בין שני הרים / יצחק ליבוש פרץ
הלא הם
הגאון מבריסק והרב מביאלא, זכר שני הצדיקים לברכה
(ספּוּרוֹ של חסיד מביאלא)
…וצריכים אתם לדעת, שר' נח’קע, הצדיק מביאלא, היה מקודם תלמידו המובהק של הרב מבריסק; ויצק מים על ידיו כמה שנים, עד שנעלם פעם אחת ויצא לסבול גלות, ובא אחר כך לביאלא, והתיישב, ונתגלה שם.
ואת הגאון מבריסק עזב מהאי טעמא: לומדים שם תורה והוא מרגיש שהתורה, בל אחטא בשׂפתי, תורה יבשה היא, בלי שום לחלוחית. לומדים, דרך משל, הלכות נשים, בשׂר בחלב, דיני ממונות… מה טוב! ואמנם, כשראובן ושמעון נגשים אל האלהים בטענות ותביעות, או כשאיזו משרתת נגשת ושואלת בבשׂר בחלב, או כשבא אשה להכשירה לבעלה – אז הדין חי וההלכה חיה, וכל התורה כולה חיה, ומקבל שׂררות על עולם החיים… אבל כשהם יוצאים, התורה – כשלומדין את הנגלה בלבד, כשרואין את הקלפּה העליונה ולא יותר – התורה, רחמנא ליצלן, נקפאת ואין בה אף ריח של תורת חיים.
ולבו של הצדיק אומר לו, שהתורה תורת חיים היא…
ולעיין בספרים אחרים אסור! כידוע, היה הגאון מבריסק מתנגד גדול וחולק נלהב, ונוקם ונוטר כנחש, והיה מקלל, מחרים ומשַמת בעד כל דבר קל של חסידות. ואז יצא הקול, שתפשׂו שם איזה חסיד ומסרוהו לעכו“ם, וציוָה הגאון מבריסק, שיגלחו, רחמנא ליצלן, את זקנו, ונפלה על-ידי זה על החסיד הנ”ל מרה-שחורה וכמעט שיצא מדעתו, ונסעו עם אותו החסיד לצדיקי עולם ולא הושיעו לו, כי לא דבר קטן הוא הגאון מבריסק, ואם הוא יזיק אין עצה ותחבולה…
ולא דבר נקל הוא לעזוב את הגאון מבריסק! והיה פוסח על שתי הסעפּים, עד שגילו לו בחלום, מה שהוא צריך לעשׂות.
הוא ישן בלילה, והגאון מבריסק נגש פתאום אל מטתו, ויאחז בידו, ויעירנו, ויאמר לו: קום נא, תלמידי נח, ואני אנהגך ואביאך אל גן-עדן התחתון.
והוא מוליכו אל ארמון רם ונשׂא, ובהארמון הזה אין חלון ואין דלת, מלבד הדלת שבאו בה, ובכל זאת אור זרוע בהארמון, כי הכתלים – אבני בדולח וברקת, ומפיקים נוגה, והתקרה מלמעלה גם כן מאבני יקר, ומזהירה באור הלבנה. והגאון מבריסק מצווה ואומר לו, שיאחז ולא ירפה מכנף מעילו, לפי “שישנם בכאן אולמים אין מספר, שאין לשער ואין לספר, וכמעט תרף ידך ואעזבך, תתע ולא תמצא דרכך לעולם ועד”. וכל האולמים שבארמון ריקים, אין כסא ואין ספסל. והגאון מבאר לו, “שאין כאן מקום לשבת, לפי שאין יושבים פה, כי אם הולכים, הולכים עד סוף הדורות”. ורואה הצדיק, שהאולמים הריקים הולכים הלוֹך וגדוֹל, הלוֹך וָאוֹר; והתקרות מגיהות ומזריעות אור בצבעים שונים וגונים שונים; אך כל הארמון הוא שומם וריק. והרגיש ליאות בכל אבריו, ונדמה לו, שהם הולכים זה כמה שנים. וכפות רגליו צבות וכואבות מאד. והוא מרגיש עוד, שעיניו כואבות מהאור הרב, ובכל גופו – קור, וזעה קרה מכסה את עורו… וגם לבו כואב ומלא געגועים, ונפשו בקרבו עורגת לצאת מן האור הקר, מן הריקות… כלתה נפשו לשוב אל חבריו, לראות צורת איש מישׂראל. ובאותו הרגע אומר לו הגאון: “הארמון הזה שלנו הוא – לי ולך אחרי; אם תשמע בקולי, תירש את כסאי, תהיה לרב בבריסק ותבוא אחרי הנה”.
ויחרד הצדיק מאד מאד, ויחזור לנפול מפחד, ויגע בידו בכותל וַתּכּווה היד; והמכוָה לא מכוַת אש, כי אם מכוַת קרח. וירא כי הכתלים – כתלי קרח הם ולא אבני יקר, ויצעק בקול נורא: “רבי, אינני רוצה להתבודד בכאן! רוצה אני להיות ביחד עם כל ישׂראל!” ואך יצאו הדברים מפיו, והגאון מבריסק נעלם, והוא נשאר לבדו, מבלי דעת את מוצאו ואת מובאו, ויתע הנה והנה, ויתפּלל מקירות לבו: “רבונו של עולם, רוצה אני להיות בשבעה מדורי גיהנום עם פושעי ישׂראל, ולא להיות יחידי בגן-עדן!”
ובאותה שעה נראה לפניו איש יהודי ואזור בעל-עגלה אדום על מתניו, ובידו שוט ארוך, והוציא אותו מן הארמון.
וכהנץ השחר הקיץ, וימהר וילבש את בגדיו, וירץ אל בית-המדרש, להעיר את חבריו ולספר להם את חלומו. אך בעברו בחוץ ראה, והנה עגלה רתומה לשני סוסים עומדת, ועל יד הסוסים עומד איש יהודי, ואזור אדום על מתניו, ובידו שוט ארוך. והכיר תיכף ומיד, שהוא אותו בעל-העגלה, שהוציאו מן הארמון, ויגש אליו, וישאלהו:
– ולאן אתה נוסע, יהודי?
וזה עונה לו: ולך למה לדעת?
– קחני אתך – מתחנן הרבי.
ובעל-העגלה מתבונן אליו איזה רגעים ועונה:
– לבחור כמוך נאה ללכת ברגל; לך לך, בחור.
– ולאן ללכת?
– אל אשר ישׂאוך רגליך, אחת היא לי – ענה בעל-העגלה ויפן אל סוסיו.
והצדיק הבין את הרמז, ולא הלך עוד אל בית-המדרש ויצא תיכף ומיד בגולה.
***
כנאמר למעלה, נתגלה לאחר כמה שנים בביאלא. איך שהתגלה – עד מפי עד, איני רוצה לספר, אף כי הדברים נפלאים מאד… אך כשנה אחרי התגלותו באתי אני לביאלא. מלמד הייתי ויצא שמי, והביאני לביאלא אחד מבעלי-הבתים ור' יחיאל שמו. ואותו ר' יחיאל היה עשיר גדול ופוסק אלף אלף אדומים לבנותיו ומשתדך עם גדולי ישׂראל. והצעירה שבבנותיו היתה כלתו של הגאון מבריסק…
וכיון שהגאון מבריסק הוא מתנגד וחולק, ובנו, הוא חתנו של ר' יחיאל, גם כן מתנגד וחולק, מתנהג גם ר' יחיאל על פי שיטתם. ור' יחיאל בעצמו, שימחול לי שם, הוא יהודי פשוט; ומובטח אני, שלבו נמשך מאד אחר החסידים… ומחויב הדבר על פי דרך הטבע: ר' יחיאל בין הלומדים לא נמנה; וכשהגאון מבריסק מסב על שולחנו ואומר תורה, הוא מנענע ראשו ותולה עיניו בשמי קורה, ומבין לא יותר מן התרנגול הקורא ב“בני-אדם”… וכבר שמע ר' יחיאל שאצל אנשי-שלומנו התורה לא בשמים היא, והכול שומעים ומבינים אותה, איש לפי דרכו ולפי מדרגתו, ו“כפטיש יפוצץ סלע”, והניצוצין מתרוצצין ומתעופפין, וכל אחד ואחד מקבל מהם כפי חלקו, ואף מי שאינו מבין פירוש המלות! כי “תורה אור”, וכל מי שהיתה נשמתו במעמד הר סיני, יכול לקבל את האור… ויודע אני, שחשקה נפש ר' יחיאל להתחבר אלינו, אך אינו יכול, מאימת מחותנו וחתנו. אבל אותי אינם מפריעים מהתדבק אל האור האמיתי. וכשאני מספר לפניהם איזה ענין על הרבי, חתנו של ר' יחיאל, בן הגאון מבריסק, כועס ומקמט את מצחו, אבל אינו אומר כלום; וגם ר' יחיאל בעצמו אינו אומר כלום, אך אני מרגיש, שהוא עושׂה אזנו כאפרכסת, ודבַרי היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב…
ויהי היום, ובתו של ר' יחיאל, היא כלתו של הגאון מבריסק, קרבו ימיה ללדת. כידוע – כל היולדות בחזקת סכנה הן, ואצלה גדלה הסכנה מאד. ידוע היה לכל באי עולם, שהגאון מבריסק, שציוָה לגלח זקנו של חסיד, נענש על ידי צדיקי הדור. וכיון שלא היתה להם שליטה על הגאון בעצמו, חל העונש על בניו, ושני בנים מתו עליו בסך-הכל במשך חמש או שש שנים, ולבניו החיים לא היו בנים זכרים, וכלותיו מקשות לילד, והן בשעת לידתן בסכנה גדולה.
וגזירה עליונה היתה שתתגבר המחלוקת, והכול רואין את ענשו של הגאון, והוא בעצמו בעיניו הטהורות אינו רואה או אינו רוצה לראות. והוא מוסיף לרדוף באף ובחימה את אנשי-שלומנו, ומשתמש לזה בתקיפות של בעלי-הבתים והרָשות עם אנשי-חיל, רחמנא ליצלן.
ונמלאתי רחמים גדולים על בתו של ר' יחיאל, ואמרתי: רבונו של עולם, למה תספה היא בעווֹן אחרים? והאשה היא כשרה וצנועה באמת, בעלת לב טוב ועין טובה, ובלי עזרתה לא נכנסה כלה עניה לחופה. וכשבאה המיילדת, אמרתי – “עת לעשות”, והפצרתי בבני-הבית, שיסכימו לשלוח פדיון להצדיק, ועל כל פנים – פתקא. וראשית דבר הפצרתי בבעלה, כי ידעתי, שתודה לאל, השלום-בית גדול, ברוך השם, ושנפשו ממש קשורה בנפשה, אף שהסתירו את הדבר בכל תוקף ועוז. אך ברא כרעיה דאבוה, וכמעט שלא ירק בפני מכעס. השתדלתי אצל ר' יחיאל בעצמו, וזה עונה לי בתמימות: בתי נכנסה לרשות אחר, לרשותו של בן הגאון מבריסק, ואינני רשאי לעשׂות דבר שלא ברצונו. ואמרתי לו שבתו היא בחזקת סכנה, ופנה הצדה, ומחה דמעה מעינו ולא ענה דבר. פניתי אל הפלונית – אל אשתו של ר' יחיאל, וספּרתי לה את כל הענין, הלא אֵם היא, וגם אצלה העליתי חרס. היא עונה לי בפשיטות: את כל אשר יצווה אישי – אעשׂה, את כל תכשיטי אשלח להרבי לכופר פדיון נפשה, ובלי ידיעתו אף פרוטה אחת לא אשלח.
– אבל פתקא! הלא זה אינו לא כסף ולא שווה-כסף!
והיא באחת: איזוהי אשה כשרה, שעושׂה רצון בעלה! ובלי הסכמתו לא תכתוב ולא תצווה לכתוב אף מלה אחת, אף אות אחת, ויהי מה.
וגם היא נוטה הצדה להסתיר את בכיה.
ומה היה לי לעשׂות? לפי שעה החשיתי.
אך כאשר הגיעה לאזני זעקתה הראשונה של היולדת, לא שמעתי עוד בקול איש, ורצתי על דעת עצמי אל הצדיק.
– שמעיה – ענה לי הצדיק בחסד – קצרה ידי מהושיע; יכול אני אך להתפלל.
ואני מתחנן לפניו, שיתן לי בשביל היולדת איזו סגולה או שמירה; מטבע, קמיע או שמן למשחה; והוא אומר, שאינו יכול! שעיקר הקמיעות והסגולות היא האמונה בהן ובהצדיק, הנותן אותן, ושבלי אמונה הדברים הללו מזיקין, חס ושלום… “והם אינם מאמינים”.
אמת הדבר, אך אני לא יכלתי לשוב לבית ר' יחיאל בלא כלום.
הימים ימי סוכות הראשונים, שם היא מקשה לילד, להושיע איני יכול, ובבית הצדיק הנני כבן-בית, ונשארתי שם, ובכל רגע ורגע הייתי מתבונן אליו בתפלה ובתחנונים.
וכפי הנשמע היולדת בסכנה גדולה, שלושה ימי צירים וחבלים… אמת היא, שהם עשׂו את שלהם, את כל מה שיכלו לעשׂות: עוד בערב יום-טוב נמדדו הקברים ועל ארון-הקדש היו צובאות נשים מייללות, וגם הרבה צדקה פיזרו, ומתנות לאביונים. ואמרו, שבבית ר' יחיאל ארונות הבגדים פתוחים, ועל השולחן מונח גל של מטבעות, וכל הרוצה בא ונוטל.
וביום הראשון לחול-המועד נגשתי אל הצדיק ואמרתי לו: רבי, הלא מקרא מלא הוא “צדקה תציל ממות”! והוא עונה לי – לפי עניות דעתי, שלא ממין הטענה – ואומר: כמדומה לי, שיבוא הגאון מבריסק. ובאותו הרגע בא ר' יחיאל, ולא פנה, ולא שעה אל הצדיק, ונגש אלי והחזיק בי, ויאמר:
– שמעיה, עגלה עומדת בחוץ, שב בה ותביא את הגאון מבריסק.
והוסיף: יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ויעשׂה מה שלבו חפץ.
ידע ר' יחיאל עד היכן הדברים מגיעים.
***
והנני נוסע.
ואמרתי בלבי, אם נודע להצדיק, שיבוא הגאון מבריסק, בוַדאי שיצמח מזה איזה דבר. בוַדאי שבחמלת ה' עליה תוָשע היולדת, ואולי יצמח מזה גם שלום! רצוני לאמור, בין הצדדים בכלל. כי הם בעצמם, רצוני לאמור, הגאון מבריסק והרבי מביאלא, לא היו ניצים ומריבים מעולם. אך יבוא נא הנה ויראה, הלא עינים לו לראות…
אך לא קלה היתה הבאת הגאון.
מן השמים נלחמו בי! יצאתי בכי טוב, ופתאום התקדשו השמים בעבים, ורוח גדולה וחזקה קולעת את העננים כבכף-הקלע. והאויר מתמלא שריקות וקולות הומים, עד שנדמה לי, שכת לצים, שדים ורוחות רעות פורחות באויר. וגם בעל-העגלה, אף שאינו בן-ברית, ראה שאין הדבר על פי דרך הטבע, והצטלב והניף את השוט למעלה, והראה לי את הערבוביא שתחת כפת הרקיע.
ותוך כדי דבּוּר התחזק הרוח ביותר וירדוף את העבים ואת העננים זה על זה, זה על זה, ויש מהם שנצבו כנד, כגלדי קרח על הנהר ביום סער.
והנכרי מסב אלי פניו בחרדה, ומתחנן לפני לשוב העירהּ, אבל אני אינני שומע לו; ואנחנו נוסעים. ופתאום נתך מטר ארצה, סוחף סוחף הדלף ואין דרך עוד, כי אם נהרי נחלי מים, ואופני העגלה צפים, צפים במים… ומה אומר, ומה אספר לכם – ואני בחיי לא האמנתי.
ובכל זאת, בחסדי השם, הגעתי למחוז-חפצי; ובהושענא-רבה כבר היה הגאון מבריסק בביאלא.
האמת נתּנה להאמר, כי באותו הרגע שישב הגאון מבריסק על העגלה, נדמו הרוחות, נקרעו העננים, ומתוך הקרע נשקפה החמה כמן הארובה, ובאנו בשלום לביאלא.
וגם הנכרי, להבדיל, הרגיש בזה, ואמר בלשונו: וועֶליק“י רבּין, דוּזש”י רבּין!
אבל העיקר היתה כניסתו לשם.
הגאון נכנס, ואנשי הבית סבּוּהוּ בבכי וצעקה ויללה. מן החדר השני קול היולדת לא נשמע; או שטבעו אנחותיה בזעקת בני-הבית, או שלא היה לה כוח עוד להשמיע קולה. וגם ר' יחיאל וחתנו אינם פונים אלינו ואין רואים אותנו. ר' יחיאל עומד אצל החלון ומקרר את מצחו בשמשות; וחתנו, בן הגאון, עומד בפנה אחרת ופניו אל הקיר; ורואה אני, שכל גופו רועד, שהוא מטיח את ראשו לכותל… וכראותי זאת נפלה עלי אימה חשכה ונתקררו כל אברי, וכמעט שנפלתי על פני ארצה.
אך הראה איש מכם את הגאון מבריסק?
הגאון מבריסק היה גבר בגוברין, עמוד ברזל ממש. גבה-קומה, באמת – “משכמו ומעלה”… והיה מפיל אימה על סביביו – אימת המלכות. וזקנו לבן כשלג, וארוך מאד, ומתפלג לשני קצווֹת; והקצה האחד – זוכר אני היטב – נתחב באזורו, והקצה השני היה רועד קצת על אבנטו. וגבותיו לבנות, עבות וארוכות, מכסות את עיניו, ומטילות צל על חצי פניו. וכאשר הוריד את גבותיו – רבונו של עולם, מה אומר ומה אדבר – הנשים נפלו אחורנית, כמפני הרעם. בעיני הגאון מתנוצצים חלפים, חלפים ממש, והוא שואל:
– ואיה כלתי? – וקולו כשאגת הארי.
וכשהראו לו את הדלת, נכנס אל היולדת, ואני נשארתי על מקומי ומחשבות נפלאות התרוצצו בי.
ואמרתי בלבי: דרך אחרת לגמרי. הגבות, העינים, הקול – הכול נורא ואיום, הכול נאדר בכוח, הכול מטיל אימה. ושם – עינים מזהירות בחמלה רבה, בדממת נועם, וכל מבט ומבט מחיה נפשות… טל של תחיה בעיניו הקדושות. וקולו מושך את הלב ומושך את הנשמה; הומה הקול כיונה, ככנור דוד, ולבך מתמוגג ממתיקות ורוך.
פה אנשים נופלים על פניהם, ושם הנשמות נמשכות כצפרות-הקיץ של האור…
וזה נכנס אל היולדת, גל עצמות יעשׂה ממנה!
ומגודל הפחד רצתי את הרבי.
אבל את הרבי מצאתי עומד על המפתן, כאילו הוא מחכה לי. ואך ראה אותי צחק, ואמר:
– הראית את כבוד התורה והדרה?!
אם הרבי מצחק, סימן טוב ומזל-טוב הוא, וכרגע שבתי למנוחתי.
***
והנה בנוגע להיולדת נבואת לבי התקיימה.
ובשמיני עצרת נולד למזל-טוב בן-זכר.
בשׂמחת-תורה דרש הגאון מבריסק בשעת הסעודה. ומה אומר ומה אספר לכם? אם התורה היא ים, הגאון מבריסק היה הלויתן שבים. בטיסה אחת עבר עשׂר מסכתות, בתנועה אחת הניף כבמנוף אלפי סוגיות, והוא בעצמו מתיז וסואן, ומרתיח, כביכול – הים בעצמו. ראשי נהפך עלי כגלגל…
ובכל זאת – מודה אני ומתוַדה – לא הרגשתי כל שׂמחת יום-טוב. ונזכרתי את חלום הרבי, ועין בעין ראיתי את פתרונו. הבית מלא אור, החמה בחלון ויין טוב על השולחן, ובלבי קור, ובנפשי קרירות נוראה… ויודע אני, ששם, במקום אחר, יש שׂמחת יום-טוב באמת! ששם תורה אחרת, תורת אמת, תורת חיים, וה“עולם” מרגיש, שמלאכים פורחים מעל לראשיהם, והאזנים שומעות את משק כנפי המלאכים; והבית מלא אור אחר – מן האור הגנוז! ועגמה נפשי אל הצדיק, והיו לי געגועים גדולים, וצער גדול ממש, והתאפקתי בכל כוחי לבלי לברוח, כי הייתי העשׂירי ל“נברך לאלהינו”. וסגרתי את עיני, והעליתי אחת מרוּבּי תורותיו של הצדיק על לבי, והגיתי בה בכל נפשי, ודבקתי בה בנשמתי, ורוַח לי מעט, וכבר אני משוטט בעולמות אחרים. אך הקול הגאון העירני. והגאון שואל את המסובים על דבר הרבי מביאלא. ואני שומע, שאומרים לו: ישנו בכאן איזה נח!
והנני מתמרמר על החנופה, ונושך בשׂרי בשני, ושותק.
והגאון שואל עוד, אם אותו נח הוא בעל-מופת. והמסובים אומרים לו שהם אינם יודעים, אך הנשים מספרות.
– וכסף הוא לוקח?
– פדיונות הוא לוקח, כמה שנותנים לו, אבל הוא מפזר הרבה, נותן לצדקה.
– ולמדן הוא?
– אומרים: מופלג, ויש אומרים: גדול בישׂראל.
– ונח זה מאין הוא?
המסובים לא ידעו גם הם והסבו את פניהם אלי.
ונפלה שׂיחה בין הגאון מבריסק וביני. ועניתי על שאלותיו בפחד גדול. ומתוך שאר הדברים אמרתי לו, שכמדומה לי, שהצדיק היה גם בבריסק ולמד שם תורה.
– ואתה אחד מחסידיו? – שאל הגאון, ובאותו רגע נדמה לי, שהוא מביט עלי כעל שׂממית.
והסב את פניו אל המסובים, וספּר להם, שאצלו היה תלמיד אחד, ששמו היה נח, ושאותו נח היה חריף ובקי, ומתמיד גדול, אך, בעווֹנותינו הרבים, נמשך אחר הסטרא-אחרא, אף שהשתדל להסתיר את הדבר. ושיחר אותו הגאון למוסר איזה פעמים, עד שנעלם ועקבותיו לא נודעו.
והסב אלי הגאון את פניו שנית, ושאל:
– האין זה אותו נח בעצמו?
– איני יודע – עניתי בחשאי.
– קלסתר פניו – מתחיל הגאון לתאר – הוא כזה: רזה הוא, קטן-קומה, זקנו שחור, פאותיו שחורות ומסובכות, עיניו דולקות וקולו מצלצל כקול ילד ונדמה תמיד כתפושׂ במחשבות עקומות, או כחולם בהקיץ…
והמסובין אומרים, שאפשר שהוא זה.
ובזה נגמרה השׂיחה על דבר הצדיק, והוסבה לענין אחר. אך תיכף אחר “ברכת המזון”, כשחפצתי לברוח, נעצרתי על ידי הגאון מבריסק, שהטה אותי הצדה ולחש לי:
– תוליך אותי אל רבך, שהוא תלמידי. אך אל תגד לאיש.
מעצמו מובן, ששמעתי בקול הגאון, מה כוָנתו בזה?
– הדבר פשוט – ענה לי הגאון בנחת – בשעת ברכת-המזון עלה על לבי, שדן אני שלא בפניו, שמעולם לא ראיתי אף צדיק אחד ולא שמעתי את התנצלותם, וחפץ אני לראות ולשמוע.
– ואפשר – הוסיף אחר כך – שיעזור לי השם, ואחזירנו למוטב, ואציל את תלמידי מענשה של גיהנום.
ועודו מתלוצץ:
– הידעת, “שקץ”, שאמרתי, שאותו נח יהיה לגדול בישׂראל, לחד בדרא ושישב על כסאי תחתי.
***
וטורא בטורא פגע.
ואני הייתי באותו המעמד, ומתפלא אני ומשתומם, שיצאתי שלם בגופי ובנשמתי ועודני חי.
על פי המנהג בביאלא, החסידים הולכים בשׂמחת-תורה אחר הסעודה לשׂוח ברחובות ומחוץ לעיר, והצדיק יושב לו על המעקה, ומשקיף על קהל חסידיו ושׂבע נחת.
ועיר קטנה היתה אז בביאלא, בתיה בתי עץ, מלבד בית-הכנסת ובית-מדרשו של הרבי. והבתים קטנים ונמוכים, והמעקה של הצדיק, שבדיוטה השניה, גבוה על כל הגגות, והעיר כולה נראתה משם כשטוחה על גבי היד, יחד עם הגבעות הקטנות במזרח, עם הנהר שבמערב וכל הכרים מסביב.
והרבי יושב על המעקה, וחבילות-חבילות של חסידים עוברות בסך ומזמרות. ואם איזו חבילה שותקת, משליך לה הרבי ממרומים איזה נגוּן, והם חוטפים אותו ומזמרים בקול.
והרבי שומע את קול צעדינו; והרגיש תיכף ומיד, מי הבא אליו, ונחפז לקראת הגאון מבריסק, והקדים את פניו בענוָה:
– שלום עליכם, רבי ומורי.
והגאון מבריסק ענה:
– עליכם שלום, נח!
ותיכף נכנס עמו בדברים.
– הלא תאמר לי, נח – אמר הגאון, בהרימו את גבות עיניו, – למה ברחת מהישיבה שלי? מה חסרת שם?
והצדיק השפיל קולו וענה:
– אך דבר קל חסרתי – אויר לנשימה.
– מה אתה דובר, נח!
– לא יכולתי לשאוף רוח, אויר לא היה לנשמתי.
– ההשמעת לאזניך מה שפיך מדבּר?
– כן הוא, רבי, – והוסיף:
– תורתך, רבי, עמוקה מני ים, אך גם קרה כמי הים! מדת-הדין היא, תורת ברזל ונחושת היא – בלי חסד, בלי רחמים, בלי שׂמחה, בלי אהבה, בלי אויר הנשמות!
הגאון מחשה ומשתומם, והצדיק מוסיף בענוַת-רוח, אך באומץ הלב:
– נשׂגבה היא תורתך, רבי, ולא נבראה אך לבני-עליה, אך ליחידי-סגולה… והשאר? איה התורה בשביל כל ישׂראל, בשביל החוטב-עצים, הסנדלר, החייט, הקצב – בשביל כל יהודי פשוט ובשביל ישׂראל שחטא? היש לך רבי תורה בשביל רוב הצבּוּר – רוב מנינה ובנינה של האומה?
והגאון מבריסק שותק עוד, והצדיק מביאלא מתחיל להתנצל לפניו:
– מחויב אני בכבודך, רבי, יותר מזה מחויב אני בכבוד רבון העולמים, ובכבוד תורתו – תורת החיים! לא זאת היא התורה, רבי, גוף התורה היא ולא נשמתה.
– נשמת התורה? – חזר הגאון מבריסק על דברי הצדיק, בשׂימו את ידו על מצחו, כאילו הוא מעיין בענין זר ומתמיה.
– כן הוא, רבי! ישנה נשמת התורה, והיא נשמת כנסת-ישׂראל כולה, ולא נשמת יחידי-סגולה… כל ישׂראל היו במעמד הר סיני, השכינה שורה על כל ישׂראל, וכל אות ואות מן התורה היא נשמת ישׂראל – נשמת איזה איש מישׂראל! וכל ישׂראל יש לו חלק בה, וכל ישׂראל יונק ממנה את חיותו, כי לכל ישׂראל תורת חיים היא…
– ושם – הוסיף הצדיק בדממה – היתה תורה לא-חיה, אך גויתה החנוטה של התורה…
– ותורתך, נח?
– רבי ומורי, אראה לך אותה, אם תרצה.
– תורתך נתּנה להראות?
– בוא נא אתי, רבי ומורי, ואראנה לך, מן המעקה תראנה; לא את התורה בעצמה, כי אם את השׂמחה, את העונג ואת הנגוהות והאור, שהיא זורעת סביב לה…
והגאון מבריסק שומע לו, והולך אל המעקה, והצדיק אחריו.
ובמהלכו הרגיש בי הרבי, ופנה אלי, ואמר: וגם אתה רשאי ללכת. היום תראה גם אתה; גם הגאון מבריסק יראה, ועיניכם תחזינה שׂמחת תורה, שׂמחת תורה באמת.
ואני הולך אחריהם ורואה.
ורואה אני מה שהיה אשתקד ובכל “שׂמחת-תורה”, אך רואה אני באופן אחר.
ממעל – שמים גדולים ורחבים, ממש אין סוף… ועין התכלת מתנוצצת בשלוָה… וערפלי טוהר, לבנים כלבנת הספיר, נודדים ועוברים בסך, ואני מתבונן בהם ורואה, שהם רועדים, ומרגיש אני ויודע, שהם רועדים משׂמחה ומתענוג אין סוף, ולרגעים הם מרקדים ממש… ומתחת – אזור ירוק ורחב מאד מקיף את ביאלא; אך הירוק – ירוק חי הוא! ונדמה לי, שנשמות פורחות בין הדשאים, שהעשׂבים חיים הם ושמקפצים ביניהם מאורות קטנים ונפלאים – לשונות אש קטנות ומזהירות, כל הדשאים והעשׂבים רועדים מהתענוג הנפלא, ומתנועעים ומחבקים ומנשקים זה את זה.
ובתוך הדשאים והעשׂבים – חבילות-חבילות של חסידים ומעיליהם ואבנטיהם מזהירים באור החמה… והניצוצין והמאורות ולשונות הנוגה, המתגלגלים בין הדשאים והעשׂבים, מתדבקים בשולי בגדיהם באהבה וחבּה, בחן וחסד, ועיני החסידים נטויות אל המעקה, ומקבלות משם אור מאור פני הצדיק, והאור נאצל עליהם, והם יונקים את האור ומזמרים את האור, והזמר הולך הלוך והתנשׂא, הלוך והתרומם, למעלה, למעלה – – –
וכל כתה וכתה מזמרת את הנגוּן שלה, את הנגוּן שלה, את הנגוּן המיוחד לה, לפי האור שנשפע עליה ושהיא יכולה לקבל. וכל הנגונים מתלכדים ומתמזגים לנגוּן אחד, לנגוּן מאד נעלה; והוא הולך הלוֹך והתחזק, הלוֹך והתקדש, לאין סוף ואין קץ – והכול מזמר, השמים מזמרים, הגלגלים מזמרים, והארץ מתחת מזמרת, והעולם כולו מזמר – נשמת העולם מזמרת – – –
ולבי נמס מרוב מתיקות, וצעקתי: רבונו של עולם! הישמע זאת האדם וחי?
ורואים אתם, שעודני חי.
– נח – קרא פתאום והגאון מבריסק – הגיע זמן של תפלת מנחה!
ונפלתי משמים ארצה, מסך נפל על עיני וחזרתי לראות מה שראיתי אשתקד ובכל השנים הקודמות: שמים פשוטים, טלאי עננים… ופה אחו – מרעה לבהמות… ורואה אני חבילות של חסידים במלבושים קרועים ומטולאים; ושומע אני שברי נגונים, קרעים שאינם מתאחים. ונדעכו המאורות, והניצוצין עוד אינם… והבטתי אל הרבי, וגם פניו אינם מזהירים עוד…
***
ולידי שלום לא באו.
הגאון מבריסק שב לביתו מתנגד וחולק כמקודם…
אף על פי כן היתה לפגישה פעולה: רדוף שוב לא רדף אותו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.