_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כיצד מתגלין

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

א.    גנינדיל, למך ובילקה החיילת

 

זקני העיר זוכרים עוד, איך שבא פעם אחת לעירנו, לגור בה, זוג בא בימים; איש ואשתו.  שם האיש למך ושם זוגתו – גנינדיל.  כך קראו בשמותם במלון – בבית-האורחים שלנו.

מאין באו? אין יודע.  ובאו בגפּם.  אם היו להם בנים ונישׂאו, או, חס-ושלום, מתו עליהם, או שהיו חשׂוכי-בנים כל עיקר – השם יודע.

בערב באו.  לנו הלילה בבית-הכנסת-אורחים, כנ"ל, ולאור הבוקר קמו ויצאו אל רחוב החמר – שכונת העניים, לבקש להם דירה.

ואִנה השם לידם מטבח עם חדר סמוך בלי חלון, אַלקי"ר בלע"ז, שזה עתה עזבו הבעלים, ללכת ולנוע בתפוצות ישׂראל לשם הכנסת כלה.

ושׂכרו תיכף ומיד את הדירה, ועוד באותו היום פתחו את ארגז העץ ואת שני השׂקים, שהביאו אתם, פתחו והוציאו את כליהם, קנו קש ומילאו את השׂקים הריקים למצעות ויצאו לעבודתם, לתור להם טרף...

הלך למך אל חברת-תהילים והתקבל מיד לחבר.  מצא האיש חן בעיני הגבאים בקומתו הקטנה, בתנועותיו הצנועות, בעיניו הרכות, המעוררות רחמים, והעיקר – בקולו הדק כקול אשה ומתגנב אל הלב.

וגנינדיל – ההפך ממנו: אשה גדולה, בעלת בשׂר, ידים ורגלים גסות וקולה גס כקול הגבר – גנינדיל זו יצאה וקנתה לה שביתה בשוק בתוך התגרניות, ואיך שיהיה, פרנסתה מצויה: משוטטת היא ברחובות, נכנסת ויוצאת בכל הבתים, ידה בכול, וקולה מנסר מסוף העיירה ועד סופה.

וכשאין חולים בעיר לומר תהילים בחברה, נחבא למך אל הכלים בהאלקי"ר שלו, וקורא פסוקי-דזמרא ביחידות בפני עצמו, ובחשאי, לאור הנר, ואם אין נר – לאור הכפיס, ואין רואה אותו, ואין שומע.

ובאותו הבית, בפנת דירה סמוכה למטבח הזוג, גרה בילקה, שקראו לה החיילת, לפי שוולוויל שלה, הוא בעלה, יצא לצבא ולא שב, ובכל משך הזמן לא קבּלה ממנו אף תמונת אות.  ואותה בילקה העגונה אשה צעירה ועליזה, אוהבת צחוק ולעג הרבה, ולשונה בכול, ותקרא בילקה החיילת ללמך – למך'ל, לפי שקטן הוא ושתקן, ולאשתו הגדולה – גנינדוֹיל, בחול"ם, והתקבלו השמות בפי כול.

והבתים בשכונת העניים ישנים, והכתלים מלאים חורין וסדקין.  ואזנים ועינים לכל כותל.  ותאבים השכנים והשכנות, ובראשם בילקה החיילת, לדעת כיצד חי הזוג, ומשקיפים בין הערבּיִם בעד החרכּים, ומקשיבים, וראה זה פלא:

אותה גנינדויל, הצעקנית והקולנית בשוק, בביתה היא, כמו שאומרים בני-אדם, "נמוכה מן הציץ ושתקנית מן המים"; בת ישׂראל צנועה וכשרה.  והשלום-בית של הזוג אין לשער! יושב לו למך'ל בצנעה בהאלקי"ר שלו, ויהי ערב, וגנינדויל באה, והיא מסיקה את הכירים, שופתת את הקדרה, מגישה אל האח תפוחי-אדמה או תבשיל אחר.  שומרת על הכירים בכל שעת הבשוּל ואורגת פוזמק.  פעם בפעם קרבה היא על בהונות רגליה בלאט אל דלת האלקי"ר ומקשיבה להנעשׂה שם, ואם הדלת פתוחה קצת, משקיפה דרך הסדק, – וכשהיא חוזרת אל הכירים, פניה מזהירות.

נגמר התבשיל, והיא שופכת דשן על האח, עורכת את השולחן, מעלה את הלהב בעששית המנורה, וּקרבה עוד הפעם אל הדלת, ומקישה בה בלאט, באצבעה, ומקשיבה. הוא יוצא, וגנינדויל מסתלקת הצדה ומפנה לו דרך, הוא מחייך קצת, והיא מחייכת כנגדו, ונוטלים את ידיהם, ובוצעים, ומברכים על הפת...

אחר ברכת-המזון מחייך הוא שנית; ושב אל חדרו בנחת; וגנינדויל, אחרי סגרו אחריו את הדלת, מנמיכה את הלהב בעששית המנורה, ומשפשפת את הכלים...

וכשבילקה החיילת מחַקה את כל זה, השכנות מתפקעות מצחוק...

 

ב. גנינדויל רואה אור גדול, ומכניסה קדרות מים אל התנור

 

ואם יקרה, ולא תשׂתכר גנינדויל לכל צרכי השבת, והיום, יום הששי, רד, אז נגשת היא עגומה אל דלת האלקי"ר, דופקת, כמנהגה, באצבעה בלאט: "אולי יש בכיסו איזו פרוטה"...

וכשהוא יוצא, מתחטאת לפניו בבושת-פנים: חסרה אני... יום הששי...

פשפש למך'ל ולא מצא, והוא מחייך בחבּה:

– אין בכך כלום... אין בכך כלום... יש אָב בשמים... אַתּ יודעת, שיש אב בשמים... ושב אל חדרו ואל התהילים שלו.

גנינדויל רואה בזה סגולה בדוקה לפרנסה; באותו "יש אב בשמים, אַתּ יודעת, שיש אב בשמים..."

ומובטחת היא כשתצא עתה לחוץ, יזמין לה הקדוש-ברוך הוא את מלאכו הטוב... והיא מחייכת ויוצאת בלאט, אבל בבטחון גמור.

וכשמחקה זאת בילקה החיילת, השכנים והשכנות צוחקים ויוצאים ממש במחול.  ובעל הדירה מוַתר לבילקה בכות זה כל שׂכר הפנה שהיא חייבת... כי מי יגרש את העלובה העליזה הזאת? בכל השכונה היתה משתלטת המרה-שחורה! והולכים עוד וקרבים ימי-החורף הארוכים...

וגנינדויל יודעת מכל הנאמר והנעשׂה מאחורי הכותל ושותקת.

ואירע מעשׂה.

יום הששי רד, אין פרוטה לפורטה לצרכי יום השבת, נגשה גנינדויל אל הדלת, כמנהגה, תופפה באצבע, אין קול ואין עונה.  אין למך יוצא.  חרדה קצת, לבה מנבּא לה שאין הדבר פשוט.  פתחה מעט קט את הדלת, והשקיפה בעד הסדק, והנה אור גדול בהאלקי"ר... אין חלונות, אין נר ואין כפיס בוער, ולמך יושב עוטה אור כשׂלמה... העפעפים מושפלים עד חצי עיניו, מזמר פסוקי-דזמרא בלאט ובנעימות, ואינו רואה, ואינו שומע...

סגרה בלאט את הדלת.  נרות לברכה יש לה, חלות לבצוע כבר קנתה השאר אינו מעכב... ולבל יִוַדע להשכנה דבר, מיהרה ותרק את שׂקה, הוא מצעה, ותתן את התבן בתנור, ותקח קדרות ותשפשף בחזקה ותקשקש בהן – "תשמע השכנה!" – ותמַלאן מים, והבעירה את התבן, ויצא הלהב – "תראינה בעד הסדקים! – ותכניס את הקדרות, ותסגור את פי-התנור בדף, ותמשחנו מסביב בחמר... ויצאה החוצה בידים מופשלות לאחוריה: הכול מוכן ומזומן לשבת!

 

ג. בילקה והכף, האורח, גוי-השבת וריח התנור נודף

 

איך עברה הסעודה בליל שבת...

מה אכל למך...

איך ישבה על מקומה גנינדויל, בהרגישה שהסדקים של הכותל מלאים עינים ואזנים...

איך ישנה בליל השבת על השׂק הריק, – –

את כל זה תשערו בעצמכם.

התחרטה גנינדויל על מעשׂיה.  נוכחה, שלא רימתה את השכנים, שהכול יודעים.

שומעת היא את הלחץ מעבר לכותל.  שם, יודעת היא, מתייעצים עליה.  פעם בפעם מתפרץ צחוק כבוש ונחנק.  ובילקה החיילת מהסה ומשתיקה:

– מחר! מחר יהיה האות הזה... אך אל תשכחו לשלוח את "גוי-השבת"...

למך'ל כאילו אינו שומע.

ואמנם, למחרת היום בא האות.

גנינדויל שבה מתפילתה, הדלת פתוחה.  בילקה החיילת יושבת במטבח ומחכה לה.  ופניה מחייכות בסתר.  העפעפים מושפלות להסתיר את זיקי הצחוק המתפרצים מעיניה.

נפתחה הרעה!

אך שבת היום...

– שבתא טבא, בילקה...

– שבתא טבא, שנה טובה, גנינדילי... ממתינה אני לך... שׂפתיה של גנינדיל רועדות, מבלי יכולת להוציא עוד הגה קל, וזו צועדת כנגדה כמחוללת.

– והיודעת את, גנינדילי, למה אני באה וממתינה לך? במחילה מכבודך, מיום שנעלם וולוויל שלי איני מכינה כלום לשבת.  נפש אחת, אין כדאי.  ומה אני עושׂה? חוטפת פרוסה מכאן, לגימה מכאן ויוצאת... ומה אַתּ חושבת, גנינדילי שלי, השכנות נותנות בעין יפה? לאו דוקא.  וכיוָן ששמעתי אתמול, שגנינדילי מקשקשת הרבה בקדרות, וראיתי שהיא מעלה להב כלהב הכבשן, אמרתי בלבי: השׂתכרה גנינדילי הרבה, והכינה הרבה לשבת, אלכה אליה ותחָנני... והנה באתי עם כף שלי...

ותושט את ידה עם הכף...

וכבר ביקשה גנינדיל להודות לפני בילקה על תרמיתה, אבל באותו הרגע נפתחה הדלת ונשמע קולו של למך:

– שבתא טבא!

ואחריו קול שני, קול אחר:

– שבתא טבא.

ונתכרכמו פניה של גנינדיל:

"גם הוא שמע וטעה, והביא אורח..."

אבל שבת היא שבת.  ועונה גנינדיל:

– שבתא טבא, שנה טובה...

והאורח הדרת פנים יש לו, זקן לבן וארוך, עינים טובות וגדולות...

ולמך פונה אליה ואומר:

– ראי נא, גנינדיל שלי, היהודי הזה רעב אתמול.  סעד אצל קמצן ורע-עין... והבאתיו כיום אליך.

גנינדיל דמעות חונקות אותה.  ובאותו הרגע נפתחה הדלת שנית, ובפרוזדור השכונה נראות השכנות, והן מחייכות ומשתובבות, ודוחקות את גוי-השבת פנימה...

– לך ופתח, מהר ופתח!

 

ד. למך'ל, למך ורבי למך

 

נתמלאה הסאה.

– לך לך, גוי! – קראה גנינדיל בפחד – אל תגע בתנור!

באותו הרגע נשתנו פניו של למך: קומתו נזדקפה, עיניו התחילו מזהירות באור כוכבים, וקולו מצלצל בנועם:

– יפתח נא, יפתח, גנינדיל... הלא אַתּ יודעת שיש אב בשמים, ואם לא למעננו יעשׂה, יעשׂה בשביל האורח...

ופתאום נעלמו השכנות: התביישו מפניו המאירות.  גם בילקה החיילת אומרת להתחמק ולצאת, אך הרגיש בה למך, ועצרה:

– השארי, עלובה, ברכת ה' תספיק גם לך...

ונשארה.  וגנינדיל נרתעה לאחוריה מן הכירים, ונפתח התנור.  ומן התנור נודף הבל חם... וריח-ניחוח של תבשילי שבת... וריח פשטידה שמנה לכבוד השבת – ריח גן-עדן!

ובין זמר לזמר פונה למך אל האורח, ומראה לו באצבע על בילקה החיילת ואומר:

– עלובה זו יושבת עתה ושותקת, ועיניה מושפלות, כנאה וכיאה לבת-ישׂראל כשרה... קדושת השבת חופפת עליה... אבל לא תמיד זה דרכּה... על-פי-הרוב עליזה היא, צחקנית ושובבה ומחקה את הבריות לשם לעג... אלא עלובה היא, עגונה היא מבעלה, שיצא לעבוד בצבא ונעלם... והיא צוחקת ומצחקת לא מטוב לב, אלא לשם פרנסה.  צוחקת ומקבלת פרוסה, צוחקת ונותנים לה לגימה...

והאורח נותן אל לבו ושואל:

– ומה שמו של הנעלם?

אומרים לו: "וולוויל".

– וסימניו?

נותנים בו סימנים...

– איש כזה ראיתי בוויטבּסק... כן... בלי ספק... צריך לכתוב אל הרב דשם... יתן גט, בוַדאי יתן גט...

ומה שהיה אחר-כך איננו נוגע לעניננו.

העיקר, שלמך'ל נעשׂה ללמך, ואחר-כך, כשנתפרסם הדבר – לרבי למך...

כך מתגלין...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה