_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעין  ביקורת

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

(“Wschód”,  Tygodnik  poświęcony  sprawom  żydowstwa,  Lwów)

 

כשנפלה השמועה, כי עתיד לצאת עוד מכתב-עת אחד לעניני ישראל בשפת פולין    שמחתי.

אינני בוטח בּבנים יחידים, וה"איזראַעֶליטאַ" שלנו בוואַרשאַ בן-יחיד הוא. מטבעו של בן-יחיד, שאינו מתמיד ואינו זריז;  למה לו לעלות על האילן, אם סוף סוף הפירות נושרים לתוך פיו... גם שם תפארתו "איזראַעֶליטאַ" מוכיח, שדבר אין לו עם עם ישֹראל, עם היהודים, שהוא כלי מבטאם של האצילים-המיוחסים שלנו, ולא יותר...

ובתחילה תיאולוג היה ה"איזראַעֶליטאַ". במאמריו הראשיים התעסק אך בשאלות רמות, במה שלמעלה מן הטבע    אחדות הבורא, הידיעה והבחירה, מעמד הר סיני על פי הביקורת האשכנזית... ה"איזראַעֶליטאַ" ההוא נראה לי תמיד כירח לבן (אור עצמי לא היה לה"איזראַעֶליטאַ" מעולם), וראיתיו מדלג ומקפּץ מערפל אל ערפל ובין ערפל לערפל הוא מציץ מן החרכים, וקורא:  קוּ-קוּ!  ושולח קו אור ארוך וחד לתוך צלחתו של הקורא הנעים...

ובמה היה לו להתעסק?

מנהגי בית הכנסת היו מסורים להלוח או להחזן והשמים שבבית-הכנסת לנאורים, עניני ישֹראל החומריים והרוחניים נמסרו ליד אפיטרופוס, הלא הוא מכתב-העת "פּשעֶגלוֹנדטיגוֹדניוֹבי" וסיעתו... לכל היותר יכול היה ה"איזראַעֶליטאַ" להוכיח פעם בפעם במלות שונות, שאין היהודים צריכים לדם בלישת המצוֹת, ששכנינו אינם לא עכו"ם ולא כותים ולא עובדי עבודה זרה, שבני דת משה נאמנים הם לארצות מולדתם לפלגותיהם, לקבוּציהם... שהם משתתפים על צד היותר טוב בשכלול הדעות והמסחר, המידות וחרושת-המעשֹה, שיש לנו רופאים מומחים, בנאים מומחים, מלומדים גדולים, מנגנים, משוררים ועמודי בורסאוֹת     כנהוג...

והעיקר    שבלי בני דת משה ישוב העולם לתוהו ובוהו, והא ראיה:  צא לשוק ביום השבת וּראה את השוָקים הריקים, את החנויות הסגורות, את העגלונים המתנמנמים וכו' וכו'.

וכאשר יישן הקורא הנעים את שנתו, וראה בחלומו את אהלי יעקב, והנה קירותיהם מצופים תמונות גבורי-חַיִל לבושי שֹרד, ועל-ידם יועצי-מלכות, שופטים ושוטרים...

וראה את השמים, והנה תחת עננים כבדים מתנוצצים אותות-כבוד...

_________

ונחלף העורך באחר...

אז שינה ה"איזראַעֶליטאַ" את טעמו, ולפתע פנה אל הקורא הנעים, אל הנאור בן דת משה, בשאלה נמהרה:    מי אתה?

אתה קורא לעצמך פולני בן דת משה, והפולנים לא יכירוך לאח להם, ואת דת משה עזבת...

אתה אומר "כנסת ישֹראל"    אבל מה לך ולכנסת ישֹראל, אם טוב לך האוֹלימפּוס מהר סיני, משוררי יוָן מחוזי ישֹראל, וקורות כל עם ועם מקורות הכנסת, אשר תדגול בשמה?

למה תתנהל לרגל הצאן המכורה והטבוחה?

מה לך ולעם,  אשר בישוּתו תכחש, באמונתו תבגוד ולא תלמדנה לבניך אחריך;  אשר את עברו לא תדע, לעתידותיו לא תחוש וחייו בהווה לך זרים ומוזרים?

למה לא תעלה?...  הכלב שוטה הנך ואימת המים תבעתך?  או ליִקהת אֵם תדאג, על שׂיבת אביך תרחם, ואוי לירושתם תחכה?

ונבהל הנאור וינוע, וינועו גם אַמוֹת הספּים בהיכל מכתב-העת, "פּשעֶגלוֹנד טיגוֹדניוֹבי", ויחרקו משרתיו היהודים שן, ויאספו עושׂי רצונו הנמולים או בני הנמולים, ויקימו לעורך עזר כנגדו...

ויתרוצצו    שני העורכים תחת שׂמיכה אחת, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן...

וכיון ששניהם חכמים, שניהם נבונים, באו לידי פשרה:  אל תמשוך אתה לימין ולא אמשוך אני לשׂמאל, ונשכב שנינו באמצע, וחם לנו, וגם השׂמיכה לא תקרע...

"כנסת ישׂראל"    שיטה ישנה, "עם ישׂראל"    שיטה חדשה, אך ה"חום באמצע" אינו שיטה כל עיקר!

ועל כן שׂמחתי מאד, כשאמרו לי:  הנה "המזרח"  (Wschód)!

ותיכף ומיד עלו פסוקים ושברי פסוקים על לבי:

ברזל בברזל יוחד ומכתב- עת במכתב-עת;  טובים השנַים מן האחד;  קנאת סופרים תרבה חכמה, ועוד...

והנה "המזרח" לפני    ואינני שׂבע רצון...

והנני שואל את עצמי:  מדוע?

היש בי"ט הגליונות, אשר קראתי עד כה, צלצול של  חנופה, של משׂוא פנים, של משיכת השׂמיכה לכאן ולכאן?

לא. מרגיש אני בכל המאמרים:  רוח נכון, לב טהור...

מי הם סופרי "המזרח"? את שמם לא אדע, אך דן אני על-פי מאמריהם, הם מזכירים אותי את אפרוחי הצפרים במעופם הראשון:  אינם בוטחים עוד בכנפיהם ולא בחילם    מבין השורות מבצבץ פחד האויר ומהרחב...

אין כאן תפארת הגבורה, אבל יש כאן תום ילדות, חן עלומים, ואלה לוקחים את הלב!

והצפרים צפרים הם, ולא חצאי-צפרים    עטלפים בורחים מן האור, מתחבאים לרוח היום   ולא צפרי-חמר נבובים לשרוק בהם:  "הה, יפתי, לבך לב אבן"...  וכדומה מן הזמירות הנשמעות מפי תיבת-המנגינות...

ואולי אני כועס עליהם על שנגעו בכבוד אנשים?

אני איני מאמין בתורת המוסר הישן, אשר החליפה את כל עשׂרת הדברים בדבור קל אחד:  שתוק!

תן לאחרים לגנוב בחשאי, ויתנו לגנוב גם לך;  אל תבוא ברעש אל חדר רעך, אך הך בפעמון או בדלת, ותן לו פנאי לשׂים את שניו המלאכותיות לתוך פיו, לחבוש את פאתו הנכרית לראשו...  ואולי הוא יושב ומזייף שטרות או מחבק ומנשק לשפחתו...  ובית איש פרטי קודש קדשים הוא, והאיש הפרטי הוא האליל שבהיכל...  והאלילים נעלים מן הביקורת!  של נעליך!

תורת המוסר הזאת היא זונה בלה...  כל מחלה וכל נגע בעצמותיה, אך לבושה עליה לבן ופניה כחולים ועיניה קרועות בפוך...

ועוד גם זאת:  על-פי הנוסח הישן עלינו להבדיל בין האדם הפרטי ובין המתעסק בצרכי צבּוּר!

אדם פרטי, אם אין אנו מלוקחי בנותיו, אם אין אנו משׂחקים עמו בקלפים או יוצאים את אישתו במחול,    זר הוא לנו.  כל זמן שלא נמצא עוונו בבית-דין, כל זמן שלא נלקה ולא שׂמו שלשלאות על רגליו ולא נשלח לארץ גזירה, אם אך לבוש הוא מחלצות, ותנועותיו נאות ומדברו נאווה,    "ג'נטלמן" הוא לנו בחוץ...   ובביתו?  הלא שם הוא אדון לעצמו!

ואם חטא ואשם, ונחתך גזר דינו,    שייך הוא לקהל, אם בתור שאלה פסיכולוגית, לאמור:  מה ראה על ככה?  למה לא עמד בנסיון?  וכיוצא בזה, או בתור מספּר דומם של ספירת הפושעים...

לא כן המתעסק בצרכי צבּוּר.

כל היוצא לשוק ומבקש כוח הרשאה מאת הקהל להיות מנהיג הקהל, להוציא ולהכניס, לעקור ולנטוע;  כל המבקש כבוד ויקר מאת הצבּוּר    זה מוסר עצמו ליד הצבּוּר!  הקהל שופטו בכל עת ובכל שעה, ומכתב-העת, שעליו לדבּר אל הקהל בשם הקהל  – מתעסק בו!

אך למה התחבאו השופטים אל הכלים?  למה נכתבו המאמרים בהעלמת השם?

מכתב-העת מוקדש לכל עניני היהדות, קראתי י"ט גליונות,    מאמרים רבים, ואין גם סופר אחד אשר יחתום את שמו מפורש, אשר יצא ויבוא בלי מסווה על פניו.

אם בעיני סופר פלוני לא מצאו חן אילו ממנהיגי הקהל בוואַרשאַ, אם חפץ לקיים מצוות עשׂה:  "הוֹכח תוכיח את עמיתך",  או "וביערת הרע מקרבך", אחת היא;  אבל מחויב היה הסופר ההוא לקטרג בגלוי, להוכיח בשם עצמו;  לומר:  "אני פלוני בן פלוני אומר, שפלוני בן פלוני הדבּר    שוטה הוא, גנב הוא, פסול למשׂרתו הוא" וכדומה...  אבל לירות מאחורי הגדר...

אוהב אני את המוכיחים בגלוי, אך לא את שוטרי-החרש את השופטים בסתר, את נוסח ספרד הישן!

ואת מי הם יראים?  האם את אלה, אשר חוטמם ארוך מידיהם ואשר גם אגרופם לא יניס עוד את הזבוב אשר על הקיר?

אבל, דא עקא, שאת עצמם הם יראים...

הצעירים הללו אינם אוהבים עוד את דגלם ואינם בוטחים עוד בקנה-הרובה אשר בידם...  אוסרים הם מלחמה, ובעצמם אינם מאמינים בנצחונם ובקדושת נצחונם!  זורעים הם באנחה ושואלים:  מי יודע?  (גליון י"ט)  מי יודע אם לא תהי לנו האדמה כברזל, השמים    כנחושת, ואם את המזרע לא ישׂא רוח...

עוד מעט וייעף הזורע וייגע וישכב ארצה, וישׂים את שׂק הזרע מתחת לראשו ככר, ויחלום חלומות רעים והרהורים רעים...

עוד מעט וישבור הסופר את עטו ויעשׂהו למנקה-שינַים...

הלא כן?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה