_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַמַת המים

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הדרך הקשה,  דרך החול,  יוצאת מתוך חורשת- המחט הדלילה,  המדולדלת והמעוקמת,  שלא היה כדאי,  כפי שהעגלון שלי מאַטשיי מסביר לי,  לברא אותה,  ונכנסת בהרחבה בין שׂדות של אכּרים המצמחים שבולת-שועל.

בחודו של השוט מרמז מאַטשיי על שבולת-השועל ומעיר הערה בדומה להסברה הקודמת:

— עדיין זו עומדת.  וכי כדאי ומשתלם לקצור שבולת-שועל כגון זו?

הוא מפסיק וחוזר ופונה אל הסוסים שהשתמשו בשעת-הכושר המועטת ונטו אל שבולת-השועל.  והשׂמאלי,  שכבר הטה את ראשו לתלוש ולטעום,  מקבל צליפה.

— פְּשיאְ קרב![1]

הלילה ליל שקט ועגום,  בלא לבנה.  דלילים,  כשבלי-השועל בשׁדה,  מבהיקים כוכבים זרועים,  ודומה שהם יגעים,  מפוזרים,  ואינם מאירים אלא כדי לצאת ידי חובה...  התפרפרותן של צפרים ביער מתלוָה אלינו לעתים נדירות יותר ויותר.  דממה.  מימין,  מעבר לשׁדות,  מתמשכת שרשרת רפויה של גבעות מכוסות צמחים,  והן נסוגות והולכות בעצלתים לאחוריהן,  בדומה לכבשׁים מוזרות,  שגזיזתן נעשׁתה שלא כהלכה.  הנה טפּסה אחת מהן ועלתה על-גבי חברתה,  ונשארה כך,  רכובה עליה,  קופאה ודוממת...  החמה כבר מזמן שקעה ממול.  הרצועה המאירה האחרונה,  בשולי הרקיע,  כבה והולכת לאטה מתחת לערפלים מטושטשים.

משׁמאל,  מבין שבולת-השועל הדלילה,  מבצבצים ומרטטים שלהבי-אור פזורים.

— כפר?    שואל אני.

— הכפר שלנו!   — משיב  מאַטשיי,  וכשהוא רואה שאין בדעתי להניח לו לישון,  הריהו נאנח,  כמי שנכנע,  מוציא מתוך חיקו את מקטרת-החרס,  מפטם אותה כל מלוא קבּוּלה מַאחוֹרק"א ומַאחיז בה אש.  ברגע שמתלקח הגפרור,  נופל זוהר אדמדם על פרצופו המופנה אלי למחצה,  הנתון במסגרת של כובע שׁעיר וזקן מגודל-שׁעיר.

— כן,  הוא חוזר ואומר,  — הכפר שלנו...

— מפני מה מפוזר כל-כך?

— כך יצא הדבר...  הפריץ עשׁה יד אחת עם הוַעדה... וכי אנחנו הבינונו מה?

— ויהודים גרים אצלכם?

— אצלנו לא.  בשׁדותינו שלנו אסור.  בשׁדות הפריצים — כן...

— והפריצים מרשים?

— לא בחנם.  ולא הכול שוים...  מי שאינו מציית לכּומר...

— הם מזיקים לכם,  היהודים?

— מזיקים?  — הוא מטיל בי מבט חוקר,  מחשה רגע ומוסיף:

אך למה הם דרושים לנו?

בשׁדה אין הם עובדים.  " לא לפי ידיהם הוא"...  ומי יתן להם אדמה?  זוהי השאלה!  —לשעבר היו מחזיקים את בתי המזיגה...

— והיו הבריות שותים?

— אין לך אדם צדיק...

— בהקפה?

— לפי הזמן...  לפני היבול החדש וַדאי בהקפה.

— והיהודי היה רושם בפנקס?

— וַדאי,  אלא מה,  במתנה יהא נותן?  הוא אין לו אשה וילדים?  כל אחד נותן דעתו על לחמו שלו...

— והיה רושם ומוסיף?

— מי יודע?  שלי היתה אומרת כך...  והיתה חוזרת ושותה שוב.

— היא גם כן!

— היא גם כן.  מוכרחים.  הרבה פעמים מוכרחים — ובהיותה שכורה ביקשה פעם אחת להצית את מוֹשֶק.

— איזה מושק?

— את מושק שלנו...  שהחזיק את בית-המזיגה בימים ההם...  עכשיו הוא סוחר אצלנו.  אדם כשר וישר,  מושק.  בנוגע לפנקסו ולחשבונות אינני יודע,  אבל כך — אדם טוב...  כל מה שצריכים:  חובש,  רופא,  עורך-דין...  הכול יודע הוא,  ומוליך לכל מקום...

— והיא לא הציתה אותו?

— חלילה...  היא רצה עם גזר-עץ בוער להצית,  ונפלה ברחוב.  עד היום יש לה מכוָה על היד,  נפלה ביד על האש הבוערת.  הרימה קול צעקה...  בקושי כבּו אותה...  אחר-כך פייסה את מוֹשק...  וַדאי.  והוא מחל לה...  אדם טוב,  מוֹשק.  הנה הוא עומד שם.

הוא מרמז בקוצו של השוֹט לפניו,  ואני רואה רק צל בצדה של הדרך.

— כך מתנדנד  — אומר מאַטשיי — החאלא"ט שלוֹשׁק נושׁא הוא על גבו.  וַדאי אל העיירה נושׁא

— מה איפוא עומד הוא?

— רוצה,  שיעבירוהו את אַמַת-המים.

— איזו אַמַת-המים?

— שם!  — מרמז הוא אל קצה הכפר.

הרצועה הרחבה המתנוצצת כמראה שם בפאת הרקיע,  היתה מוחזקת אצלי רצוּעה של טל.

— והנה היה זה לא טל.

— האדון אינו יודע,  שהשנה לא היה לנו לא גשם ולא טל?  מים הם שם.

— נעבור על-גבי רפסודת?

— איזו רפסודת?  עד לקרסולים מגיעים המים...  מים עומדים...

— מי גשמים?

— כנראה...

אנו נוסעים הלאה,  והצל הופך באמת למוֹשק ממשי.  כבר אני רואה,  איך כנפותיו של החאלא"ט מתנפנפות.  זקן לבן מרטט.

הגענו עדיו והשׁגנוהו,  וכבר הוא מהלך בצד העגלה ומחזיק בה.

— ערב טובמאַטשיי!

— ערב טוב מוֹשק!

— קח אותי עד מעֵבר למים —

— עשׁרוֹן!

— סיגריה!

— עם קוֹפּיקה!

— שתי סיגריות!...

כך עומד מושק על המקח עם האכּר,   כשהוא מהלך בצד העגלה בחול הכבד.

— בקש את האדון!  — אומר לבסוף מאַטשיי.

— ומושק מחליף את ידו,  פונה אלי.  יהודי רזה,  לבן משׁיבה —

— פּאן — מתחיל הוא — פוזבולי [2]

אך אינו מסיים.  הוא יש לו טביעת-עין טובה יותר מזו של האכּר.  הוא מכיר מיד,  שהפריץ אינו פריץ אמיתי,  וכברהוא מתנדנד ראשו ורובו מעל לעגלה.  עדיין יש לו ישוב-הדעת,  היכן יושיב עצמו.  אפשר ליד האִכּר?   סוף סוף הרי זה דייט"ש!

אך אני כבר פיניתי לו מקום בסמוך אצלי.

— שב,  ר' משה.

שתי פעמים אין צרכים לומר לו,  כבר הוא יושב וכבר הוא מדבּר:

— ראשית — שלום עליכם יהודי...

השנית — תודה רבה!  מן המַאחוֹרק"א של מאטשיי אפשר לו לאדם שישתגע.

והשלישית:

— מהיכן זה יודע אתה,  ששמי משה?  אתה מכיר אותי? 

אני מגלה לו מהיכן,  והוא מצדו מַרגיע אותי:

— רק עד מעבר לאַמַת-המים — אומר הוא — אחר-כך פונה אני ימינה...  אתה בוַדאי נוסע לשׁמאל?

הוא מחיל חוקר אותי,  ואני מפסיקו.

— כמה המים מבריקים,  מַראָה!

— בּאַ!  מים כאלה...  והוא מפסיק.  אני מרגיש בנעימתו שיש כאן ענין נסתר.

— מה מים הם?  מי-גשמים?

— מי-גשמים!  — אומר הוא בטרוניה —  אימתי היה גשם?

— אם כן יש בוַדאי מַעין?  עשׁרה מילין מסביב אין מעין!

— אלא מאי,  ר' קרוב?

— אלא מאי?  לא כלום.

הוא מעלים איזה סוד.

— אף-על-פי-כן מה?

— מה נדבר דברים בטלים — הוא מבקש להשׁיא אותי לענין אחר.  — מוטב שתאמר,  במה יהודי כמותך עושׁה סחורה?

עכשיו כבר אני יודע ברור,  שהענין באַמַת המים אינו ענין פשוט.

— ומפני מה מתנוצצים הם,  המים הללו,  נצנוץ מופלא ושָלֵו כל-כך בדממת הלילה...

ומשום מה הוא מביט בהם לא הבטה פשוטה,  ואינו מסיר מהם עין,  ומשהו סודי,  מרגיש אני,  נשמע בקולו...  על כרחו אני מביאו לידי דבּוּר!

— משהו — אומר אני — מסַפּרים על אַמַת-מים זו!

— מילא,  מה שמספרים...  אֶט...

משום מה אין הוא רוחש אלי אמוּן.  אני מגיש לו סיגריה;  הוא אינו מעשן.

— שמא טפּה מרה?    שואל אני ומוציא את בקבוקי.

— לפני מעריב!...  אך התאבנטתי במטפחת להתפלל מעריב,  והנה שומע אני — נוסעים.  והריני רץ ויוצא ועומד בצד הדרך.  מצפּה שיעבירוני...  כרגיל עובר אני ברגל,  המים מגיעים עד לקרסולים.  אך השבוע,  לא השבוע,  לא עליכם,  אין אני בקו הבריאה...  ואני חושש להצטננות...  מבין אתה,  מעריב כבר אתפלל שם (הוא מרמז באצבעו לימין)...  ואתה — שתה לבריאות,  לחיים ולשלום!

— לבדי איני שותה...  ואני חוזר ומטמין את הבקבוק...

— אפשר תתפלל כאן מעריב?

— בדרך איני מתפלל...

— ויוֹ !   — מפסיק את שׁיחתנו מאַטשיי,  כשהוא מזרז את הסוסים אל מעלה-ההר.

— רואה אתה!  — אומר ר' משה — לך והתפלל במחיצתו של גוֹי!

שוב הפסקה.

— ומה הם מעשׁיך ומה שלומך,  ר' משה?    שוֹאל אני ומבקש לקשור את השׁיחה מחדש.

— הנה כך,  יש בורא-עולם,  וחיים איך-שהוא.

הוא משתתק שוב,  אין במה להאחז.

— יודע אתה מה,  ר' משה?

— מה,  למשל?

— ספּר משהו!  כל-כך דומם הכול...  דממה מפחידה מסביב.

— מה עולה בדעתך...  מה אספר לך?

— ואפילו על אַמַת-המים הרי יש לך ספוּר על אַמַת-המים?

— ואם יש לי,  רוצה אתה שיהיה לך ממה לצחק?

— חס ושלום!

— ושמא לא — סותר הוא עצמו את עצמו — הזמנים הללו...   ציוֹניז"ם לכאן?...

— יודע אני?  אך משום-מה באה פתאום מהפכה גמורה...  בחורי-ישיבה נעשׁים ציונים ןמשליכים את הגמרא מאחורי גוָם ועושׁים כל-רע...   דייטשי"ן  נעשׁים ציונים וחוזרים ודבקים ביהדות...  סנטרים מגולחים עם יהדות...  אין אני מתכוון לך,  חלילה — מוסיף הוא בבת-שׁחוק של בקשת-סליחה...

— מה שייכות יש לכך ולאַמַת-המים?

יש שייכות...  הנה,  אל יִחַר לך... דייט"ש,  למשל,  שנעשׁה ירא-שמים,  ויש לו,  למשל,  יאָרציי"ט,  הריהו נכנס למסעדה יהודית ומבקש שיתנו לו למען עלית-נשמתה של אמו — קוּג"ל ...  היהדות שלו היא קוּג"ל ...  והיהדות שלך אפשר היא מעשׁיות.  יש לך יאָרציי"ט?

ואף-על-פי-כן ספּר לי ספוּר-המעשׁה.  ואפשר יותר משבּיקשתי אני לשמוע בּיקש הוא לספּר!

— במקום שנמצאת כהיום אַמַת-המים,  היתה לפנים עיירה...   אפילו לא עיירה גדולה,  אלא עיירה סתם.  העיקר:  פרנסה היתה...

— ולהיכן נעלמה?

— להיכן נעלם הכול?    כאן היה לפנים יער...  היכן הוא?  סביב סביב היה יער...  "אחוזה"!  מעֵבר ליער,  בצד ההוא,  היה ארמון...

— ראיתי חורבה...

לתלי-תלים הוא מתפורר!  בימים ההם היה גראַף דר שם,  והארמון היה מאיר בלילה באור אבוקות שבעה מילין מסביב...  והיער היה חי את חייו — דפק ורעש ונבח והדהד...  פריצים היו שורקים,  תוקעים בשופרות שלהם,  להבדיל;  והיו מרדפים ויורים,  ומתהוללים,  ומתיישבים על הדשא,  עם כלי-נגינה,  עם אבוקות...   עם נשים...  והיו אוכלים ושותים...  וכלבים היו מנבּחים!...

אך התחל כבר התחיל הדבר...

כלפי מטה,  במורד,  כבר היו הגרמנים דרים,  את היער כרתו...  ומצד אחר— עושׁי-רעפים...  היו עוברים כאן,  והנה:  בקתה של עצים...  ולפני הבקתה מדורה קטנה...  עושׁה-הרעפים עובד לאור המדורה,  האשה מבשלת ארוחת-ערב על גבי האוּר...  והשׁמחה שרויה שם,  שרים...  עושׁה-רעפים אחד שורק ישר אל חברו,  וחברו אל חברו...  וכך עוברת השירה שלוש-ארבע פעמים ביער סביב...

ובמקום שבו נמצאת אַמַת-המים,  היה דר לפני זמן רב יהודי אחד,  החוכר...  במשך הזמן הביא לו מרחוק שני חתנים...  לקח לו כלות ופסק להן מזונות,  החזיק מלמד...  בנה והוסיף בתים על בתיו...  הביא גם שוחט...  עוד כמה שנים,  והנה — עיירה. 

ועיירה כאמור,  עם פרנסה!

הפריץ היה יורה וממית ארנבת אחת,  ושומר-היער שלו,  מאחורי גבּוֹ  — אחת-עשׁרה;  ושנים-עשׁר עורות נמכּרו בחצי-חנם...  ומלבד זה — החלב וכל הבא מן החלב,  מעשׁר אחוזות דברי החלב!  ומלבד זה — מעט תבואה...  ותבואתו של הפריץ — נמכרת בעודה בשׁדה,  במחוּבּר,  — וחנוּיות:  מזונות,  בשׁמים..  ונרות וּתְמָד וכל מיני יינות... החצר צריכה!

ומעט היהודים ישבו באמת ולמדו...  הנשים ניהלו את המסחר...  אחיו בן-אמו של "חמדת הימים" היה רב בזה...  שלח לוַארשה כמה תרנגולות וקצת דבש,  תוספת לשאלת-תשובה אל רבּה של וַארשה :  אהובי אחי,  היות... וגומר...  ובמשך הזמן:  לומדים מופלגים,  לוקחים חתנים מגדולי הישיבות...  קטנה היתה,  אבל כדאמרי אינשי,  עיירה בעלת משקל...  לא היתה חסרה דבר.  אפילו אחד מלמ"ד וא"ו היה...

— שואב-מים?

— דוקא פּרוָן!   נדמוֹה נדמה,  אמנם יהודי כשר וישר,  אבל עם-הארץ דאורייתא...  תמיד עיניו בסדוּר;  "אשרי"  לא בעל-פה.  וקול-הברה בשעת התפילה אינו יוצא מפתחי פיו.  אפילו ב"למנצח" לא.  וַדאי אינו יודע,  המסכן,  כך היו אומרים,  עברי אינו יודע...  אך מלבד זה — ירא-שמים ביותר!  ערב יום-כפּוּר,  למשל,  הוא מבקש שילקוהו באמת,  "שיהא כואב!"  — הוא מתחנן לפני השמש.  משמגיע סוכות,  הריהו עומד שעות שלימות לפני פתחו של הרב — הוא רוצה לברך דוקא על אתרוגו שלו!  לפני הושענא-רבּה הריהו נעלם פתאום ליום תמים — ומביא לו,  רבון העולם יודע מהיכן,  הושענות שהעולם לא ראה כמותן...  יודע אני?  שאין הוא נוטל יתּוּר,  מילא — מי היה נוטל אז?  אך פתאום מתרחש מעשׁה כזה...  חול-המועד פסח היה הדבר.  כן,  חול-המועד.  ואפשר חול-המועד-סוכות;  אך בודאי חול-המועד.  הולכים כמה אנשים ממקום שהולכים,  בלילה...משׁמחה,  או מחולה.  אנשי בית-המדרש,  אברכים...  איחרוּ לשבת באיזה מקום.  נשתקעו בהתנגחות של הלכה...  מהלכים הם כך על-פני השוק — עוברים לפני ביתו של הפרוָן — אצל הפרוָן אור מאיר...  עולה על דעתם חשד;  אברכים צעירים!  באשר בכן,  הואיל ואחר החג חל תיכף היריד,  הריהו עובד,  עם-הארץ זה,  בחול-המועד בשביל היריד,  ומיד נמצא להם סמך:  ולא עם הארץ חסיד!  ורוצים הם לתפוס אותו בשעת-מעשׁה...  והנקל לתפוס אותו:  התריס אינו מוגף אלא כלשהו.ודופקים על התריס!  אבל מה נתגלה להם?  הפרוָן יושב לאורו של נר-חלב על-גבי ספר ובוכה...  רואים בחוש...  שהוא בוכה...  דמעות זולגות...  הוא מביט בספר,  והן זולגות!  ובבית אור.  ולא כאור הבא מנר-של-חלב.  והוא בשלו,  ואינו שומע שפתחו את התריס.  נשארים הם עומדים נפחדים,  וסוגרים בחשאי את התריס...  ישאֵר הדבר,  אומרים הם,  בסוד...  מי יודע פשר הדבר?  זו אחת.  בעוד כמה שנים לאחר מכן שוב מתרחש מעשׁה כזה:  פתאום מתפשטת שמועה מוזרה,  יוצא קָלָא דְלָא פּסיק,  — באשר בכן,  שאֵישהו בסביבה,  לאחר שנפטר המרא-דאתרא,  הביאה הקהילה שני רבנים...  לאמור:  הבעלי-בתים — רב אחד,  והחסידים — רב שני...

כהיום הזה רגילים בדברים כגון אלה.  בימים ההם — עדיין לא היו רגילים.  ממש חלוּל-השם...  מחלוקת...  מתכנסת אסיפה ושניה,  ושלישית — כה וכה,  כך וכך,  ונמנים וגומרים,  שיפסוק בדבר הרב דלוּבּלין!  משום שהדבר היה באמת דבר הקשה — שני הרבנים למדנים הם,  יהודים יראי-שמים,  ושניהם הובאו ביום אחד!  זה נכנס מצד מזרח,  זה מצד מערב,  ושניהם נפגשו בדיוּק בטבורו של השוק!  עכשיו לך ודע מי מהם לשלח! 

— ומה אמר דלוּבּלין? 

— הרי זה עיקרו של המעשׁה,  אף הוא לא אמר ולא כלום...  אין לו — אומר הוא — מאזנים לשקול בהם רבנים!...  אלא מאי?  וכאן רק מתחיל המעשׁה...  קלא דלא פסיק יצא,  שהרב דלוּבּין השׁיא להם עצה,  שישלחו שני בעלי-בתים לאותה ואותה עיירה (הוא קרא להם בשם העיירה) לשאול ולבקש את לייבּל הפּרוָן  — לייבּל היה שמו — וכפי שלייבּל הפּרוָן יאמר,  כן יקום וכן יהי...  שמועה כזאת נתפשטה.  מי ספּר כך?  אין יודע.  האם היו כאן אנשים זרים?  מתברר,  שהיה היו.  הסתובבו ברחוב שני אנשים זרים...  ספּוֹדקאוֹת משונים... לא עשׁו מסחר,  לא קנו,  לא מכרו — לא כלום,  ונעלמו.  וכבר נמצא אחד,  שראה אותם אצל לייבּל הפּרוָן בבית... רצים אל הרב,  אין הוא יודע ולא כלום.  לכו,  אומר הוא,  אל לייבּל ושאלו.  הולכים ומבקשים לשאול.  ורואים  לייבּל  צורר את חפציו   

— להיכן אתה נוסע ר' לייבּל?  — כבר אומרים לו "ר' לייבּל"!

לארץ ישׁראל נוסע הוא.

מבין אתה את הדבר הזה?  כיוָן שנתגלה,  הריהו נוסע לארץ ישראל...

— והוא נסע?

— נסע!

 

מַאטשיי ישן.

העגלה נתקלת בענף שיצא מגודם וקופצת ונוטה להתהפך.  אף-על-פי-כן יצאנו ידי-חובה במעט-מזעיר של פחד.  אנו מוסיפים ונוסעים צעד ור' משה חוזר ומתחיל לספּר

— כן,  היכן הפסקתי?  ביציאתו מן העיר...

אבל היה היה עוד יהודי כשר,  אמנם זעפן וכעסן,  חטיבה של שגעון — מלמד דרדקי,  יוֹסל בן בֶּרטשי היה שמו.  ואת יוֹסל בּרטשי זה הוא שולח לקרוא קודם יציאתו לנסיעה!  הוא צריך למסור לו משהו...

הכילה כבר עומדת מוכנה,  מלאה וגדושה נוסעים,  וממתינים,  והם משׂוחחים מה שמשׂוחחים חדר לפנים מחדר,  מפה לאוזן.

וזה היה ענין חשוב.

— הוֵי יודע — מסר לו — שהשׂר-של-אש כועס על הקהילה שלנו!...

— מפני מה?    שואל אני.

— דבר זה באמת שאל גם יוסל בן בּרטשי,  אבל הוא לא אמר לו,  ואפשר שלא רצה לומר לו.  אמוֹר אמר,  שהענין ענין שלם הוא,  שצריך לספר באריכות,  והכילה מחכּה,  ואין הוא רוצה,  שיהא בעל העגלה מקלל...  אבל כעוֹס כועס הוא,  השׂר-של-אש,  ורוצה את כל העיירה לשׂרוף.  מילא,  כל זמן — אומרהוא — שאני הייתי בכאן,  לא הנחתי שיגיע לידי כך...  לילות תמימים ישבתי על ספרים קדושים...  השׁר-של-אש מוריד ניצוץ של אש על גבי גג של קש,  אני — דמעה על-גבי הספר,  והדמעה שעל הספר מכבה את הניצוץ שעל הגג!...  עכשיו מבין אתה,  מה שהיה שם בחול-המועד,  האַ?!  וכך כמה וכמה שנים — אומר הוא — נאבקנו זה עם זה,  הוא — אש,  אני — מים!  כהיום הזה — אומר הוא — אני יוצא ונוסע...  ורוצה אני,  אומר הוא,  שאתה,  יוֹסל בן בּרטשי,  תגן במקומי על הקהילה...  שתהיה הממלא-מקום שלי.

— לילות תמימים לישב על ספרים ולבכות? — שואל יוסיל.

— דברזה לא — אומר הוא — לא לפי כוחך הוא.  מחמת חולשות תהא נרדם מיד...  אבל מסוֹר אמסור לך שני שמות — שם אחד לגשמים!  כשתכוון את השם הזה פעם אחת,  יתחילו השמים מנטפים,  עוד לא תראה עננים ונטוף ינטוף...  וכשתכוון פעם שניה,  יבואו עננים ויהיה גשם-רביבים...  אבל כשתכוון בפעם השלישית,  יבואו ויגיעו עננים חדשים כהררי-הררים,  ויכסו את פני כל השמים,  וירד גשם זעף,  שיכבה אפילו את האש הגדולה ביותר!...אבל כשתראה,  שכבר די ומספיק — יש לך שם שני — לחורב ויובש.  מיד משתכוון זה השם,  תבוא רוח קדים ותטאטא את העננים כמו במטאטא,  ותגרש אותם לארבע כנפות הארץ.  ותיכף לאחר זה תצא החמה בגבורתה,  כחמתו של תמוז,  מחיה נפשות,  וכהרף-עין יהיה חם ויבש,  כמו תחת התנור...  אבל הוֵי זהיר,  שתי פעמים אל תכוון את השם הזה,  משום שירד חום גדול,  ממש אש לוהטת,  שתשׁרוף את כל התבואות וכל העשׁבים.  ואנשים,  ובהמות,  וחיות ועופות,  עתידים,  חס ושלום,  להשתגע ודעתם תטרף עליהם...  ותהיה,  חס ושלום,  שנת בצורת — רעב,  רחמנא ליצלן...

 

וכך הוָה!...

לא עבר שבוע מזמן שיצא ונסע,  בא ממקום שבא כמין דייטשי"ל,  ושואל וחוזר ושואל לאדנים ולשאר מיני עצים.  קנוֹה אין הוא קונה,  אלא הוא מתהלך עם מקטרת פטומה בפיו ושואל בדבר מחירים.  ומרַשם...  והוא מושך בפטמה של המקטרת ומרשם.  ומתעוררת פעם אחת לפנות רוח קלה,  ותופסת לו לניצוץ מתוך המקטרת,  ומעלה אותו על גבי גג של קש!  לפנות ערב היה הדבר...

העולם נמצא בבתי-הכנסיות,  בתפילת מנחה...  באות בבהלה כמה מנשי השור:  בוער!...  אסמו של זה וזה בוער.  עד כה ועד כה — שׁריפה...

מתרוצצים,  מצעקים,  מחפּשׁים מים — הבאר בלא חבלים.  היכן הם החבלים?  רצים אל ה"חצר" להביא חבלים חדשים,  ובינתים האש מתלקחת...

אבל הרי ישנו יוֹסל בן בּרטשי,  רצים אל יוֹסל בן בּרטשי,  רץ יוֹסל בן בּרטשי אל המקווה,  טובל ג' פעמים ועולה ויוצא ומכוון את השם — מתחילים השמים מנטפים... עוד פעם הוא מתכוון — גשם רביבים!...  אבל כבר היה מאוחר מדי,  האש מתלקחת יותר ויותר...  מי הגשם נופלים ברתיחה ובצויחה על האש,  הם מרתיחים ומצַוחים באזנים!  הוא מכוון עוד פעם —  נוּ,  נוּ!...  עולים ובאים עננים שחורים מארבע כנפות הארץ — מתחילה זליפה ושטיפה,  מה אומר לך,  מבּוּל!

— וכבתה השׁריפה?  — שואל אני.

היהודי נעצב:

— עד כה וכה,  העיר נחרבה!

— מאוחר מדי?

— זו ראשית...  והשנית — שכח יוסיל בן בּרטשי את השם השני!  המבול שטף והציף את השאר...  ורואה אתה,  אותה אַמַת-המים שאתה רואה,  היא זכר מאותם המים...  עד היום לא נתייבּשה...

— וכיצד נפסקו המים אף-על-פי-כן?

— הרישטות היא — משיב הוא — מבּוּל הלא אי אפשר היה שיבוא — הרי מוכרחים היו הגשמים להפּסק פעם.

כבר אנו נוסעים ונכנסים אל תוך המים.

— הפלא ופלא! — אומר פתאום ר' משה.

— מה?  — שואל אני.

— הנה,  מים כאלה,  והסוסים מהלכים... ומאַטשיי מפטם את מקטרתו...  כאילו לא כלום!

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   דם כלבים,  קללה נמרצת בלשון פולין.104

[2]   האדון ירשה...