_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ליל  זוָעה

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

האדון פינקלמן המאושר, אשר אסף את כל סחר הפלך, המושל יחידי בשוק להעלות מחיר ולהורידו, השליט בבטחון הסוחרים בלי-מצרים, להקים סוחרים ולהפילם, לבנות ולהרוס בתי-מסחר,, האיש אשר לו "ממון קורח"  וכמה בתי-חומה, – האדון פינקלמן, הלוויתן ביאור "אביונה"  העיר, המפיל חתיתו על כל הדגים הקטנים אשר סביבו, ניעור פתאום בחצות הלילה.

–מדוע זה הקיצותי? – התפלא.

רבים הם באביונה  האנשים אשר לא יתנו שינה לעיניהם,  בשׂימם לילות כימים, להציל את נפשות אנשי ביתם מחרפת רעב; רבים הם המתהפכים על משכבותיהם מערב עד בוקר, כי פחד יום המחרת עליהם: בבוקר השכם יבוא הנושה יחד  עם שוט ר בית-הדין להעביט ולמכור בפומבי אבל האדון  חפינקלמן בין אנשים כאלה לא יימנה, בו לא יִשה איש, ואם גם יחדל מכל משלח-יד עד בוא חליפתו לא יִירא כל רע.  ולמה זה הקיץ בחצות הלילה?

מה זה היה לי? – לא חדל מהתפלא.

מרגיש הוא סחרחורת-ראש וחיל-עצמות.

– האמנם הוחליתי? – הוגה הוא באימה.

אבל הוא בריא ושלם מעודו.  אך פעם אחת, בהיותו נער בבית אביו, חלה מפחד; ומאז ועד היום הזה לא ידע כל מחלה!

פתאום ושׂפק גוּנב אליו:

– האומנם בביתי ועל מיטתי אני שוכב? – וַיוצא את ימינו למשש את הקיר, והנה זוָעה: הקיר עבר מימין לשׂמאל!

– הלא על הכרים אני שוכב, והקיר לימיני תמיד, האם לא חולם אני?

איננו חולם, כי כל חושיו בו: עינו פקוחות ואינן רואות, יען כי גבר החושך; אזניו פתוחות ואינן  שומעות, יען כי דומית-מוות מסביב; בנושכו את שׂפתו התחתונה בשיניו מרגיש הוא כאב קל; רגלו, אשר הוציא מתחת השׂמיכה, מתקררת ולמה זה עבר הקיר מימין לשׂמאל?

שאלת הקיר מרגיזה  אותו מאד.

– לא אפונה, כי היום קרה אותי איזה אסון לא לחינם ראשי עלי סחרחר, כבד כנטל עופרת; לא לחינם רועדות כל עצמותי מפחד נסתר.  "לב יודע מרת נפשו" ומרגיש הוא כי שם, בלבו עמוק-עמוק, צפוּנה הסבּה, הוא האסון אשר קרהו, אך כוח זכרונו – הדלי המעלה עמוקות מן הבאר הזאת – התקלקל, – ולא ימלא היום את תפקידו.

והדבר איננו מוטל בספק! בעצם היום קרהו איזה אסון, אשר נשכח ממנו כרגע.

– אך מדוע?

לא אחת ושתים יִקרה אותו לשכוח איזה דבר ולחכות עד אשר יעלה בעצמו על לבו.  אך אז הוא שוכח לא את הדבר כי אם את השם.  במקרים כאלה "המלה על לשונו", ורק מתעקשת היא ולא תאבה למוש ממנה; לא כן עתה, עתה נשכח ממנו הענין!

האם לא היא העציבה אותי?

אך במחשבה זאת תבחל נפשו.  הלא היא – "חיי רוחו ונשמתו"

היא ישנה בלי ספק.

פינקלמן לוחץ את אזנו אל הכר להזין אל נשמת   אפה בשנתה.  אך לשווא – דממת-מות מסביב למרים.  הוא הרים לאט את ראשו הכבד להביט נכחו; לוחץ הוא את עיניו העייפות ומתאמץ למלט רשפי נוגה, לראות אותה על מיטתה – לשוא.  אך בהרת לבנה-כהה רועדת נכחו באוויר.

– לילה איום –  לוחשות שׂפתיו.  והוא ירא להרים את קולו, לבל יעורר אותה משנתה.  הלא אם קרה איזה אסון – נגע גם אליה, ולמה יגזול ממנה את התרופה, את השינה אשר שלח לה האל הטוב ברחמיו וברוב חסדיו? תישן, תנוח היונה התמה.

היא איננה בריאה ושלימה.  האלהים יודע את מחסורה.  לו היא כספר החתום.  בקרבה מחלה מסותרת.  יצוק בה דבר עצב כן, חידה סתומה היא אשתו.  הן בהיותה ארוסתו היתה צוהלת ושׂמחה כצפּור-דרור.  גם אחרי חתונתם הרנינה את לבו ימים רבים בחדַת נפשה אך פתאום נדם הזמיר, נגוֹז הצחוק מעל פניה פניה נשתנו, חוורו וַיִקדרו מתחת לשמורות עיניה, אשר נפלו לבלתי התנשׂא עוד.  אף שביב נוגה לא נראה בהם על מצחה הזך – ערפל.  לשווא התחנן: מה היה לך מרים? "אין דבר"  – תען – "אין דבר".

ומאז פניה לא היו לה עוד.  מאז נהפכה לסמל היגון לסמל אמו המתה.

