_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פטירת המנגן

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

           

במיטה – גל של עצמות.  גל של עצמות, מכוסה עור צהוב ויבש; מיכל הכלי-זמר הולך למות.  סמוך אל מיטתו יושת על ארגז מירל אשתו, ועפעפיה תפוחים מבכי.  בחדר הצר מפוזרים שמונת בני החולה, כולם כלי-זמר.

דומיה נוראה, ועל פני הדומיה מתנשׂאת ונופלת נשימת החולה.

אין דוֹבר דבר, כבר הכּוֹל נדבר, הכּוֹל ידוע לכּוֹל.  הרופא אמר נואש, המומחה מן "ההקדש" ציוָה לכתוב ג' פ"אין; עזבון לא יהיה, תכריכים ואחוזת קבר יתן הקהל, הנושׂאים  יתנו משקה מצדם  הכּוֹל סבור ומקובל, אך אחת היא מירל, אשר לא תאבה להכּנע.  זה עתה שבה מבית-העלמין, ששם מדדה את קברי כל הצדיקים והישרים.  בדרך סרה אל בית-הכנסת ובפעם השמינית הרעישה את ארון-הקודש, עד כי נעו הכתלים וגם עתה, אך שבה אליה רוחה, המה תהמה היא עומדת על דעתה, כי האב מת בעווֹן בניו; כי סרו בניו מדרך הטוב והישר, עושׂים הם מה שלבם חפץ; ועל כן התאנף הקב"ה במקהלה ולוקח את העטרה מעל ראשה.  עתה יושבת משׂושׂ כל החתונות, לא יהיה שום תענוג בבית איש יהודי האב אובד, והבנים הסוררים ילכו איש לעברו, איש אחרי תאוָתו

אף חסדי ה' לא תמו, רחמיו מרובים; צריך רק לעודד, לצעוק, להתפלל ברעש, לעמוד על הנפש והם, הסוררים המגושמים עומדים כפסלי אבן אין לב להם, ואין רחמים, ואין דעת  הולכים בוַדאי גם היום בלי ציצית, בלי ספק חטפו גם היום את התפילה פחז כמים הוי לולא עווֹנותיהם המעכבים, כי אז בלי ספק, עמַל דודה השוחט, נשמתו עדן, לא עלה בתוהו היא יודעת שהוא עמֵל בעדה, היא יודעת, שהוא עושׂה , דמה שיכול לעשׂות עשׂרה קבין של דמעות שפכה על קברו, והוא, אם  בחייו לא השיב פניה ריקם מעולם, במותו –על אחת כמה וכמה.

– אך החטאים, חטאת הבנים – תיליל מירי בקול – היא המעכבת, ועל-כן עמלו של דודה לריק נוסעים הם למשתה נכרים אוכלים שם  פת עכו"ם בחמאה של עכו"ם, ומי יודע מה הם עושׂים עוד הציציות פסולות, ואולי גם בלי ארבע-כנפות על עיקר רבונו של עולם, רבונו של עולם!

 הבנים מחשים ומורידים לארץ ראשיהם.

– בנים, בנים – עוד לא ננעלו שערי דמעות, שערי תפילה אללי לנו, בנים – בנים!

וקול החולה נשמע בחיִל:

– מירל, הרפי!  מירל הסי! כלו כל הקצין כבר עבר מועד, מירל, אני אומר לך בתום לב – הרפי , אני רוצה למות

 מירל קפצה ממקומה בכעס:

– השומעים אתם? הוא רוצה למות! ואני? מדוע לא תשאלו אותי, אם אני רוצה שתמות? לי אין כל דעת?  ואני אומרת לך, שאני לא אתן לך למות! בעל-כורחך תחיה, בעל-כורחך את כל לבי אקרע בתפילתי, בשארית כוחי אזעק ואשוע, ולא אתן לבוא לידי יציאת-נשמה!

נכּר היה בפני מירל, כי פצעים נושנים שבו ונפתחו;  פצעים שלא נרפאו מעולם, ואך קרום של שכחה נקרם עליהם

– אני לא אתן, גם לי יש דעה, אני אשתך ולא אחרת!

– מירל, הרפי, – מוסיף הגוסס להתחנן – וכי מעט היינו מריבים, וממררים את חיינו עד היום? דיינו! נשתוק על כל  פנים רגע קודם המיתה    כן, כן, מירל דיינו! אני אשמתי, אַתּ חטאת, שנינו עשׂינו שלא כהוגן, לא עת עתה להתחשב, נשתוק נא! המוות הקר עולה לאט-לאט מקצה אצבעותי למעלה, וכאשר יגע בלב – ואיננו!  אל תילילי, מירל אם כן הוא – כך צריך להיות.

מירל קופצת עוד הפעם ממקומה:

– כן, רואה אני, חפץ אתה למות; חפץ אתה להפטר ממני! זה שנים רבות אתה חפץ להפטר ממני,  פּאשַׁע השחורה מחכה שם לבואך אוי לי ואבוי לנפשי, לחיי ולשנותי גם עתה, רגע לפני מותו, אינו חוזר בתשובה פּאשַׁע ימח שמה, פּאשַׁע!

– לא פּאשַׁע האחת, – עונה החולה בלצון מר – רבות פּאשַׁעוֹת היו, שחורות, גם לבנות, גם ירוקות אך להפטר ממך, מירל לא חפצתי מעודי – שקר הדבר! – החטא הוא בפני עצמו, והאשה בפני עצמההחטא אינו נוגע כלל אליך,  כי אם אל הנגינה את אשתי  ופּאשַׁע היתה החטא, החטא של הנגינה, ולא יותר והלא אַתּ זוכרת –כרוך הייתי אחרי פּאשַׁע, אך כאשר הוציאה עליך דבּה  – הכיתיה בחוץ! הלא את זוכרת!

החולה נאנח והוסיף:

– שמעי בקולי, מירל, והחרישי הבעל ואשתו לחוד, החטא לחוד, והנגינה  לחוד וגם אם תפרדין זה מזה, גם אז, כמדומה לי, מושך הלב ודואב האמיני לי,  מירל –  אף כי חפץ אני למות, צר לי להפּרד ממך, מירל גם מכם, בני, קשה לי להפּרד גם אתם הלכתם עמי בקרי, עשׂיתם שלא כהוגן, אבל אין דבר! חטאתם כנגדי, ואני יודע, שהחטא תלוי בכינור, החטא הוא בטבע הכלי-זמר  לא נהגתם  בי כבוד, אך יודע אני, כי אהבתם אותי, ואני מוחל וסולח לכם סלחו גם לי

– "שכּור" אמרתם – התלוננתם אסור לזלזל בכבוד אב ואם, ומה גם בכבוד אב, שהוא גם ראש הקאפּלי"א. ואני מוחל לכם

החולה התנשׂא מעט על משכבו, ויתבונן אנה ואנה.

צל של צחוק התפשט על פניו הירוקים.

–התבוננו נא אל התישים הגדולים האלה! ראשם לארץ, כאילו אינם יכולים לדבּר, אילמים הם, חרשים הם

– כן?! צר לכם על אביכם, על השכּור? כן? הלא תשׂאו עין!

הצעיר בכולם חפץ להרים ראש, אך באותו הרגע רעדו עפעפיו, התעקמו פניו וַיִגעֶה – ואחריו געו כל בני החולה, והחדר נמלא לפתע בכי גדול.

החולה מביט סביבו פתאום בנחת.

– די! – קרא בהחליפו מעט כוח – די!  מתיירא אני, פן יצר לי לעזוב את העולם הזה די, בנים! שמעו בקול אביכם!

הבנים נדמו ומירל קראה בקול:

– רוצח! הלא את נפשך אתה קובע! יבכו, יהמו, יילילו  והקב"ה שומע

– החרישי, מירל – מפסיקה החולה, – לי בא, מועד, אני כיליתי את מנגינתי ולא אנגן עוד מירל, מירל'ה –  השפיל את קולו ברוך – שמעי בקולי, לכי קראי לי את השכנים

מירל חשבה לסרב, אך הוא מביט עליה ברוֹך ותחנונים, ואינה יכולה (אחרי כן ספּרה, כי הדבּור "מירל, מירל'ה" ומבטו האחרון, היו ממש כדבּוּרו ומבטו תיכף אחר החופה "הלא אתם זוכרים את דבּוּרו ואת עיניו!")

ואך יצאה מירל, והחולה קרא לבניו:

– בריל, יונה, חיים מהרו, עשו כולכם, קחו את הכלים

הבנים משתוממים.

– אני מצווה! האב מצווה! ראש הקפלי"א מצווה! השומעים אתם? – הוסיף כמו בכוח חדש.

והבנים שמעו ויקחו את כליהם, ויסוֹבּוּ את מיטת אביהם – שלושה כנורות, חליל, בטנון וחצוצרה

– שמעו בנַי, אני הולך למות ואתם – שמעו לקולי אל תתקוטטו והיו לקפּלי"א אחת נַגנו בלעדי כמו אתי כבדו את אמכם אל תבזו מחותנים עניים ועתה – נַגנו לפני

הבנים משתאים.

– למה תשתאו? חפץ אני לשמוע, איך תנגן הקפלי"א בלעדי נגנו לי וידוי

– נַגנו  – התחנן החולה, וראשו נפל על הכר – נַגנו

ובן רגע – החדר נמלא נגינה – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה