_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

העופות והגוילים

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

 

 

(ממעשׂיותיו של ר' נחמנ'קה)

 

א. הקדמה

ידוע לכל באי עולם, שהצדיק ר' נחמנ'קה היה אוהב לספר מעשׂיות.

והמעשׂיות הללו היו אבני-קודש משובצות זהב-אופיר, כלומר: סודות התורה בלבוש מעשׂיות ואגדות, כעין ה"מעשׂה בז' בעֶטלעֶרס" וכדומה.

וכשאני רוצה לזכּות את הרבים וליתן אותן מחדש תחת מכבש הדפוס, מרגיש אני בלבי רטט וזיע. יודע אני, שכמעט אי אפשר לספר אותן המעשׂיות כעת חיה – אנשים אחרים ולשון אחרת.  ומסופק אני, אם אני ראוי לספר ואם הדור ראוי לשמוע... העולם מבקש שעשועים וצעצועים של הבל, כעין ה"בראָדעֶ"ר מעשׂיות" ואינו חושש כלל לנשמתו, ואינו סופג את התוך שבתוך, ורואה את הקלפּה מבחוץ, ואין בו בינה להוציא את הגרעין מתוכה...

אבל איך שיהיה, צריך להציל את המרגליות הטובות מתוך החול...

 

ב. לשם מה ואימתי היה ר' נחמנ'קה מספר מעשׂיות

הדבר היה במוצאי-שבת-קודש, תיכף אחרי ההבדלה.

ובאותה השבת היה הקבּוּץ קטן מאד.  וכל היום היו השמים מכוסים בענן-אפר משונה, ואמרו הבריות, שהוא פרוכת של שבת-חזון...

ופשוט אי אפשר היה באותו היום להתגבר על העצבות, שהיו נשמותינו סופגות מן האויר הלח והשמים הכהים.

בסעודת-שבת השניה, כשביקשנו להעשׂות "שכם אחד" כנגד היצר-הרע של העצבות והמרה-השחורה, נשבה לפתע פתאום רוח צפונית-מערבית והתחילה מייבבת קינות ותחינות.  ולעומתה ענו שמשות החלונות בצלצול של "בכיה-לדורות", כעוזרים קטנים עליד חזן מקונן...

ובשעת הסעודה השלישית גם כן לא היתה ידנו על העליונה, אף-על-פי שחדלו הקינות והצלצולים... האמת נתּנה להאמר, שבאמצע ברכת המזון קם ר' נחמנ'קה מכסאו, ואף-על-פי שהיה חולה קצת, נגש אל החלון ופתח אותו וקרא בקול של רוגז אל החוץ: "נוּ, נוּ!" כלומר: די לך! – ומיד נעלם הרוח, אבל תחת זה התחילו השמים מטפטפים טיף-טיף, טיף-טיף – ברוגז של התמדה... ור' נחמנ'קה הביט כמה וכמה פעמים אל החלון ופניו זעופים ועיניו הקדושות מפיקות פחד, ושׂפתיו דובבות כמה וכמה פעמים: "בלבול, רחמנא ליצלן! ומה, אם הקבּוּץ אינו גדול כל כך? הכמות עולה על האיכות".  ולא ידענו את פירוש המלין.

אבל תיכף אחר ההבדלה נפתחו ארובות-השמים לפתע פתאום וירדו פלגי מים בזעף, כאילו שכח הקב"ה את שבועתו, ור' נחמנ'קה ניחם אותנו ואמר כמה וכמה פעמים: "ועם כל זה אין שכחה לפני כסא כבודו" – והתעמק במחשבותיו הקדושות, וכל אנשי-שלומנו עומדים עליו צפופים ומחשים...

ומחמת טרדת הגשם, היה החדר מלא פה אל פה.  ובאמצע החדר ישב הצדיק על כסא מרוּפּד רם ונישׂא, מה שקורין פאָטעֶ"ר שטוּה"ל – מתנה יקרה מאת איזה סוחר דאנציגאי.

מעצמו מובן, שהצדיק היה נקודת המרכז, כדרכו.  כל העינים נשׂואות אליו, כל הלבבות דופקים לעומתו, והאוזן עשׂויה כאפרכסת, והנשמה רעבה וצמאה, ומייחלת למצוא פיו הקדוש...

ובתוך הדממה של קודש-קדשים, התחיל הצדיק להקטיר, כדרכו בכל מוצאי-שבת-קודש אחרי הבדלה, קודם ספּוּרי המעשׂיות. אבל באותם מוצאי-שבת-קודש הקטיר כלפי מעלה, והיה ברור כשמש, שהוא מתגרה בהיצר-הרע, ונלחם בו.  ותימרות העשן רצות מפיו הקדוש כחצים מיד גבור רובה קשת...

אבל על פניו של הצדיק עדיין היה שרוי הצער, הוא הצער של מוצאי-שבת-קודש, צער הפרידה מן הנשמה היתירה; לפי שהוא היה אומר, שהעיקר היא הנשמה היתירה, שזולתה הגלות מתעמקת, רחמנא ליצלן, כשאול תחתית, והנשמות מתכוצות מן הקור הגדול בחשכה הגדולה, והיצר-הרע מתגבר, והעולם שוקע בדאגת פרנסה, ועוד, ועוד, ואין כאן המקום להאריך.

ואף-על-פי-כן היו עיניו הקדושות מתנוצצות ומאירות כאבני-קודש ומפיצות נוגה: זה כבודו ורצונו של הצדיק ובטחונו הגדול, שסוף סוף הלא הוא מנהיג העולם, ושבזמן פחות או יותר קרוב ייַשר ההדורים ויתגבר על המניעות ויכריע את הצד שכנגדו... והתגבר הבטחון ביותר והתחילו עיניו הקדושות לקדוח ממש כשמשות, וראינו בחוש, שחפרו הנרות במנורות ונדמו לבהרות-בהרות של תכלת כהה...

ובאותה השעה ראינו בחוש, שאין הקטורת שלו קטורת בעלמא, אלא כלי-מלחמת-גבורים ממש, והתחילו אנשי שלומנו לעזור לו בכל תוקף ועוז, והיינו יונקים כל אחד ואחד ממקטרתו ברוב אונים וביתר עוז...

ובדממה של קדשי-קדשים התעלה והתנשׂא עתר ענן הקטורת של הקבּוּץ.  ונתכסה בו הקבּוּץ, ונסתלק הספּוּן של התקרה לגמרי והרגשנו כולנו, שהוסרה המחיצה בין הקדוּשה של מטה והקדוּשה של מעלה, שמעל לראשינו שמים פתוחים ומלאכים מתעופפים, ומשק כנפיהם נשמע בחוש, והרגשנו, שגם הם צמאים ומשתוקקים ומייחלים כמונו לספּוּרי-המעשׂיות של הצדיק, שיסודתם בהררי קודש, שתוכם רצוף סודות וסתרי-תורה, ורום שׂיאם מגיע עד לבנת הספיר שתחת כסא-הכבוד...

ואחר כך התחיל הצדיק לספר...

 

ג. על התעיה והטעיה

וקולו של הצדיק, כידוע, משתנה ומתחלף לפי הענין.  על-פי-רוב הוא מתחיל בקול מלא צער ויגונים כ"אל מלא רחמים", ופתאום הוא מתגבר ועולה לשערי השמחה כ"היום תאמצנו" או מגיע אל הגבורה שבהוד ה"יגדל"...

אבל באותו הערב היה קולו עצוב מראשית הספור עד סופו.

וספר שפעם אחת היה תועה.  בלשונו ממש: "איינמאָ"ל האָ"ב אי"ך געבלאָנדזי"ט.

והוסיף, שהיה זה לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, שתעה כמה וכמה פעמים בימי חייו.

ואמר, שאין בזה שום חדוש.  כי מי לנו גדול כמשה רבינו ע"ה, וגם הוא טעה...

וטעמו של דבר פשוט הוא: על כל אדם מישראל שורה לפעמים השכינה, שורה ומסתלקת, וההבדל בין הגדול והקטן הוא אך בזה, שעל הגדול היא שורה בהתמדה ומסתלקת לרגע ועל הקטן היא שורה רגע ומסתלקת לרגע ועל הקטן היא שורה רגע ומסתלקת לימים רבים, ולפעמים לבלי שוב עוד.

וגם למשה רבנו, עליו השלום, היה רגע של הסתלקות-השכינה, וטעה... וחשב באותו רגע, שאין לאבנים נשמה, והכה את הסלע.  וזו היא טעות מוכחת – הרי הקב"ה מקיף וממלא את כל העולם עם כל הנמצאים בו; ובאמת, כמה פעמים עונה כפיס מעץ, זועקת אבן מקיר... וכמה פעמים האדם שוכח – והמצבה זוכרת, והגל-עד מעיד!

אבל ברגע הסתלקות השכינה חשב כאַריסטו, להבדיל – שהדומם גולם הוא בלי נשמה...

ומי אינו תועה?

אפשר שהמתנגד אינו תועה! כלומר: גם הוא תועה, אלא שהוא תועה לא על חשבונו שלו, אלא על חשבון אחרים – על חשבון איזה ספר או איזה פוסק.  מצדו אין שום כונה לתעות.  ואין תועים אלא מתוך כוָנה.. הולך לו המתנגד בדרך סלולה מימות עולם, ואינו נוטה ימין ושׂמאל מן הדרך הסלולה, ואם הדרך בעצמה אינה ישרה במקצת – "אבותינו" חטאו, אלה שסללו...

אבל אדם משלנו חושב, מתכון לשם שמים, ותועה...

אדם הולך בשוק ובידו קופה של צדקה לעניים; או דואג הוא דאגת פרנסה, למצוא טרף לבני ביתו; אדם יושב על התורה והעבודה, בזוית שלו או בבית-המדרש; או מיסב הוא על שולחנו בחנוכה ופורים וצרור הכסף פתוח לפניו, והוא מעניק ביד רחבה ומלאה לכלי-זמר, למשׂחקים בפורים, לאלמנות ויתומים ולשאר עניים, לכל הפושט יד; או אדם יורד לפני התיבה כשליח צבּוּר ומרעיש עולמות; אדם מתעסק (בלשונו הקדושה: טהוּ"ט זי"ך אַריי"ן) בקבלה מעשׂית ועושׂה נסים ונפלאות, ומחייה מתים ממש, ודומה, שהוא משדד את המערכה – ובאותה שעה כל אלה תועים, ותועים הם בלי ידיעתם במדבר תוהו, בלי מים, בלי נתיב, והשם ישמרנו – לפעמים גם בלי שמים מעל לראשם...

וכמה בני אדם תועים, רחמנא ליצלן, במדבריות בין נחשים ועקרבים וכל מיני חיות רעות, בשעה שמובטחים הם שמכניסים הם לחופה את יוצאי חלציהם או יתומים ויתומות, ובכלל בני עניים, ובשעה שהם הולכים לחופה עם "הבדלות" דולקות ובשעה שהם מרקדים לפני הכלה; ובשעה שהם מעסקים במצווֹת, עולים לפתיחות, אומרים "אתה הראית", ובשעה שהם "חתני תורה" ו"חתני בראשית", בשעה שהם עוסקים בצרכי צבּוּר ובשעה שהם מקדשים שם שמים ברבים... ואינם משערים כלל, שהם עושׂים כל זה בגופם, מצוַת אנשים מלומדה, בשעה שנשמותיהם, חלק אלוה ממעל, תועות במרחקים, מעֵבר להרי חושך והן שחורות כעורבים ממש וטרודות הן, ומפרפרות באויר כצפרים ירויות לקראת "איש ציד", ורעבות הן וצמאות ורועדות מקור... רחמנא ליצלן!

 

ד. ענין התועים במדבר

ושתק רגע אחד, ושאף אויר וינק מן המקטרת והוסיף לדבר בהתועים וצערם הגדול.

דבר קטֹן הוא לנטות מן המסלה העולה בית-אל... אדם יורד מימין המסלה לאיזו כוָנה, ושוהה בה רגע, ועולה, חס ושלום, לשׂמאל, ואינו מרגיש.

וצערו של התועה במדבר גדול הוא מאד, מאד.

כי כל התועה יחיד הוא, גלמוד הוא, יתום נעזב הוא.

כי גדול הוא המדבר, גדול מאד; וכפלים כיוצאי מצרים, רבואות רבואות בני אדם תועים בו, אבל כל אחד ואחד תועה לעצמו ואינו פוגש את חברו. והולך אדם תוהו-לא-דרך, ושומע קול בן-אדם מתחנן על נפשו מתוהו-לא-דרך אחר, והוא אינו קרב אליו להחזיק בידו.  אדרבה ­­– הוא בורח מפני הקול, שנדמה לו כקול חיה רעה.  ולפעמים הוא בורח מצלו של בן-אדם, הפּרוּשׂ על פני החול – כי הצללים ארוכים שם ומתפשטים לפעמים מסוף העולם ועד סופו – לפי שאותו צל נראה לו כצל של דוב שכול או כפיר-אריות, ולפעמים נדמה לו כצל הכלב השחור, הרובץ על פתחו של גיהנום.  וזהו עיקר ותוך, וסוד הקללה של "נע ונד תהיה"... כי כל נע ונד ותועה, תועה בהתבודדות, משולח ונעזב לנפשו השוממה, הלבושה שחורים והעטופה שחורים... וגם אם שמים מעל לראשך, אתה מתיירא להרים ראש ולהביט השמימה.  השמש, המַברקת קצת במדבר-התועים אבל אינה מחממת כל עיקר, נראית לך כשמש מתה, כבר-מינן של שמש; והכוכבים והמזלות, כמדומה לך, שהם שׂוחקים לאֵידך, שהם קוראים לך: כל באיה לא ישובון, אין לך תקנה אלא קבורה בכאן, במדבר-החול... ונשמתך מתכווצת מפחד גדול וצער שאין לו שעוּר, ואתה משפיל את ראשך ומביט למטה, אל קברך ביום מחר, אל החול החם, המתגלגל מתחת לרגליך, ורואה אתה אותו כולו כבית קברות, ומתיו – צמחים

כי ירא אני לשבת יחידי בחושך.  ביום, ואפילו בלילה לאור שיבשו בלא עתם, עשׂבים שנבלו ונשׂרפו קודם שהגיעה שעתם, ומרגיש אתה ויודע את מזלך...

ואשרי אדם מפחד ובורח, אדם, שאוסף שארית כוחו ולא ינום ולא יישן ולא ישב רגע לנוח בחול, אלא נס הוא וצוֹוח: "אל הישוּב, אל הישוּב!" – כי סוף כל סוף מרחמים עליו מן השמים...

אבל אוי לו לאדם אוהב מנוחה...

כי על כן רע בזה גורל המתנגד!

המתנגד בכלל אינו תועה, אבל אם קרה לו מקרה לא טהור ויצא מן הכלל ותעה, והוא יושב על החול, מוציא מחיקו איזה ספר ולומד "תהלים", וקורא "סדור", ומתפלל ואם אין לו – הוא לומד וקורא ומתפלל בעל-פה; והוא לומד, קורא ומתפלל – ומתנמנם, והוא ישן שינה שאינה יפה לבריאות, והוא חולם, שהוא בתוך הישוּב ועושׂה מה שהוא עושׂה, בשעה שכל גופו הולך ומתנוון, ונשמתו מתמעטת כאותה הלבנה, והולכת היא וכלה, עד שהוא נובל ומצטמק ונופל לאחוריו ומת... ומת הוא במדבר-התועים, בחול, מחוץ למחנה, החרק, הרחק מאד מן הישוב, ואין לו תקומה עולמית, לפי שלעתיד לבוא המלאך, הדופק על הקברים לעורר את הישֵנים, לא יבקשנו ולא ימצאנו בים החול, והוא בעצמו את קול השופר אינו שומע, ואינו יכול לשמוע.

 

ה. מחשבות של חול

ושתק הצדיק שנית, וינק מעט עשן מן המקטרת וצהלו פניו הקדושים קצת, ואמר: שבכל הזמן שהיה תועה לא בא אף רגע לידי יאוּש.  מובטח היה שסופו לצאת מן הספק והתוהו.  והיו לו סימנים מובהרים בזה: ראשית – הידיעה שהוא תועה, שאין מקומו בכאן; שנית – שלא נעלמו בכל ימי נדודיו השמים מעל לראשו אפילו לרגע; ושלישית – שצבא השמים התנהג עמו בידידות.  השמים נראו לו בעצם טהרם, וראה בחוש, שהמאורות והכוכבים והמזלות משתתפים בצערו, וקויהם רועדים כאילו הם נדים לו, ולפעמים – וזה היה ממש למעלה מן השׂכל – מסר איזה כוכב את נפשו בשבילו ועקר את עצמו ממקומו ונפל במרוצה ממרומים ונקבר בחול, אבל במרוצתו הראה לו את הדרך, העולה מן המדבר.

ואחרי כל אלה – ספּר הצדיק – היתה נפשו עיפה ויגעה מאד.  ומרוב עיפות וגודל הצער יכול היה להרים ראשו השמימה לספוג את האור אך רגעים מספר...

בשאר השעות היה מביט ארצה, אל החול.

החול מושך אותו, שאף את נשמתו.  והיה מביט אך ורק אל החול ועל שארית פגרי העשׂבים שבתוך החול, והרגיש, שהבלו של החול, המתגלגל תחת רגליו, חודר מבעד לעורו ונכנס אל תוך כפות רגליו, ומן הכפות הוא עולה ומתפשט בכל אבריו, וחודר אל מוחו, ושאינו יכול לחשוב אלא מחשבות של חול או מחשבות שיש להן איזו שייכות אל החול.  ושאר המחשבות – יתר הפליטה מן הישוב – פורחות מנשמתו כצפרים עפות, ואין כוח בו להשיבן לקנן.

וקשות ומייגעות הן המחשבות של חול.

בלי ספק יש כאן במרחקים איזה ים, מים שאין להם סוף, לפי שלא נוצר החול אלא להיות גבול לים...

וגרגירי החול עגולים הם – כביצי-האבלים, כמזלם של בני אדם...

ובני ישׂראל נמשלו לחול... קטנים הם, נקרנים ומתגלגלים ממקום למקום כחול... בלי שום דביקוּת ושייכוּת זה לזה...

וגם מספר בני ישׂראל היה באמת כחול, לולא הגזרות, הבלבולים, ההריגות וההשמדות...

וכדומה מחשבות-חול אחרות מנקרות במוחו.  וטבע המחשבות כטבע החול.  מתגלגלות הן, מחשבות, מחשבה לבדה, בלי שום דביקות ושייכות זו לזו, ואינן מזדווגות זו עם זו, ואינן מולידות.

אך אינן מרובות כגרגירי החול, והן מתחלפות ומטיילות במוחו בעצלות ובכבדות, ומתוך מעוּטן הן חוזרות חלילה בזמן קצר, וסוף סוף הן נעשׂות מתדבקות ומתמידות...

והיה כפשׂע בינו ובין השגעון.

לפי שכל מחשבה, שהיא מתדבקת אל המוח ומתמדת בו, היא שגעון...

ואמר: שגם זה שגעון, מה שהעולם קורא בהתמדה ובעקשות: לחם! לחם! ועל אחת כמה וכמה: חול וחול!

 

ו. מחנה של עופות. ומה שמלך העופות מספּר

אך ה' היה בעוזריו וזכות אבותיו הקדושים עמדה לו, שנשתנו פני המדבר.

פעם אחת, כשהיה בורח מפני המדבר וחול המדבר, הדביק מחנה של עופות, מחנה עצום ורב.

והמחנה היה כעין משולש.  בקצהו שורה ארוכה של עופות, ממש מסוף העולם עד סופו, ואחריה השורות מתקצרות ומתמעטות, עד שבשורה הראשונה יש רק עוף אחד בראש.  ואותו העוף האחד היה מלך העופות, ואחרי המלך הלכו שני רואי פניו, ואחריהם – שלושה יועציו, ארבעה קרובים למלכות, חמשה איפרכים, ששה שׂרים גדולים, שבעה קטנים מהם, וכן להלן, עד העופות הפשוטים שבשורה האחרונה.

ואמר בפיו הקדוש, שכך צריך להיות, כלומר, שצריך שיהיה המחנה כעין משולש והמלך יחיד בראש... לפי שבעיקר הדבר צריך שתהיינה כל השורות שווֹת במספר העופות, אבל העופות אינם שוים במעלתם... וכשמצרפים את הכמות והאיכות בחשבון אחד יוצא המשולש...

ונאנח ואמר: היום הדיוט קופץ בראש, אבל כשהשנים היו כתקוּנן הלך משה רבינו, עליו השלום, בראש, אחריו שני נושׂאי-כליו ואחריהם: נשׂיאים, שוטרים, זקנים, כוהנים, לויים, והשורה האחרונה – ישׂראלים.

וזהו הסוד של "שקוּל משה רבינו כנגד כל ישׂראל"...

ואמר, שיש בזה סודי סודות, שצריכים אנשי שלומנו להתעמק בזה ולדעת את מקום הצדיק ורואי פניו ומקורביו, עד הקל שבקלים שבחסידיו.  והדברים עתיקים.

ושב אל ספּוּר המעשׂה ואמר, שהוא חקרן בטבעו.  כשהוא רואה איזה דבר, הוא תאב לדעת את צורתו ותוכו ואת ראשיתו ואחריתו.

וכשראה את מחנה העופות, ביקש לדעת משום מה אינם פורחים ומשום מה גם הולכים אינם, אלא מדדים? והתבונן וראה, שיש לעופות הללו כנפים קטנות מאד מאד, ואלה הכנפים היו קשות ומחוברות לגופם, כסנפירים לגופם של דגים.  והעופות אינם יכולים להשתמש בהן, וגם המלך ההולך בראש אינו משתמש בהן... והעופות של השורות האחרונות אינם יכולים גם להניע אותן כחוט השׂערה, ואך הגדולים שבשורות הראשונות יכולים להניע אותן לשם קנוּח-הפה, בבחינת "אכלה ומחתה פיו" – ולא השלים את הכתוב...

 

ומפני מה אין העופות הולכים, אלא מדלגים ומדדים? לפי שרגליהם הקטנות אבריהן מדובקים וחוליותיהן אינן מתנועעות...

ורצה גם כן להבין, איך הקב"ה זן ומפרנס אותם? ושב והתבונן, והנה פעם בפעם כופפות השורות, זו אחרי זו, את ראשיהן, וחוטפות את נבלי הצמחים, והיו בפיהן כדבש למתוק!

וכיוָן שהעופות היו מדדים והצדיק הולך במהירות, כדרכו, הגיע בזמן קצר אל העוף ההולך בראש הכול.  וכיוָן שידע, שהוא מלך וסוף כל סוף חייבים בכבודו, בירך עליו, והשתחוָה לעומתו, ושאל לשלומו, וכשהחזיר לו המלך שלום, שאל אותו: להיכן הוא הולך?

וענה לו המלך: שאין הוא הולך, אלא המחנה הולך; שאין מלך-העופות מושך אחריו את המחנה, אלא המחנה דוחף אותו... והוסיף באנחה: שכיוָן שמשחו אותו למלך, מחויב הוא ללכת בשורה הראשונה פנים אל פנים כלפי הסכנה.

ונפלה שׂיחה בין הצדיק ובין מלך העופות.

הצדיק שאל: איזו סכנה?

וענה המלך, שהעופות יוצאים למלחמה.

– על מי אתם יוצאים למלחמה?

– על בן בנו של המגדל של דור-הפלגה – על בית ישן נושן!

ופנה הצדיק ימין ושׂמאל ולא ראה שום בית.  ואמר לו המלך, שבעוד יום או יומים יראהו, אף-על-פי שהוא רחוק עוד מאד מאד, לפי שאותו בית עומד על הר גבוה ותלול...

ושאל הצדיק: מה להעופות ולהבית?

וענה המלך, שיש להם עם הבית ההוא חשבון ישן נושן.  ומעשׂה שהיה כך היה:

בדורות הקדמונים צדו צפרים מן היערות והביאו אותן אל הבית ההוא, ושׂמו אותן בכלובים, להיות שׁרים ושׁרות בשעת הסעודה.  ובמשך הרבה דורות של חיים בכלובים צרים, שלא יכלו לפרוח בהם ולהשתמש בכנפיהן, נתמעטו הכנפים ונתייבשו, ובני-בניהן של צפרי-הכלובים כבר ירשו מאבותיהם כנפים יבשות... וזהו החשבון הישן שיש להם עם הבית...

– ומה אתם רוצים לעשׂות בו?

– להרסו!

– וכי תוכלו לו?

– אינו חזק כל כך.  ראשית – ישן-נושן הוא... שנית – אין לנו עסק אלא בכתלים; את העצים וכל כלי-הבית אוכלת תולעת-העץ – זה כבר.  המלחמה מבית ומחוץ!

– ומה תעשׂו בכתלים?

– ראשונה, נהרסם ונפרידם ללבנים, ואת הלבנים נשחוק לאבק, ואת האבק נבלע...

– לשם מה?

– כדי להונות את הקיבה... לזמן מועט, לכל הפחות...

– ויושבי הבית?

– סופם כסוף כתלי הבית... אך האבק שלהם, כמדומה לי, שימתק לנו ביותר...

 

ז. בבית הישן

ועבר הצדיק לפני המחנה, ואחרי כמה ימים הגיע אל אותו הבית, והכיר אותו כי הוא זה, לפי שעמד על ההר ומראהו ישן נושן.

ונכנס לאותו הבית, כדי להזהיר את יושביו מפני הצר ההולך וקרב אליהם, ובא לתוכו...

וספּר, שעבר מחדר לחדר ולא פגש בשום בן-אדם.  הכתלים היו מכוסים משי, שחציוֹ אכל העש.  ובחדרים עמדו כלי-בית יקרים, שהיו מלאים חורים – מלאכת תולעי-העץ.  ועל הכסאות והשולחנות היו מפוזרים תכשיטין וכלים יקרים ואין שומר אותם, והלך בהשתוממות גדולה מחדר לחדר עד ששמע קול אנשים מתוַכּחים, והלך אחרי הקול...

וספּר, שהגיע אל החדר האחרון, שהוא "חדר-פנה", והיו באותו החדר שלושה חלונות לפניו, לימין ולשׂמאל, אך אור לא חדר בעד החלונות, אף על פי שהיה עצם היום, מפני שהחלון הפונה קדמה והחלון הפונה לשׂמאל היו אטומי-חומה, ועל החלון הפונה לימין היה פרושׂ וילון עבה ושחור.  ואך מנורה קטנה ואדומה היתה תקועה בתקרה באמצע, והאירה באור אדמדם כהה את פני המתוַכחים, שעמדו מסביב לשולחן שתחת המנורה, ולנפי כל אחד ואחד מהם היו מונחים גוילים ישנים עם חותמות של נטף אדום.

וספּר הצדיק, שעמד בדרך-ארץ על הסף והמתין, שירגישו בו ויקראו לו, והוא יספר להם על דבר מחנה העופות.  אך הוכּוּח היה עצום מאד והאנשים, שעמדו על יד הגוילים, התעמקו בוכּוּח זה ולא ראו אותו.

וממילא שמע הצדיק את הוכּוּח, והבין, שהם יודעים מה שביקש להגיד להם, ושהם מתוַכּחים, איך ובמה להנצל מן הסכנה.

ואמר אחד מהם, שצריך להזדיין ולזיין את את כל המשרתים ולצאת לקראת המחנה למלחמה!

וענה אחר, שהדבר אי-אפשר; שראשית – הכלי-זין שלהם כבר העלו חלודה במשך הימים, שהיו אוכלים ושותים ומתענגים על כל טוב, ושכחו את החשבון הישן עם העופות ובני-בניהם של השבויים; ושנית – הם מתי מעט כנגד הרבים, והמשרתים לא יעזרו להם, לפי שכבר ברחו ויצאו את הבית, וזהו סימן רע להם: העכברים בורחים מן האניה כשהיא מתחילה לטבוע...

ויעץ השלישי, שצריך לצאת בלי כלי-זין ולקרוא לשלום, להתפשר עמם, להשלים...

ושאל הרביעי: ומה תתן להם? כלום יש לנו מתנות ותשלומין כדי חלוקה בין ההמון הרב, העולה עלינו?

ואמר עוד אחד, שאם כן צריך לפתוח להם את שערי הבית?

ובפי אחד מבני-החבורה בשׂורה רעה לאמור: שהשערים וגם הדלתות פתוחים כבר לרוָחה מיום שעזבו אותם המשרתים... הבריחים נתקו, המנעולים העלו חלודה ככלי-הזין...

– אבל – מתוַכּח התשיעי או העשׂירי – המחנה אינו יודע מזה.  ואנחנו נתראה בעיניהם כדורשי שלומם, כאילו אנחנו מזכים אותם ומוסרים להם את הבית לשבת בו עמנו...

ואחד נכנס לתוך דבריו ומפסיקו ואומר: אין אוכלי הבשׂר המועטים יכולים לדור בשכונה אחת עם נוקרי החול המרובים.

וקפץ עוד אחד בראש ואמר: שצריך להשתנות ולהשתווֹת להם, ולהיות כן לעופות, ולצאת אל המחנה ולהתבולל בו, לומר: אחינו ובשׂרנו אתם, ולנקר בחול!

– הבל הבלים! – ענו הרבים – אין אנו יכולים להתמעט בדמות ולכלות את בשׂרנו ולהתדמות להעופות הקטנים הללו, אפילו אם שנים שלמות נצום... וזולת זה – הכנפים היכן הן? כנפים אין לנו! אין לנו אפילו כנפים יבשות, כנפים-סנפירים, אף לא סימין, אף לא זכר לכנפי צפרים.

ושתקו רגע.  ונתן הצדיק עיניו בזקן אחד, שהיה שותק בכל מש הזמן של הוכּוּח ולא הוציא אף הגה קל מפיו.  ומצחו של אותו הזמן היה רחב אבל מקומט מאד, ולחייו התכּוצו מעוצר הצער, ועיניו היו מלאות יאוש ומרה שחורה, והיה נושך את שׂפתיו, בהתאפקות גדולה שלא יתפרץ בבכי או בקללה נמרצה.  וביקש הצדיק לגשת אל אותו הזק ולדבר על לבו ולנחם אותו, ולומר לו, שהכול בידי שמים.  אך באותו שעה קפץ אחד מן המתוַכּחים על השולחן וקרא: באו מים עד נפש! אין עצרה ואין תחבולה אחרת, אלא שישׂרפו את כל הגוילים עם החותמות האדומות, וכשיעשׂו זאת – מיד יצמחו להם כנפים.  ואמר הצדיק, שאתו היה הצדק, שיש בזה סוד גדול, ששׂריפת גוילים ישנים היא סגולה נפלאה לצמיחת כנפים... וספּר, שאותו האיש היה גם כן הראשון, שנטל את הגוילים שלו והקריבם אל המנורה והתחיל לשׂרפם באשה, ואחריו קפצו רבים מחבריו עם גויליהם על השולחן לעשׂות כמותו.  אך באותו הרגע התנער אותו הזקן, שהיה שותק עד כאן, וקפץ ממקומו ושאג כארי: בוגדים! – וקפץ אחריהם על השולחן ובנשימה חזקה אחת כבּה את המנורה, ונשארו כולם בחוש.

– ואני – גמר הצדיק – ברחתי מבני-אדם יושבי-חושך...

 

ח. בלא סיום

כשנשתתק הצדיק, ישבו אנשי-שלומנו כמה רגעים בלי נוע, בלי נשימה, ונשמעו זמזום הזבובים ושריקת הלהבות של הנרות והטיקטק של מורה-השעות, עד שנתעורר אחד מן המקורבים ושאל:

– וסוף המעשׂה?

והצדיק נאנח וענה, שהסוף לא היה עדיין: שהעופות עם כנפים-סנפירים ורגלים ישרות, שאינם פורחים ואינם הולכים אלא מדדים, עדיין לא הגיעו אל הבית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה