_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמַּחֲשָבָה וְהַכִּנּוֹר

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

(אגדה ערבית)

א.

המחשבה

בימים ההם הייתי גלמוד במדבר.

לא שנאתי את בני האדם ולא קצתי בחיי.  אך אויתי לדעת את המדבר ולהשתתף בצערו.

כבא אורחת כנענים או עולי-רגל, נסוגותי אחור; גם ספרים לא היו אתי.  עם צפור תועה התרועעתי, עם מלוח נובל שוחחתי ואקרא בספר השמים.

לאזנים, החרשות משאון החיים ודכים, דמית מות במדבר; ואך לאט-לאט הרגלתי לשמוע הגיגו.  עתה אבין לרעו, עתה אשמע את אנחותיו המלאות והעמוקות ולבי עלי דוי.

ואז, בהשתפך עלי נפש המדבר, נקרה הדבר.

על מי חרה אז אף ההשגחה? על מי נתכה חמת שדי?

מי יודע?

מתחת הכסא רב הרעם ויקרע סגור שמים, ויעט ארצה.

לאָן פניו מועדות?

הירטש את הערער, אשר במדבר, או את התאנה, חנטה פגיה לרעב?

היפול שדוד העץ, הפורש את צלו על היגע? היפגע בערש ילד כצאת הוריו לעבודת השדה? או יסכור פי נשבע לשקר?

כל זה נחרת במכתב אלהים בספר, אשר אך מחמד נביאו קורא בו.

אך אז, בהקרע סגור השמים, נפלה טיפה אחת קטנה מהאור הגנוז – וַתִּוָלֵד לי בת!

*

יפה היתה בתי כשחר ואיומה כחרב הנביא.  גאות אלים על מצחה הבהיר, ועמק עד קץ הימין בעיניה המזהירות – אך בלבבה הסוער קננה יונה תמה – האהבה לכל בני חלוף.

ויהי לבה הכנור לכל ציץ נובל, לצפור תועה, לכוכב נדח ונופל ממרומים, ולכל היקום – הנענה מתגרת יד ההכרח.

אולם – כאשר מלאו ימיה – בקשה לעזוב את המדבר.

– אלכה להטיף אל בני-האדם!

*

עוד נפשי עורגת אל דממת השממה, עוד שיח ושיג לי עם המלוח הנובל; מעי יהמיו על הצפור, אשר תתעה בלעדי במדבר, תחלש ותפול ארצה, ותקבר בחול; ואת ספר השמים לא קראתי עד תמו...

אך היא אומרת, כי גם האדם לא עץ השדה, כי אם מלוח שוקק במדבר...

גם נפש האדם היא צפור רכה, גלמודה ותועה בישימון, וכאשר תחלש – תתעלף, ותקבר בחול החיים העמלים...

ובכוכבי אור על שפריר מלכותו כתובה אך חכמת אלהים, אבל מוּסרו חרות על לוח לב האדם...

ונצא את המדבר.

*

היום רפה לערוב.

עוד טרם באה השמש, תעלה נכחה בשובה ונחת – כאשר דמיתי אני – לבנה גדולה וחורת פנים.

– התשמע את אנחתה? – שאלה בתי, ותור באצבע הבדולח על עין הכסף.

והטיתי אֹזן, ואשמע גם אני את אנחת הלבנה...

– עניה אני, דלה וקטנה...

אז זכרתי ואמרתי לה, כי לפי הגדרת העברים, עתיד אללאה למלאות את חסרון הלבנה, ויהי אורה כאור החמה.

– ואור החמה? – שאלה.

– יגדל שבעתים! – עניתי.

– אז – נאנחה בלאט – ירב האור, אך המעֻות לא יתוקן!

*

הולכים אנחנו וקרבים אל עיר עליזה.

כרפות היום לערוב, נפלו צלליה על ירכתי השמים ויתבוללו בקרני השמש, היורדת הימה.

וצלמי מגדלים, מצודות ובתי-סהר; מקדשי הנביא, ארמנות עשירים, רועדים באויר אדמדם כהה, ונטיו בסבך הצללים שעל ספר אלהים.

– עוד נפקד מקום בתי חומר, אהלי עוני – נאנחה ותחש פעמיה.

*

אז התבוננתי אל בתי ונבהלתי למראה עיני.

שדיה נכונו ושערה צמח; לבן בשרה משלג, לחייה אָדמו מפנינים; על כל גוה הרך והענוג חופפת הדרת עלומים והיא ערום ועריה.

ואין עלה במדבר לעשות לה אזור: האשזור לה כסות-ינים מקרני הירח?

יראנה ההמון – ויתהולל; הפקידים – ותוּבא אל היכל הכליף... 

שם תסגר ואני אשוב ערירי אל המדבר...

ועיני תמקנה בחוריהן מיחל לה טרם ישבענה הכליף ויתננה לרביו, טרם תפול מגרם-המעלה אל שפל-המדרגה...  כי אך אז יתן לה מחמד הרחמן כנפים לשוב בדמות צפור תועה אלי, אל המדבר!

אך פתאם הבריקו אלי עיניה ולנגה נגדן נפזרו כל דאגותי.

– גם כפיר אריות – התנחמתי – יסוג אחור וישתחוה לפני הדר גאונה!

*

ואני לא ידעתי כי חרב היתה בארץ, כי נגפו המאמינים לפני הכופרים וילמדו אל דרכיהם.

לפני שער העיר נראו אנשי-חיל מזוינים.

– מי אתה? – שאלני הפקיד בגאותו, אשר גדלה שבעתים מיום ברחו מן המערכה.

הגדתי לו, בחזקי את קולי הנמוך בצלצול הבקשיש, למען יחדור אל האזנים הטחות.

– והיא?

– בתי – עניתי עוד הפעם בקול חזק.

אך מעיני הפקיד נשקף אי-אמון והוא מעמיק שאלה:

– מתי ואיפה נולדה? מי אמה?

– אמה – עניתי – ההשגחה; היא נולדה במדבר, בהבקע השמים...  מאור הגנוז...  מברק עיני הנביא.

– הלא ידעתי זאת מראש – מלא צחוק פיו – ועל כן אמנם לא תבא ערומה העירה.

ויתן אות, ויזרקו עליה עבדיו וילון שחור, ותתכס בו כלה, מכף רגל ועד ראש, וידבק אל בשרה.

לי חשכו שמים וארץ, ובתי נאנחה מתחת הוילון.

*

ובתוך השער – משמר האזרחים.

עוד הפעם נשאלתי לשמי ועוד הפעם השמעתי צלצול הבקשיש.

– ומי היא הנצבת לימינך? – שאל הראש.

– בתי היא – עניתי – וילון עם חותמת הפקידות עליה...

– אין דבר – ענה אחד השומרים ויקח אמת-המדה, ויגש אליה, וימוד אותה.

היא לא תבא העירה – אמר האזרח.

– צר לי מאד – אמר הראש לזכר הבקשיש – אך היא משכמה ומעלה גבוהה מכל בנות האדם...  וכן לא יעשה, דוחקת היא את רגלי השכינה!

– אבל הנעשה אין להשיב! – צעקתי במר לב.

– ועל כן לא תבא בקהל, שובו אל המדבר!

– גברתי – נגש אליה אזרח אחד – הראיני נא את רגלך...

בתי לא התבישה ותמלא אחרי דבריו.

– גם הרגל – הודיע האזרח – איננה לפי הדמות והצלם! היא עומדת כּכן בפני עצמה! על רגל כזאת לא תלך בת מאמינים!

– אבל אני חפצה לבא העירה! – צעקה בתי מתחת הוילון.

– היא "חפצה" – חזר זקן המשמר על דבריה בצחוק התולים – היא חפצה ואני את חפצה אמלא.

– מטה סדומית! – נתן בקולו.

אותי הוציאו בחזקה מן המשמר החוצה.

*

מן המטה הסדומית הובאה אלי בתי והיא מתבוססת בדמיה.

– את שערות ראשי גזזו – התיפחה האֻמללה – יחד עם עור בשרי, ומכובד המספרים נטל חול על מוחי...  את בהונות רגלי קצצו...

ראה נא, איך קטנתי ואני מוכה ומעונה ובעלת מום... 

מכף רגל ועד ראש אין בי מתום...

פנה הודי, פנה זיוי, פנה הדרי, ומי יתן אומן, כי בת אלהים אנכי, כי מקרני עין הנביא נוצרתי?

כה תייליל בתי בחוץ ונטפי דם מציינים את דרכנו.

*

אך לא עברה עוד הכוס.

מצאונו השומרים הסובבים בעיר.

– מה זאת? מה היליל והדם? – נתנו עלי בקולם ככפירים.

ובקשיש לא היה לי עוד.  לחנם שחתי את דברי, להגיד להם פשר דבר.  המשמר באחת – כי בנות מאמינים נוטפות מור ולא דם, כי בנות מאמינים לא תעגבנה בחוצות על זקנים כמוני, כי בנות מאמינים יש להן בתים ולא תנודינה באישון ליל...

ויצו ראש המשמר, ויובא ארון עץ, מכסה ומסמרות.

בתי הושמה בארון, במסמרות נדפק המכסה ושני בריונים נשאו את הארון על כתף, לשאת אותו הביתה על חשבוני.

לא השתגעתי, כי לב אמיץ נתן לי הנביא, ודעת ההכרח למדני המדבר.

וכה שתיתי מציתי את הכוס, עד היסוד!

כי בהפתח הארון – נראתה בו אך מפלצת בשר ועצמות נשברות...

טפת האור הגנוז שבה אל עיני הנביא, להסתר תחת אשמורותיהן...

------------

 

ב.

הכנור

בני אדם צחקו למשבתי; שכני ישבו ידברו בי בלעג. 

גם החמור באבוס שכני געֹה געה בצחוק על אבוסו.

הצפרדע, אשר באגם לפני חלוני, שורקת לי זמיר התולים.

הכלבים בחוץ מריעים עלי כעל הלבנה – בצחוק זעם.

מה עשיתי לכם, בני האדם – ההכרתי אוכל מפיכם? מה עול מצאת בי, הצפרדע?

הכי ירדתי אל האגם להטיף אל הרמה? הנלחמתי אתכם, כלבים, על אודות עצם נשברה? ואתה החמור, אתה ארך-האזנים, האני נתתי את השעורים לסוס הדוהר ולך את הקוצים?

*

הרחק כמטחוי-קשת מחלון ביתי משתרע: "בית מועד לכל חי"...

באישון חושך וצלמות.  עת ידמו כל שכני, יעורו שוכני עפר לזרות מלח על פצעי.

אז תעבורנה המצבות הצדה, יפתחו קברי עולם, ושלדי בני-אדם יעלו לחול במחולות על פני השדה...

והשלדים מביטים אל חלוני בלעג וזעם, ולוטשים עלי את חורי עיניהם...

מה עשיתי לכם מתי עולם?

*

אך עת שתו עלי החיים והמתים, נכמרו עלי נחומי התשבי.

הוא נראה אלי בערב.

זקנו הלבן התנודד מרחמים.  מעיניו הגדולות והפתוחות כשערי גן-עדן, נפלו פניני טל.

ואנכי שפכתי את נפשי אל חיק הנביא...

וידא התשבי אל גן-העדן, ויספר למלך דוד את עניי ומרודי, ויכמרו עלי נחומי המלך, וישלח לי את כנורו ביד התשבי, להשיב את נפשי...

*

אך מה בצע בכנורי?

אם אגע במיתר, ותענה הצפרדע, והחמור מן האבוס, והכלב החובק אשפתות, וגם שכני עונה בקול.

– מה את שורקת, הצפרדע?

– שורקת אני מרוב נחת; תולעים אין חקר באגם, כל רמה למינה, ונפשי תשבע לחם...

– מה אתה גועה, החמור?

– מרוב תודה, מרוב תודה – יען – יען כי רך ודק השוט, אשר ביד הבעלים, ועבים ומלאים הקוצים בתוך המספוא באבוס!

– מה אתם נובחים, הכלבים?

– חס לנו על האשפתות אשר נחבק באהבה...

– ואתה, שכני, למה תשיר?

– לקול כנורך אני יוצא עם שפחתי במחול...

ואחרי חצות הליל שמעתי גם את קול המתים בְּרֵעָם...

*

איך אגע במיתרי כנורי, אם אנחותיו מתבוללות בנשיקות השפחה, בשריקת הצפרדעים, בנבחת כלבים וקול החמור?

איך אנוע במיתרי כנורי, אם אנחותיו עולות השמימה באיד רקבון מקברות המתים?...

*

אך לאט לאט גבר כנורי על שאון החיים והמתים...

ואז – – – הובאתי עם כנורי אל המהפכת ומשם – אל בית הכַּדִי.

– מה עול מצאת בי, כדי, כי שמתני במשמר?

– מה חטאו רגלי העיפות, כי נגשו לנחושתים?

– עוד תשאל – רָב הכדי ברקים – מנוחת הבית הפרעת.  הפכת עד היסוד...

– אני? – השתוממתי למשמע אזני.

– אתה עם כנורך!

ויתן צו:

– העדים! –

ויבואו –

שכני נגש אל שולחן הכדי ויקוד, וישתחוה, ויענה בי:

– אדוני הכדי, הד קול המושל! ראשונה יצאתי לקול כנורו עם שפחתי במחול, דבר יום ביומו.  אך פתאום החל רוח חדש לפעם בלב השפחה...  בעיניה נראו דמעות, חזה הכה גלים ופניה חורו כסיד...

– מה היה לך? – שאלתי את השפחה, והיא נפלה על ברכיה ותתחנן:

– אדוני, שלחני מעל פניך!

לא בער אנכי להטות אוזן קשבת לתחנוני שפחה, ואצו עליה במפגיע לחול ולזמר.   אך היא לא שמעה בקולי.  ואקרב אליה עם השוט אך להפיל עליה אימה, כי אהבתיה מאוד, אך היא ברחה ונעלמה...

ביום אתמול נמצאה תלויה על העץ, אשר אחורי ביתי בשער האשפה.

– רוצח! – נתן עלי הכדי בקול.

האומנם בכנפי נמצא דם השפחה?

עוד שכני מדבר וצפרדע נתרה על שולחן הכדי.  ומה נעים הירקרק הבולט מאודם המפה!

– כל האגם מת לקול הכנור – צפצפה הצפרדע ברחמים – כי יצאו בני ובנותי על היבשה לשמוע קול הכנור ולא אבו עוד לשוב אל האגם.  התולעים – אמרו – היו להם לזרא; הרמה – הרמה הרכה והנעימה, השמנה והמתונה היתה להם לגועל-נפש!

– ונותרתי – הוסיפה בקול בוכים – אני לבדי בתוך האגם...  את כלם שכלתי ביום אחד!

– העוד לא התעורר מוסר כליותיך – פנה אלי הכדי – לקול הצפרדע הצנועה?

– אני הולכת למות – נפלה הצנועה בדבריו – ומי יסגור את שמורות עיני?

– ואתה? – פנה הכדי אל החמור הבא.

– אני – געה בפתח – גם אני נפגעתי לקול כנורו בכאב החיים...  וקצתי בהברקנים, ולולא השוט ביד הבעלים!...

– ואתם? – שאל הכדי את האחרים.

וכלבים רבים סבבוני וברעם, נתנו עלי בקולם.

מפחד התעלפתי ואיקץ לקול הכדי, לשמוע את משפטו:

– אותו אל בית-המשוגעים – אמר בקצור נמרץ, ויור עלי באצבעו ותברוק טבעת הכליף – ואת הכנור תנו לשגל הכליף!

ומאז הנני בבית-המשוגעים. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה