_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שׂיחת חסידים

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

ביום הראשון של חול-המועד פסח יצאו ר' שכנא ור' זרח כחום היום לשׂוח קצת.

ר' שכנא הוא דל-בשׂר וגבה-קומה, ממה איש-מידות, אך ראשו כפוף, לבל ידחַק, חס ושלום, את רגלי השכינה, ור' זרח דל-בשׂר גם הוא, אך גם קצר-קומה, וכשר' שכנא מדבר אליו הוא מתנשׂא קצת על בהונות רגליו ומרים את ראשו.

ר' שכנא הוא משׂרידי הזקנים לחסידי קוצץ, ור' זרח – משׂרידי הזקנים לחסידי בֶּלז.  לפנים היה ר' זרח מפקד צבא בּלז בהצותו על חניכי קוֹצץ, ו' שכנא עמד בראש גבורי קוֹצץ במלחמתם עם חסידי בּלז, ואז לא יכלו דבּר איש את רעהו לשלום.

אך דור אחר קם.  דור ודורשיו, דור ומנהיגיו, ונסוגו הזקנים אחור, ויעמדו צעירים תחתם.  ור' שכנא ור' זרח עזבו את המנינים וישובו אל בית-המדרש, שיצאו ממנו בימי נעוריהם.

ובימות הגשמים, על ידי התנור החם, נפגשו ועשׂו שלום ביניהם, ועתה הם יוצאים את העיר לשׂוח לרוח היום...

והשמש מחממת את שכמם של הזקנים בבכּורי קרניה, ולהקות להקות צפרים עפות ופורחות באויר ממעל לראשיהם; זה עתה שבו, והן מתפזרות לבקש את קניהן מן השנה שעברה.  ומתחת עולה ומתנשׂא ירק עשׂב, ועל כל עשׂב ועשׂב עומד מלאך ומכה אותו בקרן אור, ומצווה וקורא:  גדל!  גדל!

והזקנים הולכים לאט-לאט, עקב בצד אגודל, ומשוחחים.

– חסידי קוֹצץ הראשונים – פתח ר' שכנא ואמר – בהצעירים, התועים ללא דרך, איני מדבר – אבל הזקנים שבחסידי קוֹצץ, אינם מדקדקים הרבה באמירת ה"הגדה"!

ור' זרח שׂוחק בלאט:

– לא הגדה עיקר, אלא הקניידלי"ך!

ור' שכנא עונה בכובד-ראש:

– אל תזלזל בכבוד הקניידליקך, זרח!  מנהג ישׂראל הם, ודברים בגו!

– בלי ספק – אצל העשירים! – שם ממלאים אותם בדברים טובים מאד...

– ואתה יודע את הענין של "לא תסגיר עבד אל אדוניו"?...

– איני לומד חומש עם רש"י; די לי בכוָנות התפלה...

– הפשט הוא פשוט.  אם בורח איזה עבד, משרת או פועל, אסור, על פי דין תורה, לתפשׂו, לאסרו בחבלים ולהשיבו לרשות אדוניו, למסרו ליד בעליו... מסתמא כשאדם בורח אינו בורח לחינם, סימן הוא, שאדוניו אכזרים, שלא התנהגו עמו כשורה, שכשל רוח הסבל, שהגיעו מים עד נפש... ועל כן אסור להסגיר, צער בעלי חיים.. זה הוא הנגלה.  אבל שבעים פנים לתורה, ויש כאן גם נסתר.  והנה הגוף הוא בבחינת עבד, עבד כפוּת להנשמה, והנשמה מתנהגת בשׂררות, בתקיפות.  הגוף הוא בעל תאוָה: רואה הוא בשׂר חזיר ופותח פיו לאכול; אשת-איש – והוא עובר על לא תחמוד; עבודה זרה כנגדו – והוא נמשך אחריה בחבלי ברזל.  והנשמה אומרת: אסור!  לא תעשׂה!  לא תאכל!  אל תגע!  הנשמה מצווה והגוף מחויב לשמוע!  וכן הוא במצוַת טבילה, והגוף יורד לתוך מים קרים!... רוצה הנשמה בפדיון שבויים, והגוף מכתת רגליו ורץ אורח; כי הרגלים, הידים, וכל אברי הגוף, סרים למשמעת הנשמה!  ונכנע הגוף, לפי שהעפר מן האדמה הוא בבחינת עבד!  ולמי הוא נכנע?  לאדוניו; לחלק האלהי ממעל, לשילחו של מקום, לממלא מקומו בעולם הזה!

ובכל זאת אמר רחמנא – "לא תסגיר עבד אל אדוניו!", כי "וחי בהם" כתיב, ונאמר: "ובחרת בחיים"! ואוי ואבוי להגוף, אם תמסור אותו כולו ביד הנפש!  הנשמה היא אש והגוף קש, ותהפכנו כרגע לעפר ואפר!  ואם היה זה ברצונו, יתברך, לא היה בורא את העולם הזה!  ואם זיווג את הנשמה אל הגוף ואמר לדבק טוב, מחויב אדם לדאוג גם לגופו!  ו"היושב בתענית נקרא חוטא", כי הגוף זקוק לאכילה!  הרוצה לרכוב על הסוס, מחויב לפרנסו!

והנה הגיעה עת דודים – שׂמחת יום-טוב, תשׂמח הנפש במעשׂיה – בקריאת התורה, באמירת תורה, בתפלות וזמירות; וישׂמח גם הגוף במעשׂיו – יאכל וישתה כדבעי!  קח מעט יי"ש – תהנה הנשמה מן הברכה והגוף מן המשקה!

והנה חג הפסח, זמן חרותנו, – שׂמח גם אתה, עבד!  יהנה גם הגוף, יחטוף לו קניידי"ל, אל תזלזל בזה, זרח!

ומודה ר' זרח לר' שכנא, שהענין עמוק מאד ונוח להתקבל על הדעת; אך –

– מה בצע, ואני אוכל שרוּיה!

– אם כן נהנה אתה מן המצות!

– ולמי יש מצות לשׂובע?  ולמי יש שינים ללעוס את המצות?

– ובמה אתה מקיים "ושׂמחת בחגך" בנוגע להגוף?

– אינני יודע.  אפשר שהוא מתענג על יין-הצמוּקים של ארבע-הכוסות...  אני בעצמי שׂמח על ההגדה!  אוהב אני לספּר ביציאת-מצרים.  והעיקר – המכות.  יושב אני בהרחבה ומונה את המכות, וסופר, וכופל אותן, וחוזר עליהן...

– מגושם! – קרא ר' שכנא בלזות שׂפתים.

– מגושם? – עמד ר' זרח בתמיהה. – האם לא באו על שׂכרם?  אני מצדיק עליהם את הדין!

כמה צרות צרורות, כמה ענויים קשים, כמה עבודת-פרך...  לעשׂות חומר ולבנים ולקושש קש!  "כל הבן הילוד...".

אני אומר לך בפירוש, שאני שׂמח לאידם!  לפי דעתי צריך לפתוח את הדלת גם בשעת אמירת המכות...  ואת מי אירא?  הלא אינם מבינים בלשון-הקודש!

ור' שכנא מחשה מעט ועונה:

– שמע נא, זרח, מה שקרה אצלנו.  באותו הרחוב, בבית העשׂירי מבית הצדיק, גר קצב אחד, ימחול לי שם – קצב מגושם כדבעי – קצב שבקצבים!  ערפּו כעורף הפר, ורגלים לו כרגלי הפּר, והידים – ידי עשׂו!  והעיקר הוא קולו; אינו מדבר, אלא נוהם כארי...

כמדומה לי, שהיה מאנשי-שלומך – מחסידי בּלז.

– יתכן, יתכן... – הומה ר' זרח.

– ותוכל להבין את הרעש והמהומה, בשעה שאדם כזה היה מסב לספר ביציאת-מצרים.  ואנחנו שומעים אותו בביתו של הצדיק מלה במלה...  וכל מלה ומלה הוא "נוח בשבעה שבושים", ואנחנו יושבים ומצחקים; וגם הוא, זכרונו לברכה, מניע שׂפתיו ונדמה כאילו הוא מצחק, אבל כשהתחיל החתן-דנן לספּוֹר את המכות, ועל כל מכה ומכה היה מכה על השולחן, ואנחנו שומעים את הרעמים ואת צלצול הכוסות – נפל, זכרונו לברכה, לתוך עצבות...

– לתוך עצבות?  בחג הפסח?

– שאלנו על הדבר הזה...

– ומה ענה?

– שגם הקב"ה נפל כביכול לתוך עצבות בפסח...

– הא מנא ליה?

– מדרש מלא!  בני ישׂראל עוברים ביבשה ופרעה וחילו טובעים בים, התחילו המלאכים לומר שירה...  בכל שבעת הרקיעים עפים שׂרפים ואופנים ומבשׂרים ישע ואומרים שירה.  והגלגלים, והברקים, והמזלות מרננים ומזמרים, ומבשׂרים ואומרים שירה...  גדולה השׂמחה: הקדושה היתה לפליטה, הטומאה טובעת במצולה...

מה עשׂה הקב"ה?

מבעד הענן, מעל כסא הכבוד, נשמע קול הומה כיונה: מעשׂי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה!

– ואם מדרש – מה חידש הוא?

– ראשית, שוטה שבעולם, מי הגיד לך שחידש? ושאדם מחויב לחדש? ואיך מחדשים אם אין מוקדם ומאוחר, והישן כל יום כחדש, והחדש נתגלה על הר סיני? ושנית, שהוסיף נופך משלו; אמר, שזה הוא הטעם, שאומרין את ההגדה בנגוּן של עצב!

ופירש עוד את הפסוק: אל תשׂמח ישׂראל אל גיל כעמים – אל תשׂמח כאותו המגושם, השׂמח לאיד... לא תקוֹם ולא תטוֹר... ומצרי לא תתעב... עזוב את מידת הנקימה והנטירה לאחרים!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה