_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גלמוד

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

שש נשים היו לו לסנדר (מעצמו מובן, זו אחר זו), ועוד הפעם גלמוד הוא ומבקש לשאת אשה שביעית.

את אשתו הראשונה כמעט שאינו זוכר כלל.

  פעם אחת הביא לו אביו ר' פתחיה, עליו השלום, שעון של זהב, ואולי רק של כסף כעבור איזה זמן עמד מתחת החופה (זוכר הוא את דקירות המחטים של בני-גילו), ואחרי כן אכל מרק-זהב, והשתומם כי אין זהב במרק על עיקר. את תואר פני אשתו הראשונה לא יוכל להעלות על זכרונו בשום אופן.  זוכר הוא רק שׂמלה מוקפת זר של כסף, מטפחת בעלת צבעים שונים, ועגילים משני עבר המטפחת, ואת הפנים שבין העגילים לא יזכור ובכל זאת אי אפשר לו לחשוב,  שהיתה לו אשה בלי פנים.

אבל זוכר הוא, כי כמה ירחים (שנים או שלושה) קודם החופה הראשונה היה לבר-מצוָה, ושביום ההוא נשבע לאביו, במצוָתו  בפני הנאספים, בשבועה חמורה ובתקיעת-כף,  שלא ילמד אחרי כן אל דרכי חותנו, שעל שולחנו יהיה סמוך אחרי החתונה, ולא יסע אף פעם אחת לקוצק; לא יעבור לעולם זמן קריאת-שמע ולא יתפלל בעל-פה, כי אם בכוָנה מן הסדור "אורח חיים" או כיוצא בו.

אביו היה נוסע לבּלז, ואך אתו לבּלז  עלה לרגל.

ולמה התחתן  עם חסיד מקוצק? פליאה היא

עוד זוכר הוא, כי רב העיר, גם כן חסד בּלוּי, ניגש אליו וַיצבוט את לחיו לאות חבּה ותהילה בעד הדרשה, שדרש ביום ההוא, ובעודנו מחזיק את לחיו בין אצבעותיו אמר: "תורה לחוד וחסידות לחוד; תורה היא  ענין יפה מאד, אך בלי חסידות אינה מצלת, על פי הרוב מדינה של גיהנום והא ראיה, הגאון מוילנא (ז"ל  – הוסיף כאילו כפאו שד), הלא הוא היה עוקר הרים ממש, ובכל זאת איני אומר שהוא, חס ושלום, בגיהנום הוא בגן-עדן, אבל במדרגה שפלה מאד יושב הוא בפרוזדור הגן-עדן ולומד  גמרא, גמרא ולא יותר, והוא רואה בשברון הלב ממש, איך שאנשים פשוטים, שלא קראו ולא שנו וידעו "עברי" בדוחק, מדלגים עליו ישר אל הגן-עדן כי באמת ראשית חכמה – יִראָה, ואחריתה כוָנה , ועל כולם הבטחון בהשי"ת ובצדיק עושׂה רצונו דוקא עושׂה רצונו,  ולא בצדיק אחד, צדיק מדומה כמו"

יותר איננו זוכר, כי הלחי כאבה מאד, אך לפי המסקנה יצא לו מדברי הרב, כי טוב לאכול נבלות וטרפות מלנסוע אף פעם אחת לקוצק, כי "באיה לא ישובון", או מלעבור זמן קריאת שמע, מ"לחטוף את התפילה באיזה בעל-עגלה" סוף כל אלה לגיהנום.

ומיד אחרי החתונה נפתחו לו שערי הגיהנום בעולם הזה! כמעט שהיה גוֹוע  ברעב כל יום ויום הוא היה משלים את תפילתו בבוקר בבוקר, ובבית חותנו היו אוכלים פת שחרית  בחצות או כחצות היום הוא הסכין לקיים "בערב תאכלו בשׂר", ובבית חותנו אכלו פת-ערבית בחצות או כחצות הלילה, בשעה שהוא ישן על הספסל מרוב ליאות

אך במקום תורה שם חוכמה – האברך התחיל לגנוב כל דבר מאכל, לחטף בשׂר מן הקדירה שעל האח, לגנוב כסף ולקנות אוכל וחותנו חקר ודרש וימצא כפעם בפעם את עווֹנו וילקנו, וחותנתו הוסיפה משלה, במרדה, במטאטא, ובכל הבא בידה ובצפורניה

אינו זוכר כמה ימי עמל בילה אצל חותנו, אך פעם אחת קצרה נפשו ברעבונו ובמכותיו אשר הכוהו וַיברח בלילה.

אז רדפו אחריו; הדביקוהו וחותנו היה בראש הדופקים:

– בן בליעל! – קרא – אשתך מקשה לילד ואתה בורח

והוא נבעת והשתומם: האומנם? ומאום לא הוגד לו

ביום השלישי מתה אשתו בלדתה מאד מאד דאב לבו למקרה הזה, אך לבכּותה לא היה פנאי, כי תיכף אחרי ההלוָיה חטף חותנו את הספודי"ק היקר מעל ראשו, גזל ממנו את השעון, הפשיט מעליו דאת אדרתו וידחפנו החוצה

זוכר הוא כי שב הביתה, בית אביו, בעזרת חסידי בּלז.

 

אז מלאו לו י"ד שנים ועד ט"ז ישב בבית אביו

ואביו, בשומעו את הנעשׂה לבנו, עזב את כל עסקיו (סרסור  של תבואות היה ר' פתחיה, ולעתים רחוקות שלח ידו גם בצמר) והלך להתדיין עם המחותן, התובע הולך אחר הנתבע ונשאר לפרנסת הבית אך "מעמד" האֵם מן המעמד היה צריך לשלוח פעם   בפעם מעט כסף גם להאב, אשר שׂכר פעם בפעם רבנים אחרים, בוררים אחרים, כי כפי שכתב, נדר שלא ינוח ולא ישקוט עד אשר "יתלוש את כל שׂערות החזיר"

התלישה, כפי הנראה, לא עלתה יפה, כי בשוב אביו כפעם בפעם הביתה, היתה ראשית מלאכתו להתגולל על הבן.

– רק נבלה כמוך תגורש באופן כזה!

ומאז החלו מכות בבית האב. ואם ביקשה האם להצילו מידו – נכונו לו, בצאת אמו גם שבטים

ורוח שאף רק אז, כאשר עמד שנית תחת החופה  עם בת חסיד מבּלז ואז התפלל בלבו עמוק: רבונו של עולם, יעלה נא הזיווג הזה יפה  תאריך ימים לא  תקשה בלדתה ואם חפץ אתה ליסרני על חטאי, יהי רצון מלפניך  רבונו של עולם, שתהי אשתי עקרה

יודע הוא כי עיקר אסונו היתה מיתת אשתו לולא האסון הזה, כי אז התגבר על כל המניעות והמכשולים; שלוש שנים, שהיה לו להיות סמוך על שולחן חותנו, לא נצח נצחים הן, ואולי לא היה עומד עתה תחת החופה, כי אם שב עם אשתו אל אביו  ולא ברגל, כאשר שב אז בימי הקור, כי אם בעגלה ובעלות זכר הקור על לבבו, רחפו כל עצמותיו; ובענוֹתו אחרי המקריא: הרי אַתּ קרא עוד הפעם  בלבבו: רבונו של עולם, לצאת ידי כל הספיקות – תהי נא אשתי עקרה.

הוא פתח פה לשׂטן; בשעה רעה התפלל!

היא היתה (לפי דבריו) אשה נאה! אפשר היה לחיות אתה, כלומר: עמה וגם מזג טוב היה לה, ואפשר לאמור, שהיתה עליזה ושׂמחה, כצפּוֹר, ממש כאותה הצפּוֹר שעל האילן מעט צחוק של חן, מעשׂה נערות, איזו הלצה

"חותני היה מקפיד על זה, אולם אנוכי,  מודה ומתוַדה אני, שהיתה לי הנאה מזה איני אוהב את העצבות, אין זה מטבעי.  ובאמת היה אור זרוע מזיו פניה על כל סביבה אתם אינכם יודעים – אשה טובה שׂמחה בעצמה ומשׂמחת את בעלה ואת כל הבית".

אך מה בצע, וה' סגר את רחמה

ואפשר, שבכל זאת לא היה מגרש אותה, לפי שממש נקשרה נפשו בנפשה, וקשה היה לו מאד להפרד ממנה  ולא ממנה, כי אשה היא אשה ולא יותר, אך משׂמחתה, מבת-הצחוק שלה, שהיתה מחממת את כל איבריו

"את המלחמה החלה אמי, בהמטירה עלי את מכתביה, המון מכתבים מרים ורעים נכד היה דרוש לה נכד ובאמת צדקה היא ממני: בן יחיד הייתי, בן יחיד!  וכל מכתב היה שרוי בדמעות, רטוב מבכי אבי חדל מלכתוב לגמרי, אך התאונן עליו באזניו, באזני הרבי; ובפרוש אמר, שאני עוכר ישׂראל אבל גם היא בעצמה אשמה מעט בדבר כי כאשר החל מרוץ המכתבים נשתנו פניה לרעה, ושבתה השׂמחה במעוני.  בפני לא בכתה, אך לרגעים התבוננה בי וַתּנס, וכל פעם בשובה, היו עיניה אדומות, אדומות מאד

וגרתי אצל חותני, בביתו, והנדן היה מושלש, והשלישית האחת בידי, והשניה עודנה ביד חותני, כי לא חפץ למסרה לי, אך הברית, אמר, מאשרת את החופה.  והתעבּר בי אבי על הדבר הזה אך ללא הועיל ובמשך ימים מועטים נהפכו פניה לירקון  ונשאר ממנה אך חצי הגוף"

בעיניו דמעות.

"ומה יכולתי לעשׂות? הרבי ציוָה, גם חותני הסכים בעל כורחו הסכים, ואבי בא וצווה עלי במפגיע"

______________

בין כה וכה והמסחר בכלל ירד פלאים.  אביו התרושש מאד, וגם מעט הכסף שנשאר לו מהנדוניא אזל, וַיהי סנדר למלמד,  קיימא לן, אי-אפשר שיתקיים בלי "רבנית"

שש שנים היה מלמד תינוקות וילדים גדולים, ובמשך הזמן ההוא היו לו שלוש נשים.  אחת גירש הוא, ושתים גירשו אותו האחת היתה טפשית, טפשית  פשוטה, השדכן הונה אותו, רימה אותו בלי חמלה, בלי "יהדות" אמר לו שהיא אלמנה, והיא היתה, כפי שנודע אחר-כך, גרושה משני בעלים, זה אחר זה; אמר לו, שיש לה ילד אחד, היא הביאה ביום הראשון אחד, ביום השני שני, וכן להלן, עד תום כל החמישה שהיו לה ואמנם בנים היו לה יותר, כי היתה יולדת שנים ושלושה בבת אחת, את מרביתם – ה' נתן וה' לקח.

וקריעת ים-סוף היו לו הגירושין.  אי אפשר לשהות עמה תחת גג אחד ואי אפשר לגרשה.   – טפשית, רחמנא ליצלן!   ואך לב יודע מרת נפשו השכנים – מה איכפת להם? – צוחקים ויקח לו אשה אחרת למאי נפקא מיניה? אשה היא אשה, "ביתו – זו אשתו", ואשתו – זו ביתו.  אך לא בית היה לו, כי  אם גיהנום ולא יכול  גם למלא חובתו לתלמידיו באמונה

"כל היום היה מוטל עלי להשגיח עליה ועל בניה היא בעצמה היתה גולם, ואני מוכרח הייתי לצוות על הכול.  אמרתי: קומי, וַתּקם; התלבשי, וַתּתלבש; הבעירי אש,  וַתַּבער; בשלי קטניות, בשלי תפוחי אדמה"

והיא מילאה אחרי דבריו, אך היא בעצמה, כלומר – מעצמה, לא ידעה לעשׂות מאומה

"ונקל לשער, כי אבּדתי את חצי התלמידים צריך הייתי לצוות עליה, ללכת תחתה אל השוק ולקנות מיני מאכל, להלביש את הילדים, ולא את שלי, כי אם ילדי זרים! גולם כזה לא ראיתי מימי! כמדומה לי , שהיתה גולם ממש, בלי שום נשמה, בלי שמץ נשמה יכנס הרוח באבי השדכן! הוא תלה את הרחיים בצוָארי על אודות האשה בעצמה ספר מעט, כלאחר יד, אנכי בושתי לשאול, וגם לא יכולתי לשאול. – אשה היא אשה,  אך תמיד תקע באזני, שיש לה חמש מאות רובּל כסף חמש מאות רובל כסף אחרי כן נודע הדבר, כי יש לה רק כשתי מאות ושבעים, מעט יותר או פחות מזה, וכי את הכסף לקחה מבעליה בעד הגיטין שקבלה ברצון את כותונתם פשטו ונתנו לה וגם הכסף הזה לא היה בידי, כי אם ביד אחד מדודיה, והא גבר אלים: נותן שלוש עשׂרה למאה ובצמצום

אז אמרתי: בא קצי אני דובר אליה והיא איננה משיבה, אני דובר שנית, שלישית, והיא כאבן דומם! היא מבינה אך את הצווּי הפשוט ואך בנוגע להלבשה ולאכילה, ולא יותר: השאר אינו נכנס באזניה כלל ואם ארים קולי ואצעק, תשתולל עלי; ואם אברח מפניה, תתגולל על ילדיה ותכה אותם והצאן האלה מה חטאו?

פעם אחת כעסתי והשלכתי עליה פמוט, עד היום הזה אני מתחרט על זה, כי באמת לא בה האשמה, שנוצרה גולם אך מאי דהוָה הוָה; באתי לידי כעס והשלכתי וגם זה ללא הועיל, כי היתה גולם ממש הלא הובילו אתה אל רופאים ולצדיקים, להבדיל, ולא היה מושיע!"

וסנדר מבין את הדבר בתכלית הפשטות, החובש, למשל, יוכל לרפאות שבר יד או רגל, אך מה יעשׂה הרופא, אם אין יד או רגל כלל? אז שוא תשועת רופא.  כן, להבדיל, הרבי רופא נפשות, אב אם  הוא, כביכול, שכח לפחת בה נשמת אדם, ונשארה לה אך הנפש הבהמית, מה יעשׂה הרבי!

"וכמה צרות צרורות עברו עלי עד שהצלחתי לגרשה רבנים רבים אמרו, שאין לה דעה צלולה לקבל גט שוטים! לוּ היתה לה דעת צלולה, כלום חפצתי לגרשה! אבל גם אחרי אשר נמצא רב אחד שהתיר לגרשה, עברו כשישה חדשים עד שהצליח בידנו ללמדה לענות על כל השאלות בשעת סידור הגט.

ואחרי שלמדה – שכחה לגמרי מה שלמדה, ובשעת סידוּר  הגט עמדה בלי נוע לאושרי היתה להרב ההוא רבנית אשת-חיל, אשה חכמה עטרת בעלה היא עמדה מרחוק בפתח, וכשהניעה בראשה: הן, ענתה זוגתי הן, וכן כל מה שהיה צריך לה לאמור"

 אך השתים האחרות, כנ"ל גירשו אותו.

האחת לא יכלה נשׂוא את זקנו המדובלל והמסובך זקן כזה היא שׂונאת

"ומה לי לעשׂות,  אם זקני מסובך? אני מבאר לה, כי הזקן הוא דבר שבקדושה, שתלויים בו שישה לאוין, כי יהודים כשרים נשבעים בזקנם כבנקיטת חפץ, אך היא באחת, כי זקני מעורר בה גועל נפש, שהיא מחזרת את מאכלה כשהיא רואה אותו, מחזרת את החלב, שינקה משדי אמה.

– ומה אוכל לעשׂות בזקני?

– לך לעזאזל עם זקנך יחד! גרשני!

ואני התעקשתי; לאו, אמרתי, לאו! לא מפני שחשקתי בה, חס ושלום! לא היה במה לחשוק, אך כבר קצתי בחיי מפני הגיטין והחתונות.  היה לי פנאי לזה? לגרש ולהשתדך שנית בזעת אפי הצלחתי לאסוף מתי מספר תלמידים, ועוד הפעם עינוּּיי הגט! ואני הייתי אז בעיר בלי נהר, או היה נהר בלי שם, איני זוכר עוד, ונחוץ היה לנסוע כמה פרסאות להתגרש וכי זה עסק בשביל מלמד? והיא צועקת מן הבוקר ועד הערב: גט! גרשני, תן לי גט! אינה ישנה, אינה אוכלת, אינה מבשלת, כי אם צועקת אני מתחנן לפניה: חכי עד כלות הזמן! חפצתי לחתום לה בחרם, כי בסוף הזמן אתן לה גט, והיא איננה שומעת

גמרתי בלבי – שתיקה  יפה כנגד הנשים! נשׂאתי בשׂרי בשינַי והחשיתי.  עבר יום, יומים, שבוע תמים, והיא איננה חודלת מלצעוק: גט! גט! שותה היא מעט מים, כי נחר גרונה, וקוראת: גט! עוד מים וצועקת: גרשני אי אפשר  להתיישב, אי אפשר ללמוד, ותלמידי הרעים יושבים וצוחקים ומשתוללים! כמה פעמים ביקשה לגשת אלי ולתלוש פאותי, אך די היה לי להסב אליה את פני, את זקני, ותרפנינה ידיה

ושמא תאמר איסטניסטית היתה, ובבית אביה ראתה אך אנשים יפים? בת קצב היתה, בת קצב שבקצבים! ואלמנה, מבעלה החייט! אחרי רוב עמל ותלאה הרשו לי בעלי-הבתים ללמד את בניהם בבית-המדרש.  אמרתי: נצלתי; אך אין עצה ותחבולה כנגד אשה רעה.  אל בית-המדרש באה וצעקה: גט, תן לי גט! גרשני!

ובשבת הבאה עכבה את הקריאה

החילותי ללמד בבתי האבות, בית איש שבועו, כי נכמרו עלי רחמי בעלי-הבתים; אך מאשה רעה אין מציל היא חדלה להיטהר!

ובעל כרחי גירשתיה!

ואין לי מזל לנשים.  גם השניה שגירשה אותי היתה מין שוטה כל מום נפל בגורלי יש מצליחים בכול,  וגם בנשים אדם לוקח לא אשה וחי עמה, ומחיה זרע, ומגדל בנים לתורה, לחופה ולמעשׂים טובים,  ובגורלי נפל להתגלגל ולנפול מדחי אל דחי

ומה אומַר וַאדבּר, האשה הזאת היתה באמת רעה ממוות דוגמתה לא תמצא בכל העולם! הכול מידי פייטל השדכן, ימח שמו, עוד לא קם עוכר ישׂראל כמוהו! ועודנו מתנצל ומצטדק: מה אני אשם, אומר הוא, אני רואה אשה פנויה ומשדך אותה לאיש, כלום אני יודע מה שבתוכה? התחת אלהים אני לדעת דברים שבלב? מאין לי לדעת, כי זקנך יעורר בה גועל נפש? בעיני זקנך מוצא חן הזקנים של כל בני  ישׂראל מוצאים חן בעיני, ובזמן שהצטדק הביאני שנית במצולה, בטיט היוון הטביעני אילמת מסר לי, פשוטו כמשמעו – אילמת תיכף אחרי החתונה אמרתי: טוב מאד, אשה בלי לשון, יהי חלק עם כל הצדיקים כצפיחית בדבש! יש אשה ואין קללה ואין פוצה פה! אולם גם היא היתה בת פחותים וחדלי-אישי גם בעיניה לא מצאתי חן! לדבר לא יכלה, וממחרת היום החלה לתקוע שופר – קול כזה היה לה!  וַתּתקע, וַתּהמה כדוב! בלי לשון, בלי חתּוך הדיבור  אך – תקיעה, שברים, תרועה ובמה לא מצאתי חן בעיניה, לא יכולתי להבין ואינני יודע עד היוםאך תקוֹע תקעה!

וכאשר לא הועילו התקיעות, הראתה את נחת צפורניה וַתּגרשני

לא במהרה,  אך כאשר נפלה מכעס על הרצפה ותהמה, וַתּילל, וַתּפרפר בידים ורגלים כחולה-נופל, , אמרתי: די! וַאתן לה גט.

ועוד אחת – מתה עלי. אותו פייטל הרשע התעלל בי וַימכור לי בגד שעה אחת לפני הקרע! מוּכּת שחפת נתן לי, רוקקת דם כחושה ורזה והיא לא בקשה ממני מאומה, היא היתה אשה כשרה וצנועה, היא הביטה אלי אך במעט אימה, במעט מזער אימה, אבל עשׂתה רצון בעלה עוד טרם יצא הגה מפי אבל, מה בצע שעה לפני הקרע וכמה כסף בזבזתי עליה! חמישים שקל, שלקחתי מאתה, ועוד – כל מה שלקחתי מהשתים הראשונות עד פרוטה אחרונה  "גברא קטילא"  נתן לי!

ופייטל עודנו מצטדק: מה אני אשם? אשה וחמישים שקל לא יכולתי לתת לך, כבר יצא לך שם רע בין הנשים אז אמרתי: אשה לא תהיה לו, אך ירושה יקח, וכשיתעשר ויתאלמן, יגמור בשידוכים! ומי ציוָה לך לבזבז עליה מעות…?

ומוכרח הייתי לדון אותו לכף זכות הוא החל לפתות אותי עוד הפעם, עוד איזו ירושה אך אל תבזבז, אמר, אל תניח מעותיך על קרן הצבי ומי יודע עד היכן היה הדבר מגיע לולא מת פייטל בעצמו לנו לאורך ימים

 ועתה הרי כבן שמונים שנה ובכל זאת, האמת נתנה להאמר, אם יזדמן לי שידוך הגון

אבל אינני מקווה עוד.  הכּוֹל ירד פלאים; המסחר ירד פלאים, המלמדות ירדה פלאים, וגם השדכנים! שדכנים כפייטל עוד אינם אין להם כוח הדבּור, אין להם לעצמם הבטחון

אתם צוחקים? כמדומה לכם, שטוב לו לאיש זקן כמוני לחיות לבדו גלמוד בלי אשה, בלי בנים

אל יארע כזאת  לשום איש יהודי אף לא לפושע ישׂראל"

הישיש כילה את ספּורו, ושׂפתיו עודן רועדות: גלמוד, גלמוד

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה