_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דודי שכנא ודודתי יחנא

בדיחה

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

שם דודי – שכנא, ושם דודתי – יחנא.

ההיתה בזה יד "המקרה-העיוור" או יד ההשגחה הפרטית, שביקשה להמציא לי בזה זוג של מלים חורזות, להתחיל זמר לכבוד דודי ודודתי?

איני לוקח לעצמי הרשות לדבר בדברים, שהם למעלה או למַטה מן השׂכל הישר.  יודע אני אך זאת, שלו מצאתי חן בעיני ההשגחה הפרטית,  שלוּ דאגה היא בשבילי בנוגע למלים חורזות, לא הייתי כותב אף שורה אחת פרוזא מעולם, והייתי נגאל פעם אחת משעבוד ההגיון, מצורך הרעיון וכדומה מן הדברים שאין להם שיעוּר ואינם דבר שווה לכל נפש; השיר מצלצל ודי לי בזה.

אך נחזור לענייננו.  שווים היו דודי ודודתי לא בשמותיהם בלבד, כי אם גם בקלסתר פניהם, בחוטמיהם, בעיניהם ובתנועותיהם.

על-פי הדין אינני מחויב לבאר לכם, מאין אני יודע כל זאת, ראשית, הלא דודי ודודתי הם ושנית – בנוהג שבעולם, שהמסַפּר יודע הכּוֹל, אף יותר ממה שהוא יודע באמת, הוא מספּר הכּוֹל (יתר הרבה מאד ממה שיש רשות לספּר)... אבל הרבה דודים ודודות היו לי ולא התבוננתי אליהם, ואינני חפץ להישען על המנהגים, שרובם, בעווֹנותינו הרבים, טפלים ומפותלים, ועל כן אפקיע את עצמי מזכות המספּרים ואגיד לכם דבר דבור על אופניו – דברים כהוָיתם.

דודי שכנא ודודתי יחנא עמדו על-יד חופּתי.

וכיוָן שבשעה שעמדתי תחת חופּתי לא מלאו לי עוד גם שש-עשׂרה שנה, את אבותי ואת כל המחותנים, ואת הדיין, החזן והמשוררים ידעתי מתמול שלשום, והכלה היתה מעולפת צעיף, והנערים, בני-גילי, הודות לתמרוני הצבא מחוץ לעיר, לא באו אל החופה, – על כן לא היה לי מה לעשׂות והתבוננתי על-פי מקרה בדודי ודודתי, שעמדו נכחי, ונוכחתי לדעת, שדומים הם זה לזו; ששניהם רועדים, נעים ונדים, כאילו הם מתביישים ומבקשים להם מקום להיסתר שם.  למראה עינַי חפצתי לפרוץ בצחוק, כדרכי אז, אך אבי ז"ל ראה מה שבדעתי לעשׂות והניח אצבע על החוטם, לאות שיש דין בישׂראל גם להעומדים תחת חופתם... הסבּותי את עינַי מהזוּג, ואך אחרי כן בשבתי על "מרק הזהב", עלתה על דעתי התחלת השיר:

דּוֹדִי שֵכְנָא

דּוֹדָתִי יַחְנָא...

אך יותר לא יצרתי, כי נחוץ היה לי לחשוב על דבר הדרשה שהיה לי לדרוש....

כי דודי ודודתי היו שווים גם בקומתם – נודע לי אל נכון למחרת היום.

דירתנו היתה קטנה מאד ולי היו: אב-זקן, ואב, ואֵם – זכר כולם לברכה! – ועוד שבעה אחים ואחיות, המפוזרים כעת בכל ארבע פנות העולם... ואף כי לא אמר איש בביתנו: צר לי המקום, בכל זאת, כאשר נגזר עלי להישאר עם בת-גילי סמוך על שולחן אבי, נחוץ היה לעשׂות איזה שינוּי בבית.

והבית – בית אבי, נחלתו, קנין כספו: עשׂרה רובל כסף נתן משלו ושתי מאות ותשעים משל אחרים, שלָוָה ברבּית. – את הבית קנה אבי ז"ל מאת אחד האזרחים,  ובבית – חדר אחד לדירת אדם ונכחו דיר אחד למשכן חזיר.  בקום הבית לאבי, נשאר החדר לדירת אדם כמקודם, אך דיר החזיר היה לדיר עצים.

תיכף אחרי התנאים התעוררה השאלה: אצל מי ישאר הזוג? אבי חפץ, שאסע אל המחותן לשלוש שנים הראשונות, והמחותן ביקש את ההיפך, ואמר שמשפט הבכורה לאבי הבן ולא לאבי הבת.  אבי ז"ל ביקש לישב ג' שנים בשלוָה ולפרוע את החוב הרובץ על הבית, וחותני אומר, שזהו לאו דוקא; והעיקר, שהוא, אם יהיה הזוג אצלו, יצטרך לשׂכור דירה, ואבי הוא בעל-בית... בגלל השאלה הזאת כמעט שנתבטלו התנאים, אך השדכן נתן צדק להחותן, וגם אמי, זכרונה לברכה, נטתה לדבריו.

– ואיפה ידור הזוג? שאל אבי את אמי.

– מדיר העצים נעשׂה להם מדור...

– הלא הוא דיר של חזירים...

– ומה בכך שהיה דיר של חזירים? עתה יש בו עצים ולא חזיר, והעיקר, שהוא אך לזמן קצר, לשלוש שנים – ומה בכך?

– והעצים?

– ראשית – אמרה אמי – לא תמיד יש לנו עצים להסקה, על פי הרוב, הדיר ריק; ושנית, אפשר את העצים להניח  תחת כפת הרקיע בחצר.  גנבים אין בעיר, ואם ירד עליהם הגשם, אייבּש אותם על נקלה בתנור האפיה...

ואמי ניצחה את אבי, כמדומה לי, בפעם הראשונה והאחרונה, והעמידה בדיר שתי מיטות בשביל הזוג...

ולמחרת יום החופזה לא חפצה אשתי חוָה'לה, לצאת בשוּם ואופן וצד מן הדיר לאור העולם.

בבוקר, בהיותי נכון ללכת להתפלל, העיפותי עין על מיטת חוָה'לה,   ולא ראיתי כי אם את השׂמיכה ועיגוּל בולט באמצע, וכיוָן שהעיגול התנועע  עלה על לבי, שהיא בוכה בסתר... למה היא בוכה? בלי ספק  מתגעגעת היא על הוריה ועירהּ... תיכף אחרי הסעודה, בעלות הבוקר, נחפזו המחותנים לנסוע, החותן היה שמש, ונחפז אל חתונת אחד הגבירים; החותנת היה לה דוכן לממכר כפתורים וחריטים, ודי היה  לה להסב את עיניה, שיציגוה שתי כלותיה ככלי ריק. אז פרצה חוָה'לה בבכי גדול.  אביה הרגזן נתן עליה בקול, אמה הבטיחה לשלוח לה מתנה איזה אמות בד יפה מצוּיר משליסלבּוּרג, ומי יודע מה היה סוף המעשׂה, לוּלא באו בינתים השושבינים...

מתאווה אני לקרוא לה בשם, ראשית: לנחמה, ושנית: לראות את פניה... הן כמעט לא ראיתיה... אך לא ידעתי איך לקרוא.  האקרא כחפצי "חוָה'לה"? יש בזה קרבוּת יותר מדי... בפעם הראשונה... לא יתכן! "אשתי"? – אני מתבייש, זה לא יוצא מגרוני... אולי עומד איזה איש מאחורי הדופן... ולמה להם לדעת, שהיא אשתי?

האשכנזים אינם מתביישים, הם עושׂים הכּוֹל למען ידעו! חתן-וכלה, איש ואשתו וכל פלוני ופלונית, שיש להם איזה מגע-ומשׂא, אם גם לא על-פי ה"שולחן ערוך", הולכים שלובי-זרוע בחוצות ובשוָקים, והכּוֹל יודעים מי ומי ההולכים, ולמה הם הולכים... והאשכנזים הללו עודם מתלוצצים על "נטילת ידים" בפומבי מן הכיור בבית-המדרש?

אך הנה נטיתי הצידה.

מתאווה אני מאוד לקרוא לה... אך איך? "שמעי נא, היא"? – כך קוראים לשפחות... אולי אגש ומבלי קרוא... אך טרם יכולתי להשלים את חפצי, נשמע קול אבי מן החצר בגערתו:

– אתה הולך להתפלל?

בשובנו מבית-המדרש, אך דרכה רגלנו על המפתן, וגערת אמי נשמעה:

– ראה נא את המטרוניתא שהבאת לי... כבר חצות היום, והיא אינה חפצה לרדת מן המיטה.... על להגיש לה חמין אל מיטתה...

באותה שעה נכנסה טינא בלבי על אמי.  היה היתה אומרת תמיד, שהיא אוהבת את האמת כחייה, ממני ביקשה  תמיד את האמת, "ספר נא לי אך ורק את האמת – מי קרע את בגדך,  מי הכה אותך לחי?" – וכנגד אבי היו לה תמיד טענות ותביעות על לא-אמת.  הלא אני יודע וָעד, כי לא אבי, אך היא חפצה להתחתן בר' יעקלה השמש.  אבי ביקש חשבונות הרבה, חפץ לשאול ימין ושׂמאל, אך היא האיצה בו למהר ולהחיש, ועתה היא אומרת: "המטרוניתא שהבאת לי"!

באותו הרגע באו דודי שכנא ודודתי יחנא, וכאשר נודע להם המקרה המוזר, כי הכלה ממאנת לצאת מן הדיר, יצאו כרגע ונכנסו לשם לדבר על לב חוָה'לה.  ויען כי דלת הדיר היתה נמוכה מאד, נפגעו שניהם בחפזם במשקוף, ובשובם ראיתי בחוש, שנפגעו במקום אחד – בראש החוטם, היוצא לנו כזה, ששוים היו בקומתם.

ובקלסתר פניהם היו דומים כאח ואחות, וגם על זה יש לי ראיה מהימנא, מעשה שהיה ושמספרים כל אנשי העיר, כאשר נישׂאה דודתי יחנא לדודי שכנא, היה ראש העיר צורר יהודים  באמת, והתעקש לבלי תת לעשׂות חתונה בעיר בלי תעודת-נישׂואין.  וכמובן לא  יכול הצבּור לעמוד בגזירה הזאת, כי על- פי הדין אין נותנים תעודת נישׂואין לקטן וקטנה, ואם יחכה  אדם מישׂראל עד שיגדלו בניו,  לא תהיה לו נחת מנין ונכד, חס ושלום!  והיו עושׂים את החתונה בסתר. אך צורר היהודים היה חוקר ודורש, ומעניש.  כבוא איזה חתן או כלה מעיר אחרת,  שלח לקרוא להם; קודם שאל לתעודת-מסע, ואחרי-כן בא אתם בדברים והשתדל להציל מפיהם דבר אמת: מתי היתה החופה, בכאן או במקום אחר, וכדומה.  מעצמו מובן, שעל-פי הרוב כילה עמלו לתוהו, כי החתנים לא יכלו דבּר בלשון בני אדם כמוהו והיו מושכים בכתפיהם הרזות, לאמור: איני יודע מה אתה שׂח... והכלות לא באו אליו מעולם, כי אין זה מן הנימוס,  אך לקחו נערים מן השוק, הסתירו פאותיהם לאחורי אזניהם, הלבישום כלי נשים, והם עמדו לפני הצורר במקום הכלות... ולא חששו לאיסוּר, לפי שלא נתכוונו, חס ושלום, לדבר עבירה.  והנערים נבחרו מן המחוכמים, ולא אחד מהם קבּל מהצורר מגדנות בעד נשיקה קלה...

כשעלה הגורל על דודתי יחנא ללכת אל הצורר, הוסכם שהחתן בעצמו יתחפשׂ וילך במקום הכלה.  כי דודי שכנא לא היה נודע להצורר, לפי שכל הימים היה יושב ועוסק בתורה או שוכב חולה במיטה... וזכות אבותיו עמדה לו, שהיה הצורר שרוי בכעס, ואך נראה על המפתן קרא בקול: "החוצה,  טינופת כזאת!" כשוב דודי מן הפקידות ריננו בשוּק שיחנא היתה בעצמה אצל האדון, וכן לא ייעשׂה, ובבואו הביתה, ראה אותו המחותן, שהיה איש שקוע תמיד במחשבות, והכּה אותו לחי ויקרא: יחנא, למה לא תנגבי את חוטמך!...

שוב אירע מעשׂה כזה: כשנגזרה גזירה לגלח כל זקן, פגעה הפורענות לראשונה בדודי שכנא.  הוא הלך אל הפקידות לשלם איזה מס, ושם תפשׂו אותו השוטרים, ויגלחו את זקנו כדבעי.  וכשובו, רצו אחריו כל אנשי השוק, וקראו שיחנא יצאה מדעתה ולבשה שׂמלת גבר... גם רוֹק, גם  טיט ואבן לא חשׂכו ממנו... ואחרי כן, כאשר נראתה יחנא ברחוב, סבבוה שנית ויאמרו להכותה, ומי יודע אחרית דבר לולא חשו שומרי העיר לעזרתה...

ושניהם חלו אז מפחד וכאב... וכאשר נודעה האמת לאמיתה, ונכנסו בני העיר, אנשים ונשים, לבקר את החולים, לא ידעו אל מי לקרוב, כי לא הכירו איזו מיטה של שכנא ואיזו מיטה של יחנא...

        – –  – –            – –  – –        – – – – 

אך כל אלה דברים עתיקים, וגם אין אני ערב לכם בעד אמיתותם.  רבים הם הלצים והבודים מלבם שקר, מתוך קלות ראש, לשם הוללות מאפס מעשׂה...

יודע אני אך זאת, שעתה נקל מאד להכיר ביניהם. כי לדודי שכנא יש זקן יורד עד חגורתו, ולדודתי יחנא רק איזו שׂערות על הסנטר... אך קלסתר פניהם דומה בכל זאת, ואם הצורר-ישׂראל, מי שהיה ראש העיר, על-פי טעמו הגס והמגוּשם, אמר על דודי שהוא מכוער, לא אפונה שהיה אומר כן גם על דודתי.  אך לפי טעמי אני, שניהם יפים מאד...

ולא ביופים לבד היו שווים, כי אם גם בקולם. 

כאשר נכנסו אל אשתי חוָה'לה לדבּר על לבה לעזוב את הדיר, נשמעו שני קולות שווים זה אחר זה, ואך לאחרונה נשמע קולה בכיה של  חוָה'לה, קול שונה מאד מן הראשונים.

– חוָה'לה, מה את עושׂה, וכי זה מן הנימוס? – אמר דודי או דודתי.

– חוָה'לה –  אמרה הדודה או הדוד – הלא גורמת את עוגמת-נפש לחמיך ולחמותך.

שמי לא נזכר.

– הלא תינוק מוטל בעריסה יצחק לך...

– ומדוע, למה את עושׂה כזאת?

– עוד מעט ואורחים יבואו, נעשׂה משתה...

– חוָה'לה, אור חיי...

– חוָה'לה, מחמל נפשי...

ושני קולות יחד:

– שמעי לקול קרובים, דורשי טובתך! הן זקנים אנחנו ממך לימים...

ואך לאחרונה, אחרי מטר של עצות ותחבולות, ובקשות ותחנונים, נשמע קולה הדק של חוָה'לה אשתי:

– אני מתביישת...

אך זה אינו שייך עוד לעניננו.

––––––––––––––––––––

דודי שכנא ודודתי יחנא היו שווים גם בדעותיהם.

אם אמרה דודתי יחנא "בּוֹם", ענה דודי שכנא לי יתרת תוקף ועוז: "בּים בּוֹם"; ואם דודי שכנא הניע בראשו לאות "הן", ענתה יחנא: בוַדאי... הייתכן באופן אחר?

בהיותם קרואים לסעודת-מצוָה, או לחתונה או לברית-מילה, היו יועצים זה לזה משולחן הגברים לשולחן הנשים, ולהפך, מה לקחת, מה לאכול וממה לחדול.

– שכנא, הדג טוב הוא, קח לך חתיכה אמצעית.

 – יחנא, האינך חפצה בצנון?

בשעת סעודת-מצוָה על בני בכורי, לא היתה יחנא דודתי בקו-הבריאה ולא אכל דודי שכנא לתיאבון.  ובצאתו ביקש שלושה רקיקים בשביל זוגתו... בהגיע תור בני השני להימוֹל, נהפך הסדר, דודי שכנא לא יכול לבוא ודודתי יחנא לקחה בשבילו הביתה ראש דג...

כן נשען האחד על השני במאכלו ובדעותיו...

בהתוַכח דודי שכנא עם איש, ובהיוֹת ידו על התחתונה, היתה אחרית דבריו: אני לא אסור מדעתי, כי גם יחנא שלי מסכמת לזה... וכנגד הסכמת יחנא לא יועילו כל הגיון וכל ראיה שבעולם.  ודודתי יחנא היתה מתחלת באמריה: "שכנא שלי אומר..." "שכנא שלי חושב..." ובזה תמכה כל יתדותיה...

ושלום-הבית שלהם! אני הייתי שולח את חוָה'לה אשתי אל דודתי יחנא, ללמוד ולדעת איך לכבד את הבעל, והיא היתה שולחת אותי אל דודי שכנא, ללמוד את מעשׂיו, איך להתנהג כשורה עם האשה... 

אך לא היה כל צורך ללכת אליהם.  דודי ודודתי היו באים אלינו פעם בפעם לעשׂות שלום ביני ובין חוָה'לה אשתי, אם אך לקחה אזנם שמץ דבר מכל אשר נפל בינינו... הם היו לנו לשופטים ולבוררים, ואנחנו היינו טוענים לפניהם כבעלי-דינים, ועל דבריהם נשען שלום ביתנו...

תדע, ששָׁנים שתים אחרי מותם של הדוד שכנא והדודה יחנא (שניהם מתו בשבוע אחד) נתפרדה החבילה...

חוָה'לה לקחה שני ילדים ואני לקחתי שני ילדים... היא נישׂאת אחר-כך לאיש, ולי יש זה כבר אשה אחרת... ודרים אנחנו בערים רחוקות זו מזו; מצב שנינו איננו בטוב – אך גם זה אינו נוגע לכם...

העיקר, שדודי שכנא ודודתי יחנא הם בעולם האמת... והם יודעים מי בנו האשם, כי שבת שלום הבית, אני או היא...

אך ינוחו הם בשלום על משכבותם...  שתי מצבותיהם התעקמו ונתקרבו זו לזו... הגשמים שׁחקו את האבנים ומחקו את האותיות... פנקס החברא-קדישא נשׂרף באש , ועתה אין עוד איש יודע איזו מצבת שכנא ואיזו מצבת יחנא...

אני וחוָה'לה לא ננוח במקום אחד – אך גם הדבר הזה אינו נוגע לכם...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה