בעולם האותיות המחכּימות
י"ל פרץ
|
א ובכן, קורא נכבד, אחרי בטלה ממושכה מאונס,
הנני שב אליך. הנני שב אל מלאכתי או משמרתי!
ובאיזה מובן גם אל רשותי. עוד
הפעם התחייבתי להביא לך פעם אחת בשבוע מטעמים מצידי ביער או בים הספרים
והסופרים, כלומר: להביא לפניך דין וחשבון מכל הנעשׂה והנשמע – מכל בועות-הבורית
הצפות על פני – התהום שלנו. הצד היותר נעים בזה הוא – שהרופא התיר לי לשוב
לעבודתי זו. לפי שמוֹדה ומתוַדה
אני, שאין בי אף קמעא משׂמחת האִכּר הנודד, ששב אחרי גאולה לאחוזתו, או אחרי
כפרת עוונו לנירו ולמחרשתו, ולא מגיל הנשׂרף בחנוכת ביתו, שהתחדש אחרי ימים רבים
על עפרו והריסותיו... במשך הזמן הקצר של הבטלה מאונס החיים לא השתנו
כלל לטובה בשביל המצחק, הכותב מתחת להקו, המבדיל בין הכובד-ראש של ישוב הדעת
מלמעלה, והקלות-ראש של העולה לגרדום מלמטה... השׂמחות התמעטו, לבתולות כותבות עברית אין עושׂים
עוד פרסום; פתיחת חדרים מתוקנים היתה לחזון לא נפרץ, וסגירתם נעשׂית בחשאי; כבר
הודו "רבים ושלימים", שהעלון טורף את הספר ואין פושט יד לעזרת כותבי
הספרים, לפי שהכול יודעים, שאין זה לא חסד ולא צדקה: הסופר בעצמו אינו מתגעגע
כלל אל העבודה הקשה באחריות; מוטב לו צללי יום יום וצללי הערבים מדי יום ביומו. בני הנעורים אוהבים את הצללים, בשעה
שאינה לא יום ולא לילה, והפרה תולשת בדרך הלוכה את החציר יחד עם מרגליות הטל
הטובות... אין ענינים לרפרף עליהם, לצחק בהם. אי אפשר עוד לעבור מהעולם הזה אל העולם
הבא על גשרי הנייר שלנו בקלות-ראש ובב-צחוק. כבר נפלו איזו גשרים אל תהום רבה, אחרים רעועים... רבותי, ריח נבלה עולה אל אפי, האינכם מרגישים?
בקרוב תהיה, בעזרת השם, "הלוָיה מכובדה" ו"זעקת שבר קטנה". ופטפוט קל של מוסר ירד מן העבים
במרומים, אבל אין זה ענין עוד לענות בו, אסור לספּר מן החדר, על הנעשׂה מעבר
להקלעים אי אפשר לדבר אפילו ברמיזה, ואפילו כשהכול יודעים... ומכל-שכן המעשׂים הגלויים! הסכנה מצד האדם
הירוק – נהרי נחלי דם! נעילת שערים בפני נודדים – מוסר הבטן המלאה; הספקות
הגדולים של ש"י איש הורביץ ב"השלוח", חריצת לשונו של היאוּש;
אולי מעיקרא דדינא פירכא, והפתח פתוח, והיסורים החביבים אינם שוים כלום... ועל אחת כמה וכמה מיתתי בסקילה על ידי
דוד, הנמרוד, הרודף אחרי שש-שבע ארנבות בבת אחת והמתחמם לפעמים, בדרכו הקרה לבקש
את האמתות הרבות וגם השונות, באופן מלאכותי, וגועה; על ידי בן דוד, שכולו רותח
תמיד כחבית הידוע בגיהנום, ועל ידי שני המפקפקים הגדולים: בעל המחשבות והסקירות,
מצד אחד, וכף המבשלים משנהו, מצד השני, ועוד ועוד, – הסקילה הנפלאה, באבנים
לקוחות משׂדה המתיאש, והמוכיחה אך ורק עד כמה אנחנו (טובי העם ומוריו, מדריכיו
וחכמיו, המבקשים למענו אמת ואמתות, החפצים להושיט לו את קערת השמים ולארוג לו
טלית שכולה תכלת מקרני האור הגנוז), עד כמה אנחנו בעצמנו יכולים לשמוע ספק משונה
מספקותינו; ואולי הרעב, ההולך ומתפשט בשׂדרת המלאכה שלנו באופן מבהיל, או ידי
הנשים הצדקניות והגברים, נדיבי עם אלהי אברהם – הידים המושיטות עזרה, והרועדות
והמתרפות מרגע לרגע? והכיס המתרוקן, והלב המתייבש, והעין המתקררת?... או המקח וממכר בבשׂר החי, שאין אנו
מוגדרים בו באיזו אחוזים למאה... כל
זה, רבותי, אינו ענין לתחת הקו – – – אם מותר לי לעבור בשתיקה על הסקילה
"שעשׂינו" למר הורביץ, על האינדכּס של ריקלאמה שעשׂינו שלא מדעת
להמסופק בדבר משנה, שתעורר בלי ספק את הקורא הנכבד, השׂונא, בלי ספק, את המאמרים
הגדולים, המרפרפים באויר בין הדעת והאומנות והם נוגעים ואינם נוגעים
בשתיהן, לשית לב להפלפול...
אם אין לי החוב לעורר את הנדיבים להריק את שׂקם על צד היותר טוב לטובת
ההולכים בטל, לפי שרובם כבר מחזר על הפתחים בעיר ובמעונות הקיץ על פי הכלל: אם
אין אני לי מי לי, עזור לעצמך! אם לא יתרעם עלי הקורא הנכבד, אם לא אתעמק בדרכי
בשאלת המקולין לבשׂר החי, לפי, שעל פי דעת הקהל, על מכות כאלה לוחשים בסתר ולא
בגלוי, לפי, שרוב הגברים (ואנחנו, לכל הפחות בשׂפת עבר – גברים!) נוגעים בדבר
באופן ישר או מעוקל קצת... אם
יכול אני לבטל את כל המעשׂים הנוראים הללו, מבלי עשׂות את מלאכתי רמיה, רואה אני
בכל זאת חובה לעצמי לטפל קצת בש"י איש הורביץ וספקותיו... אני הנני אומן, שאינו מראה אומנותו. כמדומה לי, שהסופר, המגלה לכול שאינו
מאמין בתועלת הספר, יורק בפני עצמו... על הורביץ וספקותיו עלי לדבר וגם באריכות, אך
בפעם אחת לא יוָלד גוי ולא נבנתה קראקוֹי, ועוד חזון למועד, לעת עתה מבקש אני
לרמז על דבר קל. לפי דעתי האיש
הבא אלי ושואל: הגידה לי, משום מה אינני גנב? משום המעשׂה על הר סיני? אינני מן
המאמינים! מיראת העונש בעולם הזה? יכול אני לגנוב בסתר ולא יגלה המעשׂה הרע
לעולם! משום מסור כליות? אגנוב ואגנוב, וכיון דדש דש, והכליות תחשינה! משום תקוּן
העולם או החברה? – מה לי לעולם ולחברה, הלא הכול בשבילי, ואני רעב! – רבותי,
מאמין אני באמונה שלימה, שהאיש הזה אינו גנב! הוא בא אלי בבקשה לאמור: אני איני
יכול לגנוב בשום אופן וצד. יש
בקרבי איזה אימפּראטיב, שאינו נותן לי לגנוב! אבל רוצה אני לדעת ולהכיר את הסבה:
הלעיטני נא רגע כדור קטן של אור אֵלקטרי וראה מה נעשׂה שם מתחת לגבול ההכרה, וסַפּר
לי... כן, רבותי, אין זה איש מבקש לו היתר; אל
תלשינו עליו לפני הרשות, אל תשלחו לו שוטר, הוא מבקש את הדעת, הוא תאב
לדעת את האסור, ואתם מה, כי תלינו עליו? מפני ששלח יד אל הנימין הדקות שבכם ורגע
אותן, בזמן שבקשתם לומר עליהן איזה מזמור של פקפוק? ב "בין המצרים", הרגע-כמימרא שבין
"מת המלך" ו"יחי המלך", ה"אבוי"
וה"הידד" אינו, בלי ספק, שעת הכושר להתענין בספקותיו של ש"י איש
הורביץ וודאותיהם של מבקריו, ובכל זאת מוכרח אני לאחוז בשם ש"י איש הורביץ
בכנף מעיל "הקורא הנכבד" – למה אתה רץ? מה בצע – שואל מר הורביץ – בכל
"המעשׂים הפעוטים" הללו? את מי – ישאל – תבכּה ולמי תקווה, אם כל זה
את בית ישׂראל לא יציל... למה לך
הגסיסה הארוכה כימות הגלות? קום ועמוד, והתפלל לאלהי הרוחות, שישיב הרוח ויפזר
את ענני הכבוד, ויוריד הגשם לכבּות את עמודי האש... יקיץ הקץ, ושמא נולד לך בן, ואתה מכיר סימני כנפים על כתפיו
או רואה שביב אש גנוז בעיניו – חנקהו, הרגהו, אל יעורר... מתוקה שנת העם ההולך למות! וראה: עולם
חדש – ימין דוחפת, שׂמאל מקרבת; הבא להטהר פותחין לו; האם את נטפי המים אתה ירא,
כלב שוטה? אמנם מר הורביץ אינו נוקב ויורד עד תהומו של
הענין, אם שאול תשאלנו: איך התקימה כנסת ישׂראל עד היום הזה, איך עברו ימי
הבהלות, והרדיפות, והגזירות, והשמדות ולא נכרתה כולה עד היום? אם תאמר לו: ראה
ביום בהיר ולא תראה את השלהבת, וביום המּעונן ובלילות היא מתלקחת, האין זה נשמת
העם? על זה אך מענה אחד בפיו: לפנים היינו מאמינים, לפנים היינו מתפללים הרבה,
יושבים בסוכות וחובטים בערבות... אבל
עתה, עתה, בזמן הכפירה? ואמנם הרב טשרנוֹביץ מאודיסה מצא בזה מקום
לגבות מאת הקהל הגדול את חובו הקטן.
מאמרו "מדיחי ישׂראל" נדפס ב"הצפירה", לא שמפני הרעה
נאסף "המליץ", אלא שצפרים כאלו היו מקננות תמיד בחביונו... "מה נעשׂה – שואל היה הרב טשרנוביץ –
לגרפומן, לש"י איש הורביץ וספקותיו.
מה נעשׂה, כדי שבנינו לא יסורו מאחורינו ולא יבואו לכלל כזה, שבאו לו
ש"י איש הורביץ וקלוזנר?" אמנם, ש"י איש הורביץ לא בא לידי כלל כל
עיקר, הוא הציב אך סימני שאלות ולא יותר.
וקלוזנר, שהדפיס את ציוני השאלות, הבטיח לנו בהן צדקו, לעקור את כולם
כחדק בעזרת טובי סופרינו וחכמינו.
אבל המחויב איש יושב על כסא הרבנות בעיר ואם בישׂראל באודיסה לשׂים לב
לקטנות כאלה? ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום וסכנת נפשות? "וזוהי באמת – אומר
הרב – שאלה גדולה, שצריכים אנו לשׂים אליה לב ולדון עליה בכובד ראש". כאילו די בכובד-ראש ותשׂומת לב למען
התר שאלות החברה, הלאום והשקפות העולם, כאילו אין שום הבדל בין ראש לראש ולב
ללב, כאילוּ דברים כאלה נחתכים בלי צורך לידיעות נכבדות... ויודע הרב ההוא, שממשלת הרבנים בעולם המחשבה,
ועל פי רוב גם בעולם המעשׂה, עברה ולא תשוב עוד, אבל לוּ שבו הימים הטובים האלה,
ושאלו בעצתו, כי אז בודאי היה אומר לכלל ישׂראל, ש"צריכים אנו לשוב אל
היהדות העתיקה!" הסכנה, לפי דעתו, התחילה אך ורק מאז "סרנו מאחריה,
והתחלנו להיות תועים ולשאול שאלות", הוי, השאלות – אלה הן סם המות ליושבים
על כסא. למה אתה שואל? עשׂה!
קיימו את "הנמוּסים והצירימוֹניות" בין "שאתם מסכימים עמהם ובין
שאתם מתנגדים להם בלבכם, והיו זהירים לקיימם ולדקדק בהם, אף על פי שהם עליכם למשׂא"... ושואל עוד הרב שאלת תם: "הכי בשביל שאין
רצועה ומקל, ואין ז'אנדרמים שיבואו וידרשו במפגיע את קיום המצווֹת, פטורים אנחנו
מהן?" ובכן הצעה פשוטה: מה בכך? מה בכך אם לא יתאימו
מעשׂינו עם השקפותינו, עם תוכן נשמתנו? אמת, היו אומרים: "רחמנא לבא
בעי", אבל רחמנא ולא הרב טשרנוביץ, הרב טשרנוביץ מסתפק במועט. יכול אתה להיות כופר בכול, אך בוא אל
בית-הכנסת [שלי] להתפלל והנח תפלין.
ואינו יכול להבין בשום אופן: מפני מה האינטליגנטים שלנו מפונקים יותר מן
האינטליגנטים של כל האומות, ואינם יכולים להשתתף בעול הדת? הרב יודע "שבכל
האומות ישנם מלומדים ואינטליגנטים, ובכל זאת הם בעלי דת והם מתנהגים על-פי דרישת
הדת" – אבל שאלה היא, אם יודע הוא הרב הנכבד, מה הוא הקלריקאליזם המדיני?
מסופק אני. אבל העיקר, שהרב
טשרנוביץ מסתפק במועט. אינו מבקש
אלא שיזהרו ממאכלות אסורים וחלוּל שבת בפרהסיא. זה הוא העיקר. את בית ישׂראל יציל השקר! אבל, "האמת נתּנה להאמר", ששאר
מבקריו אינם נופלים מהרב הנ"ל כמלוא נימא! כמדומה לי, שבלי קשיות עורף מיוחדת במינה, אי
אפשר עוד להטיל ספק במציאות ספרותנו.
ארזים אין לנו עדיין, ברושים לא צמחו עדיין, אבל "הנצנים כבר נראו
בארץ", טללי תחיה נופלים וגם "קול התור נשמע" – לפעמים. קטנה היא ספרותנו ביחס אל ספרותם של העמים,
המתפתחים זה מאות שנים באורח טבעי, ברשות עצמם, ברצונם הטוב ומאליהם. אבל איננה נופלת בשום אופן מספרות כל
אחד מן העמים הקטנים, שאך זה לא כבר פרקו אפיטרופסיהם את עוּלם מעל צוָארם, שאך
תמול שלשום קראה ההיסטוריה לנשמתם הלאומית: "בדמיך חיי". וגדולה היא, וגם ענקית, ביחס אל הזמן
הקצר של הדחיפה מלבּר לגו, מן העור המשתנה ונובל אל הלב הדופק, החי והמחיה. מותר לרואה בעבים להנבא לנו עתידות לא
טובים. גם בארזים תפול אש. ורשות יש לבעל מרה שחורה להגיד: את כל
אלה הביא הרוח וישׂא הרוח. אבל
בהנעשׂה, בההווה, אין להכחיש. המעשׂים
מנקרים את העינים. אבל מקצוע אחד לא-מעובד יש בספרותנו, קרקע
בתולה, ובקורת שמה. מלחמה לכל אחד
מאתנו מסביב, כל אחד מאתנו נלחם במסירות נפש, נמצא תמיד בחזקת סכנה, אבל המבקר
הולך ובא, נכנס ויוצא בתוכנו כהרופא בקרב המחנה, ומשׂער ראשו לא יפול ארצה, אם
לא תהיינה לזה סבות אחרות... על
הזה הרופא צלב אדום, לבל יורו אליו, ובנוגע להמבקר די היה עד כה בהפתגם:
"אין משיבים על דברי בקורת". בכלל מאמין אני בחכמת האַאמריסטיקה ומאמרי
בקורת בפרט, כמו שאני מאמין בחסדיו של מלווה ברבית, ברחמיו הגדולים של קברן בעיר
גדולה, או בבכיות ויללות ודמעות של ש"ץ מפורסם, אבל אצלנו ביחוד היתה
הבקורת לגרועה יותר מן המידה. חיינו
הבלתי טבעיים יצרו לנו הרבה סוּרוֹגטים וחלוּפי דברים: לסוכתנו כעין צורת
הפתח, פחות מג' טפחים כלבוּד דמי, יהי רצון כאילו הקרבנו קרבן. הספר שלנו הוא "כמו שנדפס
בסלאַוויטאַ". וכביכול
יש לנו בקורת... האם אין מאמרי בקורת טובים? ישנם, אבל מן המאמרים הטובים נודף ריח זר... שם הם שותים, ואצלנו – מריקים... לוּלא דבּר ברנדס בלסאל, לא ידענו את
דמות דיוקנו של בעל היובל האחרון עד היום הזה: מאושר הוא הסופר המוצא את דוגמתו
בחו"ל; המבקר יעשׂה לו מלבוש על פי המודה האחרונה מן המוכן. אבל, רבותי, כבר נטיתי הצדה... נחשׂוך זאת לעת אחרת... עוד נשוב ונדבר על דבר החייטים של
עיירות קטנות, שיצאו מן המודה, והם סובבים בחוץ, ומבקרים את המלבושים של העובר
ושב: "ראו, שם חסר ופה יתיר, ושם קרע". והמי-שהיה-חייט מתמרמר וקרב, ותוחב את
אצבעו בקרע, ומרחיבו, ומאריכו... עוד
נעשׂה חשבון עם ה"אתוּיים מרחוק", הצופים עלינו מאספמיא וסופרים את
השושנים על האחו שלנו, והם מתפעלים ומתרוממים, ומלהבים, מבלי שית לב להמרחק,
להטיט והעפר-והאפר שבין השושנים, ועל כן טוב ויפה, ונשׂגב, ועולה בית אל, על הכל
שורה השכינה... וטוב מאד, כידוע,
הוא אך המות... עוד נתחשב עם "צעיר רודם" שקרא פעם
אחת ספר על דבר כללי האמנות, ובידו אמת המידה על פי המחלקה השמינית שבגימנזיום,
למוד בה את היצירות, והוא עומד לפני הקהל הגדול ומודד, ואומר: ראו, זה הוא לפי
המודה, לזה סרח עודף וזה התכנס וצריך להוסיף עליו... וזה יוצא מן הכלל כולו. אין זה אמנות כל עיקר... עוד נדבר בשער עם ההולכי-בטל עד חצות הליל,
ואחר חצות הליל עולים על משכבם ולוקחים ספר לסגולה לשינה חטופה של עצבים נרגשים,
וחוטפים משם שברי פסוקים, ומתנמנמים, ועושׂים להם כוָנות ומחשבות על חשבון
הסופר, או האמן, וקמים בבקר ויוצקים את חלומותיהם בדיו אדמדמת על ניר של תכלת... עלינו לשוב אל ש"י איש הורביץ ומבקריו. _______ ש"י איש הורביץ אינו איש מקורי, לומד מפי
הנסיון... ואינו מן הבקיאים
הגדולים, שתריסר אלפי גמלי של ציוּנים ומראי-מקומות הולכים אחריהם; ואינו איש
שהשכינה שוֹרה עליו, והוא שואב תמיד מתוך עצמו... ואינו משקיף על העולם בעד שפופרת מיוחדת לו. ש"י איש הורביץ הוא בעל-בית הגון
ומשׂכיל, שמקרה קרה לו ובא לידי ספק.
תפּוּח יפה, שעלתה בו תולעה ואוכלת אותו... רחוק הוא מקוהלת, משוֹפנהויאר, אבל מררתו נשפכה, ודמו נצבע
שחור... לפעמים, עת יצרו השחור מתגבּר עליו, הוא
מתקומם ומרחיב עולמות בחרב של נייר...
למשל, על תעודת-העם קם בצחוק קל, בבת-צחוק,, כגבור-ענק על הגמד, על
הזבוב, וחנקה באצבע קלה. ולא חלה
ולא הרגיש מר הורביץ, שנלחם בריחים של רוח, שהיתד תקועה במקום אחר, במקום הסמוי
מן העין – בשאלה אחרת גדולה, כוללת: אם יש תכלית להעולם? אם יש תכלית להעולם, אז
יש תכלית להאנושיות, לכל עם ועם, לכל חברה, לכל אדם, לכל בעל חי, גם לספיח השׂדה,
לאבן – לכול יש תעודה! ואם לאו, אם לא הרוח מחולל הכול, אם לא הוא מתגשם ומצטלם
בנשמה, אלא להפך, הגולם משתלם ועולה במעלות הרוח להיות לצורת ידיעה כוללת, אז
עליו לחקור ולדרוש את העבר וההוה ולהקיש על העתיד, למען דעת את הצפוּן בחיקו, את
הסכום הכולל מיצירות כל יוצר, ולהגיד: עד פה נבוא ואחרי כן נעבור, וזאת היא
תעודת הכלל, המתחלקת לתעודות הפרטים. אבל ש"י איש הורביץ ליקק, בעווֹנותינו
הרבים, מבאר כרה המַטריאַליזם העובר, והכה על קדקוד התעודה ולא שנה... והשתכּר מנצחונו! כל עולמנו, המנסר בהשׂכלתו, הולך, בנוגע
להשקפת העולם הכללית, מימין לשׂמאל ומשׂמאל לימין, מן הרוח אל הגולם, ומן הגולם
אל הרוח, כאותה המטוטלת של מורה-השעות, ובהיותו באמצע הדרך הוא נזקק לשניות... ותמיד יש פנים לכאן ולכאן, ואך הפנים
הללו, על ידי התעמקות במחזות הטבע, על ידי צבירת יותר ויותר מעשׂים ומראות,
הולכים ומתבררים ומתלבנים, כלומר: השאלות בעצמן נעשׂות מדי יום ביומו יותר
בהירות, יותר בולטות, וש"י איש הורביץ סמוך ובטוח, כי הארגז נפתח בנקל על
ידי מאמר ההיקש, כמעט מאליו... אינו פונה אל העבר, אשר יצר לנו את הנשמה
הלאומית; אינו רואה את ההוֹוה, המאגד אותנו על ידי צרכים ותקווֹת משותפות יותר
ויותר, ואינו שואל את העתיד: מה אתה מביא? איך תפעלנה הבאות על הסבך, שנאָחז בו
בקרניו; איך יתפעלו העמים בכלל ואנחנו בפרט מהחליפות והתמורות המתרגשות ובאות... עומד הוא בתוך הבצה הבעל-ביתית ורואה
בה את האי-סוף הקדוש ומתרגש... כן.
בש"י איש הורביץ התעוררה הרגשה ידועה ופסימיזם שמה. צל עובר או קיים של מרה שחורה, והוא את
לבו הגיד, את מצבו הנפשי כמו שהוא...
יכול היה מר הורביץ לגשת עם טענותיו אל עצמו ובשׂרו, ולדרוש לפני תאיו:
רבותי, למה הייתם לבשׂר אחד? מי ביקש מכם להתלכד ולהתארגן! לאיזה צורך? מה בצע?
המות עומד ואורב לכם! למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם איש בעד רעהו, היחיד בעד
הכול והכול בעד היחיד, הלא סוף אנוֹש למיתה... היש לי איזו תעודה? מה בצע בחלומותי, ובהמצאותי, ובמאמרי
שב"השלוֹח"?... מר הורביץ הוא אדם לא עמוק, אינו מבחין בין
שאלת היחיד, שבשעה ידועה נתּק החוט האוגד אותו אל הכלל, והוא רואה פתח פתוח לצאת
מתוך המהפכה, לבדו, להצלת עצמו, ואינו רואה שום חובה לעצמו להשאר בתוך המערכה,
ובין שאלת הצבּוּר, בעל נשמה צבוּרית, שאינו רוצה לאינו יכול למות... והוא מחליף עוד את תכלית המלחמה בעד
הקיום בהנס אשר בראש הפלוגה, וקורא: רבותי, נלחמים אתם בעד מוט-עץ וסחבה עליו,
רבותי, התפרדו, למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם מלחמת-הקיום? מה בצע? לאיזה צורך?
היש תעודה לבעל חי? ומה יהיו חלומותיו, והמצאותיו, ועתידותיו? אבל, רבותי, מבקריו גרועים הימנו... – געֶוואַלד"! – קורא אחד – הוא מפריע!
הן אנשי השוק אנחנו, נושׂאים ונותנים, ולא הולכי בטל; כן הוא, אנחנו עושׂים, אבל
יש לכל איש ואיש הרשות לבוא ולשאול: לאיזה צורך? היודע פשר דבר – יגיד, והמשׂכיל
שאינו יודע – ידום! הלא גם משה בא והפריע; אז היינו בונים את פיתום ואת רעמסס!
קוהלת בא גם כן והפריע, ויקרא אל "בניך בוניך" – למה? מי יודע! כמדומה
לי, או מובטח אני, שהכול הבל! ובני אדם היו עוסקים בהכנת מדורות אש למכשפות, ובא
ווֹלטיר והפריע! וכן מפריע כל איש, אשר יש במוחו טפת שמן אחת, ובלבו שביב אור
אחד, ואינו חכם לעצור ברוחו מיראה, פן יבוא הרב טשרנוביץ וקרא לו "מדיח ישׂראל"... לא לחינם קוראים אנשי השוק לכל יוצא מן
הכלל, לכל שאינו יכול להתכווץ בתוך המודה הרגילה, ובפרט לגאון, המתנשׂא עליו ועל
המונו – משוגע, מטורף! "משוגע איש הרוח" היו אומרים מראש ימות עולם,
ולא לחינם בא נביאם של אנשי השוק, כביכול, המלומד האיטלקי, והוכיח בספר גדול
ונורא את השייכות והיחס הישר שבין הגאונות והשגעון. אבל "הדור"! זה "הדור"
שמתחלת בריָתו נדר להלחם בשקרים, בצביעות, בבטלנות, בכל שאינו לפי המודה
באירופא, ובכל כיוצא בזה, מדוע התנפל הוא על ש"י איש הורביץ, הלא גם זה
גבור, גם זה שׂוחה כנגד הגל, גם זה מגלה פנים חדשות? "העיקר היא ההרגשה", קורא
"הדור" בקול מגלה אמריקה.
אבל ש"י איש הורביץ הביא גם את הדעה הזאת. ועל זה באה תשובתו, כי רע ומר לבעל חי,
שמוכיח לעצמו את ישותו על ידי ההיקש: אני חושב או מרגיש – ועל כן אני חי, לפי
שהחי הבריא אומר: אני חושב, אני תקיף – ועל כן אני חי. ואת התשובה הזאת הסתיר
"הדור" מאת קוראיו... אין לנו עוד בקורת... ג יושב אני כחום היום וקורא, והאותיות, השחורות
והנאות, המאירות והמחכימות, מרקדות כנגדי כשׂעירים קטנים, כעזאזלים פעוטים, ממש
כזבובים, ואיני יודע אם האותיות פורחות או המחשבות שבמוח... אבל איך שיהיה – העתים רעות. – אַל טל ואַל מטר! – גזר ה"לוח"
(לא דוקא לוח "אחיאסף") והיום הלוהט שׂורף את הנשמות בהבל פיו. פשוט, אי אפשר להבין כלל. הגעו בעצמכם: בעלי המלאכות, והעיקר
הרצענים הגסים, מכחישים בפומבי את הפתגם: "שב שני הוָה כפנא, ואבבא דאומנא
לא חליף", ובמקום הנחת, במקור השׂמחה, במעונות הקיץ – נוהגים אבלוּת! נפש בני הנעורים מתמוגגת: הפרחים נובלים,
ועליהם נושרים מעל חזה הצעירות; עלי האלונים מתכוצים מן החום הזועף, ואין בהם
כדי כסות עינים; והזמיר העיף אינו מסלסל ואינו מסלד, ואינו פותח שערי רחמים
אפילו כחודה של מחט. ובעלת-הבית – אֵם הצעירים – מזיעה וזועפת:
תשעה-באב כבר בא, ואין עוד כמהין ופטריות לטגן תיכף ומיד או לייבש לימות החורף,
ואין פירות! ושער כל צרכי אוכל נפש עולה, והעיקר שער הבשׂר השחוט... ותחת זה יורד שער הבשׂר החי, והבעל
(אבי הצעירים) לא בא לא ביום השבת ולא ביום הראשון... מה הוא עושׂה שם בוואַרשא? והשמש זועפת ולוהטת, והמוני שׂרעפים – ערפלי
אש נדים ונעים, ותועים אחריה, כאילו גם הם מסופקים ושואלים: מה יהי בסוף היהדות?
והאכּר יוצא אל שׂדהו וזורע – קש! ואם תאמר: מה נאכל? וגם אני זורע קש. העתונות הכללית אינה מזינה ומפרנסת אותי כיום. אצלנו שאלת היהדות מנסרת, הומיה
וסוררת, ושם – שם עולה היאפּוני במרכבה מרקדת אל המוח האירופי ואומר: דרשוני!
הגעו בעצמכם: אדם שכולו מוקשה, אדם שאינו לא יהודי ולא נוצרי; שאין לו על כן לא
תעודה ישנה ולא תעודה חדשה, אדם שותה קודם הקרב, שׂורף שער גבוריו אחרי הקרב,
ואינו מכבד לא את השושנה ולא את החבצלת, כי אם את הציצים. ולא רק שאלת היהדות והיהודים ירדה מעל הבמה. בתוך המהפכה קם הנשר הפרוסי וטרף את
הקוֹנסטיטוּציה האשכנזית, וינשל בחוק קטן אחד את הפולנים בפוזן מעל אדמתם; ארבעה
וחמשה אֶפּיסקוֹפּים מרדו ממש בהאפיפיור והסתתרו תחת כנפי האפיקורוס קוֹמבּ,
ואינם חפצים לנסוע לרומא, לשמוע את חרפתם מפי האפיפיור; איזה מלומד גדול מצא מין
חדש של טפות הדם ומשנה את כל הלכות העכוּל בהקיבה; שני אפרתים נאסרו בעווֹן
תרמית בצחקם בקוביא; ששה צעירים אבדו את עצמם לדעת בשל נשים זונות, ועוד ועוד,
עולמנו החומרי והמוסרי מתנודד, מתפרק בחוליותיו ואין רואה, ואין שומע, ואין פוצה
פה! ומשום מה? רבונו של עולם, המוח מתבלבל... _______ ועוד יותר מתבלבל המוח מאימת הצעירים. הכופר-בכול שלנו הידוע ביקש לעקור את הצעירים,
לבטלם בהבל פיו, לערבב את כל התחומים: אין זקנים ואין צעירים בעולם! והנה באו
הצעירים, אלה היורשים שלנו, הרומסים את קברינו, קודם שנסתם הגולל, פרחי הגן-עדן
של העתיד, ופרשׂו את עצמם לפנינו כשׂמלה.
הצעיר (לכל-הפחות – המדבר בשמם) הוא בעל הרמוניה. בקרבו מצלצלים פעמוני כסף או מחללים
חלילי עץ, אבל הוא צמא לצלילים חדשים, תובע צלילים חדשים ומקבּל אותם מן האויר
המקיף, ואותם הצלילים החדשים – או שהם מתאימים אל ההרמוניה שבלב, או שהם מהרסים
את ההרמוניה הפנימית שבלב; באופן הראשון הם – נחת, ובאופן השני – צער. הוצלילים היותר גרועים והיותר
מזיקים הם הספקות והפילוסופיה, לפי שגם הפילוספים המהוללים שעל פי נוסח אשכנז גם
כן מגוחכים קצת. _______ וההפכים נפגשים. הצעיר מצד אחד והשטריימל מאודיסה מן הצד השני
בורחים מפני הספק, ומזדעזעים וקופצים, רחמנא ליצלן, על השולחן כאשה מפונקת,
להבדיל, מפני המקק השחור... ושניהם
אוטמים את אזניהם, – הראשון במוך וסחבה של פריעת חוב, והשני בסברת-בין-השמשות על
דבר ההרמוניה שבלב. ובא גם בעל-הבית, וגם הוא חולם על דבר
ההרמוניה... הבשׂר השחוט עלה במחירו, והבשׂר החי יורד... הרצען יורד והקבּלן עולה – הרמוניה של
עולה ויורד. לשון המאזנים! כן.
גם לבעל-הבית הרמוניה ומקורה בבלי דעת. בעל-הבית שלנו דורך ואינו יודע שהוא רומס; אוכל, ואינו יודע
שהוא טורף; גוזל מחברו את האויר לנשימה, ואינו מרגיש שהוא חונק; ואחרי ככלות
הכל, כצאתו (על-פי-רוב בין מנחה למעריב) לפנות ערב השׂדה, הגנה או אל היער, הוא
רואה גם הרמוניה נפלאה. מה שנעשׂה
בין השרשים מתחת, בין העפאים ממעל ובאויר המקיף מסביב – קצר-רואי הוא מלראות
ואיננו יודע. אבל העצים מפיצים
ריח של שׂרף לריאתו; הפרחים הנצנים והשושנים והמלוחים של ליבושיצקי – ריח נחוח
לאפו, ועלי האלונים מתנועעים בלחש, ומגלים סודי סודות של הרמוניה, והצפרים
אומרות שירה; והכוכבים מלמעלה, ותולעי הזוהר מלמטה – תהלוכת פנסים לכבודו ולכבוד
יוצרו... ואם, חס ושלום, תבוא רוח
שאינה מצויה, וּתנַשׂא רגע את הוילון האדמדם מעל עיני בעל-הבית, וראה הקצר רואי
את המלחמה הארוכה והכבדה בעמק יהושפט, אין דבר! נופל הוא לרגע במרה שחורה,
ומרגיש קצת "יליל-חתולים", אבל הלא בעל-בית הוא, ותיכף הוא הולך אל
הדוקטור שלו, וזה שולחו להאַמבּוּרג, לקאַרלסבּד, ולכל הפחות למעון קיץ באוֹטבוֹצק,
ומשם ישוב, בעזרת השם, בהרמוניה שלימה, שונה קצת מההרמוניה שבלב הצעירים, הקמים
עלינו לכלותנו, אבל בהרמוניה בריאה ומבריאה כדבעי... _______ ובכל זאת המלחמה הולכת ונמשכת... נלחמים עם בעם, משפחה במשפחה, האדם
באדם. וגם בתוך האדם מלחמה: בין
טפּת דם בגידיו... ובין מחשבה
ומחשבה במוחו... מחשבה הורסת
מחשבה, בולעת מחשבה; והירא מפני המחשבה, הנלחמת בהקודמת לה, מוחו רופס כמוח
התינוק; ומי שאינו מסופק כלל וכלל – מסריח הוא, נבלה הוא, – יד לחוטם! כי הספק
הוא אבי הוַדאי של יום המחרת... כן, רבותי! ישנה הרמוניה של תום הילדות... והעמוד במערכה יש לו רגעים נוראים של
ספקות בנצחונו, ובתועלת וביושר לנַצח...
ואז הלב מתגעגע על תום הילדות, והפה אומר: "מי יתנני כיונק על שדי
אמו", או "מי ישיבני אל ערשׂ ילדותי והניע, ושר לי..." כן,
רבותי, לכל רגע ורגע יש פסוקים ומקומות כוללים. וצריך להודות, שרגעי החולשות הללו יפים הם,
שירה הם... אבל בפועל, ולא בהרהורי הלב המשתונן,
אם בפועל יאבה אדם בעל זקן ומלא דאגות פרנסה כרמון להכנס עם בתי-רגליו לתוך
הערישׂה, להתכוץ בתוכה ולישון שנת ילד, או כי יקרב אל אמו הצנועה אחרי בלותה
ויגלה את שדיה ויתחנן: היניקיני – בפועל האיש הזה שוטה הוא,
"משוגע-מטורף", שאין לו שום שייכות אל הגאונים הקדמונים או החדשים... _______ אבל לכנסת ישׂראל קרה מקרה קטן. הולכת היא לה יחפה בתשעה-באב בחוץ, אבלה
ומתמוגגת מצער... וזורקת פעם
בפעם, כדי שלא תבוא, חס ושלום, לידי יאוּש ומרה-שחורה קיצונית, חרול, או סנדל
מסומר... והנה באו (ראה הגליון
הספרותי של "הצפירה" של השבוע שעבר), והנה באו מלומדים גדולים, אנגלים
וצרפתים, וחטפו אותה ונתנוה באַרמאַט עומד ופיו פעור למעלה, והדליקו מה שצריך
להדליק לאותו דבר, וירו, והכנסת ישׂראל עפה למעלה, למעלה, מעצמו מובן – השמימה,
ותקבע שם, ותהי לאור-עולם, למאור לארץ ולדרים... ואף על פי שהאדם הירוק, שאינו וכו' עומד עלינו
לכלותנו, היהדות תנצח! ואף על פי ש"אחד העם", הוא גם "בחיר
האומה" או "מבחר בניה של האומה", לקח בחכירה את הצלת-היהדות,
יעמוד לה ריוח והצלה ממקום אחר...
ואבן מאסו הבונים – הצדק המוחלט לא בעולם הבא, "ששם השׂרפים מבשלים
מרק עצמות", על פי הרצפט של היינה, הלץ המפואר, אלא בעולם הזה; הצדק – יסוד
ותוך היהדות, יהיה במהרה בימינו לראש פנה, ועיני דֵליטש רואות וכלות... כן אומרים החכמים, חכמי בריטניה וצרפת. אבל גם בפרי עץ הדר זה יש תולעת. יכול היות ש"בחיר האומה" שלנו טועה,
שאין השד נורא כל כך, שהעולם כולו, גם האדם הלבן, גם השחור, הירוק והצהוב, שהאדם
מכל מיני הצבעונים מוכן ומזומן לקבל על עצמו ועל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות את
משפט הצדק תחת השמש ולא ממעל לה, כל זה יתּכן; כל זה מתקבל על הדעת. אם נחפשׂ באוצרות האותיות המחכימות של
הדורות הקדמונים, נמצא מרגליות טובות של צדק, יושר ורחמים גם במצרים המכשפת וגם
במלכות אחשורוש מהודו ועד כוש, ועל אחת כמה וכמה באוצר של האדם הסיני, אבי אביו
של אדם הראשון, – כל זה אמת; אבל – ואותו ה"אבל" הוא אמנם התולעת
שבתפוח – מסופק הוא מר איזגור, המרצה את הבשׂורה הטובה, היונה, שהביאה לנו את
עלה הזית טרף בפיה בשבוע העבר בגליון הספרותי של "הצפירה" – מסופק הוא
מר איזגור הנ"ל, אם יקבּלו שבעים האומות, מלבד ההשקפה היהודית על העולם, גם
את תרי"ג המצוות ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן, לכל הפחות עד הרמ"א... הרב טשרנוביץ בונה עליותיו על הצווּי המוחלט
של המוסר ההרמוני בעולמם הטוב של בעלי-הבתים. פריעת חוב! אבל ראשית: שבעים האומות אינן מחויבות, הן לא
קיימו ולא קבּלו על עצמן, ולא חתמו שום שטר חוב, ויתכן שבלי ז'אַנדרמים, ומקל
ורצועה, לא יאבו להניח תפלין בשום אופן; ושנית – פריעת חוב – ובזמן הזה? סלקא
דעתך?! _______ ובין כך וכך, ושׂעירי האש, שעפו במרומים,
התקדרו... ואחריהם עננים עולים,
זה על גב זה, זה על זה, ונעשׂו להרים וגבעות נעים ומתנודדים מלמעלה, ויכסו את
עין השמש הלוהטת, הצורבת, ורוח קרה נשבה, ורוחות קרות נרדפות זו אחר זו, עולות
זו על גב זו, והקור נכנס אל קרבי, אל תוך נשמתי, אל התוך שבתוך שלי... ר"ל – אויר של תשעה-באב... הצמים גם הצעירים בתשעה-באב? _______ ד וליהוי ידוע, שאין אני מכחיש, חס ושלום,
במציאות הצעירים, אוי לו לעם ולספרות, שאין להם צעירים. אנחנו עם קטן ולנו ספרות קטנה, וכבר יש
לנו צעיר חוצב להבות אש: בִּמְקוֹם
שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם יְחִידַת חַיַּי וּשְׁכִינַת
מַאֲוַּיַּי – הִגָּלִי
נָא, וּמַהֲרִי בּוֹאִי, בּוֹאִי אֶל מַחֲבוֹאִי! זה הצעיר אינו רוצה להחנק בבית האופל, להיות
כתפוח-אדמה נובל במרתף: וּבְעוֹד
יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי צְאִי וּגְאָלִי וּמִלְכִי
עַל גּוֹרָלִי וְיוֹם
אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי וַהֲמִיתִינִי
עִם אֲבִיבִי, וְתַחַת
שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא ניצוצי, וּבֵין
שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא... החיים הם אך דרך אל משׂאת הנפש ואחרי כן – תהי
מיתתי כפרתי... הרי נוער, הרי הכוח וההפקר של הנוער; תשוקת
חיים, משׂאת נפש לוהטת, ולא נשמה מתכווצת ומתעמקת, ומנקרת ומחטטת באשפה. כאן ראש – דוחק רגלי השכינה, לב – סנה
בוער במדבר ואינו אוּכּל, עמוּד אש! ובכל זאת מובטח אני, שחכמי אודיסה פורשים
ובוכים, פורשים וכובשים פניהם בקרקע: ביאליק שלנו יצא לתרבות רעה! וכמו להכעיס
עודו מתוַדה לפני הקהל הגדול, שמעולם לא היה שבּלוּל או סחבה – – וַאֲנִי
עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אָתְּ וּשְׁמֵךְ
עַל שְׂפָתַּי רָעַד, וָאֵבְךְּ
בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹׁךְ כָּרִי, וּלְזִכְרֵךְ
כָּלָה בְשָׂרִי... עוד כשהיה בחור-ישיבה הציץ ונפגע, והיה צעיר
חי ושואף – – וְכָל
הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא, בְּקֶרֶן
אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה, בַּזַּכָּה
מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי, בִּנְעִים
הֶגְיוֹנִי וּבִגְדָל יִסּוּרַי – – לא התגעגע אל הקוץ שבאליה, ולא בכה על גלות
השכינה, ולא הסתפק בתענוג של החכּוך בכותל או בתנור – – לֹא-בִקְשָׁה
נַפְשִׁי, כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ, רַק
אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ! כששר ביאליק שירי געגועים לאור, אמרה בת
אודיסה: שׂישׂו בני מעי, באר חפרתי, והמעין בה מתגבר, והמים מים חיים... ויש להם שעוּר מקווה! כששר ביאליק את "מתי מדבר", השתוממה
קצת, הצבעים הכּוּ אותה כמעט בסַנוורים.
וכשבאה ל"משׂא נימירוב" נבהלה ונרתעה קצת לאחוריה, למראה הזדון
והמשוגה שבתהום הנפש הסוערת; למראה הצער, שהפך בתוך נכד הנביאים כולו לבן, כברזל
בתוך האש; אבל עתה? הזה הוא ביאליק, אשר טפּחנו ורבּינו? אבל נחמו, נחמו את בת אוידסה!... עוד אבנים טובות בכתר שעל ראשה, עוד לא
הועם ברק תהלתה. בין שדיה עודה
מונחת ה"חבית" הידועה של אחד-העם, הקדושה, לא בשביל היין שבה, אלא
בפני עצמה; מבין ריסי עיניה עוד נשקף "מוסר היהדות" ונופת תטופנה שׂפתיה,
בהוכיחה לנו, שתורת היהדות היא תורת חיים של הגוף והנשמה בבת אחת, מבלי הביט אל
הזמן ותנאי החיים והפרנסה... ביאליק
התפקר, אבל מובטח אני, שחכמי אודיסה ילכו תמיד בראש החלוץ, ועל אחת כמה וכמה
בשעת סכנה, כלומר, עכשיו... לפי
שעכשיו שעת סכנה... כשאני סוגר את עיני רואה אני את כנסת ישׂראל
העוטיה, ולה ארבעה בנים: אחד חכם, בורח ללוּגא ולשאר המקומות האסורים ולובש שׂרד... וכופר באמו, לכל הפחות בפרהסיא; אחד
רשע, העושׂה מה שלבו חפץ בפני אמו, להכעיסה תמרורים; ואחד תם, שהשתגע פתאום ונגש
אל השאינו יודע לשאול ושאלו שאלת תינוק: למה? מדוע? לאיזה צורך? וכשנשאלה השאלה, וכשבאה הסכנה – – – הוי! המית קלגסים באזני!... "מחולת מלך ההרים" של גריג. ומי בראש? חכמי אודיסה! אדירים צועדים!
ומי בראש חכמי אודיסה? חברי בספרות ובקבורת מתים ר' משה לייבּ. גם ה"ווֹסחוֹד" חוגר, ואחריו יבוא R. K. בה"איזראַעֶליט" דפה ק"ק וורשא, אחרי אשר
יכונן את חברת המכבים המתנדבים...
R. K. אינו מקורי, אינו גם קורא עברית, אך
ה"ווֹסחוֹד" ימשכנו אחריו, וילבש גם הוא שׂריון, ודרך את קשתו קשת
גבורים גם הוא, ויקרא: הידד! מעצמו מובן – בשׂפת פולין... אבל כל זה "כבולעו כך
פולטו", העיקר חכמי אודיסה, והעיקר בחכמי אודיסה – ר' משה-ליב שלנו, זה ר'
משה-ליב, שהיה צעיר לפנים, והדליק נר של שׂכל הישר, וירד לתוך מרתף "היהדות
העתיקה" של ה"רב צעיר", ובדק בחורין ובסדקין, והראה כמהין
ופטריות ונגעים על הכתלים, ועתה – כבה נרו, והוא הולך וממשש לאור זקנו הלבן... ולאור זקנו הלבן, נהפך הצעיר, הצל
המתנודד, לעמוד של שיש-טהור עומד גם כן על פרשת דרכים ומראה באצבע: לימין,
לימין, אין דרך אחרת, כי אם לימין... בנוהג שבעולם, כשפונה היום הכל נעשׂה מטושטש,
וכל החתולים מקבלים צורה אחת וגוָן אחד, ואין אתה יכול להבחין ביניהם, ואין אתה
יכול להבין בשום אופן, על מה הם, החתולים הדומים זה לזה, מריבים ונצים, וזורקים
טפות-סם מפיהם, כולם אפורים, כולם שוקעים באפלה, בשחור הדיו... אבל כשהאדם הולך לאור עצמו, כלומר לאור
זקנו, הוא רואה הכל ומבחין הכול, ויודע הכול... אם אינו יודע לפעמים לאיזה צורך, לאיזו תכלית, מה בכך? מי
הגיד לכם שיש תכלית? ואמנם ר' משה-ליב ליליעֶנבּלוּם פוסק הלכה,
שאין תכלית. האדם הפיקח (כמו
שנדפס בתק"ז ספרים קטנים) משתמש בכול לצרכו, להנאתו, ונדמה לו, שהכול נוצר
לצרכו ולהנאתו, ושצרכו והנאתו הם מטרת הכל, אבל באמת אין תכלית ואין מטרה, אבל
יש (יותר נכון: אף על פי שיש) סבּה! יש סבּה פועלת, אבל בלי תכלית!... ואף על פי שאין תכלית, יש לכול זכות
הקיום. זכות הקיום היא יאפוא אפּוֹתיקי
על נכסים שלא באו לעולם... מגדל
פורח באויר... אבל סברת הבטן. כלומר: אינסטינקט! כי "כשם שאין
אנו יודעים את הסבּה הראשונה, כך אין אנו יודעים את התכלית האחרונה"... וכמדומה לך, שיש כאן דבר והפּוּכו... שאם אומר אדם, שאין אנו יודעים את
התכלית, מודה הוא בישותה, אף על פי שאינה ידועה לנו עד היום הזה... אבל איני רוצה להשתמש בחץ זה, לפי
שברוך השם, יש אומרים, שאין נמצא אלא בידיעתנו... ומה אעשׂה, אם יברח ר' משה-ליב לאותה עיר המקלט ויאמר:
אדרבה, לפי שאין אנו יודעים את התכלית האחרונה, אינה במציאות... ואם אתעקש ואומר: אם כן, גם הסבּה
הראשונה אינה במציאות, לפי שאין אנו יודעים אותה? יהפוך ר' משה-ליב את קשתו
ויאמר: אם כן, רוצה אתה להתפלפל ולא יותר, והפלפול מזיק. עוד הפעם "מזיק"... למה כל הפלפול, אם הכול הוא חוק
היסטורי, אינסטינקט... ומוכרח
אהיה, בעווֹנותינו הרבים, להודות שאיני יודע מה הוא "חוק", ועל אחת
כמה וכמה מה הוא חוק היסטורי (ולא סוציולוגי), וקל-וחומר בן בנו של קל-וחומר,
שאיני מבין מה הוא "אִינסטינקט"... למען תהיה לי הצדקה להיות כופר-הכול בחוק ההיסטורי ובאִינסטינקט
גם יחד... זוכר אני, שעל דבר חוקים בהיסטוריה היו מדבּרים
אך המאמינים בתכלית העולם, אבל כפי הנראה השתנו העתים. אין תכלית, אבל יש חוקים. זוכר אני גם כן, כי האִינסטינקט לא
נברא בשעתו אלא בשביל מוֹנוֹפּוֹל על הגן-עדן, כנגד ההולכים על ארבע, שצריך היה
לגזול מהם גם את הבחירה וגם את השׂכר ועונש. זוכר אני עוד, שקראתי בהרבה ספרים קטנים על דבר פעולות
שונות, שנבעו בראשיתן ממקור הרצון, שהיו מוּאָרות על ידי ההכרה הברורה
והתכונו בהכרה ברורה לאיזו תכלית,
ושהיו על ידי ההרגל של כמה דורות לריאקציות בלתי מוארות על ידי ההכרה ובלתי
מטרידות עוד את רצונו של אדם... יודע
אני גם כן, שישנו מין פילוסופים ידועים, שכירי יום ולילה, להגן על הפּוֹליטיקה
ועל הערמה והגזל של הפּוֹליטיקה, ושרגילים הם להשתמש בחוק ההיסטורי לטהר את כל
אחד משרציה בק"ן טעמים... ושבפיהם
יש לחוק ההיסטורי ערך של דין ה"חזקה" של אחוזה עשוקה... יודע אני גם זאת, שיש הרבה רוּדימנטים
– אינסטינקטים מזיקים לאנשים פרטיים, למשפחות ולעמים וגם למדינות, ושיש אנשים
ידועים הנלחמים במסירות נפש באותה הירושה של הרוּדימנטים המזיקים, בהכמהין
והפטריות, והנגעים בהכתלים הישנים, ויש גם אחרים, האומרים: על תגע! אל תגיה אור
במקומות האפלה! ומשום מה? משום "שמיום שהתחילו לבקש את טעמי המצווֹת,
התחילו לזלזל במצווֹת; מיום שבקשו ראיות להשארת הנפש, גבר, רחמנא ליצלן, החומר,
ואם יבוא בן אדם ויברר את האידיאל הגדול של היהדות, יתמעטו המחזיקים בו, לפי
שהרוב הגדול של בני אדם אינו רודף אחרי אידיאלים כוללים"... אחרי אידיאלים כוללים רודפים אך אנחנו,
חכמי אודיסה, אישישוק ושאר תפוצות ישׂראל... אבל לא ההמון הרב, הרובץ לרגלינו... ובכן, הסכנה גדולה: יתכן, שאין מטרה, והיהדות
לא תעמוד בפני החקירה והדרישה כל עיקר, ותנשׂא כמוץ מגורן; או רע מזה – שתראה
לנו בדמות קמח סולת נקיה כל כך, שאין קיבת ההמון יכולה לעכּל אותה, וסוף כל סוף
תצא מזה תקלת הרבים... ומתיירא אני לומר, שכל מה שאינו עומד באמת
בפני הבקורת, חייב מיתה; לפי שיתנפלו עלי כל מתי המדבר, שלא באו עוד לידי
קבורה... ומתיירא אני להגיד, שכבר
עבר הזמן, שהיה מסוגל להובלת ההמון אל בית השחיטה, ולוּ גם אל מרעה שמן על
שלשלאות של אינסטינקטים, חלומות, שקרים מוסכמים וצו אחר צו מראש הפסגה: הימינו,
הימינו! שכבר באה העת להגיד ל"המון הגס" מה שנודע לנו, ליחידי הסגולה,
במקרה, אך יום אחד קודם; שצריך להושיט יד ולהרים את השפל אל המקום, אשר תפשׂנו
במקרה יום אחד קודם לו, למען יראה גם הוא מרחוק את האידיאלים הכוללים וירוץ
אחריהם... כי תיכף ומיד יתנפל עלי
צעיר על חטא שחטאתי כנגד ההמוֹנוּת, הזכה בעיניו אך ורק כמו שהיא, בדמות בהמה
להולכה... על כן אמרתי, אחשה
וידבר בעדי הד"ר ניימארק: "תעודותיה הראשיות של הפילוסופיא הדתית
הן: א) להביא את הדעות החדשות
בדין וחשבון, ולקבוע את יחס היהדות אליהן, כ) להגן על היהדות מפני אפיטרופסים בלתי קרואים,
וגם 3) לבחון את טענותיהם של
הפילוסופים הכופרים, האומרים
להביא ראיה על העדר הדעה הקוסמית"... יכול אני להעיר, שאין זה אך ורק פילוסופיא
מגוחכה קצת, כי אם במקצת גם חקירה מדעית... מרגיש אני שלשפינוזה ולהאבן-עזרא, ולר' חיים
וויטאל, ולכל אחד מל"ו הצדיקים, החיים אתנו כיום, ולהעני שבישׂראל בדעת, מן
החסיד השוטה והמתנגד העקשן, עד האפיקורס היותר גדול שבלע ח' מאות ספרים קטנים,
ולא פלטם, או פלטם ונעשׂה לבעל תשובה, – שלכל אלה יש השקפה מיוחדת,
בתוכנה או בצביונה – השקפה יהודית על העולם; מעט או יותר ברורה, מעט או יותר
מסוימה, מעט או יותר מעורבת בחול ודשאים על הגבולים, שימנו הקטן נוזל ביניהם... שההשקפה ההיא היא נקודת היהדות,
ה"שביב", היחיד והמיוחד, שבתוך האפר הגדול של הבל הבלים, שאותו
ה"שביב" הוא שאינו נותן לנו לשקר, למען הצורך לנסוע ללוּגא, ושאותה
הנקודה צריכה לאור, אך לא על ידי חכמי אודיסה... ה והעיקר – הוַדאיות. האבנים השלימות, שלא הונף עליהן ברזל לבנין
איזה מזבח שתרצו; בני הבקר, שלא עלה עליהם עול, לעולה או חטאת, לריח ניחוח לכל
האלילים שבעולם; או הבתולות היפות, אשר לא ידעו איש, הצובאות על המזבח והקרבנות,
להשבת נפש החוטפים במזלגות ברזל מן הקדרות, אשר לפני האלהים... למשל: "אין עושׂים היסטוריה, אבל מפנים דרך
לפני ההיסטוריה!" "הרוצים לפנות דרך (הוי, מליצה אומללה!)
לההפסד והכליון – שפלים או חולי רוח". "רק אנשים חולים אינם נלחמים על
קיומם". "אין דרכם של בני אדם להתפלסף בשעת
צרתם". "שהרי אין מטרה בחיי הטבע". סובב סובב הרוח, נוגע בענין ואינו נוגע, אבל
יורק הוא פתגמים נפלאים, פתגם בסלע, והזקן הלבן מזהיר ומזהיר... ופתאום לפתע הוא עושׂה
היסטוריה: "עמי הבלקנים סבלו מאות בשנים על
לאומיותם, ולא עלתה על דעתו של איש משׂכיל משלהם (הוי, סינטקסיס יפה!) לייעץ
לעמו לעזוב את לאומיותו". רבי משה-ליב, לוּ היתה לך שן אחת אחוזה לאלפי
משׂכילים מעמי הבלקנים, אשר עזבו את עמם ונהפכו לו לרועץ, ממש כמו אצלנו, כי אז
לעסת את ש"י איש הורביץ ועכּלת אותו על צד היותר טוב... _______ אבל הכדאי הדבר? כמדומה לי, שהקורא הנכבד (בחברי איני מובטח)
לא יחשדני בפרישׂת כנפים על מאמרו של ש"י איש הורביץ. אינני תרנגולת שוטה, שאינה מבחנת בין
ביצה לביצה... רבותי, אסטניס
אנוכי, ולא די בחתימת "ש"י איש הורביץ"... אבל אל תשקרו, אל תשתמשו באחיזת עינים,
אל תאמרו, שהמאמר הוא נמוך מקו הבקורת, לפי שאינו גרוע מכל המון המאמרים
המרפרפים באויר. ועוד יתירה לו:
עוסק הוא במקצוע היכולת, בד' האמות, שרצוננו שליט בו... צריך היה אך לשלוח אצבע ולהרוס את הגשר
מקורי העכביש, אשר נטה ש"י איש הורביץ בין שאלת היחידים ושאלת הצבוּר,
לזרוע מעט אור על עסקיו וחפציו של העם, ובפרט המון העם, המכריחים אותו
להתרכז ולשבת צפופים גם בניו-יורק, גם בלונדון ולאו דוקא בתחום המושב, – צריך
היה להגיה אור על צער העם ואסונו מסבּת המניעות, שאינן נותנות לו להתארגן לעם
שלם, – אבל לזה צריך מעט עבודה, מעט יגיעת המוח, ונקל מזה לקרוא: להד"ם! להד"ם – קורא סופר ה"ווֹסחוֹד",
לאשרנו האינטליגנציה שלנו מחוּבּרת אל עמנו על צד היותר טוב, אחוזה בו כפתילה
בשלהבת. מים רבים לא יוכלו לכבּות
את האש, הלוהטת בלב האינטליגנציה שלנו למקור מחצבתם, הקשר שבין המוח ושאר האברים
בגוף אומתנו קשר של קיימא הוא, ואף אם יבואו אלפי אלכסנדרי-מוקדון לא יתירוהו... ומה בכך, אם עינינו רואות את ההפך מזה? אם
עינינו רואות שהאינטליגנציה שלנו בחוץ-לארץ הולכת וכלה על ידי נשׂואי תערובות,
ואצלנו מוכרחת היתה הממשלה להניח אבני נגף על הדרך הסלולה ללוּגא? והרוב הגדול
של האינטליגנטים שלנו, שלא עשׂה עוד מעשׂה, שלא החליף עוד את
הדינר, שלא נס בכבודו ובעצמו מתוך ההפכה, אם משום סבל הירושה של דודים
ודודות בעלי כיס, משום מורשת איזה צו, עצור באיזו פנה חשכה של חביון הלב ולא
נדעך עוד באפר העסקים, או פשוט משום עצלות, משום איזו חולשה או איזו גירסא
דינקותא מעוממה... הרוב הגדול
"המפנה דרך" לבניו ולבנותיו אחריו – ההוא הובא במספר? בכל ימות השנה אנו בוכים על האסימילציה, על
בעלי יק"א, ו"כל ישׂראל חברים", ועל העומדים בראש המוסדות הצבּוּריים,
ועל החנוּך הגרוע, ועל ההעדר של המאור שבתורה בהחנוך, ועל כל מה שאתם רוצים,
המחריב את עולמנו – ובשעת הכושר, כשצריך היה להגיד דבר ברור: זהו המאור
שבתורה, זהו הדגל שאנחנו נושׂאים, זו היא הדעה, שעליה אנו מומתים וסובלים
צער חבּוּט הקבר בעולם הזה, הביטו אינטליגנטים וראו! – באותו הרגע אנחנו עוצמים
את עינינו ואומרים: להד"ם, אין אף צל של סכנה! אבל רבותי, לולא היינו עם נודד פצוע קדקוד,
המאַבּד בדרך הלוּכו את תאי המוח, הלא היתה לנו ספרות אחרת, סופרים אחרים,
פילוסופים אחרים, מבקרים אחרים ושואלים אחרים... הלא אין אנו יכולים עתה גם להשיב לנו על ידי
העתקות את אשר נתנו תאי מוחנו הפצוע לעמים אחרים... הלא אינכם מאמינים באפשרות אנציקלופדיה כללית בשׂפת עבר! הלא
תודו, שאין ספרותנו נהר שאינו פוסק במשך שנות גלותנו, אלא בארות, בארות, חפורות
בשעת הדחק, מפכות בימי לחץ, שאנחנו מתחילים פעם בפעם מחדש... הלא פעם בפעם "נופל הדופק"
וצריך לקרב נוצה אל חוטם עמנו, לראות אם עודנו חי... _______ וחלאים כאלה אין מרפאים בלחישה, פה לא יועילו
הפתגמים... "לכּול זכות הקיום, בעל כרחך אתה
חי" – אבל, רבותי, החיים בעצמם קללה הם. החיים בעצמם, בלי היכולת לשאוף אל דבר-מה, החיים בלי מטרה,
בלי תקוָה לעתיד לבוא, בלי האמונה, שאנחנו נלחמים לשם מה, שסוף הנצחון לבוא –
החיים הללו בטלה הם, שעמום הם, קללה הם... מפני חיים כאלה בורח בעל-הבית אל השולחן הירוק, אל חיק
מחוללת; העשיר – אל כל מיני הוללות של ספורט, והצעיר שאינו חולה ואינו שפל
– אל המות... הלא כל יחיד ויחיד שואל: לאן, לאיזה צורך?
ואינו חפץ חיים, עד אשר ימצא לעצמו איזו תכלית, איזה ענין לענות בו... הלא אנחנו מודדים את בני האדם על פי
אורך הקו, אשר בינם ובין משׂאת נפשם! "אבל – נאמר ב"חיי העברים" –
המקווה שבית ישראל יבנה להעולם כולו את המקדש, הסמוי מן העין, לכל הפחות... אידיאוֹלוֹג הוא..." גם זה פתגם,
ולי פתגם אחר: איש הצבא, שאינו מקווה לעמוד בראש המחנה, אינו שווה כלום... העם שאינו שואף לנצחון, סופו –
כליון... _______ ובזמן שאני נלחם עם מתנגדי הגלוי, יש לי מתנגד
בסתר, מגיד בעלטה, מצניע לכת, והוא צוחק: הוי מגדלים פורחים באויר... ואיה הפרנסה? כה אמר קוֹיטסקי... כה אמר ברנשטיין... והאלופים: לאַסאַל, מאַרכּס... ואפילו סמית... וגם הוא יורק פתגמים ופסוקים של פוסקים. ובנוגע למתנגדי זה – אני רפה אונים. איני יכול לנגוע בו לרעה, מפני שידיו
אסורות, איני יכול להתוַכח עם איש, אשר רסן בפיו... אבל יש לי הרשות להתוַדות
לפניו: לא להתוַכח, כי אם להתוַדות. אדוני הצעיר, גם לי יש השקפת עולם, והיא שונה
קצת מהשקפתך... איני מכחיש בישות
הקיבה, איני מבטל כלאחר יד את החומר, אבל איני רואה בו את הראשית והתכלית. לפי השקפתי על העולם מלחמה לנו
בחומר. תורת המוסר
נגמרה ברגע יצירת האדם. האדם
היותר עתיק כבר ידע: דעלך סני לחברך לא תעביד... ועל המאמר הזה לא הוסיף איש וממנו לא גרע. כקריעת ים קשה אך ההוצאה מן הכוח אל
הפועל... ויודע אני גם זאת, שאם
יאבה המקרה לצחק בגדולינו, ויזמין את אחד-העם, יוצר מוסר היהדות, עם יוצר המוסר
בה"רוֹלאַ" ועם איזה נזיר מתלמידיו של בּוּדא על דף אחד, מוצל מאניה
טובעת, יתוַכחו על דבר דין קדימה של תורות-המוּסר לכל היותר שלושה, ארבעה ימים,
ואחרי כן יתנפל איש על רעהו ויאכל איש את בשׂר רעהו, אבר מן החי או מן המת... "הפירזאָרגעֶ", אבן הפינה שאתם
בונים עליה, הדאגה להיטיב את מצבנו החמרי, היא, לפי עניות דעתי, דאגת הנפש המוסרית,
המבקשת לחיות חיים טובים וישרים על צד האפשר... על ידי הטבת המצב החומרי מתקדמת הרחבת
המוסר; המוסר, שהיה נהוג אצל האדם הפראי אך בקרב המשפחה, היה למוסר נוהג בקרב
העם, ובנוגע לענינים מיוחדים אך בקרב שׂדרה ידועה בתוך העם... ועתה שתי דרכים לנו: להרחיב את המוסר
על כל העמים ועל כל השׂדרות בתוך העמים, כלומר: אך אז, כאשר יעמוד האדם בקשרי
מלחמה אך עם הטבע... כי כבר נפתח
החלון של "צער בעלי חיים" על היחוסים שבין האדם והבעל-חי... למען יזהיר השמש צריך לפזר את העננים,
למען הגיע אל המטרה צריך לפנות את הדרך מאבני מכשול, ליישר את ההדורים, ועל כן
בזמן שידינו עסוקות עינינו נשׂואות... אבל אוי לו לאדם, לעם, לשׂדרת עם, אשר יטבעו בטיט היוון עד
כדי חניקה... כי כשם שעלולה לחניקה נפש היחיד, כן עלולה
לחניקה נפש הצבּוּר: השׂדרה או העם... אבל עוד הפעם רמסתי איזה דבר בדרך הלוּכי... מר בוֹרוֹכוֹב יש ערבוב מושׂגים... כולל הוא ביחד את משפטי החשבון (החלק
קטן מן הכלל, הכלל הוא סכום החלקים) עם משפטי החיים ומשפטי החברה (מתאספים,
למשל, אלף חכמים ועושׂים שטות אחת, שכל אחד מהם לא היה עושׂה בלבדו). שואל הוא שאלות משונות על דבר שלמות
החלק בתור דבר עומד בפני עצמו, ושלמות הכול... מה יהי, למשל, דינו של כור חטים, אם יהיה בתוכו גרעין של
דינאמיט, האם אין טפה סרוחה ידועה שוָה יותר הרבה מאד מכל האדם... ואחרי כך בא לידי החלטה ("פרט
וכלל" ב"השלוח"): מעשׂיו של הפרט
אינם חייו בעצם, אלא רק התגלות חייו, ולעומת זה חייה של החברה הם רק מעשׂיה של
החברה... (השמיעו לאזניכם!). ומשום מה? משום שאין להחברה שיטת עצבים... ואם אין לה שיטת עצבים, אין לה מרכז
הכרה, ואם אין לה מרכז הכרה, "אין רגשות ונטיות והכרה של צבוּר". ואני זוכר, כי בזמן ששׂררה המוֹדה להשווֹת את
העם (או את המדינה) לאוֹרגניזם שלם עומד בפני עצמו; כשהיו הפילוסופים למוח העם,
האכרים לרגליו, השולחנים לקיבתו וכו' והעיקר הכסף – להדם, הנוזל בעורקיו... נשאלה השאלה: היתּכן? הלא היחידים,
אבריו של האורגניזם, נפרדים זה מזה? ועל זה היו עונים אחדים, שזו היא אמנם התעלות
של האורגניזם החברתי, שאין לו צורך בחבּוּר אבריו; ואחרים: שגם צוֹמתי-העצבים,
הקימים בשיטת העצבים של היחיד, מונחים לא זה אצל זה בלי הפסקה; אדרבּה, הצוֹמתים
הללו נפרדים הם, והשיטה היא שיטת – נפרדים... רבותי, עד מתי נעלה גרה? הכלל אינו
סכום הפרטים, לא בחיים וגם לא בהרכבות חימיות... "על כל שעל ושעל, בעלותנו בסולם החיים,
מזדווגת אלינו איזו יצירה חדשה, הוָיה חדשה, ואנחנו רואים מראות חדשים". ו "עם לא היה" הם חברי, איך הם
מתפעלים, איך הם פועלים! איך הם משנים לפעמים ולפתע פתאום את טעמם... לפעמים עולה על דעתך לחשוד בכשרים: מי
יודע איזו עבירה עברו, והם חפצים להנצל משבט מוסר, גלגול שלג או מדידה
בחבל. אחד מחברי נס פעם אחת מאחורי התנור בבית-מדרש
קטן של ק"ק מצערה ישר לברלין. מובן מאליו, שטרם הספיקה לו השעה להכיר את "כבודה בת
מלך פנימה" – את ברלין החושבת, האמנותית, היוצרת; את ברלין האורגת את יום
המחרת, ראה תיכף ומיד את ה"יד החזקה", הגלויה והחשׂופה, את ברלין של
"כל דאלים גבר", את ה"מפטירין כדאתמול", החונה פה ק"ק
"גן-החיות"... ובכן:
שתי שורות נסיכי-שיש ויועציהם, וכובעיהם, וסוסיהם הלבנים... וגל-עד של נצחון על צרפת, והעיקר –
גאון-הדור ביסמארק ז"ל; אין צורך בתשלום דמי-כניסה, כל זה דוקר את העינים... וראה אותו הצעיר, והתפעל, והשתונן,
והתמרמר, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הוי, רבי יוחנן בן זכאי! וכיוָן שלאותו האיש היה כשרון גדול אמנותי,
יצאו דבריו מן הלב ונכנסו ללבות אלפי הקוראים, ויתפעלו גם הם. בעל-הבית נאנח, אבל האפרוחים! אלה באו
ממש לידי רתיחה, בקורת תהיה! צריך היה להציל לא את הישיבה, כי אם את בית-הנשק. צריך היה לומר: "אם מצאתי חן
בעיניך, אדוני המנצח, תן לי את בית-הנשק, למען נוכל, לעת מצוא... וד"ל"... צריך היה להחליף את הדינר בכפתורים מתנוצצים,
בבתי-רגלים של פחים מגוהצים. יד,
מורה דרך קדמה, תיקצץ! עשׂו אגרוף! ועשׂו האפרוחים אגרופים... ונשארה כנסת ישׂראל בלי יבנה... _______ ואחד מחברי היה על פי מקרה ולשנה אחת לעורך
"לוח", וכיוָן שכבר עברו עליו רוב שנותיו עם סרח עודף לגמרי, קם וגזר
על דברים שבצנעה, ונעשה ה"לוח", רחמנא ליצלן, לסריס. על הקורא הנכבד להתעסק בישובו של
עולם... הרהורי עבירה קשים מעבירה. צריך היה לגנוז את "שיר
השירים"... אם הגעת לפרקך, קח אשה וראה חיים. הקדיחה את תבשילך, תן לה גט בעד
ח"י גדולים, וקח אחרת נאה הימנה, ואם מתיירא אתה, שמא יוריד המזבח דמעות,
התכווץ וחיה כאותה האשוּת באופל. אבל
אל תנבל פה בפרהסיא. ואם בין השמשות לבך כואב או דואב, והכוכבים
מתנוצצים ודבר מר לָאַט עמם, התרחק מן החלון, סוב לך אל השולחן שבאמצע החדר, קרא
שלוש פעמים את "חטאות נעורים" וירק שלוש פעמים לכאן ושלוש פעמים לכאן,
ושלוש פעמים אל הים השחור, ואמור: הבל הבלים! ונשארה כנסת ישׂראל בלי יבנה ובלי שיר השירים. _______ ועתה עלה על לב שלישי להתחפשׂ ליונה תמה וברה,
וליכנס לחורבתנו ולנהום משם: הוי, הוי...
הם חיים ואנחנו מתפלספים... והוא מוכן ומזומן לגנוז את "קוהלת"
ואת "איוב" ואת כל הסכולסטיקא... עבר הזמן של "דרוֹש וקבּל שׂכר", ובפרט כשהקורא הנכבד אינו
יכול לעכּל יותר... יש לו כדי שׂובע... ואין לכנסת ישׂראל לא יבנה, לא שיר השירים,
ולא איוב וקוהלת, לאיזה צורך? _______ ורוח חרישית מנהמת, – נשמת הימים הנוראים,
המתרגשים לבוא. נעים האלונים,
העומדים צפופים, חרדים מאימת יום הדין, ועליהם נושרים ונושרים מפחד, וצער-העולם
עולה כאוֹב מארץ... ונפשי בקקרבי
הולכת תּמס, תמס... ואיני קשה עוד
כארז לעמוד על דעתי. כשאני לעצמי
אדרבּה ואדרבּה, אבל הקורא הנכבד אינו יכול עוד; חברי המחזיק בדופק הקורא הנכבד
יודע, יודע צדיק... ועלי להמנע מן
ההגיון, צריכים מעשׂים, מעשׂים...
את העולם ברא אלהינו לעשׂות! "אנחנו והם". אנחנו מתפלספים, והם חיים. הם חיים והם עושׂים... צריך לעשׂות מעשׂה, וכאן איני יכול בשום אופן. את רסן ההנהגה אחזו המיוחסים העשירים,
ולמלאכוּת לפאריז לא נבחרתי, ולא השתגע עוד שום גביר לעשׂות אותי לאפיטרופוס על
עזבונו – ואומר: אצא אל ערי השׂדה! שם אשמע בעצת R. K. ואכונן חברות מתנדבים מכבי-אש. אך בו ברגע שלתה בי המחשבה, קפץ עלי רוגזה של
ה"רוֹלאַ". היא אומרת,
שאין שום צורך בחברות מתנדבים לכבות אש.
אם חפצים אנחנו לעצור בפני המגפה של התבערות והשׂרפות, די להוציא חוק אחד
קטן, בעל סעיף אחד קטן, לאמור: "נכסי היהודים אינם מתקבלים באחריות של
אש!". ומרגיש אני שהצדק אתה. ונמלכתי בנפשי, אולי מונח ביסוד ושורש נשמתי
לזווג זווּגים. מאמר ראשי ב"הצפירה":
אי אפשר להציל את בית ישׂראל לא על ידי "מורי-דת-אל" בבתי-הספר
הכוללים, לפי שאין לאלה לא חשק ולא פנאי ולא היכולת לעשׂות דבר של ממש; קורי
עכביש, הבל הבלים; ולא על ידי החדרים, לפי שהמוסד הזה אינו מוסד של חיים, כי אם
של מיתה יפה באוהל... ובכן צריך
לחבּר את ה"חדר" עם "בית-הספר" על-ידי דבק טוב וקשר של
קיימא, והיו החדר ובית-הספר לבשׂר אחד, ונפחו בהבשׂר האחד רוח-חיים, וילמדו
בנינו גם יוָנית ורומית, גם עברית, את כל החכמות שבעולם עם המעשׂיות של הבּאבּאיאַגאַ,
ואת הספרות העברית: תנ"ך, ש"ס ופוסקים, אורים ותומים עד ספּוּרי שוֹפמן. יש מקום בראש. ובשעת הדחק מצרפים שני ימים ליום אחד... ולא ייגע התלמיד ולא ייעף. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ואני מה כי תלינו עלי? טרגדיה גדולה היא, כשאדם פושט יד למעלה לפזר
עננים או למטה להמיש סלעים, – ומשיבה אליו לגרש את הזבוב מעל חוטמו; כשאדם חולם,
ובחלומו הוא מחריב עולמות רעים ובונה עולמות שכולם טוב ויופי, ותיבת-זמרה עוברת
בחוץ ומעירה אותו בזמר של כלה, נכנסת או לא נכנסת לחופה... אבל רע מזה, אם הידים אסורות גם בנוגע
למעשׂים פעוטים... ולאידך גיסא: האומנם אנחנו מתפלספים? האומנם
טריבוש מתפלסף ולא פשוט חי-מדבּר, ומספר את כל העולה על לבו, ואיך די לו בקב
חרובין של העולם הזה, ואיך אינו רוצה להחליף את הדינר בשום אופן וצד, גם כשתעשׂו
אותו לעגלון של איזה שׂר וגדול בעולם...
אינו רוצה. והקור מתחזק ומתחזק ונוקף בכל אברי, והעלים
נושרים ונושרים, והעננים עפים ואינם מתפזרים... ומבלי חפצי ודעתי שׂפתי לוחשות תפילה: – "רבונו של עולם, הוציאה נא את החמה
מנרתיקה, יתפזרו העננים ויהי אור לארץ ולדרים, וממילא יהי אור גם
לנו!" אבל תיכף ומיד מרגיש אני, שהתפילה אינה זכה,
שה"ממילא" שבּה היא מלה זרה לי ולרוחי כל עיקר. אני יודע, שכל שאינו מתעסק בצרכי
הסעודה אינו מיסב בסעודה, שכל מי שאינו עושׂה עם הצבּוּר, אינו רואה בנחמת הצבּוּר... שהמלה "ממילא" נדקרה בי בעל
כרחי... בעל כרחך אתה חי, בעל
כרחך אתה נדקר... אבל, סלח לי, קורא נכבד, אומרים שכבר שׂבעת... שכבר היו לך לזרא הפילוסופיה,
הסכולסטיקא, ובלי ספק גם האידיאות? _______ ואמנם צדקת. גם הנסיך מֶשטשירסקי שׂונא אידיאות. העיקר הוא הסדר ולא האידיאה. ובשעת הלחץ, זה הדחק, חותכין את הגנב
מן התליה, יקום היינה ויעיד. מה
הן האידיאות? – שואל הלץ המפואר, ועונה: פעם אחת ראיתי חייט הוגה מחשבות על דבר
עשׂית איזה מלבוש, ופעם קפץ וקרא בשׂמחה: אך זאת היא אידיאה!... פעם אחת שמעתי את המבשלת מייסרת את בתה
הכלה, שלא נכנסה לחופה: "חטפת, ארורה, ובלעת אידיאות והשתגעת"... ובעל-עגלה כששאלתיו מה זאת אידיאה?
ענני: כל שטות שבעולם... כה אמר היינה. אבל, כידוע, משענת קנה רצוץ הוא היינה. מתהפך, עולה ויורד, ולעולם אין אתה
יודע, אם תוכו כברו, אם הוא בוכה או מצחק. עמוד ברזל הוא וויקטוֹר באש, גם כן מחוץ לארץ, אבל זה עודנו
חי, וטוב, כידוע, לכלב החי מן האריה המת, בפרט שהאריה מזרע ישׂראל הוא. וויקטור באש דבריו ברורים ומוצקים
כבתי-רגליו של ביסמאַרק, ומליצותיו מתנוצצות ככפתורים ידועים... סוּבוֹרין חוזר מעט בתשובה, רך כקנה
הוא לפעמים, מתנועע לפני רוח, אבל הנסיך בונה על וויקטור באש ולא ימוט. ומר באש יודע הרבה. יודע הוא, שהאידיאות הבל הבלים הן. למשל: "השויוֹן" – הבריאה
אינה יודעת שום שויוֹן, הטבע יודע רם ושפל, שׂא עיניך: הרי הרים וגבעות, הרי
רכסים ובקעה; ימים ונהרות ואגמים, ארזים ענקים וחציר האחו. וכן צריך שיהיו עמים ושבטים
מאושרים, רואים חיים, עושׂים כל ימיהם כחגים, ואחרים מתמוגגים ומתים בחושך,
גאיונים וזוחלים... – וגם זכרים ונקבות! – גומר האורח לשבת. וכן הוא. צריך לגרש את האידיאות... ובכל זאת יש מתפלספים גם ביניהם. למשל, מֶטשניקוֹב, זה אינו בן ברית, ובגידיו
אין אף טפה אחת של דם ברית, להפך הוא קצת שׂונא ישׂראל, ויושב בפאריז, עיר ואם
באירופה, והוא מתפלסף... מתחקה
הוא עתה על חוקות החברה. לפנים היו אומרים: האדם הוא מדיני בטבע, עתה
אנחנו מעתיקים: האדם הוא חברתי בטבע.
מבדילים אנחנו בין החברה והמדינה, הכוללת את החברה וקניניה הפרטיים; ולאו
כל עם זוכה לקנינים פרטיים. אבל
חברתי הוא כל אדם, ולאו דוקא אדם.
בדק מטשניקוֹב ומצא, שהחברה היא חזון נפרץ אצל בעלי החיים הנמוכים. מַתחילה היא יחד עם בעלי החיים,
העומדים על הגבול שבין הצמח והחי. המין היותר נמוך, פטריה רירית, Myksomycetes
שמה, מתחבר לאגודה. גויות הפרטים מתבוללות
כמעט לגויה אחת, הנעשׂית למין חומר רך בלי צורה מיוחדת, ולשם מה? שמעו והתפלאו:
לשם אויר ואור! היחיד של המין הזה אינו יכול לעמוד בפני האור והאויר. מוכרח הוא בחולשתו להסתתר במקומות לחים
ואפלים. אבל כיון שנעשׂה לחברה,
תיכף ומיד הוא יוצא לאור עולם, בוחר במקומות יבשים ואויריים וכו' וכו'... האלמוגים מתחברים לשם דבר אחר, הם בונים על
פגרי אבותיהם. הם מייסדים את ההוֹוה
הרך והנוזל-כמעט ברוח ברדיצ'בסקי, על קשיות-העורף של העבר, שמת והתקשה לעֶשת
והיה לאבן, ועל-ידי זה הם בונים מבצרים בלב ים, וגלים ומשברים לא יזיזום
ממקומם... ויש מין של כמהה, אשר Botrytis שמה, וגם הוא חברתי בטבע. אבל השם ישמרני מחברה כזאת. צורת החברה יפה היא, פני הצבּוּר – סמל היופי והדמות הנשׂגבה
לו, צורת כוכב. כל יחיד
הוא קו יוצא מן המרכז הכללי... אבל
אין תוכו כברו, ואינו תנא דמסייע לאחד-העם כל עיקר, כי המרכז של הצבּוּר הזה
אינו מרכז רוחני כל עיקר, להפך, המרכז הוא בית-הכסא שלהם... המחראה, להוציא את התפל... לכל שאר הצרכים היחידים הקוים הולכים
ומתרחקים זה מזה, אבל לאותו הצורך הגס שבגסים הם מתרכזים... וכו' וכו', והדברים יגעים. ומעצמו מובן, שכאן יכול אני להציב את השאלה:
רבי טריבוּש, ואנחנו לשם מה מתרכזים? לבנות על העבר, ללכת אל האור או, חס ושלום,
וכו'?... יכול אני לשאול,
ואיני רוצה. חברי אומר, שכבר קצה
נפש הקורא בלחם הקלוקל של מהות היהדות, ואני מאמין לו. הוא אוחז את הדופק. ז אנחת הנשמה המוֹדרנית נשמעת מסוף העולם ועד
סופה. מה היא הנשמה המוֹדרנית? לפעמים אילן, ששרשיו בקרב החיים, בתוך העם –
מועטים, אבל ענפיו למעלה מרוּבּים, והציצים עליהם יפים, אבל ראש האילן, נושׂא
הכתר הירוק, נוטה לכל צד, לכל רוח מצויה... ולפעמים סירה קטנה בלב ים, בלי משוט ובלי מצפּן!
בלי דעת, אם החוף ששם הבית ושם המרגעה, נמצא מימין או משׂמאל. ולפעמים אפרוח שנפל מקנו, טרם צמחו נוצותיו,
והוא מדדה וצוֹוח, מדדה וצוֹוח ומרעיש ממש עולמות – מקור, מרעב ומפחד... ולפעמים עקרה או משכּלת, נחנקת בחום אהבתה לריק
או לבהלה... ולפעמים בריה ענוגה מאד, שאינה יכולה בשום
אופן לטנף את רגליה בטיט חוצות, אבל כנפים אין לה, אין לה במה להתנשׂא, והיא משׂוחחת
על גגות הבתים ורואה בארובות, מה למטה, ובעבים – מה למעלה, והמוח סחרחר מהעשן,
שאינו עשן קטורת כל עיקר... ואולי פועל, שהשתתף בהריסת מזבח, כרובבים
ואלילים, אבל כבר כילה כוחו, ואינו יכול להשתתף בבנין מקדש חדש, ולבו נוקפו
לאמור: הרסת ומאום לא בנית! לקחת ומאום לא נתת! _______ בלב טולסטוי מתחילים עוד בשנת 1875 איזו
סכסוכים עם החיים. כמדומה היה לו
שנעצר בדרך הלוכו, שלפתע פתאום חדל מלהבין את תכלית חייו. כיצד עליו לחיות? מה לעשׂות? לאיזה
צורך? ומה יהי בסופו ו"אחרי ככלות הכול"? ואז הרגיש, שהוא הולך וקרב אל אסונו, האורב
לו, שאין בעתידות חייו דבר של ממש, שאין כדאי... וכמעט שלא בא לידי שעמום או לידי אבּוּד עצמו לדעת, והיה
מתיירא מפני החבל, שמא ישתמש בו לצוָארו, ומפני הציִד ביער, פן יהפוך ידו אל
מוחו, וכדומה... זה היה אילן, שענפיו היו מרובים וכבדים
משרשיו. ומה עשׂה? במה מצא רפאוּת לספקותיו? הוא ירד
אל העם, אל אנשים פשוטים, אל המאמינים, בתכלית הפשטות, אל העובדים והפועלים, טבל
במקווה העם ויצא טהור מכל הספקות ולולא אשתו, שעמדה לשׂטן על דרכו, כי אז היה
מפקיר את כל נכסיו והיה לפועל ממש...
ויצא נקי, הוא ואשתו ובני ביתו.
אבל אשתו אמרה: לאו, וכידוע אסור להשתמש בכוח כנגד הרע, ועל כן רק את
נפשו הציל. אינו אוכל בשׂר, אינו
שותה יין, וכבוא אליו אִכּר עני ושואל מעט עצים להסקה – טולסטוי לוקח את הקרדום
ויוצא אל היער וחוטב לו עצים... ומאז בא אל המנוחה... אינו שואל עוד לאיזה צורך? צרכי העניים
מרובּים, והוא מוכן ומזומן לחטוב עצים... _______ אַנאַטוֹל פראַנס איסטניס הוא ואין לו מגע-ומשׂא
עם אִכּרים עניים לחטוב להם עצים.
הירידה אל ההמון טובה וקלה ביאַסנוֹפּוֹלאַנקאַ ולא בפּריז, והוא מתגעגע
על הנסים ועל הנפלאות...
החיים הפשוטים, הרגילים היו עליו למשׂא... ונשמתו כל-כך מפונקת, כל-כך רחוקה מן הפשטות,
עד שאינו רוצה בשדוּד המערכות באמת.
אינו חפץ כל עיקר שיקרה איזה נס, שייקרע איזה ים סוף, או שירד איזה מן. לפי שכּל מה שקרה לפנים, או שיקרה
באחרית הימים, כל מה שהיה או שיהיה במציאות, ימצא לו חכמים מפרשים ומבארים על-פי
דרך הטבע, וחדל מלהיות לנס ולדבר נפלא...
יפה הוא השלג באויר, טרם שנפל ודרכו עליו רגלי איש... חפץ הוא להאמין בנס שלא בא לעולם. "הולך לו, למשל, דון יואן לשׂוח
על שׂפת הים, ורוצה לעשן ואין לו אש, ומעבר הים השני הולך איש זר ומקטיר, וקורא
אליו דון יואן: אדוני, הבה לי אש! והאדון ההוא פושט יד, והיד מתארכת על כל רוחב
הים ונותנת לו אש..." נס, שלא היה ולא יהיה, נס, שאין בו שום צורך ממשי, –
ואך בנס כזה רוצה אַנאַטוֹל פראַנס להאמין, בנסים של "אלף לילות ואחד". קר לו לאַנאַטוֹל פראַנס בעולם, שכולו
חוק ודין מפורש, חפץ הוא לטייל בעולם הקסמים, ומבקש לו חום בשביב אש להדליק
סיגרה בפי דון יואן... _______ ובזמן שאספות הנשים מרעישות עולמות, נשמת
המלומד וויינינגר מבקשת לה מפלט בהלכות קדמוניות, בדעות נשכחות. חוזר הוא אל הקבּלה של דוכרין ונוקבין. הזכר הוא החי במציאות, הוא היוצר, החי
והמחייה, והנקבה – חומר, קרקע עולם.
הזכר מושל על הזמן, לפי שיש לו זכרון מאחה את העבר עם ההוֹוה ומתאים את
שניהם אל העתיד, ועל כן הוא מתגעגע על הנצח, שואף אל האַלמות, אל האין-סוף, חיי
האשה – חיים בלי זכרון, בלי כוח מאחד את הרגעים ומשלימם על חשבון העתיד הרחוק,
על חשבון החיים שאחר סתימת הגולל; חיה היא האשה סכום של רגעים בודדים. וכיוָן שאין להאשה זכרון, אין לה יסורי
העבר ולא תקווֹת העתיד. רגעי
חייה – רסיסי טל על הדשאים, שביבי אש מעל לגג החרש. הגבר הולך מן העפר ואפר אל האלוהים, והאשה חיה כמו שהיא, היא
אֵם או – הֶטֶרָא, בלשוננו – זונה... וגם אהבת האשה גרועה היא מאהבת הגבר. הגבר אוהב את חום האשה, את יפיו של
החום הנעלה אשר בקרב נשמתו, שהוא מלביש בו את אהובתו, והאשה – את חטא הגבר, את
ירידתו ונפילתו. הגבר אינו חומד
ואינו מתאווה, והאשה – חומדת ומתאוָה.
אהבת הגבר – אהבה זכה ונקיה, גדֵלה על ידי התרחקות ומתמעטת על-ידי כל
התקרבות קלה, והאשה להפך: אוהבת היא את בעלה יותר מחתנה... כי מכל החושים התפלג בה החוש היותר גס
– חוש המשוּש... ועל כן היא זונה,
וכל היותר – אֵם. ואין בהאֵם שום דבר שבקדושה, כי קיום המין
אינו תכלית, אינו קדוש כל עיקר. להפך... ופה אנחנו נופלים אל הפחת! מה הם
החיים? הכחשת הנצח והאין-סוף! חטא אדם הראשון! אי אפשר להוליד בלי מיתה. כל הולדה היא מיתה כוללת או חלקית. ועל כן הגבר, השואף אל הנצח, אל
האלמות, אוהב את הצניעות, את החום, והאשה – הזונה –האם – את המות, את ההולדה, את
הירידה ואת הנפילה, כלומר את החטא...
כי האנושות – חטא! מה הוא האדם החי והמוליד? קריעת הנשמה מן
האין-סוף וכו' וכו'. _______ לא לחנם יושב מר אליעזר דוד פינקל
ב"הצפירה" ודורש בטלפּאַטיאַ! הגלגל חוזר! הנשמה המודרנית, אותה
הנשמה, שהרסה את המקדש ואין לה כוח עוד לבנות מקדש, שבה להתעופף על משואות המקדש
השומם. קר לה, והיא מבקשת איזו
גחלת בתוך גלי האפר. אחרים בונים
מקדש, והיא עוטיה על הקברים, דורשת אל המתים... מתגעגעת על הנבואות ועל הנסים והנפלאות... גם חכמת הרפואה שבה אחורנית... זה לא כבר נגלו המיקרוֹבּים והיו לסבּת כל
מחלה וכל אסון בגוף החי, והנה התעוררו ישני עפר, בעלי ה"נוזלים הרעים"
בגוף. חכמים גדולים מעידים: פלוני
נפל למשכב וכמעט שלא נותרה בו נשמה, והנה נפתח בגופו מקור מוּגלה ושב ורפא לו. ובא הרופא וחבש את המכה, ונפל האיש
למשכב שנית, ונפתחה לו המכה ונרפא, וחוזר חלילה... ועתה הולך האיש ומכתו וחי... כן, אין אדם חי בלי מכה, אסור לחבוש! אין
העולם קיים בלי מוּגלה וסחי ומאוס, ואסור לנקות... המיקרוֹבּים יורדים מעל הבמה, אספות הנשים בכדי; אנו יש לנו
זכרון המאחה את העבר עם ההוֹוה ומגלה דרך אל העתיד, אל האַלמות, ואם אין מה
לאכול, עוטים אנחנו על פגרי העבר... ושאל גם את הצעיר שבצעירים ויגד לך, לא מה
שיהיה, כי אם מה שהיה! לפנים היה האדם ערום בגן עדן. לא היתה לו שום זכות על שום דבר, שום
דבר לא היה שייך לו לבדו וכו' וכו'... ח ...
ולאו דוקא בחג ומועד, בין המצרים – בכל תקופות המעבר אומרים
"על-הנסים", מתפללים לנסים, מתגעגעים לשדוד המערכות. – אבל, לאו כל יומא מתרחיש ניסא! צדקת, קורא נכבד. עודך זוכר, הנך מן "הבונים על העבר" שהתקשה, או מן
"היהודים של גירסא דינקותא".
אבל גם אתה חי בין המצרים, בין עולם חוזר לתוהו ובוהו ועולם חדש מתהווה,
וצריך אתה לומר על הנסים, להתפלל על הנסים, הלא בעל-הבית אתה, ונקל לעייל פילא
בקופא דמחטא, מלהעביר אותך ואת ביתך אל העולם החדש המתהווה. ובכל יום ויום מתרבים המייחלים לשדוּד
מערכות. ולאו דוקא מפונקים כאַנאַטוֹל
פראַנס. אלה, כפי שהזכרתי, חפצים
בנסים של מה-בכך, בנסים של שעשועי-ילדים, ברגע של הפקר, ברגע של חירות מן הטבע
והגיון הטבע, ואינם רוצים, כפי שאמרתי, דוקא בנס כמו שהוא. מסתפקים הם באמונה בנס. יש מבקש עושר, ויש הולך לישון ומתגעגע
על חלום על אודות העושר. ויש
אומר: מי יתן ואשתגע, ואחשוב את עצמי לגביר עצום. הכול הולך למקום אחד. |