_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תמונות מעולם-התוהו

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

א. ה"תכשיט" בא

השמועה כי שב ה"אפיקורס", בן "הרב מטעם", עשׂתה  לה כנפים, וַתעף מבית לבית, מחנות לחנות, וַתּפּול בבית-המדרש, וַתּפֹיל רעש בין מנחה למעריב.

הכּוֹל יודעים את ה"תכשיט" כעוכר ישׂראל גמור, כאיש אשר בהפקירא ניחא ליה, ומתפלאים על הרוח אשר עבר עליו –  לשוב הביתה, לדוּר, אם גם דירת עראי, בעיר הקטנה. רבים משערים כי דברים בגו: מי יודע,  הן גם זה  יתּכן, כי נוסע הוא כשליח חובבי-ציון, לדרוש ברבים לטובת הישוב, ולקפּח פרנסת הצדיקים... ומי יודע אם לא בא הנה לפתוח בית-ספר, או "חדר מתוקן", המסוכן מבית-ספר? מי יודע?...

אך בזמן שהכּוֹל רואים סכנת-נפשות בהבּיאה הזאת, הנה יוחנן המלמד – או כאשר יקראוהו בעיר: העיקש – כופר בעיקר המעשׂה וטוען להד"ם.  לפי דעתו, עורבא פרח! ה"תכשיט" שלנו, שהיה תלמידו לפנים,  יושב בוַארשה, מטייל בגנים ופרדסים, רץ אחרי כל "שעשׂני כרצונו" וכותב קוֹרַספּונדֶנ"ציות מכל ארבע פנות העולם – כי מי יאמר לו מה תעשׂה? העיקש באחת: " לא בא, יבוא לא יבוא! אני יודע אותו, במעלליו התנכר הנער!"

ויחיאל השדכן  עוֹין מאותו הרגע את המלמד, כאילו הוא מתנקש בנפשו.

– עיקש בן עיקש – הוא קורא בזעם.  – אני אומר לך, כי בא, כי בא,  כי נכון הדבר כנכון היום!

– בין מנחה למעריב! – מפסיקו העיקש.

– שוטה! הוא בא!

– וראית לדבר? מי הגיד לך?

– מי הגיד לי? הלא שמעת עיקש,  כי מיכאלקוֹ הגיד לי, מיכאלקוֹ; י ודע אתה את מיכאלקוֹ?  הוא מיכאלקוֹ, אשר הביאוֹ בכבודו ובעצמו, רצוני לומר:  בסוסיו מן התחנה, השמעת?

– ואיפה ראית את מיכאלקוֹ? – הקשה המלמד.

– איפה תשאל, איפה? ואיפה יכולתי לראות את מיכאלקוֹ, אם לא אצל יחיאל המוזג? אם בעל נפש אתה, לך אל יחיאל המוזג ותראנו פנים אל פנים.

אבל – שדכן, ועד מפי עד!

– הנח לו להעיקש! – פונים רבים אל השדכן – ספר נא מה אמר מיכאלקוֹ.

והשדכן מצהיל קולו בנצחון:

– ומה לי לספר לכם עוד? כבר אמרתי לכם שורש דבר. מיכאלקוֹ נשבע לי, כי זה חמש שנים הוא נוסע פעמַים בכל יום אל התחנה להביא אורחים, אך "יהודי מנוּוָל" כזה לא הביא עוד מימיו.

והמלמד קופץ,  כאילו נשכוֹ הערוד:

– שקר, שקר! הלא תלמידי הוא; אני אומר לכם רבותי, כי הנער יפה-עינים, גם אשתי אמרה כן! עתה נגלָה השקר!

– שוטה  – עונה השדכן – ויורק מול המלמד – מה שהיה עבר, ועכשו אומר מיכאלקוֹ, כי מנוּוָל הוא מעין כמוהו! – עכו"ם גמור! הפיאוֹת גזוזות עד השורש, הזקן מגולח; על ראשו – מספר מיכאלקוֹ – כובע גדול, שחור ומגוהץ כמנעל הנשים; מיכאלקוֹ נשבע לי כי ירק בפניו, כאשר ירקתי אני עתה בפני העיקש!

המלמד לא שת לבו לכעסו של השדכן והוא הולך לשיטתו: אם כל-כך השתנה הנער, איך הכירו מיכאלקוֹ? מיכאלקוֹ ראה איזה אשכנזי ועטה בשיקוּל הדעת!

והשדכן פוצה את פיו כמעט בגועל-נפש:

– מיכאלקוֹ טעה בשיקול-הדעת! שוטה, מיכאלקוֹ לא טעה עוד מימיו, למיכאלקוֹ יש טביעת -עין...

אך באותו הרגע נפתחה הדלת ברעש ו"יוסל הממזר" פרץ הביתה בקול:

– אני,אני ראיתיו!

המתוַכּחים והשומעים נתּרו כרגע אל "יוסיל הממזר" לשמוע מה בפיו, אך מפני מרוצתו הוא שואף רוח בכבדות, וטרם ישוב אליו רוחו ויוכל לדבר כן, יש לי פנאי להבטיחכם, כי יוסיל דנן הורתו ולידתו בקדושה, אך – "חרוץ גדול" הוא הבחור הזה (הבחור הזה אשה  יש לו וחמש בנות), "באש לא ישׂרף ובמים לא יטבע!", "אש-להבה הוא וגם פחז כמים!" – את כל עניני הפרנסה עזב יוסיל לאשתו החנוָנית וַיהי לרוח החיה באופני הקהל.  לו עין איה, לראות את כל הנעשׂה בחשאי ובחדר לפנים מחדר, ואוזן כאפרכסת, לשמוע גם סוד שׂיח האשמורות... מלבד זאת יש ליוסיל פה מפיק מרגליות , "לסַפּר את המעשׂה", וידים נמהרות, להיות למופתים חותכים לכל היוצא מפיו! אם יבוא מגיד העירה, יוסיל הוא הראשון לבלום את פיו בתפוח נרקב; כי יתקלקל ה"עֵרוב" , יוסיל רץ לבשׂר בחוצות, ומעמיד בשבת קודם התפילה את בעלי-הבתים עם טליתותיהם בידיהם,  כפסילים אילמים ברשות-הרבים; וכי יבוא בוחן ובודק לתעודות המסחר, יוסיל הוא האחד היודע את אורחו ורבעו, וכבר קפץ על ראש הגג של בית-הכנסת ומזהיר את העם בקריאת הגבר! ומי העמיד חופה וסידר קידושין בין שמריהו הבטלן ויחזקאל הפּרוש? יוסיל!...

אך הנה יוסיל כבר שבה רוחו אליו; ומסַפּר הוא!

– ובכן, ראיתיו פנים אל פנים.  ומעשׂה שהיה כך היה.  גם אני ראיתי את מיכאלקוֹ ואמרתי אני בלבי:  היתכן? תכשיט זה בא בצל קורתנו ויוסיל ממזר לא יקבּל  פניו?

– בתמיהה! עזרו לו מסביב.

– ואני אומר ועושׂה.  הולך אני אל בית "האשכנזי".  אך "הרב מטעם" גם הוא חכם; יוצא הוא לקראתי אל החדר הראשון, והתכשיט לפני-ולפנים – בחדר השני.

– אַי-אַי! – השתוממו רבים.

– אך יוסיל הממזר לא ישוב על עקבו, המתחיל במצוָה אומרים לו...

– גמוֹר! – מסייע המלמד.

– ואני גמרתי בלבי לדבּר עם "האשכנזי", עד אור הבוקר; לדבּר, להתל ולהתגרות בו, בשעת הדחק, לקללו ולמרוט את זקנו, עד שיבוא המנוּוָל לישע אביו!

– במים לא יישׂרף! – ענה אחד העומדים בחפזו.

– באש לא יטבּע! – נרדף אחריו השני.

– בין כך וכך, הוא שואל אותי בענוָה: מה חפצך, רבי יוסיל; ה"ימח שמו" מדבר אלי רכות! אליבא דכולי עלמא אני "יוסיל ממזר", והוא קורא לי רבי יוסיל! על דאטפת אטופך; אני אקרא לך: רבי ! והנני עונה לו בתמימות: באתי אליך לבקש ממך פתקא.  "איזו פתקא?" – בשביל ילד.  ”למענך, ר' יוסיל?" שאל בצחוק חן; – למעני, עניתי בגאון, מסתמא למעני! "מזל טוב, ר' יוסיל!" והוא שולח יד, אני אינני מקבל את היד הפשוטה ועונה בקורת-רוח: עוד חזון למועד, אשתי לא ילדה עוד.  "ולמה לך פתקא?" השתומם השוטה הזקן.  אבל "כרסה בין שיניה!" עניתי.  רואה הזקן האשמאי, שאני משטה בו, והוא מעמיד את הפרצוף ושואל בצחוק גם הוא: ומה כל החרדה? –– "מה החרדה?" עניתיו ודמי התחיל לרתוח –– התדמה בנפשך, כי גם אני "רב"... ולחמי נתּן ומימי נאמנים? כי גם אני גוזז את הנולדים, הנישׂאים והנפטרים לשׂובע נפשי? עלי לעבוד בזעת-אפי על פת-לחם.  – פניו, אני אומר לכם,  משתנים ככרום, ואני מדבר: כן "רבי", עלי לנסוע אל האציל לקנות יער למקנה... עלי להתמהמה שם ימים או עשׂור, וחפץ אני להשאיר את הפתקא ביד אשתי תחי'... הוא מתאפק בכל מאמצי-כוח ומנסה עוד הפעם לצחוק: "אבל ר' יוסיל, אומר הוא, הלא בן תורה אתה, איך אתן לך פתקא וספק-ספיקא הוא".  – איזה ספק ספיקא ? – "ראשונה – אמר – שמא לא תלד!" – הצחוק תעשה לי? – התמרמרתי – הלא אמרתי לך, כי ערמת חיטים בין שיניה! – "שנית, אם תלד, שמא תלד רוח... " פה לא התאפקתי אני.  היכי דמי? הזקן המנוּוָל הזה אומר, כי אשתי תלד רוח! "ייכּנס רוח באבי אביך!" אמרתי לו וגם הרימותי את ידי, אך באותו הרגע נפתחה הדלת והמנוּוָל נראה בפתח.  תאוָתי נהיתה, וארוץ הנה להגיד לכם.  עתה אני רץ אל ר' ישראל החולה לספר לו...

– ברכו! – נשמע קול בעל-התפילה, והמתפללים נפזרו איש למקומו, מלבד יחיאל השדכן ויוחנן המלמד, החסידים שאינם מתפללים עם הצבּור, אשר נסוגו אחור אל התנור ויוסיפו לדבר.

– ומה אתה אומר עתה? – ענה המלמד – עתה אומר אני, כי לו הייתי במקום הפריצה, לא נתתי להתכשיט לבוא העירה... אני אומר לך, כי הוא יהפוך את העיר משורש!

השדכן נאנח: – בלי ספק! רשע כזה!

בלי ספק יקהיל קהילות, ידרוש ברבים... אך מה לעשות?

– ובצוָאר מי תלוי הקולר? בצוָאר הרב... מיום שבא הרב כסדום היינו, לעמורה דמינו: הרב האמיתי  ירא לפצות פה, אינו יכול למחות...  בעלי הבתים איש לבצעו מקצהו...

– היודע אתה, יוחנן – שיסע השדכן את דבריו – אתמול ראיתי חדשות בבית רפאל מקוצק: שער בנפשך – תיבה גדולה וגבוהה כחצי קומת-איש, רחבה מצד אחד וקצרה מצד השני, תיבה יפה מאד.  אני שואל: מה זאת? והם אומרים לי: כלי-זמר, על הכלי הזה פורטת בת ר' רפאל.

– ואני – אומר המלמד – הייתי שלשום בבית שמעון, מי שהיה סנדלר, וָאקרא את הבן לתורה, כי מלמד אני שם להוראת-שעה, ולא אבה ללכת, כי סעודת מצוָה היום.

– בבית הסנדלר סעודת מצוָה? סיום הש"ס?

– חס ושלום! לאחותו הבוגרת מלאו י"ח שנים ויום הולדתה היה לחג-המשפחה, לחג בישראל התבין?

אך השדכן כבר נתפשׂ במזימות, ופתאום התעורר:

– חביבי, ר' יוחנן – שאל במהירות – האם אני דבּרתי דבר או חצי דבר על בן הרב? או על אביו?

– אתה? כמדומה לי שקראתי להבן רשע...

– שקר, שקר! – מכחיש השדכן.

– עתה אני זוכר היטב, גם "בליעל" אמרת!

– גם בליעל? – ענה השדכן בפחד.

– גם "רועה בבקר"!

– רועה בקר?! אוי לי, אוי לי! חברי ר' יוחנן, הישבע נא לי כי לא תגלה לאיש את אשר דבּרתי.

– מדוע? מה זה היה לך?... שידוך מצאת בשבילו?

– כן, כן! הנני מודה לפניך!

– מהר, מהר מעשׂיך.  בער את הגלל מן העיר!

– לא אוכל, ר' יוחנן! לא אוכל! אצבע אלהים היא.  אתמול התאוננה אשת רפאל באזני, כי בעיר אין משׂכיל בשביל בתה.  היום בבוקר קללתני אשתי קללה נמרצת, על אשר לא אמצא  טרף לביתי, ועתה בערב בא העירה משׂכיל!

ויוחנן התעורר בחימה שפוכה:

– מה אתה דובר! חפץ  אתה להשאיר פה את החמץ?

– מה אעשה לך? יוחנן חביבי, אצבע אלהים היא! חג הפסח ממשמש ובא... היהודי צריך לפרנסה... השגחה פרטית!

– היהודי צריך לפרנסה... אמת, אמת – הגה העיקש נכאים גם הוא – ואחרי רגע הוסיף:

– יהי כן, לא אגלה את הסוד, אך כמה תתן לי אחוזים למאה? הלא בן-בית אני שם...

 

ב. והמשׂכילים יזהירו...

ערב.  על החול אשר על שׂפת הנהר משתטחים שלושה נערים.

אני מסַפּר פשוט ואינני מכסה מכם דבר, ועל כן אגיד לכם מראש, כי הקטן שבהם הוא שמואל הצהוב על שׂערות הזהב והעור הדק, המלא רגש וכתמי-חמה, הארוך והדל, השוכב בתווך, בעל העינים העמוקות והשחורות והלחות תמיד, בעל פני הסיד ורוח היגון השפוכה עליהם, הוא מיכאל המשורר, השר על כל ארבע עונות השנה ועל ישׂראל וגאולתו.  והשלישי, הדומה לחמור באזניו, לנשר בחטמו לצבאות השׂדה בעיניו, הרצות רצוֹא ושוֹב, ולריחַיִם של רוח בידיו המהירות – הוא גבריאל "שאינו יודע לשאול", הנקרא כן בלשון "סגי-נהור" , על-פי כשרונו הטוב עליו לגבב שאלות על שאלות, וביחוד על דבר החינוך הפרוע לשמצה בישׂראל.

עיקר שכחתי: שמואל הצהוב מתעתד להיות מסַפּר בישׂראל.

שלושת הריעים נקבצו, ומחכּים הם עוד להרביעי, הוא אהרן בן שמעון, מי שהיה סנדלר.

לו היה גם אהרן בתוכם, כי אז ראינו בפעם אחת את ארבעת האופנים אשר לעגלת ההשׂכלה בעיר התוהו.  מאליו מובן, שכולם משׂכילים הם בסתר, כלומר: אחרי חצות  לילה בימות-הגשמים – בבית-המדרש, ובערבי ימות-החמה – תחת כפּת הרגיע, ובזמן שהאד עולה מן האחו הלח, מגיח לכסות את העיר המפוזרת על יד היער...

והיער הומה ומתלחש מרחוק בכובד-ראש, כאילו גם הוא פותר שאלות רמות ונשׂגבות... בין עציו הסבוכים  ישטוף הנהר הזך, אשר מימיו מפכים בנחת ובדממה, ובמרום ינועו לאט-לאט ערפלי כסף ושׂפות אלמוגים להם מסביב, והם מדדים אחרי השמש הימה...  וגם השמש לא תשית לב למשׂכילים ולא תתבונן בם.  עושׂה היא את דרכה בנחת, טובלת בשפריר הארגמן ושופכת פלגי ירקרק חרוץ על ההר ועד עדר הצאן אשר במורד ההר.  ורוח צח, רוח הערב, משתעשע את לחש היער והמית המים המפכים, את קול החליל אשר בפי הרועה, את צלצלי הפעמונים על צווארי העדר, ואת השאלות והתמורות, אשר יאמרו המשׂכילים להציע לפני בן הרב, הבא מוַארשה, ועושׂה מכולם המולה אחת דקה ונעימה.

כבר גמרו אומר ללכת ולקבּל פניו, ולו גם תיהפך העיר כולה לתוהו ובוהו... אך מדוע לא בא אהרן?

– לא עמד בדבּורו מעולם! קרא הצהוב.

– בלי ספק לא יכול – המליץ בעדו המשורר – ולמה תפריע?

– למה תפריע! לו היית רעב כמוני... מן הבוקר לא בא כל מאכל אל פי,  והוא אמר להביא לחם וגבינה...

– רעבתן! – קרא ה"שאינו יודע לשאול", והמשורר אמר:

– בכיסי הימני כרוכים בנייר זרעוני תפוח, אשר אספתי ביום השבת, שלח ידך ומצאת.

הצהוב שומע לעצתו, וה"שאינו יודע לשאול" הולך ומונה שאלות משאלות שונות, עד בואו אל השאלה העשׂירית : אלת המתאוננים מארגנטינה.

– הבל הבלים! – קרא המשורר – אין לנו חלק ונחלה בארגנטינה! האם לא קרא הבארון הירש את מאמר "בן פלדו", אשר הוכיח מראש, כי הישוב בארגנטינה לא יקום ולא יהיה?!

– אבל הבארון כבר קנה  אז את האדמה!

– אם כן – אמר המשורר הוא הניח את מעותיו על קרן הצבי! מדוע הוא דן יחידי? מדוע לא שאל את פי הספרות?

– אבל, איך שיהיה  – אמר הצהוב – אני לא אסור מדרכי גם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב לעמוד לשׂטן לי, אבל – נעים יהיה לי לשמוע גם מפיו, כי הדמיון נאה הוא ונעלה מהטבע.

– בשיר – אמר המשורר – אבל לא בפרוזה.

– ואני אומר: בפרוֹזה  לא כל שכן... כי בשיר יוכל  הצלצול למלאות הסרת הדמיון.  ואני אם לא ארכב על הכרוב  לא אעוף, ואם לא אעוף אפול ארצה! אולם כלו נא את שאלותיכם.  אהרון לא יבוא, ואני רעב מאד; הזרעונים היו אך כשמן למדורה.  ירא אני פן יעלה גם על לבבי דבר בליעל, כי שאלת המחיה והכלכלה עולה על כל השאלות...

– אבל, אהרן יבוא! – מנסה ה"שאינו יודע לשאול" להרגיע את הרעבתן.

– ואני אינני מאמין – אמר הצהוב – וגם זאת אגיד לכם: אם יעלה בגורלו של אהרן לשׂאת לראשונה אשה, לא יעמוד בדבּוּרו, לא יקיים את השבועה אשר נשבענו כולנו! ואחת משתי אלה, או כי ימאן ויברח, או ישמע בקול הוריו, יקח אשה, אך את הנדוניה לא יתן לטובת הכלל! הן רואים אתם!...

– אבל אנחנו שומעים – ענו ריעיו.  ובאמת הגיעו לאוזנם פעמי איש, ואהרן מדלג על גבנוני האחו, ובן-רגע עמד לפניהם.

– לחם וגבינה! קרא הצהוב.

– לא הבאתי – ענה אהרן – בעיר אתן לך איזו אגורות.  ואני חדשות ונצורות הבאתי, חדשות נוראות.

– מה היה? מה היה? ספר נא!

– יחיאל השדכן מדבר נכבדות בין בת רפאל מקוֹצ' ובין בן הרב!

– האומנם?

– חי נפשי! אמי ספרה לי!

 

ג. מצא מין את מינו

 

במגדל העיר – שעון.  השעון מטיליו – אבני השׂדה, גידיו – חבלי עגלה, וגרמיו – ברזל ונחושת.  אך עצל הוא הענק,  וכפעם בפעם יחלש ויתנהל בכבדות. פתאום ונחבא קולו, ועמד...

אחד הוא מגדל השעון בעיר, ואחד גלמוד הוא נחום השען, רופאו היודע לכלכל מחלתו, להעלות לו כפעם בפעם ארוכה ולַנחותו בדרך הישרה.  נחום הוא כבן שבעים שנה וכבר שׂיבה זרקה בו; ובכל זאת קומתו זקופה, ובהתנשׂא גבות עיניו הארוכות, יאיר את פניו אור קפאון, אור השקט ובטחה.  ונפש נחום דבקה בשעון; הוא אומר: אני והוא נעמוד יום אחד מלֶכֶת – ודבריו יש להם יסוד; בלי נחום יעמוד השעון, ואם יעמוד השעון יינתק החוט האחד המקשר את נחום אל החיים, כי מי לו פה? מה לו פה?

זה עשׂר שנים בא בגפו העירה, ובגפו הוא חי עד היום הזה.  בימים הראשונים סבוהו בשאלות משאלות שונות: "מאין היהודי?", "איה אשתך, רבי קרוב?", "מה מעשׂיך" וכו' וכו' , הוא היה משיב בשאלה אחרת: היש לך שעון לתקן? ואם אַיִן, ויַפנה שכמו וילך לו.

וַיהיו כל דבריו מעטים מאד, מוקיר הוא את רגליו ממעונות בעלי-הבתים; איננו הולך לקבל עבודה.  וכי יבוא איש אליו, והראה לו שעון מקולקל, והתבונן בו, וקצב מראש את שׂכרו, בלי עשׂות הנחה אף פרוטה אחת מאשר הגיד.  ואת עבודתו בהקפה לא יתן, ואם יחרפנו על זאת אחד הגבירים, אשר הוציא את הכלי המתוקן מידו, לא ישעה אליו, כי אם יעשׂה את עבודתו, וככלות הגביר את  גידופיו, יענהו במנוחה: כל זה אינו לא כסף ולא שווה-כסף.

בראשית בואו העירה היה למשל ולשנינה.  הנשים יראו את "עינו הרעה", כי "על כן – אמרו – גבותיו ארוכות, למען יסתיר את עינו הרעה."

בעלי-המלאכה התקצפו על גאוָתו, כי לא בא בקהלם.  המתפללים בבית-המדרש התבוננו בו בבוז ובלעג.  הן לא חייט הוא ולא רצען, ובכל זאת ממהר הוא לצאת מבית-המדרש אחרי התפילה, בלי לפתוח גם "עין יעקב".  ובעלי הבתים אמרו עליו: פרא-אדם!

ואולם במשך הימים הסכינו אליו, אל שתיקתו ואל תנועותיו המתונות, וישכחוהו.

וטרם בא בן "הרב מטעם" היה גם אביו גלמוד ונעזב בעיר.  אשתו מתה עליו זה כבר,  ועד היום הזה שפוכה עליו תוגת אבלים.  קטן-קומה הוא ורזה, איש נוח להתפעל.  ותנועותיו נמהרות ונחפזות, אך בעד עיניו נשקפת נפש עגומה ועיפה.  ובכל זאת עוד יש רשפי-אש בתוך גלי האפר, ויש אשר תתלקחנה העינים, ומבעד שׂפתים  דולקות זורם נהר די-נור, אך פתאום ותכבה האש – תכהינה העינים, תחוַרנה השׂפתים, והזקן כמו יתכּווץ ויקטן עוד יותר.

והגלמוד הזה יש לו במקום שעון – אוצר-ספרים קטן משנות השישים; ובו מקור חייו.

 

פעם אחת התעוררה העיר הישנה מתרדמתה, הבטלנים והחנוָנים הנשים והנערים הראו זה לזה באצבע על המעקה, המקיף את השעון באמצע המגדל – שם נראו הרב והשען יחדיו.

אחרי כן נראו ברדתם יחד מן המעלות.  על המדרגה התחתונה נפרדו בתקיעת-כפים, ותהי לחידה לענות בה.

והפליאה עלתה עד מקום קצה, כאשר נודע אחרי כן בעיר כי השען, בלכתו יום יום לבקר את החולה במגדל, יסור מדי עברו אל בית הרב לשאול לשלומו.

אומרים אמוֹר, כי אך לעתים רחוקות עובר הוא את מפתן הבית.  על פי הרוב יתייצב בפתח, יברך את הרב ב"צפרא טבא", ישמע מַענה: "לשנה טובה" – ויַפנה את שכמו לשוב על עקביו.

 

ד. כן צריך להיות

ובן הרב, למרות עדות מלמדו מלפנים, איננו יפה-עינים, כי עיניו כהות ועיפות; בן עשׂרים וארבע הוא, וכבר נס ליח-עלומים מלחייו, וקרחה קטנה בראשו, אבל גם מנוּוָל איננו, כאשר בדה מיכאלקוֹ מלבו, או השדכן אז בבית-המדרש בשמו.  אולי עיניו עיפות וכהות מרוב עבודה, ומצחו מסיג את גבול קודקודו מרוב מחשבה במוח – מי יודע? אבל בבוֹאו לבוש מדים וצוָארון לבן, להיראות ולראות את פני בת רפאל מקוֹצק, היה הדור בלבושו, וכן היה גם בעיניה...

והראיון היה ערוך מתמול שלשום לכל פרטיו ודקדוקיו על-ידי הבת המשׂכלת, מאושר ומקובל על ידי אמה, אשר היתה בחלוֹתה את עיניה יחד עם בתה מעבר לגבול, בלבוב, וראתה שם גם "אשכנזים" נאמנים גם שׂרי-צבא יהודים; וַיתקיים במלואו עד תומו על ידי רפאל, הרואה כי אם לב הותל הטהו ללַמד את בתו השׂכלה, עליו לשתות ולמצות את הכוס עם שמריה, להציג את "הסופר המהולל" לפני "אשתו האהובה מרת..." "לפני בתו המשׂכלת מרת..." ולשבת אילו רגעים ולשׂוחח בדעת צלולה ורחבה, ואחרי-כן – לצאת אחרי אשתו, בתתה אות, אל החדר השני ולעזוב את בני-הנעורים לנפשם, לשׂוחח כאוַת נפשם.  השדכן לא ייראה ולא יימצא, אבל הוא עושׂה את מעשׂהו כאילו כפאו שד ומוחה בכל רגע ורגע את זיעת-אפו במפחת אדומה, אשר נאסרה לבוא בקהל יחד עם השדכן; ועד עפעפיו יענה, כי לבבו איננו שקט שוקט ושאנן, וברגע האחרון החל רוח מרד כנד "שולחן ערוך של השׂכלה"  לטעמו, וכצאתו אחרי אשתו אל החדר השני לא סגר בעדו את הדלת כולה... ויַט אוזן קשבת אל הסדר הנשאר, ואשתו עומדת מאחוריו ואוחזת בכנף בגדו, מיראה פן יפרוץ החדרה ו"יקלקל את כל העסק".

ולבן הרב היה די בהרף-עין אחד להוציא את משפטו בלבו על המיועדת להיות כלתו:

"שׂמלתה עליה כשׂק; עיניה יפות, גדולות ושחורות, אבל היא קורצת בהן בלי טעם נכון... חוטמה אינו ארוך יותר מדי, ובכן, אם ששת אלפים שקל..."

ובקול נעים אמר:

– השמים קודרים מעט.

– קודרים – ענתה בת רפאל בשׂפה רפה ובאנחה קלה, אשר הוכנה מאתמול גם היא.

דממה קצרה, ובן הרב לוקח את הספר המונח על השולחן: שירי שילר.

– ואת, שׂרתי, אוהבת את שילר?

– אם אני אוהבת? – השיבה באנחה כבדה.  – אם אני אוהבת! ואת מי אוהב פה? הלא שילר הוא כל נחמתי בחיי, והעונג האחד, היחיד והמיוחד...

"קולה כקול צפור, ומדברה נאוה... לולא קריצת העינים..." – חושב בן הרב.

– אני אוהבת אותו מאד, מאד! – כילתה בת רפאל דבריה, ותט את ראשה אחורנית מעט ותקרוץ  בעיניה אל הקורה.

"עתה קריצת עין בשעתה, – חושב בן הרב – אך מדוע אמה גסה ושמנה, והיא – גל של עצמות?"

ואחורי הדלת מתקצף רפאל:

– את מי היא אוהבת, הארורה? את מי היא אוהבת?... מי הוא שילר?

ואשתו, המַחזקת בכל עוז בכנף בגדו, ומנשמת בכבדות מהתרגשות ומפחד, עונה לו להרגיעו:

– שוטה, שילר ספר הוא ולא אדם.  הספר המונח על שולחנה הוא שילר...

– ולמה היא מדברת הבלים? – משתומם רפאל.

– הס, שוטה, כן צריך להיות! הלא אני הייתי בלבוב ולא אתה!

– ואני מתפלא מאד – אומר בן הרב בקול – איך תוכלי אַתּ שׂרתי,  אַתּ עלמה משׂכילה באמת –

אודם צח כיסה את פני העלמה:

– אבל אדוני...

– לא, שׂרתי, אני שׂפת חנף שׂנאתי... איך תוכלי  אַתּ לשבת פה בעולם הפראים  והחשוכים...

ומאחורי הדלת מתקצף רפאל:

– מה הוא אומר, הכלב? – ואשתו עונה:

– פרא אדם, כן צריך להיות!  הלא אמרתי לך, כי כן צריך להיות!

ובן הרב מביט סביביו ומוסיף להתפלא:

– שילר וכלי-עץ לבנים! שילר ורצפה לא מצוחצת! שילר – הוסיף בפנותו אל העלמה – ועיר קטנה ככף איש, ובתים כקלפּת האגוז – – ––

– ואני – ענתה הנערה באנחה – ביליתי פה עשׂרים שנות חיי! עשׂרים שנה! ולוּ אך היתה  לי ריעה, ידידה, לב מרגיש כמוני – – הלא כה אדַמֵה  דברי שילר: די לשני אוהבים מאושרים במלונת-רועים אחת...

– במלונת-רועים – ענה בן-הרב – כן, אבל לא בעיר חשוכה ומי-מדמנה! שילר מדבר במלונת-רועים... אוהל נטוי... יער... כרי דשא... עדר על כר הדשא...  נחל... גן...

– אבל אתה, אדוני, משורר... – קראה העלמה בשׂמחה.

– לא, שׂרתי – ענה בן הרב בחן וענוָה – אילו היתה שירה בפי, הלא אַתּ היית למקור שירתי! כי בעיניך אמנם שירה... שירה נשׂגבה...

וַיינשׂא על גל מדברותיו ויוסף:

– ואני מתאר לי אותך שם, שם בעולם הגדול, שם בוַארשה...

חזה הנערה מתנשׂא מעוֹנג וגיל – אך פתאום והדלת נפתחה ברעש, ורפאל הופיע על המפתן, על פניו חימה שפוכה, עיניו גחלים לוחשות.

– אדוני הצעיר לימים! – קרא ולא קולו.

בן הרב קם ממושבו בנחת וַיגש אל רפאל.

– אדוני הצעיר לימים – הוסיף רפאל – אני  מראש אמרתי אל השדכן, לא בסתר דבּרתי... מראש אמרתי, כי את בתי  לוַארשה לא אתן. ששת אלפים כאשר חפצת, גזלן, אני נותן, את כוּתוֹנתי מעל עורי אתן, אך את בתי לוַארשה לא אתן... לא!

– אבל, אדוני – עונה בן הרב בלחש – אני שומע! מכל המדובר לא אפיל צרור ארצה.

– ולמה דבּרת?

– למה דבּרתי?  – עונה בן הרב בצחוק חן – הטרם ידעת, אדוני? כך הוא ראיון... הלא כן צריך להיות...

ברגע ההיא אספה אשת רפאל שארית כוחה ותמשוך את רפאל אחורנית,  והוא קורא:

– דבּר, דבּר, אך דע לך כי אני שומע!

בן הרב שב צוחק אל העלמה, והיא עומדת על יד החלון כנציב-שיִש בלי נוע, חיוורת פנים,  ובעיניה ברק... בגד בוגדים בגדו בה! בגד נורא! הראיון כלה, אינו שווה ולא כלום!

אך ברגע ההוא מצאה חן בעיניו מאד.  שטף דם חם מילא פתאום את לבבו והוא מכה בכוח, בכוח... ויגש אליה ויאחז בשתי  ידיה.

– סלחי להם, שׂרתי – אמר בקול רועד מרחמים גדולים – סלחי להם למעני ולמען... למען אהבתי אליך...

ונציב השיִש רעד.  וחכליל צח ובהיר מופיע לאט-לאט על לחייה; עפעפיה רועדים ובריסי עיניה שתי דמעות – שתי פנינים.

– שׂרתי! קורא בן הרב ברעד ורגש – שׂרתי... הרשיני נא, לאות כי מצאתי חן בעיניך, למחות את דמעתך היקרה מעיניך יונים... הגמיאיני נא את דמעתך, כי חם לבי בקרבי, שם  אש אוכלת...

ולאט לאט תט הנערה את ראשה של שכמו...

הדלת נפתחת עוד הפעם, החדרה פרץ רפאל, ואישתו האוחזת עוד בכנף בגדו נמשכת אחריו.

– מזל טוב, מזל טוב! – הרעים רפאל בקול אדיר.

– פרא... פרא אדם! – קוראת אשתו בתמהון ובזעם.  והוא עונה באומץ לב:

– דומי שוטה, אני אומר: כן צריך להיות!

 

ה. מי האשם?

השען עושׂה את מלאכתו על-יד החלון, והרב הולך הנה והנה בחדר ומתאונן באזניו על מר גורלו.  פניו דלים ורעים  וקולו כקול ילד בוכה; ולרגעים ייחָבא מעוצר יגון ולרגעים יצא מגרונו כשריקת זעם.

– היודע אתה – פנה אל השען באחזו בכתפיו – למה בא הילד?... הוא בא לגבות ממני את ירושת אמו.  על מחלתה ורגעיה ודבריה האחרונים לא שאל, אבל חקר ודרש היטב על דבר של שׂמלה וכל מטפחת ומנעלים... ולמשׂכילים, אשר באו לערוך לפניו את שאלותיהם, ענה באחת: הכּול הבל! ויבקש מהם להגיד לו, אם יש עלמות יפות בעיר.

– הוא יודע טוב ורע! ניחש השען.

– וגם הראה להם שיר אחד בעל שלושה שמות: "הבּת ציון", "קרית משה" וגם "אל אהובתי", ותוכו של השיר רצוף אהבה ותהילה.  וַיספר להם  כי העתקה אחת בשם "חבּת ציון" שלח אל הנדיב הידוע, העתקה שניה בשם "אל אהובתי" – לאיזו עלמה ליום הולדתה... השמעת?

– אינני חרש...

– כאשר שאלתיו, אם מצאה בת רפאל חן בעיניו, הושיט לי שש אצבעות, לאמר: ששת אלפים!... וכאשר אמרתי לו, כי הכסף נשך ותרבית, ענני: טוב מאד, לא יהיה חוטא נשׂכר!

הרב עמד עוד פעם על-יד השען ויאחז בכתפו וישאל:

– הגד לי... מי האשם?

השען הניח מידו את המקבת, ויסר מעניו את הזכוכית המגדלת ויאמר:

– חכה נא ואחר תשאל.  גם אני חפץ לספר לך איזה דבר, מעשׂה שהיה, ואז נשאל שנינו יחדיו... אך שב נא, ואל תפריעני.

הרב שמע בקולו וישב,  והשען החל לספר:

– לי היה מכר, והאיש בעל-מלאכה, עושׂה... אך מה בצע,  אם נדע אם הוא עושׂה בעץ, באבן או בעור? האיש ההוא היה איש משׂכיל ויודע ספר, וגם נהנה מגיע-כפיו, וַיחי חיי נחת וקורת-רוח... וַירא חיים טובים, הוא ואשתו האהובה, אשר דבקה נפשו בה, ושלושת ילדיו הקטנים, ופועליו, וגם האביון לא שב ריקם מפתח ביתו... פתאום נהפך הגלגל.  האשה האהובה מתה... והילדים נשארו יתומים, ולא יכול אביהם לטרוף נפשו בכפו, אף כי היו לו החיים לזרא, לצנינים... אחרי כן חלה הבן הצעיר במחלת האסכרה – וַיחנק וַימות... וַתּדבק המחלה בבכור, ונאסף גם הוא, ונשארה אך הילדה הקטנה, וַתּיף, וַתּפליא עין רואיה, וַתּמצא חן וחסד בעיני כּוֹל וַתּהי לאביה לכוס תנחומים...

בענינים הרעים במות אשתו וילדיו  השנים, אבּד האיש את מעט רכושו, פועליו עזבוהו ונשאר לבדו לעשׂות את מלאכתו, אך הוא לא התעצב אל לבו, ובזעת-אפיו הביא לחמו ולחם בתו הקטנה... והילדה גדלה, וככל אשר תגדל כן תיף, כן תחכם, כן יערב קולה כקול העוגב, וכן תאורנה עיניה ככוכבי הנשף, כן יתפתחו לחיי השושנים באור הצפירה... אלפי פעמים ביום יסב אביה את עינו ממלאכתו להתבונן אליה, ובאשמורות לילה ישב על ערשׂה, לשאוף את נשמת אפה אל קרבו...

ותגדל הנערה עוד, ויחשׂוך האב אוכל מפיו לשלוח אותה אל בית-הספר, ללמדנה לפרוט ולנגן, וכה עברו ימים רבים, ימים טובים, ימי שלוָה והשקט ושׂמחת עונג, עד... עד אשר נשבר הכד.

הרב העיף עינו אל המסַפּר וַיִתּר אחורנית.  פני השען נהפכו לירקון ובעיניו ברק מוזר.

– גם היא מתה? – שאל הרב בקול פחדים.

– לא – ענה השען בלעג מר – היא חיה עודנה, אך אביה לא ידע גם איפה היא... אביה עזב את מקום מגוריו וילך לנוע...

– אומלל אתה, אומלל! – קרא הרב ברחמים.  אך בעד החלון פרץ פתאום החדרה קול רעש מן החוץ, וההמולה בלולה פעמי אנשים רצים, שואלים וממללים, צועקים ומקללים.

– שריפה – קרא הרב בחרדה, ויט את ראשו בעד החלון החוצה.

כאשר השיב את ראשו החדרה, כבר שב השען לאיתנו, האש הזרה נדעכה בעיניו, וכבר הצליח בידו להעמיד את פניו כשקט ושאנן תמיד.

– השמעת? את בן ירוחם המלמד הובילו אל בית הסוהר...  – אמר הרב.

– שמעתי – ענה השען – וגם יודע אני אותו, הלא שכן קרוב הוא לי... בלי ספק ירוחם עומד עתה ושואל: מי האשם?...

– ומי האשם? – שאל הרב.

– אנחנו – ענה השען – אנחנו, אשר בנינו מגדלים פורחים באוויר בלי אָשיות ויסודות... אתה ואני היינו מפטמים את בנינו בהשׂכלה ובמדעים, עוד גלילות הארץ, עוד ידיעות הטבע, עוד מנגינות... והוא, אשר חפץ שיהיה בנו ללמדן מופלג בישׂראל, היה מפטם אותו במהר"ם, מהרש"א, "אורים ותומים"... אך את הלב, את המוסר, את אשיות האדם – שכחנו כולנו.  לו שׂמנו לבנו אל מוסר בני-הנעורים, כי עתה היה בן ר' ירוחם לגדול בישׂראל, אשר לא ידע צורת מטבע, בתי – היתה לבת אוהבת, לאשה צנועה ולאם טובה ומשׂכלת, ובנך למשׂכיל ולסופר עובד עבודת הצבּוּר באמונה, אך יען אשר בנינו על החול, צרר הרוח את מגדל תקוָתנו בכנפיו... לבתי היה היופי והחן למוקש, בנך עשׂה מהשׂכלתו דקר לחפור בו תולעים, ובן ירוחם התלמד בפלפולו החד לרמות את הבריות...  כן, אנחנו האשמים.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה