_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מקטרתו של הרבי

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

הכול זוכרים עוד, כי שׂרה-רבקה, מלבד שהיתה קודם לזה חשׂוכת-בנים, היתה גם מחוסרת לחם, ורצוני לומר: לחם ממש, דברים כהוָיתם! חיים-ברוך שלה, רצוני לומר – בעלה, היה חסיד גדול; מעודו היה חסיד גדול... אך הביא אותו חותנו (זכרונו לברכה, יהודי כשר היה), מעיר הפלך לוּבּלין, ראו תיכף ומיד שהביא לו סחורה טובה, שהוא בן יקיר, ברכת ה'... אמרו עליו, על חיים-ברוך, וכמובן מעט בהצלחה, כנהוג, שאם לא יעלה בידו להביא את המשיח, יעשׂה על כל פנים נסים גדולים... פניו ענוּ בו! בבבת עינו השחורה, הגדולה והעמוקה, בערה אש... כאילו איש הולך שם בבית האפל ונר דולק בידו... ופנים היו לו – חיורים כסיד, ולעתים האדימו, כי העור היה דק מאד, וסביב לרקתו נראו גידים רועדים ודופקים בלי הרף; ורזה היה, אין לשער! באזור פשוט מיוּזפוֹב היה מקיף את עצמו כחמש פעמים ויותר!... הלא ידעתם את החגורות הקטנות שעושׂים ביוּזפוֹב!...

מעצמו מובן, שכלי-יקר כזה אינו מסתפק במועט, ושמעט לו הנגלה! – לבו הולך אחרי הנסתר: זוהר, עץ החיים, וכל מה שהפה יכול לדבר... וכשהיה נוסע אל הצדיק, היו יושבים שניהם כשעה חדא ויותר מבלי דבּר דבר – הכול היה אצלם ברמיזה... האחד מעיף עפעף, והשני קורץ עין – ודי! לעתים רחוקות האחד יניף אצבע, השני ישלח יד, ולא יותר...

רבים היו כועסים על שקראו לו בבית המדרש "חיים-ברוך שׂרה-רבקה'ס", או בקצור: בעלה של שׂרה-רבקה; בעיני רבים נראה הדבר כחלוּל התורה, לפי שתולין כמעט כל המ"ט שערי הבינה בקדרת קטניות או במעט שמרים, ששׂרה-רבקה סוחרת בהם... והאמת נתּנה להאמר, שגם היא – שׂרה-רבקה בעצמה, היתה מצטערת על זה... אשה לא פתיה היא שׂרה-רבקה, ויודעת שכבוד גדול הוא לה, שנקרא בעלה על שמה, שהיא מקבלת נחת מזה, ומובן, שאינה חפצה במתן שׂכרה בעולם הזה!

לעתים היתה באה לבית-המדרש למכור קטניות להלומדים.

בני הישיבה, נערים אוהבים מעט הוללות, מעט קלות-ראש, היו קוראים תיכף: "חיים-ברוך, הפרנסה שלך באה", אך חיים-ברוך הרגיש בזה, כנראה, עוד מקודם, כבר הכיר את מהלכה על המעלות, והשח ראשו אל הספר, או הסתיר פניו בידיו הצנומות, ואך קצה היאַרמוּלק"אַ, הלבנה מנוצות, נראה רועד מעל להעמוד.

ושׂרה-רבקה אינה מבטת אליו כלל, היא כובשת את יצרה ואינה רוצה לראות את השכינה, השוֹרה עליו בשעת למוּדו... הכול תקבל שם, שם ולא כאן... ובכל זאת חשה תענוּג בלבה, תענוּג משכּר קצת, כי פניה אדמו, עיניה בערו והתרוצצו, ובמבוכתה השתמשו הבחורים, לחטוף מעט קטניות בלי תשלומין...

אל בית-המדרש היא באה בכובד-ראש, ויוצאת היא משם בקומה זקופה, בעינים מפיקות זיו... וקשה להכיר אז, שהיא נשׂואה, שעברו מימי חתונתה שנות עמל, ירחי רעב... מצחה בלי קמטים, לחייה פורחות – ככלה יוצאת מתחת חופתה... אך תיכף ומיד היא נזכרת, שהתענוג בעולם הזה ממעיט את שׂכרה בעולם הבא, כי כל רגע נחת וקורת-רוח יכּתב שם על חשבונה, והיא נדהמת; מפחדת היא, שאם תוסיף להתענג בעולם הזה, תבוא לשם ערומה, בלי זכויו, כאוָזה מרוּטה... כי במה תזכה לעולם הבא? במה היא עסוקה כל הימים? בדברים גסים – קדרת קטניות בכל ימי השבוע, וביום החמישי בערב גם מעט שמרים יבשים או לחים...

ושׂרה-רבקה מתעצבת בלבה: גם חשבונה בזכות בעלה אינו גדול כל-כך!... מה תתן ומה תוסיף לו? כל זמן שהיה אביה, זכרונו לברכה, קיים, והגלגל היה סובב, ידע בעלה בטוב; חדר נאה לדירה, אכילה ושתיה כיד המלך... אך עתה? לראש שׂונאי ישׂראל! הנדוניה איננה, הבית נמכר... בבוקר בבוקר תגיש לפניו מרק-תפוחי-אדמה בטעם דגים, בערב איזה תבשיל של חלב ופת חלה יבשה... משבת לשבת רביעית הליטרה בשׂר... זה שנה תמימה אשר לא יכלה גם לתפור לו בגד חדש... לחג הפסח העבר קנתה לו אך מצנפת חדשה וזוּג מנעלים חדש, ולא יותר...

זה חלקו מכל עמלה...

מדי שבת בשבת תתן לו כותונת לבנה... כותונת, כביכול! קורי עכביש ולא כותונת! כותונת טלואה ומטולאה עד אין סוף; הלא כבר נושׂאת היא משקפים...

– רבונו של עולם! – תהגה באימה – אם יתנו שם אות אחת מתורתו בכף מאזנים אחת, ובכף השניה את הטלאים, תפוחי-האדמה, וכל מה שאני נותנת לו, יחד עם עיני, עם אור עיני... מה יכריע?

והיא יודעת נאמנה, כי האות מתורתו תכריע...

אך בזאת תתנחם: יודעת היא (מקב הישר, ואולי הגיד לה הוא בעצמו בשעת רצון) שמה שנקשר למטה, קשור הוא גם למעלה, שהקידושין הם קשר של קיימא, שאין מפרידין שם בין איש ואשתו... וגם הוא בעצמו – היסכים? היש בעל וב ומזג טוב כמוהו בכל העולם? וכי איננה רואה, שבשעה שהוא אוכל, חפץ הוא, שתטעם גם היא... הוא אינו מוציא את הדברים מפיו, אך הוא מביט... ואם היא עושׂה את עצמה כאילו אינה רואה ואינה מרגישה, הוא נוהם קצת "ני, ני", כבאמצע התפלה – עד שתטעם... כן, יודעת היא שלא יעזבנה... הוא לא יסכים לזה, שישב הוא על כסא זהב טהור בין האבות, בשעה שהיא תנוע בעולם התוהו, ביערות שוממים...

אך, הא תינה, כל זמן שהקשר קשר של קיימא...

אבל היא חשׂוכת-בנים...

השנים עוברות כצללים... שבע שנים עברו... תעבורנה עוד שלוש, ואם ה' לא ירחם... אז...

אז יעלה הכול בתוהו... הן מוכרח יהיה לגרשה... וגם היא בעצמה לא תמאן...

ואז תהיה אשה אחרת הדום רגליו בגן-העדן, והיא – תהיה בגיהנום, כפוּתה לרגלי איזה חייט או תופר מנעלים...

כי מי יקח אותה, אם לא חייט או סנדלר?

 

---

ופעם בפעם יבהיל צלמו של איזה חייט או סנדלר את שׂרה-רבקה משנתה, ואז תתעורר ביללה...

ובלילה, בחשכה הוא מדבר ושואל: מה זאת? מה לך?

והיא עונה בלחש: אין דבר!... אך בכיתי לפני הקב"ה, שישלח את הברכה בשמרים או בקטניות...

 

---

והוא היה באמת בעל מזג טוב.

– פתיה, היה אומר בלבו: למה היא מצטערת? האין לי די בפת חרבה? וכי מצוָה היא לאכול חלב או בשׂר?

ובכל זאת – איני יכול לראות בצערה – נחוץ להשתדל בענין זה... מעצמו מובן, שהוא חפץ להשתדל בשבילה! לאמור: תטעם היא טעם עולם הזה...

והוא מבקש בספרים איזו סגולה לפרנסה.  וידוע לכול, כי בספרים הקדושים יש סגולות רבות לפרנסה, וידוע לכול, כי בספרים הקדושים יש סגולות רבות לפרנסה, ושלבר-אוריין כזה לא היה קשה למצוא, ו"יגעתי ומצאתי תאמין", ובכל זאת לא מצא! או שבשמים גזרו שלא ימצא, א, וגם זה מתקבל על הלב, שדברים כאלה נמצאים אך בהסח הדעת ואסור לבקש... ובעצמו ספּר אחרי כן, כשנהפך הגלגל לטוב, שפעמים רבות כבר נדמה לו שמצא, אך היו מניעות, ושכח מה שמצא או שלא מצא כלל וטעות היתה בידו!... אחרי יגיעות רבות גמר בלבבו לדבּר על זה שם, כאשר יסע כדרכו ליום-טוב... אך גם זה לא עלה בידו כדבעי!... פעם אחר דבּר ולא שמע הרבי; או שדבּר בלחש, או שהיה הרבי טרוד בענינים אחרים, או שידע הצדיק, שאין עוד אתערותא דלעילא לזה... בפעם אחרת הגיד את בקשתו בקול רם, והרבי שמע, וגם הניע בראשו, כאילו חפץ להגיד: בוַדאי, מן היושר הוא, אך באותו הרגע בא אחד הגדולים והפסיק את הדבּוּר...

ואז גמר אומר לנסוע פעם אחת באמצע השנה, לנסוע רק בשביל זה, ויסע, אך גם זה לא הועיל.

שניהם ישבו אצל השולחן בשתיקה, כדרכם.  אחרי כן שאל חיים-ברוך בקול נמוך: "נו?" והרבי ענה כמעט ברוגז: "ני, ני" ולא יותר.

פעם אחרת ישבו שניהם בערב שבת אחרי חצות.  הרבי היה שקוע במחשבות, וחיים-ברוך נאנח.

הרבי שמע ויתרעם עליו:

– אין זה מן הנמוּס – אמר – חסיד שלי אינו מתאנח בערב שבת אחרי חצות...

– השמרים של הפלונית שלי... – מגמגם חיים-ברוך וחפץ להסב את הענין לשאלת פרנסה.

וזה מפסיקו כמעט בכעס:

– עתה אין צורך עוד בשמרים! כבר נאפו החלות בכל תפוצות ישׂראל! ערב שבת אחר חצות אין מדברים בשמרים...

אבל במוצש"ק אחרי ההבדלה אומר חיים-ברוך בפירוּש:

– ואפשר שיכניס עצמו לתוך עסק זה של פרנסתי?

אך הרבי התרעם שנית:

– ואתה בעצמך, החולה אתה? מי נעל בפניך את השערים, חס ושלום?!

ואחר כך הגיד דרוּש עמוק בפסוק של יחזקאל: והשער הפונה קדים... לא יפּתח, ואמר: "לוֹ קרי"...

וחיים-ברוך, כששמע ראשונה, "חס ושלום" ואחר כך "לו קרי", נסע תיכף ומיד הביתה והיה סמוך ובטוח, כי מהיום והלאה נפתח לזוגתו צנור השפע, אך ירחים עברו בלי שום שנוּי. – לראש השנה נסע, כדרכו.  בימי החג לא דבּרו דבר, אך במוצאי יום-כפּור, אחר ההבדלה, הכּה הרבי על שכמו ויאמר:

– ומה אתה חסר, חיים-ברוך?

– כלום אני חסר? – שאל חיים-ברוך בתמיה – אני איני יודע...

– אבל אני יודע – אמר הצדיק.

אז נרעש חיים-ברוך מאד, כי זכר פתאום את זוגתו ואת השמרים.

וכבר פתח את פיו לדבּר, אך הצדיק לא נתנוֹ.

– אתה חסר – אמר בעצמו בנעימות, כמרצה מעות לחברו – אתה חסר מקטרת, להעלות עשן כדבעי...

ה"עולם" נבהל והשתומם, וחיים-ברוך אמר בלחש:

– לי יש, ברוך השם, ממה להעלות עשן...

– מקטרת של בעל-עגלה יש לך, מקטרת קצרה... ארכה טפח... הלא אני רואה!

ובדבּר הרבי את דבריו, נפלה המקטרת הקצרה מפי חיים-ברוך, נפלה מעצמה או חיים-ברוך פער את פיו מפחד פתאום ותפול.

וכשתעודד חיים-ברוך ענה:

– אומַר לזוגתי ותקנה לי ארוכּה...

– אמור, אמור, אל תשכח לאמור... אמור לה בשמי, שתקנה לך מקטרת ארוכה, מקטרת ארוכה כזאת.. והא לך לדוגמה.

והרבי מסר לו את מקטרתו, שהיה מעלה בה עשן במוצאי ימים טובים...

ודי בזה!

 

---

והשמועה עשׂתה לה כנפים, ויוָדע הדבר בעיר, כי חיים-רוך אינו שב ריקם מן הצדיק, כי מקטרת הצדיק בידו, מקטרת עושׂה נפלאות...

– לאיזה צורך נתּנה לו המקטרת?

ה"עולם" שואל וה"עולם" עונה:

– לאיזה צורך? בלי ספק לסגולה.  למה? זה אומר לפרנסה, זה אומר לבנים... ויש אומרים, שעשן בכלל, ומקטרתו של הרבי בפרט, סגולה היא לחולי-מעים, וחיים-ברוך הלא מתמיד הוא... ועוד יש אומרים, שהמקטרת נשלחה לשׂרה-רבקה, לרפאות את עיניה... אטו מילתא זוטרתא היא, אשת-חבר – אשת חיים-ברוך!

ולאיזו מחלה, ולאיזו צרה שבעולם אין תרופה בעשן הצדיקים! מילתא זוטרתא היא: מקטרתו של מוצאי יום-טוב!

וטרם ירד חיים-ברוך מן העגלה, וכבר סבוהו מבקשי המקטרת להשאילה להם לחודש, לשבוע, ליום, לשעה, לרבע שעה...

ולא חינם, חס ושלום...

וחיים-ברוך ענה בענוָה, אך באומץ לב:

– כלום יודע אני? שאלו את פי שׂרה-רבקה.

ונבואה נזרקה מפיו!

 

---

ושׂרה-רבקה יש לה עסק טוב!

ח"י גדולים בעד כל שאיפה ושאיפה מהמקטרת... ח"י גדולים שלימים, בלי להפחית אף פחות משווה פרוטה... ושואפים נערים וזקנים, חולים ובריאים, נשים הרות, אלמנות ועגונות... למי אוי ואבוי, למי נגע ומחלה, גו כואב או לב דואב, הכל שואף ומשלם, שואף ומשלם... לעת-עתה יש לשׂרה-רבקה בית אבן, בעל שתי קומות.  כדבעי למהוי! גם חנות הגונה – הרבה שמרים שם, הרבה שמרים כבושים ונוזלים, וגם קטניות, ושר מיני סחורה – הכול כאשר לכול...

כוס מלאה!

והיא בעצמה בריאה ושמנה, פימה על כסל... קומתה זקופה... את המשקפים הסירה מעיניה, כי גם אור עינה שב, ולבעלה כותנות חדשות... כן, כן...

זה ימים אחדים בא שליח מיוחד מאת ה"פריץ" לשאול את המקטרת, ויניח על השולחן שלושה שקלי זהב... אך שׂרה-רבקה אמרה: יבוא האדון הינה וישאף!

וגם בנים נולדו, בנים ובנות... כי גם חיים-ברוך נהפך לאיש אחר, לגבר בגוברין...

והכול נפתר על הצד היותר טוב...

אך על דבר המקטרת מתוַכּחים בבית-המדרש:

יש אומרים ששׂרה-רבקה לא השיבה עד היום את המקטרת להצדיק, שיחי'.

ואחרים אומרים, שהשיבה בעתה ובזמנה.  והיא עושׂה נסים במקטרת החדשה, שהיתה מונחת שלושה ימים ושלושה לילות רצופים אצל מקטרת הרבי...

ואין מכריע, כי חיים-ברוך בעצמו אינו אומר כלום, חיים-ברוך שותק!

ובאמת למאי נפקא מינה, אם המקטרת מסוגלת לכל דבר... לבריאות, לפרנסה, לבנים, – תהיה איזו שתהיה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה