_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יורשי פרעה

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

שלושה מקרים קטנים קרו בעירי הקטנה.

העוזר בבית הרוקח, נער יפה-עינים ובעל תלתים מסולסלים, נפל מן המדרגות בבית איש עברי.

מדוע נפל מן המדרגות?

יש אומרים כי אנטוני נפל בדרך הטבע: המדרגות צרות וגבוהות, הלילה היה ליל חושך; יש אומרים, כי עוד דבר אחד בגו, הוא – שהיה הנער שכּור; יש אומרים, של נפל מעצמו, כי הפילו איזה אב, הגר בבית הזה, בגלל בתו, הגרה אצלו; ויש אומרים, כי כל הסבּות האלה הולידו את מפלת אנטוני בבת אחת.

המקרה השני רע עוד מן הראשון:

מורה דברי-הימים בבית-הספר העממי בא אל חנוָני אחד לקנות דגים-מלוחים בהקפה, והחנוָני השיב את פניו ריקם.

מדוע לא נתן החנוָני בהקפה לאדם גדול כזה דגים-מלוחים קטנים? גם בזה נפלה מחלוקת בין המסַפּרים.  יש אומרים כי הסוחר הזה אינו נותן בהקפה שלום אדם, בין שהוא בן-ברית ובין שאינו בן-ברית, בין שהוא עשיר ובין שהוא עני; יש אומרים, שכל החנוָנים גדרו גדר לבלתי  תת להמורה בהקפה, משום שלא שילם עוד אף חוב אחד מחובותיו הרבים; ועוד יש אומרים, שהמורה ביקש דגים-מלוחים בחנות של סחורות האַמה,  על-פי טעות או על-פי סבּה אחרת, והסוחר לא יכול למלאות את חפצו.

המקרה השלישי לא נופל הוא משני המקרים הראשונים.

בבית אחד מבעלי-הפקודות היו משׂחקים בקוביא והיו מסובים שם יותר מאשר בבני-ברק, כי לא לבד שהגיע זמן תפילת-שחרית,  אלא שגם היום השני פנה לערוב.  הממונה על המסים והארנוניות היה בין הקרואים, וברשעת ה"מלך" הירוק או האדום אבּד את כל כספו.  התעקש הפקיד, אך עיקש היה גם ה"מלך", והחברים אינם מקשיבים בקול האומלל ומבקשים גם צלצול מטבעות.

– הלווּני – התחנן אליהם.

אך מי לא ידע,  כי על ידי הלוָאה באמצע המשׂחק יתהפך הגלגל?

– האם גר איש עברי בבית הזה? – שאל גוב ה-המסים.

– יש – ענה בעל-הבית.

ובפקודת הפקיד הבהילו המשרתים את היהודי.

– הלווני כסף! – קרא הפקיד.

– אדוני הנאוֹר – התחנן העברי – איככה אלווה לך, ולי אין?

– שקר בפיך – קרא דורש הכסף – כל יהודי עשיר הוא!

– אבל אני מלמד!

– הלווני כסף!

– אדוני הנאוֹר

– הלווני, כי אם לא תתן כרגע

אז העיז המלמד פניו וַיאמר:

– לוּ גם היו לי כספים לא הלוויתי לך אדוני הנאוֹר; אם חבריך האוכלים והשותים והמשׂחקים אתך לא יתנו לך, איך אתן אני, אשר לא ידעתיך מתמול שלשום?

המלמד היה בעל שׂכל,  וַינס מנוסת חרב, טרם הבין הפקיד את שׂפתו הכבדה.

 

מענה המלמד היה ביום השני לשׂיחה בפי יושבי קרנות, ויהללוהו מאד וַישתוממו על הבטלן.

בעצם היום ההוא נפגשו בבית-המרזח גובה-המסים, מורה דברי-הימים וגם עוזר הרוקח, ויאכלו על שולחן אחד את ארוחתם, ארוחת הצהרים.

ושלושתם היו זועפים.

חוטם המורה הארוך והחד נגע כמעט במרק האדום, והאד העולה מן הקערה מילא והרחיב את נחיריו; גובה-המסים גזר בכל כוחו את הבשָר , עד כי נשמעה שריקת הקערה; ועוזר -הרוקח, המחכּה למאכלו, עשׂה כדורי לחם ויזרקם בשעם על השולחן.

אחד הסרסורים (מאליו מובן בן-ברית) פתח בלאט את הדלת ויתחוב כמתגנב את פאת זקנו, ואחרי כן את חוטמו, ואחרי-כן גם את שתי עיניו השחורות והבולטות.

– היש פה האדון מכפר-הלטאה?

– איננו – ענה בעל הבית.

הסרסור הוציא את ראשו מחור הפתח ויסגור את הדלת אחריו.

– ישנו – אמר בעל-הבית  אל שלושת האורחים – אולם הוא ביקש ממני להעלימו בחדר השני

– נוצרי מסתתר מפני עברי? – שאל המורה, ומעיניו הקטנות והאדומות התמלטו רשפי שׂנאה.

– לא הנוצרי מסתתר מפני היהודי, כי אם הלוֹוה מפני המַלווה –ענה בעל-הבית בצחוק.

– ואני אומר לך – אמר המורה – כי מהיום והלאה, אם יציג איש עברי את רגלו על מפתך ביתך, אבקש לי מקום אחר לאכול

– גם אני אעשׂה כזאת –  אמר גובה-המסים – אין עוד מפלט לנו מפני הארורים האלה.

– גם אדוני יברח מפני היהודים? – צחק בעל-הבית – הלא בנוהג שבעולם, שהם בורחים מפניך.

– לא אוכל נשׂוא אותם! – קרא גובה-המסים.

– וגם אני שׂנאתי, מאסתי אותם – אמר עוזר-הרוקח.

– וגם אני לא אוהב את היהודים, האומרים טריפה לכל מאכל בריא ושמן.

– הם אוהבים אך את הבצלים ואת השומים, אשר כפי עדות דברי-הימים אוכלים הם מיום היוֹתם לעם.  לפי דעתי, אשר אציע בשנה הבאה לפני החכמים הדורשים קדמוניות, באסיפה שתהיה בעיר הבירה, היו העברים מקריבים בבית-מקדשם כל מיני קרבנות, אך הכוהן הגדול, בבואו לפנַי-ולפנים אל קודש-הקודשים, היה מקריב מנחת בצלים ושומים מעשה מרקחת

כה דבּר מורה דברי-הימים, וגובה-המסים, עוזר-הרוקח ובעל-הבית שרקו: הפלא ופלא!

– זה הוא ההבדל – אמר האחרון – בינינו ובין איש מלומד; גם אנחנו שׂונאים ומבזים את היהודים, אבל השׂנאה טבועה בלבנו מבלי דעת, והמלומד נותן טעם!

עוזר-הרוקח חפץ להוציא את עצמו מן הכלל:

– שׂנאתי לעם הזה איננה טבועה אך בלבי, כי אם גם במוחי.  אני יודע, מפני מה שׂנאתיו ומאסתיו.

– גם אני יודע! – אמר גובה המסים.

– אם כך, אנשים אחים אנחנו – קרא המורה – ועלינו להתוַדע זה לזה. אני בגדד, מורה בית-הספר.

– אני פרַנֶסקַא, גובה-המסים.

– ואני אַנטוני, עוזר-הרוקח.

 

שלושת האנטישמיים קמו ממושבם, ושלושת זוגי  נשיקות עפו באוויר.  שׂמחת כל אחד על מוצאו את מינו עלתה למעלה ראש, עד כי בגדד המורה לא הרגיש, כי משני עברי שׂער שׂפמו נוטף המרק על בגדו.  גובה-המסים מחא כף, ועוזר-הרוקח ציוָוה להביא שׁיכר.

– לא שׁיכר – קרא בגדד – כי אם יַיִן. אני מצווה לתת יַיִן.  היהודים מקדשים על היין בכל שבת ומועד, ואנחנו נכרות ברית על היַיִן, להשמיד ולהרוג את כל היהודים ואת כל היהודיות!

– שׂפתים ישק! –– קרא גובה-המסים – אני נותן יד!

– גם אני אבוא אחריכם, אדוני, להשמיד ולהרוג את כל הגברים, הנשים והטף, אבל לא את העלמות; בנות ישׂראל יפות הן על כן כורת אני ברית להרוג ולהשמיד את כל היהודים, מלבד הנשים הצעירות והיפות!

היַיִן הובא.  עוד הפעם עפו נשיקות, ובהריקם כוס אחרי כוס השמיעו קול הידד.

האדון מכפר-הלטאה, אשר נחבא בחדר השני מפני נושיו היהודים, פתח בלאט את הדלת, ונבהל ומשתומם הביט אל היושבים סביב השולחן, וירמוז לבעל-הבית לגשת אליו.

– מי הם השׂמחים על היַיִן?

בעל-הבית הגיד את שמותיהם ומעשׂיהם.

– אם כן אנשים אחים אנחנו! – ענה האדון, וַיגש אל השולחן:

– אדונַי, קבלו נא גם אותי בחברתכם, גם אני שׂונא ישׂראל גמור, אני פוֹרסֶקא, אדון כפר- הלטאה. – וטרם קבּל מענה, קרא לבעל הבית לתת יַיִן המשתמר בקרח, וישב לימין המורה בגדד.

– יחי האדון פוֹרסֶקא! – קראו המסובים.

– זה לא כביר – אמר פוֹרסֶקא – הייתי בעיר הבירה וראיתי את פני הגדולים, את יועץ הסתרים בּרטינא

– שאר-בשׂרו של המיניסטר?

– כן, הוא ועוד ועוד.  וכולם השתוממו, על אשר לא הכּתה עוד האנטישמיות שורש בערי-המדינה. אני אמרתי להם, כי שׂונאי ישׂראל יפרחו כראש על תלמי שׂדה בכל עיר ועיר, אך אין להם התחברות

– אם כן – קרא גובה-המסים – חברתנו תהי הראשונה!

– לחיי החברה!

– גם אמר לי יועץ הסתרים בּרטינא, כי בקרב הימים יצא חוק חדש, לאסור על עלמות עבריות ללמוד בבית-הספר הגבוה אשר למילדות.

– האח! – קרא גובה-המסים.

– הידד! השמיע בגדד.

אולם עוזר-הרוקח נאלם דומיה.

– הלא אמרתי לכם כי מוציא אני את העלמות מן הכלל! – אמר כמתאונן.

– לא אובה ולא אשמע לך ! קרא גובה-המסים – אני לא אוציא את הנשים מן הכלל, עד אשר תמרנה את דתן.

– כן הוא – קרא פוֹרסֶקא  החפץ לשלוח יד בעם הנבזה הזה, דמו בראשו, אם לא ישחית בראשונה את הנשים.  אני אביא לכם ראיות מדברי-הימים, ואקווה כי המורה המהולל האדון בגדד לא יכחיש את דברי.  הגידו נא לי, מי גנב את התרפים מבית לבן אם לא בנותיו, אשר התיהדו בהינשׂאן ליעקב?

– כן הוא! העיר בגדד.

– ביד מי נפל ססרא כעלותו על ישראל , אם לא ביד יעל, אשר הלמה ומחצה את רקתו ביתד הברזל! מי הכריע לטבת את הוֹלוֹפרנס? האם לא יהודית בת ישראל?

– כן, כן הדבר!

– מי תלה את המן על העץ?  הלא אסתר, בת ישראל! ומי הפך את לב המלך קאזימיר לתת זכויות לישראל, למרות חפץ כל האצילים? האם לא אסתר השניה?

– כן, כן! קרא המורה – שׂמח אני מאד, כי בא בחברתנו איש משׂכיל ויודע דברי-הימים כמוך, אבל אני אומר לכם, כי החוק החדש אשר יצא בקרוב יש לו יסוד יותר חזק! דעו לכם אדוני – הרים המורה קולו – דעו לכם, חברי היקרים,  כי ההיסטוריה תשיב גמול  כל עם ועם אל חיקו.  לדברי-הימים  נקם ושילם! "גולל אבן אליו תשוב" , אמר אחד מחכמי  הבראמינים, ודבריו – אף כי הבראמינים אינם נוצרים, אבל לא יהודים – אמת וצדק, כל האוכל בוסר, אמר אחד מאבות הכנסיה, שיניו תקהינה!

– אבל מורי ורבי! – קרא עוזר-הרוקח –  למה לנו ההקדמה הארוכה הזאת? ספר נא לנו, מה הוא הבוסר אשר אכלו  בנות ישראל?

– אל תבהל ברוחך, צעיר לימים – ענה המורה – אני חפץ להגיד עוד, כי אם יתמהמה העונש , המידה כנגד מידה, חכּה לו, החוק החדש יהיה לנו לאות נאמן.  המילדות העבריות חטאו לפני יותר משנות אלפים, ועתה יעלה עליהן הכורת!

– ומה עשׂו לפנים המילדות העבריות?

– עשׂו אזניכם כאפרכסת, הספּור אשר אני נותן לפניכם נמצא זה לא כבר על מצבה אחת עתיקה בארץ מצרים, משפחת רוטשילד בקשה לשלם מאה אלף פראנק להסתירה!

– פי-פי-פי!  – שרקו השומעים.

– אבל לא עלתה בידה, כי בין החוקרים אשר מצאו את המצבה היה אחד משלנו,  חברי ואיש בריתי,  אשר כרגע שכחתי את שמו

– אבל מה הוא הספּור?

– הנני ממלא את חפצך, צעיר לימים.

"לפנים – חרות על המצבה – היה בארץ מצרים  (היא הארץ המהוללה בפאר-עמודיה, בחרטומיה ובאשפיה ובהשׂכלתה הקדמוניה) מלך תם וישר, מלך חסד כטיטוס בזמנו.

– הלא הוא פרעה - נכנס גובה-המסים לתוך דבריו – אשר הפקיד על ארצו את יוסף היהודי, כפי אשר ספּר לי אחד היהודים.

– זאת לא זאת! – אמר המורה – המלך המפקיד איש עברי על ארצו, המשׂימו לנגיד על כל אוצרותיו – מלך רשע ושוטה הוא

– אבל היהודי ספּר לי כי יוסף היהודי הציל את מצרים משבע שנות הרעב.

– כן יאמרו היהודים, אשר המעט להם לכחש ולזייף שטרות האצילים, כי מכחשים ומזייפים הם גם את דברי-הימים.  זה הוא שקר מוחלט.  על מצבה אחרת נמצא כתוב לאמור, כי ראשונה היו שבע שנות שׂובע, ובעצת החרטומים אגר פרעה את תבואות השׂדה לחשׂוך ליום רע; אך יוסף היהודי, אשר הופקד על האוצר, מכר בסתר את כל התבואות וישלחן ברפסודות, דרך ים המלח, לאחיו ולבית אביו לארץ כנען, ואת הכסף שׂם בכליו.  הגיעו בעצמכם, אדוני היקרים, היתכן הדבר שיהיה עברי נגיד על אוצרות המלוכה ולא ישלח יד בגניבה? הלא גנבים הם מבטן ומלידה!

– אבל המילדות! – קרא עוזר-הרוקח.

– גם הן תבואנה, אולם לראשונה נשוב אל פרעה.  מלך-חסד זה ראה כי היהודים שׂונאים את עבודת השׂדה ומבזים כל מלאכת מחשבת ומשלח-ידים, וכל פרנסתם היא פרנסת העלוקה, למוֹץ את דם עבדיו, ויתן צו לגרש את כל היהודים אל הפלך האחד גושן; שם חשב פרעה, יאכלו איש את בשׂר רעהו או יחלו לעבוד בשׂדה.

אולם העצה הטובה והישרה הזאת לא הועילה  להוַת העם הזה, כי שיחדו בכסף את השומרים על הגבול וַיפשטו כארבה על כל ארץ מצרים.  אז ציוָה פרעה  לבנות את פיתום ואת רעמסס.  ולמען הרגילם בעבודה, ציוָה לבלתי תת להם גם קש ותבן, למען יעשׂו את הלבינים,  גם שוטרים ונוגשׂים הציב עליהם לענוש קשה את כל פועל-בטל.  אולם טרם נבנו השתוֹת – והיהודים הנגועים מאי-נקיון הנחילו לכל ארץ מצרים את המחלה הנוראה, ותדבק בכל עבדי פרעה, וגם בעצמו ובשׂרו

– אבל שמוֹע שמעתי – אמר עוזר-הרוקח – כי למען הירפא מצרעתו רחץ פרעה בדם עוללי ישׂראל

– כן הוא.  אולם עם קשה-עורף כזה לא יאבה עוד לסלוח  למלך החסד את הדבר הקטן הזה!  – אלפי שנים עברו, ועוד חמתם חמת נחש! אלפי שנים.

– ואני – אמר גובה-המסים – חושב לפי עניות דעתי, כי היתה לפרעה הצדקה לרחוץ בדם ישׂראל, ואך עם מורד בכל מלכות כישׂראל יוכל להאשימו.  הגידו לי כמה נפשות היו במצרים?

– עשׂרה מיליון, שישים  רבוא, שישה אלפים, מאה וחמשים! – אמר המורה כרגע.

– טוב מאד.  עתה הגידו לי, האם לא בחיי המלך תלויים חיי כל העם?

– בלי ספק! – ענו המסובים.

– על כן הגידו לי; תנו בכף מאזנים אחת כל נפשות עבדי פרעה, ובכף השניה מאת נטפים מעוללי ישׂראל , הלא כחול ימים תכבד הראשונה!

– אמת וצדק, החשבון עולה יפה! – קרא פורסֶקא – ופרעה לא חטא, וכל המאשימו אינו אלא טועה, כי האנוּס אינו בר-עונשין! ובאמת, הגידו לי מה היה לו לעשׂות? היקח את דם עבדיו? המעט שפכו הם את דמם על מזבח ארץ מולדתם? המעט ממבחר בניהם הוציאו להורג לכבוד המלכות על שׂדה-קטל?

ההתלהבות לבשה גם את עוזר-הרוקח.

– ועוד זאת – ענה חלקו – ההשיבו היהודים אף אחד מאלף אלפי אלפים נטפי הדם אשר מצצו מעם הארץ?

– כל דבריכם – אמר המורה – אמת וצדק; אבל העיקר הוא, כי אך היהודים, אשר הם היו סבּת המחלה ,  היו מחויבים להמציא את התרופה לה!

– שׂפתים ישק המורה! – קראו המסובים.

– אך נרפאה פרעה ממחלתו, קרא לחרטומיו ואשפיו ולכל יועצי המלכות, לשית עצה ולהכרית את הצרעה הממארת מן הארץ.

גובה-המסים הגביה את שכמו למעלה מצוָארו:

– ולמה כל העצות והתחבולות? למה לא נתן צו לגרש את כל היהודים המצורעים?

– הלא אמרתי לכם – אמר המורה – כי פרעה היה מלך חסד וַיעשׂ לפנים משורת הדין.  הוא לא חפץ לגרש את כל היהודים, כי אם לרפאות את כולם מן המחלה הנוראה! וגם לרב הכולל מפלך גושן קרא לשבת באספה ולחַוות את דעתו.

– ואת המלך הזה – קרא פורסֶקא – מאשימים היהודים! הוי, עם נוכל משיב רעה תחת טובה!

– מעצמו מובן – ספּר המורה – כי הרב כפר בכּוֹל, וַיאמר כי סבּת המחלה לא אי-הנקיון של היהודים, כי אם האגמים וטיט היוון של הפלך גושן, וגם דבּר דברים הרבה אודות הדחקות אשר בפלך ההוא, כי צר להיהודים המקום והם צפופים שישה על אמה אחת, וגם על העניוּת דבּר; אולם שומע לא היה לו, כי אחד האשפים הוציא מחיקו ספר קטן, וממנו הוכיח על פי הסטאטיסטיקה, כי סבּת הצרעת היא הלכלוך של היהודים, ואחריו החרו החזיקו כל הכוהנים. והדבר ברור כשמש בצהרים, אמרו כולם, כי בעוד אשר נשי ישׂראל רוחצות במקווה המים בכל חודש או פעמים בחודש כמנהגן, הגברים מפחדים תמיד מפני המים ככלבים שוטים, ומלאים כל חלאה וכל היועצים, והמלך בראשם נוכחו לדעת, כי הרב חפץ עוד הפעם לקנות בכוֹרת הזכויות בעד נזיד עדשים, ויגרשוהו מבית המועצה.

– הידד! קראו המסובים – יחי פרעה! – וישתו כוס לחיי פרעה, כוס שניה לחיי  חרטומיו ואשפיו, כוס שלישית לחיי כל יועצי המלך, כוס רביעית לחיי כולם יחד, וגם כוס חמישית לחיי הצרעת הממארת!

אחרי כן הוסיף המורה לספר:

– במקום הזה יש מחיקה גדולה על המצבה. ידידי חוקר הקדמוניות, אשר הזכרתי, חושב למשפט צדק, כי משפחת רוטשילד, אולם גם בעזרת בלייכרֶדֶר ויתר עשירי ישׂראל, שׂכרו אנשים למחוק את כל המצבה, כי נודעה להם מאז.  אולם המקרה, או אצבע אלהים, הצילו את יתר הפליטה.  ובכל זאת חבל על דאבדין!

אחרי המחיקה הגדולה קוראים אנחנו כדברים האלה: "אז קרא פרעה למילדות העבריות ואמר אליהן: הן מושבעות ועומדות אתן להמלכות, ועל כן שיתנה לבכן לאשר אצווה: בילדכן את העבריות וראיתן על האוֹבנַים, אם בת היא ותשיבוה בשלום אל חיק הורתה, ואם בן - תשליכוהו היאורה!"

הכּוֹל יודעים כי אהבת הקיצור ודברי חידוּדים היו מנהג בני-הקדם מאז, וגם פרעה לא חשב דברים כמשמעם, להטביע במים את ילדי העברים, כאשר יאמרו היהודים; כי אם למען הרגיל גם את הגברים לרחוץ, ציוָה על המילדות לשפוך עליהם מים או לטבול אותם בהיוָלדם, כאשר יעשו בני-קדר לילדיהם.  ועל זה יש לי אותות ומופתים נאמנים.

ראשונה: אי זה מלך שוטה יאבּד מארצו את העובדים בפרך, את בוני פיתום ואת משלמי המסים?

שנית: היהודים מודים בעצמם, כי ירא היה פרעה פן יעלו היהודים מן הארץ, ואיככה יצווה להכריתם?

ושלישית: היתכן הדבר, שאם יהיה בחפץ פרעה להטביע את כל היהודים, יבחר לעושׂי דברו את היהודים בעצמם?

שלוש הראיות האלה הן עמודי ברזל, אשר לא יתרופפו מכל השקרים והכזבים, אשר יחפיאו הנוכלים בני ישׂראל על פרעה מלך החסד.  וכה היו דבריו אל המילדות:

שׂכרכן אתי הרבה מאד.  מראש אני מצווה לבנות לכן בתים, ואם תעשׂו את מעשׁיכן באמונה, אעניקכן עושר רב ממכס היהודים.

– מלך חסד כזה לא היה עוד מעולם! – אמר פוֹרסֶקא.

– לא יהיה עוד! – אמר גובה-המסים.

– נשתה עוד פעם לחייו! – קרא המורה.

עתה שתו ארבע כוסות, וכולן לחיי פרעה.

– ומה תדמו, אדוני היקרים – הוסיף המורה לספר – העשׂו המילדות כדברי פרעה?

– בלי ספק – אמר פוֹרסֶקא – ומדוע לא? מה מהן יהלוֹך אם תרחצנה את הילדים בעד הבתים והון רב ממכס היהודים?

– שגית, אדוני, מאד מאד! אי-הנקיון הוא מנהג ישׂראל, וכל מנהג תורה. על-פי דין התלמוד מחויב כל איש מישׂראל לקדש את השם על כל מנהג קל שבקלים, והמנהג הזה הוא יסוד כל תורתם!

– ואז כבר היה התלמוד? – שאל עוזר-הרוקח.

– לא כולו אך מקצתו, שנים או שלושה חלקים, וביניהם הלכות המוסר והלכות קידוש השם.

– פי-פי-פי!

– והכּוֹל כתוב על המצבה?

– לא אדוני, כל זה מפורש על מצבה אחרת; אבל על הנמצאה מחדש כתוב לאמור:

"היהודים אשר  היו מאז עם בתוך עם, ולקהלם שלטון גדול משלטון פרעה, הפרו את עצתו, רב הכולל מפלך גושן שלח לקרוא למילדות וַיאסוף את כל הקהל אל בית-הכנסת הגדול.

הרב עלה על מעלות הבימה ויתקע בשופר גדול ויקרא "חרם" על המילדות אם תשמענה בקול פרעה.

– אבל – אדוננו הרב – התחננו המילדות מעזרת-הנשים, הלא יקח לו פרעה את הבתים בחזרה.

אולם הרב המציא עצה ותחבולה:

– את הבתים למכור בעצם היום לעבדי פרעה,  ואת הכסף להלווֹת לעבדיו האחרים בנשך ותרבית.

המילדות שמעו בקול הרב, ועצת פרעה נשארה מעל"

הדלת נפתחה  מן החוץ, הסרסור התגנב בלאט ויעמוד תחת כיסא פֹורסֶקא.  אולם המסובים, אשר התלהבו מן היין ומן הספּוּר, לא ידעו בבואו ולא שמעו את קול פעמיו.

המורה מוסיף ומספר:

– המצבה אומרת, כי המלחמה אשר פרצה אז בין פרעה וממשלה אחרת (מחוק במקום שם הממשלה) עמדה לפרעה לשׂטן, לבלי קחת את נקמתו מהרב הנוכל והמילדות העבריות.  אולם לפני מותו ציוָה לבניו אחריו להינקם מהם בדם ואש

– ואנחנו ניקום את נקמתו! – קרא גובה-המסים.

– ואנחנו יורשי פרעה! – קרא פוֹרסֶקא.

– אם יורש אתה את מלך-המלכים הזה – קרא הסרסור מאחוריו – שלם לי את חובי!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה