רקע
יצחק ליבוש פרץ

תור האביב הגיע והחורף עודנו שׂורר בכל תקפו על ארץ רבה. החורף האכזר! המעט ממנו המכאובים אשר הביא לעניי אדם זה שישה ירחים! את כל עמלם אכלו התנורים, ומעט תפוחי-האדמה אשר חשׂכו לימי החורף קפאו במרתף; וכל זה איננו שווה לו. עוד מעט והגיע חג השבועות, והוא – ממקומו לא ימוש. הנה בוקר לא עבות, והשמש יופיע בהדרו והפיץ קווים חמים על הארץ, העטופה רגבי קרח ושלג, הילדים הקטנים מתפרצים זעיר שם זעיר שם מן ה“חדר”, המלא צחנה וריקבון, החוצה, לשאוף רוח צח ולשחק לפני האורח – השמש. הנערים ישׂיחו כבר על אודות הנהר. יום ל"ג בעומר כבר עבר, האנשים יפשטו את אדרות-הכבשׂים מעליהם ובעלי-המלאכה ישׂמחו לקראת היום הבהיר והחם, ידיהם לא תקפאנה עוד מקור וילדיהם הקטנים ירדו מן המיטות לשׂחק ולהשתעשע. הערב גם הוא חם ונעים, השמים טהורים, רבבות כוכבים נוצצים ומזהירים, והתקוָה תתגנב אל לבב כל גבר, כי עוד מעט ובא האביב.

וַיהי ערב וַיהי בוקר – והנה אד אפל יכס את כל היקום, השמים מתכסים בעננים, וגגות הבתים – בשלג. מדמנה בחוצות וקרום כפור דק זעֵיר שם עליה. עוד מעט ופתותי שלג נופלות ארצה, ואחריהן – גשם שוטף וקר.

אך לא לעולם חוסן האכזר הזקן. עוד שבוע, עוד שבועים וקצו יבוא. יד הצעיר המלא כוח-עלומים תגבר עליו, ויירשנו; אולם מי יעצור כוח לשׂאת את ידו הקשה עד העת ההיא?

יש אשר החורף והאביב מתחלפים זה בזה פעמים אחדות ביום אחד.

ביחוד רע ומר אז לנשים נושׂאות הסלים. הגשם והשלג יורדים ארצה ומרטיבים את בגדיהן. כל עצמותיהן רועדות מקור והן שולחות את אצבעותיהן הקופאות אל קדירות הגחלים אשר תחתיהן, ופתאום תגיח קרה ובגדיהן הרטובים מהגשם ומהשלג ידבקו אל בשׂרן, הפירות והתופינים אשר בסליהן יקפאו. אך ברוך השם! הנה השמש יופיע מבין העננים ומחומו יימס הכפור אשר על הבגדים ויהי למים נוטפים ארצה, והנשים תשאפנה אל קרבן את האוויר החם במאמצי-כוח. וכעבור רגעים מספר יתחולל עוד הפעם רוח קר ויביא עננים שחורים בכנפיו, השמש איננו ופתותי שלג גדולות יורדות ומכסות את הנשים וסחורותיהן גם יחד.

בעיר מהומה ומבוכה. חמת ה' נתכה על עוללים ויונקים, בקרב “התולעים הקטנים” – מגיפת ה', מבתי-המדרש ומבית-הכנסת יישמע קול בכי ויללה. זעקת אמהות רחמניות קורעת שמים. נרות למאות יאירו בכל פינות בתי-התפילה ו“החברת תהילים” לא תדום אף רגע מהתפלל בעד החולים הקטנים.

אסכרה, אדמת ואבעבועות – וכפעם בפעם יכבה נר שעוָה ירוק וקטן. את השעוָה תכלינה המחלות, ואת הפתיל ישאו ה“נושׂאים” בעריבה אל חצר המוות.

“והחזיקו שבע נשים באיש אחד” – הוא רופא העיר, ומי זה לא ידע את הרופא? הן יליד העיר הזאת הנהו. שמואל עושׂה-החבלים הוא אביו, וב“חדרי” העיר למד מנעוריו.

נשי רבותיו תקראנה אותו עד היום בשם “יעַקלה”, הנשים הצעירות, אשר שׂחקו אתו יחד בחול בילדותן, תקראנה לו “אדוני גוֹלדרינג”, ואלה אשר לא ידעוהו מעודן – “אדוני הרופא”.

כל אנשי העיר יזכרו עוד את העת, אשר החל ללמוד “חומש” ולהניח תפילין. אחדים יזכרו גם את “הדרשה”, אשר דרש לפני הקרואים אל המשתה, אשר עשׂה אז אביו – הוא היה באמת “עילוּי שבעילוּיים”. וכאשר החליט שמואל אביו לשלחו אל הגימנזיום, בכתה אמו הצדקנית בלי הפוגה, עד אשר כלו בדמעות עיניה, גם התעלפה פעמים רבות וַתפול לרגלי אישהּ, ותענה בצום נפשה ימים רבים, וכל אלה לא הועילו לה. עתה שב לעיר מולדתו מוכתר בתואר “דוקטור”. ובשעה ראויה, בשעת המגיפה. אומרים כי היודע את “האותיות הקטנות” יודע דברים אחדים בוַדאי. ובני העם מושכים אותו מבית לבית.

– אדוני הרופא, בשם ה'! – קראה אשה זקנה אחת, באוחזה בדש מעילו מימין – מַהרה ובוא עמי אל “ההקדש”, כי האילמת נפלה למשכב.

וכל הנשים הרפו ממנו בראותן את “מירל” הגבאית. ידוֹע ידעו כי "פה קדוש " לה ולה הנצחון תמיד, גם ברחוב גם בבית-הכנסת. אישהּ, “יונה הארוך”, מלמד-גמרא, יקלל אותה תמיד קללות נמרצות, ומירל לא תרגז ולא תתקצף. מירל שומעת במנוחה את כל הקללות המעורבות במלות עבריות ותלמודיות, ואחר תשב ותשנן אותן ברחוב ובעזרת-הנשים, ובעלות-ריבה תאלמנה מפניה, מבלי דעת עד היכן הקללה העברית מגעת.

בחצר “ההקדש”, המלאה רפש וטיט, ישׂחקו יחד ילד כבן ארבע שנים וילדה כבת חמש שנים. היא לשה עוגות מן הטיט אשר לפניה, והוא שׂם אותן בבור קטן, אשר היה להם לתנור.

– כשוב אמנו לאיתנה – אמר הילד לאחותו – תמכור את אשר נאפה והיה לנו כסף רב!

– התדע מה? – ענתה הילדה – נעשׂה נא לנו גם אנו חנות קטנה.

דבריה מצאו חן בעיני הנער וַילכו שניהם יחד לתוך מקום בחצר, אשר יסכון לחנות. בירכתי החצר ניצב ה“ארון” ועליו מעטה שחור, מרוקם באותיות אדומות “צדקה תציל ממות” ובו בחרו להם הילדים להניח עליו את עוגותיהם.

מן ה“הקדש” יצאה “בריינה העבה”, אשה גבוהת-קומה ובריאת-בשׂר; צעדיה קטנים, עד כי תיראה לא כהולכת כי אם כמַחלקת על פניי הארץ. כל ריס לא נראה בעפעפי עיניה הירקרקות, אשר היו נטויות אל הפוזמק שבידיה, ואך שתי טפות דמעה גדולות נזלו לאט על לחייה העבות הקמוטות. והנה “מירל” צולעת לקראתה בחצר. פניה ירוקים ומלאים קמטים, ראשה הקטן, אשר ידמה בגודלו לאתרוג קוֹרפוּ, נע הנה והנה בלכתה, ומבעד למטפחת ראשה נראו על מצחה משקפים, אחוזים בחוטי ברזל עבים, אשר השתמשה בהם אך לאמירת ה“תחינות”.

– האַתּ זאת, מירל?

– מאין תבואי, בריינה?

קול בריינה היה עבה וגס כקול המנקים בארובות, וקול מירל היה דק ומצלצל, ובדבּרה נפסק לרגעים, לשונה התנהלה בכבדות עוד רב יותר מירכה הצולעת, ובכל זאת היה פיה “פה קדוש”.

מאין אבוא – ענתה בריינה – אם לא מאצל האילמת? מה תחשבי, מירל יקרה? ממנה נוכל לקחת מוסר. נראה בחוש, כי בשׂר-ודם אך חרס נשבר, כפיס עץ, אפס ואין.

– צר לי עליה, האומללה – קראה מירל בהריחה טבק – הנני הולכת אליה גם אני.

– ואני, האם עזבתיה? אך מה אעשׂה ואישי הרעבתן, אופל יקחהו, רבונו של עולם, בבואו לאכול, לא יחשה ולא ישקוט כזאב-ערבות עד אשר יאכל די שׂבעו.

– ואישי, התדַמי כי טוב הוא ממנו? המעט הוא אשר אשׂא ואסבול ממנו? אך מה נוכל עשׂות, ולכך הן נוצרנו. כל אחת ממנו תשׂא את צרור תלאותיה עד אשר תשכב בקבר, שם אולי ננוח.

– לכי נא, מירל, אליה, כי אין איש שם, אשר ישׂים עינו עליה, וזה שלושה ימים בוַדאי שהיא גוססת. שמעיני, מירל, היא באמת “נשמה כשרה”. מעודי לא ראיתי, כי ייאבק איש עם המות זמן רב כזה, כמוה. לו שמעת את נהמה …ומה שוּנו פניה …היוכל איש להכירה? עץ יבש …ורגליה כשני גושי קרח …

– רחמנא ליצלן! – קראה מירל – וכמה ימי שני חייה? אפונה אם הגיעו לשלושים.

– אולי שלושים שנה. עודני זוכרת אותה מלפני השׂריפה, בטרם נאלמה לשונה, הן אך שנות מספר עברו מן העת ההיא ועד עתה; ועתה – אני הזקנה עודני בריאה, אף כי עשׂר פעמים ביום אתפלל אל ה' כי ישלח לי את המוות, המלאך הגואל מכל הצרות, והכבשׂה התמה הזאת …אך אל נא אפתח פה לשטן. ומי יבין אפוא את דרכי ה', שאינני ראויה גם להזכיר את שמו הקדוש!

– למה תשאלי כזאת? …אשר ייקרא, עליו ללכת …

– שמעתי אומרים לי – הוסיפה בריינה לדבּר – כי הרופא נתן לה היום סמי פּיזם …לו הייתי אז על ידהּ, כי אז לא נתתיו לעשׂות את הנבלה הזאת.

גם למירל חרה הדבר הזה, זה כבר “הרעישה את העולם” על הרופא הזה, באמרה, כי “שוחט” הוא.

– ומה תחשבי אַתּ? אילמת עניה! את אשר יוכיח ה‘, ייסרו גם אנשים, כן, בריינה, אם יסתיר ה’, ברוך הוא וברוך שמו – וכדבּרה הרטיבה אצבעותיה ברוק פיה וַתנַגב אותן בכנף שׂמלתה – את פניו מאיזו משפחה, אז תדעך כנר. תיכף אחר חתונתה מת עליה אביה ר' דוד’ל, זכרונו לברכה, שנתים ימים אחרי-כן מת עליה גם אישהּ, תבּדל היא מהם לחיים ארוכים, רבונו של עולם, ויהיו לה למליצי-יושר; ועתה אמר הרופא נואש גם לחייה …הרופא ימח שמו! …לו ראית איך יתנכר אליה, כמו לא יְדָעה מעודו. ומי כמונו יודעות, כי בשכבר הימים ידעו היטב איש את רעוּתוֹ.

– הסי נא, הסי! אכן מצאת לך שעת-הכושר ומה לדבּר …

– חלילה לי, חלילה! האינני יודעת, כי עווֹן פלילי הוא לקטרג על חולה, ומה גם בעת שהנשמה תכּוֹן לתת דין וחשבון לפני בית-דין של מעלה! אנוכי לתוּמי אדברה …מה פשעם ומה חטאתם אם התרועעו יחד? בבית אחד גרו, וצעירים לימים היו …ובאמת –

השעון השמיע: אחת, שתים, שלוש. ובריינה אחזה את ראשה בידיה.

– רבונו של עולם! המרק, המרק שלי! בלי ספק לא נשאר עוד ממנו גם זכר. כל מחלה וכל מכה, הכתובה כתוכחה, תחול על ראש אישי היקר, רבונו של עולם! התדַמי, מירל יקרה, מי יגש אל הכירים לשׂים עין על הפרוּר לבל יהי למאכולת אש? אש תאכלנו, רבונו של עולם! די לו כי מתגולל הוא אחרי-כן עלי.

– לכי איפוא, לכי, בריינה, האם לא אדע ולא אחוש זאת גם אני! בהביטי אל פנַי, אראה גם את פניך, הן זה גורל כל הנשים ומנת-חלקן בחיים; לכי איפוא, בריינה לכי –

– היי שלום, מירלה!

– לכי לשלום, בריינה!

שתי הנשים נפרדו אשה מרעותה, אך בריינה שבה כרגע.

– עוד מלה אחת, יקירה, הגידי נא לי: האם לא טוב היה לשלוח להגיד זאת לר' דוד’ל, זכרונו לברכה? ובאמת – מדוע לא? ומי זה מחייב לעמול בעדה יותר מהאב בעד בתו היחידה?

– בוַדאי, בוַדאי! צדקת מאד, בריינה, הלא כה דברי אישי תמיד, כי שמה עליונים למַטה ותחתונים למעלה. מי יודע, אולי הוא שמה מן הנכבדים?

בין כה וכה ראתה מירל את הילדים המשׂחקים יחד בחצר.

– ראי נא, בריינה – הוסיפה מירל לדבּר – הנה אלה הצאן לא ידעו מאומה, כי עוד מעט נלקח רועם מעל ראשם. הצפורים האלה לא תדענה כי קנן ינוע, ועוד מעט ונפל מן העץ ארצה.

בריינה קרבה אליהם.

– אוי ואבוי לעווַנותינו הרבים - קראה מירל עוד – בבית הורים כבר היה לומד נער כזה “חומש”, ועתה הנהו משׂחק בעוגות טיט. בראותי זאת יגוַע לבבי. הלא כה דבר אישי: “מפי עוללים …ההבל היוצא מפי תינוקות של בית רבן עולה ישר השמימה …”

–הביטי נא היטב – קראה בריינה גם היא – בפני הילד, וראית אם לא פניו כפני האילמת ממש: הנה הפנים החיוורים, הנה השׂערות השחורות, הנה העינים הגדולות ממראה התכלת, כן, כן! לא כן הילדה, הָניה; פניה דומים ממש לקלסתר פני אביה רבי זַיינגויל ז"ל, להבדיל בין החיים והמתים: הנה חוטמו הגדול, פיו העקום; גם היבּלת החלה לצמח על לחיה השׂמאלית. התראי, מירל – הוסיפה בריינה בקול פחדים – הנה גם חטוטרת יש לה.

– התחכמי איפוא ותבואי עד חקר הנהגת שמו הקדוש – קראה מירל, – ובאמת, לפי שׂכלי הקצר היה ראוי להיות להפך. הן …אל נא אחטא במוצא שׂפתי, נער כי ייוָלד, אם גם מום בו, נער הוא, ואם לא תהיינה עיניו כיונים, וגם גם יהיה עיוור באחת מעינו, האם לא יוכל להיות לסוחר, למלמד ואפילו לרב בישׂראל?! – ולמה לא? העיקר שיהיה לו מוח בקודקדו, שיבין את “האותיות הקטנות”, זה הוא העיקר. לא כן גורל נערה; כי מה אנחנו הנשים, אם לא השׂעיר לעזאזל? אמנם כן – נאנחה מירל מרה – רע ומר גורלנו. ובאמת, מי זה לא ידע כי פנים רעים – חסרון גדול הם ל“שידוך”, ומה גם חטוטרת …

– מה אומַר לך, מירלה, אזני לא תשׂבענה משמוע את דבריך הנעימים, כל מלה ומלה תמתק בפי כנופת-צופים.

התהילות האלה נעמו למירל מאד. עיניה הקטנות נוצצו מרוב שׂמחה ותוסף לדבר:

– אל נא נחטא בשׂיח שׂפתותינו. מי יאמר לו מה תעשׂה? הן גם מלאכים ושׂרפי-מעלה יחילו מפניו, אחד הוא אך הצדיק מקוֹזיניץ, אשר יחַווה תמיד את דעתו לפני הקדוש ברוך הוא. ואולי להיפך: אולי היה כן רצון שמו הקדוש, ברוך הוא, כי תהי רעת-מראה ובעלת-מום, באמת, בימי הדור החצוף הזה …בלי צניעות, בלי בושה …רבות רבות תראינה עיני בלכתי ל“תיקון חצוֹת”, ומה גם לסליחות – הנערה הזאת תהיה יתומה עזובה, מי ישגיח עליה או מי ישׂים לב אל דרכיה? – ובאמת הן כל הנערות תהיינה, ברוך השם, ל“כלות”, וכל ה“כלות” תינשׂאנה, וכמעט כל הנשׂואות תלדנה, ברוך השם, בנים ובנות; אם כן איפוא, מה מנהּ יהלוֹך, אם יש בה מום אם אין, אם חוטמה עקום או ישר? הבל הבלים! האיש אשר חטוטרת לו על שכמו – ישׂאנה. הלא כה דברי מנדיל אישי תמיד: “עולם כמנהגו נוהג”. שם, בעולם האמת, לא ישאלו את ה“בשׂר ודם”: אם היה חוטמך ישר או עקום? אם היו לך עיני יונים או עיני חתול? לא, חס וחלילה! אך זאת ישאלו: “עסקת באמונה? נזהרת במצוַת חלה, בהדלקת הנר, בנטילת הצפרנים?” וכדומה למשל: העיקר הוא, כי נעשׂה כל מעשׂינו כ“משה מורשה”, כמו ה“אבות” וה“אמהות”, והשאר – הבל הבלים!

– אמת, אמת – הסכימה בריינה בנענעה בראשה.

– ואם גם אני צולעת על ירכי – הוסיפה מירל בגאון – האם לא זקנתי עם בעלי הנבזה? האם לא ילדתי לו בנים? לוּ היה לרצון לפני רבון העולמים, כי עתה היו לי שנים-עשׂר “עשׂרת השבטים”, ועתה נשארו לי חמישה … ואם הוא יקללני תמיד קללות נמרצות, בכל זאת …בכל זאת, האם לא יכבדני בלבבו? האם לא ישלים את כל חפצי? ובאמת האם לא ידע, כי אשה צנועה הנני ומלומדת? …

– לעומת זאת אומר אישי – רבּוֹניה דעלמה כוּליה? – שבמקום האחת, בת חמישים וארבע שנה, טוב לו שלוש, בנות שמונה-עשׂרה …

– הרפי נא הרפי מדבּר כזאת. אין זאת כי מתבדח הוא – ניחמה אותה מירל.

ושתי “הגבאיות” האלה שכחו לגמרי את האלמת. אך בעת ההיא נשמע קול איום מן ה“הקדש”, הוא קול נהמת החולה, הילדים רעדו מפחד, עד כי עוגות הטיט נפלו מידיהם ארצה.

– הוא קול האילמת – נאנחה בריינה.

מירל מיהרה לבוא אל ה“ההקדש” פנימה ותלך הלוֹך וצלוֹע עד אשר נעלמה אחרי הדלת, ובריינה עמדה רגעים מספר על מקומה ותחשוב מחשבות. פעמים אחדות שלחה את שפוד-הסריגה אשר בידה אל תחת אזניה. אחרי כן הגיעה את כל גוָה העבה ואת שפוד הסריגה תחבה בפוזמקה אשר בידה ותגש אל הילדים.

– למה לי לשאול את פיו? – דברה אל נפשה – לו אגרוף, ולי צפורנים, אם יקח הוא את המגרפה, אקח אני את המרדה. קומו ילדים, ולכו עמי ונתתי לכם ארוחת-צהרים.

ובריינה אחזה בידי הילדים ותוציאם מחצר ה“הקדש” להביאם אל ביתה.

_____________

בבוא מירל אל ה“הקדש” ומשם אל החדר אשר שכבה שם האילמת, מצאה שם גם את הגבאית “פרידה השחורה”, אשר ישבה על יד המיטה וַתּקרא בדממה באזני החולה מספר “מעבר יבּוק” ב“עברי-טייטש”.

– אל רחום! – קראה מירל בקול – האמנם?!

– למה תשאלי, מירלה – ענתה פרידה – עוד לא ראית גוססת כשרה כמוה. אם אך אחדל רגע מקרוא באזניה, תזעק זעקה גדולה ועלי לקרוא הלאה. אך זאת נשמה כשרה!

מירל לקחה בידה את ה“מעבר יבּוק” ותשב על יד המיטה על מקומה של פרידה, ופרידה השחורה קמה וַתמח את דמעות עיניה במטפחתה האדומה. רגעים מספר עמדה שחוחה על פני החולה ותנענע בראשה.

– הרואה אַתּ, מירלה? עיניה פקוחות, אך לא תראה מאומה …שׂערותיה הלבינו …בת שלושים שנה!

מירל לא ענתה מאומה, וַתּשׂם את המשקפים הגדולים על חוטמה הדק והקטן וַתּחל לקרוא.

– אֵל אחד בשמים! –הוסיפה פרידה לדבּר – הוא יראה וידע את מחשבותיה ורגשותיה כעת. התדאג לילדיה? התזכור עוד את ימי נעוריה.

_____________

אמנם כן. במוח החולה תעבורנה כל שנות ימי חייה.

בדמיונה והנה היא נערה בת חמש-עשׂרה שנה, יתומה מאמהּ, ועליה לבד לכלכל את עניני הבית. אך קום תקום ממשכבה בבוקר, והנה ידיה מלאות עבודה, תרחץ את ידיה ואת פניה, תסרק את שׂערותיה השחורות והארוכות, תטאטא את הבית, ואחר-כן תחמם את המיחם הקטן; אך המלאכה האחרונה לא נעשׂתה כה מהר, וראשה סובב עליה כגלגל מן הקיטור והעשן, שעלו מן המיחם בנפחה בגחלים. פניה היו חיוורים תמיד וגם אודם קל לא נראה על לחייה; ואביה היה נאנח תמיד בהביטו אליה: “כאמא כן בתה!”

אך מי ישׂים לב לדבר הזה? עליה ללכת לקנות לחם; בעד שתי אגורות חלב-חמוץ, ועוד דברים נחוצים לארוחת-הבוקר, ואז תחל להכין ארוחת-הצוהרים, העבודה אשר לא נעמה לה ביותר היתה ללכת אל בית-המטבחים לקנות בשׂר, כי בהרים הקצב את קרדומו מעל ראשי הנשים הסובבות אותו, לחטוב את הבשׂר, עבר קור בכל עצמותיה, ראשה כבד עליה ואוזניה צללו, על כן לקחה תמיד את כל אשר נתן לה הקצב ולא הפצירה בו, ככל הנשים, לתת לה “חלק רך וטוב”. גם הקצבים הביעו תמיד תהילת “חנה החיוורת”, באמרם כי כל הנשים אינן שווֹת אצבעה הקטנה.

את הבשׂר עליה לשרות במים, למלוח, להדיח, ואחרי-כן לשפות את הקדירה על האח. אחרי מלחה את הבשׂר היא מַצעת את המיטות ומבעירה את האש. הקדירה רותחת כבר על האש והשעון השמיע כבר אחת, שתים, עד שתים-עשׂרה פעם. פניה החיוורים יאדימו פתאום כשני. היא מבטת כה וכה, והנה אביה איננו בבית, היא פותחת לה בלאט את הדלת ויוצאת אל הפרוזדור. שם תעבור על פני פתחים אחרים, אף תתעכב לרגעים על-יד כל דלת לראות, אם לא יצא מי, ויוצאת את החצר ושם תעמוד בשער הרחוב הצר – ריק. היא מַטה את אוזנה אל הקיר ושומעת קול צעדים, גל דם חם זורם אל פניה: “הוא הולך!” וכרגע תראהו מרחוק, לבוש מעיל ממראה תכלת ועליו נוצצים כפתורי כסף, ככוכבים בתכלת הרקיע, וצרור ספרים תחת זרועו, ועיניו נטויות אל השער. ובראותו אותה יעבור צחוק-חן נעים מאוד על שׂפתיו. הוא ימהר לגשת אליה, ולבה יענה כהד לקול צעדיו. בהתקרבו אליה תרעדנה שפתותיה. והנה הוא ניצב לעומתה …ראשה סובב סובב עליה כגלגל. למען לא תפול ארצה תשלח מהר ידיה לאחוז בשער, הוא ישׂח אליה והיא מרגשת את נשימתו החמה. בין כה וכה תסוב איזו דלת על צירה והוא יחליק מהר בעד השער.

בשעה השלישית אחרי הצוהרים יישנה המחזה הזה.

אחרי ארוחת-הצוהרים תשב לתפור ולתקן כותונות. מן הבית השני יחדור עמוק ללבבה קולו הנעים עם מלים זרות ומשונות – ואף גם זאת מה ינעם לה לשמוע ולהקשיב …אך לפעמים יכאב לבבה. מאד תתאו לדעת מה פשר המלים האלה – –

_____

השמש תרד מעט מעט לפאת ים עד אשר תסתר כולה, ואז יבואו האנשים עם הנשים הגרים בחצר וישבו יחד על המושב אשר לפני השער, לדבּר ולשׂוחח כחפץ לבבם, היא פותחת את החלון ומוציאה את ראשה החוצה, לשמוע בספר שמואל עושׂה-החבלים על אודות בנו, כי הוא התלמיד הנבחר בהגימנזיום, כי על כל לימודיו יינתן לו הציון חמישה, וכי כל מוריו יאהבוהו; וכי היה יהיה בקרב הימים לשׂר-העיר, לשׂר-מחוז ואולי לשׂר-פלך.

– ישמרנו ה'! – קרא אחד היושבים – לו היה פה שׂר יהודי, כי עתה הצר לנו רב יתר.

– ואיפה אני? – – קרא שמואל ברוגז – האם אתנהו ללכת בשרירות לבו? האם לא אביו הנני?

בין כה וכה התגנב יעקב אל הבית פנימה ויעמוד לימינה, וישען על החלון, וראשי שניהם נגעו זה בזה …מאז לא שמעה עוד את אשר ידבר בחוץ, גם את דבריו, אשר דבר באוזניה, לא שמעה ולא האזינה.

___________

– קומי נא, בתי היקרה, אך אל תפחדי – עורר אותה אביה משנתה באחד הלילות – קומי נא, כי שׂריפה בעיר, הנה קול המון פעמונים.

ברגע ההוא נפתחו תריסי החלונות ברעש והמולה, ולשונות להבה התפרצו פתאום אל תוך הבית, ותמונות שחורות ואיומות נראו לעיניה בתוך הלהבה …אחדות עופפו אליה ואחדות אל אביה – ומרוב פחד התעלפה.

כאשר שב רוחה אליה, שכבה ברחוב העיר ואך כותונתה כיסתה מעט את מערומיה. מסביב היה אור. להבות אש עפו מכל העברים ברעם וברעש כהמון שֵדי שחת, להשחית ולבלע בתים ויושביהם, ואוזניה צללו לקול שריקות האש הגדולה אשר מסביב לה, וילל הנשים הקוראות בקולות מוזרים: “הה, בני! חוּסוּ! הצילו! הה, בתי!” – ואביה עומד שחוח עליה ומדבר אליה ניחומים: “הירגעי נא, בתי, אל תיראי, תהילה לאֵל כי עבר האסון. גם לא אוּנתה לכל איש רעה!”

כמאה צעדים הרחק מן הבעֵרה שכבה על הארץ וַתּרא וַתּשמע את כל אשר מסביב לה. פתאום נשמע קול ילל נורא מבין המהומה: “יעקב! הצילו! יעקב בוער באש!” וכל האנשים אשר עמדו מסביב פרשׂו כפיהם ויקראו גם הם בקול איום: “יעקב! יעקב!” והיא רואָה, והנה יעקב בחלון …וקולות למאות קוראים אליו, כי יקפוץ החוצה, ואלפי ידים פשוטות אליו, לאחוז בו בנפלו. הנה הוא עומד על סף החלון. כבר כפף את ראשו החוצה, הנה הוא עף ברוח …

ממעמקי לבה תפרוץ זעקה איומה …היא חשה ומרגשת, כי הזעקה תחרוג מקרבה למעלה, אך תכּלא בגרונה, מבלי יכולת לצאת החוצה. לשוא תתאמץ לקרוא, לשונה דבקה לחכה ולא תוכל הוצא מפיה אף הברה אחת, וַתּשב וַתּתעלף.

_________

כאשר שבה שנית לתחיה, כבר גרו בבית אחר, בחדר צר, אָפל ורטוב, והיא שכבה לא במיטה על כרים וכסתות כאשר הסכינה, כי אם על שני כיסאות שבורים מכוסים בבלואי-סחבות. בפוקחה את עיניה ישב אביה על ידה.

– התהילה לאל! עתה שבת, בתי, לאור בארץ החיים – קרא ברגש, ואחר השח את ראשו אליה וַיִשק לה על מצחה.

– זה עתה ישב יעקב על יד מטתך. גם הוריו יגורו בחצר הזה.

שארית דמה זרמה אל לחייה החיוורות כסיד.

–חנה’לה – הוסיף אביה לדבּר אליה – אולי תחפצי מה, מרק או מעט חמין?

גם מרק גם חמין איוותה נפשה הצמאה מאד, עד כי דבקה לשונה לחכּה, שׂפתיה ניחרות וכמו חשה יבושת בקרבה פנימה, ותאמר לבקש מה, מרק או חמין להשיב נפשה; אולם אך שׂפתיה נעו וקולה לא נשמע.

–בתי – אמר אביה אליה – עודך רפת-כוח ….

דבריו אלה הרגיעו את רוחה. על האח עמדה קדירת מרק ועל הרצפה על יד התנור עמד המיחם, אשר רתחו מימיו, ותוצא ברוב עמל את ידה הדקה מתחת לשׂמיכה אשר עליה, ותרמוז בה על המיחם.

ומני אז אך ידיה היו לה לפה. היא היתה לאילמת – – –

היא שבה לאיתנה, וַתּשב לכלכל את כל עניני הבית; אך עבודות הבית כבדו עליה מיום ליום, אביה התבונן בה תמיד וייאָנח מרה …גם פרנסתו הלכה הלוֹך והתמעט מיום ליום.

במשך שנה שלימה הצליחו לקמץ ממחיתם מעט כסף, די לקנות שתי מיטות, כרים אחדים גם כותונות אחדות לעורם. מעט הכסף הזה לא נותר להם מהוצאות הבית, כי אם מקיבתם הרעבה. לא אחת ושתים לא אכלו ארוחת צוהרים, וכמעט תמיד שכבו לישון בלי לאכול ארוחת-ערב.

אך ירדה מן המיטה אשר שכבה עליה ירחים מספר, באה אחת השכנות הביתה וַתקח לה את המיחם הקטן, אשר השאילה לאביה בחלותה, מן היום ההוא והלאה לא שתו עוד חמין. הקצב האמין לה ויתן לה בשׂר בהקפה, אבל אך לשלוש ארוחות ולא יותר, ומנת חלקה – עצמות וגידים. מצבם הלך הלוך ורע, אביה זקן, קומתו שחה, שׂערותיו הלבינו, גם על משכבו בלילות לא ינוח, ייאנח וישׂבע נדודים עד אור הבוקר, וביום הוקיר רגליו מביתו תמיד.

אולם יעקב לא שוּנה ולבבה ידַמה כי עוד גדל וַיִיף, ולמן השׂריפה גדלה אהבתו אליה שבעתים. מדי יום ביומו, בשעה שתים-עשׂרה ובשעה שלוש, נפגשו יחד בשער החצר; ולפנות ערב יבוא תמיד אל ביתם וישב עמה על יד החלון, ויעביר ידו על חלקת שׂערותיה השחורות, הרכות והדקות כמשי, יִשקנה נשיקות חמות וארוכות, ודמעות, דמעות תזלנה מעיניה באין הפוגות …

_______

כשנסע יעקב מעיר מגוריו לגמור את חוק-הלימודים באוניברסיטה במחלקת הרפואה, היה דורש בשלומה תמיד במכתביו לשמואל אביו.

– חנה’לה! – קרא לה שמואל בפעם בפעם – יעקב בני דורש לשלומך!

מה יקר אז שמואל בעיניה! מה יגדל חפצה להביע לו את רחשי תודתה; אך מה יועיל החפץ? שׂפתיה נעות וקולה לא יישמע …

לתקופת השנה, ושמואל הביא עוד הפעם דרישת שלום, אך שונה מאד מן הקודמת.

– התראי חנה’לה – קרא אליה – – מה יקר מפנינים יעקב בני. כבר יבקר את המחלקה השניה, ובכל זאת לא יבוש באביו ובאמו ולא יחדל מכתוב גם אליך.

הדברים האחרונים פילחו את לבבה, וכעבור ימים מספר ספר לה שמואל על דבר בנו, כי לא ייעצב עוד לביתו, כי נקרוא נקרא לבית גביר גדול לנשף-חשק ויצא במחולות עם כל הנשים והעלמות ….

כל יצורי גוָה רעדו יחד, רגליה מעדו וַתּפול על המיטה, ושתי בהרות אדומות נראו על לחייה החיוורות כסיד. לילות אחדים ישבה אל החלון ותשמע את אשר ידוּבּר על המושב אשר לפני שער החצר.


– השמעתם? – אמר אביה – הן צחקנו תמיד על שמואל ובנו; ועתה ימלא שׂחוק פיו עלינו כולנו, כי זה עתה קבּל מכתב משדכן אחד, כי יציע לפני יעקב בנו נכבדות עם סך שמונת אלפים רוּבּל כסף נדוניה; אך בנו יכתוב אליו, כי לא יאבה ולא ישמע, אם לא יתנו שנים-עשׂר אלף. התשמעו? שנים-עשׂר אלף יאמר לקחת, ולא יפחית אף אגורה אחת.

חנה נפלה לארץ כנפול עץ רק תחת הגרזן אשר יונף עליו, וָתּחל עוד הפעם שבועות אחדים; אך הפעם לא שכבה עוד בבית אביה, כי אם בבית-החולים, אשר ייקרא לו “הקדש”. בצאתה הפעם מבית-החולים היתה כבר לאחרת; פניה ירקרקים תמיד, עיניה עצומות מעט, כמו לא ראו שינה זה זמן רב. עצלה, וגם זכרונה עזבה, ולא ידעה עוד גם לכלכל את הבית. את אשר ציווה אביה לעשׂות עשׂתה, אבל לדעת להבין מעצמה לא יכלה, וגם בעובדה את עבודתה על פי אביה, נראה לעין כי לא ידע לבבה את אשר תעשׂינה ידיה. בבוקר בבוקר הזכירה אביה ללבוש את בגדיה, לרחוץ את פניה וגם לאכול לחמה. ובאחד הלילות שב אביה מדרכו הביתה וימצאנה יושבת בלבושיה על מיטתה ורועדת מקור.

________

ה“תנאים” נכתבו. את פיה לא שאלו. נשים אחדות הלבישוה שׂמלת בד חדשה והושיבוה בראש הנשים, ואחר-כך פתחו את הדלת למול בית “השכן”. שם ישבו האנשים.

– התראי – אמרו נשים אחדות באוזניה – את היושב שם לימין הדיין? הוא החתן.

חנה לא נשׂאה את עיניה להביט בפניו, ותבט לארץ כבראשונה.

– אך זאת “נשמה טהורה” – קראו הנשים פה אחד, ותתפללנה לה' כי תהיינה להן בנות כמוה. יודעת היא כי אך אושרה וטובתה אביה מבקש, ולא לה לחווֹת דעה.

גם את החתן היללו מאד באוזניה: למדן מופלג הוא. הדיין יאהבו מאד, והרב ידבר אתו תמיד בדברי תורה. וכי דבר קטן הוא? לפרנסה לא תדאגי עוד, כי בלי ספק ימצא בעיר הזאת משׂרה נכבדה, משׂרת ה“מלמדות” היותר גדולה.

והיא ישבה במנוחה כאחת הקרואות, כמו לא לה הדבר נוגע; אך לקול הקערות הנשברות רעד כל גוָה ותחל לבכות בכי תמרורים.

_______

כל החזיון הזה היה ביום חתונתה. בבית אשר נכתבו בו ה“תנאים” ניגנו “כלי הזמר” ועלמות אחדות יצאו במחולות, והיא הביטה אליהן במנוחת נפש כנוכריה. אך כאשר נשׂא החזן תפילת “אל מלא רחמים” ואביה ניגש אליה וֹיפול על צוָארה, וַיבך מרה, התעורר רוחה מעט וכמו חשה קור בקרבה פנימה. אז נדמה לה כי היא מתה, והאנשים אשר בבית נאספו יחד ללַווֹתה לבית עולמה …

ברוב כוח הרחיקו האנשים את אביה ממנה, והיא שבה שנית וַתהי כקפואה, לא הרגישה גם בעלות הכורת על שׂערותיה השחורות הארוכות. אך כאשר כיסו את ראשה במטפחת גדולה ועיניה חשכו פתאום, נבהלה מאד, ונדמה לה עוד הפעם כי מתה זה כבר והנה היא שוכבת בקבר.

אך אחרי החופה התעוררה, כאשר יתעורר איש משנתו; ובראותה את “מרק הזהב”, את חוטם אישה הגדול והעקום ואת החטוטרת אשר על שכמו, קמה בכל מאמצי כוחה ממושבה, וַתּעמוד לנוס; אך כוחה עזבה כרגע, וַתּפול אחורנית על הספסל ומפיה התפרצה שריקה איומה …לשוא! הנהּ נשׂואה לאיש והנעשׂה אין להשיב.

כי מושחת מאיש מראהו, כי חטוטרת לו על השכם, כי חוטמו עקום ועבה ויבּלת גדולה לו על לחיו השׂמאלית – לא נעצבה אל לבבה, כל עוד אשר עמד מנגד ולא ניגש אליה; כי מה לה ולו, אם ישב בבית? הן דבּר לא ידבּר עמה, והלוַאי לא הביט גם אליה. מיום חתונתה לא נשׂאה עוד אליו את עיניה, מיראה פן תפגשנה עיניהם יחד, והוא הביט אליה בתמהון-זר, עד כי ממבטו קפא מעט הדם אשר בעורקיה.

מדי ערב בערב נפלה עליה אימה חשכה וַתּנס מן הבית, וַתּצא אל החצר, וַתּעמוד בשער שקועה בהמון מחשבותיה. וכאשר לקחה אביה משם, וַיביאנה ברוב כוח הביתה, רעדו כל עצמותיה מפחד ולא יכלה עמוד על רגליה, ולמרות רצונה נפלה על המיטה. אך בשום אופן לא נתנה לפשוט את הבגדים ממנה, כי יללה וַתּשוך, ותקרע בצפורנים את פני אביה והשכנות אשר עזרו לו; אך כאשר ניגש זיינוויל אישהּ אליה, עזבה כוחה ולא יספה להאבק עוד. כבול עץ שכבה על המיטה כל עוד רוחה בה. עשתונותיה נבוכו ולא ידעה מה אתה עוד ….

________

מיום בוא זיינוויל את הבית לא הציק להם המחסור עוד כבראשונה. נבואת הנשים נתקיימה, כי מצא לו די שׂכר למחיתם, בלמדו גמרא לבני “בעלי בתים” בעיר. בדף העץ הנקוב אשר מעל לארובה נראו כפות ומזלגות, וממעל להם קערות אחדות. גם שתי מיטות מוצעות בכרים וכסתות נמצאו בבית. גם שולחן, גם שני ספסלים עמדו במשטר כל אחד על מקומו. בערב האירה מנורת-נפט קטנה את הבית, ובליל השבת דלקו על השולחן ארבעה נרות במנורה בת ארבעה קנים.

אך היא לא שׂמה לבּה לכל אלה.

אביה ואישהּ עשׂו יחד את כל העבודה בבית; טיאטאו את הרצפה, קנו בשׂר וַיבשלו, וַיתנו לה לאכול מאשר הכינו, הציעו את מיטתה, וַיגישו לה חמים בעודה על משכבה, וַיבקשוה ללבוש את בגדיה. אז מלאו לה שמונה-עשׂרה שנה, רפיון גוָה עבר מעט, גם פניה לא היו רעים עוד כאשר עד כה, והדמים בעורקיה נזלו לפעמים בחזקה כבימי נעוריה.

כאשר לא נכרו עקבות העוני והמחסור, אשר חוללה השׂריפה בביתם, כן גברו חַיִל רוחה וגופה גם יחד וַתּתעודד, וַתּתעורר לחיים חדשים. ויהי אך עצמה את עיניה – והנה יעקב, לבוש מעיל ממראה תכלת וצרור ספרים בידו, עומד לנגדה; אוזניה תצילנה מקולו הנעים, הנהּ מַרגשת את נשימתו החמה, וכבר תשלח ידה להקיף את צוָארו בשׂערותיה הארוכות והשחורות; אך מה נפעם לבבה במששה את ראשה המגולח. כנציב שיש תעמוד בלי נוע, ומעיניה יציץ פחד נורא מאד …

פעם לפנות ערב ישבה חנה על מיטתה, זיינויל עמד על-יד החלון וַישׂוחח עם היושבים על המושב אשר לפני השער. ר' דוד’ל ישב בפינה ויקרא בספר תהילים בדממה, ובידים פרושׂות הביט אל בתו הלבושה לבנים. אפלה שׂררה בבית. ולבושה הלבן נראה כבהרת לבנה ארוכה בחשכת החדר; והיא ישבה לה בעינים עצומות, זרועותיה וידיה פשוטות לפניה, כמו חפצה לחבּק מי אל לבה. פתאום קמה ממיטתה ותרץ מהר אל החלון, ותנשום בכבדות, ולבה הלם בקרבה ותיגש אל אישה ותחבקנו. אך כאשר הסב זיינויל את פניו אליה, ותכירנו לאור הכהה, אשר לפני החלון, נרתעה אחורנית ופניה התעַוו מפחד ושאט-נפש, ולולא מהר ר' דוד’ל לאחוז בה, כי עתה נפלה לארץ.

\­­­­­­­­­­________

ובכל זאת ילדה לו בן ובת.

________

לא ארכו הימים ור' דוד חלה וַימת.

חנה היא עומדת בבית-העלמין, שתי נשים תומכות אותה, והיא לא תעצור כוח לעמוד הכן; עיניה מפיקות מבוכה ותמהון, כמו חפצה לשאול: “מה נעשׂה פה? מדוע לא יובילוני הביתה?” אך רוחה שלֵו ולבבה ינוח. היא מרגשת, כי לא יכאב לה מאומה, אך כוחה עזבה ולא תוכל להניע ידיה, וגם לשׂאת עפעפי עיניה להביט אל הנעשׂה מסביב לה יכבד ממנה; והנה היא מובלת אל הקבר הפתוח, ולעיניה איש עטוף לבנים, פניו צהובים, וזקנו הארוך והלבן חלוק לשנַים, מונח בקבר עמוק …מה זאת? – יחשוב לבבה – ואם לא זקן אבי הוא? ומה לו פה? איש אחד מניח שברי חרס על עיניו, והאנשים אשר מסביב ימלאו כרגע את הקבר בעפר וחול, והיא מבטת במנוחת נפש ועיניה יבשות. אות כי עצבונה יַעבור כל חוק וגבול, אמרו הנשים, אם לא תוכל לבכות. אבל אחדות מהן התקצפו עליה ותאמרנה כי “בהמה” היא, כי לא יגע הדבר עד לבבה …והיא שומעת זאת, ויודעת כי אליה תרמוזנה מליהן ולא תדע על מה זה ולמה.

אך בקום זינוויל לאמור “קדיש”, חשה פתאום כאב נורא בעומקי לבבה, קולו פילח את כליותיה וַתּתכּווץ כנחש, וַתּפול לארץ, ושריקות איומות התפרצו מפיה בלי הרף, וַתּך בראשה אל הארץ. אך אז הרגישה כי מת עליה אביה, ומעתה תהיה עם אישהּ לבדה בבית. על אודות ילדיה לא חשבה, כאילו לא ידעה מהם מאומה.

________

וַיהי באחד מימי הקיץ, יום חם ובהיר, החלון היה פתוח, וחנה עמדה לפני האח, שקועה במחשבות ובזכרונות. ובתוקעה את הכף אשר בידה בקדירה אשר על האש, להסיר את הקצף ממנה, שכחה להוציאה, וַיפּלא בעיניה, כי לא שמעה קול השעון זה זמן רב. על עפעפיה נראו פעם בפעם נטפי דמעה, אשר יבשו כרגע מלהב האש ממולם. ילד אחד ישן בערשׂו הקטנה, הניצבת לפני מיטתה, והשני זחל אליה לאטו על ידיו ורגליו, ויאחז בכנף שׂמלתה.

– אמי! הקדירה רותחת ועוברת על גדותיה!

וַתרעד כרגע, ותסב מעט את הקדירה הצדה.

– התשמעי, חנה? – קרא אחד מגרי החצר מבעד לחלון – יעקב שב הנה מוכתר בתואר “דוקטור”.

כרגע לפתה את מוט הברזל אשר בפינת האח ותישען עליו. אך נדמה לה כי לבה יתפרץ החוצה …

________

היום רד. השמש נטה לערוב. ה“הקדש” פנימה יחשך מרגע לרגע. מירל האירה את המנורה הקטנה התלויה בקיר וַתתבונן בפני החולה: עיניה פקוחות, שׂפתיה פתוחות; אך שיניה חרוקות ודבוקות יחד וריר יסתנן בעדן.

– רבונו של עולם! – נאנחה מירל בדממה – מתי יבוא קץ למצוקות-שאולה אלה?!

הדלת נפתחה ואיש זקן שפל-קומה בעל זקן ופיאות ארוכים ולבנים, בא הביתה, ובידו הוא מוביל שני ילדי האילמת, וַירמוז בעיניו למירל. וַתּקם, וַתּיגש אליו בדממה. האיש הזקן קרץ עוד הפעם בעיניו למול החולה כשואל: מה שלומה?

הכול בידי שמים! – ענתה מירל.

הזקן נאנח מר וַידום.

– התדעי מירל? – אמר הזקן אחרי דומיה של רגעים מספר – אין מקום פנוי בביתי הצר, נכין איפוא משכב לילדים פה בירכתי החדר. אך אל תתנום לצאת החוצה, לבל יקרם אסון חלילה, כי הנה השמים מכוסים עבים, ועוד מעט וירד השלג. שמעיני, מירל, אין זאת כי שגיאה ב“לוח” ה', ובמקום “שבועות” כתוב שם “חנוכה” …

– הס, רשע! ב“לוח” של שמו הקדוש לא תימצא שגיאה חלילה, כי לא בשׂר ודם הוא וישגה. וה“לוח” אשר לו הוא בלי ספק “מעשׂי אלהינו”; אך נחדל מדבר הבלים. אייה בריינה?

– בריינה? בריינה איננה! בריינה הקדיחה תבשילה, המרק והבשׂר אוּכּלוּ באש, גם העצמות נשׂרפו, והמעט הנשאר לפליטה אכלו הצפורים האלה אשר הביאתם עמה …ובראותי כי בטני תחסר, שלחתי ידי שנית אל כיסי וָאוציא ממנה חמש-עשׂרה אגורות, וָאתנן לה בידי ממש, לקנות בשׂר עוד הפעם, והיא חייבת לבשל שנית מרק לארוחת-הצוהרים. היא חייבת לבשל, השמעת? ויעבור עליה מה!

– הרר! – שרקה החולה בגרונה בקול מחריד לב ונפש.

מירל פתחה מהר את ה“מעבר יבּוק” וַתּחל לקרוא בו באוזניה.

שני הילדים ישבו יחד על הארץ בפינה, נבהלים ויגעים. כעבור רגעים מספר נפלה עליהם תרדמה וַיִישנו, ראשיהם נשענים איש ברעהו וידיהם הקטנות אחוזות ושלובות יחד.

והנה הרופא בא הביתה, וַיגש מהר אל החולה, וַישׂם ידו על מצחה; רגעים אחדים מישש את “הדופק” וַיאשו, וַישׂם את פניו אל הדלת. מירל מיהרה אחריו, וַתשאלהו על הסף. אם יש לה תקוָה לשוב אל לתחיה. הרופא הניע בכתפיו, וַירם אצבעו למעלה.


________

ומחזות הימים שעברו יעברו עוד פעם לפניה.

עוד הפעם הבית ריק כשהיה אחרי השׂריפה. עוד הפעם קירות רטובים, פשוטים ועוֹרים …השולחן, הספסלים, הכרים והכסתות, המנורות, הסכינים והמזלגות, הכפות והקערות, כולם יחד נעלמו ואינם. לא האש, כי אם מחלת זיינוויל אכלתם. הוא שוכב על המיטה בלא כוח – ומה חָוורו פניו? הרצפה אשר לפני המיטה מאָדמת מדמו …

–חנה – קרא אליה בקול דק ונמוך – עוד מעט וסר עולי מעל צוָארך. הן תמיד הייתי למשׂא עליך. מיום דעתך אותי תכלית שׂנאה שׂנאתיני, אף כי שׂהדי במרומים, אך טוב הייתי לך כל הימים.

דבריו מכאיבים לבבה מאד. אך זכה היא בעיניה וחפה מפשע. מעודה לא שׂנַאתּוּ, להיפך, ידוע ידעה כי איש ישר הוא וטוב לב, ירא-אלהים ולמדן גדול; אך זה חפצה כל הימים, כי לאיִגש אליה …

– הגידי נא אַתּ, חנה! – יוסיף החולה לדבר – אם עשׂיתי לך רעה אם דבּרתי אליך קשות מעודי? האם לא עשׂיתי למענך כל אשר השׂיגה ידי? ידעתי כי רפת-כוח אַתּ וָאעשׂ, וָאעבוד אני …הילך איש כערכי לקנות בשׂר? היבשל על הכירים? הירחץ ויסרק ילדים? …ואת כל אלה אני עשׂיתי! …הן למענך עזבתי את ה“חדר” …נפלתי למשכב. עוד מעט יבוא קיצי …ואת תשׂנאיני עוד.

כמדקרות חרב היו דבריו ללבבה, ועיניה מלאו דמעה. לוּ היה בה הדבּר, אזי ידעה לענותו.

– האמנם תשׂנאיני? – הוסיף החולה לשאול – האומנם?

– לא! – הניעה בראשה.

ועיני החולה נרטבו מדמע.

– הבה, אראה נא – רעדו שׂפתיו השחורות – אראה נא. גשי איפוא אל המיטה ושבי פה. אחזי בידי …

הוא מתחנן אליה כילד רך, היא עושׂה צעדים אחדים, וַתּעמוד כשני צעדים הרחק מן המיטה, כנציב שיש. לבה יפעם בחזקה מרוב פחד וידיה תרעדנה …

________

זיינוויל מת והיא נשארה בודדה, גלמודה וחולה, עם שני ילדיה. ואז, אחרי היאסף אישה אל עמיו, התעורר בה בפעם הראשונה רגש האהבה לילדיה, וַתּקחם על זרועותיה, וַתּשק להם, וַתּחבקם אל לבה בכל עוז, ובכל פעם מידי עשׂותה זאת, רחש לבה רגש נעים, ויגונה הקודר עזבהּ מעט.

כאשר רעבו ילדיה ללחם, נתנה את אצבעה במו פיהם למוץ ולשוך אותה …

– אם אילמת! – צעקה הילדה וַתּשוֹך את כנף שׂמלתה –– לחם! תני לי פת לחם!

כברק עבר הרעיון בלבבה, כי הבת תקוֹם את נקמת אביה. תוארה ממש כתואר פניו. ומשה’לי ישב דומם בפינת הבית ודמעות נזלו על לחייו …

ופתאום התפלץ לבבה. דמיה רתחו בעורקיה, ותחל לרוץ הנה והנה, ותשרוק בקול איום מאד. וַתּשׂרוט את עור פניה בצפורניה, ויראו הילדים וינועו, וַידמו יחד …וכל גרי החצר נזעקו לקולה – – –

________

אנשי חסד אספו בשבילה מעט כסף וַיקנו לה פירות ותופינים ויכינו לה “מעמד” ברחוב העיר. הנשים חמלו עליה ותעזורנה לבה בכל אשר יכלו. אחת מהן, כאשר קנתה “מציאה”, חילקה עמה חלק כחלק. בימי החורף הרימו לה תרומה מן הגחלים הלוחשות אשר בקדירותיהן, להחם את בשׂרה הקופא מקור. כל נערי ה“חדרים” קנו ממנה תופינים וממתקים. היא מראה באצבעותיה את מחירם והם משלמים. ילדיה ישבו תמיד לפניה, וכאשר אך הלך לו הקונה, הביטה אליהם וַתּבך . ככה עברו עליה שנים אחדות.

אולם ביום סגריר, כאשר לא יכלו ילדיה לצאת החוצה וישבו בבית, ישבה לפני סַלה כגוף בלא נשמה, ועיניה אך לנוכח הביטו, ולא ראתה את הקונה ולא את ה“סחורה” וגם לא את האגורות הנתּנות לה, ולולא הנשים אשר השגיחו עליה, כי עתה לא נשאר לה מכל “סחורתה” מאומה.

_______

הדלת נפתחת שנית ואשה באה אל הבית.

– מירל עטרתי! מה זאת? מה נהיתה? זה עתה שבתי מן הכפר, שמה קניתי, שמעי נא מירל, “מציאה גדולה”, ביצים וחמאה; אך לא זאת חפצתי לספר לך. בקרבי אל העיר והנה רעם הממני. מה נפעם לבבי, ראשי סובב הולך עלי, אויה לי, כלכּל זאת לא אוכל. מירל עטרתי, הנני מבקשתך, סַפּרי לי; מה נהיה פה?

מה זאת תשאלי, סרל? – ענתה מירל – אם יהיה לרצון לפניו, ברוך הוא, לייסר איש על חטאיו, לא תחסר לו הסבּה …ולבשׂר-ודם עוד רע עשׂרת מונים מן הכלב. הנה אנחנו יושבות שם ברחוב, והשלג יורד עלינו בלי הרף, ואומַר בלבי: לו הלבינו חטאינו כשלג, כי עתה כבר בא המשיח; הנני נופחת בגחלים אשר בקדירה, להחם מעט את דמי עורקי הקופאים מקור; והיא, האילמת, יושבת בלי נוע, כאילו מַן הוא היורד מן השמים לעיניה, “אך זהו דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “גוף צעיר, לא עצמות בלות מזוקן”. “דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “יחמם רב יותר מבלואי-הסחבות אשר עלינו” (הו גם הבגדים אשר כיסו בהם את דוד המלך, זכרונו לברכה, לא החמו את דמו הקר). פתאום זכרתי ואשׂים אל לבי, כי מאז הבוקר לא נתנו לה אף גחלת אחת, קמתי ממושבי לגשת אליה, אף כי אך ברוב עמל אשׂא את רגלי הצבות; אבל מה אומַר לך, סרלה ומה אסַפּר; ניגשתי אליה, והנה - כל גוָה ינוע; ובטרם שלחתי את ידי לאחוז בה, נפלה לארץ כבול-עץ. טוב היה שהייתי אני במקום המעשׂה, כל הנשים הרימו את קולן ותצעקנה, אך אני צעקתי בכל כוחי, קולי נשמע עד למרחוק ולא חדלתי מזעוק, עד אשר באו שני אנשים וַישׂאוה, וַיביאוה הנה – ולמן היום ההוא היא שוכבת כאבן, כאשר עיניך רואות, והרופא – הן אמנם מה כל חכמת אנוש? – איננו יודע בין ימינו לשׂמאלו. מחלתה, אומר הוא, היא “דלקת המוח” – השמעת? השמעת? מאז הבוקר לא היתה לה אף גחלת בוערת אחת, השלג כיסה אותה ואת סַלה והקור גדול מאד, הוא יאמר כי “דלקת המוח” לה.

– מעודי לא האמנתי ברופאים – אמרה סרל בגאון – מה ידעו ומה יבינו, אם כל חכמתם למדו אצל “הגויים”? העיקר שלא לאחר את המועד – המים, עלוקות ולחישות …והשאר – הבל הבלים!

ומצב האילמת הולך הלוך ורע.

הבהרות אשר על לחייה לא תיראינה עוד. כל פניה צהובים כשעוָה, מבין שיניה יפרוץ הקצף, גרונה יהמה כחלילים, הנשימה האחרונה תיאבק עם מר המוות. פעמים אחדות פקחה את עיניה וַתּשב וַתּסגרן כרגע, ובשארית כוחה לחצה את חזה בידיה …

הילדים ישנו עוד את שנתם, ושתי הנשים עמדו נבהלות לפני המיטה. האילמת פקחה את עיניה, וברוב כוח פשטה את זרועותיה הדקות כקסמי עץ ותשאף רוח, ותקרא פתאום בקול איום: “יעקב!!”

וברגע ההוא נפלה אחורנית על הכר - מתה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!