_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

וֶנוּס ושוּלמית

(זוֹ לעומת זוֹ)

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

הבוקר אור גם בציכַנובקה ויעורר את יושביה, יושבי הקרנות, גם את המחזירים על הפתחים ועל הכפרים. קרני השמש חדרו גם אל בית-המדרש בעד כל שמשות ארבעת החלונות, הצהובות מרוב ימים. בעברם דרך אויר בית-המדרש, השאילו משלל צבעיהם לקורי-העכביש, ויגיעו עד הכיור, אשר אצל הפתח, ויפלו אחורנית ממראה נחושת הקלל, וישָברו בספל אשר תחתיו.

   עם יושבי העיר נעורה גם להקת הזבובים, אשר, יחד עם יתר הרוחשים, מצאה לה די אוֹכל בספרי בית-המדרש, והם העירו ברעש ובשאון את חובשיו – את המשׂכילים הנסתרים אשר בציכנובקה. הראשון אשר פתח את עיניו הוא "חיים-המשורר", בעל השירה הגדולה – "ארבע עתות השנה" – שכבר החל לכתבה;  ונער בעל מזג מתפעל הוא "המגביה עוף על כנפי השירה". לבו מלא נצנים, ודשאים ואהבה, ולולא חסרון "מלות השוות", היינו: החרוזים, שהיה בעוכריו, כבר היה מלא כל הארץ כבודו. ואך פתח את עיניו, וכבר שׂפתיו נעות: מכות, דקות, חלקלקות...

    אחריו נעור זליג בעל הסיפּוּרים, כותב פרוזה, אשר עוד מעט ויזרח על שמי הספרות ככוכב חדש באור שבעתים, והמתעסק כעת בכתיבת ספּוּר גדול, משׂתרע על מאתים ועשׂרים גליון, ומלא חתחתים ומכשולים על דרך הנאהבים והנעימים. במשך הוכּוּח, אשר קם אחרי כן בין חיים וזליג, נעורו יתר החברים – שלושה או ארבעה נערים משׂכילים, אך אליהם לא אשית לב, כי גם לקרסולי חיים וזליג לא הגיעו. חיים הוא משורר, זליג סופר; זה האחרון גם בספרי אשכנז קרא, ובספרים חיצונים הרבה הגה, והם המדברים, ולהנותרים אך אזנים לשמוע ופתחון-פה להשתומם.

  העודך ישן, חיים? – קרא זליג מעל הספסל.

 לא, בלילה הזה לא יכלתי לישון – ענה זליג – כי אנשי ספּוּרי הקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח...

– גם אני – ענה חיים – אך מעט ישנתי, ובחלומי ראיתי את השמים כתובים בחרוזים ומלות שוות, אך קרוא לא יכולתי ... אבל הגד נא לי, זליג, מתי תכלה את ספּוּרך?

– הנני צועד צעדי ענק! – ענה זליג בגאון – אתמול בלכתך לשׂוח ולהתענג על הדר הטבע, כיליתי אני את תמונת רחל הגבּורה – אבן-פינה בספּוּרי.  כותב אני: "עיני רחל הזהירו ככוכבים מתעים, ובתוכן מצאה קן לה תכלת הרקיע"...

– אח, אח! – השתומם חיים – גבורת הבורא!

– "שׂערות ראשה" – הוסיף זליג לקרוא, מבלי לשית לב אל התפעלות חיים, כאיש אשר התהילה היא לחם חוּקו – "שׂערות ראשה – תלתלי משי שחור משחור, כנוצות בנות-היענה!  ידיה ורגליה קטנות כעדשים".

– בעיני – אמר חיים – לא תמצאנה חן ידים ורגלים קטנות כעדשים.

– יען כי חובש הספסל אתה מרחם ומשחר, ואת העולם לא ראית!  זה לא מכבר קראתי, כי אנגלי עשיר ובעל נכסים כקורח השתגע בשביל רגל אחת קטנה, אשר ראה בעד חור המנעול!... לולא יגורתי ממלות תלמודיות, כי אז הייתי כותב: פחות ממשהו! עוד אני כותב, כי לרחל מתנים דקות מקטני איש!  הנה אַילה שלוחה ויפה כונוּס.

  ונוּס? ונוּס? מה זאת?

  ונוּס – מבאר לו זליג  – היא אלילת היופי אצל היוָנים.

  אינני מבין מאומה, באר דבריך!

  הזוכר אתה את האיש המוזר, בעל המצנפת האדומה, אשר בא הנה בשבוע העבר, למכור מיני נופת בחצי חנם?

  זוכר אני.

  האיש ההוא היה  יוָני. מארץ יוָן, ועמו הוא עם היוָנים!

  וכולם מוכרים נופת וממתקים?

  חס וחלילה! – היוָנים אינם עם בגולה, שיחזרו כולם על הערים והכפרים! היוָנים הנם עם יושב על אדמתו. ארץ היוָנים מודעת בספרי-הקודש בשם "איי אלישה", ורבות סבלנו מ"ממלכת יוָן הרשעה"...

– ואני דימיתי, כי יוָן ואיוַן חד הוא!

– חס וחלילה! היוָנים הם עם בפני עצמם, יש להם ארץ וממלכה, יש להם אדונים, סוחרים, אכרים, עושי-מלאכה ועובדי-אדמה ככל העמים. לפנים היו היוָנים עם חכם ונבון, את חכמיהם מזכירים חכמי ישׂראל, כמו הרמב"ם... האם לא שמעת שם אריסטוֹ, סוֹקרטס ודומיהם?... כולם יוָנים. ובכל זאת ההמון, בלי ספק – למוֹרת רוח הפילוסופים – היה עם עובד אלילים, והספּוּרים מחיי האלים והאלילים נקראים בשם הכולל: מיתוֹלוֹגיה.

חיים עשׂה אזנו כאפרכסת וישנה וישלש: "מיתוֹלוֹגיה".

– הסיפּוּרים הללו – הוסיף זליג – יפים ונחמדים, ונשׂגבים מאד. אני קראתי אותם; ואת מרביתם העתקתי לי, למען הזכירם בספורי לעת מצוא, כמו שאני כותב עתה:  יפה כונוּס.

  ומה זאת ונוּס?

  ונוּס היא אלילת היופי.

  לשון נקבה? הגם נשים מושלות בשמים?

– אליל הסוחרים, השלוחים והגנבים... הנקרא בשם אוֹלימפ. ותמיה אני עליך, המשׂכיל, מדוע תגרש את הנשים מהתפח בנחלת האלים?

– השם ישמרני מאִולת כזאת! – התנצל חיים – כנשים כגברים, חוקה אחת לכּוֹל! אך אני דימיתי, כי האלים אינם לא זכרים ולא נקבות!

  עליך לדעת, חיים, כי אלילי היוָנים פרים ורבים וחיים כבני-אדם!  וכי אך בזאת נבדלו מבני האדם, כי חסרים הם את "הטוב מאד", הוא המוות. יוּפּיטר למשל, שהוא הרם על כל האלים, אשר בימינוֹ הרעם ובשׂמאלו פֶּרס, ואשר לשמו ולזכרו יחרדו כל יושבי ההר, – יופיטר זה יש לו אשה ושמה יוּנָא, אשה מרשעת שבעתים מכּסַנטיפה אשת סוֹקרטס (הן אותה ידעת, כי ספּרתי לך), והוא, יוּפּיטר, מקבּל מידה צרות יותר מסוֹקרטס, יותר מאשר מקבּל השפל שבמלמדים מיד אשתו "הרבנית" הארורה... הלא תוכל לשער לך את העמל והיגון! שבע פעמים ביום, בלי ספק, מקלל יוּפּיטר את יומו ובוחר במוות, אך מה בצע, והאלילים אינם בני-תמותה, חלקם אל-מוות!

– אך שוב נא, זליג, אל האלילה אשר הזכרת. סובב אתה סחור סחור, ואליה לא תקרב ...

  אל ונוּס?  יהי כן:  ונוּס היא איפוא אלילת היופי...

  מה זאת אלילת היופי? הבשביל שהיתה יפה נקראה בשם זה?

– לא חיים.  היוָנים האמינו, כי לכל מידה, לכל חסרון או יתרון במזג איש, לכל תכונה – יש אליל מיוחד!  אצלנו , למשל, אומרים שלכל אומה יש שׂר!  ואצלם – אליל לכל תכונה. ובכן הגבורה, הערמה, הנשׂגב, היופי וכו' – אלילים מיוחדים להם, והאלילה ונוּס היא  ממונה על היופי . ואם תאבה, אקרא לך את הספּוּר על אוֹדותיה.

– קרא!

זליג קם מהספסל ויוצא מארגזו הקטן, הנטמן מאחורי התנור, גליון כתוב פנים ואחור וישב על הספסל, ויחל לקרוא:

"וֶנוּס, אַפרוֹדיטָא, אפגיניא, פַנטַגיניא, אנדיאמיטא..."

– האם אתה דובר אשכנזית? – שיסע אותו חיים בדבריו – הן לא אבין אף שמץ דבר!

הוא השתומם, בהאמינו, כי כל איש מישׂראל מבין מעט אשכנזית.

  שוטה – ענה זליג – אלה הם השמות, שהיו לונוּס במקומות שונים אצל היוָנים והרומאים.

  שמותיה רבו משמות יתרו. אך הנח לשמות וקרא את הספּוּר בעצמו.

  "ונוּס היתה מקודשת במקומות ההם כאלילת האהבה ..."

  הן אמרת היופי?

– הא בהא תליא – עונה זליג – אהבה ויופי חד הוא. "והיא לא יצאה ממעי אשה, כי אם קפצה מהקצף, אשר על פני הים!"

– שׂיחת ילדים!

זליג לא שת לב, ויקרא:

– "היא היתה יפה מאד מאד..."

– מאי קא משמע לן!

– "אותה מתארים היוָנים כיפה-פיה ערומה או ערומה עד החצי..."

– כמה מכוער הדבר הזה! – ירק חיים ...

– "אישה היה ווּלקאן..."

– וזה מי הוא?

– הוא כעין תובל-קין שלנו, אבי כל חרש נחושת וברזל.  "אך לו לא ילדה בנים."

– ובכן נתן לה גט פטורין! – התלוצץ חיים.

– לאלילים אין גיטין, לפי שאין להם קדוּשין.  אך תחת זה היו לה בנים ובנות, אשר ילדה לאלילים אחרים וגם לבני-אדם.

– מה אתה דובר? לזנונים? ממזרים?

– שוטה!  אם אין גיטין וקדוּשין, ממזרים וזנונים מנלן?

  הכּוֹל זוכה מן ההפקר! יהי כן, אך הלא אמרת, כי גם בני-אדם, גם בני-איש...

– ולמה תשתומם? אם בני האלהים לקחו להם נשים מאשר בחרו, מדוע לא תדבקנה נפשות אלילות-יוָן בגברים בני אדם וחוָה?

  טוב מאד, קרא הלאה!

– "שנים ילדה למַרס."

– מֶרס או מַרסנא?

– לא מרס ולא מַרסנא, כי אם למַרס, להאליל מַרס, הוא אליל הקרב, איש

מלחמה... שנים ילדה לבּאַקכוּס..."

– מה טיבו של עוּבּר זה?

– הוא הממונה על היינות ועל כל המשקאות החריפים.

– אליל שכור, כעין לוט שלנו?

– "שנים ילדה למֶרקוּר ..."

– ומרקוּר מי הוא?

– אליל הסוחרים, השלוחים והגנבים...

– כה ירדה פלאים!

– "את אנחיזיס – בשׂר ודם – עשׂתה חוזה על שׂפת היאור. אליו נראתה כרוֹעה... ותהר לו  ותלד בן.  פעם אחת רדפו אחריה חבר מרצחים-ענקים, ותסתר במערה, ותקרא את הֶרקוּלֶס לעזרה בצר".

  ומי הוא הרקוּלס?

– אליל גבור מאד!  וגם לא אליל שלם;  חציו אליל וחציו אדם.  הוא כבּד במטאטא ביום אחד שלושים ושש אוּרווֹת!  "הרקוּלס חש לעזרתה... ויתן לבוא אל המערה את הרודפים אך אחד אחד, וכל הבא נהרג מאת הרקוּלס, ובכן נשחטו כולם במערה אחת. ונוּס זאת היתה נוקמת ונוטרת מאד. יושבי ערים רבות, אשר התקלסו בה, הפכה לשוָרים בעלי קרנים..."

חיים לא יכול עוד נשׂוא .

  הזאת היא היפ-פיה  שלהם?– קרא, וירק פעמים אחדות בגועל-נפש – זאת היא אלילה! – מילא צחוק פיו – בוז לך, לעג לך!  אם תאבה ואספר לך שנית את המעשׂה מהחל ועד כלה: זונה נמבזה היתה בארץ יוָן, ונוּס שמה, אך בנסעה מעיר לעיר וממדינה למדינה לתת דודיה לכל עובר, שינתה את שמותיה ותחליפם, לבל יכירוה וידעו כי בלה היא מזוקן!  ועל כן ידעוה בכל עיר בשם אחר!...  ונוּס לא ידעה את אביה וגם את אמה לא הכירה!  היא קפצה מהקצף אשר על פני המים, ים החיים!  חלאת חיים – מולדתה!  אישה חרש ברזל, אך ונוּס היתה עקרה כרוב בנות מינה, ותברח ממנו, ותתן דודיה לשׂר-צבא, אחרי כן פרשׂ עליה כנפיו אחד השכורים, והפקידה גוָה גם לסוחרים... כה נפלה תמיד פלאים, עד הגיעה אל שפל המדרגה, וחבר מרצחים רדפו אחריה.  לולא המשרת באוּרוַת סוסים, או איזה בעל-עגלה, איש בריא, שהיה לה, כי אז כבר נשכחה מארץ החיים!  מבלי ספק קרה המקרה הזה באחד מבתי-המרזח...

– דום , חיים! – קרא זליג ברוגז – בנשׂגב תתקלס!  כבדחן בחתונה תהפוך את המגבעת, למלאות פי הקרואים צחוק!  כרב של פורים תתחפשׂ להראות כדבוב!  ונוּס היא נפש היופי, האידיאל של החן...  כעין שולמית בשיר השירים!

– כעין שולמית?  כעין שולמית?  חה-חה-חה! – התפרץ צחוק אדיר משׂפתי חיים – השומע אתה את דבריך?  אם כה הסכת ושמע אתה, ואני אגיד לך, מי היא שולמית:  שולמית היא עלמה עבריה מימי קדם, שולמית היא בריאה וחזקה כעשת הברזל!  אחֶיה ציווּה לנטור את כרמיהם, וכרמה שלה לא נטרה – את פניה שזפה השמש, אך לא בת קדר היא.  צוָארה חלק כשן, בהיר כשיש!  נשמת אפה כריח השׂדה, אשר ברכו ה', כריח הלבנון!  איננה כבת ישׂראל בזמן הזה, איננה מתנפחת כברבור-הודו, איננה סוגרת את אשמורות עיניה מבושת-שוא וחן השקר.  עיניה לנוכח יביטו, כי שכּוּלה אין בה, לא בגופה ולא ברוחה!  ולה עינים טובות, מחממות, מלבבות, עיני יונים לה!  ושׂפתיים לה כחוט השני!  והיא לא תתן על פיה את מסגר ה"דרך ארץ".  היא מדברת את אשר עם לבבה!  ושׂפתיה תטופנה נופת, מור, חלב ודבש!  כי תחזה את שולמית, לא יתעורר בך הרהורים חלילה!  ונהפוך הוא תעמוד, מחריש, משתומם, כאבן דומם!  מפיך נעתקו מלין, וממוחך – כל מחשבה, ולבך הולם, הולם כפטיש!  שולמית איננה ערומה ועריה, לבושה היא, אך פשוטה וישרה, תמה, נקיה וטהורה כשלג טרם יפול ויגע באדמה!  ולא תאוָה, אך אהבה היא!  התחדשה הבריאה, התאנה חנטה פגיה, הגפנים סמדר, קול התור נשמע, ריח הפרחים נוזל כבשׂמים, הכל נעור לחיים חדשים.  וחיים חדשים נעורו גם בה, בבת הטבע!  פתאום בא הרגש, פתאום בא ובכל כוח ועוז, כי עזה אהבתה ממוות, קשתה קנאתה משאול, את אִשה לא יכבּו ימים!  ואהובה אחד ואין שני לו!  ואת מי היא אוהבת?  את הרועה בשושנים!  והיא לא תדע, כי העלם הנחמד נושא כתר, כי מלך מלכים הוא, היא יודעת אך את אהבתה.  היא לא תדע גם להסתתר, לא תחביא את רגשותיה, ולא תשים עליהם מסווה ולוֹט.  כל חפצה ומגמתה אחת, מי יתן והיה הוא אחיה בן אמה, ותחבקנו בראש כל חוצות, כי לחם סתרים לא ינעם לה!  זאת היא שולמית, זאת היא בת ישׂראל מימי קדם, אשר לא קפצה מן הקצף אשר על פני המים, והיודעת את אביה ואת אמה!

בדבּר חיים את הדברים האלה היה לאיש אחר. דבּר רתת, דבּר בכל נפשו, בכל עצמותיו!  לשוא חפץ זליג לשסעהו בדבריו.  כזרם מים רבים פרץ משׂפתי חיים – זרם אדיר, וכדבּרו כן התחזק הרגש, והוא בעצמו התפלא עליו ועל כוחו וגבורתו.

– אבל שוכח אתה – השתיקוֹ בכל זאת זליג – שוכח אתה, כי במיתוֹלוֹגיה אין דברים כמשמעם!  שהכּוֹל משל ומליצה, מסכה נסוכה על רעיונות מחקר ואמונה...

– אדרבה – צעק חיים – נהפוך הוא!  מי יטמין מרגלית טובה בבלויי-סחבות?  מדוע החביאו מחשבות נשׂגבות במעטפה לא-טהורה?  ומצד השני, הגידה לי, זליג, האם בשיר-השירים הדברים כמשמעם?  הגם הוא אינו משל ומליצה?  מי זה לא ידע, ששלמה הוא המלך, שהשלום שלו;  ששולמית היא כנסת ישׂראל, היפה והנאוָה, אך השחורה מצרות וגלוּיות?  אבל הנמשל בפני עצמו והמשל בפני עצמו!  ומבלי הבט אל הנמשל, אומר אני, כי שולמית היא נפש היופי, אידיאל החן.  האלילה ונוּס...  לא אדע אכָנה במקום קדוש זה!

– השומע אתה, זליג – הוסיף חיים בקול – השומע אתה?  ימח שמה!  מחה את ונוּס מספרך אשר כתבת!  וּכתוֹב...  מה, מה שם העלמה שם? חנה?

  רחל!

  יהי כן, כתוב כי רחל נאוָה היא וברה כשולמית...  אך לא, אל תכתוב כזאת, אל תרהיב בנפשך עוז!  חוצפה ועזות הוא!  כתוב לך כאשר תחפוץ, כתוב כי חנה...

– כי רחל – מתקן זליג.

– כי רחל, תהי רחל;  כתוב, כי רחל ברגליה הקטנות כעדשים, בידיה כמשהו, יפה היא כמרים בצאתה בתוף, כאביגיל, אשר הלכו לאורה, כרחב, כדלילה... ככל אשר תחפוץ, לוּ גם כאסתר המלכה!  אך אל תדמה אותה לשולמית– השומע אתה?    

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה