_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מספּוּרי יוחנן המלמד

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

א. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני

 

א. הקדמה.  מסירת מודעה והתנצלות, וגם חוַת דעת שאין כפירה בעולם

רבותי! אני, יוחנן המלמד, חפץ לספּר לכם "מעשׂה".

וה"מעשׂה", שאני רוצה לספר לכם, יהיה כאופן בתוך האופן בתוך האופן – מעשׂה בתוך מעשׂה.

ואת "המעשׂיות" אינני בודה חס וחלילה מן הלב, ולא מוצץ, כמו שאומרים הבריות, מן האצבע; תהילה לאל, לא סופר אני ולא בן סופר.

וכן לא מליץ ולא בן מליץ אנוכי, ומה שאספּר יהי לא כחל ולא שרק וכו' וגם לא יעלת חן, רק – אמת כמות שהיא.

ומוסר אני מודעה: שאם, חס ושלום, אכּשל בלשוני ואנקש בשנוּני, ואעבור, בזדון או בשגגה, על אחד משרפ"ט כללי הדקדוק שלכם, לא אשב, חס ושלום, בתענית. מראש לא בסתר דבּרתי, שמלמד אני, והנני מדלג לפעמים גם על דקדוק שברש"י...

ועוד זאת, מורי ורבותי! יתכן, שהמעשׂיות שאני רוצה לספּר לכם יוכיחו לכם בעליל, ששוגים אתם בכמה וכמה ענינים, ושישנם דברים בעולם הזה שלא שיערתם ולא עלו על לבבכם, ובמטותא מכם, אל תקצפו עלי – השומע ישמע והחדל יחדל.

ועוד אני צריך להצטדק לפני אנשי שלומנו.

יודע אני, שאנשי שלומנו יתרעמו עלי, שאני מספר סודות מן החדר בריש גלי, בזמן שבעווֹנותינו הרבים רבו הכופרים, ושאינני חושש, שמא אתן, חס ושלום, יד לפושעים... לכן אני מבשׂר בזה לאנשי שלומנו שלא היו דברים מעולם, ואין כפירה בעולם הזה כל עיקר.

העולם הוא מלא אמונה כמים לים מכסים – כי העולם הוא גדול והמוח קטן, אותנו סובב האין-סוף, ושׂכל האדם הוא נר של שעוָה מאיר ד' על ד', ובלי אמונה – נמשלו בני אדם כבהמות נדמו... אלא מאי? שאותם הלבלרים, שהם בודים בספּוּרי-מעשׂיותיהם, שהם כותבים בשביל האמהות והשפחות, את הרוצחים והגזלנים ומזייפי השטרות והמטבעות, כדי להרעיש את הלבבות ולהרבות קופצין על הסמרטוטין, הם הם בדו גם את הכופרים והמינים, להפיל אימה ופחד על האמה והשפחה והפועל...

ובאמת בלי אמונה אין רצון, ובלי רצון האדם הוא כגולם, ואם אתה רואה שבני-האדם אוכלים ושותים וישנים כבני-אדם, ויוצאים לעבודתם ועוסקים בפרקמטיא, ואינם שוכבים למעצבה כבולי-עץ, הא למדת – שהם מאמינים, שהם מאמינים, על כל פנים, בחייהם.

וזה הכלל: הכול מאמינים, אלא שזה מאמין שהלויתן קודם לשור הבר; וזה אומר: שור הבר קודם, והלויתן הולך אחריו כקנוּח-סעודה; והאברך המשׂכיל שאינו מאמין לא בשור הבר ולא בלויתן, הוא מאמין באֵיתּר! ואותו האֵיתּר, כמו שסח לי אחד מהם, אינו לא רוחני ולא גוף ולא כוח הגוף, ואין לו צורך במקום, ואין לו משקל, והוא הן ולאו בבת-אחת...

והכול כורעים ומשתחוים, וחיים על פי אחרים, אלא שלכל אחד ואחד יש פוסק אחר ומורה אחר, ולא יותר...

והכול מנשקין, אלא שזה מנשק כותל בית-הכנסת אף-על-פי שאינו יודע מה שבארון, וזה את הספר "מגלה טמירין" שנפל מן השולחן.  ובעיני ראיתי חד דמן חבריא, שהיה מנשק גם את הספר "מסתרי פאריז", שהוא, כפי ששמעתי, "מעשׂה נורא", שבדה מלבו כזבן מפאריז והעתיק ללשון-הקודש משׂכיל אחד מווילנא.  והמסופר שם? שהיה איש חרבונה (לא זה הזכור לטוב) והיה מהלך ברגלים יחפות על שברי זכוכית, וכדומה...

רבותי, נער הייתי וגם זקנתי, מלמד הייתי בכפרים ובערים, וזה שבע-עשׂרה שנה שאני מרביץ תורה פה ק"ק וארשה והנני מעורב עם הבריות וראיתי מתנגדים, שכשהם שומרים "ויצמח פורקניה" נעשׂה בשׂרם חידודין-חידודין, וחסירים, שכל שאינו נוסע לרבם הוא בעיניהם, חס ושלום, ככופר בעיקר, וגם משׂכילים ראיתי, משׂכילים גדולים וקטנים, מלומדים וסופרים וערב-רב של מופקרים; אך כופר אחד מהם לא ראיתי!

מסתפינא, אם יש בכל אותו ההמון הרב אף אחד הולך לשיטתו, שיבוֹר לו לעצמו את הדרך ילך בה, אשר למראה עיניו ישפּוט ועל כן את הישר בעיניו יעשׂה – ואולי יש להם גדול אחד או שני גדולים, שהם בעלי מחשבה באמת, אבל השאר, רוב מנינו ורוב בנינו של עולם ההשׂכלה, השאר – קלפּת-השום הוא, חסידים הם, ומאמינים ברבם ונגררים אחריו, כמו שאנחנו נגררים ומאמינים ברבותינו... ואין אף לאחד מהם דעה ושיטה – אפילו לחיי שעה; ואין גם הבדלה, להבחין בין מה שאמר הגדול שלהם בכובד-ראש, במתינות ובישוב-הדעת, ובין מה שאמר בכוסו, בכעסו ובעדנא דריתחא – לשם התנצחות, הכול כמו שהוא אצל אנשי-שלומנו.

ועל-כן, אם יבוא אלי חד דמן חבריא ויתפאר בפני: "כופר אני", ברי לי, שלץ הוא ומשטה בי, והוא בעצמו ירא לצאת יחידי בלילה; או, השם ישמרנו, שפרנסתו בכך... ומה אין אדם עושׂה בשביל פרנסה!... או שהוא שוטה מופלג באמת, ואינו יודע מה שאינו יודע, ובמה שהוא צריך להאמין...

ולמה זה אנחנו מתביישים?

במה נפלינו אנחנו וכל אנשי-שלומנו מכל המון המשׂכילים, ולמה מסַפּרים הם ספּוּריהם ושבחי גדוליהם, ואנחנו מחשים? האם בשביל שאין אנו מפחידים את העולם בגזלנים, וברוצחים, במזייפי מטבעות ושטרות ובכופרים שלא היו ולא נבראו, נסתחפה שׂדנו?

ומה גם אני, אני שאיני רוצה, חס ושלום, לספר מעשׂה שהיה מעבר לים, שאמרו עלי: הרוצה לשקר ירחיק עדותו; ולא מה שקרה בימי הקדמונים ז"ל, שאהיה עֵד שאין אתה יכול להזימו; אלא מעשׂה שקרה בזמננו ופה ק"ק וארשה – ולמה אחשה?

שמא יבוא לץ ויכזיבני? והיאך יכול החי להכחיש את החי? והלא מלמד אני ולא סופר, ואיני יכול לשקר, ומה לי לשקר?

 

ב. מאמר השותק ז"ל. ציוּן לנפש אחי ז"ל. התחלה טובה

מספרים על השותק ז"ל, שכששאלו אותו למה אינו אומר תורה כשאר הצדיקים, שתק.

וכשהיתה שעת רצון והפצירו בו, צחק ואמר:

– העולם מתפּלא עלי, שאינני אומר תורה; ואני מתפלא עליהם; היאך הם יכולים לומר תורה? היאך הם יכולים להתחיל את התורה ולגמור את התורה? והתורה אין לה לא התחלה ולא גמר, כי אין-סוף היא...

אבל הדבר פשוט: הם, שאינם יודעים את התורה, אומרים מה שהם אומרים, ומתחילים כרצונם ומסיימים כרצונם, וזאת התורה שהם אומרים שלהם היא ולא של אבינו שבשמים, כי הוא אין-סוף ותורתו אין-סוף... אבל מי שהוא יודע את התורה, אינו יודע במה להתחיל, ואם יתחיל, אינו יודע במה יסיים...

וכך הוא, להבדיל, גם במילי דעלמא.

כשאדם פשוט, שאינו יכול ואינו רוצה לשקר, בא לבית-דין להעיד, הוא מתחיל מאדם וחוָה, והחשוד על השבועה מספר עיקר המעשׂה, שיש לו ראש וסוף...

וכן הוא בכל "המעשׂיות" שבעולם.  הסופר המוצץ מאצבעו, יכול הוא להתחיל ולסיים את המעשׂה, כי המעשׂה שלו וגוף המעשׂה פעלוֹ, והוא עושׂה בו כאדם העושׂה בתוך שלו.  אבל אני, שאינני חפץ לספּר אלא דברים כהוָיתם, אינני יודע במה להתחיל ובמה לסיים, כי כל מעשׂה ומעשׂה ראשו נעוץ בסופו של המעשׂה שקדם לו, ואותו המעשׂה הקודם יהי כספר החתום ודברים מקוטעים, בלי ידיעת מה שהיה לפניו, וכן למעלה ולמעלה עד ששת ימי בראשית...

אך לכבוד אחי, מורי ואלופי מוהר"ר ר' זיינויל יחיאל ז"ל, אחל בו.  כידוע לכל באי עולם, ולכל הפראַנצישקאַנעֶ"ר-גאַ"ס, היה אחי ז"ל למדן מופלג וירא-שמים באמת.  לסוף ימיו, כשנתאלמן והיתה לו אך בת אחת, מרת ברכה-לאה, התפרנס בדוחק מן המלמדות, וכשהזקין וקפצה עליו שׂיבה וכלה כוחו וסבל יסורין קשים מן הטחורים, ולא יכול ללמד עוד לתלמידים, נשאר, רחמנא ליצלן, בלא מזון ומחיה, ואין פרוטה לפורטה להשׂיא בתו, בת תלמיד-חכם.

מה עשׂה הקב"ה? התאספו בעלי-הבתים, שהיה אחי ז"ל מלמד לבניהם, והם בעלי-בתים חשובים וגוברין יהודאין, והשׂיאו את הבת, ונתנו לאחי ז"ל להוצאות הדרך לעלות תיכף ומיד לארץ-ישׂראל, וכן עשׂה.

ואף שהנסיעה בעצמה לא עלתה בידו, כי תקפה עליו המחלה בדרך, זכה בכל זאת להסתלק בצפת, ונקבר שם בכבוד גדול, והרב הגאון המרא דאתרא הספידו כדבעי; ונדפס ההספד בספר הרב הגאון הנ"ל.  ראוהו גדולים חקרי לב ויהללוהו.

ועכשיו, שעשׂיתי התחלה, אתחיל לספר בעזרת השם יתברך.

 

ג. גוף המעשׂה, נכשלנו באברך שאינו הגון.  צרות צרורות, וברכה-לאה נשארה עגונה

יגעתי באנחתי וראֵה זה מצאתי: גדולה צדקה, אך אוי לו לאיש שמלאכתו נעשׂית על ידי גבאי צדקה... ואשרי אחי ז"ל, שנפטר בשעתו ולא ראה מה שהיה אחר-כך להזוג.  לפי שבעלי-הבתים, שנתנו את המעות להכנסת כלה, לא העלו על דעתם שברכה-לאה היא בת תלמיד-חכם, ושבתולה כשרה וצנועה היא, ולא נתנו לה בעל לפי כבודה וכבוד אביה, וכוָנתם היתה לתת לה בעל-של-פרנסה, לבל תפול עליהם היא וילדיה למשׂא... ועשׂו מה שעשׂו בחפזון: ביקשו ומצאו בחור בזול, שהיה סרסור אצל עורכי-דינים, וכשראו שהוא מתפרנס מיגיע כפּיו ואינו מבקש הרבה, אמרו לדבק טוב, הכינו מלבושים, השלישו נדוניה, וקראו לכלי-זמר, והעמידו החופה – מזל-טוב, מזל-טוב!

מודה ומתוַדה אני, שהבחור לא מצא חן בעיני, וגם אשתי פייגה אמרה עליו, שאינו סחורה מן המובחר, אבל כיוָן שאחי ז"ל, שהיה יכול למחות, לא אמר ולא כלום, ולא מיחה, שתקתי ואמרתי: ימים ידבּרו...

ואמנם התחילו הימים לדבּר.

אך נסע אחי ז"ל ופנה הודו, התחיל השׂטן לרקד בין הזוג.  מאחורי הפרגוד שמעתי, שיש להם דין ודברים, שהם ניצים ומריבים בקולי-קולות.  ברכה-לאה התרעמה על בעלה משה-ישׂראל, שאינו ירא-שמים וירא-חטא, ושהוא מאיים עליה שיקצר את בגדיו ויהיה לעורך-דין ממש; ומשה-ישׂראל אמר, שסבבו אותו בעלי-הבתים בכחש, והראו לו אחרת נאה הימנה, ונתנו מלבושים מכוערים, ולא פסקו מזונות כל עיקר, וכדומה.

מובן מאליו שלא רציתי ליכנס תכף ומיד בעובי הקורה... וגם בעלי-הבתים ואשתי פייגה אמרו: הנח להם, עולם כמנהגו נוהג; ניצים ומריבים, ועושׂים שלום, וחיים אחר-כך כדת משה וישׂראל... והאמת נתּנה להאמר, שגם אני ואשתי פייגה היו לנו דין ודברים בשנה הראשונה, אך כשנתעברה פייגה השלכתי את ההבלים אחרי גוי, וביקשתי לי עסק להתפרנס בו, ועשׂיתי כל מה שיכולתי לעשׂות, וכשלא עתה בידי, הייתי למלמד, והננו חיים, ברוך השם, בשלום ונחת עד היום הזה. ומה גם אחר כך, כשהראתה לי אשתי פייגה באצבע, שגם ברכה-לאה... וד"ל, נתקררה דעתי לגמרי, ואמר בלבי: זה האות... מזל טוב... אך המעשׂים באו וטפחו על פני!

הנגע עמד בעינו, וגם פשׂה הנגע.  החתן דנן אמר מעט ועשׂה הרבה, ומלבד שקיצר בעליונים והאריך בתחתונים, החל לשׂחק בקוביא ולעשׂות מה שלבו חפץ, והיה מביא חברים הביתה, והיה מצווה על ברכה-לאה במפגיע להכין להם חמין, יי"ש ודגים מלוחים, וחומץ ושמן להדגים המלוחים, וגם לחם לבן כדבעי למיהוי; ואם חסר, חס ושלום, איזה דבר, היה צועק עליה ומעליב בה ומתלוצץ כאחד הריקים; וכטוב לבו ביי"ש, קילל אותה בלע"ז...

ראיתי שכלו כל הקיצין, ושאני מחויב לעשׂות איזה מעשׂה, והכינותי את עצמי לדורון, לתפילה ולמלחמה, ושינסתי את מתני והלכתי אל הזוג.

כשבאתי אל הזוג, התחלתי בדברים טובים ורכים משמן, ואמרתי בליצנו את חבּה, שאף-על-פי שהוא פושע ישׂראל, בכל זאת יש לו תקנה, והבא לטהר מסייעין לו, ואם יתחיל להרהר בתשובה, אקרב אותו, ואקח אותו להתפלל אתי בבית-המדרש, וכשאסע אל הצדיק – יסע עמי, ויתן פתקה, וכדומה – אך הוא התלוצץ בי ובהצדיק, ואמר לי שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי, ועוד, ועוד...

באין ברירה התחלתי בדברי כבושין, ואמרתי לו, שאף-על-פי שקיצר את בגדיו, הוא שוטה, גס ועם-הארץ, ואם יחזור בתשובה מוטב, ואם לאו סופו לגיהנום; והרשע מילא פיו צחוק, כאילו היה שם וראה שאין גיהנום בעולם, והראה לי את הדלת.

ומה יכולתי לעשׂות? ראיתי את ברכה-לאה ונהפכו פניה לירקון, ועיניה יורדות מים, פלגי מים, ועזבתי את המחוצף, והלכתי אל הדיין, ושלחתי את האברך שמש, להזמינו לדין, אך האברך לא בא – ונשתקע כל העסק...

והעסק נשתקע ונשכח, לפי שמשה-ישׂראל הנ"ל ציוָה על ברכה-לאה, ובאם לאו יכה אותה מכות אכזריות, שתוקיר רגלה מביתי, ואיזוהי אשה כשרה? זו שעושׂה את רצון בעלה, וישבה כל הימים וכל הלילות כפוּתה לפני הארי...

ועלי השׂתרגו אז צרות צרורות שאין לשער ואין לספר. אשתי פייגה תחי' חלתה ונפלה למשכב, הרופא אמר: דלקת, השכנים: טחורים, ולי נדמה: עין-הרע, ואין אשה בבית ואם להבנים, ואני טרוד כל היום, כי הימים בין-הזמנים ונפקדו לי עוד שנים שלושה תלמידים.

וגם אני לא הייתי בקו-הבריאה, והעליה כמה וכמה פעמים על המדרגות כילתה כוחי; ומלבד זה קפץ עלי רוגזו של בעל-הבית, שלא שילמתי לו שׂכר דירה, והפקיד של הרובע התעקש, שאשׂכור לי עוד חדר אחד להוציא לשם את המטות, למען ירוַח להתלמידים, ויהיה להם אויר לנשימה, כנהוג בזמן הזה.

 

ובהיותי תלוי בין השמים והארץ, לא שׂמתי לב לברכה-לאה ולבעלה, וכמעט שכחתי אותם, וגם אמרתי: שמא עשׂה תשובה, ואחר-כך: וַדאי עשׂה תשובה... וגם אשתי פייגה אמרה, שבלי ספק עשׂו שלום ביניהם, אם ברכה-לאה איננה... עד שבאו המעשׂים וטפחו על פני שנית.

עיף ויגע באתי בערב הביתה, וביקשתי ליטול ידי, לטעום כל שהוא, ולברך ולעלות על המטה, כי הרגשתי חולשה עצומה בכל גופי.  אך אחר נטילת-הידים ספּרה לי זוגתי פייגה, שהיתה פה ברכה-לאה, ותמרר בבכי, ותאמר שאנחנו רוצחים גמורים, שמעלימים אנחנו עין משארתנו היתומה; שבעלה משה-ישׂראל מיצר לה מאד, שהוא שׂונא אותה תכלית שׂנאה, ולא יחשׂוך מפניה רוק, וכמה וכמה פעמים היה דוחף אותה, ונפלה ונפצעה, רחמנא ליצלן, וזב דם, וכדומה...

ושאלתי את זוגתי פייגה: היתכן, שיכה איש מישׂראל את אשתו בשעה שהיא מעוברת?

והיא ענתה לי, שזה הוא עיקר כעסו של אותו האיש, שמשה-ישׂראל יצא לתרבות רעה, ואין לו בטחון, והוא צועק כל היום שאין לו במה להתפרנס, והוא מצווה לברכה-לאה ש"תלד רוח", ואומר לה, שכך עושׂה עתה "כל העולם"... וגם נשי הגבירים עושׂות כך; וכיוָן שאינה רוצה, הוא מכה אותה, ומחרף ומגדף, ומקלל אותה ואת אביה...

וכששמעתי שהוא מחרף ומגדף, ומקלל את אחי ז"ל, הזדעזעו כל אברי, ונרתח דמי, ושכחתי שלא אכלתי ולא בירכתי, ותפשׂתי את מקלי, ואמרתי שאהרוג את הכלב הזה... ורצתי אליהם, ועברתי חוצות ושוָקים בנשימה אחת, עד שבאתי לשם וראיתי – – אך אוי ואבוי לעינים שכך רואות.

בסקירה אחת הכרתי "שהילד איננו" – בלי ספק ברח למדינת-הים – וגם כלי-הבית והחפצים אינם... אך איה ברכה-לאה? פניתי בחושך כה וכה – והנה היא שוכבת על הרצפה ומתהפכת – בחבליה...

ברכה-לאה היתה לעגונה!

 

ד. אצבע אלהים. עשתי ומעשׂיה. וכשדוחפין אותי החוצה הנני הולך לבית המדרש

אצבע אלהים היא, שבשעה שתפשׂתי את מקלי בידי, צעקתי מתוך כעס, שאהרוג את הכלב, שאקרענו כדג.

ואשתי פייגה אמנם לא חרדה לקולי.

אשתי פייגה אינה פתיה, ויודעת היא כי לא רוצח אנוכי, כי לא אוכל להרוג גם את הזבוב, וגם בשעת כעסי הנני מתחלחל ורועד, ושינַי וארכובותי דא לדא נקשן – ולא יותר.

וגם יודעת היא אשתי פייגה, כי לא אוכל להכות את תלמידי כדבעי, אף שבעלי-הבתים מתאוננים עלי, ואני בעצמי מתיירא שמא אני עושׂה מלאכתי, מלאכת ה', רמיה... וכאשר אני שומע שאילו מתלמידי יצאו לתרבות-רעה, מתיירא אני, שמא תלוי הקולר בי, ומה גם כשיצא אחד מהם מדעתו ומדעת קונו...

כל זאת יודעת היא פייגה ולא נבהלה, אבל כשעברה שעה חדא ולא שבתי הביתה, ואין קול ואין קשב, התחלחלה אשתי פייגה מאד, ותאמר בלבה: אין זאת כי אם הרג את הכלב ונתפשׂ למלכות...

ואז שכחה את תחלואיה ואת מכאוביה, ואת הילדים הישנים במטה, ואת כל אשר לה בבית, ותקם, ותלבש את בגדיה, ותרץ אחרי כחץ מקשת – וגם את הדלת לא סגרה אחריה.

ובסקירה אחת ידעה את כל אשר נעשׂה.  וכאשר עמדתי אני כגולם, קראה לי: בטלן! ותרץ אל הדלת ותפתח אותה ברעש, ותקרא בקול גדול וחזק, ומהר נאספו שכנות ואמהות ושפחות, ועשׂו מה שעשׂו, ואשתי פייגה מנצחת עליהם, אך בטרם כל דבר – דחפו אותי החוצה.

והלכתי לבית-המדרש.

ולאן היה לי ללכת? בחוץ קור וכפור, והרוח מתגנב אל בשׂרי מבעד להטלאים, ונעשׂה בשׂרי חדודין כמחטין, והפאות התנשׂאו ועמדו כמסמרות...

ושם היו עוד מן המאחרים לצאת.  לקחתי נר וספר ואשב ללמוד.

ומה טוב ומה נעים לשבת בבית-המדרש וללמוד תורה!

ואך שׂמתי עיני בהגמרא – וברכה-לאה איננה, ואותו הרשע נשכח כמת מלב...

מי רעב ללחם? מי ברח למדינות הים? מי מקשה לילד? הבל וריק!

 

ה. שאלות תלמידי. מי ומי המלמדים שלי? זו תורה וזו שׂכרה. משל הצפור. הרהורים רעים וספקות. נעשׂה לי נס.

יש לי תלמידים מבני הגבירים, תלמידים מפונקים, שאינם יכולים להבין, מדוע אני לומד גם בעצמי, והם מצפצפים ומהגים: מי דורש ממך לשבת על הגמרא וללמוד? למה לך, רבי, ללמוד? השי גם לך מלמד?

והשוטים הללו אינם יודעים, שהעולם הזה בעצמו הוא מלמד טוב, וצרות צרורות מלמדים הם, שהיתוש שבמוח מלמד הוא, ושגם אבותיהם, בעלי-הבתים, מלמדים טובים הם...

זו תורה וזו שׂכרה...

כשאני פּותח את הגמרא, יודע אני, שנפתח לי שערי שמים, שהקב"ה נתן לי ברחמיו וברוב חסדיו כנפים, כנפי נשר; ושאני עף ונס מהעולם הזה, מעולם שכולו שקר, חנופה ויסורין, אל עולם אחר, אל עולם שכולו טוב, לפי שכולו שׂכל טוב, ואין יד בעלי-בתים תקיפים והדיוטים גסים ועמי-הארץ שולטת בו... ואין שם לא דאגת פרנסה, ולא מקשה לילד, ולא ילדים רעבים, ולא נשים צעקניות, ושם אני – אני, המלמד הסבלן והשפל, והאביון הנעלב ובעל היסורין, אני שם גבר בגוברין, גבר אלים, שליט ומושל, וידי בכול והכול בידי; ואני בונה ש"י עולמות ומחריבם, ובונה ש"י עולמות יפים ונאים מהם, ואני דר בהם, וטועם טעם גן-עדן...

ויודע אני עוד, שיודע אני יותר ממה שאני אומר לאחרים וממה שאני מגלה להתלמידים, ושיש שם עוד דברים בגו, מה שעל פי רוב אין הפה יכול לדבּר ואין האוזן יכולה לשמוע, אבל המוח יודע והלב מרגיש, ומתפעם ומתנבא...

כשאני לומד בפני עצמי, השנים האוחזין בטלית אינם אנשים פשוטים מן השוק, אינם ראובן ושמעון פשוטים, כמו שאני מבאר לתלמידי... והטלית, שהם מריבין עליה אינה טלית פשטוה מחנותו של יוסל פֶשליס, למשל... אך אני שואף ויונק ניצוצין מבין השורות, מתוך התיבות, מן האותיות, ואני מתמלא כולי מן האור הגנוז לעתיד לבוא...

ועל כן כשאני לומד, העולם שלי – כולו שלי!

ומודה ומתוַדה אני, שכשאני בא לבתי הגבירים ורואה אותם, והם יושבים ומשׂחקים כל הלילה בקוביא, או כשאני שומע, שאשכנסים יוצאים כל הלילה במחול, או כשאני עובר בחוצות ורואה שבבתי-ממסך יושבים בעלי-מלאכות ופועלים ומאחרים בנשף ושותים, איני כועס ואיני מקטרג עליהם... להפך: מעי יהמו להם, כי להם אין תורה!

כשהייתי מלמד בכפר ראיתי, והנה הצפרים מתאספו בסוף הקיץ, בימי הרוחות הרעות והעננים, להקות-להקות, לעזוב את ארצנו ולנוע אל ארצות אחרות... הצפרים אינן רוצות ואינן יכולות לשבת פה, יודעות הן שיבואו עבים ויורידו גשם קר ואחרי כן שלג רב, ויהיה חושך, קור וקפאון, והצפור איננה יכולה להתקיים...

ופעם אחת ראיתי צפור קטנה ובעלת-מום, שנשברו כנפיה, והיתה מדה ומדדה בטיט ובחמר, ולא מצאה מנוח לכף רגליה... וָאוֹמַר: זאת היא נשמת עם-הארץ...

תנו להם תורה, תנו להם כנפים, אז יבקשו להם עולם אחר, עולם טוב... אך כנפיהם שבורות, והם בוססים בטיט היון, ויוצאים במחולות, ומשׂחקים בקוביא, ומאחרים בנשף על הכוס...

נשוב לעניננו:

הלומדים והמתפללים נשמטו אחד אחד והלכו להם, וגם השמש הלך לו, ואשאר לבדי ואין איש אתי... ומה מני יהלוך? לאור הנר ולפני הגמרא הפתוחה יכול אני לישב יחידי כל הלילה, ואיני חושש כל עיקר.  וכבר נכנסתי לעומקא דדינא, הסוגיא עמוקה (כמדומה לי – קתא דמגלא), עמוקה ורחבה מני ים, ושאלות וספקות ותמיהות כגלים ומשברי ים מתנשׂאים עלי לבלעני, ואני לא אירא, אני שׂוחה וצולל ועולה! והמים – אין מים אלא תורה – מים חיים לנשמתי, מים צלולים וזכים ובהירים, ואני מרגיש, שהם רוחצים אותי ומעבירים מנשמתי את כל הרבבים והכתמים והזוהמה, שדבקו בה במגע ומשׂא עם העולם... ואני לומד אותה בטהרה, ובעוד מעט אזכה לראות את הניצוצין – – –

 

אך לפתע פתאום הרגשתי כויה באצבעותי... זנב הנר כבה... ונשארתי יחידי בחושך...

לפתע פתאום הושלכתי משמים ארצה, מגן-עדן לגיהנום... וכאב משנה אתי, כאב האצבעות שנצרבו, וכאב הנפש ושבירת הלב... ופחדי גדול מאד!

הנה, אני רואה את כל אשר סביבותי, ובראותי את העולם, אני רואה ומרגיש את יוצרו... ואני יודע שאני רואה ונראה, שאני חלק מן העולם, שהוא חי וקיים ואני חי וקיים, ובלי הורמנא ורשותא מאת הבורא יתברך לא יפול משׂערות ראשי ארצה...

אבל בלילה, בחושך, כשאני יחידי בחושך ואיני רואה את העולם, הרהורים רעים מתגברים עלי... וכמדומה לי, שאיני רואה ואיני נראה, שנעקרתי מן העולם... שאני ובני ביתי לא מעלין ולא מורידין בו... ומי יודע אם לא אמות כרגע מיתה חטופה, ומתו כל בני ביתי, והעולם לא ידע ולא ירגיש.

 

וכן היה אז. כעכברים בלילה, בשעה שבני-אדם ישנים, מתעוררים הספקות והמחשבות הרעות, והן נושכין ונושכין את הנשמה, ואין כנגדם לחש, ואין תרופה, ואין עצה ותחבולה...

שׂפתי דובבות כמנהגן: ה' ירחם, ה' ירחם...

ומחשבות רעות לוחשות: ברכה-לה תלד, בוַדאי תלד, תלד תאומים, כי גם אמה מפורסמת היתה בזה... ושמא מעט לך אשתך וילדיך, הא לך עוד – ברכה-לאה והוָלד, ברכה-לאה והולדות... זיינויל-יחיאל הוא שוכן עפר, יושב במנוחה בגן-עדן ולומד תורה, תפרנס את הכול...

ושׂפתי דובבות: ה' ירחם, ה' ירחם...

ויתוש מנקר במוח: אם ירצה הקב"ה לרחם, אין לו עצה אחרת אלא לשלוח את מלאך-המות אל היולדת...

ה' ירחם, ה' ירחם...

אך כאילו נכנס בי שד, והוא לועג שם וצוחק...

אני יודע, שהנני רשע לפני המקום באותה שעה, שהנני, חס ושלום, כופר בעיקר, ואין עלי שליטה לגרש את השד ואת העכברים-המחשבות, כי בחוש תחלש נשמתי לגמרי...

וחפץ אני בכל מאמצי כוחי להעלות על לב את הסוגיא שלמדתי, אך לא עוכל.  שכחתי את הסוגיא, שכחתי את כל התורה כולה...

רבונו של עולם! – קראתי מנהמת לבי – הבא לטהר מסייעין אותו!

ובאותו הרגע נעשה לי נס!

 

ו. על הנסים. אור גנוז. תקוּן נשמה. מלאך המות, שאינו שליחו של מקום

כשספּרתי את הבא לקמן לפני משׂכיל אחד, שהיה מקודם מתלמידי, צחק ואמר שאין זה נס, כי אם מקרה, או כוח הדמיון, ואולי חלום פשוט, וכדומה.  אבל אני יודע ששבעה שמות ליתרו, ויתרו אחד הוא, ושאין בהשם אלא הסכמה בלבד, ולמה לי שנוּי השם? ויודע אני אך זאת, שבשעה שאמרתי שכלו כל הקיצין ושאני נופל, רחמנא ליצלן, לבור תחתית, נמלא פתאום הבית אורה, והאור היה נעים מאד ונפלא מאד, ועינו כעין התכלת, כעין העמוד שאנחנו רואים בימות הקיץ בחדרים, כשהוא יורד באלכסון מן השמש, בעד החלון, ונועץ סופו בהרצפה, והוא מלא אלפי רבואות רסיסים דקים מאד, והם מזהירים ומתנועעים ורועדים במהירות נפלאה...

רסיסים דקים כאלה נמלא אז כל בית-המדרש, ונפשי שבה לפתע פתאום למנוחתה – היתוש איננו, העכברים ברחו ואינם, ואני בוטח בה' בדעה צלולה ומיושבת, ופונה כה וכה בלי אימה ופחד.

וכאשר פניתי כה וכה, ראיתי והנה כנגדי כותל המזרח, במקום שהיה אחי ז"ל מתפלל ולומד שם, יושב איש שׂיבה, ומתנועע על הספר הפתוח אשר לפניו.  אך את פניו אינני רואה, כי הוא שׂם ידו על עיניו, כאילו היה לו האור מרבה להכיל.  אז אמר לי לבי, שהוא אחי זיינויל-יחיאל, ולא פחדתי מאומה.  וזה הכלל: התקיף, שאינו מתיירא מן החיים, מתיירא הוא מפני המתים; ולהפך, המפחד מפני החיים, אינו מתיירא מן המת; ועל אחת כמה  וכמה, שלא היה לי צורך להבּהל מפני אחי זיינויל-יחיאל ז"ל, שהיה "משי" בחייו ו"משי" במותו...

– האתה הוא אחי, זיינויל-יחיאל? – שאלתי ואשתחוה מרחוק.

– אני – ענה אחי והסיר ימינו מעל עיניו, וראיתי את פניו והנם מזהירים בתכלית הנועם ועיניו ככוכבים ממש, ועל מצחו כלבנת הספיר...

ואמרתי:

– אחי, ומה אתה עושׂה פה?

והוא ענני:

– מה אני עושׂה פה? הרבה אני עושׂה פה.  בחיי ישבתי פה ולמדתי תורה, והשׂטן היה מיצר לי בדאגת פרנסה ומבלבל את מוחי, ועל כמה וכמה מקומות עברתי שלא בכוָנה, ועל איזו מקומות הייתי מדלג בחפזון... ועתה אני עושׂה כאשר נגזר עלי, באתי לתקן את נשמתי, והנני חוזר על אותם המקומות...

– ועתה, זיינויל-יחיאל, אתה לומד בכוָנה?

ונענע לי בראשו: הן.

ואני אמרתי בחפזי במרירות, שאיני יודע מהיכן באה:

– זיינויל-יחיאל, אתה לומד בכוָנה, לפי שאינך יודע...

והוא נכנס לדברי בצחוק של חבּה:

– שוטה, להפך, אני לומד בכוָנה לפי שאנוכי יודע! בחיי הייתי יודע מעט ומסתפק בהרבה, ומה שלא ידעתי היה מבלבל אותי, ולמדתי הרבה שלא בכוָנה... ועכשיו שאני יודע הרבה ואין לי ספקות כל עיקר – יכול אני ללמוד בכוָנה...

– ואתה יודע – אמרתי בתמיה – שמשׁה-ישׂראל?...

– ברח למדינת הים? אני יודע! ואני יודע באיזו ספינה הפליג בים... והוא אוכל טרפות שם... אני יודע.

– ואתה יודע שברכה-לאה?...

– מקשה לילד? בלי ספק אני יודע, ואני יודע עוד, שתלד זכר...

– ולא תלד תאומים?

– לא... תאומים לא תלד, וגם מה שתלד צריך לרחמים גדולים, לפי שהילד יהיה בעל-מום, לפי שדחָפה אותו רשע וקלקלוֹ...

ועוד פעם שאלתי במרירות:

– אולי יודע אתה גם כן במה תתפרנס?

– אני יודע! – ענה לי בנעימות ובאנחה קלה; ואז נגש אלי ואחז בכתפי, ויאמר:

– הבט החוצה, בעד החלון.

עשׂיתי כדבריו.

– ומה אתה רואה?

– איש עובר אני רואה, והוא לבוש לבנים, ופניו מפיקים זיו ונוגה ונעימות שאין למעלה הימנה... הוא הולך לאט, ולי נדמה שאני שומע כלי-זמר, שמנגן בשעת הלוּכו, והנגוּן נפלא ונעים מאד... וכבר עבר האיש...

– לא איש עבר, כי אם מלאך.

– מלאך? – השתומתי.

– כן, אחי, מלאך, והמלאך טוב מאד...

– מלאך-המות? – קראתי בחלחלה.

– ולמה, אחי, נרתעת לאחוריך, הרוצה אתה לנוס ממנו?

– ולאן – לאן הלך המלאך?

– לאן? אל בית ר' שׂמחה הגביר.  גם בתו מקשה לילד...

– יודע אני, בבוקר התפללתי בעדה ובעד הילד...

– ותפילה עושׂה מחצה.  הילד הוא זרע של קיימא...

– והאֵם?

– ולמה תשאל, הלא ראית?

– ולמה – שאלתי מבלי דעת לאיזה צורך – המלאך צועד עקב בצד אגודל?

– למה? הדבר פשוט מאד... הוא הולך בלי חמדה... לא שליח המקום הוא...

– מה אתה דובר? – קראתי בבהלה – חס ושלום – שתי רשויות?...

– חס ושלום! – אמר זיינויל-יחיאל – האֵם קראה לו בעצמה.

– מה אתה סח?

– כמה שאתה שומע... היא לא חפצה להיות אם.. ועשׂתה מעשׂה...

– רבונו של עולם – קראתי בצער – ותמות בעווֹנה... רבונו של עולם, אתה הצדיק, אך הבן, מה אשם הבן, שיהיה יתום?... רבונו של עולם...

– אל תצעק, ברכה-לאה תהיה מינקתו... והוי יודע: מאן דיהיב חיי יהיב מזוני!

וכרגע נהלך אחי ז"ל כצל, והאור נגנז ובעד החלון הציץ הבוקר באורו הלבן והפשוט.

 

ז. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני

היכולים אתם לשער, מה שהרגשתי באותה שעה?

נפלתי מלוא קומתי ארצה, ונפתחו מעינות עיני, וזלגו דמעות, דמעות הרבה מאד.

ואנוכי דימיתי, שאינני בוכה בדמעות אלא באבנים, שאבנים שלימות עולות בעצמן מן הלב ונופלות דרך העין, וכשהן נופלות ירוַח לי בלבבי הצר, ואשאף רוח, ותשוב אלי רוחי ונשמתי...

ואת סוף המעשׂה אספּר לכם בקצוּר נמרץ.

כשבאתי הביתה מצאתי את הדלת פתוחה... לאור הבוקר הכרתי כרגע, שגנבים היו בכאן וגנבו את הכלים, ואמרתי: אין בכך כלום...

אחר כך שמעתי שהילדים משמיעים משנתם קול שעוּל צרוד, ואמרתי: אין בכך כלום, כבר סגרתי את הדלת...

כשבאה פייגה אשתי ואמרה לי: מזל טוב! – אמרתי לה: שילדה ברכה-לאה בן זכר, ושהילד הוא בודאי בעל-מום, לפי שדחף אותה אותו רשע... והיא השתוממה מאד, ולא היה לה פנאי לראות שהיו גנבים פה.

– אתה יודע דברים כאלה, מהיכן?

ואני אמרתי לה: פייגה זוגתי, אני יודע עוד דברים רבים, אני יודע שמתה בת ר' שׂמחה הגביר, והניחה ילד חי, זרע של קיימא, ושברכה-לאה תהיה מינקת לילד... כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני...

– מה זאת? מי הגיד לך? – ואיננה שומעת את שעוּל הילדים...

ואני, המכסה אני את אשר יודע, מפייגה זוגתי? ספּרתי לה הכול כאשר לכול...

וביום השלישי היתה ברכה-לאה למינקת...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה