_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המשוּלח

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

והוא הולך, וכנפי בגדו מתבדרות ושׂערות זקנו הלבן נפזרות לרוח היום הקר.

פעם בפעם הוא אוחז ביד ימינו בחזהו הדל.  מרגיש הוא שם דקירות חדות ונמהרות זו אחר זו, אך לא ישית אליהן לב, ויתאמר כי אך "את כיס בגדו הוא ממשמש; והדקירות הבל – תעבורנה!"

דאגתו אך לכסף זרים, אשר בכיס בגדו, ולשטר המקנה, אשר הוא מוביל אל בעל-האחוזה, ולא יותר.

– הדקירות הבל, יש לי עוד די כוח לשליחות קלה כזאת!

והוא חושב בגאון, כי אחרים בשנותיו לא יצלחו עוד לכל מלאכה, גם חצי פרסה לא יעברו ברגל.

והוא, ברוך השם, אינו נצרך למתנת בשׂר-ודם; הוא מתפרנס מיגיע כפיו.

וצחוק קל נראה על פניו – הד מחשבתו:

לוּ היה הכסף אשר בכיסי שלי, כי אז לא הייתי שליח הסוחרים... אבל אם הקדוש ברוך הוא רוצה בזה – גם זו לטובה.

והרוח התחזק ושלג נוסף ירד.

– אין דבר, כמה עלי עוד ללכת – עוד פרסה! עוד מעט ויֵראה הכפר.

ובכל זאת כבדה נשימתו; וַיפן אחורנית. העיר אשר יצא ממנה נסתרה ואיננה,  גם המגדל לא יראה עוד,  גם הצלב של בית-התפילה, של הנוצרים נעלם.

– מהלך רב עברתי!   – הוא מתפאר בפני עצמו והולך לדרכו.

והוא הולך, ומוציא בכבדות את רגליו מן השלג הכבד.

"אך תודה לאל, לא חזק הרוח!"

והרוח נושב ומשליך פתיתי שלג על פני הזקן, ועיניו דומעות, והדמעות קופאות בהתגלגלן על לחייו. ופאות ראשו דבקו בשׂער זקנו, ויהיו לגוש קרח אחד, סובב את פני הזקן.

רגליו כואבות וכבדות, אך להן לא ישית לב; העיקר הן העינים.  בעד הכסף אשר ישׂתכר היום חושב הוא לקנות משקפים, משקפים גדולים למחסה מסוֹעת שלג...

אמנם, גם בגד הם הוא חסר, אבל עוד חזון למועד.  לבושו אשר עליו עודו טוב מאד; חבל, שהוא הולך ונקרע.

אין זה ממין הבגדים שעושׂים היום, לא קורי עכביש הוא... לבוש צמר, עשׂוי בלי סדק מאחוריו – חומה בצורה הוא... ומלפניו הוא מתקפל כנף על כנף כחצי אמה... אף הרוח מבדר אותן....

וכיון שהרוחות מצויות, נחוץ לו עוד בגד חם מלמעלה.  אך בבגד חם יש צורך רק בימות החורף, והמשקפים נחוצים לו בכל ימות השנה; כי אבק הדרכים בקיץ קשה הוא לעיניו מן השלג בחורף.

והוא מחליט בנפשו, לקנות ראשונה משקפים, ואחרי כן, אם יעזור השם, גם בגד חם.

הכל בידי שמים! ואם יקבל את החיטים בכי-טוב, ישׂתכר ארבעה זהובים ויותר...

והוא הולך, והשלג הלח מכהו בפניו, דקירות החזה מתגברות.

 

 – לו אך יפנה הרוח ועבר לאחורי! הלא אז יעזור לי גם ללכת...

אבל כרגע הוא חוזר ממחשבתו: אם ישתנה הרוח – ינַשב מאחוריו בשובו, ואז יהיה עיף ויגע ביותר – "כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ובכל זאת נעצרת נשמת אפו, והוא נאלץ לעמוד רגע ולשאוף רוח.

ועל זה הוא נבהל ומשתומם:

– מה זה היה לי? האמנם אני מתיירא מפני רוח כזה? הלא הסכּן הסכּנתי בסופות ובסערות.

אמנם, הסכּן הסכּין לסופות וסערות.  שמריה מילא את צבאו בחיל הקיסר לפי המשטר הקודם.  לצבא מסרוהו החוטפים.  עודנו ילד, עבר בסופות וסערות-שלג ארץ רבה... עצי יער התבקעו מקור, פגרי עורבים נפלו ממרומי האוויר, ואיש החַיִל עושׂה את דרכו, והתוף הולך לפניו ומכּה, והחליל קורע את האויר הקר...

ושמריה זוכר ומתגאה בעצמו.  שלושים וחמש שנים עבד בצבא, שלושים וחמש שנות רעב, מהלומות ושוטים ומגלבים, והוא שב לביתו בשלום... כמה נשארו בדרך, כמה  "החליפו את המטבע"! אך מתי מעט  שבו – והוא בתוכם!

והרעיון הזה מחדש את כוחו.  והוא מחיש את צעדיו.  ועודו מתגרה ברוח: "הגם זה רוח, גם זה קור? הבל הבלים!"

– לך-לך,  שמריה  – הוא קורא לעצמו  – היום קטן, עוד מעט ויינטו צללי לילה.

שמריה הולך מדי שבת בשבתו להקשיב לקח בבית-המדרש הקטן, ויודע הוא, עי עליו לבוא אל הכפר בכי-טוב.

אך הוא מרגיש קצת רעבון, ולקראת הרגש הזה שׂמח הוא תמיד.  דבר טוב הוא הרעב.  הסוחרים, שולחיו, מתאוננים תמיד כי חסרים הם תאוַת-האוכל, והוא רעב שלוש פעמים ביום, אם אך הוא "בקו הבריאה".

אתמול – עולה על לבו – לא אכלתי.  קצת חולה הייתי, ונדמה לי כי הלחם לא נאפה כהוגן... הבל הבלים! לחם צבאי הוא אוכל, והיום אופים לאנשי-הצבא על צד היותר טוב... לפנים האכילום חצץ עם סובין, אך לא היום... אבל הוא היה חולה וחש במעיו.

תודה לאל כי זה יקרה לו לעיתים רחוקות.

עתה הוא רעב, ובכיסו לחם וגם גבינה.

את הגבינה נתנה לו אשת הסוחר, יאריך ה' את ימיה! אשה טובה היא לבה לב עברי.  רחמניה היא ורבת-חסד, אך  צעקנית היא מאד, קולנית ומקללת תמיד... "דומה היא לשפרינצה שלי, עליה השלום, גם שפרינצה שלי היתה קולנית וצעקנית, ובכל זאת אשה טובה היתה,  טובה מאד... על הילדים היתה ממטרת קללות ונאצות, ובהפּרד מאתנו אחד הבנים, ללכת אל מקום אחר ולבקש לו משלח-יד, הפכה למקור מים... עוטיה ובוכיה כעל מת,  וימים רבים לא ידעה להינחם... ואם, חס ושלום, מת אחד מהם, רחמנא ליצלן, הלא אי אפשר היה להרגיעה ולהרחיקה מעל הקבר".

והוא נזכר, כי פעם אחת הרימה אבן לזרוק השמימה...

– הבל – יתנחם – הקדוש ברוך הוא, אדון העולמים, לא ישית לב לאשה פתיה, יסלח לה... אך כוח נסתר רב ועצום היה בשפרינצה הדלה... ראשונה לא נתנה לקחת את המת... מכּות חילקה להנושׂאים, את לחיי הנשים מרטה... למראית עין – קטנה ורזה וחדלת-אונים, ואז כדוב שכּול התנשׂאה, כחיה טורפת... וַתַּפּל, וַתרמוס...

ובכל זאת, תמחל לי שם, אשה פתיה היתה, וטובת-לב... היא אהבה אותי! מובטח הייתי תמיד, שנפשה קשורה בנפשי, ובכל זאת, לא שמעתי מפיה אף מלה אחת של חבּה ורצון.

והיא באחת: גרשני! תן לי גט פטוּרין... וגם על דעתה לא עלה לקחת ממני ספר-כריתות, הלא בא מעשׂה וטפח על פניה.

למן העת ההיא עברו ימים רבים. אך הוא זוכר את המעשׂה, כאילו קרה אתמול.  שמריה היה אז אחד השומרים בלילות, אצל מוכס היין. את מלאכתו עשׂה באמונה; הלא זה לא כבּיר שב מעבודת הצבא! ובאחד הלילות היה קור עצום, ושלג רב ירד, ואך הנץ הבוקר, ושומר היום בא לשמור תחתיו, והוא רץ  הביתה להתחמם, כי קפא כולו מקור. והנו מכּה בדלת הסגורה, ואין עונה.  והוא מכּה שנית,  וקול שפרינצה עונה: "ילך לאבדון, יבוא שמך הביתה!"  הוא מכּה שלישית ורביעית, והיא באחת, כי לא תפתח לו, כי לא תאבה ראות פניו עוד!

– עוד לא חלף כעסה מיום אתמול! – חשב שמריה, אף כי לא זכר עוד את סבּת כעסה מיום אתמול; וַיפן, וַילך לו אל בית-המדרש להתחמם, וַישכב וַיישן מאחורי התנור החם.

התנור היה עשן, וימצאוהו הוותיקין מפרפר בין החיים והמות.

ומה אמרה אז שפרינצה?

כאשר הובא הביתה ספקה כף, ותַּרעש עולם ומלואו.

הוא שמע את הקולות, אף כי לא יכול עוד לפקוח את עיניו.

מבטיחים אותה, כי אין דבר, כי שוֹב ישוּב לאיתנו, והיא מיללת כחתול בלילות.  חפצה היא להתעלף, לאבּד עצמה לדעת, שולחת לקרוא לרופא, לשני רופאים... ופעם בפעם קראה: אישי, בעלי, מחמדי, עטרת ראשי ועוד, ועוד.

וכאשר התעודד וישב על המטה, וַישאלנה אם חפצה היא להתגרש ממנו – ביקשה לקלל...

ולא יכלה, "יכּנס הרוח" אמרה ולא יותר, ותפרוץ בבכי.

– שמריה – שאלה אחרי-כן – הלא יסור יסרני השם על קללותי ועל רשעת לבי.

אך כשובי לאיתני, שבה גם היא לאיתנה ולסוּרה.  אש לוהטת היתה שפרינצה, גחלי אש נושרות מפיה, גחלי אש...

קטנה היא ומתנשׂאת כארי, ושׂורטת כחתול...

– חבל, חבל עליה על שפרינצה! עברה מן העולם ולא ראתה נחת גם בבניה...

עתה טוב להם לבניו, המלאכה תחַייה את בעליה... על דלתות עשירים דופק הרעב, ועל פתחי בעלי-מלאכה הוא פוסח... כך אמרי אנשי... ואיתנים הם כולם, בעלי-בשׂר ובעלי כוח... דומים הם אלי – מתגאה הוא.  אם אינם כותבים  אלי – אין דבר! הם בעצמם אינם יכולים, ובמסירת-קולמוס אינם חפצים! ובאמת אין טעם למכתב כתוב בידי זר... אבל לא אפונה , כי טוב להם מאד... טוב להם ואין להם מה לכתוב.

ושפרינצה מונחת בקבר... אינה יודעת מאומה! חבל, חבל עליה על שפרינצה.

כאשר חדל המכס ואִבּד את משׂרתו, חדלה מלהיות שפרינצה, נהפכה לאחרת.  ובאמת קשים היו החיים כקריעת ים סוף; טרם הסכּין להיות למשולח, לעמוד לפני האציל ולהגיד לו "יאַסני פּאַניעֶ", ולא כאשר הסכּין – "וואַשעֶ וויסוֹקאַ בּלגרוֹדיעֶ", טרם בטחו בו הסוחרים למסור על ידו שטרות וכסף...

והוא כגבר ראה עוני, סבל בהשקט ובבטחה! אך שפרינצה הלא אשה היא, ועיניה מקור דמעה... אז חדלה מלמרוד,  גם לקלל לא יספה עוד, והיא הומיה ובוכיה כל היום... "קצתי בחיי... היא יראה מפּנַי... איננה אוכלת, פן יגָרע חלקי!"

"וכשאני רואה שהיא יראה, אוחז אני ברסן; אני צועק, אני מקלל; מדוע אינך אוכלת, מרשעת? מדוע אינך שותה חמים?"

וכשהתגבר בו כעסו על מריה וקשי-עורפּה, הרים גם אגרוף....  אך לחכות לא יכול.  אי אפשר להכות אשה בשעה  שהיא בוכיה... והיא באחת: "אכול אתה, אני אוכל אחרי כן, אינני יכולה עוד"...

הוא בוצע את הלחם ומשאיר לה,  והיא שולחת אותו החוצה: לך, אולי תמצא עבודה או משלח יד... וכשובו הביתה, ומן הלחם לא נגרע עוד.  "למה לא אכלת?" איננה יכולה לאכול לחם יבש! אחרי כן תקום ותבשל לה מרק גריסים...

והוא מוריד את ראשו, כאילו משׂא כבד העיק עליו, וזכרונותיו הנוגים מתרוצצים בו:

  ומה רב הילל כאשר ביקש למַשכּן את בגדו, בגד השבת שלו, אותו הבגד שהוא לובש עתה על בשׂרו, וַתּרץ, וַתּתּן בעבוט את פמוטות השבּת... ואלה לא נפדו עד היום הזה; עד יום מותה בירכה על נרות נעוצים בתפוחי-אדמה.

וקודם פטירתה   התוַדתה בפניו, כי מעולם לא ביקשה להתגרש ממנו, אך "לשונה הרעה והחטאה היתה בעוכריה",  ובקשה רחמים שיסלח לה הקדוש ברוך הוא חטאת לשונה...

וקודם מיתתה היתה יראה פן יתלוּה שם, בעולם הבא בלשונה...

"מי יודע, אם  יחוסו עלי, אם יאבו לסלוח?..."

וביקשה ממנו, שכאשר יבוא לשם, לאחר מאה ועשׂרים שנה,  יחמול עליה ויורידנה מן התליה... "אתה תאמר להם כי סלחת לי".

ובשעת הגסיסה נדמה לה, כי סובבים אותה בניה, והיא מבקשת גם מאתם מחילה, סליחה וכפרה...

"אשה פתיה! מי לא יסלח לה?"

וכמה היו שני חייה הרעים?  בסך-הכל חמשים שנה! נקטפה בלא עתה. "היא בעצמה תמחול  נא לי, אשמה במותה". לא התגברה על צערה ותתן לו לינוק לשד עצמותיה.  מוציאים איזה דבר מהבית, למכירה או לעבוט, והיא מייללת כעל מת; נפשה נקשרה בבית ובכל כלי הבית, מוציאים ספסל, מטאטא,  יעה או מזרק, והיא טובעת בים של דמעות, כאילו בניה יצאוה.  כמעט שהיתה מחבקת ומנשקת את הכלים.  "לא אראה אתכם עוד, לא אראה – היתה נאנחת בשברון לב – גם בשעת פטירתי לא אראה אתכם... "

אשה היא, אשה ולא יותר!  רגע היא אשת-חַיִל, מפרקת הרים; ונשב רוח אחר, והיתה לתינוק בן יומו... חילוּק גדול הוא אם אדם מת ורואה או אינו רואה את הספסל או כלי-בית אחר.

פתאום התעורר על עצמו בתמהון:

מה זה היה לי, איזו מחשבות מתרוצצות במוחי? הולך אני וחולם חלומות בהקיץ!

והוא מפקד על עצמו:

– לך, זקן! הלא משולח אתה!

והוא מביט סביביו, ורואה אך שלג לבן.  אז הוא מעיף עיניו השמימה ורואה בעבים.

– גם  שם קרעים קרעים – מתלוצץ שמריה ברצון –  רבונו של עולם! הגם לך לא יתנו בחנות בהקפה, ואינך יכול לעשׂות לעצמך בגד שלם?

 

לא רב עוד הדרך, אבל כבר נלאו רגליו מנשׂוא אותו; עייף הוא מאד.  ראשו חם, ועל בשׂרו זיעה קרה, אולי ינוח מעט?

והוא מתבייש בפני עצמו על חפצו זה, על חפצו לנוח באמצע הדרך של שתי פרסאות, והוא מתרגז על עצמו:

– אי אפשר לנוח, אי אפשר! כל זמן שאדם  הולך, הרגלים נושׂאות;  אך כאשר יפתנו  היצר-הרע וישב לנוח, אפשר שלא יקום עוד ללכת.  ומי יודע, אם לא תאחזנו צינה?

ועוד מעט וינוח,  שם בכפר! לא רחוק הוא הכפר...

 אך זאת יעשׂה: לא ילך תיכף אל בעל האחוזה, כי שם יצטרך לחכות כחצי שעה, טרם יגידו להאדון ויצא אליו,  אך הלוך ילך אל היהודי.

– מפני כלבי האדון אינני מפחד;  זורק אני להם פעם בפעם פת לחם... אבל כבר נטו הצללים, ועתה מתירים את הכלב הגדול וזה זאב הוא ולא כלב... אמנם,  יש אתי לחם וגם גבינה, וגבינה הוא אוהב מאד, אך למה אתן לו את ארוחתי? אל היהודי אלך, שם אנוח מעט, אחליף עצמותי, אחמם בשׂרי, אטול את ידי ואסעד את לבי.

– ובפיו ריר,  למן הבוקר לא טעם מאומה.  אך עתה לא יאכל, הוא אוהב לרעוב; הרעב הוא סימן של חיים.  אך רגליו כואבות מאד...

מעל לערימות השלג, על פאתי השמים הנמוכים, מתבלט המגדל של בעל האחוזה, עוד מעט ויגיע אל מחוז-חפצו. "לכנה – לכנה" מפתה הוא את רגליו ומפציר בהן, אך הרגלים כבדות וכואבות מאד.

– ומה מני יהלוך, אם אנוח מעט? הרגלים שומעות בקולי זה שבעים שנה, האין מן היושר לעשׂות את רצונן פעם אחת? הבה, אנסה!

וַישׂט  מעט הצידה, וַישב על ערימת שלג, הוא יושב ומתפלא לשמוע את דפיקות לבו החזקות, ולכל דופק ודופק מן הלב עונה כהד דקירה בחזה, דופק ודקירה דופק ודקירה,  ובאיברים קור והראש חם ומזיע.

– האם לא הוחליתי? – ושמריה נבהל מאד; עוד יחלה, חס ושלום, ויתעלף, ובכיסו כסף זרים.

"תהילה לאל, שאין עובר ושב על הדרך... ואם גם יעבור איש, לא יעלה גם על לבו, כי בצלחתי כסף... איזה אביון, יאמר, ויחוש לעזרתי..."

והוא מתאושש: "אך רגע אשב, רגע אנוח; עוד מעט ואקום, ואלך לדרכי".

אך שמורותיו הכבדות כעופרת נופלות ומכסות את עיניו.  אז נבעת מאד.  האומנם עייף הוא לישון? והוא מתעודד ומתמרמר על נפשו:

– אי אפשר, אי אפשר, כסף זרים בכיסי...

והוא מצווה על עצמו: "קומה שמריה קומה!"

ואמנם, נדמה לו שקם, והנו הולך לדרכו, ונפלא הדבר שכוחו התחלף, הוא עושׂה  את דרכו בחפזון, בפסיעות גדולות.  הנה נגלה הכפר כולו... הנה בית אַנטיק ואחריו – בית בּאַזילי ... הוא יודע אותם, את כל אנשי הכפר הוא יודע;  שׂוכר הוא מהם עגלות בשביל הסוחרים, למשׂא ולהובלת חיטים.  אל בית היהודי עוד כברת-דרך, אך הוא יסור אל בית היהודי, לפעמים הוא מוצא שם מזומן, הוא הולך, ובית היהודי, נדמה לו, הולך גם הוא, צועד אחורנית ומתרחק ממנו.

הוא מתפלא ומחיש את צעדיו.

– תהילה לאל עוד כוחי במותני, רגלי קלות, וגם את הבית, הנסוג אחור, אשׂיג בקרוב.

שם ינוח עד הבוקר.

והבית שם מלא שׂמחה, האח בוערת, ולשונות נוגה מתפרצות ומלקקות את הכתלים בחדוָה.  מירל, בעלת- בשׂר ולחיים רועדות מרוב שומן, עומדת על יד האח ומבשלת תפוחי-אדמה בסיר גבוה ורחב... היא תכבד אותו בתפוחי-אדמה, והוא אוהב אותם כשהם חמים...

הקור רפה מעט ופתותי שלג עב ולח מתעופפות ונופלות, ומכסות אותו לאט-לאט.  וחם לשמריה באדרת השלג, והוא חולם, כי יושב הוא בבית היהודי.  מירל מסננת את תפוחי-האדמה, והוא מתענג לשמוע את קול המים הניגרים בקול "דזיוּר, דזיוּר, דזיוּר", וכן יזובו המים ממעילו.  ויונה, בעל-הבית מתהלך אנה ואנה, ומזמר בלחש, כדרכו אחר תפילת  הערבית.  ופעם בפעם הוא מפסיק בזמירתו וקורא: מירל! אך עקרת ביתו לא תשית לב לקריאותיו.  עושׂה היא את מעשׂיה לאט-, כמנהגה; אין דבר, אם ירעב מעט ויאכל אחרי כן לתיאבון...

– האם לא חולם אני?

אך לא, איננו חולם! הוא רואה בעינים פקוחות!

הנה נפתחה הדלת.  מי בא? רבונו של עולם – בנו הבכור בא!

מה זאת? ה"שקץ" הזה איננו מכיר אותו? ומה הוא עושׂה פה?

והוא יושב ושומע, איך חָנא בנו מספר ליונה על דבר מסעו: זה זמן רב לא ראה את פני אביו וכבר נכספה נפשו לראותו, וַיעזוב את כל אשר לו, והנו נוסע.  אך יתחמם מעט, ויעשׂה את דרכו הלאה...

ויונה צוחק בלאט ואינו אומר לו כלום, ומירל, הטרודה בהכנת השולחן, לא תגיד לו גם כן מאומה.  לוקחת היא כף-עץ גדולה ומועכת את תפוחי-האדמה, אך בעיניה צחוק...

ופחד ורחב לב שמריה.  גם הוא לא יאמר מאומה, עד אשר יקרב אליו חָנא ויתקע לו "שלום-עליכם".

וטרם יגש יתענג על מראהו.  לא השתנה מאומה, גם חתימת-זקן אין לו עוד, ומבלי ספק התעשר.  הנה בגדיו שלמים ונקיים, בלי קרע וכתם... והשרשרת! זהב טהור, ועבה היא השרשרת...

ומבלי משׂים העיף שמריה את עינו אל גב התנור, וצחוק אדיר התפרץ מלב הזקן:

– חַ, חַ, חַ, מה זאת? יענקיל, בריל, זכריה! שלושתכם שוכבים שם! הי גנבים, הי ממזרים! למה נחבאתם? באתם לראות את אביכם הזקן! הנה הזאבים מביטים עלי! רדו, זאבים!

ובכל זאת הוא נאנח; צר לו, כי שפרינצה איננה, כי היא לא תקח חלק בשׂמחה!

מתה אמכם, בני, מתה ואיננה!

וחָנא הבכור קורא: " שני אוָזים, מירל, הגישי שני אוָזים צלויים!"

– האם לא תכיר אותי חָנא? ואתם – רדו שקצים מעל-גב התנור, אני הכרתי אתכם מיד... תיכף ומיד... גם ידעתי כי תבואו! וזה לכם האות: גבינה הבאתי  לכם, נתח גבינה טובה.  הלא אוהבים אתם גבינה! וראו נא, גם לחם צבאי הבאתי, אוהבים אתם את הלחם, הלא כן? ומה חבל, כי שפרינצה אמכם איננה...

– אך לאט לכם בני, מחמדי, גבורי! אל תלחצו בחוזקה הרפו נא רגע, אינני עוד צעיר לימים... בן שבעים אנוכי היום! הרפו נא... העצמות יבשות, וגם כסף זרים בכיסי... ולי הסוחרים מאמינים, מפקידים בידי רב כסף רב כסף... די לכם בני, די...

ולשמריה היה די.

למחרת היום נמצא בתוך השלג מת מקור, וידו הימנית על כיס החזה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה