_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גלגוּלוֹ של נגוּן

(שיחת חסיד מטלנא באזני חסידי פולין)

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

רוצים אתם שאזמר לכם מנגוני טלנא?

ומדומה לכם, שהדבר קל מאד, ששאלה קטנה אתם שואלים, היינו: להעלות על לב אחד מאלפי הנגונים, הנשמאים בשעת "שלוש-סעודות" ובכל שעת-כושר בטלנא, ולזמר אותו באזניכם!

אבל דא עקא, שאך ברוב עם הדרת הנגון!  ואם אחד יחיד אשוררנו, אהפוך את הודו למשחית.

חפצים אתם לעזור לי!  אבל – הלא אין לכם אף מושׂג כל שהוא מן הנגינה.

שומע אני את חזניכם – את התרנגולים השחוטים, המשחיתים גם את הנגינה מסיני; ואת ה"כלי-זמר" שלכם – רבונו של עולם, הלא כל שיריכם וזמירותיכם פגרים מתים הם – פרחו נשמותיהם ואך פגרים מתגוללים...

בגליל קיוב מזמרים!

בלי ספק גם המקום גורם במקצת; אבל העיקר הוא – שמחזרת הנגינה על אכסניה שלה.

אצלנו – בפלך קיוב – אין בעל-בית בלי כנור; בן של בעל-בית הגון, או כמו שאומרים אצלנו – בר-אבהן, מזמר או מנגן.

כשאתה בא לבית ורוצה לדעת כמה זכרים יש בו – שׂא עיניך אל הקיר וספור את כלי-הזמר, התלויים עליו; מספר הכלים – מספר הזכרים.

והכול מנגנים: בעל-הבית, בנו ובן-בנו..

אך חבל, שכל דור ודור מנגן בפני עצמו ובאופן אחר.

דור דור ונגונו!

בעל-הבית מנגן: "כל נדרי", "שושנת יעקב", "גדי קשור ידיים"...

נשמת בנו החסיד משתפכת במנגינת צדיקים...

והנכד – מנגינותיו מנגינות חול... מעל התוים הוא מנגן.

הלא על כן אמרתי: דור דור ומנגינותיו!

– – –

אבל אם אין אנו יכולים לנגן, נדבר בשבח הנגינה.

גדולה נגינה!

טלנא כולה עומדת היתה על סעודת מלוה-מלכה, ועיקרה של מלוה-מלכה היה הנגון!

גדולה נגינה! אך הכול תלוי במנגן ובמה שהוא מנגן!

הלבֵנים לבֵנים הן ולא יותר.  ובונים מהן בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ובתי-חולים... ובונים מהן גם-כן דירות, ובתי-תיפלה, וגם – שלא אחטא בלשוני –בתי-זמה.

או, למשל, הא"ב.  באותן האותיות, שכותבים בהן חילוקים ופירושים, ורזין דאוריתא.. כותבים גם-כן דברי חול, וגם – השם ישמרנו – כל מיני כפירה ומסירות...

וכן גם קולו של אדם...

יכול הוא להתנשׂא על כנפי הנגוּן למעלה-למעלה ולהתעלות בצותא חדא עם שיר הגלגלים והמלאכים והשׂרפים, עד אין סוף.

ויכול הוא, חס ושלום, לפּול עד שאול תחתיה, לזחול כאותה התולעת באשפה...

קחו, למשל, שיר של שׂמחה, מה שקורין פריילאַכ"ס, והוא שיר שהושר בטלנא במלוה-מלכה של "שבת שירה" – ושׂמחתו היא שׂמחת-תורה, שׂמחת מצוות ומעשׂים טובים; ואפשר שהוא שיר של צפור-דרור בעולם ההפקר, ולפעמים גם שיר נצחון, חס ושלום, של הסטרא אחרא...

וישנו נגון של דבקות; תוכו רצוף אהבה, ומתלקחת ולוהטת בו האהבה... אבל – כמו מיני אהבה יש בעולם?

ישנה אהבת המקום, אהבת הבריות, אהבת ישׂראל, ולפעמים האדם אוהב את עצמו; וישנה עוד אהבת נשים, ורחמנא ליצלן, אש זרה, אשו של גיהנום – תאוָה לאשת-איש.

יש נגון מתאונן ובוכה.  אך על מה הוא מתאבל?  על החטא שגרם, על חורבן הבית, גלות השכינה, על דלותנו ושפלותנו... "ראה עמידתנו" בוכה הנגון...

ונגוּן אחר ממרר בבכי על איזו "יפהפיה", שהלכה והיתה לאיש אחר...

ויש נגון כסוף ומתגעגע.  אבל איני יודע עוד למה הוא מתגעגע?  לפעמים תכלה הנפש בגעגועיה אל שרשי מקורה; ויש וכלב זקן וחסר שנים מתגעגע לשנות עלומיו שנגוזו, ואל יצרו-הרע שעזבו לאנחות...

נקח למשל את הזמר:

רַ' דַּוִד'יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,

בְּוַסִילְקוֹב,

וְהַיּוֹם הוּא דָּר בְּטַלְנָא;

רַ' דַּוִד'יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,

וְעַתָּה הוּא דָּר בְּטַלְנָא;

ושרים את השיר בוַסילקוב ושרים את השיר גם בטלנא.  אבל בטלנא הוא שיר של שׂמחה, שיר של נצחון – שיר גבורים ממש; ובוַסילקוב הוא קינה מלאה צער ויגונים.

–––

והנגון בעצמו מהו?

אך צרופי קולות!

ואת הקולות אין אנו מחדשים, כי אין אנו – בשׂר-ודם – יכולים לברוא יש מאין.

הקולות מפוזרים הם בכל העולם כולו.

כל הנמצא בעולם יש לו קול מיוחד, אם לא נגינה מיוחדת.

הגלגלים, כידוע, מזמרים.  יום ולילה מזמרים – "יום ליום... לילה ללילה...", ככתוב!

בני-אדם משוררים; בעלי-כנף מזמרים וגם חיות ובהמות אומרות שירה..

ואבן באבן – משמיעה קול; מתכת במתכת – מצלצלת.  ברעם!  מי לא שמע את שיר-היער, בנוח הרוח בענפיו?

וגם הרכבת במסלת-הברזל – זאת החיה הרעה, בעיניה הלוהטות והבוערות כגחלי רתמים, גם היא מזמרת במהלכה.

וקראתי בספר קדמון, שגם הדגים אומרים שירה: ישנם מין דגים, והם עולים פעם בפעם על היבשה, ומקישים בקציהם באבנים או בחול ומשמיעים קול נגינה. וזה הוא הפלא ופלא!

ואם הקולות הם מלוא כל העולם, ואנו יש לנו אזנים פתוחות וקשובות, הלא צריך אך לאסוף את הקולות, לאחוז אותם כדגים במצולה, לספוג אותם כספוג שסופג את המים...

אבל הקולות עדיין אינם נגון, כמו שגל אבנים אינו בית, והא"ב אינו עוד הכתב והמכתב!

הקולות הם גוף הנגון, והגוף אינו חי בלי נשמה!

ונשמת הנגון מה היא?

נשמת הנגון הוא לב האדם – אהבתו, כעסו, חנו וחסדו, חמלתו ורחמיו...

או געגועים וכליון הנפש, וצער וחרטה, ולהיפך – כל תאוָה רעה, רחמנא ליצלן, – נקימה ונטירה;  וכל מה שהאדם מרגיש...

וכי יתחברו הקולות לגוף אחד שלם, ויפּח בהם המנגן מנשמת אפו, וחי הנגון!

–––

כי אני רבותי, מאמין באמונה שלימה, שכל מה שהוא מחיה אותי, בהכרח, שהוא בעצמו חי.

וכשאני רואה, שהנגוּן היפה מחיה אותי, נופח באפי ממש נשמת רוח חיים, אומר אני, שהנגון חי.

והנגון הוא בעל-חי ובעל-אברים.

והא ראיה: קח את הנגון וסַרס אותו: נתחיל אותו מסופו או מן האמצע – בסך הכול ישנם וכל הקולות, אף אחד מהם לא נגרע, אך נשמת הנגון פרחה ואיננה.  יונה ברה שחטנה ויצה נשמתה... ומת הנגון, בר-מינן הוא!

–––

כי כשם שהנגון חי, כך הוא מת ועובר ובטל מן העולם, ונשכח הנגון כמת מלב.

בעצם כוחו היה, רענן ומלא לשד, אך ברבות הימים פג טעמו ונמר ריחו, וילך הלוֹך ודל, הלוֹך ורפה, עד שפרחה נשמתו באויר, ונאסף – ואיננו.

ויש והנגון המת יקום לתחיה...

חזר הנגון ונוער ועלה פתאום על לב, ורגש חדש – נשמה חדשה נפח בו המנגן, ויחדש את נעוריו!  אותם הקולות ואותו הסדר, ובכל זת – בריאה חדשה, נגון חדש...

וזה הוא גלגולו של נגון.

אבל רואה אני בחוש, שאינכם יורדים לעומקו של הענין, שאינכם משׂיגים אותו.  אי אפשר לבאר למי שנולד סומא, מה הוא אור!

אבל – הלא אוהבים אתם מאד סיפורי מעשׂיות!  הבה ואספר לכם, מה שקרה לנגוּן בגלגולים שונים.

–––

והדבר קרה בעיר ואם בישׂראל, מאכנובקה, הרחוקה כשלוש או ארבע פרסאות מברדיטשוב.  באותה העיר היתה להקת "כלי-זמרים" טובה, אך רק חיים'ל, שעמד בראשם, היה מנגן נפלא באמת; תלמיד ותיק של המפורסם פדהצור מברדיטשוב.

ר' חיים'ל זה לא היה קומפּוֹזיטוֹ"ר, רצוני לאמור: שר' חיים'ל לא היה מחדש נגונים; אך כוחו רב לשׂבּר את האוזן, להטעים את הנגון, להסבירו, ממש לתרגם אותו ללשון בני-אדם.

קטן ודל היה ר' חיים'ל, אך כשהחזיק את הכנור בידו נהפך לאיש אחר.

גבות עיניו הארוכות התנשׂאו לאט-לאט, עיניו הזהירו ומנגהן הרוחני קרן עור פניו.  ורואים את בחוש, שהוא בעצמו איננו בכאן, שכמעט יש לו עלית-נשמה, והידים מנגנות מאליהן...  שנשמת ר' חיים'ל עלתה למרום – לעולם הזמרה, וידיו מנגנות...

וכשבא ר' חיים'ל להתפשטות הגשמיות, הוא מתחיל גם לזמר בפה; וקולו כקול הכנור!  ואז הכל מבינים את הנגון, ואפילו חרש, שוטה וקטן.  כי הוא נוקב ויורד עד הלב, נוגע עד הנפש...

ואלמלא שהיה ר' חיים'ל איש תם וירא אלהים, לא ראה עוני במאכנובקה והיה למזמר או מנגן על הבמה באיזה תיאטרון, או לחזן, משורר במקהלה, בברלין או בפאריז... אבל כך עושׂין בני ברדיטשוב; ור' חיים'ל שלנו יהודי פשוט הוא, ויושב לו במאכנובקה עם אשתו ובניו, ומצפה לחתונה עשירה, ולוקח על חשבונה בהקפה בכל החנויות.

ור' חיים'ל מצפה אז להחתונה, שתהיה, אם ירצה השם, בביתה של אלמנת בריל קאצנר.

אותו בריל קאצנר היה קמצן גדול בחייו.  אומרים עליו, שלא היה אוכל ושותה, אלא מלקט פירורים ושיריים אחרי סעודת בני ביתו.  מלווה-ברבית היה, מלווה על המשכון, ולבו – ימחול לי שם, או לא ימחול – היה לב אבן ממש.  בשעת פטירתו קרא לבנו הבכור, ויצו להגיש לו את פנקס החשבונות, ופתח אותו, והראה לו את החובות, שלא נפרעו בזמנם, וציוָה עליו בכבּוּד-אב ובצוָאת שכיב-מרע, שלא יאריך זמן הפרעון ולא יוַתּר אף על פרוטה אחת.  וקרא עוד לזוגתו, ויצו לאסוף ולטמון את כלי הנחושת, אשר בבית.  "אך אעצום את עיני – אמר – והיה הכול להפקר".  ואלה היו דבריו האחרונים, כי יצאה נפשו בדברו.

והשאיר ר' בריל – חצי מיליון או יותר...

ונמהרת האלמנה להשׂיא את בתה, כי גם היא רוצה להינשׂא; אבל כבדה נגולה מעל לבה ושאפה רוח, ותתאו לחיים חדשים!

וגם ר' חיים'ל שלנו רצה להשׂיא את בתו, וגם הוא מחכה לנשׂואי בת הגביר, כיהודי כשר המחכה לביאת הגואל.  אבל האלמנה אומרת להביא את פדהצור מברדיטשוב!

מחותנים יבואו מקיוב, ואנשי קיוב מבינים גדולים הם, והיא חפצה במקהלה גדולה וטובה.  והעיר – בנגון חדש ל"אֵל מלא רחמים"!

הקמצן מת, ומה בכך אם תעלינה הוצאות החתונה עוד איזו מאה!

ור' חיים'ל כמעט שהוא יוצא, חס ושלום, מדעתו.

ותהום כל העיר.  כי הכול אוהבים את ר' חיים'ל ומתגאים בו, והעיקר שהכול יודעים, שאל החתונה הזאת נשׂא את נפשו זה ימים רבים, שהוא "עני מהפך בחררה".  ונכנסו בעובי-הקורה, והביאו לידי פשרה; ואחרי משׂא-ומתן ארוך, ובכי ותחנונים, באו לידי גמר, שינגן ר' חיים'ל וסיעתו, אך קודם החתונה יסע על חשבון הגבירה לברדיטשוב ויביא מפדהצור רבו נגון חדש ל"אֵל מלא רחמים".

וקבּל ר' חיים'ל מאת הגבירה סך מסוים להוצאות הדרך, ויעזוב את החצי ביד אשתו למחיה לבני-ביתו, וישׂכור לו עגלה, ויסע לברדיטשוב.

ובכאן התחלת הגלגול.

––

אמרי אינשי: "אין מזל לעני", וכן הוא.

ר' חיים'ל בא לברדיטשוב, ובאותה שעה יצא פדהצור מברדיטוב לטלנא לנגן בשעת "מלוה-מלכה"...

כי הצדיק מטלנא היה מכבד את פדהצור.  הוא היה אומר, שפדהצור מגלה בנגוניו סודות התורה, אך "חבל, שהוא בעצמו אינו יודע מה שהוא מגלה"...  והיו מזמינים אותו לעתים תכופות ל"מלוה-מלכה".

וחיים'ל בא בין המצרים; לשוב לביתו בלא כלום אינו רשאי, הבטח הבטיח בהן צדקו, שיביא נגון חדש מפי פדהצור.  ולנסוע אחריו לטלנא, או לחכות עד בואו, אינו יכול; הגבירה נתנה לו מעט והוא השאיר לאשתו הרבה, ורק איזה פרוטות מקשקשות עוד בכיסו.

ונע ונד ר' חיים'ל בחוצות ובשוָקים במר נפשו יום או יומים, והנה לפניו מחזה נפלא.

ביום צח ובהיר, ביום החול, הולכת לה אשה בשוק, ולבושה היא בגדי שבת ויום-טוב, ומקושטת היא, ונושׂאת על ראשה צעיף משונה בעל פסקיות וקשוּרים רבים וארוכים מאד, ובעלי גוָנין שונים.

וביד האשה טס גדול של כסף.  ואחרי האשה – קהל מנגנים.  והאשה הולכת בנעימות לפי הזמר של המנגנים, ולפעמים תעמוד לפני בית או חנות והיא מחוללת.  ובעמדה – עמדו גם המנגנים ושינו את הזמר לזמר של רקידה.  ומתאספים עליהם אנשי העיר ודלתות וחלונות נפתחים והם מלאי אדם...

ומנגנים המנגנים, והאשה מחוללת, וקשוּרי הצעיף ופסקיותיו פורחים באויר, והטס מתנוצץ ומזהיר באור השמש, והאשה קוראת: מזל-טוב!  והקהל הגדול עונה אחריה: מזל-טוב!  וזורקים מטבעות, והאשה רוקדת כנגד הזורקים ותופשׂת את המטבעות בטס; והאשה רוקדת, והמנגנים מנגנים, ומטבעות מצלצלות בטס המזהיר, ופסקיות הצעיף מתרוצצות באויר כצפרים בעלות גוָנים שונים, וברדיטשוב מלאה: מזל-טוב, מזל-טוב.

כך אוספים שם נדבות ל"הכנסת כלה"!

ברדיטשוב עיר של ישׂראל היא ויש לה מנהגי ישׂראל משלה.

ור' חיים'ל יודע את אשר לפניו.

יודע הוא, שהנשים ממציאות את הרקוּדים להכנסת-כלה, ופדהצור – את הנגוּנים, ולכל כלה רקוּד חדש ונגוּן חדש.

וכשצריך להשׂיא כלה, באות הנשים בבקשה אל פדהצור, והן מספרות לו לפי תומן: מי היא הכלה, ומי היא משפחתה, ועד כמה היא עניה, וכמה תלאות וצרות צרורות היו שם עד שהיתה לכלה, וכדומה; ופדהצור יושב ושומע, עוצם עיניו, מחליק את זקנו ושומע.  ועוד הנשים מדברות, ופדהצור הומה לו נגון חדש, נגון חוזר על כל דברי הנשים ומספר קורות הכלה העניה...

כל זה נודע לר' חיים'ל; ובכל זאת עומד הוא ופיו פעור ואזניו קשובות, ועיניו כגחלי רתמים.

נגון כזה לא שמע עוד מימיו!  הנגון מצחק ובוכה בבת-אחת, בנשימה אחת... צער ותענוג, פחד ותקוָה והשתפכות הנפש ושברון הלב – הכול היה באותו נגוּן.

ופתאום קפץ ר' חיים'ל בשׂמחה רבה ממקומו: יש לו נגון חדש, נגון של פדהצור – מצא את אשר ביקש.

–––

ותיכף-ומיד שׂוכר לו ר' חיים'ל עגלה לשוב אל ביתו.  ובעל-העגלה שלו מקבל, כדרך בעלי-העגלות, גם נוסעים אחרים, ור' חיים'ל אינו ממחה בידו.

ואלה שנסעו אתו – אנשים יודעים ומבינים את הזמרה – ספּרו אחר כך, שתיכף, כשבאו אל היער, התחיל ר' חיים'ל לזמר.

והזמר היה אותו הנגון בעצמו, ששמע בשוק בברדיטשוב, הנגון של "מזל טוב" להכנסת כלה עניה.

אך בפי ר' חיים'ל נהפך לנגון אחר לגמרי.  והתגלגל ה"מזל-טוב" ב"אל מלא רחמים".

והיער הומה, ובתוך המית היער, כאילו היא עולה מתוכו, נשמעה נגינה חרישית ונעימה... והתחזקה הנגינה מעט, והשתפכה במתיקות, ותשׂתרר על היער והמיתו.  ונדמה אז שהיער היה למקהלה גדולה, עוזרת על יד ר' חיים'ל.

והנגון מתאונן, ומחטא, ומתגעגע, ומבקש רחמים; וקול כחולה נשמע, חולה מתפלל על חייו.

"בשׂר ודם אני – אומר הנגון – וחיי תלואים לי מנגד, וכוחי כלה; ומתיירא אני מפני מלאך-המות, ומחבּוּט-הקבר, ומדינה של גיהנום, ואתה רופא כל בשׂר... אל רחום וחנום..."

ונשתנה הנגון, והיה לאנחות קצרות ועמוקות, לצעקות משבר לב.  ונדמה להשומעים, כי מתוַדה החולה, מתוַדה על חטאיו, ועל כל חייו, והוא מכה על לבו על כל חטא שחטא, ומפקיד את רוחו בידי אלהי הרוחות...

והמיה קלה עוברת, כקול כנפי מלאך-המות במעופו...

והנגון התחזק מעט, והתעמקו עוד האנחות.  וקול רועד וגונח, קורע לב ונפש, מתפרץ מתוך האנחות; מתפרץ הוא ועולה, ונפסק על-ידי יסורין, וחוזר ונעוֹר, ונפסק עוד, ומתחדש, וקורע שערי שמי, ונחלש, ונתך באנחת-לב ממושכה, ונדם ואיננו...

דממה איומה – מת החולה!

ומתעורר הנגון שנית, והופך ליללה, לקינה גדולה ואיומה, ודמעות חמות ומרות רותחות בתוך הקינה...

בוכים בני-הבית ומייללים; ועל כולם מתגבר קול אשה – קול אלמנה מקוננת על בעלה, ומתוכם חוזר קול ילד, קול יתום, קול רועד, מלב יתום נרעש ונפחד...

ומשתנה הנגון עוד, והוֹיה להמולה גדולה וארוכה.  ואנשי העגלה רואים את הנגון – רואים הם המון אדם רב, הולך ומלוה את המת, וצעקות נשמעות וקריאות: "צדקה תציל ממות! צדקה תציל ממות!".  חיים'ל מקונן על המת, כל עצי היער מלוים אותו בבכי חנוק, ועוד הפעם עולה מקרב הילל קול ילד בוכה, היתום עומד על קבר אביו ואומר קדיש...

ומשתנה הנגוּן עוד, והוֹיה למה שקוראין שטייג"ר – להשתפכות הנפש בנועם ורוך, ומתרוצץ הנגוּן, ועובר לדמיונות, להוריות, לרעיונות תקוָה ובטחון...

מנחם הנגון, מדבר על לב ומתגעגע בחמלה רבה: צדיק הוא הדיין, ויש רחמים בדין, ויש אלהים בארץ, אלהים חיים ועושׂה-חסד, והוא נתן והוא לקח.  יהי שמו מבורך!

וכלה הנגון, ואנשי העגלה עודם שומעים את הנגון...

וכאשר שאפו רוח, שאלו את ר' חיים'ל על אודות הנגון ומהותו, והוא אמר להם, שהוא ה"אל מלא רחמים" לבתו של קאצנר.

– אינה כדאית לנגון כזה – אמרו האנשים – אבל אתה ר' חיים'ל תקח נפשות, האורחים מקיוב יהללוך...

–––

אך האורחים מקיוב לא היללו את ר' חיים'ל.

החתונה לא היתה חתונה פשוטה, כנהוג בישׂראל; בני קיוב באו, בחורים ובתולות, והם נושׂאים עיניהם אל המחול.

למה להם "השתפכות הנפש", מנגינות עצב?  אל בית-המשתנה באו, ולא אל בית-האבל!

ולמי ה"אל מלא רחמים" – לנשמת הקמצן המת?

לו היה הקמצן חי, לא נתן לבתו אף מחצית הנדוניא, ועל אחת כמה וכמה, שלא היו לה מלבושים כאלה ותכשיטין כאלה, וגם החתונה היתה אחרת לגמרי.

לו קם הקמצן מקברו וראה את שׂמלת המשי הלבנה עם הסרח מאחריה, את הצעיף ואת הפרחים; והתבונן בהיינות והמגדנות, ורוב הבשׂר והדגים, המוכנים לסעודה, כי אז פרחה נשמתו שנית.

ולמה להם כל הצֶרֶמוֹניוֹ"ת, המנהגים הטפלים?...

חיים'ל נותן אות למקהלה, והמולה דקה תשמע, כלחש היער תעלה.  וחיים'ל מושך בקשת, לבו סוער, גבות עיניו רועדות, והקרואים מבני העיר מניעים ראשיהם, האנשים מכוונים את לבם, בעיני הנשים דמעות, והאולם נמלא כוָנה, והנה קול בן קיוב קורא:

– מה זאת?  חתונה או הלוָית המת?

חיים'ל עושׂה את עצמו כאילו אינו שומע.  עוצם הוא את עיניו ועושׂה את שלו, ואותו האורח מקיוב משמיע קול שריקה, חודרת כליות ולב.

ושורק הוא בלי הרף.  בן רגע תפשׂ את הנגון וידע אותו, וַילווה את הכנור בשריקה של פריצות וחוצפה.  ותדום המקהלה מפחד, אך ר' חיים'ל לא אסף את ידו והוא מנגן לבדו.

וניצים הכנור וקול האדם, והשריקה השובבה במנגינת קודש, ותגבר השריקה...

הנגון בורח מפניה, והשריקה רודפת אחריו, חודרת ונכנסת בו, ופולחת, וטורפת אותו...

ור' חיים'ל מקפץ ממיתר על מיתר; חפץ הוא להציל את הנגון הטהור מכף רודפו העז, ואינו יכול.

מפיו יז קצף, מעיניו – רשפי אש, פניו חורו כסיד וידיו נמהרות, נמהרות מאד, אך לא עצר כוח להשתיק את השריקה...

והשתולל גם הכנור!

מה זאת?  אין זה "השתפכות הנפש" ולא "אל מלא רחמים", כי אם רקוּדים מתהוללים, רקודי שגעון וחולי-נופל, רחמנא ליצלן!  מלאכי-חבלה מרקדים, גיהנום מרקדת!

עד שניתק מיתר הכנור.

– בּראבוֹ, חיים'ל, בּראבוֹ! – קראו האורחים מקיוב.

קורת-רוח עשׂו לנשמת הקמצן!...

–––

חלפו ימים, והנגון בא אל התיאַטרון; בלי ספק על ידי אחד האורחים מקיוב, ואולי על ידי אותו בעצמו ששרק.

והתיאַטרון מה הוא?

שאל למשׂכיל ויגדך, שהתיאַטרון כולו טוב ונאה, והחזיונות הם ספרי-מוסר... ואתםל אומרים, שכולו טריפה כחזיר... אבל אנחנו אומרים, שהכול תלוי בטיבו של החזיון; שצריך לדעת מה אומרים שם ומה מנגנים שם.

והדבר קרה בכאן – פה וַארשה.

והאולם מלא מפה אל פה, והמנגנים מושכים בקשת.

ומה הם מנגנים?

מתחילים באיזה שאון – המולה ומבוכה...

הנגוּן של ה"אל מלא רחמים", ההמולה הדקה של "השתפכות הנפש" היו פה לרעש, לדור הפלגה; כלי-הזמר רודפים איש אחרי רעהו, מתקוטטים ומתנגשים איש ברעהו.  המולות, קריאות, שריקות והכאות התבוללו...

לא סופה סוערת ולא רעמים וברקים יִשמעו, לא חומות בצורות תפולנה... אך קולות ושריקות של מהומת המתפרצים אל ההפקר!  קול המון תאווֹת מתפרצות משערי גיהנום, או קול המון שדי-שחת מחליקים על ים הקרח.

במהומה מתערב קול הבטנון העב.  כאילו הוא כועס, גוער בלצים וחפץ להשתיק אותם.  אך כל זה רק למראית-עין.  נוהם הוא בראשיתו, ובאחריתו – מסתולל.  והנה נעור החליל והוא מרקד בין שאר הכלים כשׂעיר, טס הוא בקרב המקהלה כבזק ומצחק הוא ומתלוצץ: חַ, חַ, חַ!  חִ, חִ, חִ!   והנֵבל עונה לעומתו, להכעיס, בזדון-לב ובשאט-נפש – לית דין ולית דיין!

והנה הכנורות!  שלושה או ארבעה כנורות במתק קולם, בחן נפלא... ואתה שומע, שהקול הוא קול יצר-הרע!  דבש וחלב תחת לשונו!  מסית הוא ומפתה, ומתנגב אל הלב ואל הנפש, ובא אל העצמות, ואל כל האברים... נשתנה הנגוּן והוא צף במנוחה שאננה כשמן ומשכּר כיין הטוב...

ופתאום התלקחו מאורות האולם; עוד מעט ויוּרם המסך, ואלפי פרצופים נלהבים ועינים לוחשות כגחלים פונים אל ה"מזרח", להבדיל.

והורם המסך ונראתה הבמה, ועל הבמה – זכר ונקבה, כנהוג.

והוא "בן-מלך", והיא "בת-מלכה", ושניהם משוררים.

והשירה חוצבת להבות אש.  לשונות אש, שׂרפי להבה מתעופפים מפיהם, אש גיהנום תוקד על פניהם.  והם מקפצים ומדלגים, ומרקדים זה כנגד זה, ומחבקים, ומנשקים זה את זה.  והכול בחפזון ובמהירות נפלאה ובתאוָה עזה ונמרצה.

"האי עלמא ולבי-הלולא דמיא – חטוף ואכול, חטוף ושתה! מהר לחבּק ולנשק, כי המות עודמ אחר כתלך"...

והמון הרואים בוער באש; מבול של אש לוהט בכל האולם!  ים של תאוָה יוקדת מכּה גלים... וכל ההמון הרב, אנשים ונשים וטף, טובעים באותו הים, במבול האש!  והפיות פעורים, והעינים חוצבות אש, והכל משורר ומזמר.  ויהי הנגון כולו למאכולת אש...

וכך התגלגל הנגוּן: מ"מזל טוב" ל"אל מלא רחמים", ומ"מאל מלא רחמים" – לשירה של גיהנום.  ואל הדיוטה התחתונה עוד לא הגיע...

–––

התיאטרון היהודי נסגר על ידי הרשות, ואולי היתה גם יד ישׂראל באמצע...

ו"בני-המלכים" ירדו מעל הבמה ושבו והיו לחייטים ורצענים, ו"בנות-המלכים" – למבשלות ותופרות, ונגוּני הבימה נכנסו לתיבות-זמרה בשוָקים ובחצרות.

וגם הנגוּן שלנו התגלגל לתוך תיבה של זמרה...

וקשה עתה להכיר את הנגוּן מתוך התיבה...

יריעה בלה שטוחה באמצע החצר.  שני גברים מלובשים מין מלבוש בגון עור מראים "נפלאות", ונערה קטנה, רזה וחיורת-פנים, עוזרת על ידם.

את הילדה גנבו, בלי ספק, מחיק הוריה.

והאחד מעמיד סולם על שיניו; והילדה עולה בשלבי הסולם במהירות נפלאה.  מראש הסולם היא מקפצת על שכם השני.

הראשון זורק את הסולם מפיו ונגש אל הילדה מאחוריה ומכה על כתפה.

הילדה עפה באויר בכוח ההכאה, ואחר כמה כרכורים היא נופלת ועומדת על רגליה...

גם זה תיאטרון, תיאטרון לאנשים, שאין ידם משׂגת, לגרי המרתף, למרשתים ולשפחות.

אין קונה כרטיסים, אין מקומות לשבת, תחת מנורות ומאורות – השמש לרוח היום, ותחת מקהלה – תיבת זמרה...

והילדה מחזרת על הנאספים, שהקהילה תיבת-הזמרה, ואוספת פרוטות, מקבלת ומשתחוָה...

ואגלי זעה מתגוללים על פני הילדה המכוסים פוך אדמדם, וצער עולמים נשקף מעיניה הצוחקות והמודות, ונשמת אפה כבדה ועיפה היא למות.

אך ההמון הנאסף בחצר שומעים אך את תיבת-הזמרה ורואים אך את הכרכורים, וצוחקים מטוב-לב.

וצחוק הנאספים מלווה את הנגוּן, העולה מתיבת-הזמרה.

הנשמה בגוף הילדה הרזה, שנגנבה מבית הוריה, ונשמת הנגוּן מתוך תיבת-הזמרה הצרודה – שתיהן נאנחות ובוכיות, ומבקשות תקוּן; ואין רואה, ואין שומע.

–––

אך אצבע אלהים!  רצונו של מקום היה, שישוב ה"מזל-טוב" של פדהצור לכבודו הראשון.

נודדים הם, גונבי הילדה, מעיר לעיר, מחצר לחצר, ופעם אחת חלתה הילדה בדרך.

וקרה הדבר בראדזיביל הסכומה להגבול; בַקש את הרוח במדבר!

ואת הילדה מצאו, והיא כמעט ערומה, ועל בשׂרה אותו המכות שהכוה, ושוכבת היא בחוּמה, והולך וגדל החום!

ואנשי חסד אספוה, וישׂאוה, ויביאוה אל בית-החולים.

והכירו הרופאים שהמחלה מחלת הטיפוס, וירפאוה ימים רבים; ותצא הילדה מבית-החולים בריאה, אך עירת בשתי עיניה.

ומחזרת הילדה על הפתחים ופושטת יד לאגורה וללחם.

ומנהגה לבלי לבקש בדברים.  מתייצב העזובה בפתח, ורואים אותה אנשי הבית, ונותנים מה שנותנים.  ואם אין מתבוננים בה, היא נושׂאת את קולה בשיר.

ומזמרת היא אותו הנגוּן, שלימדוה גונבי נפשה.

ונהפך הנגוּן לנגוּן מתחנן ומבקש על נפשו...

ומעורר רחמים הנגוּן, וקורא:

"חוסו על יתומה עניה, גוּנוֹב גוּנבתי מבית אבי הטוב, מזרועות אם רחמניה, מבית מלא אור ושוֹבע..."

"אנשים רעים וחַטאים ואכזרים גנבוני, ויעבדו בי בפרך..."

"וימוצו אל לשדי, ויכלו את כוחי... וישליכוני כנצר נתעב, כקלפּת אגוז, אשר אכלו את תוכו".

"חוסו, רחמו על יתומה עזובה!"

כך מתחנן הנגון, וכך הוא מעורר לצדקה; וזאת היתה עליתו הראשונה.

–––

והיה בראדזיביל למדן גדול, שישב ועסק אך בתורה.

ולא מתנגד, ולא חולק היה האיש ההוא, ובכל זאת לא ראה פני צדיק מימיו.

לא פסק פומיה מגירסא והוא מתיירא מבטוּל תורה.

אין לו פנאי לנסוע!

ומשום בטוּל תורה לא היה בא אל בית-המדרש, שלא יבטלוהו שם בדברים של מה-בכך, בעניני העיר או בשׂיחות חולין.  ולא היה יוצא מפתח ביתו, והתבודד, ולמד בחדרו; כי אשתו ישבה כל היום בחנותה, ואך בנים זכרים היו להם, ולמדו בחדרים.

וכפעם בפעם היה מתעורר במוחו הרעיון: צריך לנסוע – "עשׂה לך רבי"... ויצרו-הטוב לוחש באזניו: שמא טועה אתה, ונשמתך צריכה תקוּן... אבל יצרו-הרע, שנחלש בכוח התור הואינו חצוף כוּלי לדבר בשם עצמו, מתחפשׂ בעורו של היצר הטוב, ומונה, ומרמה אותו לאמור: "רוצה אתה לנסוע?  מה טוב ומה נעים!  אך גמור נא מסכת זו", ואחר כך: מסכת זו, ומסכת זו... ועברו ירחים, וחלפו שנים, ועדיין לא נסע.

אך מן השמים מרחמין עליו.  מבקשים שם, שיראה הלמדן את פני ר' דוד'ל...

ואירע מעשׂה:

יושב לו הלמדן ועוסק בתורה; לומד הוא בכוָנה גדולה כדרכו, והנה קול זמרה בפתח.

וכועס הלמדן על עצמו, על מה שהוא שומע את הנגוּן, כי היה הלמדן במדרגה גדולה, ובשעת הלמוּד היה בא לידי התפשטות הגשמיות ונאטמו כל חושיו.  פעם אחד נשׂרפה כל העיר והוא לא שמע... ועתה הוא שומע את הנגוּן.

ומתקצף הלמדן ומעביר ידו על מצחו, ומשתדל להעמיק בהסוגיא, ואינו יכול; הנגוּן מבטלו.

תוחב הוא את אצבעותיו לתוך אזניו ולומד, והנגוּן מתגנב וחודר אל נשמתו, ומבטלו מלמוּדו.

ויגדל עוד כעסו, ויאחז בקצה זקנו, ויתן לתוך פיו, ויִשכנו – וזוהי, כידוע, סגולה נפלאה לגרש את המניעות החיצוניות – ולא לעזר, ולא להועיל.

בינתים הוא מכיר, שהקול קול אשה, ויעלה חרון אפו, ויגער בה, ויקרא בקול:

– סורי מפתח ביתי, חצופה!

ותלך לה הילדה, ונפסק הזמר, והוא עודנו שומע.

והנגוּן מזדמר מאליו, באזניו ובנשמתו, ובכל אבריו.  והוא מתמלא מן הנגוּן, ואינו יכול לכוון את לבו אל הלמוּד.

וסגר הלמדן את הגמרא, וקם, ונגש אל הכותל להתפלל "מנחה", ואינו יכול להתפלל בכוָנה.  אינו יכול ללמוד ואינו יכול להתפלל; כפעמון של כסף מצלצל באזניו...

והצטער הלמדן מאד, ולא ידע נפשו.  וכך עברו עליו מים, שבועות וירחים, והנגוּן מצלצל באזניו ומבטל אותו.

ומצער וכליון-הנפש נשתקע הלמדן במרה-שחורה, וכמעט שיצא מדעתו.

וישב הלמדן בתענית וסגוּפים, ולא הועילו.  אי אפשר לו להשתיק את הנגוּן; מעורר הוא אותו משנתו בלילות.

וראה זה פלא: הלמדן לא היה מנגן בטבעו, מעולם לא ירד לפני התיבה להתפלל "מנחה"; כשהיו מכבדין אותו ב"אתה הראית", היו מקריאין לו ולא יכול לחזור על הנגוּן בשום אופן.  ובשבתות היה אומר את ה"זמירות" בלי שום נגינה, ובמקום הנגוּן היה לומד דף גמרא! ואותו הנגוּן התדבק בנשמתו ואינו יכול לגרשו משם.

ומכיר הלמדן ויודע, שאין הדבר פשוט.  וסבור הוא, שהוא מעשׂה שטן, או שאיזה "לץ" מתגרה בו, ומבקש להעבירו על דעתו.  ורואה הוא בחוש, שבכוח עצמו לא יתגבר עליו, שהוא צריך לנסוע ולבקש עזרה, ושאם לא עכשיו – אימתי?

אך יצרו הרע של הלמדן מתאַנה לו ואומר: לנסוע?  מהיכי תיתי!  אך לאן?  לאיזה צדיק?  רבים הם הצדיקים בארץ, אך מי מהם הצדיק האמיתי?

ומי יודע מה היה בסופו של הלמדן, לולא אירע עוד מעשׂה:ר' דוד'ל נזדמן לראדזיביל.

כידוע הלשינו על ר' דוד'ל וברח, ועבר את הגבול בראדזיביל.

והמסירה, כידוע, היתה עונש מן השמים.  מעשׂה רע עשׂו שהעליבו את וואסילקוב, ו"גנבו" משם את ר' דוד'ל, והושיבוהו בטלנא.

וואסילקוב פנה הודה, פנה זיוָה... החוצות אבלים בתי-המדרשות התרוקנו, בתי-המלון בעיר ומחוץ לעיר התבטלו ונסגרו, ובני העיר התרוששו, ובאו עד ככר לחם, רחמנא ליצלן.

והיתה מאת ה', שתתרוקן גם טלנא...

כסא זהב היה לר' דוד'ל, וחרות על הכסא:"דוד מלך ישׂראל חי וקים".  ואכלו קורצא, שר' דוד'ל מתנשׂא למלוך, שהוא מורד במלכות... והגיע הדבר עד פטרבורג...

אנחנו יודעים, שכל זה היה בבחינת "מאן מלכי – רבנן", אך השׂרים בפטרבורג אינם מבקשים כוָנות ואת הבחינות אינם משׂיגים.  אין להם אלא מה שעיניהם רואות.

איך שיהיה, ור' דוד'ל אנוס היה "לעקור" ולעבור את הגבול, והחשיך עליו יום הששי בראדזיביל ושבת שם.  ולמדן העיר הולך לקבל את פניו בסעודה השלישית, כי ליצרו-הרע לא היתה עוד שום אמתלא לעצור בו מלכת.

ובכל זאת לא נכנע עוד.

והלמדן בא, ורואה הוא, והנה בראש השולחן יושב יהודי קטן מאד, והשטריימי"ל על ראשו גדול מאד, ושׂער כסף ארוך נופל ומכסה את פניו.  והוא מחשה, והעומדים עליו והיושבים לפניו מדברים בלחישה דברים של מה-בכך, וינע לב הלמדן בקרבו, ולא האמין למראה עיניו.

אך באותו הרגע הביט אליו ר' דוד'ל.

ולא דבר קל היה מבטו של ר' דוד'ל! – ויצא ניצוץ מעיני ר' דוד'ל, ונכנס לתוך לבו של הלמדן, ושׂרף שם את היצר-הרע, ונהפך הלמדן לאיש אחר.

ויאמר לו ר' דוד'ל: שב!  והמקורבים מפַנים לו מקום בראש השולחן, והוא יושב.

ויאמר עוד ר' דוד'ל:

– מכבדים אנו את הלמדן בזמר!

והלמדן נרעש ונפחד, כי כנ"ל, לא היה מנגן מימיו.  אך אין ברירה – ר' דוד'ל מצווה, והעומדים מאחורי הלמדן מכים בכתף – ואינו יכול לסרב.

והוא מזמר!

ומתחיל הוא ברעדה, ומגמגם בלשונו, שהיתה בפיו לחתיכת עץ, אבל הוא מזמר!

ומה הוא מזמר?  מה הוא יודע לזמר?  נגוּן אחד יחיד לו – נגונה של היתומה.

אבל בהמשך נגוּנו, הלמדן מתחיל להבין את הנגוּן, לרדת לעומקו, וקולו משתנה לטוב.  והוא מזמר, ולבו מתחמם ומתלהב, ומרגע לרגע הנגוּן הולך הלוֹך וטוב, הלוֹך ויפה...

ואז נהפך הנגוּן לאחר; וקבּל ריח תורה, וינק מקדושת השבת, ונכנסה בו נשמה יתרה, והתקדש הנגוּן, ועלה למעלה, למעלה...

וכשהתעלה הנגוּן למדרגה גבוהה, חש גם ר' דוד'ל לעזרתו, והחרו והחזיקו אחריו כל הנאספים.  אז ישיר כל ה"עולם".  ונשפך הנגוּן על כל סביבותיו, והכה גלים, ותשטוף להבה, וירעשו אמות-הספים, ויצלצלו החלונות, ויפרוץ הזמר כנהר די-נור החוצה, וישמעו העומדים בחוץ, וישתוממו: הלא זה נגוּנה של היתומה!

–––

ושב הנגוּן בגלגולו האחרון למעלתו בקודש הראשונה!

וגם הלמדן זכה לתקוּן הנשמה.

תיכף אחרי ההבדלה נקרא אל חדרו של ר' דוד'ל.

– למדן – אמר לו ר' דוד'ל – נכשלת בעווֹן חמור!  בנפשך הוא!

והלמדן נרעש ונפחד, ושואל: איזה עווֹן?

והצדיק מבאר לו, שהכלים בחינם את פני היתומה שגירש בחרפה.

– אמנם – מנחם אותו ר' דוד'ל – שוגג היית, כי לא ירדת לעומקו של הנגוּן, לא ידעת שרשו, ועד היכן הדברים מגיעים.  אבל צריך אתה תקוּן.  קראת לה "חצופה".

והלמדן נופל על פניו ממש, ומבקש מר' דוד'ל, שיתן לו "תשובה".

– כבר הרהרת בתשובה – ענה ר' דוד'ל – אבל נשמתך צריכה לתקוּן על ידי מצוָה.

– ובאיזו מצוָה אבחר? – שאל הלמדן.

– במצוַת הכנסת כלה! – ענה הרבי – השֵׂא את הילדה שהעלבת בה לאיש הגון.

מעצמו מובן, שדברו של ר' דוד'ל לא שב ריקם.

–––

ונתעלה הנגוּן, ונתעלה הלמדן, והילדה זכתה להנשׂא לסופר-סת"ם...

ואך אחרי שנים רבות נודע שהילדה ההיא, שהיתה לאשה לסופר-סת"ם, היא בת בתו של קאצנר הקמצן.

ומעשׂה שהיה כך היה:

חתנו של קאצנר הלך פעם אחת עם אשתו אל התיאטרון בקיוב, ושהו שם עד חצות לילה, וכשובם הביתה לא מצאו את הילדה.

נגנבה הילדה!

אך כאשר נודע הדבר, לא יכלה עוד לשוב אל בית הוריה: אמה כבר מתה, ואביה ברח לאמריקה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה