_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דברי וכּוּח

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

ועוד הפעם עולה על לבי להתוכח קצת עם הד"ר רונדשטיין, כותב המאמרים הראשיים בה"איזראעליטא", ויודע אני, שהוכוח עם הד"ר רונדשטיין הוא דבר קשה.  הד"ר רונדשטיין מתנהג עם מבקריו באופן מיוחד: הוא עולה שלא ממין הטענה.  למען ברר את היחס הנפלא בין הד"ר רונדשטיין, האומן למאמרים ראשיים, וביני – מבקרו, עלי להזכיר נשכחות.

קדירה דבי שותפי היתה בווארשא ושמה "Wschód" – עתון שהשתתפו בו הציונים משני עברי גדות הוויכסל, ווארשא וקראקוי.  ה"ווסחוּד", זכרונו לברכה ולהבדיל בין החיים והמתים, היה עתון של מלחמה, עתון ששם לו למטרה: להפיץ את הדעה הציונית בקרב האינטלגנציה – ה"תינוק, שנשבה לבין העכו"ם", לקרוע מעל פני האינדיפירֶנטיזם את מסכת השקר של ה"פולנים בני דת משה", בלי דת משה ודעת הפולנים, ועל אפת ועל חמתם של הפולנים, ולהלחם בכל תוקף ועוז בהתבוללות, שסופה נשיקת הסנדל הרומי...

כן, ה"ווסחוד" נספה בלא עתו, אבל בחייו היה גבור מלחמה. 

ובתור העורכים של עתון-המלחמה מצד ווארשא, נמנה הד"ר רונדשטיין, הוא היה העומד בראש, הנושא את הנס... 

ופתאום נדפס באותו העתון מאמר מלא ספקות, מלא הרהורים לכאן ולכאן, ממש "חתיכה של קוהלת", מי יודע אם עולים אנחנו או יורדים, אם יבוא הלהב אחרי הניצוצים או גסיסה ויציאת נשמה, וכיוצא בזה.  וממילא, היתה במאמר איזו לאות, אפיסת הכוחות ואפיסת האמונה בהכוח, למרות איזו מלים חזקות ומצלצלות, כראוי לאומן של מאמרים ראשיים. 

בתורת רואה מן הצד, שאלתי במאמרי ב"הדור" (גם זה זכרונו לברכה), מה ראה על ככה הד"ר רונדשטיין לפקד צבא מלחמה בלב מלא ספקות כרמון? נבאתי לו, כי יבוא יום ושבר את עטו, ופנה עורף לכל משאת נפשו, ואולי יעשה עוד פסיעה קלה – לחוץ...

והד"ר ר.  ענה: לא כי; אתה בעצמך מלא ספקות כרמון! כל הפוסל במומו פוסל!

וזה היה שלא ממין הטענה.  לא עלה על לבי לאסור על איש את הספקות, אף המסופק אינו רשאי לצאת למלחמה.  "הספק הוא אבי המורא ורכות הלב, והאיש הירא ורך הלב נקי הוא לביתו, ועבודתו, עבודת הצבור בכלל, ובפרט בשעת חירום עליטא דפה ווארשא...

ולא עברו ימים רבים, ונבואתי התקימה.  הד"ר ר.  עשה קפיצה קלה ועבר מן ה"ווסחוד" אל הצד שכנגדו – ה"איזרא-עליטא" דפה ווארשא...

עתה יכול אנילכבד את ה"איזראעליטא" (מלבד מאמריו של הד"ר ר.).  לה"איזראעליטא" יש עתה שיטה מסוימת, והיא: מפטירין כדאתמול.  אין אנו עם, אלא כנסיה דתית; אין לנו עסקים משותפים אחרים אלא דעת העבר, ההשכלה בעתיד ובהווה – איזו שמירה כנגד המזיקים, ועדר עדר לבדו...  אם את האחד אכל הדוב – ונשאר השני לפליטה, מנחה לעשו...  אמנם הסנדל הרומי הוא אבן-שואבת, אבל כהנה וכהנה ישקו את הסנדל, ולהמקדש-מעט ברחוב טלומאצקי יהיה מנין לכל שבת ושבת, ואיזה מנינים ליום הגדול – יום הכיפורים.  השיטה, לפי דעתי, מופרכת מאליה, השיטה, לפי הבנתי, מזיקה ומכשילה את הרבים, אבל ילך כל איש ואיש ויטיף על פי דעותיו, לכל דעה ודעה הזכות להגן על עצמה, להלחם על קיומה, וכיון שאין אמת מוחלטת ומופשטת – יתאמת האלכסון בהפּאַראַלֶלוֹגראם של הכוחות...

אבל אז! אז היה ה"איזראעליטא" גם כן קדירה דבי שותפי, והשותפים לא היו בעלי דעה אחת...  אחד היה מושך לימין, השני לשמאל; והסירה הקטנה היתה מתנענעת הנה והנה, אך – על מקומה, צעד קדימה וצעד לאחור...

ובאותו  ה"איזראעליטא" החליף הד"ר ר.  את ה"ווסחוד"... 

לא ארכו הימים, והד"ר ר.  יצא בה"איזראעליטא" במאמר נפלא במינו...  הד"ר ר.  כבר עזב את הציוניות הרשמית, והוא מרמז, שיצא משם בעל כרחו, לפי שהציוניות הרשמית יצאה לתרבות רעה, היא תועה לא דרך...

רימה בתוך התפוח: הקרתניות! – ה"בעל-בית'ישקייט" אוכלת אותה בכל פה! פעולה הציוניות, ביקש הד"ר להוכיח, תהיה מאפע, כל זמן שתתייסד על אשיות רעועות, על הרגשות ישנות שעבר עליהן זמנן – על הלאומיות...

אם הציוניות חפצה להתקיים, – מברך הד"ר ר.  – צריכה היא להתכונן על בסיס של שיטה כלכלית...

מחויבים הציונים לבחור באחת השיטות הכלכליות הקיימות או לברוא להם שיטת כלכלה חדשה!

עוד הפעם לה בגורלי להתוכח עם הד"ר ר., ועוד הפעם ענה לי שלא כהוגן – שלא ממין הטענה. 

בתור עוזר ה"יוד" ניסיתי להוכיח להד"ר ר., שאין כיום הזה שיטה כלכלית מספקת לכל ארבע הספירות, המתגרות והנלחמותת זו בזו, שהציוניות, הבנויה על שיטת כלכלה, תהיה בהכרח סבורה ומקובלת אך לאחת מן הספירות ולא יותר – השאר יהיו מתנגדים לה, אויביה בנפש.

שהציוניות אינה חפצה ואינה יכולה להצטמצם בקרב ספירה אחת, כי חפצה היא לתת מענה על שאלת החיים של הלאום כולו, ולא של ספירה אחת, תהי גם הספירה ההיא הגדולה בכולן וגם הישרה והאהובה מכולן.  החלק הוא קטן מהכל, הספירה – מהלאום, וההתרכזות בספירה אחת תמעיט בהכרח את הכוחות...

ואין הציונים, בעלי תנועה לאומית משותפת לכל הספירות, מוכרחים לברוא או להמציא שיטה חדשה, שיטה כוללת...  אם גם נניח, שאפשר הדבר.

ואחת – אמרתי – משתי אלה.  או שהד"ר ר.  כבר מצא שיטה כזאת, והוא "מונע את הטוב" ומבקש את אמריקה שנית, או שאין להד"ר ר.  כלום, והוא מטיל על הציונים מיסיה חדשה, תעודה חדשה, להמציא שיטות כלכלה...

ומה ענה הד"ר ר.?

הוא ענה, ולא תיכף ומיד, ולא במאמר מיוחד, אלא כלאחר יד, בתוך שאר דברים, שאני נלחם בו שלא כהוגן, כלומר, שאני שואל אותו בזמן שהוא מוכרח לחשות...

כלומר: שהכל יודעין איזו שיטה יש להד"ר ר., והכל יודעין גם כן, שאי אפשר לו לפרסמה מפני עין הרע!

רמיזה קלה כנגדי...

ואני לא חטאתי ולא אשמתי! אני דברתי על אודות שיטה חדשה, העומדת להברא במצות הד"ר ר.  ע"י הציונים!...  ועל אודות שיטה כוללת לכל הספירות, והכל יודעין שהממציא שיטה כוללת כזאת, יזכה גם לחיי העולם הזה, גם לאותות כבוד אפילו במארוקו! אלא מאי? בטבעו של הד"ר ר.  לענות שלא כהוגן.

ויודע אני שגם על מאמרי זה יענה הד"ר ר.  כלאחר יד ושלא כהוגן, אבל מה אעשה, וכבר אמר העוזר הראשי, ש"האדם בורח ממזלו, ומזלו רודף אחריו".  וכיון שהכל מחשים ואין עונה להד"ר ר., מוצא אני את עצמי מחויב לענות לו...

סלחו נא, קוראים נכבדים, – כמעט ששכחתי על מה לי לענות.  חשבוני הישן עם הד"ר ר.  אולי גדול הוא מחשבוני אתו בזמן הזה, אבל גם חשבון ההווה אינו דבר קל...

הד"ר כותב פעם בפעם בה"איזראעליטא" דפה ווארשא מאמרים עזים וקשים כנגד הלאומיות והציוניות, בתורם איש שהשתחרר, לפי דעתו, מהשפעת סבל הירושה, בתורת אדם הבונה הכל מחדש, בלי אשיותת איזה עבר.  הוא מביט על הלאומיים כעל נסוגים אחור, כעל חפצים לעורר ישני-עפר מתרדמתם בקברותיהם! בשעה שהלאומי מאמין, שאין האנושיות אלא יצירה מורכבת מעמים שונים, עומדים ברשות עצמם, ופועלים זה על זה ומתפעלים זה מזה, וחיים בשלום ובמישור, מאמין הד"ר באנושיות מורכבת לא מאברים, אלא מתאים מיוחדים, אנושיות בדמות עדר אחד, ולא נער קטן, אלא לאַסַל או מארכּס נוהג בו! ועל כן חוטאים הם בנפשותיהם הלאומיים, המושכים, לפי דעתו, את אופני העגלה אחורנית! הד"ר ר.  וחבריו רצים, ואנחנו נותנים מכשולים לפניהם ועוצרים אותם בדרכם את האושר והשלום! והציונים, על אחת כמה וכמה, שהם "כל מום רע".  מה הם חפצים? האינם יכולים לחכות, עד שתתגבר אחת השיטות הכלכליות?

אבל הריב האחרון, הריב אחד-העם – נורדוי, נתן לד"ר ר.  ענין למאמר מיוחד במינו!

הד"ר ר.  מספר לנו, שהיו ימים והוא שכח לגמרי את מציאות הציונות.  זה זמן רב, שקול הצעקנית נחבא, לא התאספו קונגרסים, ראיונות נכבדים בין השולטן וידידו הד"ר הרצל לא היו, הבאנק על דבר עסקים גדולים לא השמיע, ולפעמים אמר בלבו: הלכה לעולמה הציונות!

ולידי ספק במיתתה היה מביא אך ה"וועלט", אם אונה לידו זה העתון, הלובש ירוקים, והראוי, לפי טבעו, לההפך לעתון של הלצות וחדודים.  אך העתון הזה הזכירו שעוד הצעירים, התלויים בין השמיים – שמי אונאת עצמם, ובין היבשה – יבשת האיגנוארנץ (אי הדעת) עודם מתהוללים! ובפרט ראשי הציונים, האומנים הנפלאים להכות בתוף ובמצלתים!

אבל – מתנחם הד"ר ר.  – השאון אינו סימן ברכה! אחרי הרעש יבוא יליל-חתולים!

הציונות גוססת! התחלה טובה – מפלת נורדוי, ואם כשל עוזר – ונפל עזור, הד"ר הרצל...

ושמות התואר, שהד"ר ר.  מכבד בהם את נורדוי, עולים בכמותם ובאיכותם על הכתרים, שקשר ז האחרון לראש אחד-העם.  אבל העיקר הוא הד"ר הרצל, זה "ידיד השולטן", "אוחז העינים"!

זו היא תמצית מאמרו של הד"ר ר., שאני מוצא את עצמי מחויב להתוכח על אודותיו!

כשעניתי בפעם השנייה להד"ר ר., מסרתי מודעה, שאיני מתעבר על ריב הציונות, שיש לה גואלים קרובים אליה ממני, שנלחם אני אך לשם האמת, ואת דברי אני שונה גם עתה.

בתור יהודי לאומי, שאין לאומיותו תלויה בקרקע, מביט אני על ההשתדלות להשיג בעד עמנו או בעד רובו, ולו גם בעד חלק קטן ממנו, מקלט בטוח, מקום מנוחה, כעל אחד מעסקי העם היותר נכבדים והיותר נחוצים; אבל יכול אני לתאר לי גם מתנגד להציונות, כלדבר, שאינו, לפי דעתו, באפשרות, שהוא, לפי השקפתו, אך חלום שאין סופו להתקיים, אך חזיון של אוטופיה...  ויכול אני להבין גם השקפה יותר קיצונית, שעל פיה התנועה להאחז בארץ אבות היא מזקת, כשוללת מאתנו את הזכות לבקש זכות אזרח! אבל בשום אופן לא אוכל לתאר לי איש מישראל, ולו גם איש מחסידי אומות העולם, אשר יחשוד באמונתם הטובה של מנהיגי הציונות, אשר ישימם לראוה בתור "מכים בתוף וחליל", מאחזי עינים, נוכלים מרמים את הבריות!

והעיקר, לשונו הזהב! סגנון של לועג לרש, שמח לאיד! אם השולטן לא יתן טשארטר ומדינת היהודים לא תקום, אם עמל רוב-העם האומלל, ולו גם מעוטו, יעלה בתוהו, אם כסף הבאנק – אגורות של עניים, ויתומים ואלמנות – ירד לטמיון, אם כל התקוות להאחז בארץ ולעמוד ברשות עצמו תהיינה נכזבות – הרי זו טרגדיה נוראה, והד"ר רונדשטיין רואה את הטרגדיה בחלומו וצוהל: "הלא אמרתי לכם מראש, אני החכם!" וזה הוא מעשה מגונה!

מעשה מגונה, ודבה רעה כרוכה בעקבו!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה