_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יונים צלויות

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

הרשוני לגלות את הלוט; להראות לכם, כי הקופסא נפתחת בנקל, כמעט מאליה; שאינני חפץ להאפיל ולהסתיר ולא כלום.          

האין לי, מורי ורבותי וחברי הנאים, הצדקה לקרוא לכל רעיון נשׂגב, לכל חלום טוב, לכל שירה טובה ותקוָה טובה לעתיד לבוא – ­­­­­­­­­­ בשם יוֹנים? בשם יונים זכּוֹת, צחות ולבנות? הלא יונים, יוני-חופש הן, יונים מתעופפות למעלה, למעלה באויר הנשמות! אביהן הצער, צער העולם, צער הלאום, צער הספירה או צער האדם: אבל היונים יונים ממש, יונים חיות! אינן יודעות עוד את השובך ואת מרמת השובך וגניבת היונים; ולא התעלל, ולא התעמר בהן עוד איש, ולא נמכרו במקולין בשוק, ולא נשחטו – להצלות...     

אבל המעשׂה, שכבר נעשׂה, ונפשנו לא נמלאה בו; המעשׂה, שהתגשם בו, כביכול, הרעיון הנשׂגב, התקוָה הטובה, הבשׂורה הטובה או החלום הטוב, – האין לי הצדקה לקרוא לכל הנעשׂה, שידי אדם גס ממשמשות בו, שאנשי השוק עושׂים בו פרקמטיא – בשם יונים שחוטות וצלויות?

האין המעשים יורדים אל השוק ונעשׂים לפרקמטיא – מיראת-שמים ויראת-חטא עד הכפירה וההפקר? מחכמה וביקורת עד כל מיני יופי?

המעשׂים שנעשׂו אינם מתעופפים עוד במרומים;  אינם חיים עוד!  התגשמו והיו לבשׂר , ונתחב הבשׂר על השפּוּד, ונצלה, ובני אדם יושבים מסובין ואוכלים, ונהנים, ומברכים את מפריחי היונים, שהיו רוגמים קודמים לזה, ושוחטים או מפילים לבור... 


ואי אפשר אחרת:

המעשׂה אשר יִטהר כהרעיון שהתגשם בו יהיה המעשׂה האחרון, שאין עוד אחריו כלום!    היום אשר יהיה בו המעשׂה הטהור לא ירד עוד ולא יכבה, ויהיה היום האחרון!  והדור אשר יעשׂה את המעשׂה, לא ימות עוד, כי מפרי עץ החיים אכל וחי לעולם!

זאת תורת ההשתלמות:

המעשׂים משתנים וחולפים ומפנים מקום למעשׂים טובים מהם, עד שיבוא הטוב בהחלט, אם יבוא!

כבה יום, אות הוא, כי היו צללי יום;  ורד היום לפנות מקום לטוב ממנו, לבהיר ממנו!

ואם אני הולך למות, אות הוא כי לא יכולתי לחיות, ועלי לפנות מקום לבני, אולי ייטיב לחיות ממני – – –

ומעלה אני על לב את חלומותינו על דבר ההשׂכלה!

ולאו דוקא יונים! ההשׂכלה – נשר, ההשׂכלה גם בת-שמים היא! הלא כה שר אד"ם, שר גורדון, הלא כה ענתה אחריהם המקהלה – בחורי הישיבה וחובשי בית-המדרש! "קומו צאו מתוך ההפכה" ולכו אל העולם המתוקן! "התעודה עם הפטיש הדופק", קול "גוֹלדנפאַדן" נשמע: עורו! שם האור, שם הולכות ונפתרות כל החידות, שם תשובה על כל השאלות, החיים מוצאים להם פתרונים! יונים מתעופפות!

וירדו היונים אל השובך, ומשם – למטה מעשׂרה טפחים, והיו פתאום לאוָזים שמנים; לאוָזים מדדים, אבל אינם עפים מרוב בשׂר ושומן ומקוֹצר ומעוּט הכנפים...  ונצלה האוָז, והיו נתחים שמנים: זכויות, אותות כבוד, ההיתר לגור בכל אתר ואתר, נדוניא בצירוף בנות עשירים, ופרנסות טובות ורבנות מטעם, והוראות שונות... 


וכמה עצמות נזרקו לעורבים? – – –

לאהליך ישׂראל!

יהי כן, ועוד הפעם יונים מתעופפות! תחית השׁפה, חינוּך של חיים...   

היאך? היתּכן? תינוק לומד "ויקרא"? בן ג' או בן ד' נגש תיכף ומיד אל המזבח, מפשיל את שרווּליו, לוקח מאכלת ושוחט ומַזה? ואחר כך פרשת "תזריע", פרשת "מצורע"?

היה לא תהיה! צריך לדעת אך את הלשון! ולהחיות את הלשון! הבו מיתוֹדוֹת! כי לאהליו שב המשׂכיל עם זכרונות ומנהגים.       

ומי שהתחיל מ"וַיקרא", שב אחר-כך ל"בראשית" וגמר את התורה, וינקה נשמתו מן התורה, ושתה ממקור המוסר העברי, והשקיף (בלי דעת) על העולם בהשקפה עברית...         ועבר מן התורה אל התלמוד ואל הפוסקים ושקע בגולה; וימצא את הרמב"ם במדבר, ונגה עליו בליל-חשכה אור הרלב"ג, ונגש אל העקדה[1], והציץ ונפגע, ונפקחו עיניו, והלך לעולמם של היינה ובֶרנֶה ואחריהם לניטשֶה, מֶטֶרלינג ולכל אשר מצא חן בעיניו...   

אבל התורה היתה בשורש נשמתו, התוֹך שבקרבו – המוסר הישׂראלי, והתוֹך שבתוך – השקפת-עולם ישׂראלית...       

ואחר כך ירדו היוֹנים-המיתוֹדוֹת למַטה מעשׂרה טפחים...     

מיתודות לשם פרקמטיא, בחפזון, בלקיחה ושאילה מאחרים...    

והאגדות – אגדות זרות ונרכבות שלא בדרך הטבע, וכללי דקדוק פחות או יותר משובשים...  ולֶקח זרים, והשקפות זרות...  ומהמיתוֹדוֹת הדרך כבושה לעיתונים ולבתי-הספר...   

והיה התינוק, שלא ינק משדי אמו, לילד, והילד לבחור, והבחור לצעיר לימים, ואינו יודע על מה הוא מצטער, אל מה הוא מתגעגע, על מה הוא סובל ונלחם, ואינו יודע את צער החרש, שכפתוהו לעבוד עבודה זרה, ואת הגלות המרה –


גלות השכינה, ואת צער הנשמה – נשמת האומה...  והוא מניע כתפיו ופורש והולך למקום שאין מכירים אותו, ומתחיל שם מבראשית אחרת; או, אם בעל רחמים הוא, וחסה עינו על אחרים "שאינם חפצים או אינם יכולים"[2] – הוא פותר שאלת הקיבה באופן זה או באופן אחר – – –

יונת-אֵלם מתעופפת – הסתדרות!

האין זה חלום טוב, פרוזדור לעתיד לבוא ומפלט בעולם הזה?

אורגניזציה בתוך הגושן! "כל ישׂראל אחים" ולאו דוקא בתוך הסדוּר בברכת ראש-חודש! עם מפוזר ומפורד מסתדר!

מה היא ההשתלמות? ההתגברות על המקום והזמן!

ואנחנו מסתדרים בלי מקום וחולמים לעתיד לבוא! אנחנו עולים למעלה מהמקום והזמן!

וגם את היונה הלבנה הזאת שׂמו בשובך, ועתה, כמדומה לי, כופתין אותה לשחיטה!

בעקב ההסתדרות כרוכים משגיחים על הכשרות!...     

בעלי-בתים, בעלי-כרס מנומסים, יושבים בראש;  ועטרות שופטים בראשיהם, והם תוחבין על השיפּוּד וצולין...   הם פוסקים: את זה קנה וּקרא!  מזה שׂטה ועבור!  זה מותר וזה אסור!  וזה מוקצה!

ההסתדרות – יונה – –

המשמעת – יונה צלויה – – –

והביקורת? הן גם לה יִחלנו?

האם לא ירדה לשוק ולא נתחבה על השיפּוּד?

אבל ה"אורח לשבּת"[3] אומר, שאם המפה מלוכלכת–חייבים האורחים, האוכלים, ולא בעל-האכסניא.  למה הם רוצים במפה מלוכלכת ומסכימים עליה?

כן, אדוני, אורח לשבת! רבים אינם רוצים ואינם מסכימים, והם קמים והולכים – לאכול במקום אחר... 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]   וניגש אל העקדה – הוא הספר "עקדת יצחק" לר' יצחק עראמה, שהוא עירוּב של דרוש ופיללוסוֹפיה.

[2]   "שאינם חפצים או אינם יכולים" – הוא ציטט מאִמרת-הכנף של הרצל, שהציוניות נועדה אלה שאינם חפצים או אינם יכולים להתבולל.

[3]   "האורח לשבת" – היא חתימתו של נ. סוקולוב תחת הפיליטונים המפורסמים שלו בגליונות ערב שבת של "הצפירה".