_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעולם האותיות המחכּימות

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

א

ובכן, קורא נכבד, אחרי בטלה ממושכה מאונס, הנני שב אליך.

הנני שב אל מלאכתי או משמרתי! ובאיזה מובן גם אל רשותי.  עוד הפעם התחייבתי להביא לך פעם אחת בשבוע מטעמים מצידי ביער או בים הספרים והסופרים, כלומר: להביא לפניך דין וחשבון מכל הנעשׂה והנשמע – מכל בועות-הבורית הצפות על פני – התהום שלנו.

הצד היותר נעים בזה הוא – שהרופא התיר לי לשוב לעבודתי זו.  לפי שמוֹדה ומתוַדה אני, שאין בי אף קמעא משׂמחת האִכּר הנודד, ששב אחרי גאולה לאחוזתו, או אחרי כפרת עוונו לנירו ולמחרשתו, ולא מגיל הנשׂרף בחנוכת ביתו, שהתחדש אחרי ימים רבים על עפרו והריסותיו...

במשך הזמן הקצר של הבטלה מאונס החיים לא השתנו כלל לטובה בשביל המצחק, הכותב מתחת להקו, המבדיל בין הכובד-ראש של ישוב הדעת מלמעלה, והקלות-ראש של העולה לגרדום מלמטה...

השׂמחות התמעטו, לבתולות כותבות עברית אין עושׂים עוד פרסום; פתיחת חדרים מתוקנים היתה לחזון לא נפרץ, וסגירתם נעשׂית בחשאי; כבר הודו "רבים ושלימים", שהעלון טורף את הספר ואין פושט יד לעזרת כותבי הספרים, לפי שהכול יודעים, שאין זה לא חסד ולא צדקה: הסופר בעצמו אינו מתגעגע כלל אל העבודה הקשה באחריות; מוטב לו צללי יום יום וצללי הערבים מדי יום ביומו.  בני הנעורים אוהבים את הצללים, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, והפרה תולשת בדרך הלוכה את החציר יחד עם מרגליות הטל הטובות...

אין ענינים לרפרף עליהם, לצחק בהם.  אי אפשר עוד לעבור מהעולם הזה אל העולם הבא על גשרי הנייר שלנו בקלות-ראש ובב-צחוק.  כבר נפלו איזו גשרים אל תהום רבה, אחרים רעועים...

רבותי, ריח נבלה עולה אל אפי, האינכם מרגישים? בקרוב תהיה, בעזרת השם, "הלוָיה מכובדה" ו"זעקת שבר קטנה".  ופטפוט קל של מוסר ירד מן העבים במרומים, אבל אין זה ענין עוד לענות בו, אסור לספּר מן החדר, על הנעשׂה מעבר להקלעים אי אפשר לדבר אפילו ברמיזה, ואפילו כשהכול יודעים...

ומכל-שכן המעשׂים הגלויים! הסכנה מצד האדם הירוק – נהרי נחלי דם! נעילת שערים בפני נודדים – מוסר הבטן המלאה; הספקות הגדולים של ש"י איש הורביץ ב"השלוח", חריצת לשונו של היאוּש; אולי מעיקרא דדינא פירכא, והפתח פתוח, והיסורים החביבים אינם שוים כלום...  ועל אחת כמה וכמה מיתתי בסקילה על ידי דוד, הנמרוד, הרודף אחרי שש-שבע ארנבות בבת אחת והמתחמם לפעמים, בדרכו הקרה לבקש את האמתות הרבות וגם השונות, באופן מלאכותי, וגועה; על ידי בן דוד, שכולו רותח תמיד כחבית הידוע בגיהנום, ועל ידי שני המפקפקים הגדולים: בעל המחשבות והסקירות, מצד אחד, וכף המבשלים משנהו, מצד השני, ועוד ועוד, – הסקילה הנפלאה, באבנים לקוחות משׂדה המתיאש, והמוכיחה אך ורק עד כמה אנחנו (טובי העם ומוריו, מדריכיו וחכמיו, המבקשים למענו אמת ואמתות, החפצים להושיט לו את קערת השמים ולארוג לו טלית שכולה תכלת מקרני האור הגנוז), עד כמה אנחנו בעצמנו יכולים לשמוע ספק משונה מספקותינו; ואולי הרעב, ההולך ומתפשט בשׂדרת המלאכה שלנו באופן מבהיל, או ידי הנשים הצדקניות והגברים, נדיבי עם אלהי אברהם – הידים המושיטות עזרה, והרועדות והמתרפות מרגע לרגע? והכיס המתרוקן, והלב המתייבש, והעין המתקררת?...  או המקח וממכר בבשׂר החי, שאין אנו מוגדרים בו באיזו אחוזים למאה...  כל זה, רבותי, אינו ענין לתחת הקו – – – אם מותר לי לעבור בשתיקה על הסקילה "שעשׂינו" למר הורביץ, על האינדכּס של ריקלאמה שעשׂינו שלא מדעת להמסופק בדבר משנה, שתעורר בלי ספק את הקורא הנכבד, השׂונא, בלי ספק, את המאמרים הגדולים, המרפרפים באויר בין הדעת והאומנות והם נוגעים ואינם נוגעים בשתיהן, לשית לב להפלפול...  אם אין לי החוב לעורר את הנדיבים להריק את שׂקם על צד היותר טוב לטובת ההולכים בטל, לפי שרובם כבר מחזר על הפתחים בעיר ובמעונות הקיץ על פי הכלל: אם אין אני לי מי לי, עזור לעצמך! אם לא יתרעם עלי הקורא הנכבד, אם לא אתעמק בדרכי בשאלת המקולין לבשׂר החי, לפי, שעל פי דעת הקהל, על מכות כאלה לוחשים בסתר ולא בגלוי, לפי, שרוב הגברים (ואנחנו, לכל הפחות בשׂפת עבר – גברים!) נוגעים בדבר באופן ישר או מעוקל קצת...  אם יכול אני לבטל את כל המעשׂים הנוראים הללו, מבלי עשׂות את מלאכתי רמיה, רואה אני בכל זאת חובה לעצמי לטפל קצת בש"י איש הורביץ וספקותיו...

אני הנני אומן, שאינו מראה אומנותו.  כמדומה לי, שהסופר, המגלה לכול שאינו מאמין בתועלת הספר, יורק בפני עצמו...

על הורביץ וספקותיו עלי לדבר וגם באריכות, אך בפעם אחת לא יוָלד גוי ולא נבנתה קראקוֹי, ועוד חזון למועד, לעת עתה מבקש אני לרמז על דבר קל.  לפי דעתי האיש הבא אלי ושואל: הגידה לי, משום מה אינני גנב? משום המעשׂה על הר סיני? אינני מן המאמינים! מיראת העונש בעולם הזה? יכול אני לגנוב בסתר ולא יגלה המעשׂה הרע לעולם! משום מסור כליות? אגנוב ואגנוב, וכיון דדש דש, והכליות תחשינה! משום תקוּן העולם או החברה? – מה לי לעולם ולחברה, הלא הכול בשבילי, ואני רעב! – רבותי, מאמין אני באמונה שלימה, שהאיש הזה אינו גנב! הוא בא אלי בבקשה לאמור: אני איני יכול לגנוב בשום אופן וצד.  יש בקרבי איזה אימפּראטיב, שאינו נותן לי לגנוב! אבל רוצה אני לדעת ולהכיר את הסבה: הלעיטני נא רגע כדור קטן של אור אֵלקטרי וראה מה נעשׂה שם מתחת לגבול ההכרה, וסַפּר לי...

כן, רבותי, אין זה איש מבקש לו היתר; אל תלשינו עליו לפני הרשות, אל תשלחו לו שוטר, הוא מבקש את הדעת, הוא תאב לדעת את האסור, ואתם מה, כי תלינו עליו? מפני ששלח יד אל הנימין הדקות שבכם ורגע אותן, בזמן שבקשתם לומר עליהן איזה מזמור של פקפוק?

 

ב

"בין המצרים", הרגע-כמימרא שבין "מת המלך" ו"יחי המלך", ה"אבוי" וה"הידד" אינו, בלי ספק, שעת הכושר להתענין בספקותיו של ש"י איש הורביץ וודאותיהם של מבקריו, ובכל זאת מוכרח אני לאחוז בשם ש"י איש הורביץ בכנף מעיל "הקורא הנכבד" – למה אתה רץ? מה בצע – שואל מר הורביץ – בכל "המעשׂים הפעוטים" הללו? את מי – ישאל – תבכּה ולמי תקווה, אם כל זה את בית ישׂראל לא יציל...  למה לך הגסיסה הארוכה כימות הגלות? קום ועמוד, והתפלל לאלהי הרוחות, שישיב הרוח ויפזר את ענני הכבוד, ויוריד הגשם לכבּות את עמודי האש...  יקיץ הקץ, ושמא נולד לך בן, ואתה מכיר סימני כנפים על כתפיו או רואה שביב אש גנוז בעיניו – חנקהו, הרגהו, אל יעורר...  מתוקה שנת העם ההולך למות! וראה: עולם חדש – ימין דוחפת, שׂמאל מקרבת; הבא להטהר פותחין לו; האם את נטפי המים אתה ירא, כלב שוטה?

אמנם מר הורביץ אינו נוקב ויורד עד תהומו של הענין, אם שאול תשאלנו: איך התקימה כנסת ישׂראל עד היום הזה, איך עברו ימי הבהלות, והרדיפות, והגזירות, והשמדות ולא נכרתה כולה עד היום? אם תאמר לו: ראה ביום בהיר ולא תראה את השלהבת, וביום המּעונן ובלילות היא מתלקחת, האין זה נשמת העם? על זה אך מענה אחד בפיו: לפנים היינו מאמינים, לפנים היינו מתפללים הרבה, יושבים בסוכות וחובטים בערבות...  אבל עתה, עתה, בזמן הכפירה?

ואמנם הרב טשרנוֹביץ מאודיסה מצא בזה מקום לגבות מאת הקהל הגדול את חובו הקטן.  מאמרו "מדיחי ישׂראל" נדפס ב"הצפירה", לא שמפני הרעה נאסף "המליץ", אלא שצפרים כאלו היו מקננות תמיד בחביונו...

"מה נעשׂה – שואל היה הרב טשרנוביץ – לגרפומן, לש"י איש הורביץ וספקותיו.  מה נעשׂה, כדי שבנינו לא יסורו מאחורינו ולא יבואו לכלל כזה, שבאו לו ש"י איש הורביץ וקלוזנר?"

אמנם, ש"י איש הורביץ לא בא לידי כלל כל עיקר, הוא הציב אך סימני שאלות ולא יותר.  וקלוזנר, שהדפיס את ציוני השאלות, הבטיח לנו בהן צדקו, לעקור את כולם כחדק בעזרת טובי סופרינו וחכמינו.  אבל המחויב איש יושב על כסא הרבנות בעיר ואם בישׂראל באודיסה לשׂים לב לקטנות כאלה? ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום וסכנת נפשות? "וזוהי באמת – אומר הרב – שאלה גדולה, שצריכים אנו לשׂים אליה לב ולדון עליה בכובד ראש".  כאילו די בכובד-ראש ותשׂומת לב למען התר שאלות החברה, הלאום והשקפות העולם, כאילו אין שום הבדל בין ראש לראש ולב ללב, כאילוּ דברים כאלה נחתכים בלי צורך לידיעות נכבדות...

ויודע הרב ההוא, שממשלת הרבנים בעולם המחשבה, ועל פי רוב גם בעולם המעשׂה, עברה ולא תשוב עוד, אבל לוּ שבו הימים הטובים האלה, ושאלו בעצתו, כי אז בודאי היה אומר לכלל ישׂראל, ש"צריכים אנו לשוב אל היהדות העתיקה!" הסכנה, לפי דעתו, התחילה אך ורק מאז "סרנו מאחריה, והתחלנו להיות תועים ולשאול שאלות", הוי, השאלות – אלה הן סם המות ליושבים על כסא.  למה אתה שואל? עשׂה! קיימו את "הנמוּסים והצירימוֹניות" בין "שאתם מסכימים עמהם ובין שאתם מתנגדים להם בלבכם, והיו זהירים לקיימם ולדקדק בהם, אף על פי שהם עליכם למשׂא"...

ושואל עוד הרב שאלת תם: "הכי בשביל שאין רצועה ומקל, ואין ז'אנדרמים שיבואו וידרשו במפגיע את קיום המצווֹת, פטורים אנחנו מהן?"

ובכן הצעה פשוטה: מה בכך? מה בכך אם לא יתאימו מעשׂינו עם השקפותינו, עם תוכן נשמתנו? אמת, היו אומרים: "רחמנא לבא בעי", אבל רחמנא ולא הרב טשרנוביץ, הרב טשרנוביץ מסתפק במועט.  יכול אתה להיות כופר בכול, אך בוא אל בית-הכנסת [שלי] להתפלל והנח תפלין.  ואינו יכול להבין בשום אופן: מפני מה האינטליגנטים שלנו מפונקים יותר מן האינטליגנטים של כל האומות, ואינם יכולים להשתתף בעול הדת? הרב יודע "שבכל האומות ישנם מלומדים ואינטליגנטים, ובכל זאת הם בעלי דת והם מתנהגים על-פי דרישת הדת" – אבל שאלה היא, אם יודע הוא הרב הנכבד, מה הוא הקלריקאליזם המדיני? מסופק אני.  אבל העיקר, שהרב טשרנוביץ מסתפק במועט.  אינו מבקש אלא שיזהרו ממאכלות אסורים וחלוּל שבת בפרהסיא.  זה הוא העיקר.  את בית ישׂראל יציל השקר!

אבל, "האמת נתּנה להאמר", ששאר מבקריו אינם נופלים מהרב הנ"ל כמלוא נימא!

כמדומה לי, שבלי קשיות עורף מיוחדת במינה, אי אפשר עוד להטיל ספק במציאות ספרותנו.  ארזים אין לנו עדיין, ברושים לא צמחו עדיין, אבל "הנצנים כבר נראו בארץ", טללי תחיה נופלים וגם "קול התור נשמע" – לפעמים.

קטנה היא ספרותנו ביחס אל ספרותם של העמים, המתפתחים זה מאות שנים באורח טבעי, ברשות עצמם, ברצונם הטוב ומאליהם.  אבל איננה נופלת בשום אופן מספרות כל אחד מן העמים הקטנים, שאך זה לא כבר פרקו אפיטרופסיהם את עוּלם מעל צוָארם, שאך תמול שלשום קראה ההיסטוריה לנשמתם הלאומית: "בדמיך חיי".  וגדולה היא, וגם ענקית, ביחס אל הזמן הקצר של הדחיפה מלבּר לגו, מן העור המשתנה ונובל אל הלב הדופק, החי והמחיה.

מותר לרואה בעבים להנבא לנו עתידות לא טובים.  גם בארזים תפול אש.  ורשות יש לבעל מרה שחורה להגיד: את כל אלה הביא הרוח וישׂא הרוח.  אבל בהנעשׂה, בההווה, אין להכחיש.  המעשׂים מנקרים את העינים.

אבל מקצוע אחד לא-מעובד יש בספרותנו, קרקע בתולה, ובקורת שמה.  מלחמה לכל אחד מאתנו מסביב, כל אחד מאתנו נלחם במסירות נפש, נמצא תמיד בחזקת סכנה, אבל המבקר הולך ובא, נכנס ויוצא בתוכנו כהרופא בקרב המחנה, ומשׂער ראשו לא יפול ארצה, אם לא תהיינה לזה סבות אחרות...  על הזה הרופא צלב אדום, לבל יורו אליו, ובנוגע להמבקר די היה עד כה בהפתגם: "אין משיבים על דברי בקורת".

בכלל מאמין אני בחכמת האַאמריסטיקה ומאמרי בקורת בפרט, כמו שאני מאמין בחסדיו של מלווה ברבית, ברחמיו הגדולים של קברן בעיר גדולה, או בבכיות ויללות ודמעות של ש"ץ מפורסם, אבל אצלנו ביחוד היתה הבקורת לגרועה יותר מן המידה.  חיינו הבלתי טבעיים יצרו לנו הרבה סוּרוֹגטים וחלוּפי דברים: לסוכתנו כעין צורת הפתח, פחות מג' טפחים כלבוּד דמי, יהי רצון כאילו הקרבנו קרבן.  הספר שלנו הוא "כמו שנדפס בסלאַוויטאַ".  וכביכול יש לנו בקורת...

האם אין מאמרי בקורת טובים?

ישנם, אבל מן המאמרים הטובים נודף ריח זר...  שם הם שותים, ואצלנו – מריקים...  לוּלא דבּר ברנדס בלסאל, לא ידענו את דמות דיוקנו של בעל היובל האחרון עד היום הזה: מאושר הוא הסופר המוצא את דוגמתו בחו"ל; המבקר יעשׂה לו מלבוש על פי המודה האחרונה מן המוכן.

אבל, רבותי, כבר נטיתי הצדה...  נחשׂוך זאת לעת אחרת...  עוד נשוב ונדבר על דבר החייטים של עיירות קטנות, שיצאו מן המודה, והם סובבים בחוץ, ומבקרים את המלבושים של העובר ושב: "ראו, שם חסר ופה יתיר, ושם קרע".  והמי-שהיה-חייט מתמרמר וקרב, ותוחב את אצבעו בקרע, ומרחיבו, ומאריכו...  עוד נעשׂה חשבון עם ה"אתוּיים מרחוק", הצופים עלינו מאספמיא וסופרים את השושנים על האחו שלנו, והם מתפעלים ומתרוממים, ומלהבים, מבלי שית לב להמרחק, להטיט והעפר-והאפר שבין השושנים, ועל כן טוב ויפה, ונשׂגב, ועולה בית אל, על הכל שורה השכינה...  וטוב מאד, כידוע, הוא אך המות...

עוד נתחשב עם "צעיר רודם" שקרא פעם אחת ספר על דבר כללי האמנות, ובידו אמת המידה על פי המחלקה השמינית שבגימנזיום, למוד בה את היצירות, והוא עומד לפני הקהל הגדול ומודד, ואומר: ראו, זה הוא לפי המודה, לזה סרח עודף וזה התכנס וצריך להוסיף עליו...  וזה יוצא מן הכלל כולו.  אין זה אמנות כל עיקר...

עוד נדבר בשער עם ההולכי-בטל עד חצות הליל, ואחר חצות הליל עולים על משכבם ולוקחים ספר לסגולה לשינה חטופה של עצבים נרגשים, וחוטפים משם שברי פסוקים, ומתנמנמים, ועושׂים להם כוָנות ומחשבות על חשבון הסופר, או האמן, וקמים בבקר ויוצקים את חלומותיהם בדיו אדמדמת על ניר של תכלת...

עלינו לשוב אל ש"י איש הורביץ ומבקריו.

­­­_______

ש"י איש הורביץ אינו איש מקורי, לומד מפי הנסיון...  ואינו מן הבקיאים הגדולים, שתריסר אלפי גמלי של ציוּנים ומראי-מקומות הולכים אחריהם; ואינו איש שהשכינה שוֹרה עליו, והוא שואב תמיד מתוך עצמו...  ואינו משקיף על העולם בעד שפופרת מיוחדת לו.  ש"י איש הורביץ הוא בעל-בית הגון ומשׂכיל, שמקרה קרה לו ובא לידי ספק.  תפּוּח יפה, שעלתה בו תולעה ואוכלת אותו...  רחוק הוא מקוהלת, משוֹפנהויאר, אבל מררתו נשפכה, ודמו נצבע שחור...

לפעמים, עת יצרו השחור מתגבּר עליו, הוא מתקומם ומרחיב עולמות בחרב של נייר...  למשל, על תעודת-העם קם בצחוק קל, בבת-צחוק,, כגבור-ענק על הגמד, על הזבוב, וחנקה באצבע קלה.  ולא חלה ולא הרגיש מר הורביץ, שנלחם בריחים של רוח, שהיתד תקועה במקום אחר, במקום הסמוי מן העין – בשאלה אחרת גדולה, כוללת: אם יש תכלית להעולם? אם יש תכלית להעולם, אז יש תכלית להאנושיות, לכל עם ועם, לכל חברה, לכל אדם, לכל בעל חי, גם לספיח השׂדה, לאבן – לכול יש תעודה! ואם לאו, אם לא הרוח מחולל הכול, אם לא הוא מתגשם ומצטלם בנשמה, אלא להפך, הגולם משתלם ועולה במעלות הרוח להיות לצורת ידיעה כוללת, אז עליו לחקור ולדרוש את העבר וההוה ולהקיש על העתיד, למען דעת את הצפוּן בחיקו, את הסכום הכולל מיצירות כל יוצר, ולהגיד: עד פה נבוא ואחרי כן נעבור, וזאת היא תעודת הכלל, המתחלקת לתעודות הפרטים.

אבל ש"י איש הורביץ ליקק, בעווֹנותינו הרבים, מבאר כרה המַטריאַליזם העובר, והכה על קדקוד התעודה ולא שנה...  והשתכּר מנצחונו!

כל עולמנו, המנסר בהשׂכלתו, הולך, בנוגע להשקפת העולם הכללית, מימין לשׂמאל ומשׂמאל לימין, מן הרוח אל הגולם, ומן הגולם אל הרוח, כאותה המטוטלת של מורה-השעות, ובהיותו באמצע הדרך הוא נזקק לשניות...  ותמיד יש פנים לכאן ולכאן, ואך הפנים הללו, על ידי התעמקות במחזות הטבע, על ידי צבירת יותר ויותר מעשׂים ומראות, הולכים ומתבררים ומתלבנים, כלומר: השאלות בעצמן נעשׂות מדי יום ביומו יותר בהירות, יותר בולטות, וש"י איש הורביץ סמוך ובטוח, כי הארגז נפתח בנקל על ידי מאמר ההיקש, כמעט מאליו...

אינו פונה אל העבר, אשר יצר לנו את הנשמה הלאומית; אינו רואה את ההוֹוה, המאגד אותנו על ידי צרכים ותקווֹת משותפות יותר ויותר, ואינו שואל את העתיד: מה אתה מביא? איך תפעלנה הבאות על הסבך, שנאָחז בו בקרניו; איך יתפעלו העמים בכלל ואנחנו בפרט מהחליפות והתמורות המתרגשות ובאות...  עומד הוא בתוך הבצה הבעל-ביתית ורואה בה את האי-סוף הקדוש ומתרגש...

כן.  בש"י איש הורביץ התעוררה הרגשה ידועה ופסימיזם שמה.  צל עובר או קיים של מרה שחורה, והוא את לבו הגיד, את מצבו הנפשי כמו שהוא...  יכול היה מר הורביץ לגשת עם טענותיו אל עצמו ובשׂרו, ולדרוש לפני תאיו: רבותי, למה הייתם לבשׂר אחד? מי ביקש מכם להתלכד ולהתארגן! לאיזה צורך? מה בצע? המות עומד ואורב לכם! למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם איש בעד רעהו, היחיד בעד הכול והכול בעד היחיד, הלא סוף אנוֹש למיתה...  היש לי איזו תעודה? מה בצע בחלומותי, ובהמצאותי, ובמאמרי שב"השלוֹח"?...

מר הורביץ הוא אדם לא עמוק, אינו מבחין בין שאלת היחיד, שבשעה ידועה נתּק החוט האוגד אותו אל הכלל, והוא רואה פתח פתוח לצאת מתוך המהפכה, לבדו, להצלת עצמו, ואינו רואה שום חובה לעצמו להשאר בתוך המערכה, ובין שאלת הצבּוּר, בעל נשמה צבוּרית, שאינו רוצה לאינו יכול למות...  והוא מחליף עוד את תכלית המלחמה בעד הקיום בהנס אשר בראש הפלוגה, וקורא: רבותי, נלחמים אתם בעד מוט-עץ וסחבה עליו, רבותי, התפרדו, למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם מלחמת-הקיום? מה בצע? לאיזה צורך? היש תעודה לבעל חי? ומה יהיו חלומותיו, והמצאותיו, ועתידותיו?

אבל, רבותי, מבקריו גרועים הימנו...

– געֶוואַלד"! – קורא אחד – הוא מפריע! הן אנשי השוק אנחנו, נושׂאים ונותנים, ולא הולכי בטל; כן הוא, אנחנו עושׂים, אבל יש לכל איש ואיש הרשות לבוא ולשאול: לאיזה צורך? היודע פשר דבר – יגיד, והמשׂכיל שאינו יודע – ידום! הלא גם משה בא והפריע; אז היינו בונים את פיתום ואת רעמסס! קוהלת בא גם כן והפריע, ויקרא אל "בניך בוניך" – למה? מי יודע! כמדומה לי, או מובטח אני, שהכול הבל! ובני אדם היו עוסקים בהכנת מדורות אש למכשפות, ובא ווֹלטיר והפריע! וכן מפריע כל איש, אשר יש במוחו טפת שמן אחת, ובלבו שביב אור אחד, ואינו חכם לעצור ברוחו מיראה, פן יבוא הרב טשרנוביץ וקרא לו "מדיח ישׂראל"...  לא לחינם קוראים אנשי השוק לכל יוצא מן הכלל, לכל שאינו יכול להתכווץ בתוך המודה הרגילה, ובפרט לגאון, המתנשׂא עליו ועל המונו – משוגע, מטורף! "משוגע איש הרוח" היו אומרים מראש ימות עולם, ולא לחינם בא נביאם של אנשי השוק, כביכול, המלומד האיטלקי, והוכיח בספר גדול ונורא את השייכות והיחס הישר שבין הגאונות והשגעון.

אבל "הדור"! זה "הדור" שמתחלת בריָתו נדר להלחם בשקרים, בצביעות, בבטלנות, בכל שאינו לפי המודה באירופא, ובכל כיוצא בזה, מדוע התנפל הוא על ש"י איש הורביץ, הלא גם זה גבור, גם זה שׂוחה כנגד הגל, גם זה מגלה פנים חדשות?

"העיקר היא ההרגשה", קורא "הדור" בקול מגלה אמריקה.  אבל ש"י איש הורביץ הביא גם את הדעה הזאת.  ועל זה באה תשובתו, כי רע ומר לבעל חי, שמוכיח לעצמו את ישותו על ידי ההיקש: אני חושב או מרגיש – ועל כן אני חי, לפי שהחי הבריא אומר: אני חושב, אני תקיף – ועל כן אני חי.  ואת התשובה הזאת הסתיר "הדור" מאת קוראיו...

אין לנו עוד בקורת...

 

ג

יושב אני כחום היום וקורא, והאותיות, השחורות והנאות, המאירות והמחכימות, מרקדות כנגדי כשׂעירים קטנים, כעזאזלים פעוטים, ממש כזבובים, ואיני יודע אם האותיות פורחות או המחשבות שבמוח...

אבל איך שיהיה – העתים רעות.

– אַל טל ואַל מטר! – גזר ה"לוח" (לא דוקא לוח "אחיאסף") והיום הלוהט שׂורף את הנשמות בהבל פיו.  פשוט, אי אפשר להבין כלל.  הגעו בעצמכם: בעלי המלאכות, והעיקר הרצענים הגסים, מכחישים בפומבי את הפתגם: "שב שני הוָה כפנא, ואבבא דאומנא לא חליף", ובמקום הנחת, במקור השׂמחה, במעונות הקיץ – נוהגים אבלוּת!

נפש בני הנעורים מתמוגגת: הפרחים נובלים, ועליהם נושרים מעל חזה הצעירות; עלי האלונים מתכוצים מן החום הזועף, ואין בהם כדי כסות עינים; והזמיר העיף אינו מסלסל ואינו מסלד, ואינו פותח שערי רחמים אפילו כחודה של מחט.

ובעלת-הבית – אֵם הצעירים – מזיעה וזועפת: תשעה-באב כבר בא, ואין עוד כמהין ופטריות לטגן תיכף ומיד או לייבש לימות החורף, ואין פירות! ושער כל צרכי אוכל נפש עולה, והעיקר שער הבשׂר השחוט...  ותחת זה יורד שער הבשׂר החי, והבעל (אבי הצעירים) לא בא לא ביום השבת ולא ביום הראשון...  מה הוא עושׂה שם בוואַרשא?

והשמש זועפת ולוהטת, והמוני שׂרעפים – ערפלי אש נדים ונעים, ותועים אחריה, כאילו גם הם מסופקים ושואלים: מה יהי בסוף היהדות? והאכּר יוצא אל שׂדהו וזורע – קש! ואם תאמר: מה נאכל?

וגם אני זורע קש.

העתונות הכללית אינה מזינה ומפרנסת אותי כיום.  אצלנו שאלת היהדות מנסרת, הומיה וסוררת, ושם – שם עולה היאפּוני במרכבה מרקדת אל המוח האירופי ואומר: דרשוני! הגעו בעצמכם: אדם שכולו מוקשה, אדם שאינו לא יהודי ולא נוצרי; שאין לו על כן לא תעודה ישנה ולא תעודה חדשה, אדם שותה קודם הקרב, שׂורף שער גבוריו אחרי הקרב, ואינו מכבד לא את השושנה ולא את החבצלת, כי אם את הציצים.

ולא רק שאלת היהדות והיהודים ירדה מעל הבמה.  בתוך המהפכה קם הנשר הפרוסי וטרף את הקוֹנסטיטוּציה האשכנזית, וינשל בחוק קטן אחד את הפולנים בפוזן מעל אדמתם; ארבעה וחמשה אֶפּיסקוֹפּים מרדו ממש בהאפיפיור והסתתרו תחת כנפי האפיקורוס קוֹמבּ, ואינם חפצים לנסוע לרומא, לשמוע את חרפתם מפי האפיפיור; איזה מלומד גדול מצא מין חדש של טפות הדם ומשנה את כל הלכות העכוּל בהקיבה; שני אפרתים נאסרו בעווֹן תרמית בצחקם בקוביא; ששה צעירים אבדו את עצמם לדעת בשל נשים זונות, ועוד ועוד, עולמנו החומרי והמוסרי מתנודד, מתפרק בחוליותיו ואין רואה, ואין שומע, ואין פוצה פה!

ומשום מה?

רבונו של עולם, המוח מתבלבל...

_______

ועוד יותר מתבלבל המוח מאימת הצעירים.

הכופר-בכול שלנו הידוע ביקש לעקור את הצעירים, לבטלם בהבל פיו, לערבב את כל התחומים: אין זקנים ואין צעירים בעולם! והנה באו הצעירים, אלה היורשים שלנו, הרומסים את קברינו, קודם שנסתם הגולל, פרחי הגן-עדן של העתיד, ופרשׂו את עצמם לפנינו כשׂמלה.  הצעיר (לכל-הפחות – המדבר בשמם) הוא בעל הרמוניה.  בקרבו מצלצלים פעמוני כסף או מחללים חלילי עץ, אבל הוא צמא לצלילים חדשים, תובע צלילים חדשים ומקבּל אותם מן האויר המקיף, ואותם הצלילים החדשים – או שהם מתאימים אל ההרמוניה שבלב, או שהם מהרסים את ההרמוניה הפנימית שבלב; באופן הראשון הם – נחת, ובאופן השני – צער.  הוצלילים היותר גרועים והיותר מזיקים הם הספקות והפילוסופיה, לפי שגם הפילוספים המהוללים שעל פי נוסח אשכנז גם כן מגוחכים קצת.

_______

וההפכים נפגשים.

הצעיר מצד אחד והשטריימל מאודיסה מן הצד השני בורחים מפני הספק, ומזדעזעים וקופצים, רחמנא ליצלן, על השולחן כאשה מפונקת, להבדיל, מפני המקק השחור...  ושניהם אוטמים את אזניהם, – הראשון במוך וסחבה של פריעת חוב, והשני בסברת-בין-השמשות על דבר ההרמוניה שבלב.

ובא גם בעל-הבית, וגם הוא חולם על דבר ההרמוניה...

הבשׂר השחוט עלה במחירו, והבשׂר החי יורד...  הרצען יורד והקבּלן עולה – הרמוניה של עולה ויורד.

לשון המאזנים!

כן.  גם לבעל-הבית הרמוניה ומקורה בבלי דעת.  בעל-הבית שלנו דורך ואינו יודע שהוא רומס; אוכל, ואינו יודע שהוא טורף; גוזל מחברו את האויר לנשימה, ואינו מרגיש שהוא חונק; ואחרי ככלות הכל, כצאתו (על-פי-רוב בין מנחה למעריב) לפנות ערב השׂדה, הגנה או אל היער, הוא רואה גם הרמוניה נפלאה.  מה שנעשׂה בין השרשים מתחת, בין העפאים ממעל ובאויר המקיף מסביב – קצר-רואי הוא מלראות ואיננו יודע.  אבל העצים מפיצים ריח של שׂרף לריאתו; הפרחים הנצנים והשושנים והמלוחים של ליבושיצקי – ריח נחוח לאפו, ועלי האלונים מתנועעים בלחש, ומגלים סודי סודות של הרמוניה, והצפרים אומרות שירה; והכוכבים מלמעלה, ותולעי הזוהר מלמטה – תהלוכת פנסים לכבודו ולכבוד יוצרו...  ואם, חס ושלום, תבוא רוח שאינה מצויה, וּתנַשׂא רגע את הוילון האדמדם מעל עיני בעל-הבית, וראה הקצר רואי את המלחמה הארוכה והכבדה בעמק יהושפט, אין דבר! נופל הוא לרגע במרה שחורה, ומרגיש קצת "יליל-חתולים", אבל הלא בעל-בית הוא, ותיכף הוא הולך אל הדוקטור שלו, וזה שולחו להאַמבּוּרג, לקאַרלסבּד, ולכל הפחות למעון קיץ באוֹטבוֹצק, ומשם ישוב, בעזרת השם, בהרמוניה שלימה, שונה קצת מההרמוניה שבלב הצעירים, הקמים עלינו לכלותנו, אבל בהרמוניה בריאה ומבריאה כדבעי...

_______

ובכל זאת המלחמה הולכת ונמשכת...  נלחמים עם בעם, משפחה במשפחה, האדם באדם.  וגם בתוך האדם מלחמה: בין טפּת דם בגידיו...  ובין מחשבה ומחשבה במוחו...  מחשבה הורסת מחשבה, בולעת מחשבה; והירא מפני המחשבה, הנלחמת בהקודמת לה, מוחו רופס כמוח התינוק; ומי שאינו מסופק כלל וכלל – מסריח הוא, נבלה הוא, – יד לחוטם! כי הספק הוא אבי הוַדאי של יום המחרת...

כן, רבותי! ישנה הרמוניה של תום הילדות...  והעמוד במערכה יש לו רגעים נוראים של ספקות בנצחונו, ובתועלת וביושר לנַצח...  ואז הלב מתגעגע על תום הילדות, והפה אומר: "מי יתנני כיונק על שדי אמו", או "מי ישיבני אל ערשׂ ילדותי והניע, ושר לי..." כן, רבותי, לכל רגע ורגע יש פסוקים ומקומות כוללים.

וצריך להודות, שרגעי החולשות הללו יפים הם, שירה הם...

אבל בפועל, ולא בהרהורי הלב המשתונן, אם בפועל יאבה אדם בעל זקן ומלא דאגות פרנסה כרמון להכנס עם בתי-רגליו לתוך הערישׂה, להתכוץ בתוכה ולישון שנת ילד, או כי יקרב אל אמו הצנועה אחרי בלותה ויגלה את שדיה ויתחנן: היניקיני – בפועל האיש הזה שוטה הוא, "משוגע-מטורף", שאין לו שום שייכות אל הגאונים הקדמונים או החדשים...

_______

אבל לכנסת ישׂראל קרה מקרה קטן.

הולכת היא לה יחפה בתשעה-באב בחוץ, אבלה ומתמוגגת מצער...  וזורקת פעם בפעם, כדי שלא תבוא, חס ושלום, לידי יאוּש ומרה-שחורה קיצונית, חרול, או סנדל מסומר...  והנה באו (ראה הגליון הספרותי של "הצפירה" של השבוע שעבר), והנה באו מלומדים גדולים, אנגלים וצרפתים, וחטפו אותה ונתנוה באַרמאַט עומד ופיו פעור למעלה, והדליקו מה שצריך להדליק לאותו דבר, וירו, והכנסת ישׂראל עפה למעלה, למעלה, מעצמו מובן – השמימה, ותקבע שם, ותהי לאור-עולם, למאור לארץ ולדרים...

ואף על פי שהאדם הירוק, שאינו וכו' עומד עלינו לכלותנו, היהדות תנצח! ואף על פי ש"אחד העם", הוא גם "בחיר האומה" או "מבחר בניה של האומה", לקח בחכירה את הצלת-היהדות, יעמוד לה ריוח והצלה ממקום אחר...  ואבן מאסו הבונים – הצדק המוחלט לא בעולם הבא, "ששם השׂרפים מבשלים מרק עצמות", על פי הרצפט של היינה, הלץ המפואר, אלא בעולם הזה; הצדק – יסוד ותוך היהדות, יהיה במהרה בימינו לראש פנה, ועיני דֵליטש רואות וכלות...

כן אומרים החכמים, חכמי בריטניה וצרפת.

אבל גם בפרי עץ הדר זה יש תולעת.

יכול היות ש"בחיר האומה" שלנו טועה, שאין השד נורא כל כך, שהעולם כולו, גם האדם הלבן, גם השחור, הירוק והצהוב, שהאדם מכל מיני הצבעונים מוכן ומזומן לקבל על עצמו ועל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות את משפט הצדק תחת השמש ולא ממעל לה, כל זה יתּכן; כל זה מתקבל על הדעת.  אם נחפשׂ באוצרות האותיות המחכימות של הדורות הקדמונים, נמצא מרגליות טובות של צדק, יושר ורחמים גם במצרים המכשפת וגם במלכות אחשורוש מהודו ועד כוש, ועל אחת כמה וכמה באוצר של האדם הסיני, אבי אביו של אדם הראשון, – כל זה אמת; אבל – ואותו ה"אבל" הוא אמנם התולעת שבתפוח – מסופק הוא מר איזגור, המרצה את הבשׂורה הטובה, היונה, שהביאה לנו את עלה הזית טרף בפיה בשבוע העבר בגליון הספרותי של "הצפירה" – מסופק הוא מר איזגור הנ"ל, אם יקבּלו שבעים האומות, מלבד ההשקפה היהודית על העולם, גם את תרי"ג המצוות ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן, לכל הפחות עד הרמ"א...

הרב טשרנוביץ בונה עליותיו על הצווּי המוחלט של המוסר ההרמוני בעולמם הטוב של בעלי-הבתים.  פריעת חוב!

אבל ראשית: שבעים האומות אינן מחויבות, הן לא קיימו ולא קבּלו על עצמן, ולא חתמו שום שטר חוב, ויתכן שבלי ז'אַנדרמים, ומקל ורצועה, לא יאבו להניח תפלין בשום אופן; ושנית – פריעת חוב – ובזמן הזה? סלקא דעתך?!

_______

ובין כך וכך, ושׂעירי האש, שעפו במרומים, התקדרו...  ואחריהם עננים עולים, זה על גב זה, זה על זה, ונעשׂו להרים וגבעות נעים ומתנודדים מלמעלה, ויכסו את עין השמש הלוהטת, הצורבת, ורוח קרה נשבה, ורוחות קרות נרדפות זו אחר זו, עולות זו על גב זו, והקור נכנס אל קרבי, אל תוך נשמתי, אל התוך שבתוך שלי...  ר"ל – אויר של תשעה-באב...

הצמים גם הצעירים בתשעה-באב?

_______

ד

וליהוי ידוע, שאין אני מכחיש, חס ושלום, במציאות הצעירים, אוי לו לעם ולספרות, שאין להם צעירים.  אנחנו עם קטן ולנו ספרות קטנה, וכבר יש לנו צעיר חוצב להבות אש:

בִּמְקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם יְחִידַת חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַּיַּי –

הִגָּלִי נָא, וּמַהֲרִי בּוֹאִי, בּוֹאִי

אֶל מַחֲבוֹאִי!

זה הצעיר אינו רוצה להחנק בבית האופל, להיות כתפוח-אדמה נובל במרתף:

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי צְאִי וּגְאָלִי

וּמִלְכִי עַל גּוֹרָלִי

וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי,

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא ניצוצי,

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא...

החיים הם אך דרך אל משׂאת הנפש ואחרי כן – תהי מיתתי כפרתי...

הרי נוער, הרי הכוח וההפקר של הנוער; תשוקת חיים, משׂאת נפש לוהטת, ולא נשמה מתכווצת ומתעמקת, ומנקרת ומחטטת באשפה.  כאן ראש – דוחק רגלי השכינה, לב – סנה בוער במדבר ואינו אוּכּל, עמוּד אש!

ובכל זאת מובטח אני, שחכמי אודיסה פורשים ובוכים, פורשים וכובשים פניהם בקרקע: ביאליק שלנו יצא לתרבות רעה! וכמו להכעיס עודו מתוַדה לפני הקהל הגדול, שמעולם לא היה שבּלוּל או סחבה – –

וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אָתְּ

וּשְׁמֵךְ עַל שְׂפָתַּי רָעַד,

וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹׁךְ כָּרִי,

וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי...

עוד כשהיה בחור-ישיבה הציץ ונפגע, והיה צעיר חי ושואף – –

וְכָל הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא,

בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה,

בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי,

בִּנְעִים הֶגְיוֹנִי וּבִגְדָל יִסּוּרַי – –

לא התגעגע אל הקוץ שבאליה, ולא בכה על גלות השכינה, ולא הסתפק בתענוג של החכּוך בכותל או בתנור – –

לֹא-בִקְשָׁה נַפְשִׁי, כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ,

רַק אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ!

 

כששר ביאליק שירי געגועים לאור, אמרה בת אודיסה: שׂישׂו בני מעי, באר חפרתי, והמעין בה מתגבר, והמים מים חיים...  ויש להם שעוּר מקווה!

כששר ביאליק את "מתי מדבר", השתוממה קצת, הצבעים הכּוּ אותה כמעט בסַנוורים.  וכשבאה ל"משׂא נימירוב" נבהלה ונרתעה קצת לאחוריה, למראה הזדון והמשוגה שבתהום הנפש הסוערת; למראה הצער, שהפך בתוך נכד הנביאים כולו לבן, כברזל בתוך האש; אבל עתה? הזה הוא ביאליק, אשר טפּחנו ורבּינו?

אבל נחמו, נחמו את בת אוידסה!...  עוד אבנים טובות בכתר שעל ראשה, עוד לא הועם ברק תהלתה.  בין שדיה עודה מונחת ה"חבית" הידועה של אחד-העם, הקדושה, לא בשביל היין שבה, אלא בפני עצמה; מבין ריסי עיניה עוד נשקף "מוסר היהדות" ונופת תטופנה שׂפתיה, בהוכיחה לנו, שתורת היהדות היא תורת חיים של הגוף והנשמה בבת אחת, מבלי הביט אל הזמן ותנאי החיים והפרנסה...  ביאליק התפקר, אבל מובטח אני, שחכמי אודיסה ילכו תמיד בראש החלוץ, ועל אחת כמה וכמה בשעת סכנה, כלומר, עכשיו...  לפי שעכשיו שעת סכנה...

כשאני סוגר את עיני רואה אני את כנסת ישׂראל העוטיה, ולה ארבעה בנים: אחד חכם, בורח ללוּגא ולשאר המקומות האסורים ולובש שׂרד...  וכופר באמו, לכל הפחות בפרהסיא; אחד רשע, העושׂה מה שלבו חפץ בפני אמו, להכעיסה תמרורים; ואחד תם, שהשתגע פתאום ונגש אל השאינו יודע לשאול ושאלו שאלת תינוק: למה? מדוע? לאיזה צורך?

וכשנשאלה השאלה, וכשבאה הסכנה – – –

הוי! המית קלגסים באזני!...  "מחולת מלך ההרים" של גריג.  ומי בראש? חכמי אודיסה! אדירים צועדים! ומי בראש חכמי אודיסה? חברי בספרות ובקבורת מתים ר' משה לייבּ.

גם ה"ווֹסחוֹד" חוגר, ואחריו יבוא R.  K.  בה"איזראַעֶליט" דפה ק"ק וורשא, אחרי אשר יכונן את חברת המכבים המתנדבים...  R.  K.  אינו מקורי, אינו גם קורא עברית, אך ה"ווֹסחוֹד" ימשכנו אחריו, וילבש גם הוא שׂריון, ודרך את קשתו קשת גבורים גם הוא, ויקרא: הידד! מעצמו מובן – בשׂפת פולין...  אבל כל זה "כבולעו כך פולטו", העיקר חכמי אודיסה, והעיקר בחכמי אודיסה – ר' משה-ליב שלנו, זה ר' משה-ליב, שהיה צעיר לפנים, והדליק נר של שׂכל הישר, וירד לתוך מרתף "היהדות העתיקה" של ה"רב צעיר", ובדק בחורין ובסדקין, והראה כמהין ופטריות ונגעים על הכתלים, ועתה – כבה נרו, והוא הולך וממשש לאור זקנו הלבן...  ולאור זקנו הלבן, נהפך הצעיר, הצל המתנודד, לעמוד של שיש-טהור עומד גם כן על פרשת דרכים ומראה באצבע: לימין, לימין, אין דרך אחרת, כי אם לימין...

בנוהג שבעולם, כשפונה היום הכל נעשׂה מטושטש, וכל החתולים מקבלים צורה אחת וגוָן אחד, ואין אתה יכול להבחין ביניהם, ואין אתה יכול להבין בשום אופן, על מה הם, החתולים הדומים זה לזה, מריבים ונצים, וזורקים טפות-סם מפיהם, כולם אפורים, כולם שוקעים באפלה, בשחור הדיו...  אבל כשהאדם הולך לאור עצמו, כלומר לאור זקנו, הוא רואה הכל ומבחין הכול, ויודע הכול...  אם אינו יודע לפעמים לאיזה צורך, לאיזו תכלית, מה בכך? מי הגיד לכם שיש תכלית?

ואמנם ר' משה-ליב ליליעֶנבּלוּם פוסק הלכה, שאין תכלית.  האדם הפיקח (כמו שנדפס בתק"ז ספרים קטנים) משתמש בכול לצרכו, להנאתו, ונדמה לו, שהכול נוצר לצרכו ולהנאתו, ושצרכו והנאתו הם מטרת הכל, אבל באמת אין תכלית ואין מטרה, אבל יש (יותר נכון: אף על פי שיש) סבּה! יש סבּה פועלת, אבל בלי תכלית!...  ואף על פי שאין תכלית, יש לכול זכות הקיום.  זכות הקיום היא יאפוא אפּוֹתיקי על נכסים שלא באו לעולם...  מגדל פורח באויר...  אבל סברת הבטן.  כלומר: אינסטינקט! כי "כשם שאין אנו יודעים את הסבּה הראשונה, כך אין אנו יודעים את התכלית האחרונה"...  וכמדומה לך, שיש כאן דבר והפּוּכו...  שאם אומר אדם, שאין אנו יודעים את התכלית, מודה הוא בישותה, אף על פי שאינה ידועה לנו עד היום הזה...  אבל איני רוצה להשתמש בחץ זה, לפי שברוך השם, יש אומרים, שאין נמצא אלא בידיעתנו...  ומה אעשׂה, אם יברח ר' משה-ליב לאותה עיר המקלט ויאמר: אדרבה, לפי שאין אנו יודעים את התכלית האחרונה, אינה במציאות...  ואם אתעקש ואומר: אם כן, גם הסבּה הראשונה אינה במציאות, לפי שאין אנו יודעים אותה? יהפוך ר' משה-ליב את קשתו ויאמר: אם כן, רוצה אתה להתפלפל ולא יותר, והפלפול מזיק.  עוד הפעם "מזיק"...  למה כל הפלפול, אם הכול הוא חוק היסטורי, אינסטינקט...  ומוכרח אהיה, בעווֹנותינו הרבים, להודות שאיני יודע מה הוא "חוק", ועל אחת כמה וכמה מה הוא חוק היסטורי (ולא סוציולוגי), וקל-וחומר בן בנו של קל-וחומר, שאיני מבין מה הוא "אִינסטינקט"...  למען תהיה לי הצדקה להיות כופר-הכול בחוק ההיסטורי ובאִינסטינקט גם יחד...

זוכר אני, שעל דבר חוקים בהיסטוריה היו מדבּרים אך המאמינים בתכלית העולם, אבל כפי הנראה השתנו העתים.  אין תכלית, אבל יש חוקים.  זוכר אני גם כן, כי האִינסטינקט לא נברא בשעתו אלא בשביל מוֹנוֹפּוֹל על הגן-עדן, כנגד ההולכים על ארבע, שצריך היה לגזול מהם גם את הבחירה וגם את השׂכר ועונש.  זוכר אני עוד, שקראתי בהרבה ספרים קטנים על דבר פעולות שונות, שנבעו בראשיתן ממקור הרצון, שהיו מוּאָרות על ידי ההכרה הברורה והתכונו  בהכרה ברורה לאיזו תכלית, ושהיו על ידי ההרגל של כמה דורות לריאקציות בלתי מוארות על ידי ההכרה ובלתי מטרידות עוד את רצונו של אדם...  יודע אני גם כן, שישנו מין פילוסופים ידועים, שכירי יום ולילה, להגן על הפּוֹליטיקה ועל הערמה והגזל של הפּוֹליטיקה, ושרגילים הם להשתמש בחוק ההיסטורי לטהר את כל אחד משרציה בק"ן טעמים...  ושבפיהם יש לחוק ההיסטורי ערך של דין ה"חזקה" של אחוזה עשוקה...  יודע אני גם זאת, שיש הרבה רוּדימנטים – אינסטינקטים מזיקים לאנשים פרטיים, למשפחות ולעמים וגם למדינות, ושיש אנשים ידועים הנלחמים במסירות נפש באותה הירושה של הרוּדימנטים המזיקים, בהכמהין והפטריות, והנגעים בהכתלים הישנים, ויש גם אחרים, האומרים: על תגע! אל תגיה אור במקומות האפלה! ומשום מה? משום "שמיום שהתחילו לבקש את טעמי המצווֹת, התחילו לזלזל במצווֹת; מיום שבקשו ראיות להשארת הנפש, גבר, רחמנא ליצלן, החומר, ואם יבוא בן אדם ויברר את האידיאל הגדול של היהדות, יתמעטו המחזיקים בו, לפי שהרוב הגדול של בני אדם אינו רודף אחרי אידיאלים כוללים"...  אחרי אידיאלים כוללים רודפים אך אנחנו, חכמי אודיסה, אישישוק ושאר תפוצות ישׂראל...  אבל לא ההמון הרב, הרובץ לרגלינו...

ובכן, הסכנה גדולה: יתכן, שאין מטרה, והיהדות לא תעמוד בפני החקירה והדרישה כל עיקר, ותנשׂא כמוץ מגורן; או רע מזה – שתראה לנו בדמות קמח סולת נקיה כל כך, שאין קיבת ההמון יכולה לעכּל אותה, וסוף כל סוף תצא מזה תקלת הרבים...

ומתיירא אני לומר, שכל מה שאינו עומד באמת בפני הבקורת, חייב מיתה; לפי שיתנפלו עלי כל מתי המדבר, שלא באו עוד לידי קבורה...  ומתיירא אני להגיד, שכבר עבר הזמן, שהיה מסוגל להובלת ההמון אל בית השחיטה, ולוּ גם אל מרעה שמן על שלשלאות של אינסטינקטים, חלומות, שקרים מוסכמים וצו אחר צו מראש הפסגה: הימינו, הימינו! שכבר באה העת להגיד ל"המון הגס" מה שנודע לנו, ליחידי הסגולה, במקרה, אך יום אחד קודם; שצריך להושיט יד ולהרים את השפל אל המקום, אשר תפשׂנו במקרה יום אחד קודם לו, למען יראה גם הוא מרחוק את האידיאלים הכוללים וירוץ אחריהם...  כי תיכף ומיד יתנפל עלי צעיר על חטא שחטאתי כנגד ההמוֹנוּת, הזכה בעיניו אך ורק כמו שהיא, בדמות בהמה להולכה...  על כן אמרתי, אחשה וידבר בעדי הד"ר ניימארק:

"תעודותיה הראשיות של הפילוסופיא הדתית הן:  א) להביא את הדעות החדשות בדין וחשבון, ולקבוע את יחס היהדות אליהן,  כ) להגן על היהדות מפני אפיטרופסים בלתי קרואים, וגם  3) לבחון את טענותיהם של הפילוסופים הכופרים,  האומרים להביא ראיה על העדר הדעה הקוסמית"...

יכול אני להעיר, שאין זה אך ורק פילוסופיא מגוחכה קצת, כי אם במקצת גם חקירה מדעית...

מרגיש אני שלשפינוזה ולהאבן-עזרא, ולר' חיים וויטאל, ולכל אחד מל"ו הצדיקים, החיים אתנו כיום, ולהעני שבישׂראל בדעת, מן החסיד השוטה והמתנגד העקשן, עד האפיקורס היותר גדול שבלע ח' מאות ספרים קטנים, ולא פלטם, או פלטם ונעשׂה לבעל תשובה, – שלכל אלה יש השקפה מיוחדת, בתוכנה או בצביונה – השקפה יהודית על העולם; מעט או יותר ברורה, מעט או יותר מסוימה, מעט או יותר מעורבת בחול ודשאים על הגבולים, שימנו הקטן נוזל ביניהם...  שההשקפה ההיא היא נקודת היהדות, ה"שביב", היחיד והמיוחד, שבתוך האפר הגדול של הבל הבלים, שאותו ה"שביב" הוא שאינו נותן לנו לשקר, למען הצורך לנסוע ללוּגא, ושאותה הנקודה צריכה לאור, אך לא על ידי חכמי אודיסה...

 

ה

והעיקר – הוַדאיות.

האבנים השלימות, שלא הונף עליהן ברזל לבנין איזה מזבח שתרצו; בני הבקר, שלא עלה עליהם עול, לעולה או חטאת, לריח ניחוח לכל האלילים שבעולם; או הבתולות היפות, אשר לא ידעו איש, הצובאות על המזבח והקרבנות, להשבת נפש החוטפים במזלגות ברזל מן הקדרות, אשר לפני האלהים...

למשל:

"אין עושׂים היסטוריה, אבל מפנים דרך לפני ההיסטוריה!"

"הרוצים לפנות דרך (הוי, מליצה אומללה!) לההפסד והכליון – שפלים או חולי רוח".

"רק אנשים חולים אינם נלחמים על קיומם".

"אין דרכם של בני אדם להתפלסף בשעת צרתם".

"שהרי אין מטרה בחיי הטבע".

סובב סובב הרוח, נוגע בענין ואינו נוגע, אבל יורק הוא פתגמים נפלאים, פתגם בסלע, והזקן הלבן מזהיר ומזהיר...  ופתאום לפתע הוא עושׂה היסטוריה:

"עמי הבלקנים סבלו מאות בשנים על לאומיותם, ולא עלתה על דעתו של איש משׂכיל משלהם (הוי, סינטקסיס יפה!) לייעץ לעמו לעזוב את לאומיותו".

רבי משה-ליב, לוּ היתה לך שן אחת אחוזה לאלפי משׂכילים מעמי הבלקנים, אשר עזבו את עמם ונהפכו לו לרועץ, ממש כמו אצלנו, כי אז לעסת את ש"י איש הורביץ ועכּלת אותו על צד היותר טוב...

_______

אבל הכדאי הדבר?

כמדומה לי, שהקורא הנכבד (בחברי איני מובטח) לא יחשדני בפרישׂת כנפים על מאמרו של ש"י איש הורביץ.  אינני תרנגולת שוטה, שאינה מבחנת בין ביצה לביצה...  רבותי, אסטניס אנוכי, ולא די בחתימת "ש"י איש הורביץ"...  אבל אל תשקרו, אל תשתמשו באחיזת עינים, אל תאמרו, שהמאמר הוא נמוך מקו הבקורת, לפי שאינו גרוע מכל המון המאמרים המרפרפים באויר.  ועוד יתירה לו: עוסק הוא במקצוע היכולת, בד' האמות, שרצוננו שליט בו...  צריך היה אך לשלוח אצבע ולהרוס את הגשר מקורי העכביש, אשר נטה ש"י איש הורביץ בין שאלת היחידים ושאלת הצבוּר, לזרוע מעט אור על עסקיו וחפציו של העם, ובפרט המון העם, המכריחים אותו להתרכז ולשבת צפופים גם בניו-יורק, גם בלונדון ולאו דוקא בתחום המושב, – צריך היה להגיה אור על צער העם ואסונו מסבּת המניעות, שאינן נותנות לו להתארגן לעם שלם, – אבל לזה צריך מעט עבודה, מעט יגיעת המוח, ונקל מזה לקרוא: להד"ם!

להד"ם – קורא סופר ה"ווֹסחוֹד", לאשרנו האינטליגנציה שלנו מחוּבּרת אל עמנו על צד היותר טוב, אחוזה בו כפתילה בשלהבת.  מים רבים לא יוכלו לכבּות את האש, הלוהטת בלב האינטליגנציה שלנו למקור מחצבתם, הקשר שבין המוח ושאר האברים בגוף אומתנו קשר של קיימא הוא, ואף אם יבואו אלפי אלכסנדרי-מוקדון לא יתירוהו...

ומה בכך, אם עינינו רואות את ההפך מזה? אם עינינו רואות שהאינטליגנציה שלנו בחוץ-לארץ הולכת וכלה על ידי נשׂואי תערובות, ואצלנו מוכרחת היתה הממשלה להניח אבני נגף על הדרך הסלולה ללוּגא? והרוב הגדול של האינטליגנטים שלנו, שלא עשׂה עוד מעשׂה, שלא החליף עוד את הדינר, שלא נס בכבודו ובעצמו מתוך ההפכה, אם משום סבל הירושה של דודים ודודות בעלי כיס, משום מורשת איזה צו, עצור באיזו פנה חשכה של חביון הלב ולא נדעך עוד באפר העסקים, או פשוט משום עצלות, משום איזו חולשה או איזו גירסא דינקותא מעוממה...  הרוב הגדול "המפנה דרך" לבניו ולבנותיו אחריו – ההוא הובא במספר?

בכל ימות השנה אנו בוכים על האסימילציה, על בעלי יק"א, ו"כל ישׂראל חברים", ועל העומדים בראש המוסדות הצבּוּריים, ועל החנוּך הגרוע, ועל ההעדר של המאור שבתורה בהחנוך, ועל כל מה שאתם רוצים, המחריב את עולמנו – ובשעת הכושר, כשצריך היה להגיד דבר ברור: זהו המאור שבתורה, זהו הדגל שאנחנו נושׂאים, זו היא הדעה, שעליה אנו מומתים וסובלים צער חבּוּט הקבר בעולם הזה, הביטו אינטליגנטים וראו! – באותו הרגע אנחנו עוצמים את עינינו ואומרים: להד"ם, אין אף צל של סכנה!

אבל רבותי, לולא היינו עם נודד פצוע קדקוד, המאַבּד בדרך הלוּכו את תאי המוח, הלא היתה לנו ספרות אחרת, סופרים אחרים, פילוסופים אחרים, מבקרים אחרים ושואלים אחרים...

הלא אין אנו יכולים עתה גם להשיב לנו על ידי העתקות את אשר נתנו תאי מוחנו הפצוע לעמים אחרים...  הלא אינכם מאמינים באפשרות אנציקלופדיה כללית בשׂפת עבר! הלא תודו, שאין ספרותנו נהר שאינו פוסק במשך שנות גלותנו, אלא בארות, בארות, חפורות בשעת הדחק, מפכות בימי לחץ, שאנחנו מתחילים פעם בפעם מחדש...  הלא פעם בפעם "נופל הדופק" וצריך לקרב נוצה אל חוטם עמנו, לראות אם עודנו חי...

_______

וחלאים כאלה אין מרפאים בלחישה, פה לא יועילו הפתגמים...

"לכּול זכות הקיום, בעל כרחך אתה חי" – אבל, רבותי, החיים בעצמם קללה הם.  החיים בעצמם, בלי היכולת לשאוף אל דבר-מה, החיים בלי מטרה, בלי תקוָה לעתיד לבוא, בלי האמונה, שאנחנו נלחמים לשם מה, שסוף הנצחון לבוא – החיים הללו בטלה הם, שעמום הם, קללה הם...  מפני חיים כאלה בורח בעל-הבית אל השולחן הירוק, אל חיק מחוללת; העשיר – אל כל מיני הוללות של ספורט, והצעיר שאינו חולה ואינו שפל – אל המות...

הלא כל יחיד ויחיד שואל: לאן, לאיזה צורך? ואינו חפץ חיים, עד אשר ימצא לעצמו איזו תכלית, איזה ענין לענות בו...  הלא אנחנו מודדים את בני האדם על פי אורך הקו, אשר בינם ובין משׂאת נפשם!

"אבל – נאמר ב"חיי העברים" – המקווה שבית ישראל יבנה להעולם כולו את המקדש, הסמוי מן העין, לכל הפחות...  אידיאוֹלוֹג הוא..." גם זה פתגם, ולי פתגם אחר: איש הצבא, שאינו מקווה לעמוד בראש המחנה, אינו שווה כלום...  העם שאינו שואף לנצחון, סופו – כליון...

_______

ובזמן שאני נלחם עם מתנגדי הגלוי, יש לי מתנגד בסתר, מגיד בעלטה, מצניע לכת, והוא צוחק: הוי מגדלים פורחים באויר...  ואיה הפרנסה? כה אמר קוֹיטסקי...  כה אמר ברנשטיין...  והאלופים: לאַסאַל, מאַרכּס...  ואפילו סמית...  וגם הוא יורק פתגמים ופסוקים של פוסקים.  ובנוגע למתנגדי זה – אני רפה אונים.  איני יכול לנגוע בו לרעה, מפני שידיו אסורות, איני יכול להתוַכח עם איש, אשר רסן בפיו...  אבל יש לי הרשות להתוַדות לפניו: לא להתוַכח, כי אם להתוַדות.

אדוני הצעיר, גם לי יש השקפת עולם, והיא שונה קצת מהשקפתך...  איני מכחיש בישות הקיבה, איני מבטל כלאחר יד את החומר, אבל איני רואה בו את הראשית והתכלית.  לפי השקפתי על העולם מלחמה לנו בחומר.  תורת המוסר נגמרה ברגע יצירת האדם.  האדם היותר עתיק כבר ידע: דעלך סני לחברך לא תעביד...  ועל המאמר הזה לא הוסיף איש וממנו לא גרע.  כקריעת ים קשה אך ההוצאה מן הכוח אל הפועל...  ויודע אני גם זאת, שאם יאבה המקרה לצחק בגדולינו, ויזמין את אחד-העם, יוצר מוסר היהדות, עם יוצר המוסר בה"רוֹלאַ" ועם איזה נזיר מתלמידיו של בּוּדא על דף אחד, מוצל מאניה טובעת, יתוַכחו על דבר דין קדימה של תורות-המוּסר לכל היותר שלושה, ארבעה ימים, ואחרי כן יתנפל איש על רעהו ויאכל איש את בשׂר רעהו, אבר מן החי או מן המת...

"הפירזאָרגעֶ", אבן הפינה שאתם בונים עליה, הדאגה להיטיב את מצבנו החמרי, היא, לפי עניות דעתי, דאגת הנפש המוסרית, המבקשת לחיות חיים טובים וישרים על צד האפשר...  על ידי הטבת המצב החומרי מתקדמת הרחבת המוסר; המוסר, שהיה נהוג אצל האדם הפראי אך בקרב המשפחה, היה למוסר נוהג בקרב העם, ובנוגע לענינים מיוחדים אך בקרב שׂדרה ידועה בתוך העם...  ועתה שתי דרכים לנו: להרחיב את המוסר על כל העמים ועל כל השׂדרות בתוך העמים, כלומר: אך אז, כאשר יעמוד האדם בקשרי מלחמה אך עם הטבע...  כי כבר נפתח החלון של "צער בעלי חיים" על היחוסים שבין האדם והבעל-חי...  למען יזהיר השמש צריך לפזר את העננים, למען הגיע אל המטרה צריך לפנות את הדרך מאבני מכשול, ליישר את ההדורים, ועל כן בזמן שידינו עסוקות עינינו נשׂואות...  אבל אוי לו לאדם, לעם, לשׂדרת עם, אשר יטבעו בטיט היוון עד כדי חניקה...

כי כשם שעלולה לחניקה נפש היחיד, כן עלולה לחניקה נפש הצבּוּר: השׂדרה או העם...

אבל עוד הפעם רמסתי איזה דבר בדרך הלוּכי...

מר בוֹרוֹכוֹב יש ערבוב מושׂגים...  כולל הוא ביחד את משפטי החשבון (החלק קטן מן הכלל, הכלל הוא סכום החלקים) עם משפטי החיים ומשפטי החברה (מתאספים, למשל, אלף חכמים ועושׂים שטות אחת, שכל אחד מהם לא היה עושׂה בלבדו).  שואל הוא שאלות משונות על דבר שלמות החלק בתור דבר עומד בפני עצמו, ושלמות הכול...  מה יהי, למשל, דינו של כור חטים, אם יהיה בתוכו גרעין של דינאמיט, האם אין טפה סרוחה ידועה שוָה יותר הרבה מאד מכל האדם...  ואחרי כך בא לידי החלטה ("פרט וכלל" ב"השלוח"):

מעשׂיו של הפרט אינם חייו בעצם, אלא רק התגלות חייו, ולעומת זה חייה של החברה הם רק מעשׂיה של החברה...  (השמיעו לאזניכם!).

ומשום מה? משום שאין להחברה שיטת עצבים...  ואם אין לה שיטת עצבים, אין לה מרכז הכרה, ואם אין לה מרכז הכרה, "אין רגשות ונטיות והכרה של צבוּר".

ואני זוכר, כי בזמן ששׂררה המוֹדה להשווֹת את העם (או את המדינה) לאוֹרגניזם שלם עומד בפני עצמו; כשהיו הפילוסופים למוח העם, האכרים לרגליו, השולחנים לקיבתו וכו' והעיקר הכסף – להדם, הנוזל בעורקיו...  נשאלה השאלה: היתּכן? הלא היחידים, אבריו של האורגניזם, נפרדים זה מזה?

ועל זה היו עונים אחדים, שזו היא אמנם התעלות של האורגניזם החברתי, שאין לו צורך בחבּוּר אבריו; ואחרים: שגם צוֹמתי-העצבים, הקימים בשיטת העצבים של היחיד, מונחים לא זה אצל זה בלי הפסקה; אדרבּה, הצוֹמתים הללו נפרדים הם, והשיטה היא שיטת – נפרדים...

רבותי, עד מתי נעלה גרה? הכלל אינו סכום הפרטים, לא בחיים וגם לא בהרכבות חימיות...

"על כל שעל ושעל, בעלותנו בסולם החיים, מזדווגת אלינו איזו יצירה חדשה, הוָיה חדשה, ואנחנו רואים מראות חדשים".

 

ו

"עם לא היה" הם חברי, איך הם מתפעלים, איך הם פועלים! איך הם משנים לפעמים ולפתע פתאום את טעמם...  לפעמים עולה על דעתך לחשוד בכשרים: מי יודע איזו עבירה עברו, והם חפצים להנצל משבט מוסר, גלגול שלג או מדידה בחבל.

אחד מחברי נס פעם אחת מאחורי התנור בבית-מדרש קטן של ק"ק מצערה ישר לברלין.  מובן מאליו, שטרם הספיקה לו השעה להכיר את "כבודה בת מלך פנימה" – את ברלין החושבת, האמנותית, היוצרת; את ברלין האורגת את יום המחרת, ראה תיכף ומיד את ה"יד החזקה", הגלויה והחשׂופה, את ברלין של "כל דאלים גבר", את ה"מפטירין כדאתמול", החונה פה ק"ק "גן-החיות"...  ובכן: שתי שורות נסיכי-שיש ויועציהם, וכובעיהם, וסוסיהם הלבנים...  וגל-עד של נצחון על צרפת, והעיקר – גאון-הדור ביסמארק ז"ל; אין צורך בתשלום דמי-כניסה, כל זה דוקר את העינים...  וראה אותו הצעיר, והתפעל, והשתונן, והתמרמר, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הוי, רבי יוחנן בן זכאי!

וכיוָן שלאותו האיש היה כשרון גדול אמנותי, יצאו דבריו מן הלב ונכנסו ללבות אלפי הקוראים, ויתפעלו גם הם.  בעל-הבית נאנח, אבל האפרוחים! אלה באו ממש לידי רתיחה, בקורת תהיה! צריך היה להציל לא את הישיבה, כי אם את בית-הנשק.  צריך היה לומר: "אם מצאתי חן בעיניך, אדוני המנצח, תן לי את בית-הנשק, למען נוכל, לעת מצוא...  וד"ל"...  צריך היה להחליף את הדינר בכפתורים מתנוצצים, בבתי-רגלים של פחים מגוהצים.  יד, מורה דרך קדמה, תיקצץ! עשׂו אגרוף!

ועשׂו האפרוחים אגרופים...  ונשארה כנסת ישׂראל בלי יבנה...

_______

ואחד מחברי היה על פי מקרה ולשנה אחת לעורך "לוח", וכיוָן שכבר עברו עליו רוב שנותיו עם סרח עודף לגמרי, קם וגזר על דברים שבצנעה, ונעשה ה"לוח", רחמנא ליצלן, לסריס.  על הקורא הנכבד להתעסק בישובו של עולם...  הרהורי עבירה קשים מעבירה.  צריך היה לגנוז את "שיר השירים"...

אם הגעת לפרקך, קח אשה וראה חיים.  הקדיחה את תבשילך, תן לה גט בעד ח"י גדולים, וקח אחרת נאה הימנה, ואם מתיירא אתה, שמא יוריד המזבח דמעות, התכווץ וחיה כאותה האשוּת באופל.  אבל אל תנבל פה בפרהסיא.

ואם בין השמשות לבך כואב או דואב, והכוכבים מתנוצצים ודבר מר לָאַט עמם, התרחק מן החלון, סוב לך אל השולחן שבאמצע החדר, קרא שלוש פעמים את "חטאות נעורים" וירק שלוש פעמים לכאן ושלוש פעמים לכאן, ושלוש פעמים אל הים השחור, ואמור: הבל הבלים!

ונשארה כנסת ישׂראל בלי יבנה ובלי שיר השירים.

_______

ועתה עלה על לב שלישי להתחפשׂ ליונה תמה וברה, וליכנס לחורבתנו ולנהום משם: הוי, הוי...  הם חיים ואנחנו מתפלספים...

והוא מוכן ומזומן לגנוז את "קוהלת" ואת "איוב" ואת כל הסכולסטיקא...

עבר הזמן של "דרוֹש וקבּל  שׂכר", ובפרט כשהקורא הנכבד אינו יכול לעכּל יותר...  יש לו כדי שׂובע...

ואין לכנסת ישׂראל לא יבנה, לא שיר השירים, ולא איוב וקוהלת, לאיזה צורך?

_______

ורוח חרישית מנהמת, – נשמת הימים הנוראים, המתרגשים לבוא.  נעים האלונים, העומדים צפופים, חרדים מאימת יום הדין, ועליהם נושרים ונושרים מפחד, וצער-העולם עולה כאוֹב מארץ...  ונפשי בקקרבי הולכת תּמס, תמס...  ואיני קשה עוד כארז לעמוד על דעתי.  כשאני לעצמי אדרבּה ואדרבּה, אבל הקורא הנכבד אינו יכול עוד; חברי המחזיק בדופק הקורא הנכבד יודע, יודע צדיק...  ועלי להמנע מן ההגיון, צריכים מעשׂים, מעשׂים...  את העולם ברא אלהינו לעשׂות!

"אנחנו והם".  אנחנו מתפלספים, והם חיים.

הם חיים והם עושׂים...

צריך לעשׂות מעשׂה, וכאן איני יכול בשום אופן.  את רסן ההנהגה אחזו המיוחסים העשירים, ולמלאכוּת לפאריז לא נבחרתי, ולא השתגע עוד שום גביר לעשׂות אותי לאפיטרופוס על עזבונו – ואומר: אצא אל ערי השׂדה! שם אשמע בעצת  R.  K.  ואכונן חברות מתנדבים מכבי-אש.

אך בו ברגע שלתה בי המחשבה, קפץ עלי רוגזה של ה"רוֹלאַ".  היא אומרת, שאין שום צורך בחברות מתנדבים לכבות אש.  אם חפצים אנחנו לעצור בפני המגפה של התבערות והשׂרפות, די להוציא חוק אחד קטן, בעל סעיף אחד קטן, לאמור: "נכסי היהודים אינם מתקבלים באחריות של אש!".  ומרגיש אני שהצדק אתה.

ונמלכתי בנפשי, אולי מונח ביסוד ושורש נשמתי לזווג זווּגים.  מאמר ראשי ב"הצפירה": אי אפשר להציל את בית ישׂראל לא על ידי "מורי-דת-אל" בבתי-הספר הכוללים, לפי שאין לאלה לא חשק ולא פנאי ולא היכולת לעשׂות דבר של ממש; קורי עכביש, הבל הבלים; ולא על ידי החדרים, לפי שהמוסד הזה אינו מוסד של חיים, כי אם של מיתה יפה באוהל...  ובכן צריך לחבּר את ה"חדר" עם "בית-הספר" על-ידי דבק טוב וקשר של קיימא, והיו החדר ובית-הספר לבשׂר אחד, ונפחו בהבשׂר האחד רוח-חיים, וילמדו בנינו גם יוָנית ורומית, גם עברית, את כל החכמות שבעולם עם המעשׂיות של הבּאבּאיאַגאַ, ואת הספרות העברית: תנ"ך, ש"ס ופוסקים, אורים ותומים עד ספּוּרי שוֹפמן.  יש מקום בראש.  ובשעת הדחק מצרפים שני ימים ליום אחד...  ולא ייגע התלמיד ולא ייעף.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ואני מה כי תלינו עלי?

טרגדיה גדולה היא, כשאדם פושט יד למעלה לפזר עננים או למטה להמיש סלעים, – ומשיבה אליו לגרש את הזבוב מעל חוטמו; כשאדם חולם, ובחלומו הוא מחריב עולמות רעים ובונה עולמות שכולם טוב ויופי, ותיבת-זמרה עוברת בחוץ ומעירה אותו בזמר של כלה, נכנסת או לא נכנסת לחופה...  אבל רע מזה, אם הידים אסורות גם בנוגע למעשׂים פעוטים...

ולאידך גיסא: האומנם אנחנו מתפלספים? האומנם טריבוש מתפלסף ולא פשוט חי-מדבּר, ומספר את כל העולה על לבו, ואיך די לו בקב חרובין של העולם הזה, ואיך אינו רוצה להחליף את הדינר בשום אופן וצד, גם כשתעשׂו אותו לעגלון של איזה שׂר וגדול בעולם...  אינו רוצה.

והקור מתחזק ומתחזק ונוקף בכל אברי, והעלים נושרים ונושרים, והעננים עפים ואינם מתפזרים...  ומבלי חפצי ודעתי שׂפתי לוחשות תפילה:

– "רבונו של עולם, הוציאה נא את החמה מנרתיקה, יתפזרו העננים ויהי אור לארץ ולדרים, וממילא יהי אור גם לנו!"

אבל תיכף ומיד מרגיש אני, שהתפילה אינה זכה, שה"ממילא" שבּה היא מלה זרה לי ולרוחי כל עיקר.  אני יודע, שכל שאינו מתעסק בצרכי הסעודה אינו מיסב בסעודה, שכל מי שאינו עושׂה עם הצבּוּר, אינו רואה בנחמת הצבּוּר...  שהמלה "ממילא" נדקרה בי בעל כרחי...  בעל כרחך אתה חי, בעל כרחך אתה נדקר...

אבל, סלח לי, קורא נכבד, אומרים שכבר שׂבעת...  שכבר היו לך לזרא הפילוסופיה, הסכולסטיקא, ובלי ספק גם האידיאות?

_______

ואמנם צדקת.  גם הנסיך מֶשטשירסקי שׂונא אידיאות.  העיקר הוא הסדר ולא האידיאה.  ובשעת הלחץ, זה הדחק, חותכין את הגנב מן התליה, יקום היינה ויעיד.  מה הן האידיאות? – שואל הלץ המפואר, ועונה: פעם אחת ראיתי חייט הוגה מחשבות על דבר עשׂית איזה מלבוש, ופעם קפץ וקרא בשׂמחה: אך זאת היא אידיאה!...  פעם אחת שמעתי את המבשלת מייסרת את בתה הכלה, שלא נכנסה לחופה: "חטפת, ארורה, ובלעת אידיאות והשתגעת"...  ובעל-עגלה כששאלתיו מה זאת אידיאה? ענני: כל שטות שבעולם...

כה אמר היינה.

אבל, כידוע, משענת קנה רצוץ הוא היינה.  מתהפך, עולה ויורד, ולעולם אין אתה יודע, אם תוכו כברו, אם הוא בוכה או מצחק.  עמוד ברזל הוא וויקטוֹר באש, גם כן מחוץ לארץ, אבל זה עודנו חי, וטוב, כידוע, לכלב החי מן האריה המת, בפרט שהאריה מזרע ישׂראל הוא.  וויקטור באש דבריו ברורים ומוצקים כבתי-רגליו של ביסמאַרק, ומליצותיו מתנוצצות ככפתורים ידועים...  סוּבוֹרין חוזר מעט בתשובה, רך כקנה הוא לפעמים, מתנועע לפני רוח, אבל הנסיך בונה על וויקטור באש ולא ימוט.  ומר באש יודע הרבה.  יודע הוא, שהאידיאות הבל הבלים הן.  למשל: "השויוֹן" – הבריאה אינה יודעת שום שויוֹן, הטבע יודע רם ושפל, שׂא עיניך: הרי הרים וגבעות, הרי רכסים ובקעה; ימים ונהרות ואגמים, ארזים ענקים וחציר האחו.  וכן צריך שיהיו עמים ושבטים מאושרים, רואים חיים, עושׂים כל ימיהם כחגים, ואחרים מתמוגגים ומתים בחושך, גאיונים וזוחלים...

– וגם זכרים ונקבות! – גומר האורח לשבת.

וכן הוא.

צריך לגרש את האידיאות...

ובכל זאת יש מתפלספים גם ביניהם.

למשל, מֶטשניקוֹב, זה אינו בן ברית, ובגידיו אין אף טפה אחת של דם ברית, להפך הוא קצת שׂונא ישׂראל, ויושב בפאריז, עיר ואם באירופה, והוא מתפלסף...  מתחקה הוא עתה על חוקות החברה.

לפנים היו אומרים: האדם הוא מדיני בטבע, עתה אנחנו מעתיקים: האדם הוא חברתי בטבע.  מבדילים אנחנו בין החברה והמדינה, הכוללת את החברה וקניניה הפרטיים; ולאו כל עם זוכה לקנינים פרטיים.  אבל חברתי הוא כל אדם, ולאו דוקא אדם.  בדק מטשניקוֹב ומצא, שהחברה היא חזון נפרץ אצל בעלי החיים הנמוכים.  מַתחילה היא יחד עם בעלי החיים, העומדים על הגבול שבין הצמח והחי.

המין היותר נמוך, פטריה רירית, Myksomycetes שמה, מתחבר לאגודה.  גויות הפרטים מתבוללות כמעט לגויה אחת, הנעשׂית למין חומר רך בלי צורה מיוחדת, ולשם מה? שמעו והתפלאו: לשם אויר ואור! היחיד של המין הזה אינו יכול לעמוד בפני האור והאויר.  מוכרח הוא בחולשתו להסתתר במקומות לחים ואפלים.  אבל כיון שנעשׂה לחברה, תיכף ומיד הוא יוצא לאור עולם, בוחר במקומות יבשים ואויריים וכו' וכו'...

האלמוגים מתחברים לשם דבר אחר, הם בונים על פגרי אבותיהם.  הם מייסדים את ההוֹוה הרך והנוזל-כמעט ברוח ברדיצ'בסקי, על קשיות-העורף של העבר, שמת והתקשה לעֶשת והיה לאבן, ועל-ידי זה הם בונים מבצרים בלב ים, וגלים ומשברים לא יזיזום ממקומם...

ויש מין של כמהה, אשר  Botrytis  שמה, וגם הוא חברתי בטבע.  אבל השם ישמרני מחברה כזאת.  צורת החברה יפה היא, פני הצבּוּר – סמל היופי והדמות הנשׂגבה לו, צורת כוכב.  כל יחיד הוא קו יוצא מן המרכז הכללי...  אבל אין תוכו כברו, ואינו תנא דמסייע לאחד-העם כל עיקר, כי המרכז של הצבּוּר הזה אינו מרכז רוחני כל עיקר, להפך, המרכז הוא בית-הכסא שלהם...  המחראה, להוציא את התפל...  לכל שאר הצרכים היחידים הקוים הולכים ומתרחקים זה מזה, אבל לאותו הצורך הגס שבגסים הם מתרכזים...  וכו' וכו', והדברים יגעים.

ומעצמו מובן, שכאן יכול אני להציב את השאלה: רבי טריבוּש, ואנחנו לשם מה מתרכזים? לבנות על העבר, ללכת אל האור או, חס ושלום, וכו'?...

יכול אני לשאול, ואיני רוצה.  חברי אומר, שכבר קצה נפש הקורא בלחם הקלוקל של מהות היהדות, ואני מאמין לו.  הוא אוחז את הדופק.

 

ז

אנחת הנשמה המוֹדרנית נשמעת מסוף העולם ועד סופה.

מה היא הנשמה המוֹדרנית?

לפעמים אילן, ששרשיו בקרב החיים, בתוך העם – מועטים, אבל ענפיו למעלה מרוּבּים, והציצים עליהם יפים, אבל ראש האילן, נושׂא הכתר הירוק, נוטה לכל צד, לכל רוח מצויה...

ולפעמים סירה קטנה בלב ים, בלי משוט ובלי מצפּן! בלי דעת, אם החוף ששם הבית ושם המרגעה, נמצא מימין או משׂמאל.

ולפעמים אפרוח שנפל מקנו, טרם צמחו נוצותיו, והוא מדדה וצוֹוח, מדדה וצוֹוח ומרעיש ממש עולמות – מקור, מרעב ומפחד...

ולפעמים עקרה או משכּלת, נחנקת בחום אהבתה לריק או לבהלה...

ולפעמים בריה ענוגה מאד, שאינה יכולה בשום אופן לטנף את רגליה בטיט חוצות, אבל כנפים אין לה, אין לה במה להתנשׂא, והיא משׂוחחת על גגות הבתים ורואה בארובות, מה למטה, ובעבים – מה למעלה, והמוח סחרחר מהעשן, שאינו עשן קטורת כל עיקר...

ואולי פועל, שהשתתף בהריסת מזבח, כרובבים ואלילים, אבל כבר כילה כוחו, ואינו יכול להשתתף בבנין מקדש חדש, ולבו נוקפו לאמור: הרסת ומאום לא בנית! לקחת ומאום לא נתת!

_______

בלב טולסטוי מתחילים עוד בשנת 1875 איזו סכסוכים עם החיים.  כמדומה היה לו שנעצר בדרך הלוכו, שלפתע פתאום חדל מלהבין את תכלית חייו.  כיצד עליו לחיות? מה לעשׂות? לאיזה צורך? ומה יהי בסופו ו"אחרי ככלות הכול"?

ואז הרגיש, שהוא הולך וקרב אל אסונו, האורב לו, שאין בעתידות חייו דבר של ממש, שאין כדאי...  וכמעט שלא בא לידי שעמום או לידי אבּוּד עצמו לדעת, והיה מתיירא מפני החבל, שמא ישתמש בו לצוָארו, ומפני הציִד ביער, פן יהפוך ידו אל מוחו, וכדומה...

זה היה אילן, שענפיו היו מרובים וכבדים משרשיו.

ומה עשׂה? במה מצא רפאוּת לספקותיו? הוא ירד אל העם, אל אנשים פשוטים, אל המאמינים, בתכלית הפשטות, אל העובדים והפועלים, טבל במקווה העם ויצא טהור מכל הספקות ולולא אשתו, שעמדה לשׂטן על דרכו, כי אז היה מפקיר את כל נכסיו והיה לפועל ממש...  ויצא נקי, הוא ואשתו ובני ביתו.  אבל אשתו אמרה: לאו, וכידוע אסור להשתמש בכוח כנגד הרע, ועל כן רק את נפשו הציל.  אינו אוכל בשׂר, אינו שותה יין, וכבוא אליו אִכּר עני ושואל מעט עצים להסקה – טולסטוי לוקח את הקרדום ויוצא אל היער וחוטב לו עצים...

ומאז בא אל המנוחה...  אינו שואל עוד לאיזה צורך? צרכי העניים מרובּים, והוא מוכן ומזומן לחטוב עצים...

_______

אַנאַטוֹל פראַנס איסטניס הוא ואין לו מגע-ומשׂא עם אִכּרים עניים לחטוב להם עצים.  הירידה אל ההמון טובה וקלה ביאַסנוֹפּוֹלאַנקאַ ולא בפּריז, והוא מתגעגע על הנסים ועל הנפלאות...  החיים הפשוטים, הרגילים היו עליו למשׂא...

ונשמתו כל-כך מפונקת, כל-כך רחוקה מן הפשטות, עד שאינו רוצה בשדוּד המערכות באמת.  אינו חפץ כל עיקר שיקרה איזה נס, שייקרע איזה ים סוף, או שירד איזה מן.  לפי שכּל מה שקרה לפנים, או שיקרה באחרית הימים, כל מה שהיה או שיהיה במציאות, ימצא לו חכמים מפרשים ומבארים על-פי דרך הטבע, וחדל מלהיות לנס ולדבר נפלא...  יפה הוא השלג באויר, טרם שנפל ודרכו עליו רגלי איש...  חפץ הוא להאמין בנס שלא בא לעולם.  "הולך לו, למשל, דון יואן לשׂוח על שׂפת הים, ורוצה לעשן ואין לו אש, ומעבר הים השני הולך איש זר ומקטיר, וקורא אליו דון יואן: אדוני, הבה לי אש! והאדון ההוא פושט יד, והיד מתארכת על כל רוחב הים ונותנת לו אש..." נס, שלא היה ולא יהיה, נס, שאין בו שום צורך ממשי, – ואך בנס כזה רוצה אַנאַטוֹל פראַנס להאמין, בנסים של "אלף לילות ואחד".  קר לו לאַנאַטוֹל פראַנס בעולם, שכולו חוק ודין מפורש, חפץ הוא לטייל בעולם הקסמים, ומבקש לו חום בשביב אש להדליק סיגרה בפי דון יואן...

_______

ובזמן שאספות הנשים מרעישות עולמות, נשמת המלומד וויינינגר מבקשת לה מפלט בהלכות קדמוניות, בדעות נשכחות.  חוזר הוא אל הקבּלה של דוכרין ונוקבין.  הזכר הוא החי במציאות, הוא היוצר, החי והמחייה, והנקבה – חומר, קרקע עולם.  הזכר מושל על הזמן, לפי שיש לו זכרון מאחה את העבר עם ההוֹוה ומתאים את שניהם אל העתיד, ועל כן הוא מתגעגע על הנצח, שואף אל האַלמות, אל האין-סוף, חיי האשה – חיים בלי זכרון, בלי כוח מאחד את הרגעים ומשלימם על חשבון העתיד הרחוק, על חשבון החיים שאחר סתימת הגולל; חיה היא האשה סכום של רגעים בודדים.  וכיוָן שאין להאשה זכרון, אין לה יסורי העבר ולא תקווֹת העתיד.  רגעי חייה – רסיסי טל על הדשאים, שביבי אש מעל לגג החרש.  הגבר הולך מן העפר ואפר אל האלוהים, והאשה חיה כמו שהיא, היא אֵם או – הֶטֶרָא, בלשוננו – זונה...

וגם אהבת האשה גרועה היא מאהבת הגבר.  הגבר אוהב את חום האשה, את יפיו של החום הנעלה אשר בקרב נשמתו, שהוא מלביש בו את אהובתו, והאשה – את חטא הגבר, את ירידתו ונפילתו.  הגבר אינו חומד ואינו מתאווה, והאשה – חומדת ומתאוָה.  אהבת הגבר – אהבה זכה ונקיה, גדֵלה על ידי התרחקות ומתמעטת על-ידי כל התקרבות קלה, והאשה להפך: אוהבת היא את בעלה יותר מחתנה...  כי מכל החושים התפלג בה החוש היותר גס – חוש המשוּש...  ועל כן היא זונה, וכל היותר – אֵם.

ואין בהאֵם שום דבר שבקדושה, כי קיום המין אינו תכלית, אינו קדוש כל עיקר.  להפך...  ופה אנחנו נופלים אל הפחת! מה הם החיים? הכחשת הנצח והאין-סוף! חטא אדם הראשון! אי אפשר להוליד בלי מיתה.  כל הולדה היא מיתה כוללת או חלקית.  ועל כן הגבר, השואף אל הנצח, אל האלמות, אוהב את הצניעות, את החום, והאשה – הזונה –האם – את המות, את ההולדה, את הירידה ואת הנפילה, כלומר את החטא...  כי האנושות – חטא!

מה הוא האדם החי והמוליד? קריעת הנשמה מן האין-סוף וכו' וכו'.

_______

לא לחנם יושב מר אליעזר דוד פינקל ב"הצפירה" ודורש בטלפּאַטיאַ! הגלגל חוזר! הנשמה המודרנית, אותה הנשמה, שהרסה את המקדש ואין לה כוח עוד לבנות מקדש, שבה להתעופף על משואות המקדש השומם.  קר לה, והיא מבקשת איזו גחלת בתוך גלי האפר.  אחרים בונים מקדש, והיא עוטיה על הקברים, דורשת אל המתים...  מתגעגעת על הנבואות ועל הנסים והנפלאות...

גם חכמת הרפואה שבה אחורנית...

זה לא כבר נגלו המיקרוֹבּים והיו לסבּת כל מחלה וכל אסון בגוף החי, והנה התעוררו ישני עפר, בעלי ה"נוזלים הרעים" בגוף.  חכמים גדולים מעידים: פלוני נפל למשכב וכמעט שלא נותרה בו נשמה, והנה נפתח בגופו מקור מוּגלה ושב ורפא לו.  ובא הרופא וחבש את המכה, ונפל האיש למשכב שנית, ונפתחה לו המכה ונרפא, וחוזר חלילה...  ועתה הולך האיש ומכתו וחי...

כן, אין אדם חי בלי מכה, אסור לחבוש! אין העולם קיים בלי מוּגלה וסחי ומאוס, ואסור לנקות...  המיקרוֹבּים יורדים מעל הבמה, אספות הנשים בכדי; אנו יש לנו זכרון המאחה את העבר עם ההוֹוה ומגלה דרך אל העתיד, אל האַלמות, ואם אין מה לאכול, עוטים אנחנו על פגרי העבר...

ושאל גם את הצעיר שבצעירים ויגד לך, לא מה שיהיה, כי אם מה שהיה!

לפנים היה האדם ערום בגן עדן.  לא היתה לו שום זכות על שום דבר, שום דבר לא היה שייך לו לבדו וכו' וכו'...

 

ח

...  ולאו דוקא בחג ומועד, בין המצרים – בכל תקופות המעבר אומרים "על-הנסים", מתפללים לנסים, מתגעגעים לשדוד המערכות.

– אבל, לאו כל יומא מתרחיש ניסא!

צדקת, קורא נכבד.  עודך זוכר, הנך מן "הבונים על העבר" שהתקשה, או מן "היהודים של גירסא דינקותא".  אבל גם אתה חי בין המצרים, בין עולם חוזר לתוהו ובוהו ועולם חדש מתהווה, וצריך אתה לומר על הנסים, להתפלל על הנסים, הלא בעל-הבית אתה, ונקל לעייל פילא בקופא דמחטא, מלהעביר אותך ואת ביתך אל העולם החדש המתהווה.  ובכל יום ויום מתרבים המייחלים לשדוּד מערכות.  ולאו דוקא מפונקים כאַנאַטוֹל פראַנס.  אלה, כפי שהזכרתי, חפצים בנסים של מה-בכך, בנסים של שעשועי-ילדים, ברגע של הפקר, ברגע של חירות מן הטבע והגיון הטבע, ואינם רוצים, כפי שאמרתי, דוקא בנס כמו שהוא.  מסתפקים הם באמונה בנס.  יש מבקש עושר, ויש הולך לישון ומתגעגע על חלום על אודות העושר.  ויש אומר: מי יתן ואשתגע, ואחשוב את עצמי לגביר עצום.  הכול הולך למקום אחד.

גם הכלב, במשלו הידוע של נורדוי, מייחל לנס, טובע הוא במצולה ומתמרמר: היתּכן שאטבע? על-פי חוקי הטבע מחויב הוא לצלול למטה, למטה, אבל הוא נלחם בשארית כוחו עם החוק, וככלות כוחו הוא מקווה לנסים.  כן, גם הוא מקווה, כל כלב טובע מקווה.

ויש ילדים קצרי-רוח היראים מפני האמש, מפני הליל הקודם למחרת היום, ליום חדש ואור חדש, וכשהם רואים את השמש שוקעת במערב, הם רצים אחריה בתקוָתם: שמא יתרחש נס, שמא לא תשקע.  ולפעמים הם פונים כה וכה ומבקשים סולם לעלות לפאת מזרח, וחבלים – להוציא את השמש השוקעת מנבכי הים...  כן.  בדבר קטן הם רוצים, בנס של "שמש בגבעון דום".  אינם רוצים ביום חדש, אלא בתחילת היום הרד, השוקע, ההולך למות...

ויש ילדה קטנה...

אבל את הילדה הקטנה אינך יודע, קורא נכבד, ועלי "להציגה" לפניך.  קטנה היא ויפה ויחפה.  ויחפה היא לא מאונס – אביה יש לו שני בתי-חומה בק"ק וַארשא ומעון-קיץ פה ק"ק פאַליניצה.  יחפה היא על פי מצוַת הרופא, הדובר בשם ההיגיינה.  ולהנערה עינים גדולות וטובות, מביטות על הכול בחסד ורחמים ובמעט השתוממות.  איננה יודעת עוד את ההגיון – הכול נס, הכול חדש ומחודש.  והיום בהיר וחם – זהב נתּך באויר העולם.  והיא הולכת בין חציר האחו, הרחק מעט ממעונות הקיץ.  הולכת היא, ובידה הקטנה, יד שיִש אדמדם קצת – גבעול חציר-אחו, גבעול שהניץ, ועל הגבעול – צפוֹרת ישנה...  הצפּוֹרת – צפּוֹרת-ליל, ישנה היא ביום וערה בלילה, כשתשקע השמש וישפך כסף הירח במקום זהב השמש, תעוֹר הצפּוֹרת לחיי שׂשׂון ושׂמחה ותנועה רבה.  אבל הילדה אינה יודעת מזה.  כמדומה לה, שהצפורת עודנה גולם בלי רוח חיים.  נגמר הגוף ולא נוּפּחה בו עוד נשמת חיים, והילדה בין המצרים, יש בה געגועים כהים, אבל חזקים, והיא חפצה להחיות את הגולם, לעשׂות נס...  ונושׂאה היא את הגבעול עם הצפּוֹרת הישנה, והולכת היא בלאט, בלאט, ועיניה הגדולות מביטות על הגולם הישן, וכנפי חוטמה היפה רועדות, נושמת היא מנשמת אפה על הצפורת הישנה, חפצה היא בתחית הגולם...  וראשה בגולת כותרת הזהב כפוף על הצפּוֹרת באהבה, בחמלה ורחמים...  ותשוקה רבה לעורר חיים חדשים, וכשיהיה הנס, כשתגע באצבע קלה בצפּוֹרת, ותעוֹר, אז – יעוף לו הנס, תעוף הצפּוֹרת ואיננה, והיא תשאר לבדה עגומה, בודדת, עד אשר תמצא גבעול אחר עם צפּוֹרת ישנה אחרת, ותקוָה לנס אחר, וכה יהיה עד – עד אחרית ימי הגעגועים, עד שתהי לבעלת-בית, לעקרת בית, הלא שני בתי חומה תירש...

וגם אדם פשוט מתגעגע לפעמים על הנס.  למשל, איש ישר; אדם שלא עשׂה עולה גדולה מימיו; דבר לא היה לו עוד עם שופטים ושוטרים, הולך הוא תמיד למישרים, עקב בצד אגודל, על הגבול שבין דיני ממונות ודיני נפשות, ומעולם לא נטה לשׂמאל.  יודע הוא, שיש דין ויש דיין, שבידו ספר עב וגס, ובו עבודת פרך, מלקוּת וכדומה...  ופתאום תאוָה גדולה: אלף דינרין! והרג את הנפש, וכיוָן שהרג – נתהוָה שנוּי ערכין...  ובקרבו נוהם הכלב הטובע במצולה: היתּכן? האפשר הדבר, שאני טובע? האין מפלט? האי-אפשר שיקום המת וחי, ויושיט יד, וימסור לי את המעות במתנה? והוא מתפלל: רבונו של עולם...

ואם אלפי פעמים נשבע טולסטוי שהתפשר על צד היותר טוב עם ההגיון של הטבע, עם ההגיון של שמש שוקעת במערב ושמש עולה במזרח; של עולמות חוזרים לתוהו ובוהו ועולמות חדשים, יוצאים כנגדם מן התוהו ובוהו, ושהוא מוכן ומזומן בכל רגע ובכל שעה לחיי העולם הבא, שעל פניו בת-צחוק מוכנה ומזומנה לקבל בה, בסבר פנים יפות, את בעל אלפי העינים הגדולות; מאמין אני בכל זאת, שבחשבון לבו עמוק-עמוק נחבא הכלב הטובע במצולה וקורא: היתכן?! היד ה' תקצר? האיני כדאי להיות יוצא מן הכלל.  להעיד על הכלל? וגם על עולמו הוא חס...

היום רד, האדם החי כיום – נוטה למות, העולם חושב לחזור לתוהו ובוהו; מי שיש לו כנפים לעוף אל עולם אחר, אל יום אחר, וינצל – הוא יעוף, ומי שאין לו – פורשׂ כפיו ושואל נסים ונפלאות...

הוי! רעם בגלגל, "קול המון – כקול שדי" קורא בכוח: חתמתם שטר חוב, הגיע זמן הפרעון! כתבתם "ואהבת לרעך כמוך" ועוד דברים טובים ונחומים כאלה, הוציאו את טובכם ונדעה! קראתם: מי ערום ונלבישנו, מי צמא, אתיו ושתו! וכל דכפין ייתי ויכול...  וכדומה, הנני כי קראתם!...  ויחרד הנביא, אשר חזה את הטוב ואת החסד והרחמים, ויאמר: אבל, אל תשלחו יד! אל תתנגדו אל הרע בכוח...

כלומר: מה שאמרנו הוא לאו דוקא...  לא בחוזק יד.  אפשר על-פי נס...

וגם יוליאנוס קיסר התגעגע על הנסים...

עולם האלילים נופל למשואות.  על הר האלים רועים כבשׂים ובני צאן, בקרנות מזבחותיהם אוחזים אך ההולכים למות, אבל יוליאנוס קיסר אינו רוצה בהכרח ההגיון, הלא פורפירא על שכמו וכתר מלכות בראשו, והוא חובש זר פרחים לראש המתולתל, לוקח כוס שכר ביד חזקה – יד מלכות, וקורא: עוד יומו של יוּפיטר גדול, עוד מלכות בּאַקכוּס קיימת, דומי, שמש שוקעת! אבל העולם, שצריך היה להחרב – נחרב, ויוליאנוס הכופר נקבר בתוך משואותיו...

אחד חכם היה – הוא בלעם הרשע! זה הנופל עם משואות מואב היה גלוי עינים!

שוקעת שמשה של מואב, חלחלה אוחזת את עולם הערבוביא עם פרשת העריות.  עם חדש, מסודר למשפחותיו ולשבטיו, עולה ממצרים.  קצרה יד בלק בן צפור לעצור בעד הרעה, אבל הוא מתגעגע על הנס, הכלב הטובע שבו קורא: היתּכן? יבוא בלעם ויאור!

והוא בונה מזבחות ומעלה עולות: אוֹרה, בלעם, אוֹרה, אש וגפרית תחת לשונך! לכה קבה לי, עצור את היום הרד!

אבל חרוץ-עתיק הוא בלעם.  הוא יודע את ההגיון.  היום חייב לפנות, שיהיה ערב, ויהי בוקר, יום חדש – – –

– מה אקוֹב – ולא קבּה אֵל...

והוא פונה אל המדבר וקורא:

– מה טובו אוהליך, יעקב!

 

ט

בימי ילדותי (או: כד הוינא טליא), איני זוכר מתי: קודם "נעילה" או ב"הושענא רבה" (מרוב טרדות הזמן נחלש כוח זכרוני) נקרעו השמים לנגד עיני ועיני חברי מן החדר.  אחד מחברי צוַח:

– רכּב!

כי כל תאוָתו היתה להיות בעל-עגלה, להיות רוכב ומנהיג, והעיקר לשרוק בשוט באויר, למען ישמעו וייראו.

השני, בעל-גאוָה בטבעו, אוהב להתעלות ולהתנשׂא על הכול, קרא:

– מנקה ארובות!

והשלישי:

– רב!

זה שׂם עינו בבת החופ"ק וביקש להיות חתנו.  וכיון שידע שהחופ"ק הזקן מבקש בעל לבתו וממלא מקום לעצמו בגוף של בחור אחד, צוַח: רב!

אף אני, שכבר היה לי מגע-ומשׂא עם הספרות, קראתי:

– פיליטון!

ידעתי שכתיבת פיליטונים היא מלאכה נקיה וקלה, מעין החלָקה על גבי הכפור.  קפיצה לכאן וקפיצה לכאן; חטיפה מעתון זה, שׂריטה לסופר פלוני, לקיחה מספר אלמוני...  קדירה בידי, וכל מה שאני פוגש על דרכי אני חוטף ונותן לתוכה: מעט חלבּנה או קטורת אחרת, איזה צל של עורב פורח, אנחת איזו דלת סובבת על צירה, קו אור של כוכב נופל, שנשבר (רצוני לומר: הקו) בירוֹקה שעל המדמנה, פהוּק גאיוני של בעל-בית אחרי מרק בעל אלפי עינים כמלאך המות – כל מה שאני רוצה...

והנה בנוגע לחברי, תאוָתם לא נהיתה כדבעי.  ה"רכּב" היה לסוחר-הכפר, נושׂא ונותן בביצים ועורות-ארנבות, ואף על פי שהגיע לידי "קוּבּיטקא" וסוס עיור, איני מתקנא בו...  בין "מנקה" ו"ארובות", אף-על-פי שנקראו בנשימה אחת, שבו השמים והתאחו, והיה חברי זה למנקה ומוכר מעיִם של בהמה דקה.  והשלישי, רחמנא ליצלן, נפל מן הגג ומת, את קריאתו: "רב" פירשו שם באופן אחר ואמרו, שיש לו די! אבל אצלי לא היו לא סכסוכים ולא מניעות והייתי למה שביקשתי, לבעל מלאכה נקיה וקלה.  שם הבינו אותי ואת הגיגי ואת רמזי על צד היותר טוב...

האם שׂמח אני בחלקי? זאת היא "שאלה אחרת".  נעלה מעל כל ספק, שהמלאכה נקיה וקלה.  הגעו בעצמכם: במזרח הרחוק אש אבדון יוקדת; אחרי כן, עיני העולם נשׂואות אל הדוּקרב בריחוק מקום, שבין האב הקדוש ברומא והאפיקורוס הנודע קוֹמבּ בפאריז.  העולם מזדעזע גם כן לקול הנשים, שהתאספו זה לא כבר והחליטו בפעם המאה ועשׂרים, לבלי תת מהיום והלאה יקר לבעליהן...  וחישבו עוד ומצאו, שהפחם בכדור ארצנו הולך הלוֹך וחסוֹר; והרופאים בצירוּף בעלי המוסר מרעישים עולמות על דבר המחשבות המגונות המתרבות משעה לשעה; והסטאטיסטיקה מוכיחה, שהאדם צריך לחיות לכל הפחות מאה ועשׂרים, ואנחנו דעתנו קצרה וימינו קצרים; ועל חופי צרפת הפועלים שובתים ואינם רוצים להתעסק יותר בבנינו של עולם על פי התנאים הנאותים, והבטלה, כידוע, מביאה לידי שעמום, והשעמום, חס ושלום, לידי גזל ועריות...  ובכל זאת, כשאני רוצה, אני מניח את כל דאגות העולם, את כל הסלעים הכבדים, המעיקים על חזה האנושות, ועוסק בדברים של מה-בכך.  יכול אני, למשל, להתעסק בהמחאה הגדולה, שערך חייט ידוע באמריקה, כנגד המסַפּרים, המתארים את בגדי הנשים לכל פרטיהם ומעלימים עין מבגדי הגברים, ומזה מגיע היזק להגברים בכלל, להחייטים בפרט, ועל אחת כמה וכמה להמספּרים, המקבּלים שׂכר לפי מספר האותיות או השורות, והמקצרים במקום שראוי להאריך...  יכול אני גם כן להתענין בכובד-ראש בשאלה אחרת: מדוע אין המספרים שלנו "מציגים לפנינו" את החדש, את המתהווה! מדוע דורשים אך ורק אל המתים, יונקים מן הקברים – בחורי-ישיבה, חסידות וקבּלה, ואין גבוֹר ציוני.  אמת, הכל יודעים שאין מספּרים לעתיד לבוא, כי אם באגדות ומשלים, ואת אלה אין אנו חסרים, אבל מה בכך? הכל יודעים ואתה דרוֹש וקבּל שׂכר! יכול אני גם כן לשׂאת משׂא נכבד על אודות הנסיכה לבית קוֹבּוּרג או הגראף בנינסקי, ועוד ועוד, אבל – –

אבל המלאכה נקיה וקלה, אמת! אך האחריות מרובה! ומשום מה? חברי מצרפת מורה באצבע על ההתחרות.  יכול להיות, יש התחרות טובה והתחרות רעה, יש מתחרה בטיב הסחורה ויש בהוזלת המקח...  וההתחרות האחרונה משפילה אותנו, הן ברוחניות והן בגשמיות, עד הדיוטה התחתונה, אבל יש דברים מגונים מהתחרות...

כותב אני, למשל, פיליטון, כלומר: עושׂה אני קפיצות...  מוריד אני את מזלגי אל קדרת העולם ומוציאו בחזרה.  מה העלה המזלג? על-פי מקרה עלה הכתוב "בראשית ברא".  פסוק ידוע לדרדקי.  אבל מה בכך? מן הפסוק הזה יכול אני לעשׂות קפיצה קלה אל "החומר והצורה" או "הגוף והנשמה", מהם אל הטלפּאַטיה, ממנה – אל מורה-השעות היקר (חמשת אלפי רובל!), אשר הראה יהודי ארמני להסופר המהולל קנוּט המסוּן (שימָנה בקרוב בין עוזרי "הדור", כמוֹריס מטרלינק) בנסיעתו לקוקו...  ומזה – אל בית הנשים בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל, ומשם אל החלומות וההזיות, וההפקר...  עד סוף כל הדורות, אבל לפתע פתאום קול קורא:

עמוֹד!

והקול קול אחד מחברי, כלומר: קול רעם בגלגל.  כי חברי אינם יכולים לדבר בנחת כהחכמים הקדמונים.  כשהם מבקשים פת לחם, מעט מים או מעלה-עשן, או מהרצען, שיתקן את בדק הבית על רגלם, הם גם כן מרעימים, כאילו עליהם להפיל חומות יריחו...  ובאותו הרגע יד חזקה אוחזת בערפי:

– מה אתה רוצה, גזלן?

– מה אני רוצה? חזיז ורעם! הרבה אני רוצה! הוה יודע ש"בראשית ברא" הוא אך התחלת הספר; וסוף הספר "לעיני כל ישׂראל"; ובאמצע – תרי"ג מצווֹת, שאתה מקיים ושאינך מקיים, וכל ספּוּרי "מוריה", אך בלי ציורים...  והמהדורה האחרונה של הספר היקר הזה "נדפס" ביוּזפוֹף כמו שנדפס בסלאַבוּטה; והיה לנגד עיני, לפי שהבחור הזעֶצעֶר מכירי הוא, ונודעתי לו ברישיליא, מעצמו מובן בפּאריז...  לפי שגם הוא היה איזו חדשים בפּאריז...

והגשם שוטף ושוטף, וכשנמלטתי מהגשם הסוחף – נפלתי אל הבור...

כידוע, העיקר אצל בני גילי הוא חוש הריח (השם ישמרני מחוש המשוּש שלהם, ממש בעלי-עגלות!).  ופעם אחת שכבתי בין הערבים וישנתי, ובחלומי ראיתי מכונת תה מועפה ביעף מידי אשה ענוגה בעלת עינים צורבות לראש גבר קודר ושוחח...  וזה האומלל (אני שומע בחוש) נאנח מעוצם הכאב ועודו מתנצל:

– אבל אשתי, יפתי, מה אני אשם, והלשכה השחורה בגדה בי; וכשפניתי אחר כך אל החדשים, אל הצעירים, פנו לי עורף...  לא האמינו לי...  מה אני אשם?...

ותיכף ומיד הריחותי ריח נבלה, ריח פגר משונה.  והנה להודיע בשם ומקום אי אפשר, לפי שלפעמים החלום כוזב והחושים מתעים, אבל מיראה, שמא יקדמני אחר, דברתי ברמיזה: "רבותי, הכונו להלוָיה, קראו: צדקה תציל ממות, כרו קבר...  ריח נבלה עולה באפי"...

ואני הולך בחוץ ובני מעי שׂשׂים ושׂמחים על הרמז היפה, ועוד פעם יד אוחזת בי:

– רע לב! למה קראת לי "נבלה"?

חברי הנכבד, מי הגיד לך, שאני רע לב? להפך אני טוב לב.  ואני מכבד אותך והעיקר את עוזריך, את מוריס מטרלינק, למשל, ואת קנוּט האַמסוּן ואת הגדולים והטובים שמחוץ למחנה.  ומכיר טובה אני לך בעד האשנב שקרעת לאירופא...  מודה אני, בעל כרחי מודה אני, שהנך איש חי, רב פעלים, גדל עצה ותושיה, ו"הדור" שלך יחיה ויראה הרבה דורות.  לא אתה הוא הנבלה, חס ושלום, ל"המליץ" כיוַנתי, ל"הטאַג".

ורעי פונה אלי עורף וקורא ברוגז:

– איני מאמין לך, ב"נבלה" כיוַנת אלי, – אלי.

והעיקר, שכבר מסר את תשובתו אלי לדפוס...

והמאמר נדפס! ורץ אני הביתה לערוך מחאה, ובביתי יושבת ומחכה לי אשה כבודה, מסורבלת בשׂר ובגדים נאים, אך עיניה אדומות קצת, כמדומה לי, מכעס.

– את מי אני מתכבד לראות בביתי?...

– את דודתה של העלמה הענוגה והיחפה, יורשת שני הבתים בק"ק ווארשא, זו המעירה את הצפּוֹרת על גבעול חציר האחו – – –

– אַה! – אני פוער פה מבלי דעת מה לעשׂות...

– באתי להגיד לך, שאין זה דבר יפה, שאין זה אלא רכילות ודבּה נמאסה...  שהבתולה עומדת להנשׂא, שזה יזיק לה מאד, כלומר להנכבדות...  שהכול מורין באצבע – – –

מעצמו מובן, שנסתי מביתי כנס מפני הארי...

כן, המלאכה נקיה וקלה, אבל האחריות גדולה...  אך זאת נחמתי: במאמרי האחרון כיונתי לדעת הגאון מוריס מטרלינק, הוא בא אלינו ו"עלה זית" טרף בפיהו, כהיונה על מי המבול – –

–אל תיראו – קורא גם הוא – יש אחרית ויש תכלית טובה.  העולם מתפתח...  אין השד נורא כל כך...  בהרף-העין, שאנחנו חיים בו, עולים מסביב יסודות חדשים לבנין תקוָתנו לעתיד לבוא...  מאות ואלפי שנים חיינו אנחנו על כדור ארצנו, וכפי המדומה, הסכנות היותר גדולות כבר עברו עלינו בשלום...

לכאורה אמנם עוד הסכסוכים גדולים ובלתי נעימים, והקוצים והצנינים רבו למעלה ראש, אבל – אומר מטרלינק – "די בהמצאה אחת קטנה, בהתגלות איזה כוח טבעי חדש, בהוָדע לנו איזו סגולה חדשה של החומר ליישר את כל ההדורים..."

והדברים היגעים אבל המתוקים מדבש יבואו בעזרת השם יתברך בחוברת הבאה (או הבאות) של "הדור", בתוך האשנב הפתוח לאירופא, ומשם תרדו את הדבש, רוצה אני בכאן אך להזכיר, שזה כבר הבטיח לנו ברטוֹלט להוציא לחם מן הקוצים...

להאריך איני רוצה; ברטולט יושב בפריז, והוא קנינו של  a la...  ואיני רוצה להתחרות.  ובהשאלה: מה יאכלו אז החמורים? – יתעסקו נא החכמים שממעל להקו.

 

י

כשאמרתי, שאיני שׂונא ל"הדור", שאיני חפץ, חס ושלום, במוֹת המת, לא לצתי, ולא מליצה ריקה נזרקה מפי.  באמת ובתמים אני מתפלל בשלום "הדור", בשלום האשנב היחיד שנפתח אצלנו לאירופא, וביחוּד – בשלום ה"עוזרים" מחוץ לגבול.  "הספרות – כמו שהעיר בצדק מר ל.  ברג (במאמר "הבקורת והגזע", "הדור" חוברת ט"ז), – אינה מין נחל, שאינו עובר לעולם את הגדה, כי אם ים, שמשבריו מתפוצצים אל כל החופים הרחוקים, וגליו שבים אליו מכל קצוי ארץ".  אין השתלמות בלי תערובת מן החוץ, ואין התפתחות בלי קנינים מן הצד.  כי נפגש אדם באדם, משפחה במשפחה, עם בעם – התעשרו שני הצדדים.  "בהכניסנו – אומר להלן מר ברג – אל תוך ספרותנו את אֶמרסוֹן, אנו מכניסים זהב משלנו אך במטבע חדשה.  ובאמת: האין מטרלינק, הקרוב ברוחו להמקובלים שלנו, אחד מאתנו? ואם יקומו אצלנו מחקים ויחַקו אותו, האם לא יחזירו לנו משלנו?" מודה אני גם כן, ש"החפצים אך ורק בספרות לאומית, רק משלהם בעצמם, אך במה שאין לזרים חלק בו – אינם אלא קנאים, שאינם מבינים את דרך הרוח".  "לא זאת היא הסכנה, שהכנסנו אל הספרות דבר החסר לנו מן החוץ", אלא זאת, שאנחנו ממלאים את החסרון בחלוּפי דברים, בסוּרוֹגאַטים, בדברים של מה-בכך, שאנחנו יוצרים לנו גדולים וטובים מן האַיִן והאפס...  שהשוק מתמלא בהוּמבּוֹלדים יהודים, שקספירים יהודים וקאַנטים יהודים, בלשון של סגי נהור או של שמוֹר ואשמור לך...

אומרים ש"הדור" חריף קצת; מה טוב.  אחרי מלאי את כרסי ממרק-העצמות של הקדרות היומיות, מבשרא דתורא, נא וצלי, של "השלוֹח", ומשאר הירקות שבירושלים ולונדון, משתוקק אני ל"הדור" – לנתח קטן של גבינת רוֹקפוֹרט, ואוכלו לתיאבון.  ריחו נודף קצת, אבל לעכּוּל – חד בדרא!

אומרים, שהוא עז-פנים קצת; מה בכך? מיגו דחציף – יש לו כוח גברא.  הוא בעל אגרוף וצפרנים...  אמנם, אין "הדור" עד עתה לא נמר ולא ברדלס, אבל גם השועל אינו כבשׂ שנוצר לגזיזה ולשחיטה; אינו חי ואינו מת בעדר, ואינו מעלה אבק ברשות הרבים ב"ראש כלפי זנב"...  בלעדיו – דממה.  האגם מלא ירוֹקה.  והדממה, דממת ליל-חושך, מעיקה ולוחצת.  היריות של המתנדבים: מלחמת האחד כנגד המזרחי, השני – כנגד יעב"ץ, מחול "כף המבשלים" עם ה"אורח לשבת" – כל אלה מפריעים קצת את הדממה, אך לרגעים קטנים, ואחרי כן – שעמום, מרה שחורה...  אלה הם שופרות של אלול, ולא חצוצרות מלחמה...

וצריכים אנחנו גם כן לעין רואה, לאוזן שומעת.  התעשׂיה והחרושת נזקקות לבית-דין של מסחר, השוק – למשגיח על המידה והמשקל, בית-המדרש – לחייט קופץ בראש, לעצור בפני ה"מזרח" השליט...  ולנו נחוץ איזה "הדור", איזה שופט ושוטר ובא בטענות...  צריך פעם בפעם לשׂרוט, לתקוע לתוך האוזן, לזרוק נעל או בצל מרקיב, – לעשׂות מעשׂה, לעורר את הישנים והבטלנים, ואם לא, – תמלא את הבית אך נחרת עצלים ושׂיחות דרדקי...

אבל "הדור" עוד לא הגיע אל השלמות.

מר י.  א.  לפידות חוקר בחוברת הכ"ו את אחד-העם, כלומר: אוחז בערפו ומורידו מעל כנו הרם...  "אחד-העם לא ברא יש מאַיִן, לא המציא שום דבר חדש.  השקפתו על העולם או על החיים, או על העם, אינה מקורית.  אחד-העם הוציא השקפה בלה מבית המדרש הישן, שפשף מעליה את החלודה, עשׂה לה ברק, ונתעה להאמין, שהביא פנים חדשות".

"לכל היותר הוסיף נופך משלו: איזה תבלין חדש, איזה הסבר מודרני לדוֹקטרינה ישנה, והוא חי באמונתו שנתן תוכן חדש או הגיון חדש לקיומנו בתור עם".

ואמנם "נמצאו תמיד יחידים, אשר ידעו היטב את תולדות ההגיון הזה ואת מקור מחצבתו, ואת ערכו בחיינו ההוים, ואת החלק המקיים שבו, – והם לעגו לו ולחלומותיו ולדמיונו התמים...  אבל הרוב, המפלגה הבינונית שלנו, החוג הצר של בעלי-הבתים הרוֹמַנטיים, שיחיו, אלה, אשר פיהם פתוח תמיד לבלוע כל מזון נוח להתעכל, כל שטחיות קלה, מקושטת בעמקות דיליטאנטית – אלה הלכו אחריו כבהמה בבקעה.  ובכוח זה נתפשט האחד-העמ'יזם בכל תפוצות ישראל..."

ואני חושב, שלא בזה תלויה השפעתו של אחד-העם.  הוא השפיע, לפי שהיה הראשון (אם לא גם האחרון) בבעלי המאמרים, אשר האמין במה שהוא אומר; ועל כן הדברים שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב.  הוא היה הראשון, אשר דבּב את דבריו באמונה ובתום לב, ובתור הלכה למעשׂה, ולא לבדח את דעת הקוראים...  אחד-העם בתור איש פרטי, אחד-העם בתור בעל משפחה, אחד-העם בתור עסקן צבורי ואחד-העם הסופר, הם אחד-העם אחד.  אחד-העם הוא איש שלם, בעל דעה אחת ומידה אחת! אחד-העם חי באמונתו ופועל על-פי השקפתו, בלי נטות ימין ושׂמאל, בלי פנות כה וכה לראות, אם מצאו דבריו חן, בלי השאיר לו פתח פתוח לשוב אחור בכל רגע ובכל שעה; הוא שׂורף את אניותיו על הים והולך לנצח על היבשה...  כן, אחד-העם אינו פילוסוף עמוק ולא חידש דבר וחצי דבר, אבל גבור הוא בגבורי הרוח, אינו מצחק, אינו מהתל, אינו ממתיק את דיניו, אינו מבליע בנעימות את המר והחריף, אינו נרתע לאחוריו ואינו משאיר לו לעצמו איזה פינה נסתרה בדעותיו, ועל לשונו – איזו מלה מסוכנת...  מגיד הוא תמיד את כל רוחו, מתחיל ומסיים – קו ישר באמת...  ועל כן פעל והשפיע, והיה למנהיג.  אמנם אנשי חילו מועטים, ולא רבים הם הסרים למשמעתו, לפי שאינו מבטיח הרבה, לפי שאין מתן שׂכר בצדו, אבל הלא הגיעו הדברים לידי כתיבת "סוֹציוֹלוֹגיה של אחד-העם" שלא על-ידי בעל-בית רוֹמַנטי...

עד כה מגיעה השפעת אדם ישר! הרוב הגדול בוטח בהמובטח, מאמין בהאמון...  הרוב אינו נוכח, כי אם מתפעל.

ואותה האמונה בעצמו, אותו הבטחון בדבּוּרו, חסרים ל"הדור"...  ועל כן הוא מניח טלאים על גבי טלאים, ועל כן הוא מקצר במקום שראוי להאריך, ועל כן הרבה נשאר על לשונו, שלא נמלט מפיו, ועל כן הוא סותר את עצמו...  ועל כן, כמדומה לי, אין דבריו נשמעים.

המון תהפוכות.  המו"ל אינו מאמין במציאות העם, בישות הספרות.  העם אינו עם.  ספרותו אינה ספרות, והתנועה (איזו שתהיה) אינה תנועה.  להד"ם! ומה הוא "הדור"? "כתב יושר"? מין ספורט? קול קורא במדבר? לא נוצר "הדור" אלא להוכיח על אפיסת הכוחות, על הגסיסה...  רבה היתה שׂמחתו של בעל "הדור", כשהודה גם בריינין על ההעדר והבטוּל, כשנהפך "זה האוֹפּטימיסט בהקדמה ללוח היובל של "אחיאסף" לפּסימיסט ב"הצופה", בנוגע להתפתחות הספרות! גם עיניו של זה נפקחו!" השומעים אתם? ובכן אין כול.  אין גם שינַים לכבוש בהן את המקלט הבטוח אחרי מות המנהיג, כחפץ האורח-לשבת! ובאותו "הדור" חולם, כאשר הזכרנו, מר ברג על דבר התפתחות הספרות על-ידי הרכבות של תרגומים; ובאותו "הדור" יושב מר לפידות וקורא:

– תנועה! תנועה! תנועה! בקול של "קדוש, קדוש, קדוש"!

"הצרופים והשמות כעין מוסר היהדות, הרוח הלאומית, האישיות הלאומית" – את כל אלה יקח אופל; די היה לצרה בשעתה, כשצריך היה "להסביר לנו, על מה אנחנו מומתים זה אלפי שנים, לשם מה הננו מעונים ועל מה אנחנו צריכים להגן, למען הנצל מן הכליון, ואולם אין כל אלה ערכי חיים!" – אומר מר לפידות.

הדבר תמוה ומתמיה קצת.  איני תופשׂ, לשם מה עלי להגן על דבר שאין לו ערך חיים.  אבל לא זה הוא העיקר, שבשעה שהמו"ל נשבע פעם בפעם בנקיטת חפץ אחר, שאין כל תנועה, בא מאמר ראשי ב"הדור" וטופח על פניו, ואומר: יש תנועה! מר לפידות אומר, שאין ערך חיים כי אם להתנועה! ושהפוֹרמוּלה הזאת היא יותר פשוטה ויותר בריאה מכל השמות והצרופים! "כי אולי התנועה לשם חיים אינה שוֹוָה פחות מהחיים בעצמם".  עוד הפעם הדברים תמוהים קצת.  השקפת חיים בנויה על ה"אולי"...  תנועה אולי לשם תנועה, מי יודע, אם לא טובה היא התנועה לשם חיים, כהחיים בעצמם...  אם, למשל, ההשתדלות לשבור את הרעבון פחותה בערכה מן השׂובע.  אבל העיקר, שלהכעיס את המו"ל ואת ה"בּעֶבּעֶ" או ה"דעֶבּעֶ", אומר מר לפידות, שיש תנועה.

"אנחנו מתנועעים...  אנחנו דורשים...  אנחנו שואפים..." מר לפידות מסופק הוא אך בתכלית הנועה.  "גורל הציוניות עודו טמון בערפל, ועוד טרם נודע, אם באמת יכולה זו לפתור את הפּרוֹבּלימה הלאומית, כפי שלקחה על עצמה", אבל די בתנועה עצמה!

המו"ל "בּעֶבּעֶ" ו" דעֶבּעֶ" רואים בכול אחיזת עינים, מר לפידות מסופק בנוגע להתכלית הקיצונית, אבל רואה הוא תנועה כבירה...  ואחרי כך בא המבקר את "העתיד העברי" ופורשׂ את כנפיו גם על הציונות הדיפּלוֹמַטית! לפי שקשה לו להבין את אפשרותה של תחית ישׂראל בארץ-ישׂראל בלי דיפּלוֹמַטיה...  ואחרי כל אלה בא מר יעקב רבינוביץ ובוכה בדמעות שליש על היסוד הכספי שבגאולה...  יש לו רע "אידיאליסט שוטה", שכשהוא שומע על נדבות גדולות למטרת הציוניות "הוא פורש לזוית שלו ובוכה.  ומתאונן זה הפתי על הימים הטובים, בעוד אשר מספר הציונים היה מעט, בעוד אשר ציונים היו אנשים, שבכיסם לא היה מאום, ואולם בלבם היה הרבה.  השוטה הזה מאמין, כי ללב ולנשמה יש איזה ערך" – זה הוא הכתוב השלישי!

ואם כן, מה המה פני "הדור?"

אין תנועה ויש תנועה...  אין ספרות ויש ספרות...  הספרות קוראים אנחנו במקום אחד – לא התפתחה עוד כראוי, לפי שלא חדרה עוד אל בתי השולחנים והבנקירים, ובמקום שני בוכה הפתי של רבינוביץ על הציונות, "שטבעה באשפת הבנקים"...

הצופה על הספרות שלנו מפסגת "החיים העבריים" כועס על המסַפרים שלנו, המטפלים אך ורק בחיי העבר.  מר לפידות שׂונא שמות וצירופים של מושׂגים לאומיים, וזה שׂונא את הקבלה ואת החסידות ואת כל מכמני העבר הרחוק והקרוב...  ובכל זאת עוד יש באוצרו של זה הרבה-הרבה דברים טובים וערכין שלא פג טעמם כל עיקר, והיוצא לדרך בודק בזה המרתף ומוצא ומכין לו צידה לדרך: אסור לו לעם לבזבז את טובו הנכון לפניו.  מי שאינו יורש דור אחרי דור, ומתחיל בפעם בפעם מחדש – עני הוא כל ימיו...

ויש גם פתגמים נושנים, שלא פרחה עוד נשמתם...  מאמרים שהיו שגורים בפי אבות-אבות-אבותינו.  ועוד טעמם בם...  למשל: קשוֹט עצמך תחילה, מום שבך אל תאמר לחברך, טול קורה מבין עיניך...  ובזה אין "הדור" נזהר כל עיקר.  וחבל!

מר יעקב רבינוביץ מתמרמר שם על הקוֹנקוּרנציה הארורה...  על ההתחרות שהקימה לנו "בתי-חרושת של ספרים וסופרים..." לפנים היו דורשים מאת הסופר העברי שידע עברית ויכתוב עברית.  והיום? היום יש לנו פרץ של פרץ ופרץ של גניסין...  ר' זרח של פרץ ור' זרח של ביאליק...  אַש ורייזין של יעקוּבּוֹביץ...

עולה גדולה!

אמנם פרץ של גניסין לא היה ולא נברא, ואין זה אלא בדותא בעלמא; העיקר אַש ורייזין של יעקוּבּוֹביץ...  הוי! הוי! אבל, אדוני, מו"ל "הדור", ושל מי הוא המאמר "על מזרח ומערב"? שלך, או של גניסין או של יעקוּבּוֹביץ?

כועסים ב"הדור" על ה"פריינד", על דבר דרשו מאת ה"ווֹסחוֹד" הספד על מות ד"ר הרצל בחזקה.  בּעבּע או דעבּע מלמדו דרך ארץ; צריך היה לחכות בענוָה, עד שתמצא המערכת שעת הכושר לזה...  ובאותו "הדור" עצמו מתמרמרים על המו"ל של "העתיד העברי", על שלא הספיקה לו השעה לקונן, ולא ביקש על זה סליחה, מחילה וכפרה מאת הקורא...

 

יא

לא חרדתי לקול השופר ולא נסתי ממעון הקיץ, ככל המון שכנַי.

יודע אני על פי הנסיון, שהלוח, שאנחנו קובעים על פיו את החגים והמועדים ואת ארבע עתות השנה, הוא רק "מעשה אנוש ותחבולותיו", ואך לעתים רחוקות הוא מתאים עם הטבע.  וכמעט שאני מתבודד.  הוילות נשמו, הפלירט בתוך הסבך, בין זוגות-לפי-שעה, נדם.  שבתה הקאַקוֹפוֹניא של עשׂרות גראַמוֹפוֹנים, אל אזני לא יחדור קול אשה קוראת לחברתה מקצה הסבך עד קצהו ושואלת, מה היא שׂמה בקדירה לארוחת הערב.  גם הכלבים אילמים.  מתהלכים הם כצללים לרוח היום, אבלים וחפויי ראש; גם הם מחוסרי פרנסה, רחמנא ליצלן.

אבל השמים שמי חסד, והאויר צח ונקי, וחציר האחו, עד כמה שלא נשׂרף על ידי החום, מניץ, והצפּוֹרת עפה ומזמזמת, ופני הטבע כפני אשה, שאחרי בלותה היתה לה עדנה, והיא מתייפה, וחוט של חן וחסד מתוח על פניה...  וקורי העכביש מתנוצצים כגשרי-ספיר מעץ אל עץ, מענף אל ענף, והמנוחה – זו דממת המרגעה! והנני שוכב פרקדן, בנהר האור הרך על חציר האחו, ונכדי הקט רוכב על כרסי, ואני מניעו למעלה למטה, למעלה למטה...  מה לעשׂות? לבי נוקפני קצת...  שם סיר נפוח, תהפוכות, ודברים מפליאים: הדובר קרוּשעֶוואן נהפך לשׂה תמים, שואל מאת אלוהים אהבה, אחוָה, ורעוּת...  סוּבוֹרין, השועל הזקן, עושׂה חשבון הנפש ובוכה מרוב רחמנות על התרנגולות שחטף וחנק בימי נעוריו.  וקונגרס של פילוסופים...  וחברי יושבים שם בקפה-בריסטוֹל אחרי חצות-ליל ומשתעים בתוך עתר-ענן-הקטורת על הטרגיקוֹמדיה ועל מר פרישמן שלנו, הלץ המתלוצץ בכול, שהיה פתאום לבעל-יסורים, ל"מוזר בין זרים ושונים ומתהלך מדוכא ומשומם, וכולם משתאים מביטים – וכאבו בו מחריש ודומם"; ואינו יכול גם לסַפּר את כאבו, לפי שאין איש אשר יבין את ספּוּרו; ואינו יכול גם להראות את פצעיו, לפי שאין עץ, אשר תראה את יסוריו, וכבר נושרים העלים הצהובים...  והוא בן חורג!...  וענף רך נובל וחולף נשל מן עצו...  והצפרים שואפות לדרום, ואינן לוקחות אתן אותו ואת לבו החולה...  ועל הבעל-בכי והכּשל-ברך מר הלל צייטלין, שנהפך לפתע פתאום לגבור מלחמה, "לאיש ריב ומדון, למתקומם ומתפרץ", כנגד "דברים מחרידים ומבהילים, מקניטים ומכעיסים"...  לדובר "דברים קשים כגידים" "ומביע עזות" כאחד הסופרים, כנגד "הדמיונות והחזיונות, והשׂיחות היפות" ו"האינטריגנטים השונים, הפטפטנים השונים והנרגנים השונים וקוֹרספוֹנדנטים שונים, עושׂים מטעמים למול"ים תגרנים שונים", וכנגד "ארץ הקברות והבטלנים השונים, והצבועים השקרנים, והשקרים, והזיופים, וכל מיני צביעות ורמאות"...  וכנגד "בקשת הקערה מן השמים, ודיכת מים במדוכה, והתיישבות של התגנבות, ולוקה של שנוֹררים חדשים, וטפשות חדשה"...  וכנגד "ארץ חושך וצלמות של בּאשיבּוּזיקים, של פראים, של בקשיש, של אמונת שוא, של רבנים חשכים ותורת-הבל", ובכלל – כנגד ההגיון הבריא והקר, האומר שאין אוגאנדא – ציון, ולא ציון – אוגאנדא...  ועוד ועוד...  שם, במרכז-הרוחני-לפי-שעה – בווארשא, הכול רותח, חי, ואני שוקט כאן על שמרי, ומניע אני נכדי ומתענג על הדר הזקנה, המחדשת את נעוריה וקסמיה.

אבל מה לעשׂות? הכול כל כך יפה! ועיני נכדי הקט כה גדולות וכה מתלקחות מרוב עונג, ושׂערותיו עפות כקוי-אור סביב לראשו הקטן באויר, וקולו כפעמון כסף צוהל וקורא:

– הוֹפּ, הוֹפּ! הוֹפּ, הוֹפּ! ואני, במחילה מכבודכם, עפר תחת רגלי העתיד שלו...

אבל את הקריאות: " הוֹפּ-הוֹפּ!" איני יכול לתרגם עברית בשום אופן...  יש, כמדומה לי, חלוּפי-קריאות כאלה בספרי הילדים של יעבץ, אבל זה הקדיח את תבשילו ויצא מן המוֹדה, לא מקריאותיו ולא מסרחונו! גם "כבוד-תורתו" מלידא הסתיר את פניו ממנו ואינו רוצה לפרושׂ עליו את סוכת שלומו.  וחבל! הלא מה שהיה הד"ר פינסקר להד"ר הרצל, היה יעבץ להשמש החדשה – אוסישקין.  הלא יעבץ היה הראשון, אשר חפץ לקמץ בהוצאות ויעץ להתחיל את הגאולה בארץ על ידי אנשי הארץ...  למה הולך יעבץ בדרך, שממנה לא ישוב עוד? ואולי ישוב...  סוּבוֹרין היה לבעל תשובה, קרוּשעֶוואַן לאֵש אוכלה אֵש, פרישמן לבן-חורג, וברצות השם יהיה יעבץ לכופר-הכול, ורייזין לעבד נרצע להשׂפה העברית...

אבל נכדי הקט אינו מניח לי להתמכר להוריות ומחשבות רחוקות.

– ומה זאת? – הפסיקני פתאום והורה באמצע על זוחל בקרב החציר.

הכרתי ואמרתי לו:

– זה הוא "קברן".

– ומדוע נקרא שמו קברן?

– על שם מלאכתו או משלחתו...  חופשׂ הוא אחרי הפגרים הקטנים, פגרי זבוב, רמשׂ וצפור קטנה, וחותר תחתם שוחה, ומפילם לתור הבור.

– פוּי! – קרא הילד.

– אל תאמר פוּי! בלעדי הבריה הקטנה הזאת, לא יכלה כל בריה לעמוד.  הנבלות היו מכסות את עין הארץ ומשחיתות את האויר עד שמי רום...

– אבל לשם מה עושׂה זאת?

הוי הזמנים, הזמנים, גם זה הקטן אינו מאמין בעבודה לשם שמים.  ואני אגיד לו את האמת.

– בשביל ולדות...  על הנבלות הקטנות שהוא קובר הוא מטיל את ביציו, והולדות בחיותם מוצאים את מזונותיהם מוכנים לפניהם.

זה מכפּר.  ונכדי שואל:

– היכול אני לתפשׂו?

– כן.  ובנקל.  אינו מגביה עוף ואינו מהיר תנועה, אבל – – –

– אבל?

– אבל הוא מסריח קצת...

אבל נכדי כבר ראה צפּוֹרת ורץ אחריה – – –

_______

קשה לכתוב בחיק השקט והדממה...  אמת, איזה נצר רך נשל מן העץ, איזה ענפים צהובים מתנבאים לחורף, חמרים של חציר, נשׂרף מן החום שהיה, מזכירים את המות...  וכל זה קורא אלי כמו אל פּעֶר גינט: אנחנו מחשבותיך שנבלו, משׂאות נפשך שנשׂרפו, הגיונים שבלו...  אבל העצבים אינם נרעשים ואינם מתפעלים.  וחבל, יש לי הרבה מעשׂיות לספר לכם.  למשל: מעשׂה בדודה שלי, ששכּלה שתי פעמים, ותהר בשלישית, ותקש בלדתה, ועשׂו לה נתוּח ועשׂוה לעקרה, ונפלה לתוך מרה שחורה, רחמנא ליצלן, והאידיאה-פיכס שלה: שהכול עובר ובטל, שמין האדם הולך וכלה.  ואם רואה היא אשה, שכרסה בין שיניה, אומרת היא: לא תלד, או תלד רוח...  ואם נולד למזל טוב בן, ואמרה: ימות נפל, או בשעת מילה...  או אחרי כן באסכרה...

או מעשׂה בבית-מקדש מעט ביאַפּוֹניא – הבית הזה בית-קנים קטן וצר, והאלילים שבו אצבעונים, ושרתו שם אך שלושה ארבעה כוהנים, והם היו גם המתפללים, גם מקריבי המנחה, גם פותרי החלומות, גם היועצים וגם – האוחזים פעם בפעם את המטאטא לכבד את הרצפה ואת היעה לנקות את חוטמי האלילים האצבעונים מקורי עכביש ואבק...

ושוב מעשׂה בריחים של רוח...

אבל את המעשׂיה הזאת מוכרח אני לסַפּר לכם...

מעשׂה באחד, שפסקו מזונותיו והוכרח לבקש לו פרנסה חדשה, ויצא מבית המדרש לחוץ לעיר, להתיישב בדעתו, ובא קרוב אל איזה כפר וראה ריחים של רוח, ואמר: אבנה גם אני ריחים של רוח.  חצר יש לי בריוַח, עצים לבנין ויתדות אקבל בהקפה, ולכשארחיב אשלם בשלמות עם רבית קצוצה, ולבנות את הריחים אוכל לבדי.  אם איוואַן, שלא למד "חולין" ו"אורים ותומים" – יכול, אני – על אחת כמה וכמה...  ואמר ועשׂה, והכין והקים הכול, ריחים עם כנפים, כאשר ראה אצל איוואַן, אבל הרוח לא בא ולא נשב בכנפי הריחים...  מה לעשׂות? הלך ושאל בעצות.  ואחינו בני ישׂראל רחמנים בני רחמנים ונותנים עצות חינם, זה אומר, שצריך להעתיק את הריחים מזוית זו אל זוית אחרת; זה אומר שצריך להחליף את היתדות, וזה – לקצר, וזה להאריך את הכנפים...  וכל זה נעשׂה ללא הועיל.  ואחר כך בא בעל מופת קטן, ויעץ לעלות על הגג ולקרוא: אלהי הרוחות, הושיעה-נא...  וגם זה לא הועיל...  אבל לא זה עיקר המעשׂה.  עיקר המעשׂה הוא, שבא אחד אל בעל הריחים לבקש משׂרה! רוצה הוא להיות סוכן בריחים.

– משׂרה אתה חפץ? היש לך עצה ותחבולה לתקן את הריחים?

– עצה? אין עצה – ענה המבקש את המשׂרה – הריחים נבנו שלא לצורך, שלא במקום הצריך, והרוח איננו נזקק להם, ואין להם תקנה לעולם, הכל טפשות, גסות הרוח וכדומה...

ובכל זאת – כה אמר מארקוּס אוֹרליוּס (בספרו על עצמו): "כולנו משתתפים בעבודה אחת.  יש ביודעים ויש בלא יודעים.  לא לחינם קורא הירוֹקליט גם את הישנים בשם פועלים.  מדמה אני, שגם הם משתתפים בעבודה...  אך לכל אחד ואחד מאתנו יש מקצוע מיוחד ועבודה מיוחדת.  אבל כולנו [ביודעים ובלא יודעים] שואפים אל תכלית אחת, גם המתלונן, גם הממרה, גם המשחית את אשר כבר נעשׂה...  הכול..."

 

ובכל זאת מתיירא אני מפני הקברנים, שמא ישגו ויקברו את החיים, את המתעוררים לתחיה...  אמנם רפויי אונים הם ולא יגעו בנשרים, אבל צר לי גם על הצפּרוֹת...

ואת הצפּוֹרת, אשר רדף אחריה נכדי הקט, לא לכד, והוא שב אלי עיף ויגע, וישכב על ברכי וישאל מעשׂיה...  ואני ספרתי לו על דבר ארנבת מחוללת בין הכרמים, ואצבעונים נלחמים זה בזה בשצף קצף, ועל דבר צפּרוֹת מזמזמות, ויישן, ושנתו ערבה עליו, ויחלום, ובת צחוק על פניו המתאדמים מעידה, כי חוזה הוא חלומות טובים – הלא הם חלומות העתיד שלו.

 

יב

אוהב אני את הספקות, פוסק אני להלכה תמיד: ברי ושמא, שמא עדיף, שואל ועונה, שואל עדיף...  אדם המכבד את עצמו אינו משול לסוס בעגלה, המחויב להימין או להשׂמאיל, ואם לאו – יענה השוט; בעולם המחשבות אין שוטים.  איני לא שוטר עומד בצד הרחוב, המחויב לדעת למי לחלוק כבוד ואת מי להוליך אל בית-האופל; ולא שופט, המוכרח לחייב או לזכּוֹת, ולהכריע את הכף לאחד מן הצדדים.  איני יודע איזה דם סומק טפּי ואיני רוצה לדעת...  אבל במה דברים אמורים, כשהספקות מרחפים בעולמות העליונים, כשאיני יודע לפשר בין הבחירה והידיעה, בין המקרה והתכלית וכיוצא בזה...  כי באמת, כמה רגעים אנחנו מטיילים במרומים בין המאורות? רגעי מספר, והנני נבוך רגעי מספר! תיכף ומיד הכנפים, כנפי הנשר, נושרות, ואנחנו שבים ונופלים לתוך האשפה – מקור הפרנסה, ושם – גבר במסילתו ילך...  יכול אני, איפוא, לפרנס אשה ובנים או להוציא לאור ספרים ועתונים גם מבלי הדעת, אם יש שלג או הרים מריקי אש על הירח.  הירח בעצמו יש לו עוד איזו שייכות ויחס ישר אלינו ואל חיינו; על פיו נחתך הלוח, וכשהלב מלא שירה הוא הומה: ירח, ירח! אבל השלג שעליו, ההרים המריקים אש – יתעסקו בהם העתונים הלמוּדיים...  אבל אם הספק נוגע אל עצמנו ובשׂרנו...  הוי, הוי!

וספק אחד אינו מניח לי לישון, מנקר הוא במוחי כיתוש.  איני יודע, אם הנני איזה "יש" באמת או, במחילה מכבודכם – לא כלום...  והשאלה הזאת היתה לסלע המחלוקת בין יצרי הטוב ויצרי הרע, והימים, לרבות הלילות, ימי מלחמה וקולות וקולי קולות.

היצר הרע אומר: אדם גדול אתה! וזה האות, שכל כתביך וספריך מונחים כאבן שאין לה הופכים, ואך הודות להעכברים הם נעשׂים כפעם בפעם ליקרי-המציאות.  לפי דבריו אין זה כי אם סימן גדלות; סימן, שגבוה אתה מאדם העיר, כלומר הקורא הנכבד, משכמך ומעלה, ממש עוג מלך הבשן!

והיצר הטוב טוען, שהסימן אינו מובהק.  אינך אדם גדול, אבל שלומיאל אתה, ואינך יודע לכוון את השעה.  הנך תרנגול קורא זמן רב קודם הנץ החמה, ואינו מניח לאשה לספר עם בעלה, ועל כן מקללים אותו! הנך משׂחק, הנחפז לעלות על הבמה, טרם שהוכנה ה"קלאַקאַ" למחיאת כפים...  אינך יודע, כי עֵת לחשות ועֵת לדבּר, עֵת להעתיק פיליטונים ידועים ועֵת לזלזל בארץ ובצמוקי הארץ ויין צמוּקיה...  ולא יותר...

אבל היצר הרע אינו נכנע עוד.  יש לו ראיות אחרות:

– לא לחנם רדפוך וירדפוך...  "גנב", "גזלן", "מלסטם את העוזרים" היו מן האבנים היותר קלות, שרגמוך בהן, ואין זה אלא מקנאה...  ואין מתקנאים אלא בגדולים.

– לאו דוקא – עונה היצר הטוב – אין זה אלא משעמום...  משעמום הבטלה יד האיש בעורף רעהו, אוכל איש את בשׂר רעהו...

והיצר הרע מבקש ומוצא ראיה יותר גדולה, מופת, שהוא, לכאורה, חותך ממש:

– וחג היובל? מלבד העשׂרה בטלנים – המנין של סופרים – כמה כרסנים באו? כמה שרשרות זהב התנוצצו, כמה ברכות נשׂאו על הכוס? – – –

והיצר הטוב מפסיקו:

– אבל לא נמצאה אף חברה אחת, אשר תוציא לאור בספר מיוחד את פרשת החג...  אין אף אחד מן המסובים אז, אשר יזכור עוד מה אכל, במה קלקל את קיבתו וממה העלה גרה? הכל נשכח, אך היצר הרע שלך מזכיר...  פשוט, צריך היה להרים נס, ולבני האדם היתה סחבה, ובאו אליך ובקשוך להיות לאיזו רגעים למוט, והסכמת והורם הנס...  ולא יותר...

– והעיקר – טעון היצר הטוב – אין איש בא אליך לשאול בעצתך בשם הצבּוּר, הקהל או העם! היש אף גדול אחד בעולם בלי אינטרוויוּ? אין אף אחד!

ואני פונה אליכם, רבותי, בשאלתי ובקשתי: הצילוני מן הספק...

ובאמת, מדוע אינכם דופקים על דלתותי?

הבאמת מאמינים אתם במוציאים את דבּתי רעה, שאבדתי דום, שהנני אובד עצות, שחליתי, רחמנא ליצלן, בערבוב מושׂגים? בנקיטת איזה חפץ שתרצו נשבע אני לכם, שאני רואה הכל באספקלריא מאירה ומזהירה, וחודרת אל התוך שבתוך של כל ענין וענין...  נסוני! בואו ושאלוני, ואני אענה...  השור יש לו לשון ארוכה ואינו יכול לתקוע, אבל הני מילי – בכתב, בעל פה – "על ה' ועל משיחו ועל ננתקה"...  בואו, וכל הקודם זכה...

_______

ואולי אינכם יודעים לשאול? הבה ואפתח לכם...

יכולים אתם לפנות אלי, למשל, בשאלה אמנותית:

למשל: מי נולד תחילה? הביצה או התרנגולת? מעצמו מובן, שאין זו תרנגולת פשוטה ושחוטה ולא ביצה שנולדה ביום טוב.  מדבּר אני בדרך משל, כדרכי.  רצוני לומר: מה היתה תחילה: הדרמה או הבמה לשׂחק עליה? יש אומרים, שהיתה במה ובאו בעלי כשרון וחבּרו למענה דרמות, ויש אומרים להפך: היו דרמות, ולפי שהיו סתומות ועמוקות וצריכות פירוּש, עשׂו במה למפרשי הדרמות...  ותהילה לאל יש לי בענין הזה פלפול גדול, עמוק וחד כדבעי.  ואגב אורחא, אבאר לכם, בעזרת השם יתברך, שיש כמה מיני דרמות: דרמות לשׂחק, דרמות למקרא, דרמות לצור על פי צלוחית, כמאמרי בקורת ידועים, ועוד ועוד...

 

ואולי עוד היתד של "מהות היהדות" תקועה במוחכם? בואו ואבאר לכם, מי הוא מר א"ש הרשבּרג – יושב קרנות, או מטובי סופרינו?...  וגם אגלה לכם את הסוד, מדוע הוא רוצה, שגם מלאכתנו זאת תהי נעשׂית על-ידי אחרים, ואולי אִבּנה מכם ותבארו לי את דברי לוֹטצה, כי מתרגומו של מר הרשבּרג איני מבין כלום...  ותהי יד רוחצת יד.

ובמילי דמתא הכל יודעין, שאני בקי וגברא רבה...

ויכול אני להגיד לכם באיזה סבר פנים ילווּ התושבים את ה"ליטוואַקים", אשר יסעו מפה ק"ק ווארשא לפנים הארץ, על-פי ההנחות האחרונות.  כי הנה ה"גאַזעֶטאַ וואַרשאַבסקאַ" מצטערת, לפי שיצאו מזה אך ורק העשירים, והעניים, שאין להם להוצאת הדרך, ישארו...  ה"רוֹלאַ" שׂמחה, לפי שאיך שיהיה, ורוַח מעט לעם הארץ, ה"וואַרשאַבסקי דנעֶבניק" שׂמח גם הוא, כי בצאת ה"ליטוואַקים" תחדש האסימילציה את נעוּריה כנשר וכנסת-ישׂראל תתבלע בלי פוצה פה ומצפצף, וה"קראַי" אומר, שהעיר לא תתאבל בצאתם, כמו שלא שׂמחה בבואם, – ולטובתכם ולהנאתכם יכול אני להכניס ראשי בין ההרים ולגלות לכם חדשות ונצורות ממש...

ואולי אוהבי סטאטיסטיקה אתם?

יש תחת יד מספרים שונים ומענינים מאד, למשל:

כמה עורכי דינים בווארשא החליפו את הדינר:

1) בשביל פרנסה.

2) בשביל שנוּי השם.

3) בשביל הערכין החדשים, שהביאו לתוך ביתם המשרתות מבנות העם...  וגם

4) בשביל שאין בכוחם לסבול עוד את השגיאות בפי המטיף.

ואם מעט, ואוסיף לכם כהנה וכהנה...  למשל, שאלו ואגיד לכם, איך תתפעל התנועה הלאומית, הציונית והאוּגנדית, מן המעשׂים שנעשׂו, היינו:

1) פתיחת הקונגרס של העתונאים בווין על-ידי הצורר ישׂראל, ראש העיר הנ"ל הד"ר לוּעֶגעֶר ואמירתו, שבתור ראש העיר אינו מבחין בין אמונה ואמונה.

2) התמנוּת שׂר-השׂכלה יהודי בהוֹלנד.

3) התמנוּת בן הרב הכולל בפּאריז לרופא בבית-החולים רוטשילד שם...

4) מציאות יהודי בן-בית בקרב המועצה של חברת המתנדבים המכבים בק"ק ראדום, בצירוף העובדא שגם החובש של החברה יהודי, וגם מנהל המקהלה יהודי, ושלשתם – שלא על מנת לקבל פרס...

וכן שאר הישועות והנחמות בכתב ובעל פה...

אך בואו...

בואו והצילוני מן הספק, לפי שאני אוהב אך את הספקות בעולם העליונים; אבל בזמן שהם נוגעים אל עצמי ואל בשׂרי, בזמן שהם מנקרים במוחי כיתושים באמת, – אני שׂונא אותם שׂנאה גמורה ומוחלטת...  ואיני אוכל ואיני שותה, ואיני ישן, וגם שבתי בבריסטוֹל בתוך חכמי ווארשא למשׂא לי ולגועל נפש.

תקוָתי חזקה, ששאלתי הקטנה הנ"ל לא תשוב ריקם...

 

יג

טבע מגונה יש לו לההוֹוה הרע, שהוא מתפשט בנו ומשׂתרע במוחנו ולבנו פנים ואחור, על חשבון העתיד כעל חשבון העבר.  הזכרונות של ה"ימים הטובים" נעשׂים כהים, ואין קורי-זהב לארוג את יריעות העתיד, אין מנוס ואין מפלט גם על כנפי הרוח – אגם של אין-סוף...

ברגעים כאלה דומים אנחנו לילדים קטנים, שנעורו באמצע הלילה, והחושך מעיק עליהם ולוחצם, ואי אפשר להם בשום אופן להעלות על הלב, הדופק מפחד, את התמול הבהיר או את החמה, שסוף סוף תעלה ותנץ...  או לילדים משועממים באמצע ימות הגשמים, שאינם יודעים עוד, אם השמים הבהירים, האילנות, הדשאים והפרחים עם הצפרים היו במציאות באמת או "ספורי מעשׂיות" הם, ספורי מינקת טובה, אבל שוטה...

ובכל זאת ה"התקדמות", אף-על-פי שתתמהמה – הולכת.  הולכת היא בלאט אבל בבטחה, ובדממה גדולה.  כי תטו אוזן קשבת, תשמעו צעדי פעמיה...  ופרופיסור אחד (את שמו שכחתי) חשב ומצא, שבכל שלושה דורות "העתים" משתנות.  שה"שפל" וה"גאוּת" של הפּרוֹגרס בכל שלושה ושלושה דורות – חוק ולא יעבור הם, אף על פי שאין להם קשת בענן...

מעט צרי ולוט מבית נכותו של מטרלינק כבר הבאתי לכם.

הרף-העין, שאנחנו חיים בזכותו, מלא תקווֹת כרמון, כדי להתבקע, וברצות ה' כשיתבקע – –  "בשובה ונחת תוָשעוּן" – "הצרכים האמתיים יתמלאו" – מה שיהיה אחרי מאה שנה אי אפשר לדעת, אבל הפּרוֹגרס הולך!

אמנם קצת ערבוביא בעולם; אך אלה הן רוחות מספרות כעלות הבוקר...

צרפת משתדלת להסיר מעליה את עול הוואטיקן.  נלחמת היא בכל תוקף ועוז, כזבוב המבקש לצאת מן המיצר של קורי-העכביש, ותחת זה הולכת אשכנז לאחור ומוסרת את הקרון של השׂכלת העם לידי הכוהנים.  לא יהיו עוד בתי-ספר כוללים, כי אם חדרים לכל אמונה ואמונה לבדה...  מתכנסים לקונגרסים: פקידי המשטר, האוּלטראַמוֹנטנים וגם הנלחמים בבתי-הבושת, והרופאים והפילוסופים, וגם העתונאים...  כולם חפצים להתארגן במוסדות אינטרנציונליים...  את אבני הנגף שמניחות בריטניה וארצות-הברית על דרך נודדים, נסים מנוסת חרב, לא אזכיר עוד...

אבל אין זה אלא רוחות מסַפּרות לפנות אמש.

סופה קטנה, עננים מתכנסים ומתפזרים, אבק מתנשׂא, עלים נובלים נושרים ומחוללים באויר, פורחים והומים – קשה למצוא איזה סדר, אבל קו האור הראשון יראה לנו בחוש – שהאדם הולך.

כה מתנבא ה"שליח-מיוחד" של ה"אמת" הפולנית.

כל מה שנעשׂה תחת השמש, לא נעשׂה אלא בשביל האדם, אבל מה שנעשׂה אתמול – מעיק עליו ולוחצו היום...  הנכד אינו יכול עוד להרים את חרבו של אביו-זקנו...  והאדם הישן התעורר והוא מתעודד ויוצא למלחמה על המסור ועל המקובל...

אמנם, האדם הבא אל ה"שליח מיוחד" אינו מסוכן כל כך.  לפי שעה רוצה הוא להקדיש מלחמה על הנייר, על הכתב המת, על הדוֹקוּמנט הארור...  מה רוצה ממנו זה השד – הסמרטוט.  הוא חתם שטר-חוב? מה בכך, הוא אינו יכול לשלם...  הגראף טולסטוי התכוון להפוך את הקסַציה לאַפּלציה, והאדם ההולך של ה"שליח מיוחד" יהפוך את לב השופט.  כי בעיקרו של דבר מתמרמר הוא על השופט, על הדיין, שאין לו אלא מה שעיניו רואות מתוך הכתב, שאינו שואל את הנתבע על דבר קיבתו, המלאה היא או ריקה, ועל קיבת אשתו ובניו ובני בניו, אלא: הזאת היא חתימת ידך? ואם השטר אינו מזויף, לא כולו ולא מקצתו – "לווה רשע ולא ישלם", והשוטר יורד במצוַת השופט לחיי הרשעים...

ואת בעל השׂדה רואה ה"שליח מיוחד" וגם הוא מתמרמר. 

הקיריאטידה של ה"מזרחי" שלהם הזדעזעה ועל לשונה טפה מרה.  גם העמוד-הימני לכל נטל ימות עולם וסבל כל ירושה מתחיל למוט.  הוא קורא תגר.  ועל מי הוא קורא תגר? על מיניקתו הטובה, בעלת השדים הגדולים והחולבים, על החברה להלוָאה, על הקרקעות...  זאת המינקת, כלומר החברה, אינה אמנם דוחקת את הקץ, אבל כשבא הקץ, כשהגיע זמן הפרעון, תיכף ומיד – מכירה בפומבי.  ומשום מה? משום שהתנאי הותנה בכתב...

כן! ועל אחת כמה וכמה שבאו שנוּיים גדולים וטובים בעולם האמנות.  שם מבקשים את האדם בכל תוקף ועוז!

הולכים האמנים לבקש את האדם.  בעיניהם זיקי אש של מאורות שונים, בפיהם השבעות ושמות של מהלכים שונים וקבלות שונות, ובידיהם פנסים של איזמים שונים, והם הולכים זה בכה וזה בכה ומבקשים את האדם.  לפעמים הם זורקים על הבד מיני בריות שונות, צללי-צללים, ואומרים: אין אלה אלא בני אדם...

והפרופיסור גוּמפּלוביץ, זה שהחליף את הדינר שנים רבות עוד קודם שנגע ש"י הורביץ בקצה עטו בכף ירך יעקב, זה הפסימיסט, שלא האמין בגן עדן העבר, שסבר, שבזמנים שונים ובמקומות שונים "נראו" חבורות חבורות של הולכים על שתים שונים ואין אנחנו יוצאי ירך זוג אחד...  זה בעל-המרה-שחורה, שלא יכול לצייר לו איזו השתלמות שתהי בלי מלחמות ופשיכות דמים, זה שטבע ראשו ורובו בשיטתו של דאַרווין והעלה בידו את החרס, ש"כל דאלים גבר" חוק טבעי הוא ואין האדם משנה את הטבע...  גם זה הכופר בכול נהפך פתאום למאמין בכל טוב! היה אצלו המלומד הגדול ווארט, ונגש אליו ונטל את המשקפים השחורים מעל חוטמו והניח עליו משקפים בהירים אדמדמים, ונהפכו פני העולם...  כולנו בני אדם וחוָה, וכולנו עולים במסילה אחת לבית-אל!

ומדוע לא? גם רצונו של אדם הוא כוח ככל הכוחות, הפועלים בקרב הבריאה, וחיי החברה תלויים לאו דוקא בהקיבה, אלא גם ברצון האדם, וזה כול-יכול...

שמא תאמר: איני רוצה? ואיני רוצה, משום שקיימא לן, שאין האדם פועל ועושׂה אלא לטובתו ולהנאתו...  אוטיליטריזם.

אבל זה האוּטליטריזם מונח עתה כפגר מובס בה"גלוֹס".

אמת, שהסבּה לכל פעולות האדם הוא החפץ לקבּל הנאה, להתענג, לראות חיים טובים.  אבל אין אושר האדם וטובתו והנאתו בקרב הדבר שהוא שואף אליו, בתוך הנכסף עצמו, אלא במלוא הכוסף, הרודף את הטוב ומשׂיגו.  והשאלה היא: למה נכסף האדם? למה הוא מתאווה? רוצה הוא האדם באשרו, אבל במה הוא רואה את אשרו? וזאת היא שאלת המוסר, שאינו תלוי בהנאתו ואהבת עצמו של האדם...  ומעצמו מובן, שמטרלינק, בהתבקע בטנו של הרף-העין, והתפזרו הישועות והנחמות לכל ארבע פנות העולם, או השליח המיוחד כשיבוא האדם, יהיו שניהם מאושרים, והאושר שלהם יהיה אושר מוסרי במלוא מובן המלה.

_______

וגם בעולמנו הקטן מתחילים העננים להתפזר...

בריינין, שהיה אוֹפּטימיסט בהקדמתו ללוח  "אחיאסף" בנוסע להספרות שלנו, נהפך, כידוע, לפסימיסט באחד ממאמריו ב"הצוֹפה", וראה פרישמן את המציאה ונפל עליה, וקרא: תפושׂ לשון אחרון! וסמרו שׂערות בשׂרנו, והנה היתה עתה הרוָחה: צעיר בא מווינא, ועל פיו אנחנו פוסקים: תפושׂ לשון ראשון...

הצעיר הוא מר י.  א.  לוּבּצקי, ובאותו "הדור" עצמו, כנהוג. 

הוא קורא בחַיל: יש אצלנו סופרים, ולא רק סופרים סתם, אלא סופרים בעלי כשרונות, סופרים מלאים שאיפות ותביעות...  ממש כ"הרף העין" של מטרלינק.  ויש לנו שם ושארית, ועתידות טובות.  ואך דבר קטן הוא דורש ממנו, למען הגיע אל השלמות: לצאת מן ה"חדר" של אירופה...

כי באמנות אירופה, בעולם שעל פי ה"שליח מיוחד" מבקשים את האדם, שׂוררת ערבוביא, לוחצת המסורה, מעיקה הקבלה.  אמנם, באים כפעם בפעם אנשים חדשים החפצים להשמיע מלה חדשה, אבל אינם יכולים, ואינם יכולים משום סבל הירושה...  ולא יכולנו גם אנחנו – לפי שיצירותינו היו נחנקות ונאספות בשליותיהן עוד טרם שהתרקמו ב"עור ובשׂר".  אבל לאשרנו שנות למוּדנו ב"חדר" האפל היו מעטים ורעים...  עוד אנחנו יכולים – – –

אבל בו ברגע נפלו משקפי מעל עיני ונשברו ונתפוצצו...  ואני הולך ומבקש זוג משקפים אחרים, ובדרך הלוכי אני חושב:

– בזה הוא צודק.  צריך לצאת מן ה"חדר".  אם חפצים אנחנו בספרות לאומית, עלינו לבקש צורה אמנותית מתאימה לרוחנו, ולא לחקות אחרים.

ואיפה נמצא את הנשמה, שפרחה מאתנו? איפה היא היונה?

– צריך – אמרתי בלבי – לשוב אל התנ"ך, אל התלמוד והמדרשים, אל ספרותנו באיטליה ובספרד, אל ספורי העם ושיריו...  שם אבקש את חוט הזה – – –

אבל כבר המשקפים, שמצאתי בינתים, על חוטמי – רבונו של עולם! דבר אחר לגמרי!

חטאה של אירופה הוא, שיש לה ערבוב מושׂגים, ערבוב תחומין של האמנות, עולם הפוך, תוהו ובוהו ממש: מוחות מלאים הרגשות, לבבות מלאים מחשבות, משוררים מתפלספים, פילוסופים משוררים, פסלים עושׂים מעשׂה ציירים, ציירים עושׂים מעשׂי פסלים, ומספרים שהם פסלים ומציירים...  ואין איש מסתפק במקצוע שלו...

צריך להפריד בין הדבקים, העיקר: פרוּד יסודות האמנוּת ובירוּרם!

זאת היא התיאוריה.

– קודם כל – אומר מר י.  א.  לובצקי – עלינו להרחיק מן הספּוּר את השׂיחות! לפנים היו חושבים, שאדם ולשונו, אדם ומלונו, אדם וסינטקסיס שלו, וששׂיחה אחת קצרה, אבל טובה, נותנת לנו מושׂג יותר נכון, יותר בהיר וגם עמוק מכל התאורים שבעולם...  וידענו שגם ה"קורא הנכבד", כשבא ספר לידו, התחיל תיכף ומיד לבקש את השורות הקצרות...  והיינו אז מצטערים על אי-השלמות, על חסרון ההתפתחות של סימני הקריאה שלנו, וחלמנו שברבות הימים יתפתחו והיו גם לטעמי נגינה, והנה זה בא עלינו לכלותנו!

ועוד ידו נטויה:

– שנית – נחוץ להרחיק מן הספּוּר את פירוּש הסימנים מן הצורה החיצונה, כמו מראה הפנים והשׂער, שעוּר-הקומה וכו'.

ומשום מה?

משום שהמדעים לא בארו עוד לנו על יסודות נכונים את היחס האמתי שבין שעור-הקומה, צבע השׂער וכדומה ובין תכונת הנפש.  וכל זמן, שלא יבואר כל זה על פי המדע, "אסור להמסַפרים, אשר משלחתם לצייר את תכונת האיש, להתעסק במסתרי נפשו, להסיח דעתם מן המטרה העיקרית, ולטפל בדברים צדדיים לגמרי"...

ובכן טועים היינו עד היום, תועים בישימון לא דרך.

היינו אומרים, כי את לב הקורא לוקח אך האדם החי, הנראה לו במלוא קומתו ובכל חיצוניותו, ואם לאו אינו מתפעל...  היינו אומרים, שמלבד הרוֹמַן הפסיכוֹלוֹגי יש הרבה מינים של יצירות אמנותיות, ושיכול אני לתאר לאו דוקא את האדם, שיש לו איזה לב ואני יכול לתקוע בו את צפרני, ולהוציא ולהוקיע את קרביו, כי אם את החיה והבהמה, גם את הענן מלמעלה והסלע מלמטה וכל מה שאין בו רוח חיים וסודות של פסיכוֹלוֹגיה...

היינו אומרים, שהטעם יודע יותר הרבה מאד מהכימיה, ואנחנו נזהרים ממאכל שאין לו טעם, אף על פי שאין הכימיה יכולה לברר את הטעם לפגם על פי יסודות ברורים...

היינו אומרים שהאינטוּאיציה קודמת לכל המדעים ולהנסיונות, ושאצל בעלי האמנות אנו מבקשים אך אותה, את האינטוּאיציה, ולא את הנסיונות והמדעים, הבאים אחריה – – –

ובא צעיר-צדיק מוינא והוציא גזירה...  וגזירה אחר גזירה, וידו נטויה עוד – "השאר יבוא"...

וצר לי מאד על מר אַש, התופשׂ תמיד מצבוע במקום עֵט, הנותן אך ורק כתמי איזו חיצוניות, בלי איזו עמקות – זה נקבר חיים ממש...

 

יד

פשוט, אין לי מזל כל עיקר.

עוד הפעם שבוע של בצורת.

את ענני הסתיו ואורך המלחמה הכבדה – חטף מידי בעל הפיליטון ליום ו'.

ובבית-מדרשה של הספרות אין חדוּש אף כל שהוא.

המציאו אמנם איזה אָריאוֹסטט חדש לפרוח באויר; התגלה איזה פלפול חדש, לבאר את יסודות פעולתן של הנסיוֹבוֹת; נבעה פרץ חדש בחומת האַטוֹמיסטיקה; עלו יפה נסיונות חדשים לרפאות את "זאב-העור" וכל מיני מחלות העור בקרני אור; נודע בבירוּר גמור, שהאִכּרים הנוהגים לגלול את החמאה בעלים, יש להם על מה שיסמוכו; לפי שהאור, וביחוד קרניו האדומות והירוקות, מזיקות ופוסלות את החמאה, ועוד – אבל כל זה אינו ענין לכאן, לתחת הקו...

פשוט, אין מה ליתן לתוך הקדירה.

ימים רבים קויתי למצוא למענכם דברי חפץ בהסודות, שיתגלו בלאסא; אבל תקוָתי זאת, ככל תקווֹתי, נשארה מעל.  המגלה טמירין הבריטי אמנם בא, ראה וניצח, אבל לא היו שם מסתורים מעולם.  במקדש יאפּן – מראה, כנגד האפס המבריק; ובמקדש לאסא – שלושה פסלים קטנים של בּוּדא הגדול, כלפי שלושת חלקי הזמן, הידועים לכל לומדי דקדוּק.  ויש עוד ידים להשערה שפסל אחד יוּצא מן ההיכל; כיוָן שנתנה לאסא רשות למשחית ודריסת הרגל לבן תרבות אירופה, אין לה עתידות עוד.  ולא ירבו הימים ויוּצא גם פסל שני, וישאר אך אחד; וגם להם יהיה אך עבר...

יש אך שמועה אחת בפי הנסיך מישצירסקי, היינו שבברלין רצים הסוֹציאַל-דמוֹקרטים אחרי מקהלות-הצבא בחוצות בדיצה ורינה, ובפאריז הוציא גינירל של דיוויזיה פקודה נמרצה, לבל יהין איש מאנשי חילו לדרוך על מפתן ה"קלוֹסטר"...  אבל הנסיך מישצירסקי עומד על ירכתי בור, ואי אפשר לבוא עמו בחשבון על דבר בדותות מצערות כאלה...  וגם שם, במוחי, דור הפלגה: ליבּרליזם, קוֹנסרבטיזם, אחדות הממשלה והעם, "פּוּריאַדוֹצ'נוֹסט"...  במלה אחת: עירוּב תבשילין...

ובמה מתעסקים העתונים הכוללים?

בסדרי הפונדקאות בארצות הברית, בסוסים בלי פרסות טובות, בעגלות עגלונים שכורים, בבחירת מורשים לבנק האפּוֹתיקא פה ק"ק, וכיוצא בזה.  פעם אחת בשבוע מתעסק ה"גוֹניעץ" על צד היותר טוב בהתרת שאלות ביתיות: כיצד טומנין את החמין, איך מצננין כל מיני מתיקה, איך מחמיצין את האבטיחים, איך מסדרים בהמרתף את הפחמים ותפוחי-האדמה, ואיזו תלבושת נאה היא לימות הסתיו, – כאילו רוּבּא דרוּבּא קוראים יש להם חמין, מיני מתיקה, אבטיחים, פחמים, תפוחי-אדמה ותלבושת...

ובכל זאת מחויב אני לכתוב.  האדם של ה"שליח המיוחד", ההולך לבטל את ההתחיבות והאחריות, לא בא עוד. 

ומה עושׂה המחויב ואינו יכול? מעצמו מובן, שהולך הוא וחוטף...  וכן עשׂיתי.

וחוטף אני מעשיר, מאת הרמן היירמאנס (מעצמו מובן בשנוּי השם ובשנוּי רוב הענין) את הקטע (יקר המציאות) מספר-יומו של סוס-הטראַם...  ונותן לכם.

וזו לשון הסוס:

על השאלה: מי אני? עונה אני בהשקט ובבטחה:

לפניכם סוס-הטראם פה ק"ק ווארשא.

ובנוגע להתוֹך: תערובת של תכונות שונות, מזג של מטבעות שונות, שאיפות ותביעות שונות, והשפעות והתפעלוּיות שונות – לכל היותר מן השוט הארוך – וגם הרהורים שונים ומאויים שונים, מלבד סבל הירושה של הדורות שקדמוני, ואיזה זיק קטן של שׂכל הישר, שאין בו כדי להזיק להולך בדרך הישר...

ואיזהו דרך הישר?

רצוֹא ושוֹב: מן המוּראנוּב אל המוֹקוֹטוּב ומן המוֹקוֹטוּב אל המוּראנוּב.

ואיני בוש כל עיקר.  זה הוא גם מנהג הברק.

וגם השמש, הגדולה והמתונה מן הברק, אינה עושׂה אחרת: וזרח השמש, ובא השמש.

מן המוּראנוּב עד המוֹקוֹטוּב – תיזה; מן המוֹקוֹטוּב אל המוּראנוּב בחזרה – אנטיתיזה, ואם אין סינתיזה – מה איכפת לי?

האין לי בשביל זה זכות הקיום?

מוגדר בשתי שורות של מוטות ברזל, אני שמח בחלקי ואיני מוצא את עצמי מחויב לפרוץ גדר, לברוא ערכין חדשים, להשמיע מלה חדשה...

גבר במסילתו, סוס בין מוטותיו.

ואם יקרה לפעמים, ויוסיפו על דרכי מהלך קטן עד מסילת הברזל, רואה אני בת צחוק על פני מזלי, תשלום גמול בעד אמונתי ובטחוני, ונכנעתי.

נניח, שאני טועה ואך מקרה הוא; מה בכך?

אמר החכם (איני זוכר את שמו): אם אין דבר משׂמח – צריך לבדותו...

_______

וכשאני רוצה דוקא לדעת יותר על אודותי, אני שומע מה בפי האחרים, המתפעלים עלי ועל-רגלי (בן אדם אומר: על-ידי!).

ואותם האחרים (הנודעים בעגלה) אומרים, שסוס-הטראם פה ק"ק ווארשא יפה ושמן הוא מחבריו בקיוֹב, במוֹסקבה וגם באוֹדיסה.

ואחד העיר על זה באנחה:

– אבל באוֹדיסה ישנו הים!

זה היה שלא ממין הטענה, ובכל זאת נתקע בי אותו ה"אבל".

איני יודע מה הוא "ים".

חברי אומרים, שאם מתכנסים כל סוסי העולם ויורקים לתוך בקעה אחת, נעשׂה ים.

אבל אני איני סומך על דברי חברי, והמסַפרים מאודיסה לא שרו עוד שירת הים.

השקפתי על העולם קצרה היא וברורה ומיוסדת על מה שעיני רואות בדרך הלוּכי.

לולא הכּרים מימין ומשׂמאל לעיני, הייתי רואה יותר ממה שאני רואה עתה, אבל די לי במה שאני רואה עתה, די לי במה שאני רואה.

ורואה אני, שאין מהלך בלי ראשית או בלי תכלית.

שהברזל קשה.

שהשוט, עד כמה שהוא נוגע אלי, אף-על-פי שהוא רך מן הקנה, הוא מופת חותך, שאינו משאיר שום פקפוק שבעולם.

שיש שני מיני צלצולים: אחד להליכה והשני לעמידה, ושהתכלית היא: שבולת-שועל.

לפעמים אני שומע השקפות עולם אחרות ושונות.  שונה היא השקפת העולם של הנוסעים בעד שבע מזו של הנוסעים בעד כמש קוֹפּ', אבל – איך אומר אַנדריי ב"אתמול" של הוּגוֹ פוֹן הוֹפמאַנסטאַל: "הוי כזבים יפים, אורגי-זהב, שלל רקמה.  כזב מקים כזב ומעודדו, וכולם מתהוים מאליהם, בלי יסוד, בלי סבּה..." יפים הם השקרים, אבל אני מטבעי אוהב את האמת, ואין אמת אלא שחת ושבולת-שועל.

כותב אני ספר יומי, ולפעמים עולה על דעתי, שמא לא לטראם נוצרתי? מדוע לא אתפרנס בעֵט? המעטים הם בני-האדם הכותבים ברגליהם? אך מתיירא אני, שמא אפסיד את פרנסתי בהטראם, ומן הספרות לא אָבּנה, שם ההתחרות גדולה כל כך...

יכול אני להשאר קרח מכאן ומכאן.

_______

יש טראמים נמשכים על-ידי זוגות.

אני איני מתקנא באותם הזוגות.

אוהב אני את ההתבודדות, המסוגלת לחשבון הנפש ולפילוֹסוּפיא...

גם איבּסן הולך יחידי.

והעיקר שאיני רוצה להיות אחראי בעד מהלכם של אחרים.

פעם אחת, על-פי מקרה – בימות החורף, כשנפל שלג מרוּבּה, נתנו לי חברה.

לראשונה שׂמחתי בה.  יפה היתה, הבת-בלי-שם...

אבל אחרי כן התחרטתי...

כמדומה היה לה, שאין הצלצול מצווה; שאין המוטות מחייבים...

כמדומה היה לה, שאם תעמוד על רגליה הראשונות, תפיל ברגליה התחתונות את השוט מידי המנהיג; וכשיפול השוט, תחדל המשמעת...  וכשתעמוד על רגליה התחתונות – תיף מאד ותביט השמימה, וכשתביט השמימה – ישקיפו אליה משם, וה"דוב", למשל, יושיט לה יד ל"שלום עליכם"...

ומה היה בסופה?

יסרוה בעקרבים, וכשגם זה לא הועיל, מכרוה ונאסרה לכרכרה פשוטה.  עתה אין איש שׂם לב לפרסותיה, ובימות הגשמים היא נופלת שבע ביום...

פעם אחת נפלה לרוחב מסילתי, הטראַם נעצר ואני הכרתיה, כל עוד בה נשמתה, גחנתי ולחשתי לה:

– חביבין עליך יסורין?

והיא:

– פיליסטר!

לאשרי דבּרנו בלשון הסוסים, ואנשי הטראַם לא שמעו.

_______

שכחתיה.  הוצאתי את זכרונה מקרבי, כמחט מבשׂר החי...

ועתה שאנן אני, שוקט ושׂמח בחלקי.

ובמי אתקנא? בסוס חורש או מושך משׂאות? בסוס מחולל בקרקס ושובר את רגליו? או במנהיגי, אוחז השוט?

לא חפשי הוא ממני, דרכי – דרכו, מוטותי – מוטותיו...  וטוב לי להיות מוּכּה ונכנע, מלהיות מכּה ומנצח.

ההכנעה מדעת – אומר קאַנט – גם היא שלטון, אך שלטון מוסרי.

בעל חי – אומר שוֹפּנהוֹיאָר – שכבש את יצרו וניצח ברוב עמל את עצמו, נשאר אך חושב, כלומר, ראי טהור מחזיר את פני העולם, המסתכל בו בלי עקוּם כל שהוא, בלי שנוּי כחוט השׂערה.

חברת החיה והבהמה – אומר טוֹלסטוֹי – פועלת לטובה על האדם, ולא להפך.

ואולי אתקנא בו, משום שהוא עובד איזו שעות ביום יותר ממני, אוכל פחות ממני ושותה לפעמים שכּוֹר?

או על כי הוא רואה את אחורי תמיד, ואני גם את פניו איני רואה?

יצלצל עלי כנפשו שׂבעו...

כבר אני יודע, שבעל-כרחו הוא מצלצל.

כבר אני יודע מראש, מתי יצלצל...

_______

אך חבל, ששבולת השועל אינה מן המובחר...

אבל בזה אשם התגרן.  התגרן הוא האויב.

חבל עוד, שאני יודע אך את אמי ולא את אבי, אבל גם ההולך על שתים אינו רשאי לבקש את אביו...

_______

עד כאן דברי הסוס.

וחפץ אני להעיר אך דברים קצרים על אודות המספוא.

יודע סוס-הטראַם שרוב מלין לבטלה.

שכל זמן שימשול הקפּיטל בעולם יהי המספוא רע גם באורוָה, גם בספרות, שאי אפשר לתקן איזה מקצוע מיוחד: צריך לגאול את העולם בכלל...

 

טו

יש עבר ויש עתיד; והוֹוה הוא אך הרף-עין של הבריאה, אף-על-פי שהוא ממלא חללו של עולם.

יש ערכין לעבר, יש ערכין לעתיד; וההוֹוה הוא בינוני, ושויוֹ פחות משווה פרוטה.

והעבר הוא הזקנה, והעתיד הוא הבחרות; וההוֹוה – אסקופה נדרסת, שׂדה מלחמה בין הזקנה והבחרות – העבר והעתיד.

דמדומי אור חדש במוח, שירת בוקר של צפור נעלסה בלב – זו היא הבחרות; געגועי לב נלאה על ספּורי מינקת, על שירי-הערשׂ וצללי בין ערבים כהים במוח – זו היא הזקנה.

ובאחד מ"רגעיו" היה פ.  ברודובסקי למשורר הזקנה.

"לכל אשר יפנה הזקן, הכל שר לו שירת מות..."

הולך הזקן אל היער, והעצים מתלחשים עליו:

– הביטו, זה עודנו חי!

והאלון מניע בענפיו ומתפלא:

– לאיזה צורך עודנו זוחל? לוּ היה עץ, לוּ נתחב במעבה האדמה ברגליו, לו עלה כגזע אמיץ על פניה, לו חונן בכותרת ענפים ועלים רועשים, כי אז היה עומד ומחכה לבוא חליפתו בדמות גרזן ביד רוצח-נפש או רעם משמים זועמים.  אבל עכשיו, עכשיו הוא סוחב את רגליו אחריו, עכשיו הוא זוחל.  זוחל לקראת המות, ועל כן הוא מכוער...

והברוש יועץ לו ממרומיו:

– הרגע, זקן, שכב בצלי על הדשא הרך, ורוַח לך, ונַמת את שנתך, ואני אנוד לך, ואני אשיר לך שיר-ערשׂ; שכב זקן, שכב!

והצפרים, ששבו עם האביב ממרחקים, משפילים עוף ומתבוננים בו:

– עודו נע ונד!

והאדמה תחת רגליו מתאוננת:

– עד מתי תדרוך עלי? עד אנה אשׂאך חנם?

את אשר יכולת לעשׂות – עשׂית; את אשר היה לך להגיד – הגדת; השיבה לי את העפר אשר לקחת ממני – –

וכשהוא נושׂא עיניו השמימיה, היא כועסת:

– לאן אתה מביט? בימי נעוריך היה לך איזה מגע-משׂא עם המרום, עתה – נדעכו שביבי האור וכולך שלי, כולך שלי – עפר ואפר!

_______

ובורחת הזקנה מן החורשה, ובאו בני הנעורים ומלאוה שׂמחה והוללות...  ו"מצבי-רוח"...

בלאט מתנשׂא חרמש-הירח, כמתגנב לנשק יפהְפִיָה...  והכוכבים היו לעינים קורצות: הכל מותר, מותר; החיים המשתנים כל-כך יפים! הרגעים – שביבי נוגה, שביבי אש! ורוח צח וקל-דעת מתהולל בתוך העלים ומסלסלם, והם רועדים, רועדים מעונג, וקוי כסף-טהור רועדים עליהם ובתוכם, וזמזומי צפרות ושריקות צפרים בתוך הרעד, ומשק נשיקות בקרב הצללים לרגלי האלונים...  והזמזום – תאוַת אור וצבע, והשריקה – שריקת עונג, והנשיקות נשיקות קלות ויפות של זוגות-לפי-שעה, לרגע, והכול חצי-צל וחצי-אור, והכול רועד.  מתאוָה קלה מתעופפת, מעונג של אביונה קלה מתרוננת...  ומים קלים מפכים מרחוק, ועל כנפי האויר מתנשׂאות שירות הוי, הוי – הבו אפריונים, הבו "הבדלות", עוּרוּ, תולעי-אור, הפיחו בשׂמים, האי עלמא – כבי הלולי דמיא, הבחרות הוללת ומחוללת – "מצבי-הרוח" יפים, יפים!

ופתאום שאגת ארי בחורשה, ואולי קול רעם בגלגל?

_______

דבר נפל ביעקב הצעיר, "דבר"וֹ של ביאליק.

מי הוא ביאליק, הזקן הוא או צעיר?

ביאליק אינו לא זקן ולא צעיר.  אטאליא-פרינציפס הוא, התומר של גארשין...

קטן הוא בית-הגדוּל שלנו, והניצנים בו מעטים.  וביאליק הוא התומר, המתּמר ועולה, המתּמר ועולה, וכשיגיע אל התקרה הנמוכה, אז אוי לה לתקרה ולי"ב המזלות, המצוירים עליה; אז תגלה ותראה כפּת הרקיע...

ביאליק כותב, ולעת-עתה, מעט, אבל כשהוא כותב, כל האותיות המחכימות פורחות ויורדות לטמיון, ואך קולו הולך מסוף העולם ועד סופו...

 

אֶת רִצְפַּת הָאֵשׁ מֵעַל מִזְבַּחֲךָ זְרֵה הָלְאָה, הַנָּבִיא,

וּנְטַשְׁתָּהּ לַנְּבָלִים;

תְּהִי לָהֶם לִצְלוֹת עָלֶיהָ צְלִיָּם וְלִשְׁפּוֹת סִירָם

וְלַחֲרוֹךְ אֶת צֵידָם...

וְאֶת הַנִּיצוץ מִלְּבָבְךָ זְרֵה, וִיהִי לָמוֹ לְהַצִּית

גְּלוֹם הַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר בְּפִיהֶם

וּלְהָאִיר עַל שְׂחוֹק הַזָּדוֹן, הָאוֹרֵב כְּגַנָּב תַּחַת שְׂפָמָם,

וְעַל הַצְּדִיָּה אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהֶם.

הִנֵּה הֵם הוֹלְכִים, הַנְּבָלִים, הִנֵּה הֵם בָּאִים,

וְהַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר לִמַּדְתָּם, עַל לְשׁוֹנָם;

כּוֹאֲבִים אֶת מַכְאוֹבְךָ, וּמְקַוִּים תִּקְוָתְךָ – וְנַפְשָׁם

אֶל הֲרִיסוּת מִזְבַּחֲךָ יִשָּׂאוּ...

וְעָטוּ אַחֲרֵי כֵן אֶל הַהֶרֶס, וְחִטְּטוּ בְּגַל מַפַּלְתּוֹ,

וְחִלְּצוּ אֶת אֲבָנָיו הַמְנֻפָּצוֹת,

וְשִׁקְּעוּ אוֹתָן בְּרִצְפַּת בֵּיתָם וּבְגֶדֶר גַּנָּם,

וּמַצֵּבוֹת עַל קְבָרִים יְקִימוּן.

וְכִי יִמְצְאוּ בִמְכִתָּתָן אֶת לְבָבְךָ הַשָׂרוּף,

לְכַלְבֵיהֶם יַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ...

_______

זה לא כבר מצאו זרעוני חיטה בקברות המלכים במצרים, אלפי שנים נחו שם הזרעונים ולא נס ליחם, וכשנזרעו נתנו מאה שערים...

אל קברות הנביאים ירד ביאליק, וימצא זרעוני זהב והתעשר, והוא נותן לנו יריעות זהב!

אבל – נורא הוא ביאליק בכעסו ואיום ביאושו – – –

שפעת לילה – עור בעור מושל במחשכים – – –

דבר נפל בינינו, ואין יודע מה נפל, ואין רואה ואין מגיד, אם זרוֹח זרחה לנו השמש – ואם שקעה, לעולמים – – –

וכי נשוע בחושך, וכי נתפלל – אוזן מי תשמע? – – –

ואין משען עוד, ואזלת יד.  ודרך אין, והשמים מחרישים – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –

 – פתח אתה איפוא את פיך, נביא האחריות!

ואם יש עמך דבר – אמור!

והוא רוצה אך את האמת, ולא חלומות יפים ודברים בטלים מתנוצצים, ולא פתגמים כוללים ומאמרים מפוצצים, רק את האמת לאמיתה.

איננו מתיירא מפני האמת, יכול הוא לקבּלה כמו שהיא.

"וּתְהִי מָרָה כַּמָּוֶת, וּתְהִי הַמָּוֶת עַצְמוֹ – – –

אבל שאלה היא, אם ישנו נביא האחרית, ואם ישנו – אם יפצה פה.

יש אומרים, שבכלל זמן הנביאים עבר, ואת עמדתם לקחו במשפט, אם לא הלצים הפשוטים – לכל הפחות בעלי ה"שטימוּנג"...  שהצורה הנבואית אינה צורה ספרותית מתאימה לזמננו...  זמן ההרגשות הרבות והחולפות...

והצדק אתם.

הנביא דובר אל האדם החפשי, אל האדם בעל הבחירה, בעל הרצון והכוח, האחראי למעשׂיו; אותו יאהב ואותו ייסר, אותו יחונן ואותו יאוֹר.  אבל אנחנו – אנחנו עבדים שפלים בלי בחירה, בלי רצון, בלי כוח...  אין לנו דעה, אין לנו ברירה, אין אף ניצוץ אחד של רצון.  יש אך "שטימוּנגען", אך התפעלויות קטנות, וגם לא נמרצות...

כי נבוב הלב, "ונימי כנורו – קורי עכביש, ואלה כבר נזרעו לרוח, ותועים הם קרועים וצחורים בחלל עולמנו ביום צח באחרית קיץ...  וחוט אחד של כסף לא ימצא את אחיו, וקוּר את רעהו"...

יפים הם חוטי הכסף, הקוּרים הצחורים, אבל "ביום סגריר ראשון יאבדו", ואתם יפלו למשואות כל הנשמות הדקות אשר נתלו בהם, כל הלבבות השׂרופים והזבובים, שנאחזו בם...

מה שנעשׂה מאחרית הבריאה תחת השמש, לא נעשׂה על-ידי האדם, והאדם מסוגל להשתחוות למעשׂה ידיו, לכרוע לפני אליליו אשר כרת והקציע...  ואלפי דורות היו בונים בתי-כלא, והדביקו בדם סלע בסלע, והיו לחומות, למבצרים ולבתי-חולים...

ואנחנו שוכבים שם למעצבה, חולים חולי רוח וגרויי עצבים, וחולמים "שטימוּנגען"...

ואין אנו אחראים לה"שטימוּנגען", שאנחנו חוטפים מן האויר, ולמעשׂינו הפעוטים, שאנחנו עושׂים במחשך גלויי-עינים כמוכי ירח...

אבל הראשון, אשר יפרוץ גדר ויצא למרחב, הוא יפגוש את נביא האחרית, ויכרע לפניו, ויתחנן:

– אם דבר עמך – אמור, ויהי המות!

והנביא יענה:

– אל תירא, בני, הרצון והאחריות הם שירת החיים.

 

טז

צר לי מאד, שלא היה לוּבּצקי בכאן – פה ק"ק ווארשא – ולא הלך לפילהרמוֹניה, ולא ראה את מרת דוּנקאַן מחוֹללת, דורכת ברגל גאוָה (יש גורסין: גסה, והבוחר יבחר) על במתי השירה וההוד, על פסגות האמנות הטהורה, בלי זמץ יצר-הרע והשחתת המידות, בלי אבק קל של תאוַת המין...

באצבעות רגליה (מעידים העתונים) היא משוררת פוֹלוֹנזים עמוקים בני-ים, מלאים נגוהות, כמאורות בחשכת הליל, ושירי-זהב ופנינים של כל דור ודור, מימות אדם וחַוָה עד התפרד ה"אדם ועוד" מן ה"אדם בלי" בפרוזדור העולם הבא...

לוּ היה בכאן ולוּ ראה את מרת דוּנקן ומחולותיה, כי אז שב בלי ספק ממחשבתו הרעה להפריד בין הדבקים, בין יסודות האמנות, ולא אסר עלינו גם את השׂיחות...

אמנם אני בעצמי לא ראיתי את מרת דוּנקן...  ראשונה, לא היה לי צורך בזה, אחר שאני מושבע ועומד, ומחויב להגיח אל פי את ים העתונות, וידעתי כי בלי משׂים אבלע גם את דג הזהב – את מרת דוּנקן המהוללה והמצוירת והטובה אלף פעמים ממרת דוּנקן המחוֹללת בכבודה ובעצמה...

ושנית – וזה הוא העיקר – המקומות היו ביוקר גדול, ואין יד סופר משׂגת...

כן, הכול הוא, בעווֹנותינו הרבים, ביוקר, גם ה"מקומות" בבתי התענוגים וגם, להבדיל, ה"מקומות" בבית-התפלה ברחוב טלוֹמַצקי, וכן שאר המקומות...  ואפילו הלחם והבשׂר, והחלב, וכל מיני כרוב וסלק, אך האדם בלבד הוא בזיל הזוֹל...

האדם הוא בזול, ועל כן – יגיע כפיו בזול, ומחשבותיו בפחות משווה פרוטה...

בנוגע ליגיע כפיו של האדם אין זה מקצוע שלי, ודבר זה אין מגלים אלא לצנועין, ובמקומות הסמויים מן העין, אבל בנוגע למחשבות –

טעמו וראו!

_______

ב"הצפירה" מקשקש "זוג".  איני יודע אם של מספרים או מנעלים, אבל איך הוא מקשקש? כמה מחשבות הוא נותן לנו בפחות משווה פרוטה, למען התנפל על אגודת ה"גאולה", לעקרה מן השורש ולהטרידה מן העולם?

איני יוצא, חס ושלום, להגן על ה"גאולה", שאיני יודע מה טיבה, אבל אי אפשר לעבור בשתיקה על הגיונו הנפלא והזול של זה הזוג המקשקש...

"כשהופיעה הציונות בעולמנו – דובר הזוג, המחוֹלל בלשונו כמרת דונקן ברגליה – שללה (בו ברגע!) את זכות הקיום של חברות ומוסדות ידועים ותעשׂה אותם למיותרים"...

ומעצמו מובן, שכל מה שהוא מיותר – אסור...  חן המקום על יושביו...  בכל קצוי ארץ אומרים: מותר הוא כל מה שלא נאסר; אבל בכאן, כידוע, הופכים את הסדר ואומרים: כל מה שלא מותר – אסור; ואת המוסר הזה בולע ה"זוג" מן הסביבה היקרה בלי משׂים, וכבולעו כך פולטו על ה"גאולה", להטביעה (בלשונו של הלל צייטלין) ברוק פיו...  ויוצא מזה, על פי ההגיון, שמשעה שנולדה הציונות המדינית וַתּבּיע את רעיון מדינת היהודים בכל רחבו ומלואו, צריכים ומחויבים היו מנהלי החברות הידועות, שנעשׂו, כנ"ל, למיותרות, להבין שהגיעה שעת חברותיהם לעבור ולהבּטל מן העולם...  כי מי התיר להם? מי נתן הרשות?

ואם נלך בדרך, שהתוָה לנו הזוג הנפלא, בדרך הרשמית הידועה, ומוּסר הפקידות הידועה, נגיע לכל הפחות אל מר ליוּבּוֹשיצקי – ואיני, חס ושלום, מצחק, הדרך סלולה וישרה!

התקבלה הקוּלטוּרה, והיו חברות התחיה ומוסדיה למיותרים ועל כן אסורים; למר לוּריא היה חדר מתוקן, אשר פתח, בלי שאוֹל את פי הועד ומבלי קבּל ממנו רשות, אבל הוא פטור מעונש, לפי שפתח את בית ספרו קודם שנבחר הועד, ובפרט שסוף כל סוף סגר אותו ויצא...

אבל מר ליוּבוֹשיצקי, בעל המשמעת וההגנה, שפתח מה שסגר הד"ר לוריא, הוא וכל הדומים לו, המלמדים על פי השיטה הטבעית ב"שיר וזמר", ובלעדיהם, האינו חייב מיתה?

מי התיר לו? ממי קבּל רשות?

אם אסור, בלי היתרו של הקונגרס, לקנות קרקעות בארץ-ישׂראל, מי התיר ללמד "עברי" בלי ועד הקוּלטוּרה?...

ומלבד ההגיון הבריא, מוסר הכפתור הידוע, השקפת עולם על האסור והמותר של הפקיד הידוע, סומך הזוג גם על דברי אגדה...

האגדה מספרת – מזכיר הזוג – שהחליף עוֹמַר ציוָה, אחרי כבשו את אלכסנדריה של מצרים, לשׂרוף את אוצר הספרים שם, על פי טענת ממה נפשך: ממה נפשך, אם אין באותם הספרים יותר ממה שיש בקוראן – מיותרים הם ומותר לשׂרפם, ואם יש בהם יותר, אסורים הם ומצוָה לשׂרפם.

ועל פי ההגיון הזה מצווה ה"זוג" לחדול מקנית קרקעות בארץ-ישׂראל, בלי נטילת רשות מהקונגרס...

ההבדל אך בזה, שמעשׂה עוֹמַר לא היה ולא נברא, אלא אגדה היא, לתאר את השגעון של השוטים, וזה הזוג הוא איש חי וקיים, ומטיף מעל במת "הצפירה"...

_______

כן, המחשבות הן בזול, בזיל הזול...  שוטפות הן כמים שאין להם סוף, וגם בתוך מימי "השלוח"...

קראו את האַפּולוֹגיטיקה של מר קליינמן...  כל מה שאנחנו מוצאים אצל כל עם ועם בראשית התפתחותו, כגון סימנים קלים של אורגניזציה חברתית, חופש היחיד פוגע בטובת הכלל, דו-הפרצופים להעומד בראש החברה: הכהן המתנבא במחנה, ושׂר הצבא ההולך לפני המחנה, ושאר הדברים הטובים, כגון אי-ההתפלגות של החוקים, ספר אחד להאגדות, להשקפות העולם, להמנהגים, להמוסר, לדיני עונשין ודיני ממונות, לדיני מלכות ומלחמה, – והכול לא על-ידי כת שולטת, כי אם בשם האלהים – הכול כאשר לכול הוא זוקף על חשבון היהדות ולטובתה...  ומי אמר אחרי רבים להטות? ומי הוציא את דינם של הסורר ומורה ושל הזקן ממרה?

איני יודע מי הוא מר קליינמן, אבל המו"ל, הפילוסוף מר קלוזנר, – הגם הוא איננו יודע, שאין אַפּוֹלוֹגיטיקה מתרת אלא שאלת הרבים, שאלת ההמון, המאמין לכל דבר נדפס או נכתב ונאמר לא בלשון בני אדם אלא בעמקנות...  אבל היחיד, היחיד, היודע שאין אַפּוֹלוֹגיטיקה אלא קורי עכביש, תפישׂת לב ואחיזת עינים, היחיד הזה אינו מוצא בדברי קליינמן כלום, ולא פחות מכלום...  כי אם איזו מחשבות בזיל הזול...

_______

והמים, מי המחשבות, מפכים ומפכים, ובני האדם שואבים ושותים את המים הרעים, אבל אין לי עתה פנאי להערות את מקורם, מחויב אני להציל את כבוד עצמי...

אדם קרוב אצל עצמו, ומר הורוביץ, אשר אמרתי חונקין אותו ואצילנו, אינו מכיר לי טובה, ולוחץ אותי אל הקיר ושואל: ואתה מה דעתך?

איני עניו כביאליק, ואיני הולך אחר התובע למקום שאין מכירין אותו, אבל לענות אני מחויב.

ובכן, אדוני איש הורביץ, תשובתי תהי, כמדומה לי, קצרה וברורה, לפי עניות דעתי:

היחיד, שנקל לו להודות במה שאינו מאמין; היחיד, שנקל לו למלאות רצון אחרים, המבקשים ממנו איזה מעשׂה שיהיה, בלי זכות על זה; היחיד, שאין נפשו אחוזה בנפש העם כגחלת בשלהבת; שאינו מרגיש את עצמו בתור טפוס מיוחד רוחני, שאין לו דעות מיוחדות להגן עליהן, ורע מזה, אם ישנן ואינו רוצה, ואינו מוצא את עצמו מחויב למסור את נפשו עליהן, והוא נכון בכל רגע ובכל שעה למכרן בעד נזיד עדשים או להפקירן, או להשליכן אל הים למען המלט ממשׂא; היחיד שאינו אוהב את הסביבה שלו, ואינו מרגיש את החוב לעבוד בשבילה, ולתקן את עולמו, ולראות עם הצבּוּר בנחת הצבּוּר; היחיד, רך הלב, שאינו מאמין בעתידות האדם בעוֹלמו, ואינו נוקף את אצבעו לקרב את קץ הגאולה לנשמת האדם – היחיד הזה ילך לו לאבדון, לעזאזל – מצורע הוא ומקומו מחוץ למחנה.

אבל – יהי נא מתן שׂכרי בצדי – נשאלתי מאת מר הורביץ ונעניתי לו, יהי נא בטובו לענות גם על שאלתי:

– הייתכן, שיהי איש בבחינת תרנגולת, מטה ראש למצוא חן בעיני כל תרנגול, ובעת ובעונה אחת גם שׂונא כזב, ומתרחק מן הצביעות ומרדף את ההזיות ואת הפלפול?

תקוָתי חזקה, שמר הורביץ יענה.

 

יז

בין ניו-יורק דלתתא וניו-יורק דלעילא תלויים מאזנים.

שוקלים שם בפלס את רוּזוולט, יורשו של מאקקינלי המומת, ופארקר, הרוצה להיות יורשו של רוּזוולט, אף-על-פי שזה לא נלאה עוד משׂמוח בחלקו.

אבל איני יכול להכיע ביניהם.  אין לי, לטובת זה או זה, אף מלה מפוצצת אחת, אף "ואמרתם" מצלצל אחד, לזרוק לכאן או לכאן.

לי אסור להיות מקורי, לי מותר אך להתגדר במקומות, שכבר דרכה שם רגל טובי סופרינו וחכמינו, לי מותר מעת לעת אך להוסיף נופך משלי.  ובכל זאת יש בלי ספק הבדל גדול בין רוּזוולט ופארקר, יש כאן ענין לענות בו ונפקא מיניה לדיני הנודדים ולמצב היהדות שם, ואולי גם די בכל אתר ואתר, אם יתגבר האימפריאליזם, בעל היד הנטויה...

אבל, כנ"ל, טובי חכמינו וסופרינו מחשים, ואיני יכול להתרברב עליהם, ולפעמים אני מתחיל לפקפק: אולי ההבדל לא היה ולא נברא, ואין בין רוזוולט ופארקר אף כמלוא נימא...  ומה שנפוצה השמועה, שאחד העשירים האדירים שם נדב כמה וכמה רבּואות דולר לקנות, לתפושׂ או לגנוב דעת הבוחרים לטובת רוּזוולט – אין מזה ראיה.  ראשית, העשירים האדירים שם מטורפים קצת, לא פחות מן הפילוסופים הגדולים, ושנית – אולי גם זה להד"ם, בר אוָז באוקינוס העתונות, במים שאין להם סוף.

גם בריטניה הולכת לקראת מהפכה גדולה; מהפכה כלכלית.  צ'מבּבלן מרעיש שמים וארץ...  את לב הפועלים קנה בהבטחתו להוזיל את החמין במקום הלחם, שהתייקר, ואין בינו ובין הליבּרלים אלא חיץ המנהג: חירות המסחר הוא מנהג אנגליה מכמה וכמה שנים, ואנגליה היא מדינת המנהגים...  אבל ראשו המקרין של צ'מברלין מכה באותו החַיִץ ומכה, כבעל "הדת והחיים" בשעתו במנהגי אסוּר-והיתר שלנו...  ואם יפול החַיִץ האחרון ויקומו מסים סוככים על תעשׂית אנגליה ובנותיה, מסים מאחים את אנגליה ובנותיה, האברים המדולדלים עד עתה; אם ינצח צ'מבּרלן והפיק את זממו, תהי בלי ספק מהפכה כלכלית גדולה, עבודת הקוֹלוֹניוֹת תעמוד בפעם אחת על הקרקע, על הנייר, ואליה תעבור נקודת הכובד מן התעשׂיה ומכרות כל מיני מתכות, ויפּתחו מקומות מקלט חדשים לנודדים בכלל ולנודדינו בפרט, ותתחרה קנדה, בצירוף רעותיה, באוּגנדא, ויתפרץ ריב חדש, וישמעו "ואמרתם" חדשים...  במלה אחת – מהפכה...

אבל חפּשׂתי חפשׂ מחוּפשׂ ב"השלוח" ולא מצאתי כלום, עברתי אל "הדור", האירופי ביותר, המתורגם ביותר – ואין דבר.  הס! ועל כן גם מזה לא אִבּנה.

משעמום הבטלה בקשתי לעלות על הר עיבל, ולָאוֹר יחד עם טובי חכמינו וסופרינו את ה"מזרחי", את הריאקציה הממארת, אבל מר י.  קורא ב"הצפירה" נזדרז לסתום פה.  בשלמה הרעש! ה"מזרחי" חפץ להניח תפלין, יניח כנפשו שׂבעו; מבקש הוא להפקיד משגיחים על ה"מזוזות" החשודות, מה בכך? יתפרנסו המגיהים, וכי כופין הם עלינו הר כגיגית? ולמר י.  חוטם, אם הוא יודע, ששעת הכושר היא להשלים עם המזרחי ולהתגרות בה"וועֶלט" הרשמי, אם הוא מעיז פנים, בוַדאי מנשבת כבר רוח אחרת לטובת הריאקציה, בוַדאי תצא הקללה מן המוֹדה, ואיני רוצה להמנות בין המפגרים והנחשלים...

ולא נותרה לי, אלא פרשת המצורעים.

הקריאה: "מצורעים מחוץ למחנה!" קריאה הכרחית היא, אבל אין אנו קוראים אותה לא מתוך שׂמחה ולא בקול נצחון, ולא בקלות-ראש...  יודעים אנחנו היטב את הסכנה הכרוכה בהצרעת.  יודעים אנחנו היטב, שהמיקרוֹבּים של הצרעת פרים ורבים כזוהמת המטות של הקדש-הגולה באופן מבהיל.  ואם אין עצה ותחבולה לרפאות את המנוגעים כבר, הלא עלינו לבקש עצה ותחבולה כנגד המיקרוֹבּים עצמם, הלא צריך לעצור בעד המגפה!

התרופה היותר טובה, האמצעי היותר טבעי כנגד איזו מחלה שתהיה, היא חזוּק הגוף במלחמתו עם המחלה וסבּותיה.

אבל הנסיוֹבוֹת: המאור שבתורה, מוסר היהדות, וכל נסיובות של אַפּוֹלוֹגיטקה – הוֹעֵל לא יועילו.

בכלל – העמים מתגרים זה בזה על פי הרוב לא על דבר "מה שנאמר", אלא על דבר ה"מאן דאמר"...  חוקי המוסר נודעים לכול.  ההבדל העיקרי הוא אך בפועל, באופן ובמידת קיומו של הנאמר.  אבל החיים כמו שהם, בצבעיהם השונים ובמקריהם המרוּבּם, צריכים למוּד, מתגלים במספרים, מותנים על-ידי אלפי אלפים תנאים, ואי אפשר לקבּצם ולָמוֹד ולשקול אותם, למען דעת, מי הטוב ומי הרע...  ובנוגע להאדם הנעלה, להמאן-דאמר, הלא אצל כל עם ועם תמצא לכל נאמר "מאן-דאמר" אחר.  לכל מרגלית טובה יש מקום באוצר האדם, לכל עם – אדם נעלה אחר.  כל צבּוּר וצבּוּר קורא בשם מאור גדול אחר וגואל-נפש אחר, אבל המקומות – כוללים הם...  המרגליות – באוצר האדם...

לא רק אנחנו מתעבים את מלחמת-השנַים.  אבות הכנסיה הנוצרית קמים כנגדה אולי ביתר תוקף ועוז.  "השלוח" בשם היהדות, ה"רוֹלאַ" בשם הנצרות וכן ה"פראוודאַ" בשם האנושיות, נלחמים במנהג של שפיכות דמים זה, כל אחד מנקודת מבטו.  "אנחנו אוהבים חיים", אִמרו זאת לילד, ואחר-כך יפול לידו על-פי מקרה איזה נומר של ה"פריינד" ותוחזקו שקרנים.  המוּרמוֹנים חפצים חיים, חפצים שׂמחה ושלום ושלוָה יותר ממנו.  ואחר-כך ימצא את ספרי המוסר שלנו ויראה את חפץ החיים שלנו, והנה הוא נורא מאד, רזה וכחוש מאד, ורוח חיים אין בקרבו.  "אופטימיסטים אנחנו" – והגן-עדן שלנו היה בימות אדם וחוָה, כשהיו ערומים, או יהיה לעתיד לבוא, כשנהיה ערומים, וההווה שבאמצע, החיים – הם עמק עכור, עמק הדמעות, עמק הספקות והיאוּש, או לכל הפחות שׂדה מלחמה בין הנפש והגוף, בין חלק אלוה ממעל ורגב אדמה מתחת...  ועוד הפעם פנו אל ה"ראשית חכמה", וגם, אם רוצים אתם, אל "חובות הלבבות"...  ולמה נכחש, לא אנחנו קראנו חופש להעבדים ולא להאשה, לפי כשהגיעה שעתם להגאל, כבר התפשט רצוננו מכלי זינו, כבר אבדנו את חופש המעשׂה...  והמלומד באַרד, החולם על דבר הצבּוּר, אשר לא ידרוך גם ברגל קלה על היבלות ברגל היחיד, אינו יהודי כל עיקר, כהרוב הגדול של חבריו בדעה בהוֹוה ובעבר...

"חנוּך לאומי"!

ומה הוא זה חנוּך לאומי? אולי תירוץ מספיק על-פי השיטה הקדומה, שעל העבר לחנך את ההוֹוה ולפעול על העתיד.  שההוֹוה החי בתקוָתו לעתיד, מחויב להתפרנס מזרעוני מוסרו של העבר.  כל הוֹוה מכוער ולובש בגדים צואים, אך בבחינת "אחרי מות קדושים" הוא מתפשט את בגדיו הצואים אחרי פטירתו, ולובש לבנים ומתעטף תכריכים לבנים, והבהרת הלבנה הזאת צריכה להאיר לדורות...

ואם נערוך עברו של עם אחד מול עברו של עם אחר, והזהיר האחד ביותר, מה מוּכח מזה? שהאחד התחיל קודם לרעהו, או שהשתלם מקודם במקצוע אחר, ולא במקצועו של עם זה...

הלאומיות היא צורת אדם, ולא האדם עצמו.  אם רוצים אתם, הלאומיות היא דרך מיוחדת לצבּוּר מיוחד, או מעברה מיוחדת לו לעבור אל העולם הבא, אל האדם.

אמנם הצבּוּר העוזב את דרכו לעבור אל דרך אחרים, מתנקש בנפשו ואובד בידי עצמו; הוא יפול בדרך, ואת ארץ החמדה בעיניו לא יראה, ואת שיר הנצחון באזניו לא ישמע, וריח פרחי ההרים אל אפו לא יגיע...  בחצי דרכו ירד לאבדון, כי מבזבז הוא את ירושתו העתיקה, מחריב את המסורת, את האוצר שמתחת סף ההכרה, ועל-ידי זה הוא סותם את מקור היצירה שלו, את השׂאור שבעיסתו, והוא נעשׂה גולם, יצור מחקה ולא בורא, עבד-עבדים ולא אדון לעצמו, סריס ועץ יבש, בלי לחלוחית של חיים יוצרים.  אבל האמת היא, שכל העמים הולכים, שאך הדרכים שונים, ומחויבים להיות שונים...  שאך מדת המהירות של התנועה שונה, ומוכרחת להיות שונה, אבל לא הדרך היא המטרה.  לא היא תענה לשואל: שלָמה? לאיזה צורך?

על השאלה הזאת יש מענה אך בפי העתיד, שהוא נשמת ההוֹוה ותקוָתו; אך בפי האדם, השוכן עוד בערפלי-העתיד, אבל ההולך ומתגלה, למרות המזרחיים, שלנו ושל אחרים...

עלינו לחנך את האדם! את האדם בכבודו וגאונו, באהבתו את האמת ובשׂנאתו להשקר, בין שהוא בבחינת פועל יוצא מן הפה, או בצורת תנועה קלה של ראש קל או של אצבע קלה, ובין שהוא בצורה של שתיקת הודיה לשקר...

עלינו לקחת מאוצר העבר את כל הרכוש, שיש לו עוד זכות קיום, את כל הערכין, שהם בבחינת נטעים מזריעים זרע, אבל לזרוע אנו מחויבים כל שדמות ההוֹוה לשם העתיד...

אדם המעלה לומד מכל אדם, מודה על כל אמת, אינו בורח מערכין זרים ונשאר הוא בעצמו בתורת אדם המעלה...

על-ידי הרכבות שונות לא יאבדו הסוגים והמינים של הצמחים, על-ידי נסיונות לא נשוב על עקבינו אל מתי המדבר כאל מתי ארץ זבת חלב ודבש...  עלינו ללכת...

לא לחנם העינים הם בפנינו ולא מאחורינו...

ומה שהיה בנו מן הטוב צריך שיעבור אל העתיד, – עצמנו ובשׂרנו הוא, אנחנו הוא; אין אנו באים ומבקשים גאולת חסד בתור עניים ממעשׂ ומדוכאים ברוח...

כל אדם יש לו שטר חוב על חייו, כל עם – על גורלו...

וצריך לחנך ולגדל את האדם המוסרי שבנו, האדם שאינו בהול על נזיד עדשים, האדם היודע לחכות, המכיר בטיב העתיד ואינו מחליפו בפרוטות ההוֹוה...

איזהו שוטה? כל שאין לו אלא רגע ההוֹוה...

 

יח

אוהב אני לשׂוחח ולהתוַכּח בלילות עם הלבנה, מכמה וכמה טעמים.

ראשית: כמה וכמה שנים הייתי דורש לשלומה ומרקד כנגדה פעם אחת בחודש, והנני בבחינת מכּרה ומיוּדעה מים עמדי על דעתי, ועוד קודם לזה...

שנית: חורז הייתי לפנים; ואת מרגליות רגשותי הייתי חורז על קויה, וההרגל, כידוע, נעשׂה טבע.

שלישית: מיום שהייתי במקצת פילוסוף, רואה אני בה את סמל השיטה של האֵבוֹלוּציה והדיסליוציא...  ושזו האחרונה מַתחלת בסוף הראשונה...

רביעית: יודע אני, כי מפיה אוכל להציל דבר אמת, לפי שהיא אינה נוגעת בשום דבר; מסתכלת היא בכול, רואה הכול, אבל בלי צל של נטיה לצד זה או לצד אחר.

חמישית: מפני שהיא אוהבת ויודעת לספר מעשׂיות, ואת המעשׂיות איני מוציא מגבול האמנות בשום אופן וצד, כי בנפשי הוא!

ועוד ועוד...

ואתמול בלילה פניתי אל החרמש הדק בשאלתי, מה דעתו על דבר הריבות והמשפטים, והענינים "הדולקים" שבעתונינו...

– דומים אתם בעיני – ענתה לי הלבנה – לאותו האיש מספּוּרי העם, אשר בלע פעם אחת שׂממית, והוא רוצה, ואינו יכול לשכוח אותה, ומתיירא לדבּר עליה, להזכירה, ומשתדל להשיא דעתו לדברים אחרים, לענינים צדדיים, לשׂיחות של מה-בכך.  והוא מתוַכּח עם בני ביתו ובאי ביתו על כל מה שאתה רוצה, על מצב הרוח, סגולה בדוקה כנגד הרוחות הרעות, עגלים בעלי שש קרנים, סוסים יודעי-חשבון, ועל דבר דודה שכבר הלכה לעולמה, ועל כל הבל הבלים, והוא מתייגע להתרגז, להתעורר, להרתיח את הדם, להעתיק את המחשבה אל שׂדה אחר, אבל חפצו אינו מצליח.  אינו יכול בשום אופן: השׂממית מנקרת במוחו, מתפשׂת בתוך קרביו, שולחת קוריה לתוך עורקיו וגידיו, לתוך הדם המתקרר, אורגת היא יריעה דקה על עיניו, מוך בתוך אזניו, וממלאה את כל חושיו...  והלב מדוכא עד תכלית, והנשמה מתכווצת ומצטמקת עד שעוּר עדשה, והוא טובע במרה שחורה, צולל בגועל נפש, וצועק: ואני ראיתי עגל בעל שבעה ראשים!

– ואתם – אומרת הלבנה – בולעים אתם יום יום עכביש...

העולם קורא: "ר' יהודי, בלע נא עוד עכביש אחד"...

ואתם בולעים.  אין הדבר נורא כל כך ומזיק לבריאות כל כך, אבל מאוס, ומדי יום ביומו אותה החלשות, הגו הכפוך למכים...  במקצת כבר הותר לדבּר, אבל אין אתם רוצים ואין אתם יכולים לדבּר, ובולעים אתם שׂממיות, ומתוַכּחים על דבר אשתו של זנגויל, פירוּד יסודות האמנות, ועל כל מה שלא היה ולא יהיה...  והשׂממית מתפשׂת בקרב הכליות...  ואת שם השׂממית הס מלהזכיר!...

– ומנקרת היא במוח, מתפשׂש בלב...

– ובכל זאת אנחנו מתעלים לפעמים עד מרום הפילוסופיה, ומדברים גבוהה גבוהה: כה אמר קאַנט, וזוהי דעת קאנט, והגל אמר...  ומה דעתך, לבנה, על אודות הפילוסופיה שלנו? סוחבים אנחנו את האריות לתוך רשותנו...

– הוּם, הוּם – מהמהמת הלבנה – גם זה מזכיר לי מעשׂיה, מעשׂיה גרמנית בשביל ילדים.

–ספּרי נא...

– ויהי כי זקן הסוס ולא יכול לחרוש עוד...

וכשהגיעה הלבנה להאתנחתא, רוצה אני לחטוף מפיה:

– ויקח בעליו המאכלת וישחוט אותו, וימכור – את העור לבורסקי, ואת הבשׂר – להתמחוי, בזול...

– פי...  פי...  – שורקת הלבנה – לא כך מספרים לילדים.  אסור לסַפר דברים כהוָיתם...

– ואיך זה?

– אדוני הסוס, האִכּר, פותח את האוּרוָה ואומר:

– צא לך, סוסי הזקן, ולך לך לכל אשר ישׂאוך עיניך, זקן אתה וחלש, ואיני רוצה לפרנס אותך חינם...

והסוס בוכה: אדוני, עוד כוחי במתני, עודני כול-יכול...

– אם כך – לועג בעל הסוס, האִכּר – לך לך אל היער, ואם כוחך במתניך, הבא לי את הארי השוכן שם.  ואם כה תעשׂה – וייטב לך כל ימי חייך.  עד צאת נשמתך אתן לך מספוא ושבולת-שועל...

וירא הסוס כי כלתה הרעה, וילך אל היער אבל וחפוי ראש, ויפגוש את השועל.

– למה כה רעים פניך? – שאל השועל, שהוא, כידוע, בעל נמוס ודרך-ארץ גדול ומקדים תמיד בשלום חברו.  ויסַפר לו הסוס את המוצאות אותו ואת דברי אדוניו האחרונים.  ויאמר השועל: אנוכי איעץ לך, ולכדת את אדוניך ברשת הבטחתו.  וכה תעשׂה: שכב פה והתראה כמת, עד אשר אשרוק לך וברחת אל אוּרוַת אדוניך, והשאר – עלי ועל צוָארי.

ויעשׂ הסוס כן, כי אמר בלבו, הטובע בשבּוֹלת נאחז בראש שבּוֹלת...  וישכב ויתראה כמת.  והשועל הלך מאתו ויבוא לפני הארי, ויקוד וישתחוה, ויאמר:

– אדוני המלך, האם לא תואיל להיות רעב במקצת?

– כן, עבדי הנאמן, רעב אני קצת.

– האם לא תואיל להאשיר אושר רב את פגרו של הסוס, אשר נפל ביער, ולאכלו?

– לתיאבון! – ענה הארי.

הוביל השועל את הארי אל הסוס, המתראה כמת, והארי פותח את לועו.

– אל נא בחפזה – דובר אל לבו השועל – לא נאה למלכים לאכול בשוק.  אם נא מצאתי חן בעיניך, הבה ואקשרנו אל רגליך התחתונות, וסחבת אותו אל היכלך ואכלתו במנוחה על שולחנך, אתה ואשתך המלכה, תחיה...

– יהי כן – מסכים הארי, אף-על-פי שכבר באו מים רבים בפיו, – ויסב אל הפגר אחורנית.  ויקרב השועל, ויקשור שתי רגליו התחתונות בזנב הסוס, ויעשׂ קשר של קיימא, וכעמוד הארי אך על רגליו הראשונות, שרק השועל להסוס – ברח, דודי...

והסוס קפץ ורץ, והביא את הארי הכפוּת אל אדוניו...  והתפרנס בכבוד עד יום מותו...

זה ספּוּר גרמני לילדים.

– ומה ענינו של זה לכאן?

– אמת – מגמגמת הלבנה – אין המשל דומה לנמשל בכל חלקיו...

– ומי הוא השועל? – שאלתי.

– איני יודעת...  בקש ותמצא...

ורואה אני ערפל עולה על הלבנה, ואני שואל בחפזה:

– הגידי נא לי עוד, האפשר לקרוא היום: הוי, השאננים בציון?

– אי אפשר – ענתה הלבנה – – אין שאננים עוד ואין בוטחים...  לכל היותר: נוֹע תנוּע ארץ כשכּוֹר, והתנודדה כמלוּנה...  או: כי חנוֹף תחנף הארץ...

וַתתכס...

 

יט

והבעל-בכי – הסתיו מקונן, הומה ובוכה כעל מת...  ואולי מת לנו דבר-מה ואין אנחנו יודעים...

כמדומה לנו, שאנחנו מטיילים ומלוים איזה דבר לבית-עולמו...  כמדומה לנו, שאנחנו בונים פיתום ורעמסס – וזורקים עפר וטיט וסותמים את הגולל; כמדומה לנו, ששרים אנחנו שירי תחיה – ואומרים קדיש יתום...

ומי או מה מת?

כוכב שנפל ממרומים? לא, לא אחד נפל והיה למרגלית טובה, משׂחקת על חלקת צוָארה של צריכה-לאפיטרופסות...

איזה פרח, שנבל בלא עתו?

הפרחים נקטפו והנם במחבת בעלת-הבית, המקבלת את אורחיה בסבר פנים יפות ובכל מיני מתיקה – –

איזו תקוָה נדעכה ונשכחה?

איזה אור מתעה רקד על פני המדמנה ונשטף?

מי יודע?

_______

ימות הגשמים בחוץ; ימות הגשמים בלב...

והשׂממית איננה נותנת לי להתבודד, להתחמם על יד התנור, לקרוא ספּוּרי-אגדה יפים לאור הנר; איני יכול...

ואיני יכול לנוס אל המקלט לנגועי-הרוח, אל הבּריסטוֹל, מושב חכמי ווארשא הלצים, שם חדוּש – מקהלת מנגנים...  נבל-תאוָה הומה, בפי חכלילי עינים מרקד החליל...  והשׂממית, שאני בולע יום יום, יום יום, איננה נותנת לי ליהנות מהעולם הזה המשולש, מהאחדות המשולשת: "וויין, ווייב אוּנד געזאנג"...  (יין, אשה וזמרה).

וגם אָבל אני.

איני יודע מי מת, מה הלך לעולמו, אבל מרגיש אני, שזה היה בשׂר מבשׂרי, עצם מעצמי, נשימה מנשמתי...

_______

והנני נע ונד יחידי בשוָקים...

ויונק אני אל קרבי את עגמת-הנפש הלחה של העולם, והיא מתפשטת בכל אברי ופורקת את חוליותיהם...  והנני יונק את צללי הליל, והם מרקדים בתוך נשמתי כשׂעירים, ומכרכרים כנחשים, ונושכים, וממאירים...

ובתוך אזני שירת הרוחות הקרות והרעות – צחוק פעור של אלפי מכשפות...  ובקרב עיני מתהוללים המאורות שעל פני המדמנה, הכתמים הרועדים מעונג אור מתגולל בחושך...  משתברים קוי הלהבות הירוקות בבתי זכוכית עם זויות ברזל, פנסי-השוק, היורקים בחוצפה גסה את אורם למרום, אל השמים, וקוראים: ראו, עטופי אֵבל, לבושי שחורים, אין לנו צורך בכם ובמאורותיכם – אנחנו בוערים, אנחנו מאירים...

ואני נע ונד יחידי, יחידי בשוק, בעיר, בעולם –

ויד אוחזת בי, וקול ניחר קורא, קול פעמון שנסדק:

– הלא תלך עמי, אדוני, קר בחוץ...

– כן, קר, קר מאד, אך לא אלך אתך.  שׂרתי, אֵיני מבעלי האפיטרופסות...  אין לי למענך ספרי מקרא ואגדה, אין כלום...

– אבל אני רעבה – –

– הא לך אגורה, יש עוד אגורה.

והיא חוטפת אותה ורצה אל סוחר-השוק, וקונה גלוֹם קטורת, ושבה על עקביה, ועוברת עלי, בפיה ברק אש, על פניה הירוקים כתם-אור אדמדם...

ועברה, ונשכחה...

מה לי ולה? לא שאלת בית-הבושת מענינת אותי כעת.  דולקת בקרבי שאלת החנוּך...  כן, שאלת החנוּך, צריך לחנך בולעי שׂממית לתיאבון, בלי עקימת שׂפתים, בלי צל של מאוּס וגועל נפש...  צריך לחנך דור חדש...  לקרוא לתחיה חדשה...

והחנוּך פרוע, גם "בית-הספר היהודי" מודה.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, אבל זה הוא מצד אחד; מן הצד השני כולנו שארלטנים; בהחנוּך מהפּכוֹת ידים גבות, ידי פדגוגים-מאליהם, אנשים שאין אומנותם בכך.  הכול יכול הוא היהודי, ו"מזיק" הוא בכל מקצוע.  זה גמר הלכות שחיטה, ואם אתה רוצה ומשלם – מרקד הוא על החבל...  הרבנים והצדיקים מרפּאים ולוחשים על כל מכה, והרופאים יושבים על כסא הרבנות עד חלי מעים...  ופלוני קבּל תעודה ממאה פרופיסורים לבנין גשרים, והוא הולך ובונה גשר מן העבר אל העתיד, על פני כל התוהו-ובוהו של חיינו בהוֹוה, כלומר: פותח חדר מתוקן...

וכולם מרעישים שמים וארץ, מתקנים עולם ומלואו! הכל אצלנו מתנדבים! מכבי-אש מתנדבים, סופרים מתנדבים ופדגוגים מתנדבים.  ופלוני האינטליגנט הועמד בראש החנוּך בעיר ואם בישׂראל, וַיתן צו להלביש את התלמידים ארבע-כנפות, ונזקקו לו, ותיכף ומיד שב אל ביתו, ויעל על מטתו, ויישן, ויחלום חלום ה"תחיה" – וישׂא (בחלומו) את דגל התחיה! ואינטליגנט שני הריע בחצוצרה, את חומות יריחו הפיל, את העי לכד, כי אסף בעירו כאסוֹף ביצים עזובות את החדרים וכינסם לבית אחד, והוקל עול המשגיח, ורגלי הילדים, ההולכים מכל קצוי העיר אל טבורה – בצקות...  ופלוני חתם לעצמו שטר-חוב על האַלמות הנצחי, לפי שעלה בידו לבטל את כוח ההורים ודעתם ורצונם בעניני החנוּך, לפי שיסד קופה כללית להמלמדים, ואין עיניהם נשׂואות עוד אל אבי הילד...  ואין לו גם צורך להשתדל למצוא חן, להשביח מעשׂיו, ללמוד ולהתלמד, מחלקים את השׂכר שווה בשווה, כהפועל העסוק וכהפועל הבטל, כבעל הכשרון וכבול-העץ, ואינם נשמעים אלא לבעל עין-האיה, הרואה הכל והסוקר הכול...  כי גם בזה "חן המקום על יושביו" – – –

וכל זה בנוגע להצורה, החנוּך עצמו נשאר כמו שהוא שומם...  וכשאומרים ליהודי: בלע שׂממית! – הוא אמנם בולע, אי אפשר להעיז פנים, אבל הוא עושׂה העוָיה, ולפעמים פותח פה ודובר עזות...

ויש גם מחרפים...

מי נתן לכם הרשות לחרף?

משה? יהושע? אהוד? או הקדושים שנדושו במורגים או נשׂרפו על קדוּש השם?

דע מאין באת...  ולאן אתה הולך...  ושכל מעשׂיך בספר נכתבים, והוא העד, והוא הדיין, והוא השופט, והוא השוטר!

_______

מכל המידות הרעות מותר להשאיר קצת, אבל מן הגאוָה – אפילו שמינית שבשמינית אסורה; ריחא מילתא היא!

ועינים רואות, ועדים באים ומעידים:

– כשמושיטים להם אצבע, חוטפים הם תיכף ומיד את היד!

– כשנותנים להם באיזה מקום דריסת הרגל, הודפים הם את הגבירה מן המדרכה...

– ההנהגה אינה ישרה בעיניהם, והם מתנהגים בגסות רוח, בקשיות עורף וברוח צעקנית...

ומעט להם שעשׂו את ווילנא לירושלים דליטא, עוד אומרים הם: הוֹמל שלנו...

המעשׂים מטפחים!

_______

הגסות, החוצפה, הגאוָה, אלה הם הסַלונים הממאירים שבתוכנו...  צריך לעקור אותם מן השורש ולנטוע: ענוָה, שתיקה כהודאה, ברכה על הרע כעל הטוב, בטוּל היש ובת-צחוק של תודה עמוקה על הפנים...

לא כך לימדונו רבותינו?

"שׂה פזורה ישׂראל"...  "תולעת יעקב"...

צריך לחנך ענוים, נעלבים ואינם עולבים...

כשאומרים לך: ר' יהודי, בלע שׂממית! – אל תתמהמה; חטוף ואכול, וברך על דגן שמים!

כשאומרים לך: הנני ואירק בפניך, ענה: הגמיאני נא ממתק שׂפתיך וינעם לי כטל שמים...

ואם גם אחרת יאמר...  כשם שמברכין על הרעה, כך מברכין על הטובה...

ר' יהודי, אל תדחק את רגלי השכינה ממעל, ואל תרמוס את התולעת מתחת...  התהלך תמיד כצל, עקב בצד אגודל, כפרוש בשבת שחל להיות ביום הכפוּרים ובלאט – כגנבים יחפים, ונשום בנחת, בענוָה, והיה כלא היה...

ואם השיאך יצרך ועלית על המדרכה וגבירה באה לקראתך, – אם חור בכותל, הכּנס ואסוף בגדיך והצטמצם בו; ואם אין – קפוץ אל המדמנה ברשות הרבים וצלול בה...

אשרי הממעט את הדמות, ששעוּר נשמתו כעדשה...

מרגלית טובה אחת היתה בבית גנזיו של הקב"ה ו"בטוּל היש" שמה, והוציאה ונתנה לישׂראל...

ואם רוצה אתה לזמר דוקא, זמר "מה יפית", ויהי מנהג אבותיך, נשוכי הכלבים, בידיך – ברא כרעיה דאבוה...

_______

אין כלי מחזיק ברכה לישׂראל כהפחד...

התרחקו מן ה"ביכליך", כדברי הגאון, לפי שהם מעוררים לתחיה, והחי רוצה להשתמש באגרופו...  ומעתונים עברים (חוץ מן הפלס, המזרח, והפסגה) לפי שאלה אכלו את ה"ביכליך" ועוד טעמם על לשונם...  את עתוניהם קראו.  מדי יום ביומו מעשׂים נוראים.  זה נפל מן הגג, זה שתה מי רוש, בבטן זה תקעו מאכלת, את זאת חטפו ומכרו לבושת...  סגולה בדוקה ומנוסה למגור ולפחד...  אבל שׂטה ועבור מן ה"ניוואַ פּוֹלסקאַ", מיום שפג טעמה האנטישמי...  אל תשמעו לה.  רוצה היא בחנוּך גבורים, בגדוּל גאונים, באנשים עומדים על דעתם, מוסרים נפשם על דעותיהם – וזה מסוכן...

ואל תירא מפני המוח, שהוא אך אוצר של ספרים, ולא של פעולות ומעשׂים...  בריכה שהכול מסתכלים בה; הלב הוא פועל ונכנס בעובי הקורה...  ועליך להיות רך כקנה, מחליף עור כנחש.  אם נשמה לך, עליך למכור אותה קמעא קמעא בפרוטות החלפנים, או בבת-צחוק על פנים יפות, או בניצוצי-ברק של כפתור מתנוצץ בשוק...

ובערב יום-כפּוּר אל יהתל בך השמש; צו ויכּך באמת, עליך להתרגל...  כן.

והנה הולכים וקרבים ימי החשמונאים – טפוּ, פי הכשילני – חג השמן הכשר...  השמר לך! מצוָה זו, שהחזיקו בה מינים, אִסורה בהנאה, לכלב תשליך אותה, כה אומרת "החבצלת", ולהשומע ינעם!

ואם אינך יכול לבטל מנהג של קדמונים, כה תעשׂה:

דונג כשר תקח, דונג, שנטף מנר הנשמה ביום-הכפורים, והיה לך לחומר.  וציצית כשרה תקח לפתילה, ועשׂית נר קטן, צנוע, רזה ובלי שעוּר קומה, והצמדת הנר אל כפיס כשר, מקרש כשר של סוכה כשרה וצנועה, שאינה מתנשׂאה למעלה מעשׂרים אמה, ותברך, ותדליק, ותשיר לך בנחת ובלאט את השיר היפה: הנרות הללו – קודש הם...  ואין לנו רשות להשתמש בהם...  ועל אחת כמה וכמה שאסור, וגם אי אפשר, להבעיר בהם את הבערה.

ואחר כך תלך לישון...

קודם לזה מותר לך לבלוע לאורם איזו שׂממית; לא יותר.

ואל אסיפה לא תלך, ואל מושב-מינים לא תבוא...  שם ישירו שירי גבורים, שם ישירו שירי גאון, שירי תחיה – השמר לך!

 

כ

נַדסוֹן, זה החולה והנגוע כל ימי חייו הקצרים, לא חדל אף רגע מהאמין בעתידות העולם, בנצחון הטוב על הרע.

בלילות החושך והאפלה היה שומע את שירת הבוקר, את גיל הצפורת ואת קול המפקד, הקורא: הלאה, הלאה, בשם האור, בשם האמת, בשם – האדם!

כי אין אנחנו הולכים כי אם אל האדם, שהוא סוף המעשׂה, שהיה במחשבה תחילה, שהוא תכלית העולם ותעודתו.

דור דור ואליליו, ומקדשיו, ומזבחותיו, והזמן בא והורס את האלילים החולפים, וקרסו וכרעו, ונפלו למשואות, והמקדשים לפי שעה מתערערים עד היסוד, ומזבחות הבעל מנותצים, כי חי וקיים לעד הוא אך האדם...

אך המהלך אל האדם קשה הוא, ולפעמים, בלילות חושך ואפלה, אנחנו כושלים, תועים ומגששים, ושואלים זה לזה בצער אכזרי: האומנם זהו דרך האמת?

ואז אנחנו נצרכים לעמוּד אש להאיר את הלילה; לנביא מורה דרך האמת, לנביא הולך לפני העם ומרים את הכושל, ומרגיע את הנסער, ומחזק את הרפה ומשיב את הנפש הנדחת...

ומתפלל הוא ברגעי יאוּש אל הנביא לאמור:

– בוא, נביא, כי כבר בא מועד! בכל עוז אהבתנו ועוצם צערנו אנחנו קוראים אליך: בוא!

– ראה עמידתנו...  חלשים אנחנו, וחזק הוא הצר הצורר, הצילה אותנו מחרפת נכנעים...

– ראה, נר הכליות כבה; הלילה בלי קרן אור, ואין לנו גם בושת פנים והראש סחרחר וההמוניוּת הממוּצעת מושלת, מכניעה הכול...

כך התפלל נַדסוֹו.

הוא האמין בנצחון האמת לאמיתה, בנצחון חיי המוסר והעבודה, בנצחון האדם.  זה היה נעלה בעיניו מעל כל ספק.  אך לפי שעה, בימות האפלה, בדרך המלאה חתחתים ומכשולים וצנינים, הוא קורא לנביא...  ונביאו הוא נביא-האדם!

והאדם, כנ"ל, הוא חי וקיים, מות לא ימות האדם, ועל כן כבוא הנביא, וינבא בלתי ספק לחיים, לחיים טובים, לחיי עבודה בתכלית הכשרות...

וגם ביאליק, כאשר הזכרתי, קורא לנביא, אך נביאו לא נביא-האדם הוא, כי אם נביא-העם...  לא נביא-העולם, כי אם נביא-העם הנדח והנטרד מעולמו...  והלילה ליל חושך ויאוּש, לכל הפחות לילה של ספקות וחולשת הדעת...

וקורא ביאליק להנביא להגיד לו עתידות העם: לחיים או למות! הסירה נא את הוילון מעל פני העתיד, ואראה מה צפון בו: כוכב זורע אור, או קבר של עצמות יבשות.  אך אל נא יתענו אור מתעה, אל נא נחיה חיי תוהו...

ושניאור אוחז, ב"הדור" האחרון בעקב ביאליק, וקורא גם הוא לנביא...  נעים מאד להתלות באילן גדול, אבל שונה הוא נביאו של שניאור מנביאו של ביאליק...

שניאור ממעט את הדמות.  אינו קורא לנביא-העם.  הוא בעצמו צריך לנביא...  מתאווה הוא לקרן אור, אשר תחדור בו; אשר תגע ותדפוק על דלתות לבו, זה לבו ההרוס והשומם בלא עתו; שבכל זאת אינו חייב מיתה עוד, לפי שעוד דבר-מה זע בו ונע בתוכו לאטו...  ורוצה הוא לקבל את קו-האור בסבר פנים יפות:

בּוֹא בְּרוּךְ אֵל, הָאוֹר, אֶל חַדְרֵי לְבָבִי,

הֱיֵה לִי לְאָב, לִמְנַחֵם וּלְנָבִיא...

ועל קרן האור הוא מעמיס עבודה רבה, על שליח השמש ומבשׂרו, על האורח שהתאחר קצת, לחדור אל הלב ולהשמיד שם את קורי הצל, לרפּא את בדקי-הסתר, שנראו שם מחמת ספקות נושנים, שנצנצו בו בעוד שהיה הלב בוסר, ומהרבה עונג של חול, שספג אז, ומרוב פשעים קלים (מעשׂי ילדות), והעיקר – מהכפירה בכול...

ויש תקוָה, שהשליח המיוחד של השמש ומבשׂרה עוד כול-יכול הוא.  לכל הפחות יש תקוה, כי שירים של תקווֹת עודם נודפים בקרב הלב המשומם, עוד הוזים שם חלומות, שלא מצאו עדיין את פתרונם, ובתוך האפר של המזבח ההרוס נמצא עוד שׂריד אש, נותר שם זיק, ויתום הוא הזיק וגוסס, אבל הנביא יחַיהו בהבל פיו, ויהבהב ויצא ללהב...

ולא בשביל העם כולו יהיה הלב, כי לשניאור לבדו, כי חפץ חיים הוא ומתיירא מפני המות, מפני שעמוּם האפס והבטלה של התוהו...  ולא את האמת הוא רוצה לדעת, אם מרה היא האמת, אם לא בשׂורה טובה היא ומתוקה; הוא מתנודד מפניה כהתנודד ילד חולה מפני סם הרפואה...  ומאֵת הנביא הוא מבקש אך מיני מתיקה, והוא מבקש רחמים: אם מרה האמת, יהי חזיונך שקר, כזב מתוק ומנחם...

אבל באחת הוא מסופק, אינו בטוח – בלבבו.  מתיירא הוא, שמא לא יאמין הלב לנביאו...

ובכן, בעולמנו מנסרת שאלת הנבואה...  ואני שואל:

– האומנם בו יבוא הנביא? – האומנם לא יירא להראות בשוק עירום ועריה, בלי לבוש-מלכות של סופרים חדשים?

– ומה יעשׂה, אם יפגשהו הכפתור ושאל למעשׂהו, למלאכתו ולתעודת מסעו? ומה, אם לא יישמע קולו בתוך המהומה בחוצות ובשוָקים?

והלבנה, המציצה אלי בחסד, מנחמת אותי ואומרת:

– אל תירא, בוא יבוא הנביא! ועירום ועריה יבוא, לפי שאין האמת מתלבשת, ולא היופי...  וגם כפתור החוץ יתנוצץ כנגדו בחבּה, ויאמר לו: דבּר! כי גם מנשיקוֹב מתיר כיום לדבּר; גם הוא מודה, שכריתת הלשון היא מוסר אכזרי...

צריך לדבּר.  והעיקר צריכים העתונאים לדבּר.  מתחילה היו נביאים, אחר כך נואמים מעל הבמה, אחר כך – אַפּוֹסטוֹלים, ואחרי האַפּוֹסטוֹלים קמו הפילוסופים, ועתה הגיע זמן העתונאים, כי העתונאי מה הוא? העתונאי הוא בן הפילוסוף, בן האַפּוֹסטוֹל, בן הנושׂא משׂא מעל הבמה, בן הנביא...

– ואַת מה אומרת?

– אני אומרת, שלא יבוא הנביא, עד שיתבדו העתונאים והוחזקו כפרנים.

– הא כיצד?

– כך הוא סדר העולם.

והיא מבררת לי את הקורות:

– בני אדם הראשון – מספּרת הלבנה – היו כמעט אילמים, היו להם איזה הברות בלתי נחתכות, איזה צעקות, איזה קריאות, ולא יותר...  ונולד אדם חדש, והיתה לו הרגשה חדשה או רעה חדשה, וייצר לו האדם, כי הציקתהו רוחו, ניב שׂפתים חדש...

ואני שואל: היכי דמי? האומנם יוצר הרצון אל הכלי למעשׂהו?

– כן! – ענתה הלבנה – החפץ הוא היוצא! יש עוד כיום בעלי חיים פשוטים, בעלי תא אחד, שכשהם חפצים להתפרנס, הם מוציאים כרצונם רגל חוטפת מאיזו נקודה שתהיה לגופם...

– אבל זה אבר חולף, אבר שב אל הגוף והיה כלא היה...

– כן, הרצון יוצר את האבר, והמנהג, השמוּש התמידי מקיימו...

אבל יודע אני, כי במקצוע המדעים לא מפי הלבנה אנחנו חיים; רוצה אני שתשוב אל ספּוּרה, ואשאל:

– ומה היה להלן?

– בתחילה – דבר נורא.  את הדבּרן שׂרפו באש.  כל דבר חדש יבוא באש ובמים...  חוק עולם הוא.  אך כאשר יענו את החדש, כן ירבה וכן יפרוץ, וקם דבּרן אחרי דבּרן, עד שהסכינו אליו, וברבות הימים היתה הדבּרנות לפאר ולכבוד, ועוד אחרי ימים גם לפרנסה טובה...  ויבוא השקר ויתחפשׂ גם הוא לדבּרן, ויולד מלין בדמות מלי הדבּרן ובצלמן, אף כי רגש חדש לא היה בם, ורוח לא היה בהם, לדבּר את חבריו ומיודעיו.  וירבו הדבּרנים, והיו לדבר של חול, וברבות הימים הוחזקו כפרנים, כי התבדו בזה אחר זה, ותמעט פרנסתם וימעט גם כבודם...  והוצרך העולם לנושׂא משׂא, לא לדובר דברים אחדים.  ויקם הנביא נושׂא המשׂא וידבּר מעל הבמה, ויחצוב להבות אש...  ויבואו רבים מהם באש ובמים, עד שקמו נביאי השקר ויתערבו בתוך הנביאים, והוחזקו כפרנים ונסתם החזון; ויקם הסופר תחתיו...

והסופרים, יוצרי הספרים, היו בני נביאים באמת; וימים על שנים הקדישו לעבודתם עבודת הקודש, עבודת האמת והדעת, ומסרו את נפשם עליה, ויעלו על המוקד, ונקברו חיים – – – אבל נחל החיים, המפכה חדשות, לא יכזב, וקמו סופרים אחר סופרים, והסכין סוף כל סוף אליהם העם, והתחיל לכבד אותם ולפרנסם בכבוד...

ויצוא השקר וילמד לכתוב ספרים גם הוא וילמד לכתוב כל זדון ומשוגה...  והעם – כל הנדפס קדוש ומרומם בעיניו, ותמעט דמות הספרות, והיה עמוּד האש לברקים, והברקים לשביבי-אש, והשביבים לתולעי אור, וכאשר רבו ועצמו – כן נפלו נפלו והיו לעתונאים...

ולמען יקום נביא צריך שיתבדו העתונאים, ויוחזקו כפרנים, ויפנו מקום לנביא-העולם...

כה אמרה הלבנה...

 

כא

שב אני מעולם האמת אל עולם השקר, משגיאות הלשון שעל המצבות בבית החיים, אל שגיאות הלשון בספרות המתה...  ויושב אני במרכבת הטראם, המתנהל לאטו, והדרך ארוכה כאורך הגלות, ותפושׂ אני בסבך מחשבות קטנות, נוגות ובלתי חשובות...  וחושב אני:

על דבר תעודתה של הביקורת להחיות זרע ולאַבּד עצמה לדעת...  מה שאין הקב"ה דורש גם מזבוב בן יומו, ועל דבר גאולת המון הקוראים, המתאבקים בעפר רגליהם של שמ"ר עָט קוֹמפ', הקשים משעבּוּד התקיפים המבקרים, המעבירים אותם על דעתם ומעבידים אותם בפרך, למשל, על שירת טשרניחובסקי, שהורתו ולידתו בקדושה, אבל הציץ בהגן-עדן התחתון של היוָנים ונפגע...  ועל דבר הבריות המכבדות את מקומן, והמקומות המכבדים את הבריות; ועל דבר כסאות-מרבדים המאריכים את ימי החשים במעיהם...  ועל דבר שיטת "רוכב ומנהיג" של הקליאַטשעֶ של מנדלי שלנו, ועל דבר המיתה – זאת הכובסת הזקנה, הממרקת את הכתמים מכל כיפות-השינה של "העולם"...  ועל דבר גורל אנשים, הממהרים לבוא ומאחרים לצאת, ושטרם למדו לדעת את המטבע העוברת לסוחר, כבר פשט החלפן, שהוציאה, את הרגל, ומטבעות אחרות עוברות לסוחר; וזה עיניו כהות ומקבל ומוציא אסימונים ישנים...  ועל דבר הבשׂורות הטובות, המרחפות כיונים זכות באויר, ונופלות פתאום לתוך תעלת-השופכין כתולעים של מרה שחורה ואימה חשכה...  ועל דבר גדוּלים בני יומם, ששׂפתים דולקות להם להבטיח, וידים לאוֹת מלמלאות...  ועל דבר ההבדל שבין חנופת העני לשם פת-לחם, וחנופת העשיר לשם דרך ארץ! ועל דבר ההבדל שבין דרך-ארץ של השקר המנומס והמקובל בטרקלין, והשקר הגס ההולך ברגל בשוָקים ובמבואות האפלים...  ועל דבר פתגמו החדש של הֶיקֶל, שלא יחדל שוטה מקרב הארץ...

ושבני אדם מחולקים לכתות.  יש מהם בבחינת בעלי חיים חלשים, שאינם בוטחים אלא בעדר, ובבוֹא מלאך המות לחטוף שׂה מן העדר, הם משתגעים פשוט מפחד, לפי "שכיוָן שנתן רשות למשחית"...  עורם צופד ונעשׂה חדוּדין חדוּדין, וקוראים וַי, וַי, לחרדת אלוהים ואדם.  וַי, כי מי ימלא את מקומו, ויהי העדר שלם? ויש בני אדם בבחינת זאבים, וחיים בהתבודדות שלמה, אבל כשהם משחרים לטרף בימות החורף – מתלכדים הם ללהקות, למלחמת מגן או תנופה, וכנפוֹל "חבר" באמצע, הרי לא יצלח עוד למלחמה ואינו חבר, ורצים תיכף ומיד, וטורפים אותו, ואוכלים את בשׂרו חם ומגרמים את עצמיו...  ויש, למשל, בני אדם אריות, גם כן חיות טורפות, אבל בני מלכים! כל אחד טורף בפני עצמו, ומתרחק מן ההמונות...  וכשמוֹע האריות, שאחד מהם נפל ומת, אינם מזדעזעים, ואינם פורשים ובוכים – חוק עולם הוא! אבל אינם עוטים על הפגרים, ואינם חולקים את ירושתו – זה גופו...

ומי יודע את הגבול למחשבותי הקטנות והמסובכות זו בזו, בלי סדר ומשטר, לולא הרגשתי, שתקועות בי שתי עינים בוחנות ובודקות אותי, ומעירות אותי, ואנער תיכף ומיד, בתנועת ראש חזקה, את זבובי-מחשבותי, וָאֵפן אל שכני, היושב על הספסל כנגדי והבוחן אותי, והנה הוא בעל סבר פנים יפות, ועינים בוחנות, אבל מאירות וטובות, וידו מחליקה בטוב את זקנו הלבן, המגיע עד אזורו...  ועל ראשו מין כובע, צירוּף של שטריימל, ספּוֹדיק ומצנפת יהודית פשוטה, ומעילו הוא חצי קפּוֹטה וחצי קאפטן; והוא מרגיש בי שאני כועס עליו, ומכיר שהנני נוח לבריות, והנה הוא פותח תיכף ומיד את פיו ושואל:

– כמדומה לי, במחילת כבודו – שהוא יהודי.

– יהודי.

– סופר?

השתוממתי לטביעת-עינו של שכני.

– מהיכן למדת?

– פשוט, מהתו שעל מצחך – כתם של דיו...  והרבה כאלה, שעל אצבעותיך...  וכותב, אדוני, גם בשׂפת המדינה?

ותיכף ומיד הוא עונה לעצמו:

– מסתמא...  אני רואה בעינים...  ויש לי עסק גדול לכותב בשׂפת המדינה.

ועולה על לבי: בקשה לרשות, ואולי מלשינות קלה...  והוא מכיר בי, שאיני מובטח בו, ואומר:

– לא עסק פרטי שלי, כי אם עסק כללי, ענין נוגע לכל כנסת ישׂראל.

אבל גם זה אינו מציל אותי מן הספק.  יודע אני, למשל, שלטובת הכלל וכל כנסת-ישׂראל הלשינו אוהבי החדרים על בתי-הספר, ולחשו: מגדלים שם אפיקורסים, והאפיקורסים נעשׂים שׂונאים, וכל העולם בסכנה...  ולהפך, להצלתה של כנסת-ישראל, לחשו העומדים בראש בתי-הספר במקום הראוי על החדרים: לומדים שם יותר מכפי הצורך...  סכנה!...

אבל הוא אומר: עסקן ציוני, וצריך להפיצו...  להשמיע עליו, לצלצל...

ורואה אני, שהוא מאמין שיש איזה חבּוּר וקשר בין הסופר והעם; שהסופר יכול להשפיע; שבלבו של הסופר ישנו מין טלפון, מחוּבּר על ידי נימים דקות אל כל הלבבות בכל תפוצות ישׂראל...  וכשמצלצלים בלב הסופר, הקול מתפשט באלפי רבבות לבות הקוראים, ומזעזע אותם...  ואם איני רוצה לשקר שכך הוא, איני מוצא בכל זאת את עצמי מחויב לגלות לו את האמת – ישנו, כידוע, מוסר כללי, מוסר האדם, ומוסר ה"חברה" ה"להקה", כגון מוסר הרופאים, הגבאים וכדומה...  ואני מחשה ושואל אחרי הפסקה קצרה:

– ולמה דוקא בשׂפת המדינה?

– לפי שההוצאה מן הכוח אל הפועל של איזה דבר, שיש בו ממש, תלויה לכול לראש בהם...  ורק אחר כך הענין מתפשט בתפוצות ישׂראל...  הלא אין אנו עומדים ברשותנו, הן בגשמיות והן ברוחניות.  הם מקבלים מן הסופרים, ואנחנו מהם...

באותו הרגע עמד הטראם ושכני אומר:

– פה קצה דרכי, שוכן אני לא הרחק מזה...  ואם מצאתי חן בעיניך...

וחושב אני: מה ממני יהלוך? איך שיהיה – חתיכת נשמה...  והנני הולך אחריו.

_______

והוא מוליך אותי ברחוב דז'יקאַ, וקרבים אנחנו אל איזה בית, שכתליו יש להם מראה אֵפר ולחלונותיו מראה בדיל...  ואנחנו מטפסים ועולים בחשכה, קומה אחר קומה, עד בואנו אל העליונה על כל הקומות, והוא עומד ופותח את הדלת במפתח, אנחנו באים אל המעון...

ורואה אני אך חדר אחד, – הדלת אל פנים המעון סגורה, והמעון – כליו מועטים וישנים, ושבורים במקצת.  ועל הרצפה סימנים חדשים של העברת מטאטא...  והקירות לחים קצת...  ובאמצע – שולחן, ועל השולחן – ספרים, והוא מקריב לי כסא ומבקש לשבת.  ואני יושב ופותח ספר אחר ספר – הכול בחכמת הנסתר!

– כאן היא – אומר הדובר בי – האכסניא שלי...  אצל בעל-בית...  הילדים בחדר, האיש ואשתו בשוק – כמנהג הסוחרים.  ויש לנו פנאי ומקום מנוחה לדבּר.

נענעתי בראשי להסכמה.

– היודע מר את סוד גדולתו של המנוח הד"ר הרצל?

מעצמו מובן, שאיני יודע; את הד"ר הרצל פנים אל פנים לא זכיתי לראות, אשכנזית אני קורא מעט, הפיליטונים שלו לא יצאו עוד בתרגומם ממכבש הדפוס, וכמה שלא התגעגעתי להיות פעם אחת בקונגרס ולראות את יוצרו, את בעל הפלאות, ששזר חבל מן החול, והוכיח שאספה של גוברין יהודאין מתנהגת בסדר ובנמוּס, לא אסתייעא מילתא...  ופעם אחת נעשׂה לי נס, ואספתי להוצאות הדרך, וכבר קניתי לי לבנים חדשים לעורי, ושחורים לכסות את הלבנים, ומנעלים מתנוצצים לרגלי, ולא נשאר לי עוד כי אם לקנות ולחבוש צילינדר לראשי, ובא השׂטן ובלבל את הענין...  ונתפשׂתי...  והיתה אך שגיאה קטנה ולא יותר, הדבר הוברר תיכף ומיד, אבל הקונגרס כבר עבר...  ומהספדים אין אני לומד.  ראשית, אין הספד אלא קלוּח מים, עוד מעט מים, ועוד מעט מים...  ושנית, המספידים בעצמם לא ידעו כלום – אבל אין זה נוגע לכאן...

– אני אומר לך! – מפסיק הדובר בי את הרהורי הרעים – הד"ר הרצל לא נפל על שום המצאה.  לא חידש דבר.  אמר: ארץ ישׂראל! ומי אינו רוצה בארץ ישׂראל? אף הקל שבקלים רוצה בארץ ישׂראל.  אלא שאחד רוצה במקדש וקרבנות, השני בפרנסה טובה, איש תחת גפנו ותחת תאֵנתו, השלישי רוצה לעמוד על הקרקע – פרנסה כשרה! והרביעי שואף אך לחופש גמור, ואולי לשם שלטון על אחרים...  הכול רוצים לשלוח שן באותה פשטידה...  הכול רעבים לה...  מעצמו מובן, שהרבה דברים אינם יכולים להתקיים, והרבה מוטל בספק...  אבל את הארץ הכול רוצים, מאיש ועד אשה, זקן ונער, מן הפתי, המאמין לכל דבר, והעיקר לפוליטיקה, עד הפילוסוף הטוחן פלפלא חריפתא של המוסר...  אלא מאי? צריך לעשׂות חברה...  כמו שאתם אומרים: "להתארגן" – המלה אינה יפה כל כך, אבל כך הוא המנהג – להשתמש במלות חדשות, אף על פי שהן מכוערות...  ואין בזה נפקא מיניה...  איך שיהיה, העיקר: יד אחת! כמו שאתם אומרים: צריך להיות לכוח, לרכּז את האנרגיה...  הלא כן אומרים?

נענעתי בראשי: מסכים.

– ועל כן, ינסה מר וילך אל היהודים שלנו אל בית-הכנסת או לבית-המדרש, ויאמר להם: יהודים, התכנסו, עשׂו חברה, אספו ממון...  מי ישמע לו? אם עולה אתה לדרוש כזאת מעל הבימה, יזרקו בך תפוחי-אדמה בלים! ולא, חס ושלום, משׂנאה לארץ ישׂראל, בשוּפטני לא עסקינן, אלא ראשית: מי שׂמך? כל איש מישׂראל רוצה לדבּר ולא לשמוע.  ואם בעצמו אינו יכול, יש לו בן שיכול, או חתנו הוא בעל-דבּרן...  לו היית לוחש להם, והיו לך לפה...  אבל עכשיו: בטלנות! והלומדים מתחילים לקרוא תיכף ומיד: דברי חול, בטול תורה! והפרוש ממלא אחריהם, שמא תחסר פרנסתו, הלא הכול הולך מכיס אחד! והנך עוזב את בית-המדרש ויוצא לשוק, ושם היהודים שלנו הולכים וסופרים את האבנים המעטות בתוך המדינה הגדולה, או עומדים ורואים בארובות: מאין העשן? או עומדים כנופיות כנופיות, קטנות וגדולות ומפהקים, פשוט – חירוּת...  ואתה קרב אליהם: רבותי...  ארץ ישׂראל...  עקבתא דמשיחא...  וכדומה...

כהרף-עין הכול רצים אליך וסובבים אותך, וחונים עליך ודוחקים ולוחצים אותך: דבּר, דבּר! כלומר: הצל מן השעמום! השכּיחה את טרדת הפרנסה...  ואתה מתחיל לדבּר, ונניח שהנך, מר, דבּרן גדול ומושך אליך כמו בצבת את עיני העם ואזניו, ורואה אתה שהם מתענינים, – הפיות פתוחים, האזנים נטויות, ובעינים מתלקחים ניצוצים...  וחם לך, לעצמך, והנך מוסיף הבל – אבל פתאום, טרם שהגעת אל התוך, טרם שעלה בידך להשמיע על השקלים, והנה משק עגלה נשמע...  אִכּר בא והביא צנון, והחברה עוזבת אותך ורצה תיכף ומיד אל האִכּר וסובבים את עגלתו, ומתחרים במקח ובצנון...

ואינך רשאי להתרעם עליהם! חס ושלום! סחורתך – תקוָה לעתיד לבוא, הלכתא למשיחא! והצנון הוא דבר שיש בו ממש תמיד, היום ומחר, ועוד ימים רבים...  צורך אוכל-נפש הוא, וסחורה עוברת מיד ליד, יש להרויח פרוטה...  ומה סובר מר?

– ולמה נשמעו להד"ר הרצל?

ראשית, משום שהיה סופר בעתון גדול.  שנית, משום שדבּר להם, שדרש בפני שׂרי מלכות, הכלל – שהשתדל להפיץ את הרעיון בין גדולי אומות העולם...  וזוהי התחלה טובה!

היהודי העוזב את הגאולה בשביל הצנון, אומר: איני עושׂה שום עולה...  מה אני יכול? ואם אני רוצה או לא, – מה נפקא מיניה? אבל אם ירצה איבאַן, וירשה לנו לקנות...  ולבנות, אז הכול יודעין שיש עסק!

ונזדעזעתי קצת, ושאלתיו:

– ובכן, הנך, אדוני, ציוני: האינך מתיירא לדחות את הקץ?

– איני דוחק, חס ושלום! – עונה הוא באמונה של תמימות קדושה – מחכה אני לו בכל יום שיבוא, אבל לקרב את הגאולה מותר וגם חוב! צריך לקנות את המכשירים לכך...  ואחר כך, אם ירצה השם, ישלח...  מובטח אני, שישלח...

והוא מוסיף:

– ומצאתי, ברוך השם, מקום להתגדר בו, ויש לי המצאה טובה ונכונה וברורה כאור היום...  אבל למען שתצליח, צריך קודם כל להשתדל, שיעיינו כל אחינו בני ישׂראל בכובד-ראש, ולא יבטלוה בהבל פיהם, ב"מעֶ" ו"בּעֶ"...  ועל כן צריך לפנות קודם כל אל העתונות שלהם...  תשָמע בין הגויים...  וכשיאמינו בה הגויים וירצו בה, יאמר ישׂראל: מסכים, כדרכו...

– "ובחוקותיהם לא תלכו" כתוב!

והוא נאנח:

– אין זה הדין האחד, שהתבטל בגלות...

_______

וכבר רוצה אני לדעת את עיקר הענין, להוָכח מי לפני: חצי משוגע, או רע מזה – מונה ומרמה את עצמו ואחרים, ואולי אך בטלן תמים.  והנני מתחיל להתנצל:

– אדוני, אין לי הרבה פנאי, ובמטותא מנך, הגד לי את ההמצאה, ואם תיטב...

– כרגע, כרגע, אך לזה נחוצה הקדמה...

קור מתפשט בכל אברי, אבל הוא אינו מחכה להרשאתי ומתחיל:

– ובכן צריך להתחיל מבן דודנו...

– ואיה ההר, או לכל הפחות הגיגית, שתכוֹף עליו, ויאמר: רוצה אני?

– איני כופה הר כגיגית, חס ושלום! רוצה אני להוכיח לו במופתים חותכים, שטובתו בכך...  שזה הוא עסק טוב בשבילו...

– לפי שיגאֵל מאתנו?

– חס ושלום.  אני מדבּר בתכלית הפשטות: עסק! וגם איני מאמין, שהם רוצים להפּטר מאתנו, לשם מה? האמת היא אך, שנבוכים הם, שאינם יודעים איך להתנהג אתנו...

– היינו?

– פשוט.  לפתוח לנו ולבנינו את השקוֹלעֶס? עתידה תורה שתשתכח!...  והם יודעים בזכות מה העולם מתקיים, ועל מה העולם עומד...  העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכשחנינא בני אין די לו בפת חרבה ובנפשו יביא לחמו, יחרב העולם, והם אינם רוצים שיחזור העולם לתוהו ובוהו...  אינם מן המחריבים...  אדרבה!

אלא מאי? לקבל פקידים מישׂראל? – השם ישמרנו! היהודי שלנו, והמשפטים בל ידעום שלהם! לא תורה שלנו הם, שנעשׂה גדר לגדר, ונעניש על קלות כעל חמורות, ושנתחייב במסירות נפש על כל קוצו של יו"ד – לא שבקת חיים לכל חי! כאן צריך להביט מן הצד, להשקיף מבין האצבעות...  להתנהג תמיד לפנים משורת הדין...  הלכות מלוכה אינן הלכות מליחה...  ולמשל, אם יקבּלו פקידים מישׂראל, ויעשׂו, למשל, את הרב מלינטשיץ לגוּבּרנַטוֹר!

הלא את האפיקורסים אינם יכולים לקבּל, הם אינם רוצים בהפיכת הקערה על פיה.  חס ושלום! על כן יתמנה הרב מלינטשיץ...  מאַמשינוֹב לגוּבּרנַטוֹר – רבונו של עולם, כמה חומרות, וכמה ספרים, וכמה גדרים וגדרים לגדרים...

אין העולם מתקיים; ואתה בעצמך, ההנך רוצה בזה?

"עם תם תתּמם", ואני עונה:

– שיהיו הרבנים לשׂרי פלך, איני רוצה כל עיקר – אבל הכפרים?

– הכפרים "בלי תלמוד תורה, בלי תפילה בצבּוּר, בלי מקומות – חס ליה לזרעיה דאברהם!"

– ומכירת יי"ש?

כאן קפץ הדובר בי ממקומו ומתלהב:

– בנאמנות, זה היה טעות! טעות גמורה, כמו שאני יהודי! זה עומד להתבטל בקרוב.  אני אומר לך שיתבטל! אני אומר: טעות לעולם חוזר...  גם המיניסטר החדש ירחיב את גבולנו...  איני מסופק אף רגע כמימרא!...  אבל השאר – קשר של קיימא.  אי אפשר להתיר! הרואה בתקוּן העולם הוא שומר ישׂראל!

– ועל כן, מה אתה, אדוני, מציע?

– לזה צריך אני עוד להקדמה, דהיינו: אם מר הוא סופר, שמע מיניה שהוא חכם...

– קפיצה קלה!

– דבר פשוט! קוראין אותך? משלמין לך?...  מופת חותך, שכדאי! משל למה הדבר דומה? – לבן אדם שקפץ ואמר: אני שלמה! כלומר: הנני יהודי טוב, רוח הקודש שורה עלי, יכול אני לבטל גזר-דין, וכדומה.  מה לעשׂות? להאמין לו אי אפשר, שמא כפרן הוא ורמאי; להכחיש גם כן אי אפשר, לפי שכמה וכמה צדיקי עולם נתגלו באופן פשוט כזה.  ומה עושׂין? מחכים ורואים! אם, למשל, במשך שנה או שנתים, הוא קורא: אני יהודי טוב! ואינו נענה, ואין באים לשאול בעצתו, ואין נותנים לו מתנות – על-פי דרך הטבע הוא דבר שאין בו ממש...  ממש הוחזק כפרן! ובפרט אם עברו שלוש שנים ואין מאמין בו – חזקה היא, שהוא רמאי...  אבל כשרואים אנחנו, והנה בני אדם מתחילים לבוא אליו ולשאול בעצתו, ובאים מכל קצוי ארץ ועושׂים אוזן כאפרכסת לשמוע תורתו, ונותנים לו מתנות, ומנדבים יין לסעודתו, ונותנים פדיונות מזומן – התאבק בעפר רליו! כסף אין נותנים חינם! אם מראים את המטבע, הוא דבר שיש בו ממש...  אין שום פקפוק בדבר!

והוא הדין בסופרים...  הכול יודעים את מלאכת הכתב...  זה מתחיל כ"נשר" וזה מתחיל כ"יונה", או כ"שמש", זה מסלסל בלמד, וזה בצדיק ארוכה...  הכול כותבים, – אבל לא הכול נקראים, ואלה שאינם נקראים ואינם מקבלים פרס, סימן שאינם סחורה – הבל! אבל כיוָן שמר כותב ומקבּל שׂכר, כיוָן שמראין את המטבע – מופת חותך הוא, שהנך חכם! ואם באמת אינך חכם, ויודע לרמות את החכמים, הנך חכם גדול, חכם שבחכמים! הלא בשבח שמו יתברך נאמר: משיב חכמים אחור!

ושוב איני יודע, מה ענין זה לכאן? אבל הוא מתחיל לבאר את הענין.

– ואם באמת חכם אתה, חכם פשוט, או, ועל אחת כמה וכמה, חכם על החכמים, הגד לי, לאיזה צורך עושׂין מלחמות?

והוא מבטיחני, שהדבר פשוט:

– מאה פעמים ואחת הודיעו ברבים:

– ברור הוא כשמש, שאין העמים רוצים במלחמה...  וגם המלוכות אינן רוצות במלחמה – הודאת בעל-דין.  וגם בשעת חירוּם הם מעידים בעצמם, שהם נלחמים בעל כרחם...  והטבע מחייב שהוא כך.  ראשית "עמא דבּר" אינו רוצה למות...  והמלכות גם כן אינה רוצה בהתמעט עבדיה...  זה הוא עסק ביש! והעיקר – הוצאות המלחמה – הון רב! ואם אינם רוצים, וחוזרים ומבטיחים, שאינם רוצים, ומגדילים את חילותיהם אך ורק למען השלום, מי מכריח אותם לעשׂות מלחמה כנגד רצונם?

אבל לזה צריך הוא עוד להקדמה אחת, והיא האחרונה.  ומתחיל הוא עוד הפעם בשאלות, כסוֹקראַט בשעתו.

– היודע מר, מהי רוחניות?

באמת כמעט שאיני יודע, אבל מאהבת הקצוּר אני עונה:

– רוחניות היא רוחניות – פשוט.

– אבל ממה נגזר השם רוחניות?

– אינני בקי בחכמת הלשון.

– אין זה צריך לבקיאות...  אבל השׂכל מחייב, שמניחי הלשון גזרו את השם "רוחניות" מן ה"רוח", ומה פירוּש "רוח"? השם הזה נגזר מן "רוח", ועל פי פשט "רוח" הוא אויר, כלומר: המקום שמתפשט בו הרוח! ואם כן, מה היא "רוחניות"? – רוחניות היא דבר שאינו גוף ולא כוח בגוף, ואינו צריך על כן לאכילה ולשתיה.  וממה הוא חי? כלומר: ממה הוא נהנה ומקבל חיוּת? מן הרוח: הרוח הוא כמעט דבר שברוחניות...  ועל כן שאלה היא, אם ריחא מילתא היא? לפי שהרוח היוצא מהגוף מתפשט בכל מקום, ועל כן קוראים לרחמנא "מקום", וההולך אל הרוחניות הוא ממלא את המקום.

ראשי הולך סחור סחור – –

– ושהקב"ה נהנה מן הריח, מקרא מפורש: וַירח וכו'...  ואיך ממציאים להקב"ה ריח ניחוח? הוי אומר: על ידי קטורת, קרבנות...  ולמה רוצה הקב"ה לשכון בציון? לפי ששם המקדש והמזבח, והקרבנות! אבל כשאין בית המקדש קיים, והבית חרב, והמזבח איננו, מאיזה ריחות נהנה המקום? מי הם הקרבנות שלו? הוי אומר: הנופלים במלחמה...  וריח הדם מתּמר ועולה...

ורוצה הקב"ה במלחמות...  וכשהוא רוצה – אי אפשר להפסיק!...  ועל כן שכינתא בגלותא...  לפי שהקרבנות בגלותא, והריח עולה מן הגלות...

ומובטח אני, שאם ישובו ישׂראל לאדמתם, ויבנו את המקדש, ויקימו את המזבח, ובהמות כשרות לעולה ולקרבן-חטאת ירעו בדָברן – מובטח אני שהקב"ה יאמר: נצחוני – וישלח את מלך המשיח, ויטהר את הארץ, ואת הבית, ואת המזבח, ויעלו קרבנות, ויעל ריחם – ואין מלחמה.

וזה צריך להגיד להם! ובלשונם...  לשׂרי מלכות – על ידי שתדלנים, בעל פה, ולכל העם – בכתב, בעתונים שלהם!

– ומובטח אני – – וכרסו מתנועעת –

אבל כבר כשל כוח הסבל:

– ומי אתה, אדוני, הערב-קבלן?

– אני? – שאל בתמיה – אינך יודע? הלא אני הצדיק מצ.

_______

ואין זה בדותא בעלמא, כי אם עובדה...  הצדיק מצ.  חי...  ויבוא יום וימות, וגם אותו יספידו...

מובטח אני.

 

כב

לו ידעתי שנזקקים לי במרומים, הייתי מתפלל תפילה קצרה:

– רבונו של עולם, הצילני מן העֵרב-רב!

מן הבוקר עד הערב – עֵרב-רב ועֵרב-רב!

קם אני בבוקר, מתלבש...  מצב הרוח אינו בהיר, מעט כאב-ראש, ומעט שעמום, בלי ספק חלומות רעים חלמתי; מהיכן יבואו הטובים? וארוחת הבוקר כבר מוכנה על השולחן, וגם העלונים – כגון ה"גוֹניעֶץ", אותו אוהב-ישׂראל, הרוצה לזכּוֹת את כל ישׂראל, גם את האינם מבינים פולנית, והוא מוכן ומזומן, לפי דברי ה"רוֹלאַ", לצאת מראשית השנה בתרגום להשׂפה המדוברת, וה"קוּריעֶר וואַרשאַבסקי", שהוא בבחינת "למדן ומיוחס" כנגד ה"גוֹניעֶץ" הקל, וכדומה, ואני חוטף מכאן ומכאן ויוצא לי עֵרב-רב...

– אל יתהלל קוֹמבּ החוגר כמפתּח; גדולים וטובים ממנו כשלו ונפלו במלחמתם עם רומא...

– חוצפת המבקשים להבדיל בין הקודש והחול עלתה עד מרום קצה, שתהי ראשית מפלתם...

– ו"נותנים": בתיאטרון הגדול את "נביא השקר"; בקטן – "הבת השובבה", "בגן"; ב"החדש" את "החוט המשולש" (הבעל ואשתו ו"הבן בית"); וב"העממי" – "העלמה העניה" בצירוף: "טעות לעולם חוזר"...

וממערכות המלחמה מודיעים מעשׂים נוראים – אבל על זה אני דולג...

– אצל פּוֹרט-אַרטוּר נשבו 25 יפּוֹנים, נהרגו פי עשׂרה, נפצעו כמה וכמה מאות...

זוֹרס ודרולט נלחמים בקני-רובים, לפי שאין זורס יכול להשתמש כראוי בחרב; לפי שהחרב בפיו כנגד הכנסיה הקדושה...

–ואספת השלום לא תצא לפועל – אבל בזה מובטח הייתי מראש; רוּזבלט כבר נבחר, ובעזרת אנשי שלומנו על פי רמיזה מפאריז, ואין לו צורך עוד לעמוד על דעתו.

– והשפחה א., שנאשמה על-ידי בעלת-הבית בעווֹן גניבה, הוכיחה לפני חוקר-הדין בעליל, שהנמצא אצלה אינה גניבה, אלא אתנן מידו "החמה" של בעל-הבית...  ורואים אנחנו בזר נפילת המוסר עד הדיוטא התחתונה.  דוֹן-ז'וּאַן שלנו יש לו אשה וששה ילדים...

– ומן הקומה הרביעית ברחוב פלוני בבית פלוני בשעת נקיון השמשות נפלה שפחה פלונית ונרטשה על המרצפה, – כמה פעמים יעצנו להשתמש ב"מעקה-חלונות", שהיא המצאה פולנית ובזיל הזול...

– וב"בור-הרפש", נחלת הגראף פלוני, מצאו במעבה האדמה שן של מאַמוּט, אַמתיִם באַמה ברוחב וחמש אַמות באורך...  וזה לעומת זה: ב"יערות הדבש", נחלת פלוני המפורסם, נמצא תפוח-אדמה בדמות כלב...  נפלאים הם דרכי הטבע!

– ואנגליה אומרת, שהפשרה, שנעשׂתה בין רוסיה ותוגרמה בדבר הדארדנלים, אינה מחייבת אותה, והיא מוחה כנגד זה בכל תוקף ועוז; אבל, כידוע, הפוליטיקה הבריטנית בוערת כקש וכבה כקש...

– והנשף שערכה חברת הספּנים עלה יפה...  שמשות אלקטרון – אבני יקר – מיוחסי עולם – עמדו למחול כמאה זוג...  בין המחוללות זכינו לראות את המיוחסות...  ואת הקוסמת...  ואת אשת-החיל...  וכו'...  וכו'...

– ואתמול נמצאו שלושה מתעלפים ברעב והיו ארבע תגרות, ונפצעו חמשה גברים ושלוש נשים ונער אחד – בסכינים...

– ו"העזרה המהירה" נקראה ארבעים פעם.

– ואנו שואלים, עד מתי לא ישׂימו העמים הנאורים את לבם לסדר את המסעות למרחקים גדולים בין המדינות...  ועד מתי יפלו הסוסים על חלקת הרצפה ברחוב פלוני...  ועד מתי יראה המשמר את הנפשות הפורחות לובשות סנורי-תלמידות – ויחריש...

ועוד ועוד...

אבל כבר הכה השעון תשע.  ונפשי מתכווצת בקרבי.  עלי לקפוץ לתוך "קדירת הקהל".

וגם שם עֵרב-רב, עֵרב-אדם ועֵרב-לשונות.

פולנית: – עליך, אדוני, להקצות לאחי קבר במבחר הקברים...  אחי היה מלומד, יודע כמה לשונות...  גמר ג' מחלקות...  והיה אזרח נאמן...

פולנית, ובקצף: מכריחים אתם להמרת הדת! זו היא חוצפה! אינכם יכולים לשלוח שובר ולקבל כסף...  תיכף ומיד גוביינא באונס...

– אבל, אדוני, לפי החשבון אינך משלם זה חמש שנים רצופות.

– ומה בכך? למה לי לשלם מס העדה? הנהנה אני מבית-הכנסת שלכם? המשתמש אני במוהל שלכם? השואל אני שאלות אצל הרב? האוכל אני בשׂר כשר?...

– אבל, לאחר מאה ועשׂרים.

– ובשביל זה עלי לשלם?

– כך הוא על-פי הדין!

– דינים יפים יש לכם! (יורק ויוצא בלי פרעון).

רוסית: מילוֹסטיווי גוֹסוּדאַר, היתּכן הדבר? גובין ממני באונס? הלא אני לא אזרח ותושב כאן, מאישישוֹק אני...

– שם נכתבת, אבל פה אתה, אדוני, יושב ומשׂתכר...

– אבל אני משלם שם "מס הנרות"...

– היהודי מחויב להשתתף בהוצאות הקהלות בכל מקום שהוא יושב או משׂתכר – כך הוא על-פי דין!

– צ'וֹרט ווֹזמי וואַשעֶ פּראַוואַ! ומוסיף עברית: "משפטים בל ידעום".

אשכנזית (יהודי מקוּרלאַנד): רוצה אני ליתן נדבה איזה רוּבּל, ולא שישיתו עלי באונס – הלא צדקה לעניים היא, נדבה! ואתם שמים אותי, עורכים בלי שאול את פי!

– כך הוא הדין!

– ידונו אתכם ברותחין!

ואין לי פנאי לענות לו.

אשה צורחת באזני בלשון-אמא:

– רבונו של עולם, מה עשׂיתם לבעלי...

– אבל יהוּדיה, הרגעי נא...  מי בעלך, ומי עשׂה לו רעה?

– (בנגוּן של תחינות) בעלי היה אדם כשר, אדם ישר, הלוַאי שירבו כמותו בישׂראל, למד תורה, נשׂא-ונתן באמונה...  והנה נחתך עלי גזר-הדין...  רבונו של עולם, ובעלי מת...  ואינכם רוצים לקברו...

– אין אנו רוצים לקברו?

– לקברו היום...  בושה וכלימה...  זלזול בכבוד המת הכשר...

– אבל אסור על-פי החוק לקבור באותו היום...

איזה חוק? אוי ואבוי לי ולאפרוחי הקטנים, מה לי ולחוק...  רבונו של עולם, יש לכם לבות אבנים, פקידים מישׂראל!

ובא בעל קאפּוֹטה וזקן ארוך, ופאות מאחורי האוזן, ודחף את האשה אל הצד בעזות, ועמד במקומה והוא דובר בשׂפה בלולה: פולנית, כשהוא מכבד; רוסית – כשהוא מבקש להפיל אימה; יהודית – כשהוא רוצה לעורר רחמים; ו"גמרא לשון" – לעקיצות...  והמלין יוצאות מפיו בלולות, חטופות, פעם בנגוּן של עצב ופעם באיוּם! ופעם בפאתוס...  וגם לו "עשׂו עולה גדולה", שערוריה שלא נשמעה כמוה מיום ברוֹא אלהים שמים וארץ, תסמר שׂערת כל בשׂר...  אשתו, לאורך ימיו, היתה צנועה, גבאית של צדקה...  מיוחסת, בת ישׂראל כשרה, ועוד ועוד, ואצל מי "מניחים" אותה? אצל מי שנשׂאה פאה נכרית.  וַי, וַי...  עולה!

– והקבר לא נכרה עוד? אפשר להחליף...

– כבר כרו, כרו – הגזלנים, הרוצחים.

– ואם נפתח הקבר – אסור להחליף...  כך הוא הדין.  שאל את הרב!

וזה הדין מנצח...

ובא איש אחר תחתיו, מעיר המדינה בא, והוא מבקש תעודת-מיתה לבנו הקטן, שהובא לכאן חולה ונפטר...

– תעודות מיתה נותנת הפוליציה!

– הייתי שם ואין שום רשימה שם...

– ומתי מת הילד?

– זה עשׂרים שנה...  ועתה קוראים לו, וישיתו עלי קנס...  ואני עני ואביון – –

– צריך לשאול בעצת יודע-דין...

– רחמנים בני רחמנים, אל תשלוני בעורכי-דינים, – כבר תועה אני פה כמה ימים, עד שנודע לי לאן ללכת; ולנתי בשוק...  ואין פרוטה לפורטה...  ועתה אתם משלים אותי ושולחים לעורכי דינים...

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

תהילה לאל – השעה שלישית! הגיעה שעתי להגאל, יוצא אני מהמהפכה...

ועובר אני בכל יום ויום באותה השעה דרך אותו הרחוב.  וכבר למדתי לדעת את כל העוברים והשבים באותה שעה התדירים, ואני מכיר אותם ואת מעשׂיהם וקורא כבספר פתוח ברשמי פניהם ותויהם על מצחם, ובתנועותיהם...

וגם ברחוב – עֵרב רב!

זה אוחז משכון, שנגאל בבית הפקידות, תחת כנף בגדו, והוא רץ לשׂמח את אשתו; השׂתכר, ברוך השם!

תחת בגדי זה הצעיר יש מגלות עפות...  ואחריו צועד בנעימות בעל "עין-אַיה" ומתחקה על צעדיו...

מבית-עבודה באמצע הרחוב יוצאים כפעם בפעם פועלים ומסתכלים בהשומר, העומד בקצה הרחוב, וזה עושׂה עצמו כאילו אינו מרגיש, אבל הם מכירים בזה ושבים על עקבם.

וזה תלמיד-חכם מדלג אל בת עשיר, שהוא נותן לה הוראת שעה, ומבקש לפלס לו נתיב למוחה וללבה...  ועד עתה אך הלב מרוצה לכך...

וזו הכחולה – לאן היא הולכת בעוד יום?

וזה עיף וסוחב את רגליו אחריו.  ורעב הוא: פניו – לבנים ועיניו – דולקות; כפעם בפעם הוא נאחז בכותל...  אבל "נדבה" אינו מקבל...  והולך הוא אל רעו הרעב כמוהו, להתוַכח בחברת צעירים כמוהם ורעבים כמוהם על דבר ציון של ארץ ישׂראל וציון של אוגנדה, ומה הוא העיקר – המוסר או הלחם?

וזו תלמידת-זמרה...  מקפצת היא על המדרכה בשׂמחה, ולחייה – שושנים, ועיניה, – הבדלות, וכולה אומרת שׂמחה – מה שמעה בדרך הלוּכה?

ושוער יוצא מביתו ועובר במדרכה אל חברו – זה שכנו, היושב בשער בית אחר, והוא לוחש דבר-מה באזניו, ושניהם יוצאים ומסתכלים ברצינות ברחוב הקרוב...

ושם עומד יהודי ורועד מקור ומוכר דגים מלוחים, ושניו מנקשות זו בזו, והוא צורח: דגים מלוחים, בקוֹפּיקה הדג...  ויש מעושנים – יפים, שמנים...  ובעצמו אינו אוכל כלום...

אבל, תהילה לאל – הנני בביתי...

הנני בביתי ובמקדשי – במקום כהונתי...  ואני אוכל מעט וממהר, ונכנס לפני ולפנים לעבוד עבודת הקודש...

אבל לא בפעם אחת קופצין מן החול אל הקודש...  נשמתי צריכה טבילה.

ורוצה אני לטבול, למען הטהר, בספר רציני, עמוק, נכבד וכבד...

והנני משתטח על הספה ומתחיל לקרוא...  והספר מגרש מקרבי לאט לאט ניצוצי החול...  ונכנסת במקומם השקפת עולם, שיטה: הנה משׂא...  הנה עמקות...  הנה דעות נאמרות בכובד-ראש...  אבל הספר לוחץ אותי קצת...  נשימתי נעשׂית כבדה, מוחי מתחיל רופף, עפעפי עיני נופלים ומכסים את חורי-האור...  ומחשבות מטושטשות במוח; ומראות של צבעים מתחלפים תחת השמורות...  והעיפות משׂתרעת באברים...  ואני מתחיל להתנמנם ונרדם...

ובחלומי רואה אני, ובאו מלאכי חבלה, ותפשׂו וקרעו את הספר לעלים, ואת העלים לקרעים, ואת הקרעים לחלקים קטנים, לדקים, לפורחים...  הודעות פורחות באויר, וכן השיטות והפתגמים, ומשפטים שלימים, וקטעי משפטים – והם פורחים אל החלון, ופורחים בעדו...  מלבד מספר קטן של קטעים קטנים אשר נפלו על הרצפה!

ואני שואל: לאן? והמלאכים עונים: לדורותיהם, ואל חכמי דור ודור, – אל בעליהם! הכול לשרשו, למקור מחצבתו...

ומה אלה הנופלים על הרצפה?

– "וָוי היריעות"...  מלות היחס...  וָוי"ן מהפּכות, "אשר", "על-כן", "אף-על-פי-כן", וכדומה...

ומצחוק מלאכי חבלה אני מקיץ...

כבר ערב...  הגיע זמן כתיבת פיליטון ליום מחר...  ואני כותב, ועולה העֵרב-רב.

 

כג

– רואה בעבים, הגיד, מה מליל?

עונה הרואה בעבים:

– צאו מנקרת ציורים, ממחילות עפר, ממבואות אפלים ומכל קרן זוית חשכה, צאו וחיו; וזרח עליכם אור-עולם, כי קרוב יום ה'! – – –

ופעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ קוראת בחבּה:

– קומי, עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ סקי-או-וויטש, וגשי אל החלון וראי: אביב – ושלגים נופלים! ובבת צחוק של חבּה עונה עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ סקי-או-וויטש:

– לא שלגים נופלים, פעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ, באויר העולם מתנשׂאות בשׂורות טובות, – כנפי יונה לבנות וזכות...  לחיים, פעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ!

– לחיים! אני אשתה, ואתּ צאי והעירי! – – –

ילל קריאות הליל! ועוד קול קורא:

– יעמוד, קוּנעֶ-לעֶמיל, השעה הגיעה!

ולא הבדחן מווילנא קורא לו, לקפוץ יד מאחיו האביון, מהרב ה"סאַרוועֶר", "השמש".  ולא "התעודה מיט'ן האַמער" דופק על דלתו להשׂכלה...  ולא גורדון מעוררו למלחמת-מצוָה כנגד ר' וָפסי ושאר העטלפים...  ולא ביאליק בא לבוז לו, להתקלס בו, לירוק בפניו ולקללו קללה נמרצה.  ולא שמש הלשכה השחורה בא לעוררו ולהזהירו מחשש משהו של חמץ בדעות ומחשבות...  ולא מלאך החלומות, הממונה לנחם את יתומי-החיים בבוּעוֹת בורית בשנתם, נגע בקצה כנפו בשמורות קוּנעֶ-לעֶמיל...

החיים קוראים לו.  קוראת לו מרת עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ – בשם החיים, ובשם...

– קומה קוּנעֶ-לעֶמיל! כי בא יומך, יום ה'! קומה וצא!

– וכי יפגשך בעל-הכשיל בחוץ, התנשׂא על בהונות רגליך ותלחש לו בשם פעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ: אסור להכות...

– וכי תבוא לרשות הרבים, וראית את האח המבוערת בשוק, ותפוחי-אדמה נצלים על הגחלים הלוחשות, – אל תירא, חטוף ואכול! חטוף ואכול בשמי! אני עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ סקי-או-וויטש!...

כן.  הגיעה שעתו של קוּנעֶ-לעֶמיל, עוד הפעם "אחים"! לחיים!

וקוּנעֶ-לעֶמיל, כמדומה לי, מתעורר; וכשיתעורר, יצא לרשות הרבים, וכשיצא קוּנעֶ-לעֶמיל לרשות הרבים וראה את האח הבוערת בשוק, ואת תפוחי-האדמה הנצלים על הגחלים הלוחשות, – מובטח אני שיושיט ידו לחטיפה; רעב הוא, קוּנעֶ-לעֶמיל!

אבל אחרי חטפו, אם יגיע תפוח-האדמה למו פיו – מסופק אני...  על האח עומד גם הפריץ שלו...  הטראדיציה תתעורר בכל עצם תקפה.

וחטף קוּנעֶ-לעֶמיל תפוח-אדמה וראה את הפריץ והשתחוָה בענוַת חן, והושיט לו את תפוח-האדמה לאמור:

– אכול, פריץ שלי! אני אוכל אחר-כך...

_______

ומעשׂה בבת-טובים, צנועה, כשרה ומיוחסת שנשבתה ונמכרה לשפחה, ונמסרה בידי אדונים קשים.  והיא קבּלה עליה את הדין ואמרה לבעליה: העבידוני בפרך: הגוף שלך, כל כוחי ועמלי שלך! ואני אך נפשי אשמור, כי הנשמה שלי וחלומותי שלי...

ועבדה השפחה בפרך ימים רבים, ופעם בפעם פתּה אותה היצר ותלך כשאין איש בבית, ותלבש שׂמלת גברתה ותתצב מול הראי ותאמר: גבירה אני! ולמען הדמוֹת ביותר לגברתה, עותה את פניה כמוה בהעוָיות של חן-מוטל-בספק, ומלאה פיה צחוק של קלות-דעת, והתחילו עיניה מתיזות רשפי הוללות...

 וכה עשׂתה ימים רבים, עד שנתפשׂה בכף, ושׂמו עליה עלילוּת דברים, כי גנוֹב גנבה הנערה, את שׂמלות גברתה גנבה, והורידוה אל המהפכת.

ועתה קול מבשׂר, מבשׂר ואומר: קול לעֵאוֹקאַדיאַ קורא:

– צאי, כשרה, מן המהפכת, קושרת אני לך חבל מבלויי סחבות...

ותצא הנערה; אך לאן תלך, איני יודע.

אולי תשוב אל אדוניה ותשתחווה: העבידוני בפרך! רגילה היא לחיים לחצאין.

ובאמוֹר אליה הפריץ: "אין מעבידין עוד בפרך, הגוף שלך!" תען הרגילה לחצי-חיים:

– אם כן, הנשמה שלך, וחלומותי שלך...

 

כד

"זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב".

דין וקרב – ואימתי הוא שׂמח בעולמו? ואימתי קא חייך?

את הלויתן יצר לשׂחק בו! אבל קול השׂחוק אינו מנסר בעולם...

ובבת-צחוק קורא הוא לעתים: נצחוני בני! "אי אפשר להפּטר מהם, בשום אופן! עודם מנשמים!" אבל – אימתי הוא צוחק באמת, אימתי – מתרונן?

"רגע באפו וחיים ברצונו".

אבל החיים צלתם מרובה מחמתם.

וברכת החיים – היא טבעת מתגוללת באשפה; וקללת החיים – הוי, מי מדד בשעלו את הים?! מי ירד לעמקי גיהנום?!

ואת הגן-עדן צריך לעבוד ולשמור, וסוד הגן-עדן: ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו...

ומה היה אחר כך? – "רגע באפו": גורש האדם!

והרבה ארבה עצבונך – ארורה האדמה בעבורך – קוץ ודרדר תצמיח לך – עד שובך אל האדמה – חיי צער ויסורים, ואחר כך – הבלי מיתה...

אבל – חגורות תפר להם.

_______

הצדיק מקאַרלין לא היה מברך, אלא מקלל ומהפך את הקללה לברכה על-ידי "יהי רצון" שבלב: "יהי רצון שתהפך הקללה לברכה".

וכך הוָה.

וכששאלו אותו, למה אינו מברך באופן ישר; וכשהפצירו בו המקורבים לגלות את הסוד, ענה ואמר באנחה: "ומה אעשׂה, אם לשון הקללה עשירה הרבה יותר מלשון הברכה!"

והצדיק מקאַרלין היה אוהב ישׂראל וגם דובר אמת.

עניה היא לשון הברכה, ומרובת-הגוָנין היא לשון הקללה, עשיר בצבעים אך סגנונה של התוכחה...

וזאת הברכה:

ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשׂדה...  ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך, ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך, טנאך ומשארתך...  וגם יפתח לך את אוצרך הטוב – את השמים, להוריד טל ומטר...  וראש הפסגה: והלוית גוים רבים, ואתה לא תלוה...

והקללה?

רבונו של עולם, הנפש מתכווצת, הדם מתקרר בעורקיו, והעינים קמות, והאזנים נכווֹת, והלב נובל, נובל...

ראשית – הפכּה של הברכה: מגרעת, בצורת...

וארור פרי בטנך ופרי אדמתך, ופרי בהמתך וכו' וכו' ונוסף על זה: ידבק בך את הדבר...

ובכן: שחפת, קדחת, דלקת, חורב, שדפון, ירקון, שחין רע ושחין מצרים, עפולים, גרב, חרס...

ולא התקררה דעתו בסגירת "אוצרו הטוב", בארץ ברזל ושמי נחושת, – משמי הנחושת ירד עפר, והמטר יהיה לאבק...  ומארה ומהומה, ושגעון ועוָרון...  והיית ממשש בצהרים כעיור באפלה – והיית לשמה ולשרקה, למשל ולשנינה – והיית עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע – וכרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה; ופרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, או יאכל האַרבה...

כן.  כרם תטע ואחר יחללנו.  שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו.  חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך.  צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע...

ובית תבנה ולא תשב בו.  ואשה תארשׂ ואחר ישגלנה.  ובניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאֵל ידך...  והיו חייך תלויים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך; בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב – מי יתן בוקר...

ואם מעט לך – והאיש הרך בך והענוֹג תרע עינו באחיו ובאשת חיקו, והאשה הרכה והענוגה תרע עינה באישה ובבניה – –

ואם תאמר: מה נאכל?

ואכלת פרי בטנך, בשׂר בניך ובנותיך – – –

וכשהצרו את צעדינו בעולם הזה, ונעקרה תקוָתנו מן הארץ ופרי הארץ, מעשתרות הצאן ומן שגר האלפים וגם מטנא וממשארת, וקמו בעלי המוסר וקבעו את חיינו הטובים בהגן-עדן שבשמים ממעל, ואת חיינו הרעים בגיהנום, בשאול מתחת, איך הם מציירים את הברכה ואיך הם מציירים את הקללה?

בהגן-עדן: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה", – שוו נא לפני עיניכם את העוני הזה מול העושר הרב, הצפון בשבעת המדורים של הגיהנום, מן הכלב השחור שבמבוא, ועד ארמון הכתר של היושב ראש במלכות הסטרא אחרא – –

_______

פושרין מצד אחד ודם ואש ותימרות עשן מצד שני.

וגורדון המנוח היה מטיף לברכה, וביאליק החי מקלל...

ומה עניים הם צבעי גורדון המת:

הָקִיצָה עַמִּי, עַד מָתַי תִּישָׁנָה,

הֵן נָס הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה!

הָקִיצָה! שָׂא עֵינֶיךָ אָנֶה וָאָנָה

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה!

ומבטיח הוא אותנו, שהזמן לא עמד וכנפיו לא רפו!

היודעים אתם? פה – אירופה!

ואותה אירופה, אף-על-פי שהיא קטנה מכל חלקי תבל (ראה "שבילי עולם" לבלוֹך), בכל זאת נשׂגבה היא מכולם בחקרי חכמה!!! ובאותה אירופה מחכים לך! רוצים לומר לך "סקוֹציל קוּמט" – רוצים לכרות לך ברית, לקרוא לך "אחי".

"אחי, עד מתי תהיה בקרבנו כאורח? למה תלך מנגד?"

והנה את שכמך יסירו מסבל, ומעל צוָארך ירימו את העול, וימחו מלבם שׂנאת שוא והבל...

הכל נכון, אך בוא אל החתונה...  ועל החתונה כבּודים: כל בעלי בינה שבך ילמדו חכמה; הפועלים והאומרים – כל מעשׂי חרושת, ואמיצי-הלב יעבדו בצבא! ואִכּרים יקנו שׂדות ומחרשות...  ואתה תביא את חילך אל אוצר המדינה, ובנכסיה תקח חלק וזכר...  והיו ממך גם נגידי אוצרות, והולכים במלאכות המלך, וגם שופכים את דמם בקרבות...  ויפּתחו בתי-הספר, ויורו לבניך אמרי שפר...  וכתבי עתים יצאו בלשונות עם ועם – – –

זה הוא ה"גן-עדן"...

ויורשו של משורר הגן-עדן, ביאליק, מתאר (ב"השלוח" חוברת י"א שנה זו) את הגיהנום:

– ונשאר ר' יודל ערירי...  היו לך בנים ויצאוך.  הלכו להם לעבוד בשׂדה אחר, שפכו את רוחם על שיש נכר, השקיעו את נשמתם באבנים זרות...  פיתום ורעמסס בנו – למנַדיהם.

והיו בבניך – בנים-נשרים, עושׂי כנף, והרחיקו נדוד...  ואם ירוֹמו למעלה ויבקעו עבים בכנפיהם, ופילסו נתיב לקרן אור, לא על ראשך, ר' יודל, תצנח הקרן.  והיו בהם צמאי-שמש אדירים, שהמריאו במרום להוריד את המאורות, אך לא בשבילך, ר' יודל, אתה תוסיף לגשש באפלה...  ואם עמדו על ראש צורם והצריחו, לא אליך, ר' יודל, יגיע הד קולם...

את כל חמודותיך שכּלת, ר' יודל!

ונאסף הוד ממעונך, וירוּשש אהלך, והיית לזוָעה ולשממון, וחסד אלהים לא ידרוך על ספך, ושׂשׂון ישעוֹ לא ידפוק על חלונך...  ונשארת, ר' יודל, בנפש ריקה, כאשכול ענבים סחוט, מושלך בפינת יקב, אשר לא ימצה ממנו רסיס לשובב נפש שוקקה...  וכתלי ביתך, זו חורבתך, רועדים עליך מקור.

ונגשת למשש את תנורך והנה קרות אבניו, ובאפרו הצונן מייליל החתול...  ונשׂאת עין אל חלונך, וראית על השמשות אך פגרי זבובים.  ואם תטה אוזן, ושמעת אך את יללת הדלות בארובות העשן...

וזאת היא שאלת הטוב והרע המנקרת במוחי...

לא שאלת "צדיק ורע לו; רשע, וטוב לו" – איני רוכב גם על הפּיג'אַז שלי בערבות התיאולוגיה...  ואיני מביא ערבות חבוטות לשוק.

ולא שאלת המוסר, הקורא הנכבד עומד בוַדאי מעבר להטוב והרע.  ניטשה ירד לשער האשפה...  אלא שאלת הסגנון...

מדוע עניה היא לשון הטוב ועשירה לשון הרע?

והפילוסוף אומר, שישנו אך הטוב, והרע אינו כלל במציאות...

אותו העשיר בסגנונו לא היה ולא נברא, ואינו אך העדר מציאותו של הטוב...

והקב"ה יושב ומשׂחק בהלויתן...  או אומר בבת-צחוק: נצחוני בני! אין עצה ותחבולה כנגד היהודונים...

 

כה

פעם בפעם מתעוררת בעתונות הפולנית תלונה חרישית:

– אין אנחנו יודעים את היהודים כלל וכלל.  היהודים יודעים אותנו ואת חיינו על צד היותר טוב.  הספרות הפולנית קרובה לכל אינטליגנט עברי, ואנחנו שומעים מפי היהודים אך מה שהם רוצים לספר לנו.  ונשאר לנו היהודי, החי אתנו זה מאות בשנים בשכנות, כספר החתום, כחידה סתומה.

למנות את החסרון הזה חשים פעם בפעם סופרים שעל הגבול.  פולנים מבינים (בעזרת יהודי קטן) מעט יהודית, כגון קלמנס יוּנוֹשה, ויהודים – כותבים פולנית.  אך לא כל הכותבים.  הכותב פולנית, שיש לו כשרון כל שהוא, אינו עושׂה סחורה ביהדותו.  אדרבה משתדל הוא לכבּס אותה במי חטאת או, לכל הפחות, להשליכה לאיזו קרן זוית חשכה, לבל תהי לו למכשול.  אל הסוג האחרון שייך התינוק שנשבה לבין העמים מר מיכאל מוּטרמילך, המחבר של הספר "היהודים".

לבקשת ה"קוּריעֶר פּוֹראַנני" נעתר מר מוּטרמילך לגלות מעט את הלוט, הלוט על פני היהודים ולתאר את חייהם, אבל "ספּוּרו" אינו ספּוּר, לפי שאין למר מוּטרמילך כשרון ספּוּרי כל עיקר.  הוא מודיע, סגנונו הוא סגנון מרפרף בין סגנון הסלוּף והפסקוויל.  בר-אוָז זה שׂוחה על האגם ממעל בקש וכשהוא מטה ראשו – חוטף הוא איזו תולע ובולע.

מר מוּטרמילך נולד עברי, וכבר הגיע לחצי ימיו ולא מחה עוד את כתם מוצאו; גם אשה עברית לקח, ובבתי עברים הוא יוצא ובא, אבל – רואה הוא ואינו יודע מה הוא רואה.  מעביר הוא לפנינו את עצמו, את אשתו את קרוביו ומיודעיו וקורא אותם בשמות בדויים, ומדביק בם פתקאות: זהו שוטה והדיוט, זה זקן מנאף, זה סוחר בנפשות אדם, זה מונה ומרמה את הבריות...

מין ספר זכרונות בלשון נסתר.

אבל הספר הוא מין סנסציה ליושבי-קרנות ולפרחי-השוק, המראים באצבע: זהו פלוני מן הספּוּר וזו פלונית...

כותבים את דברי-ימיהם אנשים גדולים, שהטביעו את חותמם, לכל הפחות, על בני דורם; אנשים יושבים על האבנַים של היצירה החברתית; בני-אדם שרשוּמם נכּר בעולם הדעות, המחשבות, האמנות או המעשׂים; וכותבים גם כן אנשים קטנים, בעלי מוח צר וידים קצרות, לא רבי חובלים ומחזיקי תורן באניה המטורפת בים, ולא עמודי ענן ואש במדבר, אלא אנשים שעלה בגורלם להיות עדי ראיה למעשׂים כבירים, שהיו להם אזנים קשובות להמנסר בעולם ברגעים גדולים.  כותבים ביסמַרקים וכותבים משרתיהם וגלביהם; וכותבים בני אדם רואים ואינם נראים ושומעים בעד חור המנעול.

מה עשׂה מר מוּטרמילך? הוא לא עשׂה כלום, ואם שמע לא הבין כלום.

ברח מבית דודו העשיר הקמצן, אשר בכעסו היה מורט את האזנים וכטוב לבו נתן שקדים ישנים, ונכנס אל האוניברסיטה פה ק"ק וורשא והתפרנס בהוראה.  באותו הזמן פרחה האנטישמיות.  חברו הנוצרי ("שוטה, גם רוח") העיר על רשימה-חוזרת לקבּוּץ נדבות בשביל חבר יהודי עני וחולה לאמור: "איני משתתף בצדקה עברית", והוא לא התפעל, והשתדל להשתיק ולהרגיע את חבריו היהודים, שנעשׂו תוך כדי דבּוּר לציונים, ללאומיים, ודבּרו בהתלהבות על דבר תחיה לאומית.  כשכּילה את חוק למודיו וביקש לו משרה, אז הרחיקוהו הנוצרים, משום שהוא יהודי, ולא קרבוהו עשירי היהודים, משום "למה יאמרו הגויים, שאנחנו ערבים זה בזה", והוא חושב רגע לשלוח יד בנפשו, לפי שאינו רוצה בשום אופן לרעוב, ובאים מיודעיו ה"טובים" ועוזרים לו ומבקשים למענו ומוצאים לו משרה בבית שולחני עברי.

מר מוּטרמילך יוצא ונכנס בבתי קפה ושומע שׂיחות, הלצות ווכּוּחים על דבר הציונות והוא רושם את הנשמע, מוסר דברים כהוָיתם, לא כחל ולא סרק ולא פרכוס, אלא הד"ר פלוני אמר כך, וזה אמר כך.  והוא בעצמו? הוא בעצמו אין לו פנאי.  מבקש הוא "משׂרה" לפרנסתו...

אחר כך התאהב, אבל הורי הכלה אינם מסכימים על השדוּך עם הצעיר, שלא החזיק עוד מעמד, והגבור שלנו פורש ובוכה ואינו עושׂה כלום; ומי יודע מה היה בסופו, לולא עשׂתה הכלה מעשׂה: "בבוקר לא עבות אחד" יצאה את בית אביה ובאה אל מעון בחירה, ואז "כלו כל הקצין"...

אך הספור לא נגמר עוד.  היה לו סכסוך עם ראש הפקידים בבית-המסחר, ונתן לו מתנת-יד וברח לפאריז.

השאר יבוא...

ומתפלא מזכיר הביקורת של ה"פראַוודה", על אשר בחר מר מוּטרמילך במקצוע, שאינו לפי כשרונו; אבל אני איני מתפלא, לפי שאיני יודע את המקצוע, המתאים לכשרונו...

יודע אני אך זאת: לפנים היינו באמת לשכנינו בני-דודנו כספר החתום.  כי את מי בא הנוצרי במשׂא-ומתן מקרב היהודים? הנוצרי ידע את הסוחר לתבואותיו, את המלווה לו ברבּית, את הסרסור למשׂא-ומתן ולדברים שבעבירה, ואת החייט שלו היהודי; ועתה יש לו גאלריה של טפוסים מספּוּרו של מר מוּטרמילך, שנכתב בשעתו בשביל ה"קוּריעֶר פּוֹראַנני" ועתה יצא לאור בצורת ספר בפני עצמו.

גם זה כפתור ופרח מפרחי הגולה.

 

כו

איך שיהיה, חיים אנחנו בזמן מלא-ענין; סובבות שמועות משׂמחות ומרגיזות, סותרות ומכחישות זו את זו; פורחות באויר עצות ותביעות וקריאות וסיסמאות; ואין יודע מה ילד יום, איזה אבק היסטורי ימלא את הסאסאה או יכריע את הכף, והכל מגששים בתערובת אור וחושך, ואין יודע: אור ליום או אור ללילה, אביב – ואחריו ברכת הקיץ, או סתיו – ואחריו סופת שלג; והכל מבקש פתרונים לחידת יום המחר, והכל פושט יד לקבּל – – –

אבל דא עובדא, שאנחנו, כלומר העתונאים, עלינו למעלה, היינו לראש, כדרי מעלה כדרי מטה; הכל מודים בכוחנו הגדול, הכל מאמינים בידיעתנו את החיים ואת צרכי החיים והכל מובטחים באהבתנו את האמת לאמיתה בלי שום נטיה ואבק-חנופה לאיזה צד; הגיעה השעה המוצלחה, ובני מעי שׂשׂים ושׂמחים!

וכבר פונים אלי בשאלות שונות מכל תפוצות ישׂראל.  למשל:

– אדוני הסופר, אני החתום מטה ולא בעצם כתב ידי, הנני הסנדלר הידוע מהק"ק שלנו, והולך אני יחף, ראשית, משום שסנדלר אני, ושנית – משום שלא למדתי את המלאכה על בוריה והייתי למטליא, ושלישית – ימח שמה – המכונה! כשאני עושׂה זוג, היא יורקת שבעים ושבעה, ורביעית – בעלי-הבתים, גם כן ימח שמם, אינם משלמים כדבעי, וחמישית, זוגתי תחיה, החולנית ועוד ועוד, והנני, בעווֹנותינו הרבים, עני ואבין ואין לי דעה בעיר ובקהילה ואין לי "מקום" בשום מנין, ואני עולה לתורה רק שתי פעמים בשנה בעד ח"י אגורות ל"תוכחה", רחמנא ליצלן, וגם בשׂמחת תורה איני מקבל "כבּוּדים".  והנה עתה פרץ ריב בין הגבאי הראשון ובעלי-הבתים, לפי שהגבאי אומר כולה שלי, וחולק את הכבּוּדים והעליות השמנות כרצונו, ומפטם בהם את בני-בריתו המלחכי-פינכא, וכדומה, ובעלי-הבתים אומרים: לא כי, כל מי שיש לו מקום, יש לו דעה, וצריך לשאול את פינו, וכדומה.  והנה, לכאורה, אין הדבר נוגע אלי כלל וכלל.  ראשית, משום שאין לי "מקום", ואליבא דכולי עלמא, מי שאין לו מקום, אין לו דעה כל שהיא, ושנית – אין לי פנאי להבלים כאלה בפחות משווה פרוטה, אבל כשהתקומם ה"מזרח" והתגלע הריב, התחילו שני הצדדים לפנות אלי ולבקש את עזרתי, היינו, בעלי הכרסין של כותל המזרח מסיתין אותי בהגבאי הראשון, ומראין לי באצבע על לחיו, כלומר: לך והטביע את חותמך...  והגבאי הראשון לוחש לי: הך בתופין, כלומר בכרסין, ושניהם מבטיחים לי הוספה על שׂכר התוכחה...  ובאתי במבוכה: ראשית, איני יודע אם באמת הדבר תלוי ב"מקום", לפי שזוגתי החולנית אומרת, שכל מי שיש לו מוח בקדקדו, יש לו דעה, אף על פי שהעולם אומר להיפך.  ושנית – מתיירא אני שמא אפסיד, כשאתערב בריב, גם את ח"י האגורות, שאני מקבל בעד ה"תוכחה", לפי שאיני מאמין בהבטחות...  ומצד השני אני נצרך גדול ל"הוספה", ואם לא עכשיו אימתי?

ועל כן שואל הסנדלר בעצתי, ולמען השם למהר ולהשיב לו, לפי שהיום קצר והדרישה משני הצדדים מרובה וכו'.

טלגרפתי לו: דרוֹש הוספה במזומנים!

ובאותו היום קבּלתי מכתב מאת סוחר שרוי בצער:

– אישי הסופר, נהלני נא בעצתך היקרה, כי באתי, רחמנא ליצלן, במבוכה גדולה, וזה הדבר: מסבּות חיצוניות, שאינן תלויות בי כלל וכלל, באתי עד משבר, ההכנסה מתמעטת, הבטחון (קרעֶדיט בלע"ז) מתמוטט, ויש לי דין תורה גדול עם בעל-דבבא עיקש ופתלתול וחרוץ עתיק, וכופר-הכול, ומתיירא אני שלא אחזיק מעמד, ויקומו עלי מזעזעי – בעלי-החובות שלי, וירדו לנכסי, לחיי, ויעשׂו, חס ושלום, ממני אשפה, כנהוג...  והנה באים אלי בני אדם, שלא ידעתים מתמול שלשום, שלא הייתי נותן להם עד עתה דריסת הרגל על סף ביתי; שלכל היותר הייתי משליך להם כפעם בפעם איזו "שירַים" בעד החלון – ועתה הם נכנסים ובאים לתוך ביתי, ומשׂוחחים אתי ונותנים לי עצות, ואומרים, שתלמידי-חכמים הם ושיש בהם דעה, ויועצים לי, שבאם אני רוצה להציל את השארית מן הדליקה, מחויב אני לשנות את סדר החשבון ולעשׂות איזה קוֹנטים, ולהחליף את הבוּכהלטריה, וכדומה.  לכאורה דברים בטלים, אבל כשהראש סחרחר, האזנים נעשׂות יותר קשובות, והלב קולט, ואומר אני: מי יודע? אולי! – ובאתי, אישי הסופר, אליך בבקשתי ותחינתי, לבאר לי את הענין על בוריו ולהגיד לי מפורש, אם יש בעצתם איזה ממש, או עורבא פרח ופטפוט בעלמא הוא.  ואתה, בטובך, סלח לי, על שלא פניתי אליך ואל חבריך עד עכשיו; האמת נתּנה להאמר: הייתי חושב אתכם לבטלנים גמורים, לאנשים שאינם מן הישוב, ולקצת חנפים ומלחכי-פינכא, אבל עכשיו, כשאני רואה, שהשעה משׂחקת לכם, והייתם לראש, חושב אני, יותר מזה – רואה אני בחוש, ששגיתי – בקצור: מבקש אני סליחה ומחילה וכפרה ממך ומחבריך, ונפשי בשאלתי להגיד לי, אם באמת יש להחזיר עסק-ביש למוטב על ידי בוּכהאַלטר חדש ומשטר חדש בספרי החשבונות, או לאו – והכול ירד, חס ושלום, לטמיון.

לטגרפתי: הבל, קרא שמיטה!

ובזה אני יוצא ידי חובת פיליטון...

לדבר על הדברים המנסרים בעולם אין לי הרשות אליבא דכולי עלמא: כל מי שאין לו מקום, אין לו דעה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה