_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האלמנה

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

סמרטוטי ערפל, כבדים ואמוצים, התנגשו והתלכּדו וַיהיו לענן עלטה אחד.  האוויר כבד וחם, עוד מעט וירד הגשם, כבר יצא החלוץ לפניו: רסיסים ונטפים בודדים.

לרגלי הר תלול עומד בית קטן; וראשו חבוש גג-קש קרוע – מי יתקן אותו?

הענן הכבד מכסה את השמש כליל. חיש עבר גם "בין השמשות" בבית חשיכה; בפינת הארובה שמעל לכירים עומדת עששית, אך ריקה היא בלי נפט, והזכוכית שבורה – מי יקנה זכוכית חדשה, מי יביא נפט?

ובחדר מחנק נפש.

והכירים אינן ריקות; איזה קדרות של חרס; מעט אפר, לבינה מתפוררת, מגרפת ברזל אך זיק אש אין על יד הדלת גזרי עץ – אך מי יחטבם לעצי-דלק?

בעל-הבית חלה כשנה תמימה את חוליו, אשר מת בו.  ה"צרור" אשר נצבר במשך ימים רבים ובעמל רב, כלה ואיננו

– אאסוף מעט כסף, ואתן אותו ברבית  – אמר  בלבו – כי אשתי הרתה ובלי ספק תלד בן, ויהיה שכר לימוד!

ה' נתן בת; גם זו לטובה, והיה לה הכסף לנדוניא

אך המחלה באה כשואה...

לאט נתמעט הכסף מן הצרור והכוחות מן הגוף לאט לאט יצאו גם כלי הבית בלחם, ברפאוּת-תעלה ללא הועיל לאחרונה יצאה מכונת התפירה גם היא נמכרה, ויחד עם השקל האחרון יצאה גם הנשמה מן הגוף.

חתיכת הבד, אשר נצרר בה הכסף, תלויה עתה על-יד נר-הנשמה

ארגז מפורזל עומד אצל הדלת – הוא ארגז המשרתת האחרונה אשר יצאה לבקש לה "מקום" אחר.

הצללים בחדר הצר מתעבים מרגע לרגע; על הרצפה מעט קש מפוזר, עליו שכב המת

הכתלים מביטים בעינים קטנות ושחורות – הם המסמרים, שהיו תלויים עליהם כלי-בית ומלבושים, מראָה ( טוב מאד, כי נלקחה; לוּ ראתה האלמנה את פניה!), מנורת חנוכה (בשביל מי? למה?) ובגדים רבים המראה והמנורה נמכרו, את הבגדים חטפו בעלי-חובותיהם בשעת יציאת הנשמה.

ובפינה – ערשׂ, והילד השוכב בו ישן.

ועל הרצפה יושבת האלמנה, וראשה נשען על ערשׂ הילד, וידיה הרזות רועדות עיניה היבשות והאדומות מביטות אל התקרה, בלי ראות מאומה.

וכך היא יושבת בלי נוע, בלי רגש, כמעט בלי דופק

אך במוחה,  בלי חפצה וידיעתה,  מתגלגלת מחשבה עצלה, זכרון איזה דבר:

– "הנה, – אמר אליה פעם אחת, – הושיטי לי את המספּרים" והמספּרים לא נצרכו לו כלל!

וצחוק של עורמה קלה הופיע אז על פניו

"הוא חפץ, שאקרב אליו".

"ואני קלפתי אז תפוחי אדמה".

"והאם נתתי לו  אז את המספרים?"

"לא, לא נתתי – באותו הרגע בא איזה איש הביתה "

"מי בא אז?"

ואת האיש אשר בא,  ואשר הפריע אותה מלהושיט לו את המספּרים , לא תוכל להעלות על לב

והיא חושבת בעצלתים, והילד ישן, וצחוק-קל מרחף על פני החולם הקט.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה