_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אשת  חבר

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

     חדר של ד' אמות, קירותיו רטובים, פינותיו מכוסות קורי עכביש, ויתד בתווך לקורה – זכר למנורה; בו כירים ריקים, תנור מלא בקיעים, שלושה כיסאות, שולחן וארגז המחסור והעוני נשקפים מכל עבר ופינה.

בערשׂ שוכב נרדם ילד, אשר פניו ירוקים וראשו גדול יותר מדי.  על הארגז יושבת האם ומניעה את ערשׂ הילד ושומעת את הלימוד של אישה היושב אל השולחן, כל אלה יחדיו ממלאים את החדר עד אפס מקום.

והוא קורא בקול זמרה נעימה, איזה מלים יבלע כבכּורה בטרם קיץ, ואיזה מהן ימשוך כמשוך היובל; יש מלים אשר תפולנה מלשונו כמו מעצמן, יש אשר הוא יהדוף אותן בחפזה ובכוח, ויש אשר יוציאן בשריקה מבין השינַים.  לרגעים יחטוף לפתע פתאום מכיסו את  המטפחת, שהיתה לפנים אדומה, ימחה זעת מצחו ומיץ אפיו, אחרי כן יניחנה על ברכיו ומשם יחטפנה וישיבנה אל כיסו, או יקח אחת מכנפותיה לנקות בה את שיניו.  גם כשוב המטפחת אל המנוחה עוד לא תדענה ידיו מנוחה; הימנית תסלסל בפאותיו, השׂמאלית תמשש את זקנו, או יחדיו תכּינה על הברכים או על השולחן כל עצמות האיש מלאות תנועה; רגליו יהפוך תמיד, רגע יניח העליונה על התחתונה ורגע להפך, פעם יגביה את הימנית לשׂימה כר לשבתו, ופעם תקח השׂמאלית את מקומה, וכולו מתנועע כקנה לפני הרוח, גם המצח עובד את עבודתו בהיקמטו פעם לארכו,  פעם לרחבו ופעם לאורך ולרוחב יחד, אז ירבצו הקמטים כעין קמץ, השתי לרוחב מלמעלה וחצי העֵרב לאורך מלמַטה, ופתאום ייעלמו כל הקמטים והנה חלקלקות על הפנים והמצח, אות הוא כי הודוֹ"ק נגלה לפניו כספר פתוח! ואז הוא מרבה לשאוף את הטבק בחוטמו המכוסה זיעה,  וכך הוא לומד בחשק, באהבה ובהתלהבות, ואשת חיקו שומעת ונהנית בעולם הזה! את ערשׂ הילד הישן תניע ברגלה בלי דעת, ועיניה תלויות בבעלה.  על פניה שפוכה קורת-רוח ועיניה מפיקות גאוָה וגדלות: הן לריעותיה נתנו נדוניה הרבה יותר מאשר לה, ובעליהן במה נחשבים  הם נגד בעלה, גם לא כקוף בפני אדם.

 אך פניה התחילו להשתנות.

פתאום זכרה, כי יום החמישי היום ואין אגורה ליום השבת העומד אחר הכותל, זכרון היום הקדוש הניס מפניה את גאוָתה, ואחריה גם את קורת-רוחה.  אחרי-כן העיפה עיניה בעד החלון ותרא כי כבר פנה היום – וַיעבור צל ויכס את פניה הדלים.  מן החלון שבו פניה אל הערשׂ, עוד מעט והקיץ הילד ובבית אין נטף חלב, והילד חולה – אז הרעב הצל וֹיהי לערפל, ובהוסיפה לחשוב מחשבות, כי גם חג הפסח הולך ובא, היה הערפל לעננה; ובהוסיפה  לחשוב מחשבות, כי גם חג הפסח הולך ובא, היה הערפל לעננה; ובבקשה חשבונות, כמה נחוץ לה עוד עד  ימי החג , וכמה היא צריכה  בשביל החג, והבעל מלבד תורתו אינו משׂתכר מאומה, ואך אל הרבנות עיניו תלויות, בזמן שהרב דמתא חי וקיים וכוחו בעצמיו, ובכל ערי הסביבה ישנם רבנים חיים וקיימים ובריאים – היתה העננה לענן כבד נושא זיקים וחזיזים באשפתו! וכבר האירו הברקים בעיניה הקטנות, הבוערות מתחת למטפחת ראשה!

לאט לאט עלתה סערת רוחה;  הנה החלה לפכור את אצבעות ידיה – סימן מובהק כי עוד מעט ויבוא הסער! שׂפתותיה רועדות, הבל פיה חם, ובכבדות תשאף רוח, אך בכל כוח ועוז תעצור ברוחה כי הלא  הוא עוסק בתורה!

אך בקראו בניגון: "שמע מיניה תלת" וַיפרש בנעימות: "איז פון דאַנעַן געֶדרינגעֶן" אז הפכה פתאום המלה האחרונה "געֶדרינגעֶן" לזיק אשר נפל באוצר אבק-השריפה – וקללה נמרצת התפרצה  פתאום מלב האשה, מעין המלה הזאת.

והוא נזעק פתאום ממקומו, נרתע לאחוריו כאילו נפל הרעם משמים טהורים.

והיא – מפיה יז קצף, וחרפות וגידופים יצאו תכופים; כבר נגדעו בריח  ודלתים, ונפרצה הגדר.

– היודע אתה רשע! – קפצה לקראתו בצפורנים מוכנות לטרוף  – היודע אתה כי ערב שבת היום, כי "ערב פסח" עתה, כי הילד חולה כי אין מאומה, אין חלב? היודע אתה זאת, גזלן?!

אך פתאום נעלמה דומיה מעוצר כעס ויגון.

נפלא מאד כי הילד לא נעור מתרדמתו, אך אימה חשכה נפלה על האיש, עיניו נסבו ורחבו כפלים ורעד קדרות יתקפהו. 

אולם לאט לאט שב לאיתנו, בראותו כי צפורני אשתו ולשונה חדלו פתאום מעשׂות את מלאכתן והעינים שבו  לקטנותן, ואז לבש כגבר עוז ויקרא:

– אשה ארורה! מה עשׂית? – וַיך בימינו על השולחן – מה עשׂית? עווֹן ביטול תורה! הנשמעה נבלה  כזאת, לבלי תת להבעל ללמוד תורה? הידעת את עונה הגיהינום? אש ומים, ארבע מיתות בית דין, סקילה, שׂריפה, הרג וחנק, היינו: להפיל מן ההר אל הבור ולסקל באבנים; לשפוך אל הפה בדיל רותח, השׂורף את הכליות; להרוג בסַיִף בחרב; וחנק: לשׂים מחנק לנפש לא כחנק דודך הסוחר המשוגע, אשר תלה את עצמו בחבל עת פשט לנושיו את הרגל, כי אם חנק מידי שמים, חנק שאין לו סוף ביטול תורה! השמעת? ובשביל מה? בשביל חיי שעה, חיי העולם הזה! ומי נותן לצפורים? הגידי,  מי נותן לצפורים אוכלן? הלא שבת שירה רק פעם אחת בשנה, ובכל השנה מי נותן להן! כופרת את בהשגחה? ארבע מיתות בית דין, סקילה, שׂריפה, הרג וחנק!

רוח הדרשן צרר את האיש בכנפיו; אך פתאום זכר את מעשׂהו, פתאום התפלא על גבורת עצמו ועזותו, פתאום זכר את האשה ואת צפורניה, מפיו נעתקו מלין, עד מהרה היה הזאב לארנבת, שאין כוחה אלא ברגליה, וַיכסה כרגע את הגמרא.

– חנק! – קרא עוד הפעם בעמוד רגליו על המפתן, וַיברח אל בית המדרש.

קול מַשק הדלת העיר את הילד.  פניו פני הדונג, התעקמו לבכי בקול דממה דקה, אשר מצא מעצור בחוטמו האדום והקמוץ, האשה לא שמעה את קול הילד.

– הכן הוא? – קראה במר נפשה – כן? חנק הוא אומר, חנק? ועל מה זה חנק? את דודי הזכיר לי דודי חנק וגם אני בחנק יהי כן, חנק! המעט לו עוד! עוד חנק עולם, עוד גם אש ומים, אבנים וברזל ביטול תורה, אמר, ביטול תורה! ולמה לי עוד חיים? הן רעב וצמא אסבול, עוני וחוסר-כּוֹל אשׂא, נר לברך את השבת אַין, המנורה נתונה בעבוֹט, בגד אין, הצרות והדאגות שלי היו כולנה,  ועוד ארבע מיתות בית דין!

הילד הרים את קולו בכל כוחו, אך האם לא שמעה.

– ארבע מיתות בית דין! ביטול תורה! גיהינום! עולם הזה אַיִן, עולם הבא גם כן אַיִן – יהי כן! הוי חבל, תנו לי חבל!  לא ימצאני עוד בשובו, יבקש לו אשה אחרת, אם אחרת לבנו.  חבל תנו לי, חבל!

הילד בוכה, אך היא אינה שומעת, סערת רוחה עלתה עד מרום קצה, בדעה מטורפת תרוץ הנה והנה לבקש חבל, עד אשר מצאה אותו בין התנור והכותל.

לעג מר וצחוק פרוע העוו את פניה באופן נורא מאד. 

– כן, חנק! גם דודי חנק את עצמו, אחר כך התנועע כמנורה פה היתד ומנורה אין, אני אהיה המנורה, כן, כן! חנק!

עודנה אוחזת את החבל, והילד אסף שארית כוחו וַיצעק צעקה גדולה. אמו כמו נעורה פתאום וַתרעד.  רואה היא את הילד והוא חפץ לקום, עוד מעט ויפול מערשׂו.

רגש-אם נעור בקרבה וַיך לבה כפטיש חזק, אך גם הכעס והתמרורים לא עברו, וַתשלך את החבל וַתּרץ אל הערשׂ וַתשכּב את הילד בחוזקה.

  ממזר! – קראה לו – הגם לתלות את עצמי לא תתן? הוי רוצח!

הילד בוכה תמרורים.

– אכן רעב אתה, רעב! קראה בכעסה והוָתה – רעב אתה. הא לך לינוק.

ותתקע בפיהו את אצבעה הרזה.                 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה