_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לא תחמוד

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

הדין נותן, שמחויב כל אדם מישׂראל לקיים את כל התורה כולה... אבל בורא-העולם יודע שהיום קצר והמלאכה מרובה, ושאין ביכולת בן-אדם לקיים את כל תרי"ג המצוות בחייו החטופים על הארץ, ועל כן נותנים לאדם מספר גלגולים.  ומה שאינו מקיים בגלגול ראשון עליו לקיים בגלגול שני ושלישי עד גמירא.  כי הנשמה שלא קיימה את כל התורה כולה פגומה היא, ואין נשמה חוזרת למקור מחצבתה, אלא כשהיא תמה וברה ושלימה, עד שכולה זכאית...

ישנם צדיקים גמורים שאינם משלימים את מספר הגלגולים שלהם, לפי שהקדימו והשלימו את קיום התורה קודם הזמן המיועד להם, ואלה, יהי חלקנו עמהם, מתעלים בלי ענוּיי הגוף בשעת יציאת הנשמה ובלי חבּוּט-הקבר אחריה, – אדם זה מת בנשיקה... אחרים מתגלגלים גם מאה פעמים ואחת, ועוד אחרים – עד אין סוף, עד סוף כל הדורות, ויהיו נשפטים בעמק יזרעאל, או בעמק יהושפט...

ואת הגלגולים ברא האלהים ברחמיו וברוב חסדיו, לפי שאינו רוצה שיפול הנופל לגיהנום, ושמא יקיים מה שלא קיים בחייו אלה, בחיים אחרים. – אבל לא על זה אני דן עכשיו.  רצוני לספר לכם מעשׂה, איך שיקרה, שבשביל דבר קטן, של מה-בכך, בשביל אבק-דבר, אדם מן ההולכים ומתעלים בעולמות, מוכרח לשוב על עקביו, ולהתחיל את הגלגולים מחדש... כי עיני הסטרא-אחרא, רחמנא ליצלן, צופיות וממלאה היא את חללו של העולם מצודים וחרמים, ומכשולים לבני האדם, שהוא בבחינת סומא בעולם הזה, והנופל יפול שבע, השם ישמרנו...

והיה מעשׂה באחד הגדולים שהיה צפוי לו אך גלגול אחד להשלמת נשמתו, שצריך היה למלא אך חסרון אחד בעלמא הדין, בשביל לחזור מהודר ומקושט בכל המצוות לעלמא דקשוֹט,  ולא נתקל עד הרגע האחרון, וכבר בא זכרונו לפני היוצר, והוא מתבקש למרומים.  והנשמה כבר משתוקקת לשוב אל בית אביה, מצורפה ומזוקקה שבעתים.  ונשלח המלאך לקחתה.  ובאותה שעה הזמינו לה בני-לוָיה במרומים, לקבלת פנים, ומפנים לה מקום בגן-עדן, ויוצאים לקראתה, וברגע האחרון – והשׂמחה נהפכה לאבל...

והמעשׂה שהיה כך היה:

בגלגול הקודם היה הצדיק בבחינת "איש גמזו" והסתפק במועט מן המועט, ובירך על הרעה, וישב וחי בסגופים ותעניתים, ולא טעם טעם עולם-הזה מימיו, והיה יושב, פרוש ונזיר, ועוסק בתורה.  ובהגיע התור, קשתה מאד פרידת הנשמה מן הגוף שאחז אותה כמו בצבת, ולא רצה בשום אופן לעזוב את הנשמה החיה ולשוב לעפרו אל בור חושך ואפילה... כי אמר הגוף: עוד לא ראיתי חיים כל עיקר, ואיך אני הולך למות? ואמר החומר: עוד לא קבּלתי את חלקי בעולם-הזה, ואיך אני מחויב כליון והריסה? והתאבק הגוף עם מלאך-המות, וישׂר אליו כל אבר ואבר לבדו: הלב מתמרמר, שעוד לא הרגיש כלום, הריאה – שלא היה לה אויר צח מעולם, העינים – שלא ראו בטוב, והאזנים: לא שמענו אף דבר אחד טוב, הרגלים: לא רצנו, כי לא יצא מד' אמות של הלכה, והידים – לא היינו בשום דבר.  והמלאך מוכרח להוציא מהם את הנשמה, מזו אחר זו, בחוזק יד, ועם זה בזהירות יתירה כמוציא שושנה מן החוחים, ומגיד אחר גיד, מכל טפה וטפה מן הדם לבדה, ועלו היסורים בשעת הפטירה למעלה ראש, ועברו כל גבול, והצדיק לא שלט ברוחו, ותיכף אחר הודוּי, בשעת לקיחה אחרונה, נאנח ועבר בזה על לא תחמוד, כי ברגע האחרון איוָה למיתה קלה, חמד למיתת נשיקה...

והתחייב לשוב אל האדמה ולתקן בגלגול נוסף מה שפגם...

ואמנם רחמים גדולים התגלגלו עליו במרומים, ורבים מבני-העליה שם מתרעמים על מלאך-המות, שלא התעכב קצת, להספּיק להצדיק לחזור בתשובה... ונמנו וגמרו לתת להצדיק בגלגולו הנוסף חיים טובים, נאים ומתוקנים כאלה, שלא יהיה באפשרות לחמוד מה שאין לו...

"שלא יהיה באפשרות", והבעל-דבר שומע מאחורי הפרגוד ומחייך...

--------

ואז נולד ר' זיינווילי מפּוּריסוֹב.

מי הוא ר' זיינווילי מפּוּריסוֹב?

מי יתן והיה כמותו כל עם ה'...

פאר! פרי עץ הדר!

ור' זיינווילי באמת אינו חסר כלום, באמת אינו יכול להתקנא בשום אדם בעולם הזה...

מופלג הוא בתורה יותר מהמרא-דאתרא; קולו נאה – שבעתים מקול החזן; בתורת בעל-קריאה עולה הוא על המלמד, שבא מליטא, – מירושלים דליטא! ובת-זוגו – אשה נאה וחסודה, בניו כשרים והגונים, חתניו – משופרא דשופרא, קמח סולת, והוא יושב אוהל – פרנסתו מצויה בביתו.  והבית נאה מכל הבתים שבעיר, והסוכה נאה מכל הסוכות, מקושטת שנה שנה באתרוגים ורמונים ושאר פירות ארץ-ישׂראל... וכי יפול דבר, אל מי פונים לשאול בעצה? אל ר' זיינווילי.  ומי הוא ה"בורר" לריב, בלי פנייה ובדעה צלולה ומיושבת? ר' זיינווילי.  שמא תאמרו, יכול ר' זיינווילי לרוץ אחרי הכבוד ולחמוד באיזו גבאוּת באיזו חברה? הבל הבלים.  ר' זיינווילי אינו רוצה ואינו יכול לרצות בזה, לפי שבלי זה דבריו נשמעים, ואין גבאי נוקף אצבעו בלי רמיזה מצד ר' זיינווילי.

ויושב לו ר' זיינווילי בנעימות על התורה ועל העבודה, עיניו מזהירות, חכמתו תאיר פניו, כפני איזה חכם קדמוני, וכשהוא פותח את פיו, שׂפתיו נוטפות מור של תורה וחכמה – פה מפיק מרגליות! וזקנו הלבן מסולסל הדר מאליו, ולוית-חן מוסיפות לפניו הפאות מזה ומזה, ולראשו חבוש שטריימ"ל של חוֹלד יפה, ושׂערותיו של השטריימ"ל שׂערות כסף ומעילו סמוט, והלולאות כסף, והקרסים – זהב טהור...

תורה, יופי וגדולה במקום אחד...

אבל – הבעל-דבר, ששמע מאחורי הפרגוד, חייך.

ומה עשׂה?

פעם אחת, לפנות ערב של יום חורף, התחפשׂ לעובר-אורח דל ובעל חטוטרת ולבוש קרעים.  ויבוא אל העיר ויפנה אל בית המדרש, וישב לו על יד התנור ויתגרד בו להתחמם... מכניסי-אורחים אינם רוצים בבעלי חטוטרת, והעיף עינו בו ר' זיינווילי, ונגש ונתן לו שלום והזמינו אל ביתו... סועד הגבּן פת-ערבית על שולחנו של ר' זיינוולי,*2 והשולחן – שולחן לפני האלהים.  ובין תבשיל ותבשיל מסיחים בדברי תורה, שואלים ונותנים... עד שנתקל בנו או חתנו של ר' זיינווילי באיזה סוגיא, הסתבך בסבך קושיות עצומות, ונשׂואות עיני הכל אל ר' זיינווילי שיפתח פיו ויאירו דבריו ויביא את הכל על מקומו בשלום.  ור' זיינווילי מחייך בנעימות ומכבד קודם לזה את האורח בברכת-המזון, ומוזג לו כוס, והאורח מברך ומסיים, ור' זיינווילי מתחיל.  ודבריו בנחת נשמעים, וכיד ה' הטובה עליו שׂם ההדורים למישור, ואזני השומעים קשובות.  והלב סופג והעינים רואות לפניהן מסלול ישר, דרך סלולה וחלקה כאותו השולחן, ברצותך – רתום עגלת-חורף ושוּט אל האין-סוף... אך הגבּן האורח אינו מקבל נחת, מציץ הוא אל ר' זיינווילי מן הצד, ושׂפתיו הדקות מעוקמות בצחוק קל.  הרגיש ר' זיינווילי ושאל:

– מַר אינו מסכים?

– כל עיקר!

– והטעם?

– טעמים מטעמים שונים...

והתחיל להרצות, וכשהוא מרצה הוא הולך וגדול, הולך ומתנשׂא... והעינים – גחלי אש, ועל שׂפתיו המתעקמות מרחף צחוק קל של נצחון.  וכל מלה – חץ שנון.  והסברות – אבני-בליסטראות.  וכובר הוא כבכברה את כל הש"ס, הבבלי כהירושלמי, ספרא, ספרי ותוספתא, ראשונים עד אחרון שבאחרונים, והנה בלָהה! הדרך שסלל ר' זיינווילי עלתה חוחים וקמשונים וסַלונים; והוא סג בהם את ר' זיינווילי, ומביאו במצור ובמיצר, וימין ושׂמאל אין דרך, אין מפלט.

מרגיש ר' זיינווילי, שאין תורתו של הגבּן תורת אמת, שהפה הממלל רברבן שופך ערימות ערמה, שבנינו מתנשׂא על אבני תוהו, תעיף עינך בו ואיננו, שאין המצודות והחרמים אלא אחיזת-עינים בעלמא, שצריך הוא אך לישוב הדעת, לדעה צלולה, ויצא למרחב, שאך עייף הוא ורוחו קצרה.  ויקם ויעמוד על רגליו ויצא את הבית לשאוף רוח...

יצא.  והלילה, כנ"ל, ליל חורף.  שכבת-שלג צחה ומזהירה באור כוכבים פרושׂה מסביב.  ורבוֹאות רבוֹאות כוכבים מתנוצצים במרומים, כוכבי ליל זוהר, כוכבי שקט וטוהר.  והאויר צח ונקי, ונושם ר' זיינווילי לרוָחה במלוא החזה, והנה רוַח והצלה! סייג הקוצים מתרחק ומתרחק, וכבר נטיו כצללים שאין בהם ממש על-פני השלג הלבן, ופרצים בהם מכל עבר וצד, ובפרצים עומדים פה גאון, שם פוסק, להלן מפרש, והכל מרמזין לו בחבה: הנה הדרך, גם פה גם שם, והדרכים דרכי נועם.

ומחייך לו ר' זיינווילי, כנגד הפתחים – מרחב-יה! ותיכף ומיד נזכר בכל המימרות, השייכות לענינו, כאילו טסו ובאו לעזרתו מעליהן: קח אותי, גם אותי... והוא לוקח ומסדר את המימרות, ועובר בטיסות גדולות על-פני הש"ס... והכל כל כך בהיר, זך וצלול, כאותו השלג שהוא דורך עליו, והכל מזהיר, כאותם הכוכבים המפוזרים למעלה... והוא הולך וחושב מחשבות, טס בעולמות העליונים ורגליו נושׂאות אותו למטה כרצונן.  ואינו מרגיש שכבר יצא את השוק, יצא את העיר, והדרכים נעלמו והגבולות אינם.  הולך הוא במרחב, על שכבת השלג הצח, אין גבול, אין סייג – רחבות מזהירה, כאות הרחבות שבמוחו...

ולפתע פתאום עמד על מקומו נרעש ונפחד; סביב לו נשתנה הכל כהרף-עין.  הכוכבים כבו.  עב ענן כיסה את השמים וצלו כיסה את עין השלג.  עלטה מסביב, ועלטה וערבוביה במוח המטושטש.  שוב תועה הוא בהסוגיא, ורגליו תועות על-פני השלג; אינו מכיר את מקומו על הארץ ואינו יודע בין ימינו לשׂמאלו בהסוגיא.

לשׂמחתו רואה הוא והנה במרחק מתפשטים גלילי עשן, – סימן לישוב, בוַדאי נמצא שם בית.  אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם ללכת אל אותו הבית.  עייף, קפוא מקור ומדוכדך עד תהום נשמתו, הוא מתנודד והולך, מתנודד והולך בכבדות... סוף-סוף הגיע אל מחוז חפצו.  הבית – בית מזיגה לאִכּרים, עומד יחידי בשׂדה, הרחק מכפר.  פתח את הדלת ועמד על המפתן.  לאחורי שולחן-המזיגה, שעמדו עליו בקבוקי משקאות וקערות תבשילים גסים ומיני תרגימא, מתנמנמת הערלית.  בבת יָמש עשן הקטורת בצירוף הריחות של משקאות חריפים ותבשילים.  קר לו.  בעד פרצי החלונות מנשב רוח קר ולח מן החוץ וחודר אל בשׂרו והוא נעשׂה חדוּדין-חדוּדין.  וזיעתו עליו נקפאת.  צריך תיכף ומיד להתחמם; בנפשו הוא! וכשהסכינו עיניו קצת אל הערפל, רואות הן והנה תנור בפנה, תנור ברזל ומפיץ חום.  בתוך התנור דולקים גזרי עץ בנהמות של שׂמחה.  "הבה אקרב אל התנור!" ויקרב ואין התנור פנוי.  אכרים מבוסמים חנו עליו, בקבוק בימין, דג-מלוח או מלפפון כבוש בשׂמאל... ומתוך הערפל דולקות עינים של חבה מזה לזה... והראשים מתנודדים זה לזה ונפגשים זה בזה, והשׂפתים נפגשות ונושקות זו לזו... שותים ואוכלים ומתנשקים.  וגונחים בבכיה מתוך שׂמחה...

ואז נצח הבעל-דבר:

אותו ר' זיינווילי העולה בתורתו על המרא-דאתרא, שקולו ערב מקול החזן, שקריאתו בתורה מסודרת מקריאת המלמד מליטא, אותו היועץ-פלא, הבורר היודע פשר כל דבר, הנדיב והמכובד, שביתו, הפתוח לרוָחה, מתנשׂא על כל בתי העיר, שסוכתו נאה מכל סוכות הקהל, ואתרוגו המהודר באתרוגים, – אותו ר' זיינווילי, בעמדו בחללו של בית-המזיגה המלא עשן וריחות, רועד בכל גופו מקור, בשעה שבשׂרו נעשׂה חדוּדין וזיעתו עליו הולכת ונקפאת, כשברכיו כושלות מחולשות ועיפות, – אותו ר' זיינווילי לא שלט ברוחו והתקנא בכל אחד מן האִכּרים המבוסמים, השותה מתוך ה"רביעית" ונושך מן המלפפון הכבוש או מן הדג המלוח, והמנשק בפה דובר נבלה, וחמד את מקומו על-יד התנור החם.

והתחילה שלשלת חדשה של גלגולים חדשים.


לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה