_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הספרות והחיים

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

לפנים, בשנים הטובות, היו "שדים בעליות הגג";  לצים היו מרקדין בחצרות הבתים, נשמות מעולם הדמיון היו חוטבות עצים בכל היערות;  מתוך כל החורבות היו רוחות-רעות קוראות "קוּקוּריקוּ" כטוב שבתרנגולים, ואֶפּיקוֹרסים ששבקו חיים, או "אשכנזים" שנטמנו מאחורי הגדר – היו מתרוצצים על-גבי הגגות בצורת כלבים והיו מייללים ומבקשים תקוּן לעצמם!

הימים היו ימים רוֹמאַנטיים באמת, הכול "רוחות ערטילאין" בנוסח שילר, ומלאכים אפילו – גם הם נתגלו לעתים לא נדירות ביותר!  אדרבה, הם היו "מופיעים" לעתים קרובות ביותר ובשעה הנכונה, למחות את דמעותיה של אלמנה, לשמור את רגליה של יתומה מדרך חלקלקות... הם היו מתגלים לפעמים אפילו לרשע בחלום הלילה והיו מזהירים אותו הזהר והזהר, שלא יגדיש את הסאה!  מלבד זה היה מגיע ומופיע לפתע-פתאום אליהו הנביא, היה מטיל לו לסוחר-דנציגאי שירד מנכסיו שׂקיק מלא כספים בעד החלון, היה גומר חתיכת-עבודה של בעל-מלאכה, ולאחד בטלן גמור – היה מזמן מציאה כשרה...

_________

מה היה יהודי חסר בימים ההם?

"מי יאכילנו בשׂר" לא היתה שאלה כלל!  מתחת לכל הגשרים היו מסתופפים בני-בקר מכוּשפים!!  כסף?  בכל המרתפים הישנים טמונים היו אוצרותיהם של בתי-תיפלה ומנזרים בשנים קדמוניות, וכל יום עם שקיעת-החמה היו מתגלים מַטמונים!  שׂמחות?  הלוּלוֹת?  בכל החצרות היו משתובבים לצים, עושׂים מעשׂי-קוּנדס:  היו מטילים אֵלו באֵלו קליפּות של ביצים ובולבוסים;  – ממש צחוק עד להתפקע... מלבד זה היו בריתות-מילה בלבד יותר מכל שאר סעודות-מצוָה כהיום הזה!  ובכל הפונדקים היו כליזמרים מנגנים בלילות!  כך היו השדים מנגנים למזמוטי חתן-וכלה שלהם!...

"הקפות" עושׂים כהיום הזה פעם אחת בשנה ורק במנין של עשׂרה, ובימים ההם היו לו לכל בעל-עגלה שכּוֹר עשׂר פעמים בשנה הקפות מסביב לעץ אחד ביער מן היערות!

כנגד שעבּוּד מלכויות – פּאַספּוֹרטין, גבולות וכיוצא בהם דברים קשים, היו לה לחכמת-הקבּלה רצפּטים שונים, כיצד להיות רואה-ואינו-נראה:  פ"ח תעניתים, תקצ"ז סגוּפים, תרפ"ג שמות, ומיד:  גירא בעיניך, סטראַזשניק[i] , הריני בהול כמפני החתול!

אם נתגלה לפעמים מין המן-הרשע, צורר היהודים – נמצאה רפואה למכּה.  ליבּ שׂרה'ס עם אולרו, שהיו מחתך הימנו פסים-פסים!...

מלבד מה שהיום או למחר עתיד לבוא "משיח-צדקנו";  עד שאתה פונה כה וכה – גשר-של-נייר, גלוסקאות על ענפי העצים, תחית המתים וכיוצא בהם וכיוצא-יוצא בהם שאר דברים טובים!

מה היה חסר העולם הזה, מאחר שהיה קשור ומקושר כל-כך עם העולם הבא?  כל אדם היה יודע ורואה "היכי דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי";  היה יחס וקשר-גומלין בין השמים והארץ:  חלום או מלאך או מין התערבות אחרת מצד ההשגחה הפרטית;  בין השמים והארץ היה נטוי גשר, אם לא של נייר – על-כל-פנים של קורי-עכביש.

הדמיון הציב סולם למן הבצה שלנו ועד לרקיע-השמים התכול-הטהור, ובריות בני-האדם עצמו עיניהם, פערו פיותיהם והיו מטפּסים ועולים בכל ארבעתם!

ומאחר שהיו חיים יפה, היו גם כותבים יפה (ואפילו שלא על-מנת לקבל פרס), הסופרים אף הם רגלם האחת היתה נצבת בעולם הזה ורגלם האחרת בעולם הבא... ובעולם הבא (קבלה היא בידינו!) אנחנו הננו התקיפים... כל האומות אין להם אלא "שׂרים", ואנחנו – רבון-העולם הוא עצמו ה"שׂר" שלנו!  ובעזרתו של רבון-העולם היו כל ספּוּרי-המעשׂיות נגמרים בכי-טוב;  ה"קורא הנכבד" היה נרדם מיד בלי שום נדודי-שינה כלל, והיה רואה בחלומו כל ש"י העולמות!

אצל מחבּר שכבר נתפּקר היו החלום, השד, המלאך ושאר כל ההתערבויות מן השמים לובשים צורה של ירושה שהניחה דוד מאמריקה... אך בין כך ובין כך, הנצחון היה מלא ושלם ומחַיה-נפשות.  הבחור הטוב נשׂא לאשה את הבתולה הכשרה עם נדוניה ועם מתנות-דרשה כדת משה וישׂראל!  והבחור הרע יצא אבל וחפוי-ראש – כנס מן הדליקה!

– – – – – – – – – – – –

זמנים אחרים – שירים אחרים...

הפריצים ביראו את היערות, והנשמות העלובות מעולם הדמיון אין להן היכן יחטבו עצים... אם מזדמן לפעמים כלב על הגג, הרי זה כלב פשוט, משוגע או בעל מרה-שחורה, ואינו נובח ואינו מבקש תקוּן לעצמו... על הדרכים הסלולות עם ציוּני-הדרך אין להם לשדים שום שליטה;  חסל סדר "הקפות"!  עם הלצים יחד נעלמו בני-הבקר המכושפים... מסילת-הברזל גרמה להם לשלושה מכל ארבעה פונדקים שייסגרו, והשד יודע, היכן השדים עורכים את הילוּלות-חתונותיהם!... אליהו הנביא אינו מתגלה, מי יודע אם אין הוא מתגלגל במקום מן המקומות בתורת "שכוּח" באחד מחדרי הצינוק בסיבּיר, או אם אין הוא יושב בירושלים ואוכל את הדיסה הדלילה-הכשרה של יעבץ, מעצמות יבשות עם כמה גריסי-חכמה של שליידן, והולך כל ערב-שבת לבית-המרחץ על חשבון החלוקה, תחת השגחתו הפרטית של יוסף ריבלין...

מלאך אינו נראה בעד כל הון דעלמא... היתומות והאלמנות כבר פסקו אפילו מלקווֹת לעזרתם, וקרוב יותר שתמצאנה לפרקים תועלת ועזרה-בצר מ"אברכי הזהב", שירשו מן הפריצים הפולנים הקדמונים כירושה-של-הפקר את ה- "Jus primae noctis".

יחד עם הפאַרמַקוֹלוֹגיה הישנה עבר גם זמנם של הרצפּטים הישנים של הקבּלה להיות רואה-ואינו נראה;  צדיקים כליבּ שׂרה'ס אינם נולדים, אוצרות אינם מתגלים, ומציאות כשרות, שהיו לפנים מחצית הפרנסה, מוליכות כהיום הזה ישר אל בית-הסוהר...

חסל סדר רוֹמַאנטיק!  חסל סדר פּוֹאֶזיה!  החיים יבשים, מנוּגבים מכל לחלוחית של דמיון!  אמנם, לפעמים מתגלות רגליה של אֶאוֹסאַפּיה במקום שדים;  קצת נשמות הופכות להיות דופקי על-שולחן ובמשך הזמן אפשר שהיו עושׂים אותן אפילו גבאים בבית-הכנסת;  במקום "משיח-צדקנו" האחד יש לנו כמה וכמה שכאלה, המבקשים למשוך ולהוציא אותנו מן הגלות... אף-על-פי-כן, לא הרי זה כהרי זה!

את רגליה של אֶאוֹסאַפּיה מוצאים תכופות מאד במקום שלא היה ראוי למצאן;  משׂרות טובות יש להם רק ליחידי-סגולה, לא יותר מאחד לאלף מכל מלחכי-הפנכה!  ופרחי-המשיח כבר ירדו, כמאמר הבריות, אל סמטת-הסנדלרים;  כל בחור מבחורי הישיבה מלמד עצמו לרכב על – כנסת ישׂראל...

משהו טוב והגון אינו בא לעולם!

"זמנים חדשים, צפרים חדשות, רננים חדשים"!

הספרות, קיימא לן, אינה אלא בבואה מן החיים;  אין היא יוצרת יש מאַיִן.  מי שמשקיף לתוכה, הוא המשתקף בתוכה;  אחד רב, אחד בדחן, אחד גביר ואחד בטלן, ואפילו חתול, הכול משתקף כהוָיה;  ולפיכך לא פלא הוא, שעם הזמן החדש נתעוררה בספרות העברית מרידה וקול ברמה נשמע:

"ריאליזם!"

חסל סדר רוֹמַאנטיק!  חסל סדר פוֹאֶזיה!

_________

בשעה שרוח-סערה נישׂאת על-פני הים, ואפילו בשעה שהים כבר רוקד בגלָיו כנגד הרקיע ורוקק בפניו, וכבר טובעות אניות וצוללות כעופרת – עדיין אין רועד מעט האויר שבתוך הסדק הצר של הצוּר, שבו הסתתר השבלול הרך.  הוא שוכב לו במנוחה ובנעימות בביתו הגדל עמו;  ורק לאחר-מכן – הרבה-הרבה לאחר-מכּן, בשעה שהים כבר חזר לשלוָתו ושוב הוא חלק כמראָה, וכבר מהלכות בו ספינות חדשות מפוֹאָרות, עם תרנים חדשים, דגלים חדשים – רק אז מתגנב בדוחק משב-רוח כלשהו אל תוך ביתו של השבלוּל.  רק אז הוא נרעד, והוא משרבב את ראשו הלבן עם עיניו הגדולות-הטפשניות, לראות:  מה טיבה של רוח-סערה זו, המבקשת להחריב את ביתו!

בסמטת-הסנדלרים, יתרחש, כבר שכחו חדשה מן החדשות, והיא עדיין לא גוּנבה אל אזנו של האסיר, הסגור מאחרי דלתים ובריח!  ולא פעם יארע, שבשעה שהאסיר המסכן רוקד משׂמחה, שה"נביא" נולד ובא לעולם, כבר מהלכים פרה ועגל בבית-הקברות ומלחכים את העשׂב מעל קברו של הנביא!

או – למשל – אֵיישישוֹק!  אימתי כובע נכנס שם במוֹד"אַ?

בשעה שבּפאַריס כבר הוא מוטל בתיבת-האשפה...

ואִי אתה יכול להקשות קושיות לפני הקדוש-ברוך-הוא ולומר לו מה תעשׂה;  כבר נגזרה גזירה מלפניו, שכזה יהיה מזלם של השבלול שבנקרת הצוּר, האסיר מאחרי דלתים ובריח, והטרזן, היפהפן שבאֵיישישוֹק!

וגזירה היא, שכזה יהיה גם מזלה של "אמנו הזקנה" – הספרות העברית...

בשעה שהכריזו והודיעו ב"ביתנו הישן בפינה הנדחת" על ה"ריאליזם", והקירות הישנים עם הרצפה והתקרה, והדרים בתוכם בכלל זה, נרעדו מן הקול הקורא, כבר השליכו ספרויות אחרות, מאושרות יותר, את הריאליזם מאחרי גוָן... הן כבר עברו אפילו על-פני המאַטריאַליזם, הדיקאַדנטיזם והסימבּוֹליזם, וכבר הן מצטעצעות בבן-זקונים חדש – באוֹקוּלטיזם, אך גם הוא פניו משום-מה מוּכּוֹת-ירקוֹן, אינו מוֹצץ מן הדד מציצה מספקת, ואף הוא לא יאריך ימים הרבה...

מה יהיה לאחר האוֹקוּלטיזם?  או:  מה משמעותם של השמות הקדושים, של כל ה"איזמים" הללו?  שאלו את מי שתשאלו, אך לי הניחו, אני סובר שדי לצרה בשעתה, בשעה שהללו יכּנסו במוֹד"אַ אצלנו, בשעה שיפהפן ספרותי חדש או שבלול יעלה ויקפוץ לראש הגגון הישן עם שופרון של זהב בפיו המתוק-העדין ויתקע ויודיע לה לכנסת ישראל על "משיח צדקנו" חדש, על "איזם" חדש!

אך לא בזה נעוץ הצד המצחיק!

המצחיק בעיקר הוא זה, שאֶת הצוָאה הספרותית החדשה הזאת היבא לנו בן-אביגדור!

בנוגע לבן-אביגדור העולם מחוּלק:  דוּבּנוֹב ב"ווֹסחוֹד" ובן דויד ב"המליץ" אימצוט את ריאָתם ונפחו את בן-אביגדור כמין ריאה-וכבד בשעת בדיקה;  עשׂו אותו לכל הפחות מין ויקטוֹר הוּגוֹ!  (הזקן ימחל לי דברי אלה, אם הוא מתהפך שם בקבר);  ושאר העולם, ובעיקר הנוֹבליסטים הגדולים והקטנים "שלנו", או – בדברים גלויים – האשפה שהשליך המטאטא של בן-אביגדור מתוך הרפת, מוכנים להשקיעו ולהטביעו בכף אחת של מים פושרים!  הם כופרים-בעיקר בנוגע לכשרונו... והאמת נמצאת גם כאן, כדרכה, בשביל הזהב:  המוֹזאַ של בן-אביגדור היא תרנגולת ספרותית טובה, המטילה כמעט בכל יום ביצה... ומן הביצים האלה לא תתבקע שום נפש חיה, מפני שהן לא באו לעולם אלא מתוך התגרדות מרובה בכתלו של אחד-העם... אך הללו אף-על-פי-כן ביצים הן, ולא כדרורי-אדמה או גללי-בקר, שהרשעים הספרותיים שלנו מטילים בהם את ביציהם המיקרוֹסקוֹפּיוֹת... בן-אביגדור יש לו כּשרון, אין הוא חסר אלא השׂכלה... לאמיתו של דבר עדיין צעיר הוא, ועדיין היתה השעה מספיקה לו לקנות תורה וחכמה, אלא שמוכרי-הספרים אינם מניחים, הם אומרים שבסחורה טובה יותר אין צורך... לסחורה טובה יותר אין דורש... אך לא בזה הענין... הדבר המצחיק הוא בזה, שבין כל הביצים, שהטילה המוּז"אַ של בן-אביגדור עד עכשיו, עדיין לא נמצאה ביצה ריאליסטית אחת וגם לא תימצא, משום שבן-אביגדור על-פי טבעו הוא אידיאַליסט בעל-חלומות – פּאַלסטיניֶץ אידיאלי-נאַציוֹנאַלי... על-פי טבע הוא קולט אנחות מן האויר!  ונוסף לכך נתברך באזנים כאלה, שהוא שומע היאך היערות עומדים בתפילת שמונה-עשׂרה, או היאך משה רבינו דורש דרשה בסגנונו של אחד-העם...

נוּ, אדרבה, תארו לעצמכם ריאליסט, שאינו מתיישב הרבה בדעתו ותולש מתוך תולדות היהודים בספרד מטלית של פרוָה קרוּחה, ומכבּסה ומצחצחה באוֹדיקוֹלוֹן ליבּראַלי, וצובעה ועושׂה אותה צוָארון-של בּוֹנה בנוסח על-ביתי, והוא כופה הר כגיגית ואונס את הגבור, את דוֹן מיגוּאל האומלל, שיתנבא בספרד שלפני ארבע מאות שנה בסגנונו של לאַסקר, או שיחטוֹף בולבוסים ליבּראַליים צלויים בעודם בחומם מתוך פיו של וירכוֹב שבימינו!... אילו היה בן-אביגדור ריאַליסט, היה מבין אפילו במיעוט השׂכלתו לפחות דבר זה, שלפני ארבע מאות שנה עדיין היה מוקדם-מדי, ואילו כהיום הזה כבר מאוחר-מדי לפרנס את קהל-הקוראים בקש וגבבא של מלים...

או:  תארו לעצמכם ריאליסט, שהוא מצרף מין תערובת לפטם בה פּלסטינצים לפי הרצפּט של אחד-העם, ועיקר התערובת – סוּבּין מן הספּורים היהודיים-היסטוריים של רעֶקעֶנדוֹרף, שיש בהם (בינינו לבין עצמנו) דמיון להיסטוריה היהודית בדיוק כשם ש"לפני ארבע מאות שנה" יש לו דמיון להיסטוריה היהודית-ספרדית.

אותו בן-אביגדור עצמו מדפיס את "דניאל דירוֹנדוֹ" – כוס-של-כסוּפין אידיאלי-נאציונאלי.  הוא מדפיס:  את שיריו של סאַמוּעֶלי, שבהם ה"משורר" טוען טענותיו לפני הגלים בלשון רוֹמאנטית-בטלנית-פּילוֹסוֹפית כל-כך, שאדם הכהן היה מתקנא בו;  ואת חבלי-לאחר-הלידה הפיוטיים-רומאַנטיים של פרישמאן, שבהם אין להם למתים מה לעשׂות, אלא לקרוא בחצי-הלילה אל בית-הכנסת הגדול משורר עברי מאוֹהב לעליה-לתורה!

אותו בן-אביגדור עצמו מתאר את פיה הקטן-החינני של נעלה של אשתו של מנחם הסופר תאור אידאליסטי נחמד כל-כך, שהוא נוגע ממש עד הלב!

בן-אביגדור הוא דוקא, כפי שאני מכירו, אדם ישר!  הוא איננו – נדמה – אחד בפה ואחד בלב... והנה בזה דוקא נעוץ הצד המצחיק – בזה שבן-אביגדור המסכן הניח לו לעצמו אבן-נגף בדרכו, ובאבן-נגף זו הוא נתקל ונכשל בכל צעד ושעל!

"כתבו מתוך החיים!"  צועק המו"ל של "אפרים קוּ" או המחבר של "אהבה וחובה", השולח את גבורו לאמריקה להשתלם ואינו מניח לו לכתוב אל אהובת-נפשו מכתב, עד שהוא מאַחר את המועד, עד שהיא מתה עם המכתב בידה במחלת השחפת!

"צלמו, למדו להכיר את החיים שמסביבכם, אל תשעו אל החלומות"... רצפּט כזה רושם מחברו של "מנחם הסופר", של החמור הקטן האומלל, הרובץ, מסכן, לחוץ ודחוק תחת כובד המשׂא של המגמה הריאליסטית, עד כדי כך, שאין רואים אצלו אפילו קץ-קצה של אחת מאזניו האידיאליסטיות המגודלות!...

אין עושׂה רעה לאדם אלא הוא עצמו!

אך מה יוצא מזה, שהענין כולו מצחיק?  "אין אחר מעשׂה בית-דין כלום", ובן-אביגדור "פוסק" הוא, הדרגה הספרותית העליונה... וריאַליזם חמוּר עוד יותר מדין מפורש בשולחן-ערוך!

_________

כמובן, כל שטר יש לו שובר בצדו, אִסוּר הנשך והרבית – יש כנגדו היתר-עיסקא, כנגד הבּל-ייראה ובל-יימצא – יש מכירת חמץ, כנגד אִסוּר הטלטול בשבת – ערובי-חצרות, והדין בשולחן-ערוך, שלכאורה הוא עומד איתן כחומה בצורה, יש בו אף-על-פי-כן פשפש ומבוֹי נסתר, ולפחות "יוצא-מן-הכלל" אחד... והוא הדין בכלל הגדול של הריאליזם, אף הוא יש בו פרצה וסדק.

אין הכלל הזה נוהג, למשל, בחשבונותיהם של "חובבי-ציוֹן", בדינים-וחשבונות על הקוֹלוֹניוֹת, בתאוּר מעמדן ומצבן... חלק זה מן ה"ספרוּת" עולה יפה דוקא מרחוק!  ומן ההכרח הוא, שיהא נכתב בדיו אידיאליסטית-אדמדמת-חגיגית!  יתר על-כן – ככל שהכותב רחוק יותר ממקום-המעשׂה וממראה-העינים, כן יפה יותר לו ויפה יותר לעולם!

יפה נכתבים הדברים האלה מאוֹדיסה, יפה יותר – מוַארשה, יפה ביותר – מדינאַבּוּרג, ביותר-ביותר יפה – מאֵיישישוֹק, ויפה מבכולם היו הדברים נכתבים מאחורי הרי-החושך!  מרחוק מתערבים ה"אני חייב" עם ה"לי חייב", ב"הכנסה" חוֹלקוֹת הקוֹלוֹניוֹת של רוֹטשילד מכבודן ומזיזַן לקוֹלוֹניוֹת של "חובבי-ציון";  מרחוק קשה להבחין בכך שה"הוצאה" היא של "כל ישׂראל" חוץ משל רוטשילד, וכל האינונטר הוא של רוטשילד, חוּץ משל "כל ישׂראל"... מרחוק עושׂה גם קופת-הברזל של "חובבי-ציון" רוֹשם לא רע;  על כל פנים אי-אפשר לגלות בה שום נקב או סדק, לנעוץ בהם את הקטנה שבאצבעות... מרחוק אין רואים אפילו מי הוא הצועק "מי פּאַכאַלי", השור עצמו, או הזבובים שבין קרניו.  והעיקר, כל סרסור בעסקי הקוֹלוֹניוֹת – מרחוק הוא פּאַטריוֹט נלהב, התוגר – אבן-טוב, הערבי – בריאה של משי, וכל הקוֹלוֹניסטים שלנו הם לכל הפחות גבורים כמו המכבים בשעתם, והנה-הנה עוד מעט יתרחש שנית הנס באסוּך השמן!

אבל כשאתה מתקרב – ישמרנו ויצילנו השם.  דומה, כל החושים נדברו תחילה לשטות בך!  הקופה, נראה לך, עשׂויה "מעשׂה-רשת", כלומר, כולה נקבים-נקבים גדולים, וה"עוסקים בצרכי צבּוּר" יש להם אצבעות בדומה לשאר כל בני אדם!  אין אתה חושד חלילה בשום אדם, אף-על-פי-כן כמין עצבות מעיקה על לבך, ולפעמים עיניך מתעמעמות עד כדי כך, ש"מעשׂה-הרשת" נראה לך פתאום כמין טוי של קורי-עכביש, ואתה רואה בדמדומי דמיונך:  כמה עכבישים גדולים, והמוניות-המוניות של בני-ישׂראל עלובים בצורת פגרי-זבובים שנמצץ לשדם... אתה מסיר עיניך מעל הקופה ומשׂים אותן בפאַטריוֹט הגדול, בסרסור-הקוֹלוֹניוֹת, בנותן-העצות הראשי, ושוב דומה עליך שטעית, ומוכן אתה להשבע עכשיו, שאין זה אלא אחיו ממש של יוסי ריבלין!

התוגר גם הוא מאבד חנוֹ בעיניך;  הוא מצליף בבמבּוּק על פיסת-הרגל ומוצץ ב"בּקשיש" את הדם מן העורקים... הערבי, הבריאה של משי, נראה לך, רחמנא ליצלן, כגנב נורא המועד לרצוח, והמכבים שלנו – כהוָיה, כאילו זה עתה יצאו ממחבואיהם מתחת למטות!

אך מה ענין ריאליזם ל"חובבי-ציון" בפלסטינה?  תאומים כאלה אפשר שיוָלדו רק במוחו החולה של מנחם הסופר... פלסטינה היא פלסטינה, וריאליזם אינו נוהג אלא בנוֹבילות... וכמובן, לא באלה של יעבץ, מפני שהוא כותב נובילות גם-כן בפלסטינה...

_________

אך אל נא תחשבו, כי ריאליזם, אף-על-פי שאינו נוהג אלא בנובילות, דבר-של-מה-בכך הוא!  האמת היא, שבהתחלה היו הכול סבורים כן!

– מאי כולי האי – היו אומרים – יהא ריאליזם!  ובלבד שאין דורשים כשרון, ואף לא "לשון", לא "מליצה", ואפילו דקדוק לא, ושלם, אפשר, ישלמו, ובגלל "ריאליזם" לא יהא שדוּך מתבטל!

אדרבה – בשׂמחה רבה!  "לא בשמים היא" – ריאליזם אינו צריך לגבהי-רקיעים, "ולא מעבר לים" – אין אתה צריך להרחיק עדותך;  אין צריכין לא לאהוב ולא לשׂנוא, אין נזקקין לא למטרה ולא לתכלית!  הכול טוב ומקובל, סביב-סביב מוטלים נושׂאים כאבני-השׂדה וכצרורות-האדמה!  כל מקום שאתה שם, כל דבר שאתה רואה – קח ותאר!

אם אתה דר, דרך משל, בוילנא – תאר את הבוץ!  אם אתה שכוּב בבית-המדרש מאחורי התנור – העמק חקוֹר בחיי המקקים, או תן עיניך באשת השמש, המגישה את מעדני-הבחורים בעד האשנב!  מי שמכיר בוגרת, גרושה או אלמנה, אחיות המתאמצות להוציא זו מידי זו את חתנה, מורים החיים בדוחק משׁעוּריהם ומושכים, בשעת-הדחק, בעט-סופרים – ישב ויכתוב ויתאר אותם!  הוסף על כך מעט "חפשיוּת", והעולם נעשׂה כמעט עולם-של-הפקר, ואם אתה רוצה – בא "שוֹטר" ומוריד ידו למקום שאין צריכין – לית דין ולית דיין!

אבל דעה זו לא היתה אלא טעות!  הריאליזם הוא בשביל אחינו עבודת פרך, ולאחר כל נהרי-נחלי הזיעה, לאחר כל העמל והמאמצים – עדיין לא נלבנה מן החמר הריאליסטי אפילו לבנה שלימה אחת לבנין ה"פיתום ורעמסס" העברי!  פשוט – אין הדבר עולה יפה!

נתברר, שיותר קל למלא שׂק נקוב מליצות ריקניות, ויותר קל להחכים מליפּרט בתרגומו של פרישמאן, ולנחש, למשל, כמה אצבעות יש בכל יד לחיה הפרישמאנית-ליפּרטית, שיש לה ארבע ידים – ועשׂר אצבעות יותר ממה שיש לבן-אדם.

ונתברר, שיותר קל להוציא טפּה של רעיון מכל המאמרים והרוֹמאנים של זינגר, למצוא גרגיר של בר בכל ערימות המוץ הביקורתי שלו, וקל יותר לגנוב מפראַנצוֹז את "יזכור" שלו, לסחוב מגי די-מוֹפּאַסאַן את "השעור הצרפתי האחרון" באֶלזס-לוֹתרינגיה תחת הממשלה הפּרוּסית ולעשׂות הימנו "שעור עברי אחרון" לאחר החורבן תחת העוֹל הרוֹמי, או – שיותר קל במשך זמן קצר להשחית את קורטוב הכשרון של עצמו, אם ישנו, ולהשאר, למשל, עם צורות-המשקל של היינה ובלי רוח כלשהי של שירתו בפרט, ובלי שום רעיון בכלל... שיותר קל אפילו להקים בנין "שיטה" שלימה מחלומותיו של הבעש"ט, או לשזור שוט ספרותי מספרי-החול של בן-אביגדור – כל זה קל יותר מלכתוב נובילה ריאליסטית!

_________

ולא רק בן-אביגדור בלבד נכשל באבן-הנגף, שהטיל הוא עצמו לעצמו בדרך, ונפל עליה...

סאמוּעֶלי נשתקע בבדחנות עד למעלה מן האזנַיִם, ואף-על-פי שהן, ברוך השם, ארוכות למַדי, לא יוכל עוד שום אדם למשוך ולשלות אותו מתוך הבצה הזאת... כל מלה מעלה ריח של משׂחק-פורים, של חרוזי-בדחנים, של "אליקים צוּנזעֶר"... לא יפה מזה עלה הדבר בידו של טביוֹב; אותו טביוֹב עצמו, שזכה לשמוע באזניו הוא ממש, מפי אנשים שהבינו מתוך דבריו של הבּארוֹן הירש, שכל מטרתו ומגמתו אינה אלא לעשׂות גויים מיהודים, וכשקם זינגר ומיחה כנגד הדבר הזה, קם הוא (לטביוֹב כוָנתי) ופער עליו פה, עד שבלע אותו כמעט, אותו גביר עצמו, המסכּן, אף הוא נשתקע בבדחנות בטלנית, ומיד לאחר מכאן נפל לתוך ה"מַיִם שלנו", אל תוך הירוֹקה של הפילוסופיה הפסיכולוגית ילידת-הבית שלנו, ונפל דוקא ראשו כלפי מַטה... שמא אין אתם מאמינים?  הרי לכם:  ב"השדכנות בתור שדכן" שלו עושׂה אחד מטעמים בשביל "המליץ" – מאמרים שיש בהם לב ויש בהם אֵש, וחותם עליהם לא שמו הוא, אלא, למען טביוֹב, שם בתו בת השלוש-עשׂרה!  במאמרים הללו מתאהב צעיר אחד, ונושׂא לאשה את בתו של כותב המאמרים, והיוצא-לנו-מזה צריך להיות, שאילו למדו הבחורות עברית, היו הבחורים כותבים יפה יותר... לא טוב מזה היה סופו של הצד-שכנגד שלו, זינגר!  אותו זינגר עצמו, שהיה עלוּל למות על קדוּש-השם, אלמלא החזיק בו טראַכטמן בקצות בהונותיו והוציא אותו מתוך פיו של טביוֹב, אף הוא ניסה את כוחו בריאליזם!

הוא ישב וכתב את "קרבן היום"!  מעשׂה קצר ביותר, על שני מיני נייר:  על נייר ואֶלין ועל נייר פשוט, ודפוס יפה למַדי.

שני מחותנים מתכנסים יחדיו, בשביל לדבּר בענין שדוּך שכבר נתקשר.  קריעת ים-סוף היתה לו לשדכן, עד שהצליח לכנס אותם יחד, את שני הסוחרים הללו (שאין להם אלא קורט של פנאי ומבקשים כּוֹרים שלימים של כבוֹד), ולבסוף, כשנתרחש לו, למסכן הזה, הנס, ומזרח עם מערב נזדמנו לפונדק אחד, נתגלע בין המחותנים וכּוּח בענין... נוּ, שערו אתם בענין מה?

– בענין הנדוניה?

לא!

– מלבושים?

אף זה לא!

– מזונות?

כבר אתם מתרחקים ביותר-ביותר!  כבר לא תצליחו לנַחש, רואה אני, מה שיכול לעלות בדעתו של ריאַליסט!  הוכּוּח נתעורר דוקא בענין ארגנטינה ופלסטינה;  מחותן אחד דעתו הולכת אחר הבּארוֹן הירש, והשני הולך עם כל העדר, והוא נאבק למען בן-אביגדור, טביוֹב, יהל"ל, יעבץ, צדרבּוֹים, גמזו עם "הנדיב הידוע", רוֹטשילד, גם יחד;  אין הוא יכול לשׂאת את השם ארגנטינה!  ובעלי מרה-שחורה ורגזנים היו, כנראה, שניהם, ונפלה מריבה ביניהם, וחירפו וגידפו זה את זה בדומה לגבוריו של וייסבּרג, ואפשר אפילו שהודיעו זה לזה את נחת זרועם.  ושמא, לפחות, תוכלו לנחש מה היה בסופו של דבר?

– השדוּך נפרד?

עוד מעט!

– אחד הגיש מסירה על חברו?

שוב אתם מתרחקים מן האמת.

– נעץ לו סכין לחברו?

הוי, אין לכם השׂגה כלל בריאַליזם!

– אלא מה?

השדכן מת!  מבינים אתם:  הוא התרוצץ והתייגע כל-כך, ורעב הרי היה, וזינגר לא היה יודע, במה יגמור, והלך המסכן, לשדכן מתכוון אני, ומת;  ברוך דיין האמת, הניח אשה וילדים...

וראו נא:  דומה, דברים פשוטים מאד:  פלסטינה וארגנטינה, וּוכּוּח בענין זה, מחותנים ושדכן... הכול ריאליזם בלבד, והמעשׂה הזה מעלה אף-על-פי-כן ריח של בית-המרחץ הישן...

שמא מבקשים אתם לדעת, כיצד הריאליסטים החדשים-הטריים שלנו מתארים יפיה של אשה?  הרי לכם:

"אשה צעירה, בת עשׂרים וארבע בשנים, בעלת קומה תמירה וכחושת-הגו:  קלסתר-פניה צחור, ועל לובן לחייה החירות מופיעים פה ושם כתמי-שמש (בהרות-קיץ);  אפה הרחב מפאר ומאיר את קלסתר-פניה, ונחיריו (של האף) משולים לגביעי-שושן נחמדים.  עיניה שחורות ולוהטות, ומתוכן נשקפת חוּצה נשמה רותחת ולבב מלא חיים... פיה קטנטן ושׂפתיה מלאות ורחבות ואדומות כדם... צוארה הצח והרזה מגוּלה, והיא לבושה שׂלמת-שינה..."

הרי לכם, והודו אתם עצמכם, ש"ריאליזם" אינו לגבי המחברים שלנו אלא אבן-נגף להכּשל בה ולשבור קרקפת!

_________

ראויים הם לרחמים, המחברים שלנו, הנוביליסטים המסכּנים שלנו!

האריסטוקרטים שלנו, העורכים רצוני לומר, מנצלים אותם יותר ממה שניצל לפנים הפריץ הגרוע ביותר את האִכּר, ויותר ממה שניצל פרעה את בני ישׂראל!  לגבינו הספרות אינה לא פרה ולא עז, אינה נותנת אפילו טפּה אחת חלב, להרטיב בה את שׂפתי המשורר הצרובות.  אין היא "קרדום לחפור בו", שמכניס הכנסה כלשהי, כגון מים לבשל בהם דיסה, וחוץ משנַיִם-שלושה מו"לים, שיש להם, או שנדמה שיש להם, פרנסה בכבוד, אפילו מנחם-הסופר המפורסם אין בכוחו לתקן את מנעליה של זוגתו!  לשם מה איפוא עובדים?  על מה מתייגעים?  אילו היה לפחות לסופרים שלנו רעיון שיהיו מתאהבים בו, שיהיו מוכנים ומזוּמנים ליתן את חייהם עליו, להאבק עד לטפּת-הדם האחרונה;  אידיאל, שיהא נותן להם כוח, מרענן את הדם הנרפה, מחלץ את העצמות הבלות... אבל דבר זה אין להם, לצערנו!  – אל נא תחשבו, ש"לאומיות" ו"פלסטינה" הם יותר מ"נושׂאים" לכתיבה;  אל נא תחשבו, שהם מתייחסים אל הענינים האלה בכובד-ראש מרוּבּה... חשיבותם של הנושׂאים הללו כחשיבותן של "שׂריפה" או "מחלוקת" שנפלו בעיירה, או כ"סערה" אחרת שמתעוררת בכוס-המים הקטנה שלנו...

עבודת-הפרך, הנעשׂית בעזרת התנ"ך ועשׂרה ספרי-מלים ביד, הרי היא נעשׂית, רק למען קורטוב הכבוד בלבד, ובעד הטפּה היחידה הזאת של משקה-הנצח, למען "החכם הסופר" בחיים ומסגרת שחורה ב"הצפירה" או ב"המליץ" לאחר מאה ועשׂרים שנה, עוד יש העזה לבוא ולדרוש – מלבד זמן, דיוֹ, עט ונייר – עוד "ריאליזם"!

_________

לפנים היתה לפחות בקורת רחמנית!  הגבאית הזקנה הזאת (שהיה אפשר לקנות אותה לא בשלושה דרכים בלבד, אלא בכמה וכמה דרכים) – היתה חולקת ומחלקת לפחות כבוד באַמה!  ומפני מה לא?  רחמנות מידה יהודית היא, "כל ישׂראל עריבים זה בזה" כלל גדול הוא בישׂראל, שכן באמת – "זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי-חכמים לא-כל-שכן"!  והזקנה הזאת מוצאה היה מבית-המדרש, והיתה יודעת את הדבר הזה, ובשביל כל מחבר ובשביל כל ספר ידעה למצוא דבּוּר חמים, מליצה פושרת!

הגבאית הזקנה ויראת-השמים ידעה ברכה גדולה אחת בשביל כל מושכי העט:  "פרו ורבו ומלאו את הארץ!"  יהא פשפשים, ובלבד שיכניסו חיוּת כלשהי בביתה של אמא הישישה... יהא עפּוּש, ובלבד שיבוא ריח כל שהוא באפה.

וכהיום הזה אפילו הדבר ההוא אבד מן העולם והיה כלא היה!  אפילו קריטיקוּס נזכר, ש"יזכור" הוא חבוּרו של קארל אֶמיל פראַנצוֹז, הנ"ץ ב"הצפירה" חייב ומחוייב דוקא לסַפּר, שהוא קרא בזמן מן הזמנים בספר מן הספרים הגרמנים דבר שהוא דומה ל"שכול ואלמוֹן", גרוֹסגליק מתלבש חוצפה דקדושא והולך ומוכיח, ש"גלית הפלשתי" אינו אלא כתב-פלסתר פשוט, ואפילו אותו זינגר עצמו, שאמרנו מקצת שבחו בפניו לעיל, אף הוא יצא לפני זמן מועט ב"הצפירה" ב"דבר כל חזון", שבו הוא בוכה בדמעות שליש על החורבן:  שהמו"לים מלומדים פחות מכשעוּר, המחברים – כמעט ולא-כלום, והגבירים התומכים בספרות – בורים גמורים... ואחד "איש-יהודה-קריאות" (איזה שם משמות בחר לו!)  מוכיח ב"המליץ", שאותו זינגר עצמו הלך וחזר והדפיס על שמו פיליטון של טביוֹב...

עכשיו אמרו אתם בעצמכם, כלום בטוח אדם בימינו בחייו?  האם לא הקיץ הקץ על עולמה של הגבאית הזקנה?

_________

אלא שהמחברים חזקה עליהם שימצאו מוצא לעצמם, ולא ילכו חלילה לאבּוּד גם בימי הריאליזם.  אסון אמיתי ארע לו, המסכן, למלאך אחד!

צריכים אתם לדעת שאחד מן המחברים "שלנו" היה לו בביתו שׂרף, מלאך שכּולו אש להבה, שהיה עובד בשבילו עבודת-פרך כחמור-גרם;  הוא היה אנוס להכתיב לו מאמרים, שירים, מליצות, בקורות, וכל מה שאתם מבקשים... וכך נמשך הדבר זמן מרוּבּה, עד שנקטמו אזניה של הכד!  כידוע, ברצות הבורא גם מטאטא יורה, הפצצה הריאליסטית נפלה והתפוצצה בד' האמות שלנו, מה עשׂה המחבר דנן?  קם וגירש את השׂרף בעצוּמוֹ של החורף, במזג-אויר שאינו ראוי אפילו לכלב, בדומה לבעל-עגלה אכזר, שמגרש סוס זקן בלא עור, בלא בשׂר ובלא עצמות!

השׂרף, מסכּן, היה מהלך מפתח אל פתח, אצל כל מחבר התחנן, אל רגליהם התחבט... "ואין מאַסף אותו הביתה", שום אדם אינו מניח לו לעבור את הסף!  חסל סדר "מלאכים"!  "ריאליזם" – מצעקים!  ומייעצים לו, שישוב ויעוף השמימה!

אך שוב ועוף – בשעה שהוא קופא כולו מקור!  שוב ועוף – ונערי-הרחוב קטפו לו בינתים את הנוצות מתוך כנפיו הצחורות-לפנים!  אל הווייסל רצה להטיל עצמו;  כל-כך מיואש היה!

והיה עושׂה כן, אלמלא שני אלה:  ראשית, כהיום הזה הווייסל קפואה ונוקשה כשירתו של הפרופיסור יוסף הלוי, ושנית, אני הוא שמצאתי אותו!  מתוך רחמנות לקחתי אותו עמי והבאתיו אל התמחוּי, נתתי לו מעט מרק חם עם כיכּר לחם, ובשׂכר זה ישבתי עליו מעט ברכיבה ויצאנו לשוט על-גבי גגותיהם של "כלי-הקודש" האמיתיים של וארשה!

_________

השעה היתה שעת-לילה (לאור היום הייתי מתבייש לרכוב על בריה משונה ועלובה כל-כך) ומ"כלי-הקודש" היתה עולה ומתרוממת חשכה גדולה כל-כך, אפילה מעוּבּה כל-כך, שלא ראיתי ולא-כלום!  אך כנגד זה מלאו אזני משמוע!  הרבה מאד שמעתי...

השׂרף היה רגיל לנסוע ברכבת, לעלות ולרדת במדרגות, ואת העפיפה שכח כמעט לחלוטין... ומלבד זה הוא גם עיף ותשוּש!  לפיכך הוא מתעכב ליד כל ארובת-עשן, נושף ושואף בכבדות, ובינתים אני שומע דברים המשׂמחים את הלב.

ואני מרוצה בזה!  אילו היה זה מלאך צעיר, שכוחו עמו, ודאי שהיה ממריא עמי ישר אל השמים, מעל לעננים, מעל לקשת, והיינו טסים על-פני שבילי-החלב, בין הלבנה והכוכבים.

אני מודה ומתודה, שאני כשלעצמי, תלמידה של האסכולה הישנה, שבטבעי אני רוֹמנטיקוֹן מוחלט שאין לו תקנה, הייתי נהנה מכך, הייתי שואב מלוא חפנַיִם נחת!  אך מה תועלת ריאליסטית היתה יוצאת לי מזה?  אני אהיה מייצר רוֹמַנטיקה ואידיאליזם, בשעה שבן-אביגדור צועק:  "ריאליזם!", זינגר מכריז ומודיע:  "חכמה!"  וכל "קהל-הקודש" רוצה – קש וסוּבּין?!  שום מוכר-ספרים לא היה נוטל כהיום הזה סחורה כזאת אל ידו, ואף לא ב"קוֹמיס" ועל-מנת-שלא-להחזיר!

כנגד זה בנסיעתי על-גבי השׂרף אני מלקט פנינים ריאליסטיות שחורות מתוך הפיח המרוּבה שבכל ארוּבּות-העשן, ומהן אקשור מחרוזת לצוָארם של "אחינו העניים והעלובים", של "עם ישׂראל", של "כנסת ישׂראל"!  זה יהיה רוֹמאַן ריאַליסטי בחרוזים, או בלי חרוזים, אבל דוקא על נייר-ואֶלין, שהריאַליזם יהיה עבה עוד יותר, ונוסף לכך מכורך כריכה בעל-בתית של עור ודוקא עם אותיות-זהב על הגב!  שיהא הקהל מלקק אצבעות!

אך כל זה יהיה לאחר זמן;  אַל תמשוך את החכּה לפני הדגה!  לפי שעה אין אני בא אלא לעורר בכם את התיאבון באחד מששים מטעמו של הגן-עדן!...

מתוך מה ששמעתי מתוך ארובות-העשן אסַפּר לכם לפי-שעה בשׂורה-טובה, שתדשן לכם את המיח בעצמותיכם!  ההנה תהנו, כשם שנהניתי אני!

אני מודה ומתודה, שעד עכשיו הייתי סבור, שהספרות אין לה שום פעולה כלל על אנשי-שלומנו;  ש"הקורא הנכבד" אומר:  "דבּר, דבּר, אני אתגבּר!", שאין אנו אלא משׂחקים בהטלת אפונים אל הכותל.  אבל התברר נתברר מתוך ארובות-העשן, שאין הדבר כן... ב"הפרדס" כתב אחד-העם "פרוֹרים", ובאחד מן הפרוֹרים "הוכיח", שאמונה דומה דמיון גמור לחבית;  ויתר על-כן, שהכלל הישן "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אינו נוהג כאן, בחבית דנן... החבית קדושה, אפילו היין הופג טעמו, אפילו אחד מוזג-רמאי מילא אותה מים, או משהו גרוע ורע מזה... משום שהעיקר – אומר אחד-העם – אינו המשקה, אלא החבית!

אין אני מחוייב לחזור ולספר לכם את ראָיותיו;  ראשית, מספיק כש"אחד-העם" אומר, שנית, אין מסוגלת להוכחות כאלה אלא לשון-הקודש עם ביטוייה הפילוסופיים החלקלקים;  ואילו הז'ארגון, שכל תיבה שלו יש לה רק משמעות אחת, ודוקא – ברורה וּוַדאית, לא-יצלח הוא לצורך פרכוסי-לשון כאלה;  ושלישית, לא בדבר זה בא אני לדבּר כאן!  אלא אני ואתם צריכים לשׂמוח, שכשם שבן-אביגדור הוא פוסק בריאליזם, כן "אחד-העם" הוא פוסק בפילוסופיה, ומיום שכתב על החבית קבּל על עצמו כל קהל-הקודש עול מלכות שמים...

הכול נעשׂו יראי-שמים!  תמו כל האפיקורסים הותיקים, כל הביכנֶרים, הדאַרוינים והספֶּנצֶרים שלנו ילידי-הבית... לא שׂריד ולא זכר!  בכל ארובות-העשן אין משׂיחין אלא בהקדוש ברוך-הוא;  בארובת-עשן אחת לא שמעתי אפילו דבּוּר אחד בלי הזכרת שמו יתברך.

התמוגגתי כמו בחמאה;  דומה היה עלי, ששוּב אני קורא רומאן על הבת-מלכה!

בארוּבּת-עשן אחת, דרך משל, שומע אני:

– התהילה לאל, סכום נאה הרוַחתי באתרוגים מארץ ישׂראל!

בארוּבּה שניה – אני שומע הפּוּכו של הדבר הזה, אך הכול בהזכרת שמו של רבון העולמים!

– הדבר עלה, ברוך השם, יפה-יפה, קטפתי את הפטוֹמות, ארזתי את הקוֹרפיים בתיבה של ארץ-ישראל, והנה – התהילה לשמו יתברך, עשׂיתי יום-טוב נאה מאד...

בארוּבּה שלישית שומע אני:

– ברוך השם, הוּר-ר-ה, רבונו-של-עולם!  חסל סדר בּוֹגדאנוֹב!  סיגריות משלנו!  יחי שלומיאל ושוּת', יחי!

וברביעית:

– מיעבץ, ברוך הוא, שאינני ראוי לקרוא בשמו יתברך, אפשר גם-כן למשוך פרנסה... סחורה עוברת לסוחר היא, כגון שירי-המעלות, תיקונים לליל-שבועות, סליחות ותחינות, להבדיל...

– שיעוּרים – שומע אני בארוּבּת-עשן חמישית – מצויים, ברוך השם, ובפרט מזמן שפסקתי מלעשן בשבת בפרהסיה... מ"כל ישׂראל חברים" ממשיכים גם-כן משהו יניקה, שהשם יתברך יחזיר עוד את המזכירות אצל "חובבי-ציון", או, אם לא כן, משׂרה לפחות אצל הבּאַרוֹן הירש, אז בוַדאי ובוַדאי שאהיה מקלס ומשבח ומהלל לשמו יתברך!  והייתי נוטל עלי אפילו להיזהר ולהקפיד שלא לטעום מאכלי חלב עד שש שעות שלימות לאחר אכילת בשׂר!

השׂרף שלי מרעיד פתאום, כנראה מן הצינה, ואנו טסים ועוברים אל ארוּבּה אחרת:

"סבור הייתי (שומע אני) שכבר הגיע קצי, הרעב מהפך לי את המעיִם, חפץ למַשכּן אין לי, בהקפה לא יתנו לי... מה עושׂה הקדוש-ברוך-הוא?  הריני גונב כף של כסף"...

השׂרף מרעיד שוב, והפעם כבר מתוך פחד, מפני שמהומה כזאת ורעש כזה נתעוררו פתאום ברחובות, ומרוב פחד נפלנו למַטה.

אך בשעת נפילה שמעתי, במה הדברים אמוּרים ודבוּרים:  רבני ירושלים הגישו מסירה על בן-יהודה!

ועל הנפילה הזאת הצטערתי מלב ונפש!  לשם מה ומפני מה?  וכי מה חדשה היתה ונהיתה כאן?  וכי אין ענין המסירוֹת ענין יהודי?  צאצאיו של אברהם אבינו, עליו השלום, רחמנים בני רחמנים הם, בידיהם שלהם לא ימלקו לעוף את ראשו מעליו, לשם כך דרוש להם שוחט מיוחד, אבל – מפני מה לא יפול "הוא" בידיהם של אחרים?

אמנם, הדין אינו כן, למסור ישׂראל בידי עכו"ם, נאמר ונכתב בפירוּש, אסור ואסור, אך על-פי דין גם רבּית-דרבּית אינו ענין כשר ביותר, ואף על-פי-כן יהודים עושׂים חיים ומשׂיאים את בניהם ובנותיהם מרבּית קצוצה, ונשיהם מתקשטות בינתים במשכונות, ועמודי השמים אינם מתמוטטים כלל!  אלא באיזה אופן אחר אפשר להפטר מבעל-תחרות מגוּנה, להגיע ל"שלישי" בעליה לתורה, להפּטר מחוב, לסתום למישהו את הפה, שלא יהא מגלה סודות מן החדר, או לבער אפּיקורוס, המביא את כל המגיפות ומרעין-בישין אל עיירה יהודית טהורה?  והיאך יהיה אפשר בלא זה לנהל מחלוקת בענין רבנים ושוחטים?  חור בראש שנעשׂה בפמוט של השולחן רפּא יתרפּא!  וכי אפשר להזמין אצל קרוּפּ או אצל מישהו אחר תותחים יהודיים מיוחדים?  אם כּן, מה אפשר לעשׂות?  אדרבה, תנו כלי-זיִן טובים יותר!  האדם אף-על-פי-כן דמו לא דם-דגים צונן, ואפילו הדגים עצמם – אף הם איש את רעהו חיים יבלעו!... וכל אותם הבריות, ששׂערות-ראשם וצפרני ידיהם ורגליהם תסמרנה מן העובדה, שהמסירה נמסרה דוקא בידי רבנים ודוקא בירושלים, כל אותם הבריות אינם זוכרים, כנראה, מה שירושלים היתה לפנים, והם מכירים רק את הרבנים של ימינו ומקומותינו, מקומות שבהם מורה-הוראה בדיני-תורה המירוֹבוֹי[ii] , עסקי העיר שייכים אל ה"פּני" או אל "טובי העיר", והרב אין לו שליטה אלא בשאלות-נשים וקורקבן של תרנגולת, ואף בזה דוחק את רגליו כל מלמד-גמרא;  מקומות שבהם הרב חי בעיקר ממתנות-לאביונים, מדמי יום-טוב ופורים וחנוכה ושבת וברית-מילה;  מקומות שבהם עיקר-הפרנסה בא מבית-המזיגה-של-שבת משמרים ומנרות, והמשׂכּוֹרת הכשרה אינה אלא תוספת לפרנסה.

אמנם, לפנים בירושלים לא היו מוסרים מצויים;  לא היה לפני מי להגיש מסירה, וגם – לא היה צורך בזה, משום שבמלקוּת ובארבע מיתות בית-דין היה אפילו המחמיר שבמחמיר יכול לצאת ידי חובה!  אך כנגד זה בתקופה קדומה יותר, במצרים, הגישו מסירה קודם-כל על משה רבינו!  ולאחר מכן, כבר בירושלים, תחת שלטונם של הרומאים, בזמנם של דייני הגזירות, בזמן שאַדמוֹן נעשׂה תנא, הן נעשׂתה אותה מסירה גדולה וקדושה לפני פּילאטוּס!

באותה שעה באמת שתלו את המסירוֹנת הקדושה בישׂראל, את השתיל הרך, שבכל תקופת ימי-הבינים אכלנו את פירותיו הטובים... פילאטוּס רחץ עד מהרה ובבת-אחת את ידיו במים טהורים ונשאר נקי-כפים עד היום הזה, ואותנו רחצו ימי-הבינים השחורים בדם לבנו במשך מאות בשנים, ולאחר כל זה – אל אלוהים הוא לבדו יודע, מה פנים יש לנו עוד כהיום הזה!

ומי היה אז המוסר?  אבות-אבותיהם של הרבנים שלנו;  הפּרוּשים, הרבנים של הימים ההם, שהיו תמיד תמימים עם השלטון, טובים וכשרים;  שנידוּ את הבריונים, התגנבו ויצאו כמתים מבעד לשער העיר הנצורה אל הרומאים, ולאחר שנשׂאו חן – לא ביקשו אלא שיתנו להם את יבנה וחכמיה, את הרבנות, את הישיבה, את השטריימ"לין עם הגזירות!

כמובן – רב של ימינו, בטלן וכבד-פה, שאינו יודע צורת מטבע, מפני שאשתו נותנת לו כל ערב שבת חלקו, פרוטה של נחושת לטבּיקי;  התלמיד-חכם שאין בו דעה, שהוא חרד ורועד מפני שמש, קצב ובלן והוא כאסקוּפא הנדרסת לגרוּע שבחייטים – רב כזה אין בו סכנה... בשופרות ובחרמות מפחידים היום תינוקות של בית-רבם, ומגיעים עם זה, כמו עם "מציאה" שנזדמנה, ישר אל בית-הסוהר... אך אל נא תסברו, שהרב שלנו בטבעו הוא כזה!  שהפּרוּשים לשעבר, עם צפרנים ועם ניבים טורפניים, נעשׂו כבשׂים;  שבכרמנו אנו, על הקרקע של "אתה בחרתנו", המזוּבּל בנאציונאליזם, אין גדלים אנשים מסוגו של טוֹרקואֶמאַדה!  כל זה אינו אלא "סרעֶדאַ זאיעֶדאַיעֶט", ובדומה לתרנגולו של פּאַפּירנה ב"משלי הזמן" טוען השקט והשלֵו שברבנים לפני רבונו של עולם, בינו לבינו, ושואל:

 

לָמָּה לֹא נָתַתָּ לָנוּ

רְעָמֶיךָ וּבְרָקֶיךָ?

הַדְּרָשׁוֹת – הוֹי מַה מּוֹעִיל בָּן,

אִם אֵין חֹד בְּצִפָּרְנֶיךָ?

 

נָא, הָשִׁיבָה אֶת הַתֹּפֶת

שָׁם לְמַעְלָה, פֹּה בַשֶׁפֶל!

תֵּן מַלְקוֹת, אַרְבַּע מִיתוֹת תֵּן,

סַיִף עִם גַּרְזֶן וָחֶבֶל!

 

לְפָחוֹת מִין מַעֲרֹפֶת!

כֹּחַ תֵּן, וְגַם קַרְנַיִם!

וּנְכַלֶה מִתּוֹךְ הַכֶּרֶם

הַקּוֹצִים, הוֹי אֵל שָׁמַיִּם!

 

הנה, כאן קבור הכלב!

שום עלוקה לא תמוֹץ אפילו טפה אחת ויחידה של דם, כל זמן שהיא מוטלת בתוך הצלוחית... היא נדבקת בזנבנבה החינני אל הזכוכית החלָקה, והיא מניעה עצמה נענועים עד הלב!  צורת-מטבּע אינה יודעת, לספּוֹר שתיִם אינה יודעת!  אך נַסה והתר את הפתיל, הוצא אותה מכלאה והנח על גופך!

נַסו נא ותנו לרבנים שלנו את השלטון בידיהם, וראה תראו, כיצד הרועים הללו רועים את הצאן!  ואפילו כהיום, בדור הזה, כאן אצלנו, מקום שהרב אין לו כוח אלא בעניני קידוּשין, מילה וּשטריימי"ל, נמצא אף-על-פי-כן רב, שהלשין על קהלו שלו עצמו יחד עם כל קהל ישׂראל:  שבלי רב, קיטל וטלית, נשבעים כל היהודונים לשקר, משום... משום שאם הרב בא אל ההשבעה, הריהו מקבל רוּבּל-כסף שׂכר-הליכה!

קחו אותו רב עצמו ושלחו אותו לירושלים, מסרו בידו שלטון על הקהל על-ידי החלוקה, תנו לו דריסת-הרגל וכוח-השפעה כלשהו אצל התוגר, והוא יטיל חרם על רוֹטשילד בגלל בתי-הספר, ישלח אפילו את יעבץ אל סיבּיר הטוּרקית, ומעשׂים-טובים יעשׂה כיוֹאננא ד'אַרק היהודית – הרבנית דבּריסק!  הוא יעשׂה אפילו שותפות עם התוגר ב"עבודת הבורא";  התוגר יכּה בבּמבּוּק על כפות-הרגלים מלמַטה כלפי מעלה, והרב יכה במקל ורצועה, בשופר ובמקוֹש בבית-הכנסת על הראש, מלמעלה כלפי מַטה, ועל-ידי כך תשתמר על הצד היותר-טוב "הנקודה היהודית" בלב היהודי באמצע!

_________

ומה אתם מצעקים?  אתם לא פיללתם שדבר כזה ייעשׂה בירושלים?

לאיזה דבר טוב מזה יכולים אתם לקוות מעיר, שנעשׂתה זה דורי-דורות כלי-רקיקה ופח-אשפה, בית-חולים ומקום-בדוּד לכל קהילות-ישׂראל מכל העולם כולו?  כל מקום שהיה בטלן, נרגן, מוקצה-מחמת-מיאוּס, שוחט שנסתמא, מלווה-ברבּית שירד מנכסיו, כל מקום שהיה פושט-יד, נגוע או צרוע, פליט-הקהל, או רבנית זקנה ואלמנה, רב שיצא מדעתו, כל מה ש"אין לו תקנה אלא קבורה" – כל זה רקקו, טאטאו ושילחו לירושלים...

כאן אצלנו היו רבים מהם שוטים פשוטים בלבד, אך אוירא דארץ ישׂראל מחכים, והרי הם נעשׂים מוסרים... וש"אוירא דארץ ישׂראל מחכים" אינו מאמר בעלמא, אינו ביצה שנתרוקנה מתוכה, יש לכם סימן וראָיה מיעבץ, זה טרייטשקי או אילוֹבייסקי היהודי... כאן היו הדעות שונות ומחולקות בעניין כשרונותיו, וכיום שוב אין שום אדם מסוּפק בכך, שבארץ ישׂראל נתחכם בחכמה האמיתית.  ואם רבני ירוּשלים לא יטילו עליו חרם מחמת התחרות בלבד, או לא ישלחוהו למקום שהפלפלין הטורקיים גדלים, סופו שיעלה ויגדל ויהיה עכביש גדול וחכם מאד, היושב בדיוק בירושלים, בלבה של ארץ ישׂראל, שהיא (על כל פנים) טבורו של העולם היהודי, ורשתו תהיה פרושׂה מהודו ועד כוש – מאיישישוֹק ועד הוֹצאֶפלוֹץ, לצוד בה זבובים... ואם יעבץ החכים, מוחות-של-גמרא אמיתיים על אחת כמה וכמה!

_________

פתאום ושלא-בצפוי הרעים הרעם ביום בהיר רק על "חובבי-ציון"!  הוי, בכמה עלה להם הדבר, עד שהרקיע הרבני נתבהר ונתטהר ונתככב לפניהם!  לשם כך קיימו וקבּלו עליהם "בני משה" שולחן-ערוך ישוּעי גדול עם הסעיף הראשי:  להיות יראי-שמים, כדי למצוא חן בעיני המון-העם!  סלוּצקי, המסכן, התעפר בעפר רגליהם של הרבנים!  עולי-רגל חתמו על "חשבונות-הצדק" של ה"חלוקה" בירושלים;  בעמל רב ועל חשבונם-הם נשׂאו והעלו אל מגדל-עופל רב קטן ושכוּח ועשׂו אותו רב-הכולל, "גראַן-ראַבּעֶן" שפניו כפני משה רבינו!  ב"המליץ" של ועֶרמוֹנט כבר התחילו נושׂאים-ונותנים אפילו בענין מסירת כל החדרים, כל חנוּכו של הדור החדש וכל עסקי הקהילה בידים רבניות (אף-על-פי שביעבץ וברעֶקעֶנדוֹרף אפשר לצאת ידי חובה, לכל הדעות)!  בדבּוּר אחד – עשׂו הכול, בשביל שהרבנים יאמרו:  "הן!", כדי ש"חובבי-ציון" יהיה להם "הן" מצד זה ו"הן" מצד זה, והכבשׂים יניחו לגזוז עצמם בלא פעיה...

– ולבסוף, הרי לך!

הישוּעים הנושנים לכדו את החדשים בחרמם;  בן-יהודה יושב תפוס בבית-הסוהר, בית-החרושת של מלים עבריות סגור, ואתה לך ושאל לו קושיות לרבונו של עולם!

_________

אך אל נא תחשבו, חס ושלום, שאני בא להתוַכּח כאן, או להילחם חלילה, עם "חובבי-ציון";  ראשית, מה אנו ומה חיינו?  מהיכן בא ומגיע לץ לעמוד ולריב עם אדונים כאלה, שהם משגיחים בו בשׂולטן כמו שמשגיחים בחתול, ואינם מצפים למשיח שיבוא, אלא עומדים בעצמם ובונים את גשר-הנייר ואומרים לה לכנסת ישׂראל:  "בטלן, חטוֹף וסטוֹר!  והזדרז, שכן אם יהיה ישוב, לא תוכל לעולם עוד לסטוֹר!"  (מלה במלה מתוך "כוורת").  ושנית, אני עצמי הנני "חובב ציון", אם כי באופן אחר;  ושלישית, יש בחברה זו מלבד "בני-ציון" – גם "בנות ציון", והללו לא רק לץ שכמותי, אלא אפילו הרע שבשׂונאי-ישׂראל מוכן לגפּף אותן... והרביעית – וזה העיקר – אין זה לפי מוחי, אין זה לפי כוחי!

וַדאי שמעתם, שלפנים, בזמנים הרומאנטיים הישנים, היו מצויות – מלבד כל אותם הדברים הטובים שפרטנו בראשית הפיליטון – גם חיות ובהמות מכושפות, שהיו מחריבות חורבן גמור ערים וכפרים... ומצד שני, מצד בני האדם, נמצאו כנגדן הרפתקנים – גבורים, מן הגבורים האמיתיים, שהיו מקריבים עצמם לטובת הכלל, אף-על-פי שבימים ההם עדיין לא היו עתונים מצויים ושום אדם לא הודיע בקהל אפילו על אנחה אחת לטובת האחים המסכנים...

גבור כזה היה יוצא בחרבו ובקשתו, אחד ויחיד, בלא חברות, בלא תמיכות, בלא פרוטה של פשיטת-יד;  משום אדם לא נטל רשות, משום אדם לא לקח להוצאות הדרך, והיה נפגש פנים אל פנים עם החיה הרעה!  הרבה גבורים נפלו, אבל אחדים מהם הצליחו אף-על-פי-כן לשחרר את הכפר החלש, או את העיירה הנבהלה, מן החיה המכושפת!

אך רע היה מצבו של הגבור, כשהיה לו עסק עם "דרקון".

דרקון הרי זה שפיפון מכושף, או מין נחש ארסי, עם או בלי כנפים, אבל עם כמה תריסרים ראשים... כל ראש יש לו פה מיוחד, ארס מיוחד ומעלה-יתירה מיוחדת – לאחר שפוסקין אותו הוא חוזר וגדל תוך כדי דבּוּר!  לנַצח דרקון כזה לא היה אפשר, אלא אם כן פסקו לו את כל ראשיו בבת-אחת!

מין דרקון כזה הם "חובבי-ציון", ולא, חס ושלום, מפני שהם "חובבי-ציון", אלא מפני שהם חברה!  בתורת חברה יש להם אלף ראשים, והראשים הללו מעלה-יתירה יש להם, שהם פזורים ומפוזרים בכל ארבע פינות העולם... ולך חפשׂ בשבילם סַיִף לקצוץ את כולם בבת-אחת!

אך אם אתם סבורים, שהמעשׂה באותו דרקון הוא "משל כחרס הנשבר", משום שהדרקון דומה לאיוב הצדיק, עליו השלום, והוא בחינת לא היה ולא נברא, ושהוא, הדרקון, יכול היה להרע רק לאלה שהאמינו בקיומו, בשעה ש"חובבי-ציון" חיים וקיימים, והם עובדה בדומה לאנטישמיות, הריני מבטיחכם, שבדבר זה דוקא המשל אמת ונכון!  שכן, בינינו לבין עצמנו, הרי "ציון" זוֹ ו"חיבת-ציון" זוֹ אף הם אינם אלא משל, לא היו ולא נבראו, ו"חובבי-ציון" אף הם אין בכוחם להרע אלא לאלה שמאמינים להם ונותנים בהם אמוּן!

אם אפשר למצוא הבדל, הרי הוא נעוץ רק בזה, שהדרקון היתה לו רק קיבה אחת, קיבה כוללת אחת בשביל כל הראשים, ולפיכך היה צוֹרֵך מעט, בשעה שבחברה של בני-אדם יש לו לכל ראש קיבה מיוחדת משלו;  כל ראש חייב לדרוש, לנגוס, ללעוס ולזלול בפני עצמוֹ, ועל חשבונו המיוחד של עצמו, ולפיכך – עולה לנו כל חברה כל-כך הרבה, כל-כך ביוקר!  לפיכך בעניני "צדקה" אין הריאליזם נהוג, את החשבונות מוכרחים לעשׂות "מרחוק", אין מועיל במנעול ובריח, ולא לחינם מצעק ד"ר סקוֹמוֹרוֹבסקי, שלגבי "ציוֹן" הריאליזם הוא סַם-המות, שלגאול צריך רק את האידיאליסטים, ואת השאר צריך להשאיר לכל הרוחות והשדים בגלות החשכה!

_________

לא, אחַי!  מוכן אני לסכּן את חיי ולצאת למלחמה על הגדולה שבחיות ובבהמות, כן בחיים וכן בספרוּת, ומוכן אני אפילו לדרוך להם לנחשים ולעקרבים על זנבותיהם, ואפילו להכניס אצבעי בין שיניהם של המוסרים, אך להלחם בדרקון, במחילה, דבר זה איני יכול!  מפני שדרקון עם כמה תריסרים של ראשים אי אתה יכול אפילו לתפסו בדבר-שקר, מה שאומר ראש זה אינו מחיב ראש אחר!  ובפרט כשדרקון מפיח דברי-התפארות וכולו חלוּל-מנוּפח-ורך עד כדי כך, שאין לה לסכּין שליטה עליו כלל.  ומלבד זה הוא מחליף את ראשיו מרגע לרגע, ובמהירות עצומה כל-כך, שהעינים מסתנורות...

שלושים וחמישה ראשים מצעקים:  רוצו, חושו, אוצו לפלסטינה... הארץ מזילה שם למענכם חלב ודבש, התוגר מצפה לכם בידים פרושׂות, הערבי נפשו יוצאת אליכם!... וכשנמצאים כמה מאות או כאלף צייתנים המקבּלים את העצה והם נוסעים וגוֹועים במחסור, מתעורים ממַים רעים, מתייבשים מרעב, ופרוטותיהם כלות מן הבקשיש;  וכשמלקים נשים בבּמבּוּק – על שדיהן המעורטלים, ונערות-שנתפתתו על-ידי פטריוֹטין מתרבות כעצי-היער – מתרומם ראש אחד, השלושים-וששה במספר, ומכריז ומודיע:  אנחנו אמרנו מיד:  אל תרוצו!  מקרא מפורש הוא:  בשוּבה וָנַחת תוָשעוּן!  עמא פזיזא, רחמנא ליצלן!...

שלושים וששה ראשי-פיליסטרים מטומטמים וסתומים מכריזים בקול:  "פאנאטיזם!  שולחן-ערוך!  רצועות ארוכות וזקנים ארוכים!  רבנים!"  ואחר-כך, כשהקהל מתבונן על סביביו, ומוצא את הזמר הרבני הנושן עם התנועות החשוכות מאוסים ונמאסים, מתרומם הראש השלושים-ושבעה ואומר:  "אדרבה, איפּכא מסתברא!  אמת, יש בקרבנו כמה עטלפים שואפי-חושך, אבל אנחנו בעצמנו, אנחנו, "חובבי-ציון", באמת... אדרבא, למַד אפילו את שליידן!  הנה אנו בעצמנו מדפיסים את ליפּרט!"

שלושים ושבעה ראשים צועקים:  חסל סדר יפת!  חסל סדר יוָן, איש לאהליך, ישׂראל!  תרבותנו שלנו עצמנו!  וכשמתקרבים יותר ושואלים:  מי היא ומה התרבות הזאת?  משיב מוח פתוח מן הראש השלושים-ושמונה:  עורבא פרח!  וה"גמרא" מפרשת, שה"משנה" לא נתכונה אלא – "לרקוד בכסיות לבנות", אבל מתימַטיקה – "מהיכא תיתי"... ותוך כדי דבּוּר מתארגן נשף למען "יהודה", חובבי-ציון נלהבים משתתפים ברקודים – לרבות חובבות-ציון נלהבות, והכול נוהג כמנהג אירוֹפּה עם כל המפרשים, אפילו עם צלבי-הצטיינות בשביל הרקדנים...

ובכן, לך והתוַכּח, אם אינך יודע מי הוא בעל-הדברים שלך!  ונוסף לכך הכול מסתתרים מתחת למסכות, שלושים וששה שטריימ"לין, וכנגדם ביבשה:  שלושים וששה ז'אֶטונים מאוניברסיטאות שונות!  ואפילו רביים גם הם כבר חולמים על "ישוּב", אף הם מרחרחים בחטמיהם, אף הם כבר הריחו ריח של עצם-ובשׂר!

והכל מסתתרים מאחורי פרגוד אחד, מאחורי אותה "אהבת-ציון"... מילא, אילו לפחות היה תאבונם לא כל-כך גדול... אך לפי שעה תאבונם גדול כים!

– – – – – – – – – – – –

כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, שלפי טבעי אין אני לץ, אלא דוקא בעל-בכי, ורק פרנסתי השחורה שלי היא-היא שעשׂתה אותי לץ ומתלוצץ.  והריני אומר לכם עוד הפעם:  לפי טבעי הריני בעל-בכי גדול, ועם כל זה, אף-על-פי שעד עכשיו לא נתעוַרתי מחמת שוחד, ועדיין לא בכיתי כמעט ולא כלום על גלות-השכינה, ואפילו דמעות של נייר לא שפכתי, אין בכוחה של המסירה הנוראה הזאת לסחוט מתוך עיני אפילו טפּה אחת!  כבודם של הרבנים אינו נוגע לי, ועל ירושלים, כעיר, כבר מזמן ותּרתי!  ואני יודע, שאלו רציתי לשפוך לפחות דמעה אחת על כל מסירה יהודית, הייתי מביא שנית מבול על העולם, והיו המים מרובים יותר מבכל הספרוּיות שלנו...

הייתי יכול לנגוע בהתיישבות עצמה, – אך לה לא יזיק הדבר.  אני מאמין באמונה שלימה, שהילד הצעיר הזה לא יתרפא רפואה גמורה ולא יתחיל לגדול ולהתפתח, עד שלא ישחררו אותו מן הספחת שעל ראשו...

עד שלא יסגרו את בתי-החרושת של הפאַנאַטיזם המצורע-המלוכלך, עד שלא יבטלו את בתי-המלאכה של כדורי-שׂטנה ואבק-מלשינות ותותחי-שקרים, עד שלא יחדלו ה"קולות הקוראים", שנשמעים מתוכם:  כמה מטבעות, עצותיו של ועֶרמוֹנט והשׂכל-הישר של צדרבּוֹים... ועד שלא יסגרו אפילו – את בתי-החרושת של מלים עבריות חדשות, העשׂויות על האבנַיִם...

– – – – – – – – – – – –

משוקע בהרהורים, שאינם נאים כלל ללץ מתלוצץ שכחתי לגמרי את המלאך-המַסיע, והוא נעלם בינתים!

אני קורא, אני צועק, אני מצטרד, אין קול ואין עונה!

אפשר שבעל-הבית הישן שלו הלך ולקחוֹ בחזרה מתוך רחמנות?  או שמא בא מחבּר אחר, שלא מן המוֹדרניים, ופרשׂ עליו את כנפי-השגחתו?  או אולי חלילה הגיש מישהו מסירה עליו?

דבר זה יודע אך בורא-העולם לבדו.  אך אני חייב לסיים את הפיליטון שלי;  לעוף על-פני הגגות – יכולתי עוד, אך להלך ברגל בתוך האשפה – לָאו!

שלום!  להתראות בזמנים טובים יותר!

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] שוטר רוסי.

[ii] שופט-שלום רוסי.