מערכה ראשונה 🔗
הנפשות
ישראל הגבאי של הצדיק.
ציפּה משרתת בבית הצדיק.
אומרי תהילים.
חסיד א‘, ב’, ג‘, ד’, ה‘, ו’.
המקום – עיר קטנה. מעון “הצדיק”.
החדר ארוך ומרובע, כעין בית מדרש קטן.
נוכח הרואה – דלת לפנים המעון. לשׂמאל הדלת – ארון-קודש עם “משרח”. לימינה – לוחות “הנותן תשועה” ו“כגוונא”.
לימין הרואה – שני חלונות וביניהם דלת; החלונות פונים אל אַכסדרה יוצאת אל הגן. בסוף המערכה, כשנפתחים הדלת והחלונות, נראים עצי גן נמוכים, ומתפללים עטופי טלית ותפילין הולכים במסלה בין השׂדרות. כפעם בפעם נשמע בינתים צפצוף צפרים.
לשׂמאל הרואה – דלת אל המסדרון החוצה; על יד הדלת כיור לנטילת ידים.
על יד הקירות – ספסלים וכסאות; למעלה מהם – ארונות ספרים, פתוחים וסגורים: בינותיהם – תמונות: צורות משה ואהרן עשׂויות מאותיות, המגיד מניסחיש וכדומה.
באמצע החדר לרחבו – שולחן לקריאת התורה, גדול ומכוסה מפה. לא הרחק ממנו לימין – שולחן קטן ועליו כלי כתיבה ופיסות נייר לפתקאות. על ידי השולחן הקטן – כסא-מרבדים למושב הצדיק, שנשאר פנוי בכל משך המערכה הראשונה. לשׂמאלו של השולחן הגדול – שולחן ארוך, העומד לאורך החדר; שולחן זה מגולה הוא ועליו ספרים הרבה.
הזמן – הנץ החמה.
המערכה מתחילה לאור המנורה הגדולה שעל השולחן הגדול ולאורם של הנרות המפוזרים על שני השולחנות האחרים. בסוף המערכה – אור בוקר.
קורם הרמת המסך נשמעת אמירת תהילים במנגינה הרישית ועגומה מאד
(המסך מורם)
מחזה א 🔗
אומרי תהילים (יושבים סביב השולחן לקריאת התורה). חסיד א' (זקן, ומתנועותיו ודבּוּרו נכּר, שהוא מן המקורבים הגדולים) וחסיד ב' (צעיר) משׂוחחים. לשׂמאלם, על ידי השולחן הארוך בשביל הלומדים, חסיד ג' (יושב בקירוּב מקום אל הרואים).
אומרי תהילים (גומרים “ספר” תהילים בלחש. הם מביטים כפעם בפעם אל הדלת שלפנים החדר, כמחכים לידיעות משם).
חסיד א': כן… לא נקל להגיד: גירא בעיניך… לא נקל… אם הוא, שיחיה, ניזוק…
חסיד ב': לא בעצמו…
חסיד א': לקח על ידי בתו… (משתקע במחשבות).
חסיד ג' (מתעורר מנמנומו. קורא בספר לאור הנר שבידו): “והעיקר הוא הקבּוּץ… כי אות אחת בונה בית אחד, שתי אותיות – בונות שני בתים” (אומר): הפלא ופלא! (קורא להלן בלחש) כן… כן… אפילו שׂיחת חולין שלהם (קורא בלחש. מתלהב בפליאה וקורא בקול רם:) “חזר והסתכל והנה הוא בביתו; חזר והסתכל והנה הוא ביער” (אומר:) נפלאות הבורא…
חסיד א': אנוכי הייתי מזהירו תמיד… יש צדיקים רבים בעולם, ואינם מפקירים את עצמם כל כך… כשנשמע על דבר ה“פּוּנקטין”, היינו הגזרות, עשׂו מה שעשׂו – ישבו בתענית, התפללו… והוא נכנס תיכף בעובי הקורה. “בשום אופן איני רוצה!” – אמר – “רבונו של עולם, איני רוצה בשום אופן וצד!”
חסיד ב': הכוחות מהיכן?!
חסיד א': מהיכן? שלשלת זכות אבות עד הבעש"ט זכרונו לברכה! (משתקע במחשבות. מתעורר כאילו זכר איזה דבר:) ופעם אחת פתח את החלון ואמר: “אילנות ועשׂבים! – אמר – תנו לי את הכוחות שלכם!”
חסיד ב': ונתנו?
חסיד א': בלי ספק! באותה השנה לא היו פירות, והעשׂבים כמעט שנשׂרפו…
חסיד ב': ואחר כך?
חסיד א': היה מה שהיה… נחטפה בתו…
חסיד ב': פייגילה?
חסיד א': פייגילה… הרוקח הרשע בו ביום נשׂרף… והיא נחטפה… בלילות שומעים לפעמים איזה יללות… משערים, שהיא מבקשת “תקוּן”, אבל ה“בעל דבר” וחבריו ומשרתיו אינם נותנים לה לקְרוב ביותר… פעמים נשמע קולה כמו ממרחקים, ופעמים כמו מן הבור, ופעמים כמן המרתף… ומאז – נחלש… ולא התגבר עוד כנגד הגזרות… ואחר כך היו דלטוריות ומלשינות… אמרו, שהיא אסורה בבור, ושהרוקח נשׂרף בידי אדם… (משתקע במחשבות).
מחזה ב 🔗
הקודמים וחסיד ד'.
חסיד ד' (בא מן המסדרון. נוטל ידיו מן הכיור ואחר כך מנגבן. פניו פני סוחר. הוא קרב אל חסיד א'): יודע אתה, מה שעשׂה לי אתמול?
חסיד ב': מי?
חסיד ד' (מביט על הצעיר בלעד ועונה לחסיד א'): הוא שיחיה. שני אדומים נתתי לישׂראל הגבאי, והכניסני… עסק גדול יש לי להתחיל, ואיני יודע מה לעשׂות, ואני שואל… והוא עונה לי: “איני יודע! מיום שנעלמה בתי – אמר במנוחה – איני יודע כלום”. “רבי! – אמרתי לו – הלא בראש השנה הייתם עליזים ושׂמחים וחזקים, ועכשיו”… “בשעת קבּוּ שאני”. הקבּוּץ נותן לו חיוּת. “ועכשיו איני יודע”… ויעץ לי, שאשאל את המקורבים – –
חסיד א': ומפני מה לא שאלת, שוטה?
חסיד ד': עוד נדבר מזה…
מחזה ג 🔗
חסיד ה' וחסיד ו'.
(באים מן המסדרון. נוטלים ידיהם כנ"ל).
חסיד ה' (אל חסיד ו' בהליכתם אל המקום, שיושב שם חסיד ג'): מי שלא היה באותה שבת, לא שמע שׂיחת חולין מימיו… שׂיחת חולין? סודות התורה, אבל לכאורה – שׂיחת חולין… פעם אחת ספּר, שהיתה להלבנה קובלנא על השמש… ואיני זוכר עוד, אם באה בקובלנא לפני הבית דין של מעלה… (מגיעים אל חסיד ג').
חסיד ג' (בצער): תמיד מבלבלים!… (הולך עם ספרו לזוית אחרת).
חסיד ו': ואיזו טענה היתה להלבנה?
חסיד ה' (יושב במקום שישב חסיד ג'): לכאורה טענה צודקת מאד. “השמש – אמרה – משמשת ביום וחם לה. והיא, הלבנה, משמשת בלילה וקר לה…”
אומרי תהילים (גמרו את כל הספר וסוגרים את ספריהם. איזה מהם מכבדים את הנרות ואיזה פותחים את הדלת אל הגן. איזה מהם יוצאים. השאר מתחלק לשתי כתות? האחת נגשת אל השולחן הארוך, והשנית – אל החסידים ה' גם ו', המשׂוחחים ביחד).
חסיד ו': ומה ביקשה הלבנה?
חסיד ה': ביקשה, שיעשׂו לה מלבוש…
חסיד ו': והכוָנה בזה?
חסיד ה': זה יבואר אחר כך. והנה קראו לכל החייטים שבעולם, שיעשׂו לה מלבוש, ולא יכלו, לפי שהלבנה גדלה בכל יום במשך חצי חודש, ומתמעטת בכל יום – גם כן במשך חצי חודש…
חסיד ו': ויעשׂו לה ל' מלבושים?!
חסיד ה': זהו מה שחידש הוא, שיחיה! הוא יעץ להפמליא של מעלה, שיעשׂו לה ל' מלבושים, ואמר, שיתן צורת המלבושים על פי ההנדסה – –
מחזה ד 🔗
הקודמים (מלבד אלה שהלכו) וישׂראל (כבן שבעים, גבה קומה ורזה. גבות גדולות מכסות את עיניו. דבּוּרו בלחש, אך באומץ, כאדם רגיל לצווֹת).
ישׂראל: תהילה לאל, תהיה כניסה. תהי גם קבלת פנים… וציוָה, שיעמידו לו את הכסא סמוך לארון הקודש…
חסיד א': ובלילה?
ישׂראל: בלילה היתה קצת סכנה. לא ישנתי כל הלילה… וכּוּח… (באנחה) בכל לילה ולילה וכּוּח עם ה“בעל דבר”…
חסידים אחדים: ושמעת?
ישׂראל: לו שמעתי את טענותיהם של שני הצדדים, אז לא הייתי עכשיו ביניכם… אך מתשובותיו למדתי, מה ש“הבעל דבר” רוצה.
החסידים (בחרדה): ומה הוא רוצה?
ישׂראל: מה הוא רוצה? רוצה הוא, שימסור רבינו את ההנהגה לאחרים. הוא טוען: “רב לך!”
החסידים: ויחזיר לו את פייגילה…
ישׂראל: יחזיר? רוצים אתם בתחית המתים? – ירשה לתקן את נשמתה!
החסידים: והוא אינו רוצה?
ישׂראל: להחזיר את העולם לתוהו ובוהו?… צריך לכתוב לאנשי שלומנו… צריך לעשׂות קבּוּץ… כשיהיה קבּוּץ גדול של אנשי שלומנו, יהיה קבּוּץ הכוחות… כך אמר… אני הולך לכתוב (יוצא דרך המסדרון).
מחזה ה 🔗
הקודמים בלא ישׂראל.
חסיד ב' (לחסיד א', כשהם פונים הצדה ומתקרבים אל הרואים): ומפני מה אין קורין לרופא?
חסיד א': הרופא יועץ ליתן “חינה” נגד החולשות, והוא שיחיה אומר, שאותו שורש גדל בארץ של אפיקורסים ויונק מן האפיקורסות…
מחזה ו 🔗
הקודמים וציפּה.
ציפּה: (באה נושאת מטאטא, מן הגן. קטנה היא מאד וזקנה. אומרת מבלי לפנות אל שום איש): צריך לכבּד את החדר… (הולכת ופותחת את החלונות. בחזירתה היא אומרת:) אינם שומעים בקולי, ישמעו בקול המטאטא (היא מתחילה לכבּד במהירות, והאבק עולה על המשׂוחחים. החסידים צועדים אחורנית עד דלת המסדרון ויוצאים) כן! (מנשמת בכבדות. משעינה את המטאטא על כסא ומַטה אוזן קשבת לכל צד) עתה דממה… אבל בלילה (על פניה פחד. היא מחקה בלחש) ציפּ… ציפּ… ציפּ… ופעם אחת שמעתי מפורש: “ציפּה!” ואחר כך מתוך יללה: “צי–פּה!”… ואולי היא חיה באמת? (מן הגן נשמע צפצוף צפרים. ציפּה מתחלחלת ומחקה שנית) ציפּ – ציפּ – ציפּ (קרבה אל החלון) יונתי, תמתי – אַתּ שומעת קולי?… (בּבכי:) מה ביקשו הם ממך, הרשעים!… ישׂראל הרשע, ישׂראל הרוצח…
מחזה ז 🔗
הקודמת וישׂראל.
ישׂראל (בא מן המסדרון. מתבונן בחרדה אל הזקנה): זקנה זו מסוכנת היא!
ציפּה (מבלי ראות את ישׂראל. היא פונה אל החדר) ציפּ – ציפּ – ציפּ – ציפּ –
ישׂראל (בהשתוממות): השתגעה? (מכה באצבע על מוחוֹ. בשׂמחה פתאומית) הלואי שיהיה כך!
(המסך יורד)
מערכה שניה 🔗
הנפשות
דבורה אשת הצדיק, אשה בריאה, כבת ארבעים. מלבושיה יקרים אך בלי טעם; היא מקושטת בהרבה תכשיטים.
ציפּה המשרתת.
ישׂראל הגבאי.
יחיאל הצדיק, כבן שבעים; כפוך, חולני.
פייגילה בת הצדיק.
חסידים. מקורבים.
המקום: מעון הצדיק.
חדר אוכל. כלי בית ישנים, חזקים ויפים. הרהיטים מוצעים מקצתם.
נוכח הרואה – שני חלונות וביניהם דלת (בלי אכסדרה) הגנה. לימינו ולשׂמאלו – דלתות: לימין – אל חדר המערכה, הוא “בית המדרש הקטן”, לשׂמאל – אל פנים המעון.
הזמן: זמן תפלת שחרית.
מחזה א 🔗
בעד הדלת הפתוחה אל הגן נראית קבוצת חסידים, העומדת על יד הדלת מבחוץ. החסידים משׂוחחים בתנועת ידים נמרצה. יש מחזיקים שׂקים של טלית ותפילין. רובם מעשנים, וקני המקטרות מתעופפים מרוב תנועת הידים. קולם לא ישמע, אך פעם בפעם נשמעות איזו צעקות מקוטעות, שריקות של השתוממות או קריאות של כעס. מ“בית המדרש הקטן” נשמעת המולתם של המתפללים שחרית. החדר מתהלכים הנה והנה.
שני מקורבים (משׂוחחים בלחש).
מקורב א' (באמצע השׂיחה): צריך יהיה ליכּנס בעובי הקורה. הזקן, אם גם יתחזק, הלוַאי שיאריך ימים… הקבּוּץ הוא הצלה פורתא, לפי שעה…
מקורב ב': והבן אינו רוצה לבוא?
מקורב א': למה לו לבוא? מה חסר הוא שם, בבית המתנגד? כבר יש לו אלפי אלפים דינרים, והוא יושב ולומד…
מקורב ב': לזה עוד יש פנאי… אבל מתיירא אני – –
מקורב א': ממה?
מקורב ב': שמא יתגלה הדבר… ישׂראל מתיירא מפני ציפּה המשוגעת. כל הימים והלילות היא מחפשׂת… ומלבד זה – אזנים לכותל…
מקורב א': כל הענין היה ענין של שטות… חטאה הבת – צריך היה להשׂיאה לאותו הרוקח, ימח שמו, ויסעו להם להרי חושך, לעבר לים… הרבנים עשׂתה זאת יותר מרשעות, וישׂראל הוא, כידוע, בידה כחומר ביד היוצר… אם חורגת…
מקורב ב': אפשר שלא היו רוצים לנסוע.
מקורב א': צריך היה לתת להם מעות, הרבה מעות.
מקורב ב': הרבנית תתן מעות!
מקורב א': ואחר כך, כשהיתה הדילטוריא, נתנה לעֵשׂו…
מקורב ב': בשעת הדחק שאני… את כל הון ביתה… (עוברים אל בית המדרש הקטן. בשעת פתיחת הדלת נשמעים קולות המתפללים ביתר עוז).
מחזה ב 🔗
מקורב ג‘. חסיד א’ (באים מן הגן).
מקורב ג': והעיקר – אופן העבודה, שהוא, שיחיה, חידש… הוא עוד את השם ב“איני יודע”… מה שתשאל אותו – אינו יודע! עניווּת שאין לשער… שאל – הוא אומר – את המקורבים!
חסיד א': ומה היא היללה, ששומעין כאן מתחת לארץ?… אומרים, שבלילה שעבר נשמע הקול ביתר שׂאת, ונדמה שהוא עולה למעלה, למעלה…
מקורב ג': גם כן חדוּש! נשמה צריכה תקוּן (עוברים גם הם אל בית המדרש הקטן).
מחזה ג 🔗
דבורה ואחר כך ישׂראל.
דבורה (באה מפנים המעון. שארית הקבוצה של החסידים שבגן רוצה גם כן לעבור אל המתפללים, אך כשהחסידים הללו רואים את הרבנית, הם נסוגים אחור. ההולך בראש הוא קצר רואי מאד ונמשך לאחור על ידי אחרים. הם הולכים דרך הגן. הרבנית קרבה אל הדלת של בית המדרש הקטן ומטה אוזן קשבת אל התפילה): המ! הוא שואג כארי… נתחדשו נעוריו… רבונו של עולם, יהי נא זה לאורך ימים!… (הדלת סובבה על צירה. הרבנית נסוגה אחור).
ישׂראל (בא): צפרא טבא, רבנית!
דבורה: ומה?
ישׂראל: כמדומה לי, שהכול עולה יפה (קרב אליה ולוחש:) אבל איפה היא ציפּה? אתמול לא ראיתיה כלל… שלשום עמדה על יד המרתף… ובתוך הנקבצים יש מרננים… איזה עוף הוליך את הקול… יד ציפּה בכול!
דבורה (פניה מופנים אל עבר הדלת הפתוחה לפנים מן המעון): הנה היא. הולכת כצל…
ישׂראל: אני אשוב לשם… אני מתיירא מפניה. תראני ותשאג: “רוצח” (נסוג אחור אל המתפללים).
מחזה ד 🔗
דבורה. ציפּה (נראית על הסף. בידה יעה).
דבורה: עודך חיה, ציפּה?
ציפּה: צפרא טבא, בעלת הבית! (מנקה כלי בית ביעה. פעם בפעם היא מתבוננת אל הכתלים, כאילו מבקשת היא עליהם דבר מה).
דבורה: לא בעלת הבית אני, אלא רבנית.
ציפּה: למאי נפקא מיניה? לא השם עיקר. העיקר הוא – שיהא הלב טוב.
דבורה: אַל תקניטיני, ציפה, כי –
ציפּה: תסגרוני במרתף?
דבורה (מתחלחלת): אבל הלא מצחקת אני…
ציפּה: גם אני, גם אני מצחקת… אני כל הימים מצחקת… עומדת רגלי על פי הקבר – ועדיין אני מצחקת… ולפעמים נאבד ממני הצחוק ואני מבקשת אותו. איפה? בכל מקום. על הכתלים, במבואות, במחילות, במרתפים – עד שאמצאנו…
דבורה: חידות אַת חדה, ציפּה!
ציפּה: א… היתּכן?… יום אחד – שעה אחת לפני מיתתי?
דבורה: כל חלומותי וחלומות אחרים – –
ציפּה (נגשת אליה): אין אלה חלומות… והיאך אחלום, אם איני ישנה? איני יכולה לישון – מזוקן, ואולי מאנחות הנשמות, האסורות במרתפי הבית ומבקשות תקוּן…
דבורה: מהתלת אַתּ?
ציפּה: יום אחד, ואולי שעה אחת, לפני מיתתי? חס ושלום! הלא מספרים… כל ה“עולם” מספר… ואולי אַתּ, בעלת הבית, אינך מאמינה?
דבורה: כבר אמרתי, שאני רבנית!
ציפּה: אני שוכחת, בעלת הבית, אני שוכחת… זקנה אני… נר האלהים שבקרבי דלק הרבה הרבה ימים, ונשאר ממנו אך מעט, אך שביב קטן… אך קץ… עדיין אני הולכת לאורו, ולאורו עלי לעשׂות עוד דבר מה, דבר קטן… גם כן תקוּן נשמה… ואחר כך ידעך גם הגץ – ציפּה תפשוט אז ברחבות את הרגלים… גם אור עיני אינו עוד אתי… מביטה אני על הכתלים ואינו רואה כלום… כלום לאו דוקא; איזה סימן, איזו צורת הפתח, כמדומה לי, שאני רואה (יוצאת).
דבורה (על פניה עוברים חליפות: רטט, כעס, פחד): הוי זקנה, זקנה! (רודפת אחריה.)
מחזה ה 🔗
יחיאל ואחריו ישׂראל (באים מבית המדרש הקטן).
יחיאל (הולך בכבדות ובראש כפוף אל הספה): עיפה נפשי, עיפה מאד! – – מתום אין בי – אין מתום לא בגופי ולא בנשמתי. – אפיסת הכוחות ממש, (יושב) וראשי כבד, כבד מאד… כמדומה לי, אאסוף את רגלי… (שוכב).
ישׂראל (בא אחריו בחרדה): מה היה לכם פתאום, מה לכם?
יחיאל: אין דבר, נחש… אין דבר. עייף אני…
ישׂראל: אבל מה יאמרו הבריות?
יחיאל: יאמרו מה שירצו… אני איני יודע כלום… איני יודע כלום… רבונו של עולם, מתי, מתי תכלינה כל הצרות, יתּמו כל הספקות, כל הכאב!… אין בכוחי לסבול עוד… (בוכה).
ישׂראל: הלא מתחילה התעודדתם והיה הכול כמקודם…
יחיאל: מתּחילה… גם אני דימיתי, ששבו הימים הטובים, ששבה אלי האמונה – ששבה היונה אל ארובתה… ששבה האמונה בי בעצמי, בזכות אבותי, ובו, יתברך… היתוש, המנקר במוח, הרפה קצת, התולעת, האוכלת את הלב, שקטה רגע… והרגשתי, שדמי הקפוא נוזל שוב והוא סובב, וכמעט שהוא רותח בגידי… ואחר כך כשנשׂאתי את עיני וראיתי את העומדים עלי, את הקהל הגדול והנורא – רבונו של עולם! – כשראיתי את העטופים טליתות לבנות כמלאכים, את העינים הדולקות כאבוקות, ככוכבים, כאור שבעת הימים – התעליתי למעלה – למעלה (קם) – –
ישׂראל (משתומם): אה – –
יחיאל: כן התעליתי – צף הייתי על מים רבים. גלים הכּוּ ותוּכּוּ לרגלי. – ואני התעליתי עוד יותר… הרגשתי את עצמי כנשר… כנשר גדול-כנף, ארך-אבר… וסביב לי גוזלי – – ואני טס, משוטט ומרחף עליהם, ונלחם להם… כי הנה רוחות רעות, רוחות כפירה, מתרגשות ובאות על גוזלי, ואני שלחם להם! אני פורשׂ כנפי ומסוכך עליהם מחמת המצחיק, מן הס“ם ועושׂי דברו… ואני נלחם בכל כוחי, בכל מאודי, במסירות נפש ממש… ואני שואג כארי. וקולי הולך מסוף העולם ועד סופו, והוא קורע עננים, בוקע רקיעים (פורשׂ ידיו) – ונגלו אבני שיש טהור, ונגלה מראה לבנת הספּיר – ומלאכים משם יחפזון… ונפתחו שערי הגן-עדן, ואבותי מביטים עלי משם… ואני שואג – והנה ירד אבי זצוק”ל – בעיני ראיתי – ועף לימיני, ואבי זקני זצוק"ל – וטס לשׂמאלי, ומאחורינו המון המוני מלאכים, כערפלי טוהר, כלהקת צפרים עפות – – ואת הסטרא אחרא ואת הרוחות הרעות נשׂא הרוח כילק וכארבה ויניסם לארבע רוחות העולם, אל יערים ומדבריות, ויטביעם בימים ובתהומות – – ואנחנו עפים, טסים – הללויה, הללויה! (עוצם את עיניו).
ישׂראל: ואחר כך?
יחיאל: ואחר כך – רבונו של עולם, מה היה אחר כך? וכי אני יודע? כלום אני מבין? התעליתי ונישׂאתי למעלה – למעלה, כנשמה טהורה, זכה, בלי גוף, בלי שמץ של גוף עכור… ופתאום – נקודה…
(מרחוק נשמעים קולות קוראים: “נעריצך”. ישׂראל עומד ואומר גם כן “קדושה” בלחש.
יחיאל קם גם הוא בלי משׂים, אבל עד מהרה הוא מניע בידו לאות יאוּש – ויושב)
ישׂראל: איזו נקודה?
יחיאל: הראית נקודה שחורה על שמי זוהר, נקודת ענן? נקודה כזו היא הרת זיקין וזוָעות, רחמנא ליצלן… נקודה אחת קטנה ושחורה הרגשתי בנשמתי… כתם קטן עכור – עגמת נפש קטנה – נקודה, אבל אותה הנקודה גדלה וגדלה – מרגע לרגע, מהרף עין להרף עין… וגדלה, והיתה לחומר עכור, לחומר כבד, למשׂא, לצער, למשׂא כבד של צער, שאי אתה יכול לשׂאתו, לסבול אותו… והרגשתי, שהנטל הזה מוריד אותי משׂאתי, שאני נמשך למטה, שאני יורד, צולל, טובע – –
ישׂראל: והם?
יחיאל: הם?
ישׂראל: האבות, המלאכים?
יחיאל: – עפו להם… והרוחות הרעות שבו, שבו ברעש, בשאון… (שוקע בעצבונו).
מחזה ו 🔗
הקודמים ודבורה.
דבורה (נראית על הסף, פניה רעים מאד; הכרתם מביעה פחד. היא נותנת אותות לישׂראל, אבל הוא אינו רואה. אז היא אומרת בלחש): ישׂראל!
יחיאל (בקול בלי צבע): הנה היא… ישׂראל! בלי ספק אתה נצרך לה…
מחזה ז 🔗
הקודמים ומקורב א'.
מקורב א' (בא מבית המדרש הקטן): רבי, גומרים את התפילה.
יחיאל (מתעורר פתאום): קרא להם! קרא לכולם! יבואו הנה! יבואו נא!
המקורב: אבל, רבי!
ישׂראל (בלחש אל המקורב): אַל תקרא! הרי רואה אתה, שאינו בקו הבריאות…
יחיאל (קם): אם כן אלך אליהם… אתוַדה לפניהם: אכּה על לבי ואתוַדה… אומר להם: רבותי, אני בעצמי מסופק… רבותי, איני יודע ולא כלום… אתם מספרים על אודותי נסים ונפלאות, אתם אומרים, שאני מנהיג העולם, שאני ממתיק הדינים, שאני מבטל גזרות, – בואו וראו: אני חלש, אני רימה, אני תולעת… אותי אוכלת הרימה, בחיי היא אוכלת אותי – (עושׂה איזה צעדים. המקורבים מנסים לעצרו) – או (פונה אל הרוצים לעצור אותו) השיבו לי את בתי… את פיייגילה… את כוחי ואוני, את שׂמחתי, את אמונתי, את אורי… את קלסתר פני אשתי הראשונה, הטובה, הצנועה, הצדקת…
דבורה: דום, בעל עבירה זקן!
מקורב א': אשה היא אשה – –
ישׂראל: דומי, רבנית!
יחיאל (צועק בשארית כוֹחו): השיבו לי אותה!
מחזה ח 🔗
הקודמים, ציפּה, פייגילה (בלבושים קרועים, סוככת בכפות ידיה על עיניה, מאין לה יכולת לסבול את האור).
ציפּה: הנה היא! (הנאספים מתבהלים).
פייגילה (משתדלת להסיר את כפות ידיה ולראות אל כל אשר מסביבה, אבל אינה יכולה).
יחיאל: אח!
פייגילה (מכירה את קולו, בצעקה): אבי!!!
(המסך נופל במהירות)
מערכה שלישית 🔗
הנפשות:
ישׂראל הגבאי.
יונתן בן הצדיק, כבן כ"ה.
אסתר אשתו.
יוסילה בנם.
גבריאל אביה של אסתר, חותנו של יונתן. מתנגד מהדור הקודם.
חוָה אשתו.
קרובים וקרובות.
משרת ומשרתת.
מקום המערכה: עיר מחוז. ביתו של גבריאל.
חדר אוכל מרווח.
בפנים, נוכח הרואה – חלונות פונים החוצה. לימין ולשׂמאל – דלתות. על יד הכתלים: ארון ספרים פתוח. שידת כלי כסף וזהב בעלת שמשות. באמצע החדר – שולחן מרובע. לא הרחק מן הכתלים נצבים מפוזרים שולחנות קטנים. בהמשך החזיון, כשעורכים את השולחן ל“שלוש סעודות”, מוצגים השולחנות הקטנים על יד השולחן הגדול והיו לאחד תחת מפה אחת, הפרושׂה על כולם. ספסל עץ פשוט וכסאות ממינים שונים. כלי הבית הם מזמנים וטעמים שונים ומחירם שונה מאד. בקרן זוית עומדים כלים לנטילת ידים.
הזמן שבת לעת ערב, קודם הסעודה השלישית.
מחזה א 🔗
ישׂראל ויונתן (יושבים זה כנגד זה על יד אחד מן השולחנות הקטנים קרוב להרואה).
ישׂראל: ובכן?
יונתן: ובכן – ציפּה מתה?
ישׂראל: ציפּה מתה… ראתה חיים ציפּה! כבת שמונים היתה במותה.
יונתן: ומאחותי קבלתי מכתב…
ישׂראל: עדיין היא חולה?
יונתן: פעם בפעם תבעת אותה רוח רעה… מעשׂה ידך!
ישׂראל: אתה מסיח אותי תמיד לדבר אחר… יהי כן… אבל אין זה מעשׂה ידי… היא חלתה קודם לזה… אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, כידוע. בת צדיק, שפותחת חלונה בלילה – אינה בקו הבריאות… אך מה ענין זה לכאן?
יונתן: ועם כל זה לא עלה בידך להתייצב לשׂטן על דרכה. מצאה את שאהבה נפשה…
ישׂראל: מצא מין את מינו…
יונתן: ואתם הוצאתם את הקול, שנשׂרף, שעלה בסערה או בענן, וכיוצא בזה…
ישׂראל: צריך היה…
יונתן: בשביל הצורך שלכם יכולים אתם להרוג נפשות…
ישׂראל: מילא!
יונתן: מאושרים!
ישׂראל: מאושרים?
יונתן: כן, האדם הבטוח תמיד, האדם שידיו מלוכלכות בדם רעהו, שיורד לחיי בני אדם, ואינו מסופק אף רגע בטוב מעשׂהו, ביושר דרכו; האדם, שאינו נרתע לאחוריו אפילו כהרף עין, והוא הולך בדרכו, הולך והולך, אף על פי שסוף סוף הוא הולך לאבדון, – מאושר הוא. רע מכל הוא הספק… היתוש המנקר במוח…
ישׂראל: אבל כל זה אינו נוגע לעניננו… עוד הפעם אני אומר לך: אביך חולה מסוכן… מיום שנראתה הבת, היא אחותך, התגלע הריב בין אביך לאמך החורגת, והיא ברחה אל אחיה, הוא הצדיק מן העיר הסמוכה… אחותך, כידוע לך, הלכה אחרי הידוע… ונשאר אביך החולה לבדו… לבדו…
יונתן: ובכל זאת איני יכול…
ישׂראל: מפני מה אינך יכול?
יונתן: מפני שאדם חלש אני… אם אסע לשם, מובטח אני שלא אעצור כוח להתקומם כנגדך, לעמוד על דעתי, – ואפול בידך… בלי ספק… כזבוב ביד השׂממית… הלא אתה כבר מתפּשׂ סביב, סביב לי…
ישׂראל: לאו דוקא… מתיירא היצר הרע שלך, שמא יתגבר עליו שם היצר הטוב!
יונתן: אולי… אבל אני חושב, שמתיירא אני מפני היצר הרע, מפני הרמאות…
ישׂראל: ואביך – רמאי? וזקנך היה רמאי?
יונתן: את זקני לא ידעתי… ואבי – ואבי הוא איש כמוני, מסופק וחלש… ואתה משלת בו, והטית אותו לחפצך… ועשׂית עוול בשמו, וגם רצח!
ישׂראל (מזהירו)? הולכים!… (יונתן שׂם עינו בספר אשר לפניו. ישׂראל מזמר בדממה).
מחזה ב 🔗
הקודמים
גבריאל (נכּר, שזה עתה קם משנתו), חוָה (ואחריה) המשרת והמשרתת (ואחריהם) אסתר (עם) יוסילה.
גבריאל (נגש אל יונתן וישׂראל).
חוָה (מצוָה בחשאי לפנות מעל השולחן את השיירים מן הסעודה השניה ולערוך את השולחן להסעודה השלישית).
המשרת והמשרתת (ממלאים אחרי דבריה).
אסתר ויוסילה (יושבים בקרן זוית על יד שולחן קטן. יוסילה רוצה לרוץ אל אביו. אסתר עוצרת בעדו).
אסתר: אי אפשר, אי אפשר! אין לאביך פנאי…
ישׂראל (כמתחיל לדבר מחדש אל יונתן): ובכן, בן הצדיק! למוּד התורה הוא דבר טוב, מצוָה גדולה, כידוע. אבל “דרך ארץ קדמה לתורה”. ועל פי דרך ארץ צריך לענות לשואל, אף על פי שהוא אך גבאי. ובפרט כשהוא ישיש. “והדרת פני זקן”, כתיב. ועל אחת כמה וכמה, כשהוא בא בשם אביך… “כבד את אביך” הוא גם כן קרא… מצוָה מדאוריתא…
יונתן (מרים עיניו מן הספר בלי חמדה): הלא עניתי. איני יכול בשום אופן… איני רואה חוב לעצמי ולא היתר לעצמי… איני מאמין בעצמי…
ישׂראל: אבל זהו דבר שאי אפשר! אי אפשר בשום אופן וצד! – היכן תמצי? “לא יסור שבט” כתיב!
גבריאל (מניח את ידו על שכמו של ישׂראל): שמע נא, ר' ישׂראל! אני אדם פשוט, איני יודע אלא דברים כהוָיתם. אם אינו רוצה, למה יסע?… ובאמת, למה לו לרצות? כמה משׂתכר יהודי טוב?
יונתן (בתלונה): חותני!
גבריאל: הסער נשתתק. אם ירצה השם והרפסודות יגיעו למקומן – יעלה בחלקו – יותר ממה שמרויח “יהודי טוב”…
ישׂראל (במבט בוז, שתלמיד חכם מביט בפני עם הארץ): הצדיק אינו עושׂה עסק ואינו מרויח. הוא לוקח ונותן לאביונים… אבל כיוָן שנגעת בענין מצד זה, אומר אני, שגם מצד זה מחויב הוא לנסוע. כי מה יהיה, אם הרפסודות, חס ושלום, לא יגיעו למקומן?
גבריאל (בחרדה): מה אתה דובר, ר' ישׂראל! אל תפתח פה לשׂטן (פונה כה וכה, בתלונה). אשתי שומעת, אסתר’ל… אבל היתכן?
ישׂראל (בזדון לב): הכול יתכן, הכול בידי שמים! אם תתייצב לשׂטן על הדרך…
גבריאל: אני? אני מפריע?! הלא אמרתי: יסע לכשירצה…
ישׂראל: ואם העסקים מפריעים, אם המניעה מצדם?… מי יודע – אדם, בעזרת ה‘, עולה, ואדם, לפעמים, השם ישמרנו, יורד… כמה שנים רצופות עלה יפה – מה טוב; אבל אין זו ראיה למחר. אתה, ר’ גבריאל, איש אמיד, אתה עלית. טוב מאד. וגם – תיתי לך: אינך אומר “כוחי ועוצם ידי”.. אדרבה: יודע אתה שהנך אך ורק בעל פקדון: ואתה נותן, ונותן בעין יפה, בלב טוב… צדקתך מודעת, שם יצא לה בעולם… משׂיא אתה יתומים ויתומות, קרובים וקרובות… נותן נדוניא… כן. מכניס אתה לחופה ונותן נדוניא… אבל אחר כך? אחר כך אתה עובר על “ואל תצדק הרבה”… לוקח אתה את הנדוניא בחזרה ומניחה בעסקים… איש מוצלח אתה, ורוצה אתה, שיצליחו אחרים על ידך!…
גבריאל: וזהו מעשה רע?
ישׂראל: כן. אי אפשר לתלות הכול על יתד אחת. כמה וכמה נפשות על יתד אחת… המקום אינו נאמן כל כך… ומה היה שלשום בליל הסער? כלום ישנת אז, ר' גבריאל? חדרי היה סמוך לחדרך. הלא שמעתי את אנחותיך, את התהילים שאמרת, את התפלות… וכמה פעמים רצת אל חדרי להציץ בעד החלון. רעמים היו וברקים. והברקים היו במוחך, והרעמים – בלבך. האף אין זאת? – ומה עשׂו הקרובים שלך? אינך יודע? הבה ואגיד לך! כל הלילה ההוא הלכו מסביב לביתך, סחור, סחור, כגנבים, כגזלנים… (הפסקה. מתבונן אל הרושם שעשׂה).
אסתר (נגשת אל אמה): אמי, אני יראה. זהו אדם רע. מבשׂר רע, מתנבא לרע…
חוָה: הבלים, בתי! (לוחשת:) אנחנו מתנגדים! בנו אין “הגבאים” האלו שולטים.
אסתר: אני יראה. לבי אומר לי… לבי מפעם מאד… אמי, לבי אומר לי, שצריך שיסע בעלי לשם… בלי ספק גם אביו הצדיק כועס. על בנו, עלינו… בכל זאת הלא צדיק הוא. אמי, צריך שיסע!…
חוָה: מצדי, בתי, אין מניעה. בקשי אותו.
אסתר: ביקשתי… הרבה ביקשתי… בליל הסער בכיתי לפניו הרבה בכי… יראתי מאד. כמדומה היה לי, שבגללו הסער… קמתי והתחננתי לפניו…
חוָה (ברחמים): והוא?… הלא, כמדומה לי, אהובה אַתּ?
אסתר: מאד, מאד, אמי… אבל בדבר הזה לא ישׂא פני… הוא אומר, שאינו יכול להיות יהודי טוב… שהיהדות שלו אינה נותנת לו להיות יהודי טוב… ואני איני מבינה זאת… איני מבינה לא דבר ולא חצי דבר… הלא, אדרבה – היהדות!
חוָה: ולא ביאר לך?
אסתר: אינו רוצה. (מתאדמת) הוא סותם פי בנשיקות… (מתמרמרת) אבל אני רוצה גם כן – להבין!
חוָה: דומי, דומי… הם מדברים… אשה אינה צריכה להפריע את הגברים בדברם…
ישׂראל: אם ירצה השם, תיכף אחרי ההבדלה אני נוסע… מחויב אני לנסוע. שם אין איש… אחר ההבדלה אשאל בפעם האחרונה: הן או לאו.
מחזה ג 🔗
השולחן כבר נערך. קרובים וקרובות באים בזה אחר זה, וגם בחבורה. מברכים אלו את אלו. נשים מנשקות את חוָה. גברים מברכים זה את זה מרחוק. הקרובים מברכים את גבריאל וחוָה בהכנעה ובחבּה.
גבריאל: ובכן, נשב לסעוד את הסעודה השלישית (הולך ומברך את הבאים).
ישׂראל (אל יונתן): ראה. עוד הפעם אשאל… אבל… אם תמאן, דע לך, שיש שופט עליון בעולם, שפטור בלא כלום אי אפשר… שאתה מחריב עולמות! (הולך אל הנאספים).
יונתן: רבונו של עולם! תן לי מעט אמונה או מעט כפירה (הולך גם הוא).
גבריאל: רבותי, נטילת ידים! (נוטל ידיו. אחריו נוטלים ידיהם כל הגברים. מנגבים את הידים, מברכים ויושבים סביב לשולחן. אוכלים. הנשים, יש מהן יושבות על הספסל על יד הכותל הימני, ויש מהן עומדות מאחורי כסאות בעליהן). ומי יזמר?
קרוב א': משה יזמר. היה בברדישטוב. הביא!
הקרוב משה: אבל איני זוכר היטב!
קרוב ב': אין מסרבין! אשתך ספּרה לי, שהנגוּן הפלא ופלא!
קרוב ג': גם אשתי שמעה, סלסול יפה להלל.
גבריאל: זמר, משה זמר. אחר כך יאמר חתני תורה, או – ר' ישׂראל יאמר תורה (אחר הפסקה קטנה מזמר הקרוב משה יחידי. כשנשנה הנגון כבר נמצאו לו עוזרים. בפעם השלישית כבר מזמר הרוב. בין הקולות מתערב קולו של יוסילה, הנמשך מעט גם אחר ההפסק).
קרוב ד': בּראַבוֹ, יוסילה, בּראַבוֹ!
ישׂראל (סורק את הקורא “בראַבו” בשׂנאה).
גבריאל: עכשיו, ר' ישׂראל, צריך אתה לומר תורה! או אולי יאמר חתני?
יונתן: איני יכול! באמת איני יכול…
ישׂראל: כתיב: “וצדיקה יסוד עולם”, וכתיב: “תולה ארך על בלימה”… (הפסק קטן); וכתיב: “והארץ לעולם עומדת” (הפסק יותר גדול).
יוסילה (נמשך על ידי התורה. מתרחק מאמו והולך אל אביו. מביט אליו בבקשה ומתאמץ לעלות אל חיקו).
אסתר (אל אמה): הבן יקיר שלי… הוא יהיה לצדיק… בלי ספק! בעזרת השם! התורה מושכת אותו!
חוָה: הס!
ישׂראל: ואין זה, חס ושלום, דבר והפּוּכו. “תורת ה' תמימה” כתיב. מיד רועה אחד נתּנה; מיד רועה, שאין שכחה לפניו… ואם אין שכחה, אין סתירה, חס ושלום… אלא מאי? כך הוא הדבר. הארץ תלויה על בלימה… הארץ אינה בטוחה כל כך, כמו שמדמים הדורכים עליה… נוע תנוע הארץ כשבּור… ובשביל מה? “ראה אני נותן לפניך – דרך החיים ודרך המו”… והעולם תלוי בשׂערה בין אותן שתי הדרכים: בין החיים ובין המות… אדם מישׂראל עושׂה מצוָה: נותן צדקה לעניים, לומד תורה, מתרחק מן הכעוּר וכדומה, והעולם מתנועע ונוטה לצד ימין… אדם מישׂראל, עובר עבירה: מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, מבזה תלמידי חכמים, מתפקר והולך לתיאַטרון (סוקר את מי שקרא “בראַבו”), והעולם מזדעזע ונוטה לצד שׂמאל, ורוצה להעקר ולפּול לגיהנום… נמצא, שהעולם אין לו יסוד קיים, שהארץ תלויה על בלימה… כל ריק ופוחז יכול להחריב את העולם, – כל מי שנכנסה בו רוח שטות… אבל “עולם חסד יבּנה”… הקב“ה הוא ארך אפים… “כי לא אחפוץ במות המת”… ומה עושׂה הקב”ה? הלא התורה מחייבת מיתה? הוא מוסר את ההנהגה בידי הצדיק. כשאדם מישׂראל עובר עבירה ונעשׂה קטרוּג, מי מתייצב הצדיק האמיתי ואומר: “אל ארך אפים, חכה עד שיעשׂה אדם מישׂראל מצוָה… אנחנו – אומר הצדיק – בוטחים בך, מן הדין שתבטח גם בנו! מעט בטחון, רבונו של עולם!… מובטח אני, שתיכף ומיד יעשׂה איש מישׂראל מצוָה!” והדא הוא דכתיב: “וצדיק יסוד עולם”!
קולות (הרוב בהתלהבות, המועט בלהג): אַי! אַי!
אחדים: מתוק מדבש!
ישׂראל (מתנשׂא קצת): וכיוָן שכן הוא, כיוָן שהעולם אין לו יסוד בלעדי הצדיק; כיוָן שהארץ תלויה על בלימה בלי הצדיק, הלכך העוקר את היסוד – – (מתאפק ומשנה את טעמו). אבל אי אפשר לעקור את היסוד! (באומץ) אי אפשר! “לא יסור” כתיב. “לא יסור שבט מיהודה”… השלשלת לא תנתק!
(באותו רגע נפתח חלון מן החוץ וראש תחוב בחלון קורא:)
– ר' גבריאל! שליח מיוחד בא – רוכב על סוס – ידיעה מנהר בּוּג!
(הקרובים והקרובות נבוכות. נשמעות קריאות קצרות של פחד. הרוב נדחף אל החלונות והדלתות מימין ומשׂמאל.)
אסתר (אל חוָה): אמי… הנבואה הרעה נתקיימה…
חוָה: אסתר! אסור! שבת היום!
קרובים (שנשארו): איה השליח? איהו?
גבריאל (שהשח את ראשו, מתאושש ומרים ראש. הוא מביט סביביו): שבת! (מזדקף) שבת! (אחרי איזה רגעים:) תנו לי את המכתב!
(מביאים לו את המכתב. גבריאל מניחו על השולחן ומסתמך עליו בכפו).
קרוב א': צריך לפתחו!
גבריאל (בנזיפה): שבת!
קרוב ב': אבל סכנת נפשות!
גבריאל (מצווה): ברכת המזון! ר' ישׂראל יברך! מזגו לו את הכוס! (יונתן מוזג כוס).
קרוב א': רב! חשׂוך את התמימות ליום אחר, ר' גבריאל! י לי אשה וילדים, ומדומה לי, שהם צפים על פני הבּוּג, מגל אל גל… פתח את המכתב!
קרוב ב': ואיה הערל, השליח? צריך לשאלו.
קרוב ג': שכור הוא. אי אפשר להוציא מפיו אפילו הברה אחת…
גבריאל: ר' ישׂראל יברך (יונתן שׂם את הכוס על כף ישׂראל) יש אלהים בשמים! ואם, חס ושלום – – ה' נתן וה' לקח… יהי שם השם מבורך!… ר' ישׂראל!
ישׂראל (מברך. עונים בגמגום, בפזוּר-נפש ובהתרגשות. הכול אינם יכולים לגרוע עין מן המכתב שתחת כפו של גבריאל).
קרוב ב' (באמצע ברכת המזון): וכי אין עוד כוכבים? (רצים אל החלונות).
קרוב ג' (שהציץ מן החלון): יש… יש כוכב אחד!
קרוב ב': הנה שני – שלישי – (ברכת המזון נבלעת בקולות הקוראים) תנו כלי הבדלה!
חוָה (אל אסתר): אסתר שלי… ביד אלהים אנחנו… נאמר “אלהי אברהם”…
חוָה ואסתר (מתפללת “אלהי אברהם” בקול רם ובבכי עצור).
גבריאל (גומר את ברכת המזון): חוָה, תני ל“הבדיל”.
(מביאים נרות. הקרובים רצים אל השידה של כלי הכסף והזהב. מתאבקים בפתיחתה. השמשה מתנפצת).
חוָה: חמסנים, רוצחים!
אסתר (נופלת על צוַאר אמה בבכי).
יוסילה (רץ מאביו אל אמו): אמי! אמי!
גבריאל (מקבל כוס יין להבדלה. אחד מן הקרובים מחזיק הבדלה דולקת. גבריאל מתחיל לברך).
יוסילה: אמי… ההבדלה היא שלי! (בין כך וכך חוטף אחד מן הקרובים את המכתב מעל השולחן, קורעו באמצע הבדלה וקורא:)
“ביום סער התגעש הנהר. הרפסודות נתנפצו ונתפזרו. האכרים בוזזים עצים…”
(במשך קריאת המכתב אומר גבריאל את ברכת ההבדלה, וכן נמשכים דברי קודש וחול ביחד גם להלן).
נשים: אללי לנו…
גברים: חורבן! חורבן…
קרוב א': לא עת צעוק! כספנו! הרמאי הזה אכל את כספנו!…
קרוב ב': מסר אותנו ביד הגלים…
קרוב א' (רץ אל השידה וחוטף כלים. אחריו עושׂים כן גם אחרים. עוד אחרים רצים אל החדר השני ושבים טעוּנים בגדים, טעוּנים שׂמלות).
קרובה א' (אל חוָה): הסירי כרגע את העגילים! כספנו הם! (קורעת אותם מעל אזניה.)
קרובה ב': והמרגליות!
חוָה (צועקת בקול): גזלנית, חמסנית!
גבריאל (גמר את ההבדלה): חוָה, אל תצעקי! ה' נתן וה' לקח! כשהכרתיך, לא היו לך לא עגילים ולא מרגליות… אסתר, תני גם אַתּ… הכול שלהם…
ישׂראל (בהשתוממות): ומאין כוח כזה לזה?
אסתר (קורעת מעליה את תכשיטיה): בעלי, יונתן,
(הקרובים, טעונים כלי כסף ושׂמלוֹת, מתאַבקים זה עם זה, חוטפים זה מזה, מהפכים כסאות ובורחים לשׂמאל. הקרובות מתנפלות כולן כאחת על תכשיטיה הנפזרים של אסתר. אחד מן הקרובים מפיל במרוצתו את יוסילה).
יוסילה (נופל בזעקה).
אסתר (נופלת באין אונים).
חוָה (בבכי): רבונו של עולם!… (מקימה את אסתר).
יונתן (מרים ומשתיק את יוסילה וקרב עמו יחד אל אסתר): אסתר שלי! אסתר יקירתי, אל תבכי! (בחמלה ואהבה רבה:) אל תבכי, נא אל תבכי, למענך אעשׂה… אני אסע, אנחנו נסע לשם, נסע! עוד היום!
ישׂראל: החולשה בנוגע לאשה! “ברא כרעיה דאבוה”!
(המסך יורד)
מערכה רביעית 🔗
הנפשות:
יונתן צדיק בן צדיק.
ישׂראל הגבאי.
אסתר אשתו.
חסיד סוחר.
אשה.
אם ובנה.
פייגילה.
רב העיר.
מקום המערכה: חדר הצדיק, כמו במערכה הראשונה. כלי הבית נתדלדלו.
מחזה א 🔗
יונתן (יושב על השולחן הקטן) וישׂראל (על הספה).
ישׂראל (בנגוּן של מטיף מוסר, לעצמו): אמרתי: “לא יסור”, והנה סר… הקיר נוטה לנפול, ואני זקנתי ולא אתמוך בו עוד. חוט השדרה נפגע… מסביב – ראשית חורבן… מרה שחורה… כמדומה לי, שאין עוד כאן אנשים וחפצים. אלא צללי אנשים, צללי חפצים.
יונתן (מעיין בספר): בזה צדק.
ישׂראל: הנה פרי העץ, ששתלתי בהגן-עדן… קלפּה – וגרעין אין… נבוב הוא… נאכל תוכו… הוא אומר: יתוש מנקר…
יונתן: אך למה אתה אומר גן-עדן? – גיהנום בכאן…
ישׂראל: היה גן עדן, אך התגנב בו הנחש. מצא פתח פתוח, חלון פתוח – והתגנב. ונהפך הגן-עדן לגיהנום…
יונתן: ומה אתה רוצה, ישׂראל?
ישׂראל: מה אני רוצה? רוצה אני לנסוע לארץ ישׂראל – הכסא מתמוטט, ושוב אין צורך בהדום רגלים…
יונתן: מעולם לא היית הדום הרגלים… אתה היית תמיד המשפיע, המושל בחשאי, הנחש המסית…
ישׂראל: כן, כן… אבל לא למעני. ועתה די לי.
יונתן: סע. להוצאות הדרך קבּצת, כמדומה לי…
ישׂראל (מבלי להשיב): אחיה של הרבנית הזקנה שלח הנה שליח מיוחד.
יונתן: אל מי?
ישׂראל: אל המתים. אתמול היה כאן. לקח את הדיין והלך עמו אל בית-העלמין. הקיש במקלו של הצדיק על הקברים… כל העיר היתה באותו מעמד. הקיש והודיע, שאם יצטרך איזה מת לתקוּן, אַל ילך אֶל ר' יונתן, שנתפקר…
יונתן: אלא אל ר' פינחס, שלא נתפקר עוד…
ישׂראל: שלא יתפקר לעולם…
יונתן: גם אני מאמין, אך לא בי… בי אני מסופק מאד…
ישׂראל (בבוז): עוד פעם היתוש… הכול מיד היתוש…
יונתן: אתה יתוש רע מן הספק עצמו…
ישׂראל (מבלי שׂים לב לדבריו של יונתן): והיום כעלות השחר יצא מכאן הפרוש האחרון. אמר, שיש לו חוש הריח, שיש לו חוטם, והוא רואה, שנסתלקה השכינה מכאן.
יונתן: כלומר, שאין הרבה משלמים בעד כתיבת פתקאות…
ישׂראל (בנחת): עוד ישנם… משלמים עוד! גם היום יבואו…
יונתן: ואני החלטתי להגיד את האמת.
ישׂראל: עשׂו כחפצכם. אתמול היתה אספה בבית הרב… בני העיר רוצים להביא צדיק אחר. החסידים נתמעטו, הפרנסה נתדלדלה, האכסניות ריקות…
יונתן: והיין החמיץ…
ישׂראל: החמיץ – מישהו אחר…
יונתן: ואת מי הם רוצים להביא?
ישׂראל: לא באו לידי החלטה. הרב מסרב.
יונתן: הוא עומד בצדי? זכות אבותי?
ישׂראל: לאו דוקא. הוא רוצה בעצמו… רבים רוצים לקרוע את המלוכה… יעשׂו… יקרעו. אלך ואסדר קבלת פנים… אולי בפעם האחרונה.
יונתן: יתן לי ה' כוח לזה! (ישׂראל הולך).
מחזה ב 🔗
יונתן. חסיד סוחר.
חסיד סוחר (בא. מניח פתקא ופדיון).
יונתן: שלום עליכם!
חסיד סוחר: עליכם שלום, רבי. באתי לשאול בעצתכם. חסיד ישן אני, מחסידי אביכם, זצ"ל…
יונתן (מנענע ראשו בעצבות וספק).
חסיד סוחר: והענין הוא כך: סוחר פשתן אני… זה כמה שנים. אביכם, זצ"ל, יעץ לי בראשית ימיו לסחור בפשתן, ותהילה לאל… איני מן העשירים הגדולים, אבל… עכשיו איני יודע מה לעשׂות. ביקשתי לקנות פשתן, וחתני אומרים: קנה דגן. ומשום מה? הבריות אומרות: התוגר קורא מלחמה. אחרים מראים באצבע על יוָן, שהיא רוצה דוקא במלחמה… אבל ברור כשמש, שאם תהיה מלחמה, יתייקר הדגן. זוגתי, מעצמו מובן, עומדת מצד חתני… אבל אני מתיירא, הרגל נעשׂה טבע. יש לי מזל לפשתן, ואיני יודע, אם יהיה לי מזל לדגן… אולי אקנה דגן והם יעשׂו שלום ביניהם…
יונתן: ומאין לי לדעת?
חסיד סוחר: ומאין לי לדעת? הלא על כן צדיק אתם… שאלו ויאמרו לכם…
יונתן: אבל, בן אדם, מהיכן לי לדעת? אתה סוחר ואינך יודע, ואני, החי בד' אמות של ספרים, מהיכן אדע? אני לומד קדשים, טהרות, הלכות מליחה… אני יודע פשתן ודגן לענין תרומות ומעשׂרות. מעולם לא ראיתי לא פשתן ולא דגן בשׂדה… איני עוסק בהוָיות העולם, ב“פּוליטיק”…
חסיד סוחר: רבי, אל תשטו בי… גם אביכם בסוף ימיו אהב להתלוצץ בנו, והיה אומר: לכו לחיים ולשלום, איני יודע! ובכל זאת… לא הגיד כלום והגיד הרבה… ומי שהיה לו אוזן לבחון – נתעשר… רבי…
יונתן: באמונה שלי, שאיני יודע… כמו שאני חי ויושב לפניך!
חסיד סוחר: ומה לי לעשׂות, רבי? האלך אני סוחר הגון ובעל בית, ואפיל גורלות, אשאל במספר הדפים, או אעשׂה כבתי הקטנה ואשאל בכפתורי: הן או לאו? הלא מחויב אני לשאול בעצה… הלא אני איני יודע!
יונתן: אם אינך יודע, אל תקנה.
חסיד סוחר (מתיישב בדעתו, בוחן בעיניו את פני הצדיק): אולי זאת היא העצה. אבל, אי אפשר! רבי, אי אפשר! הלא ריחיים בצוָארי, בנים ובני בנים… עלי היו כולם… איני יכול לחיות מן המזומן… כמה מזומן יש לי? רבי, איני זז מכאן!… עפר אני תחת כפות רגליכם, (בתחנונים:) עוד מעט ויעבור המועד. יודע אני מקום דגן ומקום פשתן, אבל אם לא אתאושש לעשׂות מעשׂה – יקדמני אחר… רבי, עשׂו עמי חסד, הגידו, (כמעט ביאוּש:) אי אפשר שלא תגידו… הלא יחזור העולם לתוהו ובוהו… הלא אִתּנו אין יודע עד מה, ובאפס יד ובלי מעשׂה יחרב העולם… רבי! אם מעט, (מרמז על פדיון) ואוסיף, כמספר דגן או כמספר פשתן?
יונתן (בגועל נפש): רב! לא לכספך אני צריך… אם מוכרח אתה לקנות, קנה!
חסיד סוחר: ומה אקנה? (בתקוָה:) דגן או פשתן?
יונתן: דגן ופשתן יחדיו!
חסיד סוחר: אבל לזה אין לי די כסף!
יונתן: קח לך שותף, אך לך לך…
חסיד סוחר (בשׂמחה): אני הולך, רבי, אני הולך… אשלח, אם ירצה השם, יין להשולחן… רבונו של עולם, כמה הם יודעים בשעה שאינם יודעים! (הולך).
מחזה ג 🔗
יונתן. אשה.
אשה (באה. מניחה פדיון ופתקא ונרתעת לאחוריה): רבי…
יונתן: ואת מה לך?
האשה: אשת קשת רוח אנוכי… קשת רוח מאד… ואם לא תצילו אותי, רבי, איני יודעת – בחבל או במים.
יונתן: אבל מה לך?
האשה: רבי, קולכם הרוגז מנבּא לי… כל מלה ומלה דוקרת אותי כמחט… רבי, חוסו עלי! הלא לא אני האשמה… הלא אשה אני… כלום אני יכולה לדעת במה הוא מעיין? הלא איני יודעת יותר מן ה“צאני וראינה”… וגם בעלי, האמת נתּנה להאמר, אינו אשם… סוחר, בא משבת לשבת וראשו סחרחר… והבחור – מוח נפלא… ויפה הוא… רבונו של עולם, כל הנשים היו מתקנאות בי… גם צירל הגבירה התקנאה בי. חמשים דפים בעל פה! עד שבא אותו רשע והשׂיאו לדבר אחר… ואני לא ידעתי. רבי, נשבעת אני! אם רוצים אתם, אשבע בנקיטת חפץ, הן שם ספר תורה, שאני לא ידעתי; בחלום לא ראיתי… שש מאות אדומים הבטיחו לו… מתנות… שלוש שנים מזונות מן המוכן, כל טוב… רבי, הצילו אותי מכף האפיקורס… רבי, אתם מחשים? אין להציל עוד? רבי, אני מתעלפת, אני מתה לעיניכם!…
יונתן (לעצמו): פה אין עצה ותחבולה… (אל האשה:) אשה, הרגעי, שובי לביתך… השתדלו באהבה… השיבי לבך אל בנך, הלא בנך הוא… אולי… אולי ירחם… לכי לחיים ולשלום… לכי לך, לחיים ולשלום!…
האשה: כה יבשׂר ה' בשׂורות טובות לכל ישׂראל! שמן ודבש, רבי! (הולכת).
מחזה ד 🔗
יונתן. אם ובנה.
(האם מוכת שחפת. הבן כבן י"א, אך עיניו הגדולות מעידות על התפתחות הרגשות, שהיא גדולה מכפי שנותיו).
האם: רבי! (מניחה פתקא ופדיון) הצילו אותי!… אם אני לשמונה תולעים. (מראה על בנה) זה הבכור… רבי, הרופאים פשעו בי… הבטיחו, לקחו מעות… בעלי התפשט עד הכתונת… אובדים אנחנו… את הפרוטות האחרונות הבאתי… רבי… אין כוח לסבול עוד… ואיני יכולה למות, אסור לי למות! אסור ואסור! שמונה תולעים… וגם הוא… מה יעשׂה הוא בלעדי? גם פתח לחם לא יאכל, גם טפת מים לא יקח אל פיו. (רוקקת אל מטפחתה, בפחד:) דם! דם ודם! רבי, כמה נטפי דם עוד נשארו בקרבי? רבי… שמונה ילדים… וגם הוא יהיה יתום, יתום גדול… רבי, הלא אין זה חטא, שאהבנו זה את זה… איני יכולה למות ולהיות אפילו בהגן-עדן בלעדיו… ומה יעשׂה הוא פה?…
יונתן (מוחה דמעות מעיניו).
האם: רבי, אתה מחשה… האומנם, האומנם?… (משתעלת).
יונתן: אבל, אשה! מי אמר? מי חשב?… הרגעי, הרגעי, אשה, שובי למנוחתך…
האם: יש תקוָה? רבי!
יונתן: יש! יש!
האם: הרבי יתפלל בעדי?
יונתן: בלי ספק, בכל לב!… בכל לב ונפש!
האם: רבי, ואם התפילה לא תועיל? ואם, חלילה, כבר נגזרה עלי גזרה?…
יונתן (באומץ): לא נגזרה, חס ושלום! לא נגזרה! אי אפשר!
האם: ואם ירצו לגזור, רבי – היעמוד הרבי על דעתו ולא יתן? הלא כוחכם גדול, הלא אני יודעת… כן, רבי?
יונתן: כן… כן…
הילד (נגש אל הרבי): רבי! ואתה, רבי, אינך משטה באמי כמו הרופאים?
יונתן (מתחלחל): לא… לא, בני…
הילד: אינך מרמה?…
האם (מרגשת בדבר. בבהלה): בני, בני, מה אתה אומר?!… אללי לי! רבי! (כובשת את פניה בקרקע ובוכה).
יונתן: חדלי, אשה טובה, חדלי… אין דבר. “מפי עוללים ויונקים”. בני! (מנשק את מצחו) היה לאיש אמת… ועתה לכו, לכו! (האשה והילד יוצאים. יונתן מליט פניו בכפות ידיו ובוכה).
מחזה ה 🔗
יונתן. ישׂראל.
ישׂראל: הביאו לכאן את האחות.
יונתן (בפחד): חולה?
ישׂראל: בין מחלה למחלה (יוצא).
מחזה ו 🔗
יונתן. פייגילה.
(שתי נשים מחזיקות בפייגילה, מוישבות אותה על הספה ונסוגות אחור)
יונתן: את?
פייגילה: אני… אני באתי… אני באתי לבקש הצלה… אני בין שגעון ושגעון… עוד ראשי לא בהיר, עוד לא הסתלק ממוחי עב הענן כולו… עודני לוטה בערפל… וכבר אני מרגשת, כי ענן כבד עולה עלי מחדש… עוד מעט ויתעורר בי החשק הנמרץ, התאוָה העזה לקרוא כתרנגול… כן, אחי… אני קוראת כתרנגול… כשישבתי פה מתחת, בחור המרתף, לא שמעתי ימים רבים מאומה, בלתי אם קריאת תרנגול… הקול החי האחד… והשתדלתי לחקות אותו… אחר כך נעלם הקול… נעלם… בלי ספק שחטו את התרנגול לכפרות… בלי ספק… ואני שכחתי את לשוני והשתדלתי לקרוא לכל הפחות כתרנגול… ובשעות השעמום ופחד היאוּש הייתי קוראת גברית… אחר כך הוציאוני… הביאוני הנה… על הספה הזאת ישב אבינו… ביקשתי לקרוא כתרנגול וקראתי: אבי! אך קראתי בקול נורא ואיום, בקול עולה ממעמקים, מתחת לקריאת התרנגול שבקרבי… אז התגבר קול האדם… אחר כך שכחתי הכול… ואחר כך הייתי חולה פעם אחד בחודש; אחרי כן – פעם אחת בשבוע, ועתה כמעט מדי יום ביומו… כן… הוי… אני מפחדת… התשוקה מתעורר לקרוא… הצילה! הלא אחי אתה! הלא סלחת לי…
יונתן: אני? סלחתי? וכי חטאת לי? אחותי!… כלום את מאמינה בי באמת, כי באת לבקש ממני ריוח והצלחה ורפואה שלימה? אַתּ, בעלת הכוח היחידה בתוכנו, אַתּ, אשר פרצת כל גדר, אשר רמסת ברגל גאוָה את הנקדש, אַתּ אשר דבּרת רתת בשם החופש, האהבה ועוד שמות אחרים, אשר לא ינשׂאו פה על שׂפת איש… ובשם הדעת… בשם אלהים אחרים לגמרי…
פייגילה: אל תזכיר! חוסה ושתוק! רחם ודום! רב לי! זאת אני שומעת מפיו מדי יום ביומו, מדי רגע ברגע! הוא ורופאיו, הוא וחכמיו, הוא וספריו… איני רוצה עוד! כל זה יוצא מאפי, היה לי לזרא! כל זה היה כלוב ברזל ונחושת! כל זה הם מצרי שאול, יסורים אכזרים… כל זה הוא שקר, שקר נורא! בקרבי קורא קול גדול ולא יסף: שקר! יש גם מה שאין אנו רואים, מה שאין אנו שומעים… יש לי רפואה ישנה, אף-על-פי שאינה נשמרת בשידות של בית המרקחת, אף על פי שאינה כתובה בספרי המדע וההשׂכלה… יש! אי אפשר שיהא העולם קיים על פי חוקים אכזרים, חוקי ברזל ונחושת… איה הרחמים? בני הטבע אנחנו, ואם יש בנו חמלה ורחמים לעצמנו וזולתנו, יש רחמים גם להעולם, למנהיג העולם… חוסה! הצילה…
יונתן (קורא בכוח): אסתר!
מחזה ז 🔗
הקודמים. אסתר. ישׂראל.
(אסתר נכנסה. ישׂראל, ששמע את הקריאה, בא גם הוא. עומד בצד הדלת, שסגר אחריו).
יונתן: אסתר, זאת היא אחותי… אסתר, חייב אני להציל אותה!… (אל עצמו:) כן אנסה, אנסה (אסתר נגשת אל פייגילה. דברי ברכה, חבּוּק ונשיקות. בכי הנשים).
פייגילה: יפה אַתּ, אסתר! (בשוב אליה הפחד:) הוי, הוי, למה אתה מתמהמה, אחי? רבי, קדושי! חוסה! עוד מעט…
יונתן: כן… כן… אמהר, אנסה… אסתר! (רואה את ישׂראל:) גם אתה, ישׂראל, מהרו שניכם, הדליקו נרות, הדליקו נרות, ולי תנו את הקיטל ואת הטלית… חיש!…
אסתר (מביא נרות, מדליקה. היא עושׂה הכול בפחד ומביטה כפעם בפעם על יונתן).
פייגילה (משתקעת כמו בתרדמה).
ישׂראל (אחר תמיהה, פקפוק וישוב הדעת): אולי! (עושׂה גם הוא כמצות יונתן).
יונתן: כן!… בא הרגע! עלי לבחור… לעלות מעלה מעלה, או לפּול מטה מטה… שמים או שאול!
(בחלונות הפונים אל הגינה נראו פני אנשים שמשתוממים להדלקת הנרות. הדלת של בית המדרש הגדול נפתחה, וגם בה נראים ראשי בני אדם. השתוממות. אבל בחדר אין איש שׂם לב לזה).
יונתן (לובש לבנים, שנתן לו ישׂראל ונגש אל ארון הקודש. פותחו. מתחיל בלחישה).
אבי, זכרונך בכאן לברכה! אבי! בנך יחידך, אשר עזבת לאנחות, קורא אליך!… אם אמת הדבר, שהיית מה שאמרו עליך ויש לך שם איזו דעה – בקש רחמים!
זקני! כל העולם כולו מספר נפלאותיך… מפי עוללים ויונקים תשמע תהילתך… קדוש עליון, בוצינא קדישא, מבטל גזרות, מעורר רחמים – אם אמת הדבר – עלה והשתטח לפני כסא כבודו ובקש רחמים!
אבי-זקני – מלאך אלהים! יושב בסתר, בצל שדי, לומד תורה מפי אליהו בעולם הזה ומגלה סתרי תורה לצדיקי עולם לעולם הבא! אוהב ישׂראל! הלא אִבּדת את חלקך בהגן-עדן בשביל ישׂראל! אִבּדת והחזירוהו לך! ויושב אתה שם בין אראלים ושׂרפים על כסא רם ונישׂא… קום מכסאך, הרימה את הכתר מעל ראשך, ולך ונפול על אפיך לפני שופט כל הארץ – יעשׂה משפּט! ואם חטאה בת-בן-בנך – בקש רחמים!
אני האחרון בשלשלת. אני האחרון פה. ואני קורא לכם בשם (לוחש שמות) ובשם (לוחש) ובשם שׂר הפּנים, ובשם השם בכל צירופיו, בכל בחינותיו (לוחש). אני קורא לכולכם… לכל המרגליות הטובות בכתר הקדושה… אני משתטח לפניכם, אני מתאבק בעפר רגליכם, אני מנשק כפות רגליכם: הצילו אותה, את אחותי… והצילו אותי… אותי, כל זמן שלא כבה בי הניצוץ האחרון, הזיק האחרון… הרָאו, הגָלו, תנו לי אות, שאיני מונה ומרמה את הבריות. כי, אם לא תראו ולא תגלו ולא תתנו אות, הרי – אני רמאי…
ואם אני רמאי – גם אבי היה רמאי…
גם אבי, גם זקני, גם אבי-זקני…
כל השלשלת, כל השלשלת!
ישׂראל: פושע באלקי ישׂראל!!
יונתן (כאילו לא שמע כלום): כן… אמנם כן… אין נראה ונגלה, ואין אות… עטוף אני ערפל, בחשכה אני שוקע… אני נופל… אך איני רוצה לנפול… הנסיון האחרון. אלהים! ואתה ישך? ואתה יכול ליתן אות? אתה אינך – כאבותי? הלא חנון אתה, רחום אתה!…
(החלונות מתנפצים. קולות קוראים: “פושע!” “עוכר ישׂראל!” קריאות מבית המדרש: “קראו להרב, להדיינים, לכל ישׂראל!” קריאות: “הביאו אבנים, סקלוהו”).
יונתן: גם אתה מחשה? מחשה? (קריאות, בכי הנשים). א-ל-הים! (הפסקה גדולה. פחד גדול נופל על הנאספים).
מחזה ח 🔗
הקודמים. רב העיר עם דיינים.
רב העיר (נגש אל ארון הקודש. הודף את יונתן): היש כאן שופר? (אין עונה. הוא מבקש ומוצא). הנני מחרים ומנדה את –
פייגילה: קוּקוּריקוּ!
(המסך נופל במהירות)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.