_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סבתא יחנא

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

צלצול בפתח, כמו בשעת דליקה; והדלת נפרצת, כאילו דחף אותה אדם שיש לו שלושה דבּוקים בגופו.

מה אירע? סבתא יחנא מן "הערים והעיירות" באה והגיעה!

– ברוכה הבאה, סבתא! שבי נא!

אני מרמז לה על כסא, אך היא מחפשׂת בעיניה ספּה...

– אין לי, סבתא!

היא מחייכת, מתיישבת בכורסה, הכורסה מצפצפת מתחתיה, בוַדאי מרוב נחת...

רגע אנו יושבים כך בשתיקה, זה כנגד זו, ומסתכלים זה בזו.

סבתא יחנא לא נשתנתה: יהודיה, בלי עין-הרע, גבוהה, אבל כפופה.  במקצת, שלא לדחוק את רגלי השכינה, ובמקצת סתם-ככה – וכי כיצד זה אדם מחזיק עצמו גבוה כפי שהוא באמת? ומלבד זה: דאגת-פרנסה, צער גידול-בנים – נכדים ונינים: רבים באו לעולם, רבים יצאו מן העולם, רבים נתפזרו על-פני העולם ורבים עדיין תלויים כריחים על צוָאר... אף גם צעירה איננה עוד!

מה היא רואה בי – דבר זה אינני יודע! אך אני אינני יכול לשׂבוע די ממראה ומחוּדד, העינים עודן אפורות, אך מימיות ביותר.  צא וחשב, כמה דמעות שפכו, כמה לילות מנעו שינה מעצמן ... הן מביטות ברצינות אך לא בתקיפות, ואפילו בחומרה לא, ובאותן העינים העיפות והיגעות, כמו להכעיס לרוב השנים, מתעוררים לרגעים ניצוצות מופלאים; בין הקימוּטים שעל הפנים מתחיל מרצד זוהר שקט; מתפשט חיוך דק, עדין... הרבה אהבה, מעט-מזעיר לגלוּג – אך אותה שעה סבתא יחנא מרכינה את ראשה ומנגבת את הניצוצות ואת החיוך מעל פניה ביד גרמית ויבשה.

לבושה של סבתא יחנא הריהו כפי שהיה לפנים, בשנים שעברו: שביס משוּבּץ אבנים טובות, מטפחת-חזה ורקומים עליה נשר של זהב וכל מיני ציצים ושושנתות מסביב, על צוָארה מחרוזת של אלמוגים; ומעל המחרוזת משתלשלת ויורדת טלטוֹלת, שעם כל תנועה מתנועות גופה של סבתא יחנא, היא מיטלטלת וסונטת בחטמו של הנשר הרקום שעל-גבי מטפחת-החזה.

מתחת לשביס מציצים החוצה תנוכי-האזנים שאינם-נקובים; העגילים, ולאמיתו של דבר: העגליוֹנים, לפי שהם גדולים וכבדים ביותר, תלויים משני צדי השביס על שני קישוּרים, מתנודדים לכאן ולכאן מתוך חרוּת גמורה, וכל דבר שאומרת סבתא, הרי הם מסכימים לה ועונים כנגדה: הן-הן, הן-הן!

– מה שלומך, סבתא יקרה? – שואל אני אותה ברוב חבּה, לאחר שהסתכלתי בה כל-צרכי.

– ככה – משיבה היא בחיוּך – רבון-העולם כהיום הריהו מי שהיה רבון-העולם אתמול ומי שיהיה רבון-העולם למחר – חיה אנוכי!

– ובאת אלי, סבתא יקרה, בשביל לספּר לי מעשׂיות?

– לא, חתולי הכשר שלי! מעשׂיות חדשות הרי אתה בודה בעצמך מן הלב!

– לא אני, סבתא יקרה! לא אני.  כפי שאני קונה, כך אני מוכר!

– ואתה עצמך, נרתיקי וצרורי שלי, לא נאה לך  לרדת לפעמים ולבוא אל סבתא? כבר שכחת את עוגיות-השומשמין שלי, את צפּחיות-הדבש, את סוכריות-הגבישים?!...

– לא שכחתי, סבתא יקרה! אפילו אזני-המן שלך נראים לי לעתים קרובות ביותר בחלום-הלילה! בכל גלגולי שלי, ובפרט מזמן שנגזר עלי להתגלגל בדבוֹרה, מתגעגע אני עליך! ורוצה הייתי ללכת אחריך צעד בצעד, בפולין, בליטא, בבּסרביה, בגליציה, ברומניה – – אלא שאינני יכול!

– מי שרוצה יכול!

– לא, סבתא יקרה! זוכרת אַת אֶת החיות שפגע אלכסנדר מוקדון בדרכו? החיות היו קשורות בחבל אל הקרקע... מתנועעות היו, אבל במקום אחד.  להרחיק הרבה אי-אפשר; וכשמכרסמים את החבל ומפסיקים אותו – נפסקת מיד החיוּת! בא המות!

סבתא יחנא מתעוררת בשׂמחה:

– אתה מאמין בזה?! בחיותיו של אלכסנדר מוקדון מאמין אתה? אָמוֹר אמרו לי...

– אין הדברים אלא דברי-משל! כוָנתי היתה לסוס בבית-האולפן לרכיבה: במעגל עצמו גם-כן אין חופש; השוט שורק ומצפצף ומזכיר.  אך לצאת מן המעגל אי-אפשר בשום פנים... יד חזקה מחזיקה בחבל! פרנסה, סבתא יקרה!

– מסכן שכמותך... אף אתה בענין פרנסה.  הוי, סדנא דארעא, כנראה, חד הוא! מפני מה אין הנכדים שלי כותבים לך קושט, דברי אמת?

– וכי יודע אני? צער רב, סבתא יקרה, הם גורמים לי בדבר הזה... אפילו בבּית מרמים אותי! הנה כתבתי בדבר "לינת הצדק" בוַארשה: וכּוּחַ בענין מגיד; אין מקבלים ציונים שחלו! זוכרת אָתּ?! ומה מתברר? "לינת הצדק" אין לה כלל מגיד, לא היה שום וכּוּחַ, ציונים חולים מקבּלים לינוֹת. כל שאר חולים... לא דוּבּים ולא יער! אפילו הרב משעֶדליץ, אומרים, סבתא יקרה, אף הוא אינו שחור כפי שתיארתי אותו! או רבנים אחרים!

– צחוק הוא! – מחייכת סבתא – האם אתה חושב כך באמת ובתמים?!

– בנאמנות, סבתא יקרה!

היא משתקעת בהרהורים, ובעוד אני מסתכל בשביס שעל מצחה, עולה בדעתי לשאול:

– אמרי נא, סבתא יקרה, פנינים אמיתיות?

– מי, הרבנים?

– לשביס אני מתכּוון...

היא נאנחת:

– לא, דבוֹרתי-יקירתי... את האמיתיות כבר מזמן מכרתי – אותן הוצאתי לפנים לצרכי מחלתו של הזקן שלי...

– מה שלומו של הזקן ומה מעשׂיו?

– עובר-ובטל, המסכן!

– ומה בריאותך אתּ,  סבתא יקרה.  באת אולי אל רופא?

– באתי כמה שאלות לשאול אותך!

– שאלי, סבתא יקרה!

______________________

היא מרכינה במקצת את ראשה, מסתכלת בי בכוֹבד-ראש ואומרת:

– הזכרת את הרב משעֶדליץ!... אמור לי, בבקשה ממך, מה זה פתאום נתת עינך דוקא ברבנים, דבקת בהם כזפת של סנדלרים! אני קוראת את דבריך! מה אעשׂה? את הטייטש-חומש עם כל התחינות כבר אני יודעת בעל-פה! – ורואה אני, דבּוּק הוא שנכנס בך.  מן גלגוּל של מגיד-מישרים! ולא של מגיד רע כלל וכלל! להגיד לאדם פשעו, להטיף מוּסר, יודע אתה יפה-יפה! אך כלום תמו חוטאים מן הארץ ורשעים אין עוד חוץ מן הרבנים? וכי גרועים הרבנים יותר משאר כל בני אדם?

– לא, סבתא יקרה, גרועה יותר אינם! אך התקלה  היוצאת מהם גדולה יותר, חילול-השם גדול יותר!

– כך נדמה לך!

– לא, סבתא יקרה! אמת לאמיתה היא, והרבה טעמים לדבר!

שמעי נא, סבתא! אם מישהו אינו נזהר באש, דרך משל, הרי הוא משלם קנס; אך מה דינו של שומר-הלילה עצמו, שהוא מפזר ברוח ניצוצות ממקטרתו באמצעיתו של הרחוב ובסמוך לגגות של קש?...

– נו, בוַדאי.

– או כבשׂה-סתם שהיא תועה! אמנם, חבל מאד על הכבשׂה! אף-על-פי-כן, רק כבשׂה היא! או שתחזור, או שיטרפנה הזאב! אך מה דינו של הרועה עצמו, שהוא סוטה מן הדרך?

– בוַדאי – מודה סבתא – הוא מטעה את כל העדר!

– וחילוּל-השם, סבתא, אף הוא גדול יותר! אם יהודי פשוט חוטא, בין שהוא חוזר בתשובה ובין שאינו חוזר בתשובה, הריהו חוטא בעצמו ולעצמו; אבל אם הרב עושׂה כן, השומר שהעמידה התורה על-יד הפתח, מה הבריות אומרין? כך התורה אומרת! על כל פנים, כך התורה מתרת! כל מה שהוא עושׂה, לא על דעת עצמו הוא עושׂה! ספר הוא כותב ומצדיק את מעשׂיו כל זמן שהוא חי ובני דורו חיים, הרי העולם קוראים ומחייכין... לאחר שנים, הדור הולך ואיננו, הרב נעשׂה קדוש ומקודש, וספרוֹ מטפס ועולה ונדחק אל תוך ארון הספרים בבית-המדרש!

– האם זה באמת כך?

– בוַדאי! יהודי פשוט כשהוא חוטא, הריהו מקבּל, לפי גודל החטא רבב על נשמתו, פגימה גדולה או קטנה! ואפילו הוא מקבּל חטוטרת? גם במשפחה מהודרת מזדמנת חטוטרת!

– מסכן! – נאנחת סבתא יחנא, משפּילה עיניה ומשתקעת בהרהורים.

פתאום היא מגביהה את עיניה ונעשׂית מליץ-יוֹשר.

– שומע אתה, זמזמן שלי, גם אצלם לא טוב המצב! אצלנו במסחר, כל מה שהסחורה פוחתת והולכת, החנונים מוסיפים ובאים! ואצלם כל מה שהתורה פוחתת והולכת, הרבנים מתרבים יותר! לא הכל יכולים לעשׂות סחורה במי-סודא! ולפיכך יש באמת שלושה רבנים על כל עיר...

– ולפיכך קונים את התורה במכירה פומבית! ושׂורפים אותה באשה של מחלוקת...

– דלוּת עושׂה פסלוּת, דבורתי שלי! הרעב אינו מעורר לטב!...

היא שוקעת עוד יותר בהרהוריה; העינים האפורות מתעטפות דוק של ערפל... אני מבקש להשׂיא אותה לענין אחר ופותח בשאלה:

– מפני-מה היהלומים שבעגילים שלך נראים נטולי-חיים כל-כך... אין הם מפיצים כלל שום אור ושום גוָן!

– לא אבנים אמתּיות הן, חתלתולי שלי! בתמוּרתן של האמתּיוֹת פדינו בנים מן הצבא...

_____________________

סבתא יחנא מוציאה מן הכיס שבשׂמלתה התחתונה מטפחת-אף גדולה ומנגבת את מצחה...

– על יהודים טובים, אומרת היא, אינני רוצה לדבר עמך כלל וכלל, הרי אין אתה מאמין בשום דבר!

– סבתא יקרה, כך אמר לך בוַדאי שׂונאי שלי.  אני מאמין!

במה, חתולי שלי, במה שעיניך  רואות? אם-כן, מכּירה אני אחד שהוא פילוֹסוֹף גדול ממך – להבדיל, עוזרו של החובש! ההוא אפילו כשהוא כבר רואה את הרוּבּל, אין הוא מאמין למראה עיניו; עד שהוא מקבּל את הרובּל לתוך ידוֹ ממש! אז הוא מאמין... ואתם כולכם כאלה, כך אתם מאמינים...

– לא כולם... אחרים, סבתא, מאמינים!

– במה, כתונת-פסים שלי?... דבּר דבּורים ברוּרים!

– במה? יהיה לי קשה להסביר לך, סבתא יקרה! אך נַסה אנַסה! שמעי, אני מאמין בצדם האחר של הדברים!

– מה הוא זה? מה מַסכת היא זו, שלא שנינו כמותה? במין בּטנה של המלבוש אתה מאמין?

אני מתחיל חושש, שנפלתי בפּח!

– אנַסה להסביר לך, סבתא, אך במשל!

– אדרבא, דוקא במשל! במשלים אתה מצליח לפעמים!

וכך אני מסיח עם סבתא יחנא:

– האם יודעת אַתּ, סבתא – כך שואל אני – כיצד נוהג כלב כשהוא רואה מראָה?

– שאל אותי מַשהו, שנקל יותר להשיב עליו!

– אם-כן, אומַר לך אני, סבתא יקרה! כלב שרואה עצמו פעם ראשונה במַראָה, הריהו מתעבּר וכולו רותח מכּעס.  הוא נובח נביחה גדולה וקם וקופץ כנגד המַראָה! אם יניחו לו, הריהו הופך את המַראָה לגל של שברי-זכוכית! יש לך מראָה, סבתא?

– מַראָה אפשר שיש לי, אבל כלב על-כל-פנים איני מגדלת בתוך ביתי!

– זכר לטיט! לא מעט סבלנו מכלבים! אך משום מה כועס ומתכּעס הכלב? הוא סובר, כלב אחר הוא רואה!

כלב גם הוא כלל גדול נקוּט בידו: כלב אחד בּבית ולא שני כלבים בבית, שאם לא כן המנה האחת מתחלקת לשתים!

אך הכלב הרי מטבעו חכם הוא, והריהו קופץ כך ומגרד בשיניו ובצפרניו עד כדי-כך, שנודע לו ומתחוור לו, שהכלב הזה, כלומר הוא, והכלב ההוא, כלומר זה שבמַראָה, שניהם אינם אלא כלב אחד! והוא נרגע והולך, אלא שמכאן ואילך הוא שוכח את המַראָה ומשכּיח אותה מלבו!

– ויפה הוא עושׂה – אומרת סבתא יחנא – הלוַאי ועשׂו כך גם כלותי נשי-בני ושכחו אף הן את המַראָה...

– דבר זה, סבתא יקרה, כבר ענין אחר הוא! אך האם נתת דעתך על כך, סבתא, כיצד נוהגים נכדיך הקטנים במַראָה?

סבתא יחנא מסמיקה מרוב נחת.

– נכד אחד יש לי – אומרת היא – שלמען המַראָה הוא מוכן לותר גם על לביבות מלוּבּבות! אפילו הוא עומד באמצע בכיתו, אם אך מקרבים אותו אל המַראָה – מיד עיניו הדומעות מצחקות, משל לחמה הזורחת בשעת גשם-קיץ! ואילו ראית, כמה הוא שׂמח, טופח בידיו הקטנות, צוחק וצוהל! כמה הוא נמשך אל המַראָה, מחדד כנגדה את שׂפתותיו האדומות ומבקש לנַשק את "הבּוּבוֹנת" שבמַראָה!...

עצבות יורדת עלי...

– אהבי אותו, סבתא יקרה! – אומר אני. – הוא יהיה אדם טוב, נכדך זה! הוא מחייך, הוא אוהב את זולתו, את זה שבמַראָה, את חברו! אם יהיה אדם מאושר? איני יודע.  אבל אדם טוֹב וַדאי יהיה. – ונכדיך האחרים?

– שוב יש לי נכד, שטבעו אחר לגמרי! אין הוא מחייך כנגד המַראָה, אינו טופח בכפות-ידיו, אלא רוצה הוא כבר לדעת, מה יש ומה נעשׂה בצדה האחר של המַראָה! הוא שולח את ידיו אל המסגרת, מבקש להזיז, להרים... מושך עצמו אל הצד, מבקש להכניס ראשו ולהציץ אל מה שמתחת, מן העֵבר האחר! ואם אין מניחים לו לעשׂות כרצונו, הריהו בוכה – ספינה מטוֹענת זבדה ושמנה אבדה לו בים הגדול! ואין הענין הזה נמאס עליו כלל!

– זה הקטן גדול יהיה, אדם בתפארתו, סבתא יקרה! אדם, המבקש לראות מה יש מן העֵבר האחר, מן הצד העיקרי!

– לראות את קוּרי-העכביש של המַראָה שלי? – צוחקת סבתא יחנא.

– אל נא תצחקי, סבתא! במשל אפשר שיהיו בו רק קוּרי-עכביש, אבל אדם רוצה נכדך להיות! את עצמו עדיין אינו מכּיר, וכבר הוא מבקש לדעת, מעין בא ויוצא ההוא... אפשר הוא נושך גם את כף-רגלו?

– דבר זה לא... בלשונו – יארע שהוא נושך לו! – מחייכת סבתא.

– עדיין הוא נושך לפעמים בלשונו שלו, וכבר אין מנוחה בנפשו; מהיכן באה אי-מנוחה זו?

סקרנות היא!

– סקרנותו של האדם בלבד! כלב אינו עושׂה כן, אף לא החכם ביותר! אף לא הכלב המאוּלף והמאוּמן ביותר, ואף לא כלב עושׂה-נפלאות! הצד האחר של הדברים אינו נראה להם אפילו בחלומם! ואנחנו כולנו, סבתא, משולים לתינוקות; העולם, סבתא, משול למַראָה – –

– הנח לי אהובי שלי – אומרת סבתא ומניעה ידה; דבר זה אינו בשבילי, לא לפי כוח-תפיסתי... זקנה מדי אני!

סבתא יחנא משתקעת שוב בהרהורים.  אני רוצה לשעשע אותה ושואל:

– והנשר שלך, סבתא יקרה, באמת זהב טהור?

– היה היה  - מתעוררת היא – בזמנים הטובים, בשעה שגם העטרה בטליתו של הזקן שלי היתה גם כסף טהור, גם זהב טהור... כיום הזה – –

– להיכן נעלם הכל?

– בן גאלנו מעבודת הצבא! אפילו את כלי-השולחן של כסף מכרנו! ואת הכסף והזהב מן הטלית פרוֹם פרמנו, וזהב-ניצוציות מדומה רקמנו במקומו...

באמצע דבריה משתלט עליה קוצר-רוח:

– אך למה לי כל דברי-השטות הללו... משל לכאן, משל לשם – מה ענין המשל אל היהודים הטובים?

– הדבר הזה, סבתא יקרה, אף הוא נובע מן המשל! האם יש לך איזה נכד רופף, סבתא?

– וּלואי ולא היה לי, כשם שיש... הרגלים, מסכן, מעוקמות אצלו...

– מה היה, איפוא, אילו בא הנכד הזה, סבתא, בוקר אחד בהיר וישב במטתו, וספּר לנכדים האחרים ספור-מעשׂה כזה:

באשר-בכן, מספּר הוא, בלילה בא מישהו ועורר אותו, נניח שהוא מתאר בספוֹרוֹ, כי מלאך בעל-כנפים בא ועוררו (ואתּ כל הלילה כולו לא עצמת עין, ויודעת יפה שלא נשמע בלילה שום קול ולא היה כּל זיז וכל ניע, את יודעת שהוא ישן כל הלילה כולו!) והוא קפץ מעל המטה (ברגליו המעוקמות, החולות!) ורץ אל המַראָה והתמתח אליה והשׂיג אותה (ואַתּ יוֹדעת, כמה קטן הוא וכמה גבוהה המַראָה) והפך אותה על פניה (ואַתּ יודעת, שאין לו כלל הכוח לכך, ואפשר שלעולם לא יהיה לו)... וראה שבצד האחר כתוב בכתב-מלאכים (ואַתּ יודעת, שאין הוא יודע אפילו כתב רגיל של עברי-טייט"ש!) באש שחורה על-גבי אש לבנה – –

– רבונו של עולם! – צועקת ואומרת סבתא יחנא, צוחקת למחצה ופוחדת למחצה – שׂערות ראשי תסמרנה עלי, מה סופו של הדבר הזה?

– עדיין אין הדברים גמורים, סבתא יקרה! הוא מסַפר, מה כתוב שם בכתב-המלאכים!

"שם כתוב – אומר הוא – שהוא-הוא הילד הטוב ביותר מכל הילדים... וכל הילדים חייבים להצפין בשבילו ולתת לו את כל צפּיחיות-הדבש, את כל סוכריות-הגבישים, ואפילו את הכעכים של סעודת-הבוקר!..."

– כך! – אומרת סבתא – אם-כן, הרי אין זה אלא רמאי מלידה ומבּטן! שכזה – אומרת היא – הרי הייתי מלקה אותו במקל וברצועה!

– אַל נא תחפזי, סבתא שלי! לא במהרה כל-כך מותר לקחת מקל ורצועה ולהלקות! אפשר מין מחלה היא!... ילד חולני, ויש לו חלומות חולניים... צריך רופא להזמין, אפשר צריך להוליכו אל ההקדש ולהניחו שם... אפשר מין מחלה הוא זה, רופאים יודעים מחלות כגון אלה!

– כך?

– ודבר זה, סבתא יקרה, הוא הוא שאני אומר; יהודים טובים צריכים לרופא.  חולים – ילָקחו אל בית-החולים, אל ההקדש, רמאים – במקל וברצועה! מלקוּּת ארבעים יתיר אחת! שכן "כלחוך השור" ילחכו את כל עריך ועיירותיך, ולא יניחו פאת-עשׂב ירוקה אחת!

____________________

ושוב משתקעת סבתא יחנא בהרהורים, ואני שואל:

והטלטוֹלת  שלך, המשתלשלת מן המחרוזת?

– מה ערכה ומה שוֹויה, אסימון ישן שחוּק! באדרכמון האמתּי, בצרוּף כל כלי-הבית ומעט בגדים, שילמנו בעד נכד שלש מאות רוּבּלים קנס... ועוד חסד עשׂה עמנו הקדוש ברוך הוא שהסכימו לקבּל את הקנס...

כבר אני חושש לדבּר על תכשיטים ושואל:

– ואַתּ סבתא, יש לך פנאי בשביל  שאלות כאלף במיוחד לבוא לכאן?

– אם יש לי פנאי? וכי מה יש לי עוד, חוץ מפנאי? וכי מה יש לי לעשׂות, חתלתולי-אהובי שלי?!

– וחנות-האריגים שלך? הרי היתה לך לפנים, סבתא יקרה, חנות גדולה של בדים ואריגים?

היה היתה לי! משוּלה חנות למינקת... מיניקה, מיניקה, עד שהיא מצטמקת... הילדים ינקוּ, גדלו, התחתנו... קנס שילמתי – הכל מן החנות היחידה הזאת.  ונצטמקה באמת! החנות הגדולה היתה לחנות קטנה, לקטנה ביותר... ואחר-כך דוכן של סחורה, שולחן קטן, סל-נצרים – עד שנסתיימה בלא-כלום!

– ו"צרור" השארת לך, סבתא?

– וּלוַאי והיה לי שׂכל לעשׂות כך!... הבנים והבנות, אף הם מצבם לא טוב... הנכדים, כנגדם, אפשר יהיו לאנשים... אנשים חדשים... לא נפדו מן הצבא, בלא בלבולי-מוח, אלא עובדים! זה אצל בעל-מלאכה וזה בבית-חרושת... לא כולם, אבל רובם עובדים... רבים מהם הלכו בדרכי אבותיהם, כמאמרם, מעשׂי אבות ירשו בנים, רבים נתפזרו על-פני העולם...

– תבוא הברכה במעשׂי ידיהם! ואַתּ, מה מעשׂיך אַת, סבתא יקרה?

– מעט אני משגיחה על הזקן... מעט אני סורגת פוזמקאות... אוֹפה עוגיות-שומשומין בשביל הנינים... וליום-טוב – כמלפנים, צפּיחיות של דבש... ובלבד שחיים, ובלבד שממשיכים, וברוך השם יום-יום! ועכשיו הרי אני כאן...

וכיון שכבר אני נמצאת כאן, הייתי רוצה לשאול, אבל כבר לא אותך, בדבר שגרוֹנוֹת... אך אתה הרי אין אתה מאמין כלל ברופאים!

– אני מאמין, סבתא יקרה – יש בהם הרבה אנשים ישרים וכשרים! אני אֶמצא לך אחד מהם!

– יש פנאי, עוד נתראה.

בינתיים היא נפרדת מעלי.

אני מלווה אותה, וכבר אני רוצה לסגור את הדלת, אך על הסף היא פונה פתאום ואומרת:

– יודע אתה, מה אוֹמַר לך? התקנא  אין אני מתקנאה בך... תמיד עם המטאטא ביד!

– מה אפשר לעשוֹת, סבתא יקרה? כל מקום שהמזל מעמיד את האדם, שם הוא עומד ושומר!

– ואפילו "דבורה" – מחייכת היא.

– הרבה שלוחים למקום – ואפילו דבורה.

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה