_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יצא זכאי

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

 

א. בפרוזדור של עולם-האמת

סופו של המעשה, קואי היקרים, יהיה במקום גבוה ביותר; במקום רם ונישא, שהחיים והמות נתונים שם במשקולת.

לפני השולחן המצופה מפה אדומה, עם גדילים ופתילים של זהב...

בבית הדין המחוזי!

אך כנגד זה תחילתו של המעשה במקום עני ביותר, שפל ביותר...

במושב הזקנים!

בסך-הכול חדר אחד, עם מחיצה דקה המחלקת אותו לשני חלקים — בשביל הזקנים לחוד ובשביל זקנות לחוד (בעיר הזרה שלנו קוברים אפילו לחוד), וכל מחצית יש לה חלון אל צד הרחוב ופתח אל החצר.

יושבים הם (רק לייבּל לבדו, שדכן-המדינה לשעבר, שרגליו משותקות — שוכב), יושבים הם, הזקנים והזקנות הגלמודים בפרוזדור של עולם-האמת, שכוּחים מכל העולם, וזכורים רק לחברה "צדקה", והם סופרים את שארית ימיהם, הימים המעורפלים והזוחלים, החרשים והעורים והם מתכוננים לדרכם...

פעם אחת — הערב יורד...

המשרת, שהביא את הארוחה, הגיף את התריסים; הזהיר שיכבו את האור בעוד מועד, ואת הדלת סגר אחריו...

הזקנים והזקנות גומעים בשׂפתותיהם החיורות את שארית ציר-הדגים, טוחנים בלסתותיהם חסרות-השינים את חתיכות הלחם הרכות, השׂוֹחוֹת בתוך הסירים, — ומברכים ברכת המזון (דבושה "הירוקה" שהצהיבה, מוכרת-ירקות לשעבר, מניעה רק את שפתיה; לא היא זוכרת, לא היא רואה את האותיות הגדולות  ביותר בסידור, לא היא שומעת איך אחרים אומרים ברכת המזון!), ומיד מתחילים בקריעת-שמע עם הוידוּי הגדול.

לאחר שגמרו את קריאת שמע, והכו באגרופים מרעידים על לוחות-החזה הנפוּלים את כל ההכאות שב"על חטא" הגדול, שכבו כולם (פרט ללייבּל שדכן, שכבר שכב קודם לכן) והתחילו נאנחים...

ומעט-מעט התחילו גם נוחרים וחולמים...

על מה חולמים? על הימים שעברו ואינם.  מתעורר בו במישהו מיחוש ישן, הריהו נאנח; מתעורר באיזה מוח עייף זכרו של יום-קיץ מלפנים, מיד חומקת-עוברת קרן-אור על פני-הקלף המקומטים... אך לעיתים קרובות ביותר מראים החלומות מעניני העולם הבא ובאים בזה אחר זה מראות-צללים של אימה ופחד.  מלאך-המות בעל אלף העינים נראה בחלום, שוטי הברזל שבידו של המלאך דומה, המאזנים של הבית-דין-של-מעלה מתנועעים לפני העינים...

כלום מעט הם דברים שאפשר לפחד מפניהם בשעה שיושבים בפרוזדור של עולם-האמת?...

וברחוב פתאום:

– פְּרָק!

ושמשות שנשתברו מצלצלות...

– אוי-אוי! — מתעורר זקן אחד.

הוא מקשיב לצד הרחוב — מרוּצָה שריקות ושירה:

"לחם לכל אדם" —

"פזרו את האופים!"

ופרק — צלצולים של זכוכית!

"מאור לכל אדם!"

"פנסים נשברו"!

"לא נשאר אף אחד!"

ועוד הפעם:

– פְּרָק! ושוב מתפוצצות שמשות...

ועוד פעם, ועוד פעם, וכך לכל אורך הרחוב...

הכול כבר עֵרים.  יושבים ברגלים תלויות מעל המטות ומרעידים.

רק דבושה הירוקה בלבד אינה שומעת...

יושבים הגברים ומציצים בעינים לבנות אל תוך החשכה.

עטופים אימת-מות.

דופקות הנשים, השוכבות בסמוך למחיצה הדקה, וקוראות אל הגברים:

– גברים, מה זה נעשה שם ברחוב?

ואין הם עונים, הגברים, — שיניהם דא לדא נקשן.

צועקות הנשים:

– גברים, הרי גברים אתם, יצא מישהו מכם, יפתח תריס ויביט החוצה ויראה!

– יראה מישהו מכם מה נעשה שם ברחוב!

– הרי העולם חוזר לתוהו ובוהו!

הגברים שותקים.

לייבּל   שדכן-המדינה, שאינו יכול להתיישב על המטה, מחפש ביד רועדת גפרורים להדליק את הנר העומד בסמוך למטתו, ואינו יכול למצוא.

הוא מגשש ומגשש, עד שהוא מפיל גם את הנר עם פמוט הנחושת מעל השולחן.

נשמע קול צלצול, הזקנים והזקנות נרעדים, מתעוררת גם האחרונה — דבושה הירוקה העיורת-החרשת, ומתחילה פתאום אומרת: "אלוהי אברהם" — זו התפילה היחידה שהיא זוערת.

ובזה היא גוררת עמה את כל הנשים; פותחות כולן ואומרות "אלוהי אברהם" — בקול של וידוי, בפחד ובבכיה מעומק הלב.  מתגלגלות בחשאי הדמעות אפילו מעיניהם של הגברים.

וברחוב משבּרים פנסים בקול שירה...

פתאום נשמע מן הרחוב קול חצוצרה.  החצוצרה מתקרבת יותר ויותר.  צעדים כבדים-כבדים נשמעים מצד הרחוב... צעד צעד, שעט שעט.

– חיילים! — אומר לייבּל השדכן כמעט בשמחה... הזקנים והזקנות נרגעים במקצת.

מפקדים ברחוב:

– נאַ פּלע-טשוֹ[i]

נשמע קול שקשוק של רובים המועברים מיד אל יד, והצעדים מתרחקים והֵדם אובד אי-שם ברחוב, ברחוב השני, ברחוב השלישי... חוזרת למושב הזקנים הדממה, משתרר הקור...

מושכים הזקנים והזקנות את רגליהם בחזרה אל תוך המטות; מעלים את השמיכות עד מעל לראשיהם ומרעידים בחשאי...

מרעידים הם בחשכה, ומהרהרים:

– מה זה יכול להיות! מה היה הדבר הזה? מה יהי? ונרדמים אחד אחד בלא תשובה.

משנתם העירה אותם יריה שניה; ומיד לאחר-מכן נכנס המשרת עם ארוחת הבוקר ואמר:

– מהפכה!

 

ב. בחצר, מהפכה בקורקבן של אוז

היום יום נאה וחמים, ויושבים בחצר; עוזר המשרת להוציא את שדכן-המדינה עם משכבו, ומתישבים מסביב למשכב.

בֶּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושאים קצת מיוחס ומהלך על-גבי קב, מתיישב ברחוּק-מקום מועט מן עמי-הארצות, אבל הכל יושבים.  מלבד אם מישהו מטלטל עצמו אל הרחוב, לפשוט יד.  אבל היום לא: היום סכנה יש בדבר.

המשרת אמר לפני לכתו:

החנויות תהיינה סגורות. קרונות הטראַם לא יהיו מהלכים. כרכרות — לא תסענה... תהיינה הפגנות עם דגלים אדומים.  ומשמרות יהיו מהלכים ורוביהם טעונים; ויהיו יורים...

מחוירה זקנה אחת:

– מפני מה? מפני מה צריך לירות?

מנַשך שדכן-המדינה את שׂפתיו הלבנות הדקות:

– צריך!

– ואנשים — אומר משה חייט בגאוָה — מסַכּנים את חייהם!

משה חייט הוא הצעיר והבריא שבכל החבורה, אלא שבתו ברחה ממנו, אשתו — מתה עליו, והיד הימנית מתייבשת אצלו; אין הוא יכול להוליך את המחט.  אך מלבד זה — עודו אדם השלם.

– ומה רוצים הם, האנשים שלך? — שואל שדכן-המדינה בשפתים הדוקות.

– אני יודע מה שהם רוצים! — עונה משה חייט, ומעפעף סביב בעיניו האדמדמות-הקטנטנות ומחייך אל תוך זקנקן-התיש שלו.

הוא יודע, אבל אמור לא יאמר.  לפני מי יש לו לדבר כאן:

פגרים מתים...

אבל שדכן-המדינה אומר:

– או-הום...

כלומר: עדין הוא מסופק, אם ההם יודעים, ומכל-שכן אם משה חייט יודע...

"הלואי והיה בריא ביד ימינו, כשם שהוא יודע" — אומר משה חייט. — "כנגד בעלי-הבתים הולכים הם!"

ואינו יכול להתאפק עוד:

– הרוצחים הללו, את כל העולם-הזה תפסו לעצמם!

– כך? — אומר שדכן-המדינה.

– עולם הזה חסר הוא, החייט הזה! — מעוותת פניה זקנה אחת.

– מפני מה לא? — קופץ ממקומו משה חייט — נשמתי שלי לא נשמה היא? לבי שלי אינו מתאווה?

וחוזר ויושב ומוסיף להמהם:

– הכל לקחו לעצמם, הרוצחים! בציר-של-דגים מפרנסים הם אותנו... להם מגיע הכול! הבתים, הכסף, התכשיטים, המלבושים...

מי בונה בתים? הבנאי! מי עושה תכשיטים? העדאי! ומלבושים מי עושה?

– אני! — דופק הוא על לוח-לבו הרזה, עד שקול הד עולה מבפנים.

ושדכן-המדינה שואל:

– וכסף מי עושה?

משה חייט משתתק כמהומם; בּריל, שהיה לשעבר שמש של חברת-הנושאים, מגמגם:

– המ... מ...ממשלה.

קופץ ממקומו משה חייט:

– הנה דבר זה באמת לא טוב הוא!

נשמע מסביב מלמול בהול.

– שמעתם דבּוּרים!

– הלוַאי יסוב פיו לאחור!

– מספיק, מספיק!

אבל שדכן-המדינה אין לו חשק להפסיק:

– והממשלה אומר הוא, יורה!

אומר משה חייט מרוגז:

– כל זמן שהחייל מציית!

– לציית מוכרח הוא! — נשמע בבת-אחת מתוך כמה פיות — הרי לשם כך חייל הוא!

אבל החייט אינו נכנע:

– מה סבורים אתם, שוטים, בעלי-בתים משרתים-בצבא? בעלי-הבתים פודים עצמם, העכברושים הללו!

ושוב הוא דופק על חזהו:

– אנחנו משרתים בצבא! כבר נראה!

והעינים מתלקחות אצלו עוד יותר, זקנקן-העז מרטט!

– את כל  העולם-הזה יקחו מהם!

ושדכן-המדינה שואל בנעימה הארסית:

– אתה גם כן? ואיזה עולם-הזה חסר אתה, היד היבשה?

מהרהר משה חייט רגע מועט ומצטחק:

– עכשיו? משהו צובט — אומר הוא — בלב.

ומהרהר שוב רגע, ומכריז ואומר מה היה רוצה:

– קורקבנון של אַוָז!

– שכל יש לו — אומר שדכן-המדינה.

מרגישים הכל, שהרוק נובע ועולה בפיהם... והם חוזרים ואומרים כל אחד בפני עצמו בלחש:

"קורקבנון של אַוָז — —"

החרשת אפילו היא הגיעו הדברים אל אזניה והיא אומרת בשפתים לחות:

"קורקבנון של אַוָז..."

ובּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושׂאים, אף הוא חוזר ואומר:

– קורקבנון של אַוָז...

מתחדש שנית המלמול:

– צובת באמת במעים...

– כן יחיו הם כולם, הבעלי-בתים, אם אפשר להתקיים ולעמוד יום-קיץ ארוך בזה מעט ציר-הדגים עם פירורים של לחם...

– ומחצית  מזה גונב המשרת...

– בואו באמת ונחייה במשהו את נפשנו!

– אפילו את אשמדאי הייתי אוכל, ובלבד להחיות את הנשמה...

ועל שפת  הקבר, בפרוזדור של עולם-האמת, נתגברה פתאום שליטתו של היצר-הרע, נתלקחה התאוה למשהו טוב... העינים הלבנבנות התחילו נוצצות; השפתים התחתונות — רועדות, והפיות המתאַוים זה לזה סחים בקולות צרודים:

– קורקבנון... קורקבנון... אוי, קורקבן של אַוָז, שמן, ריחני...

והידים מוציאות מטבעות של שנים ושלושה גרושי"ן מן הכיסים ומן הצרורות.

– אך מי ילך לנו? מי ילך?

– אני לא! — נאנח שדכן-המדינה.

צועקת גרינה: אני!

ואין מסכימים:

– חס ושלום! היא לא תגיע, היא לא תגיד... ובאמצע תשכח — בלא זכרון, בהמה...

רוצה משה חייט ללכת, אך גם לו אין מסכימים:

– ביד אחת — ובשמאלית? הוא יאַבּד ישמיטו לו מתחת הזרוע...

מכריז ומודיע לבסוף בּריל השמש:

– אֲנִייֶה...

כך הוא מדבר.

– הוא הזקן שבחבורה, החלש שבהם, מהלך על-גבי קב... ונשמעות קריאות מכל צד:

– כן! כן! הוא מבין הוא!

– בעל המסעדה מכיר אותו ולא ירמה אותו.

– אבל הוא כמעט עיור — רוצה מישהו לערער.

– יודע את העיר על פי הזכרון...

– הרי הוא מהלך על קב...

– יהא על קב, ובלבד אדם שהוא מבין...

עוזרים לו לקום ממקומו, מגישים לו את הקב אל תוך היד, והוא הולך; את ראשו הוא מגביה עד כמה שאפשר, ודופק בקב, לא בלי גאוה, וכל הקהל קורא אחריו.

– ראו, ראו הוא מהלך!

– אך ברור יפה, בּריל!

– בקש ממנו – – קורקבנון כראוי!

– ועטוף יעטוף; בנייר!

– בניירות הרבה!

– וקשוֹר יקשור במשיחה!

– למען השם!...

– ואל תאַבּד...

– עד שהוא נעלם.

ג. חיילים גבורים ולייבּל שמש

... הולכת פלוגה של חיילים רחבי-גרם, להעביר אסירים מבית-הסוהר של הרובע אל בית-הסוהר המרכזי.

ועומדים הם, ניצבים בשורה עם רובים טעונים, לפני קצין צעיר בעל שפם עוקצני ועינים חדות, והוא נותן להם הוראות, איך לנהוג בדרך ב"וונוּטרעֶנ"י וורוֹג" האויב הפנימי, הוא הפולני והיהודי...

והיהודי מסוכן עוד יותר!

מופיע חיוק דק-דק מתחת לשפמם של הענקים: "יהודונים" ו"מסוכנים"... צילא מה! זבובונים כאלה...

אבל הקצין אומר, ש"שֵדִים נעוצים בהם!"...

תינוקות מתוך העריסות, יוצאים להפגנות.  הכל הולכים; מן המטות, מתוך בתי-החולים!

שנאה גדולה כל-כך מלהטת בהם כנגד הממשלה הרוסית; שנאה נוראה כזאת — אל הכנסיה הקדושה...

זבובים — אבל כשיש צורך בכך, הם נעשים אריות, פנתרים... הם רק מראים עצמם חלשים, כגון בזמן הפריזי"ב, הוא הגיוס לצבא, הם מתראים כך חלשים; עם ערומים הם, האנטיכריסט הללו!

וגם — עם פצצות הם מתהלכים!

כאן כבר משחירים פניהם של הענקים, והם מתעטפים צללים אפלים.  בעינים הילדותיות נדלקות שלהבהבות רעות; וכפות הידים הגדולות לוחצות את הרובים ביתר תוקף.

וכשמפקדים להם:

– מאַרש!

הם מהלכים בצעדים תקיפים, ובדעה תקיפה עוד יותר, ובידיעה מה שיש לעשות...

לוקחים הם את האסירים בבית-הסוהר של הרובע: זקנים וצעירים, נשים וילדים — ומוליכים אותם, בכובד-ראש ומתוך שתיקה, ולא לגמרי בלא פחד, על-פני הרחוב אל בית-האסורים —

בא לקראתם יהודי, בוהה כנגדם בעינים.

"כמה שקט מהלכו... הוא מגשש ברגליו, כמו בידים, הוא חומק-עובר בחשאי... הוא מחזיק משהו בשתי הידים; ובזהירות כל-כך... ומרוחק כל-כך מעל עצמו!"

ומקיפים אותו סביב בבת-אחת – –

אומר הקצין:

– תן הנה!

בּרל אינו מציית.

רוצים לקחת, הוא אינו מניח! מושכים בכוח, בּרל השמש נאבק:

– מוי"ע, מוי"ע — צועק הוא — ראַזבּויניקי!...[ii]

בקושי ראו עיניו העיורות, שיש לו כאן עסק עם חיילים. וכבר הוא מבקש להשליך את הצרור, והנה הוא שומע קול קורא בפחד-מות:

– ני"ע ברוסיי![iii]

הוא מתפרפר, ומיד הוא מקבל חבטה גדולה באף...

מובילים אותו, עם האסירים יחדיו, וכנף-אף אחת שסועה ותלויה, אל משטרת הרובע...

מניחים את הצרור על השולחן הירוק ושולחים להביא מומחים לפירוק פצצות...

הם באים, והכול מסתלקים הצדה.  המומחים מתירים בזהירות את המשיחה, פותחים את הצרור בידים רועדות, ומוציאים — כבר אתם יודעים מה...

 

ד. יצא זכאי

עושים פרוטוקול:

– לא נשמע לפּאַטרוּל... התנגד... פגע בכבודו של הפּאַטרוּל: "ראַזבּויניקי" אמר.

את הקורקבנון לא הזכירו אפילו בדבּור אחד; נבלע, היה כלא היה!

וכתבו וחתמו.  ושלחו למקום שהיה צריך לשלוח... ואת בּריל שרופא תפר ואיחה לו את כנף-האף השסועה, שילחו גם כן למקום שהיה צריך לשלח.

לאחר כמה חדשים מתאספים כל אלה ב"סוּד", הוא בית-המשפט...

בּריל והחיילים הגבורים: שנַיִם מהם בתורת שומרים, השאר בתורת עדים, וגם — הפרוֹטוֹקוֹל...

הכול, חוץ מהקורקבנון.

יושבים ליד השולחן האדום כל האדונים בסבר פנים זועפות.

שואל היושב ראש:

– אתה מודה?

שותק בּריל... הוא אינו מבין כלל!

מנַהם שופט אחד:

– הוא לא יענה!

והקטיגור:

– להיפך!...

שומעים את העדים...

אומרים הם: טאַק טוֹטשנוֹ![iv]

"נשא איזו חבילה... לא ציית... התנגד, נאבק... אמר "ראַזבּויניקי"...

שואל הסניגור, כלומר, העורך-דין:

– איזו חבילה?

אומר עד אחד:

– אינני יודע... מסרתי במשטרת הרובע.

– להיכן נעלמה?

מנהם שופט אחד:

– יהודונים — וַדאי הוציאו בגניבה...

והקטיגור:

– לדבר זה אין מומחים כמותם!

רוה העורך-דין להוסיף ולשאול, אבל היושב-ראש מחליף רמיזות עם חבריו השופטים, ואומר בתקיפות:

– דבר זה אינו שייך לעניין!...

– לא משטרת הרובע עומדת לדין! — אומר הור.

מרכין העורך-דין את ראשו ומתחיל מבקש רחמים:

– רבותי, הרי רואים אתם: זקן...

מנחמים:

– או-הו! מרבה שנים מרבה שנאה!

ומחליפים דברים, המליץ-יושר עם הקטיגור:

– על-גבי קב הוא מהלך... אומר העורך דין.

– כך הם באים אל מבחן-הגיוס גם-כן! — צוחק הקטיגור.

– וחרש הוא, ועיור – –

– הכל מעושה... כמנהג היהודים...

– אדם מת למחצה!...

צוחקים כבר כולם...

וכאן מתכעס כבר העורך-דין. הרי גם-הוא אדם שיש לו דעה, — והריהו צווח לבּריל בלשון רוסי"ש:

– אי ז'יד פּודנימי סוויוּ פּאַלקו...[v]

אך לייבּל הרי אינו מבין מילה אחת, וקוראים אדם המבין לשון יידי"ש והוא מתרגם לו:

– מצוים, לייבּל, שתרים את הקב שלך.

– אנוס הוא.

אך לייבּל הרי אין לו כוח, והידים רועדות אצלו, והקב כבד... אבל הוא מושך מאַחַר שכך מצוים!

והוא מושך ומרים ומרים, ובבת אחת הוא נופל תחתיו.

*

קיצור הדבר:

הוא יצא זכאי.


 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 



[i] על הגב!

[ii] שלי, שלי, רוצחים.

[iii] אל תזרוק.

[iv] אמת נכון.

[v] אַי יהודי, הרם את המקל שלך.