_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כָּרֵת

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

אומרים, שהסבא היה גדול... לישנא דבני אדם! כי באַמה שלנו אנחנו מודדים?

ונסתר היה.  רואים מעט מזער, ומה שרואים, קצרה בינת אדם מהשׂיג.  אומרים: לזה התכוון, ותיכף מעשׂה לסתור, – עורבא פרח! בא אחר ופירש, עברה שעה קלה – לא היו דברים מעולם.

את הפעולה הכול מרגישים.  אדם יוצא לדרך לקבּל פנים, וכל מה שהוא מתקרב, הוא פושט גשמיות ולובש רוחניות.  אדם נושק את המזוזה בצאתו, אך הוריד את תרמילו מהקיר, הזכיר רק את הסבא ואמר: אם ירצה השם, אלך... וה"הנני" שבו צומח ועולה, והבטחון מתפשט בכל קרביו, מהנקודה שבו זורח האור! אבל כשאדם בא ואינו רואה כלום, ואינו שומע כלום, וממה שהוא רואה ושומע אינו מבין כלום, הלב מתכווץ קצת...

---

למשל, גן היה להסבא, ואותו הגן סגור.

מאי טעמא?

אומרים: בחינת גן נעול.  לשם מה? ליחוד.  למה דוקא בגן, ולא בחדר לפנים מחדר? משיבים: תחת כפת הרקיע.  ואימתי הוא נכנס אל הגן? בימי הסליחות! ואך ורק בלילה קודם הסליחות.  מאי טעמא? שׂיח ושׂיג.  קודם ראש השנה... ענינים שלו... ופעם אחת נהרס כל הבנין: הסבא, בצאתו אל הגן, לקח עמו מספריִם!

---

יודעים היינו, שבהגן ישנם עצי תפוח.

אצל הנהר – גבעה.  וכשאתה הולך לתשליך ועולה על הגבעה, רואה אתה את הגן ואת עציו.  וידוע גם כן, שלא כל האילנות שבגן שוים.  על אותו הענין עמד פעם אחת אחד מן המקורבים.  איני יודע, אם היה בדעתו לגלות טפח ולכסות טפחַים, או שהוא בעצמו לא ידע יותר.  אבל אמר בפירוש, שלא כל האילנות שוים.  יש אילני סרק, ויש עצים טעונים בוסר.  על הראשונים אין מברכים כלל, והאחרונים מביאים על פי רוב לידי ברכה לבטלה, שהבוסר אין לו תקוּן אלא באש, על ידי בשוּל.  אבל ישנם, אמר, עצים בבחינת "עץ עושׂה פרי" – את הפירות הללו אוכלים כמו שהם, מברכים עליהם ומעלים את הפירות, ועל ידיהם – את האילנות... וכשהם יפים, בבחינת "תאוָה לעינים", לוקחים מהם גם לדגלים לשׂמחת-תורה... מפארים ואחר כך מברכים.  אבל עולה על כולם ה"תפוח בעצי היער"! – זהו שופרא דשופרא, מפירות אילן כזה עושׂים יין לקדוּש ולהבדלה.

המקורב דבּר בכללות.  ערב שבת היה, אמרו שיר השירים ועמד על הכתוב...

אבל כולנו יודעים, שהסבא מקדש על יין-תפוחים...

---

והיה אצלנו פרוש שתקן.  מתפלל, לומד ואינו מדבר כלום.

מילא, אדם אדון לעצמו, אינו רוצה לדבּר.  בפרט כשאדם ידוּע חולי וקשה לו לדבּר.  יש אומרים: נדר; איזו "תשובה".  אחרים אומרים: פרישות.  הוא מתיירא מן החטא, ובדברים לא יחדל פשע... העיקר הוא, שהפרוש שותק.  אלא שפעם אחת פתח פיו ודבּר!

ואימתי – קודם פטירה!

פעם אחת בלילה, הפרוש שלנו נופל על הספסל ומפרפר.  קפצנו אליו: אני ושנים מאנשי-שלומנו, שהיו בשעת מעשׂה, אוחזים בו... שלישי היה, ושלחנו אותו להגיד להסבא, פשוט משום דרך-ארץ... והימים ימי סליחת, ואמרנו, נשב עד שיתאסף הצבּוּר.  בחוץ – רוח, מה איכפת לו? ינשב לו הרוח... אף ברי.  ולפתע פתאום הפרוש שלנו פותח את עיניו ומביט אל החלון.  התנשׂא וישב ועיניו נטויות אל החלון.  רואים אנחנו בחוש, שאזניו נטויות אל הרוח... והוא מתחיל לדבּר, הפנים צהובות מחום, העינים גדולות, והפה ממלל...

לא את הכול אנחנו שומעים, ולא כל מה שאנו שומעים נכנס מן האוזן אל הלב – אימה נפלה עלינו.  אני למשל, שומע ששיני חברי דא לדא נקשן... והלב שלי דופק, דופק...

אבל הרבה אני זוכר:

– צריך – אמר – שיהיו כל האילנו בבחינת עץ עושׂה פרי... שכל העצים יביאו ברכה לעולם, שכל העצים יזכו לפירות של "תאוָה לעינים" בחיצוניות, ובפנימיות – ליין קדוּש והבדלה... צריך להעלות את כל האילנות... ועל מי מוטל החוב? על בעל השׂדה, הוא בעל הגן, הוא צדיק הדור...

וממלא הצדיק את משלחתו באמונה, לוקח הצדיק בליל המסוגל לכך מספּריִם והולך אל הגן הנעול... כורת ענפים רכים מהתפוח בעצי היער ומרכיבם באילני סרק, באילני בוסר...

סוד ההרכבה...

אבל אין עליה בלי יסורים.  הכול בוכים, הכול בוכים!

בוכה התפוח בעצי היער, צר לו על ענפיו... "שכול ואלמון" – מתייפח העץ מבלי דעת... והאחרים גם הם בוכים: אתה משפיע עלינו רוב טובה ואנחנו אין אנחנו יכולים לקבּל – שׂרטת אתה שׂוֹרט, את בשׂרנו אתה חותך, נטעי זרעים אתה מכניס – – – יסורים...

ובוכה בעל הגן, שרחמיו על כל מעשׂיו...

ומעשׂים בכל יום: העץ הרע אינו מקבּל את הטוב בשום אופן, ואך פנה ממנו בעל הגן, הוא פולט את ההרכבה... והענף הנכרת נופל ארצה, והרוח בא ומרים אותו ומצחק בו, וזורקו לפעמים חוץ לתחום, לעבר הגן...

ובוכה הענף המטולטל – כף הקלע, כף הקלע...

והפרוש נופל לאחוריו ועל שׂפתיו קצף...

---

ומסתופף אצלנו תינוק, קוראין לו "ינוקא".  התינוק חש בראשו: הביאו אותו אל הסבא ועזבוהו... מיחוש, אינו מתפלל ואינו לומד, המוח אינו סובל... אבל עינים יש לו גדולות, גדולות... מניחין לו... והסבא, כשהוא עובר עליו, מניח את ידיו על ראשו, מברכו בלי ספק...

ובשעה שהפרוש נופל לאחוריו ושׂפתיו ממללות: הרכבה, אין עליה בלי יסורים, הכל בוכין וכו' וכו', והנה הדלת נפתחת, ואותו תינוק רץ ונכנס.  עיניו מלאות דמעה, עד שאינו רואה היאך ללכת, בידיו הרועדות הוא אוחז ענף עץ, נכרת זה עתה, והוא מעמידו כנגדו וצועק:

– כרת! כרת! כרת!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה