_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שאלת השיטות

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

השומרים על הזמן. יובל "האמת" הפולנית. שיטה מקובצת. חסרון סופרים קבועים ומודיעים קבועים. חסרון כיס.

דעת הקהל. הבוחרים בגליציה והקהלות. והדרא קושיא לדוכתיה.

 

ראשית השנה    מעצמו מובן, שנת האזרחים.

על פי הלוח שלנו יכולים אנחנו לסדר רק את הענינים שבין אדם מישׂראל למקום ולמאי דהוָה...  מאימתי קורין את שמע, מתי אומרים "יעלה ויבוא", עושׂין אזכרה למת...  על פי הלוח שלנו יכולים אנחנו להתפלל, להתענות ולצום, ולעתים גם לאכול ולשתות, כגון ביומא דאיתרחיש ניסא....

אבל כשאנו יוצאין לשוק, לרשות רבים (שהיא לנו לכל היותר ככרמלית), כשאנחנו פונים לימין ולשׂמאל וחפצים להרויח איזו פרוטה...  חיים אנחנו בהכרח על פי אחרים ומשתמשים בהכרח בלוחותיהם.

אם רוצים אנחנו ואם לא    רגלינו עומדות על מפתן שנה חדשה...  ויש גורסין גם:  מאה חדשה!

"נורא הזמן"    נאנח מכתב-העת "קוּריעֶר וואַרשאַווסקי", בהעלותו על לב, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה    "נורא הזמן ונורא קולו, אך לא כל אדם שומע את הקול".

"אדם הולך בשוק לבצעו, לתאוָתו, לחפצו, לצרכי הגוף או הנפש...  והפעמון מצלצל:  שעה עברה, שעה באה!  והוא אינו שומע, או שומע ואינו שומע...  הקול מצלצל רגע באזנו, אך לא יגיע אל מוחו, המלא מחשבות, ואל לבו, המלא רגש, ולא יחדור אל נפשו, המלאה ענינים אחרים ומחשבות אחרות... לא כן השומר, העומד על המגדל, על-יד האורלוגין. זה שומע:  הפעמון מצלצל, והוא שומע בכל גופו, בכל איבריו, בכל עצמותיו ועצביו, בכל נפשו ולבבו, כולו מזדעזע מקול הזמן, הקורא..."

"וכן    אומר מכתב-העת הזה    גם אנחנו", רצונו לומר:  אנחנו העורכים והמוציאים לאור והעוזרים על ידנו    היום    אנחנו עומדים לדין, היום הרת עולם ומלפני החותמים משפטנו יצא".

היראים גם מכתבי העתים שלנו?

חס ליה לזרעיה דאברהם לשקר בבריתם...  והחזקת בו" –  מצוַת עשׂה!

_________

 

ועל מכתב-העת  "האמת"  ("פּראַוודאַ")  הפולני עברו עשׂרים שנה...

"עשׂרים שנות חיי איש פרטי נותנים לו ענין רב לענות בו", ועל אחת כמה וכמה "עשׂרים שנות מכתב-עת, פועל על עם ועדה".

ו"האמת" הפולנית    מכתב-העת האחד אשר לא עזב את דגלו בשם משפט האדם, ואשר לא נגע בנו אף פעם אחת לרעה, ויגן לפעמים גם על תקוַת ישׂראל לעמוד בזמן מן הזמנים ברשות עצמו,  –"האמת" הזאת עומדת על מפתן ראשית השנה ועושׂה חשבון הנפש:  מה ביקשה ומה נתּן לה?

קשים היו ימי לידתה של "האמת", ומלאי צער היו ימי נעוריה, כי לא חברה נעימה ומפרכסת את רעותיה היתה "האמת". לא להטיל שלום בעולם הספרות באה, אלא למלחמה.

  "למלחמה    על מי?  על החנופה ועל השקר וכל יוצאי חלציהם!"

"על כל השקרים, שהטילו עלינו, הוספנו עוד שקר אחד, נופך משלנו    את הפוליטיקא!  הפוליטיקא היתה לנו לקנה-רואים צר, להביט בו על עולם ומלואו...  את חיינו הקפנו באויר נשחת וחונק    באויר-אמונים...  סביב לנו בנינו חומת ברזל, לבלי תחדור אלינו מן החוץ איזו דעה חדשה, איזו המצאה חדשה...  ובחברתנו עשׂינו כאדם העושׂה בתוך שלו  – עסקנו בפוליטיקא!  ונאמר למחקר    התפלל!  לשירה ולזמרה    הללו כל טיח תפל!  ועל דברי-הימים צוינו לשורר לנו ולזמר "זמירות".  אך תהילות ותשבחות חפצנו!  מידיעות-הטבע ביקשנו דבר קטן    להעלים את האמת...  ונגש עוד אל למודי חיי-החברה ונפצור בהם לחוק למעננו חוקים מיוחדים, לברוא לנו תנאי-חיים ופילוסופיא-של-חיים שונים מכל עם ועם...

"ובדברי-ימינו התעללנו כילדים בשעשועיהם, הושבנו "בית-דין-צדק" לשפוט את פועלי-העבר;  חבל לתהילת-עולם וחבל לדראון-עולם, לפי חפצנו עתה,,,  ונשׂרוף את עצמות אבותינו, לעשׂות מהן פיח למנעלינו..."

האם לא אלינו דבּרה "האמת" זה עשׂרים שנה?  נשמע נא עוד...

  "אנחנו יודעים רק את האדם באשר הוא אדם. בלי שׂום לב לפלגותיו, למחלקותיו... אנחנו נלחמים למשפט האדם!"

ומשפט האדם ואהבת האדם אינם נוגעים בשאלת הלאום!

ומה  הוא הלאום?

  "אני חושב, ובכן הריני"    יאמר אדם פרטי, בשעת ספק ויאוש. "אני חושב, ובכן הריני"     יאמר העם!  ולמען הגדיל והאדיר את חיי העם בתור עם, נחוץ "להגדיל ולהאדיר את קניניו הרוחניים, להשלימם, להוסיף עליהם;  נחוץ למלאות את אוצרו של העם!"

"העם, גם בזמן שאינו ברשות עצמו, אף בזמן שחייו המדיניים תלויים ברצון זולתו, עם הוא אם אך מכיר הוא ומרגיש את עצמו, אם אך השתלמו כוחות נפשו, אם אך יש לו חלק ונחלה בהתקדמות האנושית".

"העם האומר:  "חושב אני, ובכן הריני", העם הזה חי;  אין לך סימן יותר טוב ואין עדות יותר נאמנה ואין לך הוכחה יותר מוכחת מן המאמר הזה בפי העם. ואולם בפי העם כולוֹ, ולא בפי מספר גדולים ומיוחסים..."

"כי היחס הוא שחפת העם...  בראשונה    אודם קל, לוית חן לפנים חוורים, ואחר כן    שעוּל, הקאת דם, מחנק-נפש!"

זאת היתה שיטת "האמת" הפולנית בראשיתה. ועתה?

  "על משמרתנו אנחנו עומדים!"    אומרת "האמת"    רבות עשׂינו, תתפאר, ואולם יודעת היא כי "העבודה עוד רבה!"

ואצלנו?  גם אצלנו שעת חירום...

  מלחמה בפראזות ריקות...

_________

 

מחשבה מברקת במוחי, מחשבת גאון:  עשׂרים שנה מחזיקה "האמת" הפולנית בדגלה ו"המליץ" העברי    ארבעים...  שתי פעמים עשׂרים!

במודעת "המליץ", שחור על-גבי לבן, אנחנו קוראים:  נשתדל לשכלל, להגדיל וכו' וכו' לפי הנוסח הרגיל... אך בדבר אחד לא יהיה אף שנוּי כל שהוא    בשיטת "המליץ"...

ומה היא השיטה?

העורך-המודיע חושב לנכון לסתום את פינו בנוגע לשאלה זו.  "אחרי ארבעים שנה"    אומר הוא עם הספר    "למוֹתר הוא לשאול:  "המליץ" מה פעל?"

אבל דברי מודעה ענייים במקום אחד ועשירים במקום אחר!

"הצפירה" הודיעה בפירוּש:  תשוּרה בשנה הזאת לא נבטיח",  ועל אחת כמה וכמה    שלא ניתּן;  הקוראים התמימים "המבקשים תריסר אלפים גמלים של תשורות,  ישיבו נא אל לבם, כי לא כעתוני עמים עשירים..."  וכו'.  עם זאת ראה "המליץ, ויתן תשורה:  נותן הוא קבוצה של תמונות "הסופרים שהשׂגיאו פעלם ב"המליץ" במשך ארבעים שנה!"

והתשורה יש לה תעודות הרבה:

ראשונה: לפייס את הקורא על העבר ולקנות את לבו לעתיד...  מכללא איתמר!

שנית:  לפאר את שולחנם של בני ישׂראל, בפרוּש איתמר!

שלישית  (קוראים אנחנו מבין השיטין):  לפייס את הסופרים על העבר ולקנות לבם לעתיד לבוא...  תחת פשיטי דספרא    כבוד, שווה-כסף...

ורביעית  (דברי המו"ל בעצמו):  קבוצת התמונות תהיה לעדה "שהמליץ אינו קנין איזו מפלגה של כת בישׂראל, אלא קנין כל העם!"  וקנין הרבים הוא    רשות הרבים!

ובקבוצה    ארבעים ואחת תמונות...  ארבעים יותר אחת    סופרים גדולים, שהשׂגיאו והאדירו פעלם...  והשאר, ואולי בהמון עוד יותר רב, יבוא בשנה הבאה...

ההלכו כל הסופרים הללו בצותא חדא?  הנשבעו לשיטה אחת, להשקפת-עולם אחת?

אנחנו יודעים את הערב הרב!  ימין ושׂמאל יפרוצו, קדימה ואחורנית יסעו...  ערבוביא תאסף לכל המחנות;  אין פה חונה "על מחנהו, על דגלו"...  בלולים יעלו;  אלה מודיעים ואלה מכחישים אלה נשבעים ואלה עורכים מחאות...

שיטה מקובצת!...

ואין זה חטא "המליץ" ועווֹנו    גורלו הוא;  גורל מכתב-עת עברי של עם קטן ודל, אשר אם לא יחזיק בו כל הקהל הרב, ונפל;  אבל אם יחיה על כתה אחת, על מפלגה אחת בישׂראל, לא יוציא את שנתו...

וכיון שמכתבי-העתים רשות הרבים הם, כיון שכל ישׂראל יש להם חלק בהם     בואו, נערים, ונעפר בעפר, נודיע ונכתוב הכחשות והזמות, ונחרף, ונערוך מחאות...  ואם ידי הנערים תרפינה וחדלו הקולות, הנה קול העורכים הולך מסוף העולם ועד סופו:  הביאו מספוא!  קוששו קש!

ומה לעשׂות?  הזמנים רעים, ההכנסות מעטות... כנסת ישׂראל עניה, מנוּולת...

_________

 

ולשוא תתעבּר "הצפירה" על "התבן והבר" בכתבי המודיעים...

לחנם תתחנן:  תנו כבוד להעם, שאתם חייבים בכבודו!

בכדי היא מתלבשת קנאה וקוראת:  לשם יחוּד הרעיון הציוני, לכבוד האומה, ישוב ארץ ישׂראל... הגידו את האמת (מיפו, מארץ-ישראל, מהמושבות, מבתי הספר),  ולא תהפוכות, שתקוץ בהן נפש הקורא (האמנם?)

כל זמן שהשיטה אינה מחויבת, או שהיא "שיטה מקובצת", כל זמן שמכתב-העת אינו רשות מפלגה, כל זמן שאין העורך נושׂא דגל איזו דעה מיוחדת, כל זמן שהוא חי על חשבון כל הקהל ואינו צריך לאורגניזציא של סופרים קבועים, של מודיעים תמידים, כל זמן שאין לו הרצון והיכולת להעביד בשביל מכתב-העת שלו סופרים חיים על עטם, אומנים שאינם מראים את אומנותם בכדי להראות, אלא שהם אחראים לכל היוצא מתחת ידם    כל זמן שיהיו הדברים כך, ישלטו בנו המעפרים בעפר לבצעם, לכבודם, לתאוָתם!  ישלטו בנו "שלושה כוכבים", איזו בתולה שתהיה לאשת המנהל, וכל שוטה ופתי וכל בעל מום רע...

ושוגה היא "הצפירה", בהאמינה, כי סוף-סוף תקוּץ בהם נפש הקורא...  כי גם לקורא אין שיטה;  רבי לא שנה, ר' חייא מנַיִן לו?  ולכן אין לנו גם "דעת-הקהל"...  הקורא התמים שלנו אינו יודע ואינו יכול לדעת מה לקרב ומה לרחק, אינו יודע גם כן שהוא צריך, שהוא מחויב, או שהוא יכול לקרב ולרחק...  קורא הוא לחטוף את שנתו;   נערים מצחיקים לפניו    מה טוב, גם הוא יצחק;  זה אומר וזה מכחיש, ובא הכותב השלישי ומזים את שניהם    חא!  חא!

אלה ואלה כזבנים...

ומאין תוָלד לנו דעת הקהל?  באיזה בית-המדרש , באיזה בית-אולפנא תתחדש?

מכתבי-העיתים הם בית-ספר לקהל, ואם מכתבי-העיתים הם רשות הרבים, אם מאפילים הם בטליתם על כל הדעות וכל השיטות, להוציא רק את האסורים לבוא בקהל על-פי דינא דמלכותא, אם שיטת העורכים היא שיטה מקוּבצת, שיטה רחבה ומלאה    איך תוָלד, תגדל ותתפתח דעת הקהל?

העורכים פיקחים הם ואומרים:  שליחי צבּוּר אנחנו, כל ישׂראל יש להם חלק במכתבי-העיתים שלנו, כמּו שיש להם חלק בקיבתנו!

אם איזו דעה או שיטה תמשול בכל הקהל, מוטב, "נשכללנה!"  ואם יש חולקים בדבר, ואין החולקין מתי-מעט הבטלים במעּוטם, או יש בהם תקיפי הדור, אז אך שופרות הקהל אנחנו, יבוא פלוני ויתקע, ואלמוני ויתקע!  בנוגע לדברים שאינם משותפים לכל הקוראים    אין אנו יכולים ואי אפשר לנו להציב גבולות למושׂגים, לקבוע דברים כמסמרות, לנגוע ביד חזקה...  בנוגע לספקות הקהל יכולים אנחנו להטיף אך אמרות טהורות, מזוקקות שבעתים מכל שמץ נגיעה בענין עצמו, בתוכו...  או דברים מחוכמים ונעימים, שמשתמעין, לכל הפחות, לתמניא אפי...  ובכלל    עלינו להתרק בכל מה דאפשר מן הברי, שמא יתבדה, מן הוַדאי –  שמא אין סופו להתקיים...  עלינו להזהר, של תבייש זקנותנו את ילדותנו, ושלא תהיה לנו ילדותנו לרועץ, למזכרת עווֹן!  עת לדבּר, אבל עלינו לדבּר הרבה מבלי להשמיע כלום, מבלי לומר כלום, או    לומר הן ולָאו בבת אחת, לאסור בחבלי נועם את החיוּב והשלילה, לזווג בחוט שני של הלצה יפה את ההן והלָאו בבת אחת, ולהוציאן לשוק כעובר לסוחר...  במה שאינו מן המוּשׂכּלות הראשונים אף לחמורו של פינחס בן יאיר    מותר לנו רק ללכת אנה ואנה על הקו המבדיל בין החיוּב והשלילה, להתגדר בה"רפיא בידיה" שבין ההן והלָאו... בבטן דעה הרה אחת מתרוצצות חמש או שש כתות, ואין אנו יודעים איזו כת תתגבּר ותוָלד...  ושמא תלד רוּח?  ולמה נתעבּר על ריב לא נדע קצו?

עלינו להיות מרוצים לכל הקהל, לכל בני אדם ולמצוא חן בעיני כול...  אסור לנו ללכת בצדי דרכים, כהני בריוֹני. ואף    לדרוך בשביל הזהב שבדו חכמים;  מחויבים אנחנו לדרוס כל נקודה ונקודה ברשות הרבים, שבני אדם דשין אותן בעקבן...  ועל כן אין אנו חפצים ואין אנו יכולים לזוז ממקומנו...

ואם העורכים אומרים כך (מעצמו מובן    בחשאי),  מה יאמר תלמידם    הקהל?  אם בבית-הספר מורין ערבוביא, הרי שיש ערבוביא וערב-רב במוח העם, ואין ברירה, ואין טעם לבחון, ואין דעת הקהל!...

והעורכים אינם יכולים ל"תקן עולם",  מפני שהעולם,  אינו נותן, ביד רחבה ומלאה לתקוּן העולם...

העורכים אינם מתעשרים מן הלוחות;  הסופרים, המלקקים תחת שולחנם, מתפרנסים כעורבים...  ועל כן אך רוח "נדיבים מתנדבים" היא רוח החיה באופני הספרות...  והערב-רב מושל, מודיע ומכחיש...  שלושה כוכבים, בתולה נישׂאת... נערים ועוללים...

ובמי תלוי הקולר?  בכנסת ישׂראל!  בכנסת ישׂראל , שאינה מקיימת את המצוָה מדאורייתא:  הענק תעניק...  והחזקת בו!

שמא תאמר:  איפכא מסתברא?

ירקד נא החתן העורך כנגד כנסת ישׂראל הכלה, ותרקד היא כנגדו?

מי יודע.

שאלת הסבּה והמסובב היא שאלה חמורה ומסובכת בכלל, קל וחומר במקום שיש חשש להפסד מרוּבּה...

בדררא דממונא שתי פעמים שתים    שלוש או חמש...

אבל כללו של דבר:  אין שיטה לעורך, ואין שיטה גם לקהל ושם שמים מתחלל!

_____

בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב מתאוננת "הצפירה"  על הבחירות בגליציא...  באי-דעת בחרו שם אחינו במשׂנאיהם, העלוּם לגדולה ונתנו קרדום בידם לעשׂות שמות בנו...  "אין אנו יודעים, אם הפסד מרוּבּה ונזק ממשי הסבּוּ לנו אלה, אשר לא כבשו את יצרם הרע הקטן בשביל הרעיון הלאומי הגדול, ומשום בצע כסף או פחד-שוא בגדו בעמם ובחרו באשר בחרו...  וכן אין אנו יודעים, אם הביאו לנו תועלת מרוּבּה, לו באו בתוך הערב- רב של הנאמנים מעמים אחרים גם מנין או שני מנינים נאמנים עברים...  שקוּל הדעת אומר, שסוף כל סוף היו בטלים במעוטם, וקולם לא היה נשמע, אבל לא על התועלת הממשית העולם עומד, ולא אך הבצע הממשי יבנה!  יש כאן שאלת הכבוד!  יש כאן חלוּל השם, חלוּל כבוד נאומה!  יש כאן שפלות הרוח..."  וגם    נענה אנחנו אבתריה    בגד בוגדים!...

בדברים יוצאים מן הלב כאלה מדברת "הצפירה" על אודות הבחירות בקהילות...

אך מה בצע בדברים היוצאים מן הלב?

מי יכול לאסור על הבוחר בקהילותינו או בגליציא, להתנשׂא על כל הדעות והשיטות ולעשׂות מה שלבו חפץ?... מי לימד אותו, שהוא חייב בשיטה, שעליו לחיות בשיטה ולהמית את עצמו עליה?  מי הגיד לבן עמא פזיזא, שיש שיטות, שאסור לטהר מאת השרץ בק"ן טעמים, שאסור להתפלפל וליישב בדוחק, שיש רעיון גבוה מתועלת ממשית, נעלה מהיזק של ממון?

והדרא קושיא לדוכתיה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה