_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקדיש

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

אחר תפילת-הערב  נגש אל העמוד איש-שׂיבה וַיאמר בקול רועד קדיש.  כל הקהל, אשר לא  שת לבו לקדישים הקודמים, פנה פתאום מול כותל המזרח, דממה חרישית השׂתררה בכל בית-המדרש, ולקול העונים "אמן,  יהא שמיה רבּא" חרדו אמות הספּים. 

התפלאתי על המראה, וָאעמוד משתאה ומשתומם  גם אחרי אשר נגמר הקדיש והזקן שב אל העמוד.

– צעיר לימים – אמר אלי, בעברו על פני – משתומם אתה למִשמע אוזניך... זה הוא הקדיש של ר' יצחק!

– סלח נא אדוני, אם אשאלך: מי היה האיש, אשר זכרו בפי כולם לברכה!

– הנני לספר לך, צעיר לימים.

והזקן ישב לימיני.

– זה שלושים שנה – ספר הזקן בקולו הרועד – חי פה אתנו איש נדיב ר' יצחק בר' יוסף,   אלוהים יחונן עפרו; הוא היה עשיר גדול, בעל אלפי דינרי זהב, ולו שני בתי חומה, ומסחרו, מסחר היין, היה הולך וגדול עד כי גדל מאד.  כל אפרתי פולין (ובנפול העיר ביד קיר"ה אוסטרייך – גם כל שׂרי צבאותיה) סרו תמיד אל בית-המסחר הזה, וכולם פה  אחד היללו את טיב היין ואת חכמת אסתר, אשת ר' יצחק, אשר על פיה ישק אז כל המסחר.  כי ר' יצחק לא ידע גם טעם היין, מלבד יין קידוש והבדלה, והוא היה  יושב כל היום בבית-המדרש ועוסק בתורה.  והיה כאשר שאלו את אסתר, מדוע היא עושׂה ואישה אוכל? ענתה היא בגאון: שותפים אנחנו, אני עושׂה מסחר, שממנו פירות בעולם הזה, ואישי עושׂה מסחר שפירותיו לעולם הבא... הוא סמוך על שולחני בעולם הזה, ואני אהיה הדום  רגליו בעולם האמת!

אסתר היתה אשה צנועה ובעלת צדקה.  כסף רב פיזרה לאביונים; כל יום ערב ראש-חודש וכל ערב יום-טוב היו ידיה מלאות עבודה לחלק נדבות, ובכל ערבי פסחים חילקה את כל בגדיה ובגדי אישה ותַּלבש ערומים לכבוד החג.  מלבד זאת מחיר האגוזים, השקדים וחומץ-היין היה קודש לארץ-ישׂראל.

אך ה' מנע מאסתר פרי-בטן, ויהיו שניהם , ר' יצחק ואשתו, ערירים.

אז לא היו חסידים ואנשי מעשׂה לפקוד עקרות (שׂחוק לעג נראה על שׂפתי הזקן), חזון הקמיעות ושמן-המשחה לא נפרץ עוד, ור' יצחק אסר על אשתו לדרוש בבנות-קדר ורועי-הצאן, אשר התהוללו אז בסביבות עירם, ורק הרופאים ראו אז שׂכר טוב בעמלם; אמנם, בכל חפצם לרפא את אסתר לא עלתה בידם.

בכל ימי השבוע טמנה אסתר את יגונה בחובּה, למען הראות לר' יצחק, בבואו לאכול את ארוחתו, פנים שׂוחקות.  אך בערבי יום השישי, בשֵׁבת ר' יצחק כל הלילה בבית-המדרש, כאשר היה אז המנהג, לא סגרה גם היא שמורות עיניה וכל הלילה התפללה ותקרא תחינות שונות, עד כי השכנים והשכנות שמעו את מר בכיה, ולר' יצחק לא הגידה.

מלבד זאת צמה אסתר במשך שנים רבות כל שני וחמישי ושני, רבות בשנים התנזרה מן הבשׂר, ולפעמים גם מן המבושל, כי יראה אסתר פן יגרשנה ר' יצחק ולקח לו אשה אחרת להוליד בנים.

אבל כפי הנראה, לא כן חשב ר' יצחק, ופעם אחת, כאשר העיר הדיין את אוזנו כי אינו מקיים את המצוָה "פרו ורבו", כאס עליו ר' יצחק כעס תמרורים וגם קיללו קללה נמרצת...

אך מכל אלה לא ידעה אסתר, והמחץ הטמון בחובּה , הרפואות והשיקוּיים אשר השקוה הרופאים למכביר, הנדרים והצומות  – הביאו עליה מחלה אשר מתה בה.

כאשר נפלה אסתר למשכב, נסגר בית-המסחר.  ר' יצחק לא בא אל בית-המדרש וישב על הימים על-יד מיטת החולה וישרתנה, וכאשר נרדמה עסק בחדרה בתורה.

לפני מותה התוַדתה אסתר לפני אישה, וַתספר לו את כל המעשׂה אשר עשׂתה למען הבּנותה.

– שגית מאד, אסתר – אמר לה ר' יצחק – טובה לי אַתּ מבנים ובנות, ומעולם לא עלה על לבי לקחת לי אשה אחרת...

למראה-עיניים הוטב מצב החולה למִשמע הבשׂורה הטובה; נחל דמעות פרץ פתאום מעיניה וַירוַח  לה מעט.  אך עוד בלילה ההוא נאספה אל אבותיה.  כשמונה ימים אחרי מות אסתר נקראתי אני אל ר' יצחק.

– זכריהו – אמר לי – לך יש בית-מסחר גדול וכל מסחר אין בו. קנה לך את מסחרי.

– אבל...

– אני – שיסע אותי – לא אוכל לעשׂות כל מסחר וקנין.

– למה תאמר כזאת, ר' יצחק? עוד...

השתוממתי למראה עיני – ר' יצחק קפץ פתאום ממושבו ויתן עלי בקול אדיר: דוֹם! – וילך אנה ואנה בחדר, למען הרגע.

עברו רגעי מספר ור' יצחק שב אל מקומו.

– מבקש אני ממך – אמר אלי בקול חרישי ובבקשה – לבלי תמרה את פי... אנכי לא אעשׂה עוד מאומה – קץ חיי בא.

ראיתי את פניו ובאמת נשתנו מאד. במשך הימים האחדים כמו נכפּף גווֹ, פניו הלבינו וַיכוּסו תלמים כתלמי שׂדה, שׂיבה כשלג זוֹרקה בו, ועיניו נחבאו בחוריהן ואורן חשך.

– יהי כן – אמרתי – אבל לי אין מזומנים לקנות את מסחרך, רבי יצחק!

– דבר קטן הוא, זכריה – אמר בנחת – אתה תקח את מסחרי; מחר תסיע את הסחורה אל ביתך, וזה אשר תתן לי...

רבי יצחק  חכּה רגעי מספר לשאוף רוח.

– השקדים, האגוזים וגם חומץ-היין יהיו כמקדם בחיי אשתי, זכרונה לברכה, קודש לארץ-ישׂראל... בכל שנה ושנה תשלח את מחירם ירושלימה.

בכל ערבי שבתות וימים-טובים תשלח לכל בתי-התפילה יין לקדש עליו...  מאת דינרי זהב תתן לי מזומנים, סכום כזה עוד תמצא בילקוטך; והסכום הזה יהיה לי למחיה, עד אשר אֵאָסף גם אני אל אבותי...  עוד על חמש מאות דינרי זהב תתן שטר-חוב לשלם כאשר תרוויח ותשלישנו אצל רב העיר – את הרבית תשלם עשׂרה למאה...

עוד זאת – אתה תכלכל ביין את כל ביתי כל הימים...

אימה גדולה נפלה עלי בשמעי את הדברים האלה, בטוח הייתי, כי נבוכו עשתונותיו... למי אשלם הרוָחים? מי יקבל את התשלומים כאשר ירוַח לי,  ואת מי אכלכל ביין?

אך רבי יצחק הוסיף וַיצווה:

– ביתי הוא בית-הקדש, כי את ביתי אני מקדיש למקום מקלט בעיר להעניים... החולים העניים הם בני-ביתי, להם תשלם הרבית לכלכלת הבית, ולהם תתן יין כפי מצוַת הרופא, יתר הדברים תמצא בצוָאתי.

עוד בחייו היה הבית לבית-חולים, ור' יצחק בעצמו שכב על אחת המיטות, למרות בקשת הרב וכל נכבדי העיר, אשר ביקשו לאוספו אל ביתם.

  בתוך עמי אנוכי יושב, בתוך בני-ביתי – אמר רבי יצחק.

 

ביום פטירתו חסרו ממאת הדינרים אשר נתתי לו – המחצה, אולם יחד  עם המוֹתר נמצאו תחת הכר: תכריכים, חשבון לתשלומי החברות וצדקה לאביונים.

אחרי אשר נאספו הרב עם נכבדי העיר, ואחרי אשר נקראו באוזניהם הצוָאה והחשבון, התפלא הדיין כי לא ציוָה רבי יצחק אחריו על דבר "הקדיש" ולא שׂכר איש להתפלל בעד נשמתו.

– שוטה אתה – קרא הרב בחימה גלויה.  – קדיש לנשמת רבי יצחק יאמרו החולים, יאמר כל הבית הזה.

וגם אני, – הוספתי אז בקול בכי... וזה שלושים שנה אני אומר קדיש!

 

בלב מלא רגש הודיתי לזקן על חסדו ועל ספּורו.

– ובית-החולים, שאלתי, עומד עד היום?

על פני הזקן נראו אותות צער.

– בית-החולים – ענה – נשׂרף זה שלוש שנים, ואין בונה אותו.  אותי לא הצליח ה', ועשירי העיר חסידים אך לא אנשי מעשה!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה