_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רעיונות על אודות הספרות

יצחק ליבוש פרץ

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בחבורה ספרותית, שהתאספה אצל קבלן אחד, הודות לאשתו היפה ולקפה הטוב, עורר מישהו את השאלה: לשם מה כותבים? בעל-הבית, מאחר שהפסיד ליד שולחן-הקלפים, הפנה את ראשו הכבד עם עיניו הדלוקות-תמיד, ומרוגז הטיל לחלל החדר: מי שאינו יודע לחיות, כותב!

 – אבל – התחילה גבר הבית, בבקשה בעיניה היפות, הכמוהות-תמיד, את האורחים הספרותיים סליחה-ומחילה על בעלה – אבל...

אולם לא סיימה את המשפט. סופר זקן, שהיה יושב בסמוך לה, תפס לה בידה המחוטבת-יפה והמעורטלת:

 – גברתי, הספרות בכל זאת אינה אלא תחליף לחיים, חיקויי לחיים – כשם שהספורט אינו אלא תחליף לעבודה...

 – בוַדאי – הסכים לדעתו משורר צעיר, שהיה ישוּב לצדה האחר של הגברת, ורק לפני זמן מועט הקדיש לה כרכון שירים מודפסים על נייר יפה-למהדרין ורוויים געגועים – בוַדאי, חזר ואמר וקולו התחיל מרטט במקצת, "אילו ההיא, שאליה אני מתפלל, שאותה אני מעריץ, אילו ההיא..." ולאחר הפסקה קצרה של שׂיחת-עינים רבך-משמעות סיים, בהשפילו את עיניו, בשביל להסתיר את הברקים הבוקעים מתוכן, ואמר: "הייתי אני חי את שירי הנעלה, הייתי חי אותו, ולא שר..."

 

הסופר הזקן נעשׂה עצבני, ביקש לומר משהו מר ועוקצני, אך המהנדס, שהיה טורף את הקלפים ליד שולחן-המשׂחקים ועמד לחלק אותם, נתעכב בחיוך על שׂפתיו ואמר: "אני מוציא את רעיונותי אל הפועל: אני בונה ארמונות, גשרים למסילות-הברזל - -

 – או בתים להשׂכרת דירות! – הפסיקו בנעימה לגלגנית בעל-הבית. – מוטב שתחלק את הקלפים.

המהנדס מחלק את הקלפים; ועושׂה זאת שלא בזריזות, מרוגז.

הגברת משפילה את עיניה, אך חוזרת ופוקחת אותן שוב, מקשיבה להמשך השׂיחה בין הסופרים על אודות הנושׂא שפתחו בו. בשׂפתים פתוחות למחצה, בפנים מלוהטות מעט ובעינים יוקדות היא בולעת כל דבור ודבור.

ליד משׂחק הקלפים: פאַס! פאַס! אחר כך – ליציטאַציה, ומיד שקט של שיקול הדעת.

אחד סופר בעל גוָן סוציאלי עם אהדה מובהקת אל השכבות הנמוכות ואל הנשים הנאות של השכבות העליונות, פורשׂ בינתים את כנפי דמיונו.

 – תנו לי את הכוח, את השלטון – מכריז הוא בהנשׂאו על-פני החדר, ועיניה של הגברת מלווֹת אותו – תנו לי את האפשרות והיכולת להחריב ולבנות...

ופתאום:

 – סליחה!

הוא דרך על שוֹבלה של הגברת. ולאחר שהיא סולחת לו במבט-עין חמים, בהטילה בזריזות את השובל באחת מרגליה אחורנית, הוא ממשיך ואומר:

 – אילו הייתי אני השליט והמפקד; אילו היה העולם כולו חומר ואני הפֹּסל...

ועוד הפעם: סליחה!

הוא התנגש בטס הטיי, שהכניסה המשרתת. קריאת פחדים של הנערה, קול צלצול של הכוסות המתנפּצות, צלצול ממושך נעים-הצליל של הטס. הנערה מזדרזת להרים את שנפל, המשורר הצעיר בעל הבלורית רץ אף הוא לשם ומתכופף לעזור, - התנגשות של שני מצחים צעירים חזקים; ברקים בעיניה של הגברת...

המשורר הצעיר מתיישב כבר בקרן-זוית אחרת; הנערה אספה את הכלים, יצאה להביא טס אחר טיי, ואחד "צעיר מוֹדעֶרני" מדקלם בינתים בקול של חליל:

תנו לי ארמון של בדולח בלב-ים... נוצות של טוָס, מחרוזות פנינים, כלי-אלגביש, ותנו לי לשוט בסירה של צדף על פני הים התכול – ואני שוב את עטי...

אחד רוֹמאַניסט היסטוֹרי משיב לבעל הגוָן הסוציאלי:

 – צר לי בחיים הללו... החיים אינם אלא בית-סוהר... בשביל לעוף לקראת העתיד לא נתן לי אלוהים כנפים, לבדות מן הלב, ספּוּרי-מעשׂיות לסַפּר – אין אני יכול... לפיכך אני הול אחורנית. ההיסטוריה כובסת טובה היא; היא כבּסה את הזמנים הישנים יפה-יפה... מכל כתמי הדם ומכל סימני-הזוהמה טיהרה אותם. ובזמנים המטהרים והמכובסים למשעי לחיוֹת ליצור – זוהי נחמתי היחידה...

כבר הביאו טיי חדש, ובהאָנחוֹ בקול רם אומר בעל-הבית:

 – כותבים, משום שרוצים לאכול...

הגברת, שכבר היתה מרוגזת ממשיכה-הטיי הקוֹלנית של בעלה, משתוממת.

 – לא נכון! – קופץ ממקומו הסופר הזקן. – מדפיסים אמנם למען הלחם, אבל קודם-לכן יוצרים, קודם-לכן יש לו לסופר מחשבות של יצירה; מחשבות חזקות מדי, גדולות מדי, מוקדמות מדי... (במב ארסי אל המהנדס) משיהיה אפשר להוציא אותן מיד, באותו רגע, אל הפועל... וגם... וגם...

הוא מתחיל מגמגם, והגברת לוחצת ידו בעדינות רבה...

המשורר הצעיר בעל הבלוֹרית רואה מרחוק ומשפיל את עיניו, בהסתירו את מבטי הזעם.

_     _     _     _     _     _     _    _      _       _      _     _

צר המקום שבו נטעו אותנו החיים, או המקום שבו הם מוליכים אותנו ככפותים בחבל קצר, וקצרים מדי הם שנות חיינו. מה ערכו של הקו האחד, או של הנקודה האחת, בתמונת-חיינו. מה ערכו של הקו האחד, או של הנקודה האחת, בתמונת-העולם העצומה, הבלתי-מובנת? ומה מהר נעלמות שנות-חיינו בתוך נצח הזמן! מאחרינו – עבר שאין ערוך לו, שלא הכיר אותנו ולא ידע, ולפנינו – עתיד אינסופי, שלא יזכור אותנו.

על כן חולם האיש האדוק על חיי עולמים: תקופה קצרה של גיהינום, ואחר כך, לאחר צע הגיהינום ומירוּק העווֹנות – גן-עדן שאין לו סוף... הוא חולם על תחית-המתים, אם אין ברצונו להפּרד מעל האדמה לעולמים... ורוצה אחד להאריך את חייו עלי אדמות על-ידי שם גדול, ואחר – על-ידי מצבה גדולה; בונה לו מלך מצרים פּיראַמידוֹת-ענק, מקדש הסיני את קבורותיו, מניחים עשירים קרנות-ברזל לצדקה, מזמינים לעצמם מצבות של אבן-שחם ואותיות-זהב עליהן – וכך הם ממשיכים את חייהם מחוץ לזמנם.

עורכים בני-אדם מבעות על-פני העולם; כבמחזה-קסמים עוברים לפניהם עמים, ארצות ומדינות, וכך הם עוקרים את חייהם מן המקום שבו ניטעו...

ובחיים עצמם, מלבד מה שהם מוגבלים בזמנם ובמקומם, בתכנם של החיים, גם-כן אין האדם מרוצה. לא רק באורך וברוחב רוצה הוא להמשיך את חייו, אלא גם בעומק. ולעתים קרובות הוא רוצה שהחיים יהיו אחרים – להחליף אותם רוצה הוא, לשנות...

אך ורק לעתים רחוקות מאד יכול אדם לעשׂות זאת במציאות... הרוב הגדול של בני-אדם אנוס לבוא לשם כך אל הספר, אל הספרות. נותן הרוֹמאַן ההיסטוֹרי את העבר, האגדה – את העתיד היפה-יותר, המאיר, והרוֹמאַן – את חיינו בהווֹה, אך יפים יותר, נעלים יותר, עמוקים יותר...

ובעזרתה של הספרות משחרר אדם את עצמו מבית-הסוהר : יכול הסנדלר לטעום ולחיות חיי פאר של אבירים או הצילים... יכול החלש ללכת יד ביד עם אלכסנדר מוקדון לכבוש את העולם. או שהוא יושב עם נאפולי און בסאנקט-העֶלעֶנאַ וחי שנית את חוָיוֹתיו בוַאטעֶרלוֹ; והעני-ביותר מתעשר כרוֹטשילד, וממטיר על העניים-ממנו מטר של מטבעות-זהב; והאדם הצנוע ביותר נעשׂה שותף לסערות-התאוָה החזקות ביותר. באלפי פנים ובכל גוני הקשת נראים החיים. בלי לזוז מן המקום שאתה שוהה בו, אתה מטפס ועולה בהרים הגבוהים ביותר, מטייל בעמקים היפים ביותר, שׂוחה על-פני ראי התכלת של אגמי-תפארת. בחדר-המרתף הצר והחשוך ביותר צומחים ועולים גני-נוי, מתרוממים ארמונות, עמודי-פאר, פיראמידות, ספינקסים... עם הספר ביד אתה מטייל בערפליה של לונדון ושומע את שריקתן של מכונות-ענקים; רואה אתה את כל הפריצוּת המבריקה ומלאת-הכן של בבל החדשה – פּאַריז; ואתה מרקד בחגיגת-אילנות יפּאַנית, תחת גשם-עדנים של ציצי-דובדבנים צחורים ריחניים... בפרק השני אתה מוצא הררי-שלג, קרחונים, קוֹסטאַנטינוֹפּוֹל עם כפּות-הזהב של מסגדיה; ושמא רוצה אצה לראות את אַספּאַזיה ופלאיה? לראות כיצד קליאוֹפּאַטרה מתה מנכישת-נחש, או ריך משה שוב את הלוחות, או שמא לבקר אצל האֵלים היוָניים בהר-אוֹלימפּוֹס? ואולי מבקש אתה לשמוע, כיצד מוחמד מטיף את תורתו, או כיצד בּוּדה מלמד את חוקיו?

הכול נותנת לך הספרות-האמנות!

ולעתים קרובות יארע, שאין האדם מבין את חייו הוא.

בתוך-תוכו של לבו חבויים זרעים של ורדים אדומי-אש; ואין הוא יודע במה יעירם. מחניקות אותו פנינים – ואין הוא יכול לבכות אותן החוצה, והן חוזרות ונקפאות ויורדות נופלות אל תוך לבו, כאבנים קשות. ובפינות-הלב האפלות ביותר רוצים רגשות לנבוט, בדומה לפרחים, ואין להם קרן-אור והם נובלים, והופכים לכאב שאין כנוֹתוֹ... ובא המשורר – והוא מַזה טל על הורדים שבלב והם משתלהבים, והם זורחים מתוך עיניו של האדם, והם מפיצים ריח-עדנים. במלת-קסמים הוא פותח את הסכרים וזרם-הכסף של הדמעות פורץ ועולה, וטוב לו ללב וקל לו, הוסרו מעליו האבנים, ובהירות-מזהירות מביטות העינים, ומאושר האדם שהוציא את כאבו בדמעות, והוא נותן צורה לערפל המטושטש של רגשות-לבבו, והם קמים לתחיה. ועמוקים, ויפים, ומרוממים נעשׂים החיים כענבים שבשלו מברכת השמש.

הגיבור ההיסטורי משנה את חייו ומחליפם כרצונו. האדם-התולעת מוטל מרוצה בגומת-העפר שלו, במקום שבו היתה לידתו ושם תהיה מיתתו; לרוב בני-האדם נותן המשורר מה שהטבע מנע מהם.

האמנות היא תחליף לחיים, אך לעתים מאד קרובות – יותר עמוק, יותר נעלה ויותר אמיתי מן החיים עצמם...

ולשם כך אנשים קוראים ספרים.

_     _     _      _      _      _       _       _      _

ואף-על-פי שאתם דורשים מן האמן הספרותי את החיים, את הזמן ואת המקום, שמכם הם נמנעים, אין אתם מבקשים ממנו אף-על-פי-כן, שיתן אותם כמות שהם במציאות. שאילמלי כן, הייתם, מסתפקים, בנוגע למקום, בגיאוגראפי, שהיא מתארת את כל חלקי-העולם, את כל הארצות; המוסרת לכם במספרים את גבהם ואת היקפם של הרים, את עומקם ואת עיקולי-מהלכם של נהרות; המתארת בדיוק כל מה שצומח וחי בכל איזור ואיזור. אך כל זה פועל על שׂכלכם ולא על עינכם, אתם שומעים את כל אלה, אך אינכם רואים, אין אתם יכולים לתאר לכם את המראות ואתם דורשים, ש"יהיו הדברים ניצבים לנגד עיניכם". נכון, אך משום מה אין אתם מסתפקים, למשל, בתצלום? משום שתצלום הוא מעשׂה מיכאַני. אין אתם רוצים לראות את הדברים, כפי שהזכוכית הקרה שבמצלמה רואה אותם; אתם מבקשים לראותם בעינו של אמן, מוּארים באור נשמתו, חיים ברוחו, ולפיכך, כשאתם מבקשים את העבר, אין מספיקה לכם ההיסטוֹריה, אלא רוצים אתם את הרוֹמאַן ההיסטוֹרי. וכשאתם כמהים אל העתיד, לא כאיש-מפלגה או בפוֹליטיקוֹן, כשאתם רוצים לראות את העתיד – תרווה את צמאונכם האגדה האמנותית, המעשׂיה, ול האוּטוֹפּיה המדינית, כמו למשל זוֹ של בעֶלאַמי.

ואף-על-פי-כן הכריזו ודרשו אך לפני זמן מועט: ריאַליזם! קהל-הקוראים התחיל דורש בכל תוקף מן המשורר, שיתן לו את החיים כמות שהם; את המציאות. לא מקושטת, לא משופרת. ועל פי דרישתו של הפריץ הגדול – הקהל – התחילה הספרות מצלמת. סופרים עלו על הגגות והתחילו מתבוננים משם ברחוב, מסתכלים בעוברים ושבים, חוטפים ורושמים תנועות, קולטים מלים; עמדו מאחורי דלתות נעולות, הקשיבו בעד חור-המנעול למה שמסיחין בפנים החדר. העבודה נעשׂתה מיכאַנית, והאמנות הפכה לאוּמנות של חיקוי. אך זו היתה אי-הבנה פשוטה. אם צריך לבדות מן הלב – חשוב הספּקים הספרותיים, בשעה שהשירה היפה דבר שבמוֹדאַ – אין צריכין להגיון, להתפתחות מתקבלת-על-הדעת של סבּה ומסוֹבב, כל כמה שהדברים בדויים יותר – יותר הם משובחים. ואנשים התחילו לצייר קודם שידעו לעשׂות רישום; וברה לעולם תשפוכת של צבעים בלי קוֹנטוּרים, בלי קוים ונקודות, ותכופות עוד כיסו את כל זה בערפל מסתוֹרי, בשביל שלא יוכל אדם לחפשׂ בערפל מה שחסר שם. ואותה שעה בא הקורא, שביקש לראות ולא היה לו מה לראות, שחיפש חוָיה ולא נמצאה לו, וצעק : ריאַליזם! ולומר נתכוון: למדו לרשום, קודם שאתם מתחילים לצייר! בשביל שתוכלו לצייר את ההוֹוה, את העבר ואת העתיד ביד בטוחה, שתהיה לכל דבר דמות משלה.

אבל לראות מבקשים בעינו של האמן, ועינו של האמן רואה את המציאות לא כמות שהיא, אלא הרבה יותר מציאותית, משום שהוא רואה את התוכן הפנימי שלה, רואה את יחסה אל העולם ואת תלותה בנשמת העולם, ובמה שמתהווה מאחורי הקלעים של העולם.

משום שאצל האמן האמיתי הראיה והתאוּר אינם הולכים בד בבד. בדומה לזכוכיות סַסגוֹניוֹת שונות שבקאַליידוֹסקופּ, מונחים בעומק לבו של המשורר, מתחת לסף-ההכרה שלו, רשמים שונים, התרשמויות מזמנים שונים, ועם כל התרגשות-לב חדשה נוצרות תמונות חדשות, ורק אז הן מתוארות. כמו אבק-ברזל מונחות שם התרשמויות שהמוח שכח אותן, והשקפת-העולם האמנותית היא האבן-השואבת, המושכת אותן ומצרפת אותן לצורה מסויימת.

אך החדש יכול לעלות ולבצבץ רק בזמן שהגרעין הישן, שהוא צריך לעורר אותם, נרקב והולך ומת; שכן המבצבץ ועולה אינו בריאה חדשה, אלא תחיתו של הישן בצורה חדשה.

החומר בשביל האמנות הוא המציאות. כל רגע שנתפס, כל התרשמות לחוד – הוא הקאַליידוֹסקוֹפּ; השקפת-עולמו של המשורר נותנת את המבנה, והיוֹפי בא מקרני-אורה של נשמת המשורר. בארמון היפה הלבנים חלקים מיכאניים הן, המבנה – ענין טכני הוא, והתכנית, אם אינה חיקוי – שירה היא.

השירה מן ההכרח שתהיה מקורית, שיהיה עליה חותם אישי.

השיאה היא אישיות.

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה