_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נשמות אילמות

א. הקדמה: שני דרכים, שני משלים

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

שני דרכים מובילים לשמו יתברך, שהוא נשמת העולם ותוכו של העולם.

דרך אחד הוא דרך המשׂכיל, שבשׂר-ודם מחדד את מוחו בתורה הקדושה ועולה למעלה; והדרך השני – דרך הלב, שבשׂר-ודם מיטהר בעבודת הבורא ועולה לגדולה בקדושתה.

המוּשׂכּל הראשון הוא שהדרך הסלולה היא דרך המוח, דרך התבונה.  אדם הוגה בתורה הקדושה ומשׂיגה, והתורה הלא היא חוק ומשפט העולם.  נמצא שהוא מכיר ומשׂיג את היצירה מן התוהו ובוהו, ובא לידי ידיעה על מה העולם עומד ומה שמחריב את העולם, וכיון שבא לידי השׂגה זו, הוא מקבל חלק בהנהגת העולם ונעשׂה, כביכול, לכל הפחות במקצת מן המקצת, שותף להקדוש-ברוך-הוא במעשׂי בראשית...

אבל אין הדין נותן, שלמדרגה זו אין אדם יכול להגיע גם בדרך הלב; אדם שכּוָנתו טהורה ולבו טוב, ובלבו יוקדת שלהבת אהבה אליו יתברך, אל בורא העולם, והוא עושׂה לילות כימים ועוסק במצוות ובמעשׂים טובים, ועולה ממנו ריחם הניחוח כריח קרבנות מעל גבי המזבח... בוַדאי אשרי וטוב לו!

ואשרי האיש, ההולך בשני הדרכים, הפותח לו את השער בשני מפתחות.  אדם זוכה לשני שולחנות: מ"ט שערי בינה ואהבה רבה.  אבל לאו כל אדם זוכה לשני מפתחות, ועל-כן אין השלמה בעולם, ואור וצל משמשים בערבוביה...

תלמידי-חכמים כולם דין, הולכים הם בדרך השׂכל, והשׂכל – דין.  והם קנאים, נוקמים ונוטרים כנחש, ויכולים הם לשׂרוף בהבל פיהם את כל העולם כולו.  כי מי יעמוד בדין? על-פי הדין אין העולם יכול להתקיים לפני המקום אפילו שעה אחת! העולם צריך לרחמים!

ומאידך גיסא, הל"ו צדיקים שבכל דור ודור, המוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא, שבוַדאי הם עמודי-התווך, המחזיקים את הבנין, אלה הל"ו, אין אף אחד מהם, כידוע, גדול בתורה... לומדים הם פרק משניות, קוראים תהלים, מתפללים בכוָנה ויוצאים ידי חובתם...

אצלם העיקר הוא הלב; והלב מקור הרחמים, לב צדיק אמתי שופע רחמים גדולים בארץ לכל העולם כולו... ומעורר את מדת הרחמים, שהיא ראשית הסליחה! ואל יאמר איפוא עם-הארץ: "הן אני עץ יבש; אילן סרק אנכי, ואין עלי פירות וניצנים, מצוות ומעשׂים טובים, – ועל-כן נסתרה דרכי מה', בלי המאור שבתורה חושך ישופני, ועינו, כביכול, אינה רואה אותי באפלה... ועל-כן נשמתי אבלה, לבושה שחורים ועטופה שחורים... ואין אני יכול לשמר נפשי ולהצילה אפילו מדינו של גיהנום... הלא כך אמרו בפרקי אבות: ולא עם הארץ חסיד, ואיך יהיה כשר לפני המקום, מי שאינו הוגה בתורה ואינו יודע את המצוָה לקיימה, ואת החטא – לברוח ממנו כמטחוי קשת... עם-הארץ אינו מבחין בין טוב לרע".

אין אלו טענות ודבּורים כל עיקר.

סוף-סוף, השם יתברך רואה ללב.  ועל כן "כל ישׂראל יש להם חלק לעולם הבא" – למדנים ואינם-למדנים, והיודע אפילו אך "שמע ישׂראל".  ושערי תפלה אינם ננעלין גם לפני הבּוּר שאינו יודע אף פירוש המלות בסידור, או בספרו של בן ישי, וגם לפני הנשמות האילמות שאינן יכולות לדבּר אל המקום ולהתחנן לפני המקום...

הקדוש-ברוך-הוא אל רחום וחנון, וכשם שהאֵם כשהיא שומעת את הילד בוכה – מיניקה אותו ואינה מחכה עד שילמד לדבר וישאל בפירוש אחרי חלב אמו, כך הקדוש-ברוך-הוא יודע מה שאדם אילם רוצה, מה שהוא צריך, וממלא את חפצו ברחמים גדולים.

ואין הקב"ה מקפח שׂכר שום בריה, ואפילו מי שקיים מצוה בלי דעת שהיא מצוה, ואין הקב"ה מעניש בעד עבירה בשוגג, ועל אחת כמה וכמה בשעה שהשוגג חשב שהוא עושׂה מצוה.

ואצל השל"ה הקדוש מוצאים אנו בענין זה שני משלים יקרים מפז באמת.

משל ראשון הוא: משל למלך בשׂר-ודם שמלך על מדינה רחוקה, נבדלת ונפרשת תרפ"ט אלפים מילין משאר המדינות.  ודתי זו המלכות היו שונות מדתות שאר המדינות.  ובא יום אחד לפני המלך ההוא השׂר היושב ראשונה במלכות, והשתחוה לפניו אפים ארצה, והושיט לו פסק-דין שיחתום עליו המלך.  בעצם ידו או בטבעת המלכות.  לקח המלך את הפסק, הניחו על השולחן, ישב על כסא מלכותו, ונטל את הקולמוס... מנהגו של עולם, שהמלך מאמין בשׂרי מלכותו, ובפרט בהיושב ראשונה במלכות, וכבר רצה לחתום על הכתב, בהיותו בטוח, שלא יגישו לפניו עולה.

אך ראִיה חדה היתה לו למלך, וכשהוא עושׂה את התּיוּג הראשון, התחלתה של חתימת המלך, עינו תופסת את הנאמר בכתב: "חייב מיתה" – "מורד במלכות".  ונזדעזע המלך, והניח מידו את הקולמוס ושאל בתמיהה:

– את מי ועל מה דן הבית-דין-צדק שלי בעונש חמור כזה?

ויען השׂר היושב ראשונה במלכות:

– אדוני המלך! המורד במלכות הזה לא היה כורע ומשתחווה לפני שׂרי מלכותך, והתהלך במקומות המצודה שנאסר להציג עליהם כף-רגל – על חומות המבצר דרך; וגם לפני בית-הנשק עבר, על-יד אוצרות אבק-השׂרפה, ומקטרתו בפיו; לא נזהר מאש.  ושם, כידוע להוד מלכותך, כתוב שחור על גבי לבן על קורת השער להזהר באש... מזה נוכח הבית-דין-צדק של הוד מלכותך, שהנידון אינו נוהג כבוד במלך, לפי שאינו חולק כבוד לשׂרי המלך; שהוא גם-כן מרגל, שבא לראות את ערוַת הארץ ולגלות מצפוני מבצרי מלכותך, וזמם עוד לשלוח יד בבית-הנשק, להבעיר אוצרות אבק-השׂרפה ולהעלותם באש...

– ואת כל זה – הוסיף השׂר – עשׂה בפרהסיה לעיני השמש ובפני עם ועדה, כאילו מלכותך הפקר ואין כאן לא מלך ולא מלוכה! ואפשר עוד, שעשׂה כל זה בזדון, להרעים את הוד מלכותך.

ויאמר המלך בלבו: אולי משוגע האיש? – ואת השׂר שאל:

– ומה טען אותו האיש לפני הבית-דין? האם דעתו צלולה, הדבּר דברים של טעם?

והשׂר עונה: מי יודע? אותו האיש בא ממרחקים, מארץ זרה, ולשונו זרה... את לשוננו איננו שומע, והבית-דין אינו מבין את לשונו, ואין מליץ בינותיהם.

– אם כן – אמר המלך – נעשׂה עוול במשפט.  אותו האיש שוגג הוא... הגע בעצמך, אותו האיש נכרי הוא, מארץ רחוקה בא, ומעודו לא ראה את בגדי-השׂרד שלנו, ואיך יכול להבדיל בין אדם פשוט ושׂרי המלכות.  אין לו אף ידיעה כל-שהיא מתכנית המבצר, כספר החתום היא לו האזהרה על גבי שער הנשק, ואתם חושבים, שרצה להעלותו באש? כמדומה לי, שאותו האיש ביקש בתכלית הפשטות להתבודד, לעשׂות חשבון-הנפש, ויצא את העיר, ועבר במשגה אל מקומות האסורים... ולא נזהר מאש בעברו על-יד בית-הנשק.

המלך מהפך בזכות הנאשם, והשׂר היושב ראשונה במלכות נכלם וכובש את פניו בקרקע ומחשה... והמלך קרע את הפסק-דין ויקם ויצו: מהר, היושב ראשונה במלכות, רוץ אל בית-האסורים, התר את האזיקים ואת הזר יגלחו וירחצו ויסוכו אותו בשמן המור, וילבישוהו מלבושי יקר ושלם תשלם לו מאוצר המלך צער, רפּוי, שבת ובושת, ושלחהו אל ארצו, אל מגמת חפצו... ואולם אם יש את נפשו להשאר פה במלכותי יבוא לפני ואני בעצמי אשתדל ללמדו את לשוננו ולמסור לו את חוקי המלכות לשמירה ולזכרון...

ועשׂה הבית-דין חקירה ודרישה שנית, ומצא הבית-דין שהמלך צדק ומשפטו משפט אמת.

ואם אצל מלך בשׂר-ודם כך, על אחת כמה וכמה אצל מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו צריך לחקירה ולדרישה, שלבו של בשׂר-ודם גלוי ופרושׂ לפניו כשׂלמה.

ןעל כן יתירה הוא עושׂה: מצרף רבון העולמים את העבירה, שעם-הארץ עושׂה לשם מצוָה, לחשבון המצווֹת.

ועל זה נאמר המשל השני של השל"ה הקדוש; גם כן משל למלך, ויפה מן הקודם.

באחת המדינות היה מלך, ואותו המלך לא היה רגזן וקפדן כדרך המלכים, אלא מלך טוב ומיטיב ורב חסד, מלך יוצא מן הכלל.  ויהי היום ונצרך אותו המלך לאש.  רצה, למשל, להדליק את מקטרתו.  ואמר המלך: אש! כלומר רוצה הוא שיביאו לו אש.

ובאותו מעמד היה אחד מרואי פני המלך, משׂריו עושׂי רצונו, שׂר בעל אזנים כבדות, קצת חרש, רחמנא ליצלן, מחמת מחלה שעברה עליו, ואולי נולד כך.  ונדמה לאותו השׂר, שהמלך מצווה להביא לו מים.  וזה היה מתקבל על הדעת, לפי שהיה המעשׂה ביער, בשלהי דקייטא, בשעת ציד, והחום גדל מאד.  ולא שהה השׂר ורץ להביא מים.

במקום הציד לא היו מים, אבל דבר-מלכות הוא! וירץ השׂר שלושה ימים ושלושה לילות.  לא ישן, לא אכל ולא שתה עד שהגיע אל באר.  אבל על הבאר חונים כּדוּר שודדים מזוינים.  ורע מזה שהגזלנים הללו היו גם מכשפים גדולים, ושדים ומזיקים עוזרים על ידיהם, ואינם נותנים לשום בן-אדם לגשת אל הבאר.  אבל אותו השׂר היה בעל בטחון גדול ומאמין בכוח המלך, והזכיר את שמו באמונה ובטחון ובכוח גדול, ונזדעזעו השדים והלילין וברחו.  השׂתער השׂר תיכף ומיד על הגזלנים בחרבו השלופה והקשה, והתנפל עליהם בחום התלהבות של אהבתו אל המלך... ושעות רבות עשׂה השׂר מלחמה עם הגזלנים, וסוף כל סוף הכה אותם מכה רבה והניס את השאר.  ולא נשתהה אף לרגע לחבוש את פצעיו, שפצעוהו הגזלנים במלחמה, ותיכף ומיד דלה כד מים חיים, ובעצמו לא שתה, אף-על-פי שדבקה לשונו לחכו, כי איך ישתה הוא והמלך צמא, ורץ כשהוא שותת דם אל אוהל המלך, וקרא בשׂמחה רבה ובהתלהבות גדולה: הא לך, מלך רם ונשׂא, מים!

אך יתר השׂרים, ששמעו מפורש יוצא מפי המלך: "אש", ולא מים, התחילו שׂוחקים ומלגלגים על השׂר החרש.  ואחד מהם, איש רע-מזג מעודו, קרא בקול רם, שהשׂר מלגלג על המלך.  המלך ציוָה "אש" והוא הביא מים, ואחת דתו להמית.

אך מה עשׂה המלך? קודם כל קרע את כתפות-השׂרד מעל השׂר המקטרג, ואת רביד-הזהב מעל צוארו יחד עם כל אותות-הכבוד שנשׂא על חזהו, וגזר עליו גרוּש מן המדינה.

ושנית ציוָה להבהיל תיכף ומיד את הרופאים, שנפזרו ביער, לרפּא את פצעי השׂר הנאמן.  השׂרים נחפזו למלאות רצונו, והמלך קם בכבודו ובעצמו מכסאו ויגש אל השׂר הנאמן, שנפל לפניו אפים ארצה, והרימו ונשקו על ראשו.

וידבר באזני השׂרים לאמר: למען לא יבוא שׂרי הנאמן יותר לידי טעות על ידי אזנו הכבדה, ושׂרי האחרים לא יכשלו עוד בפיהם, הנני מנַשׂא את כסא שׂרי הנאמן מעל לכסאות שאר שׂרי המלוכה, ישב קרוב מכולם על-יד כסאי, וישמע מפורש את כל היוצא מפי.

זה הוא המשל השני.

ועל אחת כמה וכמה – מוסיף השל"ה הקדוש – על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו זקוק לא לאש ולא למים, ולעמו ישׂראל נתן את תרי"ג המצוות לא להנאת עצמו, חלילה, אלא לזכּוֹת בהן את ישׂראל, שיהיו מקבלים מידו שׂכר ולא מתנת חנם; שלא יחורו פניהם של זרע אברהם, יצחק ויעקב, שׂונאי מתנות... קל-וחומר, שמלך מלכי המלכים גומל חסד, וטעות כזו מתן שׂכרה בצדה.

וליתר ברור הענין רוצה אני לספר לכם איזה מעשׂיות של נשמות אילמות שהגיעו למדרגה גבוהה, מאד גבוהה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה