הנפשות:

מאיר חייט, כבן כ"ה.

שׂרה אמו, חולנית, אילמת.

מרים קרובתם, כבת י"ח. תופרת כלי לבן.

המקום: חדר המעון של המשפחה.

לשׂמאלו של הרואה דלת סגורה. לפני הדלת תנור ברזל מטולטל. אחרי הדלת, לאורך הקיר – מצע תבן מכוסה שׂמיכה קרועה, אבל לבנה. תחת כר – צרור בגדים ישנים. נוכח הרואה חלון פונה החוצה. באמצע, לרוחב החדר, שולחן עבודה. שתי מכונות תפירה משני עברי השולחן. המכונה לימין הרואה היא מכונת חייטים להניע ברגל, המכונה לשׂמאל הרואה – מכונת יד לכלי לבן.

לימין הרואה על-יד הקיר – מטת החולה. על-יד המטה – כסא מרבדים ישן-נושן. על המשענת נשען כר של עוֹר והשׂער מציץ מתוך חוריו. על המושב כסות לילה. המטה והכסא מובדלים מן החדר במחיצת קנים נמוכה.

בכל משך המחזה לא יחדל השאון. מן החוץ, בעד החלון, שהוא בעל שמשות רועדות בכל עת, מתפרצים קולות בלי הפסק. מבעד הדלת נשמעות מן החדר הסמוך הכאות של רצענים על עורות, ופעם בפעם גם – מריבה או שירה. החולה מתאנחת בהקיץ ובחלום.

מאיר ושׂרה מתאפקים בכל משך הספּור ומדברים בלחש. כשהמסך מורם רואים את מרים מעבר למחיצה, כשהיא משתדלת להרגיע את החולה, המראה לה אותות חבה והכנעת זקנים לילד ברמיזות עיניה ואצבעות ידה.

מאיר עובד עבודתו בלי הרף, אך עיניו נטויות אל מעבר למחיצה ודולקות אחרי כל תנועת ראשה של מרים, הנראה מעל להמחיצה. כצאת מרים הוא משפיל עיניו ומורידן אל עבודתו.

מרים(בצאתה אל החדר): תהילה לאל, נרדמה.

מאיר (חוזר אחריה): תהילה לאל… כן… כן… היא נרדמה… ברחמיו וברוב חסדיו!

מרים (בלחש עוז): דום, אל תנבּל פה!

מאיר (בלעג מעושׂה): שומע עבדך…

מרים (נאנחת ויושבת אל המכונה, שהיא מניעה ביד רועדת).

מאיר (מרים עיניו בחשאי ומביט על פני מרים בשארית רוגז, הנהפך חיש לדאגה, והדאגה נהפכת לרחמים).

מרים (כשהרגישה במבטו): מה?

מאיר (משפיל עיניו, בתמהון מעושׂה): מה?

מרים (בעצבון): דימיתי, כי רוצה אתה להגיד לי איזה דבר; הלא על כן הבטת בפני?

מאיר: אני? חלמת! לא רציתי להגיד כלום… אין לי מה להגיד. בכלל איני רוצה כלום… אסור לרצות…

מרים (אינה גורעת עיניה ממנו).

מאיר (נרעש): למה אַת דוקרת אותי במבטי עיניך?

מרים (בתלונה): אני דוקרת אותך? אני? אולי להפך! (ברגש) הלא אתה – – הלא כל מלה, היוצאת מפיך יורדת על לבי כנטף זפת בוערת! כל הגה – מחט… (תופשׂת בראשה) הוי אלי, אלי! את הגיהנום אני רואה בחיי!

מאיר: ולמה באת הנה?

מרים: לא אליך… אותך לא ידעתי… אחות אמי קראה לי… כתבה שהיא חולה…

מאיר: וּבאת! (במרירות) הוי נערה שוטה! מה לך ולנו? צעירה את, יפה את, כך אומרין הבריות – חפשיה אֵת! שערי העולם פּתוחים, שערי החיים – למרחב! יחידה, בלי אם חולנית – – – למה באת?

מרים: אל תחטא, מאיר! לוּ ידעת את נפשה של הנערה הגלמודה… לו ידעת את לילותיה של הבודדת, היחידה, את הצללים, את רעד הנשּמה, את לחץ הלב… אבל אתה אינך יודע, אתה אינך רוצה לדעת…

מאיר (מתאפק בכל עוז): די, מרים! אל תפריעי… אני איני רוצה לדעת… לי אסור לדעת, לי אסור לרצות. הרצון של פועל עני הוא דבר אסור, החפץ – – – –

מרים (בקוצר רוח): שמעתי, שמעתי… אבל בלילות אני שומעת אחרת… שׂפתיך דובבות לפעמים בשנתך… אתה לא ידעת זאת?

מאיר (מניע את המכונה ביתר עוז): אין אני ערב לחלומותי – – –

מרים: למה אתה לוחץ את נשמתי, מאיר? למה אתה מעיק עלי כמשׂא לעיפה? וכי אינך רואה, שאני נחנקת פה, שאני – –

מאיר (בקור רוח מעושׂה): העבודה מרובה, מרים!

מרים: אתה שׂונא אותי, מאיר! אני יודעת; תכלית שׂנאה אתה שׂונא אותי. ואני יודעת מדוע… אתה שׂונא אותי לפי – שאתה אוהב אותי!

מאיר (בזדון לב): מטורפת אֵת?

מרים (קופצת ממושבה): איני מטורפת! אולי עוד אצא מדעתי, אך עדיין לא יצאתי…

מאיר (בקול בלי צבע): אולי… גם זה יתּכן…

מרים: באחד הלילות, לילות נדודי על הכסא, עלה לפני פתאום פתרון החידה. כעלות כוכב על שמי אופל, כן עלה הפתרון לפתע פתאום! כטובעת ברגעיה האחרונים, זכרתי פתאום את הכול. כל הגה, כל נשימה חמה, כל ברק עין, הכול זכרתי – את עיניך הדולקות אחרי מאחורי והחשכות לפתע פתאום, כשאני פונה אליך! אתה אוהב אותי, אבל אתה שׂונא את הטוב, את הרגש הטוב, כמו ששׂונא הילד החולה את תרופתו…

מאיר (מגמגם): ה-ב-לים! מליצות מן הרומנים שאַת קוראת…

מרים (בקול מרווה דמעות ובתחנונים): וּראֵה, הלא שנינו אומללים… הלא שנינו יתומים, ומלבד האילמת ההיא אין לנו ולא כלום… חוס עלי, עליך, על שנינו – – –

מאיר (מוציא ביד רועדת מכיס חזהו תמונה פוטוגרפית ומוסר לה).

מרים (אוחזת בתמונה, מסתכלת בה רגע אחד ונרתעת): אתה אוהב אחרת – – – מי היא?

מאיר אמי היא… אמי מלפנים… כשהיתה כלה של אבי… אבי, לוּ ידעת אותו, היה מוצא חן בעיניך… בעל בטחון, שומר אמונים, מעולם לא הוציא מפיו דבר מגונה… חס ושלום… (חדל מלהניע את המכונה. לחשו מעתה כלחישת פתן) הוא לא ידע, כי רצונו של פועל עני עבירה הוא, יצר הרע הוא… אהבו זה את זו, חולות היו הנשמות, כמו שאַת אומרת וביקשו את התרופה המתוקה – ומצאוּה – ונרפאו!… שישה חדשים בגן עדן – ואחר כך (מליט פניו בכפיו).

מרים: ואחר-כך?…

מאיר (כאילו הקיץ): ואחר-כך? אחר-כך היה אבי עובד בעד שני פיות… גם אמי היתה תופרת לבנים… ואחר-כך עבדו בעד שלושה וארבעה פיות… ואחר-כך נפל אבי למשכב… ואחר-כך – בא מלאך המות, ומתו הבנים, ומת האב… ואני והיא נשארנו… אני, כמו שאַת רואה, והיא…

מרים (ברחמים גדולים): חולנית… אילמת.

מאיר (בעקשות זדון): הטבע מתנקם בפועל עני! יפרה, אומר הטבע, העשיר – והעשיר אינו רוצה. והעני, כשהוא רוצה – – – (מראה באצבע על האדמה) כן… השאול… מצאת את פתרון החידה… מתייראה אַת מפני השגעון? אני איני מתיירא… הלוַאי ואצא מדעתי! הלא יש מטורפים מאושרים… חלומות טובים של שגעון טובים מחיים כאלה… בשגעוני מותר יהיה לי לאהבך, לאמצך אל לבי, למוץ את אור עיניך, למוץ את נשמתך…

מרים (בתמהון עליצות ופחד): אבל, מאיר! מאיר שלי! אולי ירחם ה'. אולי ימנע ממני… אתה יודע מה… הלא מעשׂים בכל יום – – –

שׂרה (מעבר המחיצה): מ מ מ…

(המסך נופל במהירות)

במחזה

אחרי חמש עשׂרה שנה

הנפשות כנ"ל, מלבד שׂרה.

המעון כלעיל. אך הדלת אל החדר השני פתוחה. מבעד לדלת נראים פועלים חייטים ומכונות תפירה. מריבות וקטטות וגם שירים נשמעים מן החדר השני. בחדר הראשון כלי בית יפים.

מאיר (יושב על ספר חשבונות. פתאום הוא מתרגז למשמע שירתם של הפועלים וקורא אל החדר השני): דומו, כלבים! איני משלם בעד זמירות! (קם ומתהלך אנה ואנה בכעס).

מרים (יושבת על המטה בשׂער פרוע כאבלה, בתחנונים): עוד הפעם התרגזת… הלא אסור לך, חביבי, להתרגז…

מאיר (עומד. מביט עליה בעין זעם ואומר בקול גס): ואַת דומי… היום הוא היום האחרון… הרב כבר הכין את הגט… היום נלך אל הרב…

מרים (ביאוש): אני לא אלך!

מאיר: הלוך תלכי… ואם לא תלכי, אעזבך עגונה בלי פת לחם…

מרים: מאיר!!!

מאיר: אל תשׁחיתי את דבריך לחינם… איני רוצה ללכת ערירי! בשום אופן איני רוצה! למי אני עמל? בשביל מי אני גוזז את הצאן – שם? בשביל מי אני מתעשר… השומעת אַתּ? איני רוצה ללכת ערירי – – –

מרים (נשמטת מעל המטה על ברכיה. פורשׂת כפיה כלתפילה): אבל, מאיר, עוד יש תקוָה… הלא יתּכן… אולי יראה ה' בעניי, אולי ירחם… הלא דברים כאלו קרו… אולי אִבּנה…

(המסך נופל במהירות)