רחמי את כעסי מעליה ואמרתי: הרי היא שלי! קיצור הדברים, נתתי להשבאים כפי שפסקתי עמם ופדיתי את השבויה מידם, אבל בתנאי להוציאה מתוך העיר. ושמא תחזור ותבוא לידם לא יועיל עוד כופר – ושנים אשלם.

עוד באותו היום יצאתי מתוך מקום סכנה, אני וסוסתי עמי. לא היא תחתי ואני רוכב עליה, חס-ושלום! אלא אני ברגלי הולך והיא הולכת עמי בחברתי. הדרך, שאני הולך עליה, אבני נגף וחתחתים בה, צנינים ופחתים – אני בראש והיא נגררת בעצלתים אחרי, פוסעת ועומדת, פוסעת ועומדת. ועתים היא עומדת ואינה זזה ממקומה, או היא נוטה מן הדרך ותרבץ באחת הבצאות. אני מגלגל עמה ועושה כל מה שבידי, מחזיק בציצת-ראשה, בפאה שלה וסוחבה שלא בטובתה, אבל סחיבה זו אינה מועילה ומתשת כחי, וגם חס אני עליה לסחבה, שלא להכאיבה ולצערה ביותר. ומתוך רוב יגון וכעס הריני שופך שיח ואומר דברי-כבושין, כאדם שהוא ברוגז וטוען ומדבר בינו לבין עצמו:

– כמה מגונים מנהגיה של זו! לא עלה על דעתי שכך תקניטני. אני מדבר עליה טובות ומבקש על נפשה מלפני המצערים אותה, והיא מצערתני וממררת את רוחי! אני איני חס על כבודי ועל עצמי בשבילה, טורח ומטפל בה, והיא אינה חסה עלי ומכעיסתני במעשיה. אני מדריכה בדרך, אומר לה: לכי לפנים, והיא לאחור! אני לה: זה הדרך, לכי בו, והיא טובעת בטיט! וכי כך נאה וכך יאה? יודע אני, אלמלי הייתי משים רסן בפיה, עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל, היתה הולכת לכל מקום שהוריתי לה. מי שרוכב עליך, סוסתי, בו את נוהגת מנהג דרך-ארץ ביראה ופחד, מתרפסת וצוהלת לו אפילו כשהוא פושט את עורך מעליך. אבל אני אין לבי מניחני לרכוב על גבך. תדבק לשוני לחכּי אם אומר לך: שׂאיני! אם אחבטך, סוסתי, תיבש ימיני!

כך אני שופך נפשי בדברי תוכחות, וסוסתי עומדת ולוחכת עשב בצדי הדרך בנפש קרה. תמה אני ואיני יודע מה לעשות. להניחה ולילך לדרכי קשה עלי, נפשי כרוכה אחריה ורחם ארחמנה מאד. ולעמוד אצלה ולהתענות עמה במקומה אף זאת אי-אפשר לי. על-כרחי אני חוזר ואוחזה בפאה שלה וסוחבה אחרי. ואני תפלה, יהי רצון שלא יראוני עוברי-דרכים ולא ילגלגו עלינו, ויהיו הדברים המגונים בינינו לבין עצמנו. אבל תפלתי לא נתקיימה. לצערי ולבשתי פגעו בי בני-אדם הרבה מדלת העם ומגדוליו, וכל אחד מראה עלינו באצבעו ומלגלג. זה אומר: סוסה זריזה ומזורזה זו מניין היא לך, דודי? וזה אומר: מה לך, בן-אדם, ולבריה שפלה זו? הנה צעיר אתה וכח במתניך, הנח את הנבלה ולך לדרכך! הללו אומרים: קח שוט בידך, גבור, עלה ורכב על סוסך וחבטהו בכח וירוץ כאילה שלוחה! והללו אומרים: למה אתה מצער נפשך ונפש בהמתך, הרכב את הבהמה על שכמך וטוב לשניכם. – דבת רבים, לעגם וחרפתם וכל עצתם עלי, אבינו שבשמים הוא לבדו יודע!

ועד שאני מטפל בסוסתי שקעה החמה. השמים התקדרו עבים. הבריקו ברקים. וקול רעם נשמע פעמים מרחוק, מקצה השמים. אני מזדרז ושואף למקום לינה, וסוסתי כמנהגה נוהגת. וגמרתי בדעתי לזרז אותה ולעוררה בכל מאמצי-כח. אבל הסרבנית הזו מרדה בי! כיון שאחזתי בציצת-ראשה ומשכתיה בחזקה התקוממה כנגדי ובעטה ברגליה. אם כך את עושה לי, אמרתי, בועטת בי ולהכותני את מתכוונת, ליני לך לבדך במקומך ותערב לך שנתך! ואני אלך לדרכי ואפטר מכל צרותי ולא אהיה עוד עמך לבוז למשל ולשנינה לכל הבריות. אלא מיד חזרתי בי, אומר בלבי: אַת בועטת, אַת כועסת, סימן טוב הוא לך, שלבך התחיל מרגיש ואַת חוששת, ואם כן, מזל טוב לך! יש תקוה לאחריתך, שתחכמי, וכשתחכמי יתישב הכל, בעזרת השם!

ברחמים רבים ובנחת נהגתי את סוסתי עד שהגענו ליער גדול ועמדנו ללון שם הלילה.

פרק עשירי

חזיונות-לילה

עיף ויגע נשתטחתי אני וסוסתי על העשבים תחת אילן גדול, שענפיו מרובים. ברק נורא בוקע חלוני רקיע ומאיר את הארץ בלהבות-אש. אחריו שואג רעם וקולו הולך בחללו של עולם כקול רבבות נשקי-אש יורי אבני-בלסטראות כלם בבת-אחת. רוח סערה מתגעש, הומה ומיילל כזאבי-ערב רעבים, כאלו מאה מכשפים נתלו היום ובשלהם הסער הגדול הזה. נעור היער הנרדם ועמו כל עשב, כל שיח וכל עלה, כלם מזדעזעים ורועשים ובפטפוט לשונות משונות מפטפטים. ינשופים ועורבים ועטלפים, הם וכל עדתם, אף הם משמיעים קולם בתוך מקהלה איומה זו – והיה רעש ונהימה, גניחה ונאקה, צפצוף וצוחה, עד שגשם גדול שוטף בזעם וסותם פיות כל אלו ונשתתקו כלם כאחד.

נורא הוא לילה כזה בתוך היער, איום ונורא מאד!

אני מצמצם עצמי ומתכנס תחת נופו של אילן. הגשם יורד עלי ושוטפני וכל אברי גופי מרעידים. ובתוך הקולות והברקים נקראים בזכרוני מעשי אלהינו וגבורותיו מעל ספר תהלות ישראל:

וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ

וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ,

וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.

עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ

וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל,

גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.

וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד,

וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף,

וַיֵּדֶא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.

הנה זה אלהינו אראנו שם! הנה הוא רוכב בין הבתרים – בין עבי שחקים! גוש ענן כבד, כלו שחור וצח ובהיר הוא בקצותיו, דואה שם במרום בדמות סוס גדול כביר כח, צוארו האפל לבוש רעמה כלבנת כסף, נשימתו להב, מפיו יוצאים ברקים ולארבע רוחות השמים בטיסה אחת מתעופפים – הוא הכרוב בעצמו ובכבודו שם. גבור נערץ רוכב עליו, לבושו ארגמן, תלתלי ראשו וזקנו המסולסל כשלג מלבינים. אחריו הולכים גדודיו, צבאות ענקים, כעוג מלך הבשן וגוג-מגוג, מבני הרפאים, ועל ידם חיות קטנות עם גדולות למיניהן. בכובד-ראש ובחפזון הם נוסעים, המקום ידעם לאן הם נוסעים, ומשאירים אחריהם נתיב מזהיר ברקיע. הירח מושיט מקצת ראשו מבין מפלשי עבים ומביט אחריהם ממקומו ביראת-הכבוד כאחד השׂרים בשעה שעובר דרך עירו שׂר גדול ממנו. האילנות מרכינים ראשיהם כחבוטים ומשתחוים בהכנעה ובכפיפת-קומה, בלי נשמע עוד קולם, ומעילם הירוק נוטף מים, טיף-טיף על הארץ וטיף-טיף על ראשי.

– אלהי קדושי! – קורא אני בקול, כורע ומשתחוה ונופל על פני...

קול פחדים הבהילני פתאם והעמידני על רגלי. והקול כקול הברה של אדם, כנביחת כלב, כהמית חתול ויללת תנים, משונה מאד. ואין להכיר אם נפש חי אחד קולו מתחלק לקולות הרבה, או בעלי-חיים הרבה הקולות שלהם מתאחדים לקול אחד. עוד מעט וקול צעדים נשמע מרחוק, מפרק שיחים ומשבר חריות כהולך וכובש לו דרך ביער. אני נוטל בול-עץ המוטל בקרקע ומזיין עצמי מפני הסכנה. ומיד שתי עינים מאופל ומחושך מבריקות כשני פנסים לנגדי. ואחרי העינים כתבנית ראש נראה מבין עפאים, פה פתוח, לשון אדומה ושינים צחורות, ואחר הראש גויה יוצאת, ותמונת זאב גדול לפני, נורא מראהו, נוהם וקופץ – ואני בכפיו! פרחה נשמתי, והייתי כעכבר מטורף ומפרפר בכף החתול. אימות-מות, שנפלו עלי בשעה שנתמעכתי בכפיו העצומות של זאב, חלפו כרגע וטעמתי מעין נעימות גן-עדן, שצדיקים טועמים במיתתם. רואה אני את עצמי על משכבי בשלום תחת חופת כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוּץ על ידי ורגלי, ועטרת-שלפוחית גדולה כעין הקרח הנורא בראשי, ומשרתים לבושי לבנים משמשים אותי בגבורה, מושיבים אותי באמבטי של שיש ומרמרא ונגידין עלי זרמי מים דלוחים ואפרסמון. אמי וכל יודעי ומכירי עמי במחיצתי, גם אותו יהודי המלחש והגוֹיה הזקנה שם. פניהם מזהירים ועיניהם מורידות דמעות של שמחה, רואים בכבודי ושמחים. אני נהנה מזיו פניהם והם נהנים מזיו פני. אבל הנאה זו שאינה פוסקת, שמחת עולם וזיו פנים שאינו פוסק היו לי לבסוף לזרא עד כדי הקאה, כמי שאוכל דבש הרבה עם נופת-צופים ולקריצ"ה ביחד. יושב עולם ונהנה – הנאתו תועבה, ואין לך שוטה גדול ממנו. גם העטרה על ראשיהיתה מתישבת עליו בדוחק ולא הולמתו. אני כועס ועוצם עיני, כדי להבטל מעט מהסתכלות משונה ומהנאה אריכתא, ובעת רצון, בין משמרת ראשונה ומשמרת שניה בלילה, נתנמנמתי תנומת צדיקים, שהיא כשינת סוס. נתנמנמתי למעלה ונתעוררתי למטה, בחורש אצל מאורה אחת כמין צריף, מסוכך במורביות של עצים וקנים. וכשם שלא ידעתי בעלייתי כך לא ידעתי בירידתי. מציץ אני מבין הסבכים ורואה מקום פנוי לפני וסדן חלק של אילן באמצעו ובו נעוץ סכין כחרב חדה ונוצץ לאור הלבנה. וזאב מקפץ ורץ אילך ואילך, ומיד הכרתיו בסימניו: זהו שצד אותי. והזאב רץ ומתקרב אל הסדן, מעיין בו ונוהם עליו בלחישה וחוזר ורץ, כאלו הוא מתלמד בקפיצה, ולבסוף נח, עומד ומודד את המקום בינו ובין הסדן, אוזר חלציו וקופץ כחץ פתאם ובא ומתגלגל מעל ראשו של סכין לעבר השני של הסדן ושם כרע נפל ונשתטח ארצה.

– ברוך דיין אמת! – אמרתי בשמחה – מת הזאב!

עמדתי והלכתי לעשות חסד ואמת עם המת – ולפשוט עורו, והנה כדמות אדם משתטח שם מלוא קומתו על הארץ, והוא בריא מאד, אדמוני ובעל-כתפים, זקנו מגודל ובלוריתו גדולה, חוטמו כאבטיח, שוקע בין עיניו, וראשו מתעגל ומזדקף ועולה, ומראהו כשכּור מתרונן מיין. ראיתי מעשה ונזכרתי מה שכתוב. הרי כך אמרו חכמים במכשפים ונשים כשפניות שמתהפכים לזאבים, וחוזרים ומתהפכים לבני-אדם, והכל ממש כדרך שעשה זה, והם הם זאבי-אדם, הידועים בכל מדינות העולם בשמותם: וואווקולאקים, וואהרווֹלפים, לופ-גאר"ו בלע"ז. ולא לזאבים בלבד בני אדם מתהפכים, אלא הם מתהפכים גם לכלבים ולשאר מיני חיות רעות ומזיקים ומיני שקצים מתועבים, ואפילו לעצים ואבנים. הפעם ראיתי בחוש כמה גדולים הם דברי חכמים וספּוּריהם, הכל הם יודעים ואין דבר נעלם מהם. ואני משפשף ידי בעשבים לחים כדין, מישב יפה יפה כובעי על ראשי ומברך בכוונה גדולה:

ברוך שנתן מחכמתו לבשר-ודם!

אותו בן-אדם ראה אותי דובב בלחש בעקימת-שפתים ובעינים נשואות למרום והעמיד עלי פנים כעוסות, כסבור היה, שאני לוחש עליו ומתכוון לעשות לו רעה. וכיון שאמרתי לו דברי אמת והפלגתי בשבחם של חכמינו, שהם יודעים כיצד מתהפכים, יודעים הכל וכותבים ומדברים על הכל, נחה דעתו. וכשראיתי שנחה דעתו והוא מסתכל בי ושותק, מיד תקעתי לו כפּי ושאלתי לשמו.

– שמי קושציי – החזיר לי בשפה רפה, עומד ממקומו, מתמתח בכל גופו ומנענע את בלוריתו.

– אתה הוא קושציי! – אמרתי לו תוהא ומשתומם ולבי חרד בי. ואני מתרפס לו, מרהיבו ומחניפו כדי להפיק רצון ממנו – אשרי עין ראתה בן-אדם כמותך, שכּוֹח מעשיו מלא עולם, והכל, אפילו שוטה וקטן, יודעים אותו!

קושציי נענע לי ראשו לאות רצון ואני מאריך ואומר כל שבחיו בפניו ככתוב. ואגב אני מדבר בגנותה של יאהא ובגנותם של כל חכימין ואשפים, שאינם מגיעים לקרסוליו וקטנו עבה ממתניהם, הכל כמנהג תלמיד-חכם יהודי. וקושציי נהנה ואמר לי בפנים שוחקות:

– אשמח מאד שלא אכלתיך, יהודי, כשהיית בכפי. בזמן שאני חיה רעה בשר יהודי מאכל-תאוה לי. מזלך גרם שבאותה שעה היתה כרסי מלאה. עכשו אני שמח באורח כמותך. בוא למעוני ונשתה לכבודך.

כטוב לב קושציי ביין אמר להראות לי את כבודו ואת יקר תפארת גדולתו ושרק בשפתיו ומיד נתכנשו ובאו ברעש גדול ובקולות משונים דיות וינשופים, עורבים ועטלפים, חתולים וקופים, צפרדעים ולטאות, דרקונים וסלמנדראות קהל גדול מאד, וכל היער חל משאונם והמונם. ואני עומד מרעיד ובשרי סמר מפחד. נשף קוּשציי ברוחו ומיד נשתנו הבריות הללו – ובתולות נאות ועלמות יפות ונימפיות טובות-מראה לנגדי. מתחת כתנות בד-חוֹרי מצומדות לגופן נשקף עור צח ואדום, גויותיהן המזהירות מחוטבות כתבנית אפרודיטי וחן-חן בכל נדנודי אבריהן. עיניהן יורות חצי אבה, מלהטות נפש ומרתיחות דמים – והלב שוקק, שוקק ומתגעגע. שפע מרובה זה של זיו ויופי, חן ונעימות אין לב אדם יכול לקבל.