אבל – המתמרמר במחשבותיו – אמי היתה אם אומללה, אשה קשת-רוח, חולה דווּיה ומעוּנה.  אבי הפיל עליה תמיד את חתיתו.  עד יומה האחרון הדריך את מנוחתה

אמו לא היתה הגברת, כי אם שפחה חרופה בבית.  אמו הטובה היתה מחמל כל נפש באביונה;  אך אישהּ, הוא אביו הכּילי, שׂנא אותה תכלית שׂנאה ולא יכול דבּרה לשלום.  ואמו התהלכה כצל, עד רדתה ביגון שאולה, בלי לחצות את ימיה  אבל אשתו – מה יבּצר ממנה? גם היא אשה טובת לב, גם היא משׂכילה אל דל, גם ביתה פתוח לרוָחה לעניי-עם, גם היא קוראת "כל דכפין ייתי וייכול" אבל כל משאלות לבבה הלא ינתנו לה.  הלא היא הגברת, ופינקלמן הלוויתן הגדול – עבדה הנרצע, הדום רגליה, אשר מוצא שׂפתותיה לו קדוש,, וכל חפצה – חוק ולא יעבור, ועוד טרם תשאל והוא עושׂה,  ומה יחסר לה עוד?

– האומנם איננה אוהבת אותי?

השאלה הזאת היא רקב ישן נושן בעצמותיו של פינקלמן. 

אז בבואו אל בית הוריה בתורת חתן, אהבה אותו מאד, אז משכתהו חסד, ופעם אחת נשקתהו בסתר על המדרגות אחרי-כן נפגשו בגן בצל אחד האלונים, ושם הגידה לו כי הוא בחירה אשר רצתה נפשה בו, והוא הגיד לה כי היא צלם דמות אמו הטובה והרחמניה, והוא נשבע לה אז  אמונה אוֹמן כי לא ילך בדרכי אביו האכזר והכילי, כי הוא ישמור את לחיי השושנים לבל תבּולנה, את שׂפתי האלמוגים לבל תכהינה, את עיני התכלת לבל תאדמנה כי הוא ישמור את מצחה הבהיר מכל ערפלי עצב, ואת לבה הטהור מכל אנחה

האם לא אמד בדבּוּרו? האם בו האשמה? הוא לא יזכור כל עווֹן אשר חטא

הוריה לא שקלו על ידו את כסף הנדוניא לו היה עוד אביו בחיים, כי אז נקרעו התנאים

– אבל מדוע לא נשארה אמי בחיים? מדוע לא זכתה היא לראות אותי, כאשר לקחתי שטרי-חוב תחת כסף מזומן?

צר לו מאד כי אמו הרחמניה, הטובה והישרה, לא ראתה אותו בהשליכו את אלילו מנגד אך זאת נחמתו, כי אמו החוסה בצל שדי ראתה זאת ממרומים וַתּהי למלאך מליץ בעדו.

בשנתים ימים אחרי החתונה, בשבתם אל ארוחת-הבוקר, בא רץ ויבשׂר כי חותנו פשט את הרגל לנושיו.

– אסור את הסוסים, – קרא למשרתו.

– מה חפצך לעשׂות? – שאלה מרים.

– להציל את כספי, – ענה בחופזה.  אך היא הסבּה את עיניה מנגדו.  ולו נדמה כי פתאום לקתה השמש, נדעך היום.  חיש קל נהפך לאיש אחר.

 את השטרות קרע לעיניה.

– לעזור להם אני נוסע, – קרא ברחמים גדולים, בנופלו על ברכיו לפניה ובנשקו את כפיה הקטנות והקרות.

אז נפלה על צוָאריו ותבך.

וכאלה היו מעשׂים בכל יום.  לולא מרים, כי אז כבר היה לו הון פי ארבעה מאשר עתה

  אין משׂא-ומתן בשעה שהיא עמי בבית: המוכר – אחי, הקונה – שאר בשׂרי, כל הבא הביתה – ידיד ומוֹדע כולם אהובים וחביבים ונחמדים.  ועיניה פועלות על המשקל,, על המידה, על המשׂורה ועל המספרים

אך הוא לא יִנחם את אושרה הוא חפץ.  הוא לא יאבה כי תיבול אשתו,, כאשר נבלה אמו בחצי ימיה.

בשבילה הוא נדיב בין נדיבים.  בשבילה הוא מתעסק בצורכי צבּור, מתנדב לכל צורכי העדה.  בשבילה נכון הוא למחות דמעה מעל כל פנים, להשׂיא את כל היתומות, לריב ריב כל האלמנות ולהשׂביע כל רעב.

ומה תבקש עוד?

נפלאות הן הנשים, עַם לא עז הן, נמלים – וידן בכול, וכל אשר תחפוצנה תטינה את לב האדם

אבל האומנם כן תמיד? הלא אביו משל באשתו בזרוע רמה הלא שומע הוא לא אחת ושתים על דבר בעלים, המכים ומענים את נשיהם.  ונהפוך הוא – רוב הגברים שולטים בנשיהם, רק הוא

– לא לחינם קרא לי אבי מוג-לב, שפן, אשה נכונים היו דבריו.

ובכל זאת, הוא לא יִנחם.

אבל אם היא תסב עיניה,  אם היא איננה אתו בבית – יחלוף צחוק קל על שׂפתיו

אם אשתו תסב עיניה, הוא מתהפך כחומר חותם.  אז יחַיהו  רוח אביו, רוח המסחר האמיתי יצרור אז אותו בכנפיו;  אז הכסף – אבן שואבת,  הזהב – מחמל לב ונפש  אז מרה-שחורה   תתקפהו, חדרו – חדר אפל, גיהנום הוא, והסוחרים – שדי בלהות, מתאבקים איש עם רעהו בזרוע, בעורמה,  ברמיה, באחיזת-עינים אז – מלחמת תנופה לחיים ולמות.

אבל הס! רעש שׂמלה נשמע.  כפות רגליה הקטנות דרכו על מפתן חדרו פתאום  כל פנים שׂוחקות, כל עין מבריקה אין עורמה ואין כוח.  צדק צדק ירדופו, אהבה שלטת, אחוָה  וריעוּת.

ואמנם זה ימים רבים לא עזבה את חדרו אף רגע ועל כן זה ימים רבים אשר סר צל אביו ממנו, ואך נשמת אמו  תחַיהו, נשמת אמו או נשמת מרים ניצוצות וקרני אור יוצאים מעיניה הטובות וחודרים אל לבו, אל כליותיו, אל מוחו, וחם ואור לו.

כן הדבר.  עתה נוכח לדעת, כי אך חליפות עמדוֹ: פעם  הוא גלגול אביו, ופעם הוא גלגול אמו.

– ואני בעצמי? – תמה – איה נשמתי שלי? האם כלי ריק נבואתי? האם למעני לא הוציא ה' כל נשמה מאוצרו?

ועוד הפעם זֵכר מעשׂים שונים עובר לפניו.

פעם אחת, בהיותו חתן,  רימה את עמיתו הדבר קרה אחרי מות אמו, גם אביו כבר שב לעפרו, והוא היה לסוחר ברשות עצמו.  הסוחר המרומה הזמינו לדין לפני רב העיר,  אך מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו? הרב נבעת ונפחד, ומפשר ומצדד, והוא כאבן שיִש לא מש ממקומו.  אז קרא בעל-דינו בחרות אפו, כי יודיע ל"המחותן" את העושק והעַולה וחיש קל נהפך עליו לבבו וישלים את איש ריבו.

הדבר נודע להסוחרים ומאז היו מפילים עליו את אימתם

כשנתים ימים אחרי חתונתם   נסעה אשתו לבקר את הוריה, במשך ימי שבתה שם לא יצאו הסוחרים הקטנים בשלום  ממלתעות כפיר המסחר, לית דין ולית דיין – אבל הוא השיב את הגזלה טרם באה.  המשרתים מיהרו וניקו את הבית מחלאה, והוא – את חדר מסחרו מכל עַוולה.

– האמנם עשׂיתי כן? התגנב אליו קול מסתר חביון זכרונו.

זיעה קרה מכסה את גווֹ, כי זֵכר מעשׂה קטן עלה לפניו.

"ר' שמואל מת יתומיו הקטנים  לא ידעו מטוב ועד רע הם לא יכלו להתאונן באוזניה.  ואחרי-כן נפוצו עד מהרה לכל רוח האלמנה היתה לאיש בעיר אחרת קטנה, היתומים והיתומות היו למשרתים ולשפחות בעיר-הפלך להם לא השיבותי מאומה, אף כי לפי החשבון, חַבתי לו חבתי לו חמישה ועשׂרים רובּל או יותר"

כן הוא, הוא בעצמו כלי ריק, ועל כן פעם הוא כיוֹנה ופעם כפרס, פעם כשׂה ופעם כלביא.

אך פתאם נתּק חוט הגיגו, ובמוחו הכבד התעוררו ביתר שׂאת השאלה  הראשונה: "איזה אסון קרה אותי היום?"

אל נא נתפלא על עקשנות השאלה הזאת, אשר לא תרף מהאדון פינקלמן.  הלא בו התברכו כל בני אביונה; הכּול אומרים: "מי יתן לי את דאגותיו ואת כאב ראשו, את מאכלו ומשקהו ואת שנתו" אושרו של האדון פינקלמן היה לברכה, ומנוחתו –   לתקוַת אדם

ועל לב איש לא עלה להתאונן על רוע-לב האדון פינקלמן "גביר" הוא, ואם לפעמים קשה הוא כאבן, הלא זה דרך המחסר.  לוּ היתה ידו פתוחה לכּול, כי אז ירד מנכסיו "יד פתוחה לנכסים וכברה למים".  גם עבירות האדון פינקלמן שבין אדם למקום נמחלו לו בזכות עושרו: "וַיִשׁמן – וַיִבעט"  – גם זה סדר העולם.  ה"גביר" צריך להיות מעורב עם הבריות, להתרועע עם שׂרים ואצילים, ולא יוכל איפוא לשמור את כל תרי"ג  המצווֹת  עם כל הפרטים והדקדוקים ועל כן המלמדים הקנאים באביונה סלחו להאדון פינקלמן את המצווֹת והמנהגים הקלים, שהיה דש בעקביו, ולא התמרמרו  על לכתו   – בביתו – בגילוּי הראש, על הפסנתר אשר התנוסס בין יתר כלי הבית היקרים, ועל שולחוֹ את שני בניו לעיר הפלך אל בית הספר

גם זהר המעשׂה הזה עבר לפניו

אמנם, שני בניו לומדים בבית-הספר בעיר הפלך, אבל רק הוא יודע כי לא ברצונו הטוב נסעו מזה הוא חפץ להביא להם מלמדים מליטה ומורים מוַארשה, אבל היא באחת –– לשלוח אותם אל בית-הספר.  והוא מילא את חפצה.

– ומדוע שילחה מאתי את בַני?

 גם השאלה הזאת נושנה היא.  ומיום נסעו בניו לא תתּן לו מנוח לפעמים יאשים אותה, כי לא תאהב את בניה אך זה הבל.  בבוא מכתב מהם היא בוכיה מרוב שׂמחה, ובהיסתם כל חזוֹן לימים מועטים היא בוכיה וחולה מפחד  אמנם, כמדומה לו, כי בוכיה היא במסתרים תמיד בבוקר בבוקר עיניה מוקפות מסגרות אדומות, ולפעמים ישמע את אנחתה הספוגה דמעות בלילה.

–האומנם יראה היא  פן אשפוך עליהם את רוחי לבדי?

– רוחי? האמנם יש לי רוח? הכי לא גולם אנוכי?

– מה זה היה לי?

המחשבות המדריכות מנוחתו עתה לא זרות הן לו.  מדי יום ביומו הן מתעוררות בקרבו, אך מתעוררות הן כברק וחולפות ונפסקות ואך עתה אינן זזות ממקומן ומבקרות במוחו בלי הרף.

אין ספק איפוא, כי נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כי נמתחו עצביו באופן מוזר,  וכי באמת קרהו איזה אסון.  למען מצוא את האבידה  אשר אָבדה מזכרונו , חפץ הוא להעלות על לב את כל סדר היום שעבר,  אולי יזכור גם את המעשׂה אשר היה בעוכריו.  אבל לאסונו ולחרדת נפשו כל היום שעבר נשכח ממנו, נגוז כאילו לא היה.  דף שלם נקרע מתוך ספר זכרונותיו אם גם יום שלשום לא יעלה על לבו: שני דפים נקרעו מתוך הספר; הדף האחרון, אשר הוא קורא בו במרוצה , הוא היום הראשון לשבוע. הדף הזה פתוח לפניו, ואחרי כן – תוהו ובוהו במוחו.  ומוחו נדמה לו כשעון, אשר עמד מלכת ביום הראשון, בנטות היום ההוא לערוב האם לא נפלא ונורא הדבר?

בכוָנה יתירה ובהתבוננות רבה הוא מזכיר את כל דברי היום הראשון, הוא זוכר את כל המעשׂים, את כל המקרים,  את כל אשר נדבר ונשמע בביתו עד הערב ההוא הכּוֹל כאשר לכּוֹל כתוב מפורש, חרות על לוח, וכל מלה ומלה מבצבצת ועולה לפניו

וכך עד הערב.

בערב קרה מקרה קטן: בשבתם הוא ואשתו על כוס חמים, נשמע קול רעש כלי זכוכית מתפוצצים מחדר-הבישוּל , והיא, אשתו, נזדעזעה ונפחדה פתאום ראשונה בא זרם דם אל לחייה.  החבצלת היתה פתאום לשושנה של ורד זרם הדם שב אחורנית, ופניה הלבינו כסיד, אחרי כן נהפכו לירקון רעש ופיק-ברכים, והיא חושבת לנפול אז חטפה בזרועותיו והשכיב אותה על היציע.  והיא לא נשמטה ממנו כדרכה תמיד מבושה נהפוך הוא – היא הסמיכה את ראשה על חזהו, וכל עצמותיו התמלאו עונג אין קץ מהול בפחד נורא. 

– אל תירא – נשמע לחש קולה – אל תירא, כבר עבר פחדי

אל תירא – הוסיפה להרגיעו – אך גם אל תגער בשפחה הן לא בצדיה עשׂתה זאת

– הירגע נא – הוסיפה עוד הפעם בקול נעים – למה זה לבך מכה כהולם פעם? אין דבר, הפחד חלף ואיננו.  ועתה הבטיחה נא לי, כי לא תעשׂה לשפחה עוול, כי לא תנַכּה את הנזק ממשׂכּורתה

הוא הבטיח לה, אף כי לא יכול להבין את מליה. הן היא הגברת היא המוציאה והמביאה והיא המשלמת –– ולמה תבקש זאת ממנו?

פתאום התחננה אליו במתק-שׂפתים,  לספּר לה דבר-מה מחיי אמו.

– מדוע שאלה פתאום על אודות אמי? – מתפלא הוא עתה.  אך אז לא היה לו פנאי להשתומם,   וַיספּר לה כי אמו היתה טובה כמלאך אלהים, יפה, תמה וברה, "כמוך רחל".

אז הופיע צחוק נעים על פניה.  אך עיניה היו עצומות, והוא מחכּה לפקיחתן,  כתועה בליל ישימון  לקרני בוקר

– את טובה כאמי, וגם עיניך – הוסיף בצדיה – כעיני אמי, עיני יונים.  אך היא לא פקחה את עיניה.  ועצב נורא מילא את כל חדרי לבבו

– אך אמי, מרים, היתה אשה קשת-רוח ולא הגיעה לחצי ימיה.

  אז התעוררה מרעד קולו,  ולאט-לאט הניפה שמורות עיניה, ולפניו נגלו השמים.

  ואתה אהבת את אמך? – שאלה.

– אם אני אהבתי? – ענה, ומלים נעתקו מפיו מעוצם רגשותיו.

– ואת אביך? – הוסיפה ותשאל, ושמורות עיניה נפלו   לאט-לאט למטה.

– גם אותו אהבתי – ענה – לפעמים אהבתי גם אותו לפעמים, כאשר לא היתה אמי אתנו בחדר, אהבתי לשבת על ברכי אבי, והוא לימדני כתב ולשון, גם דעת החיים

ואף כי הרגיש כי דבריו אלה לא יפעלו עליה לטובה, לא יכול לעצור בלשונו, ויוסף לספּר:

– אבי – אמר – היה כילי גדול, אך גם סוחר גדול ומכוּבּד, וגם אותי חפץ לעשׂות לסוחר ולא למוג-לב , לשפן, כאשר ביקשה לעשׂות אותי אמי  – "לפי דבריו"  – מיהר להוסיף, בחפצו לתקן את המעוּוָת. אבי היה אומר: כסף תקח  בעזבון, אך שׂכל לא אוריש לך; קנה חכמה, קנה עורמה, קנה גם חפץ ורצון; ברצון איש ייוָסד בית.

אולם אך ראה את פני אמו, ולא אבה גם לגשת אל אביו.  הוא אהב לשבת תמיד בחדר אמו על כיסא ילדותו וראשו נשען אל חיקה היא סלסלה בשׂערותיו.  לפעמים נפלה מעיניה דמעה חמה וַתתגלגל על לחייו לפעמים ספרה באזניו מעשׂיות שונות

אך רגעי אושרו לא ארכו כי אביו העמיד תמיד על דעתו, לבלתי "יגדל כפרא אדם ויהיה למוג-לב, לשפן, לאשה". וכפעם בפעם  אחז בתנוך אזנו ויוציאהו אל חדרו

 ביתר שׂאת התקצף אביו על ספּורי אמו, אשר ניטוו תמיד  מפחד בלילות, מנפשות מתים, מקרני ירח וצללי קברים ופעם אחת סגרהו ליל תמים יחידי בחדר אפל, למען גרש ממנו כל פחד שווא.  בבוקר, כאשר פתחו את דלת מאסרו, מצאוהו מפרפר בין החיים והמות

– בלילה ההוא – ספּר  לה  – סבלתי כל יסורי שאול,  כל מתי עולם קמו ויכתרוני שדים, לצים ורוחות מאפליה הדריכוני מנוחה, עד כי התעלפתי

ובלבו דימה כי אז אמנם "אבּד את עצמו" ויהי לגולם ריק, מקבּל חליפות את נשמת אביו או נשמת אמו.  כי אמנם עד הלילה ההוא הרגיש את עצמו בתור איש-הבינים בין אביו ואמו, ובלבו היה מפשר ביניהם , מוצא את הצד השווה שבהם ואת הצדדים שהם מחלקים בהם,  והוא נטה במקצת מדרך כשניהם, ולוּ התגדל באופן הזה, כי עתה היה איש ממוצע וַידרוך בשביל הזהב שבין אביו ואמו אך אז "פרחה נשמתו מגופו", והוא היה כאביו או כאמו, או כולו אביו או כולו אמו

אך את המחשבות האלה העלים ממנה.

– כאשר שבתי לאיתני – ספּר לה – כבר עלתה אמי על המיטה, אשר לא ירדה ממנה עוד.

– פלצות אחזתני בראותי אז בפעם הראשונה את פני אמי

אך גם פניו השתנו בן לילה, וגם אמו התחלחלה לקראתו וַתפרוץ בבכי נורא.

המראה הזה פעל גם על אביו, ומאז ועד יומה האחרון לא הפריד עוד בין הדבקים.

מאז ישב בלי מפריע על הדום רגליה לפני מיטתה ואמו החזיקה בידיו,  נשקה אותו, סלסלה שׁערותיו

אך מקור דמעותיה כבר יבש, ואף דמעה אחת לא התגלגלה עוד על מצחו

– לא תוכלי לתאר לך מרים, את סערת רוחי אז, את המית לבבי

ומרים פקחה את עיניה הלחות והמלאות תוגה חרישית עצומה

ופה ספו תמו הזכרונות.  פה נפסק סדר היום.

– ואחרי כן? – שואל הוא את עצמו בחרדה – מה היה אחרי כן?

יודע הוא נאמנה, כי שבתו עם מרים על היצוע היה בערב היום הראשון לשבוע, ומה קרה מאז ועד היום הזה?

מי כרה לו את התהום, את המאפליה אשר לפניו?

– האמנם חליתי, ובחוליי הקיצותי עתה?

רעיון נורא עלה על לבבו: אולי מת פתאום, או נדמה כמת, ועתה ניעור בירכתי קבר?

עוד הפעם מישש את הקיר וכת כלי מיטתו

עוד הפעם עיניו כלות ומייחלות לראות עוד דבר בחדרו, מלבד הבהרת הלבנה-כהה המשוטטת נכחו באוויר.

אך לשווא.

ואולי הוא בעולם הדמיון?

אך מקרב לבבו עולה אל מוחו קול כביר.

– לא, חי חי אתה, אך אסון נורא קרך אסון נורא מאד!

זוכר הוא, כי במצב נורא כזה כבר היה פעם אחת, במות עליו אמו

גם אז נקרע  יום או יומיים מספר זכרונו כן, שני ימים נשכחו,  יום המיתה ויום הקבורה.

למרות סימני האבל אשר מסביב בבית, מבלי הבט על המתפללים ערב ובקר לעלית הנשמה – לא יכול אז לתת אמוּן, כי מתה עליו אמו, ותפושׂ במזימות אשר לא ידע שחרן, תעה בכל פינות החדרים לבקש את אמו, או גם בלי דעת את אשר הוא מבקש.

אך מקץ היום הרביעי, כבוא המנחמים את האבלים, ובתוכם נראה גם השמש אשר הלך אחרי המיטה עם הקופה וַיצלצל "צדקה תציל ממות", שב פתאום כוח זכרונו אליו.  אז עלתה לפניו מיטת המתה מתהום נשיה, אז ראה אותה שנית נישׂאת על כתפות קרוביו ומיודעיו, אז שמע עוד הפעם את הבכי ואת היללה, אז ראה שנית את קהל האנשים וַישמע את  מדברותיהם ואת התהילה אשר פזרו לזכר המתה

אז   ידע כי מתה אמו, ולא אבה להתנחם

ואמנם, אך אסון נורא כזה ימיט שואה על המוח.

זיעה קרה כיסתה את כל בשׂרו.  ואיזה אסון קרה אותו היום?

אז יעלה על לבו, כי אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם להעיר את מרים משנתה היא תגיד לו פשר דבר

אולם הבהרת הלבנה-כהה אשר נכחו רועדת, כמו תתחנן לפניו לבל יפריע את שנת האומללה

וגם מרגיש הוא, כי קולו נחבא, ואם יאסוף רוחו להוציא הגה מפיו – אז יתמלט ממנו קול פחדים, ומרים תתעלף מפחד פתאום.

תנוח נא אפוא הצפּוֹר בשלום על משכבה, יתן לה הרחום והחנון חלומות נועם ועדן.  תפרחנה עצמותיה בימים האחרונים חלשו עצביה מאד, כל הגה-פתאום יזעזעה ויפחידנה גם אמי – – –

אך עוד הפעם נתּקה לפתע פתאום שרשרת מחשבותיו.  כי בדלת נכחו נראתה תמונה.

לחרדת נפשו יצאו מחושך לאור כהה – הדלת, המשקוף והמזוזה, ועיניו הקמות  רואות את התמונה בתוך הדלת

חפץ הוא להסב את עיניו ממנה, אך איננו יכול.  התמונה מושכת אותו אליה בכוח אדירים והוא מכיר את התמונה: פני אביו לה, אף כי צעירה היא ממנו לימים

"אבי!" – הוציא קול פחדים ממעמקי הלב, אך לשונו דבוקה לחכּו, הגה לא יצא מפיו.

– לא, לא אבי הוא אני הוא, אני – התחלחל פתאום ביתר שׂאת.  והתמונה עומדת בלי נוע תיראה לפניו ותיגלה בכל רגע ורגע ביתר שׂאת ועוז.

– האם לא ראי מלוטש לנגדי?

אבל הוא שוכב, והתמונה עומדת.

נוראה היא התמונה; מקפיאה היא את דמו בעורקיו היא מביטה עליו בשאט-נפש, בלעג, ומבטי עיניה חודרים אל קרבו בחניתות קרות.

– מוג-לב, שפן, אשה!  – קראה פתאום התמונה, וַתיעלם מעל הסף.

פינקלמן נדחף פתאום ממיטתו ארצה, וַירץ  אחרי התמונה.

בלי משׂים עבר ערום ויחף את החדר השני.  אך התמונה איננה, כי נגוזה, והוא עומד בחושך, רועד מקור ומפחד.

אחרי רגעים אחדים נתּקו עוד הפעם מחשבותיו.  והתמונה נשכחה, והוא עומר נרעש ונפעם, מבלי דעת איפה הוא בעצם הלילה? למה הוא עומד יחף על הרצפה הקרה? מה היה לו?

למען דעת איפה הוא, הנהו ממשש באפלה להכיר את מקומו, ובלכתו כה וכה ובמששו – הגיע אל מול היצוע אשר עליו חבק ביום הראשון את אשתו הנפעמה.  הלא פה ספר לה על חיי אמו, על תגרת יד אביו

מחוסר אונים לעשׂות את דרכו הלאה נפל על היצוע ועיניו נסגרו, אולם איננו ישן.  לבו מלא פחד, ומוחו ריק מכל רעיון, מקן בלי צפורים.

אך ראשו כבד מאד ובמוחו איזה רעש מוזר, רעד וחום.  אחרי כן נדמה לו, כי שומע הוא קול שבר מן המוח, כאילו שם עצים מתבקעים או כלי זכוכית מתנַפּצים

האמנם זה הד כלי הזכוכית אשר שבּרה השפחה?

מרגיש הוא כי כוחו הולך וכלה, ופחדו הולך הלוך וגדוֹל.

אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם לקרוא למרים.  לוּ ידעה מרים את מצבו ומקומו, כי אז מיהרה אליו.  אם גם לא תאהבנו, הלא רחמניה היא, רחם תרחמהו

הוא יודע, כי לוּ אך נראתה מרים לפניו, לו אך נגעה בשׂערות ראשו, לוּ השמיעה משׂפתותיה דאך הגה קל, לוּ המליטה מעיניה אך ניצוץ אור אחד, כי אז רוַח לו ושב ורפא לו.

כן, חולה הוא, ואך בה הרפאוּת לנפשו.

פתאום נשמעה המולה דקה.  רעד של תקוָה ושׂמחה מתפשט בכל איבריו מקווה הוא, כי שמעה מרים את קול אנחתו, כי קרא לה והיא ניעוֹרה. הוא מקשיב בלי פחד, וכמדומה לו שהוא שומע את רדתה מעל מיטתה.  עתה היא לובשת את בגדיה, עתה הוא שומע את קול צעדיה.  עוד מעט ותיראה בפּתח הפתוח, עוד מעט ויעבור הקסם המר והנמהר, והוא יצא מאפלה לאורה.

אך רגעים מספר עברו, ומרים איננה.  ההמולה הדקה הולכת וקרבה, אך בדלת נראתה תמונה אחרת שם עומד גבר בחצי ימיו, בעל זקן ארוך ושחור.  עיניו הקטנות מתרוצצות בחוריהן וימינו מַחלקת את שׂפמו מי הוא זה?

בתמונה הזאת הוא מתבונן בלי פחד.  בן רגע הכירה.  הלא הוא דויד השדכן?

ודויד הולך וקרב אליו בדממה, ועל פניו צחוק קל הנה הוא על ידו.  בלי לשאול את פיו ישב למרגלותיו על היצוע, והוא מספר לו, כי השדוּך עולה יפה, כי "כלתו" מרים היא עלמה ישרה ונדיבה, וטובה היא כמלאך אלהים חניכת-בית היא, ובכל זאת הנה מדברת צרפתית וכותבת אשכנזית, אך צר לו מאד, כי לקמצן בר קמצן כזה תהיה אשה טובה כמרים מתיירא הוא מאד,   פן תהיה אחריתה, כאחרית אמו

אך זה הוא שוטה שבעולם! – אומר פינקלמן בלבו – מרים היא אשתו זה ימים כבירים, והוא בא עתה לשבּח אותה בתורת "כלה"!

– האם לא שתית לשכרה? – שואל הוא בקול.  והתמונה נעלמה לקולו.

על לבו של פינקלמן עולה פתאום, כי זאת היא התמונה השניה אשר נעלמה ממנו בחדר, וַיגמור אומר לבקש את האבידה.  באין אור הנהו מגשש באפילה על דרכו עומדים כיסאות וכלים שונים, והוא מהפכם והודפם ממקומם, אך את קול נפלם איננו שומע.

על השולחן, אשר נגש אליו, עומדים גפרורים ומעל לראשיהם מתנשׂא ברק כהה.  אך הוא איננו רואה.  עובר הוא על השולחן, ובן רגע השח ראשו ארצה וַיטה עיניו ימין ושׂמאל, עד אשר שכח את אשר הוא מבקש.

ובכל משך הזמן ההוא לא חדלה ההמולה באזניו.  ואמנם ההמולה הזאת מושכת עתה את לבבו.

וההמולה נפלאה מאד, כאילו דבּר אליו איש מרחוק.  אוזנו לא תבחן מלים, אך קול דברים הוא שומע.

אבל הקול הזה הולך וקרב אליו; לאט-לאט יקרב.  עוד מעט וישמע ויבחן.

כן.  כבר שומע הוא חתּוּך הדברים, וגם איזה מלים יבחן.

איש הולך וקרב אליו, מדבר על אודות היצר הרע היצר הטוב על דבר המלאכים המלווים את האדם

– מה זאת? – מתפלא הוא בחרדה: הלא את הדברים האלה הוא שומע שנית הלא שמע אותם ראשונה, עוד בעצם היום איפה? מתי?

אבל היום עף מקרבו מהר כברק, וכמו לנוגהו נראתה לפניו תמונה אחרת.  גם היא תמונה משונה, גם אותה ראה במקום אחר

רואה הוא – וסביבו המון גברים, כמעט כל בני העיר סוחרים גדולים וקטנים, מַלווים ולוֹוים, עשירים ואביונים, זקנים ונערים וכולם מביטים אליו בחמלה.  בעיני כולם דמעות

מה זאת?

האם עליו יחמול איש? מדוע? על מה זה?

 ושם לא הרחק, בימת ברזל.  על הבימה עומד רב העיר רואה הוא אותו פנים אל פנים, המראה בולט כובעו נוטה הצדה לימין, כדרכו תמיד.  גם הרב בוכה הלא הרב הוא המדבר!

הלא את כל זאת הוא רואה שנית הלא שמע את הרב מדבר על אודות היצר הטוב והרע, ועל דבר המלאכים המלווים את האדם הלא "הספד" הוא שומע!

את מי הספיד הרב בעצם היום? מי מת?

האמנם ימות איש נכבד בעיר, והוא לא יזכור את שם המת?

התמונה נגוזה, ומחשבתו מסלפת דרכה

לא, הדבר לא יתּכן, לא קול הרב הוא.  משגה היא אתו אמנם, גם הרב הזקן יש לו קול דק מקול פעמון-כסף קטן, אך הקול שהוא שומע עתה עוד נמוך הוא, עוד מתוק הוא מקול הרב בלי ספק קול אמו הוא.

ולזכר אמו נראתה לפניו תמונה חדשה.

הוא רואה את מיטת אמו, אשר לא ירדה ממנה עוד, בחדר אור כהה של בין הערבּים עיני אמו מתנוצצות ובוערות באפלולית לחייה אדומות וצנומות מאד ושׂפתותיה לבנות הוא יושב למראשותיה, היא מסלסלת את שׂערות ראשו בידה הרזה והלחה.

בקול רך ונעים, רטוב מדמעות, היא מספרת לו על אודות היצר הרע והיצר הטוב על אודות מלאכי אלהים ונשמות טובות הכסף – אומרת אמו – אך כישוף הוא, אחיזת-עינים, מעשׂה להטים, מעשׂה שדים.  הכסף הוא הנחש, הוא היצר הרע.  הכסף הוא דם אביונים

הוא שומע ומעיניו נוזלות דמעות.

אכן, נפלא הדבר! מרגיש הוא כי עיניו בוכיות,  והדמעות אינן נופלות מעיניו החוצה, כי אם זולגות פנימה אל תוך הלב, ושם נופלות הן, בוערות כגיצי אש

אך פתאום – – פתאום באו זרים הביתה מיטת אמו החלה להתמוטט ולהתרחק ממנו, ובן רגע נדמה לו, כי לא אמו, אך אשתו מרים במיטה

שׂערות ראשו סמרו מפחד, אך עוד הפעם נתּקו הרהוריו ומחשבות חדשות התפרצו אל מוחו.

– אמנם השנה שנת בצורת כן, שנת בצורת היא.  לולא מרים, כי אז צברתי כסף רב.  הרבה חיטים קניתי מאדונים וסוחרים וגם סרסורים, הכּוֹל תּוּכּוּ לרגלי.  אבל היא מתחננת בעד כולם.  ברדת השער אני משלם, ובעלותו היא מתחננת.

– האם לא מוג-לב אנוכי? לא שפן? לא אשה?

ובכל זאת הוא ממלא את כל משאלותיה, צרוֹר לא יפּול  ארצה.

אולם מתאווה הוא לדעת, כמה מפסיד הוא בשבילה.

– הבה אעשׂה חשבון.

החשבון גדול מאד.  מצרף הוא גם אלף לאלף כבר חמישה אלפים, עוד איזה מאות עוד ארבעים וחמישה מהסוחר הזקן  יעֶקל אשר אשתו חולה, ועוד ועוד ועוד הרבה מאות

רצונו הולך ורפה.  ובכל זאת החשבון הולך ונעשׂה גם בלי רצונו, בלי כל שמץ עזר מצדו.

הוא חדל מלבקש את המספרים, איננו מעלה אותם על לב.  הם באים מאליהם, הם עונים טרם נקראו, והם באים ועומדים בשורה איש מתחת לרעהו בסדר נכון ובחשק נמרץ

מרגיש הוא, כי במוחו הריק עומד עתה לוח לבן, והמספרים השחורים עפים מחוצה לו, מרחוק ומקרוב, דחוקים וצפופים ומתפרצים בהמולה פנימה הם באים ונכתבים מאליהם על הלוח, או איזו יד נעלמה מושלת בם וכותבת אותם, יחידות תחת יחידות, עשׂרות תחת עשׂרות, וכן המאות והאלפים המספרים הולכים ומתרבים.  האומנם יכיל אותם הלוח? אך הנה גם הלוח הולך הלוֹך וגדוֹל עמהם הוא מתנשׂא ומתנשׂא, ועוד לא נתמתח קו לסכום הכולל.

ולפתע פתאום נהפכו המספרים לשטרות בעלי צבעים שונים והלוח היה לארגז פתוח, והשטרות עפים מכל עבר ופנה כצפּרים אל המוח, ויד נעלמה מניחה אותם בארגז מאפס מקום היא דוחקת ולוחצת את השטרות, ומוחו חושב להבּקע

הלחץ במוחו הולך הלוֹך וחזק, ובכל זאת לא יוכל להתגבר על יצרו ולהוציא את השטרות מן הארגז בחוזקה.

השטרות עפים ועפים.  ראשונה צבעים שונים להם, אך לאט לאט האדימו כולם – רבים מהם נוטפים דם על רבים מהם תמונת עזאזל צוחק –  ולשׂעיר הזה צפורנים ארוכות וחדות.

ועוד הפעם נראתה תמונת אביו מרחוק.

– קח בני, קח!  קוראת אליו התמונה – קח! אסוף!

אך מה נורא ואיום הוא אביו! תכריכיו חציָם קרועים ובלויים.  מתוך המחשׂופים מציץ בשׂר המת הנרקב מבּינות לבשׂרו נשקפות עצמות-חורי חיוורות כסיד.  סביב הגוויה מכורכים תולעים ונחשים, האוכלים אותה בכל פה.

– אל תירא, בני, אל תירא, אסוף! אסוף!

– לא, לא אקח! קרא האדון פינקלמן בקול פחדים ויפול מלוא-קומתו ארצה.  ויתעלף.

קול נפלו העיר את משרתיו.

–––––– ––––––– –––––  ––––– ––––– ––––– ––––––– –––––––– ––––– –––

כאשר שב האדון פינקלמן לאט לאיתנו, כבר שכב על מיטתו.  לפניו מנורה, וממנה הופץ האור בכל החדר.

והחדר מלא אבל.  כל המראות המלוטשות אשר על הכתלים מכוסות ביריעות שחורות.  אצל היצוע על הארץ עומד שרפרף נמוך למושב אבלים.

ולפניו – מיטת מרים הריקה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה