_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בחיים ובספרות

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

(וואַרשאַ, הקלפי האחרונה)

א

הדעות לחוד והחיים לחוד...

בעלת כנפיים היא תאוַת האדם ונמהרים חלומותי, והנה הקיץ – ועולם כמנהגו נוהג והחיים מתנהלים בכבדות בחוֹל...

חלום חלמו היהודים בפולין, ובחלומם חדלו להיות עם והיו לכנסיה דתית; מחלו מחילה גמורה על ארץ ישראל, הפקיעו את עצמם מן הגאולה, ועם הארץ מחל להם את כל עווֹנותיהם בעבר ובהוֹוה ונתן להם רשות להתבולל בקרבו, ללכת תמס כשבלוּל בתור עם ולהיות "יהודים" במובן הדתי עד עת קץ...

ואם כן אזרחים אנחנו במדינת פולין, אזרחים בני דת משה.  ענינינו בנוגע להשׂכלה, כלכלה וכל מה שאינו נוגע לדת נחתכים על-ידי הכלל, נעשׂים על חשבון הכלל ובדעת הכלל, שאליו אנו מצטרפים להיות לבשׂר אחד.  יוצא מן הכלל הוא אך ענין הדת...  אין לנו, איפוא, "אפיטרופסי העדה" (דוֹזוֹרי), כי אפיטרופוס העדה הוא הכלל! יש לנו אך "בית-פקודות לעדת הדת הישנה" לעניני דת...

אבל החיים עושׂים את שלהם...

יכולים אנחנו להשתתף באיזה ממוסדות הצבור הכללי בתורת משלמים, בתורת מתנדבים ולפעמים גם בתורת "יושבים לכסא" ו"מצלצלים בפעמון", אבל אין לנו שם שום דעה ולהעדה ולבניה – שום תועלת...

ביקש "בן דת משה" לישב בשלוָה, ובא כוח דוחף מן החוץ אל הפנים...  עזוֹב את כספך ונדבתך וצא...

ואתו יחד שבו גם מעשׂי הצדקה, גם שאלות ההשׂכלה והכלכלה והסתופפו בצל "בית פקודות העדה"...

והסתבכו עניני העדה, והתרבו באופן שאי אפשר עוד להסתירם תחת הטלית של משי של בן-דת-משה לשעת "יאָהרצייט", לאמירת קדיש ב"בית מקדש המעט", והם נושרים מתחת למעילו הקצר.  אי אפשר עוד להסתירם בצל הענינים הדתיים...

בעקב הענינים הדתיים אוחז מעשׂה הצדקה, שחציה לה' וחציה לחברה; והצדקה מסעפת ומתפלגת, ובצל כנפיה חוסים מוסדות של השׂכלה וכלכלה, כגון: תלמוּדי-תורה ללמוּדי הדת בצרוף למוּדים חיצוניים,  כמצוּוים כאינם מצוּוים...  בתי ספר למתחילים נמולים לחוד, על פי הפּרוֹגראמה הכללית, בצרוף למוּדי דת...  בתי ספר ללמוּדי עבודה ומלאכה עם שעוּרי ערב להשׂכלה ודת...  בתי מחסה לילדים ולזקנים ולחלשים שבים לבריאותם, ולמען לא תצאנה היתומות מבית המחסה לתרבות רעה, מבלי היכלת להשׂתכר, מלמדים אותן הלכות הבשוּל והנהלת הבית; את הילדים בכלל צריך ללמד איזה דבר, אם לא מן הספר, לפי שלא עוד הושׂג הרשיון, לכל הפחות – בעל-פה...  אילו דברי מוסר...  והנה גם ה"הקדש" מקודם, שהיה במשך הזמן לבית-חולים דחוק קצת בעיר, ונהפך, כשנעתק מחוץ לעיר, לבית-חולים למופת, בכל מגרעותיו הקטנות, הנה גם הוא נוגע בשאלת ההשׂכלה – שם חדר-מקרא בשביל החולים...

ויאמרי מה שיאמרו – החיים עושׂים את שלהם, והשם "העדה של הדת הישנה" הולך ונשכח.  יש לנו עתה "בית פקודות לעדת ישׂראל בוואַרשאַ" מבלי הזכיר את שם הדת, ברמיזה קלה על ישות או קבוץ עממי, אבל בהקבּלה ישרה אל המציאות, לפי שעניני הדת הם החלק היותר קטן מעניני העדה.

------

כהתרבוֹת עניני העדה כן נתרבתה חשיבותם של מנהלי העדה! והנדחפים מן החוץ אל הפנים, בבקשם עבודות-חברה וצבּוּר וגם ברדפם אחר כבוד-חברה וצבּוּר, אוחזים בכוח ברסן ממשלת הצבּוּר, והכסא בבית פקודות העדה היותר גדולה בעולם – מלבד העדה הניו-יורקית – היתה לחתיכה הראויה להתכבד...

ו"בן דת משה", המחשב קצין לטמיעה גמורה וההולך לקראת העתיד המרומם של "המולדת החדשה", משתמש אגב אורחא בתנא ומגלם את יצרי-לבבו במעשׂים בתוך הצבּוּר הדתי, והוא משתדל לעמוד על הבחירות ולנצח עליהן...

לשׂטן על דרכו עמדה עד כה מפלגת המשמרים, בוואַרשא – החסידים, המתפלגים לכתות כתות, שכל אחת מהן נגררת אחרי צדיק אחר, והמשלימים בזמן הקלפי ועושׂים יד אחת להציל את "שארית ישראל מיד הפושעים והבריונים", להגן על למוּד הגמרא בתלמוד-תורה, על המציצה, על הכשרות וכיוצא בזה...

בין שתי המפלגות הללו סרוח הגולם הגדול של בעלי-בתים הגונים, של יהודים תמימים, של סוחרים קטנים, סרסורים ועוזרי מסחר – "הגולם המצטרף למנין" ("שטימם-פלייש"), שהיה נגרר לכאן ולכאן על-ידי אנשי השפעה בעלי כיס מזה ומזה, מבלי דעת, ורע מזה – מבלי החפץ לדעת במה ואת מי לבחור.

 

ב

אבל כל זה צריך באוּר.

השפעתו של בעל הכיס בזמן שלטון הכיס מובן מאליו, ובפרט השפעת השולחני ובעל העסקים הגדולים על הסוחרים הקטנים, הסרסורים ועוזרי המסחר, המלקקים תחת שולחנו והאורבים לצחוק קל שבקלים על פני ה"איתן"...

אך היודעים אתם את החיות, שקראתי בשם "בעל-בית הגון" ו"יהודי תמים"?

בעל בית הגון מסלסל או אינו מסלסל בשׂערו, אבל לא יפיל משׂער ראשו לטובת הצבור!

בעל בית הגון חי לעצמו, למשפחתו, או עבד נרצע הוא למסחרו, לבצעו...  איזו פעמים בשנה הוא מצחק בקוביא לשם מצוָה, או אחר סעודת מצוָה, והשאר – אכילה, שינה ועסק!

את המס לצרכי העדה הוא משלם כאִלו כפאוֹ שד, שעה אחת קודם העקוּל על-ידי הפקיד, שכבר נלאה לקבל מתן בסתר ולהסתפק בלך ושוב.  כי מה הוא יודע מצרכי הקהל? אין הוא יודע מאומה, וקשה להגיד, מפני מה אינו יודע: לפי שפקידות הקהילה אינה מפרסמת את צרכיה, הוצאותיה והכנסותיה כדבעי למיהוי, או הפקידות אינה מפרסמת את חשבונותיה, או לפי שבעל-הבית, משלם המס, אינו רוצה לדעת את המהלך של עניני הקהילה...  איך שיהיה, בעל-הבית הזה אינו יודע מאומה...  יודע הוא אך זאת, שישנו בית יפה ברחוב גרזיבּוֹבסקא מספּר 26, ששם מחויב הוא לשלם מס או לקבול על קצבת המס, שאפשר שם לקבּל תמיכה בשביל עני קרוב, כדי להפּטר ממנו איזו שבועות...  ששם משלמים, כשקרה אסון, בעד קבורת המת...

קורין לו לפעמים לשבת אחרי כבוד בבית המועצה, אך הוא אינו טפּש, יודע הוא "מה יקר" הכבוד ההוא...

ורחוק הוא גם כן מכל דעות ומפלגות וסכסוכי מפלגות, ואם שילם  על פי מקרה או ברשעת הגובה, שלא הסתפק ב"לך ושוב" וב"שכר טרחה" לפי שעה, ונשלחה לו פתקא של בחירה, מחכּה הוא עד שיבוא אדם הגון מאיזו מפלגה שתהיה – לקחתה ולבחור תחתיו, ואם לא יבוא איש כזה, לא ישתמש בה בעצמו לעולם...

בריה אחרת לגמרי הוא היהודי התמים.

היהודי התמים (הכתוב מדבר בפולין בכלל ובווארשא בפרט) אינו אוהב את הפרסום והפומבי של הצבור הישׂראלי, אינו רוצה בסדרים החדשים, בחשבונות המצורפים ובדיו מכל הצבעים, ובכלל הוא מתרחק מן ההתוַדעות לרשות, מן הצורה הרשמית, האִשוּר מן החוץ...

בחייו הפרטיים הוא מסתפק בחשבון של "אני חייב" "ולי חייב", יש לו מה שמונח בקופסא; אם חש בראשו או באבר אחר, יאמין יותר בשומר חולים לשם מצוָה מברופא המוסמך קצת, ולהאחרון יתן את היתרון על הד"ר בעל תעודה יותר גדולה...  ויקר בעיניו מו"ץ מסתתר ונרדף על-ידי הבולשת ובית-הקהל, או איזה "צדיק" ובעל מופת הגר באיזה מרתף בעיר, ובפרט איש פשוט וישר, שיש עליו חשד שהוא מן הל"ו, מכל הרבנים של מחלקות העיר לפי הגבלת הפקידות שנבחרו בפומבי, שבחירתם נתאשרה על-ידי הרשות והיו לפקידים, למכובדים בגלוי, ולבשו את האצטלא דרבנן בהורמן ורשותא מן הקהל והפקיד...

והיהודי התמים הזה אינו עושׂה מאומה לשם האנושות או לשם החברה והצבּוּר, כי אם לשם שמים, לשם מצוָה.  והמצוָה היא צנועה – מתן בסתר, התעוררות הלב...  ועל כן יבכּר כל חברה לשם מצוָה, שהיא סמויה מן העין, שעושׂה בחשאי, מיד ליד, – על כל המוסדים הגלויים והמתגלים והמתופפים...

נדבה מיד בעל-הבית ליד העני – היא מצוָה, התעוררות הלב והנשמה; הקצבה בבית הקהל, העושׂה רשימות לעניים, הבוחן את "המקבּלים" והבודק אותם ואת מסתרי משפחתם באצבעותיהם הגסות של האפיטרופסים והפקידים הממונים לכך, הנותן פרוטה ומקבּל שטר קבּלה על הפרוטה – צדקה שחצנית היא, גאיונית, קולנית, פגר של צדקה היא, נבלת מצוָה, כי פרחה הנשמה מן המעשׂה, כי לא התעורר הלב...

בית הפקידות בונה בתי תלמוד-תורה ומוסר את הנהגתם ביד משגיח בא-כוחו של היהודי התמים, אבל אינו מסתפק בזה...  המשגיח הוא ירא שמים כמוהו, המצה כשרה, אך הוא מבקש מצה שמורה...  שם אתרוג כשר, והוא מבקש אתרוג מהודר.  ומשתתפים יהודים תמימים ובונים להם תלמוד-תורה בפני עצמם, בלי שום חשש השפעה מצד היהודים המסודרים.

והיהודי התמים בכלל אין לבו אל המוסדים הקבועים, הבנויים עץ וברזל.  הוא אינו מבין את המוסד לדורות, את החסכון בקופת הצדקה לאחר זמן; זרים לרוחו נכסי צאן ברזל של צדקה, הקרת הקיימת והאפותיקאות לעדי עד...  הוא "אורח נטה ללון" בכאן, היום כאן ומחר בקבר או באספמיא, בירושלים דלמעלה או דלמטה...

הוא אומר "לשנה הבאה בירושלים" ומאמין במה שהוא אומר: והוא קורא: "מי ינוח, מי ינוע" וכו' ומרגיש שכך הוא באמת...

והיהודי התמים הזה בורח מן הקהל הגס והרשמי, המסודר והמאושר מן החוץ, ואינו חפץ לבחור ולהבחר, ואם הוא בוחר, כפאו השד בדמות חסיד קנאי או שולחני שיש עליו שטר-מלוֶה...

ומפלגה שלשית, ציונית, טרם היתה בעיר...              

 

ג

וכל זמן שלא נראתה המפלגה השלישית, ונטשה מלחמת הבחירות אך בין שחצני "בני דת משה", השולחנים מצד אחד וקנאי החסידים מצד השני, היו הבחירות עוברות כמעט בחשאי.  לפעמים היה בית הקהל כסיר נפוח, מחמת מריבות בין גברא לגברא, אך מסביב להסיר עמדו רודפי שלום והייו מנשבים במסירות נפש כדי שלא יבוא, חס ושלום, לידי רתיחה.  היו אילו אסיפות בבתי גבירים מצד ימין ומצד שׂמאל, אבל הקירות עבים והקול לא נשמע בחוץ, וסוף כל סוף באו שני הצדדים לידי פשרה...  היו אמנם עוד טענות ותביאות, ודברים סמויים מן העין בשעת הקלפי וערמומיות של קלפי, אבל אחרי ככלות הכול נגמר הכול בכי טוב, ב"מפטירין כדאתמול", בכללו של דבר עם איזו שנויים קלים בשעת הדחק, כשנצרכו להחליף את המתים בחיים ואת היורדים באיתנים!

והפשרה בשעת הקלפי בין המפלגות הצוררות  אשה את רעותה בכל ימות השנה, בין המפלגות השונות זו מזו תכלית שנוּי בחייהן ובמיתתן – כי גם קבריהן רחוקים אלה מאלה – הפשרה ההיא, הנראית לעין העומד מרחוק לסיר העדה, שמתנפח אחת לשלוש שנים, כנפלאה במינה ולפעמים כיוצאת מגדר המציאות – הכרחית היא.

כל אחת משתי המפלגות אינה יכולה לפרושׂ את כנפיה על כל שלטון העדה ועניניו השונים, ונצרכות הן אשה לרעותה.  אף אחת מהן לא תאבה לשפוך את רוחה על כל עסקי הצבּוּר ולקבל עליה את כל אחריות העדה.  החרדים או הנסוגים, או המשמרים שבווארשא, אינם על פי רוב אנשים של צורה בטעם הארץ: אינם מעורבים עם הבריות, אינם מתוַדעים עם הרשות דרך המבוא היפה ואינם יכולים לקחת חלק באיזה מעשׂה רשמי לשם פרסוּם בשם העדה.  חופפת עליהם השכינה, אך לאו כל אדם זוכה לראות את השכינה, ועל אחת כמה וכמה אלה, "שאינם קרויים אדם..." וגם – הם אינם אוהבים את הסדר ואת החשבון.  גם בעסקיהם הפרטיים די ב"אני חייב" ו"לי חייב", ובהנהגת העדה יש סדרים מצוּוים, חשבונות מבוקרים על-ידי הרושת, ומה להם ולצרה הזאת? יעשׂו להם במקצוע זה ה"אשכנזים" מה שלבם חפץ, יהיו הם הפאר וההוד לצד חוץ, ידברו הם בשם כנסת ישׂראל בלשון יון, סורסית ובכל אחת מן ה"שבעים לשונות", ואנחנו את התלמוד-תורה נשמור, את המקווה, את הפּריעה, את הכשרות באיטליז, נשגיח על ההכשרים לפסח וכיוצא בזה...  על כל פרט ופרט מעניני הדת האלה נכונים הם למסירות-נפש, למלחמת דמים, ורע מזה – למסירוֹת גלוּיוֹת ונסתרוֹת, אבל השאר הם מוסרים ברוח נדיבה בידי "בני דת משה"...

 

ולהפך, המתקדמים ב"בני דת משה" מתרחקים מכל עניני הדת ומוסרים אותם לידי המשמרים, לחתוך אותם כרצונם...

מפחד פן יגבר ה"קליריקאליזמוס", גרסו: פסיק רישא וימות, או לא ימות ויזחלו טבעותיו על האדמה...  אמרו ועשׂו: ביטלו את "הרב האב"ד" והקימו מספר "טבעות" – מוצ"ים כמספר חלקי העיר, לפי גבולות הפוליציה, והטבעות זוחלות ומלקקות תחת שולחן הקהל, ומתעלות "לתעלא בעדניה" – לממלא מקום רב לחודש אחד בשנה, לפי רשימה בראש השנה – האזרחית!

והשאר? – הלא ליברלים אנחנו! "ילך כל איש בשם אלהיו", "יצליח לפי טעמו ואמונתו"...  החפצים במקוָאות יטבלו בהן; החפצים בתלמוד-תורה ילכו לשם וילמדו א"ב ואחר כך מעט גמרא; החפץ בבשׂר כשר, יקנה באיטליז תחת השגחת הרבנים, וכל הדברים הללו ישָקו על-פי באי-כוחם של המשתוקקים והנצרכים להם...

ומלבד שליבּרלים אנחנו ואין אנו כופין הר כגיגית על איש לשום כפירה שבעולם או לזלזול כל שהוא בדת, עוד ראַציונאַליסטים אנחנו ולא דימאגוגים ואידיאוֹלוֹגים.  מבדילים אנחנו בין השיטה המופשטת ובין צרכי החיים.  החופש בעניני אמונה ודת צריך ומוכרח להיות קנינם של יחידי סגולה, ולא דבר נמכר בשוק בפרוטה.  אנחנו התרחקנו מן הדת, כי אין לנו עוד צורך בה.  אנחנו בעלי נמוּס גם בלי אמונה ודת.  לא נגנוב ככר לחם, כי אין לנו צורך בזה; לא נוֹנה ולא נרמהּ, כי לשבת בכלא, ואפילו רק לאבּד את האשראי, הוא עסק ביש.  וזהירים אנחנו בפרעון שטרי חוב ותשלומי שׂכר-דירה, ועל אחת כמה וכמה, שלא נשתולל לעבור בחוצות ולהכות בחלוני החנויות...

אבל הם – בני ההמון הגס והמכוער, חיות רעות הם בלי אמונה, בלי דת...

רסן לסוס ואמונה להמון!

וגם לבם נוקפם:

כי באמת, אם אין יהודים אלא בני דת משה, הרי כל הנוגע בדת, אף שהיא הכרחית רק לעניים, נוגע גם בבבת עינם – בזכותם לבוא בקהל, להבחר ולעמוד בראש: הלא לא נברא הקהל אלא לשם דת, ואם נגע בדת הלא נקעקע את כל הבירה. 

אמת שהכל יודעים להבדיל בית דת ותפלוּת-דת, בין העץ החי והפטריות הרעות החוסות בצלו, הפרות ורבות על שרשיו וגזעו והיונקות את לשדו ואוכלות אותו בכל פה.  כי אין להפטריות כלום מלבד מיני פיות למציצה, שהם גם הקיבות לעכל את הנמצץ...  אבל הכל יודעים – חוץ מבן דת משה, שלא קרא ולא שנה ואינו יכול לדעת ולהבדיל...

ובכן: גזורו!

קחו לכם את המציצה, את הכשרות באיטליז, את ההכשרים ואת החדרים, ואנחנו נקח לנו את הסדרים הפנימיים, את מוסדי הצדקה וההשׂכלה.  ושני המדדים נזונים ומתפרנסים זה מזה, וחולקים ביניהם את הכבוד, ולפעמים את העבודה...

כל זה אמנם נוגע ואינו נוגע בציוניות ולאמויות; כח זה אינו נובע מהפרוגרמה הבאַזילית ומזכיר את המצוָה של כבּוּש הקהילות.  אבל יש כאן אש שחורה על גבי אש לבנה! מורגש בכאן דם רוצח של צעירים.  נפש הנוער בוערת!...

אבל להלן, כשבא התור לדבר בפרטות, לברר את השקפת המפלגה על כל ענין וענין בפני עצמו, אז, כפי הנראה, הראו לבני הנעורים את הדלת, ו"בעלי-הבתים" בציוניות המדינית, משלמי מס הקהל בערך המזכּה לגשת אל הקלפי, הם ערכו את הסעיפים!

ובעל-הבית גם במפלגה החדשה בעל-הבית הוא, לא פחות ולא יותר...

לא עמודי אש ולא עמודי שיש וברזל לפנינו, אלא בעלי-בתים הגונים ונוחים לבריות.  ומנומסים הם ועושׂים קידה לצד זה והשתחוָיה לצד אחר, ויש להם גם צל של שׂחוק לצד העם, הכול כאשר לכול...

 

מרבית ה"סעיפים" אינם נובעים מן הציונות ואינם מתנגדים להטמיעה, אלא איזה "נגעים" בקהילה מצאו והשתמשו בהם, כמבקר שמשתמש בטעויות הדפוס ומציגן בערמה קטנה על חשבון המחבּר...

ביקדה לצד היראים והמאמינים מבקשים הם אב"ד, מארא דאתרא, בתי-תפילה גדולים, ושוכחים להעיר את מי הם חפצים להעמיד בראש הקהל בתור רב דתי ולהראות את המוצא לכסף לבנות בתי-תפילה כמו רמים; ושוכחים גם-כן, שבית-התפילה הנהדר והיחיד בעיר נבנה על ידי אנשי חרמם – בני דת משה...

 

בקידה קלה כלפי "אירופא" מבקשים הם פרסוּם לכל מועצות הצבּוּר: לפתוח את דלתיו לסופרי-העתים וכדומה...  חפצים הם לעשׂות את הקהל למין פאַרלאַמנט, ושוכחים לשאול את עצמם ואת ישרם: האם מותר לערוך קצבה לעניים בפרהסיא? האם טוב לקרוא בשמות את מקבּלי הקצבה? ושוכחים גם-כן, כי ההתדמות לאירופא, אהבת הפרסוּם, החקוּי למה שנעשׂה בחו"ל, הוא כמעט המונופולין של מתנגדיהם.  ואמנם במועצת הקהל הוחלט: לשלוח מהיום והלאה את קצבת העדה לכל משלמי מס...  למען ידעו!

בעלי-הבתים הללו מראים פנים מסבירות גם להעממיים...  מבקשים הם, ראשונה, את הרמת קצבת המס היותר גדול (מאַכסימום של ההערכה), ושנית – שתהיה זכות הבחירה לכל משלמי מס בלי הבדל בין סכום גדול או קטן...  והעממי עומד ושותק ומשיב להם: רבותי, למה לכם כל התקוּנים הללו? בעוד ימים מועטים יהיו גם לכם גבירים אדירים ומשלמי מס גבוה, והרחבת זכות הבחירה תביא טובה וברכה אך להיראים המשמרים...  ואם באמת ובתמים את חושבים, שאין הכיס סימן לדעת וזכות הבחירה אינה תלויה במטבע, למה קשרתם בכלל את הדעת אל המטבע? פרצו את הגדר והרשו לכול לבחור ולהבּחר! או גט-פטורין להרוּבּל, או שלום-בית עם הרוּבּל – למה תתראו?

------

אבל בקול-הקורא מוצאים אנו גם דברים ממשיים.

בנוגע להמלמדים חפצה המפלגה, שלא תהיה המלמדות לפרה חולבת לכל ריק ופוחז ובור גס; דלא ימסרו הרבנים את ילדי העם בידי אכזרים ובריונים וגסי רוח משום "רחמנות" על "האביון, שאין לו פרנסה אחרת".  היא מבקשת, שכל איש החפץ לעסוק בלמוד תורה לילדים ולהשׂיג על זה רשיון הפקידים, יהא מחויב להביא תעודה מאת שלטון העדה.  אופן נתינת התעודות האלה מתנגד לכל מושׂג על-דבר ערך הפדגוגיא.  בלי כל בחינה ובקורת, אך על-פי הרוב מתוך "רחמנות", נותנים את תעודת המלמדות כמעט לכל איש, בלי להבחין אם הוא ראוי לפדגוגיא או לא, אם אך המו"ץ, שאליו בא המבקש, רואה כי הוא יהודי הגון, רוצה לומר כי הוא לובש ארוכים, מאריך בעליונים ומקצר בתחתונים.  כי הדבר הזה דורש הנהגה חמורה, וחלילה להתנהג בו בקלות ראש – את זאת לא יבין המתבולל, אשר בעיניו כל הענין הזה אינו כדאי לטפל בו, ולא החסיד, החפץ אדרבא כי ככה יהיה תמיד, אבל זאת יבינו חברי שלטון-העדה יהודים.

בנוגע לשׂפת עבר מבקשת המפלגה:

שלטון העדה, המופקד על ענינים עברים, הקשורים קשר היסטורי ורוחני בשׂפת עבר, לא יגרש שלא בצדק מפני בושה כוזבת, יראת הפרוּד, או מפני "עם הארצות" וחסרון ידיעה, את השׂפה העברית מהשתמש בה אפילו במכתביו הפנימים.  האסימילאציה, השואפת להשמיד כל רושם ועקבות הדברים, שבהם יתייחד העם, ושמלבד זאת זרו לה לגמרי כל הדברים המיוחדים לישׂראל, נתנה לשלטון הנהגת העדה תכונה זרה, אופיציאלית.  תעודת שלטון הנהגת העדה החדש תהיה: להסיר חזיון זר ומוזר, כגון: אם אחד מהיהודים כותב לראשי הקהלה היהודית מכתב בשׂפה, אשר היתה אלפי שנים והנה עד כה שׂפת בתי הכנסיות (לכל הפחות!), שבשבילם הלא עומד וקיים כל השלטון הזה ובלעדיהם לא היתה לו כל זכות קיום – אז יכוררו שאלה בדבר השׂפה הזאת וכדומה.

ויש איפוא לשׂמוח על נצחון הציונים, אף כי היה ברובו אך נצחון "בעלי-הבתים" שבין הציונים...  כי יהיה איך שיהיה, המפלגה החדשה טיהרה מעט את האויר מפסולתם של השולחנים.

ברצון או באונס – מפאת חסרון "גבירים" – הכריזה המפלגה השלישית, שאמנם גדולה צדקה וגדולים הגבירים בעלי השפעה המְעַשׂים יותר מן הקטנים העשׂים, אבל לא הצדקה היא העיקר, כי אם תחית העם, ושעל כן הגביר המצוּפה זהב או כסף ולבו לב-חרס אינו ראוי "להקרא אחרי כבוד" ולשלוט בעדה.  נחוצים אנשי דעת!

והציונים נראו בשעת הקלפי גם בהדרם המוסרי.

לא השתתפו עם זולתם, לא עשׂו קנוניא, לא השפיעו על "הגלמים המצטרפים למנין" כל עיקר, לא השתמשו באחיזת עינים, בהבטחות שקר, בערמומיות של קלפי, ובלי פשרה ונטיה כלפי הצדדים רכשו להם ארבע מאות דעות, נחלו את נצחונם הרוחני!

סימן טוב להם ומזל טוב להקהילה.

 

ב.  בספרות

(מעשׂה במערכת "החצוצרה" וסופריה)

 

דבר נפל ביעקב.

ה"רץ" החשה, ה"מבשר" לא הודיע, וכבר עברה הרנה במחנה הסופרים:  התחרות ספרותית גדולה! מלה בסלע, מליצה בתרי!

ה"רץ" שינה פתאום את טעמו, ורוחו גדל-הכנפים וארך-האבר, שהיה מרחף על פני כל הכתות והמפלגות, בצטמצם לפתע פתאום בעסקי המפלגה היותר גדולה.  הוא פתח גם חלון לאירופא, לראות את הנעשה שם ולהודיע, וגם הבטיח תקונים רבים לעתיד לבוא.

ופני ה"מבשר" חפו.  הגליונות עטויי אבל, הקול נמוך והפחד גדול: גזלנים באים!

והגזלן – המערכת החדשה של עתון "החצוצרה" – לא התמהמה; ואל אבירי הסופרים, עמודי היכל הספרות, בא מכתב חוזר.  המערכת מבטיחה שלא פתחה לה חנות למקח וממכר, שלא השתדלה להשׂיג רשיון מאת הממשלה הרוממה לעשם עסק.

"אדיר חפצנו – להעשיר את ספרות עמנו, לפתוח לו אוצר ידיעות, דעות ודעת, מלא וגדוש!

ולא יאמר בעל הבית: אין כל חדש תחת השמש, אלא ידיעות מאוחרות, והסוחר: דרכי המסחר אבלות ואין ורה דרך! ולא יתאונן המשכיל, כי העט ביד הבטלנים, והמלומד: אין חכמה בפרות ישראל! כעת יאמר ליעקב: באר כרוה עורכים חדשים, לכו ושאבו ממנה בשׂשׂון! ולסופרינו במיטב כספנו נשלם, ושׂכר תופס עט לא יקופח" וכו'.

וכל אחד ואחד מאבירי הסופרים יחידי הסגולה שׂמח על כבודו, שפנו אליו לראשונה, משתאה מעט, כי המכתב "יצא מתחת מכבש הדפוס", ומתנחם, שבלי ספק ל"החצוצרה" מכונות-כתיבה טובות כמכונות הדפוס.

-----

ומקץ שבוע ימים קבּלה המערכת החדשה תשובות אנשי השם.

"מכתבכם היקר – כותב מר עציון-גבר – שׁימחני מאד.  ואף כי רגעי ספורים ועבודתי עבודת ציון הקדושה עברה ראשי, לא אובה ולא אוכל לעמוד מנגד למפעל כביר כזה.  מובטח אני, ש"החצוצרה" תמלא את משלחתה באמונה, ש"החצוצרה" תשׂא נס ציונה! וכבר בא מועד לדבּר בשער עם שׂונאי ציּון, השועלים הקטנים המחבלים את כרם ישׂראל, הנביאים המתנבאים לשקר, כי לא על הטשארטר לבדו יחיה עם, ואהבתם לציון אהבה אפלטונית היא, אהבת סריסים...  ואם המערכת תמימת דעים עמדי, הנני נכון לשלוח לה מאמרים, שירים וציורים ציוניים, ואת משכורתי תקצבו מאה רו"כ לחודש" וכו'.

-----

ומר פדהצור ענה לאמור:

"ישנתי ואחלום חלום, ובחלומי איש הולך אל המקדש ופוסע משם פסיעה גסה אל קודש הקודשים.

והאיש אין לו אורים ותומים, ולא שׂמלת פעמונים, לא כוהן גדול ולא כוהן הדיוט הוא ולבוש כאחד העם.

אך בידי האיש מטאטא.

ואשאל בחלומי: מי אתה, בן אדם, ומה המטאטא אשר בידיך, ומה מעשׂיך בהיכל ה'?

ויען האיש ויאמר: מרחם נוצרתי לבער הרפש ממקדש ה', שמי עודנו פלאי, והמטאטא אשר בידי מטאטא השמד הוא! מטאטא השמד להזיות ושקרים!

ופתאום כמו התנשׂא ויקרא: הנני על התרמית ועל החנופה, על המליצה הריקה והמלה המצלצלת, ועל פגרי דברים בלי נשמת חיים! ועל המונים והמרמים את הבריות בהבטחות בטלות לעתיד לבוא, ועל התגרנים והמוכרים סיגים ופסולת ושברי זכוכית ככלי כסף וזהב ותכשיטין...

ואת נביאי השקר, המתיימרים לגואלי העם, אגרש בחרפה! ואת הנסוגים אחור, מסיגי גבול ההשתלמות, אַכּה, כי עשׂו את עמי לידעונים – לחיות אלכסנדר מוקדון, לאדוני השׂדה, ויקשרוהו בחבלים אל כברת ארץ!

מגדלים פורחים באויר – והם בונים גבולות מחדש על האמה! עוד עשׂר שנים, ומן הדרדר והקמוש יוציא האדם לחם, והם עושׂים לאִכּרים עבדי-אדמה את עם ה'!

ואיקץ, והנה מכתבכם על שולחני, ואומר: זהו פתרון החלום!

ושׂכרי יהיה מצער: מאה רו"כ לחודש"...

------

"אין כלי מחזיק ברכה כהשלום! – כותב מר עמינדב – הדרך עולה בית אל, אך אל תרגזו בדרך! אל תטמא הצפור את קנה, ובת לא תקום באמה.  אל תענו עזות, כי בשוּבה ונחת תוָשעוּן...  ויוסי לא יכּה את יוסי, ושכם אחד נעבוד בכרם ישׂראל, וכי יחטא איש ואשם, נשחרנו מוסר, ואם ישׂט איש מן הדרך בלילה, נעלה לו את הנר, אך לא נשׂרפנו באש, ולא נאכל איש את בשׂר רעהו...  וכו'.

החיים אינם גן-עדן אלהים; אל נא נחטא לעשׂותם לגיהנום, ואת עצמנו – לשידין ורוחין.

ואם כה תעשׂו, ותפרשׂו סוכת שלום על עם ה'', ועל ציון ארץ חמדתו, אצא ואבוא לפניכם, ומאת שקל כסף לחודש ביני וביניכם מה היא?"

ואלדד המפונק כותב:

"זה ימים ושנים אני בודד במועדי, מתרחק מן העוּר, ואיני יוצא לשוק הסופרים התגרנים, אלה הבטלנים היושבים על האבנים בשוק ומולידים שידין ורוחין – שאלות מלאכותיות.  ובהתבודדי נחה עלי הרוח, ורואה אני שלא נברא העולם אלא ליופי, כי סוד הבריאה הוא היופי, כי על שלושה דברים העולם עומד: על היופי, היופי והיופי! ולא נולד אדם אלא ליופי, והוא חי אך ליפּוֹת את העולם הגס והמכוער; והוא מת בעטיו של נחש, אחרי מלאו את תפקידו, או בחטאו ימות, אם עזב את מקור חייו וילך ויעבוד אלהים אחרים, את ככר הלחם, את הלאום או איזו כברת ארץ וכל מה בכך שאין בו לא הרמוניה ולא יופי!

ואם נושׂאים אתם עין אל היופי, הנני ואעמוד בלגיונכם! נכון אני גם לתרגם לכם את שלי, את היינה, ניטשה וכל כיוצא בזה.

במחיר עבודתי לא אבקש יותר ממאה רו"כ לשנה.

ומוכן ומזומן אצלי מאמר, באמת – ספר שלם, על דבר ההוד שבחן היופי!"

------

וברא קטילא מקווה, כי המכתב העתי החדש יהיה לבית-מקדש מעט לאמנו הזקנה, ומכנף הארץ יבואו אליה להשתחווֹת לה ולדרוש בשלומה, ושם השפחה לא יזכר ולא יפּקד עוד! וטהור יהיה המקש, וזר לא יבוא בקהל ה', ונכרתו ה"ערדלים" וה"רצינות", וה"כלבלבים" וה"מפשׂעות", – ויכּתב הכול על טהרת הקודש ולא "עתון" יהיה, כי אם מכתב-עתי.

"והנני דואה אליכם כעל כנפי נשרים, ונפשי ההומיה מתנשׂאה אליכם על כל רוח צח שפיים, ובשארית כוחי ואוני עזוב אעזוב עמכם, בשם ה' אלהי ישׂראל ובשם השׂפה הקדושה, האיומה והנדגלה!

"יותר ממאה רובל לחודש איני מבקש – – –"

-----

וברוב דברים בא גבריאל השלמוני.

המכתב החוזר של המערכת מצא חן בעיניו מצד אחד ולא מצא חן בעיניו מן הצד השני.  שׂמח הוא, כי נוסף עתון על עתונינו, כי תחדל ממשלת יחידי סגולה, התקיפים בעלי הזרוע האוחזים ביד, ותרום קרן הסופרים על קן המו"לים התגרנים, אך מתעצב הוא אל לבו על המליצות הכוללות אשר במכתב החוזר.  "למה תבושו לדבר אמת בשער? למה תכּלמו לקרוא את הילד בשמו?"

"עברו ימי השלום והשלוָה במחנה ישׂראל.  ישנים היינו ותאכלנו תולעת החנופה, ונעל עשׂבי השקרים והמלין המצלצלות.  לא עדר אנחו עוד, כי אם עם, והעם החי והבריא מתפלג למפלגות, ועל הסופרים לעמוד בראש המפלגות ולפקד צבא המלחמה! הספרות איננה אומנת זקנה, ליישן בספּוּרי הבל את ילדי העריסה! הסופרים אינם עוד לא מחכּכים (קראַטצעֶר בלע"ז) לשכם העירונים העצלים, היראים מפני המים...  ולא פאבּריקנטים של צעצועים לשעשע את התינוקות! חיים אנחנו, והחיים הם מלחמה...  גדודים ולגיונות מתנגשים, ברקי חרבות מתעופפים, חצים מורעלים טסים באויר, תרועת קרב בחוצות, מלחמה בבית! כי קמו קצות העם בקצוֹתיו, והבעל דוקר את שתו, והאשה את בעלה, ושניהם נלחמים ביוצאי חלציהם, ואתּים ביד ני הדור החדש לקבור את הדור הישן...  והמטבעות החדשות, האסימונים של אהבה, חמלה ורחמים ואנושיות, אינם עוברים עוד לסוחר! ימים הומים, הרי געש מתפרצים, חרב איש ברעהו.  והחלש יפול וימות, ופגרו יהיה מאכל לחיה ולצפור, והגבור יתעורר ויתרונן, ויקום לחיים חדשים!

ואת צבא מי תפקד המערכת החדשה?

אם באים אתם בדם ואש ותמרות עשן, אחיכם אני ובן בריתכם ובעד מאה רוּבּל אחתה לכם גחלים, גחלי רתמים..."

-----

אחרי ימים אחדים היתה ישיבה גדולה בבית מערכת "החצוצרה", והוחלט להוציא "קול קורא", שש אמות ארכו ואמתים רחבו, ולהודיע בשער בת רבים, כי אֵלי הספרות וגדוליה נתנו את ידם למערכת החדשה, כגון: עציון-גבר, פדהצור, עמינדב, גבריאל השלמוני, אלדד המפונק וגברא קטילא, ולהזכיר גם את הצעירים ברמז דק ומובן.  "החצוצרה" תהא כלי-מבטא לרוח עם ישׂראל, וגם את נדחי הספרות תכנס.  הפרוגרמה שלה תהא ברורה: "החצוצרה" תהיה עתון לכל עם ישׂראל, וכל אחד מטובי הסופרים יביא לה מבחר פרי עטו".

ואחרי חודש ימים הודיעו ה"רץ" וה"מבשׂר", כי מראש שנת האזרחים תצא לאור "החצוצרה"; ה"רץ" הודיע כלאחר יד, וה"מבשׂר" – כאילו כפאו שד!

 

 

ג.  רשימות של בעל מרה שחורה

א

חמס נעשׂה בשוק.

ותעורר אחד הרואים ויקרא: חמס!

וישמע החמסן ויקרא גם הוא: חמס, חמס!

ובקראו התערב בין העוברים ושבים ונמלט...

ועבר המפונק ונעוָה משמוֹע:

– אנשים בלתי מנומסים! – קרא – הם צועקים חמס ברשות הרבים!

לא על המעשה יֵצַר לו, אלא על השם; לא נפשו מזדעדעת, אלא אזניו נכווֹת...

ויש בזה גם משׂנאת חנם, ששׂונא המנוּוָל את הראי.

 

ב

עיני החנוָני מאירות,

– מזל טוב! בן או בת?

– לא בן ולא בת! ענין דרייפוס מתחדש!

– העיקר – מפליא החנוָני – הוא האמת! תבּקע צרפת כנאד, ילך הגיניראל-שטאַבּ לעזאזל – ובלבד שהאמת תנצח! האמת יקרה מן האדם, מן העם, מן המדינה!

– ומה דעתך, חנוָני, על דבר הריב שבין ר' תורדוס ור' אשר?

פני החנוני משתנים:

– ר' אשר חייב מיתה! "אל תגעו במשיחי" – כתוב.

– כן.  ועוד מקרא מלא יש: "אבן ואבן, איפה ואיפה".

 

ג

ר' תודרוס אומר: בנה לך בית והיה אדם!

ור' אשר חולק עליו ומהפך הסדר: היה אדם ובנה לו בית...

ור' מאיר שׂמחה מה הוא אומר?

 

ד

גם "נושך-העט" שׂמח: לא נתן ליק"א לשלוט בממון-הקהל; את פי העם נשאל.

  פּלבּיסציט!

ואני זוכר מעשׂה שהיה:

מעשׂה ונקנה תרנגול-הודו לחג הפסח.  נקנה והושׂם במחשכים והתפטם בקליפות תפוחי-אדמה.  וכשהגיעה השעה לשחטו, התקוטט בעל-הבית בבעלת-הבית – הוא והיא.

הוא אומר: עשׂיהו מבושל; והיא אומרת: צלוי!

ובן-פורת היה להם, והוא משׂכיל, וקרא על דבר נפוליון הראשון והפּלבּיסציט, וביקש לעשׂות שלום בין אבותיו ואמר: שאלו את העוף!

 

ה

קטנה היא הבצה, ואיזה מנינים של צפרדעים בה.

ולפעמים אני אוהב את שיר הצפרדעים, את רנת הבצה. 

כמדומה לך דברים אחדים: "קוַה" וּ"קוַה,, ועוד הפעם "קוַה"! וחושב אתה, שאין "קוַה" בלשון הצפרדעים אלא "מַים"?

הט נא אזנך, בבוקר או בין הערבים, ותבחן: בכמה גונין, בכמה נגינות שונות קורין את ה"קוַה,!

יש "קוַה" שפירושו פּלבּיסציט, ולפעמים תושר כמאַרסילזה!

ואם בקלוּת-ראש משוררים אותה, הרי היא: "מאַרגאַריטה, למה לבּך לב אבן?"

ויש מקפידין על שוָא נע בראש החרוז, וקורין: "קְוָה, קְוָה"! כלום אין משגיחין עוד בדקדוק הלשון?

"ומה, חמדתי, אַתּ רוצה עוד?"

 

ו

אוהב אני את שיר הצפרדעים, את תפילת הבצה.

ובין הערבּים, כשתבחל נפשי בהישוּב, כשתקוּץ בריח בשׂמיו הרעים, הזרויים על-פני הזיעה; כשאזני תצילינה מן הערבוביה של הקולות והצלצולים, מרעש אופן וסוס, ומשריקות שוטים מעורבות בנחרת גוססים ובקול לבבות מתפוצצים, כשלחופיות של דגים תחת הרגל; כשעיני כואבות מחוצפת צבעים עזים ביותר וברק עינים כלות – אז אני יוצא את פני היער ובורח אל הבצה.

יפות הן הצפרדעים! ירקרק-חרוץ חלק של קטיפה...

וסגולות טובות להן, והן שלוש במספר:

1) ראשן תחוב האפרכסת ואין להן צורך בעניבות;

2) בכל חודש וחודש מחליפות הן את עורן ויוצאות בזה, מבלי שתצטרכנה לחלוּק לבן; והעיקר:

3) כשנעשה עוול בבצה, אינן קוראות: "חמס!" כל עיקר, אלא מוציאות את שמורותיהן התחתונות, והשמורות משׂתרעות ומכסות את מלוֹא העין: לא ראינו כלום...

 

ז

ומכּרה יש לי בבצה, והיא חכמה כאחיתופל בשעתו. 

קוהלת אמר: הכול הבל! והיא אומרת: הכול בצה!

וכשאתה מסוּפּק, היא נשבעת בנקיטת פיליטון, שהכל בצה ושהכול בחיים בבצה.

– והדגים?

– חיים במים עכורים...  מעט רפש פחות או יותר...  גם שם יש לי מחותנים.

– והצפרים?

– חיות באויר! ומהו האויר? אויר ומים שני מחותנים הם! לך לבית המרחץ ושפוך מים על האבנים, ועלה מהן אֵד.  העמד קערת-מים על החלון, ויתנדפו המים והתערבו באויר.  קרר את האויר ויהיה לטפות מים.  חכמי הכימיה "מזילים" את אויר.

– והסלמנדרא החיה באש?

הצפרדע נבוכה רגע, אך מיד התאוששה:

– ראשית, אולי טבעה בכך; שנית, אולי כבודה בכך, ושלישית – אין הסלמנדרא חיה אלא באגדה!

 

ח

תיבות-זמרה עוברות בחוצות ובשוָקים.  וקבועים בהן נגוּנים שונים, מן ה"מאַרגאַריטה" עד "עוד לא אבדה תקוָתנו"...

ובכל תיבה ותיבה סדק, בשעוּר מטבע נחושת של חמש קוֹפּיקות.

והעובר ושב לוחש את רצונו באזני נושׂא התיבה, וזורק את המטבע לתוך התיבה...

ונשמע צלצול המטבע, ונושּא התיבה מגולל נגון מפני נגון, והתיבה מזמרת...

 

ט

צפרדע! – אמרתי אל המנַתּרת סביב לי על הדשא – אם תאבי, אספר לך מעשׂיה!

סַפּר, ואם תמצא חן בעיניה ותהיה דבר שווה לכל נפש, אדפיסנה ב"מוֹניטוֹר" של הבצה...

– אבל יש לה, להמעשׂיה, ריח קבלה.

– אין דבר! אחר כך נדפיס מחאה כנגד הנסתרות.  ואחר כך תבוא מחאה כנגד המחאה עם פירוש מספיק.  סַפּר!

– מעשׂיה בילדה בעלת-מום!

– למה דוקא בעלת-מום?

– מום יקר-המציאות! ההפך מסגולת הצפרדע: שמורות-עיניה התחתונות לא יכלו להתכּווץ כל עיקר.

– ובכן?

– הילדה לא יכלה בשום אופן להביט למטה, אלא למעלה, עיניה היו נשׂואות תמיד למעלה.

– הפלא ופלא! בבצה לא קרה עוד כדבר הזה.

– גם מחוץ לבצה הוא חזון לא נפרץ...  וקשה היה ללמד את הילדה ללכת, לפי שלא היתה רואה כלום על הקרקע, והיתה כושלת ונופלת על כל מדרך כף רגלה.

– והנמשל?

– יבוא אחרי המחאה.  ואחר כך, כשכבר למדה ללכת, היתה מתנועעת שלא כדרך הטבע.  כי היתה הולכת לא למראה עיניה, אלא על פי זכרונה...

– זה יתּכן!

– אך רע מזה, כשגדלה מעט חדלה מלראות את אחיה ואחיותיה הקטנים ממנה.

– והרבה אחים ואחיות היו לה?

– איני יודע.  וכשגדלה עוד, לא ראתה את הכבירים ממנה לימים, ואחר-כך נעלמו מעיניה גם אביה ואמה...

– מעשׂה רע!

– כבר שפטו גם הוריה וקרוביה.  כי אמרו: גאיונית היא, שחצנית היא, אינה רוצה לראות אותנו...

– ומה עשׂו לה?

– ציערוּה מאד, כי לא ידעו, שבעלת-מום היא, שאין לרצונה שליטה על השמוּרה התחתונה...  אך נפלו על המצאה: לקחו את הנערה וכניסוה אל בית-הספר, כי אמרו, אולי תאבה לראות את המורה: הלא הוא מתנשׂא ויושב בקתדרא.

– וראתה אותו?

– ימים מועטים.  אחר כך נעלם מעיניה גם הוא.  והתקצף המורה, וקרא לה גם הוא: "גאיונית שחצנית, מרשעת" – ויגרשנה מעל פניו, וימסור לה, כי שאומרים, "תעודת זאב".

– והיא שבה הביתה?

– לא.  כי אמרה: "למה אשוב, ואני גם שם גלמודה? איני רואה כלום".  ותצא את העיר...  ומחוץ לעיר צפרים עפות, ותרא אותן הילדה, ותתחנן להן: "אהבנה אותי!" כי חולת-אהבה היתה הגלמודה.  ותסַפּר להן, שאינה רואה מה למטה, שהיא רואה אך מה למעלה, ולמעלה – חיות אך צפרים.  אבל לצפורים לא היה פנאי להרבות עמה שׂיחה.  ונדו לה קצת ועפו אל קנן, אל אפרוחיהן...

– ועוד הפעם נשארה הילדה עזובה?

– במרומים התעופף נשר – – –

– וגם הוא טס אל קנו?

– לא! הנשר היה גלמוד גם הוא! הוא התעופף מעל לראשה וינחמנה...  הוא ספּר לה, כי גם הוא גלמוד, כי הוא שוכן על שן סלע גבוה, ומשם הוא רואה את כל ההולכים! על שתים כעל ארבע, כנמלים...  ואם תבחר בו – יעלנה אל קנו למרום – – –

– גם הוא צריך לפרנסה? והפרנסה אינה מצויה במרומים?

– כן, והם חיים חיי צער – – –

אך לא ספרתי את גמר המעשׂיה, כי נחפזה הצפרדע לשוב אל בצתה: קונצרט לדבר שבצדקה הוכן שם.  ואני שבתי הביתה כדי לישון קצת.

 

י

אך מחשבה אחת אינה מניחה לי לישון.  וכשאני מתנמנם, היא מתלבטת בתוך חלומותי...

"חיים אנחנו בזמן ובמקום.

בנוגע להמקום הרי יכולים אנחנו לעמוד או לנוע ממקום למקום.

אבל בנוגע להזמן – בעל כרחנו אנו נעים.  אין מעמד גם ל"מזרחי"!

ולמקום – ארבע רוחות.

יכולים אנחנו לנוע פנים ולנטות לאחור – ימין או שׂמאל.  אבל הזמן הוא קו.  אין ימין ושׂמאל, אלא רק פנים ואחור.  המקום הוא שטח.

קוראי הדורות נסוגים אחור ויכולים (בעזר כל-שהוא מצד כוח הדמיון) להגיע עד אדם וחוָה, הערומים בלי שום בושה והאוכלים אך עשׂב ופרי-העץ...

וכנגדם – הנביאים החוזים, אלה מגמת פניהם קדימה! קפיצת-דרך לעתיד לבוא.  עד היום הגדול או עד הנער הקטן, הנוהג בגבעול-שושנים בזאב וכבשׂ יחדיו...

אבל כאלה כן אלה יחידי-סגולה הם, ועל כן יכולים להסתפק בבבואה של חיים תחת חיים.  אבל עם ה', ההמון הרב, הולך עקב בצד אגודל.  ואני בתוכם, בתוך הערב-רב...

עם ה', הערב-רב, חפץ חיים ולא חלוּפי-חיים.  זכרון סיר-הבשׂר עולה בעיניו על תקוַת חלב ודבש..."

עיני סגורות לחצאין ואני שואל:

"אך למה אנחנו הולכים ואין אנו נוסעים בתוך הזמן?

בנוגע להמקום אנחנו הולכים ומשתלמים.  הולכים היינו (ואולי גם על ארבע) ואחר כך הופיעו הרצים.  ואיש טוב ומיטיב המציא את האופן ונרתם אליו הסוס, והם הכריעו את הרץ, ובא הקיטור והכריע את הסוס.  עתה מלחמה לחשמל בקיטור, והחשמל הולך ומנצח, יש לנו כבר מגדל פורח באויר.  לנשרים נהיה – ונתעופף מעל לראשי בתולות, אשר שמורותיהן מורמות למעלה, שלא כמנהג העולם בתוך הבצה...

ובזמן? אין עצה ותחבולה והמצאה כנגד הזמן."

שמורות עיני כבדות כעופרת, אך סדק צר כחוט השׂערה נשאר, והמחשב עודה טורדת:

– "אם קר לי בכאן ויש לי מעות, בורח אני מפני הקור.  גולל אני חושך מפני אור, ימות-גשמים מפני ימות-חמה.  אם רוצה אני ויש לי מעות, עושׂה אני את כל ימי – אביב או קיץ, ושיר הצפרים אינו פוסק ואני נהנה מברכות גיא ויער – בארצות החמות.

אך כשקר לי בזמן, אין מנוס!

אין אופן ולא אופנַים, ואין קיטור ואין חשמל, ואין מגדל פורח...

אסור לעמוד! מוכרח אני לנוע, ולנוע עקב בצד אגודל...  איני יכול לשוב אחורנית יחד עם קוראי-הדורות, כי מתיירא אני מפני הדורות בלי חלוקים לבנים...

ולהנבא גם כן איני יכול: מיום שחרב בית המקדש...

אני רוצה לנסוע באמת..."

אני מתנמנם קצת, וחושב, שהדבר אינו מן הנמנע כל עיקר.  צריך רק ללרצות! הרצון הוא המניע את הכול.  ואני רוצה! אני רוצה בכל כוחי, בכל נשמתי!

ובאמת אני נוסע...

אין מוציאים עוד לחם מן הארץ, וחדלה האדמה מלהיות  נחלת "פריצי"-אדם ופריצי-עמים...  הכימיה מוציאה להם מקוצים וחרולים ואני מתחרים אך עם בעלי הקוצים – החמור והאתון.  צר לי עליהם, אך מה לעשׂות, גלגל הוא שחוזר בעולם.  כמה שנות-מאות אכלו הם לשובע ואנחנו רעבנו?! ולא לחם בלבד תתן לנו הכימיה – גם בשׂר ודגים, גם בשׂר לבן וגם דגה לבנה, כלומר – את טעמם של אלו.  והמעי הגס נעלם, הסרח העודף הזה שבבטן האדם נשכח זה מאות בשנים.  ואין אנחנו אוכלים, אלא שותים.  ובפאריז אין שותים עוד, אלא מריחים.  המזון נכנס דרך החוטם.  הבריטים נושׂאים שלחופיות קטנות מלאות אבק-מזון תחת החוטם, על השׂפם, ומריחים בכל עת ובכל שעה.  ואם לא נסתם עוד הפה, אין זה אלא משום שעיין צריך הוא בשביל הפלירט...

והפלירט – פלירט חפשי, בלי עין-הרע, בלי קנאה-שׂנאה.

אין הבעל זן ומפרנס את אשתו, כמנהג מאת העשׂרים, ואין האשה מכלכלת את בעלה, כדרך מאת השלושים: לכל אחד ואחד שלחופיות של אבק והוא מריח, ואין שום זכות מיוחדת לא להאשה על האיש ולא להפך.

                                                                              

– ואתה מי?

– אני?

– כן, אתה?!

– אני – הרכּב!

– הרכּב?

– כן, נוהג אני את המרכבה במסלת הזמן.  הלא מגמת פניך – קדימה?! על העתיד לבוא?

– כן, אל הנער הקטן על גבעול-השושנים.  נהג!

– באיזה זמן אנחנו עתה? מה שמו?

– עדיין אין לו שם, כי לא נולד עוד ולא נכנס בברית...  עוד לא הגיח מרחם היצירה...

– חושה!

ובני אדם רצים ושבים כמשוגעים.

– האין רעבים להאכילם, צמאים להשקותם, ערומים להלבישם, חולים להחלימם? האין אומללים, מדוכאים עמים או אנשים פרטיים, לחוס עליהם?

הפרות חולבות ועגלים להיניק אין...

הכול חי ומת על פי דרך הטבע.

הכל חי ויונק את חייו מן השלחופית, ואין מת אלא מזוקן...

הכל חי בהרמוניה שלימה עם הטבע ומת בהרמוניה שלמה עם הטבע.

אין מחלה, אלא זוקן...

האברים מתנונים וכלים בשמן אחד ובמידה אחת – על פי שיטת מעֶטשניקוֹב.

אין אבר מת קודם חבריו ואין ממיתם במיתתו קודם זמנם, ועל כן אין צער.

הם חיים בהרמוניה בלי צער, ומתים בהרמוניה בלי צער.  הנשמה והגוף מתנונים וכלים בבת אחת.  אין נשמה חיה בגוף מת, ולא להפך.  ואין רצון עם סרח עודף על היכולת, ואין יכולת בלי רצון, שמסיעה אבנים חנם...  אין חפץ, שאי אפשר למלאותו, ואין אנרגיה נעצרת ונאספת, שהיא נעשׂית לצער.

וברבות הימים גם הפלירט נשכח; אין רצון בלי יכולת...

ואין גם וכּוּחים.  הענינים חלפו ואינם.  הדעות בלי בצע והקולות בלי צבע.  ואין כעס ודבּות-שוא; הלצות ומהתלות אינן כל עיקר.  פעם אחת נמצא "שלום עליכם" במקרה, וקראו אותו במסבּה – והיו הכול מפהקים...

כי הפיהוק היה למחלה מהלכת, כללית – מחלת העולם...

– ואיה הנער הקטן עם גבעול-השושנים?

– למה הוא לנו, לאיזה צורך? הזאבים, הנחשים ושאר הדורסים והטורפים נהרגו בחשמל...  אפילו הצפרדעים, זכרונן לברכה!

– גם הארץ לא רעשה זה כבר! – ביקש להתאונן אחד הזקנים – ויפהק.

ואני פונה אל הרכב וקורא בפחד: נהג!

– האמנם "יריד" בכאן?

– חס ושלום! אין מקח וממכר!

– אלא מאי? יום גנוסיא?

– גם זה נשכח! נרדה נא ונראה – – –

השוק הומה מרוב אדם.

אז, בימי גירוש הנזירים מצרפת, שתה אחד הנזירים, מרוב שׂיח וכעס, ין-שאַרטז מרבה להכיל, ויפול שכור ויישן שינה לתּרגית במרתף עד היום הזה.  בלי נזירים נפול נפלה צרפת, כנפול ספרד אחר גירוש היהודים.  חנוף חנפה הארץ, רעשה צרפת ותהי למעי מפולת, ויכסו יערי-עד את המפולות ואת העיים...  עתה כרה לו מפהק אחד קבר, עמוק עמוק כהר – וימצא את הנזיר ויביאנו העירה, ויתנו לוסמים ויעוררוהו.

שואלים הם, אם היו מפהקים גם בימיו.

הנזיר משתדל לזכור.

– כן – ענה – היו מפהקים, רבים מן הלוֹרדים בבריטניה!

– והשאר? וה"עולם"?

– כמדומה לי שה"עולם" לא היה מפהק...

– ומה היה עושׂה?

– טרם נשׂרפו הנזירים בכל המדינות היו מתפללים – –

– אין זה ענין לענות בו...  בטלנות! ומה עשׂו עוד?

– היו שׂמחים על מוצאי-בוקר, לא הכל היו שׂמחים אך, למשל, המשוררים – – –

– לנו אין בוקר וערב.  שמש של חשמל ב"לילות"...

– היו קונצרטים של צדקה.

– אין לנו "צדקה"; אין עניים!

– תיבות-זמרה היו עוברות בשוָקים ומזמרות...

– לנו "כפתורים" – כל הנוגע בכפתור שומע זמרה, אך לפי שהכול יכולים לנגוע...

– אַ-ה! – נזכר הנזיר – היו עניים שבשביל לקבל נחת, היו מוציאים רגל אחת מתחת השׂמיכה בליל-חורף והיו משיבים אותה אל תחת השׂמיכה כשהתקררה.

– אין קור לנו ואין חורף.  שינינו את מהלך הימים ואקלים אחד ממוצע שׂורר בכל העולם כולו.

– עוד אחת אני זוכר – אמר הנזיר, העיף מאד – אותה אגיד לכם ואחר תתנו לי מעט יין...

– מעט-אבק יין להריח, יהי כן, אך סַפּר!

– אנשי חַיל היו עוברים בשוָקים ומקהלות של מנגנים לפניהם, והיה ה"עולם" רץ אחריהם בשׂמחה, בגילה –

– ומה הם אנשי-חַיל?

– לבושים בגדי-שׂרד מזוינים!

– ומה הם בגדי-שׂרד? ומַהו זיוּן?

– תנו לא אבק יין להריח, כי רפה זכרוני מאד.

וירח, ויתאר להם את בגדי-השׂרד.

ונעשׂו בגדי-שׂרד וכלי-זין, הכול כאשר לכול.

ועוברים אנשי-החַיִל המזוינים והלבושים בגדי-שׂרד בחוץ, והם מפהקים, וה"עולם" מפהק.

– שקרן אתה, נזיר!

– לא, זכרוני הטעה אותי...  אך אין אלה אנשי-חַיִל כל עיקר.

– הלא בגדי-שׂרד לבושים הם?

– כן!

– הלא מזוינים הם?

– כן! אבל –

– אבל?

לא שפכו עוד דם, ואין צלם אנשי-חיל על פניהם.

– שפכוּ דם! – נשמע קול העם ברעו – דקרוּ, ירוּ, המיתוּ –

– את מי? – שאל הגנרל.

– אותנו, את כולנו, ירה ולא נפהק! ירה!

וקול העם קול נגיד ומצווה, קול משפיע ונוגשׂ; רצון-העולם התגשם בקול...

– ירו! – ציוָה הגנרל...

– רבותי! – נזכר פתאום הנזיר – היו גם מעשׂיות...  על דבר בנות-מלכים....  על דבר עלמות בעלות-מום, הרואות אך מה למעלה ולא מה למטה...

אך קול הנזיר לא נשמע עוד; כבר החלה היריה!

 

יא

לקול היריה הקיצותי...

הוי אֵלי, אלי!

גם הצפרדעים, גם שירת-הבצה, גם תיבות הזמרה סופן לעבור ולהבטל מן העולם!...

וגם הוכוחים – – –

וגם ה"אנקיטות", גם המחאות וגם הקונגרסים – אין שׂכר ועונש!

אך השׂנאה לא תחלוף.

מוכרחים נהיה לשׂנוא איש את אחיו, כדי שלא נבוא לידי פהוּק...

ומי יודע, כמה פעמים נבוא עוד לידי שפיכות דמים – מאפס מעשׂה, מתוך פהוּק.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה